'מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה' - כי כשהיה בנוי ומשוכלל, ומקריבים תמידים כסדרם, השראת שכינה הייתה במקדש, אבל מיום שחרב ואין אנו יכולים להקריב, וכלל בידינו, לעולם זאת על ישראל, שהקרבנות לעולם הם עומדים, לכך אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ד' אמות של הלכה, היינו הלכות עבודה, שכאילו נבנה מקדש בימיהם ושם משרה שכינתו, כמו שהיה משרה במקדש.
וזה אפשר לרמוז מאמר הכתוב בסוף פרשת הקרבנות: 'אשה ריח ניחוח לה' ... רמז בתיבת 'אשה' - ראשי תיבות: אמות של הלכה. 'ריח ניחוח לה'' - שהם ריח ניחוח כמו הקרבנות.
עיין לעיל הטעם, שמשרה שכינתו בבתי מדרשות, מיום שחרב בית המקדש ולא קודם, והוא על מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, במדרש פרשת תרומה: 'ויקחו לי תרומה' - אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם התורה, לפרוש הימנה - איני יכול, לומר לכם אל תטלוה - איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים - בית אחד עשו לי, שאדור בתוכו אצלכם, שנאמר: 'ועשו לי מקדש'. עד כאן. ולכך, כל זמן שבית המקדש קיים, הרי משרה שכינתו שם, בשביל התורה שלא לפרוש ממנה, ומיום שחרב, משרה שכינתו בבתי מדרשות, מקום עסק התורה.