אשים דברתי אל חכמי זמני, איש איש למקומותם במושבותם, מרנן ורבנן אשר מהם שתיתי מיין ענב דליותם, ואכלתי מלחם תבואתם, ואורו עיני מאור תורתם, בטח שהחבור הזה להם הוא משתילי נטיעותם, כי הם חרשו וזרעו וגדלו מתבואתם, ובחריצותם, ואין מידי מאומה, ורק קצרתי דשתי וזריתי, ממה שגדלו הם, וחלף עבודתי, זאת נתנו הכל לידי מנדבותיהם, לא קרא שמי עליהם, ואשלמה תודות להם.