צריך האדם לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, לפי שתחילת דינו של אדם: 'קבעת עתים לתורה', כמאמר זיכרונם לברכה. ואומרם: 'קבעת עתים', ולא 'קבעת עת' - לרמוז זה שיעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי. לכן אמרו: 'עתים' - רצונו לומר: שני עתים לתורה, ועת אחד למלאכה. כך נראה לי בלשון 'עתים', מכך שלא אמרו 'עת'. אם כן צריך להיזהר הרבה לקרות בתורה.
אבל יש לפעמים, שהאדם עוסק בסעודת מצווה או שיש מלאכות רבות של אחרים, ורוצים החפצים שלהם, ואין מניחים אותם לעשות קביעותו, או שהיה חולה ואינו יכול לקרות ולקיים קביעותו, וכן כל כיוצא בזה. וכל אחת מאלה יש בה פיטור וחיוב. כיצד? - אם יאמר שאני עסוק בסעודת מצווה, 'והעוסק במצווה פטור מן המצווה', הן אמת שכך הוא הדין, אבל חייב הוא לקרות פעם אחרת, מה שלא קרא כשהיה עוסק בסעודת מצווה, לפי שלא אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'העוסק במצווה פטור מן המצווה', אלא בשאר המצוות, אבל על קביעות התורה - אין לו פיטור.
וזהו דיוק לשונם 'פטור מן המצווה' - ולא מן התורה. לפי שכל המצוות, אם עבר זמנה - אין לו עוד תשלומים, אבל על התורה כתוב: 'והגית בו יומם ולילה', בכל עת ורגע. וגם כן מי שהיה חולה ונתרפא צריך לקרות מוסף על קביעותו הראשון מה שלא קרא כשהיה חולה. וגם כן כשהיה טרוד במלאכת אחרים ולא הניחוהו לעשות קביעותו, צריך לשלם אותו קביעות פעם אחרת, מלבד של כל יום ויום.