מקצת שבחו

כי התורה נמשלה למים כמו שכתוב: 'כל צמא לכו למים', ומצאנו עוז על גבי מים כמו שנאמר: 'ובמים עזים נתיבה', 'וכאבן במים עזים' ואפילו לרמוז גם כן טעם שנמשלה תורה למים לומר לך מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך תורה אינה מתקיימת אלא במי שיש לו מידת הענווה. ולזה ניתנה תורה בסיני, שהוא נמוך ועל ידי משה רבינו, עליו השלום, שהוא עניו.
גם לומר עוד כמו שהמים הם נגרים במהירות וקלות כך דברי תורה צריכים להיות מחודדים בפיך שלא תגמגם בהם וכך אמרו זיכרונם לברכה: 'ושיננתם לבניך' - שיהיו מחודדים.
ואפילו שרמז לשני הטעמים במילת עוז נוטריקון: ענוה זריזות - לרמוז שצריך האדם להיות עניו וזריז בדברי תורה. וגם הזריזות מידה טובה שיהיה האדם זריז בלימודו שאם יתעצל ימנע מלימודו ונמצא שהזירוז רמז לשני דברים: האחד - שיהיו דברי תורה מזורזים בפיך; השני - שתהיה זריז בלימודך.

ועוד רמז למה שכתבו זיכרונם לברכה: 'כל השונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר: חוקים אשר לא טובים'. - שצריך ללמוד המשנה בניגון וזמר כדי שמתוך כך יזכור משנתו, וגם צריך שיהיה שקוד על לימודו לעיין בהם היטב כדי שיבין האמת. וזהו נוטריקון: עוז - עיון וזמר, רוצה לומר: תחילה יעיין בהם היטב, ואחר שיבין המשנה, יקרא אותה בזמרה כדי שלא תשכח, וכן דוד אמר: 'זמירות היו לי חוקיך' ואות ז' רומזת לשניהם: לזמר ולזכירה, שזה בזה תלוי.

הטעם שישב משה רבנו, עליו השלום, ארבעים יום וארבעים לילה, כנגד ארבעים יום ליצירת הולד. וכן כתב רבי אפרים בפסוק: 'ותהר רבקה אמו' - 'ותהר' אותיות 'תורה', שיש לה הריון.
והיינו כמו שאמרנו: שכל חידושי תורה אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, למד משה בשמים, ולכן צריך ימי יצירת הולד, ולכן נוהגים ללמוד תורה הרבה בנגלה ובנסתר בראש חודש אלול ועשרת ימי תשובה, לפי שבאותן ארבעים יום, היה לומד בהן משה רבנו, עליו השלום, חידושי תורה, כמו שכתוב, ולכך הם מסוגלים ללמוד תורה.

'כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחייה, ובתורה אתה עמל' - אלו ארבע אמות. ומה שכתוב: 'מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה בלבד'. - לפי שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל יושבים על אדמתם. 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', ואפילו העני שבהם מתפרנס ממתנות עניים, מה שאין כן אחר החורבן, שלומדים תורה מעוני - 'פת במלח' וגומר אלו ארבע אמות.

ובזה תבין מה שאמרו ישראל: 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע' - רוצה לומר: נעשה - מה שהוא מפורש בתורה , ונשמע - מהחכמים מה שהוא נעלם ונרמז בתורה. וזהו שאמר הכתוב בפרשת יתרו: 'הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך, וגם בך יאמינו לעולם' - רוצה לומר: שיאמינו שהתורה שלי ושלך, ושכלול בה התורה שבעל פה. 'ויאמינו בך לעולם' - עד סוף כל הדורות, שיקיימו כל מה שגוזרים החכמים, שכל חכם בדורו יש לו ניצוץ משה רבינו, עליו השלום, כנודע. ...
ובזה תבין מה שכתבו זיכרונם לברכה בגמרא: תורה שלו היא, ויכול למחול על כבודו. והיינו שהוא שותף בה ויכול למחול. וזהו הטעם גם כן שאמרו זיכרונם לברכה: יש כוח ביד החכמים לעקור דבר מן התורה 'בשב ואל תעשה'. ...
והיינו לפי שהוא שותף, והשותף יש לו כוח לעשות בעסקה, כפי אשר יראה לו, שהוא תועלת העסקה.

מה ראה יצחק לברך את עשיו יותר מיעקב, וכי עולה על דעתך, שהיה שונא, חס ושלום, את יעקב ... יצחק היה סובר שיעקב שהיה עוסק בתורה, אין צורך לו לברכה, שהתורה עולה למעלה, ומלמדת זכות עליו, ולא רצה לברכו, אף שלא היה צריך כדי שלא יסמוך על הברכה ויבטל מן התורה, מה שאין כן עשיו, שאין לו תורה לכך צריך הוא ברכה.