נתן הקדוש ברוך הוא באדם מדע והשכל, כדי שעל ידו יוכל להשיג מאמיתות הבורא, ודעת תורתו ומצוותיו, וליראה ולאהבה אותו. ואם לא ייתן לב להבין ולהשכיל במעשיו, יתברך, ובבריותיו ובחכמתו הנפלאה, לא תכון אהבת ה' ויראתו בקרבו. וכתב רמב"ם, זכרונו לברכה, בפרק ב' מהלכות יסודי התורה, וזה לשונו: הא-ל הנכבד והנורא הזה, מצווה לאהבו וליראה ממנו, שנאמר: 'ואהבת את ה' א-להיך', ונאמר: 'את ה' א-להיך תירא', והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו? - בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה, לידע ה' הגדול, כמו שאמר דוד: 'צמאה נפשי לא-להים', וכשמחשב בדברים האלו עצמם, מיד הוא נרתע לאחוריו, וירא ויפחד, וידע שהוא בריה קטנה, שפלה, אפלה, עומדת בדעת קלה, מעוטה לפני תמים דעות. עד כאן לשונו. ואותו הדור, שהיה ליבם לא נכון עמו, ורחקו ממנו, הרי וודאי זה גרם, כי את פועל ה' לא הביטו, ואם כן החכמה ובינה שהייתה בהם, לאין דומים, וכאפס ותוהו, וחכמת מה להם, 'כי ראשית חכמה יראת ה''.