'ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו' - על פי הפשט, יצחק אבינו אהב את עשו כי היה מוציא את לחמו בכוחות עצמו (ויצחק היה נוטה למדת הדין). ואילו יעקב, יושב אהלים, רצה רק לשבת באוהל וללמוד, והיה בעיני עשו כפרזיט - חי על חשבון אחרים.
יצחק אבינו רצה לברך את עשו. ואילו רבקה אוהבת את יעקב, כי רבקה הרגישה והבינה את חשיבות לימוד התורה של יעקב, כי המשך האומה וקיומה יתכן רק על ידי התורה. יעקב אבינו התנגד לבקשת אמו לקחת את הברכות, בטענתו: 'אולי ימושני אבי, והייתי בעיניו כמתעתע'. מלת מתעתע היא מאד נדירה בתנ"ך, ועבודה זרה נקראת 'מעשה תעתועים'.
יעקב אבינו פחד שאם יבוא לקחת ברכה המיועדת לעשו, שהיא ברכה גשמית, יצטרך לשנות את סדר חייו, ולעזוב את בית המדרש כדי לעמול לפרנסתו. יש חשש שעל ידי כן ירום לבבו וישכח את ה' לומר: 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', ויהיה קרוב לעובד עבודה זרה, ולכן אמר אולי ימושני אבי (שבשמים) והבאתי עלי קללה. אחרי שיעקב עבד בבית לבן למחיתו, כבר אין סיבה לעשו לשנוא אותו, כי גם הוא מתפרנס ממעשה ידיו, ולכן שלח מלאכים לעשו והודיעו: 'ויהי לי שור וחמור' - להראות לו שגם הוא יכול להתפרנס בלי להזדקק לאחרים.