מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמדת שאינה יכולה להתחזק דרך הכעס שלה.
ערבוב נפש זה קשור לעצמאות. עצמאות התיקון. חירות, חוסן, איזון. זה כמו לא נשמע קשור, וזה קשור, מפני שאם מישהי שלומדת, אם היא רוצה כדי שתהיה צודקת, אז היא צריכה להילחם בשדה אחר, לריב עם השני, למצוא צידוק להבנתה - דרך הבנתה, דרך ניצחון כדי לנצח את השני בריב, לריב עם האחר. זה למעשה, היא נסערת ברוחה, ואין לה נפש שקטה וחזקה, אין שקט בקרבה. היא מותנית לריב שם ... הערבוב הזה מעמיד אותה להכרה - למקומה, לעצמאותה, להתחזקותה. בהפרה, אינה יכולה להתחזק, הלומדת אף לומדת בזה שהחסירה משהו מנפש אחרת. אינה יכולה להתחזק דרך הכעס שלה, או היהירות שלה, או דחייה שלה, או דרך הפיזורים למיניהם. אינה יכולה, זו אשליה, אשליה לחשוב שיש השגה כשזה קורה כך. או ביקורתיות יתירה, או דחיית כל דבר, זה למעשה חולשה, הביקורתיות הזו זה הרבה חולשה מאחורי זה.
מרת ימימה אביטל, המעבר לחשיבה הכרתית: ע"פ ימימה אביטל, עמ' 9-10. הוצאת שרון פרלמן (התלמידה המחברת), פתח-תקווה תשס"ד (2004). מתוך 'החכם היומי'