באשר ידוע לכל ידיעה ברורה, כי תורתנו הקדושה היא אם כל חי זכה וברה. ושפתינו היא אמנות אומן לכל השפות לעטות מעיל תפארה, ולקראו בשם הנכבד לשון הקודש הטהורה. והוא הוא הלשון בו העולם נברא, ובו ניתנה התורה. ומאז גלה ישראל מעל אדמתו והלך בגולה, 'מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר', ויתערבו זרע קודש בעמי הארצות, וישכח ישראל את מקראי הקודש אלה, וילמד לשונו לדבר שיחות אשר לא כתורתך, ובילדי נכרים יספיק 'די מחסורו אשר יחסר לו', בחלקת לשון אחרת ידברו 'עם ועם כלשונו', 'להיות כל איש סורר', 'בן סורר ומורה, איננו שומע בקול אביו' ובשפת עמו. ובכל זאת, לא כלו רחמי א-לוהנו, והותיר לנו שרידי סגולה, דור ארח דור בכל ארצות פזורינו, חכמים ונבונים להאיר עינינו, בפירושם לנו את דברי תורתנו, ולבארם כל איש ואיש בלשונות העמים ולהשמיע באוזני הנערים, ולחנך את הילדים בשפת הארץ ההיא. והתרגום של המילה ההיא נרשמת ונחקקת במוח התינוק, מוחין דקטנות, עד שידע גם התינוק ההוא לתרגם את התורה בשפת ארצו ולדבר כלשון אמו.