העניו זוכה להוליד בנים הרבה, כמו שכתב רש"י בפרשת נח על פסוק: 'ושם אחיו יקטן' - שהיה עניו ומקטין עצמו, לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו. ובזה פרשתי מליצת הכתוב: 'שבשפלנו זכר לנו'. ובזה נראה לי לפרש המסורה - ארבע פעמים כתוב הלוך: א. 'הלוך וגדל'. ב. 'הלוך ונסוע'. ג. 'הלוך וחסור' ד. 'הלוך ושוב'. שידוע שמי שהניח בנים אחריו, כאילו הוא חי אפילו אחרי מותו. וזהו אומרו מי שהוא 'הלוך וגדל' - שיש לו גאווה הוא 'הלוך ונסוע' - שבכל יום הוא מתקרב ליום המיתה ולא ייזכר שמו עוד, שלא השאיר אחריו זרע, אמנם מי שהוא 'הלוך וחסור' - שמתנהג בענווה ואינו מחשיב עצמו, זה 'הלוך ושוב', שאפילו אחר מותו נחשב כאילו הוא חי ממש, והוא 'הולך ושב'.