מקצת שבחו

מארי אברהם אלנדאף נולד לאימו לולוה ולאביו מארי חיים בשנת תרכ"ו (1866) בקרית אלקבל בצנעא בתימן.

למד תורה בבית מארי שלום אלמנצורה, ובהמשך בבית הכנסת 'בית צאלח', ובישיבת מארי חיים קורח. בהיותו בן ארבע עשרה הוסמך למלאכת השחיטה ע"י מארי יחיא צאלח, והמשיך לעסוק בלימוד התורה. הוא התפרס מיגיע כפיו מלאכת הצורפות, שהייתה לו אומנות משפחת אבותיו.

בשנת תרנ"א (1891) חלה בחולי כבד ונדר שאם ירפא ממנו יעלה ארץ ישראל. בהירפאו קיים נדרו ושם פעמיו יחד עם אשתו ובתו ועלה לארץ יחד עם חכם שלמה הלוי אלשיך. בדרך נפטרו אשתו ובתו, אך הוא לא אמר נואש והמשיך בדרכו. כשהגיע לארץ, התיישב בירושלים, נשא אשה ונולדו להם שלושה בנים ובת. 

בירושלים היה ממייסדי כפר התימנים בכפר השילוח, ושימש כמנהיג העדה במשך כ-35 שנים. הוא ייסד את וועד קהילת התימנים, יסד בתי כנסת, את ישיבת 'תורת משה', שעמד בראשה, ופרסם את המאסף התורני 'תורה מציון'. הוא ייסד גם את תלמוד התורה 'תורה אור', חברת 'תהילה לדוד' לקשישים וחברת 'צעקת אביונים' לעזרה לחולים וליולדות וכן בית עלמין לבני תימן בהר הזיתים. 

בשנת תרנ"ה (1895) יצא למסע חזרה לתימן לאסוף כספים לצרכי העדה ולהדפסת ספרי התאג' - החומש התימני, והוצאה מחודשת של התכלאל - הסידור התימני עם 'עץ החיים' למארי יחיא צאלח. בשנת תר"ס (1900) יצא למסע נוסף לקהילות היהודיות בתימן.

בשנת תרס"ג (1903) השתתף באסיפת ציוני ציון, ובשנת תרס"ד (1904) הקים את חברת 'שיבת ציון'.

בשנת תרס"ז (1907) לאחר פטירת הראשון לציון, חכם יעקב שאול אלישר, נסע לקושטא לקבל היתר להיפרדות עדת התימנים מהעדה הספרדים בירושלים בשל הפלייתם בתשלום מס הגולגולת. בשובו לירושלים נאלץ להתחבא חמישה חודשים, מחשש שיאסר ע"י ראשי העדה הספרדית בירושלים, עד הגיע את ההיתר מקושטא. 

בשנת תרס"ח (1908) יצא שוב לקושטא לסייע ביד יהודי צנעא להוריד מעליהם עול המיסים, ועלה בידו.

משנת תרע"ד (1914), במהלך מלחמת העולם הראשונה, נאסר ע"י הטורקים כמה וכמה פעמים, כדי ללחוץ על בני עדתו לזרז החייבים בגיוס להתגייס לצבא הטורקי. ניצחון האנגלים וכניסתם לירושלים בשנת תרע"ח (1918) הביאה תקווה לגאולה שלימה אך לדברי מארי אברהם אלנדאף: "ואז התחילה ממשלת הציונים, ויקרבו אליהם האנשים הקרובים אל משמעתם, ואת החרדים אל דבר ה' ריחקו, ולאט לאט השתלטו על כל ענייני האומה."

בשנת תר"פ (1920) עבר לתל אביב, והתיישב בשכונת 'כרם התימנים'. הוא נקרא לכהן ברבנות העדה בתל אביב, וכחבר בית הדין הגדול אך הוא משך עצמו מעסקי הציבור, ורוב ימיו הקדיש ללימוד התורה.

מארי אברהם אלנדאף נפטר ביום י"ב אדר ת"ש (1940) ונקבר בירושלים.

בין חיבוריו שיצאו לאור: ספר 'זכור לאברהם' - קורותיו וקורות יהודי תימן בארץ ובחו"ל, 'שרידי תימן' - על ספרי וחכמי תימן, 'מבשר טוב' - בשבח העלייה לארץ ויישובה, 'פתחון טוב' על התורה, ו'זכרוני איש' - שו"ת.