יש מחמירים חומרות קשות כהנא וכהנא, ולא רק לעצמם כי אם גם על כל לאומינו, ובזה בעטו מה שבעטו רוב המונינו, כי לא יכלו לסבול חומרות וגזירות חסידנו, והמחמירים לא בחנו בעין בקרת איך וכיצד להתהלך עם בני עמנו, והוא כי הנה חכמינו זיכרונם לברכה, ידעו בעיניהם הבחונות, מה לגזור ומה לתקן מה להחמיר ומה לתקן, ומעולם לא גזרו דבר שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו, כידוע מזה ברחבי ים התלמוד, וכן הפוסקים ראשונים גם אחרונים, אם ראו איזה דבר שהוא מהדין מותר, ובכל זה יש מקצת יחידים שיכולים לעמוד בה, לא כתבו בפירוש שהוא אסור, רק כתבו: 'המחמיר תבוא עליו הברכה' ... והנה המתחסדים האלה, המחמירים על ההמון יותר מדי, מבלי יחזו מראש מה תהיה אחרית זו החומרא, בראותם איזה איש פרטי שאינו נוהג באותה החומרא, מחרפים אותו וגוערים בו ומכלימים אותו ברבים לאמור: איך מלאך לבך לעבור על דברי חכמים, שכתבו 'כל המחמיר תבוא עליו הברכה', והאיש ההמוני הזה בשמעו דברי מחרפיו חינם, עולה עשן באפו ואש נשקה בו עד להשחית, באומרו: אני עמדתי לפני רבי ולפני כמה גדולים, ולא נהגתי באותה חומרא, ולא אמרו לי ולא כלום, ואלו באים רק לרמות אותנו, אין זה כי אם יוהרה וגניבת דעת. עד שמקצת ההמונים פטרו פיהם לבלתי חוק באומרם כי אין ברכה כזה כי אם קללה בהנאום הזה, ומתוך כך אש המריבה והמחלוקת ושנאת חינם מתגברת מיום אל יום ביניהם. הללו מצד זה מתרחקים מפניהם ולא יגעו בכל אשר להם, והללו מצד זה לוקחים כל טהרות וחומרות שעשו ושרפום לעיניהם. ומי גרם לכל זה, אם לא אלו המתמיהים המחמירים, אשר לא נתנו דבריהם לשיעורים, הקופצים לדון ולהורות בלא רשות ראש המורים.