'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר' - ויש לדקדק: למה תלה החיים במחזיק והאושר בתומך? ושוב מה הפרש יש בין מחזיק ותומך? ולזה יש לומר שהמחזיק היינו שלומד ומחזיק בה, ותומך אינו לומד אלא תומך את הלומדים. מכל מקום יש לדקדק למה נקט בלשון 'מחזיק'? - היה לו לומר: עץ חיים היא ללומדים בה. וזה יובן עם מה שאמרו בילקוט: 'רב הונא אמר: נכשל אדם בעברה שהוא חייב מיתה, אם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמד שני דפים, לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים. אינו יודע קרות, יתמנה פרנס על הציבור'. עד כאן. ומסתבר שזהו הטעם, שעל ידי שמתמנה פרנס על הציבור ניצול, משום שכיוון שמתמנה פרנס, לעסוק בכל צרכיה, נמצא ששאר אנשים הם פנויים שיכולים ללמוד. מפני כך יש לו שכר. כלומר, כעת זהו כוונת הכתוב: 'עץ חיים היא' - כלומר אפילו מי שנתחייב מיתה על עברות שעשה, התורה היא חיים למחזיקים בה, כלומר, לאותם שהם מחזיקים ומתחזקים בה יותר מלימודם, כגון שהיה רגיל לקרות דף אחד, והוא מתחזק בה בלמוד יותר מלימודו. ולא רק אותו שלומד ומתחזק בה יותר מלימודו שאף שחייב מיתה נותנת לו חיים, אלא גם כן התומך אותה, כגון שנתמנה פרנס על הציבור, שהוא תומך אותה שילמדו אחרים בה, וככתוב, הוא 'מאושר' - שאף אם היה חייב מיתה, ניצול מן המיתה. וזהו האושר שמאשרים אותו, שעל ידי מידה זו שחיפש לתמוך בתורה, אף שאינו לומד, ניצול מן המיתה.