יודעי דבר מציינים שחוסנה של המשפחה היהודית, שצלחה לאורך אלפי שנים נהרות דם ודמע, נבע מאווירתה של השבת. בימות החול נשא היהודי את משא החיים הכבד, ונאבק לעיתים קרובות מול כוחות חזקים ממנו, שכמעט הכריעוהו. אך בשבת הוא חש כבן מלך, הוא חש כאדם שאוצרות תבל מצויים בהישג ידו. ההרמוניה המשפחתית והנחת מהילדים נסכו תקווה בלבו, והוא יצא מהשבת מחוזק ומעודד. הוא אגר כוחות חדשים כדי לעבור את ימות השבוע הקשים, וזאת, מתוך צפייה מחודשת לשבת הבאה, הממשמשת ובאה. מן הראוי להדגיש: לא רק בשנות הגלות הקשות, האירה השבת את החיים היהודיים, גם כיום מסוגל שולחן השבת להוות מקור לשלוות נפש, לסיפוק ולשמחה. מרוץ החיים העכשווי אינו מותיר זמן לחיים נינוחים ושלווים. אותה "עצירה" סביב שולחן השבת, מסוגלת לתרום רבות לסיפוק רוחני, לקשר הדוק עם בן/בת הזוג ועם הילדים, למבט חיובי יותר על העולם ולתקווה טובה יותר לעתיד. סביב אותו שולחן שבת ישבו דורות, דורות של יהודים בכל ארצות פזוריהם, ממנו הם שאבו עוז ותעצומות להמשך דרכם. אין כל סיבה ששולחן זה לא ישמש גם לנו כיהלום בכתר, נקודת זמן שתהיה מרכז חייו של הבית, נקודה שתהיה הלב של המשפחה היהודית.