'דברים שבעל פה, אי אתה רשאי לכותבם בכתב' - ומימות משה רבינו, אשר קיבל תורה מסיני, פה אל פה, ועד רבינו הקדוש, לא נכתב ספר בתורה שבעל פה. והחכמים היו מקבלים, איש מפי איש, ולומדים על פה כאשר נמסרה, והתלמידים עושים סימנים למשנתם, וכותבים מפני השכחה בסתר, וקוראים להם מגילת סתרים. ומפני הצרות - החכמה מתמעטת, עד זמן רבי שנתן לו ה' חן בעיני אנטונינוס, ועמד הוא ובית דינו בהסכמת החכמים, לחבר ספר בקבלה הנתונה בסיני, וסמכו על מקרא שכתוב: 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', ונאספו כל בעלי השמועה והקבלה, וחיבר מהכל ספר 'משנה תורה' ... דברי רבי אלה במשנה היו מעטי הכמות ורבי האיכות, וקוצר מילים בלי אריכות, והכל מבואר לרוחב שכלו, אך לבאים אחריו עמקו דבריו, לפיכך ראה אחד מתלמידיו, לגלות דברי רבו ולמלאת עם 'התוספתא', ועניינה תוספת על המשנה וגילוי טעמה. וכן חברו רבי חייא ורבי הושעיא 'הברייתות', שהן חוץ ממדרשו של רבינו הקדוש, ואחריהם לא שם איש לבו, אלא להתבונן בדברי המשנה עד זמן רבינא ורב אשי, סוף האמוראים, זכר לדבר 'אבינה לאחריתם'. והתבודד רב אשי, ואסף כל הסברות והדקדוקים, וכלל הכל בחכמתו, וחבר הגמרא ... ובזה נחתם הגמרא עליו, אין לשנות, זולתי רבנן סבוראי, הוסיפו בו קצת, כאשר מקובל מפי הגאונים וחכמים מחוכמים.