שלימות הגוף הוא מרכבה אל הנפשי, והוא הדבק לו בקדימותו, וכאשר ראינו במקומות רבים הזהירונו קדמונינו זיכרונם לברכה הקדושים, שלא יסגף עצמו בעינויים, כדי שלא יתבטל מהמצוות ומעסק התורה. אמרו בירושלמי של נדרים: 'לא דייך מה שאסרה תורה', ועל פסוק: 'יש בוטה כמדקרות חרב', והפליגו בזה. והרמב"ם בהלכות דעות אמר: 'אלו המתענים תמיד, אינם בדרך טובה, ועליהם הכתוב אומר: 'אל תהי צדיק הרבה', ובסוף דבריו חתם שיעשה האדם שלימות הגוף לתכלית שלימות הנפש, כיצד? - יאכל דברים טובים וערבים ויאמר כדי שיהיה לי כוח ללמוד, ילבש לבושים נאים ויאמר כדי שישמעו דבריי כשאוכיח להם בדברי שמיים, וכן על זה הדרך בכל הדברים, ונמצא זה אוכל העולם הזה, ויש שכר לו לעולם הבא ועולם הזה, שנאמר: 'בכל דרכיך דעהו'. ...
עלה לנו מהמקובץ, שהירא את דבר ה', ורוצה לעסוק עצמו בדברי תורה, אינו רשאי לסגף עצמו, אלא יחיה עצמו על התורה ועל העבודה, ואל חי חלקנו צורנו יחננו חכמה ובינה, להקים דגל התורה על תילה ותרבה הדעת, אמן כן יהי רצון.