מפתח ערכים - אהבת ישראל

החייאת רוח שפלים, הרננת לבבות שבורים, הקמת מליאה לכל מטה ונופל, הוא מיסודי היסודות שבתורת החסידות ובטבע נשמתה. ולא כחסד וחנינה הדברים נעשים, אלא כפריעת חוב ראשון וקדוש. החזרת פיקדון שבידך. והוא מקור הקדושה והגאולה והתיקון. ... והנה בא רבי עקיבא ולימד: 'חייך קודמים לחיי חברך'. מה לא עשה העולם מקדושת קדימה זו, איזו זרוע לא ניצלה אותה, כמה חללים הפילה ההתכסות בצעיף קדוש זה, מיותר ואי אפשר לתנות: שרים ושרות לעצמו והיכלי שן, קודמים לצריף זולתו, לריפויו בסכנתו. ובא התניא ונטע מסמרים בדבר: 'ולא אמרה תורה חייך קודמים, אלא בקיתון של מים, דבר השווה לשניהם להשיב נפשם בצמא. אבל לחם לפי הטף, ועצים, וכסות בקרה, וכיוצא בו, כל אלו קודמים לכל מלבושי כבוד, זבח משפחה, בשר ודגים'.
'במלכות היהדות', חלק ג', עמ' 130 הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ל (1970)
'אמר דוד המלך עליו השלום: ריבונו של עולם, בשעה שעוסקים ישראל באמירת תהילים, יהיה חשוב בעינך כאילו עוסקים בנגעים ובאהלות' - והעולם לומדים הפשט, מחמת שנגעים ואהלות הוא חריפות, לזה ביקש דוד המלך עליו השלום, יהיה חושב העוסק בתהילים כאילו עוסק בחריפות.
אבל אינו מובן מה יוצא מזה, ועוד למה דווקא נגעים ואהלות? - על פי פשוט כי זאת ידוע, כי הנגעים דבר רע למאוד, ומובא בגמרא: על י"ג דברים נגעים באים, וחושב שם על לשון הרב ורכילות וכו', ועל שאינו רוצה לעשות לחברו איזו טובה או להלוות לחברו איזה כלי, וכפי שמונה שם כל הי"ג דברים.
ונמצא גם כן התיקון בתוכם, היינו שצריך להראות לכוהן, וכפי שנראה בעיניו אם צריך הסגר, ויש שצריך לנתוץ את הבית. ואהלות גם כן נמצא התיקון בתוכו - ע"י הזאה.
אשר על זה ביקש דוד המלך עליו השלום, שבשעה שיתעסקו ישראל באמירת תהילים וכו', שצריך כל איש לשבר את ליבו, ולבקש מאת השם יתברך על נגעי לבבו, בעת אמירת התהילים, ולשוב בתשובה שלמה על קלקולו שקלקל, ולבקש מהשם יתברך, שייתן לו כוח ומוח להתגבר נגד היצר הרע.
בית אהרון, פרשת בלק, דף ט"ו ע"ב, 29, ברודי, תרל"ה (1875)
ידוע הדבר ומפורסם הענין כמה הפליגו רבותינו זכרונם לברכה בקדושת ישראל כמו שאומר הכתוב: 'כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך' ... וכתב בזוהר הקדוש כי שאר אומות העולם מתערבים זה בזה, ויש בנים לאחד באומה אחרת. וכן פירש רש"י זיכרונן לברכה בפסוק 'ואת פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלישתים' - כי פתרוסים וכסלוחים מערבים ומחליפים נשותיהם, וארבעה פעמים בשנה עושים זאת, וכן שמענו שעד היום יש מנהג זה באיזה אומות, כי פעם אחת בשנה נכנסים בבית אפל, ומערבים נשותיהם, אבל ישראל הם זרע קדוש, ולא יעשו דבר מכוער כזה, חס וחלילה, לכן נקראו קדושים.
פני שאול, דרושים, חלק ראשון, דרוש ב' לראש חודש שבט, עמ' מ"ב. דפוס עידאן כהן וצבאן, ג'רבה, תש"ח (1948).
'במה אדע כי אירשנה' - שאפילו יחטאו ישראל, לא יפסידו ארץ ישראל להיותה ירושה ...
עוד אמרתי שאפילו בשאר הטובות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, על מנת שישמרו המצוות, עם כל זה נמצא חילוק גדול בין פרשת 'והיה אם שמוע', והיא הגדולה והמאומתת - שכן הושמה בתפילין ובמזוזה, ובין פרשת הברכות והקללות, שלא נאמרו אלא לגזום סתם, וכמו שאמרו המפרשים עיין בספר 'בינה לעיתים' לרב רבי עזרא פיג'ו, והוא שבפרשת בחוקותי כתוב: 'אם בחקותי תלכו ואם לא תשמעו לי' וכן בפרשת כי תבוא, אבל בפרשת 'והיה אם שמוע' לא כתב כן, לפי שהתחיל 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי ונתתי מטר ארצכם בעתו' - אבל לא סיים 'ואם לא תשמעו וחרה אף ה' בכם', אלא כתב 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם' וגומר 'ועצר את השמים ולא יהיה מטר' - הרי שתנאי זה לא נעשה כהלכתו, בהן קודם ללאו, וקיים לנו שהתנאי בטל והמעשה קיים, ולכן אפילו לא ישמעו ישראל למצוות ה' בחסדו הגדול - נותן להם המטר בעתו ואוספים דגן תירוש ויצהר.
אמונת חכמים, פרק ב', דף ו' ע"ב-דף ז' ע"א, דפוס א. גנשרווסקי, יוהנסבורג תרי"ט (1859).
'ועשית מנורת זהב טהור מקשה תעשה המנורה' - ולדעתי אפשר להוסיף נופך משלי לדרכו של המנורה, שהיא רומזת לחוכמה, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שולחן בצפון ומנורה בדרום, הרוצה להחכים ידרים', וכמו שהמנורה שהיא כולה מקשה אחת - כך ישראל בשביל לקיים את התורה צריכים להיות באחדות אחת.
תולדות אברהם, עמ' ע"ד, הוצאת הרב אברהם מוגרבי, ירושלים, תש"ם (1980)
נרדי נתן ריחו מלך במסיבו, יום עשה ה' נגיל ונשמח בו: אל נתן לעמו תורה תמימה. יפה כלבנה ברה כחמה. נותנת לפתאים דעת ומזימה. ירדה משחקים משמי רומה. לעם אשר אהב בכל לבבו:
בחר ביעקב לנחלה לו. ישראל לסגולתו חלקו וחבלו. בהנחל עליון גויים המה גורלו. תחתית ההר כלו תכו לרגלו. מלאכי א-להים עולים ויורדים בו:
כתב יד 'פיוטים לשבועות', הספרייה הלאומית, מספר מערכת (990000576500205171), עמ' 99
'הוא היה אומר: אל תהי בז לכל אדם' - יש אומרים שהמבזה שום אדם חברו - שנראה בעיניו, שחברו פחות ממנו, והיא נראית בעניו עבירה קלה, והיא גוררת כל שאר עבירות שבתורה, כי כמו שבמצות 'ואהבת לרעך כמוך' תלויה כל התורה כולה, כן המבזה חברו - מבטל כל התורה כולה.
אהבה בתענוגים, עמ' ע"ט , הוצאת אורות החיים, ירושלים, תשמ"ז (1987)
אמרו בגמרא: כל מי שבידו למחות באנשי ביתו ולא מחה ולא נענש עבורם, וכן אם בידו למחות בעיר אחת או במדינה אחת ולא מיחה הוא נענש עבורם. ויש לשאול: שבשלמה שהוא עבר עבירה, ולא קיים מצות עשה הוא ייענש עבורה אבל להיענש עבור עוון אנשי ביתו, או עירו או מדינתו מה הוא חטא? והלא די לו שייענש על ביטול מצות עשה של 'הוכח תוכיח את עמיתך'.
אלא נראה שהעניין הזה מראה לנו את גודל המצווה של אהבת ישראל, שמי שאוהב את עם ישראל, הרי יודע, אם חס ושלום העם חוטאים, הרי מכוח הדין שהם ייענשו, אם לא יוכיחם, אם כך נוח לו בזה, שימשכו לחטוא וייענשו, ולכן הוא נתפס בעוון העם, בזה, שלא אהב את עם ישראל די, ולא הוכיחם, והרי בידו לבטל מעליהם את העונש.
בתוך עמי, חלק ב', דף רצט. הוצאה עצמית, ירושלים תשמ"ג (1983)
התחלת הגאולה תהיה מן האומה בעצמה 'ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו' לפקח ולהשגיח בענייני הקיבוץ, ולכונן ליבם אל הבקשה הכללית מאת מלכי הארץ וכן כתוב: 'התנערי מעפר קומי שבי ירושלים התפתחי מוסרי צווארך' - בניין התפעל, רוצה לומר: שהם בעצמם יתפתחו ונקבצו.
ואם תאמר מי יאסוף אותנו ואנחנו מפוזרים בקצווי ארץ? אבל לא בקרבת הגופות תלוי העניין כי אם בקירוב לבבות, שנכונן ליבנו אל הבקשה הכללית הנוגעת לכולנו כמו שכתוב: 'בימים ההמה ובעת ההיא, נאום ה', יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדיו הלוך ובכו ילכו ואת ה' א-להיהם יבקשו'.
מבשר טוב, דף י' עמ' ב', דפוס הרא"מ לונץ, תרע"א (1911)
מי שאחר לבוא לבית הכנסת ביום שמיני עצרת עד אחר שכבר התפללו הציבור מוסף, אם אחר כך, כשמתפלל זה האיש תפילת שחרית, צריך להכיר הגשם גם בתפילת שחרית כיוון שכבר הכריזו הציבור הגשם, או שמא כיוון שהציבור לא הזכירו בתפילת שחרית, גם הוא צריך לעשות כן, שלא להזכיר בתפילת שחרית אלא בתפילת מוסף. וכמו כן ייפול הספק ביום ראשון של פסח. ...
העולה מהמקובץ שבין בפסח בין בשמיני עצרת הדין שווה, שאם אחר איזה יחיד לבוא לבית הכנסת עד אחר שהתפללו הציבור מוסף צריך להכיר בתפילת שחרית כמו שהזכירו הציבור במוסף, דהיינו בפסח להזכיר טל ובשמיני עצרת להזכיר גשם.
חסד לאברהם, חלק א', אורח חיים, סימן א, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, דף א' עמ' א' – דף ג' עמ' א', סלוניקי, תקע"ג (1813)
צריך לדעת שמי שציער את חברו בדברים, צריך לפייסו דווקא, ולא יחשוב לשלוח לו ממון רב ועל ידי זה יתפייס ולא צריך לבזות עצמו לילך לבקש ממנו מחילה. כי הממון, בזה, לא יועיל ולא יציל. וצריך לפייסו. ועל זה אמרו בש"ס: 'כי ביום הזה יכפר עליכם'. ...
'עברות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, אבל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו'. - לא כמו שעושים בהרבה מקומו, שערב יום הכיפורים, האהובים הולכים זה אל זה ומנשקים זה לזה, זה אומר תמחול לי וזה אומר תמחול לי, בחושבם שזהו עיקר מצוותם, ומעולם לא היתה להם שנאה כלל - אבל האחרים, שבאמת שונאים זה את זה, אין שום אחד מהם מבקש מחברו, שכל אחד מחשיב עצמו גדול מחברו, ואין ראוי לבקש מחילה ממנו.
מלל לאברהם, חלק ב', דרוש לשבת תשובה, דף קסח עמ' ב', דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו תרל"ה (1874)
'ואהבת לרעך כמוך' - לאהוב חברך באמת ולא בזיוף. לנהוג בו כבוד תמיד: 'כבוד חברך כמורא רבך'. לדרוש בשלומו תמיד. להשתתף בצערו. לקבל אותו בסבר פנים יפות. לדון אותו לכף זכות בכל דבר. להתנדב בגופך באיזה טרחה קטנה בשבילו. להתנדב להושיע לו במעט ממון, או שאלה קטנה אשר ישאל: 'חונן ומלווה'. לא להתגאות עליו בלבך, ולא להבזותו בלבך, אף אם הוא שפל אנשים. - זו אהבת רעים פשוטה. ויש להוסיף כהנה וכהנה מ'ואהבת לרעך כמוך'.
מאורות אברהם, מכתבים ורשימות, עמ' רפ"ה-רפ"ו. הוצאת משפחת המחבר, ניו-יורק תשנ"ה (1995).
שעל ידי השלום נחשבים כגוף אחד, וכל המצוות שמקיימים כל ישראל, נחשב להם כאילו כל אחד מהם, כאילו קיים כל התרי"ג, שהרי חשובים כאחד. בזה יובן דברי התנא: 'רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' - והטעם הוא שעל ידי ריבוי המצוות, אין לך אדם מישראל שלא יעשה מצוות, שאם לא עשה מצווה זו, יעשה מצווה אחרת שתזדמן לידו, וכן על זה הדרך. ומה שחיסר לזה שלא עשה הוא, עשהו חברו. והרי על ידי השלום חשובה מצווה זו שעשה חברו כאילו הוא גם כן עשאה. וכן תלמוד תורה: גם אם לא למד הוא וחברו למד, בהיות לו מידת השלום, הרי הוא גם כן, כאילו הוא למד, באופן שעל ידי השלום הוא משלים כל התרי"ג מצוות, וכאילו עשה וקיים הוא בעצמו כל התרי"ג מצוות בשלימות, והרי משלים חוקו ושלימותו על ידי השלום.
ואחר שהשיג התכלית, שהוא השלימות, שוב אינו חוזר לבוא להתגלגל פעם אחרת, אחר שהשלים חוקו. כלל העולה שעל ידי מידת השלום, הולך ואור, לאור באור החיים הנצחיים, ולא יוסיף עוד לשוב בדרך הזה עוד, והיינו זה שפירשנו לעיל בתנא דבי אליהו, שבא לומר 'כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא' - שפירושו שלא יחזור עוד לבוא בגלגול פעם אחרת.
ברית אברהם, דף כ"א ע"ב, דפוס אליעזר סעדון, ליוורנו, תקנ"א (1791).
'כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם' - אפשר לעניות דעתי לפרש: 'שניתי' - לשון שנאה וכאילו כתוב: 'שנאתי' באלף (ואותיות אהו"י מתחלפות כידוע) אומר: אני ה' לא שנאתי לרשעים ומחייה את כולם כאמור, ולכן 'אתם בני יעקב לא כליתם'.
ובכלל להידבק במידותיו של הקב"ה הוא להתנהג עם אחינו לפנים משורת הדין ולא נדקדק עמהם לעמוד על הדין, שידוע מה שאמרו חז"ל: 'לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דברי תורה' - ודבר זה גם כן נלמד מהקב"ה שמתנהג עמנו לפנים משורת הדין, ובמידת החסד והרחמים, כי אם יצא במשפטיו עם בריותיו מי יעמוד לפניו בדין, וכתוב: 'והלכת בדרכיו' - שגם אנחנו נתנהג עם חברינו לפנים משורת הדין ובמידת החסד והרחמים, ובמידה שאדם מודד בה מודדין לו.
שמו אברהם חלק ב', עמ' קי"ז, תשמ"ו (1986)
אהוב בנפשך כל איש: עשיר ואביון, דל וריש, כי הזמן כצפעוני יפריש: זה ישפיל וזה ירים, כי שופט א-להים. רדוף שלום, ואל תשלח מדנים בין אחים ואחות ובין אבות ובנים, וגיל תגיל בשמחת חופת חתנים, וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני א-להים. בסבר פנים יפות תקבל כל בריה, גם בלשון זהב, נופת צוף, בלי רמיה, כי לשון רכה תשבר גרם אויב-ידו-נטויה. ויפל ה' א-להים. כל מה שתמצא בכוחך קנה לך אוהבים, וגלה סודך לאחד מהם; לא לרבים. ושמור פתחי פיך מאנשי ביתך כי הם אויבים: אח לא פדה יפדה איש לא יתן לא-להים. אם יש לך יכולת לעשות טוב - אל תמנע אותו. וקנה לך חבר טוב, נאמן בבריתו, ואל תנחם חברך כשמתו עוד בביתו. מה זאת עשה א-להים.
באר לחי רואי, עמ' 16, הוצאת אנטון אדלר פון שמיט, וינה, תקצ"ח (1838)
קשר האחווה, אשר בין נפוצות ישראל מקצה הארץ ועד קצה, ינחילם כבוד תחת קלון. ... אז תחזק אחוות הנפשות ההיא ביתר שאת, ותעמיס חובות קדושות מאוד.
היהודי בארצות המערב, אשר השיג חופש וחכמה ולפעמים גם עושר, אף אם יסיתנו לבו בספק על דתו, עודנו יודע החובה וכליותיו ייסרוהו, לבלתי שכוח את בני עמו, אשר לא שפרה נחלתם, ואשר בארץ ההיא או ביתר ארצות מאפליה, עודם לוטים בצעיף ימי הביניים באשמת פתיותם או מפני חוקי דכא. ומי יתמה על זאת?! - מה תחשבו על גבר עשיר, אשר יניח למות ברעב ובכפן את אחיו, הנולדים דלים כמוהו, ויישארו נחנקים בעוניים, יען לא מאושר גורלם או כי לא היו מהירים במלאכתם כמוהו?
על אדני רגשי חסד אלה, אשר לא יגורשו מפניהם אהבה לכל האדם ויד חוננת בלי הבדל דת, נוסדו כיום הזה מושכות ישראל, וקשר אנשיו ברוח. רק בעבורם תעבודנה חברות העזרה והחינוך, אשר תכונת מקצתן לחבק בחנינתן כל אפסי ארץ. חברת 'כל ישראל חברים' הנוסדה בעיר פריס היא העצומה העולה על כולנה. לפי חוקיה זאת תעודתה: א. להשגיח ולמנוע, כאשר לאל ידה, לבלתי ידוכאו העברים בארצות ההולכות אחורנית. ב. לעודד על ידי החינוך ומוסר השכל את רוח אחיהם. את מטרתה תשיג במשלוח אגרות תמיד ובמתנות כסף לאין נכון להם, ועל הכל ביסדה בתי ספר ומלאכה לנערים במרוקו ובטוניס, בארץ הקודש וברוסיה, באסיה הקטנה ובתורכיה ובארצות אחרות.
תולדות בני אברהם 156-156, פרעסבורג תרמ"ז (1887)
'וירא ישראל את בני יוסף ויאמר: מי אלה?' - אמרו בתנחומא שיעקב אבינו ראה שעתיד ירבעם בן נבט לצאת מאפרים, ויהוא בן נמשי לצאת ממנשה, לכן אמר: מהיכן יצאו אלו - שאינם ראויים לברכה.
'קחם נא אלי ואברכם' - הרי לנו מידת הצדיקים שמסתכלים על הצד הטוב שבאדם, ועל ידי כך יכולים הם להשפיע עליו רוחניות וגשמיות. ובוודאי שהיא ממידתו של השם יתברך שנאמר בו: 'ורב חסד'.
ואמרו חז"ל במסכת ראש השנה: שהקב"ה מטה כלפי חסד, כלומר גם אדם שנמצא בדינו שזכויותיו שווים לזדונותיו, זוכה הוא ליישב אצל הצדיקים.
זכרונות אברהם, פרשת ויחי עמ' 104-105, הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)
אמת מקיר תזעק, האם יש לנו דבר גדול מלמוד תורה של תינוקות של בית-רבן שאין מבטלין אותם אפילו לבניין בית המקדש?! מי הוא זה ואיזה הוא שיהין לקלקל לילד בן תשע שהגיע לחינוך, לעכב לימודו ולגרום לו נזק נפשי בלתי הפיך כל ימי חייו?!
הלא חובה קדושה על הדיינים לבוא לעזרת אם אמללה וסוערה זו, להציל עשוק מיד עושקו, שמחפש רק תואנות שסופן תאונות תאניה ואניה. יש לדיינים להתיר לה מיד, לגשת לשופט שבעירה לסיים בעיה כאובה זו בהקדם, ועליהם תבוא ברכת טוב שמצילים עשוק מיד עושקו, והם בבחינת 'פתח פיך לאלם' - הילד הקטן הזה שנפל קרבן לתככיו של אב עריץ רחמנא ליצלן.
ספר אשד הנחלים, חלק שלישי, עמ' נד , דפוס רפאל בן חיים הכהן, ירושלים, תשס"ט (2009)
'ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום' - טעם הקורבנות על שם נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני. ואם כן הם שלום בין ישראל להשם יתברך. והם שקיבלו את התורה, שאמרו בתחילה 'נעשה ונשמע' - גילו עצמם שרוצים לעשות נחת רוח לפניו. וגם על ידי קבלת התורה אם יתגרה בהם יצר הרע, יעסקו בתורה וינצלו ממנו, ואז יעשו רצונו. מה שאין כן אומות העולם.
ויעש אברהם, דף כו ע"ב, ליוורנו תר"ן (1890)
המזלזל בחברו ומחרפו ומגדפו, ומדבר עליו כזבים בדבר שאין בחברו, וחברו שומע ואינו משיב, 'והרבה להשיב אפו' - אז לוקח הנעלב כל זכויות המבזה, מאחר שהם מכזבים. ...
כי הן אמת מה לו לאדם לצער חברו הנברא כמוהו בצלם ודמות ולבזות אותו ביד רמה, ומה לו להתגדל ולהתנשא על חברו, וסופו גוש עפר ותולעה ורימה, והתורה חסה על צער בעלי חיים. ...
אם כל שכן אדם שכמותך, הנברא בצלם ודמות שאסור לצערו ולבזותו, כל שכן להכותו בזרוע רמה. כי ודאי בעשותך ככה תהיה בניזקין גרמא. להיקרא רשע לפני המקום עד החרמה. ומה נואלו אותם בני אדם כי כשמתכעסין עם חבריהם, ולא יוכלו לדבר דבר - באים לבתיהם, ושופכין חמתם על נשותיהם.
הולך תמים ופועל צדק, עמוד נ"ה. נדפס בירושלים תשל"ט (1978)
'לא ישבתי עם מתי שווא ועם נעלמים לא אבוא' - ירמוז על מה שיש ג' כתות בעולם: אחת של רשעים ואחת של צדיקים אבל הצדיקים עצמם יש בהם שני סוגים: סוג אחד הוא הצדיקים המפורסמים בעולם שהם צדיקים, ויש סוג שני הם הצדיקים הנסתרים, המראים על עצמם שהם אנשים פשוטים.
וכמובן כל אחד יש לו יתרון על חברו - כי הצדיק הנסתר יש לו חשיבות, שאינו נהנה ממעשיו, לא כבוד ולא ממון, אבל אין אחרים למדים ממנו שום דבר, היותו אינו מוכר. אבל הצדיק הרגיל, הנגלה לעיני כל, יש לו חשיבות, שאחרים נהנים ממנו חכמה ויראת ה'.
וזה מה שאומר הכתוב: 'לא ישבתי עם מתי שווא' - שאיני מכת הרשעים, וגם כן 'עם נעלמים לא אבוא' - עם כת הצדיקים הנסתרים, לא אבוא עמהם להיות כמותם.
והטעם הוא משום: 'אני שנאתי קהל מרעים וגם עם רשעים לא אשב' - וברצוני להחזיר אותם בתשובה, ולכן אני תמיד 'ארחץ בניקיון כפי' - להיות צדיק ונקי וזה יהיה לעיני כל ובזה 'אסובבה את מזבחך ה' - היא בית כנסת ובית המדרש, ושם 'אשמיע קול תודה' - שבחו יתברך, ו'לספר כל נפלאותיך' - כדי להכניע חבות הרשעים ולהחזירם לדרך טובה.
זכרון משה, ע"מ כ"א, דפוס י.ע. איתאח, מחנה יהודה, ירושלים
בהיותם אחדים שם ה' ביניהם, כי ה' אחד וישראל גוי אחד. י"ג עם י"ג הרי כ"ו. על דרך מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'חבור עצבים אפרים הנח לו - אפילו עובד עבודה זרה הנח לו'. מאחר שהם בחבורה אחת. וטעם העניין, כי מאחר שהם באחדות אחת, מורים שה' שבראנו הוא אחד, ואין שני לו. אם כן אף שיעבדו עבודה זרה אין בה ממש, רק מנהג אבותיהם, וליבם לשמים ... ובזה יתבאר הכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'' - רצונו לומר: אם תהיה אהבה, אזי תהיה מורה עלי שאני ה' אחד. וזהו: 'אני ה''.
ולבש הכהן, דף כ"ד, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ז (1927)
'אמר רב אחא בר עוירא אמר רב חסדא: פוטר היה רבן גמליאל אפילו עם שבשדות' - דהיינו: אימתי יהיו אמרה וחטיבה, בזמן ש'רב אחא' - שיהיה רוב אחווה ביניהם כאיש אחד חברים. ואם יהיו כך 'בר עוירא' - שיתברר העיוורון מהם ויוכיחו ביניהם, ואחד מזהיר חברו ואפילו הגדול יהיה נשמע לקטן מרוב האהבה ביניהם. זהו 'אמר רבי שמעון: אפילו החשוב והרב, נשמע לחברו מרוב חסידותם וישרותם, ובהיות המוכיחים נאהבים לעם, ויכנסו דבריהם בליבם כאומרו: 'דברים היוצאים מלב נכנסים ללב', ואז אפילו רשע גמור - אי אפשר שלא יכנסו הדברים בלבו, ואם לא יעשה הכל יעשה קצת, ויהיה לבו פתוח לדרכי התשובה. זה אומרו: 'פוטר היה רבן גמליאל' - דהיינו רבן גמליאל, הרב המוכיח שגומל חסד עם הבריות ומחזירן למוטב, פותח היה אף 'עם שבשדות' - שיצאו לשדה עשו, שנלכדו ברשת היצר, עם כל זה תוכחותיו יכנסו דבריו באזנם. זה אומרו: פוטר היה רבן גמליאל אפילו עם שבשדות.
ולבש הכהן, דף כ"ד, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ז (1927)
על בעל הבית להסתכל בעין יפה על כל אורח, להכניסו לביתו, ואפילו שהוא לא שלם ביראת שמים ויש לו פגמים. נראה ההבדל שבין אברהם אבינו, עליו השלום, ללוט: כשבאו האורחים לאברהם אבינו עליו השלום, באו בדמות אנשים, ואילו בלוט, באו אליו בדמותם האמתית שהם מלאכים כמו שכתוב בתורה: 'ויבואו שני המלאכים סדומה'.
והסיבה לזה כי אברהם אבינו, עליו השלום, לא מקפיד מי הוא האורח, ואת הכל מקבל בזרועות אהבה. ואולם לוט שהיה חסר הרבה ביראת שמים, אם לא ראה מלאכים ממש, לא היה מכניסם ומכבדם! ואם יש בני אדם כאלה שאינם מקבלים לארח רק קדוש עליון, הרי אלו בחינת לוט.
מלל לאברהם, עמ' לה , הוצ' הספרייה הספרדית ירושלים, תש"ן (1990) .
'ויברכם ביום ההוא לאמור: בך יברך ישראל לאמור: ישימך א-להים כאפרים וכמנשה' - יש לברר שמה אכפת להם לאפרים ומנשה אם יברכו בהם? ומה תועלת מגיע אליהם בזה? - ונראה לי כמה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: שכשאדם רואה שמברכים לאחד ואומרים יהי רצון שתהיה כמו פלוני, ידע נאמנה שאותו פלוני ירא שמים, כפי שמובא במסכת נידה דף לג ע"ב, עיין שם. ואם כן, יעקב אבינו, עליו השלום, כמי שבירך אותם, 'שיהא מורא שמים עליהם כמורא בשר ודם', כמו שבירך רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו. ועל ידי זה יהיו ישראל מברכים: 'ישימך כאפרים וכמנשה'.
כף הכהן, פרשת ויחי, דף ז עמ' ב, דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרכ"ה (1865)
יען כי השכחה מצויה, ועונש שכחת דברי תורה גדול עד מאוד, כמו שאמרו: 'כל השוכח דבר אחד ממשנתו הרי זה מתחייב בנפשו', וכמו שהזהירה התורה: 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים האלה'. לכן להינצל מזה העונש, גמרתי אני בלבי להעלות על ספר זה, קצת דינים אשר למדתי ועיינתי שורשיהם ועיקרם. כדי שיהיה זה לי לזיכרון. וגם כדי להועיל לקצת בני אדם אשר כגילי. ואף גם זאת להשאיר אחרי ברכה, ולהיות לזיכרון לפני ה' תמיד. כי הגם שהוא דבר מועט, הלא מצער היא ותחי נפשי. ואף על פי שאני יודע בעצמי שאיני כדאי לקרבה אל המלאכה, לעשות אותה, זאת אשיב אל לבי, מה שאמרו זיכרונם לברכה: 'יגעת ולא מצאת אל תאמין'. ועוד כי מלאכתי זאת היא מלאכת שמים, ובה' א-להי ישראל בטחתי, כי הוא יהיה עם פי בהגיוני, ואל אכשל בלשוני.
מנחת כהן, דף ב' ע"ב, אמסטרדם, תכ"ח (1668)
שניים שעושים מצווה אחת, והאחד כבר עשאה, והשני עתיד הוא לעשותה, שראוי להקדים ולתת כבוד למי שעתיד לעשות מצוה יותר על מי שכבר עשאה, כגון שאחד ירד מלקרוא בתורה והלך לשבת במקומו וחבירו עולה לקרוא בתורה, ושניהם שווים במעלתם ושקולים הם זה כזה, שראוי לו לאותו שכבר קרא וירד להתעכב, ולתת דרך ומקום לחברו העולה לקרוא בתורה, שהיורד מן התיבה כבר פעל ועשה מצוות הקריאה, והעולה לקרות - עתיד הוא לקרות, ולו משפט הבכורה והכבוד על חברו.
גינת ורדים, חלק אורח חיים, כלל א, סימן כג, עמ' מג', הוצאת ישמח לב, ירושלים, תשס"ח (2008)
'ויעל אהרון הכהן אל הר ההר, וימת שם בחודש החמישי באחד לחודש' -
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, באבות: 'הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - כידוע ישנם הנוהגים, שלא לומר ווידוי ביום פטירתו של צדיק, יש קהילות שנהגו כך על פי רבותיהם, ויש קהילות שכן נוהגים לומר.
ואפשר לומר בדרך רמז שאהרון הכהן, כיוון שהייתה מידתו שלום, סיבבו משמיים שיפטר ביום ראש חודש, שביום זה אין מחלוקת, וכולם לא אומרים וידוי, משום יום ראש חודש.
אמרי אברהם עמוד פ"ד, הוצאת בני המחבר, ירושלים תש"ע (2010)
מגדלי השן מתרבים ומזדקפים מתחת לשמיים היהודיים. הם עולבים את הוד הנוף, ופוגעים בראות העוברים. וממרומי המגדל השומר מודיע: 'הנה יהודי ממקום אחר, הוא נטה את אוהלו ליד ביתנו. הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, האלך לקרוא לו?' - 'הנח לו', עונה בעל מגדל השן, 'הנח לו, הוא איננו מתפלל כמונו, הנוסח שלו שונה. הוא אינו מבטא מילים כמונו'. ...
ובאוהלו, האורח מתכונן לסעודתו: 'אלך להזמין את בעל המקום לשולחני, הלא הוא אחי ובשר מבשרי'. צוהר מגדל השן נפתח כדי לענות, אך התשובה שלילית: 'לא, אין זו אותה שחיטה. אין זו אותה קדרה, ולא אותו בשר. לא נתפלל יחד ולא נאכל יחד. ...
מגדלי השן מגיפים את תריסיהם ומורידים את מסכיהם, ורק יהודי האוהלים מדברים ומשוחחים. מי הם בכלל יהודי האוהלים האלה, שאין להם אפילו מגדלים? באיזה זכות הם מדברים? האם הם נשענים על סמכות רבנית כלשהי?
תרגום תדפיס בצרפתית. מובא בתוך: אבינעם רוזנק, בין אשכנז לצפון אפריקה: הלכה, מטא- הלכה וחינוך בכתביו של הרב אברהם חזן. בתוך: פעמים: רבעון לחקר קהילות י
אם רואה את חברו מצטער מאיזה עניין, מצווה רבה לדבר על לבו עד שיפיגו מצערו וישמחו, ועושה בזה נחת רוח גדול ליוצרו, כמו מי שיש לו בן בעיר אחרת אשר הוא מלא דאגות, בוודאי משתוקק האב, שיהיה מישהו בעיר, שינחם את בנו וידבר על לבו לחזקו ולסעדו, שלא יחלה מן הדאגות. וכמו כן כאן בנים אנחנו לה' א-לוהינו, ועל ידי זה מתברך בכמה ברכות ...
ובכלל זה הוא מידת החסד להיטיב עם חברו בגופו, ועל ידי זה מעורר את מידת החסד למעלה, והיא אחד משלושה דברים שהעולם עומד עליהם, והיא שקולה כקרבנות, והיא גדולה יותר ממצוות צדקה, וזכות זה עומד לו לאדם עד סוף כל הדורות.
מדור לדור, עמ' רל"ט, הוצאת טקסט, מהדורה שניה, בני ברק, אב תשע"ז (2017).
'אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה' - הצדיק נתפס בערבות משום שכל נשמות הדור מעוברים בכל צדיק וצדיק. וידוע כי משה רבנו, עליו השלום, מעוברים בו כל נשמות הצדיקים.
מעתה זהו שאמר: 'אלה פקודי המשכן אשר פוקד על פי משה' - מה הטעם שמתמשכן הצדיק? - כמו שמשה רבנו, כל נשמות הצדיקים מעוברים בו, כן הצדיק כל נשמות הדור מעוברים בו.
קנה אברהם, חידושי תורה דף ל"ג עמ' א', דפוס הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ג (1923)
כל שכן אם ידעו, שיש לו איזה סיבה, שבעבורה ביקש להמית את עצמו ואכל זלמיט, שאפשר שיהיה מפני צערו, כי לא יכל לסבול צער מזונותיו או שברונו, וריבוי בעלי חובותיו, או כיוצא בה צרות צרורות הם שגרמו לו, ובחר מוות מחיים, שזה ודאי כל כגון אלו גם - אין לדונו כדין מאבד עצמו לדעת, כי ליבו אנסו, ולא יכול לסבול את כל הקללה, ולא במרד ובמעל עשה.
וכאשר ירדוף הקורא בתשובת הרא"ש זיכרונו לברכה בספר 'שמיים ראש' סימן שמ"ה, יסתכל יפה שכל השערים ננעלו כדי שיקרא 'מאבד עצמו לדעת'. אם עשאו לסיבה שיהיה, שזולת המבזה את הבריות, ובועט ושונא את העולם, כמקצת הפילוסופים שעושים כן, להמרות פני עליון. ...
אבל בצרת נפשו כי לא יוכל שאת הצרות והדאגות והייסורים והעניות אשר הם מעבירים את האדם על דעת קונו, אין בזה איסור, והביא ראיה משאול בן קיש. ... ואם כן מת זה היה בדין שיקנה מקומו.
שו"ת שער הקדים, סימן ט'ז, עמוד קנ"א- קס"ב. הוצאת המכון לחקר המשפחה ודיני המשפחה בישראל ע"ש הרב עובדיה שאקי ז"ל מצפת.
נוהגים לומר חזק למי שקרא בתורה לאחר שסיים, אך על העולה להשכיל דרכיו ולהיזהר, שאם ירד מעל התיבה בשעה שחברו עלה לברך יפסידו הקהל מלשמוע הברכה על ידי קול רעש 'חזק וברוך', המצלצל מפי הרבה מן הקהל, ואם ירד מעל התיבה אחר שחברו יברך, יפסידו הקהל איזה תיבות מהקריאה ועל-כן טוב ונכון שימתין על התיבה עד שיסיים חברו את הקריאה והברכה האחרונה, ובין גברא לגברא ירד. וגם נכון להנהיג שהציבור יאמרו 'חזק וברוך' תכף בסיימו הברכה וענו אמן, טרם שיורד מעל התיבה. -
זה לשון מרן הבית יוסף סימן קל"ט: נהגו לומר למסיים לקרות בתורה בכל פעם - חזק'. והלשון אינו מובן כל-כך. והאשכנזים מפרשים 'למסיים לקרות בתורה' - למי שסיים ספר שלם, ועל-כן מנהגם לומר למשלים ספר מחמישה חומשי תורה - 'חזק', אבל מנהג הספרדים, שכל עלה לספר תורה אחר שגמר הקריאה, אומרים לו - 'חזק וברוך'.
שנות חיים עם מקור חיים, סימן ט' הלכות קריאת התורה, סעיף י"ג, דף ל"א ע"ב, דפוס הלוי צוקערמאן, ירושלים, תרפ"א (1921)
שאלה: ראובן הסוחר ושמעון, כולם בעיר אחת, ואחר כמה שנים באו לעשות חשבון, ושמעון תובע מראובן כמה תביעות, ואחת מהן היא שתובע ארבע מאות פייסאס, משכירות נכסי סוחרים, שהובאו בספינה אחת, ששכר ראובן לחשבון שמעון. והשיב ראובן שלא היה חייב לו מזה, אלא מאה וחמישים פייסאס ... אחר כך הביא ראובן עדות בכתב משני עדים, שהעידו כדבריו בכל מכל כל, אבל לא באו העדים להעיד בבית הדין ... אחר זאת הודה שמעון ... וכראות ראובן שהודה שמעון, תבע בבית הדין ששמעון הוחזק כפרן על פי עדים, ואם יתחייב שמעון איזו שבועה קלה או חמורה באיזה מתביעותיו, שאין להשביעו כיון שהוחזק כפרן אלא שיפטר ראובן לגמרי ... מה דינו? האם הוחזק כפרן? ואם תמצא לומר שהוחזק כפרן, אם הוחזק כפרן לכל שאר התביעות או לא?
תשובה: תחילת כל דבר צריך לחקור אם שמעון זה הוחזק כפרן או לא. וידוע שלעולם צריך בכל מאמצי כוחנו להפך בזכות כל בן ישראל, שלא להוציאו מחזקתו. וכמו שכתוב במסכת בבא מציעא דף ג' שהכופר במלווה, ואחר כך באו עדים שחייב לו מקצתה, ישבע על השאר ... ואפילו הכופר בפיקדון ובאו עדים להכחישו, צריך שיעידו שראוהו בידו בשעה שנתבע, אבל אם ראוהו קודם לכן, לא הוחזק כפרן ... ולעולם לא נחזיק אדם כפרן כל זמן שנוכל למצוא לו צד זכות.
ארח לצדיק, חלק 'חושן משפט', דף ע"ט ע"א, סימן ב', ליוורנו, תק"ם (1780)
שאלה: סריס חמה אם יכול להיות שליח ציבור ...
תשובה: זו אינה צריכה לפנים, ודבר פשוט הוא שמותר גמור להיות שליח ציבור, ומבן עשרים שנים ומעלה יבוא לעבוד עבודת ה' - זו תפילה, להוציא את הרבים ידי חובתם, ובפרט אם הוא גבר ירא חטא, ונבון לחש, ורגיל לקרות, ופרקו נאה. ואין כאן חשש פקפוק לא מצד הדין, ולא משום כבוד הציבור, כיוון שאין שם אחר דומה בדומה אליו במידותיו הטובות, ובמעשיו הנאים לשמים ולבריות ...
וישראל הקדושים נהגו בעריהם, שיורדים לפני התיבה הסריסים, אשר ישמרו את משמרת ה', חסידים ואנשי מעשה, הן בתעניות הן בשאר ימות השנה.
ארח לצדיק, חלק 'אורח חיים', דף ט' ע"ב, סימן ה', ליוורנו, תק"ם (1780)
'ואם מזבח אבנים תעשה לי, לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה' - ופירש רש"י: למה כל כך הקפיד על אבנים כי המזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים, לכן לא יבוא עליו כורת ומחבל. כל שכן מי שמטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין איש לאחיו. השם יתברך לא יביא עליו כורת ומחבל. וכל מי שיכולת בידו להטיל שלום בין כל אחינו בני ישראל, ויבוא - שכרו כפול מן השמיים, ומובטח הוא שאין הקב"ה מקפח שכרו כי גאולתנו תלויה בחברתנו ואחדותנו ואהבתנו איש לאחיו, ונרבה באהבת שלום.
ספר יזרעאלי, עמ' קל"ב, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים תשכ"ה (1965)
'הקל קול יעקב והידיים ידי עשו' - לכאורה יש לומר 'הקל' בלא ו' ... ועוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה בפסוק: 'והחכמה מאין תמצא' - שאין החכמה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כאין. עד כאן. וזה אומרו: 'קול יעקב' - רוצה לומר: ע״י שישראל, הם מקילים את עצמם, ומשימים עצמם כמי שאינם, יזכו ל'קול יעקב' - ל'זאת התורה' שהיא 'מורשה קהלת יעקב' ועל זה בחר ה' ביעקב אבל ו'הידיים ידי עשו' שהם אוהבים מדת הרבנות וזרוע רמה, לכן הרחק מן הכיעור והדומה לו:
מנחת אברהם - דרושים על התורה, פרשת תולדות, דף י"ג, דפוס שלמה בילפורטי וחבריו, ליוורנו, תרס"א (1901)
'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים' - שעל ידי המחלוקת חסרון הפרנסה. כי אם הוא מבטל המחלוקות ותמיד 'רודף שלום' ו'אוהב את הבריות', ומוחל וסולח לכל מי שיקניט אותו, אם כן כל ישראל כלולים בו, ויש להם דין רבים ופרנסה בשביל רבים, ולכך יחולו ברכות לראש אותו צדיק כי דין רבים יש לו, אבל בעל המחלוקת הוא מפורש מבני אדם, ואם כן הוא לבדו יחשב ואין אחר עמו, ודין יחיד יש לו, ולכך נפסק מעליו צינור השפע כי פרנסה בשביל רבים. ומעתה זהו כוונת הגמרא: 'אמר רבי יהושוע בן לוי: בא וראה, כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקדוש ברוך הוא וכו', ולא עוד אלא שאין תפילתו נמאסת' . - הכוונה מאחר שהוא בעל ענווה, אם כן מוכרח הוא במעשיו, שמעביר על מידותיו ויש לו שלום עם הכל, וכל ישראל כלולים בו ודין רבים יש לו, שהקדוש ברוך הוא אינו מואס תפילתן של ציבור, שנאמר 'הן כביר לא ימאס' כמו שמבואר בגמרא. ולכן זה האיש שהוא בעל הענווה ודין רבים יש לו, אפילו שהוא מתפלל ביחיד, חשובה כרבים.
קנה אברהם עמ' 120, מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ב (2001)
'ויגדל משה, ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם' - אין התורה מספרת כיצד הגיע משה, שגדל בבית בת פרעה, לכלל החלטה, לנטוש את מעמדו הרם, ולהצטרף למחנה החלכאים והנדכאים.
פסוק אחד קצר בלבד מספר על המעבר הזה של ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא: 'ויגדל משה, ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם' - ראייה זו אינה ראייה רגילה, ראייה בעיניים, שהרי מי מצרי ולא ראה סבלם של עבדים כשהם נרדים בפרך?! - אלא ראייה זו היא ראיית הלב, ובלשון רש"י: נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם.
אבני חן, פרשת שמות, עמ' נ"א, ירושלים תשנ"ה (1995)
אף גם זאת מעיקרי התשובה, הוא להיות הכל באחדות, כשבת אחים גם יחד, שכל מי שיהיה במחלוקת לא תועיל לו התשובה, וכמו שאמרו המפרשים במאמרם זכרונם לברכה על פי אל 'תפן אל מנחתם' - אל תקבלם בתשובה, דהיינו משום שהיו במחלוקת, שמלבד כמה רעות המחשבות בסיבת המחלוקת, עוד בה שננעלים שערי תשובה, בר מינן. וכל קבל זה: פתח הנביא הושע ואמר: 'שובה ישראל עד ה' א-להיך' - שכלל לכל האומה ישראלית בלשון יחיד, ואמר: 'שובה ישראל' ל- רמוז דהיינו והועילה להם התשובה, בהיותם כולם באחדות, כאיש אחד, חברים.
אברהם במחזה, דרוש שני לשבת תשובה, דף ד עמ' ב, דפוס אהרן יהושע די שיגורה, איזמיר, תרכ"ט (1869)
ערבות הוא הרקיע השביעי ואחרון הרקיעים והמערכת האחרונה ... ומילת ערבות יוכיח הערבות והמתיקות מגורת 'כי קולך ערב' כי משם ימשך ויבוא הטוב והערב והמתוק, אשר בערבות הגדול ישלים. ובמתיקות, לא פחות, ישביע אל כל חשק הנשמות ותשוקת כל הבריות. וכמו כל הצדק והמשפט, הצדקה והחיים, השלום והברכה, ואלו באחרונה נקובים המה התכליות והמבטים סיבות האושר, אשר בו תאשרנה נפשות בני אדם, אשר באמצעותם, והזכות אשר יקנו בעולם הזה, ישיגוהו בעולם העליון בתורת 'אליו' כאל תכלית, אשר ממנו מוצאם, הוא התחלתם וראשיתם, ויתעדנו בו ממה שהוא להם צפון וגנוז שמה, וישיגוהו בשכר פעולתם, מה שלפני היה להם במתנת חינם, ועל צד החן, ויתענגו ממנו בלי בושת וחרפה, ביתר שאת וביתר עוז, מלבד כי גופיהם גם הם יעלום מעלה מעלה, אל המדרגה עליונה, בסגולת הטל העליון 'טל אורות' להשקותם, ולהחיות העצמות היבשות לעתיד. ויחד גוף ונפש יתענגו על רוב שלום, מהעידון והאושר הנצחי, אשר השיגו זכויותיהם. וברקיע הזה יש גם מלאכים, ממדרגת התחתונים, שהם האופנים כי עם היות פעולתם בעולם העשייה והגשמי, מעולם המלאכים יחשבו גם הם.
בית א-לוהים, שער שני, פרק תשיעי, אמסטרדם, בית עמנואל בנבנישתי, תט"ו (1655), דף כ"א ע"ב
טעם שתיקנו לומר עושה שלום בסוף הקדיש וכן בסוף כל תפילה. מצאתי בספר אורחות חיים דף י' עמ' ד': ולכן נקבע השלום בסוף הקדיש, שהוא שקול וחשוב כנגד הכל. וכשברא הקדוש ברוך הוא עולמו נתן שלום בין מים ליבשה, שנאמר: 'יקוו המים אל מקום אחד'. וכשברא המלאכים מאש ומים, אילו לא נתן שלום בין מים לאש, המים מכבים את האש, והאש מלחכת את המים. וכן הוא אומר: 'יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל' - ללמד שבשלום תלוי הכל. שכשברא העולם לא קמו אלו על אלו ולא החריבו אלו את אלו ובאותה שעה ברא הכל יפה. ולכך נקבע השלום בסוף כל תפילה, לפי שהוא צורך לכל. ואפילו על הקרבנות: ו'זאת תורת זבח השלמים'.
חיי אברהם, הלכות תפילה, דפוס משה ישועה, דף ט"ז עמ' ב', ליוורנו, תקפ"ו (1826)
כל שבחם של ישראל, והסיבה אשר בחר בהם ה' הוא להיותם נפש אחד, ככתוב: 'שבעים נפש' - באחדות אחד. ואפילו שלא היו ראויים, כיוון שיש להם אחדות מכפר להם הקדוש ברוך הוא ...
הרי אמר הכתוב: 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה' - אלו אומות העולם. שעם היות שהם רבים בכמות מישראל, כיוון שהם נחלקים לכמה לבבות, ואינם לב אחד, הוא נמנע לאהוב אותם ה' יתברך.
מגן אברהם, דף קכ"ח ע"ב – קכ"ט ע"א, וונציה, דפוס דניאל זאניטי, שס"ג (1603)
'רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.' -
שיש לדקדק, שהרי אמר שבשביל שרצה הקב"ה לְזָכּוֹתם לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שאדרבה, הסברה נותנת להפך - שאם היו מצוות מעטות, היה כל אחד יכול לזכות בכולן, אבל עתה, שהם תרי"ג מצוות, וכמה דקדוקים, וכמה עונשים, מי הוא זה שיכול לזכות בכולן או ברובן? ...
נתן הקב"ה את התורה - בכתב, ובעל-פה - משנה ואגדה ותלמוד, מפני אומות העולם, שמא ינטלו את התורה מישראל ויאמרו לנו ניתנה התורה. ...
מה עשה הקב"ה? 'לפיכך הרבה להם תורה ומצוות', דהיינו - תורה - בכתב ומצוות ומשנה ותלמוד וכיוצא - בעל-פה, ואם כן אינם יכולים אומות העולם לזכות בתורה.
שדה הארץ, חלק ב', פרשת וזאת הברכה, דף קל"ח עמ' א' - עמ' ב', דפוס מרדכי נחמן וליאון קלעי, סלוניקי, תקמ"ד, (1784)
'אין שלום אמר ה' לרשעים - מכאן שהקדוש ברוך הוא אוהב את הרשעים' - ומאמר זה הוא מן המתמיהים והוא פלאי. ... כשישראל באגודה אחת ויש שלום ביניהם, אז 'וכשלו איש באחיו' - שכל אחד נתפס בעוון אחיו, ודייק מילת 'אחיו' - רוצה לומר: כשהם באהבה ואחווה. אכן כשאין שלום ביניהם, אזי יוצאים מדין 'וכשלו איש באחיו' וכל אחד נתפס בעוון עצמו. ...
ובזה יבוא המאמר על נכון: 'אין שלום אמר ה' לרשעים' - שהקדוש ברוך הוא קילל את הרשעים, שלא יהיה שלום ביניהם, אלא תמיד יחד כולם קנאה ותחרות ביניהם, ובזה יוצאים מתורת 'וכשלו איש באחיו' וכאמור שכל אחד נתפס בעוון עצמו דווקא, אם כן מכאן שהברוך הוא אוהב את הרשעים.
מלל לאברהם, דרוש כ"ז לשבת תשובה, עמ' 287-286, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)
'זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל' - מדוע מחצית השקל ולא שלם? כי האדם חייב לדעת כי הוא תמיד בבחינת חצי ולא שלם, ותמיד הוא שואף אל השלמות. האיש - חצי, והאשה - חצי, וביחד הופכים להיות שלם, ונקראים 'אדם', כמו שנאמר: 'זכר ונקבה בראם, ויברך אותם, וירא את שמם אדם ביום הבראם'. עם ישראל - חצי, ובהתחברות עם התורה, הופכים להיות שלם, כמו שנאמר לאברהם: 'התהלך לפני והיה תמים' - עם קיום המילה נהיה תמימים.
תורת חסד לאברהם, עמ' 85, הוצאת המשפחה, ירושלים, תשס"ח (2008).
'בשלום יחדיו אשכבה ואישן' - דרך הלצה ורמז, כמה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'איש ואשה זכו - שכינה ביניהם, יו"ד באיש וה"א באישה, לא זכו - אש אוכלתן - דהיינו שיסתלק יו"ד מאיש ונשאר אש וה"א מאשה ונשאר אש, וזהו: אש אוכלתן'. עד כאן. - וזה שאמר שעל ידי 'בשלום יחדיו' - האיש ואשתו, ולא יש קטטה ביניהם אז 'אשכבה' - אש כבה, דהיינו: שיכבה האש על ידי השכינה השרויה ביניהם, יו"ד באיש וה"א באשה, ולא יהיו אש, אש.
'דברי הברית', דף קנ"ז ע"א, ג'רבא, תרע"ג (1913)
וזה שאמר הנביא 'והיה מספר בני ישראל כחול הים', רוצה לומר, כשהם כחול הים - שיש ביניהם פירוד לבבות, ואי אפשר להם להתחבר, כמו החול, שאי אפשר להיות ממנו חוט. אז 'והיה מספר בני ישראל' - שיש מספר להם, אבל אם יש ביניהם אהבה ואחווה, אז 'אשר לא ימוד ולא יספר'.
והנה עינינו הרואות, שרוב השנאה והפרוד לבבות שיהיה בבני ישראל, הוא מפני כובד המיסים אשר המה במדינות אלו, ונותנים עול כבד על הציבור, והם מחלקים אותם על עצמם, ועל ידי זה הם באים לידי קטטות ומריבות... גורם גם כן כי יכשלו איש באחיו - בגזל רבים, אשר אין תרופה למחלתו.
שיש כמה בני אדם תשושי כוח הממון, ואין להם אפילו כדי פרנסתם, ...ושופכים דמם, ולוקחים מהם בחזקה יותר מכדי יכולתם, ומכים ועונשים אותם שלא מן הדין - כדי להקל מעליהם, ולהכביד על אחרים. ורוצים למלאת אסמיהם משוד עניים. ובין לבין האביונים צועקים חמס, ואין מרחם עליהם.
ספר אהל ישרים- מוסר ודרושים, שער הרחמים, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א, עמ' 64-65.
וידוע שאפילו אצל הקדוש ברוך הוא נאהבת ההתאחדות וההתחברות זה עם זה, בין בדברי תורה בין בדרך ארץ בין בכל ענייני העולם, שהיא מצוה כוללת כל התרי"ג - מצוות בסוד: 'ואהבת לרעך כמוך', ועוד אפילו עובדי עבודה זרה והם באחדות, הקדוש ברוך הוא מוותר להם על עוונם, כמו שכתוב: 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. אבל כשיש פירוד בלבם ואין ביניהם אחדות מה כתוב? - 'חלק ליבם עתה יאשמו'. וראייה מדורו של דוד, אף על פי שהיו צדיקים, מאחר שלא היה ביניהם אחדות, וגם כן לשון הרע הייתה, כשהיו הולכים במלחמה, היו נופלים לולא זכותו של דוד המלך, עליו השלום, שהייתה עוזרתם. ודורו של אחאב הייתה ביניהם אחדות, אף על פי שהיו עובדי עבודה זרה, מכל מקום, כשהיו הולכים למלחמה היו מנצחים.
אור לישרים בתוך נר יאיר, עמ' נ"ה, הוצאת מידן, בני ברק תשנ"ו (1996).
'הוי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום' - ולפי דרכינו היינו ממש הדין שלפנינו: 'אוהב שלום' - שלא יתקוטט עם בני ביתו, שאם אשתו שיברה כלים, בכל עת ועת, לא תתקוטט עמה, לפי שהיא פטורה. שאם אתה אומר חייבת - אין שלום בבית כדברי הרמב"ם שזכרנו.
וזה שאמר: 'אוהב שלום' - בתוך ביתו, 'ורודף שלום' - בין אדם לחברו, שאם אשת חבריך שיברה כלים בתוך ביתה, ומתקוטטים איש ואשה או אדם עם חברו, כיוון שדומה לשטף מים כיוון שרווח - רווח. ומה שאמר הכתוב: תרדוף שלום - תודיעם שמצד התקנה פטורה.
ספר אשר לאברהם, חידושים וביאורים באגדה, שיר השירים ופרקי אבות, דף נד ע ע"א-ע"ב, דפוס המחבר, איזמיר, שנת תרמ"ז (1877).
הנה פעם אחת שמעתי מאדם אחד שהיה מדבר בגנות אחינו בני ישראל, היושבים בערי אירופה. ואומר עליהם, שהם מחללי שבתות בפרהסיה מקטון ועד גדול, ואוכלים מאכלות אסורות, ועוד הרבה לדבר בגנותם. אמרתי לו: מי הכריחך לדבר בדברים אלו של גנות וקטרוג על ישראל, ומה לך לדבר בדברים אלו, ומי הכניסך בתגר זה. ועוד: למה תבחר לעשות מעשה זבוב, שאינו חונה אלא על בשר נקי וטהור, אלא על מכה וחבורה אשר שעל הבשר?!
כן אתה מספר בגנות אנשי אירופה, ואינך מספר בדבר טוב ושבח הנמצא בהם. ויאמר: מה שבח וטוב נמצא בהם, כדי שאדבר בו? אמרתי לו: יש ויש, כי הנה תמצא אפילו אותם אנשים, שהם מחללים שבתות וימים טובים, ואוכלים בשר חזיר, ובשר ובחלב, ושותים יין עם נוכרים ומערבים עמהם, עם כל זה הם מחזיקים בשם היהדות אשר עליהם, ומודים ומודיעים בפיהם שהם יהודים, ואין שם יהודי חרפה להם אלא הוא להם לכבוד ולתפארת.
ויאמר אברהם, כרך ג', פרשת במדבר, עמ' ט"ו, ירושלים, תש"ס (2000)
'ושאינו יודע לשאול, את פתח לו' - שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, שיש בכלל פתאים ... וכדי להוציאם, שהיו גוי מקרב גוי, היינו צריכים לזכות קבלת התורה, שעתידים לקבל, ואפילו ליחיד, זכה אחאב למלכות, בשביל שהיה עתיד לכבד התורה, כל שכן לציבור והוא לכל ישראל.
אלא שלא זו בלבד עמד עלינו, בזכות פסח, ועל מצות ומרורים יאכלוהו, ודם המילה, שיש כמה וכמה זכויות שבשבילן יצאנו ממצרים ... ואם כן לתת לפתאים עורמה, לא יבצר מכל אלה, שמתוכן הפתאים יבינו, שכדי כללות ישראל לעשות להם ניסים הללו ביציאת מצרים, אפילו שמצד עצמן לא היו כדאים, 'הן אל כביר לא ימאס' וגדול כח הציבור, ומה גם כל ישראל שנועדים יחד, והוא ברור.
אברהם אנכי, חלק ב', דף ע"ב עמוד ב', דפוס חיים אברהם דש"ן, איזמיר, תרמ"ט (1889)
אם מסיבת איזה מקרה או מאורע, העם השבט או בני המשפחה היושבים יחד, נאלצים להבדל איש מעל אחיו, לפני שהקהילה תתפרד, הזקנים והמשכילים אשר בתוכם, צריכים להמתיק סוד, להציב ולהקים איזו אנדרטה, או לכונן איזה סימן לאות ולמזכרת, הבא להורות ולהוכיח שהם פארות וענפים של עץ אחד. ושאם במקרה נכרות עד הוא יחלים, ויונקתו לא תחדל ואיש באחיהו מדובקים בגזעם, יתלכדו ולא יתפרדו לעולם, ובכל ימי חייהם בשיבתם ובקומם בשיחתם ובמדבורתם, לא ימוש הסיפור מפיהם על כל הקורות אותם, איך שעל ידי מלחמה, סערה, משבר או מקרה אחר, נתרחקו ונפרדו מאבותיהם מאחיהם ומקרוביהם, נזרקו והושלכו אל ארץ אחרת, כדי שהציור של הפגע והמאורע המעציב הזה, ישאר חקוק וחרות על לוח ליבם, ועל לב בניהם ...
וכל זה מחשש וממגור שמא במשך הזמן, בהיותם רחוקים זה מזה, מפוזרים ומפורדים בין העמים, יתערבו בגויים ההם, ילמדו ממעשיהם, ולפי האקלים ומזג האוויר באדמות נוכריות, יהפוך גם עורם ואופיים, והיה כי יאריכו הימים, ובאיזה יום בהיר, אחד באחד יגשו ויתראו פנים אל פנים, כמעט בטוח שיתנכר אחד אל השני, או שישכח מהם מקורם, ואפשרי מאוד שיהיו גם לאויבים לילה, והנה הסמל והציון המסורתי טמון בחובו של כל אחד מהם, יהיה העד הנאמן המזכירם והמראה להם בעליל, שמשורש אחד יצאו, וכי אנשים אחים הם מבטן ומלידה ואב אחד לכולם. ...
אבי הנחל, עמ' 44-45, ירושלים, תש"ז (1946)
מפיו של הגאון, המופלג בשלמות החכמה והמדינות, מורנו הרב רבי נפתלי הכהן, ישמרהו הרחמן ויפדהו, אשר מלפנים היה כבודו חופף על קהל קדוש אוסטראה, העיר רבתי עם, ועל כל גליל אוקראינה ...
וכמה כרכורים כרכתי להזכיר שם האיתן הזה בספרי, ושלא להיות, חס ושלום, כפוי בטובתו, כי ענייניו עמי היו למעלה מן הטבע, ונפלאה אהבתו לי מאהבת נשים, מלחמו אכלתי, ומכוסו שתיתי, ובחיקו שכבתי ואישן, ימים רבים. ... לא זזה ידו מתוך ידי, ודברים אלו מפורסמים, 'בכל הארץ יצא קוום ובקצה תבל מליהם', תכלית אהבתו אותי וריבוי החן שמצאתי בעיניו. ברי לי, שאלמלא חסדיו עמי, ודבריו הנעימים אשר היה מדבר על לבי בכל עת, אז אבדתי בעוניי, מפני שאותו גלות שגליתי, לא קדמני, בכיוצא בו, אדם מאז הייתה לגוי, כי שמתי נפשי בכפי עד מקומות התוהו, 'מעונות אריות והררי נמרים', מקומות המסוכנים שקבוע בהם היזק, אשר כל הולך שם לא ישוב עוד לביתו ... ובכל אלה היה האיתן הזה חופף עליי כל היום, בהיותי נתון בחיקו, ובהיותי נעלם מעיניו ידעתי נאמנה, שהוא היה שלוחו של מקום לתת לי אחרית ותקווה, ולא אבדתי ממש באורך גלותי, ומה ממני יהלוך, רק להזכיר קצת מחסדיו כדי שמיד יהיה זכותו נרשם במרום, להאריך ימיו לראות טוב ולהניח ברכה אל ביתו.
אבק סופרים, חלק "עוגת רצפים", דף ק"ג ע"א. דפוס נתנאל פואה, אמשטרדם תס"ד (1704).
'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל' - ידוע מאמרם זיכרונם לברכה שכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, ואם כן צריכים הם בית כנסיות ובתי מדרשות כי הם נקראים 'מקדש מעט', והם דוגמא לבית המקדש, שהיה משכן שכינה. עתה בתי כנסיות הם מקום מזומן להשראת שכינה, וזהו הטעם שברכה זו בפרט יצתה מפיו יתברך, כדי להתקיים אף בזמן שהם אינם עושים רצונו של מקום, וגלו מארצם. וזה יהיה להם תמורת המקדש, זאת אומרת: 'ויהפוך ה' א-לוהיך לך את הקללה לברכה', והטעם - 'כי אהבך ה' א-לוהיך' - להשרות שכינתו בקרבך. ומוכרח שיהיה לכם מקדש מעט מקום להשראת שכינה. ומטעם זה באו דבריו בכפילות, ואמר: 'מה טובו אהליך יעקב משכנותייך ישראל', פירוש - שברכה זו נתקיימה בין בהיותכם עושים רצונו של מקום, בין אינכם עושים.
ברית אבות - דרושים, שו"ת ותקנות. פרשת חיי שרה, דף ט' ע"א. דפוס החכם אליהו בן אמוזג וחבריו. תרכ"ב (1862)
'אמר רבי יהושע בן לוי: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם גרמתם להחריב את ביתי, ולהגלות את בני. היו שואלים בשלומם, ואני מוחל לכם, שנאמר: 'שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהבייך'. - וסוף הפסוק קשה להבינו, שהיה לו לומר: ישליו אויביך - שהאוהבים כבר הם בשלווה. אלא דבר גדול דיבר הנביא, שעיקר חרבן העיר היא כשאוהביה הם במחלוקת, אז נפול תיפול עד היסוד בה, מפני שאין עוזר לה, ולזה אמר: 'אוהביך', וכן אמר ישעיה: 'וכל בניך למודי ה', ורב שלום בניך', ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אל תקרי בניך אלא בוניך' - שעיקר השלווה צריך שיהיה בין בוני העיר, דהיינו פרנסיה, שהם דומים למלחים וחובלי הים, שאם מחלוקת ביניהם, אוי לה לספינה וליושבים בה. וכבר אמר משה לישראל, ששלום כל העיר תלוי בראשיה שנאמר: 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל' וכתוב במדרש: 'האספו ואגידה לכם' - ציווה אותן על המחלוקת. אמר להם: כולכם באסיפה אחת, ואם נעשיתם אגודה אחת התקינו עצמיכם לגאולה, כמו שכתוב: 'ואתה בן אדם קח לך עץ אחד, וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו', מה כתוב אחריו: 'ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ, בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך'. כן יהי רצון במהרה בימינו אמן
אברהם אברהם, דף צ"ח ע"א-ב, דפוס הר"ש הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
'הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - הוי לומד ממידותיו של אהרון, וממילא גם אתה מתלמידיו של אהרון. ... קל לאהוב את השלום, אין לך אלא תכונה נפשית ורגש של אהבת השלום והתרחקות ממריבה, מכעס מתגרה ומדנים, קשה יותר לרדוף את השלום. ...
'אוהב את הבריות' - כנראה שאם אין בנו אותו רגש של אהבת הבריות, לא נוכל להגיע לידי תיקון המידות של הזולת וליחסי אנוש תרבותיים. ... התנאי הראשון בחינוך, ביחסים, בקשרים שבין אדם לחברו הוא אהבה, המפתח אל ליבו של השני - אהבתך אליו.
פניני אבות, עמ' 57- 59, עמ' הוצאת מי ומה, תשנ"ו (1996)
'המלבין פני חברו ברבים, והמפר את בריתו של אברהם אבינו' - ישנה קדושה לאדם, כי בצלם א-לוהים ברא את האדם, ואין לנו להנמיך קומתו של אדם לביישו, להעליבו ולא להחשיבו כאחד מן הרבים.
פניני אבות, עמ' 115, הוצאת מי ומה, תשנ"ו (1996)
מה שנוהגים בארצנו - אר"ץ זבת חל"ב, וברוב מקומות: כשעומדים להתפלל, קודם העמידה מהפכים פניהם לאחוריהם, ועושים תנועה בידיים לאנשים העומדים לאחוריהם, שיבואו לפניהם, מפני הכבוד, מסתבר היינו טעם למנהג זה הוא לעשות שלום זה עם זה, כמו שואלים מחילה זה מזה, כדי שיהיו כולם באהבה ואחווה כאיש אחד עד שתקובל התפילה. אמנם ראתה עיני להרב 'שיח יצחק' בקונטרס 'תפילת כל פה' שכתב משם הרב נתן ספירא בעל 'מצת שמורים' בהגהות 'ספר הכוונות' שיש רמז וסוד גדול למנהג זה וכולי וסוף דבר שמנהגן של ישראל תורה היא.
ספר בית-אל דף קכג עמוד א אות ד. ליוורונו תרל"ח (1878).
יתרחק המחלוקת ויתקרב השלום, לפי שהשלום מהמידות השורשיות להשגת כל השלמויות. כי היא יסוד ועיקר הכל לקיום כל הבריאה, עד שבא מילת שלום במספר אותיות ארבע בשם ארבע אותיות, שהוא שורש כל השמות הקדושים. לרמוז שכשם ששם הוי"ה ממנו היו כל ההוויות, כך השלום ממנו נמשכים כל השלמויות וכל הקיומים. ולכן שמו של הקדוש ברוך הוא שלום, ו'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', לפי שהשלום כולל כל הטובות שבעולם.
מכתם שלום ישראל-מכתם שלום ירושלים, דף כ"ט ע"א, ירושלים, תר"מ (1880).
ויהיה משאכם ומתנכם בשוק נאה, ותזהרו מאוד לישא וליתן באמונה, כי האמונה היא מלכות, סוד הקדושה אמונתן של ישראל, ויש לאדם לישא וליתן בה, כדי שהכל יהיה בתוך הקודש, ולא יצא לחוץ למקום השקר. כי הריווח שיהיה לכם באמונה הוא שפע הקדושה, ושכנגדו הוא שפע אל זר, חס ושלום, ובא זה ומאבד את זה.
ותנו מממונכם בעין יפה לצדקה בכל יום, וכן לכל מצווה, וכל מי שייתן למצווה אינו מחסר מנכסיו, ולכך נאמר: 'כי נר מצווה' - שאלף אלפים מדליקין ממנו, ואורו במקומו עומד. ואל תונו שום אדם, שכל ממון, שאינו של יושר, הבא ליד האדם, הוא מהשפעות הבאים מכוח השטן ומצינורותיו הנשברים.
מעבר יבוק, תולדות המחבר, עמוד 34, הוצ' ראשונה, מנטובה, שפ"ד (1624), הוצ' אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (1991)
מה ששמעת הוא המנהג בערי תימן, מה שהם נוהגים עד היום, ככל הוראות הרמב"ם, זיכרונו לברכה, אפילו מה שהוא נגד השולחן ערוך בדעת מרן.
ובעניין הזה ממש, דהיינו לעשות גט על ידי כתבו של הבעל, כתב מורנו, הרב חיים שבתי, בחלק ג' שאלה ג', וזה לשונו: שבאותם המקומות, יש להם לעשות כן לכתחילה וכשר הדבר, שידוע שבכל ארץ תימן קבלו עליהם דברי הרמב"ם, זיכרונו לברכה, בכל דיני התורה כמשה מפי הגבורה. עד כאן לשונו. וכן פעם אחת בא לידנו פה גט מעיר צנעא שבתימן אשר שם עשו הגט על ידי כתבו של הבעל שהיה בכפר רחוק מהעיר שאין שם בית דין והדרכים שם מסוכנים, ולכן הם עושים לכתחילה כך, ונמסר הגט ההוא לאישה, פה בבית דיננו.
ויודעים אנחנו את רבני העיר צנעא, לגדולי תורה ויראי ה', וכתורת משה רבם עשו, וכן יעשו, אבל אנחנו קיבלנו עלינו הוראות מרן, וכן האשכנזים להוראת מורנו רבי משה, ואנחנו ככל עם בני ישראל, שבכל מזרח ומערב, כמונו כמוהם.
"יד רא"ם", ספר תרוכין, ע"מ ר"ט, תל אביב, הרב חיים נפתלי וייסבלום, תש"ך (1960)
אשר על כן אחי ורעי, חוסו על עצמכם ועל אחיכם בעלי תורה, כי בשלומם יהיה לכם שלום, בעולם הזה לא תרדו מנכסיכם, ובעולם הבא תהיו עמהם חלק כחלק, וגם שפתותיכם דובבות בקבר, מה שלמדו התלמידי חכמים בעולם הזה, בסיועכם אותם, אותה תורה תלמדו בעולם הבא.
יששכר וזבולון, מעלת הצדקה עם עמלי תורה, עמ' כ, הוצאת אהבת שלום, מודיעין עילית, תשס"ח (2008)
'שימני כחותם על לבך' - אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, רצוננו לעסוק בתורה יומם ולילה, ואין לנו פנאי. אמר להם: בני, קיימו מצוות תפילין, ומעלה אני עליכם כאלו עסקתם בתורה יומם ולילה'. - נמצא שהתפילין הם במקום עסק התורה.
ובזה יתיישב המאמר על נכון, והוא שבשאר ימים, שמניחים תפילין הם במקום עסק התורה, אבל שבתות וימים טובים שאינם מניחים תפילין, תורה מה תהא עליה?! - שלא יצאו חובת עסק התורה. לכך אמרו זיכרונם לברכה, ש'לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בתורה', לפי שאינם עוסקים במצוות תפילין, אבל בשאר ימים, הרי הם עוסקים במצוות תפילין והיא לחוד תגן עליהם.
בגדי ישע, עמ' רנד-רנה, הוצאת "מלכי רבנן", ירושלים, תשס"ו (2006).
תפילה קורעת גזר דינו של אדם, על ידי הכנעת הלב לשוב מדרכו הרעה, אף שאין בידו מעשים טובים ... שכמו שהקדוש ברוך הוא מקשיב לתפילתם של צדיקים, כך מקשיב לתפילתם של רשעים, ומצילם מצרתם. וזהו אומרו: 'פני ה' בעושי רע' - רוצה לומר: הגם שפני ה' בעושי רע, 'צעקו וה' שמע' - כשהם צועקים הם נענים, 'ומכל צרותם הצילם'.
בגדי ישע, עמ' קעו, הוצאת "מלכי רבנן", ירושלים, תשס"ו (2006).
תפוש מזה חילוק: יכול שהיא מדברת, אין קלות ראש - מותר לשמוע קולה, אפילו כך בקול הרגיל, בשעה שהיא מדברת, אין קפידא, ואינו אסור אלא בקול שיש קירוב דעת, כמו שאלת שלום והשבת שלום, או קול זמר כשהוא ערב, ומכווין ליהנות ממנה בשומעה את קולה.
אבל כשהיא שוררת בביתה להניק את בנה כדי להרדימו ופועה לילד - אין בו משום ערווה, ואף לקריאת שמע. ומי יודע אם לעת הזאת, באו דברי מרן בשולחן ערוך, שכתב יש להיזהר בשמיעת קול זמר אישה, המרגיל לידי הרהורי עבירה אבל קול הרגיל – אין לנו בה.
דברי חפץ, דף קיג ע"א. דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ח (1798)
כמה מעלות טובות לאישי האומה הזאת הנבחרת מצד פרטיותם, ואם לכל איש ואיש ילוו אליו כל המעלות והשלמיות הנזכרות, אין ספק בהיצמדם יחד ו'בהתאסף ראשי עם יחד', וברוב עם תרבה הכרת גדולת מעלתם, ועל זה ראינו מעלת הציבור תעלה במעלות מאיזה יחיד, אף שיהיה גדול המעלה. ...
'אמר רב יצחק לרב נחמן: מה הטעם, לא באת לבית הכנסת להתפלל? אמר לו: לא יכולתי. אמר לו: יכנסו למר עשרה והתפללו. אמר לו: טורח לי הדבר. ולומר לשליח ציבור, שיודיע למר בזמן שמתפלל הציבור. אמר לו: ומה כל זה? אמר לו: שאמר רבי יוחנן: 'ואני תפילתי לך ה' עת רצון' - אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים. 'הן אל כביר לא ימאס', 'פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי'.
בגדי כהונה, דרוש תשיעי ,דף כ"ד , ע"ב , שאלוניקי, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, תקי"ג (1753)
'שלח מר עוקבא לרבי אליעזר: בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרם למלכות, מהו? שרטט וכתב לו: 'אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, אשמרה לפי מחסום, בעוד רשע לנגדי' - אף על פי שהרשע לנגדי, אשמרה לפי מחסום. שלח לו: מצערים לי מאוד, ואיני יכול לעמד בהם. שלח לו: 'דום לה' והתחולל לו, והוא יפילם לפניך חללים חללים' - השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאליהם'. ואמרו התוספות: 'השכם והערב עליהם לבית המדרש' - לעסוק בתורה. ומהרש"א פירש: להתפלל עליהם שיכלו. ...
זהו שאמר: 'יבושו יכלו שוטני נפשי, יעטו חרפה וכלמה מבקשי רעתי' - ואם לא היו כי אם 'שוטני' הייתי שותק, כמו שאמר רבי אליעזר למר עוקבא בפעם אחרת, אבל אלו 'מבקשי רעתי' - כלומר שמצערים לי מאוד ובאיזה דבר הם כלים? - 'ואני תמיד איחל' - כלומר מתפלל עליהם, כפירוש מהרש"א, וגם 'פי יספר צדקתך כל היום תשועתך' - שאשכים ואעריב לבית המדרש לעסוק בתורה, כפירוש התוספות.
קרבן אהרן, דף ל"ח ע"א-ע"ב, דפוס Carlo Giorgi, ליוורנו, תקל"ג (1773).
חיבת עין ימיני, מאד התרחק מהאהבה לניצוח, כי זו מידה מגונה, שנואה לפני המקום, גם מבני אדם הנכבדים. וזה אפילו בענייני העולם, לא כל שכן, וקל וחומר הדברים העסק התורה הקדושה. והלומד לקנטר או להתייהר, עונשו גדול, הרחמן יצילנו, מלבד שהוא מאבד טובה הרבה, שאינו מקבל שכר. ומי פתי וחסר לב אשר יעבוד אל המלך בכל כוחו, ובעת קיבול השכר יבעוט, ונמצא איבד זמנו ויגע לריק?! הרחמן יצילנו מזה הדעת. וכבר הזהרתיך על דבר זה כמה פעמים, בטחתי יכנסו דברי באזנך. הווי מקבל האמת ממי שאמרו, ואם הוא קטן ממך, אל תחשוב כי בזה תקל בעיניו, אלא אדרבא: תייקר נפשך בעיניו, כי זהו שבחו של אדם. ואין צריך לומר אם הוא גדול ממך, כי בוודאי רוב שנים יודיעו חוכמה ודעת. ובזה תהיה חביב אהוב ונחמד מעלה ומטה.
אזן אהרן, מוסר אב, דף ב' עמ' ב', הוצאת מכון זיכרון קדושי פולין, אשדוד, תשנ"ח (1998)
'שחורה אבי ונאווה בנות ירושלים' - ובכן נבוא לביאור הכתוב: 'שחורה אני' - בבחינת החיצוניות, 'ונאוה' - בבחינת הפנימיות, 'בנות ירושלם' - אני מנחם אתכם בזה העניין, שאין לקליפה בפנימיות שום אחיזה. ...
ואמשול לכם משל ... וזה לשונם: 'מה אהלי קדר, אף על פי שנראים מבחוץ כעורים ושחורים וסמרטוטים, והם מבפנים אבנים טובות ומרגליות, כך תלמידי חכמים, אף על פי שנראים כעורים ושחורים בעולם הזה, אבל בפנים יש בהם מקרא משנה'. עיין שם. ... עוד אומרת השכינה, שאין כל זה אלא בימי הגלות, אך לעתיד לבוא, אפילו החיצוניות יהיה זך ונקי. וזהו 'כיריעות שלמה' - כלומר כיריעות המלכים.
בגדי אהרן, דף מח עמ' א, דפוס דניאל ושמואל סעדון, ליוורנו, תקס"ו (1806)
כתוב במדרש: מפני מה לא נאמר 'כי טוב' ביום השני למעשה בראשית? - מפני שהיה בו מחלוקת המים, שחילק הקדוש ברוך הוא, והבדיל בין מים עליונים ובין המים התחתונים, כדי לעשות את הרקיע. וכך אפשר לפרש המשנה באבות: 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, וכל מחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים' - רוצה לומר: כל מחלוקת שיש בה צורך ותועלת, ואפילו לשם התקנת השמיים, שהיא לתועלת הבריאה ולסדרי בראשית, אמנם סופה להתקיים כי יש בה צורך, אבל עם כל זה אינו מן הטוב המוחלט, ולכן לא נאמר בה 'כי טוב'. אבל מחלוקת שלא לצורך כלל, אלא לשם פירוד ומריבה לחוד, זו מחלוקת רעה, ואפילו קיום אין בה. וזו היא מחלוקת קורח ועדתו שהיא לשם פירוד ומריבה, וזו לא נתקיימה כלל אלא שקעה ונעלמה מיד. ואילו מחלוקת שמאי והלל, שיש בה צורך לברר וללבן את האמת, היא אמנם סופה להתקיים, אבל אינה מצד הטוב הגמור, כי אנחנו חותרים אחר האחדות המוחלטת - אל אחד, ותורה אחת, ועם אחד.
מנחת אהרן, שיורים מתורתו, עמ' 338,הוצאת המשפחה, ירושלים, תש"ם (1980).
'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק'. - שהיה מרים את ידו וכוונתו על עיקר היד, שהיא הכף, שהיא כנגד תיבת שלום, לומר להם שכל זמן שאנו מרימים את היד, שמעריכים את השלום הנרמז ביד, אז 'וגבר ישראל', וכאשר יניח ידו ועוזבים את השלום, 'וגבר עמלק''. ...
וזהו גם כן רמז הכתוב: 'ונתנו ה' א-להיך בידך' - לרמוז על השלום. ובזה יובן כוונת הכתוב: 'נישא לבבנו אל כפיים אל א-ל בשמים' - שידוע שהתפילה מתקבלת על ידי האהבה שתהיה בין ישראל יחד, וכמו שאנו אומרים לפני התפילה: 'הריני מקבל עלי מצוות ואהבת לרעך כמוך', ולכן אומר הנביא שקודם התפילה: 'נישא לבבנו אל כפיים' - שנתבונן בכף היד, שהיא רומזת לשלום, וכאמור, כדי להחזיק במידת השלום, ואחר כך 'אל א-ל בשמים', שאז הקדוש ברוך הוא ישמע תפילתנו ברצון.
אם למקרא, פרשת בשלח, עמ' רנ"ג, הוועד להוצאת ספרי הרב מאזוז, מושב איתן, תש"ן (1990)
מההגדרה, שלפי דעתנו היא ההגדרה הנכונה של יהודי, יוצא ברור, שאין ליחס ערך דוגמטי ליסודות שהזכרנו לעיל. יהודי איננו מי שמקבל כאמיתיים עיקרים מסוימים, אלא מי שלפי חוקי התורה חייב לשמור אותם חוקים, בין אם יסכים ובין אם לא יסכים לעיקרים, שעליהם מיוסדים אותם חוקים. רוח התורה וההכרה היהודית מאשרות את הדבר הזה. אין להעלות על הדעת, לא לפי התורה, ולא לפי הנביאים, ולא לפי החכמים שבאו אחריהם, עד הזמן שבו הביאו השפעות זרות, שינויים יסודיים ברוחה של היהדות, כי מי שנולד יהודי יוכל, כתוצאה מדעותיו, להיחשב כלא-יהודי, או שמי שלא נולד יהודי יוכל להיות ליהודי על ידי כך שיודה בעיקרים מופשטים מסוימים. היהדות איננה "דת", אם נחשוב כבני דת אחת, את האנשים המאמינים באמיתות עיקרים מסוימים. ויתירה מזו, לא יוכל שום יהודי, לפי התורה ולפי פירושיה האמיתיים, לאבד את זכויותיו בתור יהודי כתוצאה מדעותיו ... ייתכן שיוכרח האדם לעשות פעולות מסוימות או לחדול מעשות פעולות מסוימות, אבל לא שיוכרח לחשוב מחשבות מסוימות או להרגיש רגשות מסוימים. מלבד זה, עובדה היא שלא התורה, ולא הנביאים, ולא חכמי התלמוד, מטילים בשום מקום, חובה לחשוב או להרגיש באופן מסוים.
חיי ישראל החדשים, פרק ט', עמ' 54-58. הוצאת יבנה, תל-אביב תשכ"ו (1966).
'יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל' - לפני בריאת העולם, הארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום. אז מה עשה הקדוש ברוך הוא? - התחיל בבריאת האור, ואמר: 'יהי אור - ויהי אור'. ומאור שברא עם החושך רצה לעשות את הכל - דהיינו: להשלים בריאת העולם. אבל אמר, הרי האור והחושך מנוגדים הם מטבעם, ואינם יכולים לשלוט במקום אחד, ובעת אחת. כשיש אור אין חושך, וכשיש חושך אין אור. אם כן, מה לעשות כדי להשלים הבריאה? - אז עשה שלום ביניהם, ועל ידי השלום הזה, ברא את הכל. וזאת היא הכוונה של הברכה הראשונה בברכות העיקריות של תפלתנו: ברוך יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל. ומכאן ילמד האדם, שאין דבר שיכול לעמוד בפני השלום. ואפילו שני דברים המנוגדים מטבעם, על ידי השלום יתחברו ביניהם, והטוב יצא מהם. כן הוא באנשים חשובים שאינם משתווים ביניהם, ורחוקים זה מזה, הן בדעותיהם והן בפעולותיהם וכדומה, על ידי השלום שהיה נראה בלתי אפשרי כמו החושך והאור, יכולים לעשות הכל, כלומר, כל הטוב להם ולאחרים.
אגרת המוסר, עמ' יט, דפוס 'צור-אות', ירושלים, תשל"ח (1978).
והנה ידוע כשישראל המה באחדות, יחד ובלב אחד, אפילו יהיה עובד עבודה זרה, אפילו כך, יש להם תיקון, אם יוכיח אותם, דבריו מתקבלים אצלם, וחוזרים בתשובה, מטעם האחדות שבניהם. אבל אם, חס ושלום, פירוד הלבבות בניהם, אין שום אדם יכול להוכיח אותם, מפני כי אין שומע לו, מטעם הפירוד שביניהם. וכמו שאמר הכתוב: 'חלק לבם - עתה יאשמו', ואין להם שוב תשובה כלל ועיקר.
ארץ טוב, דף א' ע"ב, דפוס ר"ש הלוי צוקערמאן ושותפו, ירושלים, תרנ"ג (1893)
שמעתי דיבת רבים ותרגז בטני - אלה יאמרו כי מאדמת אשכנז יצאה הרעה, אלה יאמרו כי מצרפת יצאה החנופה וחירות הדעות, ואלה יאמרו כי מאינגלנד יצאה ההסתה והפירוד, ורובם יאמרו כי אשמת התלמודיים הפולונים והתוגרמים היא - על כי לא רצו לוותר אף על גדר קטן, שאין כל הצבור יכולים לעמוד בה. כל אלה שמעה אוזני ותבן לה.
יעצתי עצה - לבוא במגילת ספר, לבקש מלפניכם כי כל עדה הנפרדת בדעותיה, רבנית, תלמודית, פילוסופית, תברור מאיתה, איש חכם ונבון, דבר אשר ישימו הדברים בפיו, ונאסף כולנו יחד בחודש אדר הבא עלינו לטובה, בעיר הקרובה והגדולה לא-לוהים, תוניס המעטירה, ונשית עצות לשים קץ על החמורות והחליפות, שנפרדו בני ישראל למקומותם בארצותם, ולברר הדברים אשר אינם יכולים לעמוד בהם, לפי העת והתחלפות הזמן, ולהשוות כל הדעות והקהילות לדעת אחת, והייתה כל הארץ שפה אחת. לא יאמר עוד ספרדי, אשכנזי, מזרחי, מערבי. כי אל אחד בראנו ואב אחד לכולנו.
זיכרון ירושלים עמ' 48, דפוס אליהו בן אמזוג וחבריו, ליוורנו תרל"ד (1874)
'ואהבת לרעך כמוך' - ממה ששינה וכתב 'ואהבת לרעך' ולא אמר 'לבני עמך', שמענו שבכלל 'רעך' - כל מין האדם. והרי זה כאילו יאמר: כל כך צריך אתה ליזהר מלנקום ולנטור את בני עמך, כי זה כלל גדול, 'ואהבת לרעך כמוך' - יהיה מי שיהיה.
וממה שיורה שהאמת כן, הוא מה שכתוב להלן 'כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים'. ושמא תאמר, גר זה, איננו - רק גר שקיבל עליו כל המצוות.
אם כן 'הגר אתכם' - מה בא ללמדנו? ואם הוא גר צדק הרי הוא כישראל בכל מקום שיהיה. הא למדת, שאין לגר זה קורבת עמך רק היותו גר אתכם.
חכם אליהו בן אמוזג, אם למקרא, ויקרא, פרשת קדושים, דף מ"ו עמ' א'-ב, הוצאת אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ג (1863)
כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל' - ידוע ששם 'בית' יאמר על החיבור והאחדות, כמו שאנו אומרים: 'בבית אחד יאכל' - ומתרגמים בחבורה אחת. ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ששם יעקב יאמר - כשאין עושים רצונו של מקום, ושם ישראל יאמר להם - כשעושים רצונו.
וזה שאמר: 'כה תאמר' - אמירה רכה לאותם הנקראים בית יעקב. רצה לומר: אף שנקראים בשם יעקב - שעדיין לא חזרו בתשובה, להיותם בית אחד ואחדות אחת - אמור להם: אמירה רכה.
אך 'ותגיד' - דהיינו דברים קשים כגידים לבני ישראל, בזמן שנקראים בני ישראל - שאף שעושים רצונו ונקראים בשם ישראל, מאחר שאין בהם אחדות ונקראים בני ישראל רבים, דבר אליהם דברים קשים.
ברכת אליהו, עמ' ס' , דפוס חדאד, ג'רבה, תרח"ץ (1938)
'כולנו בני איש נחנו', 'נחנו נעבור חלוצים', 'נחנו פשענו ומרינו', 'ונחנו מה'. -
והעניין שישראל, אף כשאין עושים רצונו של מקום, אם יש ביניהם אחדות, הם יוצאים למלחמה וניצחים, שכתוב: 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. ...
וזה שנאמר: 'כולנו בני איש אחד נחנו' - רצה לומר: כשנהיה כולנו בני איש אחד, שיש אחדות בינותינו, אז 'נחנו נעבור חלוצים' - למלחמה ומובטחים לנצח, ואפילו 'נחנו פשענו ומרינו' - ואין אנו ראויים.
וכפי זאת: 'נחנו מה' - שאין אנו נחשבים לכלום, על כן זה מצד האחדות 'נחנו נעבור חלוצים' - להילחם עם אויבינו ולא נירא מהם.
ברכת אליהו, מ"ב עמ' ב, דפוס חדאד, ג'רבה, תרח"ץ (1938)
'ועמי תלואים למשובתי ואל על יקראהו יחד לא ירומם' - והנה יש לדקדק שני דקדוקים, אחת שראש הכתוב מורה שה' יתברך הוא שמדבר עם הנביא, ואומר לו: 'ועמי תלואים למשובתי', ואם כן היה לו לומר: 'יחד לא ארומם', בגוף ראשון ולא 'ירומם' בגוף שלישי. שנית, מהו הבנת המלה: 'יחד' שאמר הכתוב. - ואפשר זו כוונת הכתוב: 'ועמי תלואים למשובתי' - רוצה לומר: השם יתברך אומר לנביא, שעמי ישראל תלו עיניהם אלי, למתי אשוב לגאלם ולהשרות שכינתי ביניהם, ובכל יום ויום מבקשים לה' ואומרים: 'השיבנו אליך ונשובה', ועונה הקדוש ברוך הוא לנביא: לך אמור להם לישראל: אי אפשר לגאול אותם ולהשרות שכינתי ביניהם, כי אם דווקא עד שתהיה האחדות ביניהם ...
וזהו שאמר הכתוב 'יחד', כלומר עד שיהיו לב אחד. והלך הנביא בשליחות השם לעם ישראל ואמר להם לא יעלה על דעתכם שישעה לכם ה' יתברך שום התרוממות ויגאל אתכם, כי דווקא כשתהיו לאחדים, וזהו שאמר 'לא ירומם'. כלומר אומר הנביא בשם ה'.
אדרת אליהו, הושע, עמ' 77, הוצ' אורות יהדות מגרב, לוד, אייר תשע"א (2011)
'הוכח תוכיח את עמיתך, אפילו מאה פעמים' - הכתוב מלמד, בעיקר את צורת התוכחה, שיש להוכיח כבר בפעם הראשונה, בצורה שיכול לחוזר להוכיח אפילו מאה פעמים, שאם לא יוכיח בנחת, ברור שבפעם השנייה לא יתנו לו להוכיח, ולא יהיה זה 'דבר הנשמע', ורק אם יוכיח בטוב טעם, יש סיכוי שיוכל להוכיח אפילו מאה פעמים, ובזה אפשר לבאר דברי הגמרא: 'תמהני אם יש בדור הזה, שיודע להוכיח' - כי מי יכול להוכיח ולחזור להוכיח, אפילו מאה פעמים, ויקרא 'דבר הנשמע'.
שו"ת בניין אב, חלק ג', סימן ד' סעיף ב', בעניין מצוות התוכחה, עמ' ל"ב-ל"ג, מכון בנין אב, ירושלים, תשס"ב (2002)
מידת בשר ודם, כשהוא בחושך רואה את מי שהוא באור, ומי שהוא באור אינו רואה את הנמצא בחושך. אבל לא כן הקדוש ברוך הוא כי הוא שרוי באור, ורואה גם את הנמצא בחושך שנאמר: 'ידע מה בחשוכא ונהורא עימה שרא'. בטבע האדם, השקוע בצרה וחשכה, רואה חברו בשמחתו ומצטער, ואם שרוי בשמחה המשולה לאורה, אינו משתתף בצרת חברו. אולם הבורא, שהשמחה במעונו והאורה אצלו, ורואה ומביט גם את זה, השרוי בחושך ובצרה על הדרך הכתוב: 'עמו אנכי בצרה'.
לכן אלה הדבקים במידותיו של הבורא: 'מה הוא רחום אף אתה רחום', ודואגים לאלה שלא זכו ולא חשו אהבת הורים כמו יתומים, שהניחום בלי מחסה ומסתור, והשם יתברך מזמן להם בעלי חסד ורחמים, המקימים בתי יתומים ומוסדות הדואגים לחינוך ולמחיה. כל אלה חברו יחדיו אל עומק השותפות עם הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם. ואוהב השם את בני אומנתו אלה - אב ואם כהורים טבעיים המחנכים בניהם, ואם אלה תלמידי חכמים העוסקים בתורה ובונים את העולם, ואם אלה מגדלי יתומים - כולם מקיימים ציוויו, ומשתתפים במאמרו: 'אשר ברא א-לוהים לעשות'.
ספר בן יכבד אב, פרשת בראשית, עמ' א. סודר ונערך ע"י הועד להוצ' כתבי הרב זצ"ל, י-ם, תשמ"ז (1987).
'יברכך ה' מציון, וראה בטוב ירושלים'. - יובן במה שאמרו: 'דורו של אחאב, שהיה שלום ביניהם, עולים למלחמה ונוצחים. ובדורו של דוד, היו עולים למלחמה ונופלים, שהיה בהם מלשינות'. עוד נקדים מה שאמרו במדרש: 'זה ספר תולדות אדם' - כמניין 'זה' היה ראוי לצאת מאדם הראשון, ובשביל שהיה מחלוקת ביניהם, לא יצאו מאדם הראשון אלא שניים.
זה אומרו: 'וראה בטוב ירושלים' - שישבו בשלווה, ואם תבוא מלחמה יהיו נוצחים. 'וראה בנים' - שתזכה לבנים. כל זה על ידי השלום. או נאמר 'בטוב ירושלים' - במה שאמרו שעשרה קבים חכמה ירדו לעולם, תשעה נטלה ארץ ישראל ואחד כל העולם, ועוד עם מה שאמרו, שאם יש שלום ואחד לומד תורה, כאילו כולם למדו. זה אומרו: 'וראה בטוב ירושלים' - רוצה לומר שהיא התורה, שתראה כמו מציאה, שלא עמל בה אלא בראיה בלבד. אימתי? - כשיהיה 'שלום על ישראל'.
ברכת אליהו, פרשת נשא, דף מ עמ' ב, דפוס יעקב נוניס ואיס ורפאל מילדולה, ליוורנו, תקנ"ג (1793).
'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' - אנו רואים בפרשת השבוע שצריך להקהיל את העם, ולומדים מזה, שכל העבירות שאדם עושה הכל בגלל פיזור העם, ולכן הגיעו לידי מעשה העגל. ...
כן כתוב בפרשה הקודמת: 'מאת כל איש, אשר ידבנו ליבו', ופה בפרשתנו כתוב: 'קחו מאתכם תרומה' - זאת אומרת שלפני מעשה העגל, עם ישראל היו פרודים, ולכן כתוב: 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו' - שנהיו כל אחד בפני עצמו, ולכן הגיעו לעשיית העגל. אבל אחרי שחטאו ורוצים לחזור בתשובה, ולבנות את המשכן, והייתה ביניהם אחדות, כתוב: 'קחו מאתכם תרומה' - שרק אם הם מאוחדים ונקראים 'עם ישראל' אפשר לבנות את המשכן.
ילקוטי אליהו, א, עמ' צ, הוצאת המחבר בסיוע נזר דוד. ירושלים, תש"ן (1990)
היהודי מטבעו הוא טוב. בשעה שהוא נתון במצוקה וצרה אז אמונתו גדלה, ותפילתו זכה, מרגיש בצער אחיו, משתתף בצערו. במצב כזה: 'ופניהם איש אל אחיו'. ברם, מצב זה עלול להשתנות. אמונתו מתחילה להתרופף, הרגשת כאב הזולת הולך ודועך. כמו שמליצים: 'ותישאני רוח' - רוח של עושר, אז - 'ואשמע אחרי קול רעש' - רעש של אחרים, אבל מאחרי. ... והנה בתקופת משה. העם במדבר נודד ללחם, מצפה לרחמי שמים, יום יום, האמונה אדוקה בלב, מצב זה 'כולו זהב' - רצונו לומר: מקשר הלב עם חברו, צמוד לארון התורה, 'ופניהם איש אל אחיו'. אבל בימי שלמה, באו אל המנוחה ואל הנחלה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, רק 'מצופה זהב'. וצמוד לרצפה 'ופניהם אל הבית' - אל בתיהם. ...
יקרא דשכבי, עמ' רנ"ד, ירושלים תשס"ב (2002)
הנה התורה היא הבית, אשר ישראל שוכן בתוכה, ששישים ריבוא אותיות לתורה כמספר נשמותיהם של ישראל שאינן חסרים משישים ריבוא כנודע. וכל נשמה ונשמה יש לה אחיזה באות אחת מן התורה, באופן שהתורה היא בית ישראל.
סמוכין לעד, חלק א, הקדמה, עמ' 44, הוצ' בית המדרש קהילת יעקב-פאריס, ירושלים, תש''ס (2000).
וחלילה לכם מרשע, להבזות ולנהוג קלות ראש זה לזה, רק תהיו כל ימיכם בלב אחד, קשורים יחד באהבה ורעות, כי אנשים אחים אתם, ואל נא תהי מריבה ביניכם, אפילו כחוט השערה, כי גדול השלום וסימן לחכמה הנהגה של שלום, כי המריבה שוכנת בין הכסילים, שאין להם הנהגה טובה, וגם אינם מכירים כוחו של שלום, וגודל הנזק של המחלוקת, ככתוב: 'וה' נתן חכמה לשלמה, כאשר דיבר לו, ויהי שלום בין חירם ובין שלמה'. ודעו כי המריבה והדאגה אחים, והעוז והחדווה ישכנו לעד בשלום, וכתב הרלב"ג, זיכרונו לברכה, על פסוק: 'וליועצי שלום שמחה' - וליועצי שלום, תמצא תמיד שמחה בליבם. ולזה יהיה בלב הרעים הרע תמיד, ובלב הצדיקים שמחה תמיד'.
'סבא אליהו', חלק ג', פרק ז', תשע"ו (2016)
'הלוא אב אחד לכולנו, הלוא אל אחד בראנו. מדוע נבגד איש באחיו, לחלל ברית אבותינו?!' -
'ואברהם היה לגוי גדול ועצום' - גדול בריבוי ועצום בממון, והטעם שיזכה לזה: 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ... לעשות צדקה ומשפט' - בשביל שיעשו צדקה. ואם כן, יחשב שזכה העשיר לאותו ממון, בשביל אברהם אבינו, והוא ירושה מאברהם אבינו, יען מחמת צוואתו לעשות צדקה ומשפט נתן, לו ה' יתברך שכרו, שהיה יהיה לגוי גדול ועצום.
ואם כן צריכים אתם לתת לעניים חלקו באותו ממון, כי אחיך הוא, והירושה מגעת לשניכם בשווה, וזהו 'הלא אב אחד לכולנו', ורוצה לומר מאחר שהוא אב העשיר והעני, ולא זכית לזה הממון אלא מכוח האב של עני - בדין צריך לתת לו חלקו, חלק כחלק תאכלו.
ולזה אמר: 'מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבותינו', ורוצה לומר, אחר שהוא ממון שניכם בשווה, אם לא תיתן לו, נמצא אתה בוגד בו וגוזלו, כאילו זה הממון הוא בקופסא של העני, ובאת עליו במחתרת, וגזלתו ממנו או גנבת, ולכן צריך להחזיר לו את שלו.
קול אליהו, עמוד ס'. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ו (1996)
למה שהצדיק, הנזכר לעיל, הוא מורנו הרב רבי יוסף מערבי, זכותו יגן עלינו אמן, שהוא מילדי צפת ומתלמידי הרב האר"י, זכרונו לברכה, כאמור בראש הספר, על מה ולמה הובא עד הלום? - שהוא כדי להיות מגן לישראל הנפוצים בסוף העולם הזה, שבכל מקום שילכו ישראל בגולה, שם יקדים להם השם יתברך צדיק אחד להגן עליהם באותם המקומות שנפוצים שם, וזכותם יהיה להם לעזרה.
יוסף חי, דף מ"ו ע"ב. דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה תש"ה (1945).
ידוע מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'חבור עצבים אפרים הנח לו' - שבזמן שישראל הם בחיבור אחד ואוהבים זה לזה, הגם שהם עבדים לעצבים לעבודה זרה, אף על פי כן הנח לו, ובזמן שיש ביניהם מריבה, הם בפירוד ושונאים זה לזה, אזי הם נופלים. וכן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'לא חרבה ירושלים, אלא בעוון שנאת חינם', כידוע, והטעם שאין שום אחד שומע לתוכחות מוסר, מרוב שנאתם זה לזה, ויצא מהם כמה תקלות, כנראה בחוש בעוונותינו הרבים בדור הזה, שאין הקטנים נשמעים לגדולים, על זה נאמר: אשרי הגדולים שנשמעים לקטנים.
וכשקלל לנחש אמר לו: 'הוא ישופך ראש' - רצה לומר: כשהם כולם בחיבור אחד, בעצם הראש, שהם שני עצמות מחוברים ודבוקים יחד, והם באחדות אחד ואוהבים זה לזה, ונקראים: 'גוי אחד בארץ', אזי שולטים על הנחש הוא יצר הרע, אבל הנחש 'תשופנו עקב' - רצה לומר: כשהם דומים לרגל האדם שכל רגל נפרד מחברו, ואינם מחוברים כמו עצמות הראש, אזי הנחש הוא יצר הרע שולט עליהם,
וזה שכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה' - רצה לומר: שתלמדו מה' יתברך, שהוא אחד ואין לו שני, בלי פירוד, וכל העולמות העליונים והספירות קשורים וצמודים יחד. ונקראים בשם עולם הבא, כן אתם בני ישראל שנקראים 'גוי אחד בארץ', 'ואהבת לרעך כמוך' - כאילו אתם כולכם גוף אחד.
פה אליהו, חלק א', עמ' 14-15, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' - כלומר שאינה דומה לארץ ישראל, שנחלקה לשבטים, כל אחד למקומו, אלא שמה - נתחברו בה כל השבטים, שהיא לא נתחלקה, וזהו 'ששם עלו שבטים' - יחד באין הבדל, ונותן טעם להשוותם בה - כי 'שבטי יה עדות לישראל'. ...
'יה' - מעיד עליהם כולם קדושים, ואין הבדל ביניהם, וכולם הושוו בה להודות שם לשם ה'.
זמירות ישראל, עמוד 212. מכון ברכת אליהו, נתניה, תש"ס (2000)
אמר להם הנביא: 'שובה ישראל' אף על פי ש'כשלת בעוניך'. עם כל זה לא תתייאש ותסבור שלא תועיל לך התשובה. ו'קחו עמכם דברים' - שהם דברים הפוסלים ספר תורה, ועם כל זה לכשיתקן, חוזר לכשרותו הראשונה, כמו כן אתם: 'ושובו אל ה', אמרו אליו: כל תשא עוון וקח טוב' - ואין 'טוב' אלא תורה. רוצה לומר, שמהספר תורה יש ראיה גמורה לבעל תשובה, שמועיל לו התשובה וחוזר למדרגתו הראשונה.
ויעל אליהו, עמ' ס, דפוס יוסף בן יחזקאל חאמץ. קהיר, תרצ"ח (1938).
אמרו בש"ס: 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו'. - ובאמת, יש לדקדק: כי הצדיק שעסק בתורה ומצוות כל ימיו, ולא נהנה מעולם הזה, שהיא הבל בוודאי, יש לו זכות גדול לעולם הבא. ... ואיך יהיה בעל תשובה שחזר במקצת ימיו עדיף? ...
לפי שציערו עצמם, ופירשו מן העבירה, ועשו תשובה גמורה - יהיה שכרם גדול בזה ובבא. כי ידוע שבעלי תשובה, כשחוטאים בסכלותם בעוון שעושים, מפרידים בחטאם אות ה"א אחרונה שבשם, וכשחוזרים בתשובה זוכים לשוב את ה"א אחרונה שבשם הוי"ה ברוך הוא לשם הנכבד והנורא. לפי זה מעלתם גדלה ותשובתם הרמתה.
וזה שאמר הפסוק: 'ואת אשר חטא מן הקודש ישלם וחמישיתו יוסף עליו' - רוצה לומר: 'ואת אשר חטא מן הקודש' - דהיינו: אם חטא באיזה עוון והפריד אות ה"א משם הוי"ה ברוך הוא, 'ישלם' - שישוב בתשובה, ויזכה להחזיר אות ה"א לשם הנכבד ברוך הוא.
ידי אליהו, חלק א', שאלה ע"ה, דף ק' עמ' ב' - דף ק"ב עמ' א', דפוס ציון, ירושלים, תר"ץ (1930)
'הוא היה אומר: אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום.' - אומרו: 'כל' לרבות רשע ובעל עבירות, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה על הפסוק 'כפלח הרימון רקתך': שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון'.
ואם תאמר שהוא רשע ובעל עבירות, אדרבה, מותר לשנאו, לזה אמר: 'אל תהי מפליג לכל דבר' - אין לך לדחותו בשתי ידיים ולומר אין לו תקוה חס ושלום. 'שאין לך אדם שאין לו שעה' - כאותו מעשה ברבי מאיר שחזרו בתשובה, על דרך יש קונה עולמו בשעה אחת. כי ישראל שורש קדוש, 'ואין לך דבר שאין לו מקום' - כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.
אורחות-חיים ,עמ' שמ"ה, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ן (1990).
ולא יבוא אדם אל השלימות כי אם בקיום כל המצוות, ועל ידי האחדות - שכל ישראל הם נחשבים גוף אחד, שמה שחסר בזה השלים זה, נמצא שכל אחד מישראל מקיים כל המצוות. ... שיכווין אדם בזאת המצווה: לאהוב כל אחד מישראל, כי על ידי אהבת הרעים הרי הוא מקיים את כל התורה.
אורחות-חיים, דף שמ"ח, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ן (1990).
למה הוצרך הקדוש ברוך הוא להוציא את ישראל ממצרים בכבודו ובעצמו ולא על-ידי מלאך? ...
'אמרו בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו, עליו השלום, לכבשן האש אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ארד ואציל את הצדיק מכבשן האש. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו - נאה ליחיד להציל את היחיד'. ... אמר המדרש: 'יאמרו גאולי ה' - מה יאמרו? - שאין עוד מלבדו'. למה הכוונה? מהיכן יש להם ראיה? מאיזה טעם וסברה יאמרו זה שאין עוד מלבדו? - לזה סיים ואמר: 'אשר גאלם מיד צר' - דווקא בכבודו ובעצמו. מוכרח לומר: לפי שהוא יחיד בעולמו, וישראל הם יחידים לזה גאלם בכבודו ובעצמו.
גאולת ה', דף ט"ו ע"א, מיד ישראל קושטא וחבריו, ליוורנו, תרכ"ד (1864)
'וירא מלאך ה' אליו בלבת האש מתוך הסנה' - רוצה לומר: שזוכה לגילוי שכינה, ושיפטר על ידי נשיקה הוא בסיבת 'לבת אש מתוך הסנה' - רוצה לומר: בזכות שהלהיב אש של תורה ויראת ה' בתוך ליבם של אותו 'סנה' - שנמשלו לקוצים הנקרא 'סנה' על דרך: 'קוצים אני מבער מן הכרם' או סנה מלשון 'סנוי' - רוצה לומר החוטא שהיה סנוי ועתה נתקרב על ידי התלהבות עבודת ה'.
וזהו: 'בלבת אש מתוך הסנה' - יראה שהמוסר שהטיף להם, והוכחה שהוכיח לסוג ההוא עשה פרי. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים בלב. וכל שיש בו יראת שמיים דבריו נשמעים.
'אמרי פי' 'ובן אביחיל', עמ' תפ"א, ירושלים, תשנ"ו (1996)
הסיבה הגדולה, המונעת הכעס והשנאה והקנאה, הוא כשיסכים האדם בלבו, לקיים מצווה זו של 'ואהבת לרעך כמוך'. אשר בזה - לא יבזה את חברו, ולא יחרפהו, כמו שאין רוצה על עצמו, שיבזוהו שום אדם. וסיבה גדולה, המביאה לאדם לידי ענוה, היא אהבת חברים, והרחקת המחלוקת ורדיפת השלום, כי עיקר הקטטות הנופלות בין בני האדם היא בסיבת כי שפוט ישפוט האדם משפט אחד לעצמו - ואינו רואה חובה לעצמו, ומשפט אחר לזולתו שלא בפניו, בלי שום טעם ואמתלה. 'סוף דבר הכל נשמע' - להרבות שלום בעולם, ועל שם כך נקראים בנים למקום זהו שכתוב - 'ורב שלום בניך'.
ספר שיח יצחק, עמוד מ"ה, סימן פ"ב. נדפס בירושלים, תרס"ב (1902)
חשש גדול, שהמוכיח חברו יכשל בהלבנת פני חברו, בעת שהוא נושא את דברי התוכחה, וצריך להשתדל בכל מאמצי כוחו להשפיע על הזולת להחזירם למוטב.
העצה היעוצה היא כי המוכיח יתכוון קודם כל להוכיח את עצמו ודרך אגב ישמיע גם דברי תוכחה לאחרים והשומע ישמע, וחכם ישמע ויוסיף לקח.
קובץ תורנו לזכרו של רבי אליהו פרדס, עמ' קל"ג, הוצאת עריית ירושלים, ירושלים, תשל"ד (1974)
שידוע לנו בבירור, שהאמת איתו בכל מה שתובעו - הרי זה מפיו, שמודה לו לעת, אלא שבא לו באלימות היותו גברא, שלא מציית לדין, ובא עליו בחוזקה, שיהא מוותר לו שיעור מה מסכום החוב, ואם לא שיהא מקבץ על יד, שלא ליתן לו מאומה ... זהו מה שהעליתי במצודתי הענייה להלכה ולמעשה, אם יישר יכפר בעיני המורים יושבים על אדון כל הארץ, בני העיר, ה' עליהם יחיו, ואליהם פי קראתי יצאו לישע בעלי הריב אלו, באשר יגידו להם דבר המשפט, 'ואם לעת כזאת' המוחלים העבירו עליו את הדרך, דרכה של תורה, יגלו את אוזנם, הנראה בעיני רום מעלתם, ואליהם נדבר המשפט לתקן את המעוות כי בנפשם המקרא כמו שכתוב: 'וקבע את קובעיהם נפש', וכן בצדקתם החזקנו, שיקבלו עליהם את הדין בטוב, כי ידענו בשם הגדולים, וזכרם לא יוסיף לעולם'.
שני המאורות הגדולים, אדרת אליהו סימן כ"ה, דף נ"ו ע"ב, דף ס' ע"א, קושטא, תצ"ט (1739)
איננו יכולים לשכוח את העבר, אך כיום אנו מבקשים להתחיל, באמונה ובתקווה, את השלב ההיסטורי החדש הזה, אשר מצביע באופן פורה על הדרך להתחייבויות משותפות, שמתבצעות סוף סוף במישור של שוויון והערכה הדדית, לטובת האנושות כולה. אנו מציעים להפיץ את רעיון המונותאיזם הרוחני והמוסרי של ישראל, על מנת להפגיש את האנושות ואת היקום באהבה, בכוחו ובצדקתו של א-לוהים, שהוא א-לוהים של כולם, ולהביא אור לתודעתם ולליבם של כל האנשים, בכדי לגרום לסדר, מוסר, טוב, הרמוניה ושלום לפרוח בעולם. במקביל, אנו מאשרים מחדש את אבהותו האוניברסלית של א-לוהים על כל האנשים, לוקחים את השראתנו מהנביאים, שלימדו אותה כאותה אהבה הורית, שמצרפת את כל היצורים החיים לרחם האימהי של האינסוף, כסביבת הגידול הטבעית שלהם.
לפיכך, האדם צריך לקחת זאת בחשבון. האדם, שנוצר על ידי א-לוהים בצלמו ובדמותו, במטרה להעניק לו כבוד ואצולה, שיכולים להתקיים רק אם ירצה ללכת אחר הוראת האב. נאמר בספר דברים: 'בנים אתם לה' א-לוהיכם', בכדי להצביע על מערכת היחסים של האב והילד, על אהבה וסובלנות נדיבה, אך גם על יחסי אחווה אשר חייבים לשלוט בין כל בני האדם.
גשרים: מסמכים מהדיאלוג הנוצרי-יהודי - בעריכת פרנקלין שרמן (באנגלית), כרך ב', עמ' 486-487. הוצאת פאוליסט, ניו-יורק תשע"ד (2014).
'יעקב חבל נחלתו' - הפסוק מרמז לנו שעם ישראל דומים לחבל. מהו הדמיון לחבל? - התשובה היא כששוזרים חבל עבות מהרבה חוטים, אף אם יש ביניהם חוטים פגומים, אין מבחינים בהם. ולא עוד אלא שהם מוסיפים חוזק לחבל. הוא הדין לגבי עם ישראל, שבזמן שהם מלוכדים יחד כולם, אז אפילו הגרועים שבהם מביאים תועלת לעצמם ולכלל ישראל.
אש התורה, מהדורה ב, עמ' רצד-רצה, ירושלים, תשע"ז (2017)
'ניתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע' - אין להקשות אומרו: 'הרחק' - פועל יוצא שנשמע הרחק לאחרים, והיה לו לומר: 'התרחק'.
אמנם כבר ידוע לא סוף דבר שיהי האדם זוכה לעצמו ויאמר: 'שלום עלי נפשי', אלא העיקר הוא שיהא זוכה ומזכה אחרים עימו להחזיר פושעים חטאים למוטב, ומודעת זאת שאין לו לאדם 'שכן רע' כמו היצר הרע אויבו, ומבקש רעתו, רע מנעוריו, ובקרבו ישים ארבו, ולזה הזהיר התנא: 'הרחק משכן רע' שאין צריך לומר שירחיק את עצמו, אלא אף זו שירחיק את חברו שיזכה לחייב. הרחק לאחרים משכן רע הוא שטן הוא יצר הרע. אמנם עשה זאת איפה: קשוט את עצמך קודם, שאתה 'אל תתחבר לרשע', ואחר כך קשוט לאחרים שתרחיק מיצר הרע, שאם לא כן יאמרו טול קורה.
קרבן אשה, עמ' רפ"ז, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
ברכת התורה אינה כשאר ברכות, שלפני מצווה מעשית. שבהם אם יש היסח דעת והפסק, כשחוזר לקיימה צריך לברך שנית. מה שאין כן בתורה, שאדם מברך בבוקר על לימוד, ושוב לא חוזר לברך על הברכה, גם כשמפסיק וחוזר ללמוד. וזאת משום שתורה וישראל אחד הם כל כך, וכל הזמן דעתו עליה, מתי תבוא לידו כשיפנה וישנה. אבל לו היה הקשר בין התורה לישראל רפוי קצת, עד שהיה שייך היסח הדעת לתורה כמו לשאר מצוות, אז באמת היו צריכים לברך כל פעם שיושבים לעסוק בה.
דעת אליהו, עמ' פ-פא, הוצאת המכון שעל יד ישיבת 'תורה והוראה', תל אביב, תשס"ד (2004).
עניין מחצית השקל, מורה באצבע, שאין כל אחד חלוק מחברו, אלא כל אחד ואחד הוא חלק מחברו, וכולם בשם אחד יקראו. ואפשר שזה הנראה לרבותינו זיכרונם לברכה במאמרם בפרק 'שואל', וזה לשונו: 'אמר רבי יוסי אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם, ראוי לקוברו בחייו שנאמר: 'ויקברו אותו בגבול נחלתו', שרגש ההר עליהם להרגן'. עד כאן. ועונש כזה לקבור אדם בחייו קודם שימות, לא שמענו בכל התורה כולה. וצריך לדעת למה העניש בעונש זה לחוטא זה לקברו בחייו, ועם הקדמתינו בדברים מכוונים בטעמם, כי כל איש ישראל הם כאיש אחד, ובמות אחד מהם הוא כחלק אחד מן הגוף. צריך שירגישו החיים במיתתו של זה, אפילו אינו אלא אדם כשר ויספידוהו כהלכה, כי גם בעדם הגיע הרעה, ומה גם במות החכם וצדיק שהוא החלק המובחר שבגוף, שצריך שיספידו אותו החיים בכל מאמצי כוחם, וירגישו בהעדרו, כאילו הם בעצמם מתו.
דת ודין, פרשת וישלח, דף י' ,ע"ב , קושטאנדינא, דפוס רבי יונה, תפ"ו (1726)
כתוב בשולחן ערוך: 'שליח ציבור בשכר, עדיף יותר מבנדבה'. עיין ברבי משה איסרליש, שכתב שאז אין אחר שאינו הגון, רשאי להתפלל. וגם השליח ציבור נזהר יותר בתפילתו ובתיקונו, הואיל ושכיר הוא. ולפי זה אפילו העניים צריכים ליתן על שכירות החזן, ואין יכולים לומר שיש שליח ציבור בחינם, ששליח ציבור בשכר עדיף. ובכל מקרה אצלינו בעניינים הללו, אנו הולכים אחרי רוב דעות של שבעת טובי העיר, הנבררים מהקהל. וכן לעניין תפילת האבל אצלנו, אין יחיד יכול לעכב, וכן בקבלת השליח ציבור, אין יחיד יכול למחות, אלא תלוי הכל בדעת שבעת טובי העיר, וכל זה כדי שלא תרבה מחלוקת בישראל.
טעם מגדים, דף כט ע"א, דפוס זאב וולף, לוצין, תרצ"ד (1834)
'שמעון בנו אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה'.- דבר ידוע הוא מעלת מידת השתיקה, שבאמצעותה ינצל מלשון הרע שהיא עבירה שקולה כנגד עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. וכמה שאמרו בירושלמי במשנה פאה: 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה' ואמרו שם בגמרא: וכנגדן ארבע עבירות שנפרעים ממנו בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא', וכשהוא בא אצל לשון הרע אינו אומר: לא גדול, ולא גדולה, אלא גדולות שנאמר: יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות'.
מלחמת מצווה, חסד ואמת, דף קיח עמ' א, דפוס דניאל ושמואל סעדון, ליוורנו, תקס"ו (1806)
'לא תשנא אחיך בלבבך' - שונא ישראל גם כשחטא ישראל הוא. דעת רבינו המחבר שאף על פי שאמרו מותר לשנאותו, אינה שנאה בלב אלא הנראה לעין, אבל בלבו צריך לאהבו.
עמודי הארזים חלק ג', ע"מ כ"ו, ישיבת "חברת אהבת השלום" וקרן מנשה ושרה ליהמן, ירושלים, תשמ"ז (1977)
גזר דין של יחיד אינו נקרע על ידי תשובה, כיוון שהתשובה אינה כי אם מידת חסד ורחמים, ושם במסכת סנהדרין קיים לנו שאין מרחמים בדין. ונקראת התשובה שוחד, שלפי האמת, אין שם כי אם שוחד דברים שמפייס ומרצה וקדוש ברוך הוא ברחמיו מקבלו. ...
מזה הטעם, גזר דין של ציבור נקרע, כי הציבור יש כוח בידם לעורר רחמים פשוטים וגדולים, ולהוציא עצמם מלדון לפני בית דין של מעלה, שידון אותם כביכול, בכבודו ובעצמו, על דרך שאמרו בזוהר חדש: שזו הייתה תפילת שלמה המלך, עליו השלום: 'לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל' - שכשם שישראל בכללותם מעוררים רחמים גדולים, שידון אותם הקדוש ברוך הוא עצמו, כן יהיה משפטו.
עמודי הארזים חלק א', עמ' ג', ישיבת "חברת אהבת השלום" וקרן מנשה ושרה ליהמן, ירושלים, תשמ"ג (1983)
ידוע שיש מחלוקת במאמרם זיכרונם לברכה: 'עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת', אם גם עניי ארץ ישראל נקראים 'עניי עיר אחרת' או נקראים 'עניי עירך', אף שהוא בחוץ לארץ. ונפסקה ההלכה שנקראים 'עניי עירך'. והטעם ברור: מאחר שתמיד אנחנו מצפים לארץ ישראל, שמקור ישראל משם, ותורה יוצאה משם.
נוצר אדם, דף לג ע"ב – לד ע"א, דפוס הגליל, טבריה, תר"ץ (1930).
'אל יפטר אדם מחברו, אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו'. עד כאן. - הנה יש לדקדק למה תפס בלשון שלילה, 'אל יפטר', שמה חיוב יש בזה. גם למה תפס לשון 'יפטר', ולא אמר 'ייפרד', שכן צריך לומר. משאמר חברו שלשון 'יפטר' - משמע שהאחרים מושלים עליו, והוא נפטר מהם, כמו 'כשהיו רבנן נפטרים מלפני רבותיהם', וכן הוא לשון 'פטור' - שהוא פטור מהחיוב שעליו. ואם כן מהו החיוב שחייב לחברו עד שנפטר ממנו? גם מהו לשון 'דבר', והיה יכול לומר 'אלא מהלכה'. גם למה 'מתוך כך זוכרהו', ומי הוא הזוכר למי? ואפשר להקדים במה שיש לשאול לפי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל מה שאומר לך בעל הבית עשה חוץ מצא' - שהפשט אם יאמר בעל הבית לאורח: 'צא מביתי' לא ישמע לו. אבל אם האורח רוצה לצאת, והבעל הבית אומר לו דווקא שישב, מה יעשה האורח? - אם מחויב לשמוע לו או לאו. והנראה שחייב האורח לשמוע לבעל הבית ליישב ואל יצא, כפי שנשמע לשון 'חוץ מצא' שאומר בעל הבית לאורח, אבל אם אומר לו שב והתעכב, חייב לשמוע לו. והנה דרך העולם שהאורח מתאכסן אצל בעל הבית שהוא חברו, שאין אדם מוצא קורת רוח אלא מבני גילו, ואם כן הרי לפי זה שהוא חברו ועם כל זה מושל עליו, ולא יוכל לצאת בלתי רשותו, ובוודאי שאם מעכבו איזה זמן מה אצלו, וודאי שיש אהבה עזה אליו. ולכן אמר: 'אל יפטר אדם מחברו', בלשון שלילה, שמחויב לשמוע לו. אל יצא האורח מבית בעל הבית חברו עד שיאמר לו 'לך'. וזהו 'מתוך דבר הלכה', רצונו לומר דווקא בשעה שאמר לו עניין ההליכה שלו, אימתי ילך ובאיזה אופן ילך. וזהו 'שמתוך כך זוכרהו', שמתוך שידע האורח אהבת בעל הבית אליו, אזי תמיד יזכרהו ויזכור אהבתו.
נוצר אדם, דף מו ע"ב – מז ע"א, דפוס הגליל, טבריה, תר"ץ (1930).
'לא תשנא את אחיך בלבבך, לא תקום ולא תטור, וחי אחיך עמך.' - ונראה שהכוונה היא ששלוש מצוות הללו הם אמות לכל התורה כמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך, והשאר פירוש הוא צא ולמד'. ועוד, שכיוון שיש שלושה עדים בדבר, כי 'לא תקום ולא תטור' נחשבים כאחד, הרי כתוב על פי שניים עדים או שלושה עדים יקום דבר.
'מדרש אליעזר', פירוש המכילתא, דפים קפ"ט-ק"צ, יד הרב נסים, ירושלים, תש"ס (2000)
'והווי דן את כל האדם לכף זכות' - לפי שמידת הדין של מעלה, אינה מענשת אלא אם כן יש מקטרג שיקטרג ויתבע את הדין, וכאשר יהיה אדם למטה מזכיר עוונות חברו אז הן נפעל יותר במהירות, שנאמר: 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני'. על כן אמר שלעולם ידין את כל האדם לכף זכות, למען יהיה מלאך טוב מליץ בעד חברו בהיותו מספר בשבחו, ולא מלאך רע שטן מקטרג, כאשר יהיה אם יזכיר פשעיו וידין אותו לכף חובה. ואל יאמר, אם ראיתי אותו עובר עבירה איך אוכל לדונו לכף זכות? כי לעולם אפשר למצוא איזה התנצלות אל הרע, כמו שמצינו בדיני נפשות שהיו מחויבים לפתוח בזכות אפילו כשהיו יודעים בבירור שחייב מיתה, ואם היו פותחים בחובה נפטר מהמיתה.
זכרון אבות, עמ' כ"א-כ"ב, הוצאת מכון הוד והדר, ירושלים, תשע"ב (2012)
מה מתוק מדבש, מי שלשונו תדבר - דברים רכים וחכו ממתקים. איש כזה - רוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו, ודבריו נשמעים, ומרבה שלום עם כל אדם, ועם אשתו ואנשי ביתו, כי 'מענה רך משיב חמה'. ובפרט בדורות הללו - אינם מקבלים מרות, והרגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו, והלוואי שישמעו לקול מלחשים, בנועם שיח וחיבה יתרה, וכמו שפרשו על פסוק 'הוכח לחכם ויאהבך' - שיאמר לו אתה חכם וכו', ולא נאה לך דבר כזה.
בדרך זה יתנהג הרב עם אנשי העיר, ואיש את רעהו, ואב לבנים, והבעל עם אשתו, ואף אם עושים לו דברים קשים ומדברים קשות - הוא יענה בשפה רפה, ובמתק שפתים, ובפנים שוחקות, ובזה יתן למכהו לחי - ישבע בחרפה, ויעשה את שלו, וכתיב 'ולשון רכה תשבר גרם', וזה כלל גדול - סם החיים, טוב לשמים וטוב לבריות, טוב לעולם הזה וטוב לעולם הבא, אשרי אנוש יעשה זאת כי הוא כלי מחזיק ברכה ושלום.
פלא יועץ, אות מ', מתיקות, עמ' רי"א, ירושלים, הוצאת כרם שלמה, תשכ"ג (1963)
הגאון רבי עקיבא איגר בתשובותיו כתב שאין להנחת יד במזוזה שום רמז מן הגמרא. אבל המון העם מניחים ידיהם על המזוזה ונושקים ידיהם וכן שמראים להם הספר תורה נושקים ידיהם. ...
ואדרבא זהו חיבוב מצווה, שאפילו הידיים שנגעו בספר תורה תפילין ומזוזה מנשקים אותם כמו שנוהגים לרחוץ פניהם בשיורי יין של הבדלה, וכן מריחים כשמכבים נר הבדלה, והכל הוא משום חיבוב מצווה, וכן מנשקים המצה והמרור בליל פסח. וכי הקדושה יש במצה ומרור?! - אלא חיבוב מצווה דווקא, וכדומה כמה מנהגים טובים שיש בישראל.
דמשק אליעזר דף כ"ו עמ' ב', ירושלים, תרנ"ב (1882)
ידוע העניין ומפורסם הדבר - כי כל אדם קיבלה נשמתו בסיני חלק בפירוש התורה הקדושה בפרד"ס התורה, ובאם יטרח האדם לפרש את מאמרי רבנינו, זיכרונם לברכה, על פי הקדמות האמתיות, בזה יזכה לתקן שורש נפש רוח נשמה שלו, ובונה עולמות בקדושה, כידוע מדברי הזוהר הקדוש. ...
ואמרתי להעלותם על ספר בכתיבה וחקיקה למען אהיה מן המזכים להתעורר בלימוד חכמת האמת שהיא חביבה הרבה, ובפרט לתיקון הנפש רוח נשמה של האדם, שלא יחזור בגלגולים ...
ובזה הלימוד של חכמת האמת, יקרב לנו קץ פדותנו - הן משיח לישראל, 'ובא לציון גואל' אמן
מאיר טוב – ירמיהו, ע"מ 8, פירוש לפרק ב' פס' ב, הוצאת חברת אהבת שלום, תשס"ו (2006)
בהעלות המנחה בערב שבת קודש הוא עת מסוכן למחלוקת בין איש לאשתו, ובין המשרתים. והרבה טורח היצר הרע בזה לחרחר ריב. ואיש הירא יכוף יצרו, ולא יעורר שום מחלוקת והקפדה.
ואדרבה, יבקש שלום, וילך לשלום, ויתפלל מנחת ערב שבת קודש כהוגן בישוב כי הוא זמן גילוי אורות שבת קודש בשמים ממעל, 'מורה באצבע'.
גדולות אלישע, הלכות שבת, סימן רמ"ב, אות י', עמ' י"ב, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשל"ו (1976)
'ואהבת לרעך כמוך' - אפילו שכתוב שאדם שונא את בני אומנותו, והסיבה שהוא חושב שאם היה לבד, כולם היו קונים אצלו, והיה לו יותר. אבל אם הוא יודע שהכל מהקדוש ברוך הוא, אין סיבה לקנאה. 'ואהבת לרעך כמוך' - אפילו שהוא עושה מה שאתה עושה, והסיבה היא 'אני ה'' - אני שיש לי בשביל כולכם.
דברי אלוקים חיים, עניני בר מצוה, עמ' 11, משפחת אביחצירא, פתח תקוה, תשע"ה (2015)
'ולא ששתי בתקלת חברי' - מה שבח הוא זה, ואיזה גדלות היא זו?! האם זה נחשב למעלה, שרבי זירא לא הגיע לדרגה של שפלות, להיות שש בתקלת חברו, שעבור זה יקבל שכר יקר וחשוב, לזכות לאריכות ימים? ... אלא הכוונה, בעת שרבי זירא היה לו שמחה וששון במעונו, וראוי לו להיות בשמחה, ובאותו זמן הזדמן לו לראות תקלה אצל חברו, היה ממעט מהשמחה והששון האישי, שהיה ראוי שישיש וישמח בו, בגלל שחברו באותו זמן היה שרוי במצב של תקלה.
פקודת אלעזר, עמ' 1, יהודה איטח (עורך), מכון אור הטוב, ירושלים, תשע"ד (2013)
כשם שחייב אדם להתפלל על עצמו, כך חייב להתפלל על פושעי ישראל. 'ולפושעים יפגיע' - מלמד שהיה משה רבנו מבקש רחמים על פושעי ישראל שישובו בתשובה, ושבו. וכן במסכת תענית אמרו על אבא חלקיה כשהתפללו על הגשמים הוא ואשתו שנענתה היא תחילה לשתי סיבות: אחת, לפי שהייתה נותנת היא לעני ומקרבת הנאתו. והסיבה השנית, לפי שהתפללה היא על רשעים שהיו בשכונתה שישובו בתשובה, ושבו. וכשם שחייב להתפלל על הפושעים שישובו, כך הוא חייב להשתדל ולדבר על ליבם במתק לשונו להשיבם להקדוש ברוך הוא ... ואם היו יודעים בני אדם, כמה זוכים בהשיב רשעים מעוון, היו הולכים אחריהם באומץ לב, ומשתדלים השתדלות גדולה. כמי שרודף אחר החיים וזהו מאמר דוד המלך עליו השלום: 'אלמדה פושעים דרכך וחטאים אליך ישובו'.
ספר חרדים עמ' רס"א-רס"ג, הוצאת פרנק, ירושלים, תש"ן (1990)
הנביא ירמיה, אומר בצדק: 'אני הגבר ראה עני בשבט עברתו', בראות התלאות, אשר מצאו את בני עמו. שפך מרי שיחו לאמור: 'האספו ונבוא אל הרי המבצר, ונדמה שם כי ה' א-להינו הדמנו, וישקנו מי ראש' ... 'מי יתן ראשי מים, ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה על חללי בת עמי'. כל הפסוקים האלה, נוכל בצדק לקחת אותם במלוא מושגם, על כל המוצאות את אחינו בני ישראל בארצות פזוריהם. כולנו יחד נאספנו פה, גדולים וקטנים, טף ונשים, לעורר בבכי קינים, נהי והגה. נהי על אובדן כמה אלפים מאחינו ברוסיה אוקראינה ופולניה, ארצות החושך, אשר אור רגש האנושי, עוד לא נגה עליהם. אהה. הנה נא הואלתי, ידידי, לתאר לפניכם במושג אמיתי, ובעזר המליצה את המראה הנוראה ההיא, אולם לא אוכל עשוהו, כי דל ורזה אנוכי. לבי חלל בקרבי, מפני השמועות המבהילות ההן, ואין מילה בלשוני, גם אנוכי אזעק מנהמת נפש כירמיה ביללותיו: מבליגיתי עלי יגון' - הנה מבליג הייתי, אם הייתי יכול אך 'עלי לבי דווי'.
דרשות, דף 27, כתב יד, הספריה הלאומית, מספר מערכת 002583791
'אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו' - וכי יש רשע רע ויש רשע שאינו רע?! - אלא רע לשמים ורע לבריות כגון רוצח וגנב וגזלן - זהו 'רשע רע', רע לשמים ואינו רע לבריות, כגון מגלה עריות ומבזה מועדים ואוכל חלב - זהו רשע שאינו רע. וראיתי למפרשים, שכתבו בשם הרב דוד קמחי, שלדברי חכמינו זיכרונם לברכה, במדרש הנזכר, פירוש הפסוק כך הוא: 'אוי לרשע' - כשהוא 'רע' - דהיינו רע לבריות, מפני 'כי גמול ידיו יעשה לו', כלומר שבעולם הזה נפרעים ממנו, ואינו מאריך אפו עד לעולם הבא, כי גמול ידיו יעשה לו בעולם הזה. מה שאין כן כשאינו רע לבריות, שאין משלמים לו גמולו בעולם הזה ...
צא וראה כמה קל עונש דור הפלגה מעונש דור המבול. ומפני מה? - לפי מה שהקדמנו הדבר מבואר. שהנה כבר ידוע, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל, נמצא שהיו רעים לשמים ורעים לבריות, ולפי דברי הרד"ק כשהרשע רע לבריות, נפרעים ממנו בעולם הזה, אבל דור הפלגה היו רעים לשמים ואינם רעים לבריות, וכמו שכתוב: 'הן עם אחד ושפה אחת לכולם' - שכולם הם כגוף אחד אהובים וריעים, ועתה כיוון שהם אינם רעים לבריות, ואהובים זה עם זה, לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, כיוון שאין השם יתברך, כביכול, יכול לשלוט בהם בעולם הזה, מפני שלא היו רעים לבריות.
'הבן יקיר', עמוד נב, מוזיאון למורשת יהדות סוריה, ניו יורק, תשע"ו (2016)
לכאורה נראה שהלכה רווחת היא בדברי הפוסקים שהזן את חברו סתם, לאו לשם מתנה, נתכוון אלא בתורת הלוואה. וכן כתבו משם רבנו אפרים זה לשונו: שאם אחד אמר לחברו: בא ואכול עמי ואכל עמו, ואחר כך תבעו לחברו שישלם לו, שחייב לשלם לו דמי מזונו. ונראה שאפילו באומר זה שאכל הייתי סבור שהיה לשם מתנה, אפילו כך כיוון שנהנה חייב לשלם כל מה שנהנה. ...
מכל מקום יכול לטעון לא הייתי מוציא כל כך בסעודתי, ולא יתן אלא כפי מה שדרכו לאכול ולא יותר, ואף-על-פי שנהנה הרבה. וראיה לדברינו מיתומים, שהניח להם אביהם פרה שאולה, טבחוה ואכלוה. - משלמים דמי בשר בזול, משום שאם היו יודעים שאינה שלהם לא היו אוכלים אותה. ...
אבל ראיתי למרן הבית יוסף ... שהרי"ף גם כן לא אמר, אלא ביתום עני, אבל באדם אחר שפרנסו, אם היו לו קרקעות או נכסים אפילו ביד אחר, חייב לשלם, אם חברו תובעו עד כאן דבריו.
מחנה אפרים, הלכות נזקי ממון, סימן ג' עמ' קט, הוצאה חדשה–אור החיים, מרכז הספר היהודי, ירושלים, תשע"א (2011)
כולכם ערבים זה בזה. אפילו צדיק אחד ביניכם, כולכם עומדים בזכותו. ולא אתם בלבד, אלא אפילו צדיק אחד ביניכם, כל העולם כולו בזכותו עומד, שנאמר: 'וצדיק יסוד עולם'. וכשאחד מכם חוטא, כל הדור לוקה. וכן אתה מוצא בעכן, הלא עכן בן זרח מעל בחרם. מידת פורעניות - מועטת, והדור נתפס בה. מידה טובה - מרובה, על אחת כמה וכמה.
לכך נאמר: 'כל איש ישראל' - ולא גדולים שבכם בלבד, אלא אפילו טפכם, נשיכם, וגרך. לכך נאמר: 'כל איש ישראל' - לפי שבשר ודם מרחם על הזכרים יותר מהנקבות. והקדוש ברוך הוא אינו כן, כי 'רחמיו על כל מעשיו' - על הזכרים ועל הנקבות, ועל הצדיקים ועל הרשעים, שנאמר: 'מחוטב עציך עד שואב מימיך', ונמצא שהערבות הוא לטובת ישראל, ואפילו צדיק אחד שעושה מצווה אחת, כולנו יש לנו חלק בה, ואנו אוכלים בזכות הצדיק בעולם הזה, כעניינו של רבי חנינא בן דוסא, שכולם היו אוכלים בזכותו, והוא היה ניזון בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.
'מטה אשר', דף קכג ע"א, שאלוניקי, תק"ח (1747)
על 'הראשון לציון' היה הקהל מביט כעל אישיות נישאת מעם, שאין לה כל זיקה פוליטית ולא כל שכן מפלגתית, ואפילו יהודים שלא היו מדקדקים במצוות, היו רגילים לכבד את הראשון לציון, כאישיות מוסרית נעלה ובעלת קסם והשפעה, והיו לו הרבה חסידים גם מבין החופשיים והחילוניים, כי מוסד 'הראשון לציון' היה מוסד ששום גושפנקא מפלגתית או פוליטית לא היתה טבועה עליו. המוסד שנקרא 'ראשון לציון' לא היה נוגע רק לדתיים בלבד, ולא היה רק עניין פרטי שלהם, שיכולים לבשל בו מטעמים לפי טעמם ורוחם, אלא מנהיג רוחני לכל העם, וסמכות דתית הגבוהה ביותר ליהדות כולה.
'הראשונים לציון', עמ' 3, ירושלים, תש"ל (1970)
ראיתי בספר מספרים, ברבנו יחיאל אביו של הרא"ש, שעשה תנאי, ובראיית עם אחד מעשירים שהיה משרתו ומאכילו, שיהיה עמו לעולם הבא, וישב במדרשו. כשנפטר רבנו יחיאל, זכרונו לברכה, בא העשיר, ועמד עליו ושאלו: אם עומד על תנאו ונאמנותו אם לא? - והעידו כמה חכמים ותלמידים, אשר עליו עומדים, שהרים ראשו ושׂחק, ונענע בראשו לומר: שעומד על תנאו, ודבריו ולא ישוב מאומרו.
יקיר אריאל, "התנאים להופעת 'התנאית' אסנת ברזאני, ראש ישיבה בכורדיסטן במאה ה-17", עמ' 15, www.academia.edu.
הצדיקים הם הרוח החיה שמלמדים תורה לעם, וגדיים נעשים תיישים, וגם הם מלמדים לתלמידיהם הבאים אחריהם, ועל ידי זה התורה קיימת לעולם, ועם ישראל חי וקיים לעד,
וכמו שנאמר: 'כי היא חייך ואורך ימיך'. וזהו מה שאמרו חכמינו זכרם לברכה במסכת אבות פרק א' משנה א': 'והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.' - שעל ידי שישתדלו להגדיל תורה, ולהרחיב גבול הלימוד, יתרבו תלמידים הרבה וזהו עצמו סייג לתורה.
הגיד מרדכי, דרוש ב', עמ' ו', הוצ' המחבר, בני ברק, תש"ן (1990).
יסוד כל קיום אומתנו הישראלית, בזה הגלות המר והנמהר, זה קרוב לאלפיים שנה, ועם ישראל חי וקיים, ולא נתבולל בין האומות הוא בזכות האחדות, וכן הגאולה האחרונה שתהיה לנו, במהרה בימינו אמן, הוא בזכות האחדות כי לא נחרבה ירושלים אלא בעוון שנאת חינם. וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה. ובכן צריכים אנחנו לאחוז במידת האחדות, ולרדוף אחר השלום, ולרחק את השנאת חנם מביננו שהיא גרמה לנו החורבן והגלות, ועל ידי זה ירחם עלינו השם יתברך, ויקבץ נדחינו ויגאלנו גאולת עולם. והנה מצינו כי בעת שיהיו ישראל באחדות אחד הם נקראים בשם איש אחד.
ויאמר בועז – חלק שני, דף קח עמוד ב' – קט עמוד א', מדפיס כמסוני בן עלוש קאבלה - בדפוס המחבר, ג'רבה תשי"ג (1953)
'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת את תרומת ה', לכפר על נפשותיכם' -
שמה שהצדיק מגן לכפר על הדור היינו כשישראל הם באחדות, וכמשל ההקזה שבאבר אחד מקיזים וכל הגוף מתרפא, כן גם הצדיק מכפר על הדור - היינו כשיש להם אחדות.
והטעם שבמחצית השקל הושוו עניים ועשירים - ללמד על אחדות, שאיש אל רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק, ולא יפרדו איש מאת אחיו, העשיר והדל. על כן, נמצא שטעם אחד להם: כשם שמחצית השקל מורה על אחדות ועל ידי זה מכפר להם, כן גם מיתת הצדיק מה שמכפר דווקא כשיש אחדות.
צור יעקב, פרשת כי תצא, דף קצ"ד עמ' ב', איזמיר תרכ"ו (1866)
כל צורך מצווה המותרת במועד מותר ליטול עליה שכר ... כל שכן על ידי פועל שאין לו לאכול עד שישתכר וירוויח ... ולעשות ספסלים בבית הכנסת כדי שלא יבואו לידי מחלוקת - צורכי רבים הם ומותר, שנצרכים הם לגוף האדם ליישב עליהם, וכן עשו מעשה בקהילת קודש של ירושלים תיבנה ותיכונן בפני הרב מהדר"י בנימין מפני האורחים שלא היה להם מקום לישב.
מזבח אדמה, דף ז' עמ' ד', דפוס יאודה קלעי ומרדכי נחמן, סלוניקי, תקל"ז (1777)
'ואהבת לרעך כמוך', אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה'. - וכוונתו להשמיענו, שעיקר אהבת אדם לחברו, היה תהיה בתורה דווקא, להוכיחו בשבט פיו, אם יראה אותו סר מהדרך הטוב והישר, להחזיר אותו אל דרך התורה והמצוות, אשר היא דרך החיים והטוב.
דף קכח ע"א, דפוס יצחק שמואל דש"ן. איזמיר, תרכ"ח (1868).
ירחיק האדם את עצמו, מלדבר בנושאים של חוגים שונים. והגרוע ביותר בעניין זה, אם מדבר על קבוצה של אנשים, ממי יבקש מחילה?! שהרי עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו (יומא דף פה עמוד ב').
זאת ועוד, מצוה עלינו 'ואהבת לרעך כמוך', לאהוב כל יהודי באותה מידה בדיוק, אין הבדל מאיזה מוצא הוא. על כן יש להיבדל מכל סוגי הדיבורים האלו, ולעסוק בתורה ולקדש את עצמנו, וה' יזכנו לשמור פינו ולשוננו ומחשבתנו מכל דבר רע אמן.
אור לציון- זיכרון הדסה, חכמה ומוסר, שער העבודה, מאמר ז- שמירת הלשון והמחשבה. עמוד קל"ד. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ה
'על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום'. - 'על הדין' תחילה, ואחריו הזכיר עמוד האמת ואמר: 'ועל האמת' בתוספת ו' - לרמוז שבא בשיתוף עם הדין, והיא הפשרה שקרובה לדין. וקרא אותה 'אמת', מפני שעל-ידי הפשרה יוכר האמת יותר מן הדין, כי הדין אינו הולך אלא אחר הטענות והעדאת העדים, וכמה פעמים יטענו טענות שקר, והעדים ישגו ברואה. ואם יהיה מוכרח הדיין לדון על-פי הטענות והעדים, ותהיה האמת נעדרת, והדיין לא ידע מזה, והוא חייב את הזכאי. אמנם הפשרה אשר תעשה על-ידי אנשי אמת שידעו אמתות הנדון ההוא היא תיקרא אמת באמיתות, שאין בה תערובת שקר ומרמה. ובכן יורם דגל האמת שכל אחד מבעלי הריב ייקח את אשר לו. ...
אחר כך זכר עמוד השלום, וסמכו לעמוד האמת, שהיא הפשרה הקרובה לדין כי בעבור הפשרה יתכן להיות השלום בין איש לרעהו, כי לא נשארה איבה בניהם אחר שלקח כל אחד מה שראוי לו.
כסאות למשפט, שער א פרק א, דף א עמ' ב, דפוס משה עזריאל, ירושלים, תרס"ג (1903)
נשימה זאת על ליבנו ונסיר את שטן הקטרוג והפרוד, ושנאת התורה ומשפטיה מקרבנו ונתלבש במידת האהבה העליונה ונאמנה שנצטוינו עליה בתורה לכל אחינו שבקרבנו כמו שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה', ובמידה זאת נאהב גם את הגר שבתוכנו, כאמור: 'כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה א-לוהיכם'.
לא פה המקום לבאר הלכה זאת לעומקה, אבל נכיר ונדע כי כולנו היינו גרים בארבע רוחות השמיים ומתוך כך מוטלת עלינו מצוות אהבה נוספות על ואהבת לרעך כמוך, והיא מחייבת אותנו לקבל את כל העולים לקהילותיהם ולמקומות גלותם באהבה אמיתית של ואהבת לרעך כמוך אני ה', ומתוך אהבה זאת, ננהג שלום אמת בינינו לכבד את דעות ורגשות כל אחד וכל סיעה מסיעותינו.
מכמני עוזיאל, שער ב', חלק ג', מאמר י', סעיף ג', אהבה משולשת- האמת והשלום אהבו
'הוא היה אומר: אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני' - כי באשר שלימות האדם, האומה הנבחרת, תלוי ועומד דווקא בהתייחדם אלו עם אלו באחדות נמרץ יחד שבטי ישראל, ולכן צריך שיחשוב כל איש ישראלי כי מצד עצמו אינו שלם כי אם מצד חברה ושותפות.
האחד: כי חברו משלים מה שהוא חסר, נמצא שכל אחד ואחד מיחידי האומה הישראלית הוא כמו חצי, וחצי חברו הוא האחר. ובין שניהם בהיצמדם יחד נעשים גוף שלם. וזו טעם מחצית השקל למען יחשוב כי הוא לבדו לא יוכל להשלים את עצמו עד שישלים השני. וזה אומרו: 'אם אין אני לי מי לי' - הורה צורך ההתעוררות אל האדם לחשוב שיתרחק משני הקצוות בהשגת שלימותו.
האחת: שלא יטיל כל השלמת חסרונו אל אחרים, לומר שע"י אחרים יושג כל שיצטרך, ושהוא לא יעשה מחלקו כלום. והשנית: שלא יספיק ויחזיק מעצמו הוא לבדו להשתלם מבלי בחירת זולתו, כי אין הדבר כן, אלא צריך האדם לאחוז בשניהם.
פרדס התורה, דרושים לפרקי אבות, עמ' ש"פ, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשנ"ח (1998)
'אמר רבא לתלמידיו: בבקשה מכם, אל תבואו אלי ללמוד, לא בימי ניסן ולא בימי תשרי' - רבא היה פילוסוף וחכם גדול, והיה רואה ויודע לפי צורך הדור, שיפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, ואין להם לבעלי תורה לסמוך נפשם ושולחם, על צדקת אחרים ועל מתנותיהם. אבל יש להם לטרוח בשדה, סביב לפירות הארץ, כדי שיאכלו וישתו כראוי, ובהספקת נפשם עם בניהם ומשפחתם, לפי שאם יבואו לידי צורך הבריות, סופם ליבטל מדברי תורה. על זה היה מתרה לתלמידיו תורה, שלא יבואו אצלו ללמוד ביומי ניסן י- מי הקציר, ולא בתשרי - זמן דריכת הגתות והברים, לפי שחייבים הם לטרוח ולהביא לביתם, מה שצריך למזון משפחתם, איש כפי כוחו, וכברכת ה', אשר א-להיו נתן לו.
'פתח עיניים', דף מ"T ע"ב, ליוורנו, תרל"ח (1878)
כך שגור בפיהם של חכמי יבנה: 'אני בריה וחברי בריה. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו' - מפורסם הוא שביבנה היה ישיבה גדולה מחכמים וסופרים. עם כל זה לא היה להם גאווה וגסות הרוח להחזיק טובה לעצמן על שבחרו באומנות התורה. ולא היה להם בזוי עמי ארצות, כמו שבעוונות רואים אנו בדורנו, במלמד תינוקות, שמתייהר על עמו כמו מורה הוראה וכמו נשיא ואב בית דין של זמנים הקדמונים. על זה אמרו: אנו מוצאים שאומנות תורתנו הוא חשוב יותר מאומנות עובדי אדמה בשדות ובכרמים; עם כל זה אנו משבחים טרחתם ועבודתם כמו עבודתנו, לפי שהם משכימים למלאכתם כמו שעושים אנחנו. ואין לנו כמו חכמים להתגדר באומנותם, כמו שהם אינם יכולים להתגדר במלאכתנו. ואם תאמרו שיש להם גרעון לפי שאין להם זמן להתעסק בתורה - אין זה גנאי, לפי שאם הם עוסקים מעט בתורה, לפי שאינם יודעים ללמוד או מפני שאין להם פנאי, הם מועילים לבני האדם בפרי מלאכתם, שאם אין זרע לזורע ולחם לאוכל, החכמים שביבנה מתים ברעב. אם כן הבעל מלאכה בשדה הוא יסוד התורה וכמי שמתעסק בה.
'פתח עיניים', דף כ"א ע"ב, ליוורנו, תרל"ח (1878)
קופסת הטבק נפלה מאתי, וכל הטבק שבתוכה, נפל נפזר. הושטתי ידי להחזירו לקופסא, וראו נא ראו - אותם העלים, שהיו מאוחדים ואחוזים איש לרעהו - הרימותים בשתי אצבעותיי, והריהם בתוך הקופסא כשהיו, ואילו שאר העלים, שלא היו אחוזים ומאוחדים איש ברעהו - נפלו נפזרו. ואין להם שום תקנה, לחזור למקומם כשהיו. הם יהיו למרמס לרגלי כל עובר, והיו כלא היו. זוהי האחדות - זו מעלתה וזה ערכה.
תפארת ציון, הקדמה, עמ' ב, דפוס רפאל חיים הכהן, תשל"א (1971)
'אחות תובל קין נעמה' - אמר רבי אבא בר כהנא: נעמה אשתו של נוח הייתה, ולמה קורין אותה נעמה, שהיו מעשיה נעימים.' עד כאן. - למד זה ממה שהכתוב הזכיר כאן 'ואחות תובל קין נעמה', מה שלא הזכיר עדיין שום אשה, אין זה אלא לפי שהיו מעשיה נעימים. כלומר אף על פי שהייתה אחות תובל קין הרשע, שתבל אומנותו של קין, 'לוטש כל חורש נחושת וברזל', היא הייתה צדקת ...
פשטו של מקרא מורה על שהייתה חכמה במלאכת הברזל כמו אחיה תובל קין. עד כאן. והיא שלמדה לנוח לתקן כלי המחרישה ודומיהם, וזה להיפך מאחיה שתבל אומנותו של קין להכין כלי מוות, והיא תקנה כלי המחרישה לתת חיים לאדם בהכין לו בר ולחם ומזון. לכן כתוב עליה: 'אשת חיל מי ימצא', שזיכתה לבעלה וניצלה עמו מן המבול. 'ורחוק מפנינים מכרה' - שהפנינים נוחים להישבר והיא עמדה באמונתה, אף שהייתה בדור שכולו חייב, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.
גבול בנימין, כרך ג', דרוש לנישואין, עמ' 2607-2608. הוצאה פרטית וחדשה, תוכנת 'אוצר החכמה'.
בתורה היה מסתכל וברא העולם, ואם כן, לא נברא העולם אלא בשביל התורה, וכשאין ישראל עוסקים בתורה אין ראוי להתקיים, אך הקדים הקדוש ברוך הוא התשובה שבזה יש קיום לעולם. ...
הנה כי כן, התורה והתשובה הכל דבר אחד, והם משולים למים, שכן התורה כתוב בה: 'הוי כל צמא לכו למים', והתשובה נאמר בה: 'שפכי כמים לבך'. ואמרו ביומא פרק ח': 'אמר רבי לוי: גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד'. וזה נמשל לעפר, שכן אמרו בשמות רבה פרשה י"ג: 'נטל הקדוש ברוך הוא עפר מתחת כיסא הכבוד, וזרק על המים ונעשית ארץ' - הרי שגם בכיסא הכבוד שייך עפר, הרי אלו שני דברים הצריכים לבניין שהם מים ועפר.
גבול בנימין, כרך א', דרוש להתחלת מדרש ועסק התורה, עמ' 27-28. הוצאה פרטית וחדשה, תוכנת 'אוצר החכמה'.
כל אדם לאחר שחטא, היה ניגש להקריב קורבן לפני ה', שיכפר לו על אשר עשה. ובזמן שהיה מקריב, היו הלווים שרים ומנגנים לו, בכדי שיעלה הקורבן לרצון לפני ה'. והיה זה דבר פלא, אשר לא לכל אדם התנהלה השירה בצורה שווה, באותה המעלה והשמחה, הכל היה תלוי במידת התשובה והחרטה של בעל הקורבן. אשר ככל שהתשובה שלו הייתה שלמה יותר, כך השירה והניגון היו נעלים ומוצלחים יותר, וכן בשר הקורבן היה נאכל על אש המזבח מהר יותר, לנחת ורצון מאת ה' שקיבל את תשובתו. וככל שתשובתו הייתה פחותה יותר, כך הייתה השירה חסרה וחלשה יותר. וכן בשר הקורבן היה נאכל לאט יותר. כי השירה באה מתוך נקיות ושמחה, שככל שהאדם שמח ונקי יותר בפני הבורא יתברך, כך הוא מצליח לשיר ולנגן בצורה שלמה ובשמחה גדולה יותר. וככל שחס ושלום יש לו עוונות יותר והוא מלוכלך מבפנים, כך קשה לו יותר ואינו מצליח לשיר מתוך הלב בשמחה ובשלמות. השירה הינה המדד של כל אחד כמה הוא שלם וקרוב לה' יתברך באופן כללי ופרטי, אשר כמה שהוא מצליח לשיר מהלב יותר, מתוך רגש ושמחה, כך הוא קרוב יותר לפני ה' יתברך. וככל שקשה לו יותר ואינו מצליח להשתלב כראוי בשירה, זה מראה שהוא לא מספיק שלם ונקי לפני הקדוש ברוך הוא.
שער בנימין, עמו' 211-212, הוצאת ישיבת 'בית יוסף' באר שבע, תשע"ה (2015)
כתבו בספרי המוסר הביאם הרב 'דבש לפי' זו לשונו: שבזה הזמן דרך התוכחה הוא, שיאמר המוכיח שהוא בא להוכיח את עצמו, והוא מתחרט ומתעורר לשוב בתשובה שלמה, וממנו יראו וכן יעשו כל מי שיודע בעצמו שחטא, ובזה דבריו נשמעים ואין מקום לומר 'טול קורה'. ובזה יש לרמוז בכל התורה כולה: 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא' - כלומר, לא תאמר לו שחטא, רק תאמר שאתה חטאת וצריך לשוב וכיוצא בזה, כי אז תצליח ותועיל בתוכחתך.
אמרות טהורות, בראשית, רמזים השייכים לתיקון המידות, דף ד, עמ' א-ב, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927)
'הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו'. - ושמא תאמר: מה לי ולהם, הנה אוכל לבדי לעשות המצווה ההיא, על זה סיים: 'ואל תאמין' וכדומה - כי כשאדם עושה המצווה לבדו, יכול להיות, שיתגבר עליו יצרו לבטלו מלעשותה, לא כך, אם יצטרף עם הציבור, שזכות הרבים עדיף, ולא יכול להם יצר הרע לבטלם.
וסיים: 'ואל תדין את חברך' וכדומה - שלתחת שיש לך סיבה לפרוש מהציבור, היות ויודע שיש בהם אנשים לא טובים, על זה אמר: 'ואל תדין את חברך' וכדומה - שאולי טועה אתה בדמיונך.
יד בנימין, עמוד כ"ה. בהוצאת צבי דידי, טבריה תש"ל (1969)
למדנו במסכת יומא: 'עבר על עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלים לו שנאמר 'שובו בנים שובבים'. והקשה הרב בעל 'תוספות יום הכיפורים': איך מסיק שפרשה זו עוסקת בעובר על 'עשה' - הלא הפסוקים מוכיחים שמדובר בישראל השבים מעבודה זרה, ותירץ שהפרשה עוסקת בגדולי ישראל שלא היו מוכיחים לדורם מעבודה זרה, והיו הגדולים עוברים על מצוות עשה של 'הוכח תוכח את עמיתך', ועליהם נאמר: 'שובו בנים שובבים' - שעברתם על עשה של תוכחת. וכיוון ששבתם בתשובה להוכיח בצנעה, אף על גב שלא שבתם בפרהסיה - 'ארפא משובותיכם'.
'מגילת ספר', דף א' ע"א, קושטא, תקט"ו (1755)
כתב הספר 'מצוות גדול': לא תשנא את אחיך בלבבך ... ואמר בן עזאי: 'בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, ואין אדם נוגע במוכן לחברו', על כן אל ישנא אדם את חברו כשמרוויח אצלו, ודואג פן יקפח פרנסתו'. ולכאורה נראה שהרב המחבר הוציא זה, שאל ישנא אדם את חברו, מהאמרה שאין אדם נוגע במוכן לחברו. ורש"י זיכרונו לברכה פירש 'בשמך יקראוך' - לא ידאג אדם לומר פלוני יקפח פרנסתי, כי על כן יקראוך בשם לבוא ולשוב במקומך' ... והנה יש שינוי דברים בין דברי רש"י לדברי רבינו המחבר. ונראה לי שדברי רש"י הם כשהם כבר מאומנות אחד, והאחד דואג פן יקפח פרנסתו, ודברי רבינו הרב המחבר הם כשיורד לתוך אומנותו, שאסור לירד לתוך אומנות חברו, ומן הדין היה לשנאתו, שמקפח פרנסת חברו, ומשום אל תשנא את אחיך - אסור. ומלבד זה מביא שאין אדם נוגע במוכן לחברו, ועל כן אל ישנא אדם את חברו כשמרוויח אצלו, שיורד לתוך אומנותו פן יקפח.
'מגילת ספר', דף ג' ע"ב, קושטא, תקט"ו (1755)
ע"י האחדות והשלום והצדקה אנו נגאלים, והמידות האלה, אי אפשר לבוא להם, רק כשיהיו כל ישראל ענווים, ונפשם 'כעפר לכל תהיה', כי האיש אשר הוא מחשיב את עצמו, ותיישר נפשו בעיניו, אינו יכול להעביר על מידותיו, ותמיד יהיה בקנאה ושנאה עם הכל, אפילו עם אחיו ואחיותיו.
וגם אינו יכול לתת צדקה, ולרחם על הבריות העניים והיתומים, כי הגאה מטבעו חומד תמיד, להיות רם על רמים, ומטעם זה חומד הרבה הממון כדי שיכבדוהו ההמון, ומשתדל להיות כספו בכיסו טמון, ולא יוכל לתת ממנו לעני ואביון, כי ירא פן יהיה בו חסרון, ויבוא ליד בזיון. כי אוהבי עשיר רבים, וכפי רבות ממונו ירבו לו מכבדים, ולכן הוא ירא וחרד על כספו שלא לתתו לעניים. ... נמצא שמידת הענווה גורמת שיהיו ישראל באחדות ושלום ובעלי צדקה, וממילא הקדוש ברוך הוא יקרב לנו קץ הגאולה.
קרן הצבי, דרוש ג' להספד ובמעלת הייסורים, דף כ"ז ע"א, דפוס דוד עידאן וחבירו, ג'רבה, תרפ"ד (1924).
בסדר הסליחות הנהוגים לאמרם באלול אנחנו אומרים: 'לה' א-להינו הרחמים והסליחות כי חטאנו לו'. לכאורה אינו מובן: מה נתינת טעם, שירחם עלינו בשביל שחטאנו לו? ואפשר לפרש על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'לפני ה' תטהרו' - שדווקא בעוונות שבין האדם למקום יום הכיפורים מכפר, אבל בעוונות שבין האדם לחברו אינו מתכפר עד שירצה את חברו, ואפילו תשובה לא תועיל.
וזהו שאומרים: 'לה' א-להינו הרחמים והסליחות' - ולא לאדם זולתו, 'כי חטאנו לו' - וחטאינו הוא בינינו לבינו - לכך הוא מכפר לנו. אבל אם היה חטאינו כולל גם לאדם כמונו, לא היה השם יתברך מרחם וסולח, אם לא יסלח גם האדם שחטאנו לו.
ברוך אברהם, עמ' ש"ד, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז (1987)
גדולה מעלת האחדות, שאף אם בידו פשע ועבירה, אין מדקדקין עמו. והיאך יזכה האדם לידי מידה זו? - על-ידי שיהיה האדם נבזה בעיניו, נמאס ואינו מחשב עצמו לכלום, אזי לא ימצא שום הקפדה על חברו, ואז יהיה בשלום עם הכל, ובזה יקנה מדת האחדות.
ועוד טעם אחר כפי שאמר בספר 'פלא יועץ': ... שיחשוב האדם שכל הטובות והרעות הבאות לו, בין מן השמיים בין מן בני האדם, הכל מאתו יתברך ומפי עליון תצא הרעות והטובות, והאדם כגרזן ביד החוצב בו. אם כן אין לשנוא את חברו. ...
והיאך יכול אדם לכפות את טבעו ולא ישנא את חברו ויהיה עמו באחדות? - לזה אומר: יש לו שני דרכים - האחד שיאמר: 'ונחנו מה' - ויהיה נבזה בעיניו, והשני: 'ונחנו מה, לא עלינו תלונותיכם כי על ה' - והוא שלוח ההשגחה
ספר ראשי בשמים – חידושים על התנ"ך, עמ' א, בתוך ספר מנחה בלולה, חמו"ל, קזבלנקה, תש"ה (1945-1946)
'אלה תולדות נח: נח איש צדיק תמים היה בדורותיו' - מפרשה זו נלמוד שלא ידרוש אדם רק טובת עצמו ואין משגיח בצער אחרים ... משל למה הדבר דומה: לשני חיילים שהיו במלחמה בתקופת טבת. לילה אחד היה קור גדול. אחד הוציא מנרתיקו קאפא של צמר אריה ולבש אותו, ואחד הלך ולקט עצים וקוצים ובא והדליק האש בהם ועשה אבוקה גדולה בתוך המחנה. למי ראוי לשבח? ודאי כי לזה ראוי לשבח, שדרש גם טובת אחרים. ...
וכן נרמז זה בפסוק: 'וישאר אך נח', כי בכל מקום שמזכיר נח, או מזכירו בכל תואריו: 'איש צדיק תמים', או מזכירו לפחות בתואר אחד: 'צדיק' ... ופה הזכירו כמזכיר איש פשוט: 'וישאר אך נח', ולפחות היה לו לומר: 'וישאר אך נח הצדיק'. אך מתחילה, שהיו עדיין בני אדם, היה מזכיר בתוארי הכבוד, כדי שאולי תגן זכותו להציל גם בני דורו, ואך כאשר לא היה יכול להציל את דורו ורק לעצמו, לא נשאר רק שמו בלי שום תואר.
ברוך טעם, כרך א, פרשת נח, עמ' ח-ט, אהבת שלום, ירושלים, תשס"ג (2003)
'ועתה הניחה לי ואכלם' - אמרו במדרש: משל למלך שכעס על בנו והיה צועק: 'הניחו לי' והיה פדגוג אומר: למה אמר המלך הניחו לי? - מפני שרצונו שאפייסנו. כך משה רבנו.
ועל פי זה יובן מדרש תמוה: 'אין שלום אמר ה' לרשעים' - מכאן שהקב"ה אוהב את הרשעים'. אך על פי זה יובן שממה שהאר הקב"ה: 'אין שלום' - מזה מוכח שהוא מבקש שישובו כדי שיהיה להם שלום מכאן שהקב"ה אוהב את הרשעים, שאם לא כן לא היה אומר כלום ובפרט בפומבי. ומשאמר בפומבי 'אין שלום לרשעים' - מזה מוכח שאדרבא יש שלום כדרך 'הניחה לי' כדי שיפייסוהו.
ברוך מבנים, פרשת כי תישא, דף ל"ג עמ' ב', ירושלים, תר"ס (1900)
מה יהיה משפט מצב ורוח עם בני ישראל, בהתקבצם עתה בארצם, וכל טוב חכמת כל הארצות והלשונות בידם? - אלה מצפון ואלה מים, יבואו ולמדו איש את רעהו, חכמה ודעת ולשונות שונות, אשר למדו בארצות גלותם, והריחום באהבת כל הארצות יחד. יען איש ואיש, הנעתק ממקומו, וארץ מולדתו האהובה לו - כחוק טבעי לכל אדם, מן האדמה אשר לוקח ממנה - יביא עמו את האהבה ההיא, ויצרפנה בחיקו עם אהבת ארץ אבותיו, וילמד להודיע את כל אחיו, את כל טוב הארץ אשר יצא ממנה, וכן כל הארצות, הן יהיו ארצות מולדת העברים, ובחבלי אהבה ימשכון חסד, לשקוד לטובתן. גם בהיותם בארצם, ארץ מרחק, וכן תהיה ארץ ישראל האקדמיה הכללית והאוניברסיטה התבלית.
'דברי בני"ם', עיתון החבצלת, כ"ח טבת תרל"ח (1878)
'לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך אני ה'' - שלא יאמר אדם אקום ואטור שנאה לחברי, כי מה איסור יש בזה, כיוון שהוא עשה שלא כהוגן, אף אני אעשה לו שלא כהוגן, בדומה ל'הבא להורגך השכם להורגו'. לזה אמר ... שאם אין אתה אוהב לחברך כמותך, ואתה נוטר ונוקם, אם כן, אתה פוגע בצלם שלי, וזהו שאמר: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'' - שחברך הינו כמו 'אני ה'' שהוא צלם שלי
אבק דרכים, דף ע עמ' ב - עא עמ' א, דפוס יוסף מולכו, שאלוניקי, תקע"ד (1814)
'אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: משעה שעמדתם בסיני וקבלתם את תורתי, כתבתי שאני אוהב אתכם, שנאמר: 'כי מאהבת ה' אתכם', וכיוון שאני אוהב אתכם היאך אני יכול לשנוא אתכם?!' - הקושיה מבוארת, שאיך יתחייב, בשביל שאותה שעה אהב אותנו, שאינו יכול לשנוא אותנו? - והרי אפשר שבאותו זמן היינו טובים ואהב אותנו, וכיוון שהרענו מעשינו, יכול להיות, חס ושלום, שונא אותנו. ונראה לעניות דעתי במה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במדרש חזית על פסוק: 'עד שהמלך במסיבו' - שאפילו בשעה שהיו אומרים 'נעשה ונשמע' היה בלבם לעשות העגל ... נמצא שאפילו בשעה שישראל רעים, הקדוש ברוך הוא אוהבם וקרא להם 'בנים', ומאחר שכתבתי שאני אוהב אתכם אפילו כשאתם רעים, אם כן היאך אני יכול לשנוא לכם אפילו כשאתם רעים.
לשון ערומים, ליקוטי רב"י, דף ז' ע"א, דפוס יאודה בן דוד חזן, איזמיר, תקי"ז (1757)
ונח זכה לציון הזה: 'את הא-להים התהלך נח', בגלל שהוא אהוב למעלה ואהוב למטה, מהשם ומהבריות, שהשם אמר: 'אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה', והבריות אמרו: 'זה ינחמנו מעיצבוננו ומעשה ידינו ומן האדמה אשר אררה ה''. מזה ניקח קל וחומר, שבן אדם צריך להיות שלם עם ה' ועם אדם.
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: מי שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, ולהיפך, מי שרוח הבריות לא נוחה הימנו, גם רוח ה' לא נוחה הימנו. לכן זכה נח לשבח בסיום הפרשה, שנאמר: 'ונח מצא חן בעיני ה''. ולכן אנחנו אומרים במוצאי שבת בהבדלה: 'ונח מצא חן בעיני ה'', וחוזרים ואומרים: 'ונמצא חן בעיני א-לוהים ואדם', וכן שלמה במשלי כתב: 'ונמצא חן ושכל טוב בעיני אם-להים ואדם'. וצריכים לשמור על כבוד הזולת, ולשמור על הכלל הגדול בתורה: 'ואהבת לרעך כמוך', ובזה נהיה אהובים למטה ואהובים למעלה, ונזכה לחסדי השם, ויזכנו ונמצא חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם.
גינת נוי, פרשת נח, עמ' 9, י.ב דסקל, בני ברק תשס"ח (2008).
השיחה מחזקת את המחשבה, ועם זאת מונעת מן הדעת להתייגע. הרגשות של היחיד נמסרים למי שמולו, והוא מקבל מחברו רשמים אחרים במקומם. רעיונות חדשים נוצרים, והם מרעננים את הדעת, ומכינים להתבוננות נושאים חדשים.
The Spirit of Judaism, pp. 146-147, Philadelphia, 1864 (מתורגם)
כיוון שלא מצאתי עד כה תרגום הולם ללשוננו הערבית, ובאותיות ערביות, כדי שההמון שאינו יודע עברית יוכל להבין את אשר הוא מבטא בשפתיו ... ראיתי לנכון, יתרה מכך, ראיתי חובה שאתרגם אותן לערבית בלשון פשוטה ושווה לכל נפש. אני מקוה שמלאכתי זו תהיה רצויה אצל אחיי היהודים אשר אינם יודעים את השפה העברית ואינם דוברים אותה אלא את אחותה הערבית, למען תשתרש בקרבם רוח הדת.
'הקדמה ל'סדור פרחי', מתורגם לעברית על ידי אברהם אלמליח ב'דבר' 12.12.1940 ועל ידי נחם אילן במאמר 'למי נועדה אגדת פרחי?'
היהדות של התקופה הבייבלית כבר בחלה בנישואין על ידי חטיפה בחוזק יד או על ידי קנייה, ועונשים קשים הוטלו על כל מפיר חוק, ועל הוצאתם אל הפועל, מוכיחות עובדות לא מעטות. למרות כל מה שנשנה פעמים רבות, מצדדים בעלי כוונות זרות, מעמדה של האישה העברייה בתקופה הבייבלית, לא רק שהצטיין לטוב, בערך אל מעמדה של האישה בקרב הממלכות היותר נאורות, והיותר מנומסות בעת ההיא, כגון מצרים ובבל, כי אם גם עלה על מעמדה של האישה אצל עמי יוון ורומא. דורות שלמים אחרי כן. המחקר המשווה, העומד עתה בראש שיטתה של ההתבוננות המדעית, פרש איפוא אור גדול ובהיר על מעמדה של האישה בארצות הללו. ויכולים אנו גם לפסוע צעד אחד קדימה להחליט, שאף הציביליזציה המהוללה בימינו אלה, עוד טרם הגיעה לכל אותם אמצעי המחסה, אשר הקימה היהדות הבייבלית וזו שאחריה, למען הגן על נשותיהן, ועל אושר חיי המשפחה שלהן.
הכתובה בהשתלשלותה ההיסטורית, עמ' 11-13. הוצאת רמון, ברלין תרפ"ד (1924).
תורת היהדות היא תורת המונותאיזם המוסרי, אשר בהישענה על התגלות הא-להים, קובעת שמקור אחד למציאות ולערכים הרוחניים. מקור החיים הוא גם מקור הטוב, והסטייה מהדרך הטובה גוררת התרחקות מהחיים. במובן זה נאמר בתורה: 'ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום' ...
כי כל מצווה מעשית - תהיה צורת ביטויה אשר תהיה: סמל, טכס, הרהורי לב, ניב לשוני או מעשה - תעודתה לשמש הד לעיקרון המוסר המונותאיסטי הקורא: דע לפני מי אתה עומד, והתרחק מן הכיעור. זהו טעם האופי המצוותי של היהדות בכלל, והשאר צא ולמד.
מבוא למחשבת ישראל, חלק ג', פרק ג', עמודים 240-243. הוצאת מחברות לספרות, תל-אביב תשי"ט (1959).
'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב אל ישראל אביכם'. - בקש אבינו יעקב, עליו השלום, לגלות להם הקץ ונסתם הימנו, והתחיל בדברים אחרים. והיינו, לומר לעומת השלום ואהבה ואחוה שתהיה ביניהם, וכן לבניהם ולבני בניהם אחריהם, שבגלל זאת יתוקן הדבר לאמיתו כידוע במדרש גדול השלום. ... והיינו זה תיקון גילוי הקץ. ... ובזה גם בא על נכון כל הכתוב: 'ויקרא יעקב אל בניו' - בלשון חיבה כידוע. 'יעקב' בעל השלום על דרך 'ושבתי בשלום'. גם כי ידוע במעלותיו הרמוזים בשמו, שהם ייחוד ענוה קדושה ברכה, שעל ידי השלום המה מוכנים. ובכן כאן רצה להופיע מרוב שלומו לבניו. והיינו 'אל בניו' - כולם כאחד טובים ביחוד ושלום ורעות. ... 'האספו' - ביחוד גמור, גם 'האספו' 'הקבצו' - מבית ומחוץ, גם לעומתכם ואחריכם, בניכם ובני בניכם.
פתח האהל, בראשית, עמו' שמז, הוצאת ישיבת נר יצחק, ירושלים, תשנ"ה (1995)
'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קרבן' - זה שאמר: 'אדם' - בא לרמוז לנו שאין הקרבן יתקבל ברצון, אלא אם כן יהיו המקריבים בבחינת אדם אחד, באהבה ואחדות שלמה.
ושלא יתנהג אדם עם זולתו אחד בפה ואחד בלב, אלא פיו ולבו שווים, בלי שנאת חינם כמעשה בית ראשון, שאף על פי שעבדו עבודה זרה לא נענשו, לפי שהיה ליבם לב אחד אהבה ואחווה. ולא כבית שני הגם שהיו בעלי תורה ולא היתה בימיהם עבודה זרה, נחרב על ידי שנאת חינם ושיחה בטלה, שלא היו על לב אחד באהבה ואחווה ולא היו בבחינת 'אדם'.
מכלל יופי, פרשת ויקרא, עמודים רי"ז- רי"ח. נדפס בדפוס המערב - ירושלים, תש"ל (1970)
אתרוג - רומז לתלמידי חכמים ובעלי התורה, שכמו שאתרוג דומה ללב, כך תלמידי חכמים ובעלי התורה הם לב האומה הישראלית. לולב - רומז לבעלי הממון ועשירי העם, שהם מקיימים, על ידי מעשרותיהם ותרומותיהם, פסוק 'פיזר נתן לאביונים', לכן 'צדקתם עומדת לעד', שהם עומדים זקופים כלולב ובולטים בהופעתם מתוך העם כלולב. הדס - רומז לעסקני ציבור ואנשי מעשה, שהם בעצמם טובים, ומטוב ליבם מטיבים וגומלים חסד לאחרים, ומקיימים הפסוק: 'וחי אחיך עמך', לא אגואיסטים חלילה, אלא זולתיסטים. וערבה - רומז לעמי הארץ ודלת העם, שאין ביכולתם או באפשרותם לא ללמוד לא ליתן ולא לעשות, רחמנות עליהם כי הם חסרי זכויות. אבל בכל זאת עלינו להיות מאוחדים ומלוכדים כתלמידי חכמים כעשירים כעסקנים כעניים, כולנו בני איש אחד אנחנו, א-ל אחד בראנו אב אחד הולידנו, ואם אחת ילדתנו, כולנו אחים, ולא נבגוד חלילה איש באחיו, כאמירה העממית באם יירק איש באחיו - ייפול הרוק בפני היורק. כי כבוד אחינו כבודנו, וחרפת אחינו היא חרפתנו.
אמרי דוד, דרשה על חג הסוכות, עמ' ח'. דפוס בן-נון, תל-אביב תשל"א (1971).
'וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם' - רמז למה שידוע שהתורה נקראת חן, כמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'אילת אהבים ויעלת חן' - שמדבר הפסוק על התורה, וכמו כן דרשו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'כי לווית חן הם לראשך' - שמדבר הפסוק על התורה. ...
וכבר ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, הובא בילקוט פרשת יתרו על פסוק: 'ויחן שם ישראל נגד ההר' - כי כל מקום שנאמר 'ויסעו', 'ויחנו' - נוסעים במחלוקת וחונים במחלקות, אבל כאן: 'ויחן שם ישראל' - מלמד שהושוו כולם בלב אחד ובדעת אחד, לכך נאמר 'ויחן שם ישראל'.
מעתה זה מה שרמזתי, 'וחנו בני ישראל' - כלומר שחנו בני ישראל וניתן להם התורה, שהיא נקראת 'חן', שבזה זכו למצוא חן בעיני א-לוהים, וגם זכו להקראות בשם 'בני ישראל', מה שלא זכו להיקרא קודם זה, והיינו משום ש'איש על מחנהו', כלומר שכל ישראל נחשבו כגוף אחד בלב אחד ובדעת אחד, אף שהיו לצבאות, שצבאות ישראל היו כחול הים, עם כל זה היו באחדות, ועל ידי זה זכו לקבלת התורה.
תהלה לדוד, חלק א', דף ד' ע"ב, דפוס יתומי בצלאל הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תקצ"ה (1835)
אמר הכתוב: 'ונכרתה הנפש ההיא', ובעצם היום הזה, בעוד היום גדול אינם נזהרים, והם רצים משוקדים כדי להביא שאור מחמצת הבצק פת חררה הביתה, והנה באה פת חרדה בעיני כל רואיה, תסמר שער הראש פת חרבה, שאין שלווה בה, שמחריבה בית כל רואיה, ובאיוולתם ושִׂכלותם עונים ואומרים בקול רם, קול ענות כאילו קנו שלמות: בסימן טוב, שנה זו טובה ומבורכת. ובעלת הבית משחקת שחוק, וטעות גדול הוא להם, מאין הברכה תהיה מצויה בזה מנהג הנגע הנראה בבית הרע הזה, באשר הוא נגד מנגד לצור הבורא יתברך שמו, שהוא מקור הברכה וההצלחה וההרווחה, הכזה המקרה סימן טוב יקרא. זאת ועוד, יצאו אנשים סוחרים במקח וממכר ביום טוב הזה, לקנות מאת הנוכרים, כל מין ומין צמח האדמה דשאים ועשבים וכריכות שיבולים, מאלמים אלומים, והמה ברשות הרבים שזה הוא חילול השם, חס ושלום, בלא בושת פנים לפני רואיהם, בכסף מלא יקנו מהם, בעוונותינו הרבים ...
ודי בזה, לכל רואה וחוזה, השם הטוב הוא יכפר בעדנו ובעדם. 'כי לכל העם בשגגה', שגו ברואה, כי לא עוסקים עם רשעים. וחובה עלינו ללמד זכות וסנגוריה לאחינו. כי משגה הוא, לא ידעו, ומי כהחכם יודע פשר דבר, והוכח לעמי ארץ במישור, ובמתק לשונו יסיר מכשול, ושעה אחת ושתיים, מתינות מתינות צריכה, 'כי שם ציוה ה' את הברכה', ו'פי צדיק יהגה חכמה'.
תרגום מערבית בספר שאר ירקות עמ' ה' - חג המימונה, עמ' 52, הוצאת הספריה הספרדית, ירושלים, תשנ"ב (1992)
מה ראינו, אנחנו החרדים על דבר כבוד שמו, לשתוק על העוגב הזה בקהילתנו, ומעשה שהיה כך היה. קרוב לארבעה שנים נמניתי פה לנשיא הרבנות, וכבר היו מתפללים משנים קדמוניות בבית הכנסת הגדול עם עוגב קטן, וחכמים שקדמוני רצו בתחילה למחות שלא ינגנו בעוגב, ואנשי הוועד לא קבלו מהם בשום אופן, וכל העם מגדול ועד קטן באים ומתפללים, ונעשה להם הדבר כעצם התפילה ממש, ואדרבא, רבו כמו רבו, שלא היו יודעים דרך בית הכנסת, אלא פעם אחת בשנה, ולא ישנה להם, ונמשך לבם, ובאו מדי שבת בשבתו, לשמוע אל הרינה ואל התפילה, וכולם ששים ושמחים לעשות רצון קונם.
ודוד, הוא הקטן, אנוכי הצעיר קבלתי על שכמי משרת ענווים, לתקן כמה תיקונים בקהילתי זאת, יען אני מילדי מתא מחסיא, אורן של חכמים, ואמרתי לליבי יבטל הרע במיעוטו, ומה היא חומרת העוגב אצל תלמוד תורה כנגד כולם: שחיטה, גיטין, חליצות, גמילות חסדים, קופת עניים וכו'. ובשנה שעברה נמנו וגמרו, ואחרי רבים להטות, להחליף העוגב הקטן בגדול, רע בטוב, ולא היה בידי לעכב כי אז יהיה המישור לעקוב, ואפסיד כל תקנותיי להרס קרן הדת, התורה והמצווה, ולחינם אריב עם קהילתי, וכמה קלקלות יצאו מן הדבר. אני דנתי דין אמת לאמיתו שאף בדברי תורה, 'מוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין', שבפרק 'המביא כדי יין', הסקנו שאפילו בדברי תורה, לא מוחים אנו בעניין שידענו בו כי לא יקבלו מאיתנו, ובדבר שכולם שוגגין. ... ושקלתי בפלס מאזנים, וראיתי שיוצא שכרו בהפסדו, והעוגב כאפס וכאין נגד דברים אחרים, שהעולם עומד עליהם.
מכתב ששלח לרב קוק, עמודים 9-10, מספר מערכת 997008653288805171
מי הוא זה ואיזהו, שיש מוח בראשו המרהיב עוז בנפשו, בזה הזמן, להחרים ולנדות קהילה אחת או אפילו איש אחד, אף על גופי תורה?! הלא ידעת מה שכתב בעל הדרישה, ומהר"ם כתב: 'שבזמן הזה שהנידויים מקולקלים, אין מנדים כל מי שראוי לנדות אף בעבירות גדולות וחמורות, ודעת מורי ורבי, אפילו בשורת הדין, לא החמירו חכמים פן ימנעו מלעשות תשובה, כל שכן שבדורנו'. ... והרמ"א, זיכרונו לברכה, פסק: 'ולכן נהגו להקל מלחמות בעוברי עבירה' ... ודברים של טעם וחכמה יתירה הם, הן מצדיהם הן מצדינו, שאנחנו רועים את הצאן, ותמיד תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת בחוזקה.
מכתב ששלח לרב קוק, עמודים 7-8, מספר מערכת 997008653288805171
ונמצינו למדים כפי חכמת האמת, שכל מי שמקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', יש לו ריווח גדול, שכל המצוות שעושה כל אחד מישראל הרי הם כאלו עשאו בעצמו, כי חברים המה ונחשבים כאלו הם גוף אחד. וכיוון שקיים חלק אחד מהגוף, דיו, ואפילו יעבוד עבודה זרה, כיוון שהוא באחדות עם הצדיקים ואוהב אותם, יש לו חלק בכל המצוות שעושים הצדיקים, ואותן המצוות מגנות עליו, שהרי הם גוף אחד ונחשב כאלו גוף אחד, וחלק אחד מהגוף שלו קיים אותם, ובזה די להגן עליו.
אמור מעתה, שמשום כך, בסדר 'בחוקותי' כתב בכלל התנאים שצריך שימאסו באחרים, העושים ושישנאו את החכמים, מפני שאפילו אם לא יעסקו בתורה ויעברו עליו, לא יבוא עליהם הרעה, אם הם אוהבים לאחרים העושים ולחכמים, שכיוון שהם אוהבים להם נחשבים להם כגוף אחד, ואותם המצוות שקיימו הצדיקים, והלימוד שלומדים החכמים, הרי הוא כאליו חלק אחד מהגוף שלהם.
לדוד ברוך, עמו' רנה - רנו, הוצאת 'מלכי רבנן', אשדוד, תשנ"ח (1998).
'ואהבת לרעך כמוך' - כי כל ישראל כולם גוף אחד, וצריך שיאהב כל איבריו בשווה, וכן חברו לחברו, ועל ידי כן השלום מתרבה והולך, שמי הוא אשר זוכה למצווה זו לעשות אותה על מתכונתה.
ועל דרך הסוד, זה שאמר שלמה 'רעך ורע אביך אל תעזוב', כי בשעה שהוא אוהב את רעו למטה, כאילו אוהב את רע אביו, שהוא הקב"ה. ...
ומכאן תבין מילת 'כמוך' כאילו נתן טעם, 'ואהבת לרעך' לפי שהוא 'כמוך' ממש בצורה ונשמה... לפי שכל ישראל גוף אחד הם, ונשמתם ממקום הייחוד נחצבה. ועל זה אמרו שכל ישראל ערבים זה בזה.
מצודת דוד, מצווה י"ג, עמ' נ"ח, הוצאת יריד הספרים, ירושלים, תשס"ג (2013)
אין אדם יכול להבין את מלוא העומק של היהדות ללא ידיעת השפה העברית. זוהי שפת האמונה היהודית. התפללתי בבתי כנסת שונים, בארבעים וארבעים מדינות, בחמש יבשות, מפינלנד עד ניו זילנד, מטורקיה עד תאילנד, אך מעולם לא הרגשתי עצמי זר, או שאיני יכול לעקוב אחר המתרחש בבית הכנסת בעקבות בורות או אי ידיעת שפת המקום במדינה. התפילה המתקיימת בעברית מעניקה לי בבת אחת את ההרגשה שאני בבית, יחד עם אחי לאמונה, בכל מקום שהוא, ושרשאי אני לבוא בקהל המתפללים, ממש כשם שמתפלל אני עם בני קהילתי 'שארית ישראל' בניו יורק.
'Why am I a Jew?', תרגם יאיר סעדון, עמוד 105, הודפס בידי הרב דוד דה סולה פול, ארצות הברית, תשי"ז (1957)
'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי וכו' -
מתחילה אמר 'כל ישראל' - הן צדיק הן רשע, 'יש להם חלק לעולם הבא', ואחר כך מביא ראיה מפירוש 'ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ', שמשמע - דווקא הצדיקים המה שירשו ארץ...
'כל ישראל' - בזמן שיהיו באחדות אחת, בכללות אחת, יזכו להיות - לכולם 'חלק לעולם הבא'. על ידי שבכללותם מקיימים כל התרי"ג מצוות, ועל ידי שיהיו כולם מוכיחים זה את זה ללכת בדרך הטובה.
וזהו שמסיים 'נצר מטעי' - רצה לומר: כמו האילן הנטוע, שאף על פי שיש לו למעלה ענפים הרבה - נפרדים זה מזה, מכל מקום מלמטה - הם שורש אחד. וכמו כן ישראל אפילו שהם נפרדים זה מזה, מכל מקום נחשבים לגוף אחד, ולשורש אחד, על ידי האחדות, ונעשים כולם צדיקים.
קול דודי ח' עמ' ב מהדורה ב' תשנ"ד (1994)
'מגיד, רחצה, מוציא מצה' - כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שלא היו בהם מספרי לשון הרע ובזכות זה נגאלו, שכן אתה מוצא בציווי: 'וישאלו איש מאת רעהו' - שהיה הדבר טמון י"ב חודש ואין מי שגילה הסוד, וזהו: 'מגיד' - על עסק ההגדה, ובזכות זה: 'רחצה' - לשון הבטחה בלשון ארמית, שיהיו בטוחים בגאולה, וגם על ידי זה: 'מוציא מצה' - מלשון ריב ומצה, שהלשון הרע גורם המחלוקת ובהעדרו יצא כל ריב ומדון.
משגב לדך, עמ' קס"ה, אשקלון, תשס"ח (1998)
שאלה: איש אחד מכר מעשה ידיו, והלוקח הקדים למוכר הכסף, ואחר כך נתייקרו, אם יש בזה חשש איסור ריבית?
הנה מרן הביא משם רבי יצחק בר ששת שכתב: אבל כשאין לו, אף על גב שעכשיו לא מוזיל לו - מכל מקום אסור, כל שלא יצא השער, לפי שכיוון שלא נקבע השער, אנו חוששים שמא ישתנה השער ויתייקרו פירות בתוך הזמן שקבע לו, ונמצא שמרוויח הקונה בספק בהקדמת מעותיו, וגם המוכר יצטרך לקנותם כשער היוקר, אבל, כשיצא השער, אף על פי שאין לו, מותר בהקדמת מעות, שהרי זה כמי שיש לו, שאף על פי שאין לזה, יש לזה ויכול המוכר לקנות לו עתה פירות באלו המעות, ואם כן הוא הדין, גם בנדון שיכול המוכר לקנות הדבר ההוא של מעשה ידיו מן הזולת.
יד דוד, שאלות ותשובות, עמוד תלו'. הוצאת המדפיס חדאד, נתיבות 1959
'ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם'. – נראה לי לפרש על-פי מה שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: שבשעת פטירתו של אדם באים אבותיו וקרוביו עמו במחיצתו ומתלווים עם נשמתו בשעת יציאת נשמה כמו שמובא בזוהר. ... ואותה שעה מדבר עם קרוביו ואוהביו, שככר הם באותו העולם, שבאו עתה לקראתו, להיותם לו לצוותא, מזה העולם לעולם הבא, וזהו אומרו כאן: 'ושכבתי' שבשעת שכיבתי, אהיה אותה שעה עם אבותי ואחר-כך 'ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם.'
לך דוד, פרשת ויחי, ע"מ ע"א, ירושלים, דפוס צוקרמן, תרצ"ו (1936)
הכל עלה ונסתפק בסעיף האחד, כיוון שהעד הזה, הרב יצחק, זה זמן מה שנשתמד, וחזר בתשובה ושב לתורתנו הקדושה, ונסתפק מעלת כבוד תורתו, ישמרהו צורו ויחייהו, וזה לשונו: איך שיהיה החזרה והתשובה, אם צריך שיהיה החזרה לעיני הכל, ובתשובה הדומה לזאת שבפרק 'זה בורר' שילך למקום שאין מכירים אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים וכיוצא מתשובות הנזכרות שם, שבדבריהם של רבנן, שלא הוזכרו אלא כוחם שאם שב בתשובה, שמועיל. וחל עלינו חובת ביאור, שיש לפקפק, הגם שעינינו הרואות לאיש, הרבי יצחק הנזכר, והכרת פניו ענתה בו, צורת ישראל כשר, ודמות תבניתו ולבושו כדרך ישראל, מכל מקום אפשר לחוש לדברי הפנימי, שאפשר שאין תוכו כברו, ואם תחתיה תעמוד הבהרת, ומאין לנו לידע מצפוני לבו, אם להרע או להטיב. ...
ולא ידעתי למה הוצרך לדקדק כן, ובפרט שאין ראיה מדבריו, שיש לומר ששם דיבר באותם ריקים ופוחזים, שפעמים מחזיקים עצמם כישראל ופעמים כגויים, לזה אמר שצריך תשובה כעין זאת שבפרק 'זה בורר', אבל כששב מכל וכל, כיוון שראינו מעשיו כתורתנו הקדושה, די והווי כישראל גמור.
וממקומו שבפרק 'זה בורר' הוא מוכרח, שהתשובה היא מעין עבירה שעשה, שהרי מלווי בריבית, חזרתם שיקרעו שטריהם, ויחזרו בהם חזרה גמורה, שאפילו לגוי לא מלווים. ומשחקי קובייה, משישברו פספיסיהם וכו', ומפריחי יונים, שאפילו במדבר, לא סברנו ולא חששנו, שמא אין תוכו כברו, ומאין לו לידע מצפוני לבו, ששב בתשובה גמורה, אלא אומרים כיוון ששב מעצמו, ועשה תשובה מעין העבירה במעשה - די.
ידי דוד, סעיף י"ג, דף י"ז ע"א, דפוס סעדי הלוי, שאלוניקי, תרכ"ז (1867).
גול אל ה' כל מעלליך, והוא יישר את כל דרכך. והיזהר לקנות חברים טובים, יהיו לך ידידים ואוהבים. ראה כי ימי אנוש כצל עובר, ונשמרת מלהיות עובר ומתעבר. יראת ה' עקב הוא לענווה, נוהג בה כל ימיו בהשקט ובבטחה. חזק בתורת א-ל נורא עלילה, וקבע לה עת בכל יום ובכל לילה.
שמע בני לקול מוסר אביך, אשר נפשו קשורה בנפשך. בלבי בוערת אהבתך, אוכיחך אערכה לעיניך. אם אדם יגלה לך את סודו, טמנהו בתוך לבך וקוברהו. גם אל תגלה סודך לאחרים, אף אם בעיניך צדיקים וישרים. הווה דן את כל האדם לכף זכות, גם היה איש אמונות רב ברכות. אל תצא לריב מהר עם שום אדם, גם אם רעה גמלך והוא קדם. אם יחרפך אדם פיך בלום, היה אוהב שלום ורודף שלום. א-לוהים תולה ארץ על בלימה, כי מה חיי אדם להבל דמה.
לדוד להזכיר, [עמ' 136-135]. [הוצאת יוסף שלזינגר, וינה], תרנ"א (1891).
רבים הקשו למה לא היה כדאי נח להגן בדורו להצילו מן המבול, וכמו כן אברהם על הסדומיים. ...
'גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה: כתוב בתורתכם 'אחרי רבים להטות', ואנו מרובים. מפני מה אין אתה משווה אותנו בעבודה זרה? וכו', לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו: לזה דחית בקנה לנו מה אתה משיב? אמר להם: יעקב, שבעים נפשות היו לו, וכתוב בו 'שבעים נפש' - לפי שעובדים א-לוה אחד, אבל עשו, שש היו לו, וכתוב בו נפשות ביתו, לפי שעובדים אלוהות הרבה. עיין שם.
ולפי זה יבוא עד נכון: שמה שלא הועילו נח ואברהם לבני דורו הוא מפני שלא היו כאיש אחד לעבודתו יתברך, ולא יועילו מעשים טובים של צדיק לבני דורו אלא לישראל - שהם כאיש אחד כאמור.
זכר דוד על התורה, לפרשת נח, עמ' ט"ז-י"ז, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001)
אמרו רבותינו ז"ל: אפילו שב האדם בתשובה על העבירות שבינו לבין המקום, אין תשובתו מתקבלת אלא אם כן שב גם כן מעבירות שבין אדם לחברו. וכמדומה לי שראיתי במפרשים טעם לזה משום שהתשובה שמועלת הוא מטעם בנים, שאב שמחל על כבודו, כבודו מחול, ואין אנו נקראים בנים אלא בזמן שאנו באחדות אחד באהבה ואחווה שלום ורעות. וזה שלא רצה לפייס את חברו בעבירות שבינו לבין חברו אין רצונו שיהיה באהבה ובשלום עם חברו, ואינו בכלל סוג בנים ולכן אין תשובתו מועלת.
וזהו רמז הכתוב: 'כי ביום הזה יכפר עליכם', אך בתנאי ש'לפני ה' תיטהרו'. 'לפני' אותיות הוי"ה הם אותיות דהט"ד שהם גימטרייה: כ"ב - כמספר: באחוה. לרמוז שדווקא כשתהיו באחווה ומרוצים זה לזה, שאז יש לכם דין בנים.
קרן לדוד ולזרעו, עמ' ק"ט, ירושלים, תשנ"ז (1997)
'אוהב שלום' - הנה לאיש בישראל, גדול או רב על מקומו, יהיה קשה בעיניו דבר זה, כי צריך לזלזל בכבודו, כדי לילך אצל עם הארץ או אצל אישה, כדי לעשות שלום ביניהם, וכמעט יהיה בעיניו קרוב לאיסור, כי יסירו מסווה המורא מעל פניו, ומזה יבוא להתרחק מזה. לזה אומר: אל תתחכם הרבה, וכי אתה גדול מאהרון?! - שהיה כהן גדול ומלמד תורה לישראל, כמו שכתוב: 'ותורה יבקשו מפיהו', והוא שופט לשבטו. עם כל זה היה 'אוהב שלום'. וכן אתה עם כל גדולתך, שיש לך, תעשה כמעשה אהרון, ותהיה 'אוהב שלום ורודף שלום', אף על פי שצריך לילך ממקום למקום, מאיש לאישה, רודף אחריו, שכן כתוב באהרון: 'בשלום ובמישור הלך איתי' - מהו זה מילת 'הלך'? - אלא שהיה הולך ממקום למקום, כדי לעשות שלום. כיוון שאתה מרבה שלום בישראל, אז נמצאת 'אוהב את הבריות', ומקרבן זה לזה, ועל ידי השלום וזוכים לתורה, שהרי תחילת קבלת התורה היה על אחדותם.
"דוד במצודה" פרק ראשון, ע"מ ה', ב', בתוך "קהלת בן דוד", סלוניקי, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, תק"ח (1748)
'כי תשא את ראש בני ישראל' - לא יהיו כולם ראשים אלא באחווה. וזה שאמר ושמו להם ראש אחד ואז ועלו מן הארץ. וזה שאמר: 'והנה הקטן את אבינו' שבשמיים ועדיין לא בא, הכל היה משום 'האחד איננו' - אינם באחדות אחת. וזה שאמר אין ראש בעם מתוקן - ראש דווקא ולא ראשים, אז תדע שכל העם מתוקן. וזה שאמר: 'אדוני שאל' - רצה לומר אדון העולם שאל את עבדיו אלו ישראל. 'היש לכם אב' - איבה ושנאה, 'או אח' - רצה לומר: אחווה. 'ונאמר אל אדוני: יש לנו אב זקן' - איבה, שנאה זקנה משנים קדמוניות, מקודם שחרב בית המקדש. וזה גרמה ש'וילד זקונים קטן' - הוא הגואל עדיין קטן, 'ואחיו מת' - כלומר אם תבוא לבקש על האחדות לא תמצאנה בינינו. וזה גרמה ש'ויוותר הוא לבדו'.
אילה שלוחה, דרוש לשקלים, דף מ"ט ע"ב, דפוס רחמים בן ראובן ואהרן בן ישועה פתייה, בגדאד, תרל"ו (1876).
ובזה תבין מה שאמרו ישראל: 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע' - רוצה לומר: נעשה - מה שהוא מפורש בתורה , ונשמע - מהחכמים מה שהוא נעלם ונרמז בתורה. וזהו שאמר הכתוב בפרשת יתרו: 'הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך, וגם בך יאמינו לעולם' - רוצה לומר: שיאמינו שהתורה שלי ושלך, ושכלול בה התורה שבעל פה. 'ויאמינו בך לעולם' - עד סוף כל הדורות, שיקיימו כל מה שגוזרים החכמים, שכל חכם בדורו יש לו ניצוץ משה רבינו, עליו השלום, כנודע. ...
ובזה תבין מה שכתבו זיכרונם לברכה בגמרא: תורה שלו היא, ויכול למחול על כבודו. והיינו שהוא שותף בה ויכול למחול. וזהו הטעם גם כן שאמרו זיכרונם לברכה: יש כוח ביד החכמים לעקור דבר מן התורה 'בשב ואל תעשה'. ...
והיינו לפי שהוא שותף, והשותף יש לו כוח לעשות בעסקה, כפי אשר יראה לו, שהוא תועלת העסקה.
ספר תורת המלך, דרוש ו, דף ו', המדפיס יצחק בן שלום חדאד, דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה שנת תש"ה (1945)
'אמרו לו: אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושליח בית דין, משביעים אנו עליך, במי ששיכן שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש ובוכה, והן פורשים ובוכים' - פירש הרמב"ם: והוא היה בוכה מפני שחשדוהו במינות. והם היו בוכים שחשדוהו, כי אסור בתורתנו לחשוד, ולחשוב מחשבה רעה על אדם שעניינו מסופק, אלא לצורך הכרחי. ואף על גב שהיו שלוחי בית דין, ומוכרחים במעשיהם, ועוד שהיו מתכוונים לשם שמים, מכל מקום היו דואגים מן העונש ובוכים, שהרי על כל פנים אם אין בלבו כלום, כבר ציערו אותו בחינם, והם היו המצערים ולא הבית דין, שבכל התורה כולה, אין שליח לדבר עבירה וכביוצא בה.
בית דוד, חלק א, מסכת יומא, דף ס"ג ע"א, אמסטרדם, דפוס הרב יוסף, תצ"ח (1738)
יהודי חבש, המכונים פלשים, הם יהודים שורשיים, שאין להטיל ספק כהוא זה ביהדותם. תכונותיהם המיוחדות: ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים, הם תכונותיהם של עם ישראל, כמאמר חכמינו זיכרונם לברכה: שלוש מתנות טובות נתן ה' לישראל, ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים. הכבוד והקדושה המיוחדת שמיחסים לספר 'אריתא', השריד היחידי מספרי הקודש שנשדדו ונלקחו מהם, הוא מאופיו של עם ישראל המכבד ומעריץ את ספר התורה. שמירת עיקרי המצוות: שבת, ימים טובים, כשרות המאכלים, טהרת המשפחה, ושלא מתחתנים בעריות, הם הם עיקרי המצוות שלנו. מה שאינם יודעים בפרטי המצוות ובמצוות דרבנן, זה בגלל ניתוקם ממרכזי התורה של אומתנו. המנהגים שנוהגים בהם בימי שמחה ובימי אבל, זהים וקרובים לאלה הנהוגים אצל יהודי המזרח. תפילתם וציפייתם לתשועת עם ישראל וירושלים היא אותה התפילה והציפייה שמצפה לה עם ישראל בכל הדורות. ...
גם גורלם בגלות הארוכה היה כגורלם של אחיהם היהודים בארצות פזוריהם, אם כי היו להם תקופות של זוהר, וממלכה משלהם, שמשלה בגאון ובעוז על הגויים אשר סביבותיהם, אך אחריתם היתה מרה מאוד: רובם הגדול הוכרעו לטבח לעינויים ולשמד, והמעט שלחמו בחרף נפש בעד אמונתם ודתם, נודו והוחרמו על ידי שכניהם, סורו טמא קראו למו. וסבלו את חרפתם מתוך אמונה וציפייה לגאולת ישראל. אחרי שעברו כל התלאות שמצאו אותם, בארץ ערבה ושוחה במדברות אפריקה השוממים, במסעם הארוך והמפרך בדרכם לארץ ישראל, דימו בנפשם שבשובם אל הארץ הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, נחלת אבותם מימי קדם, להתאחד עם יתר אחיהם בני ישראל ששבו לארץ הקודש.
נדחי ישראל יכנס, מבוא, עמ' ה', דפוס אחווה, ירושלים, תשמ"ח (1988)
'ואהבת לרעך כמוך' - שמעתי על שחוקר פסיכולוג אחד, חקר ומצא, שהאדם לפי טבעו, שונא חברו שיש לו אותו הטבע והאופי הרע שלו. לדוגמא, אם פלוני אומר לך על אלמוני שהוא גאוותן או קמצן וכיוצא בזה, אם תעקוב אחרי אותו פלוני, תראה שהוא עצמו נגוע באותה מידה רעה של חברו. והוא לא חידש כלום כי כבר רבותינו הקדמונים אמרו: 'כל הפוסל - במומו פוסל', ולכן פה התורה אומרת, שנדמה לך שהם רעים, הרי הוא 'כמוך', וקודם תתקן את עצמך. ובזה מתיישב גם סיום הפסוק: 'אני ה'' - שמשמעותה בוחן לבות וכליות, רצוני לומר, שה' בוחן לבות, וידוע שיש לך אותו הטבע של רעך, ולא תוכל להסתיר את חולשת האופי שלך, ולהעמיד פנים על ידי הטלת דופי בחברך, באותה מידה.
אהבת דוד, עמו' קח-קט, הוצאת משפחת כהן, ירושלים, תשנ"ב (1992).
'צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את הארץ' - יתכן מה שאמר פעמיים: 'צדק צדק' - להדגיש שכשם שאתה מבקש צדק לך מאחרים, כך אתה באותה מידה, תרדוף אחרי הצדק, המגיע ממך לאחרים.
ואולי גם זה פירוש הפסוק: 'ואהבת לרעך כמוך' - דהיינו: שהצדק שאתה אוהב לעצמך, תאהב שיהיה גם לרעך, ועל זה סיים: 'למען תחיה וירשת את הארץ' - כי זה האוהב והרודף צדק לעצמו דווקא, יוכל אומנם לחיות בשקט, אבל על ידי זה יגרום לפירוד בעם, אם כל אחד יעשה כמותו, ואז לא נוכל לרשת את הארץ, כי אי אפשר להשיג זה אלא באחדות העם. אבל כשנרדוף הצדק מכל צדדיו, נחיה ונירש את הארץ.
אהבת דוד, עמו' קנט, הוצאת משפחת כהן, ירושלים, תשנ"ב (1992).
טעם עליית ברגלים שלוש פעמים בשנה, כדי שיהיו תמיד דבוקים בעבודתו, שכשיהיו בקיבוץ הגדול ההוא, ובעבודת הקורבנות וכבוד המקדש, המעוז וקדושתו, לא ישכח הצור ותמיד מחשבים בו.
ועוד כדי שיהיו ישראל באחדות גמורה ויקבע אותו האחדות בלבבם לעולם ועד, כי השלושה יש חזקה. ויהיו תמיד 'גוי אחד בארץ', שבזה חפץ ה'.
יוסיף דוד, דף כ"ט ע"א, דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו, תרט"ז (1856)
חזרת שם ישראל ליושנו והדרו, אינו עד שוב כל עשרת השבטים, ויהיה בית ישראל שלם, כי כן נקרא שמו להיות, אב שנים עשר שבטים. כמו שכתוב: 'ויקח שנים עשר אבנים כמספר שבטי בני יעקב, אשר נקרא שמו ישראל'. ולכן באחרונים בא שם יעקב מלא: 'ושב יעקב ושקט', ולקח אות אחת מאליהו, מפסוק אחרון של מלאכי: 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא', ומה יעשה? - 'והשיב לב אבות על בנים' - היא חזרת עשרת השבטים. כי המחלוקת והפירוד הגדול ההוא עדיין לא נשלם.
דרכי דוד, ה, דף לח עמ' א – לח עמ' ב, דפוס נתן מאיי, המבורג, תקנ"ה (1795).
'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - ידוע מה שכתב מורנו הרב חיים ויטאל זיכרונו לברכה: 'טוב רש הולך בתומו' - טוב איש רש בתורה והולך בתומו, שהוא ירא שמים, מהלומד תורה ואינו ירא שמיים, שנקראת תורתו רק עקשות פה, וזהו 'מעקש שפתיו'.
הרי מכאן לומדים שאדם ירא שמיים, אף שהוא עם הארץ, הוא חשוב יותר מתלמיד חכם ואינו ירא שמיים. וזהו שאמר הכתוב: 'העשיר' - בתורה ואינו ירא שמיים, ואינו רוצה ליתן צדקה - 'לא ירבה', ויגדיל מעלתו מפני תורתו. 'והדל' - בתורה והוא ירא שמיים ונותן צדקה: 'לא ימעיט', ויקטן לפני מפני חיסרון תורתו - אלא אדרבה, אחר שהוא ירא שמיים - יגדל, וכמו שכתוב: 'ועתה מה ה' א-לוהיך שואל מעמך כי אם ליראה' - ויראת שמיים זה העיקר.
בית דוד ושלמה, עמוד 432. הוצאת המכון לחקר ספרי הרב מלול זיע"א, ירוחם.
'שלושה המה מיטיבי צעד, וארבעה מיטבי לכת' - שלושה הם: צום קול ממון, 'מיטיבי צעד' - לגוף, שעל ידי שלושה אלה יהיה לו מחילה וסליחה וכפרה על חטאות ועוונות ופשעים, וכיון ששלושה אלה מחלישי כח החומר שבגוף, כי הצום מחליש, והתורה נקראת 'תושיה' - מתשת כוחו של אדם. והצדקה מחסרת ממונו. אז ממילא הנפש תוסיף כח, כי כפי חלישות וחסרון החומר, תוסיף ותגדיל הנפש כח ועוצמה. ...
ולכן 'ארבעה מיטיבי לכת' - ארבעה הם: נפש רוח ונשמה, ונשמה לנשמה, 'מיטיבי לכת' - בכח ואון ועוצמה. ובזה פרשתי בעזרת ה': 'וקווי ה' יחליפו כח' - שמה שנחסר כח הגוף, מוסיף כח בנפש ועושה חליפין, ואין מפרידים כח גוף הנחסר, אלא לוקחים תוספת כח בנפש.
צעיר רדם, עמ' תמ"ו-תמ"ז, מכון 'ניר דוד' להוצאת כתבי יד של חכמי בבל שעל יד 'חזון למועד', רמת גן, תשס"ד (2004).
'אל מלא רחמים' - כאשר כוס מלאה מים על כל גדותיה, כל נגיעה קלה בכוס תגרום למים שבתוכה להישפך החוצה, כך גם הקדוש ברוך הוא מלא רחמים, ים של רחמים, אם מנחמים מישהו צריך להרגיש את כאבו, ומאחר שאין אדם מרגיש בצער חברו, רק הקדוש ברוך הוא, לכן אומרים: 'המקום ינחם אתכם'.
צעיר רדם, עמ' רפא, מכון 'ניר דוד' להוצאת כתבי יד של חכמי בבל שעל יד 'חזון למועד', רמת גן, תשס"ד (2004).
'על הרועים חרה אפי, ועל העתודים אפקוד כי פקד ה' צבאות את עדרו את בית יהודה.' - מעתה אני הכותב אמרתי לפרש כוונת הכתובים המוזכרים בזכריה: 'על הרועים חרה אפי' - שהם הצדיקים הנקראים רועים. וראוי היה שיהיה חרון אף על ישראל בעוונותיהם, והיה על הצדיקים שהם הרועים, וכן 'על העתודים' - שהם הבחורים, שהם עדיין קטנים כמו עתודים גם הם נתפסים בעוון הדור. ...
הקדוש ברוך הוא מתנהג במידת הרחמים עם עדרו, שהם ישראל, ולא יאבד עמו ועדרו כולם ... בשביל מלחמת מידת הדין, המקטרגת על ישראל, ובזה יסכרו פיות כל המקטרגים.
מחנה ד"ן, דף קס"ה, עמ' ב', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
יש לך לידע שכל מגמת החכמים והתלמידים הייתה לשמר העיקרים ופירושם, אבל כיון שלא חובר ספר מתורה שבעל פה עד המשנה, היה נקל לשכחם. ולכן היו עושים כל מאמצי כוחם לזכור העיקרים, שאם חס ושלום ישתכחו, תשתכח תורה מישראל ולא ימצאו כל אנשי חיל ידיהם .
כי איך יודע, שהכותב שתי אותיות בשבת חייב משום מלאכה, וכן בטריפות מי יאמר שכל מה שמנו חכמים בפרק 'אלו טריפות' נכלל בתורה תחת סוג ובשר כשרה טריפה. אמנם בפירוש העיקרים אינו כן לפי שיכול החכם למצוא או בדרך סברה, או בכמה דרכים אחרים. ואף על פי כן היו כותבים בקונטרסים כל מה שלמדו או שמעו, וכל דבר מספק יביאו אל בית דין הגדול שמשם תצא תורה, וכן היה נוהג כל הימים, אשר עמד טעמו בו וריחו לא גמר.
ולפיכך, לא מצאנו מחלוקת כלל ועיקר בתנאים הקדמונים אבל משרבו תלמידי הלל ושמאי, שלא שמשו כל צרכן, רבו המחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.
מטה דן, כוזרי השני, ויכוח שלישי, דף יט, ע"מ 39 -38, דפוס האחים לעווין- עפשטיין, ווארשא, תרכ"ב (1862)
'אגודה של לינת הצדק' - מלבד שהיו מתנדבים בממונם היו מתנדבים גם בגופם, בלינת הצדק אצל החולה, כי בני הבית של החולה כשל כוחם בעמל ויגון לשבת כל הלילה על יד מיטתו של החולה, ולכן היו באים החברים כל אחד על פי התור, ומצוה זו היתה חביבה עליהם עד מאוד ואשריכם ישראל.
שו"ת נתן דויד (וספר) נהגו העם, עמ' שצו, סימן א, הוצ' ישמח לב – תורת משה, י-ם, תשנ"ו (1996).
ואחרי שהאמונה הזאת, כי שם היהודי והעם הישראלי הוא השם החביב, והעם, אשר מאד נעלה ונבחר מכל העמים, כל עוד שהאמונה הזאת היא תקועה בלבנו תמיד, ואנו מחבבים שם יהדותנו היקר לאין קץ, בפה מלא נוכל לומר ולהודיע לעיני כל כי עוד לא אבדה תקוותינו. כי בשכר האמונה הזאת יצאנו ממצרים, ועוד נצא מהגלות הזה בעזרת האל וישועתו, בעגלא ובזמן קריב אמן.
ולזה כיוונו חז"ל במאמרם ובמתק לשונם: 'אף על פי שחטא ישראל הוא' - רוצה לומר: אפילו שעשה האדם, חרון אף למעלה, חלילה, בשביל החטאות שחטא, מכל מקום, 'ישראל הוא' - רוצה לומר: שם ישראל עליו, ולא ירצה לשנותו ולא יחליפנו ולא ימיר אותו כלל ועיקר.ועל ידי זה אנו בטוחים, בעזרת האל וישועתו, שימהר ויחיש לגאלנו במהרה בימינו אמן.
הגם שאנו רואים שרבו הפריצים, ונכרתה האמונה מפיהם, חס ושלום, מכל מקום הרי ישראל הוא, ובשכר זה די והותר, ועמוד בפרץ, ולהכרית כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה ...
ושם זה של יהודי מורה על הרגש וההתחזקות וכמו שכתוב בהעיתונים משם יהודי צרפת. ואני אומר שהוא מלשון 'הידד', שהוא זירוז וחוזק.
משכיל לדוד חלק א', דרוש ה' לשבת הגדול, דף מח' עמ' א', הוצ' ארגון יוצאי ג'רבה ודרום תוניסיה, פרדס כץ, תשל"ו (1976)
הרוצה ליישב בשלווה, בעולם הזה, יזהר בשני דברים: אחד שלא יזיק לשום אחד, לא בגופו ולא בממונו. ובזה, אפילו שהוא רע לשמים, בעבירות שבינו למקום ברוך הוא, אינו נענש בעולם הזה. ואם יזכה וישוב בתשובה, ירוויח שגם בעולם הבא לא ייענש. וזהו הרחקת הנזק שלא ייענש בעולם הזה בחולאים רעים, כיוון שאינו רע לבריות.
אך להקרבת התועלת, שיהיה לו טובה בעולם הזה, צריך שיהיה זהיר במצוות, שנהנים ממנו הבריות ככיבוד אב ואם, גמילות חסדים, תלמוד תורה, הבאת שלום, שאוכל פירותיהם בעולם הזה. ואם אין בידו לעשותם - שהוא יתום, ואם ירצה ללמוד תורה - ואין לו ממון ליתן צדקה או להלוות לעני, ואינו מהבריאים לעשות גמילות חסדים בגופו, מכל מקום, יש מצווה שביד כל אדם לעשות שלום בין אדם לחברו, שזה אינו צריך גבורה ועושר ולימוד התורה. עוד למדנו מרב אידי, שרע אינו נקרא כי אם מי שהוא רע לבריות. וטוב אינו - רק מי שהוא נהנים ממנו הבריות.
בני מאיר, דרוש ב' לשבת תשובה, דף ג' עמ' ב', ירושלים, תרע"ד (1914)
כפר קטן שהיו בה י"א ישראלים, ואירע הדבר, כי מת אביו של אחד מהם, ומעתה לא נשאר שם אלא מנין מצומצם. באו ושאלו מי עדיף יותר, שיתפללו בבית האבל כמנהג בתפוצות ישראל, ועוד על כי האבל שבוע ראשון אינו יוצא מפתח ביתו, או עדיף יותר שלא לבטל אמירת התפילה בבית הכנסת ויבוא גם האבל להשלים מניין עמהם. ...
והוא עיקר הדין בנידון שלנו, שאם הם רוצים דווקא שלא לשנות מקומם, יכולים להכריחו, ואינו יכול להיפטר בטענה שאין האבל יוצא מפתח ביתו, שזה פשוט שלצורך מצווה מותר, ומעשים בכל יום שבהרבה מקומות יוצא האבל לבית הכנסת להתפלל, ואפילו יבוא עליהם בטענה שמצווה היא להתפלל בבית האבל, ויש בה גמילות חסדים כדלעיל, מכל מקום אין כופים עליה.
אבל אם הם מתרצים בכך ונוח להם לעשות מצוה של גמילות חסדים, אלא שחוששים שמא תהיה מצווה הבא בעבירה להניח לבית הכנסת, בזה נאמר ודאי שיהא נכון לבם בטוח שאין בזה שום שמץ וסרך איסור כלל, מהטעמים שאמרנו.
מכתם לדוד, אורח חיים סימן יד-טו
מי ששכח לילה אחד ויומו לספור ספירת העומר, הדין פשוט שלא יספור עוד בברכה. וכאן הבן שואל: אם זה ששכח הוא שליח ציבור קבוע בבית הכנסת, מה יהיה דינו? יספור לילות אחרים בצבור בברכה כדי להוציא את מי שאינו יודע בקהל? ...
נראה שאם הוא שליח ציבור קבוע, ואינו בא לימלך, אלא מעצמו עושה כך, ועולה ומברך כדרכו - לא מוחים בו, הואיל ויש לו סמוכות. ... אלא שאם בא לימלך לא מורים לו, ומיהו אם עשה - עשה. ...
ומה גם שבכגון זה שייך קצת הטעם שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, לפי מה שהעלו רוב האחרונים שאם ברכה לבטלה אינו אלא דרבנן. ...
וכל שכן מה שבא בשאלה אם אירע שלילה אחד עבר לפני התיבה וברך, אם יוכל שוב אחר כך לספור ולברך כל שאר הלילות, שזה דבר פשוט שלא מן השם הוא זה, ואין זה עולה על הדעת כלל להתיר.
מכתם לדוד, אורח חיים סימן ט"ז
אם באים אנו לדון אחר כל עד ועד, הבא לפנינו עתה בזמן הזה, לדאבון נפשנו לא נוכל לסמוך ולקבל שום עדות, משום נברא שבעולם, כי אין לך אדם מישראל המוחזקים אלינו בכשרות, שאינו נכשל בעברות מן התורה, כאלו, השחתת זקן וחילול שבת וכיוצא, וכל שכן בעיירות כאלו, אשר במחוז הזה, שרבים המה ההולכים למלאכתם ביום השבת, מהם ברצון ובלי רצון, ומה נעשה בהם, ואין כל חדש ...
וכמותו אני אומר בנידון שלנו שכיוון שרבים מבני עמנו, השרים והסגנים, ראשי העיר, טוביה ומנהיגיה הולכים אל חנויותיהם ביום השבת, ועינינו רואות וכלות, אוי לנו, ה' הטוב יכפר בעדנו, אם כן שאר אנשי העיר נגררים אחריהם ונעשה להם כהיתר בדבר שגוף הישראלי תלוי בו.
אבני האפוד, חלק ב', סימן ד', דף קמ"ה ע"א. דפוס רחמים שימונוב, סופיה תרע"ג (1913).
'שיר המעלות הבוטחים בה'' - שנמצא בהם מידת הביטחון באמת, הרי הם דומים 'כהר ציון לא ימוט' - כמו המקדש, המעוז, כי לעולם לא ימוט, ובקדושתם קיימים אף כשהם שוממים, שאף בחורבנו לא זזה שכינה כותל המערבי, כמו כן הם אותם הבוטחים בה', שזוכים להשראת שכינה ביניהם, להצילם מכל רע, אף בהיותם בלתי הגונים, שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי מידת הביטחון. וכמו שכללות עיר הקודש, 'ירושלים, הרים סביב לה' בכל גבוליה, כמו כן 'ה' סביב לעמו', כי גם בהיותם נקראים 'עמו' - שאינם עושים רצונו של מקום, שרויה שכינה ביניהם מעתה ועד עולם.
אפוד בד, דף נ"א ע"א, דפוס חיים אברהם, איזמיר, תרמ"ד (1884)
הקשו קדמונים, כיוון שעיקר ביאת האדם לזה העולם, יש לה תכלית, וכשימות האדם יחזור למקומו הראשון, ולמה בא למקום סכנה? - כי הלוואי תהיה יציאתו כביאתו לעולם. ואם כן, הלא טוב הוא שישב במקומו הראשון, ולא יבוא באותו עולם. - ובא לעולם הזה למקום סכנה, בשביל שלא לאכול לחם של בושה. כי זה דומה לבת בוגרת, שיושבת בבית אביה, וניזונת מנכסי אביה, שיש לה בושת פנים'.
ועוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כדי שיעלה הנפש למקום הרוח, ויעלו שניהם למקום הנשמה, ויהיו אגודה אחת, ויהיה זוכה ומזכה. ויזכה הבן להיות ירך של אביו, כמו שאמר המקרא: 'והלכת בדרכיו' - מה הקדוש ברוך הוא גומל חסדים, וקובר מתים, ומלביש ערומים, כך הבן דומה לאביו.
וזהו מה שאמרו קדושים: 'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם, חיים כולכם היום' - דהיינו שנדבק במידותיו יתברך שמו, כנזכר: מה הוא גומל חסדים וקובר מתים - אף אנו כן, שאם לא כן קשה, הלא 'ה' א-לוהיך אש אוכלה הוא' - לכן אמר: 'ואתם' - נפש רוח ונשמה, הדבקים במידותיו יתברך שמו, 'חיים כולכם' - באריגה אחת, ונעשים אגודה אחת, כמו אבוקה. כי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: עבירה מכבה מצווה, כי היא דומה לנר, שהרוח של הצד האחר מכבה אותו. אבל כשיהיו נפש רוח נשמה אבוקה אחת, דומה לאור היום, שאין רוח הצד האחר, ולא עבים וברקים וזוועות מכבים אותו, כי על ידי שיעסוק בתורה ומצוות כאחד, נעשים אגודה אחת, ואין הצד האחר אוחז בהם.
מגן דוד, עמ' נא-נב, הוצאת 'מכון שושלת בית פרץ' אשדוד. ירושלים, תשנ"ט (1999).
שאלוני אודות היהודים בזמן הזה שפשתה המשפחת בעוונותינו הרבים בבחורי ישראל לכתוב בשבת בכתב האינו יהודי ... כי לא מצאו במה להתפרנס בריות, אלא בזאת העבודה. אם יש בזה חילול שבת מדאורייתא בכתיבת האינו יהודי או שאיסור זה הינו מדרבנן . ויצאה מכך טובה לכמה עניינים.
והנה מצינו בשולחן ערוך ... וזה לשונו: 'מותר לקנות בית בארץ ישראל מן האינו יהודי בשבת וחותם ומעלה בערכאות ... בכתב שלהם, שאינו אסור רק מדרבנן, ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו'. ... לקוצר דעתי שיש ללמד עליהם זכות על אלו היהודים, שאין בכתיבה זו איסור דאורייתא אלא מדרבנן.
שושנים לדוד - חלק א', דף מ"ב, עמ' א', סימן נ"ה, יהודה ראזון, קזבלנקה, תרצ"ה (1935)
'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב' - אימתי התורה ירושה? - רק 'קהילת יעקב', היינו: האחדות. וכן דרשו 'ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל', ופרש רש"י: בהתאסף יחד באגודה אחת, ושלום ביניהם הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם, עד כאן. ולפי זה הפרוש: 'ויהי בישורון מלך' - אימתי הוא מלך? - 'בהתאסף'. ...
וכן דרשו על הפסוק: 'ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר' - וברש"י בשם המכילתא: 'כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת' עד כאן. ואחדות זו היא תנאי הכרחי לקבלת התורה.
לב דוד- כרך א', עמוד צ"ח. הוצאה פרטית ע"י בני המחבר, תשנ"א (1990)
'גדול השלום שניתן לבעלי תשובה שנאמר: 'שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו' - וירמוז בתחילה על פי מה שנאמר שבצירוף ישראל באחדות יתקיימו כל המצוות, והבעל תשובה שלא קיים המצוות מתחילה, כשחזר אחר כך, נעשה לו חלק עם שאר ישראל במצוות שיקיימו, וזה שנאמר: 'שלום שלום לרחוק' - היינו הבעל תשובה, שהיה רחוק ועתה נעשה קרוב, ששלום לו ומתקבלת תשובתו. וכי תאמר הלא על פי כן, חסר ממנו קיום המצוות, לזה חזר וכפל: 'שלום' אחריתי - לרמוז שעל ידי השלום שיש לו עם ישראל, מעלה עליו כאילו קיים כל המצוות. ...
והנה נודע, שה' לא נתן כוח הדיבור באדם, אלא לעבודתו ולשרתו, ולהחזיר בתשובה לאחרים, ולהרבות שלום בעולם, וזה שנאמר: 'בורא ניב שפתיים' - ה' ברא הדיבור באדם בשביל השלום היינו לעבודתו יתברך, כי ידבר שלום לרחוק ולקרוב רחוק - היינו בעל תשובה, שיעשה שלום בינו לבין המקום, שיחזירו בתשובה, וגם לקרוב הצדיק שיעשה שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו.
'ויאסוף דוד', עמ' צ"ג הוצאת המשפחה, בני ברק, תשל"ו (1976)
כתב הרב ה'מגן אברהם': 'טוב לחזר אחר שליח ציבור בן צדיקים כי אינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע'. וזו לשון 'הטור': 'אם הוא מיוחס ורשע, מה תועלת לפני המקום בייחוס שלו?! ואם הוא ממשפחה בזויה וצדיק - טוב לקרב מזרע רחוקים'. - היינו שיש לו קדימה, לזה שהוא מזרע רחוקים על מיוחס ורשע. אלא שראיתי לרב 'טורי זהב' ... מכוח דברי 'הטור', וסובר, שתהיה קדימה לצדיק בן רשע על צדיק בן צדיק לקרב אותו זרע לשכינה, ושזה נלמד מהפסוק 'לקרוב ולרחוק'. והם דברים תמוהים, לעניות דעתי, ורחוקים מן הדעת.
ומהפסוק: 'לרחוק ולקרוב' - דרשנו בגמרא שבעלי תשובה עדיפים מצדיקים גמורים, שרחוק היינו שהיה רחוק מלכתחילה, ובזה גם יש מי שחולק וסבור להפך שדורש 'רחוק' - רחוק מן החטא מלכתחילה, אבל שיהא שום קדימה לצדיק בן רשע על צדיק בן צדיק, לא אמרו אדם מעולם. ואפילו יהיה שכרו אתו מאת אדון הגמולות, יען לא היה לו ממי ללמוד - ולמד, מכל מקום להקדימו על צדיק בן צדיק, כל ששניהם שווים במעלה?! - ודאי לא מתקבל על הדעת, ואדרבא דרשו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו' - ויעתר לו ולא לה, ש'אין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע'. ... ואפשר שהוא קודם, מצד שכיוון שאין לו זכות אבות לסמוך עליו, הוא נותן על לבו ומכוון יותר בתפילתו, ובגמרא תענית כתוב, שרבי אליעזר אמר כ"ד רננות ולא נענה, ורבי עקיבא אמר 'אבינו מלכנו' ונענה. וכתב הרב זכרונו לברכה הטעם: מפני שרבי אליעזר היה לו זכות אבות ובטח בו, ורבי עקיבא התחנן מצד טובו הגדול.
נהר שלום, דף נ"א, ניו יורק, מכון גבעות עולם, תשס"ה (2005)
מי שכוונתו לייחד 'בשם כל ישראל' כי מזה בא שפע וברכה אל כל ישראל. ואם נפשך לומר: כי גם זה נקרא 'על-מנת לקבל פרס' - מה לי שהוא מקבל טובה או 'כל ישראל, מאחר שאינו בשביל כבוד הבורא. וזה הווי כעובד עבודה זרה, חס ושלום, כי מי שמכווין בדבר, שחוץ לכבודו יתברך, הווי עובדה זרה כמו שכתב 'חובת הלבבות' - זה אינו כלום, כי בכל הדברים שהאדם מתפלל, צריך העיקר להיות בשביל כבוד ותענוג הקדוש ברוך הוא, כבודו יתברך, כמו שהארכתי בזה במקום אחר. שאם לא כן, איך תקנו אנשי כנסת גדולה כל תפילה, ואין כאן מקום להאריך, והעיקר כי כבוד ותענוג של הקדוש ברוך הוא בטובת ישראל, והוא עושה לכבוד, לכן הוא רוצה שתהיה זו בשביל כל ישראל
מגילת מסתרים (עם תשובה שלימה), דף ו' ע"ב, דפוס אברהם קויפמאן ובניו, ברוקלין, תר"ע (1910).
צריכים עם בני ישראל להיות באחדות ואהבה, ולמחול זה לזה אף שחטא כנגדו, ועל ידי זה: 'למי נושא עוון'? - למי שעובר על פשע', וממילא כשנתכפרו עוונותינו, לא יישאר דין ומקטרג לעכב הגאולה. והמחילה כל אחד לחברו לא תבוא כי אם מפאת הענווה, שיודע ומכיר האדם מה ערכו ומה חייו, ועל ידי זה מתרצה ומתפייס עם חברו, שכולנו בני איש אחד נחנו, ועל זה כתוב: 'יפאר ענווים בישועה'. ושעיצומו של יום מכפר אל תחשבו, חס ושלום, דבר ריק הוא, אך מכם צריך שאתם תפייסו זה את זה, ואז גם עבירות שבינכם למקום יתכפרו, וזהו על ידי הענווה הנזכר.
יד הנהר, דרוש י"ג לשבת, דף ק"ב ע"ב, דפוס אברהם פונטרימולי, איזמיר , תרמ"ד (1884)
'לא תלך רכיל בעמך, לא תעמד על דם רעך'. וידוע שעוון לשון הרע ורכילות חמור מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. והרגיל בו הוא מהכת שאינה רואה פני שכינה. אם כן ההולך רכיל, הוא מאבד עצמו לדעת, וזהו אמרו: 'לא תעמד על דם רעך' - כלומר על נפשך, לא תגרום אבדתה. ואחר אזהרת 'סור מרע' סיים ב'עשה טוב' באמרו: 'ואהבת לרעך' - היא נשמתך, 'כמוך' - כלומר תשגיח על צרכיה, לחם לאכול ובגד ללבוש: 'שארה כסותה ועונתה לא תגרע'. ועל זה אמר רבי עקיבא 'ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה' - רצונו לומר: אם אתה אוהב את 'רעך' - שהיא נשמתך, 'כמוך' - כגופך, אז אתה מקיים את כל התורה כולה. ... ובכן, מאהבת נשמתך כמוך, כגופך, תבוא לאהוב את כל אחד מישראל. והוא על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שכל נשמות ישראל נחצבות מתחת כסא הכבוד, וכולן מתאחדות כגוף אחד, שבו הראש והלב והידיים והרגלים ויתר האברים. וכמו שלא יצויר שאבר אחד ישנא את חברו, אלא להיפך, אם אירע קלקול באיזה אבר, אז כל הגוף בכללו לא מרגיש טוב. וכן אם איזה אבר מתענג אז כל הגוף מרגיש בתענוגו. כן גם אתה תאהב את כל אחד מישראל, ותרגיש בצערו ותשמח לטובתו.
כרם ד"ל, מהדורה ב, עמ' רמח, דפוס זהר, תל אביב, תשל"א [1971].
'וכל בניך למודי ה'' -אף על פי שיש בישראל חכמים ועמי הארצות, מכל מקום יש באפשרות ש'כל בניך', ואחד מהם לא נעדר, יהיו 'למודי ה''. ושמא תאמר איך יהיה זה, ומתרץ בכתוב בעצמו: 'בצדקה תכונני', שעל ידי שתחזיק יד לומדי תורה אף שאתה עם הארץ, תזכה ללמוד כל מה שלמד החכם שהחזקת בו. ...
וזהו שאמר הכתוב: 'שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך' - והיינו למען תלמד ותברור הספקות. ושמא יאמר בעם הארץ: מה לו לעלות לרגל, ולבו סתום כבתולה, ותהיה החזירה כהליכה, ריקם ריקם, לכן סיים הכתוב שיש רפואה למכתו על ידי ש'לא יראה את פני ה' ריקם' - ותיבת 'את' דווקא לרבות תלמידי חכמים לא יראה ריקם, רק 'איש כמתנת ידו' - יחזיק ביד לומדי התורה, ובכן יזכה לראות סימן יפה בתלמוד.
מתנת יד, דף כד א, דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו, תקנ"ד (1794)
'כולו הפך לבן טהור הוא' - והרמז מי שיש בידו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', הוא הפך לבן הארמי, שביקש לעקור את הכל, משנאתו ליעקב, ואז 'טהור הוא' כלפי השמים. ועוד כתוב: 'ולך ה' חסד' - והרמז מי שיש בידו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' - ראשי תיבות: 'ולך', אז 'ולך ה' חסד'. ומהו החסד? - שתשלם לאותו האיש כמעשהו, כפי מה שמקיים 'ואהבת לרעך כמוך', כך יהיה אהוב למעלה ונחמד למטה.
פסקי הראש, חלק א, דף קנב ע"ב, דפוס אליעזר פרחי וואריוס, תונס, תרס"ב (1902).
לעיתים לא רחוקות תגיע לאוזנינו האמירה שהעברית היא שפה מתה. אם נתבונן על אמירה זו מתוך השוואה בין העברית ובין איזו שהיא שפה מדוברת, תהא אמירה זו נכונה ולא נכונה כאחת. השפה העברית, אף כי אינה משמשת באופן נרחב כאמצעי לתקשורת בין אנשים, בכל זו היא עודנה, ותמיד תהיה, אוצר בלום עבור האנשים, האמונים על שימורה. כל זאת אמור במיוחד עבור אלו שמוצאם במזרח ובדרום אירופה. בזמן שבכמה אזורים באסיה, היכן שהאוכלוסייה היהודית יותר דומיננטית, השפה העברית משמשת כמעט כמו שפת דיבור. אבל מה שמשמש כהוכחה הטובה ביותר לשימורה של העברית היא העובדה שהיא מהווה שפתם של המתפללים בבתי הכנסת בכל העולם. תפקידה בעיצוב דמותו של על העם היהודי, ובשמירה על זהותו של עמו הנבחר של א-להים, לא תסולא בפז. יהודי יכול ללכת לכל חלק בארץ הנושבת, ובזכות השפה העברית השגורה בפיו, או אפילו על ידי כמה מילים שהוא זוכר, יוכר מיד כאורח רצוי בכל מקום בו אחיו יושבים. זוהי המילה החיה – שקושרת ומאחדת יהודי עם יהודי, בכל מקום אשר הוגלו שמה.
THE JEWS OF PHILADELPHIA, עמוד 173, פילדלפיה, תרנ"ד (1894)
בשעה שדנתי בסוגיית עליית הפלשמורה, הדגשתי תמיד את דבר התנצרותם מתוך כורח בלבד ולא מתוך בחירה חופשית. בתור מנהיגה הרוחני של הקהילה, וכמי שאף זכה להשיב חלק מהם לחיק היהדות עוד באתיופיה, אני מכיר בהשתלשלות העניינים בכל הקשור בקבוצה זו. ...
ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, קל וחומר יהודי שחרב חדה מונחת על צווארו. אב הרחמן הוא אבינו שבשמים, רחום וחנון הוא על בניו. הקדוש ברוך הוא חפץ ורוצה בתשובה, בצום ובתפילה, מכפר עוונות ואל סולח הוא. לא אוכל לנהוג אחרת מאבות אבותיי, על אחת כמה וכמה מבוראי, הוא מלך המלכים הקדוש ברוך הוא. על כן כתובים ויסודות אלה עמדו לנגד עיניי, והיו נר לרגליי ומאור עיניי, עת פסקתי בעניין הפלשמורה מה שפסקתי.
'מגונדר לירושלים', עמוד 94-95, דפוס משכן, בית שמש, תשע"א (2011)
ואפילו בעבירות שבין אדם לחברו, מועיל בקבלה לחזור בתשובה ולפייסו. שכן מצינו שזה שהולכים אחר יום הכפורים לנשק הידיים. הוא שאם לא נכנע האדם קודם יום כפור לשאול מחילה מחברו, ונכנע ביום כפור, וקבל עליו לילך ולשאול ממנו מחילה, תכף ומיד מוחל לו הקדוש ברוך הוא מיום כפור, אפילו שעדיין לא עשה מעשה לפייסו, וכמו שכתבו בעלי המוסר: שכל אדם מישראל, מצד שאנו אחים ורעים ומחויבים לקיים מצות ו'אהבת לרעך כמוך', מחויבים בכל לילה, למחול לכל מי שהכעיס והקניט אותו ובפרט בימי סליחה וכפרה, שהציווי הגדול הוא למחול כל אחד לחברו בלא שאלת שום מחילה.
דרכי חיים, עמ' רס"ה, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"א (2011)
'מאימתי מתחילים לקרות שמע בערבים ... רבי חנינא אומר: משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח'. - וקשה, שנאמר שהברייתא מדברת בעני נוכרי, שכיוון שאין לו נר - אוכל בערב, אבל עני ישראל, מקדים אכילתו לפני שיגיע זמן קריאת שמע ותפילה, וכשיגמור אכילתו מתפלל. גם כן, בעני כותי שקורא קריאת שמע, ואינו מדקדק בזמן התפילה וקריאת שמע. ...
ועוד קשה לי על דברי התוספות: למה לא הקשו מבני רבן גמליאל, שלא קראו קריאת שמע בתחילת הלילה, שכיוון שהגיע זמן קריאת שמע ותפילה, איך אכלו ושתו אז ... - נראה לי לתרץ, שמשום מצוות חתן וכלה לאכול איתם ולשמח אותם מותר לאכול, אף על גב שהגיע זמן קריאת שמע.
כמוס עמדי, עמ' לט, [הוצאת המשפחה, בני ברק], תשנ"ח (1998)
'אחרי נמכר, גאולה תהיה לו, אחד מאחיו יגאלנו' - אחרי שעם ישראל נמכרו לעמים אחרים והם בגלות ביניהם, מתי 'גאולה תהיה לו'? - מתי יבוא הקץ של הגלות ותהיה הגאולה, כאשר 'אחד מאחיו' - שכל אחד ירגיש שהוא אחד מהאחים, וכאיש אחד הם, אחים שלא יתפרדו. יהי רצון שיהיה זה בקרוב, אמן.
ולגד אמר, מתוך חסד ורחמים, עמו' שנז. הוצאת אורגאני גד יאנה, נתניה, תשס"ד (2004)
האות דלת משמעותה בארמית: זה שאין לו, שהוא הסמל של עם ישראל. משווים אותו לירח שאין לו אור משלו: במובן מסויים האות דלת היא באופן פשוט הסמל לקיום העם היהודי. אנחנו מתבקשים להודות מחד גיסא שאין לנו כלום מעצמנו, ומאידך גיסא שאנחנו מקבלים הכול ממנו יתברך. הקשר ללבנה חזק מאוד ביהדות. השנה קשורה לשמש אבל החודשים נקבעים על ידי הירח, ומכאן חידוש הלבנה. הירח הוא סמל הענווה. ... ביהדות הלבנה מהווה הסמל השמימי של מהות המאמין.
תרגום מצרפתית, האלף-בית המקודש, עמ' 59, פריז, הוצאת פאייאר, תשע"ב) 2012).
'פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי' - רוצה לומר: בשביל השלום שיש לו עם ישראל, על ידי האחדות מראה בעצמו כאילו אני אבר משאר ישראל, ואם כן יש לי חלק במה שמקיימים שאר ישראל באותן מצוות שאיני יכול לקיימם, וממילא נפשי נפדית, שעל ידי זה נחשב לי כאילו קיימתי כל מצוות בתורה בפועל, ובזה יש לי פדיון לנפשי מכל דין וחשבון.
זהו 'מקרב לי' - אין עלי שום מלחמה למעלה לתת דין וחשבון בביטולם 'כי ברבים' - כלומר מצוות התורה שהם רבים, תרי"ג מצוות. ... אבל על ידי השלום, אני עצם מעצמם של ישראל, ובשר מבשרם, נחשב לי כאילו קיימתי הכל, כי יש לי חלק עם כולם.
קודש הילולים על תהילים, עמוד קנ"ז. ירושלים, תשנ"ו (1996)
'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים' - הקשה ה'ילקוט' זיכרונו לברכה: למה לא אמר 'ארור האיש אשר הלך בעצת רשעים'? - ולעניות דעתי נראה, שלא אמר 'ארור' לפי שיש לו תקנה בתשובה.
אך יש לדקדק במה שנאמר: 'אשר לא הלך' בלשון עבר. למה לא אמר בלשון עתיד: 'אשר לא ילך' וכן 'יעמוד', שכולל גם השב בתשובה מכאן ולהבא, שלא ילך עוד בעצת רשעים, ואפילו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'גדולים בעלי תשובה מצדיקים גמורים', מכל מקום גדול הצדיק, שמעולם לא הלך ולא עמד, כל ימי חייו מבעל תשובה, מבחינה אחרת.
כפות תמרים, מזמור א', עמ' ג', חמו"ל, באר שבע, תשכ"ב (1962)
'מעביר ראשון ראשון' - שמעתי מפי החכם השלם והוותיק רבי חגי פרץ ... שביום הכיפורים מרוב חסדו יתברך ויתעלה שמו לעד, מטה כלפי חסד. ומעביר ראשון ראשון באופן זה: כשבאים לדין מכניס לפניו דין שני בני ישראל, אחד צדיק גמור ואחד פחות ממנו מעט, ונמצא הראשון זכאי והפחות ממנו חייב. אחר-כך מכניס דין אדם אחר הפחות מן השני ההוא ודן אותם, נמצא השני לגבי השלישי צדיק ויוצא זכאי, והשלישי חייב. ... וכן על זה הדרך עד הפחות והאחרון שבישראל. ואחר-כך מרוב חסדו הגדול, מכניס עמו דין אחד מאומות העולם ודן אותם, נמצא האחרון ההוא זכאי בדינו כי לא ימנע שימצא בו דבר טוב. וזהו כוונת כהן גדול שמתפלל ביום הכיפורים על ישראל ואומר: 'ולא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה ולא לעם אחר', אלא שכולם יהיו צדיקים.
לקח טוב, עמ' 458, הוצאת אור המערב - הספריה הספרדית, ירושלים, תשע"ב (2012)
'מאיר' ו'יראה' מחוברים ובלולים זה בזה, כי רוב האור מביא לידי יראה, שכן במזמור העשוי בצורת המנורה בתחילתו, כתוב: 'א-להים יחננו ויברכנו יאר פניו איתנו סלה', ובסופו כתוב: 'יברכנו א-להים ויראו אותו כל אפסי ארץ', וגם כשתכתוב תיבת 'מאיר' ותחתיה תיבת 'יראה', אזי יהיה חצי תיבת 'מאיר' וחצי תיבת 'יראה', אל הימין יהיה אותיות 'מאיר', וחצי השתי תיבות הנזכרות השמאלי הוא 'יראה'. הרי האור מימין והיראה מהשמאל, והוא על דרך שכתבו הראשונים, זכותם יגן עלינו אמן, כי יראה ואהבה נמשכים זה מזה, שהרי כשתכתוב 'יראה' למעלה ותחתיה 'אהבה', יהיה חצי התיבות של ימין 'יראה' וחצי התיבות משמאל הוא 'אהבה', עיין בדברי קדשו כי נעמו בשל"ה הקדוש ...
בקריאת פסוקים אלה בטעמיהם, ושום שכל בצירופי 'מאיר' הרמוז בהם, יעוררו לב טהור ליראה את קונו, ולהאיר את עינו לאור באור התורה, מאירת עיניים, עיני שכלו, שבעה קנה המנורה, ז' נקבים שיש בראש, וכולם מאיר השכל הנתון בראש, וזוכה לזה על ידי קול רינה של תורה בקריאת הפסוקים הנזכרים בטעמיהם, וכל שכן אם הוא בחצות לילה לאור הנר שמאיר, שיעורר את הרחמים עליו.
תקפו של נס, כרך א', דף ח' ע"ב. דפוס י. נ. לעווי, ירושלם תרנ"ד-תרנ"ט (1899-1894).
באמצע הוא האזור 'ספר המצרף'. פה שתי התרבויות נאבקות: בני 'ספר הבונה' מכניסים התרבות של תענוגי בשר והשחתה מוסרית. בני 'ספר מדבר המשחית' מכניסים תרבות פראית ורצינית ללא תענוגים. אלא בעלת מאבק תדירי עם החיים הקשים של יום יום.
ארץ ישראל נמצאת באזור 'ספר המצרף', ומשם גורם חשוב להקמת הנביאים, שעמדו בישראל לצרף את שתי התרבויות האלה, ולקחת המובחר שבכל אחת מהן. ידוע כי רק בישראל מכל העמים שעל פני האדמה עמדו נביאים, אנשים בעלי תרבות גבוהה ומדות תרומיות; כי המצב הגאוגרפי גרם למאבק שתי תרבויות הפכיות המתנגדות זו לזו. הנביאים השלימו ביניהן כי זקקו וצרפו אותן, בקחתם מה שמובחר בזה ומה שמובחר בזה, ובנו תרבות מזקקת ואצילית שלא היה כמוה בכל העולם.
ספר פי חכמים, ספר חביב ונחמד, יומן מסעי לארץ-ישראל, עמ' 17, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
'וירעו אותנו המצרים כמו שנאמר הבה נתחכמה לו פן ירבה' - ועוד קשה: מה היא הראיה שמביא מפסוק 'הבה נתחכמה' - שלא היתה כי אם עצה לא מעשה. ויש לפרש על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שבלעם היה באותה עצה, ומצאנו עצתו בכל מקום היא לרעה, כי זה דרכו כסל לו, כמו שנתן עצה למדין להפקיר בנותיהם לזנות, כדי להכשיר את ישראל, וכן הייתה עצתו עכשיו. וזהו שאמר המגיד: 'וירעו אותנו' - כלומר שעשו אותנו רעים וחטאים לה', על ידי עצתם, והוא מה שאמר להם פרעה: 'הבה נתחכמה לו' - בלשון יחיד, כלומר שאיני מתיירא כי אם מן החיבור שיש להם, שעל ידי האחדות, הם מתרבים במצוות, ולכך אמר שהחשש שלי הוא 'פן ירבה' - כלומר במצוות, ונתן להם בלעם עצה להעביר על דת.
'פה ישרים'- עמ' ק"י, בהוצאת הרב שמואל טולדאנו, ראשון לציון, תשנ"ו (1996)
צערנו על צרתם של אחרים - ידוע הדבר ומפורסם העניין שאנחנו עם בני ישראל משולים לשה שנאמר: 'שה פזורה ישראל' - מה השה כשמכים אותה באחד מאיבריה, כל האיברים מצטערים, גם ישראל הם אגודה אחת וכשאחד מהם שרוי בצער כל ישראל מצטערים בצערו.' - ובזה פירש ב'שבט ראובן' בשם המפרש, זכרונו לברכה, דברי הגמרא שאמרה: הלל, כשומעו קול צווחה בעיר, אומר: מובטחני שאין זה בביתי. - כי הלל הרגיל לאנשי ביתו, על דרך מוסר והנהגה ישרה, כאשר יקרה להם צער ואסון, בל יצעקו ובל יקוננו, אלא יקבלו באהבה. אך כל זה בצער שלו, אבל בצער חברו, חייב אדם להצטער מאוד, בלב ונפש, ולהוריד כנחל דמעה.
חח ונזם, חלק ב', דרוש כ. ע"מ נג-נד , אשקלון תשמ"ה (1985)
דרכי המשנה: סתם הוראה - להקל, וענין זה הוא כי המחמיר ואוסר, אפשר שיעשהו מיראתו שמא יטעה בהוראתו ונקראת חומרא בעלמא לא הוראה. מה שאין כך, במתיר ומקל, כי הוא נשען על כוח ההיתר שעדיף. ולא יתיר מיד, אם לא יהיה לו טעם הגון לסמוך עליו, והוא חידוש שלא היה נודע בעולם. והמתיר הזה הורה אותו לנו וראויה להיקרא הוראה, כי התיר בכח הגון, מה שהיה נראה לחוש ולהחמיר בו מספק, ומכל מקום גם הוראת חומרא מצינו לפעמים ששמה הוראה דוק ותשכח.
בן זקונים, חלק ראשון. עמוד טו', הוצאת המדפיס אליעזר סעדון, ליוורנו (1793)
'ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר להם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח'.
יש לפרש בדרך רמז, שידוע מי שמוכיח לאחרים צריך להוכיח בלשון אהבה ואחווה, כדי שיקבלו ממנו ויחזרו מדרכם הרעה. וזהו שאמר: 'ויאמר משה אל זקני ישראל' - אלו התלמידי חכמים, כשאתם מוכיחים את העם, 'משכו וקחו לכם צאן' - הם עם ישראל, שתמשכו ותקחו אותם אצלכם, ואל תרחיקו אותם, ותעלו איתם אהבה ורעות, ועל ידי זה: 'ושחטו הפסח' - על דרך הפסוק: 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים' - שתשחטו ותסירו מהם הטעות, והדרך אשר לא טובה אשר הולכים בה. וזהו שסיים גם כן: 'ולקחתם אגודת אזוב' - שתהיו באגודה אחת, וכנזכר.
מגדנות לחזקיהו, פרשת בא, עמ' עט, דפוס אשל, תל אביב, תשמ"ו (1986)
'לא ייטול אדם אם על בנים, אפילו לטהר את המצורע. ומה אם מצווה קלה, שהיא כאיסר, אמרה תורה 'למען ייטב לך והארכת ימים', קל וחומר על מצוות חמורות שבתורה' - וידוע שבכל מקום שגלו ישראל, שכינה גלתה עמהם, ואפילו ישראל אינם ראויים, אין השכינה זזה מהם. ולא עוד אלא אפילו הם רשעים, קרויים בנים, שנאמר: 'בנים משחיתים'. וזה פשוט.
וזהו כוונת המשנה: 'לא ייטול אדם' - שהוא הקדוש ברוך הוא. 'אם' - שהיא השכינה, שנאמר: 'ואל תטוש תורת אמך', שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה שהיא השכינה. 'על בנים' - שהם ישראל, אפילו לטהרם ולהחזירם בתשובה, לפי שהם רעים וחטאים, וזהו: 'אפילו לטהר את המצורע'. אפילו כך, לא ייטול אם על בניו, והביא התנא ראיה מקל וחומר: ומה מצווה שהיא כאיסר אמרה תורה, קל וחומר על מצוות חמורות – פירוש: ומה מצווה שהיא קלה, אמרה תורה 'למען ייטב לך בעולם הזה ובעולם הבא', קל וחומר למי שעושה מצוות חמורות, שאף על פי שהם חוטאים, 'ריקנים שבך מלאים מצות כרמון'. וגם כן, אף על פי שיש בהם רשעים, יש בהם גם כן צדיקים שמגנים עליהם, וישראל ערבים זה לזה. ומאחר שיש בהם צדיקים, השכינה לא תזוז מהם.
מכתב לחזקיהו, עמ' קמז-קמח, הוצאת מכון נטע שעשועים, נתיבות, תשס"ד (2004)
'אתם נצבים היום כולכם' - היינו: כולכם ערבים זה לזה. שכל ישראל ערבים זה לזה. שאם אחד חוטא כולכם נושאים בחטאתו. ואפילו צדיק אחד ביניכם, כולכם עומדים בזכותו.
ועליכם להתנחם אחרי ששמעתם שאחד נכנס כערב בעד חברו. כי הערבות לטובתכם היא. שהרי קודם הערבות, לא הייתה זכות הצדיק עומדת, אלא לעצמו ולא לאחרים. עכשיו שכולכם נחשבים כאיש אחד, הרי זכות הצדיק תעמוד גם לכם.
מדרש חזקיה, חלק ב' פרשת נצבים עמ' 527 הוצאת הראל, ירושלים, תשנ"ב (1992)
'הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - והדקדוק מבואר אחר ש'תלמוד תורה כנגד כולם', מדוע לא ציווה על תורה תחילה?
ועל פירוש מאמרינו הניצב פתח השער, שכביכול אמר - אחר שחנו ישראל חניה אחת, ושנאו את המחלוקת, ואהבו את השלום - בדין הוא שאתן להם התורה. באופן שעל ידי השלום זכו לתורה, ובזה ברור מה שאמר 'אוהב שלום ורודף שלום' ועל ידי זה 'מקרבן לתורה', היינו - שכבר הם ראויים לקרבן לתורה על ידי השלום.
דברי יחזקיהו, עמ' כ"ה, דפוס השלם לרבי עזרא חיים מדמשק, ארם צובא, תרפ"א (1921)
אפשר לפרש המדרש: 'כשיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה' על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה בפסוק: 'ולקחתם לכם אגודת אזוב' - שרמז אל האחדות, להיות אגודה אחת, שבזכות האחדות יצאו ממצרים. וכיוון שידעו שהאחדות דבר טוב ומועיל כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה ולהצטער בצער חבריהם, שכל זה מכוח האחדות. ובזה יובן גם כן כוונת המדרש: עמדה להם בימי המן ככתוב: 'ואכלו את הבשר בלילה הזה', וכתוב 'בלילה ההוא נדדה שנת המלך'. וזוהי כוונתם שאכילת הפסח, שממנה למדנו מידת האחדות, היא שעמדה בימי המן, כשהיו ישראל גם כן באגודה אחת בעניין הצום, כמו שאמרו זיכרונם לברכה על פסוק: 'לך כנוס את כל היהודים'.
כה לחי, דרושים, דף לט עמו' ב - מ עמ' א, דפוס דוד עידאן - מכ'לוף נג'אר, ג'רבה-סוסה, תרע"ט (1919).
ידוע שהצדיק רוצה בטובת ישראל כמו שמצינו במשה רבנו על השלום שאמר: 'ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת' וכמו שאמרו במדרש: 'יאבד משה ואל יאבד אחד מישראל', וכן כל הצדיקים רוצים שישראל יהיו בשלום ובמישור, ולא ימות שום אחד מישראל, אפילו שסובלים הם כמה ייסורים שקשים מן המיתה לטובת ישראל, שהצדיק חפץ בטובת ישראל.
באר לחי, דרושים, דף נ"ב עמוד א', דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו תרמ"ח (1888)
גלוי ומפורסם כמה גדלה מעלתן וחיבתן של ישראל לפני הקב"ה, וזהו לאו דווקא כשהם עושים רצונו של מקום, אלא אף כשאינם עושים רצונו של מקום, והוא כועס עליהם, חוזר ומתנחם עליהם ומקרבן, וכאשר מצינו בימי הושע שאחר שכעס עליהם ואמר להם: 'לא עמי אתם', חזר ואמר להם: 'בני אל חי' וניחם על הרעה.
ויחל משה, ספר בראשית, פרשת ויצא, דף י"ז, עמוד א', ביינה, תקע"ד (1814)
'וכי יגור אתך גר בארצכם' עם מה שאמרו בפרק ד' של מסכת יבמות: שאומרים - שבין בארץ ישראל, בין בחוצה לארץ - צריך ראיה, 'בארצכם' למה לי? שמא יעלה על דעתך, משום שבח ארץ ישראל הוא מתגייר - ולא מקבלים לו, זה מלמד אותנו'. -
זהו אומרו: 'וכי יגור אתך גר' - מיושבי הארץ - 'בארצכם' - ורוצה לדור בארץ ישראל בביתו ושדותיו, אל תונו אותו לומר, שמשום שאינו רוצה להפסיד נכסיו, נתגייר ולא לשם שמיים, לכן תדחו אותו, שילך לדור בחוצה לארץ, ונדע שנתגייר לשם שמים.
הזהיר 'לא תונו אותו' - לומר לו כך, רק 'כאזרח מכם יהיה לכם' - אף שהוא 'הגר הגר אתכם' בארץ ישראל. 'ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים', ועל מנת כך העלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ הכנעני, ועם כל זה 'אני ה' א-לוהיכם', ולא חששתי, שנתגיירתם משום שבחה של ארץ ישראל.
כל כתבי רבי חיים אבולעפיה, כרך ב', יוסף לקח, פרשת קדושים, עמ' פ"א-פ"ב, הוצאת מכון המאור, ירושלים, תשנ"ג (1993)
אמרו המפרשים זיכרונם לברכה, שהטעם שצדיק מכפר על הדור, מסיבה שכולם מרגישים במיתתו, וכמו שכתב בזוהר, שמיתת הצדיק היא כמו המקיז דם בזרוע אחת, ומכפר על כל הגוף. אבל כשאין אהבה ביניהם ואינם מרגישים במיתתו, אפילו בעשרה אינם מתכפרים. ובחורבן בית המקדש גם כן מסיבה שלא הייתה אהבה ביניהם, לא נתכפרו במיתת הצדיקים.
פרי עץ חיים, פרשת וירא, דרוש ראשון, דף נ"ג ע"ב, אמסטרדם, תק"ב (1742)
בהנחל עליון נחלה מבוהלת, כי יפקד מושב איש ישראל, ישראל קדושים, רחמנים הם, גומלי חסדים הם, וכל העם מקצהו, יחד כולם יהמו, יחמרו להצטער עליו במר נפשם, כל אחד לפי המגיע לו. והטעם פשוט, כי כל איש ישראל, יחד כולם כאיש אחד חברים, וכולם נחשבים כגוף אחד ונפש אחד, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה שבעים', וכתוב: 'בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה', אלא שהתפרש הוא כי כל הקרוב קרוב, מרגיש הצער יותר מחברו, והיינו ודאי כמשל שאם יחלה איש באחד מאבריו, כל אברי הגוף מרגישים הצער, אך אבר הקרוב למקום המכה, יתר על הרחוקים, אך הצד השווה שבהם שכל אברי הגוף מרגישים הצער, אלא שצערו של זה אינו כצערו של זה. ולפי איכות הכאב כמו כן מרגישים הצער שאר אברי הגוף, אם קל ואם חמור. כן הדבר הזה, אנחנו עדת ישראל משתתפים בצרת כל אחד ואחד, 'כי ייפול הנופל', ולפי הצער ההוא, ולפי חומר הייסורים, מגיע לכל אחד מישראל לפי איכות בכאב ההוא כמדובר. ואיש ממנו מראה עצמו שאינו מצטער עליו, חס ושלום, מראה עצמו ששמץ פיסול יש בו, שמראה עצמו, שחס ושלום, אינו מזרע אברהם אבינו, עליו השלום, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, והחיוב מוטל להצטער, 'ובכל צרתם לו צר'.
בן אברהם, דף מח ע"א. דפוס יתמי הר' בצלאל הלוי, שאלוניקי, תקפ"ו (1826)
נקדים מה הכוונה במדרש רבה 'בשעה שאמר הקב"ה - עשה להם דגלים, היה משה מיצר. אמר - עכשיו יש מחלוקת בין השבטים. אם מתחיל אני משבט יהודה, שישבו במזרח, אומרים - אי אפשר להיות אלא בדרום, וכן כל שבט ושבט כיוצא בו. אמר לו הקב"ה למשה - אין צריכים בדבר הזה. מעצמם מכירים, ששטר יש בידם מיעקב אביהם, וכשם שהקיפו את מיטתו, כך יקיפו את המשכן' ועיין שם. נמצא שכשהם באחדות כל אחד מכיר את מקומו, ואין בהם שום הפרש ושום מחלוקת ביניהם.
וזהו מה שרמזתי 'וחנו בני ישראל איש על מחנהו' - כאילו הם איש אחד על מחנהו, כן יהיו חונים כל בני ישראל, וכיוון שהם באחדות, יהיה איש על דגלו, וכל אחד יהיה מכיר את מקומו, ולא יכנסו בתחום שאינו שלהם, כמו שהיו בדגלים, שכל אחד יושב בתחומו מבלי שום מחלוקת, אלא באהבה ואחווה שלום ורעות כן יהיו תמיד. אמן כן יהי רצון.
חיים מירושלים עמ' 114, דפוס אג"ן שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים תרמ"ב (1882)
נוהגים בערב יום הכיפורים, אחר התפילה, כל העם מקצה, מנשקים זה את זה, וכל אחד מבקש מחילה מחברו, ואף על פי שאין בינו ובין חברו שבר. ... כי הדבר ידוע כי כל דבר צריך התעוררות מלמטה, כמו שכתוב בתיקוני הזוהר הקדוש תיקון נב וזה לשונו: 'בוא ראה התעוררות צריכה מלמטה למעלה'. ומאחר שליום מחר אנו מבקשים מחילה וסליחה, זה הטעם שעושים אנו מחילה כדי להיות התעוררות מלמטה.
חתמנו לחיים, דינים לערב יום הכיפורים, דפוס ש' הלוי צוקערמאן, ירושלים, תשפ"ה (1925)
כל ישראל יש להם חלק כאיש אחד חברים בשם קדשו. כי אם יפול האחד, יתן איש את כל הון ביתו מקנה קניינו את כל רכושו, לא ישוב מפני כל, נותן בעין יפה רוחו ונשמתו להצילו בנפשו. וביארו המפרשים זיכרונם לברכה הטעם שציווה הקדוש ברוך הוא ליתן מחצית השקל, להורות כי ישראל גוי אחד ונפש אחד. כי שם נשבעו במעמד הר סיני. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ולזה כפל הכתוב לומר תחלה 'זה יתנו... מחצית השקל'.
ספר הגר"ח אליפנדרי, אש דת, עמו' קיב, הוצאת ספרי 'בית צדיקים', ירושלים, תשמ"ח (1988).
'כל העוסק בתורה לשמה' - כיוון שקורא בתורה לשמה, דהיינו מאהבת הבורא יתברך שמו, לא משום קבול שכר, ולא משום שיקראוהו רבי, ולא משום שיעשרוהו האנשים, 'נקרא רע אהוב'. ואיך נקרא רע אהוב? - שכיוון שקורא לשמה: 'אוהב את המקום' וגם 'את הבריות', שלא להטריחם בשום דבר, בשביל היותו קורא בתורה, ובזה הכל שמחים בו. וזהו: 'משמח את המקום משמח את הבריות'.
שנות חיים, דף ריח ע"א-ב, דפוס Bragadin, ונציה, תנ"ד (1693)
'ומצא חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם' - יש בני אדם בעולם שהם בעלי חוכמה, וכל חוכמתם היא למצוא חן בעיני אדם. לא יעמוד בעיניו - אם לא ידקדק בעבירה, ויצדד לה צדדים להיתר.
ויש כת אחרת, אשר תתלהב לשמור שכל טוב בעיני ה', והגם שימשוך לו - שלא מצא חן בעיני בני אדם. לזה בא שלמה המלך עליו השלום וציווה לשתי כיתות הנזכרות, שיבקשו לעשות, שתיהן - בעיני ה' ואדם, שאין לזלזל באחד מהם.
ראשון לציון, משלי, סימן ג', ומצא חן ושכל טוב, עמ' 63, הוצאת מ' לייפער, ניו-יורק, תשי"ד (1954)
הרשוני להכריע על מחלוקת שנפל ביניהם: על איש יהודי יצרו הלבישו ובעל בת אל ניכר, והוליד ממנה בן, ונתגייר אותו הבן, אם הוא כשר להימנות על הצבור להיות פרנס - שזה אוסר וזה מתיר.
והמה בחכמתם האריכו למעניתם, ואני אנא אני בא, מה אתן לפני מעלת כבוד תורתו, אמנם להיותי מצווה מפי מעלת כבוד תורתו אחווה דעתי גם אני. ...
בנדון שלפנינו: כל שהקהל מרוצים שיהיה פרנס עליהם, הרי הוא כקיבלוהו עליהם, ויכול להיות פרנס. ומיהו דווקא בדברים שאין שררה וכפיה, מועילה הקבלה להיותו כשר, ולמנותו פרנס על הציבור לכולי עלמא. אבל בדברים שיש שררה וכפיה, אפשר שאפילו קבלה לא מועילה.
בעי חיי, חושן המשפט, חלק א', סימן ב', דף א' עמ' ב' - דף ב, עמ' ב', שלוניקי, תקמ"ח (1788)
'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו: לו ישמטנו יוסף, והשב ישיב לנו את כל הרעה, אשר גמלנו אותו' - כבר כתבנו: 'שכל שלא הועילו מעשיו', לדעת רבי שמעון ברבי בגמרא, 'אין ראוי לנטור לו איבה', ואם כן, הוא הדין גם כאן. שאף שהשבטים ביקשו להוציא רעה על יוסף מכל מקום, כיוון שלא הועילו מעשיהם, ולא יצתה מחשבתם לפעול, אפשר שלא יהיה נוטר להם איבה.
נשמת חיים, דרוש ד לשבת הגדול, דף מ"ב ע"א, דרושים, שלוניקי תקס"ו (1805)
כי ללא ספק, אף כאשר מקיים העם את כל מצוותיה של תורה, אם נעדרת ממנו מצווה זאת: 'ואהבת לרעך כמוך', הרי שנעדרה ממנו כל התורה. כיוון שתכלית ומטרת מצוותיה היא לטוב לנו ולהחיותנו, ומטרה זאת לא תושג ללא אהבת אמת בין כל חלקי האומה. והם הם דברי רבותינו: 'מקדש שני מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם'. ואין הדברים צריכים הסבר כי כאשר חסרה אהבה באומה, כל יסודות חייה מתמוטטים, ואז אין ערך מלא לקיום כל יתר מצוות התורה שנועדו לקיומה.
מקור חיים, חלק א', פרק ד', עמ' 35, הועדה להוצאת כתבי הגרח"ד הלוי, ירושלים, תשכ"ז (1967)
ואל ידמה האדם השלם שאינו חסר כלום, אם מפאת חכמתו אם מפאת עושרו ושלימותו, שאינו צריך לשום סיוע אחרים, שהרי זה טועה בדעתו, כיוון שהוא חצי איש, ואינו נשלם כי אם בחצי איש חברו.
כאשר ציוונו הא-ל יתברך בנדבת המשכן לתת כל אחד מחצית השקל, ואינו נשלם האדם לבדו כי אם בחברת חברו. ואף אם נפול תיפול איזה הפרש בין איש ובין אחיו, זאת זיכרון תהיה חקוק על ליבם, כי לא יתכן לאיש ישראל להיות בפירוד עם חברו כי אם באחדות גמורה.
ולדעתי זה כיוונו רבנינו זיכרונם לברכה במצווה זאת: שיהיה בקולי קולות הכרזה קרי בחיל: 'באחד באדר משמיעים על השקלים' - דהיינו מחצית השקל, לרמוז על האחדות כדי שעל ידו, החי יתן אל לבו, לזרז עצמו להיות בשלום עם חברו.
ייטב לב, דרוש א לשקלים, דף ג עמ' א, דפוס יצחק שמואל וחבריו, איזמיר, תרכ"ח (1858)
סוף דבר תוכחה מגולה לבעלי לשון הרע. לא חרבה בית קדשנו ותפארתנו, אלא על עוון שנאת חינם ותולדותיה לשון הרע. ועל עוון זה נסתלקה שכינה מישראל. ובעבור זה: 'ישוטטו לבקש דבר ה'' - דהיינו דבר הלכה, ולא ימצא הלכה ברורה בפה חכם. וכיוון שאין שם דבר הלכה, אין שלום, שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'. כמו רמוז כל זה ב'רבה' פרשת 'כי תצא' בסופה. וכן כתוב: 'יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום', ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: 'יאר ה'' - במאור תורתו, ובזה 'ישם לך שלום'.
סוכת דוד, חלק א, קמט ע"א, דפוס רפאל יהודה קלעי וחברו מרדכי נחמן, שאלוניקי, תקל"ח [1778].
על פי מה שאמר 'נפש חיים', זיכרונו לברכה, 'פירוש שלמה': לא זכו בימי שאול לבניין הבית משום לשון הרע, עיין שם. וזהו: 'היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים' - ורק צריך להיזהר מלשון הרע, לזה סמוך ונראה רוח הקודש אומרת: 'למנצח משכיל לדוד בבוא דואג האדומי ויגד לשאול' - ישכיל את העם להיזהר מלשון הרע.
נורא תהילות, עמ' קל"א ב', דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ה (1925)
ביותר יהיה אזהרה בזה על ענין השנאה שהיא שקולה ככל התורה, כך אמר רבי עקיבא עליו השלום: 'ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה', רצה לומר: ככל התורה. כמו שאמר הלל הזקן: 'מה ששנוא עליך לחברך אל תעשה'.
וביארתי טעם: למה הלל אמר כך ורבי עקיבא אמר כך? - לפי כי הלל לקרב הגר, שאמר לו: למדני תורה על רגל אחד. אמר לו: כך מיוסד על ענין 'סור מרע'.
אמנם רבי עקיבא עליו השלום ידבר עם האיש הישראלי לא די לו ענין 'סור מרע' בלבד וצריך לקיים 'ועשה טוב' ולכן פירש כי מצות 'ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה', ומזה מובן ההפך - כי מה שאמר הכתוב: 'לא תשנא את אחיך בלבבך' הוא כלל גדול בתורה.
מקור חיים, עמ' 221, הוצ' בספריה הספרדית בני יששכר, ירושלים, תשס''ד (2004).
'אברם הוא אברהם - בתחילה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו' - שכמו שאברהם מוליד, גם אברם מוליד. וזה שאמר: 'אברם הוא אברהם'. אלא שבתחילה, בעודו אברם, נעשה אב לארם, פירוש לבני ישמעאל לבד, וזהו: 'אברם' – נוטריקון: אב ארם, ולבסוף על ידי שינוי השם, נעשה אב לכל העולם כולו - אלו זרע ישראל, שכל העולם ומלואו לא נבראו אלא בשביל ישראל, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה, עליהם השלום: וזהו אברהם – נוטריקון: אב המון.
שארית חיים, פרשת בראשית, עמ' י"ג-י"ד, דפוס זוהר, תל אביב, תשמ"ו (1986)
'לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך' - ירצה במה שנודע בפסוק: 'אדם אתם' כי כל ישראל הם אילן אחד, ואדם אחד כלול מן רמ"ח איברים, וכמו שכל אברי האדם אוהבים זה לזה. וזה שכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך' - כי רעך הוא ממש כמוך, כלומר כדמיון גופך, המחובר מאיברים רבים.
וגם לזה סיבת זה: 'לא תיקום ולא תיטור את בני עמך' - להתקנא איש ברעהו ולהתגדל עליו, וכמו שאיבריך הקטנים כדמיון הרגלים, נשמעים אל האיברים הגדולים כדמיון הראש והעין, כך הקטנים שבכם יהיו נשמעים לגדולים, כי מעולם לא נמצא שגדלי האדם יתקנאו בראשו, ללכת הראש למטה והרגליים למעלה.
עץ הדעת טוב, חלק חידושים על התורה, דף קמ"ז עמ' א', הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2011)
'בשלום יחדיו אשכבה ואישן, כי אתה ה' לבדד, לבטח תושיבני' - אפשר לפרש על פי מה שחקרו המפרשים זיכרונם לברכה, איך יכול האדם לקיים תרי"ג מצוות, והרי יש הרבה מצוות שלא יבואו לידו לקיימם כגון פדיון הבן, שלא נתן לו הקדוש ברוך הוא בן בכור, ועוד כהנה רבות, ותירצו זיכרונם לברכה, שעל ידי השלום יוכל לקיים תרי"ג מצוות, שמה שלא קיים הוא קיים חברו. וידוע שאמרו זיכרונם לברכה, כשהקדוש ברוך הוא דן את האדם, הנשמה אומרת: הגוף הוא שחטא ולא אני, והגוף אומר: אני לא עשיתי מאומה כי הגוף בלא נשמה כאבן דומם. מה עושה הקדוש ברוך הוא? - מרכיב הנשמה בגוף, ודן אותם יחד. וזהו שאמר הכתוב: 'בשלום יחדיו' - על ידי שנהיה בשלום, ויחשב לנו כאילו קיימנו כל המצוות, על ידי זה 'אשכבה ואישן' בקבר ואין צריך להרכיב הנשמה בגוף וכאמור.
אחוה ושלום, חידושי נ"ך, תהילים , עמ' 115, ירושלים, מכון שרי זבולון, תשע"ט (2018)
'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול' - והנה שידוע שמידת הגאווה, היא מביאה לידי מחלוקות רבות - שמצד גאוותו, יהיו שונאים אותו.
ואין כן אם יש שלום ביו תלמידי חכמים, בוודאי שיש להם מידת הענווה, וזהו 'שלום רב לאוהבי תורתך', שהם תלמידי חכמים ואין בידם שום מחלוקת.
ועל ידי זה - 'ואין למו מכשול' - להורות שלא כדין ושלא כהלכה, שמכיוון שאוחזים מידת השלום, מוכרח שקנו כבר מידת הענווה, וכיוון שהם ענווים - תלמודם מתקיים בידם ואינם שוכחים לימודם.
חסד ואמת, דף כ' עמ' ב' דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ו (1916)
שכישראל ראו בתשעה באב בערב, שבא האש בהיכל הקודש, אמרו מזמור, ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על עצים ואבנים, ושמחו שמחה גדולה. וכתב רבינו האר"י, זיכרונו לברכה, שנהגו העולם לומר פסוקי נחמה בערב תשעה באב. ומרן החבי"ב הביא משם הרב 'צידה לדרך', שערער על מנהג זה, שכל היום אסור בתורה יעויין שם. ורבינו האר"י טעמא טעים על מנהג זה על פי האמור, שאז שמחו ישראל ששפך חמתו על העצים, ואז קבלו נחמה, וכתב דהוא מנהג טוב ונכון.
ולבש הכהן דף רכ"ז עמ' א', איזמיר, תרמ"ט (1889)
'אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף' - ומקשים, שלכאורה נראה שהתורה עלבון רב מטילה - שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף.
ומה עלבון יש לה לתורה, שלא יעסקו בה?! - ובפרט שנראה שאפילו אם רבים עוסקים, ואחר אינו עוסק - נקרא נזוף. ומה אכפת לתורה אם אחד אינו עוסק?! - והלא לא אלמן ישראל ויש כמה חכמים שעוסקים בתורה. ועל פי דרכנו אמרנו שם - כי כל אדם מישראל קיבל חלקו מסיני, וצריך שיטרח ויעסוק בתורה להוציא לאור חלקו, וזה לא אפשר על ידי אחר.
אהבת דוד, דרוש י"ב לשבת כלה, עמ' נ"ג, דפוס אליעזר סעדון, ליוורנו, תרנ"ט (1799)
'ויהי בישרון' - כתב רש"י זה הבורא ברוך הוא, 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל' - כשהם באגודה אחת ובשלום, הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם. וזהו שאמר לדבריך. שאמרת שארץ ישראל מוחזקת מאבותיהם, שהרי כך כתוב: 'מורשה' - היא ארץ ישראל מוחזקת, אם כן מקשה אני לך: למה לא נתן התורה הקדוש ברוך הוא לישראל בארץ ישראל, מאחר שהיא מוחזקת, לזה אמר: 'ויהי בישורון מלך' - רצה לומר: אימתי הוא מלכם של ישראל? - בזמן שהם באגודה אחת, ואם היה נותן התורה בארץ ישראל היו חולקים - זה יאמר בחלקי וזה יאמר בחלקי. לכן הצד השווה לכולם - במדבר.
תולדות יעקב, דף לז עמו' א, דפוס רפאל יאודה קלעי ומרדכי נחמן, שלוניקי, תקכ"ב (1762).
'הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו' - מי שרוצה ללכת לעולם הבא בתמימות, דהיינו שלם במעשיו, לא יספיק לו מה שהוא 'פועל צדק' - שומר תורה ומצוות, אלא צריך: 'לא עשה לרעהו רעה' - מקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' שהיא כלל גדול בתורה. גם יהיה 'נבזה בעיניו ימאס' - דהיינו עניו אמיתי, ואינו חושב עצמו לכלום. 'ואת יראי ה' יכבד' - אפילו הפחותים ממנו בחכמה וביראה, ועל ידי זה ילך לעולם הבא תמים ושלם, 'ופועל צדק' - שנמחלים לו כל עוונותיו בזכות המעלות הנזכרות, ונחשב כאילו תמיד היה פועל רק צדק, וקיים כל המצוות.
חיים וחסד, א, עמוד קט. ישראל, תשס"ג (2002).
למה נסמכה פרשת 'אתם נצבים' לקללות? - לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים, חוץ מארבעים ותשע שבתורת כוהנים, הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו?! התחיל משה לפייסם: 'אתם נצבים' - הרבה הכעסתם למקום, ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו'.
והנה לכאורה לפי זה היה לו לומר: 'אתם נצבים היום כולכם' ותו לא, ומהו 'לפני ה'? - אבל הנראה שמשה רבינו, עליו השלום, אמר להם דבר בטעמו, בדרך מוסר, שיהיו כולם אגודה אחת, לאהוב את ה', ולא יהיה ביניהם פירוד, חס ושלום, ואפילו אם חברו הרע לו, אל ימסור את דינו לשמים. ולפיכך פירט: 'מחוטב עציך עד שואב מימיך' - לרמוז לאחדותם, וכולם חשובים לפני ה'. על כן אמר להם: 'אתם נצבים היום' - דעו לפני מי אתם עומדים? - 'לפני ה'', שהוא 'א-לוהיכם', והוא הנותן לכל איש ואיש די מחסורו ומשביע לכל חי.
נשמת חיים, עמ' קמז-קמח, הוצאת יצחק כהן, ישראל, תשס"ה (2005).
התגלות השכינה בשלמות, באה רק מכוח המעמד האדיר של ישראל, כאיש אחד בלב אחד, ונבאר את הדברים הללו, שהם חשובים מאוד, הן אז והן בדורנו, בו האחדות נדרשת לנו כאוויר לנשימה ...
השכינה מכונה בספרים בשם 'כנסת ישראל', הווה אומר, אור א-להות זה הוא הוא נשמתם הפנימית של עם ישראל. עלינו להבין, עם ישראל איננו אוסף של יחידים, עם ישראל הוא מהות אחת, ולו יש נשמה אחת. כנסת ישראל, השכינה, היא הנשמה האחת הזו, אשר ניצוץ ממנה מאיר בכל אחד ואחד מישראל, ומהווה בו בחינת נשמה. כנסת ישראל היא הנשמה, והאומה הישראלית בעולם הזה היא הגוף, שבו מתלבשת ומופיעה הנשמה העליונה הזו. ...
ברגעים עליונים של 'ויחן שם ישראל נגד ההר' - כאיש אחד בלב אחד, שלא חשו את עצמם כל אחד כישות נפרדת לעצמו, אלא חשו עצמם כמהות אחת ממש, שיש לה לב אחד, אז היה הגוף הלאומי אחיד ושלם, ואז יכלה השכינה להופיע בהם.
טללי חיים: מבואות ושערים לפנימיות התורה ולעבודת ה', עמ' ק"ע. הוצאת כרם - ישיבת רמת השרון, תש"ע (2010).
במדרש אמרו: כשיצאו ישראל ממצרים, כל המסעות היו במריבות, וכשבאו לסיני, הושוו כולם אגודה אחת, כמו שכתוב: 'ויחן שם' - ולא כתוב ויחנו. אמר הקדוש ברוך הוא: התורה כולה שלום, ולמי אני נותנה? - לאומה שהיא אוהבת השלום, ומתקיים 'וכל נתיבותיה שלום' עד כאן לשונו. בא ללמדנו שאין התורה נקנית אלא אם כן החבורה שלומדים יחד הם אוהבים זה את זה.
קיץ המזבח, עמ' ל"ח, קרן שם טוב, ירושלים, תשמ"ד(1984)
'ויאמר א-להים אל נח ואל בניו לאמור: הנני מקים את בריתי אתכם, ואת זרעכם אחריכם'. -
ואל שתי הגאולות, בשני הזמנים הנזכרים, רמז הכתוב הזה באומרו: 'ויאמר א-להים אל נח ואל בניו' - להבטיחם על גאולתם מצרת המבול, שהיא גאולת עולם, 'ולאמור' שאמר היינו - לדורות עולם, לבשרם בגאולה העתידה לבוא, שהיא גאולה שלימה בגאולת המבול. וזהו שאמר: 'הנני מקים את בריתי אתכם' - היינו גאולת המבול, 'ואת זרעכם אחריכם' - היא גאולת ישראל. ...
ובזה יתיישב: 'ה' למבול ישב, וישב ה' מלך לעולם' - רמז שתי ישיבות, שהם גאולה שלימה שעליה נתייחסה בשם 'ישיבה', כביכול הראשונה - בימי המבול שאליה רמז באומרו: 'ה' למבול ישב', ולשנייה היא לעתיד לבוא, גאולת עולם, שעליה אמר: 'וישב ה' מלך לעולם.'
באור החיים, דרושים על התורה, פרשת נוח, דף ז', עמוד 13, דפוס ארץ ישראל, ירושלים, תרפ"ט (1929).
'ולישמעאל שמעתיך, הנה ברכתי אותו ... ונתתיו לגוי גדול.' - בדבר שאין לו שיעור, לא יצדק לקרותו גדול, שאפשר שימצא אחר גדול ממנו, בין בדמות בין באיכות, ולכן לא יוצרך לקרות גוי גדול לשום אומה ולשון זולתי לכנסת ישראל, שהיא גדולה במעשיה, באומרו: 'ומי גוי גדול אשר לו א-להים קרובים אליו', וכן הבטיח לאברהם באומרו: 'ואעשך לגוי גדול', אם כך איך אמר כך: 'ונתתיו לגוי גדול'.
ולבי אומר לי שאף על פי, ש'ונתתיו לגוי גדול' - לפי הנראה היא ברכה לישמעאל, תוכו רצוף אהבה לישראל, וזה שאמר: 'ונתתיו' - כולו שיהא ישמעאל מסור ביד ישראל שהם הנקראים באמת גוי גדול.
באור החיים, דרושים על התורה, פרשת לך לך, דף ח', עמוד 15, דפוס ארץ ישראל, ירושלים, תרפ"ט (1929).
'ויראום את פרי הארץ. ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב היא וזה פריה'. רש"י: זבת חלב ודבש היא - כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו.
בכאן לא מצינו שסיפרו המרגלים שקר כלל, אלא שבני אדם אומרים משל זה על דוברי שקר. וכן המרגלים שהייתה כוונתם בסיפורים לרעה ולא לטובה אף על פי שדברו אמת.
עם כל זה אמרו שאינם יכולים עליה מחמת חוזקה. ואילולי שאמרו אמת לא היו ישראל נשמעים להם. שיאמרו שהם מתכוונים לגנותה.
חפץ חיים, ספר במדבר, פרשת שלח לך, דף צד עמ' א, דפוס האחים פנחס ויצחק, מקנס, תש"ב (1942)
'כי מנסה ה' אתכם הישכם אוהבים את ה'' - שמה שאמר אוהבים ולא אמר הישכם יראים את ה'. האמנם כוונת הכתוב הוא, שהנה ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ש'אהבה מקלקל את השורה', ואם כן יתכן הדבר, שאם אדם יתרעם עם חברו על אוהבו, שדיבר עליו סרה או שעשה לו שלא כהוגן, ורואה בעין שכלו, שעשה לו אוהבו לזה שלא כהוגן, ובטוב ילין עליו על כל זאת אהבה שבו עם אוהבו, היא מונעת עליו מלענות סרה על אוהבו, וייתן פנים למעשהו, לאמור ששמא כך וכך הייתה כוונתו או יכחיש ויאמר שלא כך היה הדבר וכיוצא בזה, ישיב לרעהו בפיו, ולא ייתן מום בעמיתו, כי אהבה שבניהם מקלקל את השורה כנודע. וכלפי זה אמר הכתוב שאם: 'יקום נביא או חולם חלום, ונתן אות או מופת לאמור נלכה אחרי א-לוהים אחרים', על כל זה צריך שלא תשמע דברי הנביא ההוא, הגם שנראים דבריו מכוח האות והמופת, המוכיח כדבריו. וימשול בעצמו לעשות כן הימנו? משום כי מנסה ה' אתכם לדעת 'הישכם אוהבים את ה'' - דווקא, משום שכך היא מידת האוהב, כשישמע תועה על אוהבו, שהגם שבלבבו יבין, שנראים דברי המדבר תועה עליו, שהוא לא יסכים בדבר ההוא כי אהבה שבו מקלקל השורה להפך בזכותו, ויתן פנים לדבר ההוא או יכחיש בעניין הנזכר.
בן יאיר, ספר ראה, סימן ח', דף ק"ד ע"ב, איזמיר, דפוס אהרון יהושע שיגורה, תרל"ז (1877)
ולעניות דעתי אל זה כיוונו רבנינו זיכרונם לברכה באומרם 'החושד בכשרים לוקה בגופו' - שלכאורה יש להפליא, שמה ראו על ככה לענוש לחושד בכשרים שילקה בגופו, ומה היא מידה כנגד מידה?
האמנם, על פי זה יתבאר, דהיינו שכיוונו באומרם כל החושד בכשרים - דהיינו שאם רואה אדם כשר שבאו לו ייסורים בעוון הדור לא די שאינו שב ומתחרט באומרו בשלי הצער הזה, אלא אדרבה הוא חושד בצדיק אשר נלקה, ואמור יאמר כי עוונותיו גרמו כל אלה, לכן הענישוהו שנלקה בגופו, כמו שחשדו לצדיק על שלקה בגופו כן הוא גם כן נלקה בגופו, והווי מידה כנגד מידה ממש, וקיים לנו.
בן יאיר, דרוש י"ט, עמ' רנ"ב, הוצאת מדרש עובדיה, ירושלים, תשס"א (2001)
נשאלתי מעיר תהילה כלכותה מאת ידיד נפשי, היקר והנעלה ... בעניין העגלה, ששמה 'מוטור קאר' ו'מוטור סייקל', אם אפשר לרכוב בהם להליכת מצוה כגון בית הכנסת בשבת ויום טוב, ואם יש חילוק בזה משבת ליום טוב על ידי ישראל או על ידי גוי? ...
מעתה לנידון שלנו: הקרון הזה, שהולך ע"י הבערת הקיטור בשבת אסור על ידי גוי כל שכן על ידי ישראל, אך ביום טוב - אם הוא באופן, שיכול לתת בנזין הרבה כדי שיוכל להיות דולק, משעה שיוצא ללכת לבית הכנסת עד שיחזור לביתו, לא יצטרך לכיבוי כי אם כשיחזור לביתו, יגמר הבנזין מאליו ויכבה מאליו - מותר לרכוב ולהדליק על ידי גוי. ואם אין מקום לתת כל כך הרבה בנזין , יקח הגוי עמו זכוכית בנזין כדי לתת בו בשעה שיוצא מבית הכנסת לחזור לביתו. ואם אין אופן לזה, יוכל לעשות הבערה וכיבוי ע"י גוי שיושב בצדו, שהוא מצווה אותו מערב יום טוב, שיעשה הכל בלתי אמירה, שעיקר האיסור הוא שבות, ואמירה לגוי שבות דשבות - מותר כנזכר לעיל.
ומה גם כי זה אינו כיבוי ממש זולת גרם הכיבוי, שמונע את הבנזין מלרדת ועל ידי זה גורם הכיבוי. וגם שהוא דבר מצווה ללכת לבית הכנסת כנזכר לעיל, ואין לנו לגזור גזרות חדשות מדעתנו.
ספר שו"ת משה האי"ש, השמטה לאורח חיים, דף קע"ח, דפוס הר"ר שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים, תרפ"א (1921).
'עשה לך רב וקנה לך חבר והווי דן את כל האדם לכף זכות' - יש בני אדם, חושבים כי מה הם ומה ערכם ,להוכיח הרבים ולהשיב רבים מעוון. ואפילו שהם רואים בעיניהם בני אדם עושים דברים לא יפים. אך זה טעות, כי הפסוק אומר: 'הוכח תוכיח את עמיתך' - אדם שהוא חברך ודומה לך, וכל ישראל חברים ואחים, ואדרבה התוכחת מאדם כמוהו הנראה לו שהוא איש פשוט מתקבלת ביותר מתוכחת של רב גדול. כי הנוכח יאמר: הרב הזה רוצה שאני אהיה דומה לו ואלך בדרכו, ומה לי ולו?!
ועל זה אמר התנא: 'עשה לך רב' - תעשה עצמך כאלו אתה רב, ותוכיח כל מי שאינו הולך בדרכי התורה ואדרבה על ידי זה 'וקנה לך חבר' כי דבריך יתקבלו על השומעים ויהיו לך חברים. ...
וכמו שאמרו בזוהר הקדוש: אם היו יודעים בני אדם כמה זכות, המגיע למי שמזכה החייבים, היו רודפים אחריהם כרודפים אחרי חיים.
חזקת אבות, עמ' מ"ח, הוצאת בן המחבר, נתיבות, תשנ"ב (1992)
'פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי' - יובן במה שכתב במסכת נדרים וזה לשונו: 'לכל מי שנידו בחלום, יכנוס עשרה תלמידי חכמים, ששונים הלכה - ויתירו לו. לא מצא, יכנוס עשרה, ששונים משנה. לא מצא יכנוס עשרה, שקוראים מקרא. אינו יכול לכנוס עשרה, יתירו לו שלושה. לא מצא, ילך וישב בפרשת דרכים, ויתן שלום לכל העובר.' וזהו נראה שהוא כוונת הכתוב: 'פדה בשלום נפשי' - שעל ידי נתינת השלום, נפדית נפשי מהנידוי, 'מקרב לי' - הינו שזה הינו קרוב לי וקל לעשות לפי 'כי ברבים היו עמדי'.
מצא חיים, דף מז ע"א, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי - דפוס יוסף מולכו, שאלוניקי, תקע"ו (1816).
הנה 'תענית' הוא אותיות 'תת עני', ואותיות שאחר 'עני' הם 'כסף', לרמוז: שמה שהיה עתיד לאכול ביום התענית, יתן תחתיו מעות של כסף לעניים, וזהו סוד מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שכר תענית צדקה' - ואפשר להקשות על מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שכר תענית, צדקה', כי איך יתכן שמפני שהתענה, עוד מוציא ממה שיש לו? - אבל בירור העניין כך, שלפי שהתענה, אז מזמן לו הקדוש ברוך הוא עניים מהוגנים כדי ליתן להם צדקה, שבזכותם יזכו לחיי העולם הבא, וזהו שכרו של המתענה, וזהו עניין 'שכר התענית צדקה'.
ארזי לבנון, עמ' ר"ו, יהוד, תש"ס (2000)
והנה פה עיר הקודש צפת, תבנה ותכונן, יש לנו הספרדים הסכמה קדומה בזה, וזה לשונה: בשבטי ישראל הודענו נאמנה כי חוק לרבנן סבוראי, ראשונים כמלאכים, זכותם יגן עלינו אמן, משום ישוב ארץ ישראל המקודשת, ומשום דרכי שלום, שכל חכמי עיר הקודש יהיו לאחדים, ולא תהיה, חס ושלום, קטגוריה ביניהם. תיקנו כי כל מין הכנסה או הקדש או ישיבה אשר יקדישו בני ישראל יחיד או רבים, אפילו אם יהיה לאנשים נקובים בשמות מפורש יוצא מפי הבעלים, אפילו כך יכנס לאמצע לקופת התלמידי חכמים, ויתחלק על פי סדר החלוקה דרבנן הנהוגה, איש לפי מהללו. ...
ונראה שכיוון כי כל חכמי העיר המקבלים, הם עצמם הסכימו בזה להתנהג כן, הם ודורותיהם עד עולם, כמבואר בלשון ההסכמה, יפה נדמה והסכמה זאת היא טובתם.
ארץ החיים, עמ' 333-334, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תש"ן (1990)
אנחנו בני ישראל כל האומה בכללותה היא רק גוף אחד נפש אחד כמו שכתוב: 'ויחן שם ישראל נגד ההר', ופירש רש"י: 'כאיש אחד בלב אחד' - המובן כשיהיה שלום בין האומה הישראלית, ויהיו מדובקים יחד איש ברעהו, אז הם כלי שלם בתכלית בלתי שום נקבים, ואז יוכל הקדוש ברוך הוא להשפיע עלינו רוב טובה בנשמותינו, יען שכל נשמות ישראל צמודים ומדובקים ביחד אהבה ואחווה שלום וריעות, אבל אם, חס וחלילה, יהיה פרוד לבבות ושנאה אזי הכלי הוא נקוב על ידי פרוד הלבבות, ואם ישלח לנו שפע וברכה, ילך לאיבוד, חס וחלילה, לכן היטיבו חכמינו זיכרונם לברכה אשר דיברו: 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום' - דהיינו על ידי השלום, אזי יהיו כל נשמות ישראל חיבור עצום ככלי החזק ובריא לקבל השפע.
מצא חיים, דף ב', עמ' א', דפוס הר"ש הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ח (1928)
בתוך השנה למות רבי חיים פינטו, באו פורעים, ביום שבת, וכתרו את שכונת היהודים כדי להרוג ולאבד את היהודים. בשל פיקוח נפש, רבי הדאן, בנו של רבי חיים פינטו, יצא את תחום העיר אל בית העלמין כדי להשתטח על קבר אביו הקדוש. רבי הדאן נשא תפילתו, ביקש שזכות אביו תגן עליהם במותו כמו בחייו, ומהגגות הסמוכים לבית העלמין, נראו רוכבי סוסים, שהניסו את הפורעים. ויושע ה' ביום ההוא את העיר מוגאדור. את יום ההצלה מהפורעים מציינים על ידי ביקור בקברו של הצדיק
אין בידינו כתבים מדברי תורתו, הבאנו סיפור מעשים צדקתו, מעובד לזיכוי הרבים מאתר הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו.
אשרי לבן, שיש לו יכולת לפרנס את אביו ואת אמו, והם שרויים אצלו בביתו, וסמוכים על שולחנו, כאילו הממון כולו, שיש לו - מאביו, ובזה מובטח לו, שתרום קרנו, ולא ימוט לעולם.
צדקה לחיים, עמ' נ"ט, הוצאת שובי נפשי, ירושלים, תשנ"ט (1999)
'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' - ייתכן לפרש, שכיוון שמקובל בידנו שכל ישראל ערבים זה לזה, והם כדין השותפים בעשיית המצוות וקיום התורה ובלימודה, יש זכות לישראל, איש מאת רעהו בתורה ובמעשים טובים שעושה, כדין שותף שיש לו חלק. ...
ויפה מביא ראיה מקרא: 'ועמך כולם צדיקים' - ולכל אחד יש לו משלו, ואם המצא תמצא ריקנים שבישראל גמורים, עם כל זה 'לעולם ירשו ארץ' – לעולם, בא לרבות אף למי, שאין לו משלו.
פעולת צדיק לחיים, עמ' א, הוצאת שיח ישראל, ירושלים, תשנ"ח (1998)
'וכתבתם על מזוזות ביתך' - את המילים 'ואהבת את ה' א-להיך, בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך', על כל אחד לכתוב 'על מזוזות ביתך' - בדלת הבית, כדי לזכור תמיד, שאהבתנו לא-לוהים חייבת להנחות אותנו, איך להתנהג עם מי שגר עמנו בתוך הבית.
עליה להדריך אותנו גם בחיינו הפרטיים. אנו מוכיחים את אהבתנו לא-לוהים על ידי כיבוד הורים, על ידי הידור פני הזקנים, על ידי תשומת לב לדברי המורים, על ידי סבר פנים יפות לאחינו ולאחיותינו, הושטת יד לאביונים, אשר עומדים על מפתן ביתנו, והתחשבות במי שעובד אצלנו. הכל בהתאם למצווה זו, שהרי אלו דברים שאנו פוגשים בבתינו.
עלינו לכתוב את המילים האלו גם בשער עירנו, כדי לזכור את אהבתנו לא-לוהים גם בחיים הציבוריים. בעת העתיקה הרבה מהחובות הציבוריות בוצעו במתחם הסמוך לשער העיר. 'בשעריך' - משמעו: ברשות הרבים. משמעות המצווה היא שבכל משאינו ומתנינו כאנשים וכנשים, ובכל חובותינו כאזרחים, עלינו לכלכל דברינו בצדק, מתוך אהבתנו לא-לוהים שציוונו על כך.
The Jewish Religion, Ethically Presented, תרגם יאיר סעדון, עמוד 22, ניו יורק, תרס"ד (1904)
במדרש: 'ויקחו לי תרומה' - בשעה שאמר לו הקב"ה למשה על עסקי משכן, אמר לו ריבונו של עולם כלום יכולים הם ישראל לעשותו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: אפילו אחד מישראל יכול לעשותו שנאמר 'מאת כל איש אשר ידבנו ליבו.' עד כאן. ...
במה שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: שהעיקר הוא קדושת עם בני ישראל, שיקדשו את עצמם, ואז תהיה שכינה שרויה ביניהם, כמו שאמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, שהעיקר והמשכן שלו, יתברך, הם ישראל. וזהו: 'אפילו אחד מישראל יכול לעשותו' - דהיינו: בשביל אחד בצדקתו ובמעשיו הטובים, גורם להשרות שכינה בישראל, כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: עשה מצווה אחת אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, ויהיה היכל ה' המה, להמשיך הטובה והחיים בעולם.
נרות זכריה, עמ' י"ב, בהוצאת המשפחה, בני ברק, תש"ן (1990)
ידוע הדבר איך אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא או בגלגול זה או בגלגולים אחרים, וצריך לעשות תיקוני העבירות, להעלות ניצוצי הקדושה שנפלו על-ידיו או על-ידי אחרים משורשי נשמתו, וידוע איך על-ידי העבירות נבראים מזיקים ומשחיתים, וכל זמן שלא נעשה תיקון לברר ניצוצי הקדושה מהקליפות, כל מעשיו הטובים ומצוותיו יונקים מהם, ומתגברים עליו להחטיאו ולפתותו, והנה רבינו האר"י, זכר צדיק וקדוש לברכה, עשה סדר תיקוני העבירות שיעשה אותם האדם, הגם שיודע בעצמו, שלא חטא בעבירה זו, אולי חטא בגלגולים אחרים או אחרים השייכים לשורשי נשמתו חטאו בעבירות אלו, ועליו לעשות תיקון הנצרך, לברר ניצוצי הקדושה שנפלו בעבירות אלו, בין על-ידו בין על-ידי אחרים כדי שלא יהיה להם להקליפות שום אחיזה בתורתו ובמצוותיו,
ובהיות כי רבינו האר"י, זכר צדיק לברכה, עשה סדר תיקוני העבירות במספר תעניות כפי תיקון השייך לכל עבירה, ובדור זה ירדה חולשה לעולם, ואין כל אדם זוכה לעשות מספר תעניות כפי מה שסידר רבינו האר"י, זכר צדיק לברכה, הנה מצאנו ראינו להרב הגדול, המקובל הגאון המפורסם, חכם רבי ויוסף חיים, זכר צדיק וקדוש לברכה, רב מבבל, בספרו 'לשון חכמים', חלק אחד, מדף קי"ח עד דף ק"ס, שעשה סדר נכון לתיקוני העבירות, להקל על האדם שלא עצר כוח להתענות כל מספר התעניות, שיתענה יום אחד, ושאר התעניות יוכל לפדותם, שייתן בעד כל יום של אותו תיקון שעוסק בו.
בניהו בן יהוידע, חלק א', תיקוני הנפש, דף א' ע"א, מכון בני יששכר, ירושלים, תרע"א (1911)
'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' - בא בעורמה בטענת 'אחרי רבים', כיוון שהם מפוזרים ומפורדים. ובזה פירש עטרת ראשי מורי ורבי חיים עד העולם, תשובת אסתר המלכה: 'לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי' - שכיוון שכל ביאת המן הרשע היה לבטלם מתלמוד תורה כדי לבוא עליהם בטענת 'אחרי רבים'. ... ולכן אמרה אסתר בעת ההיא: 'לך כנוס את כל היהודים', 'כנוס' דווקא - שיהיו באחדות. ובזה 'וצומו עלי', שתענית זה יעלה גם עלי, ואז 'ובכן אבוא אל המלך' - לבטל הגזירה בטענה זו.
שמחה לאיש, דף מג ע"א-ע"ב, דפוס בן ציון בנימין רודיטי, איזמיר, תרכ"ה (1865).
במדרש חזית בפסוק 'היושבת בגנים': רבי נתן בשם רבי אחא אמר: אף על פי שישראל עסוקים במלאכתם כל שישה ימים, ביום השבת משכימים ובאים לבתי כנסיות, וקוראים קריאת שמע, וקוראים בתורה, ומפטירים בנביא, והקדוש ברוך הוא אומר להם: הגביהו קולכם כדי שישמעו חברים שעל גביכם. ואין חברים אלא מלאכי השרת. תנו דעתכם שלא תשנאו זה את זה, ולא תקנאו זה את זה, ולא תחרחרו זה עם זה, ולא תביישו זה לזה, שלא יאמרו מלאכי השרת: ריבונו של עולם, תורה שנתת להם אינם עוסקים בה, והרי איבה ותחרות ביניהם'. עד כאן. וכתב מהרש"א יפה, שאף על גב שעוסקים בתורה, כל שאין שם שלום, לא חשוב עסק התורה, שהשלום הוא עיקר קבלת התורה. ... וכן מצאנו שאף על גב שהתורה היא סם של חיים, אפילו כך ... אמרו: 'שנים עשר אלף זוגים תלמידים, היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס וכולם, לא עלינו, מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה'. ופירשו – דהיינו: שהיה לשון הרע, והיו מספרים אחד באחד בגנות חברו, ושם לא נמצא תינוק מגבת עד אנטיפרס שלא היה יודע הלכות טומאה וטהרה, ואפילו כל תורה בזמנה לא הגנה, מפני בעלי לשון הרע ותחרות שביניהם.
יד שלמה, דף לד ע"א, דפוס יתומי בצלאל הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תקפ"ו (1826)
ובכתבי הקודש מאור המופלא רבינו האר"י בספר הליקוטים שלו כתב-יד, ראיתי מה שכתב בספר תהלים סימן ס"ה: 'ולך דומה תהילה א-להים בציון, ולך ישולם נדר, שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו' - שפירש התכת הכתובים הללו, בזה האופן, וזה לשונו: 'לך דומה תהילה' - פירוש: כי בוודאי השם יתברך יודע כל מה שהאדם חושב בליבו, ואם כן ראוי 'לך דומיה תהילה', והיה ראוי ששום בני אדם לא יודו לך ולא יתפללו לך, רק שיהיו דוממים ...
ואם כן למה ציוויתני להתפלל לך, 'ואתה קדוש יושב תהילות ישראל' וחפץ לשמוע תפילתנו, וזהו: 'שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו' - כי כבר אמרנו לך דומיה תהילה, ואמנם אנו רואים שאתה חפץ לשמוע תפילתנו, וזהו: 'שומע תפילה' - הטעם הוא כי 'עדיך כל בשר יבואו' - שעל ידי כל בשר יבואו, שעל ידי התפילה שהאדם מתפלל, ורואה את חברו ובא גם הוא להתפלל, מה שאין כן אם היה הדבר מסור ללב, וזהו: 'עדיך כל בשר יבואו' - פירוש: כולם, אפילו אותם שאינם רוצים, יבואו אליך.
סוכת דוד בתוך בית המלך, דרוש למעלת המצוות, דף י"ט ע"ב. דפוס מ. נחמן וד. ישראליג'ה, שאלוניקי תקס"ד (1804).
אין חיוב זה, שלא לגלח את הזקן, מוטל אלא על חסידים, ובאים בסוד ה', ולא כל הרוצה ליטול את השם -ייטול. ועל זה בא מה שהביא אחר-כך עדות רבי מנחם עזריה מפאנו, שהיה מסתפר במספרים, למעלה בפנים, חוץ ממקום הפאות, וכמו שעושים כמה רבני אשכנז, כשהייתי עמהם בפאריז. ....
ומה שכתב שראה במנטובה צורת רבי מנחם עזריה מפאנו, והוא בזקן מלא על גדותיו, ושהוא הכחשה בעדות, נראה לעניות דעתי, שאין כוח בדיוקן מלאכת הצייר, להכחיש עדות רבנים גדולים.
הרב יוסף חיים ירא, ליקוטים מכתבי הרב חננאל ניפי, ברלין, תרס"ט (1909) עמ' 14
וכן תקנו חכמים לברך על כל מין ומין שנתן למזוננו, בתחילה ובסוף הברכות הראויות עליהם, ולא שהשם יתברך צריך לברכותינו, אלא כדי שמכוח הברכות הוא יברך אותנו, לפי שכל המברך מתברך. ולכן אשרי האדם שמברך אפילו את חברו, לפי שגם חברו יברך אותו, וכל המברך אחד מישראל יבורך מאת השם יתברך, באשר הבטיח הקדוש ברוך הוא בעצמו 'ואברכה מברכיך'.
חנוך לנער, חלק ב', "מוסרי השחרות", עמוד 1. דפוס אליעזר מנחם אוטולינגי, ליוורנו תקצ"ב (1832).
צעקתה של אשה זו ... הצועקת במרה בתוך שנתה עלתה לפני, ולא יכולתי להתאפק כי נכמרו רחמי עליה, וקשה עלי להעלים עין ממנה ולאטום אזני משמע צעקתה. לכן אמרתי אלקט נא באומרים מתוך ספרי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, לבקש לה מזור והצלה לצערה. ובהשם שמתי מבטחי, כי יעזרני על דבר כבוד שמו ... וריווח והצלה יעמוד לענייה צוערה הזאת, להוציאה מכבלי עיגון. ואחרי החיפוש בספרי הפוסקים מצאתי חמישה טעמים, שעל פיהם יצא לאור משפטה, להתירה.
מנחת הח"ג, חלק ב', אבן העזר, סימן ג', עמודים מ"ג, הוצאת דפוס איתאח, ירושלים, תש"ח (1948)
באו אחינו מכל קצות תבל, עדה עדה ומנהגיה, גווניה והליכותיה, וכולם בדרכי ה', 'הליכות א-לי מלכי בקודש'. ראיתי מנהגים ממנהגים שונים, חלוקי וחלופי דעות, בענייני בית הכנסת וסדרי תפילה, ובפרט ביישובי עולים - זה אומר ככה וזה אומר ככה, ולפעמים המצב יגיע עד לקטטות ולדברי ריבות, ה' יצילנו. וקשה מחלוקת, אפילו בביתו של אדם, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, וכל שכן, וקל וחומר, בביתו של הקדוש ברוך הוא בבית הכנסת, משום שהשכינה שורה. לכן אזרתי עוז בנפשי, ונכנסתי לגוב אריות, והבאתי מה שעלה אתי במצודתי, סדרתי קונטרס קטן זה, להיות מצוי ביד כל אחד מהציבור, וביד שליח הצבור בפרט, בו יראו דבר דבור על אופניו, להשכיל ולדעת מה יעשה, ולפי המנהג, נהר נהר ומסלולו.
חד"ר בריו"ח, עמ' ס', תשנ"ה (1995).
'ערבה' הדומה לשפתיים, ובכללם גם הריקנים שבישראל, אשר לא למדום אבותם, ולא ידעו ולא יבינו מדת ותורה. הולכים בחשכה מבלי דעת, גם את המעשה, מראש ועד סוף. ואמר הקדוש ברוך הוא, לאבדן אי אפשר, כי 'כל פעל ה' למענהו'. אלא יאגדו אלו עם אלו, ומזה אני מתקלס. 'האתרוג' הזה בכל לב ובכל נפש יחפוץ לעשות אגודה אחת עם יתר השלושה המינים. אך יירא ויפחד לנפשו מחמת הקנאים, אשר תרע עינם באיש הולך בישרו, הצופים ושומרים בפני צדיק ונקי. 'כה יזעק וישווע אל תבואני רגל גאווה, ויד רשעים בל תנידני'. לכן האתרוג בימין ולולב בשמאל, כאשר רמזו חכמינו זיכרונם לברכה שמאל דוחה וימין מקרבת. אולם לו חכמו ישכילו 'שלושת המינים' אלה, להתרפק באהבה בימין האתרוג, לבלתי רום לבבם מאחיהם הנקי וצדיק, אשר התורה אזור מתניו, המעשה והאמונה אזור חלציו. הלולב, יקנה לו לב לדעת, ההדס - עיניים לראות, הערבה - שפת צדק, לסול להם מסילות נכוחות ללכת מישרים ודרך צדיקים, כי אז יאמר להם אחים אתם, כל המחובר לטהור, טהור.
מגן הדת, עמ' 35-34, דפוס 'הציוני' של דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ה (1925).
'וראה בנים לבניך שלום על ישראל' - ומה הוא הטוב שתראה בנים לבניך? - שהיו כולם רואים בנים לבניהם. כמו שנאמר במדרש רבה על 'עושה שלום על ישראל' - שלא יהיו קטטות ומריבות, לא על שיצטרכו לגט חלילה ויבום, ולא על דיני ירושות, וזהו: שלום על ישראל".
חסד אל, דף נ' ע"ב, דפוס חכם יעקב טובייאנא, ליוורנו, שנת תקפ"ו (1826).
'למה נסמכה פרשת דינים לפרשת מזבח? - לומר לך שתשים דיינים אצל המזבח'. - שהדבר צריך ביאור, מה טעם לשימת הדיינים אצל מזבח, שהוצרכה תורה לסמוך פרשת דינים לפרשת מזבח, להשמיענו כזאת. אמנם על פי האמור שאזהרה לדיין שלא לנהוג קלות ראש אפילו בעמי הארץ השפלים, בא על נכון. ונקדים מה שאמר רש"י זיכרונו לברכה שם בסוף פרשת יתרו על פסוק: 'ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו'. והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונם, אמרה תורה הואיל ויש בהן צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון. חברך, שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה. עד כאן. נמצא שממה שציוותה תורה שלא לעלות במעלות על המזבח, אנו למדים שלא לנהוג בזיון באדם שנברא בצלם א-לוהים. ולפי זה, שזה אזהרה פרטית לדיין שלא ינהג קלות ראש בצבור, ציוותה תורה לשים הדיינים אצל המזבח, שתמיד עיניהם ישיתו לראות ולדון קל וחומר, ומה אבנים וכו' אמרה תורה לא תנהג בהן מנהג בזיון וכו'. ודבר זה למדנו אותו ממה שנסמכה פרשת דינים לפרשת מזבח, שזאת היתה כוונת התורה בהסמיך שתי פרשיות הללו, שתשים דיינים אצל המזבח, וילמדו קל וחומר שלא לנהוג מנהג בזיון בצבור כנזכר.
יסד המלך, דף ד' ע"ב, דפוס יצחק שמואל די שיגורה וחבריו, איזמיר, תרכ"ו (1866).
כאן אני מגיע לדרך של רוז'ין. הרי כל החסידות, ולמעשה כל היהדות, מדברת על הסתפקות במועט לא מתוך כך שאתה מחליט להסתפק במועט אלא פשוט אתה לא זקוק. זו אחת הצורות או אולי התנאי הקודם להפוך את החומר לצורה. זאת אומרת, לא לוותר על החומר אלא לעדן אותו. זה לא רק עניין של החלטה. גם אם תחליט מאה פעמים שאתה תתעדן, אתה לא תתעדן אם לא תעשה שינוי כללי בחיים שלך. להתעדן אפשר רק אם אתה לומד ומתפלל כמו שצריך, ורק אם אתה רואה את הזולת ומרגיש אותו באמת. כמו שאמר רבי ישראל מרוז'ין ש'ואהבת לרעך כמוך' זה לא שאתה מחבק את הזולת ושואל אותו מה שלומך?, אלא זה ממש להרגיש ולחוש את הזולת. שתסבול כשהוא סובל. כשאתה מגיע לכל הדברים האלה אתה גם חש שאתה כל הזמן במחיצת הקדוש ברוך הוא.
עבודת ה' בראשית החסידות ובתורת רוז'ין, שיחה בישיבה, עמ' 397, נתיבות, תשס"ב (2002)
רבים היו באים להתברך ממנו, וגם לפני כן, אלו שהכירוהו מקרוב, העריכוהו עד מאוד, והאמינו בברכותיו. ולא פעם המקובל הא-לוהי, רבי מרדכי שרעבי, זכר צדיק לברכה, שלח לו אנשים, לקבל ממנו ברכה, והוא התפלא על זה, וטלפן אלי להגיד לי, מה עליו לעשות, ומה לו לזה, כי לא הבין טעמו של דבר, למה שלח לו אנשים להתברך ממנו, שהצדיק המקובל, רבי מרדכי שרעבי, הוא בעצמו יכול לברך אותם, ואז אמרתי לו לעשות רצון צדיק, ויברך אותם, ואז היה מעתיר עליהם ברכות מלב טהור.
סנסן ליאיר בתוך ביכורי אברהם, עדות בנו, עמ' 30, פתח-תקוה, הוצ' אחד, תשס"ד (2004).
מודעת זאת בכל הארץ, כי תכלית בריאת העולם וקיומו, הוא בשביל ישראל, כמו שדרשו חכמינו זיכרונם לברכה: 'בראשית' - בשביל ישראל, שנקראו ראשית. וחיבה יתירה נודעת להם, שנקראו בנים למקום, כמו שנאמר: 'בנים אתם לה' א-לוהיכם'. ורוצה בטובתם של ישראל, כאב את בן ירצה. וכמו שהאדם יש לו בן יקיר, אינו רוצה שילמדו עליו קטגוריה, ויזלזלו בו, כך הקדוש ברוך הוא רוצה שכל היודע ללמד סנגוריה על בניו, יבוא וילמד עליהם. אבל מי שמזלזל בהם ומלמד קטגוריה הוא נענש, כמו שמצינו בישעיה הנביא, עליו השלום, שנענש על ידי שזלזל ונגע בכבודם של ישראל, ואמר: 'ובתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב'. כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ב'ילקוט נביאים', שאמר לו הקדוש ברוך הוא: על שאמרת איש טמא שפתיים - נסלח לך, שאתה שליט בעצמך. שמא בבני אתה שליט?! מיד 'ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה' - מהו רצפה? רצץ פה, שאמר לשון הרע על בניי.
"כסף נבחר", דרוש ראשון לפרשת חוקת, ע"מ קמ"ט, ב', וונציה, דפוס יואני קאיון, שפ"א (1621)
'ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי: זאת עשו וחיו, את הא-להים אני ירא. אם כנים אתם, אחיכם, אחד יאסר בבית משמרכם, ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם'. - אפשר לומר שמהעיקר רצה לאסור את כולם, ואחד הוא שילך להביא את בנימין, אבל אחר כך אמר להם: 'את הא-להים אני ירא' - להניח בתיכם ברעב, שאחד אינו יכול להנהיג עשרה חמורים, לכן העצה היא 'אחיכם אחד יאסר', 'ואתם לכו' - שחמור אחד יתר על חמוריהם יכולים להנהיג.
ספר פי חכמים, ספר יד ידידיה, פרשת מקץ, עמ' 18, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
יהודי שהיו עליו חובות הרבה, שנושים בו, ולא היה לו במה לפרוע ולהינצל מן התפיסה, וברח לו ורץ להיכנס בבית תפילתם, שהם לפי דיניהם אין יכולים לתופסו, ורצו אחריו כשראו אותו מרחוק, וקדם ומצא בית תפילתם סגורה, ואחז בידו סיפי הפתח וצעק שהוא בבית תפילתם, ונתאספו עם רב וגערו בשוטרים, והוכרחו להניחו לבטח, וניצול מהתפיסה, ותוך כדי דיבור הרהר בליבו שמא חטא על שנשתמש מצילה של עבודה זרה.
השיב מהרי"ו, שאין בידו עוון אשר חטא לאחוז בקרני בית תפילתם כדי לינצל מהתפיסה. וסיים הרב הד"ט, שאף משום הפסד ממון בלבד אין איסור בדבר, ועוד שמניעת תביעה, שלא יתבעוהו בעלי חובות, אינה בכלל איסור, באופן שהתיר בפשטות.
קופת הרוכלים, עבודה זרה, עמ' 177, הוצאת אוצר יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
יש דבר שאי אפשר בלאו הכי, אף שאדם קונה השלמות באחת מהנה - והוא השלום, לקבל בכל יום ערב ובוקר מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', שזוהי כל התורה כולה, וכן הוא אומר: 'בקש שלום ורדפהו', וכל זמן שישראל הם באהבה ואחווה שלום ורעות, כולם אהובים יחד באהבה, אפילו הם עובדי עבודה זרה - אין מידת הדין שולטת בהם, כמו שאמר הכתוב: חבור עצבים אפרים הנח לו', וחס ושלום להיפך מה כתוב בהם: 'חלק לבם עתה יאשמו', באופן שבזולת השלום אין אדם קונה שלמות. ...
וכך הטעם, וודאי כי האל יתברך אחד ושמו אחד בייחוד שלם, ושמו של הקדוש ברוך הוא שלום, ועושה שלום במרומיו, וכשישראל דומים לבוראם - קרובים זה לזה באהבה ואחווה והיו לאחדים - מצא מין את מינו, ומשרה שכינתו עליהם. ועוד, שהתורה כל נתיבותיה שלום, ואינה ראויה לינתן אלא לאומה שדומים לה, אוהב שלום ורודף שלום, ולכן לא נתנה להם אלא כשהיו כולם בשלום וכמאמר הקודם, ואם כן אף עתה עשו עצמיכם כולכם אגודה אחת, וכיוון שיהיה שלום ביניכם, הקדוש ברוך הוא הוא מלככם, ויודה לברכות וינוחו על ראשיכם.
קידש ידיד, "סדר ואתחנן - דרוש נחמו", דף קכ"א ע"ב –דף קכ"ב ע"ב. דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי תקע"ד (1814).
ע"י מדת הענווה הוא כגוף אחד עם ישראל, ו'בכלל כל ישראל' - בוודאי מתקיימים תרי"ג מצוות כולם, משום שאפילו המצווה, שלא באה ליד זה כדי לעשותה - הרי באה לאחר ועשאה ...
ונמצא ב'כלל כל ישראל' בוודאי מתקיימים תרי"ג מצוות כולם, והאיש שהוא עניו, הוא עם ישראל כגוף אחד - ולכן מעלים עליו כאלו קיים תרי"ג מצוות כולם ב'כלל כל ישראל', וע"י כן קונה השלמות והנה הוא בעולם העליון לאחר המיתה כאחד ממלאכי ה' צבאות כמבואר.
מנחת יהודה דף ב עמ' א, דפוס מסעוד שרביט, עמרם חזאן, פאס, תרצ"ה (1935)
תחילה וראש על האחדות שיהיו לאחדים כאיש אחד חברים, וכל אחד אוהב חברו כגופו, כדי שיזכו להשראת שכינה כמו שנאמר 'והוא באחד', וכן 'והיה בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד'.
ופקח עיניך וראה מה שאירע להם מקדם: 'זכור את אשר עשה לך עמלק' - שלא בא עליהם להילחם בם, אלא על חילוק ופירוד לבבות, וכמו שרמזו המפרשים בפרשת עמלק: 'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים' - קרא בה בפרידים, שהיו נפרדים וחלק ליבם.
שבות יהודה, עמ' 571, דפוס דף חן חברה, ירושלים, תש"מ (1980)
לאחד את ישראל להיות לעם אחד ובלב אחד, אגודה אחת ושפה אחת, תורה אחת ומנהג אחד, מנהג ישראל. כמו שהבטיח הנביא 'ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי'. ...לקרב את ישראל אחד אל אחד, לעשות אותם לגוי אחד בארץ, בהרי ישראל.
כתבי רבי יהודה אלקלעי, כרך שני, שיבת ציון, עמ' 664, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה 1974
מצאנו ליישב היטב גם דעת רש"י, זכרונו לברכה, על מנת שלא להשאיר מחלוקת בין מלכים, רבותינו הראשונים, וצריכים אנו למסור את נפשנו, כדי שגם דברי רש"י יהיו עולים בקנה אחד עם דברי הרמב"ם והרמב"ן.
חכם חיים פלאג'י, לב חיים, חלק ב', אורח חיים, סי' קכ"ב, דף פ"ו ע"א, איזמיר, תרכ"ט (1869)
שאלה על בעל בית, שאסר לאחד לבוא בבית הכנסת שבביתו מחמת שנאה, נראה ברור מאוד במעשה הזה, כמה גדול כח השנאה לקלקל השורה, שוודאי לא הכל כמו הימנו - הבית אשר בו בית הכנסת, אף על פי שהוא בנאו וייסדו, אין בידו למחות ביד חברו שלא יבוא עוד להתפלל בו.
כי כן פסקו כל הפוסקים, שכיוון שהקדישו וקיבל הבאים לתוכו להתפלל, שוב אינו יכול גרשם מהסתפח בו, לאיזה סיבה שתהיה, ופחות מזה לכופו לשנות מנהגו מהנחת תפילין בחול המועד, כיוון שזמן רב הניחו מזה למנוע שלא יעלה לקרות בתורה כמאז, כאילו היה עבריין ומנודה. כי מקהל ישראל למה יובדל?! מה עשה?! ואם דין ודברים נתחדשו לו עימו, אשר בשביל זה נהפך לו לאויב - עד הא-להים יבוא דבר שניהם, ולא יעיר כל חמתו נגדו במילים של שמיים, פן יראה ה' ורע בעיניו. אך שלום ואמת יהיה ביניהם. וה' יברך את עמו בשלום.
לקט כתבים, עמ' 161, הוצאת ספריית דורות - מוסד ביאליק, ירושלים תשכ"ח (1968)
מדרך העולם, שכשהאב כועס על בן אחד מבניו, ורואה האב ששאר בניו - יש להם צער על אחיהם, וכן אמו או שאר קרוביו - יש להם צער על הבן, אזי האב עושה למענם.
ולכן זהו סימן שישראל יש להם דין בנים - אפילו להפושעים שבהם, שהרי אנו רואים ששאר הצדיקים, בין אותם שהם בחיים בין שכבר מתו - יש להם צער על פושעי ישראל, ומבקשים עליהם רחמים. אם כן זהו סימן שהם בנים - אחיהם.
שבט יהודה, עמ' רל"ב, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזרה הוא מבטלה' - שאף על גב שהיה אביו עם הארץ, וזה היה לו ממה שנגזר עליו בעת יצירתו, ולפי זה הראהו מלמד לבנו תורה, יהיה דבר כזה כמו זר נחשב לו, לאמור: 'ריקא מה אתה מלמד לאיש כזה?! ומה שהוציא אביו מעסק התורה יוציא גם זה, סבור אתה שיקנה איזה שלימות?! סוף סוף ידמה לאביו ויבעוט בך!'
ועם כל זה השלם הזה מלמדו, באופן שתאלמנה שפתי שקר, שהיו מרננים לאמור: שכמו שאביו היה עם הארץ ממה שנגזר עליו, אפשר גם כן - כמוהו, כי כל מין שדומה למינו הנה שכרו איתו - שגם הוא יהיה, שאפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו על היותו מוציא יקר מזולל.
מנחת יהודה, פרשת במדבר, עמוד קס"ד. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000)
כל עיקר כפרת יום הכיפורים תלויה ועומדת עם עבירות שבין אדם לחברו, שאם האדם נתרצה ונתפייס עם חברו קודם יום הכיפורים, על כל מה שחטא כנגדו, אזי גם הוא יתברך כשיבוא האיש ביום הכיפורים לבקש מאתו מחילה וסליחה וכפרה, מאשר חטא על הנפש, תתקבל תפילתו ברצון. הרי אם לא שב בתשובה מהעבירות שבין אדם לחברו, לפייסו ולבקש ממנו מחילה - גם העבירות שבינו למקום לא ניתן למחילה ... שכל זמן שאין אדם עושה תשובה מעבירות שבין אדם לחברו, ואינו מבקש לרצותו ושימחל לו, אזי אין יום הכיפורים מכפר גם על העבירות שבינו למקום, אף שעשה תשובה מהעבירות שבינו למקום, והתוודה עליהם לפניו יתברך ביום הכיפורים, שכל זמן שיש לו קטטה ומריבה עם חברו - כל אחד ואחד בפיו ידבר על שכנגדו, כמה וכמה רעות עד אין מספר, וכמו כן למעלה המלאכים של כל אחד מהם, ומידת הדין מעורר עליהם לעשות משפט חרוץ, ואינו מניח להקדוש ברוך הוא לרחם עליהם שימחל על כן חטאתם.
תושע יאודה, דרוש לשבת תשובה, דך א' ע"ב-דף ב' ע"א דפוס בן-ציון ב' רודיטי, איזמיר תרי"ט (1859).
בניי, לא זו הדרך לעבוד את ה' בכל לבב, 'בסוד ישרים ועדה', גם כי האמת אתכם, חדלו הריע תרועה, ותחרישו לכבוד ה' יתברך, למען לא יתחלל שמו בין ההמון, אשר לא יבחין בין טוב לרע, ויאמר 'זונות מפרכסות זו את זו'. שימו כבוד לשמו, ולמשרתיו הגדולים מכם לימים, ואל תפנו אל אלילי הרעיון המלחש באוזניכם למה נגרע, מדוע נהיה כמטרה לחצי המורה, היורה בנו זיקים. הן לזאת יגדל כוחכם, ויירב כבודכם, ויתפשט שמכם הטוב בעולם, בראות עיני כל העדה כי אתם בולמים עצמכם בשעת מריבה, והיה כל העובר אצלכם כלא היה. רב לכם שתענו לשואלים ותאמרו לנרגנים, נדר נדרנו לא-להים, א-להי ישראל, לשים מחסום לפינו על כבוד ומורא הרב, כי רב הוא עלינו, כך היא חובתנו וכך היא יפה לנו, ונידום ולא נצא פתח, כי לפתח הקנטורים חטאת רובץ. ואם רוח אחרת אתכם כי שמעתם הרב לומד מסכת 'עוקצים', והרגשתם כמחט בבשר החי, שנו ושלשו מסכת 'מכשירים', והכשירו עצמכם לעבוד עבודת ה' בשני יצרים, וכל הדברים האלה הנני מתחנן לפניכם למען ה', להעביר על מידותיכם ולבקש השלום ולרדפו בכל כוחכם, ובעל השלום ישיב ביניכם אהבה אחווה וריעות ושלום בל ימוש במחנכם קדוש.
פחד יצחק, ערך קדושי אשה, דף קכ"ו ע"א-ע"ב. דפוס י. פואה, ש. אשכנזי ואחרים, ויניציאה, תק"י-תרמ"ח (1888-1750).
ידוע מהיות עם בני ישראל גוי אחד ככתוב: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', וכתוב: 'ואתם צאני, צאן מרעיתי+, אדם אתם' - שכולם נקרא אדם כי כל הנפשות ממקום קודש אחד יהלכו, והיו כולם לנפש אחת ככתוב: כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש' - כי כולם שבעים ואחד נחשבים לגוף ואדם אחד.
ומזה הטעם יחייב להרחיק המניין מבני ישראל, כי אינם נפרדים זה מזה למנות ראובן לעצמו, ושמעון לעצמו, כי ראובן ושמעון הוא ראובן הוא שמעון, מצד אחדות הנפשות.
'חוט המשולש', דף לג ע"ב, קושטנדינא, תצ"ט (1739)
וזהו פירוש המדרש: 'בעולם הזה, כשרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת' - כי דעות בני האדם נפרשות זו מזו בתורת ה', לזה נוטה רצונו ורוחו למצוות שבין אדם למקום דווקא, ולא למצוות שבין אדם לחבירו, ועליו אמר: 'כשרוח דרומית מנשבת' - שרוחו נוטה לחכמה, והתורה שהיא רוח דרומית, שהם מצוות שבין אדם למקום. 'אין רוח צפונית' - שהיא רמז למצוות שבין אדם לחברו, 'מנשבת' - שאין ברצונו לשנייה כלל. וכן להיפך: 'כשרוח צפונית מנשבת' - אם ברצונו למצוות שבין אדם לחברו בעניין הממון, 'אין רוח דרומית מנשבת' - שאין נמשך ברצונו למצות שבין אדם למקום.
אבל כל זה 'בעולם הזה' - רוצה לומר: בזמן הגלות, שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, ולכן נפרדים הלבבות, וכל אחד נוטה לצד אחד. אבל לעתיד לבוא, רוצה לומר: שיבוא זמן שירחם האל יתברך על עמו ישראל, ויהיו כולם נוטים לשתיהם. וזהו שיהיו שתי הרוחות מנשבות כאחד שיעסקו במצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו.
קול יהודה, עמ' רמ"ד, בדפוס הצעיר 'יוסף בן יחזקאל האמץ' ס"ט, קהיר, תרצ"ז (1937)
כפרי אחד שבא לעיר המלוכה, לבית החולים שם, בליווי אחד מבני העיר. נכנס וראה את כל האגפים ואת כל החדרים, והנה הוא ראה באחד האגפים מיטות מוצעות, שולחנות ערוכים: עופות ובשר, ביצים וחלב, תה, קפה וסוכר, וכל מיני פירות וכדומה. יצא משם ונכנס לאגף השני, והנה הוא רואה חולים גונחים ונאנקים, וצועקים וסובלים מכאובים. כן ראה רופא עושה ניתוח לחולה, החולה צעק והרופא לא שמע לו. יצא משם בפחי נפש, ואמר: מדוע יש כאן שני רופאים, אחד טוב ורחמן והשני רע ואכזר? השיבו לו: לא כן הוא, הוא הטוב והוא הרע, הוא משגיח בשני החלקים: באגף הראשון נמצאים אלו שכבר נתרפאו, אבל באגף השני נמצאים אלו שלא נתרפאו עדיין. וזוהי כוונת הפסוק: שמע ישראל, ה' - זוהי מידת הרחמים, א-לוהינו - זו מידת הדין, ה' אחד - הכל אחד.
זרח כוכב מיעקב, "מתורתו" [של אביו], עמ' רע"ד-רע"ה. הוצאת אגודת משך הנחל, ירושלים תשמ"ט (1989).
'ואהבת לרעך כמוך אני ה' - פרש רש"י זיכרונו לברכה: 'אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה' וכתב שם זיכרונו לברכה: רצה לומר שבמצווה זו נכלל כל התורה כמו שאמר הלל הזקן: 'מה ששנוא עליך לחברך לא תעבוד' - זהו כל התורה כולה עיין שם, והקשו המפרשים זיכרונם לברכה, והובא בספר 'זכות אבות': שאומנם מצוות התכלית בין אדם לחברו יכנסו בכללות זאת המצווה, אבל המצוות שבינו ובין המקום שאינם בזה הכלל, כיצד יכנסו בפירוש זה? ...
ונראה לעניות דעתי לתרץ בעיקר הקושיא הנזכרת, כך נאמר: 'ואהבת לרעך כמוך' - המצוות שבינו לחברו וכל שכן אני ה' - שמצווה אותך ביני ובינך, או שאפשר: 'ואהבת לרעך כמוך' - במצוות בין אדם לחברו, כן אני ה' - במצוות שביני ובינך.
נחל יאודה, קל"ז, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרע"ה (1915)
ראיתי למורנו החכם חיים פלאג'י, זכרונו לברכה, בספרו הקדוש 'נפש חיים', זה לשונו: ... למה כינו רבותינו זיכרונם לברכה, בשם יראת שמיים ולא יראת ה', כמאמר הכתוב: 'יראת ה' טהורה', או 'יראת א-להים' כמאמר הכתוב: 'רק אין יראת א-להים', וכיוצא כמה פסוקים, שתלו היראה בשם הוי"ה ברוך הוא, ובשם א-להים, ובשם ש-די, והשבתי לו תירוצים רבים: אחד - שרצו חכמינו זיכרונם לברכה ללמדנו שיראת ה' תהיה לשמה, לא מיראת העונש, שהיא גרועה כמו שאמרו זיכרונם לברכה, אלא תהיה היראה כמו שהם השמיים, שיראים את ה' בלתי שום פנייה, ולא משום יראת העונש או שכר ...
ומכאן 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס' - דהיינו שהיראה לשם פנייה, חס ושלום, אלא 'הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס', ונותן טעם לשבח: 'ויהי מורא שמיים עליכם' - שהרי תיקחו ראיה מן השמיים, שיראים את ה' בלי שום פנייה, אם כן אתם גם אתם תלמדו לעשות כמוהם, שמעיקר הוקבעה היראה על שם זה, כדי לקיים מצוות זכירה בזה, שלא תהיה יראת העונש, אלא משום אהבת ה' דווקא.
יהודה יעלה, כרך ב', פרקי אבות, דף י"א ע"ב. דפוס ציון, ירושלים תרפ"ה-תרפ"ו (1926-1925).
הדגש בפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' הוא על הרֵעַ דווקא, שכן בניגוד למה שמקובל לחשוב, קשה יותר לאהוב במציאות את האח, את הרֵעַ, מאשר את הרחוק.
כאידיאל, קל מאד לאהוב את העולם, את השחורים באפריקה, את האויב הערבי, מרחוק. אולם במציאות היומיומית קשה יותר לאהוב באמת את החותנת המרגיזה, את השכנים המרעישים בלי הרף, את פקיד הבנק המדבר אלינו בגסות. אולם דווקא אלה הם ה"רֵעַ" שאותם יש לאהוב.
יצחק שוראקי, בתוך מסורת בעידן המודרני, הרב יהודה ליאון אשכנזי, תורת התולדות, עמ' 332, הוצ' ידיעות, תל-אביב, תשס"ט (2009)
הנה כל הנשמות ממקור אחד חוצבו, כאשר אמרו בעלי הקבלה, כי כל נשמה היא חלק א-לוה ממעל. ואם כן, מצד הנשמות יש שלמות ואחדות, ורק כל הפרוד והמחלוקת הן מצד החומר, מפני שעדיין אינו בשלמותו, וכל הנשמות מחוברות ומאוחדות זו בזו, ומשלימות זו את זו, כדבר אחד שלם ומאחד, בעל חלקים ואברים שונים, וכל חלק וחלק יש לו תפקידו המיוחד. וכבר אמרו חכמי הקבלה: כי כל נשמות ישראל אחוזות בהתורה, ושישים ריבוא נשמות כלליות, ויתר הנשמות הן רק ענפים, וכמו בהנשמות כיוון שכל נשמה היא חלק, מה שיש בהכלל יש בהחלק, וכל הנשמות כלולות ומאוחדות זו בזו.
בכורי יהודה, חלק ב' דפים ח-ט, תל אביב, תרצ"ט (1939)
שוגגים הם הצעירים, המתרפקים על אהבת האומה וחפץ תחייתה, כשהם מתרחקים ממקור חייה, ברעיון ובדרכי החיים, וחלילה לנו לדון את השוגג כמזיד. הפורשים מדרכי ציבור, שבדורות הראשונים, כשהם שהחריבו את האומה, בפועל כפיהם ובהלך רוחם, כך הייתה כוונתם וחפצם. 'הפורש מדרכי ציבור', המצויר בדברי הרמב"ם הוא גם פורש כזה, 'שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצוות בכללן, ולא נכנס בצרתן, ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהם'. כמובן, אין אנו יכולים כלל להעלים עין מהצד של 'הפרישה מדרכי ציבור' של 'אינו עושה מצוות בכללן, ולא מתענה בתעניתן', אבל עם זה, יש לנו קורטוב של נוחם, כי בנינו אלה, אם כי נדחים הם, דחיון רוח נורא מאוד, הם נכנסים במלוא נשמתם, בצרתן של הציבור, הצרה הלאומית נוגעת עד נימי ליבם היותר פנימיים, ובשום אופן לא יחשבו בליבם, שהם בכלל 'כאילו אינו מהם'.
זכרון לנשמת הרב אברהם יצחק קוק, על במותינו חללים, דף ח', מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ה (1945).
'ואהבת לרעך כמוך' - אדם צריך לחשוב את חברו כגופו, שכמו למשל אם רגל שמאלו תתן מכה לרגל ימינו לא יכעס עליה, כיוון שמגופו היא, כך יתייחס לחברו באותה המידה. וצריך לשאוף להגיע לאהבת החבר במידה המקסימלית ביותר. שוודאי שיש דרגות, אדם שומר על ידיו ועל רגליו אך ביותר על פרצופו. ויש דרגות באהבת החברים אבל צריך להשתדל ולשאוף להגיע למקסימום. וכאשר רואה ה' את אהבת ישראל בין שני בני אדם, וכל שכן בחבורות יותר גדולות, משרה שכינתו ביניהם.
שבט יהודה, עמ' צ"ח, הוצאת יוסף עג'מי, ירושלים, תשע"א (2010)
'ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל' - שעל ידי שיהיו אגודה אחת, שכינה שורה בארץ. וזהו: 'בישורון מלך' - היא השכינה הנקראת מלכות שמים. ולכן ראשי תיבות: 'מלך בהתאסף ראשי עם' - אותיות מערב. שם רמז למה שנאמר בגמרא: 'שכינה במערב'. וסופי תיבות: 'בישורון מלך בהתאסף ראשי עם' - אותיות נכפים, בו תרמוז למה שאמרו המפרשים שסגולת השראת השכינה בארץ, למנוע האדם מהחטא, שהנשמה מרגשת ונכנעת, ומביא מ'ואגודתו על ארץ יסדה' - כלומר כשהם אגודה אחת אז 'על ארץ יסדה' - יסד ה' היא השכינה.
אהלי יהודה, ספרי פרשת וזאת הברכה, פרק ה' ,דף קכ"א ע"א, ליוורנו, דפוס נחמן סעדון י"ץ, תר"ט (1849)
'עשה מאהבה ועשה מיראה - עשה מאהבה שאם באת לשנוא, דע כי אתה אוהב, ואין אוהב שונא. עשה מיראה שאם באת לבעט, דע שאתה ירא, ואין ירא מבעט' - שהירא מפחד תמיד פן לא יעשה רצון חברו כדת מה לעשות, והאוהב עושה בתכלית הרצון. והירא מפני היראה הוא פורש ממנו, והאוהב - אינו יכול לפרוש. ונמצאו שניהם הופכיים כי במקום יראה לא תכנס אהבה. ולא ההפך. וכלפי מעלה שניהם צריכים, כי היראה אינה עבודה תמה רק מיראת העונש. גם לא תכנס אהבת ה' בלבו עד שתקדם לה היראה כי היראה סיבה לסור מרע. והאהבה זו היא סיבה לעושה טוב, כי בהכירו דרכיו הישרים ורוממותו, ועוצם חכמת השתלשלות הבריאה ממעלה למטה, תדבק נפשו באהבה.
אהלי יהודה, ספרי פרשת ואתחנן, הלכה, דף ס"ב ע"ב, ליוורנו, דפוס נחמן סעדון י"ץ, תר"ט (1849)
'ויסעו מרפידים, ויבאו מדבר סיני, ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר' - בא הכתוב ללמדנו גדולת השלום, שמתחילה היו רבים - שיצדק לומר 'ויסעו', 'ויבואו' - שהיו במחלוקת. לא יצדק לומר עליהם, אלא 'ויחנו במדבר' - שהיו פרוצים במדבר בלי גדר, בלי סייג, ולא יועיל בם שום תיקון.
אבל כשתיווכו שלום ביניהם עד שנעשו כאיש אחד, נאמר עליהם 'ויחן שם ישראל'. אז נחשבים כנגד ההר, שההר הוא כמו חומה בצורה מוקעת סביבותם, והרי הם מבני הישוב.
קול יהודה, פרשת יתרו, עמ' פד' , דפוס אליעזר סעדון, ליוורנו, תקנ"ד (1793)
'מתוקה שנת העובד, אם מעט ואם הרבה יאכל, והשבע לעשיר, איננו מניח לו לישון' - עם מה שמובא
בויקרא רבא: 'אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן גדול, שיקריב היום. חוץ ממנו, בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לכהן: הקרב את אלו. אמר לו: המלך ציווני וכולי. אמר לו: אדוני, ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שניים ואוכל שניים. אם אין אתה מקריבן, אתה חותך פרנסתי. נטלן והקריבן. נראה לו בחלום לאגריפס - קורבן של עני קדמך'. - וזהו שאמר: 'מתוקה שנת העובד' את האדמה - שהוא העני, המסתפק בהכרח. 'אם מעט ואם הרבה יאכל' - שזה, אם צד ד' תורים, מקריב ב' ואוכל ב', ובזה הוא שמח בחלקו, ואינו מתיירא שיאמרו לו בחלום 'של עני קדמך'. אינו רודף אחר המותרות, להקריב אלף עולות ביום. אמנם 'והשבע לעשיר' כאגריפס, אשר ביקש להקריב כל כך עולות, 'אינו מניח לו לישון', יען וביען מצערים אותו בחלום ואומרים לו 'של עני קדמך'.
פרח לבנון, פרשת פנחס, דף ס', ע"א, ברלין, דפוס ברוך בוך בינדר, תע"ב (1712)
'כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם' - אפשר לפרש בדרך שבח והוא כי הצדיקים השלמים, מנהגם הוא לחפש על תיקון העיר, וכשרואים אדם קשה ורע מעללים, הולכים בכבודם לביתו ומדברים עמו דברי תוכחות ומוסר, עד שמושכים את ליבו לעזוב את דרכו הרעה ומן החמס אשר בכפו.
ואם יצטרכו הצדיקים להוציא מעות על עניין זה, הם נותנים מכיסם ומממונם ולא יקחו מקופת הציבור. וזה שכתוב 'כי רגליהם' של הצדיקים לאדם ה'רע ירוצו' - להחזירו למוטב. ואם הוצרך לזה מעות 'וימהרו לשפוך דם' - ומילת דם היא מלשון מעות ודמים.
וזה גם כן פירוש פסוק 'חכמים המה להרע' - רצה לומר, שהחכמים המה טורחים עם האדם הרע להחזירו למוטב, אבל 'ולהטיב' - רצה לומר לאדם המטיב מעשיו 'לא ידעו' - אין להם עסק עימו.
מנחת יהודה, עמוד 207, משלי סימן א', ק'. מכון הרה"ג ח"ר יהודה פתיה זצוק"ל, ירושלים, תשנ"ה (1995)
העשיר אוהב את העני כדי להשקיט מצפונו, כי יודע שהוא מזכהו לעולם הבא, וזה נובע מחמת שאוהב את עצמו וכדומה. אמנם עיקר האהבה האמיתית, שאדם יאהב את חברו הדומה לו, שלא משיג ממנו שום תועלת, ולא זקוק לו, ובכל זאת אוהבו. זהו נדר האהבה האמיתית, ובזה ביארו 'ואהבת לרעך כמוך' כלומר, רעיך הדומה לך 'כמוך' ואתה אוהבו - זה אהבה אמיתית.
קול יהודה, שער האגדה, עמוד קצ"ט. הודפס ע"י בני המחבר, ירושלים תשנ"ה, 1995
ימי קדם אזכרה שעשועיו, הייתי תמיד מדי יום ביומו, רגיל לבוא אליו לבית הכנסת הגדול, שברובע החדש הנקרא על שמו. ורגיל היה מנהגו שלא ילך יחידי, רק עם השני. ואני עד ראיה למה שהייתי רואה בו, תמיד כשנכנס לאיזה מקום, קודם כל שם ידו על המזוזה ומנשק אותה, ואומר: 'שדי ישמרני ויחייני אמן'.
פעם הלכנו ביחד כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. היה לנו שלום קשה מאוד מאוד, כי ארבע שנים הם בסכסוך איום. אבל לבסוף תודה לא-ל הצלחנו לתווך שלומים כנהר. בצאתנו מן הבית שם ידו על המזוזה כדרכו בקודש והלכנו לדרכינו. למחרת בבוקר, הופעתי עוד אצל הרב בבוקר השכם ,כרגיל כל בוקר, כשנכנסתי תכף לבית הכנסת, אמר לי הרב: לך דחוף דחוף, בו ביום, אל תגיד מחר, כי כבר מאוחר. בדוק המזוזה של אותו בית שתווכנו השלום אתמול בערב. הלכתי תיכף ומיד בדקתי המזוזה, ואני רואה הדל"ת של 'אחד' שבור לרסיסים דקים, אז תכף הבאתי המזוזה לרב, ובדק אותה, וכשראה את הדל"ת שבורה אמר: ראית מה שקרה'? הנה הדל"ת כנגד ארבעה שנים, שהיה הסבוך שרוי בתוכם. הנה דל"ת בגימטרייה ארבע מכאן, מכאן ולהבא לחשבון טוב. אשריו ואשרי חלקו יהיה זכרו ברוך.
מקורך ברוך, עמ' טז, דפוס המערב, ירושלים, תשל"ו (1976)
'גשם נדבות תניף א-לוהים, נחלתך ונלאה אתה כוננתה' - כלומר האמת הוא שכל גשם שאתה מניף הוא נדבות ממך, ואינו כדעת החושבים שהגשם הוא דבר טבעי, ודבר זה הוא כולל לכל העולם, עוד יש לי להחזיק לך טובה אחרת, והוא 'נחלתך' כשהיא 'נלאה' וצמאה למטר 'אתה כוננתה' - בעצמך ולא על ידי שליח, וזהו דווקא ב'נחלתך' - דהיינו ארץ ישראל, שאילו שאר העולם אתה משקה אותם על יד שליח, וכי תאמר מאחר ויש מטר בכל העולם כולו, מהו שבח שארץ ישראל שהקדוש ברוך בעצמו משקה אותה ולא על ידי שליח? - לזה בא ואמר: צא ולמד מ'חיתך ישבו בה' - דהיינו מי שמשים עצמו כחיה, מה שכרו לעתיד לבוא, שהקדוש ברוך הוא נותן לו שכרו על ידי עצמו ולא על יד שליח.
פרשת דרכים, עמ' שי"ח. הוצאת המסורה, ירושלים, תשס"ה (2005)
סדר ונוסח הברכות, שסידרו אנשי כנסת הגדולה בתפילת שמונה עשרה, כולם בלשון רבים, למשל ברכת 'השיבנו', ברכת 'רפאנו', ברכת 'סלח לנו'. ואפילו מתפלל אדם לעצמו ביחידות, אין לו רשות לשנות הנוסח. ובאמת צריכים לדעת טעם לדבר, למה לא כל אחד יברך ויבקש מה' בלשון יחיד? וכל אחד יבקש על צרכיו הפרטיים? שהרי לא הרי זה כהרי זה. ...
למדנו שחביב לפני הקדוש ברוך הוא להיות כולנו בלב אחד כאיש אחד, ולכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה תפילת שמונה עשרה בלשון רבים, שאז אפילו יחיד המתפלל, אינו מתפלל רק על עצמו, אלא על כללות ישראל ביחד, שמורה על עצמו אהבת כלולות כל ישראל בלי הבדל.
קול יהודה, א, עמ' סה-סו, דפוס ליפא פרידמן, בני ברק, תש"מ (1980)
'ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, ויוסף היה במצרים' - כולם נפש אחד, אף על פי שהיו שבעים, כי הם רבים, אפילו כך היו נפש אחת, שהיו עובדים כולם לא-ל אחד, וכולם היו שווים לטובה, צדיקים גמורים. וחידוש בא להשמיע לנו, אף על פי שיוסף היה במצרים, מקום עבודה זרה ומקום זימה, כל מחלה וכל מדווי מצרים הרעים, אפילו כך היה אחד, ככל אחיו הצדיקים העובדים לא-ל אחד, ה' אחד ושמו אחד ברוך הוא.
אהלי יהודה, דף כו ע"ב, דפוס בצלאל הלוי, שאלוניקי, תקפ"א (1821)
'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם' - שאותה הבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם, אינה דווקא לזרעו שהיו בארץ מצרים, אלא נכלל בה גם כן שאר הגלויות הבאים אחרי כן. בכל מקום שיגלו, הגם שיהיו משועבדים להם במיסים וכולי, בכל זאת לא יוכלו להזיק אותם בגופם לכלותם, חס ושלום. אלא הקדוש ברוך הוא מצילם מידם ... ולזה הקדוש ברוך הוא לא אמר לאברהם 'כי גר יהיה זרעך בארץ' מצרים כי אם בארץ לא להם.
הגדה של פסח, פירוש ויוגד ליהושע ,עמוד 123 , ירושלים, דפוס מכון אמרי שלום, תשס"ט (2009)
'כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם. ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם' - וצריך להבין מדוע יש בכלל סכנת נגף?
יש עניין שהספורנו מרמז על פי פסוק: 'מושיב יחידים ביתה' - בזמן שהיו במצרים, ה' עשה מהיחידים בית. יש בניין שברובו איתן אך אם יפרקוהו לעצים היחידים, שהיו מקולקלים בו, הם חסרי קיום, כך בכלל ישראל, אם יש חוטאים, אז המסגרת של כלל ישראל מחזיקה אותם.
בפרשת השבוע שלנו מובא סימני הקטורת ביניהם חלבנה שריחה לא כל כך טוב, אך כשנמצאת יחד עם כולם לא מורגש ריחה הרע. כל זמן שהאדם בתוך הכלל - מתחזק על ידי הכלל, אך כשמעמידים אותו לבד יש סכנה שספריו יפתחו. ... וברגע שמונים כל אחד ואחד, יש סכנה של נגף, ולכן ה' ציווה שיתנו כל אחד מחצית השקל וזה יכפר על שעברו על הפקודים.
אהל יהושע, עמ' קפ"א, הוצאת המשפחה, ירושלים, תש"ס (2000)
עיקר קיום התורה תלוי באחדות עם בני ישראל. וכמו שכן היה בקבלת התורה, ככתוב: 'ויחן שם ישראל נגד ההר', ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: באחדות גמורה, כאיש אחד. וזה יהיה רמז הכתוב בסדר יתרו: כה תאמר לבית יעקב' - בית יעקב בכללות, שחשובים כגוי אחד, שעל ידי האחדות יזכו לכל התורה כולה.
מים קדושים, דף יח עמ' א (ספירה שניה). דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תרי"ב (1852)
כמו שהגוף האנושי, בכל חלקיו, מקושר בפרקיו, קו לקו, להיות כולם מקבלים מנפש אחת, שהוא המקור אשר ממנו שואבים החיות וההרגש בזה בעצמו, הנה עם בני ישראל בכללותם, להיות כולם בכללם ובפרטם, מקבלים חיותם הא-להי מאיתו יתברך, ואין עוד מלבדו, אותו האור המתפשט מקשר ומהדק ומאחד את כולם, והם כגוף אחד בעל חלקים מדובקים נקשרים זה עם זה, מה שאין כן בשאר האומות אשר לא מבני ישראל המה, לפי שנמסרו לשרים כוכבים ומזלות וכל צבא השמיים, והמשפיע שלהם כל אחד הוא נבדל, ולזה הם נפרדים ונחשבים לגופים נחלקים, וכמו שראינו בתורתנו הא-להית שביעקב אמר: 'כל הנפש הבאה ליעקב מצריים שבעים', ובעשיו שהיו שש כתוב: 'נפשות ביתו', להיות שבני עשיו נשפעים ממשפיעים מתחלפים ובני יעקב נשפעים ממקור אחד.
אזני יהושע, ח"א, דרוש ד', עמ' 53-54. הוצאת העורך (יצחק אדרת), תשע"ו (2016).
השבת, אמרו רבותינו זיכרונם לברכה והפוסקים זיכרונם לברכה, שהינה מעין העולם הבא, ושלושה המה טובים לעשות ביום השבת: אכילה, לימוד תורה, שינה.
כי זה נראה לי רמז ממה שנהגו העולם מימי קדם ומשנים קדמוניות לומר אדם לחברו: 'שבת שלום' ולא בחרו בברכה אחרת: 'שבת ברוך' או 'שבת טוב' וכיוצא ... אלא שבא ללמדנו אחד - שאם בחול עשה שום מחלוקת עם חברו, על כל פנים בבוא יום השבת, ישלים עמו מן הוא והלאה מעין עולם הבא, ושם אין מחלוקת ושנאה ותחרות. ועוד שם רמז 'שלום' - שינה, לימוד ומזון.
איש מבין, חלק ב', דף מ"ד ע"ב, דפוס חיים אברהם די שיגורה, איזמיר, תרס"ה (1905
לא אצא ידי חובתי, אם לא אבקש את אחי, ואשחר פניהם, לבקש ולתור אחר האהבה והאחווה - אהבת חינם, אהבת היתום והאלמנה, המסכן העני והאביון.
מיתרים מכינורי – שירי הגות עלילות וכיסופים ת"ש – תשכ"ג, הוצ' ראשית, ירושלים תשכ"ג (1963).
'עוז והדר לבושה' - שהייתה לובשת תפילין וטלית שנקרא 'עוז והדר'. ומעיד עליה הכתוב לאמור 'ותשחק ליום אחרון' - ששכרה איתה ליום אחרון - בעולם הבא. שאף על פי שאינה מצווה - ועושה, מכל מקום - יש לה שכר. ש'גדול המצווה' אמרו, מכלל שמי שאינו מצווה ועושה גם נוטל שכר.
אבל, אף חכמתה עמדה לה, שלא באת לשאול לחכמים אם תהיה מנחת או לא. אלא, היא מעצמה 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה' - שהייתה עושה 'מצוות עשה שהזמן גרמן', שלא נצטוותה בהן - מעצמה. ומפיה היתה חיה. ונוסף גם הוא: 'ותורת חסד על לשונה', כלומר: תורת חסד שברכות קיימא גם כן על לשונה. ולא על ידי הוראתם.
יום טוב דרבנן, דף פ"ז, עמוד ב'. ירושלים, תר"ג (1843)
'זכרתי לך חסד נעורייך' - כלומר: תמיד אני זוכר חוט של חן וחסד, שהיה משוך עלייך בימי נעורייך. וזכרתי לך 'אהבת כלולותיך' - האהבה שאהבתי אותך בעת שהיית כלה, וזה במעמד הר סיני, וזכרתי 'לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה' - וזה מורה על האמונה החזקה בה'.
מאיר טוב – ירמיהו, ע"מ 8, פירוש לפרק ב' פס' ב, הוצאת חברת אהבת שלום, תשס"ו (2006)
שולחן ערוך: הנוהגים כשהם אבלים שלא לשנות מקומם בבית הכנסת בשבת יפה הם עושים.
והרב דוד בן זמרה ב'חדשות' חלק ב' סימן תרס"ב חלק עליו, ועל פי סברתו נהגו במצרים, שבשבת גם כן משנה מקומו, ויושב במקום הקבוע לאבלים כמעשהו בחול, ואחר התפילה מתאספים אליו כל היחידים, והחזן פותח פיו בדברי תנחומין, דברים המסודרים וידועים להחזנים. ...
אלה דברי החזנים: מי שכולו חסד וחמלה וחנינה, הוא יחמול עלינו ועליכם, וימחה דמעה מעינינו ומעיניכם, אחינו קהל חסד, גמלתם חסד, שלמתם חסד, בעל הגמול והחסד, ישלם לנו ולכם שכר החסד, שככה למדונו רבותינו זיכרונם לברכה, ברוך שבחר בהם ובדבריהם, צער אבל אין בשבת, שבת מן המניין, למעלה מן העניין, שבת הוא שכולו נחמה, שבתו לשלום.
מנהגי מצרים, יורה דעה,, סימן לד, עמ' לא, הוצאת מכון המזרח, חולון, תש"נ (1990)
מה שזכינו ישראל במעמד הר סיני לקבלת התורה, כלה נאה וחסודה, זאת התורה, כבודה בת מלך, מלכו של עולם, לא היה אלא מפני השלום. וכפי שנמצא בילקוט פרשת יתרו וזה לשונו: 'ויחן שם ישראל - לא זכו ישראל לתורה, אלא מפני השלום, שבכל מקום הוא אומר 'ויסעו, ויחנו' - במחלוקת, וכאן נאמר 'ויחן' - כאיש אחד בלב אחד. זהו שכתוב: ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'. עד כאן. - נמצא שלא זכינו ישראל לקבלת התורה כי אם על ידי השלום, ובכן חובה מוטלת עלינו להיות כולנו באחדות, בשלום ובמישור, בשבת אחים גם יחד, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. ובפרט בימים האלה ובזמן הזה, זמן מתן תורתנו הקדושה, שלא זכינו לתורה כי אם על ידי מידת האחדות כנזכר ... כי הנה 'בעתה' הוא זמן מתן תורתנו הקדושה והימים הם מסוגלים להיות יחד כולנו כאיש אחד חברים. וה' יתברך ייטע בלבנו אהבתו ויראתו, להיות כולם כאחד, באהבה ואחווה ושלום וריעות, כשם שזכינו בקבלת התורה.
בן אברהם, דף ל"ו ע"א, דפוס אהרן יהושע די שיגורה וחבריו, איזמיר, תרל"ו (1875)
לעניות דעתי להלכה ולא למעשה עד אשר יסכימו הרבנים המובהקים תקיפי ארץ ישראל כי 'להם לבדם ניתנה' הארשת שפתיים, ולא לי, ולכיוצא בי. כי מה אני לבוא לגשת לעניין ברכות שיש 'לא תישא', ובפרט בדבר שחלוקים בה תנאי העולם כולו, אלא שדרך משא ומתן כתבתי מה שכתבתי. ואם אזכה לכוון לדבר הלכה, ישמח לבי גם אני, ואם שגיתי 'אתי תלין משוגתי', ועם ה' הסליחה רבה. כה דברי הצעיר שבתלמידים, ומתאבק בעפר רגלי כל יודעי דת ודין לתיאבון. הצעיר יונה נבון.
נחפה בכסף, חלק א', אורח חיים, סימן ב', דף ט', ע"א , קושטא, תק"ח (1748)
כאשר רצה הלל ללמד התורה, לאותו הגר, על רגל אחת, אמר לו: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך - זו היא כל התורה כולה. כל השאר פירוש הוא, צא ולמד אותו'. - כי אמונת ה' ואחדותו, שהיא העמוד הימיני, שעומדת עליו כל תורתנו הקדושה, בין המצוות השכליים, בין החוקים הלא שכליים, בין המצוות אשר בין אדם למקום, בין המצוות אשר בין אדם לחברו, היא גם כן היסוד האחד, שעליו בנוי 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'.
וכאשר אמרנו כי אמונת ויחוד ה', שהוא בורא ויוצר הכל, וכל בני האדם הם ברואיו ומעשה ידיו, וכולם שווים לפניו, ורצונו כי כל בניו ועבדיו לא ירעו זה לזה, וכאשר הגר הזה עדין אינו מכיר בדת ישראל, וגם באחדות ה' ואמונתו, לכן כאשר רצה ללמד אותו היסוד האחד שכלול בו כל היהדות, נתן לו יסוד שכלי המתקבל על דעת אותו הגר, 'וכל השאר פירוש הוא, צא ולמד'.
לספר בציון, דף לד ע"א, ג'רבה, תש"י (1950)
גרי צדק נצטווינו עליהם: 'ואהבתם את הגר', וחלילה להוציא לעז עליהם לומר שעדין אהבת עכו"ם תקועה בלבבם, ואינם חפצים לשמוע בזיונם של עכו"ם. 'וזהו שאומרים אנשים: גר מדור עשירי, לא תבזה ארמי בפניו' - וזה צריך ביאור.
אמנם הנה ידוע שאין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה, לפי שישראל שלוים ושקטים וכל טוב בידם ולא ידענו כוונת הגר אם לטובה נתכוון או לא. אכן אם בא גר צדק מגדולי הדור של האומות, ואינו חסר לנפשו שום דבר, ובא להתגייר ולידבק בישראל עניים וסחופים זה נקרא גר צדק וכוונתו לשמים.
והנה אם נתגייר צריך אתה לשמחו ולומר לו כמה גדולה מעלתך שאומות העולם בעושר וטובי לב, ולא חסר לך שום דבר ובאת לידבק בישראל שהם עניים דוויים וסחופים, שכר גדול כפלי כפלים.
לא כן אם תבזה ארמי בפניו ותאמר לו שאומות העולם שפלים ובזויים, וישראל במעלה רבה. הלא ידאג בליבו הגר, ויאמר מה עשיתי הלא אין כל כך שכרי גדול.
אבקת רוכל, חלק ראשון, דף ו' עמ' ב', דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"ח (1948)
'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה' - שאין ביד האדם לתקן כמה מצוות כגון מצוות ייבום וחליצה וגט ומילה ופדיון הבן, והרבה זולתם שלא באו לידו לקיימם, על ידי שאוהב הוא לכל ישראל כנפשו, מעלה עליו כאילו כל ישראל עצם מעצמיו ובשר מבשרו. והתנה לו קבלתו, לקיים אותם כשיבואו לו, להיות לו חלק במה ששאר ישראל מקיימים, כי הקדוש ברוך הוא רוצה ליבו לב טהור, שרוצה לקיים הכל. וגם על ידי האחדות שמראה בעצמו כאילו הוא איבר מכללות ישראל. ואם כן, יש לו במה שמקיימים שאר ישראל, באותם מצוות שאינו יכול לקיימם.
ימים אחדים, דרוש י"ט ג' לשבת תשובה, דף ס"ח, ע"א, ליוורנו, דפוס אליעזר סעדון, תק"ן (1790).
'ועשית הישר והטוב' - ולרבותינו בזה מדרש יפה אמור: 'זו פשרה ולפנים משורת הדין'. והכוונה בזה כי מתחילה אמר שתשמור מצוותיו, ועדותיו, ואשר ציווך. ועתה יאמר גם באשר לא ציווך תן דעתך לעשות הטוב והישר כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה עניין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל ההנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני היישוב והמדינות כולם.
שומר אמונים, הקדמה שניה, דף כ"ז ע"ב, ברלין, דפוס ב' כהן, תרפ"ז (1927).
זאת היא צוואת חיי, צוואתי האישית לבני משפחתי ולכל קרוביי וידידיי: על האדם לנהל את חייו במתינות וביושר, בהתנהגות טובה ובהסברת פנים יפות לכל אדם באשר הוא אדם, לבוא לעזרת מוכי גורל, קשי-ימים ומרי נפש, לתמוך בהם כפי יכולתו וכוחותיו, ולעשות ולהרבות במעשים טובים לכל בני אדם.
פרשת חיי (1870-1930), פתח דבר, עמוד 18. הוצאת בבל, תל-אביב תשס"ה (2005).
בעל לב טוב מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ועושה נחת רוח לכל הבאים אליו, וכל שכן לאנשים הנצרכים אליו, שבבואם לפניו כבר רעדה אחזתם, מרוב היראה ואפס הביטחון. ועתה שהוא מראה להם פנים שמחים, מלאים טוב ורווחים, מחייה נפשם ורוחם. ובדברו נכונות על ליבם ודורש טובתם. ...
המידה השמונה עשרה היא אהבת הציבור, כמו ששנינו: 'אל תפרוש מן הציבור', כי בהיכנסו עם בני עמו, רואה בצרכיהם ודואג על כל צערם, מתאבל עליהם ורואה בשמחתם. וכל אדם מתהנה ממנו ומרוויח בסתר, הן מדבריו החכמים, הן מעצותיו השכליות, הן ממפעליו גשמיים, הן ממעשיו רוחניים. נמצא שהבעל הלב הטוב, מועיל כמעט לכל אדם באמת, ומסבב להם ברכותיו, ביושר דעותיו.
שומע יוסף, דף כא ע"א, ירושלים, תרס"ז (1907)
מנהגן של ישראל תורה היא, שאפילו הריקנים שבישראל, מחזיקים בלימוד התינוקות של בית רבן, הן להחזיק ביד המלמדים והן בעניין ההלבשה, כדי שיהיה להם זכות תורה של התינוקות של בית רבן.
וזה אפשר דרך דרש מה שאמרו בסנהדרין דף צ"ד: 'כפלח הרימון רקתך - שאפילו הריקנין שבישראל, מלאים מצוות כרימון' עד כאן. - שיש לומר, שאם הם מלאים מצוות, על שום מה קורא אותם ריקנים?! וגם למה דמה אותם לרימון?
ואולם אפשר בהקדים מה שאמרו במדרש: 'אל גינת אגוז ירדתי' - זה העולם הזה, 'לראות באיבי הנחל' - אלו ישראל' וכו' 'הנצו הרימונים' - אלו תינוקות של בית רבן, שיושבים ועוסקים בתורה, שורות שורות כגרעיני רימונים' עד כאן.
וזאת אומרת, שעל-ידי שהריקנים מחזיקים בלימוד תורה של התינוקות של בית רבן, הנה זכות התינוקות של בית רבן תלויה בהם. וזהו אומרם: 'אפילו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרימון' – דהיינו: זכות התינוקות של בית רבן שדומין לרימון, וכנזכר לעיל.
ויאמר יוסף, דרוש ב' לשבת הגדול, דף י"ג עמ' ב', איזמיר, תרל"ז (1877)
כיוון שיש לו הפסד למוכר, שאם יתננה להם, לא שייכת, אלא בסודותיה. אבל ישראל שייכים בפשטה ובסודותיה, וכל שבכגון זה לא שייך דין 'בעל המיצר'. ואולם עדיין יש לחלוק ולומר, שאומנם יש לו הפסד מצד זה, מכל מקום יש לו רווח שמלאכי השרת 'עושה שלום במרומיו', מה שאין כן התחתונים שכולם מלאים קטטות. ולטענה זו כתבו המפרשים, שקודם קבלת התורה עשו ישראל שלום ביניהם. וכמאמר: 'ויחן שם ישראל' - מלמד שהיו ישראל באחדות אחד. ואם כן הושוו למלאכי השרת בעניין השלום, ויתירים הם ישראל, ששייכים להם פשטי התורה ולא למלאכים, והרי הוא הפסד למוכר, שאין בו דין 'בעל המצר'.
אמר יוסף, דף קכז ע"ב, דפוס יתמי בצלאל הלוי אשכנזי, שלוניקי, תקצ"א (1831).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שנחסרה אות אחת ע"י הנפטר, והרי היא כספר תורה פסול.
'שימה דמעתי בנאדך, הלא בספרתך' - איש שאינו מתעצל בהספדו של אדם, כשמרגיש בחסרון ומצטער על העדרו, משום אות התורה שהייתה כלולה בנשמתו, משישים ריבוא אותיות התורה כנזכר. וזה בוכה ומתאבל עליו, לתקן את האות הזה הכלול בנשמתו, מורה ובא שחפץ בבניין עולם. מה שאין כן אם מתעצל מלהספידו - הרי הוא מחריב את העולם, לא עלינו, כנזכר. ומעתה זהו שאמרו: 'כל המוריד דמעות על אדם כשר' - שאינו מתעצל בהספדו, אלא מוריד דמעות כדי לתקן את אות התורה, שנחסר ממנו, שמורה ובא שאינו חפץ בהשחתת עולם, חס ושלום, להחריבו כנזכר. על זה מידה כנגד מידה, הקדוש ברוך הוא סופרם ומניחם בבית גנזיו, כדי להחיות מתים. שכמו שהוא תיקן את אות התורה על ידי הבכי, ולא החריב את העולם, מידה כנגד מידה, עושה הקדוש ברוך הוא בדמעות הללו, שבנה זה את עולמו, בהם עצמם מחיה המתים, ומוציא לאור ויזרח אור תורת שישים ריבוא אותיות, ומתקן את עולמו בתחיית המתים. וכוונת אומרו: 'הלא בספרתך' - היינו להוכיח איך הוא מחויב להצטער ולתקן האות ההיא שנחסרה, משום שהלא היא בספרתך - כלומר שמדין ספר תורה יש להוכיח כן, שאם נחסרה אות אחת על ידי האיש הנפטר, הרי היא כמו ספר תורה פסול שצריך תיקון, שתיקונו הוא על ידי בכי והספד.
חלקו של יוסף, דף לז ע"א, דפוס אברהם פונטרימולי. איזמיר, תרמ"ז (1887)
'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש' - לשון 'משכהו' אינו מובן, שהיה לו לומר 'תלך לבית המדרש', רק העניין הוא שעל ידי שהולך לבית המדרש לעסוק בתורה לשמה, הוא ממשיך להיצר הרע גם כן, שנעשה טוב. וזהו כוונת הכתוב: 'ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו' - כלומר ברצות ה' דרכי איש, שעוסק בתורה, שנקרא 'דרך', אזי גם אויביו ישלים אתו, גם אויביו, שהוא היצר הרע, שהוא שונא שלו, ישלים אתו. ורמז לזה שידוע: הוא שטן הוא יצר הרע, וכשעוסק בתורה שנקראת 'טוב', ממילא 'שטן' עם 'טוב', עולה שמו כמניין 'שלום', וזהו שאמר: 'גם אויביו ישלים אתו'.
ובזה יפורש לעניות דעתי מה שאמר שלמה המלך עליו השלום בפסוק: 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' - כלומר על ידי עסק התורה עושה שלום עם יצר הרע.
הוד יוסף, דף צ"ו ע"ב, מוציא לאור לא ידוע, ירושלים, תרס"ה (1875)
ידוע שיש לנו שלושה דברים, שעל ידי כל אחת מהם, נחשב האדם, כאילו קיים כל התרי"ג מצוות, והם – 'האחדות', ו'השבת', ו'התורה'.
שעל ידי 'האחדות' נעשים כל ישראל כגוף אחד, ומה שחסר זה מקיום המצוות, הרי קיים חברו - כאילו קיימנו כולנו כל התרי״ג מצוות. וכן על ידי 'עסק התורה' מעלה עליו הכתוב כאילו קיימנו כל התרי"ג מצוות, שכל העוסק בפרשת 'עולה' כאלו הקריב עולה, וכפי זה הדרך - בכל המצוות.
וכן המקיים 'שמירת שבת' כאילו קיים כל התורה כולה, ככתוב בזוהר הקדוש זה ששומר שבת כאילו שמר התורה כולה. ובכן יש לנו להתחזק ולאחוז בשלושה אלו, שעל ידם נזכה לגאולה, כיוון שמעלה עלינו הכתוב, כאילו קיימנו כל התרי״ג מצוות.
יוסף לקח חלק ב' מב' עמ' ב דפוס עידאן כהן חדאד צבאן, ג'רבה תשט"ז (1956)
קצת מקהילת קודש דבדו באו ונתיישבו בעיר פאס, יגן עליה א-לוהים, ורצו לבנות בית כנסת מיוחד להם, וקהילת קודש פאס, יגן עליה א-לוהים, עיכבו עליהם מלבנות, מטעם שיש להם הסכמות ותקנות מהראשונים, זכותם לחיי העולם הבא, שלא יוכל שום בר-נש הוסיף בית כנסת אחרת, וגם נידו והחרימו על זה. ונדרשנו לחוות דעתנו בזה, וזה מה שהשבתי:
אם בתי כנסיות של עיר פאס, יגן עליה א-לוהים, אינם מכילים בני אדם שבאו מדבדו, ואפילו אם הם יושבים בדוחק - פשיטא שיכולים לבנות בית הכנסת, אחר שלא היה דעת חכמי התקנה על זה, שלא נתכוונו בתקנתם, אלא ברוצה לבנות במה לעצמו בלתי סיבה, אלא להתפאר ולהתגדל, ולעשות לו שם כשם הגדולים.
אבל שרוצים לבנות מצד שלא מצאו מקום להתפלל בו, מצד ריבוי עם ודוחק המקומות - פשיטא שיכולים לבנות, ואפילו התרה אינם צריכים.
שו"ת דברי יוסף, עמ' ט"ו סימן לד, הוצ' הרב שלום משאש, קזבלנקה, תשל"ג (1973)
'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום' - שמה כוונתם באומרם, כלי ולא דבר אחר? ... שכבר כתבנו שהשברים הם פירוד. וכשישראל הם בפירוד אינם יכולים לקבל שפע, שכלי שבור אינו מקבל מה שנותנים לתוכו. ולא מצא הקדוש ברוך הוא לישראל שיהיו כלי ראויים לקבל הברכה, ומחזיקהּ שלא תצא לחוץ, אלא על ידי השלום, שיהיה ביניהם אהבה ואחווה, ואז יהיו לחלק ה' אחד, ויקבלו השפע 'מים חיים אל כלי'.
"שופריה דיוסף", לאלול, ע"מ כ"ג, א' – כ"ג, ב', אלכסנדריה, דפוס פרג חיים מזרחי, תרנ"ז (1897)
ודע זה שאמרנו שהחובל בבהמה חיה ועוף חייב משום נטילת נשמה לאו דווקא נוטל נשמתו לגמרי הוא שמחייב אלא אפילו חובל והוציא ממנו דם נחשב נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמתו. ומה לי הרגו כולו ומה לי פוצעו, וחייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום.
טל אורות, חלק א, עמ' שג-שד, ירושלים הוצאת "אור ודרך" סיון תשמ"ז (1987)
'ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף, ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת.' - מחלוקת הראשונים והוא שרבי יהודה בן מיגש סובר: שחיוב הבן לקבור את אביו הוא מדין תורה, אמנם בכל שאר המתים יש כאן מצוה ולא חיוב, והרמב"ן, זיכרונו לברכה, סובר: שאף על פי שהוא אביו, הרי הוא כשאר המתים ואין כאן אלא מצווה, יעויין שם בספרתם.
ומשום כך אמר יעקב: 'אם נא מצאתי חן בעיניך, ועשית עמדי חסד ואמת' - רוצה לומר מה שאני מדבר בלשון בקשה, משום שהאמת כסברת הרמב"ן שאפילו שהעשייה היא 'עמדי' - אפילו כך הוא 'חסד ואמת' - ואין כאן שום חיוב מדין תורה.
טל אורות, חלק ב דרשות, עמ' קלח, ירושלים הוצאת "אור ודרך" סיון תשמ"ז (1987)
'הבו לכם אנשים, חכמים ונבונים, וידועים לשבטיכם, ואשימם בראשיכם'. - הבו לכם אנשים' - ראשי תיבות 'אהל'. רמז להם שיהיו חבורות, אגודות, ויקבעו עתים ללמוד תורה באהל, הוא בית הכנסת. 'חכמים וידועים' - ותעשו אותם מנהיגים עליכם, להחזיר אתכם לדרכי ה', ותהיה יראתו על פניכם. אבל עכשיו שלא זכיתם, לכן אתם קוראים 'איכה ישבה בדד' - כל אחד לבדו, ובקרבו ישים ארבו. ועוון זה גרם חורבן בית המקדש, שהיה בהם הפירוד, ו'שרייך סוררים וחברי גנבים, כלו אוהב שוחד'. ותדעו לכם שנשמות ישראל, שורש אחד להן, כמו שאמרו: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', ואף על פי שהם, חס ושלום, רשעים, הקדוש ברוך הוא חס על בניו, כמו שהיו בזמן החורבן, שעשו עבודה זרה וגילוי עריות וכו', ושפך חמתו על עצים ואבנים, וחס עליהם ולא כילה אותם, שראה שעתידים בניהם לעסוק בתורה ומצוות.
גביע יוסף, דף י"ח ע"ב, דפוס מכלוף נגאר, סוסה, תרפ"ז (1927).
'בקש שלום ורדפהו' - אם ראובן חטא לשמעון, הדין נותן שראובן ילך אצל שמעון לבקש מחילה, ועל ידי זה יהיו בשלום, והיינו 'בקש שלום ורדפהו'.
אבל שמעון אינו צריך לילך אצל ראובן ולומר לו: אף על פי שאתה עשית עמדי מעשים אשר לא יעשו, עם כל זה הנה באתי אליך כדי לומר לך, שאני מוחל לך מחילה גמורה. ואף על פי שמן הדין אינו צריך לעשות כן, כיוון שהוא לא חטא לראובן, מכל מקום מפני שכתוב: 'בקש שלום' ראוי הוא שיעשה כן.
שמו יוסף, עמ' לג, דפוס י"ע איתאח, ירושלים, תשל"ו (1976)
חייבה תורה מיתה לרוצח - יש לתת טעם רוחני למצווה זו, כי התורה היא שישים ריבוא אותיות כנגד שישים ריבוא נשמות ישראל, שכל נשמה אחוזה באות אחת, ובמות אחד מישראל אז מסתלקת אות אחת מהתורה, אשר שם היה אחוז, כדרך הנשמה המסתלקת בסילוק הגוף. רק כדי שלא יתבטל אות אחת מהתורה אפילו רגע, לזה עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה, זרחה שמשו של צדיק אחר במקומו, ובשורשו 'דור הולך ודור בא'. והתורה כולה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ובחסרון אות אחת הרי זה מוחק את השם. אך ההורג את הנפש קודם זמנו, ונפש זה אין לו תמורה, כי התחילה העמיד הוא, יתברך שמו, סדר הדורות כהווייתם, וככלות שנותיו של זה יתחילו שנותיו של הבא אחריו, ואדם בעל בחירה, ובידו להרוג את חברו, אף שעדיין לא כלו שנותיו, ומפסיק רוצח זה בין הדברים, משך זמן שלא בא אדם אחר לעולם, במקום זה הנרצח, והרי הוא מוחק את השם.
כסף צרוף, דף יח עמ' א-ב, הוצאת מאיר בן יוסף ובנו משה, דפוס ציון, ירושלים, תרפ"ו (1926)
תנו רבנן מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר 'ויהיו בני ישראל במדבר' ולהלן הוא אומר 'אבינו מת במדבר', מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד - דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא - עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין: אם כדבריך - התורה כיסתו ואתה מגלה, ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק ... (מסכת שבת דף צו ע"ב): עיין שם.
מדברי רבי יהודה בן בתירא, שאמר לרבי עקיבא, שהיה אדם גדול, ואמר לו - אתה עתיד ליתן את הדין או על שגילהו או על שחייבו, יש ללמוד שכול מה שיכול אדם ללמד זכות על ישראל, ולא לקרותם עבריינים חס ושלום, הרי זה משובח.
שארית הצאן, חלק א', סימן י"ד, דף ל"ג, אורות יהדות המגרב, לוד, תשס"ה.
בזמן שיהיו ישראל באחדות אחת ובשלום, יכולים להשיב לאפיקורס, ולא יעבדו עבודה זרה, חס ושלום וזהו הרמז: 'ודע מה שתשיב לאפיקורוס' - ראשי תיבות: שלום.
ה' וילקט יוסף ז"ל משום ליקוטי מוהר"ן: ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום - רצה לומר: שיתן ה' עוז לעמו לנצח לאפיקורוס על ידי שה' יברך את עמו בשלום - להיות האחדות אחת כאמור.
בן פורת יוסף, עמוד לד'. הוצאת המדפיס מעתוק די יעקב בשירי ודוד עידאן, ג'רבה תרד"ף (1924)
'ותהיינה מחלה, תרצה, וחגלה, ומלכה, ונעה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים' - דרש רבי אלעזר בן עזריה: 'מכל חטאותיכם - לפי ה' תטהרו' - עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו - אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו'. ופירשו רבותינו זיכרונם לברכה, שכוונת רבי אלעזר בן עזריה: הינו שאף עבירות שבין אדם למקום - אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו.
ואפשר אם יראה זהו כוונת הכתוב: 'ותהיינה מחלה' - פירוש אימתי יהיו נמחלים עונות האדם? - עד שירצה את חברו, וזה: 'ותרצה' - לשון רצוי. 'וחגלה' - ראשי תיבות: ונמחלו חטאים גם לה' - היינו על ידי שפייס את חברו - ימחל לו, גם שבינו לבין המקום נמחלים. וזהו 'ומלכה' - ראשי תיבות: ומוחלים לו כל העונות, בין אותם שבינו לחברו בין אותם שבינו לבין המקום.
'ונעה' - פירוש מלשון נע ונד, היינו תעה מדרך השכל, ולא שת לבו להתבונן בדברי רבותינו זיכרונם לברכה, שאמרו שאין עונותיו של אדם נמחלים עד שירצה את חברו, אלא אין בינות לו, כלומר תעה מלהתבונן, וכיוון שכך הוא 'צלפחד' - צל פחד, שאין עונותיו נמחלים, ובאותו פחד ישב. לכן הזהיר הכתוב ואמר: 'לבני דודיהן' - כלומר שיהיו כל בני ישראל דודים ורעים, ולהיות אוהבים זה את זה, כאהבת נשים, וכמו שנאמר בדוד ויהונתן: 'נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים'.
בגדי שש, עמ' רפז-רפח, הוצאת מכון בגדי שש, ירושלים, תשמ"ח (1988).
'אדם אחד בא לפני הלל הזקן ואמר לו: למדני כל התורה על רגל אחת. אמר לו: נקוט כלל זה בידיך - מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך וזה כל התורה על רגל אחת ואת השאר לך תלמד.' עד כאן. - ולכאורה קשה, כי אמנם מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' כוללת כמה מצוות שבין אדם לחברו, אבל כגון מצוות פדיון הבן, ומזוזה, ותפילין, ושבת, וכאלה רבות, שאינם בין אדם לחברו, איך אפשר לקיים אותם?! - אך לפי האמור מובן שכאשר האדם יקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ובזה הוא מקיים הרבה מצוות שבין אדם לחברו, בוודאי זה גורם לאחדות, ועל ידי האחדות יכול לקיים כל התורה.
יגן ה', דרושי הרב, דרוש ד', עמ' ק"ל. המכון לחכמי טוניסיה, אלעד, תשס"ט (2009)
ובזה יובן מה שהסמיכה התורה מצוות התוכחה לאהבת רעים: 'הוכח תוכיח את עמיתך' וסמוך לו: 'ואהבת לרעך כמוך' - שהוא כנותן טעם, שלא יאמר אדם מה לי להכניס עצמי בתגר זה, להוכיח ולהתריע?! - הלא טוב, להיות כל אחד, הישר בעיניו יעשה, בינו ובין ה' יתברך. כך אחרי שאמר: 'הוכח תוכיח את עמיתך' בא הציווי 'ואהבת לרעך כמוך', וכאשר תהיה אהבת אחים, איך יתכן אדם רואה את אחיו או חברו נופל בשאול תחתית, ויש בידו להצילו ולהרחיקו מהנזק, יתעלם ממנו?! אין זה רק מי שהוא שונא מתנהג כך. אותו הדבר בענייני שמים, מי שרואה אחיו וחברו יוצאים מדרכי התורה והם עלולים לעונשים קשים, חייב להצילם על ידי תוכחתו להם וכאמור.
יגן ה', דרושי הרב, דרוש י', עמ' קמ"ב. המכון לחכמי טוניסיה, אלעד, תשס"ט (2009)
'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' - כוונת המן הייתה לומר, שלא הספיקה להם הגלות וצרותיה, אלא גם היו מפורדים זה מזה, וכועסים זה על זה, ואין שלום ביניהם. ועל כן, כל אחד בדד ישכון, נפרד ונבדל מן השאר. ואם אינם מאוחדים, לא תשכון שכינה ביניהם. והנה כאשר התרחש הנס, שלח להם מרדכי ספרים, ובהם כתוב שיקבלו עליהם את הימים האלה, לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, וקבלו עליהם. ואחר כך גם אסתר המלכה כתבה להם אגרת שנית כדי שיקיימו את דברי הפורים ומשתה ושמחה וכו'. ולכאורה איזה צורך היה באיגרת נוספת, והרי קיבלו כבר באיגרת ראשונה. ונראה לי, שהגם שקיבלו עליהם לעשות הפורים, ולהיות שמחים בו, וקיבלו עליהם מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים, עם כל זה המשיכו להיות מפורדים זה מזה, ומסוכסכים זה עם זה, ואין שלום ביניהם. ובמקום שיש מריבה ופירוד, אין שמחה ואין השראת שכינה. ועל כן כתבה להם אסתר איגרת נוספת, ובה הוסיפה שתי תיבות. 'דברי שלום ואמת' - שאם אין שלום - אין שמחה, וכל המעשה הוא מצוות אנשים מלומדה. אבל שמחה אמתית אין - כי אין שלום. והסיבה שאין שלום - כי אין אמת, שכל אחד יצדיק את עצמו בסכסוך שלו עם חברו, מבלי לבדוק שמא דברי חברו אמת והוא צודק. וכיוון שאין אמת, אין שלום, וממילא אין שמחה.
יד יוסף, ב: דרושים למועדים וזמני השנה, עמ' לט-מ, [ירושלים], תשס"ט (2009).
ובזה נבין גם כן שאלות הארבעה בנים - החכם שואל: 'מה העדות?' - והלא הנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, ולמה אוכלים המצה? ובאה התשובה: אף אתה אמור לו 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן', והטעם - כדי שיישאר טעם הפסח בפינו ולא נשכח נסי השם יתברך, כך הנשים מתחייבות לכבד מנהגי אבותיהם, ולא ישכחו נסי השם יתברך שעשה עמנו. ולכן גם האישה חייבת.
והרשע אומר: 'מה העבודה הזאת לכם? ולא לו' - כשרואה אביו נותן לאמו המצה, אומר לו: 'מה זאת?' - והלא הנשים פטורות, ולכן 'הקהה שיניו' - על שאמר 'לכם' רצונו לומר 'ולא לו'. אמור לו: 'בעבור זה עשה ה' לי' - כי ה' עשה נסים גדולים בצאתנו ממצרים, לכן גם הנשים חייבות לכבד מנהגי אבותיהם. וכן התם שואל: 'מה זאת?' - שיתנו המצה לנשים, והלא מצות עשה שהזמן גרמא, ובא התירוץ: 'בחוזק יד הוציאנו ממצרים'. ומי שאינו מבין כלום ואינו יודע לשאול, חייב אביו ללמדו תורה.
'זבד טוב' - פירוש וחידושי הגדה של פסח, דפים ג' עמוד א'. דפוס חי- חדאד ג'רבה תשכ"ב (1962)
תענית י"ז בתמוז הוא יהיה יום טוב לעתיד, כי הוא נרמז בשיר השירים: 'אל גנת אגוז ירדתי' - 'גנת אגוז' - גימטריא: י"ז תמוז. כלומר, אומר הקדוש ברוך הוא: כי ביום שבעה עשר בתמוז אני כביכול יורד בגינתי, שהיא כנסת ישראל, להשתתף בצרתם, כמו שנאמר: 'עמו אנוכי בצרה'.
ועוד, הירידה הזאת לא על חינם, אלא 'לראות באבי הנחל' - כלומר: לראות מעשים טובים של ישראל, והתעניות והבכיות והצדקות של ישראל הנקראים גפנים.
עדות ביהוסף, ליקוטים, דף ר"ו, עמוד א', דפוס הר"ש צוקרמן, ירושלים תרפ"ו (1926)
'מיתת הצדיקים היא מפני הרעה העתידה לבוא, כלומר כשהם במחלוקת ושנאת חינם ביניהם, ומה שאמר: 'אני נוטל צדיק אחד ומכפר על הדור' - זהו כשישראל הם באהבה ואחווה ואין בהם שנאת חינם' - כבר ידוע שמי שאין לו אהבה על חברו אלא שהוא שונא לו בלבו, אין חברו יראה לעיניים שהוא שונא לו, כיוון שמראה פנים לו כאוהב. אלא הקדוש ברוך הוא, שה' יראה ללבב, הוא דווקא יודע שיש לחברו ב' לבבות, מורה פנים מאהבה, ובקרבו ישיב ארבו, שיש בלבו שנאת חינם עם חברו ...
זהו שקשה: איך שני הצדיקים באים לכפרה, שהרי אומרו: 'אני נוטל צדיק אחד ומכפר על הדור', ואם כן כשהם שניים, הם מפני הרעה העתידה לבוא, וכמו שכתב בבבא קמא, וזהו מפני המחלוקת ופירוד הלבבות. ואך כי אין האדם יראה ללבב בשנאתם, 'הלא תוכן לבות הוא יבין'. תיבת: 'תוכן לבות' - דייק: בלשון רבים, וכלומר שהקדוש ברוך הוא כביכול, הוא יבין ויודע שיש להם שני לבבות, שאין להם אהבה ואחווה להיות כולם בלב אחד, ובדרך זו, שהם בשני לבבות ושנאת חינם, רעה תבוא עליהם, ולא די בצדיק אחד, וגם 'נצר נפשך הוא ידע' - ותיבת 'נפשך' דייק, כלומר שדווקא כשהם נפש אחת ולא נפשות רבות, מורה שישראל הם באהבה ואחווה ואין בהם שנאת חינם, אז לא צריך שנים לכפרה.
דבר יוסף, דף כ"ד עמ' א-ב, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"ה (1845).
מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'ואהבת לרעך כמוך' - זה כלל גדול בתורה, והיינו שלא ימהר ויחשה לחלוק על דברי חבריו, שגם זה בכלל אהבה היא, כמו שהוא רוצה שלא יפליגו על דבריו כנזכר, והיינו זה כלל גדול בתורה דווקא, שיהא שם אהבה יותר בפרטות.
בתי אבות, עמ' ע"ט, מכון גבעות עולם, תשס"ו (2006)
'יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל'. - וקשה, מה קידוש ה' יש כאן? ויובן במה שכתב ב'מגלה עמוקות', הביאו 'זרע ברך' פרשה זו, וזה לשונו: שבשביל שהכה משה את הסלע, ולא דבר לו, נתרבו המחלוקות בישראל, ונעשית התורה כשתי תורות, וסימן לדבר 'סלע המחלוקת', שאם היה שונה עליו פרק אחד או משנה אחת, היה הסלע משפיע להם מים יפים ומושכלים, לגלות להם סתרי תורה, ולא נחרב בית המקדש, ולא גלו ישראל מעל אדמתם. ומה שהכה הסלע גרם להם כל זה. עד כאן לשונו.
זה אומרו: 'יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל' - שעכשיו שהכיתם את הסלע, נתרבו המחלוקות בישראל, ונעשית התורה כשתי תורות, וזהו חילול ה', שאין חילול ה' גדול מזה.
ויבא יוסף, עמ' קיא, הוצאת יצחק גרשון, ירושלים, תשנ"ב (1992).
'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא' - ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: אפילו מאה פעמים, ודווקא אם 'לא תשא עליו חטא', כלומר עוון שנאת חינם, שדווקא באיש ואחיו או באב ובנו. וקל להבין.
ויבא יוסף, עמ' קה-קו, הוצאת יצחק גרשון, ירושלים, תשנ"ב (1992).
'אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה ייסורים בדלים הימנו' - ואין לומר שרבי שמעון בן לקיש מדבר בין לשמה בין שלא לשמה, שהרי מצאנו בפרק ראשון של תענית: 'תניא רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר 'רפאות תהי לשרך', ואומר 'כי מוצאי מצא חיים', וכל העוסק בה שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המוות, שנאמר 'יערוף כמטר לקחי', ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר 'וערפו שם את העגלה בנחל'. עד כאן. ואם היות שבזה המאמר יש להאריך בו הרבה אבל כאן מקומו, נמצאנו למדים שכל העוסק בתורה, שלא לשמה נעשית לו סם המוות.
ואם כן בהכרח הוא שאמר רבי שמעון בן לקיש: 'כל העוסק' - וודאי שהוא לשמה, שאם לא כן 'הלומד בתורה' היה לו לומר, ומשאמר 'העוסק', משמע שעוסק לשמה. ואל תקשה לי שאם כן היה לו לומר 'העוסק' סתם, מהו 'כל'? - שיש לומר שרצה לרמוז, בין שעסק הרבה בין שעסק מעט, ובלבד שיכוון.
דברי יוסף, דף י"ב ע"ב-י"ג ע"א, ונציה, תע"ה (1715).
'ועבדתם את ה' א-להיכם, וברך את לחמך ואת מימיך' - וזה יהיה כוונת הכתוב הנזכר לעיל: 'ועבדתם את ה' א-לוהיכם' - עבודה תמה בלי חסרון ומגרעת. ... ויקשה איך אפשר להיות זה, שאי אפשר לשום אחד מישראל, לעבוד עבודתו עבודה שלמה, שכמה מצוות שלא שייכות בכל אחד ואחד, והתורה אינה נותנת שלמות רק בכללותה. לזה סיים: 'וברך את לחמך' - לומר שאפשר לקנות שלימות התורה, בהיות הרבים הנזכרים, באחדות גמור, בנפש אחת יחשבו, ועל ידי זה תתקיים כל התורה כולה בכללותה, כי מה שמקיים כל אחד ואחד, כאילו קיימו אותה כולם כאחד.
שופריה דיוסף, פרשת עקב, דף נ"ז, ע"א-ב', הוצאת בית דפוס רזון, קזבלנקה (מרוקו), תש"ה (1945)
'והשמדתי את במותיכם, והכרתי את חמניכם' - כל השמדה וכרת היינו כיליון חרוץ, מן השורש, ככתוב: 'ואשמיד פריו ממעל ושורשיו מתחת'. וזהו ברכה, משום שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שכל הגליות הם בעבור העגל, שעשו ישראל, ואינו נמחק עוון זה אלא לימות המשיח, וכיוון שישמיד ויכרית העבודה זרה, שעשו ישראל מן העולם לגמרי, השורש הנשאר למעלה לרעתם של ישראל, חס ושלום, גם הוא נמחק.
יבא הלוי, דף עט עמו' א, דפוס משה די קאסטרו ובניו, קושטא, תרכ"ב (1862).
'לו ישמעאל יחיה לפניך', פירש רש"י: 'יחיה - ביראתך'. וכן אנו מתפללים בכל יום: 'ונהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך'. ואף על פי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, יש לומר שמועילה התפילה קצת לעניין שיסייעוהו מן השמים, ולא יבוא בקל לידי חטא. וכן דוד המלך, עליו השלום, התפלל 'לב טהור ברא לי'.
יבא הלוי, דף עג עמו' א, דפוס משה די קאסטרו ובניו, קושטא, תרכ"ב (1862).
יש אומרים כי שני סוגי חוכמה הם. חוכמה שמגמתה לציין את הבידול והניגוד בין גורמים ונושאים שונים, ואחרת שמבקשת לציין את ההרמוניה והקשר הפנימי בין דברים ומערכות, שבמבט ראשון נראים נפרדים ומנוגדים. החכמה שה' שחונן שייכת כולה לחכמה שמניבה שלום, וכדברי הכתוב: 'וה' נתן חכמה לשלמה ... ויהיה שלום בין חירם ובין שלמה, ויכרתו ברית שניהם.'
המצווה הבראשיתית אצל הרמב"ם, 'אור למאיר', עמ' 283, אונ' בן גוריון שבנגב, באר שבע, תש"ע (2010).
אמרו חכמים זיכרונם לברכה: קנה או עשה מלבושי חדשים מברך 'שהחיינו', מפני שהוא שמח בהם, ולכך מברך לה' יתברך על אשר זיכהו לשמחה זו. ...
אפילו אם קנה בגד, שכבר לבש אותו אדם אחר, כל שהוא שמח בו, יברך 'שהחיינו', וכן הוא הדין אם נתנו לו בגד במתנה, אף על פי שאינו חדש, יברך עליו מאחר ששמח בו.
בן איש חי הלכות, פרשת ראה, עמ' רמ"ח, הוצ' מרכז הספר, ירושלים, תשמ"ו (1986)
'ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט, ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך'. - כל 'ריב' שמתחיל להיות אם לא מונעים אותו בתחילתו שלא ימשיך, הוא הולך וגדל ונעשה 'מריבה' גדולה, כמו נקבה שפרה ורבה. ... הריב הקטן דומה לחור קטן, שנפרץ בצינור סכר המים, כיוון שמתפרץ מים דרכו, מתרחב החור עד שנפרץ לחלוטין. ... לכן אברהם אבינו, עליו השלום כאשר בתחילה רק ראה שהתחיל להיות ריב עם רועי לוט, מיד עצר את הריב לפני שיתפתח ... כמאמר חכמים: לא ישנתי ובלבי על חברי, אלא היה מתפייס עמו עוד לפני שילך לישון.
חכם דוד יוסף ישועה, לכו חזו מפעלות צדיקים, עמ' 657, , ירושלים, תשנ"ז (1997).
כשהקב"ה היה רוצה להקים פרנס על הציבור עושה אותו קודם רועה צאן, כדי שיהיה מורגל במידת רחמנות, שיהי לו בטבע לרחם על עדרו של השם יתברך.
משה ראה ברוח הקודש שינהג את ישראל ארבעים שנה במדבר: 'ויבוא אל הר הא-להים חרבה'. למה שמו חרבה? - אותיות 'חברה', רוצה לומר שנתחברו זה את זה, ונעשתה 'חברה' אחת ו'בחרה' במשה כפי שאמרו חז"ל: יבוא עניו להר עניו, וזה הר סיני.
שמחת יוסף - פירושים נחמדים על התורה, עמוד 97, הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ט, 1989
טעם שתקנו אנשי כנסת הגדולה הוידוי בלשון רבים: 'אשמנו, בגדנו' ולא בלשון יחיד: אשמתי, בגדתי - כתב רבינו האר"י ז"ל, ב'שער הכוונות': שמלבד מה שנענש האדם על חטאיו, עוד נענש על חברו בערבות. שכל ישראל הם גוף אחד, כלול מאיברים רבים. ...
ובפרט בוידוי הגדול של יום הכיפורים, שיש בו פרטי עוונות הרבה, שנראה כמדבר שקר, כתב האר"י ז"ל בשער הכוונות: שגם זה מצד הערבות הוא - יתחייב בעוונות של אחרים.
אוצרות יוסף - טועמיה חיים, עמוד ל"ד. מכון מצמיח ישועה, אשקלון, תשס"א (2001)
'ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון' - ובבוא אליהם שליח כולל, מחבבים אותו כגלגל עיניהם. ומפיו יצא לפידי אש לאותם הקמים נגד שלוחי ארץ ישראל, ודי בזה.
דבר יוסף, עמ' 138, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ז (1987)
ודע, כי בני אדם, על הרוב, הם מוצרכים כשהם משתתפים למלאכות רבות, וחיוב הטבע שיתחלקו ביניהם לבחור מלאכות חלוקות, בהיות שגם ביניהם יש טבעים חלוקים, וכל טבע יותר אוהב מלאכה אחת מהאחרת, וכל זה הפירוד הוא הכוונה להמציא האחד לחברו, מה שאין בידו ולמלאות חסרון חברו. ולכן רוב בני אדם נוטים להניח המעלות השכליות, ולהשים כל מגמתם בקניית העושר, ולהשימו בדבר נאה המועיל לא נמצא בכל, כגון כסף וזהב וזולת זה, כפי הסכמת מלכי הארצות ובחירת המדומה. על כן, בחרו ברוב הארצות ונכספו לכסף, ובחרו בזהב והמרגליות וזולתם זה, מן העושר מן המדומה ... ומאלו הקניינים המדומים, נפל קנאה בעולם, ובהם יתנשאו אנשים ומלכים, מלכו בכוונת המלוכה שיהיה ההשוואה בין בני אדם, ולהסכים קיבוצם, עד שלא ישלול האדם את חברו, ויחמוס ממונו, ויהרגו איש את אחיו, מצד הקנאה כי גדלה, אבל שיישאר בין בני אדם כוונת הטבע, שיהיה כל אחד עוזר ומועיל לחברו ולתקן הנהגתם, ולהעמיד יישובם ביושר וסדר שווה.
החוקר אפרים קופפר, "רבי יוסף חמיץ בזאנטי ומאמרו בחנוך לנער", כתב-עת "ספונות", י"ב (תשל"ח-1978), עמ' רי"א-רי"ב.
שאלה: אם יש כפר אחד שאין להם בית כנסת קבוע, ויש שם אנשים מתי מספר יותר ממניין, ולפעמים מניין בצמצום ומתפללים בבתים, פעם בבית זה ופעם בבית אחר, ויש להם ספר תורה, אם רוצה הכהן לפעמים לחלוק כבוד לרבו להיות קורא ראשון במקומו או לא עד כאן.
תשובה: נראה שוודאי יכול למחול אפילו בשבתות וימים טובים, שאפילו בתלמיד חכם שהתורה חלקה לו כבוד בפירוש, שיש מצוות עשה לקום מלפניו, כמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה: 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', וגם מצינו שהשווה כבוד התלמיד חכם לכבוד המקום, ובכהן לא השווה כבודו לכבוד המקום, ולא חלקה לו כבוד כל כך לעמוד מלפניו, וגם נאמר בהוריות ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, ואם בתלמידי חכמים שכבודם גדול כל כך מכבודו של כהן, עם כל זה נאמר תלמיד חכם שמחל על כבודו, כבודו מחול, כל שכן בכהן שיכול מחול על כבודו.
ימי יוסף חלק ב', עמ' ג'-ט', הוצא לאור ע"י ר' שלמה ידיד הלוי, ברוקלין, תשל"ב (1972)
ממעשה של יוסף הייתה סיבה למעשה העגל, יען כי מהידוע שמידת הקנאה שהייתה באחי יוסף גרמה להם מעשה של 'וישחטו שעיר עיזים', ומאז נשתרשה בתוכם מידת הקנאה לדורות, כמו שכתוב: 'כי קנאת ביתך אכלתני' - היא קנאת בית ישראל המצויה בין ישראל בכל הדורות, יותר מכל האומות עד שיצא העגל הזה ... כי הקנאה מסבבת פירוד הלבבות היא שעמדה להם, שנפרדו איש מעל אחיו, כי ביטלו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' - וזה החטא הקודם מסבב גם המאוחר, שלבסוף - פנו עורף ולא פנים, גם אל ה', וביטלו מצוות 'ואהבת רעך כמוך'.
ומטעם זה אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שכל זמן שיש שלום בין ישראל, אפילו עובדי עבודה זרה הנח לו, שנאמר: 'חבור עצבים אפרים - הנח לו'. אבל אם 'חלק ליבם' - ויש להם פירוד אז 'עתה יאשמו'. ומשם תוכל להבין דבר התוספתא: שתלה עוון מכירת יוסף עם מעשה העגל - היות שאחת גוררת לחברתה. וכן מצינו בירבעם שעשה העגלים מקנאתו במלכות שלמה. ועכשיו מונח יפה: מפני מה אין לאהרון חלק בכפרה של מעשה יוסף, שהיה ביניהם פירוד לבבות? - כי כבר תיקן זאת, במה שאחז במידת השלום.
ברכת יד"י, עמ' 35-36, הוצאת המשפחה, חיפה, תשנ"ט (1999)
אמנם צריך כל בן דעת, להחזיק טובה לעדה התימנית ולא לזלזל בה, לפי שהם הגרעין של קיבוץ גלויות, והתחלת התיישבות בארץ, כגון ראשון לציון, ופתח תקווה, ורחובות, יפו ומקווה ישראל, זכרון יעקב ועוד כמה מושבות, ואף על פי שהם מעטים ושפלים, כתוב: 'כי רם ה' ושפל יראה'. ...
אמנם הנני מבקש מכבוד שאר העדות, הנקראים בשם אשכנזים ובשם ספרדים, שלא להעליב ולא לקפח את העדה התימנית ולהשליך אותה אחרי גוום, בחשבכם שהתימנים דלים ושפלים, מחוסרי כוח, ואין להם עושר במה להתגאות בו נגד שאר העדות, אבל די להם הזכות שנקראים בשם גרעין של זרע, שהם תחילת קיבוץ גלויות לארץ ישראל.
ואתם, שאר העדות, נקראים עתה בדוגמת אילן גדול שמוציא פירותיו וצלו נאה. ולפי השכל הטוב התרבותי והמוסרי, אוהב האמת ומחזיק טובה לעושיה, חובה גמורה לזכור את הגרעין הטמון באדמה, שממנו ועל ידו נתהווה במציאות האילן הזה שלפנינו, שהוא עתה מוציא פירותיו וצלו נאה.
'קורות הזמן בתימן' בתוך עדות ביהוסף, עמ' 96, ירושלים, תשס"ד (2003)
ראשי תיבות 'אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות' - גימטרייה: תרי"ג ואחת יתרה. לומר שמצוות השלום והאהבה, זה עם זה, אף על פי שהיא אחת הרי היא שקולה כתרי"ג מצוות.
וכמו שאמר הלל בעצמו לאותו הגר שבא להתגייר, שאמר לו: למדני תורה על רגל אחת. אמר לו: ואהבת לרעך כמוך ואידך פירושה זיל גמור.
טוב רואי, עמ' י הוצאת שלמה בילפורטי וחבריו, ליוורנו, תרנ"ט (1899)
'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - והסיבה היא כדי שיוכלו למנות את ישראל. אבל הרב אומר, יש אפשרות אחרת, שהעשיר ייתן מטבע גדול, כמו למשל מטבע של מאה לירות, והעני ייתן מטבע של עשר לירות. רק אף אחד, הן עשיר הן עני, לא ייתן שני מטבעות. ויספרו אותן ויהיה מספר נכון, בגלל שכל אחד נתן מטבע אחד, ואז לא יהיה שום בלבול בחשבון. התרוץ הוא כיוון שמחצית השקל, שנצטוו לתת היה כדי להצילם ממיתה, והכסף היה כופר נפש, בוודאי העשיר והעני שווים, שאין נפשו של עשיר יותר גדולה מזו של עני. ואם העשיר ייתן יותר, יאמרו הבריות נפשו של עשיר שווה יותר, וחשובה יותר.
דרש יוסף, עמ' טו, הוצאת המשפחה, תשס"ט (2019)
'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' - כלומר, מהיות להם חלק לעולם הבא, יש להם לכל ישראל, שהרי לא יגרע שום ישראל מהיות לו מצווה אחת, כגון שבת וכיוצא, או תפילה, לפחות מצוות ברית מילה לא יחסר לו. ואם לאו - אינו ישראל. לזה אמר: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'.
ועם זה לא יהיו עצבים הצדיקים, שהרי דוק מה שאמר: 'יש להם חלק לעולם' - חלק אמר, אבל לא אמר השיעור, אלא כיוון שבעשיית מצווה אחת יש לו פתח אחת להיכנס לגן עדן.
אם כן לפי זה: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' אבל לא אמר מה שיעור יש לזה או לזה, וזהו וודאי כפי תלמודם ומעשיהם. וזהו שאמר: 'ועמך כולם צדיקים' - כלומר לעניין כניסת עולם הבא, כולם נראים כצדיקים, ו'לעולם ירשו ארץ' - שיש להם חלק לעולם הבא. אבל אין להם שיעור, אלא הכל לפי מעשיו.
ואם אין לו אלא מצווה אחת, נשאר שם בתוך הפתח או לאחר הפתח למכשול לכל העוברים שם. וזה שאמר: 'מעשה ידי להתפאר'. ומה טעם הוצרך הברוך הוא לעשות כן? שכיוון שלא עשה אלא דווקא מצווה אחת, אם כן אינו מעלה ומוריד. לזה אמר: 'מעשה ידי להתפאר' - מה שעשה כן היינו משום שכל ישראל הם מעשה ידיו של הברוך הוא, ורוצה להתפאר על זה, באומרו: אפילו שלא עשה אלא מצווה אחת, קנה פתח גן עדן.
יוסף עליו, פרק ראשון, דף א עמ' ב- דף ב עמ' א, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, סלוניקי, תק"ח (1748)
'ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל' - כשהקדוש ברוך הוא דן רשעים שמו מתקדש, כמו שאומר הכתוב: 'נורא א-להים ממקדשיך'. ועוד אמר הכתוב: 'ונקדש בכבודי' - אל תקרי 'בכבודי' אלא 'במכובדי'. וזהו שאמר הכתוב: 'כי לא-להים מגני ארץ מאד נעלה'. וזהו שאמר הכתוב: 'ויהי בישורון מלך' - הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שמו מתקדש בישראל, אימתי? - 'בהתאסף ראשי עם' - כשנאספים ומסתלקים הצדיקים, כי אז מתקדש הקדוש ברוך הוא. ואז ישראל מתעוררים לשוב בתשובה. וזהו 'יחד שבטי ישראל' - שעושים יחד בלב אחד כאיש אחד שבטי ישראל.
תהלות ליוסף, עמ' 33, הוצאת מכון 'בגדי שש', ירושלים, תשס"ב (2002).
הקדוש ברוך הוא חייב לפדות את ישראל מדין גאולת קרובים שכתוב בו 'דודו או בן דודו יגאלנו'. והקדוש ברוך הוא הוא 'דודי לי'. ובהם סברה נחלקו רבותינו זיכרונם לברכה: אם ישראל המה עבדים למקום, אם לא, והיינו מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא, אם גאולת קרובים לשעבוד. אם כן המה עבדים להקדוש ברוך הוא, מאחר שגאל לנו מדין גאולת קרובים שהוא לשעבוד, ומאידך תנא סובר שגאולת קרובים לשחרור לשיטתו אין לנו דין עבדים למקום.
צפנת פענח חדש, ערך גלות וגאולה בט"ו אופנים, דף י"א ע"ב , פרנקפורט, תנ"ד (1694)
באהבת ה' את העדה, עם בחר ה' לשכנו, והנה אשר נטעה ימינו, מלאך א-לוהים למחיה לפניהם, להנחותם הדרך, והיית להם לעיניים. 'שמח לבי ויגל כבודי' בשבתך לכיסא כבוד על התורה ועבודה, והודעת להם את הדרך ילכו בה, אף אמנה כי נמצאו דבריך לי ואוהלם הגדלת השמחה כי ברית אהבתי אותך גם מתמול גם משלשום בכל, ושמורה מאז ידעתיך בשם, כרתי איתך ברית אהבה רבה, ומדבר אהבת עולם לא משתבש, ולי מה יקרו אמרי אמריך, ומה עצמו ראשיהם, ופניתי מכל עסקי לימוד, ופניתי להשיב לשאלותיך כאשר יסכים הפנאי איתי.
שאלות ותשובות, שאלה י"ח, דף כ"ב ע"א, ונציה, דפוס אנטונויאו קליאוני, ת"ה (1645)
אין לאדם להעריך מידת חוכמתו, לפי המדרגה של החוכמה, שהוא עומד בה עתה, אלא לפי המדרגה שהיה יכול לעמוד בה, אם היה משתמש בחוכמתו עד עתה, והדין נותן שהצדק איתו, כי הלא החובה הראשונה של השכל, אמרנו לעמלה, היא להשכיל, ואם אדם היה ממלא את חובתו זאת הראשונה, הלא איש אחר היה. כמה גדולה היתה היום הבנתו, כמה רחבה היתה ידיעתו, כמה זך היה שכלו, דברים הרחוקים היו קרובים אצלו, העמוקים היו גלויים לפניו, וכי מפני שהלך בטל כל ימיו, ולא השתדל להשיג, מה שהיה ביכולתו להשיג, חדלה האפשרות ממנו? כוח החוכמה בקרבו הוא, מכוסה היא מעין איש פשוט אבל גלויה היא לעין של איש מבין.
היכול היה רבי עקיבא לשער, בשעה שהיה עם הארץ, שביכולת כוח שכלו לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות? עם הארץ היה, וכוח החוכמה שלו לא נראה לאחרים וגם לא לעצמו, אבל בלבו היה טמון, וכיוון שפתח את לבו, נפתחו לפניו כל שערי חוכמה, וכן כל אחד לפי ערכו האמיתי, אשר אין ביכולת האדם לשער זאת מראש, טרם שנכנס באופני העבודה וגדריה, כמו ששנינו: 'העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא ... ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק', כישרונות חדשים מתגלים לפניו, יכולת אחרת נראית לו, מפני שהבין את אופן הלימוד וגדרו.
ים המוסר -חלק א', פרשת לך לך, עמ' ל"ח-ל"ט, ירושלים, תשס"ט (2009)
נשאל כבודו מחברו, שהוא אדם דתי, ויש לו חברים חילוניים מנומסים, והם מתארחים אצלו, ומאכילם על שולחנו בשר ויין ומושיט להם הכל, האם אין בזה אסור שנותן מלחמו למי שאינו מברך?
מרן זכרונו לברכה ...לא כתב דבר זה בלשון אסור, אלא בלשון אזהרה, שהיינו רק חומרא. ...שמאחר שעושה מצות צדקה, אינו עובר על 'לפני עיוור', ויברך או לא יברך - יתן לו. ...
שכל הזמנת אורחים, יש איזה סיבה שיש בה מצווה; או משום הכנסת אורחים, או אהבת רעים, או גמול טובה, או שלום משפחה, או למען לא ישיגוהו, או להשיג ממנו טובה, או באו לביתו בלי הזמנה שקשה מאוד לשלחם ריקם, וגם עוון גדול לזלזל בכבודם. ...
ואם כן מאחר שבכל אופן יש צד מצווה קטנה או גדולה, וקשה מאוד לביישו, וקשה מאוד להוכיח, ולא כל אדם יודע להוכיח, ובכן יפה השתיקה, וגדול השלום, ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ויתן לפניהם ויאכלו וישתו לבריאות, והמקום ברוך הוא יקבע לו שכר.
אוצר המכתבים, חלק ג', מכתב אלף תתט"ו, עמ' קפ"ב. הוצאת אוצרות המגרב, מכון בני יששכר, ירושלים. תשנ"ח (1998)
'ומשה עלה אל הא-לוהים, ויקרא אליו ה' מן ההר לאמור' - משמעות הכתוב, שמשה עלה אל הא-לוהים עוד קודם שנקרא, שרק אחר שעלה נאמר: 'ויקרא אליו ה' מן ההר'. וקשה, מה ראה משה על ככה לעלות, עוד קודם שנקרא? - ואפשר, שלשון 'עלה' הוא מלשון 'התעלות', וכוונת הכתוב, שכל זמן שהיו ישראל בפירוד, בתרעומת ומחלוקת ביניהם, לא יכל משה להתעלות ולהכין את עצמו למדרגה גבוהה זו של קבלת התורה, שכן בתור מנהיג ושופט היה טרוד בישוב המחלוקת שבעם ישראל, אולם כאשר שבו בני ישראל והתאחדו 'כאיש אחד בלב אחד', ושוב לא היה משה טרוד ביישוב המחלוקת שבעם, מיד, 'ומשה עלה אל הא-לוהים' - כלומר התעלה והתקדש ממדרגה למדרגה להכין עצמו 'אל הא-לוהים'.
אמרי יוסף, ב: נ"ך מועדים וסיומים, עמ' שנב-שנד, 'מעלות יוסף'. ירושלים, תשע"ז (2017)
'קול חתן וקול כלה' - כפי שנהוג עכשיו, אין אנו שומעים רק 'קול חתן' ולא 'קול כלה'. הוא החתן אומר: גהרי את מקודשת לי', והיא הכלה אינה משיבה על זה: 'הן'. היא רק שותקת, ומקיימת שתיקה דומה כהודאה. ולא רק שאינה צריכה להשמיע קולה, גם אינה רשאית לכך. .... וזה נגד האידאל של היהדות באישות. כי האידאל של היהדות הוא 'זה לעומת זה', שווה זכויות וחובות במלוא מובנם של המילים, בלי שום יתרון אחד על השני, אף במאומה, לא בזכות ולא בחובה. ... ובזה נבין הפסוק בתורה: 'ויעתר יצחק לה' נוכח אשתו' - על אשתו לא נאמר אלא 'נוכח אשתו'. ... לא 'עזר' ולא 'כנגדו', אלא דווקא לנוכח אשתו, מפני שגם היא יושבת תמיד לנוכח בעלה. וזה מושג חדש אצל האבות והאימהות שלנו, שלא שלטה אצלהם בכלל הזוהמה של עץ הדעת. ... וזה המובן של הברכה: 'עוד ישמע קול חתן וקול כלה' - כי תתבטל הזוהמה של חטא עץ הדעת, ותתבטל גם הגזרה של 'והוא ימשול בה', ויהיו שניהם, האיש והאישה שווים, וישמע גם קול כלה.
זיכרון לשמי, דרשות לנישואין, עמ' 170-172, מכון באר תורה, ירושלים, תשס"ג (2003)
שאלה: ראובן מתושבי עיר המוריאה, ועקר דירתו משם וקבע דירתו בעיר לארסו, יגן עליה א-להים. ויהי אחרי עבור ימים, מספר ירחים, תבעו ממנו תושבי עיר לארסו, יגן עליה א-להים, שיפרע עמהם במשא מלך ושרים, מיסים וארנוניות. וכה היה דברו: שהוא פטור ומסולק לפרוע פרעות, יען יש לו מאמר המלך, מזה ימים ושנים, קודם בואו פה לארסו, יגן עליה א-להים, שיהיה פטור מכל מני מיסים וארנוניות ומס גולגולת של המלך. וגבירי ויחידי העיר טוענים, מאחר שהוא נושא ונותן בעיר, והוא חלק מחיותם של אנשי העיר, צריך שיישא בעול עמהם אף שפיטרוהו מצד המלך. זאת עוד, שאפילו יצא הדין שהוא פטור, הוא דווקא במשא מלך ושרים, דברים הנוגעים במירי, ברם בכל מיני הוצאות וצדקות אשר יצטרכו בציבור חייב לשלם. ועל זה שאלו ממני את דבר המשפט להיכן דין נוטה, ויבוא שכרו מהשמיים.
תשובה: ... באופן שעלתה ההסכמה שגדול כוח המוחזק, ואין כוח לגבירי ויחידי העיר להוציא מספק מראובן מאומה. ואף שלא נמלט ממחלוקת, מכל מקום ראובן הוא המוחזק, ואין להוציא ממנו ממון. עד כאן. אמנם על זה שפטור הוא לעניין מסים וארנוניות, ברם כל ההוצאות שיצטרכו הציבור לעשות, כגון צדקות ופיזורים אחרים, ופדיון שבויים וכיוצא, זה וודאי חיוב מוטל עליו לשלם עם הציבור.
אשדות הפסגה, חלק ב, חושן המשפט, סימן א, דף ס עמ' ב- דף סא עמ' ב, הוצאת אוצרות גאוני ספרד, אשדוד, תשנ"ז (1997)
וזהו אפשר כוונת הפסוק 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון' - רצה לומר: אימתי ה' ילחם לכם, ונותן לכם מזון? - בזמן ש'אתם' הדיינים 'תחרישון'. לא תהיו דיינים וטוענים, רק תהיו דנים דין אמת לאמיתו.
וזה אפשר כוונת הסמיכות: 'אשר לא תיגלה ערוותך עליו' וסמוך לו: 'ואלה המשפטים', רצה לומר: אימתי 'אשר לא תיגלה ערוותך עליו' על חבריך ולא תהיה כנה? - בזמן ש'ואלה המשפטים'. רצה לומר: שתעשו דין אמת לאמיתו.
נמשך מזה שהאמת הוא קיום העולם. וזהו אפשר: 'אתם ניצבים היום' - נצבים כתרגומו: 'קיימים'. 'אתם' אותיות 'אמת', ורצה לומר: במה אנו ניצבים, דהיינו קיימים בעולם הזה ובעולם הבא? - כתרגומו בשביל ש'אתם' שהיא אותיות 'אמת'.
יוסף חן, פרשת בשלח, עמ' 121, הוצאת נכדי המחבר, חש"ד
שלא לאחר שכר שכיר - ועל זה אפשר שכיוון רבי חנניא בן עקשיא: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' - שהכוונה, שהרי כמה מצוות הם חובה על האדם לעשותן, בלי שהתורה תחייבהו, כמו זאת שאחד טרח יום אחד או לילה או שבוע, מה צורך שתצווה התורה שחייב לשלם לו? ואיך היה עולה על הדעת שישהה שכירותו או להיות כובש שכירותו? ואפילו אומות העולם נזהרים בזה. רק רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל. להבדיל, כמו אדם שיש לו איזה אהוב חביב, ורואה אותו בדוחק ובצער, והוא רוצה להנות אותו, לאכול מיגיע כפיו, בלי בושה ובלי חרפה, והוא ממציא לו איזה המצאות טובות וישרות, הן בסתר והן בגלוי, כדי להרוויח ביותר וכבוד ולא בביזוי, זה ודאי יקרא אהוב נאמן. כן ה' אלהינו לרוב אהבתו לעמו, הרבה להם תורה ומצוות כאלה רבות, רק לתת להם שכר וברכה בעולם הזה, ולעולם הבא להרבות שכרן, ולאכול בלי בושה כידוע.
מעשה בראשית, חלק ב', עמ' 388-389, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ו (1986)
שאלה: מעשה שהיה כך היה, שבעיר תהילה כלכתא, יגן עליה אלוהים, היה להם ב' בתי כנסיות, אשר אחד מהם נקרא 'נוה שלום'. ואחרי כמה שנים, בא ראובן הגביר השר מאותה העיר, ודבר עם כל הקהל יחידי קהילת קודש 'נוה שלום', שעלה ברצונו הטוב לבנות בית כנסת חדש, סמוך ונראה לבית הכנסת 'נוה שלום', בניין נאה ומפואר מכיסו וממונו, בתנאי ועל מנת שאחרי בניין בית הכנסת החדש, יסתרו את הישן 'נוה שלום'. ונתרצה הקהל בזה. ...
ועמד הגביר, ובנה הבית כנסת החדש הנזכר, ויקרא את שמו 'מגן דוד' לעילוי נשמת מר אביו ז"ל. והוציא הוצאות רבות מאליפות מרובבות, סך עצום ונורא בתכלית היופי, והיו כל יחידה הקהילת קודש של נוה שלום מתפללים בו. ואמר להם הגביר: עתה כי בניתי הקהיל קודש החדש, תסתרו הבית הכנסת הישן כאשר היה התנאי בינינו זה.
וענו הקהל ואמרו: מאחר כי המלך רוצה לסתור בלאו הכי הבית כנסת הנזכר, בעבור שברצונו להרחיב הדרך, טוב הדבר שיבוא הסתירה מצד המלכות ולא מאתנו.
ואחרי זאת, נלקח לבית עולמו הגביר הנזכר, וקם בנו הגביר השר רצ"ו ישמרהו צורו ויחיהו, אחריו. וקמו איזה מהיחידים ופתחו הבית כנסת 'נוה שלום' להתפלל בו מאז ומקדם, ולקחו ספרים מהאישה רחמה, תפארת מלכות. ועל ידי זה התחילה הקטטה ביניהם, מאחר שפתחו הבית כנסת הישן, נתמעט המניין מבית הכנסת החדש, והגם שהיה מניין לכאן ולכאן. ...
תשובה: ומי יתן יהיה שישתוו הב' כתות אם יוכלו, ואם אפשר להם שיחזרו לבית הכנסת החדש כפי התנאים, והבית כנסת הישן יעשו אותו או תלמוד תורה או מדרש לקבוע בו ד' אמות של הלכה, ולא יבואו ע"י לידי סתירה, כי זה יהיה תוספת קדושה, שמעלין בקודש ולא מורידין. והיו כופים את יצרם שלא להרבות המחלוקת, ואל נא תהי מריבה, יני"ב שפתי תבענה תפילה, לפני אל נורא עלילה, שיתן בלבם לקרב השלום, והמלך שהשלום שלו יפרוס סוכת שלומו, וה' יברך את עמו בשלום, כן יהי רצון.
וישב יוסף- אורח חיים, הלכות בית הכנסת, סימן א'. נדפס בירושלים, תרס"ה (1905)
'האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי' - שאני מוכיח לצדיקים הנרמזים בתיבת 'שמיים' - שהם תמיד עוסקים רק בדברים השמימי, שהם ודאי יאזינו ויקשיבו דברי תוכחתי. מזה יוצא בעצמו: 'ותשמע הארץ' - הרשעים שעוסקים רק בדברים גשמיים ארציים, ישמעו אמרי פי ולא ישנאו אותי.
ואפשר שלזה דייק הכתוב 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא' - הכוונה שהמוכיח צריך לעשות תוכחתו באופן שלא יצא ממנו חטא, היינו: עוון של 'לא תשנא' - שלא תצא לו שנאה מהרשעים השומעים דברי תוכחתו. ועל ידי זה שתהיה התוכחה להרבה בני אדם, ובזה דבריו מתקבלים ולא תהיה לו שום שנאה, ובהיפך, אפילו הרשע יאהב אותך, ואתה תאהבהו - ובזה אתה מקיים עוד מצווה גדולה של 'ואהבת לרעך כמוך'.
פרחי שושנה, עמודים ל"ה- ל"ו. דפוס סלומון, ירושלים, תשל"ז (1977)
יבואר על פי מה שפרשנו בפרשת נצבים על ענין אהבת איש את רעהו באמיתות כמו שאמר רבי עקיבא ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה ואם אין אהבה אז ויעשן אף ה' באיש ההוא... וזהו מאמר התנא לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלה השלום כי אינם ראויים לברכה אלה בהיות להם שלום ואחדות, והבן זה כי יקר הוא ותחזור על זה המאמר כדי שיהיה לך זירוז וחריצות ליזהר בכבוד חברך, והקהל אשר אתה חי עמהם. ...
ובזה גם כן יובן מאמר הנביא: 'חבור עצבים אפרים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו' - כי לכאורה ייפלא מה הטעם? - אולם ידוע כי בודאי אסור למחוק אות אחד מן התורה לפסול ספר תורה שלמה מקדושתה כמו הנותץ אבן מהמזבח, וידוע כי הקדוש ברוך הוא מקיים כל המצוות שציווה לנו, ולכן בהיות אחדות בישראל ואז כלל ישראל הם ספר תורה כשרה אז אין הקדוש ברוך הוא עונש אותם.
ויצבור יוסף, פרשת ניצבים, עמ' קע"ח, דפוס המערב, תשכ"ד (1974)
'יגל יעקב ישמח ישראל' - בשיר וקול זמרה. זמרו גברים וענו נשים. 'אז ישיר משה ובני ישראל', הוקבעה לדורות להודות להלל לשבח לפאר לה' א-לוהי ישראל, על הנסים ועל הפורקן שעשה לאבותינו ולנו עם א-לוהי ישראל, וכל המרבה לספר הרי זה משובח, גדול שמו בישראל, ותהי משכורתו שלמה מעם ה' א-לוהי ישראל, המכיר בנסו עושים לו נס אחר - הלכה רווחת בישראל, ויזכה לתת עוד שבח והודאה לאל עליון ברוך ה' א-לוהי ישראל ... ועוד יש תועלת גדולה מהשבח והודאה, שאנחנו משבחים לקדוש ברוך הוא, ומזכירים הטובות והנפלאות שעשה לאבותינו, שבזה אין אנחנו מתייאשים מן הגאולה, ואף על פי שאין אנו ראויים לגאולה, אנו מובטחים שהוא יתברך יגאל אותנו מגלות הזה ברחמיו המרובים. כשם שגאל את אבותינו ממצרים, אף על גב שלא היו ראויים לגאולה.
ויצבור יוסף, דף קצ"ז ע"א-ב, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, (תרע"ט 1919).
אם צריך גט כדת משה וישראל, אם יארע כזאת, והוא בראובן שנשא אישה אחת בתולה, כאחת בנות ישראל והיה עימה כדרך איש ואישה, ואחר כמה שנים רבות, קרה לה מקרה, שנשתנה מנקבה לזכר בכל מכל כל. מהו הדין לזאת שהיתה נקבה ואשת איש ונעשה זכר, וצריך להינשא וליקח אישה אחרת. צריך ראובן זה ליתן גט כריתות, שיגרשנה בגט כדת משה וישראל כיוון שהיתה אשתו אשת איש או אינו צריך ליתן גט עד עכשיו שגט כלל כיוון שאינה אישה כי אם איש. ואל תתמה על שאלה כזו, שהכל באפשר, אין כל חדש תחת השמש כמו שתראה. ...
אנו אומרים שאינה צריכה גט מבעלה, כל שכן וקל וחומר בנידון שלנו, שאישה זו, יש לה סימנים הרבה, שהוא גבר, בחוש הראות לעיני הכל, שזאת אינה צריכה גט, שזאת אינה אישה כי אם איש ממש. וגם אני אומר שאיש כזה שהיה אישה תחילה ונהפך לאיש, נראה לי כשאומר ברכות השחר, אינו אומר: ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם, שלא עשני אישה, משום שכבר נעשית אישה תחילה בבטן אימו, והוציאו לאוויר העולם בצורת אישה, אלא מברך: ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם, שהפכני לאיש.
ויוסף את אחיו, מערכת גימל, סימן ה', דף כ"ט ע"ב, דפוס חכם מרדכי בארקי, איזמיר, תרנ"ו (1896)
'אלה תולדות נח: נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. את הא-לוהים התהלך נח' - קשה: מהו 'נח נח'- שני פעמים? ועוד מהו 'התהלך', ולא די במה שאמר 'צדיק'?
ונראה לבאר: נח היה לבריות, וכתוב 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו' ...
ומה שהוסיף עוד 'נח' בסוף הפסוק, יש לפרש שהוא היה צדיק בין בביתו, בין בלכתו בדרך לעיני האנשים, שלא היה מהצבועים שלעיני אחרים נראים כצדיקים, אבל בסתר במקום אין רואים הם נהפכים לאחר. אבל נח תמיד היה כן לטובה, בכל מקום ובכל זמן.
תהילתו בפי, עמודים ב'-ג'. הוצאת מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ט (2009)
וכן לא נשמע בפי אבותינו ורבותינו לא קל ולא אלוקים עם קוף חס ושלום, לא בדבורם ולא בברכתם, שכן לימדו אותנו לברך את החתן: 'א-לוהים יבנה ביתך', ולאבלים: 'א-לוהים ינחם אבלים', וליוצא לדרך מעיר לעיר: 'א-לוהים יהיה עמך', כמו שאמר יעקב: 'אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזו'.
ויצבור יוסף בר, חלק ב', עמ' ל"ה, מכון שתילי זיתים, ירושלים, תשנ"ט (1999)
'אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו התורה: דיינו.' - קשה. שמה תועלת היה לנו בקרבתנו לפני הר סיני אם לא נתן לנו התורה?! - אלא שלפני הר סיני קנינו האחדות, שכתוב: 'ויחן שם ישראל נגד ההר' ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: כל המסעות במחלוקת 'ויסעו ויחנו', וכאן - אין כך.
'אלו קרבנו לפני הר סיני' - שקנינו האחדות, אף ש'לא נתן לנו תורה דיינו' - להגן עלינו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'גדול השלום' - שאפילו ישראל עובדי עבודה זרה כביכול, אין מידת הדין יכול עליהם, שנאמר: 'חבור עצבים אפרים - הנח לו'.
ספר יד יוסף, פרשת חיי שרה, דרוש שלישי, דף כ"ט ע"א. הודפס בבית עמנו-אל בן הישיש יוסף עטיאש זצ"ל, אמשטרדם, ת"ס (1700).
דרושה גישה ידידותית בין העדות, בצורה שתביא לידי כך, שכל עדה ועדה תראה לזולתה את האור שבה, את החיובי והטוב, במטרה ללמוד וללמד ולעשות.
בצורה זו נתווה אנחנו את המיזוג באורח חיובי מבלי שיבוא עלינו כהפתעה לא כל כך נעימה.
כתבים כרך א', שער שני: מחשבה - חינוך הנער למיזוג, ערך יוסף טובי, עמ' 100, ירושלים תשמ''ט (1989)
'ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו' - כלומר כיוון שהיה רשע, ראוי הוא שלא תבכה עליו הרבה ותקבל נחמה. לזה השיב להם יעקב, אדרבה, היא הנותנת שאין אני מתנחם. והוא על מה שאמרו בילקוט שמואל שמה שאמר דוד המלך שמונה פעמים: 'בני בני' על אבשלום, השבע פעמים היה להעלות אותו משבעה מדורי גיהנם, ואחת להביא אותו לעולם הבא. באופן שהבכי שבוכים הצדיקים על בניהם, מועיל להם להעלות אותם מדינה של גיהנם. זהו שכתוב: 'וימאן להתנחם' - כיוון שהיה רשע, צריך אני לירד לגיהנם כדי להעלותו משם, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, שהצדיקים כשעוברים דרך גהינם, עולים עמם קצת רשעים. ואני איני רוצה לירד לגיהנם בשביל בני, משום כך: 'ויבכה אותו אביו' - בכה אותו יותר מדי, ולא רצה להתנחם, כדי להעלותו מגיהנם, כמו שעשה דוד המלך, עליו השלום.
גבעות עולם, דף קז ע"א, דפוס מרדכי נחמן וחברו חיים ליאון קלעי, שלוניקי, תקמ"ד (1784).
בעניין אם התימנים יוצאים ידי חובה בתפילות האשכנזים. דעו לכם כי מצד נוסח התפילה אין בו כל פסול והאדם יכול להתפלל בכל נוסח שירצה: תימני, ספרדי, אשכנזי. כי למרות שינויי הנוסחאות הרי בכל זאת עניין הברכות שמור, כי הברכות לא נפסלו, אלא אם כן נשתנה תורף ומטבע הברכה. שכל הברכות עזרא ובית דינו תיקנום, אבל לאורך הזמן ופיזור עם ישראל בכל קצוות תבל נתבלבלו נוסחי התפילה, ובכל זאת אנו רואים שמטבע הברכות לא נשתנה.
ענף עץ אבות, חלק ב', עמ' תקל"ה, הוצאת בנו פנחס קורח, בני ברק, תשנ"ד (1994)
'ואהבת לרעך כמוך' - דהיינו שאוהבו כמוך, שנתרצית לו, ומחלת לו על שחטא לך, והרי הוא כמוך כמוהו, אז 'אני ה'' - שאתנהג עמך במידת הרחמים ואמחול לך עוונותיך, כידוע ששם הוי"ה הוא רחמים. ... וזה כוונת התנא במסכת אבות: כל שרוח הבריות נוחה הימנו - רוח המקום נוחה הימנו' - רצה לומר: אם ריצה את חברו, ורוחו נוחה הימנו בעבירות שביניהם, גם רוח המקום נוחה הימנו בעבירות שבינו לבין המקום
יוסף חן, דף כד ע"א, דפוס יעקב טובייאנא, ליוורנו, תקפ"ה (1825)
'כי את כל מעשה, הא-להים יביא במשפט, על כל נעלם, אם טוב ואם רע' - מה עלינו ללמוד מהאמונה שהא-להים 'יביא במשפט' כל מעשה? - עלינו ללמוד מכך שכל בני האדם שווים בעיני ה', שהוא לא נושא פנים לתארים חיצוניים, ולא מפלה בין בני אדם. בין אם עשיר ובין אם עני, בין אם צעיר ובין אם זקן, כולם שווים לפניו, והוא יגמול לצדיק כצדקותו, ויעניש את הרשע כרישעתו.
דרך האמונה, The path of faith, תרגום מאנגלית יאיר סעדון, עמ' 11, קינגסטון, תר"ע (1900)
מה צורך לג' דפנות דווקא, לא פחות ולא יותר. ועוד לנו לדעת, שצריך ב' כהלכתן וג' אפילו טפח. ונראה לעניות דעתי, אם יוכשר בעיני ה' רמז הרומז, למה שאומרים אנו במנחות דף כ"ט עמוד ב', וזה לשונו: 'מכל מקום נברא העולם הזה "בהא", שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא. ומה טעם תלויה רגל של "הא", שאם חזר בתשובה מעלים לו'. עד כאן. - נמצינו למדים, שמרגל של "הא" נלמד שמועילה תשובה, אף שחטא כל ימיו, הקדוש ברוך הוא ברחמיו, מעריף בטובו ומקבלו בתשובה. ומשום כך באה יפה, מצוות עשיית סוכה אחר יום הכיפורים, להורות נתן מצורת דפני הסוכה העשויים כצורת "הא" - ב' כהלכתן וג' טפח, ומשם יצייר בדעתו ויבין שתשובה מועילה. ועל פי האמור יובן אצלי דרך הלצה, מאמרם זיכרונם לברכה וזה לשונם: חייב אדם לטהר עצמו ברגל'. עד כאן. - שהכוונה לטהר עצמו בתשובה שמועילה, והיינו מרגל "ההא" שתלויה רגלה, לומר שאם חזר וכולי מעלים לו. או כפשוטו, מרגל שהוא חג הסוכות, מדפנות הסוכה שמשם נלמד התשובה כנזכר.
איש צעיר, דרוש לסוכות, דף כ"ג ע"ב, דפוס ישראל ב"ק, ירושלים תרל"ד (1874).
אם התירו להתעסק עם המת ביום טוב שני? - נראה לי לומר, אם ייטב בעיני כבוד תורתו, והוא שחכמים חששו אולי לא ימצאו עממים ביום טוב ראשון, ואם יאמרו שגם ביום טוב שני יתעסקו בו עממים, יהא מוטל המת כמה ימים, שאולי יחול שבת אחר יום טוב, ולכן אמרו שביום טוב ראשון אף אם לא ימצאו עממים, אין צורך לחלל יום טוב ויישאר ליום שני, אבל ביום שני התירו אפילו ימצאו עממים, שאם היו אומרים שאם ימצאו עממים, ביום שני יתעסקו בו עממים, היה חשש שמטעם זה ימנעו הישראלים מלהתעסק בו, אם לא ימצאו עממים, והיה בזיון למת, ומשום עשה של 'כבוד הבריות', שדוחה לא תעשה שבתורה, התירו וכחול עשוהו חכמים.
'ויוסף שאול', דף נ"ה ע"א, ירושלים, תש"ב (1942)
'ויחפש, בגדול החל ובקטון כלה' - כשאדם בא לחפש במומי ועוונות אחרים: 'בגדול החל' - כשמתחיל לדבר עימו, יתחיל בגדולות, כי הוא אדם גדול נבון וחכם. ואם לא הטה לו אוזן פעם ושתיים, אז 'בקטון כלה' - ויאמר לו כי הוא שפל ונבזה ויתוש קטן, ואיך לא יכעיס לבוראו. או גם מעיין זה: בהקדים מה שאמרו המפרשים על הפסוק: 'אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך' - שאם ירצה להוכיח בני אדם, יוכיח לחכם שכנגד הלץ, ועל ידי זה הלץ מעצמו ישמע, ולבבו יבין, 'ושב ורפא לו'. וזה אומרו: 'ויחפש' - שבבואו לחפש בעוונות שכנגדו, שלא יתחיל בו להוכיחו נגד פניו, אלא ב'גדול החל' - כי תחילת הוכחתו יהיה שיוכיח לגדול בפניו, ואם לא היטה אוזנו - יוכיחנו בפניו וזה אומרו: 'ובקטון כלה'.
יוסף אברהם, עמ' רל"ז, הוצאת מכון גנזי המלך, ירושלים, תשס"ח (2008)
הגם שהמתחילים להתפלסף ילגלגו עליי, ויאמרו: עזבה רבי יוסף מקנדיאה לחכמתו, או שכח תלמודו ורוח שטות נכנס בו, וירבו לדבר כדרך הבחורים, שלא נתיישב דעתם ולא שקט יין רתיחתם, שידעתי שדבריהם יהיו אצל הזקנים, שקנו חכמה, לא לרצון. ואפילו אם ירבו טענות נגדי ... אני אומר להם: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימיי, ולא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום.
מצרף לחכמה, פרק ל"ד, עמ' 99-100. הוצאת י. בקר (המהדיר), ירושלים תשס"ז (2007).
לשאלתך: שבברכת האורח לבעל הבית, בברכת המזון מברך אותו 'בבנים שיחיו ובנכסים שירבו'. לפי דעתך זאת לא ברכה, שהרי בפרקי אבות כתוב: 'מרבה נכסים מרבה דאגה'. יוצא אפוא, שמברכים את בעל הבית שיהיו לו דאגות הרבה, וזה לא מקובל. ...
ב'כף החיים' שם כתב וזה לשונו: ואחרי זה יאמר כנוסח זה, בבנים שיחיו ובנכסים שירבו. ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, יישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלוהי ישעו, לא יבוש בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר ואל ישלוט שטן ויצר הרע ועין הרע, לא במעשה ידיו ולא במעשה ידינו. ולא יזדקק, לא לפניו ולא לפנינו, שום דבר חטא ועוון והרהור רע מעתה ועד עולם. ובכל אשר יפנה ישכיל וכל אשר יעשה יצליח אמן כן יהי רצון.
ומה שכתבו בפרקי אבות: 'מרבה נכסים מרבה דאגה' - מדובר במי שסומך על כוחו ועוצם ידו, וחושב שבחוכמתו יצליח להתעשר ולעשות הון גדול, וכמו שכתבו שם בפירוש קהתי וזה לשונו: 'מרבה נכסים' - כל הצובר לו הון ונכסים רבים, 'מרבה דאגה' - כיצד לשמור על רכושו שלא יהיו לו הפסדים או שלא יגזלוהו ממנו כי יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ... הוראת לדעת כי יש הבדל בין מה שכתבו בפרקי אבות, למה שכתוב בברכת האורח לבעל הבית בברכת המזון, שיבורך בבנים שיחיו ובנכסים שירבו - 'מאתו יתברך, ומסיימים בפסוק: 'ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה' אמן.
ספר אמרי יושר, שאלות ותשובות, סימן יא', עמ' קנח-קנט, הוצאת פאר הקודש, אשקלון, תש"ע (2010).
'ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש' - לפעמים, אמנם רצון הבורא להשפיע ברכה לאדם, אך מכיוון שהאדם אינו ראוי לקבל את הברכה, מצד מעשיו הרעים, והוא לא בבחינת 'כלי מחזיק ברכה', כתוצאה מכך הברכה נמנעת ממנו. ומכיוון שחשב יצחק אבינו, שכעת הוא מברך את עשיו, וידע היטיב שעשיו אינו ראוי כלל לברכה מצד מעשיו הרעים, ובוודאי שהוא אינו בבחינת 'כלי מחזיק ברכה', לכן בירך אותו בברכת: 'ויתן לך הא-לוהים' - יתן ויחזור ויתן. כלומר: יתן לך את ה'כלי', ויזכה אותך להיות ראוי לברכה, ולאחר מכן אף יחזור ויתן לך את הברכה עצמה.
אף בפועל מי שקיבל את הברכה, היה יעקב אבינו ולא עשיו, ויצא מכך ריווח לכל זרעו של יעקב אבינו, שגם אם יהיה בעם ישראל, מישהו שאינו ראוי לברכה מצד מעשיו, תפעל ברכתו של יצחק, שה' ירחם עליו, ולא ימנע ממנו את הברכה, אלא יעזור לו לשוב בתשובה עד שיהפוך אותו ל'כלי מחזיק ברכה', ולאחר מכן גם ישפיע לו את הברכה, בבחינת 'יתן ויחזר ויתן'.
אמרי נועם, חלק ב', פרשת תולדות, רב פעלים - קול רינה, נתיבות, תשע"ד (2014)
ועוד יש נגע גדול מכל הנגעים המושרש גם בלב הדתיים, והיא שנאת חינם שהחריבה את ביתנו וגלינו מארצנו, ולא נגלה קיצנו, ומרקד בתוכנו. שבגללה בא עמלק ונלחם עם ישראל, וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים' - אל תקרא ברפידים אלא בפרידים, שהיו בפירוד לבבות, ולא קיבלו התורה עד שייחדו לבבם, שנאמר: 'ויחן שם ישראל נגד ההר' - כולם כאיש אחד. ובתשובות האלה שכנע המן את אחשוורוש שהסכים על הגזירה, וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' - אמר לו המן: 'ישנו עם אחד' - ישנם לומדי תורה ומקימי מצוות, ומהם נישואי תערובת - ככתוב בעזרא שכמה משבי הגולה שהושיבו נשים נוכריות ולהם בנים. ואמר עוד: 'מפוזר ומפורד' - הם מפוזרים זעיר שם זעיר שם, ולא די זה אלא שהם מפורדים בלבותם. ולתקן את אלו קם מרדכי הצדיק וחבריו ואסתר המלכה.
מאמר "זכר עמלק", עמ' 142-144, קול סיני, גיליון אדר תשכ"ג (1963), ירושלים.
'לב טהור ברא לי אלו-הים ורוח נכון חדש בקרבי' - עיקר האדם, שיהיה ליבו רך ורחמן, ש'כל המרחם מרחמים עליו מן השמיים', וגם צריך שיהיה עניו, שידוע מעלות טובות למידת הענווה.
וזה שנאמר: 'לב טהור' - גימטרייה: 'לב רך' - שיהיה רחמן, וגם 'רוח נכון' - גימטרייה: 'רוח ענו' - שיהיה עניו באמת, שהעניו תפילתו מתקבלת, וזה שנאמר בוודאי: 'אל תשליכני מלפניך'.
ימה וקדמה, עמ' 118 מכון ניר דוד, רמת גן, תש"ן (1990)
'המבזה את חברו חייב לשלם' - לא אמרו אלא בדיעבד, אבל לכתחילה אין רשות לשום בר ישראל לבזות את חברו, אפילו שייתן לו כל ממון שבעולם, שו"ת הרא"ם הנקרא 'מים עמוקים'. ועיין גם כן בספר 'חזה התנופה', וזו לשונו: 'לווה שקבל על עצמו ליאסר בבית האסורים, אסור למלווה למוסרו ביד גויים להיאסר' - כי אף שיכול האדם להתנות למחול צער גופו, היינו דווקא להיפטר החובל או המזיק מהתשלומים אם הזיקו, אבל אין שום תנאי מועיל לגוף, שיהיה מותר לכתחילה לשום יהודי לסגף גוף חברו או לעשות לו שום צער בגופו. עד כאן.
'כנסת יחזקאל', דף צ"ט, ירושלים, תשמ"ב (1982)
'ואני בחלותם לבושי שק, עיניתי בצום נפשי, ותפילתי על חיקי תשוב'. - וקשה: אם התפילה משיבים על חיקו, אם כן, נראה שאינה מקובלת, ולמה יתפלל?
אבל יבואר בסיעתא דשמיא על פי הקדמת רבי יהודה החסיד, זיכרונו לברכה: אם חברו של אדם בא לו חולי. בר מינן, חייב להתפלל עליו. אם נענה, הרי זה מוטב. ואם לא נענה, כשיבוא הוא לאותה צרה, זוכרים לו חסדו שהתפלל על חולי חברו, ומרפאים אותו.
ובזה יתיישב הכתוב: 'ואני בחלותם, לבושי שק, עיניתי בצום נפשי'. ואם תאמר: ואם היא גזירה שלא תבטל, מה תועיל התפילה? לזה אמר: 'ותפילתי על חיקי תשוב' - לעת שאני מצטרך לרחמי שמים, זוכרים תפילתי על חברי ומרחמים עלי.
תהילה ותפארת, תהלים לה, ואני בחלותם, עמ' ק"ה-ק"ז, הוצאת אברהם משה, ירושלים, תשל"א (1971)
'ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד.' - מלשון צוותא, לצוות לזה שהוא לשון חיבור ודיבוק, כלומר על ידי שתודיע את בני ישראל בסגולת מצוות הנרות שהיא מכפרת ומחזרת הנשמות הנפרדות בעוון הכרת מכלל בני ישראל, להיתקן ולהידבק בשורשה עם שאר נשמות ישראל, אז יהיו כל ישראל חיבור אחד ולא יהיה בהם חס וחלילה חסרון ופגם.
ואמר: 'ויקחו אליך' - רצה לומר: שהדבר נוגע אליך שיהיה אף הכלל לשם, כי כשיהיה חס וחלילה חסרון ופגם בפרט, מגיע החיסרון לכלל. ... וכשישתלם הפרט, גם הכלל ישתלם, ולא יהיה בו חיסרון, ויהיו הכול חיבור אחד בפרט ובכלל.
חן טוב, עמ' ס"ד, דפוס דרור, ירושלים, תש"ל (1970)
'ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו' - צריכים ישראל לבטל מביניהם מידה רעה זו של שנאת חינם, הגורמת להם לבזות זה את זה מרוב שנאתם זה את זה, וזהו: 'ואכלו את הבשר' - תיבת הבשר ירמוז לשון ביזוי, תרגום: 'כי דבר ה' ביזה' - ארי פתגמא דה בסר, דהיינו שצריכים לכלות מביניהם מידה רעה זו, כמי שאוכל איזה דבר, ומבערו מן העולם, ואינו בנמצא כלל. ואימתי? 'בלילה הזה' - ירמוז לגלות הזה, הדומה ללילה, כלומר בכוח ייסורי הגלות יתכפר להם עוון זה ...
ואמר: 'צלי אש ומצות' - כלומר עוון של שנאת חינם, המביא ביניהם אש המחלוקת, ומביאם לידי ריב ומצה זה עם זה ... ורמז התיקון והגאולה בראשי תיבות של הפסוק הזה, כי ראשי תיבות: 'את הבשר בלילה הזה - הוא אהבה, לרמוז שלתקן עוון זה של שנאת חינם, צריכים אנו שנאהב זה לזה, וזוהי תשובת המשקל, שהיא התשובה המובחרת.
חיי שלום, דף מ"ז', יצא לאור ע"י חזון גאולי תימן, בדפוס האחים גרויס, ניו יורק תשנ"ג (1993)
'נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך' - החנופה אשר חכמים הגידו שמותר להחניף לאשתו משום שלום הבית, ולרבו - שילמדנו תורה, ולתלמידיו - שילמדו ממנו. עד כאן.
ואפשר לרמוז בזה מה שאמר הכתוב: 'נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך' - ורצה לומר: 'נשקו' ידי ה'בר' והחניפו לבר - זה התלמיד, על דרך האי בר בי רב או גם 'בר' - בהיפוך אותיות: רב, ורצה לומר נשקו והחניפו לרב שילמדכם תורה. או גם 'בר' - לשון בר ולחם ומזון, ורצה לומר: זו האישה, על דרך כי אם הלחם אשר הוא אוכל. ונתן טעם לדבר: 'פן יאנף ותאבדו דרך' - רצה לומר: לעניין האישה היינו 'דרך גבר בעלמא', ולעניין הרב לתלמיד ותלמיד לרב היינו דרך התורה, על דרך: 'את הדרך ילכו בה'.
דורש בעדי, פרשת ואתחנן, דף סג עמ' א, הוצאת האחים גאלדענבערג, ברוקלין, תש"ס (2000)
הגיעו מכתבים מעיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן, דברים מרים כלענה, באמור לנו לפשפש ולחפש בחדרי לבבינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידים אם חס ושלום יש התרשלות בעבודת השם יתברך, ועסק התורה, או העדר לימוד תינוקות של בית רבן בארץ התימן.
אשר בעד זה חשו מעיי, פן אריכות הגלות ושיבוש מלכויות גורם זה וכאומרם זיכרונם לברכה: חָטָא אחד הכריע את כל העולם לכף חובה, וכל זה בעבור הערבות.
ופן חס ושלום המה בונים ואנשי כל התימן הורסים, וישביעונו בשבועת התורה לפקוח עינינו בהנהגת בנינו ובנותינו לעבודת ה' יתברך, ודברים מרים כגחלי אש, רעדה תאחז כל שומעי שמוע, וכל לב ימס במים פן חס ושלום אנחנו הגורמים לנו ולכל עדתנו ובפרט לאנשי ירושלים.
שלמה עמיהוד (איסוף, תרגום ועריכה), פעולות צדיק, פרק ראשון עמ' נ"ב, הוצאת אגודת אחים, ירושלים, תשמ"ח (1988)
כולם חייבים בכוס רביעית ...וימזגנו מזיגה יפה, וישתו רובו של כל אחד. אבל ליתן להם כוס קטן, שאינו מחזיק רביעית - לא נכון הדבר. למה יגרעו הנשים במצווה זו מהאנשים, אין זה כי אם רוע לב.
עץ חיים, אגדתא דפסחא - דף ד', הוצ' רבי אברהם נדאף, ירושלים תרנ"ד (1894).
'עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים, ביום שייגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלים ושותים, נותנים לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להם: איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. אומר לו ליצחק: טול וברך. אומר להם: איני מברך, שיצא ממני עשו. אומר לו ליעקב: טול וברך. אומר להם: איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי. ... אומר לו לדוד: טול וברך. אומר להם: אני אברך ולי נאה לברך, שנאמר: 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא'. -
הודיע דוד המלך, עליו השלום, שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ולכן אמר דוד: 'אני אברך ולי נאה לברך'. וקשה שהרי אברהם, יצחק, ויעקב, ומשה רבנו, עליו השלום, ושאר הצדיקים, לא רצו לברך משום שחשבו שמא נמצא בהם איזה דופי, האם יחסר זה בדוד, שהיה בו עניין בת שבע ואוריה החיתי, ואיך אמר 'ולי נאה לברך'?! - אלא הכוונה שהיה דוד בעל תשובה ועדיף מצדיק גמור, ולכן עדיף מכולם לברך.
אהבי יש, עמוד 165, ירושלים תשע"ו (2016)
לדעתו יתברך, כולנו כאיש אחד נחנו, כנים אנחנו, כאשר נאמר: 'ישראל גוי אחד בארץ'. ורצה גם כן שכל אחד ממנו נהיה ערבים זה לזה. ועל פי ההקדמות הללו נבין בדרך הראשון, כוונת הכתוב יסוד דרושנו: 'לא תשנא את אחיך בלבבך' - כלומר 'לא תשנא את אחיך' שראוי הוא להיות כלבבך. כי כמו שהלב הוא אחד מאברי הגוף והיותר יקר וחשוב, כך יהיה לך רעך, יען הוא חלק מגופך, ישראל גוי אחד בארץ.
וכפי זה, מחויב אתה להשגיח עליו, ולהוכיחו על פניו, אם תמצא בו ערוות דבר, כי שב חלילה מאחרי ה', לכל אשר יחטא, 'הוכח תוכיח את עמיתך'. ובכגון זה 'לא תשא עליו חטא' - כלומר לא תשא חטא בעבורו, מדין הערבות שיש לך עמו.
יחיו דגן: והוא חלק ראשון מהדרושים אשר דרשתי, דף מ"ה ע"א, דפוס אליעזר מנחם אוטולינגי, ליוורנו, תק"צ (1830)
'לא זכו ישראל בתורה אלא מפני השלום' - וצריך להבין, מדוע השלום הוא הגורם לקבלת התורה? ...
ידוע שתרי"ג מצוות נצטווינו בתורה, וצריך לקיים את כולם, ואם יחסר אחת מהנה צריך לחזור בגלגול. והקשו חכמנו זיכרונם לברכה: והלא אי אפשר לכל אחד מישראל לקיים כולם, כי יש מצוות ששייכים דווקא למלך, וכן מי שלא נולד לו בן ולא קיים מצוות פדיון הבן, או ייבום וחליצה, וכן הרבה.
ותירצו: כי כאשר ישראל כולם יהיו באחדות כגוף אחד, אז הם מקיימים כל התרי"ג מצוות, ונחשב לכל אחד מישראל כאילו קיים כל התרי"ג מצוות, שנקראים גוף אחד, כמו שנאמר: 'בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה'. אבל אם יהיו בפירוד לבבות, בר מינן, ושנאת חינם - אז כל אחד נידון בנפרד לעצמו, ואין בידו רק מה שטרח ויגע לעצמו, ואין מגיע לו מחלק חברו.
יש מאין- חידושים על התורה ומאמרי חז"ל, חלק א', עמוד קנ"ח, דפוס א.ב. ירושלים, תשל"ח (1978)
'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא' - היינו החוטא שנקרא אדום, 'כי אחיך הוא' - שאף על פי שחטא - ישראל הוא. וכן נרמז בתיבות 'כי אחיך', שהן נוטריקון 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'.
שמן ינון, עמו' 699, דפוס 'הכהנים', בני ברק, תשס"ה (2005)
אם רב לא מרגיש שאוהב את תלמידיו כבניו, אסור לרב ללמדם, שהרי צריך שיהיה קודם: 'אוהב את הבריות' ואחר כך 'מקרבן לתורה', ולא לחינם נכתבו בסדר זה.
ירחון תורני יתד המאיר, 190, עמו' 623, הוצאת מוסדות 'יתד התשובה' צפת, תשע"ח (2018)
בכל עת שבא אדם ומבקש ברכה, פירוש הדבר, ששלחו אותו מן השמים. אשר על כן, יש לברך אותו ולהתפלל עליו בכוונה ובכובד-ראש, ולא כלאחר יד וכחותה גחלים על ראשו.
שמן ינון, עמו' 375, דפוס 'הכהנים', בני ברק, תשס"ה (2005)
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ונגעי קרוביו' - ללמוד מוסר השכל מזה שאם יהא ריב בינו ובין אחרים שלא יסמוך על עצמו ודעתו, לפי שדעתו ושכלו אומרים שחבריו הם החוטאים נגד עצמו ונגד קרוביו, והוא וקרוביו לא עשו ולא כלום שום חטא, לכן אחי אם חכם אתה אל תסמוך על דעתך בזה, אלא תלך אצל חכם שבעיר ותשים לו הדברים שלך ושל בעל ריבך ואותו החכם ישקול אותם במאזני שכל, ואת אשר יאמר לך עשה ואל תמרה דבריו.
מחמדי שמיים ב', עמ' ת"ק, בית המדרש 'אור חי', ירושלים, תשס"ז (2007)
'הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך' - לא משמע שבא להזהיר שלא לפרוש מדת יהודית, שהיא דרכי ציבור - שזה פשוט, אלא שבא להזהיר על האחדות, שיהיה האדם באחדות עם הציבור, על דרך מה שאמר: 'חבור עצבים אפרים הנח לו' - שעל ידי האחדות אפילו בידו עוון עבודה זרה מתכפר לו.
ועוד כמה מעלות טובות מרוויח בעניין קיום המצוות: שאפילו אם לא קיים המצוות, על ידי האחדות והערבות מעלה עליו הכתוב כאילו קיים, כמו שכתוב: 'כפלח הרימון רקתך' - ודרשו רז"ל: אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון. פירוש: בזמן שהם באחדות עם ישראל. וזה אומר – ש'בישראל' - פירוש: בתוך ישראל.
וכמו שמצינו דמיון לזה מערבה שבלולב, שעל ידי אגודה הם שווין ארבעתן. וזה כוונת התנא הקדוש: 'אל תפרוש מן הציבור' - פירוש: אפילו תהיה צדיק גמור אי אפשר לך לקיים תרי"ג מצוות.
רקיק אחד וענף שושן, ענף שושן על פרקי אבות, עמוד י"ז. ירושלים, תשנ"ז (1997)
'אלו האכילנו את המן, ולא נתן לנו את השבת - דיינו.' - כאן בא לרמוז מה שכתוב במדרש: 'לא זז מחבבה עד שקראה אחותי'. והוא משום שבאכילת המן, השווה אותנו עם המלאכים, ובנתינת השבת השווה אותנו עם כבודו יתברך, שכמו שהוא שבת, גם אנחנו ציווה לנו להיות שובתים להידמות לו יתברך, וזהו מעלת השבת שגדולה ממעלת המן, שבמן לא נחשבנו כי אם למלאכים, ובשביתת השבת נחשבנו דוגמא של כבודו יתברך.
אחרי זה אמר: 'אילו נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני - דיינו.' הנה כתבנו שבאכילת המן נשתווינו למלאכים, ובשביתת השבת נשתווינו לכבודו יתברך,
והלא לכאורה, לא יאמנו דברים אלה, שאיך דומה הוא יתברך ומלאכים ממעל לרקיע, עין לא תשורנו, ואנחנו אומרים: שהם אחינו, ולזה באה הקרבת הר סיני, שראינו המלאכים וכבודו יתברך, פנים בפנים והם אומרים: אחינו אתם, אחינו אתם. אם כן מה גם שיש לו ספק בדבר הזה, שאנו אחים למלאכים, ולהקב"ה, במעמד הר סיני נתבטל הספק ההוא.
בגדי השרד, פירוש על הגדה, דף ל"ה ע"א, דפוס משה ליליענטהאל, ירושלים, תרמ"ד (1884)
'ויקח אחת מצלעותיו' - כתב הרב אבן עזרא, שתי צלעות היו, כעניין 'ולצלע המשכן', ומילת צלע - לשון נקבה, והטעם צד, והוא הנכון בעיניי. כי דו-פרצופין נברא.
מכלל יופי, בראשית, פרשת בראשית, דף ו ע"ב דפוס א. כהן, וינה תקע"ח (1818).
'אמר רבי יוחנן: אשרי אדם שגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם' - אומרו: 'שגדל בשם טוב' ולא אמר: וזכה לשם טוב. - הטעם כי יש שמתחילה זכה לעושר וכבוד וגדולה, ואחר כך הגיע לשם טוב, ולאיש כזה אין השם טוב ראיה על שלמותו כי רבים יחלו פני נדיב ומחנפים לו מחמת עושרו וגדולתו ועל ידי זה בא לשם טוב אם אמת אם שקר.
אבל אם שגדולתו בא לו מחמת שמו הטוב, ונתגדל מעיקרו אצל כל, שלא מחמת עושרו כי אם מחמת הנהגתו מקטנותו, וישרו עם הבריות, הרי זה אהוב למעלה ונחמד למטה, ומצא חן ונתגדל והוא שם טוב אמיתי, וזהו שאמר עליו שלמה: 'וגדל בשם טוב' - שגדולתו מחמת שמו הטוב, והוא השבח כי שמו הטוב לא יסור ממנו לעולם, והולך עמו לעולם הבא.
לא כן מי שבא לו שם טוב מחמת עושרו, כי אפשר ילך העושר ושמו הטוב ילך עמו, כי גלגל הוא שחוזר בעולם, כי לפעמים העשיר ירד מטה והעני עלה מעלה מעלה, ואז אל יבטח האדם ברוב עושרו כי אם יבטח האדם בקדוש ברוך הוא ובשמו הטוב, ובהנהגתו עם הבריות, ואם הוא נוח עם הבריות אז נוח לשמיים, ה' יזכנו שנהיה גדלים בשם טוב, ולאורך ימים ושנים, נפטר בשם טוב מן העולם.
וישא יעקב, עמ' י"ד, ירושלים, תשט"ז (1956)
ראיתי לספק: מי שיש לו בחנותו חפץ אחד העשוי לימכר, ובאו שני בני אדם ליקח, כל אחד אומר לי תמכור את החפץ אם יכול המוכר לומר: לך איני רוצה למכור; לזה אני רוצה למכור, אם לא. ...
עוד יש לספק: אף אם תבוא לומר, שבחפץ אחד העומד לימכר יכול לומר: לזה אני רוצה ולזה איני רוצה - אם יכול לכופו בעל כורחו שימכור לו? האם נאמר שאפילו כך נקרא גזלן, כיוון שאין המוכר רוצה למכור לו, או שמא יכול לכופו, שיאמר לו: לכל אדם אתה רוצה למכור, ולי אין אתה רוצה?! ואיני מזיקך כלום, שיש די למכור לי ולכל האדם! ואני נותן לך בשיווי מה שנותנים שאר בני אדם!
וכגון זה אפשר שבעל כורחו של מוכר יטלנה, שהווי: זה נהנה וזה אינו חסר, וכופים על מידת סדום, וכעת לא מצאתי גלוי. עוד יש לספק בעניין כזה אם מסר מודעה על המכר מה דינו, אף אם תרצה לומר שיכול לכופו, האם נאמר הרי מסר מודעה, או שמא אין המודעה כלום, שהרי לכל אדם רוצה למכור, ולמה אינו רוצה למכור לזה?! וגם בזה לא מצאתי גלוי.
מוצל מאש, סימן לט
בכופה את חברו על-ידי גויים לדון בערכאות של גויים, גלוי הוא שרוצה להזיק חברו, ולגרום לו תפיסה ולהוציא ממנו ממון שלא כדין, שבדיניהם אין לו מנוס מבעלי חובו, אלא בשיתן משכון או יעמיד ערב, ואם לא - יאסר בבית המשמר עד שיפרע או עד שיתיר פיסת יד לעדי שקר מהם, שיעידו שיודעים בו שהוא אבוד, ואין לו מעצמו כלום, מה שאי אפשר להשיג בכגון נדון זה, שהוא גר בארץ, ואין לו מכיר לעזור שישתדל עליו בכאן, וגם שידוע לעין כל שהוא תגר נושא ונותן לאלפים ורבבות, אלא שעני היה באותה שעה. והרי זה יושב במשמר בארץ לא לו, ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל, ואין דורש ואין מבקש, ונשכח כמת מלב עד יהיה נספה בלא משפט, ואף בעודו בחיים מקפח את עצמו ואת פרנסתו ופרנסת אשתו ובניו היושבים בארץ אחרת ואין להם מכיר ויתומים בחיי אביהם נודדים ללחם איה. מי גרם כל זה? תביעתו על זה לערכאות של גויים, ואין לך מין ומומר ואפיקורוס ומזיק גדול מזה.
שופריה דיעקב, חושן משפט, סימן קכא, עמ' רלו, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, תש"ס (2000)
אמר דוד המלך עליו השלום: 'וחרפה לא נשא על קרובו' - ופירש רש"י: אם עבר קרובו על עבירה, שיש בה עונש - עונשו במשפט, ולא נשא עליו חרפתו, שיהיה פתחון פה למחרף לומר: כך עבר פלוני קרובך, וחפית עליו. עד כאן לשונו.
והיא אפשר כוונת הכתוב: 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא' - רוצה לומר: הוכח תחילה ביחידות בינך לבינו, ואם לא שמע- תוכיח ברבים, והוכחה זו תהיה אפילו 'את עמיתך' וקרובך.
'ולא תישא עליו חטא' - רוצה לומר: שלא תחפה עליו, ותיטול מעליו החטא, ותאמר: פלוני לא חטא, כמו 'וחרפה לא נשא על קרובו' - רוצה לומר: שלא תישא מאת אחרים, שיאמרו לך: אתה חטאת שלא הוכחת אותו וחיפית עליו.
ספר רוח יעקב, דרוש ו, עמ' קח – קט, דפוס ראשון ליוורנו תרמ"א( 1881) , נדפס מחדש ירושלים תשס"ז (2007).
'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים - על שרפו ידיהם מן התורה' - למרות שרק חלק קטן, רפו ידיהם מן התורה, אלה שפלט אותם הענן, מכל מקום יצא הקצף על כולם. וזהו שאמר לו משה ליהושע: בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק - צא מן הענן כדי להכניס את אלה שפלט אותם הענן, לאחד את בני ישראל שוב מכוח סוד הערבות, שכל אחד חייב לדאוג ש'לא ידח ממנו נדח'.
יעטה מורה ג', עמ' רי"ט – ר"כ, , ירושלים, תשס"ה (2005)
'אל תוכח לץ פן ישנאך' - לכאורה אינו מובן, ואדם רואה פשט הדברים ותמה - התורה אמרה: 'הוכח תוכיח', ובא שלמה המלך, עליו השלום, ואמר: 'אל תוכח לץ'?! אם כן, למי יוכיח?! - לחכם?!
ופרשו המפרשים: 'אל תוכח לץ' - רוצה לומר: אל תוכיחנו בלשון בזיון - שהוא לץ ובזוי פן ישנאך. אלא בדרך כבוד שאתה חכם ובן גדולים זרע קודש, ואינו נאה לך לעשות המעשים הללו, שמא יחשדו בך שאתה חוטא חס ושלום, ואז יאהבך ויקבל תוכחת מאהבה.
דרך אמונה, עמ' ל"ב-ל"ג, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשמ"ח (1988)
כמה גדולה מעלת השלום והאחדות, להיות כל איש עוזר לחברו, הן בגופו הן בממונו, הן בכוחו הן במוחו, שעל זה כתוב: 'ואהבת לרעך כמוך' שהוא כלל גדול בתורה. ...
והמידה הזו צריכים אנו להחזיק בה תמיד, כפי יכולתנו ויותר, שהיא עיקר קיומנו וחיותנו בגלות הזה, שאם כל אחד אומר: 'שלום עליך נפשי' אז, חס ושלום, אין תקוה ל'שונאי ישראל', שעל ידי זה 'שונאי ישראל' יעשו כרצונם, שכל אחד לבדו יכולים עליו, הן באונס הן ברצון, להמיר דתו, חס ושלום. וכיוון שאין לו עזרה, מצר על כורחו, שלא בטובתו, יהיה נכנע להם. אבל על ידי האחדות והשלום שביניהם, ש'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק', אז על ידי זה מובטחים אנו שתמיד בעזרת ה' שם ישראל חי וקיים.
וזוהי כוונת המגיד: 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו' - תיבת 'שעמדה': גימטרייה 419, כמניין תיבת: 'אחדות' - כלומר שהאחדות 'היא שעמדה לאבותינו ולנו', שאם במצרים ניצולו על ידי זה, ואם בגאולה העתידה במהרה בימינו נגאלים בזכות האחדות, וכן בכל דור ודור.
יעקב איש וביתו, [חלק א], עמ' קלב-קלג, הוצאת אליהו כהן, בני ברק, תשס"ב (2002).
דוד מלך ישראל חי וקיים, וכן יעקב אבינו, עליו השלום, אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: יעקב אבינו לא מת. ואפשר לומר שזהו מה שאנו אומרים בברכת הלבנה: 'ברוך יוצרך, ברוך עושך, ברוך קונך, ברוך בוראך', ראשי תיבות: 'יעקב' - לרמוז כי דוד ויעקב שניהם שווים, ושניהם חיים וקיימים. וכמו שאנו אומרים: דוד מלך ישראל חי וקיים, ויעקב אבינו לא מת. ובשניהם כתוב: 'אנכי'. ביעקב כתוב: 'אנכי מת' ובדוד כתוב: 'אנכי הולך בדרך כל הארץ' ... ועוד דמיון ששניהם נקראים בשם 'קטן', שבדוד כתוב: 'ודוד הוא הקטן', וביעקב כתוב: 'יעקב בנה הקטן'. וכן ביעקב כתוב: 'ויקרבו ימי ישראל', ובדוד כתוב: 'ויקרבו ימי דוד'. ושניהם נמשלו ללבנה המאור הקטון, ולכן מזכירים דוד בברכת הלבנה.
בכור יעקב, עמ' שנו-שנז. דפוס י' ע' איתאח. ירושלים, תשל"ד (1974)
'אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני ריבונו של עולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל' -
למדנו מדבריו תוכחות מוסר לידע ולהודיע שבחן של ישראל שנקראו 'בנים למקום' ו'שבטי יה' - היינו באחדות כאיש אחד חברים בלי שום פירוד ללבות.
ואל ידמה האדם השלם שאינו חסר כלום אם מפאת חכמתו או עשרו שאינו צריך סיוע לאחרים, שהרי זה טועה בדעתו כיוון שהוא חצי איש, ואינו נשלם כי אם בחצי חברו.
ולכן כוונו רבנינו זיכרונם לברכה במצווה זו - שיהיה בקול קולות כרוז שכתוב: 'באחד באדר משמיעין על השקלים' - דהיינו שכל אחד ייתן מחצית השקל, לרמוז על האחדות, שעל ידי זה החי ייתן אל ליבו, לזרז עצמו להיות בשלום עם חברו. וזה שאמר ריש לקיש: 'גלוי וידוע לפני ריבונו של עולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל' - דהיינו להלשין לעליהם על האחדות שאין בהם אחדות.
שארית יעקב, דרושים, דף ל"ה עמוד א, דפוס הרב חיים צוקרמן, ירושלים, תרצ"ב (1932)
'כי מרדכי היהודי משנה למלך, דורש טוב לעמו - הנה בנוהג שבעולם, שמי שעלה לגדולה, ישכח כל אוהב ורע, ומעליהם יפרד, ולא יפנה אליהם עוד, ולכך בא הכתוב לספר בשבחו של הצדיק מרדכי שאינו כן, אדרבא עם היותו בגדולה כזו 'משנה למלך' והוא 'דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו'.
בית יעקב, עמ' קס"ט, דפוס יעקב חדאד, ג'רבה, תשי"א (1941)
אחווה היא יסוד וקיום ועמדת אומתנו עד עתה. הוא השלום אשר אנחנו תמיד מתפללים ושואלים מאתו יתברך כמה פעמים ביום: 'שים שלום', 'עושה שלום', 'יהא שלמא רבא', שהוא רפואה לגופנו ולנשמתנו. כי מי הביאנו עד הלום בגלות המר והנמהר הזה, היא השנאה והמחלוקת, שחרבה את עירינו ושממה את מקדשינו, ולזאת עלינו לשים עין חודרת, שלא להרבות השנאה והמחלוקת, וכבוא אליו אש הנעורת והתחילה להתלהב, עליו לכבותה בשתיקה, ויעשה עצמו כאיש אשר לא שומע, וכאילם לא יפתח פיו, ולקיים מצוות עשה 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת'.
אחיעזר, מפי נכדו חכם חי חדאד, דף כ"ד ע"א, דפוס חדאד, ג'רבה, תרצ"ו (1936).
'כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום ... בפיך ובלבבך לעשותו' -
במה שנאמר בלשון יחיד: 'בפיך ובלבבך', וגם במה שנאמר: 'המצווה הזאת' - והעניין שכבר כתב האר"י, זיכרונו לברכה: כי כל נפש מישראל שצריכה לקיים כל התרי"ג, התרופה היא כשישראל באחדות, אזי בכללות הם מקיימים הכול, ואחרי שהם כאיש אחד לכולם יש חלק במצווה.
וזהו 'המצווה הזאת' - היא כל התורה נקראת מצווה אחת, שהיא אילן אחד, ששורשיו תרי"ג, והתיקון הוא אחדות, לזה אמר: 'מצווך' - בלשון יחיד. 'בפיך ובלבבך' - לרמוז על האחדות, אזי האחד שקיים, נחשב חברו גם כן מקיים, וממילא שכל המצוות יתקיימו בפועל ממש על ידי האחדות.
אוהל יעקב, עמ' קמ"ד- קמ"ד ב, דפוס עזריאל, ירושלים, תרצ"א (1931)
'מציל עני מחזק ממנו' - עני בתורה ובמצוות, שאינו יכול לעשות המצווה כמתכונתה, מחמת חסרון ידיעתו וכיוצא. הנה בחסדו יתברך, מקשר אותה המצווה או אותו דיבור עם צדיק אחר, שהוא שלם בעבודתו יתברך ומעלה אותו עמו.
ציצים ופרחים, חידושי תהילים, דף צ"ז, עמ' ב', ירושלים, תרס"ד (1904)
בבית הכנסת שיש שם מילה, ואבי הבן פירש למדינת הים או יצא בשיירה. אם נופלים על פניהם או לא? - כנראה שכבוד תורתו סבור, שהטעם שאין נופלים על פניהם הוא מסיבת אבי הבן, שיום טוב הוא לו כי חתן של בית כנסת הוא, ובזה נסתפק אם אין אבי הבן, מהו?
אבל האמת הוא, שהמילה גורמת, שמצווה על האב למול את בנו, ואם לא מל האב, מצווה על כל ישראל, ואנו אומרים: כל מצווה שקבלו ישראל עדיין עושים אותה בשמחה. ...
וגדולה מזאת ראיתי נוהגים בעיר פאס המהוללה, שמנהגם שמתפללים בבית המילה, ואם אבי הבן אינו בעיר, נכנס אחד מקרוביו במקומו לעלות לספר תורה ביום השבת, וביום המילה אם חל בשני או בחמישי, ולברך 'להכניסו', וביום המילה מדליקים בית הכנסת לכבוד המילה, ואינם נופלים על פניהם באותה בית הכנסת המיוחדת לאבי הבן.
זרע יעקב, סימן מ"ג, דף ל"ט ע"ב, דפוס קאשטילו סעדון, ליוורנו, תקמ"ד (1784)
אמרו כי רמ"ח מצוות עשה הם כנגד רמ"ח אבריו של אדם, ושס"ה מצות לא תעשה הם כנגד שס"ה גידיו של האדם, ואם עבר על אחד - פגם בנשמתו כנגד אותו הגיד, המתייחס לאותו הלאו. ואם עשה מצוה אחת, תיקן בנשמתו כנגד אותו אבר, המתייחס לאותה מצווה. ...
אמנם הקשו המפרשים ז"ל. שאיך אפשר לאדם לקיים כל רמ"ח מצוות עשה, שהרי יש מצוות שאין יכול ביד האדם לקיימם כגון יבום וחליצה וכיוצא. ועוד יש מצוות שאין שייכים בישראל כי אם בכוהנים כגון: ברכת כוהנים וכדומה, ועוד יש מצוות שאין שייכים כי אם במלך כגון 'ולא ירבה לו נשים'.
ותירצו - שעל ידי האחדות - שיהיו ישראל באחדות אחת, אגודה אחת, ואוהבים זה את זה, אז כל אחד ואחד עושה מצווה, נחשב כאילו עשוה כולם. וזה שאמר 'תורה ציווה לנו משה'. ...אם תאמר איך אפשר לקיים כל התרי"ג מצוות ...לזה אמר - 'מורשה קהילת יעקב'. רוצה לומר - תהיה כמו ירושה שיקיימוה כולם - על ידי קהילת יעקב, שיהיו קהילה אחת אגודה אחת.
ישמח ישראל - דרשות על התורה, חלק ב' עמודים שס"ט-ש"ע ירושלים, תשמ"ט (1989).
נראה טעם לפרש שחזר ומנאן כאן, לפי שבכאן מתחיל לספר בשעבוד ישראל. ושלא יסבור האדם לומר מפני שלא היו הגונים חס וחלילה, לפיכך באה להם צרת השעבוד. לפיכך חזר ומנאן, להורות כי הם חשובים וחביבים. כי המספר מורה על חשיבות - שלא תחשוב כי בשל חטאם הגיעם הגלות.
ישמח ישראל דרשות על התורה פרשת שמות - ואלה שמות, ירושלים, תשמ"ט (1989).
'פושעי ישראל, אין אש של גהינם שולטת בהם, קל וחומר ממזבח הזהב'. - קצת קשה? - מדוע לא לומד תלמיד חכם גם כן ממזבח הזהב? ועוד קשה, מה ראיה מביא ממזבח הזהב? - שההוא דרך נס היה, ואין ראיה מן הנס. ואפשר שכך אמר עתה: ומה מזבח הזהב שאין לו שכר ועונש, אפילו כך עשה בו הקדוש ברוך הוא נס, פושעי ישראל שמלאים מצוות כרימון, לא כל שכן, שיעשה לה ה' נס, שלא יישארו בגיהנם, אלא אברהם אבינו מעלה אותם, כמו שכתבו התוספות.
ובזה מיושב מה שמביא ראיה ממזבח הזהב, שהגן עליו ה', שלא חסר מהזהב כלום, כל שכן שהמצוות יגנו על הפושעים, שלא תשלוט בהם האש לכלותם, ותכף שולח להם את אברהם להעלותם. ובזה נח גם מה שהקשינו: מדוע לא לומד תלמידי חכמים גם ממזבח הזהב, משום שאין פירוש 'שולטת בהם' של תלמידי חכמים כאותה של פושעי ישראל, שאותה של תלמידי חכמים הוא מצד הטבע, על ידי שגופם אש, אין האש שולטת בהם לכלותם, כסלמנדרה, שהיא סגולה בדרך טבע. אבל אותה של מזבח הזהב אינה אלא דרך נס, ולזה אמרו, שכל שכן שפושעי ישראל שמלאים מצוות, שיעשה להם נס.
ברית יעקב... על רוב מסכתות הש"ס, סדר מועד, עמ' שי"ג, הוצאת 'אהבת שלום', ירושלים, תשס"ט (2009)
כל מקום שהיו מזמינים אותו, כל הופעה, דרשה, הספד וכן הלאה, כמה שבכוחו, היה הוא היה הולך ועושה. היה מכתת את רגליו ומרביץ תורה ברבים.
יש לנו היום בדור הזה מאות ראשי ישיבות, לצערנו רובם מסוגרים במגדל השן בישיבות, אין להם קשר עם ה"עמך", עם האנשים הפשוטים, אבא אמר צריך לצאת לקהל, ל"עמך", אתה רואה היום בעלי תשובה, יש כמיליון בעלי תשובה, רובם הגדול ספרדים, את הספרדים אבא הצליח לקרב לאבינו שבשמיים. אם לא תלך אליהם, לומר איזה דרשה או שיעור, לאט לאט הם מנותקים מאתנו, לאט לאט הם מתרחקים. זה מה שקרה, לצערנו, עם האשכנזים החילונים. הם התרחקו, וראשי הישיבות נשארו בישיבות. לא הלכו ליזום. בודדים מהם כן עשו את זה. היה הגאון הרב בנימין זאב חשין. היו איזה בודדים, שכן עשו את הדברים האלה, אבל אצל הספרדים זה, נעשה בצורה המונית יותר. ...
היום במדינה שלנו יש כשני מיליון שומרי שבת, שני מיליון חילונים, יש על הגדר באמצע, יש מיליון שאוהבים את המסורת, צמו ביום כיפור, מאמינים בה', אבל עדיין לא באו אלינו, את המיליון הזה אנחנו יכולים לקרב, יכולים להציל. לא צריך הרבה מאמץ, היום הלבבות פתוחים. יכולים לעשות את הדברים האלה, חבל שאותם הרבנים, שלא השכילו ללכת בשיטה הזו, לבצע את המהפך הזה כמו שעשינו בחוג שלנו, הם היו צריכים לבצע גם בחוג שלהם, עדיין לא מאוחר, אנחנו קוראים לאותם הרבנים שייצאו ממגדלי השן, הגיע הזמן שייצאו לעם, ייצאו וירביצו תורה ברבים.
"הרב יעקב יוסף - 'בזכות אבי קם דור ספרדי שיודע הלכה'", דקות 5-7, 17-18, הרצאה שהובאה באתר youtube.com.
כל אדם בבואו לבית-הכנסת להתפלל ערבית בליל יום הכיפורים קודם שיתחילו ערבית יאמר בינו לבין עצמו נוסח זה: הריני מוחל וסולח לכל אחד ואחד מישראל בין איש בין אישה, בין קטן בין גדול, בין שחטא לי בממוני בין שחטא לי בגופי, בין שחטא בכבודי, בין באונס בין ברצון, בין בשוגג בין במזיד, בין בגלגול זה בין בגלגולים אחרים. והריני מוחל להם מחילה שלימה מעתה ועד עולם.
'אוהלי יעקב' פירוש ליום כיפור, עמ' 42, הוצ' מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ט (2009).
'על עמך יערימו סוד, ויתיעצו על צפוניך, אמרו לכו ונכחידם מגוי, ולא יזכר שם ישראל עוד' -
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'לא ניתנה תורה אלא כדי שלא ידברו לשון הרע', ולכן מערימים סוד, כדי שיבואו ליחלק ליבם, ולא יהיה להם אחדות. לכן 'מתייעצים על צפוניך' - התורה שהייתה גנוזה בבית גנזיו יתברך כמו שנאמר בשבת.
'אמרו' - שעל ידי ביטול תלמידי חכמים, 'לכו ונכחידם מגוי' - שנקראים באחדות נפש אחד גוי אחד. אלא על ידי שלא יעסקו בתורה יבואו לדבר לשון הרע, וייפרדו ליבם ולא יהיו באחדות גוי אחד, ואם כן כשיש פירוד יכולים להם, וממילא 'לא ייזכר שם ישראל עוד' חס וחלילה.
דורש טוב עמ' קי"ט , דפוס י. ע. איתאח, ירושלים, תש"ז (1947)
'כפלח הרימון רקתך - אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון' - ויש לדקדק אם כן למה הכתוב: 'כפלח' - שהרי הם מלאים מצוות כרימון, משמע - רימון שלם. ...
וכוונת מאמרם: 'ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון' - דהיינו ש'ריקנים' - מיעוט רבים שניים, ומשום כך בהצטרפות שניהם יהיו כרימון שלם, שכל אחד הרי הוא 'כפלח'. אמנם לפי האמור יפה ומובן שאמר: 'כפלח' - דהיינו: מי שחושב עצמו כאילו הוא פלג גופא - דהיינו שיש לו מידת האחדות, שחברו הוא פלח השני, והוא נחשב רק פלח לבדו - אז הווי הרימון. דהיינו: מלא כרימון במצוות, אפילו הוא ריק, וכל מי שלא עשה שום מצווה, אפילו כך - מלא במצוות שעשה חברו כנ"ל.
ועל פי זה יש לפרש כוונת הכתוב: 'סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורודפהו', דהיינו 'סור מרע' - שלא לעשות כל רע הם מצוות לא תעשה, 'ועשה טוב' - שיעשה כל טוב הם מצוות עשה, וכי תתמה איך יוכל לקיים כולם?! - שזה הדבר בלתי אפשרי. לזה אמר: 'בקש שלום ורודפהו' - דהיינו שיהיה באחדות אחת עם אלו ישראל והוי כמו גוף אחד.
מעיל יעקב בתוך 'בכור יעקב', עמ' ב ,ירושלים, תש"ס (2000)
בזה יבואר כוונת התנא באבות: 'הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה' - בהקדים מה שידוע שכתוב אף תלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת, יען שלא היה שלום ביניהם.
וזה שנאמר: 'הוו מתונים בדין' - לדון דין אמת לאמיתו, ועל ידי זה יהיה שלום בעולם, 'והעמידו תלמידים הרבה' - בני קיימא, שלא כתלמידי רבי עקיבא.
ועל ידי השלום תעשו סייג לתורה - יען שאינה מתקיימת, אלא על ידי השלום והאחדות, וכמו שמצינו שלא זכינו בקבלתה אלא על ידי האחדות.
זרע השלום, ליקוטים, עמ' א', דפוס ר' דוד עידאן, יעקב חדאד, ג'רבה
מצווה על כל אדם, לקבל על עצמו בכל בוקר לפני התפילה, מצווה זו של אהבת ישראל, ובזה ירוויח חלק בכל המצוות שעושים כלל ישראל. והתפילה שיבוא להתפלל תיקרא על ידי כן התפילה של כל ישראל. ואינה דומה תפילת יחיד לתפילת רבים, שתפילת רבים מתקבלת יותר מהר.
מעם לועז, ויקרא, חלק ו', עמ' ר"י, הוצאת אור חדש, ירושלים, תשכ"ח (1968)
אין אדם מת אלא מתוך הפירוד. ואין אדם בא לעולם אלא על ידי האחדות ... המיתה באה להם על ידי שהקדוש ברוך הוא שולח בגוף האדם את המחלה ללחום ולריב את הטבע, וכל ימי החולי לוחמים ומתקוטטים זה את זה, עד כי על ידי המחלוקת נחלש כוח הטבע וגורמת פירוד ביסודות האדם, ומתוך זה הוא מת. הנה האדם נוצר על ידי הזכר ונקבה שמזדווגים יחד באהבה וחיבה בגוף אחד. וזה אחד מפלאי ה', שהיה יכול לברוא את כל בני האדם יחד מן האדמה, ולא עשה כן. להראות, כי קיום החיים הוא דווקא על ידי התדבקות ואחיזה איש ברעהו.
דרוש בבית החולים משגב לדך, בתוך: צבי זוהר, 'אחדות היא חיים, פירוד הוא מוות', פעמים 142, עמ' 67, יד בן צבי, י-ם, תשע"ה (2015)
הפה של האדם. אם הפה נקי מדיבורים אסורים, כל מצווה שיעשה תהיה למעדן, ותפילותיו יעלו לשמים, וימליצו עליו לפני שוכן מרומים. אבל אם פיו מלוכלך בדבורים אסורים של לשון הרע ורכילות, כל מצווה שיעשה תסריח, ולכן טורפים לו את כל מצוותיו בפניו ותפילותיו אינן מתקבלות.
אמת ליעקב: מדרשותיו מאמריו וכתביו של.... רבי יעקב מאיר עבאדי, חלק א, עמ' שו - שז, בהוצאת בני המחבר, ירושלים, תשע"ב (2012).
העיקר לכל, צריך שיהיה אוהב שלום ורודף שלום, כמו שכתוב: 'בקש שלום ורודפהו' ושנינו גם: 'הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום, ורודף שלום', ובמאמרי רבותינו זיכרונם לברכה, ובמדרשים, יעידון יגידון במעלת השלום. והנה אם תאמר לאיש ריב ומדון, הלא ידעת, כמה גדול השלום ושנוא המחלוקת, אמור יאמר: הלא ידעתי, אבל מי יכול להתאפק להיות בשלום עם המכעיסים אותי, אף אתה אמור לו: אם היה הדבר קל, לא היה הקדוש ברוך הוא קובע לו ,כל כך שכר, ומעלה גדולה, ולפי שהסבלנות יותר - יהיה שכרו גדול יותר, כמו שכתב התנא: 'לפי הצער השכר'. וממילא אם יתנהג בסדר על ידי השלום, יהי אהבה ואחדות בינינו.
'ארי עלה מבבל', דרשת התעוררות, דף קפ"ד, ירושלים, תשמ"ו (1986)
'בהעלותך את הנרות' - ידוע שעילוי ישראל בעולם הזה, בשביל שני דברים אלו: האחד, הוא אמונתם בהשגחת ה', שלא יחשבו העולם כמנהגו נוהג, וכל העניינים נעשים בטבע. אלא, צריך שיאמינו שהכל נעשה בהשגחתו יתברך. והטבע מסור בידו יתברך, וכאשר יחפוץ ייטלו. ...
ועניין השני, של קיום ישראל תלוי בשלום ואחדות, אין צריך לומר, עם האדם הדומה לו, אלא אפילו אדם חשוב עשיר ונכבד, עם אדם קל שבקלים. ולכך עשה ה' יתברך, הנהגת העולם, שיהיו כל היצורים צריכים זה לזה, אפילו המלך, צריך לקל שבקלים. והגדול צריך לקטן, כדי שידעו בני אדם שקיום הנבראים, יהיה על ידי חיבור ואחדות ושלום.
ובזה יובן רמז הכתוב כאן: 'בהעלותך' - ב' העלותך: כלומר שני דברים. 'את הנרות' - אלו הנשמות של ישראל, שנקראים נרות. האחד הוא האמונה בהשגחת ה' יתברך, והשני הוא 'מעשה המנורה מקשה זהב' - כלומר, צריך להיות חיבור אחד, כמו המקשה שהיא חתיכה אחת.
'ארי עלה מבבל', מתוך דרוש שדרש ביום השלושים לפטירת דוד אחיו, דף קע"ו-קע"ח, ירושלים, תשמ"ו (1986)
'כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה. עורה למה תישן אדני, הקיצה אל תזנח לנצח'.
'כי עליך הורגנו כל היום' - נהרגנו על ייחוד קדושת שמך, שלא רצינו לכפור בך חלילה, 'נחשבנו כצאן טבחה', ולכן - עורה. 'אמר רב יהודה: מזמור זה נאמר על מיתת חנה ושבעת בניה. ... אמר רבי חייא בר אבא: אם יאמר לך אדם, תן לי את נפשך על קדושת שמו של הקדוש ברוך הוא, אני נותן לו ובלבד שיהרגוני מיד. אבל בדורו של שמד - אין יכול לסבול. ומה היו עושים בדורו של שמד? - היו מביאים כדוריות של ברזל, ומלבנים אותם באש, ונותנים אותן תחת שיחיהן, ומשיאים נפשותיהם מהם, ומביאים קרומיות קנים, ונותנים אותן תחת ציפורניהם'. ובדבר הזה מתו על קדושת השם.
כך עשו לפני חמישים שנה בגרמניה הנאצית, ושרפו נפשותיהם של יהודים תלמידי חכמים, רבנים, נשים וילדים, כשישה מיליון נפש. 'לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם'. וזהו שאמר דוד: 'אליך ה' נפשי אשא' - 'כי עליך הרגנו כל היום'.
'ספר תהילים עם הפירושים עתרת רחמים ונאוה תהילה', עמוד 416-417, ירושלים, תשע"ב (2012)
כשהייתי במרוקו נשאלתי, האם כדאי והגון לעשות התפילין גדולים ביותר כהאשכנזים, או די כהתפילין הנהוגים בינינו הספרדים, ואם יש בזה משום הדור מצווה? ...
הגם שאין לתפילין שיעור, בזמן הגאונים, יש שעשו הגובה שלוש אצבעות, ויש שמוסיף או פוחת. וכן מנהג הגאונים והחכמים ואבות בית דין - כיוון שמניחין אותם בגלוי.
אבל התלמידי חכמים, והתלמידים, ותלמיד בפני רבו - שאין מדרך ארץ לגלותם, היו מניחין תפילין קטנים, כשיעור אצבע ומחצה, תחת מצנפתם, מפני דרך ארץ - שלא ישוו לרבותם...
ואם כן בזה הזמן, שמצוות תפילין שווה לכל, אין להם שיעור, ואפילו עד אצבע.
ספר שו"ת ים הגדול סימן ב'. עמ' ג, דפוס ראובן מ' מוסכוויתש, קהיר, 1931.
דור החדש, ההולך וטובע במ"ט שערי טומאה, ועיננו רואות וכלות אליהם, לא יצילם הפירוד, ואינו מכניסם תחת כנפי השכינה, אלא האיחוד וההתקרבות, 'ואנוכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי'.
אהה, יודעים אנו עד מאוד, כי דרך הפירוד הוא קל ונוח יותר, אתה עושה עצמך כאילו אינך רואה ואינך שומע ... אתה כאילו מפסיק את הערבות, דבר אין לך עם עוברי עבירה שהם פושעי ישראל, בעיניך הם, חס וחלילה, בני אומה אחרת, לא בני ישראל המה, לא בני אברהם יצחק ויעקב, בני בחוניך. ...
שאלו נא את האב, המייצר בגורל בנו יחידו, דברו על לב האומללה, המתייפחת וממררת בבכי ליד מיטת ילדה החולה האנוש, דברו על ליבם, כי מוטב להם וכי נוח להם הפירוד מילד חולה?! כי יבטלו שטר הערבות, כי יחסכו מעצמם רוגז ועצבים וכאב לב, כאשר רק יעזבו לנפשם את ילד טיפוחם וילכו להם, ושלום להם יהיה. התמצאו אוזן קשבת? - לא אלה האנשים, היראים ההוגים בתורה, ועוברים על יסודה וכללה הגדול, לא להנעימם אני אומר את הדברים, כי אם להגיד להם כי לא זו היא הדרך הרצויה. ...
ואין אחד מבני ישראל, חס וחלילה, מזרע עמלק לשמור עליו איבה ושנאה, אשר לא ציוותה התורה, כולנו אחים, בנים למקום, דרך אהבת אב לבנו יחידו, דרך אהבת אם לפרי בטנה.
זרח יעקב, עמ' 153, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
'כל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך' - שהטעם שהייתה מחלוקת בתלמוד בין התנאים ובין האמוראים, הוא לפי שלאחר חורבן בית שני רבו הצרות, והייתה השכחה מצויה בין התלמידים, ונשמע שלעתיד לבוא כשיבוא מלך המשיח ויבנה בית המקדש, לא תהיה עוד מחלוקת אלא שלום, כי הקב"ה ילמד אותם תורה, וזהו: 'וכל בניך לימודי ה' - פירוש: שבזמן 'שכל בניך לימודי ה' - דהיינו שהקב"ה מלמדם התורה, אז: 'ורב שלום בניך' - דהיינו שלא תהיה עוד מחלוקת אלא שלום.
בית יעקב בתוך מעט דבש, עמ' ל"א, הוצאת מכון 'מחשבת הלוי', ירושלים, תשס"ג (2003)
ידוע שעיקר חרבן הבית היה בשביל שנאת חינם, וכל זמן כי עוון זה מצוי הוא בינותינו אין אנו זוכים לגאולה, ועיין מה שאמר הגאון הרב חיד"א זיכרונו לברכה, בכוונת הכתוב: 'חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו' - ותוכן דבריו: שלא אפשר שיהיה גם כן גאולה מהגלות, אפילו אם נלמוד בתורה או נעשה כל המצוות המכונים בשם 'כסף' כידוע, אלא עד שיהיה שלום ואהבה בינותינו ותסתלק השנאת חינם, אזי תיכף נזכה לגאולה ויתגלה כבוד השם עלינו.
ויקרא יעקב, עמ' צ' ב, הוצאת אליהו בן אמזלג וחברו, ליוורנו, תרל"ט (1879)
כל חודשי השנה הם נותנים עיניהם בזה החודש הבא, חודש הרחמים והסליחות, ותלויים בו. ומה שפגם האדם בכל חודשי השנה, וכל חודש העומד נזוף בקרן זווית מחמת פגימותיה. שידוע ליודעי מדע, שהספירות העליונות הם בסוד שנים ובסוד חודשים, החודש הזה נחם על הרעה, שעשה בכל חדשי השנה ... ובזה החודש אלול יוכל לתקן כל הצרופים שפגם בהם.
אביר יעקב, עמ' ריב-ריג, בהוצאת מכון 'צופה פני דמשק', בני ברק, תשע"ח (2018).
'ואהבת לרעך כמוך' - אהבת העצמות כגון אהבת הבן עם האב - 'שהבן ירך אביו', או אהבת האחים - שהם יצאו מגוף אחד, או אהבת איש ואשה - שהם עצם אחד כמו שאמר הכתוב: 'עצם מעצמי ובשר מבשרי'. ובזה פירשו כוונת הכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'' - כי תלה זה בזה, אלא שאהבת העצמות, מתייחד על ידה שם הוי"ה ברוך הוא. 'אהבה' - שני פעמים עולה בגימטרייה: הוי"ה ברוך הוא, שהכוונה צריך שיאהב חברו כמו שאוהב גופו, שוודאי אהבת האדם לגופו אינה תלויה בשום סיבה כלל ועיקר וכלל, ותועלת הנמשך לו לגופו. שאף אם יהיה מוכה ונגוע בשחין - יאהב אותו, וישתדל לרפואתו בכל מאמצי כוחו. ועל ידי זה מתייחד שם הוי"ה ברוך הוא. מעתה זה אומרו: 'ואהבת לרעך כמוך' - ובזה אני ה'. מה שאין כן אם אוהב אותו על שום סיבה, ואדרבה גורם פירוד חס ושלום בשם הוי"ה ברוך הוא.
שארית יעקב, עמ' 232-233, דפוס 'דף חן', ירושלים, תשמ"ג (1983).
'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' - התורה הקדושה נותנת שלימות ומעלה אל האדם, גדולה בשלימותה, דהיינו על ידי קיום כל התרי"ג מצוות, וזה מן הנמנע אל האדם, אך מטעם היות 'כל ישראל ערבים זה לזה', וכגוף אחד נדמו כולם, תעלה ארוכה אל קיום התורה בשלימותה, שזה מקיים אחת וזה מקיים אחרת, וכן על דרך זה, ולכן אומרו מעלים כאילו קיים כולם. וזה אומרו: 'כל ישראל' ולא אמרו מי שהוא ישראל, אלא 'כל ישראל' שפירושו כל האומה בכללותה, כי על ידי מה שנכללים זה בזה, ישיגו ויזכו לחיי העולם הבא.
זכות אבות, פתיחה למסכת אבות, דף ז' ע"ב, בלגראד, שנת תרל"ח (1877)
ועוד זה יתנו ממחצית השקל, להורות שכל אחד חלק מהגוף וצריך לשיתוף חברו וכמו שאמר מרן רבי יוסף קארו, זיכרו לברכה, בספרו 'אור צדיקים': שאל יתגאה אדם, שאפילו הוא לבדו נחשב לאחד. לכך צריך מחצית השקל, לומר, שכל אחד צריך לחברו.
ואפשר עוד טעם למחצית השקל, לרמוז שלעולם יראה אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב. ולכך נותן מחצית השקל, על חציו החייב, אבל על חציו הזכאי אין צריך לתת כלום.
ירך יעקב, דף לה' עמוד ב'. הוצאת משה ישועה, דפוס ליוורנו, (1842)
'בראשית ברא א-להים' –
אמרו בזוהר הקדוש, ראה פרשת תולדות: שהסתכל הקדוש ברוך הוא בתורה - וברא. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'בראשית' - בשביל התורה שנקראת ראשית, לזה אמר: 'בראשית' - כלומר בשביל שנסתכל בתורה, שנקראת ראשית, 'ברא א-לוהים' - שהסתכל בה ובשבילה ברא.
גם 'בית' של בראשית רבתי, על פי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: בשביל ישראל שנקראו ראשית, שכתוב: 'קודש ישראל לה' ראשית'.
וכבר המילה אמורה בשביל התורה, שנקראת ראשית ולזה בית רבתי, לומר, בשביל שתי ראשית - שהם התורה וישראל, 'ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ'.
ירך יעקב, דף א' עמוד א'. הוצאת משה ישועה, דפוס ליוורנו, (1842)
אתם נצבים וכדומה, טפכם וכדומה לעבדך בברית וכדומה, עמד שם התוספתא, בדעת זקנים, ומה שאמר שם זה הכוונה שקטון וגדול שם הוא. דבר אחר, ועבד חופשי מאדוניו אלו ישראל, שכשאדם מת נעשה חפשי מהמצוות ע"ש כפ"ז י"ל דה"ק אתם נצבים היום דוקא כשאתם נצבים היום בחיים, הוא שלעבדך וכדומה. אמנם, לאחר מיתה נעשים חפשי מהמצות. ובעיקר קרא שקטון וגדול שם הוא וכדומה, רצה לומר, עיקר הכרת והבחנת מי הוא קטון ומי הוא גדול דוקא שם הוא, ולא בעולם הזה. ששם עבד חפשי מאדוניו, מה שאין כך בעולם הזה, שייך שמעמידין לראש למי שהוא פחות הערך ומגדילין אותו למעלה מצד שוחד או מצד איזה קורבה מהשררה וכיוצא.
ירך יעקב, דף סה' עמוד ב'. הוצאת משה ישועה, דפוס ליוורנו, (1842)
ריבונו של עולם, למה נמות לפניך, חס ושלום, גם אנחנו גם טפינו?! קנה אותנו בלחם, ונהיה כולנו עבדים, מכורים לך לעולמים. ומעתה הננו לך לעבדים. ומדרך האדם לפרנס לעבדיו. פרנסנו ברווח ועין טובה. ואם פרעה, שהיה מלך בשר ודם, לא היה גורע חוק כהניו, גם בזמן בצורת ורעב, ולא שיחת רחמיו, ולא אמץ לבו עמהם בשביל הרעב, על אחת כמה וכמה אתה מלכנו, כי בידך הכל וממך הכל, ואין לרחמנותך קץ ותכלית, שראוי הוא שתפרנסנו על דבר כבוד שמך, כי ממלכת כוהנים קראת אותנו, ואמרת לנו: 'בנים אתם לה' א-להיכם', ולכן עינינו לך תלויות עד שתחוננו. אנא א-להינו שבשמים תן לחם לפי הטף. 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון'.
'מרגליות טובות', דף י' ע"ב, ונציה, תכ"ה (1665)
באומרו איזה תוכחה, יראה לעם שהוא מוכיח עצמו, וידבר בכבוד העם, ולא בביזיון וחרופים, עם שיש שם חוטאים, וכבר נודע מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על משה, שנענש על שאמר: 'שמעו נא המורים', וישעיה שאמר: 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב', ואליהו על מה שאמר: 'כי עזבו בריתך בני ישראל'. ויזהר מאוד שלא לדרוש, חס ושלום, לקנטר ולהכלים אחרים, כי אין ראוי להשתמש בכתר של תורה לנקמת שונאיו, אלא בתוכחותיו ידבר בנעימות, לא בקושי, שלא יראה גאווה אלא כאב המוכיח את בניו, וכבר אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: תמה אני, אם יש בזמננו מי שראוי להוכיח.
כתב יד 'קול יעקב', דף 11, צד ימין, הספרייה הלאומית, מס' מערכת 990001203480205171-1
שאלה בעניין הלוקס, והוא מין מנורה של נפט ידועה, ונשאלתי אם מותר בשבת לסובב הבורג אחרי שכבתה, כי ידוע שאם תכבה מעצמה ככלות הנפט, אז מוציאה עשן וריח רע חזק, מכוח האוויר העצור שם, ולכן שואלים הלכה: אם מותר לסובב הבורג לאחר שכבתה מאליה, לעצור ולהיות שליט ברוח, לכלוא את הרוח, שלא תצא רוחו וריחו לא יהיה נודף, או שמא אסור, משום טלטול מוקצה, כמו נר שהדליקו בו באותו שבת.
והשבתי להם: שלפי מה שנוהגים לטלטל את הנר אחר שכבה על פי תנאי, כנזכר בדברי מרן סימן רע"ט, אם כן גם בנידון שלנו יעשו תנאי מערב שבת, ואז מותר יהיה לסובב הבורג, ואפילו אם לא התנו, כיוון שריח רע נודף ממנה הוא לו ככלי של צואה, שכתב הרב משה שם שיש מתירים, ואפשר שאפילו מרן יודה בזה, כיוון שקשה לכל אדם, וגם לפעמים ניזוקים ממנו מחמת הריח החזק כידוע, ואף על גב, שקיים לנו: אין עושים כלי של צואה לכתחילה, אין לומר שכאן, כיוון שיודע שסופו לבוא לידי כך, אם כן מהעיקר לא נתיר לו שידליק אותה בערב שבת, כיוון שיודע שיבא לידי טלטול מוקצה. אחד שאין לנו למונעו מלהדליקה לכבוד שבת בשביל כך, ועוד שאין הוא מתכוון לעשות כלי של צואה אלא מתכוון לכבוד שבת וממילא נעשה ככלי של צואה ומותר.
חדוות יעקב, אורח חיים, סימן ז, ירושלים, תש"ס (2000)
'ויחן שם ישראל נגד ההר' - מובא בילקוט וזה לשונו: כל מקום שהוא אומר 'ויסעו ויחנו' - נוסעים במחלוקת, אבל כאן השוו לב אחד, לכך נאמר 'ויחן שם ישראל נגד ההר'.
ואפשר שכוונת ישראל בעת קבלת התורה להיות באחדות, כי מצינו כשיעקב אבינו עליו השלום, נסע מבאר שבע לחרן, נאמר שם 'ויקח מאבני המקום'. ...
ובאותו לילה כשנתאחו י"ב אבנים זכה לראות מתן תורה שכתוב 'והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיים' ...והנה סלם זה סיני, שבא זה כמו שבא זה - 'מוצב ארצה' 'ויתייצבו בתחתית ההר', 'והנה מלאכי א-לוהים' - זה משה ואהרון עולים ויורדים וכו' עד כאן לשונו.
אם כן אפשר שלזה נתחכמו ישראל בבואם להר סיני להיות באחדות, שעתה נתקיים חלום אביהם, והעמיד י"ב שבטים נגד אותם י"ב אבנים שנתאחו.
קולו של יעקב, דף קנ"ו, מרכז אור שלום, בת ים, תשס"א (2005)
ידוע מרבינו האר"י, שעל ידי שאוהב לכל ישראל, וגומל חסד עמהם, נעשה עמהם כגוף אחד, ויש לו חלק עם כל ישראל במצוות שהם עושים, כמובא ב'שער הגלגולים', שכולם קישור אחד, כמו שכתוב 'בשבעים נפש', והם ערבים זה לזה. ובזה לא יקשה מאמרם זיכרונם לברכה, שאם הדור חטאו - הצדיק מה עשה?! - שכולם קשורים זה בזה. ... שזוהי כוונת ישעיה, שהיה מתרעם על ישראל, מצד עצלותם בהספד הצדיק, ואמר להם: 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב' - להרגיש ולמצטער על מיתתו, וזו הוכחה שאין להם אחדות זה עם זה, וזה גורם להם לחייבם כמאמרם זיכרונם לברכה, כל המתעצל וכו', שנראה שאין לו קישור עמו, ומפני זה גם אנשי חסד, כלומר בעלי גמילות חסדים נאספים לא עלינו, הכוונה שאף שמידת גמילות חסדים היא הוכחה על היותם כולם כאיש אחד, כמו שכתב רבינו האר"י, ומן הראוי היה שתחשב להם מיתת הצדיק לכפרה להציל ממוות נפשם, עם כל זה הם נאספים גם כן, לפי שבטלה אצלם סגולת הגמילות חסדים להחשיבם כגוף אחד, שתהיה מיתת הצדיק כפרה להם כמקיז דם בזרועו, יען כי סתירתה בצדה, שלא נצטערו על מיתתו וזה יורה פירוד.
קציני ארץ, עמו' שכ - שכא, מכון 'אהבת שלום', ירושלים, תשנ"ה (1995).
שעיקר הפירוד בוא יבוא מסיבת עבירות שבין אדם לחברו.
ספר כבוד לאי"ש- דרושים, דרוש א' להספד, דף יא'. ירושלים, דפוס צוקערמאן, תר"ע, 1910
מה הוא הטעם שזוכה להיות בעל הנס ועושה נפלאות גדולות? והוא הטעם: בזכות מה שלימד זכות על ישראל. שידוע שהקדוש ברוך הוא אוהב למי שמלמד זכות על ישראל. כמו שנאמר: 'אשריכם מלמדי זכות על בני'. וגם מוזכר בסנהדרין פרק י': 'אמר רבי אחא שכל המלמד סנגוריה על ישראל, הקדוש ברוך הוא מרוממו בעולם'. עד כאן, וזה שכרו להיות לו שם טוב ותהילה לעשות בעבורו ניסים ונפלאות.
אמת ליעקב, עץ חיים, מערכת ריש, ע"מ 193, נדפס בירושלים, תרע"ב (1912).
אין לנו על האנוס שעבר ולא נהרג, כי אם תרעומת חלול ה', שבא ממילא, אשר בעד מיתתו מתכפר אם לא שב עד המכהו, שעל גבי שלא נתכוון לחללו, עם כל זה מגלגלים חובה על ידי חייב, שעבר ולא נהרג, וביטול מצוות עשה, דהיינו קידוש ה', אבל לא יחשב מכלל העובדי עבודה זרה כי האנוס הרחמן פוטרו, זולת אם היה יכול למלט את נפשו, לברוח מלעשותה, אז נטרד מן העולם הא. והנה אם כן, מכאן יש ללמד זכות על הבחור אברהם בואינו, ישמרהו צורו ויחייהו, שנשבה הוא ודוד יעקב בואינו, נשמתו עדן, לבין האדומים, והפצירו עליו להמיר דתו, וסיגפוהו ועינוהו, כתרוהו מנוחה הדריכוהו, כשלוש שנים, ולא שווה להם, ועודנו מחזיק בא-לוהי צדקו, עד אשר ראו כי שלחו יד בדודו, נשמתו עדן, בעבור סירובו גם הוא, שלא קיבל לחזור לדתם - המיתוהו בסם הממית, וראה את עצמו יושב בדד בשביה, מר ממוות בפיו לאמור כי הוא אדומי, ולבו לא כן, ונשאר שם כמו שלוש שנים אחרים, ומבקש לו צד איך יוכל למלט ולנוס על נפשו באחד המקומות, אשר יוכל להינצל שם, עד אשר מצא אוניה בלב ים של סוחרים ישראליים הולכות לארצות המערב, שם נפשו בכפו, והערה למות נפשו, ונס ויימלט, וסוף מעשיו יוכיח על תחילת מחשבתו, שהיה אנוס בדבר, וכל כוונתו היתה להיות לו נפשו לשלל.
אהל יעקב, תשובה ג' לעיר סאלי, דף ב' ע"ב, דפוס הירץ לוי רופא, אמסטרדם, תצ"ז (1737)
הקדוש ברוך הוא אב הרחמים, מרחם על כל בריותיו, ולא יכלו מעשי ידיו, רק מהארץ ומתחת השמיים, כמו שאמרנו בשם מדרש הנעלם לרות. אבל הנשמות תתענגנה סוף סוף ברוב שלום, והוא סוד אומרם רבותינו זכרונם לברכה ורגיל בפיהם: 'אף על פי שחטא - ישראל הוא' - רצונם: כי אפילו שחטא, לא מפני זה ייכרת לעד לעולם מן האילן, אמנם ישראל הוא, ואף על פי שהמיר את ה' ויבחר א-להים חדשים, עוד ישוב להיקרא בשם ישראל, על ידי הגלגולים והעונשים, והכל כפי משפט הצדק, כמו שביארנו.
כתבי רבינו יצחק אבוהב (דה פונסקה), כרך א', סימן ח', עמ' ק"ד-ק"ה. מפעל תורת חכמי הולנד, ירושלים, תשס"ז (2007).
ידוע הדבר ומפורסם העניין: גודל אהבת הקדוש ברוך הוא, וחיבתו לנו, אנחנו, עמו וצאן מרעיתו, שמקבל אותנו בתשובה, ומקרבנו לעבודתו וליראתו. כי הוא ידע יצרנו, וטרם מכה ציץ רפואה פרח: היא התשובה, שיעשה האדם ומרפא אותנו, הוא יתברך ברחמיו, וברוב חסדיו וכמו שכתב ישעיה הנביא: 'דרכיו ראיתי וארפאהו ... שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו.
פני יצחק, חלק שישי, דרוש ז' לשבת תשובה, דף ל' עמ' ב', ירושלים, תרס"ג (1903)
בשעת מתן תורה נאמר: 'נגד ההר', ופירוש הדבר שכאשר יש לפנינו הר קשה, מצב קשה, יש להתאחד. אני מברך ועידה זו גם במיזוג ואיחוד כל הסיעות.
עם ישראל צריך לשאוף לאחדות גמורה. לכן במעמד זה, אני פונה לכל המפלגות בבקשה לדאוג לחיסול ההפליה בין הגזעים, שלא יהיה לנו אשכנזי, ספרדי או תימני. כולנו שייכים לעם ישראל ויושבים בארץ ישראל.
עם ישראל הלך בגולה, וגולה זו הפרידה בינינו וכך נתהווה יהודי מרוקני או יהודי מרוסיה. אולם עתה חזרנו לארץ שהבטחנו הקב"ה, לכן עלינו לחסל את ההפליה בין העדות להיות לעם אחד.
מתוך נאום הרב יצחק בכינוס של תנועת 'הפועל המזרחי' - דוח לוועידה הארצית של 'הפועל המזרחי', עמ' 70 תשכ"א (1961)
'וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. ויקוצו מפני בני ישראל.' - מצינו שהקב"ה נקרא בשם פנים, וכמו שאמר הכתוב: 'אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה'. עוד מצינו בזוהר: 'זכאי הוא מי שמזעיר עצמו בעולם הזה. מי שזעיר הוא רב ומי שרב הוא זעיר.'
וזהו: 'וכאשר יענו אותו' - רוצה לומר: זה האדם שהוא מאושר במידת הענווה. שתיבת 'יענו' הם אותיות 'עניו'. גם תיבת 'יענו' מלשון עינוי. רצה לומר: שהיה שומע חרפתו ואינו משיב.
ותיבת 'וכאשר' - לשון 'אושר'. 'כן ירבה' - רוצה לומר: שהוא רב לעולם הבא, וכמו שנאמר: מי שהוא זעיר הוא רב'. 'וכן יפרוץ ויקוצו' - רוצה לומר: שבתחיית המתים יהיה מקיץ וישאר חי וקיים תמיד בלי קץ וקצבה, ויקיץ בתחיית המתים על ידי הקב"ה, שהוא 'מפני', רצה לומר: שנקרא 'פני'.
ליצחק ריח, חלק ב, חידושים, דף קכ"ז עמ' ב', הוצאת מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ו (1986)
'אמר רבי אלעזר: עמי הארצות אינן חיים, שנאמר: מתים בל יחיו'. שנו גם כך: 'מתים בל יחיו' - יכול לכל? - תלמוד לומר: 'רפאים בל יקומו' - במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר. אמר לו רבי יוחנן: אין נחת לאדוניהם שאמרת להם כך. ההוא במרפה עצמו לעבודת כוכבים הוא שכתוב: 'כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל' - כל המשתמש באור תורה - אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה - אין אור תורה מחייהו. כיוון שראה שמצטער, אמר לו: רבי, מצאתי להן תקנה מן התורה: 'ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום' - וכי אפשר לדבוק בשכינה?! והכתוב: 'כי ה' א-להיך אש אוכלה', אלא: כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו - מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.' - נמצא שאף מי שיקיים כל המצוות, לא יזכה לתחייה אלא בעסק התורה או במהנה ללומדי תורה, וידוקדק אומרו: 'מצאתי להם תקנה מן התורה', שהוא שפת יתר, אלא שרמז בלשונו: רפואה זו לזכות לתחייה, אינה אלא מן התורה, שאם אינו בן תורה, לכל הפחות יהנה לתלמיד חכם מנכסיו, ויזכה ל'חיים כולכם היום'. יראה במה שאתם דבקים בה' ליהנות לומדי תורה, זוכים כולכם לתחייה אף מי שאינו בן תורה. ולזה גדלה מעלת תלמוד תורה יותר מכל המצוות, שכל המצות לא יספיקו לזכות לתחייה, אבל על ידי תלמוד תורה זוכה לתחייה, וזה אומרם: 'עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה, שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף'.
אמרי קדוש, דף קנ"ו ע"א-ע"ב , דפוס מכלוף נגאר ובניו, סוסה, תשי"ט (1959)
לא-להים יש, בזמנים שונים, אנשים שהוא שולח, בעלי רוח נבואה, לא במטרה לשנות כל דבר שהוא בחוק אשר ניתן בהר סיני, כי אם להורות לבני ישראל ללכת אחר חוקיו כפי שהם, להימנע מלהתפתות אחר רוחות האלילות, מתוך תקוות שווא, ולתת חוזק לאותן מצוות שמוזנחות.
כל הנביאים לא ניבאו אלא את התוכחה לעשות טוב, ודבריהם מלאים בעצות לפרוש מהחטא ומהעוון. הם מכריזים מצד אחד על כל הברכות וכל הכבוד שנהיה זכאים להם מאת כבוד גדולתו של הא-ל, אם נלך אחר חוקיו הקדושים, ומצד שני כל העלבונות, כל התוכחות, כל הקללות, וכל הגורל-המר אכן חרון אפו ימיט עלינו, אם נזנח אותו ונרוץ אחר אלילי-שווא.
'Israel Avenged', עמ' 69, תרגם מספרדית לאנגלית על מק-קואל, מאנגלית לעברית יאיר סעדון, לונדון תקצ"ט (1839)
אם לא היה יוצא הוא ומניחו לחברו, היה מאריך זה בתפילתו, שאומרה בנחת ובכוונה, אבל כיוון שיצא זה והניחו, היה מקצר בתפילתו, שאומרה במהרה מפני הפחד, שמפחד להיות יחידי בבית הכנסת, כמו שכתבו התוספות, שמדובר בבית הכנסת שלהם שהיו בשדה. ואם כן נמצא, שגורם לשכינה שתסתלק קודם הזמן, שהיה לה ליישב בבית הכנסת, שאם לא היה יוצא הוא ומניחו לחברו, היה יושב שעה אחת ומתפלל, והייתה השכינה שעה בבית הכנסת. ועכשיו שהניחו ויצא, היה גומר תפילתו בחצי שעה, והולכת השכינה. ונמצא שהוא גורם לשכינה שתסתלק.
ומה שכתב רש"י: 'הלמענך תעזב ארץ' - וכי סבור היית שבשבילך שיצאת, תסתלק השכינה, ויעזוב את חברך המתפלל לפניו, מדבר תיכף כשהלך זה והניחו לחברו, שאינה הולכת השכינה וממתנת לו עד שיצא. ומה שאמרו בגמרא: 'ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל', מדובר אחר שהולך חברו גם כן, שמקצר בתפילתו והולכת השכינה קודם הזמן שהיה לה ליישב בבית הכנסת. וקל להבין.
עיני יצחק, דף י ע"ב. דפוס חיים אברהם די שיגורה, איזמיר, תרס"ג (1903)
ראיתי, שמגמגם בלשונו על היתר בקמח לפסח, אשר נמצא בה חתיכת עיסה, כאשר המה מריקים שקיהם בנפה, ודרשתי פיהם והגידו לי, כי המה נזהרו בו לשמרו יפה, וידעתי כי קמח זה, כפי מה שמחייב השכל, נפל בקמח ממה שנדבק בנסרים שסביבות הריחיים, או בבית קיבול הקמח ...
כלל העולה כי בראותי דברי מורי הרב, זכרונו לברכה, מחמיר אל קצה אחרון ורע עליו, ומעלת רבנותו, שיחיה לעד אמן, מקל אל קצה האחר, עד שנטה דעתו דעת קדושים, שנראה לאדון שיחיה, אמן, שכל זמן שלא ימצא שלוש פעמים בקמח עיסה, הרי זה, מותר לאכלו בפסח.
ויש מקום בראש לגמגם, שמקל כל כך יותר, כבר הורנו לדעת האדון מורנו שיחיה לעד, כי דוחק הציבור הביאהו לזה, כי רובם עניים וכל אחד אסף חיטה בחופניו, והשכר מדוד.
שאלות ותשובות רבנו יצחק אלגאזי. ע"מ רמד-רמט, הוצאה מכון אור המזרח, ירושלים תשמ"ב (1982)
ותיקון התורה, שהוא הקדוש ברוך הוא, על ידי מה שלומד האדם בתורה, הנקראת אור, ומכווין בדעתו, מלבד שיש בתורה פשט רמז דרש, שהם ראשי תיבות: פר"ד, גם כן יש בה סוד, שאור רז נקרא. ומכווין בה כן גם לעשות נחת רוח, למי שציוונו עליה.
כמוני עבדיכם, שאיני יודע בטיב הכוונות, ולא נכנסתי ולא יצאתי, אלא הריני עושה הדברים האלו שהם מצוות תפילין ולמוד התורה לשם בוראם, ומכווין בהם לשם פועלם. אומנם לא כן למורי ורבותי, שנכנסו ויצאו, שוודאי המצוות שעושים והתורה שלומדים, בכוונה אמיתית הם מתקנים, באב ואם העליונים, שאבא מתתקן על ידי לימוד התורה שהיה באמירה, ואמא מתתקנת על ידי עשיית המצווה. בסוד אבא אומר ואמא עושה.
ולשאר דלת העם שלובשים התפילין, מצוות אנשים מלומדה, בלא כוונה אפילו פשטית, ובלא דעת הלב, רק הנם שמחים בבתים שלו, ובקשריו וברצועותיו ובהידוקם, הדק היטב היטב הדק, על זרועותיו, אלו מתקנים בעולמות בריאה, יצירה, עשייה - הנקראים דרך המבוא ושביל לעולם האצילות.
ספר ויזרע יצחק, דרוש תפילין, עמוד קו, דפוס עזרא חיים מדמשק, נדפס פה ארם צובא, תרפ"ח (1928).
ובכלל העוון זה הוא מי שאינו משתתף בצרת חברו, ואומר 'מה לי ולצרה', שאז וודאי מורה שסובר שיש שתי רשויות, חס ושלום. ועל זה אומר 'שלום עלי נפשי', שאם היה סובר שכולנו בני איש אחד אנחנו, ואם כן צריך לעשות כדת וכשורה, 'ואח לצרה יולד', 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק'. וכשעושה להיפך אז מוכח שמי שברא זה לא ברא זה, חס ושלום, ואז וודאי ה' איש מלחמה, שבעוונות לפתח החנות הרבה אחים ואוהבים, במקום שיש ביזיונות, לא אחים ולא אוהבים. היפך תורתנו הקדושה, כמדובר. והנה עינינו הרואות שכביכול נותן לרשע רע כרשעתו, ובעוונותינו נלכדנו ביד האומות, שונאינו ומבקשי רעתנו. ואפילו כך היא שעמדה לאבותינו ולנו, שמשתתף בגלות, כמאמר הכתוב 'בכל צרותם לו צר', 'עמו אנכי בצרה', וכאלה רבים יש כמה מקראות ומאמרי רבותינו זיכרונם לברכה מעידים ומגידים איך משתתף עמנו ומציל אותנו בעבורו, ככתוב 'למעני למעני אעשה'. ואם כך הדברים קל וחומר, אם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, עם שה' מלך גאות לבש, כן אדם עפר ואפר רמה ותולעה, טיפה סרוחה, דבר מה שאין בו ממש, על אחת כמה וכמה.
הי"א שיחתי, דף יג עמו' ב, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטנדינה, תקצ"ב (1832)
'בוא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה' - למה הוצרך להאריך ולומר: 'כי אותך ראיתי צדיק לפני', שכבר דבר האמור בראש הפרק: 'נוח איש צדיק' - צדיק כתוב בו, תמים כתוב בו ...
אפשר שכונתו יתעלה, ללמד את האדם סדר ואופן ההוכחה, שתהיה בדרך פיוס ... שאף נוח מחוסרי אמנה היה, לא היה מאמין שיבוא המבול. וזה אומרו: 'ויאמר ה' לנוח: בוא אתה וכל ביתך אל התיבה' - שהיה רואה אותו שלא היה מאמין לבוא אל התיבה, ולזה בא להוכיחו ואמר לו: 'בוא אתה וכל ביתך אל התיבה', ומפני מה אין אתה מאמין 'כי אותך ראיתי צדיק לפני, בדור הזה' - ויש לך להאמין אמונה שלמה.'
קרית ארבע, דרוש רביעי, דף ט' ע"ב, ירושלים, תרל"ו (1876)
'על שלושה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם' - השלום, שהוא שקול כנגד כולם והוא להיות אהבת הרעים מושרשת בלבנו, ששם תלוי כל התורה כולה, וכמאמר הלל הזקן כשאמר לו אותו הגר: 'למדני תורה כל רגל אחד', אמר לו פסוק: 'ואהבת לרעך כמוך' - מה שעליך שנוי, לחברך לא תעשה. ועינינו הרואות, שלא נגע ולא פגע בנו מידה זו כלל, שאנו רואים, שכשבא לאדם איזה עסק ,שהזמינו לו מן השניים והוא מרוויח ממנו, אנו משימים כל מגמתנו לרדוף אחר העסק ההוא, ולהשיג גבולו בהיחבא, ואותו אדם הוא יושב לבטח, ופתאום המצא ימצא עצמו עומד בחוץ, ולא ידע מהיכן בא לו. והנה כי כן היכן השלום, ש'איש את רעהו חיים בלעו', והכל בא מפני רדיפות אחר הממון, שהוא נצרך לנו לצורך הוצאותינו, מוספים שלא כהלכתם.
בני ישחק, דף כ"ח ע"ב, דפוס משה פרץ והאחים אברהם ויצחק גאגין, ירושלים, תרמ"ד (1884).
לעולם ירדוף אדם אחר השלום, ולא מצינו בכל המצוות שיהא אדם חייב לרדוף אחריהן. כמו שמצינו בקן ציפור, שנאמר 'כי יקרא לפניך', אלא אם נזדמנו לידיו יקיימם. אבל בשלום נאמר: 'בקש שלום ורדפהו' - שצריך אדם לעמוד ולחזר אחר השלום ולחפשו היכן הוא, שעל השלום בין הבריות עומד העולם, והוא אחד משלושת יסודי העולם. וכן אם חברו בא לריב עמו, יחפש השלום אף על פי שחברו מחפש המחלוקת. ולכן אומר הכתוב: 'בקש שלום ורדפהו' - אף על פי שחברך אינו רוצה שלום עמך, אבל אתה בקשו ורדוף אחריו, כאדם המאבד אבדה והולך ומחפשה עד שמוצא אותה.
ילקוט מעם לועז, דברים א', דף קמ"ח-קמ"ט, ירושלים, הוצאת וגשל, תשכ"ט (1969)
'ועל חרבך תחיה, ואת אחיך תעבוד, והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צווארך' -
יש אנשים מוחזקים שהם יראי שמים, ואף על פי כן הם מזיקים לחבריהם, וחומסים אותם, וגוזלים ממונם. ואם תשאל אותם מדוע עושים ככה - לעבור על 'לא תגזול'? הם עונים: שלאדם כזה רע וקמצן 'מצווה' לקחת לו ממונו - אבן מבית עבודה זרה, או שער מחזיר.
אם כן לדעת האנשים האלה, רוצים להוסיף מצווה אחרת על התרי"ג מצוות, ולעשותם תרי"ד - לעשות שנאת חינם ולהזיק לחברו, שלדעתו טוב הוא.
וזה פירוש הפסוק: 'והיה כאשר תריד' - אותיות תרי"ד. רוצה לומר: אם במקום תרי"ג מצוות, רוצה להוסיף מצווה אחרת, ולעשותם תרי"ד - לעשות שנאת הבריות ולהזיק לחברו, תחת איזו אמתלה והתנצלות שתהא, אז- 'ופרקת עולו מעל צווארך'.
ולכן כאשר בא יעקב להוכיח לעשו, שלח לו: 'ותרי"ג מצוות שמרתי' - רוצה לומר: רק תרי"ג מצוות שמרתי - ולא עוד. ולא הוספתי אותה 'מצווה' לדעת הרשעים של שנאת הבריות.
ויאמר יצחק, חלק שלישי, דרושים, דרוש ד', דף מ"ד עמ' א', הוצאת מכון הרב מצליח, בני-ברק, תשמ"ב (1982)
'המלמד את בן עם הארץ תורה, הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והוא מבטלה, שנאמר: 'אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה' - וכבר אמרו .. מה עושה הקדוש ברוך הוא? יושב ולומד תורה לתינוקות של בית רבן, שנאמר 'את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים'. נמצא שהמלמד את בן עם הארץ תורה, תופס אומנותו של הקדוש ברוך הוא. ולפיכך אומר לו הקדוש ברוך הוא: תחכמוני - תהא כמוני, שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה, והרי אתה כיוצא בי וחושקני בך. והנה במצווה זאת של תלמוד תורה, מלבד כמה מצוות התלויות בה, רבו מספר, יש בה גם כן לימוד תורה לבני עמי הארץ, וגורם אהבה למקום עלינו. שעל זה נאמר: 'הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והצדיק מבטלה'.
דברי אמת, דרוש אחד עשר, דף כ"ו ע"ב, הלברשטט, תרכ"א (1861).
באתי אל שמועה כי באה: שכבוד תורת רבנו אסר לקקי"ץ הפת שאופים הגויים בתנורים שלהם, מפני שאופים בו בשר נבלה במחבת שלהם. עדיין לא ידעתי טעם האיסור, ולהוציא לעז על הרבנים האחרים שהיו שם מקדם קדמתא, אשר שמענו שמעם, שהיו מפורסמים בכל ערי המערב, כידוע.
ולא זו בלבד, שגם במחז"ק בג'ודיריאה הישנה היו כל התנורים של הגויים וברחובות שלהם, והיו אופים בהם כל הבני ברית, והיה ידוע ומפורסם שהיו אופים בהם בשר נבלה, בכל יום ויום, ומעולם לא נשמע פוצה פה ומצפצף על הדבר הזה. וגם בערים ג'יבראלטאר וטאנג'ה. ...
חובתנו להליץ בעד רבותינו הראשונים, אשר קטנם עבה ממתננו, ולא תעשה כזאת בישראל - להמית ברעב בית מושב לקהל ועדה מישראל, אנשים ונשים וטף. זאת ועוד, אחרת כי בהכביד העול עליהם יפרקו עול, ויהיה זה למכשול, וימשך מזה חטא הרבים וכמעשה של רחבעם. ולא זו הדרך להחמיר על הציבור יותר מדאי, כמו שאמרו: 'ומה נעשה לבית אביך - שהיו מחמירים על עצמם ומקילים לכל ישראל', ובפרט בדבר שנמשך מזה לעז על הראשונים, וכמה תקלות בו מצינו.
ובכן העצה היעוצה להתנהג עמהם בחסד וברחמים ובדברים המתקבלים על הלב. וכשם שמצווה לומר דבר הנשמע וכו', ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, ובזה יהיו דבריו נשמעים, וקבלו עליהם עול תורה ומצוות וההפך להפך, במחילה מכבודך. וידוע הוא כמה הפליגו חז"ל בכבוד הציבור, ושכר רועי ישראל המנהיגם במישור, ודי בזה.
ויאמר יצחק, חלק ראשון, שו"ת יורה דעה, סימן נ', דף ל"ו עמ' ב'- דף ל"ז עמ' א', דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרל"ו (1876)
אם לא קיים מצוות פריה ורביה, ואין לו אשה אחרת ראויה לבנים, ובא לישא אשה שאינה בת בנים - שורת הדין שבית דין מונעים אותו מלישאנה ... אמנם כל זה שורת הדין לפי הגמרא. אבל מה נעשה, שלא ראינו בימינו ולא שמענו מכמה דורות, בית דין שנזקק לזה לכוף ולהוציא באישה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה או שהיא זקנה, ואף אם אין לו בנים. ... וכן בבת כהן או בת תלמיד חכם לעם הארץ, וכן בת עם הארץ לתלמיד חכם. ולזה אם היו בית דין נזקקים לדקדק על פי שורת הדין בענייני הזיווגים ובאו לכפותם היו צריכים לכפות את כולם. ורוב הנשים, הבאות בימים, היו יוצאות ונוטלות כתובה ונדוניה, ואין כתובה שלא הושלכה בה תגרה, ותרבה הקטטה והמריבה. ולזה העלימו חכמי הדורות את עיניהם בענייני הזיווגים שלא למנעם, אין צריך לומר שלא להפרידם, כל ששניהם רוצים ואין בנשואים ההם, לא משום ערווה ולא משום איסור מצווה ולא משום איסור קדושה. ודי להם לדונם על פי הדין כשיש מחלוקת בין איש לאשתו.
תשובות הרב, סימן ט"ו, קושטא, ש"ז (1547)
'לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך, אני ה'. -
לפי שיש לך אדם שהולך ומספר לשון הרע - ממש של שקר, ומטיל שנאה בין אדם לחברו. ואם יאמרו לו: למה אתה עובר עבירה, ומספר לשון הרע, הוא משיב: שהוא כוונתו לשם מצווה - משום 'לא תעמוד על דם רעך', ואפשר שלא יוכלו להכחישו, שדברים אלו הם מסורים ללב, והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. ועל זה נאמר: 'ויראת מא-להיך אני ה'.
בירך יצחק, פרשת קדושים, עמ' 149-148, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)
'ואמר רב חלבו אמר רב הונא: כל שיודע בחברו, יקדים לו שלום.' - נראה לי מפני שדרך העולם, העני מקדים שלום, לכן בא רב הונא ללמדנו עצה טובה: שכל שיודע בחברו עני, שהוא רגיל ליתן לו שלום, יקדים לו שלום. וטעמו טעים: משום שאם העני נתן לו שלום והוא לא החזיר, נקרא גזלן.
ספר שדה יצחק - חלק א, עמ' ג' (מסכת ברכות פרק א דף ו ע"ב גמרא), א. מ. אוטולינגי, ליוורנו, תר"ו (1844-5)
בפרט שהם נחלקים לכמה מחלוקות והרבה כתות, ונעשו עדרים עדרים, עדר עדר לבדו, שונים ומשונים כל אחד מחברו בהרבה שינויים, ספרדים, אשכנזים, תימנים, בוכרים ועוד. ואיך יתאחדו כל העצמות האלה לגוף אחד? והלא אנו רואים שבכל עיר קטנה אחת, יש בה הרבה חילופי דעות והרבה מחלוקות, ואיך ישובו להיות לעם אחד? ורוח אחת לכולם? איך יתקרבו העצמות היבשות עצם אל עצמו ויהיו לגוף אחד ובשר אחד? ...
והנה הדברים שעל ידם יגאלו וישובו לארצם להיות גוי כמאז ומקדם ... הסרת השנאת חינם מבין איש לחברו, ואדרבא יעשו אהבת חינם להרבות האהבה והאחדות בישראל, וזה יהיה ע"י ריבוי מפעלי החסד ומוסדי הצדקה, שעל ידיהם יתאגדו כל ישראל לגוף אחד. שאז כל אחד מרגיש בצער חברו כאילו חברו איבר מאבריו, ומשתדל להיטיב עמו להצילו מצרתו. ועל ידי כן תתרבה האהבה והאחדות ביניהם, וירבו לעשות צדקה וחסד זה עם זה, ועם העניים והאביונים, ובזה יזכו להיגאל.
ידי יצחק - מאמרי השקפה, דרשות, חידושי תורה ומוסר. עמודים י"ז-י"ח. הוצאת מכון 'מחקרי ארץ', תשס"ז (2007)
בזמן שיעור תורה, שיש טורח וביטול תורה לצאת ולעשן סיגריה, מי שרגיל לעשן הרבה וקשה לו להתרכז בשיעור מבלי לעשן, מותר לו לעשן בתוך בית הכנסת. ויש להוסיף כי כל זה מעיקר הדין, אך למעשה יש לשים לב שהדבר לא מזיק לסובבים אותו, כי בדרך כלל במקומות ציבוריים ישנם הרבה אנשים שברוך ה' לא מעשנים והעישון מזיק להם, לכן אסור לעשן שם. ויותר מזה, אסור לאדם לעשן בביתו אם זה מזיק לבני ביתו. ואף על פי שהוא בעל הבית, מכל מקום אין זה מתיר לו להזיק לאחרים. ובעיקר שנודע היום כי העישון מזיק לבריאות, וודאי שאיסור חמור לאדם לעשן. ובפרט שיש להשגיח על צעירי הצאן שלא יתרגלו במנהג הרע הזה, שאחר כך קשה להיגמל ממנו. ומקרא מלא דבר הכתוב: 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'.
יד יצחק, א, עמו' נ, הוצאת המחבר, חולון, תשס"ז (2007)
אנכי הרואה דבר שדשו בו במקום הזה, כאשר יפייס איש את רעהו במתן מעות, שלא לעכב בידו לבנות כנגד אויר חצרו או חלונו ולהאפיל מבלי הרחקת ארבע אמות, וכן לפתוח חלון כנגד חלון שמזיקו בראיה, ועושים הדבר על ידי קניין סודר וכותבים וחותמים שטר על זה, ונדמה בעיניהם כי יש ממש במעשה זה - ואין. כי ידוע שאין קניין חל בדבר שאין בו ממש, והווי מוכר אויר חצרו לחברו, שלא קנה מפני שאין בו ממש, אם לא שקנו מידו שמקנה לו מגופו של קרקע. ...
שכל עוד שלא בנה בניינו הקונה, יכול המוכר לחזור בו בטענת קיים לי כי הוא בעל הקרקע והאוויר נטפל לו. ... אם לא שכבר בנה, כי אז נראה שאין ערעור המוכר כלום, ולא מטעם גרידא שלא גרע מהיעדר מחאה, כי מלבד שזה תלוי במנהג המקומות אם מחאה עושה קניין מיד או בעינן חזקת שלוש שנים, וטענה עוד בה כי המוכר יכול לומר מה שלא מחיתי הוא שסבור הייתי שהיה הקניין קניין. אבל מה שנראה שזכה בבניינו הוא בטענת קיים לי, הואיל וכבר בנה ובשלו בנה, ואף על פי שהוא נזק מבורר. וכמה דיו נשפך בנזקי שכנים מי הוא הנקרא מוחזק, הרואה יראה שכל כמו זה הדומה בנידון שלנו, שהיה רצוי גמור מהניזק, אלא שאחר מעשה בא לחזור בו, בזה יפה כח המזיק. ואולם כל שעדין לא בנה מצד המוכר יכול לחזור בו.
מאסף מישרים, טבת תשל"ג, מספר 5733, חוברת ט', דף ג', ברוקלין, תשל"ג (1973)
'ויקח מאבני המקום - רבי יהודה אומר: שנים עשר אבנים נטל ... אם מתאחות זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים' - וקשה, שאדרבה היה לו לנסות בהיפך - ליקח אבן אחת ויאמר: אם מתחלקת היא לי"ב חלקים, הרי אני מעמיד י"ב שבטים, ואם לאו לאו.
ואפשר לומר שבא לרמוז שהעיקר האחדות. שאם הי"ב שבטים הם נעשים אחדים זה לזה, שיהיו לעם אחד, ולעבוד ה' אחד, אז הוי העמדתו העמדה. ואם לאו, אף על פי שיוליד י"ב בנים אינו כלום, שהרי ישמעאל הוליד שנים עשר נשיאים, וכולם הבל ותוהו המה, כיון שיש ביניהם פירוד, כל אחד לדת אחת, מה שאין כן בי"ב שבטים, שכולם כאיש אחד בלב אחד בעבודתו יתברך.
זרע יצחק, דף ט"ו, הוצאת נטע שעשועים, נתיבות, תשס"א (2001)
'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויאמר אליהם: אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם'. -
תרי"ג מצוות הם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים. והקשו המפרשים שאיך אפשר לקיימם כולם?! - ותירצו שעל ידי האחדות, אז מועיל להם, לכל אחד, מה שיקיים חברו, ונחשב להם כאילו קיימו כולם.
וזה שכתוב: 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויאמר אליהם' - והיינו שרמז להם, שאם תהיו בהקהל אחד ובאחדות אחד, שאין בכם מחלוקת אז 'אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם' - דהיינו: שאפשר לכם לקיימם, וכל אחד מכם, מעלים עליו כאילו קיים כל התרי"ג. ועל פי זה אפשר שבזה דבר הכתוב: 'תורה צווה לנו משה' - 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל'.
קרית ארבע בני שילשים עמ' מ"ה בדפוס וזאן וכסאתרו, תונס, תרנ"ו (1896)
הבעלי בתים, שאין להם זמן ולא אפשרות ללמוד תורה, הרי הם דומים לנר, והעוסקים בתורה, שתורתם זוהי אומנותם, דומים לאור, וכשם שאי אפשר לנר בלי אור ואי אפשר לאור בלי נר. ...
שאם אין תלמידי חכמים שיורו להם את דרך ה' ואת חוקותיו ותורותיו וכל דיני המצוות, הרי מלבד שלא ידעו מה לעשות, אלא גם יחשבו שיודעים המצוות ופשוט שלא יעשוה כתיקונה. והם דומים לנר שאינו שווה כלום בלא התורה, כך הבעלי בתים בלא התלמידי חכמים.
וכן לבני התורה אי אפשר בלא הבעלי הבתים, שאם אין מי שיעסוק בפרנסה ויתמוך בעוסקים בתורה, לספק להם מחייתם ומחיית בני ביתם, הרי שלסוף יוצרכו ליבטל מלמוד התורה, והם נמשלו לשלהבת שאינה יכולה להתקיים בלא הנר, כך התלמידי חכמים לא יוכלו להתקיים בתורתם בלא הבעלי בתים.
ליצחק ריח, עמ' קל, המביא לבית הדפוס אליהו חזן. ירושלים שנת תשנ"ג (1993).
'ניתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע' - דאי שאין אומרים 'הרחק', אלא למי שהוא היה קרוב. ואפשר לפרש המשנה: למי שהיה אדוק וקרוב ליצר הרע, ובא לומר שיעשה תשובה וירחק משכן רע שהוא היצר הרע. ולזה אמר: 'ואל תתייאש מן הפורענות' - כלומר שאל יתייאש מעשות תשובה בשביל הפורענות שיבוא לו, כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה: הפורש ממינות מיד מת, ואם היה אדוק בעבירה אפילו על גילוי עריות מת, וכמעשה דרבי אלעזר בן דורדיא. יעויין שם.
ספר בני יצחק, פרקי אבות, דף ס ע"א. בדפוס השותפים רפאל יאודה קלעי ומרדכי נחמן, שאלוניקי שנת תקי"ז (1757).
'בני איש אחד נחנו', 'ונחנו מה', נחנו נעבור חלוצים', 'נחנו פשענו ומרינו'. - אפשר לומר שבאה המסורה לרמוז לנו כמה גדול כח האחדות והאהבה זה לזה. על דרך שאמר הכתוב: 'חיבור עצבים אפרים הנח לו', וידוע שהאחדות והאהבה באים ממידת הענווה, שעל ידי שהאדם עניו ואינו מחשיב עצמו לכלום, אינו מקפיד על חברו, ותמיד יהיו באחדות ואהבה זה לזה. וזה שרמזה המסורה: 'נחנו פשענו ומרינו' - ואפילו כך, אם יש לנו אחדות, 'בני איש אחד נחנו' 'נעבור חלוצים', ולא נתפחד משום דבר, אפילו שיש בידינו פשעים ומרדים, כיוון שיש בידינו האחדות והענווה.
אהל יצחק, פרשת מטות, דף כ"ט ע"ב ,ירושלים , דפוס יהודה עמרם איתאח, תרצ"ט (1939)
'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: 'ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום', ודימו העניין כמי שנתנו לו ממון הרבה, ולא היה לו מקום לשומרו, שבוודאי ילך ממנו וכאילו לא נתנו לו כלום. כן ברכת השלום הוא כמו כלי המחזיק הברכות ושומרם שלא יאבדו. ועל כן בסוף ברכת כהנים כתוב: 'וישם לך שלום' - שהוא הכלי המחזיק הברכות, ואם אין שלום אין ברכות. והנה אם אחד נתן מתנה לאהובו, ונתן לו כלי לשומרה, הרי גילה דעתו שהוא אוהבו אהבה עזה, ונותן דעתו עליו, שלא תאבד ממנו המתנה, כן הקדוש ברוך הוא יתברך שמו לעד, כשבירך לישראל, כל אותם הברכות, בירך אותם גם כן בברכת השלום באומרו: 'ונתתי שלום בארץ', ומזה נדע כמה גדולה אהבתו, יתברך שמו, אותנו. ומצד הבחינה הזאת ראוי לנו לעובדו בלב שלם.
אהל יצחק, פרשת בהר, דף כ"ב ע"ב ,ירושלים , דפוס יהודה עמרם איתאח, תרצ"ט (1939)
'הוא ישלח מלאכו לפניך' - לפי שיש מלאכים שנבראו בתורה והמצוות, שעושה האדם, הם נקראים מלאכים שלו ובזה פירשו המפרשים: 'ויפגעו בו מלאכי א-לוהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה א-לוהים זה' - לפי שיעקב יש לו מלאכים שלו, שנבראו בתורה ובמצוות שעשה והם נקראים 'מלאכי יעקב' - שלו ממש, והקדוש ברוך הוא רצה לכבדו ושלח אצלו מלאכים העומדים לשרתו, ואלו הם מלאכי א-לוהים. וזה שאמר: 'מחנה זה אלוהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחניים'- מחנה אלוהים ומחנה יעקב. יעויין שם. אפשר שזה שאמר הכתוב: 'כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכך' - שאף שיש לך מלאכים שנבראו מהתורה והמצוות שהם שלך, מלאכיו יתברך יצווה לך לשמרך. וזה שכתוב: 'הוא ישלח מלאכו' - שאף שהיו לאברהם מלאכים שלו, שנבראו מהתורה והמצוות, יתפלל שישלח ה' מלאכו העומד לשרתו.
ויזרע יצחק, פרשת חיי שרה, דף י"ב ע"ב, דפוס חברת זהר הרקיע, ג'רבה, תש"א (1940).
'תנו רבנן: מעשה באחד שמתה אשתו, והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אישה, והניק את בנו. אמר רב יוסף: בוא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה. אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית' - וקשה, שבשמות רבה, פרשת תצווה, סימן ה', משבח ישראל, שנשתנו עליהם סדרי בראשית. ויש לומר, שכאן שונה, השינוי היה בגופו, ושם היה חוץ מהגוף. ועוד יש לומר: כאן ביחיד, שם ברבים.
'זרע יצחק' - חלק א', שבת, פרק חמישי, עמ' 24, מכון הכתב, ירושלים, תשנ"ז (1997)
'תחת אשר הערה למות נפשו' - מסרו את עצמם למות על קידוש ה', כאשר עינינו רואות, שעושים בספרד ופורטוגל, ששורפים כמה וכמה חיים על קידוש ה'. 'ואת פושעים נמנה' - רצה לומר: שאלו הצדיקים סבלו ייסורים ומיתה, כאשר אם היו רשעים ומדוחים, שבמיתתם מתכפרים חטאות הרבים, ובחייהם מבקשים רחמים על הפושעים, אף על פי שמצרים להם.
כור מצרף האמונות ומראה אמת, שער ג', פרק י"ט, דף ל"ג ע"א , מיץ, דפוס רבי יצחק אלטראס, תר"ז (1847)
הטעם שברכות הכוהנים היא בלשון יחיד, שהרי מן הדין היה לאומרם בלשון רבים שהרי הברכה מכוונת לכל ישראל, והיה צריך לומר 'יברככם, וישמרכם'. ללמדנו שכל הברכות האלו שמברכים, הם רק כשכל ישראל שרויים באחדות, וכולם נחשבים כאיש אחד, וזהו הרמז בברכות האלו שנאמרו בלשון יחיד, כאילו מדברים לכל אחד בנפרד. כאומר: הברכות האלו הם בתנאי שתהיו מאוחדים ולא בזמן שהמחלוקת תפריד ביניכם. וכן חותמת הברכה בשלום, ללמדנו שכל הברכות האלו בתנאי שיהיה שלום בינינו, שזהו עיקר להשראת שכינה.
ילקוט מעם לועז, במדבר, דף ס', ירושלים, הוצאת וגשל, תשכ"ח (1968)
אם רואה אדם חברו שעושה עבירה, הוא מחויב להוכיחו ולהודיעו שהוא עושה מעשה איסור, ויחזור בתשובה. ואחר מיסודות היהדות היא האחדות, שאם הוא מוכיחו ומשתדל להחזירו לדרך הטובה, נקרא שהוא אוהבו, ורוצה שלא תאבד נפשו על ידי המעשים הרעים שעושה. ... ולכן אם מוכיח את חברו מתוך אהבה, גם התוכחה צריכה להיות באהבה. היינו שלא יביישו בפני הבריות, אלא בצנעה ובדברי נועם, להביאו לחיי העולם הבא שלא יירש גיהנום. וזהו שאומר הכתוב: 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא' - כלומר, ראה שהתוכחה לא תגרום לך חטא, שאם תביישו בפני רבים, במקום מצווה תהיה לך עבירה, שכל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא
ילקוט מעם לועז, ויקרא, דף ר"ו-ר"ז, ירושלים, הוצאת וגשל, תשכ"ח (1968)
וכל הממהר למחול, הרי זה משובח, ורוח א-לוהים ורוח הבריות נוחה הימנו. ...
גם אני הדל באלפי, יצחק אברהם שלמה, ישמרהו צורו ויברכהו, שהייתי וכיל חכם באשי (=ממלא מקום החכם באשי) בעיר תהילה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, מנהגִי בכל לילה ולילה, ליתן מחילה לכל אשר מקלל אותי ומחרף אותי, בין איש בין אישה, בין גדול בין קטן, בין עשיר בין עני, בין חכם בין עם הארץ; מחול לו, שרוי לו. וכל מי שידעתי בו ביום, שקילל אותי, אני בלילה נותן לו מחילה בפרטות.
וכן פעמים ליל שבת קודש, כשאני יושב בסעודה לפני בני ביתי, אני אומר בפניהם הריני מוחל וסולח לכל ישראל, אחד האיש ואחד האישה, ומכאן ואילך מי שקיללני - עושה עמו טובה ולא רעה, וה' הטוב יכפר בעד.
אקים את יצחק, שו"ת, סימן ס"ז, דף קי"א, עמ' ב', הוצאת שמואל נסים יונה, תל-אביב, תשל"א (1971)
אם יודע שאחד מחבריו, חס ושלום, יכשל בדבר הלכה, צריך שיודיענו קודם הישיבה כדי שלא יתבייש. וכן לא יבייש שום אדם או לצערו. ... ואם שמע דברי תורה שכבר ידעם, ישתוק ועד שיגמור המדבר דיבורו, כי אולי יחדש דבר, ובזה עושה לו הנאה במה ששומע לו.
אורחות יושר, עמ' ס', הוצאת 'שובי נפשי' ירושלים, תשנ"ט (1999)
הנה ידוע מה שכתבו חכמי המוסר על מידת הענווה, אשר לא נשתבח משה רבנו, עליו השלום, כי אם בה, ולא בחר ה' בנו מכל הגוים, כי אם בעבור המידה הזאת, אשר בה מצטיינת אומתנו, כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם' - אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין את עצמיכם לפני.
מ"י מלל, המאסף קואינקה, יוני תרס"ז (1907)
כל זאת להלכה כתבתי ולא למעשה. עד שיסכימו עימי גדולי המורים הרבנים המובהקים אשר בעיר ואם בישראל, קושטאנדינא. ובפרט לדעתו אני צריך, הוא הרב המופלא וכבוד ה', מורינו ורבינו החכם רבי יום טוב אלגאזי, ואם יסכימו עימי - ישמח ליבי גם אני, המדבר בלב נבון.
דין אמת, חושן משפט, דף נ"ח ע"א, שאלוניקי, דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, תקס"ג (1803)
'רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלוש מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורים, ואלו הן: תורה, וארץ ישראל, ועולם הבא' -
וחזיתי להרב רבינו יצחק אלפסי, זיכרונו לברכה: שדקדק באומרו ... כי הכוונה להיות שאין אדם זהיר בדבר הניתן לו במתנה, כמו שהוזהר בדבר שלוקח בדמים, שהוא שומרה יפה יפה שלא תאבד, לכך נתן הקדוש ברוך הוא אלו השלושה דברים על ידי ייסורים, שמתוך שבאו אליו על ידי ייסורים, יהיה זהיר בשמירתן, אף על פי שהם מתנות, כאילו באו לו בדמים יקרים, כי כן באו לו על ידי ייסורים'.
אלו דברים שפתים יישק, ונמצא אם כן, כי נתינת שלוש מתנות הללו על ידי ייסורים היא מורה מאהבת ה' אותנו, לטוב לנו כל הימים, שלא נשכח את ברית אבותינו, וזה אצלי כוונת מאמרם זיכרונם לברכה: 'ואהבו שיחרו מוסר' - זה הקדוש ברוך הוא, על שאהב את ישראל שכתוב: 'אהבתי אתכם אמר ה'', - שהוא מרבה אותם בייסורים. ואתה מוצא שלוש מתנות נתן הקדוש ברוך הוא בישראל, וכולן לא ניתנו אלא על ידי ייסורים' - ... אל יקשה בעיניך לומר כי משנאת ה' אותנו, נתן לנו את התורה על ידי ייסורים, כי לא כך, אלא מאהבת ה' אותנו, כדי שנהיה זהירים בשמירתן, ולא נשכח את ברית אבותינו, לטוב לנו כל הימים, נמצא גודל מעלת הייסורים, כמו שאמרנו.
'דרכי הי"ם', דף קפ"ח ע"ב, שאלוניקי, תקע"ג (1813)
העם כולו, כל חלק וחלק בו, עושה הוא במסירות לב ונפש בתחומו. אולם, אין מקום בעולם שבו הרבצת תורה, שמירת היהדות והמצוות, מרובות בו כבארץ ישראל:
שמהם נוטעים אדמת ישראל ומיישבים שממותיה; מהם העוסקים בחרושת וכל מלאכה לביצורה ופיתוחה; ומהם שידיהם מחזיקות שלח, ושומרים בגבורה על יושביה, ומברכתם של אנשי ארץ ישראל, נהנים אחינו שבגולה, שהם ואנו ערבים זה בזה, לא רק משום שבני עם אחד אנחנו, אלא שהם מסייעים ומחזקים את ידנו
לדור ולדורות, חלק א' - מאמרים ונאומים, ערב ראש השנה תשכ"א, יד הרב ניסים תשע"ג עמודים ט'ו -ט'ז
הנה זאת חקרנוה מעלת ישראל ושבחם כי רב הוא, אשר חכמים יגידו, רבותינו זיכרונם לברכה במדרש, שהרבה בהמות היו לישראל ומפני שחבבו מאוד עצת קונם יתברך נשאו משארותם על שכמם. ... ולא חשו לבל יגעו בלבושיהם, שום מים ולכלוך, אשר כסף לא יחפוצו, וזהב לא יחשבו בו, כי במה נחשב הוא נגד אהבת המצווה, ואפשר שלזה רמז הכתוב לומר בלשון יחיד: 'וישא העם את בצקו' - שכולם כאחד, כאיש אחד חברים, לדבר מצווה נתכוונו בסגנון אחד, והיו לאחדים בתכלית כוונת חיבת המצווה שמשארותם של כל בני ישראל צרורות בשמלותם, הנחמדים מזהב ומפז, ומה גם כפי צורך העת והזמן בעת הוליכם לדרך. וחיבה יתירה נודעת להם, לא זו אף זו, שלא הניחום על בהמתם, רק מאהבת המצווה הוליכום על שכמם, נתקדשו בקדושת המצווה ובכתף יישאו.
חיים וחסד, דף כה ע"א, דפוס השותפים יונה אשכנזי ודוד חזן, איזמיר, תצ"ז (1737)
'ויהי בישורון מלך' - שאל אותי חכם אחד למה נקראים ישראל ישורון, והשיבותיו כמה טעמים: אחד - מפני שיש בהם כמה נביאים וחוזים, לכך נקראים ישורון כמו 'למען שורר' - מלשון חוזים. השני - כמו 'שרית עם א-להים'. שלישי - שכולם משוררים לאל יתברך בעבודתם ותפילתם, וביניהם הלויים המשוררים על הדוכן, וישורון כמו 'ישוררון'.
ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאפילו מלאכי השרת אינם יכולים לומר שירה עד שאומרים ישראל תחילה ואחר כך מלאכים, שהמלאכים שואלים: 'איה מקום כבודו להעריצו', עד שישראל פותחים: 'ברוך כבוד ה' ממקומו', ואחר כך המלאכים 'וקרא זה אל זה ואמר: קדוש קדוש קדוש'.
ספר פי חכמים, ספר ויזרע יצחק, עמ' 31, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
'ועמי תלואים למשובתי, ואל על יקראוהו, יחד לא ירומם' - פירוש: עיניהם תלויים למשובתי, שאשיבם אלי שנאמר: השיבנו ה', ואני מצפה עד שישובו מאליהם, שנאמר: שובה ישראל. 'ואל על' - שהוא עליון, ורם על כל רמים, 'יקראוהו' - שישרה שכינתו עליהם, אבל אם יקראו אליו ביחד, ותהיה אחדות ביניהם, 'לא ירומם' - לא יסלק שכינתו מעליהם. ה' יחזירנו בתשובה שלימה לפניו אמן כן יהי רצון.
ספר פי חכמים, ספר ויזרע יצחק, עמ' 36, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
'חבורה תחת חבורה' - כמו שאמר הכתוב: 'הר הא-לוהים חורבה', וכן גם הר סיני נקרא 'הר חורב' כידוע, ועליו ניתנה התורה. וזהו: 'חורבה' היא התורה, כמו שכתוב. ובא לומר: במה אדם זוכה לה הוא על ידי שני דברים. אחד: היא 'תחת' - היינו היא הענווה כמו שאמר הכתוב: 'ומתחת זרועות עולם'. ודברי רבותינו זיכרונם לברכה: 'אין העולם מתקיים אלא על ידי בעלי ענוה', הרי מוכח שמילת 'תחת' מדבר על הענווה, לכן צריך תלמיד חכם להיות בו ענווה יותר מבני אדם, ובזה זוכה לכתר תורה. שנית - היא 'חבורה', קרא בו 'חברה', היא חבורת החכמים שיושב ולומד עמהם בישיבה.
ויזרע יצחק, דף יא עמ' א – יא עמ' ב, דפוס שמעון דאהאן ומרדכי חיות, קזבלנקה, (תשי"א 1951).
'אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה' - וכאן הבן שואל: שבאומרו 'מי ימצא' משמע לכאורה שאין לה מציאות בעולם. והרי הוא עצמו אמר: 'אשת חיל עטרת בעלה', וגם כאן הולך ומסיים: 'אשה יראת ה' היא תתהלל', משמע שעל כל פנים מצויה עד שהוא משתבח בה.
אך אפשר להבין על פי מה שאמרו בגמרא, שאין מזווגים לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו. ... שתדע היאך אתה זוכה לאשת חיל: מעשיך יקרבוך, שאם היו לו מעשים טובים וישרים אז ימצא יפה לאשת חיל שאמת היא שמזווגים לאדם אשה לפי מעשיו הטובים ומין במינו אינו חוצץ.
אשת חיל, עמ' כג, הוצאת כלל ופרט, בני ברק, תשנ"ג (1993)
משה רבינו נפטר לעולמו, ובמותו לא השאיר אחריו, לא מצבת זיכרון, ולא עמוד של כבוד, ולא שום מזכרת ארצית, אפילו לא קברו יזכיר אותו לדורות. כל מהותו הגופנית הסתלקה בשעת מותו. רק המקום, ששמע את דברו האחרון לעמו נמסר לזיכרון, שמשה סיים בו את ימי חלדו.
מתוך חידושי תורה בכתב ידו, השמורים בידי נכדו דרור עמדי.
ישראל 'גוי אחד בארץ', זרע קודש, זרע טוב, ומאהבת ה' אותם כולם, נעשו ערבים זה לזה - זה ללמוד וזה ללמדו. והיה אם יחטא אחד מהם, עשה איסור, ענוש יענש הוא וכל מי שלא בדק אחריו.
"אוהל יצחק", דרוש לערבות ישראל, ע"מ נ"ד, א', ליוורנו, דפוס נחמן סעדון, תקפ"ה (1825)
הרמ"ח מצוות שהם ב'קום עשה' - אי אפשר לשום אדם לקיימם, כי מי שלא נולד לו הבן הבכור, הרי לא קיים פדיון הבן, וכן מצוות יבום וחליצה, מי שאין לו אח מת בלא בנים, לא קיים, וכיוצא בזה, כמה מצוות שאין אדם יכול לקיים אותם כי לא באו לידו, וכיצד יתקיימו? - אמנם כשיש אחדות בין אדם לחברו, על ידי זה יתקיימו כל המצוות בכללות כל ישראל.
וזהו מה ששאל הגר: 'למדני תורה, ובלבד שלא אצטרך לבוא בגלגול - פעם אחר פעם, כדי להשלים המצוות עשה, אלא - ברגל אחת, רוצה לומר - בפעם אחת, מלשון 'למה היכתני זה שלוש רגלים'. ויפה השיב לו הילל הזקן: 'מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה', ועל ידי שתאהב את כל אחד מישראל כגופך, אזי כל ישראל נחשבים כגוף אחד, ומתקיימים כל המצוות בכללות כל ישראל.
מרפא לעצם, עמ' ל"ו, הוצאת אהבת שלום, ירושלים , תש"ס (2000)
'פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה. תשב באחיך תדבר, בבן אמך תיתן דופי. אלה עשית והחרשתי.' - 'פיך שלחת' - היינו אם היית מסית ומדיח לבני אדם בשפתיך, 'תשב' - רוצה לומר: בעת שאתה שב בתשובה צריך אתה 'באחיך תדבר', היינו שתדבר עמו ותמשכנו על דרך הישר. 'בבן אמך תיתן דופי' - רצה לומר: כמו ששיבחת את העבירה לפניו, כך עתה תיתן דופי במעשיו ותאמר כמה הוא מגונה בעל העבירות. אם את אלה תעשה יתכפר לך, וזה שאמר: 'אלה עשית והחרשתי'.
ספר דבר בעתו, דרוש ג' לראש השנה, עמ' 72, הוצאת המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, תשס"א (2001)
'ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר, וקול שפר חזק מאד, ויחרד כל העם אשר במחנה'. שמעתי שיש מדרש תמוה ברבותינו זיכרונם לברכה, וזה לשונו: 'ויהי קולות וברקים' - זהו שכתוב: 'והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע'. עד כאן.
ואם יש מדרש זה שאני לא ראיתיו, נראה לפרש, עם מה שכתבו מפרשי התורה על פסוק: 'אענך בסתר רעם, אבחנך על מי מריבה סלה' - שהרעם הוא כדור המתבקע וממנו אש יוצא. וכפי הטבע, היה לנו לשמוע תחילה, לשמע אוזן קול הבקיעה, ואחר כך למראה עיניים ראות האש, והוא להיפך, כי בתחילה אנו רואים הברק, ואחר כך שומעים קול הרעם. והטעם הוא, על היות חוש הראות דק מחוש השמע, ולכך הקדים הראיה לשמיעה. והנה השם יתברך עונה את האדם בסגנון זה ממש, היינו קודם ששמע בקולו כי יתחנן לו, רואה צורכו וצרתו ומצילהו. וזהו: 'אענך בסתר רעם' - רצונו לומר: אני עונה אותך תמיד כדרך הרעם, שאתה רואה אש היוצא ממנו קודם שמיעת הביקוע, גם אני רואה צרתך קודם שתרים קולך בתפילה. זהו שאמר גם כן: 'ויהי קולות וברקים', וכעת קשה לו, שמכיוון ששמעו הקולות, קודם ראות הברקים כפי הטבע, למה עכשיו הוא ההיפך, שקודם שמוע בקוע הרעם אנו רואים אש וברק היוצא ממנו? - לזה בא כמתרץ ואמר: והיה טרם יקראו וכולי, כלומר שרוצה בזה הקדוש ברוך הוא להראות את ישראל, היאך הוא עונה אותם בסתר רעם, והיינו כמו שכתבנו.
פרח לבנון - נחל איתן, פרשת יתרו-נחל איתן, עמ' ק"ל. מהדורת משה עמאר, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד תשס"ב (2002).
המסורת הנאמנה של הקדמונים מספרת, שכיוון שראו עזרא הכהן והנביאים זכריה ומלאכי, שהיו איתו, וחכמי אנשי כנסת הגדולה, שעתידים היהודים להתפזר בכל העולם כולו, ושרבים כבר יושבים באסיה ובאירופה, עמדו ותיקנו תפילות שיהיו שוות לכול, ואפילו יהיו יושבים בגלילות שונים שיהיו מתאספים בבתי מדרשותיהם ובבתי כנסיותיהם בשביל לאומרן. תפילות אלה מלאות יראה, מושלמות וברורות כל כך, עד שיש בזה כדי להוכיח, שהותקנו והוסדרו על ידי נביאים וחכמים גדולים, כפי שהיו אלו שישבו באותה כנסת הקדושה ... לפיכך מתפללים כל היהודים, גם המלומדים והחכמים וגם הבורים והפשוטים, בנוסח אחד ומשתמשים באותו הסדר עצמו.
'מעלות העברים', תרגם יוסף קפלן, עמ' 70, דפוס גולדברג, ירושלים, תשל"ב (1972)
'אמר רבי אבהו: 'והארץ היתה תהו ובהו - אלו מעשיהן של רשעים. 'ויאמר א-להים יהי אור' - אלו מעשיהן של צדיקים. אבל איני יודע באיזה מהם חפץ, אם במעשה אלו ואם במעשה אלו. כיוון שכתוב: 'וירא א-להים את האור כי טוב' - הוי, במעשיהן של צדיקים חפץ' - דייק לומר: 'אלו מעשיהם של רשעים' ולא 'אלו רשעים' - כי על הרשעים עצמם, אין ספק כי 'לא אל חפץ רשע'. אמנם, כאן מדבר על אותן עבירות שהם מעשיהם של רשעים אבל הוא עושה אותם לשמה ...
'כי טוב' - לאחרים הרואים מעשיו ומצוותיו, ילמדו הם לעשות מצוות, והם יעשו לשמה, שלא ידעו שהוא עושה שלא לשמה. מה שאין כן, בעושהו עבירה לשמה - הוא רע לאחרים, הרואים אותו, שיורו היתר לעצמם לעבור עבירה גמורה, שהם לא ידעו שהוא עושה לשמה. ועוד רמז 'כי טוב' - שבעושה מצוות שלא לשמה, יחזיקו אותו לאיש טוב וכשר, חזרן במצוות ואומרים עליו שהוא טוב, מה שאין כן בעושה עבירה לשמה, הבריות כי שאינם יודעים לבבו, יחזיקו אותו לבעל עבירות, ומתרחקים ממנו.
'הראשון לציון כמוהר"ר הרב יצחק קובו זלה"ה', עמוד 33, על ידי בבו קובו ורב יצחק קובו
אחי ורעי, צריכים אנו להשתדל בכל התפילות להתפלל בציבור כדי לענות אמן יהא שמיה רבא מברך, ושאר אמנים שבעמידה, ובזה האל יתברך ימחול עוונותינו ויבטל כל גזרות קשות מעלינו. ...
ואפילו שיש בציבור הרבה חוטאים, לא ימנע מלהתפלל עם הציבור כי 'הן אל כביר לא ימאס', ואדרבא צריך שיהיה בתפילתנו מפושעי ישראל כמו שכתבו חז"ל: כל תענית ציבור שאין פושעי ישראל אינה תענית. שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת.
אשר על פי זה אני מבין מקרא שכתבו במשלי: 'זבח רשעים תועבה ותפילת ישרים רצונו' - שקשה לכאורה: פתח ב'זבח רשעים' וסיים ב'תפילה'? - אמנם על פי האמור הנה נכון, שאף על פי שזבח רשעים תועבת ה', ואין רצונו בקרבנות הרשעים, מיהו בתפילת הישרים שמתפללים על כל צרה שלא תבוא - רצונו יתברך שיהיו באותה התפילה מפושעי ישראל .
דרכי הי"ם, דרוש י"ד לשבת תשובה, דף נ"ז עמ' א', שאלוניקי, תקע"ג (1813)
'ואהבת לרעך כמוך אני ה' - על ידי האהבה שאוהב כל אחד לחברו יהיו כגוף אחד, וזה הרמז אהבה בגימטרייה אחד, וזה למנהג האשכנזים אומרים בכתר: 'תמיד פעמיים באהבה שמע אומרים: שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד, אחד הוא אלוהינו', ולכאורה אסור לומר: אחד אחד - משתיקים אותו, אלא זה פירושו, המייחדים שמו על ידי פעמיים באהבה, דהיינו אהבה של עצמו ואהבה של חברו שהם גימטרייה אחד אחד, שהם גימטרייה כ"ו, ועל ידי זה 'הוא א-לוהינו' - השם הויה שלם ואין בו פירוד כלל.
ליקוטי פרדס, חלק ג', עמ' תע"ב, ישיבת תורה ואורה, מכון למחקר תורני תשנ"ד (1994)
למען יהל אור בעיני הלמדנים שבימינו, שבגלותנו נשכח תועלת איזה מצוות, כוונתם ופעולתם, לתיקון העולם והנהגת ציבור הבני אדם, נתתי לבי לפרש אמרה זו על פי הדרש ופשט הסוד, וממנו יצר שפע לדרוש מאמרים כזו, למען לא תהיה לימודם עליהם למשא, וגוף זר לשכלם המלא מדרכי העולם בזמן הזה, אשר נכפל גלותנו על גופינו ונשמותינו. הנה ראה זה מצאתי, אחד היה שלמה המלך, עליו השלום, חכם שעד היום למשל לכל העמים, והוא שתיקן עירובין לישראל. והעניין כי 'שיתופי מבואות' דבר גדול לחיבור המדרגות של בני אדם, העשיר עם הבינוני ובתוכם העני. והצריך להם היכר בתור סימן, לעורר דעתם להשוות המדרגות בכל מה שאפשר, ובלבד שכל אחד יכיר מקומו, ויתנהג בכל כפי דרכי התורה והקדושה. יחברם, אף על פי שמאורעות הבאים מהעושר והכוח ושאר ענייני העולם, לא יזיק חברתם. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה שהמבוי יניחו קורה להיכר, לא למעלה מעשרים אמה, כפתח של היכל מקום השראת שכינה וכל אחד יזכור מכל העניינים שהמקדש והשראת שכינה צריך במידות בין אדם לחברו, או בלחי, שהוא לימוד התורה, ניתר, כי התורה מלמדת כל זה בכוח. ועניין העירוב מכריח לכל הגדולים שבמבוי, לילך לבתי העניים ולראות מצבם ולעשות עמהם צדקה, וגם מקרב הדעות ומכירים זה את זה. והחכם מלמד תורתו, והעשיר נותן ממונו לסיוע הבינוני והעני.
אוצר חיים , דף פו ע"ב – פז ע"א, [דפוס שמואל הלוי צוקערמאן], ירושלם, תרס"ח (1908).
וישים לבו וילמד מבריאת שטח הארץ - מישור, עמקים הרים וגבעות, ובסך הכל מה שיש עודף באחד זה מה שחסר מהשני, ומזה בן אדם יקח מוסר ויאמר; כמו הארץ, שכל מה שחסר ממקום אחד התווסף למקום אחר, כך בין האנשים, מה שחסר אצל אחד נמצא יותר אצל השני.
ליקוטי אהרון- דרשות, דרוש י"ז, עמוד 107. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר ירושלים, תשס"ב (2002)
'ואהבת לרעך כמוך - אני ה'' - אמרו זיכרונם לברכה שמניין אהבה י"ג כמניין 'אחד', ואם האחד יהיה לו אהבה עם חברו, וחברו יהיה לו אהבה עמו, נשלם שם הוי"ה. ... וזה אומרו: 'לכן אמור לבני ישראל אני ה'' - אם יש ביניהם אהבה, כל אחד עם חברו, וכל שניים מהם - יש 'אני ה'', ואין ביניהם שנאת חינם, אני גואל אותם בזכות אהבה. וכן מצינו: 'חבור עצבים אפרים הנח לו' - וגם כן אף אם יש ביניהם עבודה זרה, אם אוהבים זה את זה, כדאי לגאול אותם בזה הזכות. ... וזה אומרו: 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם' - וכל זה בזכות אהבה שיש ביניהם.
קול רנה וישועה, דף סב עמ' ב, דפוס שלמה בילפורטי וחבריו, ליוורנו, תרי"ג (1853).
'קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה לי הוא.' - אפשר לרמוז: שפתח כל דבר וראשיתו הוא: 'רחם בבני ישראל' - לרחם על כל בני ישראל, יהיה מי שיהיה, לאהבה אותו.
ואולם 'באדם ובבהמה' - להבדיל בין יהודי ליהודי, להגיד שפלוני יש לו צורת אדם, ופלוני נמשל כבהמה: 'לי הוא' - זה שייך רק לה', שה' יודע מעשי בני אדם ומחשבותיהם, אבל בשר ודם אסור לו להבדיל בין איש לרעהו. ועליו לרחם ולאהוב כל אחד מישראל.
שערי ישועה, חלק ב', עמ' 218,הוצאת גדעון עטיה, ירושלים (1990)
ארבעת המינים רומזים לכלל עם ישראל, שיש להם טעם וריח טוב כמו האתרוג - אלו בעלי תורה ומצוות, ויש מהם דומים להדס שריחו טוב, אבל אין בו טעם - כן אלו בעלי תורה בלא מצוות, ויש מהם שדומים ללולב שיש בו טעם של תמרים ואין בו ריח - כן יש בישראל בעלי מצוות ותורה מעט, ויש שדומים לערבה שאין בה לא טעם ולא ריח - כן יש בישראל עמי הארץ שאין בהם לא תורה ולא מצוות. אמרה תורה לקחת כולם ביחד, אגודים בלי פירוד - לרמוז לנו שעם ישראל כולם צריכים להיות לאגודה אחת - צדיק ורשע, כשר ופסול. ...
אף שאין כולם מעשיהם רצויים לפני המקום, אפילו כך כשהם בחיבור אחד אינו מדקדק עמהם ...
וארבעה מינים מעכבים זה את זה, שאם חסר אחד מהם לא יברך על השאר, גם זה מלמד שצריכים עם ישראל להיות כולם באחדות אחת, ועל ידי זה יתברכו מפי עליון.
שערי ישועה, חלק ב', עמ' 114,הוצאת גדעון עטיה, ירושלים (1990)
מעשה שהיה כך היה, בבית הכנסת היה בו שמחה ועלו כל הקהל לספר תורה, ולא נשאר בהם עד אחד שלא עלה, ולא באה החברה כמנהג המדינה, ומפני כבוד הצבור שלא יהיו יושבים ובטלים ודוממים, אמרתי שיחזרו לעלות לספר תורה, מאותם שעלו כבר, ועתה לבי מהסס בזה אם אי זה מכשול ברכה לבטלה, חס ושלום, אשר על כן הנה נא הואלתי לדעת האמת אתי ושכרו כפול מהשמיים. ...
הכלל העולה מדברינו, שמותר לעלות ולקרוא לכתחילה אותם שקראו בתחילה, ואין כאן שום ספק ברכה לבטלה, ואין זה צריך לפתן. אומנם צריך עיון, אם אותו עניין שחוזר וקורא עכשיו, הוא אותו עניין ראשון שקרא כבר, אם יכול לחזור ולקרותו, או צריך שיקרא בעניין חדש. משום, שמכל אלו, שכתבנו, לא מובן מהם, אלא כשקורא עניין חדש, שבכך אמרנו, אבל לחזור ולקרוא אותו עניין לא משמע מכך.
פרח שושן, אורח חיים, כלל ב, סימן ה, עמ' נו-נז, הוצאת ישמח לב-תורת משה, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'לא תשנא את אחיך בלבבך. הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא'. - שאין מדרך האח לגלות מומי אחיו ולהוכיחו על פניו, פן יהיה לבוז, אלא תחשוב 'עמיתך' - בשביל שהוא אתך בתורה ובמצוות, וכל ישראל ערבים זה לזה, אתה מחוייב להוכיחו.
תורה וחיים, ספר ויקרא, פרשת קדושים, עמ' 183-182, דפוס דף-חן, ירושלים, תשל"ב (1972).
'וישב אל אחיו ויאמר: הילד איננו, ואני אנא אני בא' - ראובן מתאנח היה כשראה הילד, איננו על מעשה בלהה. מכל מקום, כשהצילו לא היתה כוונתו בזה, בשביל שימחל לו על אותו עוון, מטעם 'שכל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו' שזו המידה ממילא באה, והוא כל כוונתו היתה בשביל צערו של אביו, וכמו שהעיד עליו הכתוב: 'להשיבו אל אביו'.
ובזה אפשר שכוונו זיכרונם לברכה באומרם: אלו היה יודע ראובן, שהתורה תכתוב עליו: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם, להשיבו אל אביו' - בכתפו היה מוליכו. עד כאן. ... שראובן היה מתיירא, שלא יאמרו שכל מגמתו ומחשבתו, שחשב בהצלת יוסף, לעצמו הוא דורש, כדי שימחל לו על אותו עוון, משום 'מעביר על מידותיו' וכולי, ולא נתכוון להשיבו משום צער אביו. אם היה יודע שתכתוב התורה עליו: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם להשיבו אל אביו', ובוודאי, כיוון שהעידה התורה עליו לא ישאר פתחון פה עליו ולצפצף, וליתן דבר במחשבת ראובן, שוודאי תורה ירדה לסוף דעתו של ראובן.
ספר ישועת ישראל, דרוש ד', עמ' ז'. דפוס החכם אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרט"ז (1856).
אמר רבי יהודה צדקה מפי רבי עזרא עטיה, לפי דברי חכמים ... כי כוונת דוד המלך ללמד על בנו אבשלום סנגוריה. שאמר 'בני אבשלום' - כלומר אבשלום זה הוא בני, ואין מן הטבע שהבן ימרוד באביו, ואם כן מרד, הרי זה בא מן השמים, כמו שאמר לו הקדוש ברוך הוא: 'הנני מקים עליך רעה מביתך', ובכן מה הוא אשם?! אם מן השמים גזרו, כך צריך להיות. ועל ידי הסנגוריה הזאת, כל פעם שאמר 'בני', הציל אותו ממדור אחד של גיהנם. ומעתה מובן גם כאן, כי תחילה אמר להם: 'אני יוסף', ראה אותם שנבהלו מפניו, אמר להם: 'אני יוסף אחיכם', ואין מן הטבע שאח ימכור את אחיו, ואם כן מכרתם - לא אתם שלחתם כי אם הא-לוהים.
עטרת ישועה, פרשת השבוע, עמ' 32, ירושלים, תשע"ב (2012)
התרתי בלא טבילה הריחיים של קאו"י במקום הפסד מרובה, שאמרו שאם יטבלו אותם כמעט ילכו לאיבוד, והיה טעמי מכוח ספק ספיקא. ...
באלה ריחיים של קאו"י, שאין הריחיים מתוקנים בלא העץ, אינם ראויים לשום תשמיש בלא העץ. אם כן הוא תלוי בפלוגתא אם צריך טבילה או לא, ואם כן הווי להצטרף לספק ספקא של פלוגתא ולהתיר בלא טבילה במקום הפסד ובפרט שיש מי שאומר שאין טבילת כלים אלא מדרבנן.
זרע אמת, חלק ב', יורה דעה, סימן ל"ז, דף ל' עמ' ב', דפוס יעקוב נוניס ויס ורפאל מילדולה, ליוורנו, תקפ"ג (1823)
'כשחלה רבי אלעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבינו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לעולם הבא. אמר להם: היזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההיגיון והשיבום בין ברכי תלמידי חכמים'. - נראה שביקשו ממנו שילמדם כלל לקיים את התורה כולה, ובהקדים מה ששאל אותו גר להלל הזקן: למדני כל התורה על רגל אחת, ואמר לו: מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה, והשאר לך ולמד. וכאן אמר להם: 'היזהרו בכבוד חבריכם', וכמו שאתה עושה כבוד לחברך, וגם אתה אין רצונך שיבזו אותך, אלא אתה מחבבו, 'שמה שעליך שנוא', שלא יבזו אותך, גם אתה עשה כן, וזוהי כל התורה.
אמרי נועם, עמ' ט"ו, מכון מחקרי ארץ, ירושלים, תשס"ו (2006)
'ויקרא משה לכל זקני ישראל, ויאמר אליהם: משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם, ושחטו הפסח, ולקחתם אגודת אזוב, וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר'. - אפשר לפרש בדרך דרש שבא להורות לנו איך המנהיג ימשוך את ישראל לתורה ולמצוות ויראת שמים.
'ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר להם משכו' - דהיינו מראה לזקני ישראל איך להמשיך את ליבם של עם ישראל לאביהם, 'קחו לכם צאן' - שהם ישראל שנקראים 'צאן'. 'למשפחותיכם' - שתמשיכו אותם למקור מחצבתם הם אבותיהם אברהם יצחק ויעקב על ידי שישחטו הפסח - הוא היצר הרע.
ומבאר להם איך הם יכולים לשחוט את היצר הרע: 'ולקחתם אגודת אזוב' - שיהיו באחדות אחת ובלב אחד כאגודה אחת, שלא יהיה ביניהם שנאת חינם, ותמיד יהיה ביניהם שלום ואהבה, שישתדלו לקרב אותם אחד אל השני, ולא יהיה ביניהם שום מחלוקת כלל וכלל. כי זה דבר חשוב מאוד, כי לא חרבה ירושלים אלא בעוון שנאת חינם כידוע. ועוד 'וטבלתם בדם אשר בסף' - שהיא המילה, כי על ידי המילה יצאו ישראל ממצרים, שזה גם כן דבר חשוב מאוד. ואז תזכו: 'והגעתם אל המשקוף' - היינו אל הקדוש ברוך הוא, שהוא משקיף המביט על כל העולם כלו. 'ואל שתי המזוזות' - הם משה ואהרן, שעל ידי זה תזכו להגיע אל מעלתם והעיקר שתמשיכו בזה. ו'אל תצאו איש מפתח ביתו' - שפתחתם לעצמכם לשוב, לא תצאו ממנה 'עד בוקר' - עד בוקרו של משיח במהרה ובזמן קרוב אמן.
ויאמר ישעיהו, דף טו ע"א-ב. טבריה, תשמ"ג (1983)
'הן אל כביר ולא ימאס' - לפי שהקול היוצא מפי הרבים הוא חזק, ויש בו כח לבקוע כמה אווירים עד שעולה למעלה. ועל כן נהגו כל ישראל להגביה קולם בתפילתם בסליחות ובתחנונים, וקוראים בקול גדול. מה שאין כן בקולו של יחיד.
והדבר נראה בחוש, הקול יחידי אפילו שיהיה חזק אינו נשמע למרחוק, וקול הרבים אף על פי שלא יהיה כל כך חזק, נשמע למרחוק לפי שהקולות מחזיקים זה את זה.
פני יוסף, פרשת ואתחנן, דף קס"ט ע"ב, איזמיר, תר"מ (1880)
'כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו' - ייפלא לעיני העם, שיעניש הקב"ה על פה דובר נבלה או חנופה או ליצנות וכיוצא, כי יאמר מה זאת עשיתי מילים בעלמא הם, ומה יזיק קול?!
לזאת אמר: 'כי הנה יוצר הרים ובורא רוח' - לא כמו שעלתה על דעתך כי 'הרוח ממללא' אינו כלום, בוא וראה שהוצרך הוא יתברך, היוצר הרים, כדי שייכנע וישבר הרוח, בצאתו שיפגע בהרים.
ומזה תשכיל שעם שהרוח אין בו ממש, ואינו נראה לעין, על כל זאת הוא תקיף וחזק מאוד מפרק הרים ומשבר סלעים, ועתה יגדל נא כח הדיבור בעיניך, שהגם שאין בו ממש ואינו כלום, יש בו כח להזיק מאוד.
פני יוסף, פרשת טהרה, דף קכ"ה ע"א, איזמיר, תר"מ (1880)
משנה שלמה שנינו, סוף פרק ראשון ואחרון: 'אין חולקים את החצר וכולי, ולא את הטרקלין וכולי עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה', ואם בדיני ממונות כך - בדיני נפשות על אחת כמה וכמה, שלא יכולים לחלק לשניים בית-כנסת. ועוד שנינו בסוף: 'ובכתבי הקודש, אף על פי ששניהם רוצים - לא יחלוקו'. ופירש, משום שגנאי הדבר לחותכן. ובנידון שלנו, אין לך גנאי גדול מזה, להחריב ישוב בית-הכנסת, ולהיות למשל עמים, לאמור: ראו היהודים האומללים, ארבע צאן חלוקות נפש, ושניים ושלושה גרגרים, כשני זרזירים, לא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו.
ומה גם עתה, שבעלי בית-הכנסת הישן הם עיקר היישוב מקדם, ולהם ניתנה תחילה עם רשות ההלוואה - רשות בית-הכנסת, אין ספק שהבא בגבולם להסיג ולמנוע אותם ממצוותם, שכופים אותם לשוב להשלים עמהם לעשרה ... אם כן, אין מקום לבעל דין לחלוק ולומר, שיביאו להם מחוץ לעיר כמוהו להשלים, שלא כל שעה מתרחשים אנשים בטלנים, וזה יגרום ביטול תפילה. ובעל הדין גם כן בזה הפחד יושב, ועוד שזה וזה נבול יבול, כי תכבד ההוצאה.
פחד יצחק לרבי יצחק למפרונטי, כרך ג', ערך בית הכנסת, עמ' שכ"ב-שכ"ג. הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל (1970).
שכל ישראל ממקור וממחצב אחד נחצבו נשמותיהם, וכולם שווים לטובה ממקום קדושה ... לכן כל ישראל ערבים זה לזה, שיש להם שייכות וקורבה זה עם זה, מצד מקורם ושורשם הקדוש, כנזכר.
וגם כן מה שאמרו רז"ל: 'כל העושה מצווה אחת מכריע את כל העולם כולו לכף זכות. וכן ההיפך, רחמנא ליצלן, וכל זה מטעם הנזכר לעיל, שכל ישראל שורש אחד להם במקום העליון.
יצא לנו מכל הנזכר, שכל ישראל דבוקים ואדוקים זה עם זה בקשר אמיץ, וכל מה שעושה אחד מישראל הן טוב וכו' מגיע לכללות ישראל וכו'. וזה דווקא אם הוא אהוב ונאמן, אוהב את הבריות, אוהב את כל אחד ואחד מישראל כנפשו וגופו. כמו שאמר הכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך'. וממילא משתף את עצמו עם כל ישראל, ואז מגיעו מכל הטוב אשר יעשו.
אהבת ישראל, קונטרס חידושי תורה, בחוקותי, עמ' 156, מכון אביר יעקב, נתיבות, תשנ"ח (1998)
רמז האל יתברך למשה רבינו, עליו השלום, שנתראה לו בתוך הקוצים של הסנה, שאף על פי שישראל היו רעים וחטאים - עשה עמהם הקדוש ברוך במצרים נסים ונפלאות, אף על פי שהיו רשעים שנמשלו לקוצים, שכינה היתה עמהם. וזהו מה שאמר: מדוע לא יבער הסנה? - כלומר איך עשה הקדוש ברוך הוא לעם בני ישראל נסים ונפלאות, כיוון שגם הם היו רשעים כקוצים, והאל יתברך אש אוכלה הוא, מדוע לא יבער הסנה? - והשיב הקדוש ברוך הוא, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא - כלומר, אפילו המקום שאתה עומד עליו קונה עמך קדושה באמצעותך, אם כן ככה בני ישראל באמצעותך הם זוכים.
בית ישראל, חלק א', דרוש ו', עמ' 95. הוצאת העורך (יצחק אדרת), תשע"ד (2014).
'אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך' - ולכאורה, מה הגדולה כלפי שמיים, וכי יש נפקא מינה, אם יהיה בקצה השמיים או באמצעיתו?! - ויש לומר שזה 'השמים' - היינו שם ה' כמו שכתוב בנדרים דף צ ע"ב, שאישה אומרת לבעלה: 'השמים ביני ובינך' - וכתבו המפרשים, שפירושו שם ה', ועל פי זה, אפשר כאן: רוצה לומר, אפילו אם יהיה, חס ושלום, בשפל המדרגות, התכלית הקצה, מוקצה ומובדל מה', וזה שאמר: 'בקצה השמים' - אף על פי כן, 'משם יקבצך ה' 'כי לא ידח ממנו נידח'.
נחלה לישראל וארץ חמדה, פרק א', דף לה, הרב אהרון אברהם סלאטקי, ירושלים, תשכ"ט (1969).
לשלום אין קץ, קיבלתי מכתבו ובראותי כל הכתוב, רחפו עצמותי, מרעיד ומרעיש על המעשה הרע הזה, אוי לאוזניים שכך שומעות - תלמידי חכמים מבזים זה את זה, עד אשר הגיעו למידה כזו, צר לי למאוד. אולם אין לי עסק בזה, וכל ימי אני מתרחק מן המחלוקת ובפרט מן החכמים. ...
מעתה ידידי אחת דיברתי ולא אשנה, כי אין ברצוני להיכנס בסלע המחלוקת, ולך ידיד, הטוב הוא - כי יהיה מן הנעלבים, אך לחוש לדבריו - לא יחוש כי כוחו במותניו, ויען כי העת נחוץ, לא אאריך במילים, רק באתי אחר הקוצרים, בחזותי גודל צערו, ועשה תענית, ולא מן השם הוא זה, ומקרא מלא: 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'.
מלכי תרשיש, מתוך מכתב ששלח חכם זיתון לחכם בנימין חדאד, שנת תרס"ח (1908)
קול דודי דופק, גדול אדוננו מה אדיר, שם אתה מוצא ענוותנותו - יודיע דרכיו למשה. עשה עצמו מלמד, שהיה יושב ודורש - כיצד סדר משנה: שנה ופירש שיעורין דאורייתא במופלא ובמכוסה.
עבד לחם רב השבע השביע את בני ישראל מפתבג המלך, ומיין משתיו יורה דעה יבין שמועה חק תוכות על לוח ליבם, לא תהיה לו כנושה.
וזאת היתה יתירה יצא ליבם, טיהרו בסיחו, אף הוא ביטל את המעוררין יצרא בישא איהו ואביזרייה גזייה לרישיה. בל יראה ובל ימצא כי לא נחש ביעקב.
שמע יעקב-על ספר בראשית, הקדמת המחבר, קושטא, תק"ה (1745)
כל אדם יהיה בעיניך מוחזק לטוב, וישר וגדול ממך כדי שלא תזלזל בו, ותכבדהו ותייקר נא נפשו בעיניך, כי אולי אתה תצטרך להם, והם לא יצטרכו לך. ואולי יש להם מעשים טובים, מוצנעים בחיקם, אשר אתה לא ידעת מהם. ועל ידי כך יהיה הוא חשוב לפני המקום יותר ממך. וכבר אמר החסיד ,שאם תראה העשיר ממך - תאמר ה' יתברך נתן לו עושר להיותו זכאי בעיניו. ואם איש עני הוא - הרי זה ה' יתברך מתפאר שהוא דבק עמו, והוא שכן עם העני ונכה רוח. ואם זקן ממך - זכיותיו האריכו ימיו, ואתה לא תדע בעצמך עד היכן תגיע. ואם בחור ממך - יש לו ודאי מעט עוונות ממך. הכלל הוא כי במקום כבוד ה' אין לך לחשוב עצמך לכלום. ... ומלבד שהשפלות לפני המקום הוא חיוב, יוצא ממנו תועלת גדול להנחיל שם טוב בעולם. והיא מדה נחמדה ומעולה מאד וטובה שבמעלות הטובות.
וכבר סופר על אחד מן המלכים, שהיה לילה אחת במסיבה עם שריו, וקם הוא בעצמו להטיב את הנרות, ואמרו לו למה לא ציוותנו. והוא השיב מלך קמתי ומלך ישבתי - להורות כי לא מחמת שישפיל האדם עצמו, גרע מערך שוויו, כבודו הראוי לו. ולפני כבוד ענווה, וההוד והכבוד סמוכים לו, ויגיע אל רצון הבורא, וישיג הנועם הקיים, וילמוד דרכיו יתברך, כמו שנאמר: 'ידרך ענווים במשפט וילמד ענווים דרכו'.
זכרון לבני ישראל, סימן י"ז, דף י"ט, ע"ב, דפוס אברהם שריפטגיססער, לעמברג, ווארשא, תר"ע (1910).
כמה כללים טובים שהורונו אבותינו ורבותינו, נאספו רובם אל עמם,: 'מוטב שיהיו שוגגין', 'לאו כולי עלמא דינא גמירי', 'כל ישראל בחזקת כשרים הם', 'אי אפשר להוכיח לסוף ישראל להיות חסידים'. וכאלה רבים כדי שלא יצאו לתרבות רעה, ויבוא יומו, וגדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד. ...
כוח חכמי ישראל הבקיאים בדרכי ההוראה וכל מקראה, יודעים מלאכי השרת הדרך הנחמדת, ולהנהיג את העם בסבלנות וביראת ה'. ובאופנים של כסהו בלילה כדי לזכות את ישראל.
הרב ישראל משה חזן, קדושת יום טוב, דף כ"ז, א-ב, וינה 1855
'רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם' - והן המה הממעטים את השלום, ומרבים קטטות ומריבות רבות. וראוי לתת אספלנית ורטייה למכות האלו. והוא העיקר בזה ההכנעה, ולהיחשב בעיניו יותר שפל מכל היצורים שבעולם. כי הגאווה היא ראש לאלו השלושה נגעים. שאין אדם מתקנא אלא גיבור בגיבור, ואם יחשב לתוהו ואפס לא יקנא. וכבר היה חכם חסיד, ראש קהילה, יושב במקומו בפתח בית הכנסת, ולא היה אדם עובר משם אשר לא היה קם לפניו. ואמרו לו: חכם כמותך יקום לכל הבאים בשערים האלה, אם דל ואם עשיר. והשיב: כי לא היה רואה אדם, שלא היה לו תיקון ושלמות עליו. אם היה זקן - היה לו יותר זכויות ממנו. ואם היה ילד - לא היה לו עוונות כמוהו. ואם היה עשיר - שעשה צדקה יותר ממנו. ואם היה עני - היה אהוב לה' מפני עוניו, ואם היה שוטה - אין לו עונשים. והוודאי שבאנשי מידות אלו, לא יכנס קנאה ושנאה ותחרות בעולם.
מקווה ישראל, סאה מ' עמ' 611, הוצאת אוני' בר אילן, רמת גן, תשס"ד (2004)
שמענו אומרים: מה בצע כי לדרך לימוד לשון א-להים נשים פעמינו? מה שווה לנו לדעת שפת המתים, אשר היו מימי קדם, אשר עמהם מתה, ומהם לקבר הובלה? הנוכל להחיותה ולהקימה על מצבה הראשון? לא כף יד הא-להים, היא לבדה תעשה זאת, ביום האדיר והנורא, אשר ישוב ישראל להיות לגוי אחד בארץ ... השפה הנפלאה הזאת ... הנה קשר אמיץ, לחבר יחדיו את בני ישראל, הנדחים והמפוזרים בכל פינות הארץ לאגודה אחת. ... ובמה ניודע איש אל אחיו, המדבר לשון אחרת? ... רק בזאת ייוודע לאחיו, בשמוע הדברים האלה: 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד'. כמה פעמים נפלו כלי מלחמה, מיד איש ישראל על אחיו, אשר לא הכיר אותו בראשונה, וירך לבבו אכזרי, ובמקום הרוג אותו, קראו: אחי. ויחבק לו, וינשק לו, כאח את אח ירצה. והיה כי יקרב אל עיר, איש הולך בדרך מרחוק, ושמע קול רינה וישועה באהלי ה', בבתי תפילתו, יכמרו רחמיו, ושם יבוא לדעת את אחיו, העובדים עמו דת אחת ואמונה אחת.
'מוסר אב', הקדמה , דף ג-ח, ליוורנו, תרי"ג (1853)
מה מסתתר מאחורי החלקים? זה עבודה רבה שעושים. לא לחפש אותם, אלא למנוע אותם. להחליש את החלקים שמחלישים, הלא-טובים שמקטינים, שמפריעים, שמורידים, ולהגיע ליכולת להבחין בדיוק בחלקים שמבחינים בטוב, ואז בקו ישר - יש שקט ושמחה. ולא - יש עצבות, אי-וודאות, ריחוק ובדידות, מרדנות וריחוק, ולהסתלק ממקומות, מהבית או מכל מיני. ויש שיוצרים קשרים עם אחרים, ומיד שוברים, הם חייבים. ... וזה מתקנים, על ידי הכרה למה שמתרחש בה, כדי שתחזור לעצמה. זה לא טוב - זה כן טוב. רואה את, שזה נפלא? - שאותה נערה תגיע קודם להכרה של מה שעושה לה לא טוב, ותיתן טוב במקום. בוודאי לא תהיה פתאום חזקה, אפילו גם אם האימא מקלקלת, דורשת, אלא היא תהיה לאט לאט חוזרת לאיזונה, חוזרת לעצמה, לחברה, ליכולת להשתייך ...
זה עושה אותם משוחררים ולא חסומים, ואז גם חסונים, ולא בעבור כל מה שקורה בחיים הם מתנדנדים בקלי קלות. ההבנה העמוקה, מאפשרת יציבות ומדידות, להבין מה היא התשובה לתת ...
שתבין למה היא מתנגדת, זה לא בשבילה. אני לא אומרת לה לבחור גבוה, אלא איך להתקדם לאותה צמיחה שמאפשרת אושר פנימי, הרבה שקט, הרבה דיוק, הרבה שמחה בקיום, קיום בנקי.
המעבר לחשיבה הכרתית: ע"פ ימימה אביטל, עמ' 10. הוצאת שרון פרלמן (התלמידה המחברת), פתח-תקווה תשס"ד (2004).
כשהיה אבא, זיכרונו לברכה, בהיותו חזן, מגיע בחזרת העמידה לקטע 'מודים אנחנו לך', היה אומר קטע זה בלחש, כדי לא להפריע לקהל, שאומר באותה עת 'מודים דרבנן', והלא שני קולות אינם נשמעים, וחוזר לקרוא בקול רם, בהגיעו לסופו: 'הטוב כי לא כלו רחמיך'.
ואל מעלת אבותם ישובו, ימי המעשה, סע' יב, עמ' 13, ירושלים, תש"פ (2020)
יתן האדם דעתו, אם יש לו איזה שנאה עם איזה אדם, שהכעיסו בדברים או במעשה בגופו, יבקש ממנו מחילה ויפציר בו ג' פעמים, ואם לא נתרצה לו - זקוק לו יותר.
וכיוון שיש אנשים שעברו על המצווה 'לא תשנא את אחיך בלבבך' ושכחו זאת, לכן בעת הוצאת הספרים בליל יום כיפור כל הקהל אומרים: 'מחלנו מחילה גמורה'
בנימין צעיר, עמ' קל"ד, תל אביב תשל"ח (1978)
ראיתי דבריך נכוחים וטובים - ליודע להתפלל בכוונות הרשב"י והאר"י זיכרונם לברכה, אבל אנחנו לא נדע מה נעשה - הלוואי נתפלל הי''ח כפשוטו בלב נכון ...
ומי שיודע לכוון ונשאו לבו, החוב מוטל עליו - להחמיר על עצמו.
ומה שכתב מורינו ורבינו, שאין בו טורח ציבור - שהוא קצר, כבר יש לנו בסדר תפילה, כמה דברים נוספים קצרים. ואם תוסיף קצר על קצר - יהיה ארוך.
כף ונקי, עמ' 95, אורות יהדות המגרב, לוד, תשע''ד (2014).
'אמת ויציב ונכון וקים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה הדבר הזה עלינו'. - מה שאומרים בתפילת שחרית לאחר שמע ישראל: אמת ויציב - חמש עשרה תיבות מחוברות באות ו' - לרמוז 15 כפול 6 - עולה 90, ועם הכולל עולה 91 - גימטרייה שם הויה ושם אדנות ובכך רומז אחר קבלת מלכות שמים, שזכינו להתקדש בחמש עשרה תיבות הרמוזים בשמותיו יתברך.
אין בידינו כתבים מדברי תורתו, העלנו על הכתב, דברים שנאמרו משמו ע"י ילדיו ותלמידיו.
כל שחסר לו איזה מצווה ממצוות התורה, יצטרך לשוב בגלגול כדי לקיים אותה. והקשו המפרשים: אם כן, איך אפשר להינצל האדם מן הגלגול?! והלא אי אפשר לשום אדם לקיים כל התרי"ג מצוות. ותירצו שעל ידי האחדות, מה שמקיים זה, כאילו מקיים זה, וכל ישראל שבכל הדורות נחשבים כאיש אחד.
ובזה יש לפרש המסורה וזה לשונו: 'ושבתי בשלום אל בית אבי', 'ושבתי בבית ה' לאורך ימים' - הכוונה על ידי שאהיה בשלום ובאחדות ,יחד כל ישראל כאיש אחד, אז 'ושבתי בבית ה'' - לאחר מיתה, 'לאורך ימים' - שלא אשוב בגלגול.
ככר זהב, דף יז עמ' א – יז עמ' ב, דפוס עידאן כהן צבאן חדאד, ג'רבה, תשי"ב (1952).
'בורא ניב שפתים שלום שלום' - רוצה לומר הצדיקים אשר מדברים בשפתיים שלהם בדברי תורה לשמה בענווה, ונוחים זה לזה, אפילו שמקודם היו במחלוקת בטעמים, ומן הראוי שיהיו חלוקים בדעות, אפילו כך, בסוף לימודם נוטה דעת שניהם לצד האמת. ואפילו מי שהוא רחוק בדעתו משכנגדו, חוזר ומודה לחברו, כמו שאמר: 'שלום שלום' בטעם מפסיק, שטעמים שלהם חלוקים, אפילו כך: 'שלום שלום לרחוק' בטעמו 'ולקרוב' בטעמו, מודים זה לזה.
כגן רוה, עמ' 205, דף' קל"ז עמ' ב', מכון בני יששכר, ירושלים, תשנ"ב (1992)
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: בשעה שציווה משה לישראל על הקורבנות, אמרו לו: תניח בזמן שבית המקדש קיים, אבל בזמן שאין בית המקדם קיים מה תהא עלינו? - מאחר כי רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה הם כנגד איברי וגידי האדם, אם כן בחסרון מצווה אחת מהם, יחסר חיות האבר או הגיד שכנגדה, ובמה יזכה אותו גיד או אבר לחיי עולם הבא? - ואין קושי בשאר מצוות שאי אפשר להתקיים באדם זה ואפשר להתקיים על ידי אדם אחר, כגון מצוות מילה וייבום וכיוצא, כיוון שכל ישראל באחדות אחד וערבים זה לזה, מה שמקיים זה כאילו קיים זה, אבל מצוות הקורבנות וכדומה, התלויות בבית המקדש, מה תהא עליהם? - אמר להם משה: 'וזאת תהיה תורה העולה' - מי שקורא בפרשת עולה, כאילו הקריב עולה. וזהו שאמר: 'בזאת יבא אהרן אל הקודש' - רצה לומר אם יחרב הבית, יבוא בזאת אל הקודש במקום קורבן, והנה: 'בפר בן בקר', 'בפר' קוראים בו - 'בפרשת בן בקר', דהיינו בקריאת פרשת הקורבנות.
רכב בחור, בתוך זכות יוסף, עמ' צו. הוצ' אשר חדד - נתיבות, דפוס י.ע. איתאח, ירושלים, תשל"ז (1977)
'בשלום יחדו אשכבה ואישן כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני'. - אפשר לפרש על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל: שיש בתורה תרי"ג מצוות וצריך כל אדם לקיים כולן, ואי אפשר לשום אדם לקיים כולן. ורק על ידי האחדות אפשר לקיים כולן, כאשר כולם גוף אחד ככתוב: 'שה פזורה ישראל'.
וזהו שאמר הפסוק: 'בשלום יחדיו' - שכשאנחנו נהיה 'בשלום יחדיו', אז 'אשכבה ואישן' - במנוחה והשקט, ואינו מפחד שייענש על שלא יכול לקיים כל המצוות שבתורה.
ספר וסמך ידו – חידושים וביאורים על תורה, תהלים ומשלי, עמוד קל"ח-קל"ט, ישיבת "כסא רחמים" -בני ברק, תשנ"ו (1995)
'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך' - רמז כי רוב העולם בראש השנה ויום הכפורים, שהם תחילת השנה, באים ומתקרבים אליו יתברך. אבל אחר כך מצטננים והולכים. וכאן אומר הפסוק: תשתדל שתהיה 'ברוך אתה בבואך' - לשנה החדשה, שאז אתה מתקרב לתשובה, אולם גם תהיה: 'ברוך אתה בצאתך' - בצאת השנה. ואמרתי על מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה במסכת שבת: 'אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות, מיד הם נגאלים' - שאותם שתי שבתות יהיו יום הכפורים, הנקרא 'שבת', כמאמר הכתוב: 'שבת שבתון הוא לכם'. וזהו: 'אם ישמרו שתי שבתות' - שתי פעמים ישמרו את יום הכפורים כאחת, בלי הפסק בינתיים, אז מיד נגאלים.
רכב ישראל, עמ' קלו-קלז, בהוצאת משפחת המחבר, ירושלים, תשס"ה (2005).
'אל תהי בז לכל אדם, שאין לך אדם שאין לו שעה' - והנה שעה אותיות עשה, וזה שנאמר: 'אל תהי בז לכל אדם' - אפילו פושעי ישראל ואפילו הריקנים שבהם, אל תהי בז להם, יען שאין לך אדם שאין לו שעה, שהיא אותיות עשה, רצה לומר: כמה מצוות עשה, שהם מצוות גדולות שאין להם קץ וקצבה, שאפילו הרב הגדול שבישראל\ אינו זוכה להם כמו הצלת נפשות, הצלת ממון ישראל מהמלכות וכיוצא, מצדקות וגמילות חסדים, מוסר נפשו למיתה כדי להציל את חברו מיד אומות העולם.
כמוס עמדי, בתוך רפאל המלאך, עמ' מ"ג, נהריה, תשמ"ב (1982)
בבית הכנסת הגדולה אלגריבה, זכותה יגן עלינו אמן, בכל שני וחמישי בשבת, מתפללים כמה מניינים, בזה אחר זה או בשני מקומות, בבית הכנסת עצמה כי היא גדולה ורחבת ידיים כידוע. אבל ביום השבת ובחגים, כל הקהל מתפללים רק במניין אחד, ואין להתפלל בשום מקום אחר, כלל ועיקר, אלא בפעם אחת ובבית הכנסת אלגריבה, מקום הספרים וההיכל, כידוע שאין ספר תורה בכל העיר הדיג'ת (הרובע הקטן) רק בבית הכנסת אלגריבה, כפי תקנת הקדמונים. וברוב עם הדרת מלך.
ויען עמוס, חלק שני, מערכות, בית הכנסת אלגריבה, עמוד יט, הוצאת המשפחה, אשדוד, תש"ס (2000).
'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע, ועשה טוב. בקש שלום, ורדפהו'. - 'מי האיש החפץ חיים' - שאוהב להיות חייו חיים, ולא יגיעו שום נזק בחיים חיותו, שהוא דבר שהאדם מתפעל ממנו, הוא האיש ש'אוהב ימים' כדי 'לראות טוב', ואפילו לשונאו. לא למי ש'אוהב ימים' לראות ברעת שונאו. ולזה סיים: 'נצור לשונך מרע' - רוצה לומר: לא זו, שאני מזהירך שלא לראות ברעת שונאך, אלא אף זו, שאפילו על ידי דיבור גם לא. ולא זו שלא לדבר עליו רעה, אלא גם כן אני מזהירך לא מלבד ש'סור מרע' - שלא לדבר, אלא 'ועשה טוב' - עשה עמו גם כן טוב, וגם כן 'בקש שלום ורדפהו' - בקש גם כן למי שרודף שלום ושונא אותו, אתה בקשהו.
בני לוי, דרוש ו' - ללשון הרע, דף י"ט ע"ב, תוניס, דפוס כאסתרו וחברו, תרס"ד (1903)
המצב החברותי בארץ וגם בתפוצות, ההולך ומעמיד מחיצת ברזל בין המאמין ושאינו מאמין עד כדי הקצנה, מחייב דאגה והתבוננות לתקן המצב. התבדלות זו של ראיה מיוחדת לכל צד, והאמונה בה שהיא דווקא הנכונה והטובה, שכל צד רואה בצד השני כמפריע, וככופה משלו על השני, זו סכנה למצב החברותי האוסף את כולם תחת קורת גג אחת.
אחרי שהם דוחים כל התפשרות וגמישות, יגיעו יום אחד להתנקשות, לביטויים של שנאה, ולהרמת ידיים כללית אם נדבר בלשון המעטה, מה שכולנו לא רוצים, וגם לא לעזר ולא להועיל, שכל בעל שכל בהתבוננו בעבר הרחב יראה, שהאלימות לא השתלמה והועילה מעולם.
ברית הלוי, מבוא לספרי שלמה, עמ' מ"ז, הוצאת מכון מחשבת הלוי, ירושלים, תש"ס (2000)
'ואהבת לרעך כמוך' - מה שהיה מטבע המין לאהוב מינו - חויב שימצא זאת ביותר בעצם בבעלי הבחירה, ולא באה המצווה באהבת הרע רק לעניין עצם האהבה כאומרו: 'ואהבת לרעך כמוך', כי לא יספיק הטבע בזה, אמנם להפך - כי האדם קרוב אצל עצמו ...
הזהירה התורה בהרחקת השנאה. הלא תראה, שלא שמח יתרו כאשר סיפר לו משה חותנו ממפלת מצרים, רק מהצלת ישראל לבדה, כמו שכתוב 'ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל'. ...
אמנם, מי שידרוש הרעה, תהיה למי שתהיה - תבואנו. וזה בדרך משל, מי שיבקש מה' שיהיה חוסר מאיזה דבר סחורה שיש בידו, כדי שתעמוד שלו ביוקר, לא די שלא תשמע תפילתו, אמנם אל ההפך קרוב למה שאמר: 'כציפור לנוד, כדרור לעוף - כן קללת חינם: לא תבוא', כתוב 'לא תבוא', וקראנו בו': 'לו תבוא' - לרמוז כי כמקרה טבע שני העופות כן יקרנו.
כי טבע הציפור - לנוד מקינו עד עת ערב, וטבע הדרור - לעוף סביבותיו, ותמיד יוצאה ממנו ונכנסת אליו. כמו כן קללת חינם: תמיד ולא תיכנס אצל המקולל - כמנהג הציפור, ותשוב אל חיק המקלל - כמנהג הדרור. ... הן אשר תקראו קללת חינם, כי לא יעשו רושם, ואדרבה - אל חיק המקלל תשוב.
עליית קיר קטנה, פרשת קורח, דף קס"ד עמ' ב', הוצאת כץ, ברוקלין, תשנ"ב (1992)
יהודים צריכים לאהוב זה את זה. האהבה יוצרת אחדות ומאפשרת להתחזק ללכת בדרכי התורה. יהודי אתיופיה היו מסתדרים ביניהם ואהבו זה את זה, בלא שאחד יזלזל בשני. בזכות אהבה זו, ניצלה הקהילה ממגפות ששררו בסביבתם. בזכות האהבה כיבדו הצעירים את הגדולים, והילדים חונכו, על ידי דוגמא אישית, ללכת בדרכי אבות ולכבד את הגדולים. חיי הקהילה היו מוצלחים ושקטים.
דברים שנאמרו משמו ע"י ילדיו ותלמידיו: מתוך ראיון עם עקיבא ברוך.
'אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת' - יש כמה מניעות לאדם, שאינם מניחים אותו לבוא למדרגה להיות בחינת אדם, שהוא מדרגה עליונה: לפעמים הוא נופל ממדרגתו כדי לבוא למדרגה עליונה יותר גבוה. ... לפעמים אדם נופל ממעלתו, ואינו יכול לבוא למדרגה ע"י האנשים אשר סביבו, כי הם מונעים אותו. ... לפעמים נופל במחשבות העובד, שהוא מהיר ובהיר במלאכתו עבודת הקודש, ומכווין כוונות וייחודים ... או שיש אדם חכם וחריף המוח, להבין ולהשכיל בתורה ועבודה, כמו מעיין הנובע, ואין מי שדלה אותם המים, ומחמת זה אינם נובעים חדשים. ...
וזה רמז הפסוק: 'אדם' - היינו מי שהוא בעל נשמה קדושה, מדרגה עליונה, המכונה בשם אדם, 'כי יהיה בעור בשרו' - היינו בלבושים שלו נגע, שתרגום אונקלוס: 'מכתש סגירו' - לשון מניעת השפע כמו שמובא בזוהר הקדוש, והוא נופל ממדרגתו, ואינו יכול לבוא למדרגה עליונה, ע"י אחד מג' דברים: 'שאת' - לשון הגבהה, היינו שהירידה הוא צורך עליה או 'ספחת' - שהוא לשון חיבור ואסיפה, מחמת אנשים המחוברים עמו וסביבו או 'בהרת' - לשון בהיר בשחקים. וזהו עצת התורה הקדושה בכולם: 'והובא אל אהרן הכהן' - היינו מידת התשובה והחסד, כי הכל הוא מן ה', וה' מתקן הכל, ובידו להסיר כל חלאה וצחנה, ולהוריד השפע דרך הצינורות הידועים על כל העולמות.
דגל מחנה אפרים, פרשת תזריע, דף ז ע"א, ברדיטשוב, תקס"ט (1809)
'בראשית ברא א-לוהים' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שלוש ברכות, יש המתברך בהם, יש לו כל, ואלו הן: בנים סמוכים, חיים ארוכים, ומזונות מרווחים. ונראה ששלושתן רמוזות הן בתיבות אלו: שהרי 'חיים' - היינו בריאות הגוף הוא 'ברא', ובו רמוזה גם כן ברכת הבנים, שזה בלשון ארמית: 'ברא' - היינו בן, ואילו תבואה הוא בר - היינו 'מזונות' ועוד שתיבת 'ברא' עולה: בני, חיי, ומזוני'.
'אורייתא דרבי מאיר', עמ' ז, פתח תקוה, תשע"ה (2015)
השתוקית צריך בדיקה כיצד לכתוב בגט שלה ... בשולחן ערוך כתב בפשיטות לכתוב רק שמה בלבד, ובפוסקים אחריו פסקו לכתוב שם אימה. ... ותן לחכם ויחכם עוד, ויהיה הכל בהצנע לכת.
'אורייתא דרבי מאיר', עמ' יב, פתח תקוה, תשע"ה (2015)
'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר' ומסיים הכתוב: 'הקטון יהיה לאלף, והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעתה אחישנה'. -
זה שאמרו: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', דקדק לומר: 'חלק לעולם הבא', ולא אמר: 'מזומנים לעולם הבא', שהיה משמע שתיכף ומיד, כשנפטר איזה מישראל, הוא מזומן לעולם הבא. וזה אי אפשר, שכמה עונשים וייסורים סובל תחילה עד שיזדכך לזכות לעולם הבא. אלא אמר: 'יש להם חלק לעולם הבא', ויהיה כשיהיה. דהיינו, שה' יתברך מגלגל אותם גלגול אחר גלגול, עד שיתקן שורש נשמתם, ואחר כך זוכה לחיי העולם הבא, ולפעמים, שהגופים נאבדים ואינם קמים בתחיית המתים שאין להם לחלוחית מצווה, או שמלווה ברבית, כמה שכתב הרב זכרונו לברכה ב'ספר הגלגולים', וכן על מתי יחזקאל, שכולם קמו ולא קם אחד מפניהם מפני שהלווה ברבית, יעיין שם. אבל הנשמות, 'כי לא ידח ממנו נדח', ומתגלגל אותם עד שיתוקנו.
ולעולם ש'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', על דרך הנזכר, שנאמר: 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ' - ארץ העליונה. ואם תאמר: וכי כל ישראל הם צדיקים, והלא כמה וכמה רשעים יש בהם? כמה שנאמר בזוהר, לזה בא כמתרץ, ואמר: 'נצר מטעי' - כלומר על ידי שאני נוטע אותם פעם אחר פעם, מגוף לגוף, על ידי גלגולים, אז 'מעשה ידי להתפאר', ואז 'הקטון יהיה לאלף' - שהיה קטון במעשים טובים ולא היה ראוי לעלות, מה הוא 'יהיה לאלף'? - שיזכה לבחינה גדולה. 'והצעיר לגוי עצום' - שהיה צעיר במעשים טובים, יהיה לגוי עצום על ידי הגלגול, כל אחד עולה במעלה, ואז כשיתוקנו כולם, 'אני ה' בעתה אחישנה' - שיבוא מלך המשיח 'ובלע המוות לנצח'.
מגן אבות, פרקי אבות פרק א, דף א עמ' א, דפוס F. Bendarski, למברג, תרנ"ד (1894)
'והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' - הכוונה כל האדם, דהיינו כל האצילות בכללות שנקראת אדם, יהיו בסבר פנים יפות, שמקבלים שפע והארה מפני אריך הכופף קומתו ומאיר בפניהם.
'והווי מקבל' - כלומר גם אתה תקבל מאותה הארה, מפני שעל ידי עסק התורה נגלים מוחים מצד אבא ואין אחיזה לחיצונים מאותם האורות, ואז כולם פניהם לצד אחד, ואינם אחור באחור, או אחור בפנים, אלא כולם פניהם לצד אחד ומקבלים שפע והארה מפני אריך, וגם אתה תקבל מאותה הארה.
מגן אבות, פרקי אבות פרק א, דף ד עמ' א, דפוס F. Bendarski, למברג, תרנ"ד (1894)
היסוד העיקרי של החבורה של החסידים בירושלים, כפי שהן נלמדות משטרי ההתקשרות, הוא להיות
'חברים - חברי הנפש בעולם הזה ובעולם הבא ... למרס את דם אהבת החברים שלא יקרוש'. ... החברים התחייבו לערוך תיקונים ולימודים בביתו של כל חבר שתארע בו שמחה, מחלה או פטירה ...
המגמה החברתית בולטת דווקא בשטרות האחרונים: 'נכרת ברית בינותינו ... שכולנו, החתומים מטה, שנים עשר איש, במספר שבטי י-ה, נהיה כולנו אוהבים זה לזה אהבה רבה, אהבת נפש ואהבת הגוף ... בהתדבקות ברוח אחת, אך בחלקות ל'עניין הגשם' בלבד.
ואולם איש את רעהו נפשו קשורה בנפשו, שנהיה כולנו, השניים עשר, כנפש אחד רבה תפארת, וכל אחד יעלה על חברו כאילו הוא חלק אבל ממנו ממש בכל נפש ובכל מאוד, באופן שאם, חס ושלום, יהיה איזה צער לאחד ממנו, לסייעו כולנו יחד או כל אחד פרטות בכל הבא מידו. ועיקרו של דבר להוכיח כל אחד לחברו, אם, חס ושלום, שמע עליו איזה חטא'. ברית זו שנוגעת לחיי העולם הזה, מצורף לה סעיף שמבחינת אותו הדור היה מהפכני: 'שלא לשבח איש אחד ממנו את חברו, ואפילו שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין, לכל מראה עיני, ושלא לקום איש ממנו לחברו, כאשר אין זר איתנו, מלוא קומתו רק הידור בעלמא, ושלא להפציר בכבוד. באופן שנתנהג כאילו כולנו איש אחד'.
רבי חיים יוסף דוד אזולאי, דף טז-יז, ירושלים, תשי"ט (1959)
שתהיה זהיר לכתוב על המחברים בלשון כבוד, ושים לנגד עיניך מה שכתב מופת דורנו הרב חיים אזולאי, ה' ישמרהו, בשם הירושלמי, שלעולם יהיה בעל השמועה לנגד עיניו, ובזה יהיה זהיר, שלא יהיה נכווה בגחלתו. גם הזהר לך שלא תכתוב כלל בגיליוני הספרים. וכבר ראיתי שבאיזה מקומות כתבת ומחקת, והיה מן הראוי לענוש לך על זה, אלא שעשיתי את עצמי כאילו לא ראיתי.
מבוא חכם יצחק נסים, חסד לאלפים, עמ' 12. מכון הוצאת כתבי יד וספרי חכמי ספרד, ישראל, תשל"ז (1977)
והרמב"ם כתב בפירוש בהלכות תפילה וזה לשונו - 'וכל מי שאינו יכול להוציא האותיות כתיקונן, אין ממנין אותו שליח ציבור'... לכאורה, הצדק איתו - שלא טוב עשו קהילת קודש שמינו חזן הנזכר ...
אבל אחר העיון המעט נראה שלא טעו במינויים, ש'המגן אברהם' שם בסעיף קטן ט"ו, הביא ... - 'שאם כולם מדברים כך מותר להיות שליח ציבור אצלם'.
וזכורני שקריית קודש אנשי אר"ץ טובה, כולם מבטאים את הקו"ף או"ף, רוצה לומר - קורים לקופי"ן אלפי"ן, וזה בוודאי גרוע מקוף - כף. כי סוף סוף הקוף והכף שניהם יוצאים ממבטא אחר, דהיינו כי כף וקוף בחיך, ולא כן האלף – מהגרון, והקוף - מהחיך.
וגם החי"ת - כף: שמעתי הרבה מהקהילת קודש, שאומרים במקום חכם - ככם. ואם כן לפי זה השליח ציבור הלזה הוא כמותם, ויכולים למנותו. ועוד שיש לו מעלה יתרה שהוא ירא שמיים מרבים. ...
ואם כן זה החזן אפילו יש בו אותן חסרונות של שינוי האותיות, כדאי כנגד מעלותיו העיקריות.
ויאמר מאיר, חלק א', סימן ה', עמודים ט"ו- ט"ז. הוצאת כוללות רמב"ה הספרדים, טבריה, תשס"ה (2005
'בן עזאי אומר: שתי חטאות. אמר רבי יהושע זה הוא שאמרו, כשהוא חי - קולו אחד, וכשהוא מת - קולו שבעה'. - יתבאר על עניין פטירת הצדיק. 'כשהוא חי, קולו אחד' - עושה רק פעולה אחת, דהיינו יאחז צדיק דרכו. אבל 'כשהוא מת' - יוצאים ממנו שבע תועליות, ואלו הן: א) מכפר על הדור במיתתו. ב) על ידו מתעוררים לתשובה. ג) אחרי מותו בני ישראל פרים ורבים. ד) מעלה נשמות בני ישראל מגיהינום. ה) בא צדיק חדש לעולם. ו) הקדוש ברוך הוא שמח בביאתו. ז) מעורר את הרחמים.
"פרקי אבות - לב אבות", סוף הספר, "ביאור מאמר בן עזאי" [חסר עמוד]. מוסדות יד אשר, ירושלים תשמ"ט (1989).
'והיה כי ישאלך בנך לאמור: מה העבודה הזאת לכם' - דרשו רבותינו זיכרונם לברכה שפסוק זה הוא על הבן הרשע, וקשה - על בן רשע, בא לשון שמחה - 'והיה'?!
ונראה לעניות דעתי, בסיעתא דשמיא ...שעצם העובדה שהוא שואל - סימן שיש בו ניצוץ קדוש, שהוא בכל זאת מתעניין לדעת. אבל רשע גמור לא אכפת לו כלל, ולכן יש תקנה לבן רשע זה.
גצי תורה על חמישה חומשי תורה, ספר שמות, פרשת בא, עמ' 43, הוצאת ישיבת המקובלים בית אל, ירושלים, תשנ"ו, 1996.
'משה קיבל תורה מסיני' - הקשו חכמינו זיכרונם לברכה שהיה צריך להיכתב 'משה רבינו' ולא משה סתם. ... שבעת מעמד הר סיני כל אחד מישראל, קיבלה נשמתו חלק מן התורה כפי מה שראוי לה.
ספר בית מאיר, עמ' קל"ט, הוצאת משפחת הרב יונה, מגדל העמק, תשמ"ז (1986)
'פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם' - רצה לומר: 'פרי צדיק' - הטוב לשמיים בלבד, 'עץ חיים' - לעולם הבא, אבל בעולם הזה, אדרבא, לגבייה - עומד לייסורים ומיתה, אבל צדיק ה'לוקח נפשות' ומלמדם תורה עדיף מן הראשון, שאף כשרשעים בעולם - שלום יהיה לו.
אמרי שפר דף ז' ע"ב, מכלוף נגאר וחבריו, סוסה, תרפ"ד, (1924)
הרב הלומד עם בני הישיבה, אם יהא מאריך עליהם, מזה הספר ומזה הספר, אפילו שיהיה הוא עם קצת מבני הישיבה, משימים לב בעניין זה, עם כל זה הנשארים ישמעו מעט, ויישנו הרבה.
מה שאין כן כשישמעו תוכן דברי החכם, והם סדורים לפניהם, אז ישמח לבם ויתעורר שכלם להבין ולשאול, ונמצאת תורתם כציצים ופרחים.
שתילי זיתים, כרך א', הקדמה, עמ' 103, פתח תקוה, תשס"ד (2004)
וכאן אצטט כמה פסקות מתוך היומן שלו: ביום ראשון ג' חשוון תש"ה [1945], היות ולא היה מניין, הוכרחתי להתפלל בבית הכנסת בביתנו. כשאני עובר ברחוב אני רואה תימני קטן כבן חמש, נוהג ביד עגלת סבלים רצוצה, וגלגליה עקומים, והולך לעבוד בתוך גשם שוטף. רגע אני מהרהר, מדוע האשכנזים שונאים את התימנים? - אם על כי הם מלוכלכים, למה לא יעשו מגבית מיוחדת למען הילדים האלה?! - הלא ידוע שהתימני המסכן הזה, יש לו בנים לפחות, והוא אינו יכול לפרנס אותם, ועל כן הוא שולח אותם לעבוד, וכך יוצא שהם בורים גמורים במדע, אבל התורה הם יודעים אותה על בוריה, הודות לאביו שלאחר העבודה הביא מקל או שוט, ומלמד אותו תורה, וכפי שאני רואה שלתימנים יש כשרון נפלא ללימודים, אבל אין מי שיפתח להם את הכישרונות. וכנראה לי שהתימנים סובלים בשביל עם ישראל. בנים ישנים בחדר אחד על הרצפה. בחדר צר ומקומר. ומן הדין, כל עם ישראל חייב להם. ואם יש את נפשך להכיר את היהודים האמיתיים ומאמינים באמונה שלמה. צא לבין התימנים, ותיווכח כי הם ששמרו על גחלת ישראל, מתוך ייסורים קשים ומרים. כמו שאמר התנא: 'פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן' וכולי. והגמול שמקבלים מהאשכנזים, שנאה גמורה לתימנים, קיפוח וניצול. ביום זה שביומן יש כל מיני הצעות שונות ודברי מוסר וביקורת מאוד חריפה, עם ראיות ברורות שאין כאן מקומן, כי הם צריכים להיות בספר מיוחד.
יבוא שילה, הקדמה לספר "ריח ניחוח", עמ' תמ"ט-ת"נ. דפוס דרור, ירושלים תשמ"א (1981).
לא חיסר מארי יוסף כלום ממידת התיירים, המספרים לבני מסיבתם על מה שראו ושמעו בעולם, למען יטו את ליבות החבורה אליהם. גם בלילה ההוא סיפר הרבה, ומכלל דבריו שהגיד לנו, היה כיצד נכנס אל ארץ חבש, וגילה את היהודים אשר בגלילות ההם. ומפליא ביותר מה שאמר, שאחינו אלה לא האמינו שהוא מזרע היהודים, מחמת לובן בשרו. כי מאחר שהם מרוחקים במושבותיהם משאר אחיהם, סבורים הם שכל היהודים שחורים, ומביאים ראיה לדבריהם מספר שיר השירים מן הכתוב: 'שחורה אני ונאוה'. אף מארי יוסף השיב להם מן התורה ואמר להם: 'אני יוסף אחיכם', ומלשון הפסוק: 'אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש, בני אמי נחרו בי, שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי'. אחר תשובה ניצחת זו, הודו לו והכירו בו. זה מה שאני זוכר מסיפוריו המפליאים של מארי התיר באותו לילה. שאר הלילה, שוחח על עניינים שונים. ואף החכם מארי יוסף אלערוסי אמר, שפעם אחת הגיע לצנעא נוכרי אחד מיהודי חבש.
מסעות חבשוש, פרק ד', עמ' 40-41. הוצאת מכון בן-צבי, ירושלים תשמ"ג (1983).
'לא תעמוד על דם רעך' - אם ראית אדם רשע מישראל, שהוא נחשב רעך, מפני שהוא זרע ישראל, אל תתפלל עליו שימות, כמו שעשה רבי מאיר, שהיה מתפלל על שני רשעים שהיו בשכונתו שימותו, ואמרה לו ברוריה אשתו, שיתפלל עליהם שיחזרו בתשובה והתפלל וחזרו בתשובה כמו שכתוב: 'יתמו חטאים' ולא חוטאים. ולפיכך אל תעמוד על דם רעך - כלומר אל תתפלל שימות, שעמידה היא לשון תפילה.
מי מנחות, עמ' של"ד – של"ה, הוצאת המחבר, בני ברק, תש"מ (1980)
'וכתבתם על מזוזות ביתך' - הקדוש ברוך הוא מרוב אהבתו לעמו ישראל, ציווה לישראל על יד משה נביאו, נאמן ביתו, לקבוע מזוזה בפתח הבית מבחוץ, כדי שיהיה ביתו של האיש הישראלי ניכר כמו שהוא ניכר בציצית שעליו, גם רוחות רעות ומזיקים בראותם שם שד"י על הפתח מבחוץ, בורחים ממנו.
מי מנחות, עמ' תפ"ב, הוצאת המחבר, בני ברק, תש"מ (1980)
הטענות שהם הסכימו שיתפללו בתור בשתי בתי כנסיות. ושחלק מאנשי בתי הכנסיות מונע חלק מהאנשים שלא יכנס להתפלל וחלק מהקהל רוצה להתפלל איפה שירצה. נפסק הדין, שכל אחד מן הקהל ברשות עצמו, יתפלל באיזה בית כנסת שירצה. ואין רשות לאחד להתערב בענייני השני בזה. ולא לאחד שימנע שום אדם מן הציבור מן התפילה או ילחץ עליו. חוץ ממי שיתחייב שייבדל מן הציבור אחרי פסק בית דין צנעא. אבל מי שרוצה למנוע אחד מהתפילה בבית הכנסת, שהוא ירצה להתפלל בו, הריהו חוטא ומעכב את הרבים מלעשות מצווה, ויהיה ארור ומוחרם ומנודה ומקולל, בכל הקללות שבכ"ד ספרים, ובקללה שקילל יהושע את יריחו, ובנידוי שנידה ברק את מרוז. ועל עניין השחיטה אין על השוחטים הכרח שישחטו, אלא הם ברצונם ישחטו למי שירצו. חוץ אם יש יולדת או חולה, הרי השוחטים מחויבים לשחוט בכל עת שיהיה.
'תעודות חדשות למעמדו של הרב יחיא יצחק הלוי כמנהיג יהדות תימן', עמ' 121-122, פעמים, קיץ תשנ"ח (1998)
'בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם ועד עולם אתה אל. תשב אנוש עד דכא, ותאמר שובו בני אדם' - היינו, בלעדי התשובה, לא הייתה אפשרות לעולם להיבראות ולעמוד על כנו. נשאלת השאלה, מדוע התשובה נוצרה קודם בריאת העולם? - לפי שהקדוש ברוך הוא ידע שהוא עתיד לברוא את האדם, אשר ינהל את העולם כחפצו ורצונו, והוא עתיד להיברא בשני יצרים, יצר הטוב ויצר הרע, ולפעמים יגבר היצר הרע, יחטא ויפשע בניגוד לרצונו, יתברך שמו, ובניגוד לטובת הבריאה. לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא תרופה למכה, ויצר בתחילה את התשובה, שבאמצעותה יוכל האדם לחזור בו מדרכו הרעה, יתחרט על מעשיו וישוב לדרך האמת, כרצונו יתברך שמו. נאמר בדברי חכמינו זיכרונם לברכה, כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, הסתכל הקדוש ברוך הוא בתורה וברא את העולם, היינו, העולם נברא בהתאם לתורה, שהייתה כבר גנוזה בעולמו של הקדוש ברוך הוא, תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם. פירושו של דבר, שבלעדי התורה אין קיום לעולם, כי הטבע של הבריאה הוטבע בהתאם לדבר ה' בתורה, ומשום כך התשובה היא חלק אורגני בקיום העולם, הואיל ואין אדם יכול להיות זך ונקי ללא פשע, ואף אם יזהר על עבירות חמורות, הרי הוא יכול להיכשל בעבירות קלות שהאדם דש בהם בעקביו, כמאמר דוד המלך עליו השלום: 'עוון עקבי יסובני'. לפיכך נוצרה התשובה, לתקן את מעשיו.
הרב הגאון רבי ישעיהו משורר זצ"ל - חייו ותורתו, עמ' 616. המכון לחקר חכמי תימן, בני ברק תשע"ח (2018).
בליל הפסח מתלקח הלהב הקדוש של הצינור הגזעי של ישראל, הוא זרם הקודש הזורם בכל אחד מישראל, המשתלשל מהאבות הקדושים: אברהם, יצחק, ויעקב. בליל הפסח, כל בן משתוקק לעמוד על סוד קדושים של שיבת אמונים והדרת קודש. וזהו: 'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה' - אפילו הרשע, אם כי נראה ששואל ברשעות ובליצנות, הרי בפנימיות לבו הוא מחכה לתשובת הדרת השיבה, ולכן שואל הוא את אביו 'מה נשתנה'. ליל הפסח הוא מיוחד להשבת בנים לאבות, ואבות לבניהם, כמו שהעיד הנביא 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם' היא הנקודה העיקרית של הגאולה. השבת לב האבות על הבנים ולב הבנים על האבות, זאת אומרת אם האבות שמים לב על הבנים בחינוכם האמיתי, ובהדרכתם היסודית במסירות נפש לשם שמים, אז ממילא 'ולב בנים על אבותם'. ואם אין לב אבות על בנים בחינוך התורה והמצווה, אז אין לב הבנים על אבותם, לא בתורה ולא במצוות, חס ושלום. ועל כן תחילת ההגדה היא שאלת הבן לאב: 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?' - והיא השאלה החשובה מכל השאלות.
רעיא מהימנא, עמ' 186, הוצאת מכון קורות, ישראל, תש"פ (2020)
מצאתי בהקדמת ספר 'עוללות אפרים', כי היה מבקש מה טעם לא נגאלו ישראל? ... ואחר חיפוש החכם, בגדול החל ובקטן כלה, וימצא בקהילת ישראל, שלושה פנים משונים זה מזה, ולא ראי זה כראי זה, וזה לשונו, מה שאני זוכר בקיצור: הנה, נמצאו ישראל בשלוש כתות; אחת - העשירים, מרוב עושרם וקרבתם אל המלכות, ואין עליהם שום יראה ופחד ויושבים בשקט, אינם חפצים בביאת הגואל, וחוששים שמא ירדו מגדולתם ומעלתם, על דרך עליונים למטה, ולפיכך אינם מתפללים על ביאת הגואל. הכת השנית - הם רשעי ישראל המוסרים, יודעים שאם יבוא הגואל לא יזכו מפני רשעם, מה שהכעיסו השם, והיו מוסרים ממון ישראל לאומות העולם, ולפיכך אינם מבקשים הגאולה. והגדולה שבגדולות - הם התלמידי חכמים, אף על פי שהם עוסקים בתורה יומם ולילה, מכל מקום יש ביניהם שנאה גדולה, ומראים אחד לחברו אהבה לפנים. ואמר החכם, שראה והבין והעיד, שאחר שלומדים ונושאים ונותנים בהלכה, וכיוון שכל אחד הולך והוא מגנה את חברו, ואומר אינו בקי בהלכה, וכן חברו אומר כך, ובעת שהם לומדים כל אחד רוצה לנצח חברו, ואינם נוחים זה לזה, ואין לך מניעת גאולה יותר מזו. עד כאן, מה שאני זוכר. ולעניות דעתי, עדיין יש כת רביעית, והם המון ישראל הנושאים עול הגלות, והם עמלים גם כן במלאכתם, ומפני רוב הטרדה אינם יכולים להתפלל על גלות השכינה, ולבסוף יש שכר להם מרובה על שמקבלים עליהם עול הגלות, ולא המירו כבודו יתברך באל אחר. ומאחר שכן, הוא הקדוש ברוך הוא מייסרם עד ששבים הכל בלב אחד, והיו לאחדים זה עם זה בלב שלם, לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד, והיה ה' אחד ושמו אחד.
הפדות והישועה, מאמר ג', עמ' ע"א-ע"ג. הוצאת מכון מרא"ה, קרית-ספר תשע"א (2011).
לפי מה ששמעתי אתמול בערב, כל הדברים והנאומים, נראה שהכוונה לשם שמים, ולשם הרמת קרן העדה התימנית. אבל יש קצת זלזול במי שהוא, וזה אינו מן הנכון לנגוע בכבוד שום אדם.
עקבי שלום, עמ' קעו, הוצאת המשפחה, ישראל, תשס"ו (2005)
'ואהיה כטל לישראל' - מה הטל מביא נחת רוח לעולם כשהוא מזרזף על הצמחים ועשבי השדה, ונותן להם חיות, כן ישראל עם סגולה זרע יעקב, בזכותם הם גורמים לחיים לעולם ולכל הנבראים כולם.
נופת צופים, עמ' קכ"ב ,רעננה, תשנ"ה (1995)
'מצווה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה' - ... המצווה הזאת היא כבדה מאוד, על כל אחד ואחד לכתוב לו ספר תורה, אך לפחות עלינו לשמוח בקיום המצווה שנעשית על ידי אחר, אף על פי שאנו בעצמנו לא כתבנו, מספיק אם נשתתף רק בשמחת בעלי ספר תורה, גם לנו יש מצווה, כי ישראל נקראים גוף אחד וערבים זה לזה, ואם מקיים אחד את המצוות כאילו קיימנו אותה כולנו.
נטע פאר, עמ' 421, תשמ"ו (1986)
למה פתחה התורה בבי"ת, ולא פתחה באל"ף? ובאה התשובה: פתח בבי"ת שהוא לשון 'ברכה', וזה סימן טוב וברכה לעולם. ולא פתחה באל"ף, כדי שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לטעון, היאך העולם יכול לעמוד והוא נברא בלשון 'ארור', ומלא כל רע, ויתייאשו מלעשות מעשים טובים. ... שהאל"ף היא מדת האנוכיות, כלומר, אל יאמר האדם אני צריך לדאוג רק לעצמי ולא לחיי חברי. לפי שזו שיטה ארורה, וקללה היא לאנושות כולה. והעולם לא יוכל להתקיים לפי שיטה זו, כי אם בשיטה הדדית. אבל השיטה השנייה הדואגת ואומרת: גם חברי צריך לחיות, זוהי ברכה לאנושות כולה, ובה העולם יתקיים.
דודאי ראובן, א, עמ' יח, הוצאת המחבר. חולון, תשכ"ח (1968)
'שומע תפילה, עדיך כל בשר יבואו' - ראש המקרא משמעו לשון יחיד, באומרו 'תפילה', ולא תפילות. 'עדיך כל בשר יבואו' - משמע לשון רבים. מה הטעם? מלמד שתפילת היחידים - מעיינים עליה, אם היא כשרה להיכנס לפניו יתברך, לכך נאמר: 'שומע תפילה'. אבל תפילה הציבור אמרו: 'עדיך כל בשר יבואו' - שהיא מתקבלת לפניו, בלי ספק. מנין? - שכתוב: 'ישמע האל ויענם' - רוצה לומר: ישמע את תפילתם של רבים, ואז יענה אותם.
וכותב על זה רבי דוד בן כבוד מורנו רבי יוסף, זכותו לחיי העולם הבא, וזו לשונו: תפילת הצבור אין כל ממונה וכל שוער יכול לעכב. אלא שהצבור מתפללים - תפילתם מתקבלת על כל פנים. ...
ומנין שאין מקטרג, ולא מערער, ולא שטן בצבור? שכתוב: 'ויקץ יעקב משנתו ויאמר - סופי תיבות צבור, ונתעלמו אותיות שטן. ומנין שתפילת הצבור נשמעת? – שנאמר: 'כה' א-להינו, בכל קראנו אליו', ואפילו היו בהם חטאים, שנאמר: "פנה אל תפילת הערער, ולא בזה את תפילתם' - ראוי לו לומר את תפילתו, אלא מאחר ששתף עצמו עם הצבור, נענו כולם החטאים והזכאים.
'בית תפילה', עמוד 63-64, רמת גן, תשנ"ב (1992)
'וכי יבוא הלוי מאחד שעריך' - רמז לתלמיד שבא ללמוד או אחד מישראל ואין אתה יודע טיבו, אם תראה שאוהב ה' יתברך והתורה, במסירות נפש, אז תקרבהו בכל לב. וזהו שאמר: 'בכל אות נפשו' אז 'ושרת בשם ה'' - שתורתו כעבודת הכוהנים. ודי לחכם.
חכמת שלמה, עמו' קנט. הוצאת בית מדרש 'אור חי', ירושלים, תשע"ב (2012)
'נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך -
בשעה שבעל הנפש הטהורה רואה עצמו בדרגת מאושר כשהוא כלול בסוג האנשים אשר אליהם יפנו, כי הוא מן האנשים אשר ביכולתם לעזור לאחרים, ושאחרים נצרכים לעזרתו, שההשגחה עליונה שמה אותו לאחד מבעלי הפיקדון, ובידו אחד ממפתחות אוצרות חומרי עולם, מעין יוסף שנבחר להיות מכלכל אחרים. ...
כי טוב להם לזכור מפעם לפעם כי נפשות האדם הן אחיות שנולדו מבטן אחת ואב אחד לכולן. עליהן לנהוג כאחיות רחמניות זו לזו, ולא לנצל אחת את רעותה בדרך אכזרית, מתוך חוסר רגש רעות או מתוך חוסר ידיעה. על כן עצתי לכל נפש כי תזכור קרבה זו שבין הנפשות בכל זמן ובכל מקרה.
אור החוזר א'- על התורה, פרשת דברים, ט"ו, עמוד 299. הוצאת אפיקים, תל אביב, תשס"ט (2009)
ובכלל אהבת ה' - לאהוב את כל ישראל בלב ובנפש, לקיים מצות 'ואהבת לרעך כמוך', ששקול כנגד כל התורה. ועיקר האהבה להוכיחם ולהדריכם בדרך ה', שאם לא יוכיחם ולא ימחה בידם, יישארו בסכלותם, ואין שנאה גדולה מזה. וכמו שמצוות 'ואהבת לרעך' - שקול ככל המצוות, כך מצוות לא תעשה של 'לא תשנא אחיך' - שקול כנגד כל העבירות. ויזהר שלא לשנוא שום אדם מישראל, ואם חטאו לו - ימחל מיד, וילמד תמיד זכות וסנגוריה על ישראל, ובפרט בירושלים עיר הקודש.
ורמז: 'וראה בטוב ירושלים' - כלומר: וראה בטובים שבהם ולא ברעים, ובעוון שנאת חינם נחרב בית המקדש בעוונותינו, אם כך כל מה שיתנהג באהבה ושלום עם ישראל גורם לקרב הגאולה.
עונג לשבת חלק א, עמ' לד, מונטאז לוחות דיגיטליים והדפסה "לאור" בע"מ, תשס"ט (2010)
הרמ"א פוסק שאם שלח מנות לרעהו, והלה אינו רוצה לקבלם או מוחל לו, יצא השולח ידי חובת המצווה. וצריך עיון כיצד מחילה זו של המקבל, יכולה להועיל לנותן, כמי שקיים מצוות משלוח מנות?! הלא עד כה מצאנו מחילה, כשאדם חייב לחברו דבר מה, והלה מוחל על החוב. במחילה זו מונח ויתור על החוב שהלה היה חייב לו. אולם במקרה זה שאדם שולח לרעהו משלוח מנות, ברור שאין הוא חייב לו מאומה, והסיבה שהוא שולח לו את המנות היא תקנת חכמים. ומשכך אין למקבל על מה למחול ולוותר. כיצד אם כן מקיים השולח את המצוות משלוח מנות באופן זה? - יתכן שהרמ"א סובר כדעת ה'מנות לוי' שכתב שעיקר הטעם של מצוות משלוח מנות הוא, כדי להרבות אהבה ואחוה. מטרה זו מושגת גם כאשר מי שנשלחו לו משלוח המנות, מוחל ואינו מקבל את המנות בפועל, שהרי נוכח ברצונו של חברו להיטיב עמו.
עיון המועדים: קושיות ותירוצים בענייני פורים, עמ' רפז, מהדורת ר' יוסף יחיאל פרידמן, אלעד, תשס"ח (2008)
בנידון שלנו איסור עשו אלו האנשים בהיפרדם ולבנות הבית כנסת אחר, אם משום החשש שיתרבה עין המושל עליהם וירבה המיסים וארנוניות, ואם משום שפרידתם מן הציבור היתה שלא כדין, ופרידתם סיבת קטטות ומריבות ושנאת חינם בעיר זע"ו, ואם משום שנתמעט הכנסת הבית כנסת, שמשם היתה נעשית כמה וכמה מצוות גדולות, ובשגם שנתמעטו הגביות של ארץ ישראל, תבנה ותכונן, ושל עניי העיירה, יגן עליה א-לוהים. ... ואדרבה אומר ולא אסתתר, שהמחזיק בידם הוא כסוג מחזיק ידי עוברי עבירה, והוא מחזיק במחלוקת, ועתיד הוא ליתן את הדין. ...
ומה גם היותם עשירי העם, גבירים אלא יבוא במענה סתמית, והיינו שדעתם ומגמתם אינו אלא שרוצים לזכות ולבנות הבית כנסת קדוש כדי שעל טוב ייזכר שמם לדורות. שומו שמים על זאת כי אנשים הללו חכמים הם לרע ואינם דורשים לשם העיר, כי הם מחברי העיר וחפצם ורצונם במחלוקת ופירוד לבבות, וה' הטוב יכפר והוא יחזירני ויחזירם בתשובה, כן יהי רצון, אמן.
יד ימין, אורח חיים, סימן י"ב, דף ב' עמ' ב'-דף ה' עמ' א', דפוס בן ציון בנימין רודיטי, איזמיר, תרי"ט (1859)
'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר: 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר' - הנה המפרשים, זכרונם לברכה, דקדקו, שהיה לו לומר: 'כל ישראל זוכים לעולם הבא'. מהו 'יש להם חלק'? - ולעניות דעתי נראה לפרש בהקדים מה שאמרו זכרונם לברכה שעל ידי האחדות יש יכולת לקיים כל תרי"ג מצוות, שבהיות ישראל לאחדים אז הם בבחינת גוף אחד, וכל אחד יש לו חלק במה שמקיים חברו. ויפה אמרו שקיים כל התרי"ג, שמה שלא קיים הוא קיים חברו, ומה שלא קיים חברו קיים הוא. ועיין למרן מלכא חיד"א בספרו הקדוש 'פתח עיניים' במסכת עוקצין. ועל פי זה עלה יפה אומרו: 'יש להם חלק' דווקא, והרמז על החלק, שאינו יכול לקיימו. ומכך לומדים שעל ידי האחדות וכללות כל ישראל יתקיים. וזהו: 'כל ישראל' - דהיינו שיהיו נכללים כגוף אחד. והיינו על ידי האחדות והשלום אז יש להם 'חלק' במה שמקיים חברו, ונחשב להם כאילו כל אחד קיים כל התרי"ג כאמור, ומה מאוד יכוון הרמז במילת ישראל נוטריקון ישראל שלום רב אחד להם.
אורח חיים, פרקי אבות א, דף א עמ' א, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ו (1926)
כלל גדול בתורה: 'ואהבת לרעך כמוך' - להורות שלא יש שום הפרש בין אדם לחברו, בין עשיר בין עני, בין כעור בין יפה, הכל במדרגה אחת צריך לאהוב זה לזה, כי באהבה מייחד ה'. ... כלומר צריך שתהיה אהבת חברך כמוך, ואז אני ה' - שתהיו מייחדים שם ה'.
אורח חיים, פרקי אבות א, דף טו עמ' ב, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ו (1926)
'צדק צדק תרדוף למען תחיה, וירשת את הארץ' - על פי הפשט אפשר לפרש שנצטווינו לרדוף אחר הצדק כי בכל מקום שיש צדק יש אהבת אמת, ויש שלום בין אדם לחברו, וכל אדם יושב בשלוה בנחלתו, וזהו שאמר הפסוק: 'למען תחיה וירשת את הארץ'.
טעמי המקרא, ספר דברים, פרשת שופטים, פרק ט"ז, פסוק כ', עמ' רנו, דפוס מאור הגליל, חצור הגלילית, תשל"ז (1976).
'ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו' - למה אמר לשון יחיד? - אלא רצונו לומר: מי גרם להם הברכה הזו, שנתרבו כל כך? - הוא האחדות שביניהם, שאין ביניהם שום קנאה ותחרות. וכיוון שהם באחדות אחד, השם ברוך הוא, שהוא אחד, שוכן ביניהם וממנו בא להם הריבוי זה, שלא כדרך העולם. וזהו: 'ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל' - בשביל שבני ישראל, שהם רבים, עם אחד באחדות גדול, ואין בהם שום שנאה ותחרות, לכך זכו להיות רב ועצום. ואפילו שהם רבים ועצומים הרבה, ומחמת הריבוי והעוצם יהיו מחולקים, אינם אלא כאיש אחד רב ועצום. וזה הריבוי הוא ממנו יתברך, כיוון שמצא אותם מאוחדים ביחד, שכן בקרבם, וממנו נתרבו ונתעצמו.
פי צדיק, דף ל"ו ע"א, דפוס Anton Santini & Co, ליוורנו, תקי"ט (1759).
'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך' - והוא על דבר מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ששם הויה מורה על הענווה, וידוע שהגאווה היא יסוד מוסד למחלוקת, ובנפול היסוד יפול הבניין, וזאת אומרת: 'וכל בניך לימודי ה' - המורה על הענווה - אז 'ורב שלום בניך'.
ספר בני ראובן, פרשת נח, דף ד בהפטרה, מדפיסים שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו, תרכ"ד (1864).
טבע העולם, שהאדם לא רואה את המומים והפגמים שיש בו, ורק של חברו הוא כן רואה, וכאומרם זכרונם לברכה: 'אין אדם רואה חובה לעצמו'. והגם שלפי האמת, אין אדם בעולם שאין בו חסרונות ויתרונות, כי אין שלם, רק ה' יתברך שמו לבדו, עם כל זה עוד לא נשמע בעולם במשך כל הדורות שעברו, מיום ברוא א-להים אדם על הארץ עד עצם היום הזה, שמי שהוא שנא או מאס את עצמו. ואדרבה, תמיד הוא עושה כל המאמצים והתחבולות, למען ירגיש את עצמו בריא חזק ואיתן, ושומר את עצמו בכל יכולתו מכל מיני פגעים רעים לבל יאונה לו כל רע.
אם כן, גם אם לפי דעתו רואה בחברו פגמים ומגרעות, עליו לקרב אותו ולא לשנוא או למאוס אותו, כמו שהוא לא שונא ולא מואס את עצמו, למרות החסרונות והפגמים שיש בו. והוא מובנו העמוק של הצו הא-להי העליון, באומרו יתברך שמו, 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'' - כלומר, עליך לאהוב רעך, על כל המגרעות שבו, כמוך, שגם כן יש לך מגרעות, ואתה אוהב את עצמך.
מוסר מלכים - ספר מידות האדם, ערך "אהבת ישראל", מהדורה דיגיטלית באתר www.yeshiva.org.il.
על ידי שיהיה שלום ביניהם, לקיים פריה ורביה, בבן ובת, יהיה השם שלם, וזהו 'אל תמנע טוב מבעליו' - מצווה ומזהיר לבעל, שהוא העיקר, שישתדל שלא יתקוטט עם האישה, ויגרום על ידי זה שיסתלקו האותיות הנזכרות, חס ושלום. עוד ידוע שהאישה נקראת ביתו של הבעל, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה בגמרא: 'מעולם לא קריתי לאשתי - אשתי, ולשורי - שורי, אלא לאשתי - ביתי, ולשורי - שדי'. הרי האישה נקראת 'בית'. 'אל תמנע טוב' - קרא בו 'טו בי"ת'. 'טו' - בגימטרייה: 'יה', שהם יו"ד ה"א - שיש באיש ואשתו, ו'בית', כמשמעה, היא האישה. ומזהיר לבעל שהוא העיקר, שלא יתקוטט עם אשתו ויגרום הסתלקות לאותיות שביניהם. ואחר כך כשיהיה שלום ביניהם, יזכו לבנים ובנות, ויתייחד השם ביניהם.
קהלת יעקב: חידושי תנ"ך ודרושים, עמ' פא, דפוס 'המערב', ירושלים, תשל"א (1971)
הכהנים נושאים ידיהם כלפי מעלה, ופושטים אברי אצבעותיהם באופן שיקבלו שפע ברכה מאברי אצבעות היד של מעלה ברוך הוא, המרומז בברכת הכהנים, בכל אברי אצבעותיהן שבידיהם. ומידיהם ואברי אצבעותיהן של כהנים, יחולו הברכות על ראש העם המתברכים, באופן שיד מקבל מיד. ויחזור ויתן ביד על דרך כל המברך מתברך. כיצד? - ברכת כהנים הם ט"ו תיבות, י"ד תיבות כמניין י"ד אברי אצבעות שביד הכהן, באופן שי"ד אברי אצבעות יקבל מן י"ד אברי אצבעות של מעלה ..
והנה אתה רואה כי כל הברכות יש להם מקום אבר מיוחד, וברכת 'שלום', שהוא החתימה של ברכת כהנים והוא העיקר, ואם אין שלום אין כלום, חס ושלום, אין לו מקום באברים.
ויש לדעת טעם לזה, למה לא יהיה לברכת שלום, גם כן אבר מיוחד, באופן שיקבל בו השלום מלמעלה ויחזור ויתן השלום, מאותו אבר שבידו להעם המתברכים? - אבל הטעם הוא כי השלום הוא הכ"ף, שהוא השם הגדול 'כף הרחמים' - המרחם על ישראל, ו'כף הזכות' - המלמד זכות על ישראל, וכובש וכופף בכפיו כוחות הדינים, להיות כפופים תחתיו, באופן שיושפעו הברכות ולא יומנעו לסיבת המקטרגים המלמדים קטגוריה על ישראל בסוד 'ושכותי כפ"י עליך עד עברי'.
תפוחי זהב במשכיות כסף, ענף החסד, ע"מ קצ"א, דפוס רפאל חיים כהן, ירושלים, תרפ"ז (1927).
'אם בגפו יבוא, בגפו יצא' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שכאשר ישראל יהיו באחדות אחת, אוהבים איש את רעהו בלב ונפש, ומקנאים זה לטובת זה, אז נחשבים לגוף אחד, וכל מה שמקיים אחד כאילו קיימו כולם. וזהו פירוש הכתוב: 'אם בגפו יבוא' - שאינו מקנא, רק לכבוד עצמו, ולא אכפת לו על חברו, אז 'בגפו יצא'. אבל 'אם בעל אשה הוא' - זאת אומרת שחושב עצמו עם חברו כמו איש ואשתו, שהוא חצי הגוף וחברו חצי הגוף, ומצטער גם על חברו, אז 'ויצאה אשתו עמו' - זאת אומרת גם מעשה אשתו, דהיינו חברו, כאילו עשאם הוא בעצמו, ויצאו כולם עמו.
חסד ורחמים, ויאמר אבי, עמ' לח-לט, הוצאת אורגאני גד יאנה, נתניה, תשס"ד (2004).
'סור מרע ועשה טוב' - כתב הרב 'ברכת אליהו', זיכרונו לברכה: 'סור מרע' - אלו מצוות 'לא תעשה', 'ועשה טוב' אלו מצוות 'עשה'. עד כאן לשונו. וזהו שאמר דוד המלך, עליו השלום, 'סור מרע ועשה טוב' - רצונו לומר, שצריך האדם לקיים כל רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה כדי לתקן איבריו וגידיו. ואיך אפשר לאדם לקיים את כולם? - והלא כמה מצוות שאין בידו לקיימם כגון ייבום וחליצה וכיוצא בזה, לזה אמר: 'בקש שלום ורדפהו' - דהיינו על ידי שיהיה האדם בשלום עם חברו ומקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' - כל מה שעושה האחד, זוכה בו חברו, שאי אפשר לו לקיים, ונמצא שכולם זוכים ומזכים.
אבן שלמה, עמ' נב-נג, דפוס דרור, ירושלים, תשמ"ב (1982).
כתב הגאון החכם רבי יוסף חיים, זכר צדיק לברכה, בספר 'חסדי אבות' על משנת 'אל תהי בז לכל אדם' על פי מה שכתב זיכרונו לברכה: שתפילה שאין בה מפושעי ישראל אינה תפילה כי ידוע שאותיות מספר החשבון הם תשעה והעשירית היא "זירו", שאינה מלת חשבון כלל, ורק בצירוף "הזירו" עם החשבון שאחריו, הוא מתעלה למעלה למדרגה אחרת, שמאחד נעשה עשרה, ועם שני זירו נעשה מאה, ועם שלושה זירו נעשה אלף, וכן על זאת הדרך, כל מה שתוסיף זירוואת מתעלה החשבון יותר, גם שהזירו לעצמו אינו נחשב לכלום. והוא הענין בתפילת פושעי ישראל, שגם היא לבדה אינה נחשבת לכלום, עם כל זה על ידי מה שמתערבים ומתפללים עם תפילת הצדיקים, מתעלת על ידם תפילת הצדיקים כמו שמתעלה מספר האחד על ידי הזירו שיצטרף עמו. עיין שם.
ומזה הטעם נאמר גם כן שתפילת הצבור מעולה יותר מתפילת היחיד, כי בצירוף כולם מתעלה החשבון יותר. ומזה הטעם גם כן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה שהנמצא ראשון בבית הכנסת, נוטל שכר כנגד כולם, מטעם הנזכר שעל ידי שהוא בא ראשון, כל הבא אחריו נעשה לו כזירו, המצטרף עם החשבון, ומעלהו למדרגה יותר גבוהה, כך אותו הבא ראשון מתעלה יותר לידי כל הבאים אחריו.
ספר עמר נקא, דרושים וחידושי תורה, דף ז ע"ב ח'. דרוש ג' לשבת כלה. דפוס עידאן, כהן, צבאן, חדאד, ג'רבה, תש"ט (1949).
אמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא קידושין: שיצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, היה נופל בידו שנאמר: 'צופה רשע לצדיק'.
וגם כן ידוע: 'שכל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו' - ודהיינו: שכמו שהצדיק, תמיד תמיד הוא מוסיף בכל יום ויום, ואוחז דרכו דרך הקודש מתורה ומעשים טובים, כך גם היצר הרע בכל יום הבא, הוא מוסיף כח על כוחו, וחיילות ותחבולות על גונדא של החימה שלו, באופן עד שבכל יום, פנים חדשות באו, לפתותו ולהסיתו, לשוב לאחור מעבודת הקודש, ואם כן הצדיק, העובד השם יתברך מאהבה, בכל יום ויום, יש לו מלחמה חדשה עם יצרו הרע, ואין לו מנוחה ממלחמתו אפילו שום רגע.
כתם פז, דרוש להספד, עמ' קיט-קכ, הוצאת הספריה הספרדית, ירושלים, תשע"א (2011)
'ויהי ערב' - זה עשיו, 'ויהי בוקר' - זה יעקב, 'יום אחד' - זה יום כיפור. - כתבו רבותינו זיכרונם לברכה: 'בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, נקראים בשם ישראל, וכשאין עושים, נקראים יעקב'. והנה ידוע שהרשעים יורשים גיהנם, והצדיקים גן עדן. ... וקשה, ששם יעקב מורה שאין עושים רצונו של מקום, ואם כך, היאך יזכו לעולם הבא? לזה אמר: 'יום אחד' - זהו יום כיפור, שבו שבים הרשעים בתשובה כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: אפילו רשע כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה אין מזכירים לו שוב רשעו, ועיצומו של יום מכפר, וכיוון ששבים בתשובה, חוזרים להיקרא בשם ישראל, 'וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'.
אהלי שם, מתורתו של שם, עמ' עח, ירושלים, תש"פ (2020)
ביום כ"ג לתמוז (תצ"ו), נתוועדנו אנו חתומים מטה עם מעלת הפרנסים, החכם יוסף עטייאס, ומנחם לוי סונסין, ומשה סולימא, שמואל נוניס, יוסף פראנקו ישמרם צורם ויחיים, והסכמנו ותיקננו שכל חרם ונידוי אשר החרימו ונידו, או שיחרימו וינדו להבא, באיזה קהל מהקהילות, שלא יאושר ולא יקוים פה ליוורנו, יגן עליה א-להים, עד אשר יחדיו למשפט נקרבה, לדרוש ולחקור, אם נעשה כדין וכהלכה. גבריאל דיל-ריאו, דניאל ואלינטין, דוד מילדולה, יעקב לוסינא, אדם בונדי, יצחק אינריקיס - מלאכי בן כבוד הרב יעקב הכהן.
'ספר הזיכרונות', עמ' כ"ז, בתוך: 'מקבציאל', כרך ל"ד, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשס"ח (2008).
בכלל אהבת ה', להיות אוהב את כל אחד מישראל, ככתוב: 'ואהבת לרעך כמוך' - כי האוהב לחברו, אוהב גם בניו, שעל ידי זה יהיה נחת רוח לאוהבו. אם כן המקיים מצות אהבת ה', צריך לאהוב כל ישראל, שבנים הם לה' יתברך, כמפורש בכתובים.
ואם כן צריך כל אדם ללמד בן חברו תורה ויראת שמים, ולהישמר מלדבר קטגוריה על ישראל בכלל או בפרט, ולהרגיל עצמו תמיד לדבר על ישראל סנגוריה, שהקדוש ברוך הוא נוח לו בכך, ועושה נחת רוח ליוצרו, ובזה ניכר קיום מצוות אהבתו יתברך ויראתו בלבב שלם.
שערי רחמים, עמ' ג-ד. הוצאת ישיבת 'כיסא רחמים' ספרדית. בני ברק, תשע"ג (2013)
'וזאת תורת האשם - קודש קדשים הוא'. - הקדוש ברוך הוא עשה חסד גדול עם בעל תשובה: בכדי שלא יתבייש, ולא יוודע של מי זה הקרבן - לכן ציווה שישרף בלילה, בעת שכל אחד ישן בביתו, שאף אחד לא יראה ולא ידע. ... רק הקב"ה והכהן ובעל התשובה - שלושתם יודעים.
מזה הקרבן, למדנו מוסר גדול - שאם בן אדם יודע כי פלוני חטא, לא יביישנו בפני רבים - אולי כבר עשה תשובה, ולא כמו אותם שחושבים עצמם קנאים וצדיקים, וכשראו במי שהוא דבר שלא כהוגן - תכף קופצים ומבזים וצועקים לפני רבים, ושופכים דמו. וכיוון שמשתנים צורת פניו - נחשב כאילו הרגו, והרבה פעמים יבואו לידי חילול ה'.
אהבת חיים, פרשת צו, עמוד 12, הוצאת חברת אהבת חיים, ירושלים, תשנ"ד (1994)
אהרון הכהן היה 'אוהב שלום' בסוד החסד, 'ורודף שלום' להעלותו בכוח התיקון תחתון שבחסד שממנו בניין העולם, ונעשה 'אוהב את הבריות' הגנוזות ברקיע השמיים, 'ברית שלום'. ולא זז מחבבן עד שהעלה אותם להתקרב לתורה 'עץ חיים'. אחרי ההתלבשות בחומר, והיא תחילתם לייחד המעשה בפשיטות המחשבה. וגדול כבודם של תלמידי חכמים להרבות שלום בעולם, שהם מעוררים הייחוד מכוח עתיקא קדישא. לפיכך 'ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ'.
שפת אמת, אות שכחה- שמיים, סימן שלום, דף מ"ג, ע"ב, לובאטשוב, דפוס אברהם הערצבערג, תרנ"ט (1899)
אהרון הכהן היה 'אוהב שלום' בסוד החסד, 'ורודף שלום' להעלותו בכוח התיקון תחתון שבחסד שממנו בניין העולם, ונעשה 'אוהב את הבריות' הגנוזות ברקיע השמיים, 'ברית שלום'. ולא זז מחבבן עד שהעלה אותם להתקרב לתורה 'עץ חיים'. אחרי ההתלבשות בחומר, והיא תחילתם לייחד המעשה בפשיטות המחשבה. וגדול כבודם של תלמידי חכמים להרבות שלום בעולם, שהם מעוררים הייחוד מכוח עתיקא קדישא. לפיכך 'ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ'.
שפת אמת, אות שכחה- שמיים, סימן שלום, דף מ"ג, ע"ב, לובאטשוב, דפוס אברהם הערצבערג, תרנ"ט (1899)
'ראות רבות ולא תשמור, פקוח אוזניים ולא ישמע'. - דורו של ישעיה היו סבורים, שאין התורה מושלמת בחלקיה, והיו אומרים: אחר שאי אפשר לקיים כולם, לא נעשה אפילו אחת. והיה אומר להם ישעיה שהם טועים, שהתורה מושלמת בחלקיה, ואם כן ראוי להם לשמור ולקיים התורה והמצוות, כל מה שיכולו. וזהו שאמר: 'ראות רבות' - שראות רבות יש לאדם. 'ראות רבות' - הינם שתי עיניים, שבאחת היה די, וצריך לומר שעל צד היותר טוב נבראו שתיהם, וכן 'פקוח אוזניים' - לשון רבים, ועל פי שני עדים יקום דבר, וראוי להם לשמור המצוות. ומה שהרבה המצוות, 'ה' חפץ למען צדקו' - ומה שלא קיים זה יקיים זה.
נר מערבי, חלק שלישי, דף כ"ו ע"א, דפוס המערב של י. אביקצץ וי"ע צבע, ירושלים, תרצ"ב (1932)
מעלת התפילין שהם עוז לישראל והם כלי להשראת השכינה, ולכן נקרא 'תפילין' - לשון חבור ודבוק, כמו 'נפתולי א-לוהים'. ועל ידי התפילין ממשיך בחינת נשמה חדשה, כי בבוקר בקומה, על ידי ניקוי הגוף ונטילת ידיים, קונה לו בחינת נפש חדשה. ועל ידי ציצית בחינת רוח, ועל ידי תפילין בחינת נשמה חדשה. ועל כן יש להקדים ציצית לתפילין כסדר, ולא 'עליונים למטה'.
נר מערבי, חלק שלישי, דף ק' ע"ב, דפוס המערב של י. אביקצץ וי"ע צבע, ירושלים, תרצ"ב (1932)
הזדמנות נאותה להתפתחות בריאה של ההלכה, הייתה יכולה להיות בוודאי התחייה הלאומית של עם ישראל והקמת המדינה, אך דא עקא, שדווקא בארצנו התחדשו אמנם כל מיני תופעות חיים, אך אותו צד, שמטבעו יכול להתפתח רק על אדמת ישראל - והוא הצד הרוחני, המקוריות היהודית ברוח, התורה במובנה הרחב, לא התפתח כלל.
ולמעשה הועתקו בארצנו המשוחררת והחופשית, הדפוסים, המתבוללים ביסודם, שהיו נחלת העם בגולה: הדוגמתיות והקיפאון המוחלט מצד הנקראים "דתיים", האדישות וההתעלמות ממנו, מצד הנקראים "חילוניים", ואצל כולם - הסכמה מתוך שתיקה שבעצם תחום התורה הוא רק ה"דת" - הצדדים הפולחניים והליטורגיים, שהיו היחידים שיכלו להתפתח בתנאי השעבוד והגלות.
ספר זיכרון: הרב ד"ר מנחם עמנואל הרטום ז"ל, חלק ב', גיליון סיוון תשל"ו (1976), עמ' 303, ישראל תשנ"ו (1996)
המנוסה מפני הרדיפות, והתעמולה הציונית, מביאות יום יום המון יהודים פרסים אל הארץ. בלב מלא ביטחון ובנפש שקטה, מתגברים הם על כל ההרפתקאות הרבות בדרכם הקשה, בתקווה להשתתף בבניין הארץ, משאת נפשם, בעזרתו המוסרית והחומרית של אותו המוסד העליון שברשותו מתרכזים כל האמצעים הכספיים של האומה, ואשר ישמשו לבניין הארץ על-ידי מרצם ועבודתם של כל חלקי העם, באין הבדל מוצאו וארץ גלותו. יהודי פרס בטוחים מאד, באותה ההנהגה העליונה, באות כוחה האמיתית של היהדות העולמית, שתעמוד בכל תוקף על הפרינציפ האנושי הצודק, מבלי לבכר אחד מאברי האומה על חשבון חברו, דבר הגורם למיתה נפשית ולדיכוי כל אותה ההתלהבות המשיחית, שתקפה את העם באשר הוא שם ... כנסייה נכבדה, היהדות הפרסית מביטה עלייך כעל אותו חלק הגוף, השולח דרך אלפי צינורות העורקים מזון לכל האיברים. חובתך היא למצוא את הדרכים, ולאחוז בכל האמצעים שישימו קץ לכל מצבנו העגום בארץ פרס. חובתך היא, לתת ליהודי פרס את חלקם בבניין ארצנו, ולהצילם בזה מעברי פי פחת, בהגיעם אל מחוז חפצם אחרי עמל ותלאה.
גיורא פוזיילוב, חכמיהם של יהודי פרס ואפגניסטאן, מולא מנחם הלוי, עמ' 142-143. משרד החינוך, ירושלים, תשנ"ו (1995).
אחת מנשות העיר זרזיס בטוניס, שלחה עוף לשחיטה, ותוך כדי מריטתו נתעוררה אצלה ספק בקשר לכשרותו. בדקתיו ומצאתיו לאחר העיון כי העוף כשר. האישה שספקות קוננו בליבה, החליטה לפנות לרב נוסף כדי שיחווה את דעתו על כשרות העוף. הרב השני בדק ועיין ופסק: יש ספק ברגל שמאל, העוף לא כשר. עם פסיקתו של הרב השני, פנתה האישה שוב אלי, בדקתיו שנית והוריתי לה כי העוף כשר. בגלל חילוק הדעות בינינו החליטה האישה לפנות לרב שלישי כדי לשאול בעצתו. הרב השלישי, לאחר עיון ובדיקה, פסק: העוף לא כשר, יש ספק ברגל ימין.
כששמעתי על פסיקת הרב השלישי, אמרתי שכעת וודאי שאין כל ספק לגבי כשרות העוף, היות שבפסק שפסקתי יש לי סיוע משני הרבנים. יש לי סיוע מצד הרב שפסק שיש ספק ברגל שמאל נגד הרב שפסק שיש ספק ברגל ימין, והרי אנו שניים המסכימים לכשרות רגל ימין, נגד דעה אחת האוסרת. וכן יש לי סיוע מצד הרב שפסק שיש ספק ברגל ימין נגד הרב שפסק שיש ספק ברגל שמאל, וגם בזה אנו שניים המסכימים לכשרות רגל שמאל, נגד דעה אחת האוסרת, והלכה יחיד ורבים הלכה כרבים.
מעובד מתוך הספר רבי מניני, עמ' 106-107, בהוצאת ר. כהן מ. חדד, ע"י "יתד התשובה", צפת, תשמ"ז (1987).
ביאר הגאון רבי יעקב פיתוסי, מדוע הוצרכו לתנאי של במתן תורה, לפי שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שאין התורה נקנית אלא בחבורה, שנאמר: 'חרב אל הבדים ונואלו'. ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה, שתורתם של אלו שלומדים בבדידות נחרבת, והם מטפשים ונואלים. לפיכך היו ישראל חבורת לימוד אחת ומלוכדת בעת מתן תורה. עד כאן לשונו. ונמצא כי מידה האהבה והאחדות בישראל היא הייתה יסוד מוסד לקבלת התורה. וכמה טעמים יקרים נאמרו בזה כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים, בספרם של צדיקים, מפי סופרים ומפי ספרים. האהבה שבין אדם לחברו, 'איש את רעהו יעזורו', וילמדו זה לזה את התורה. כי כך היא המידה, כי אין דברי תורה נקנים אלא על ידי לימוד בחבורה, כאמור. ...
ואפשר כי מטעם זה נתנה התורה בחודש סיון, שמזלו תאומים, להורות שמקבלי התורה עליהם להיות באהבה וחיבה זה עם זה כתאומים הללו, שהם אחים ורעים זה לזה. ואפשר כי מטעם זה גם כן ציווה ה' לעשות שניים כרובים על ארון העדות, הרומז לתורה, שבו היו מונחים לוחות הברית. והיו הכרובים שניים ולא אחד, 'ופניהם איש אל אחיו' - שם רמז ללומדי התורה שצריכים לעסוק בתורה בחבורה, איש את רעהו, ולא ביחיד, ושיהיו אוהבים זה את זה וכל אחד יבקש טובת חברו.
שמן המאור: חידושים וביאורים על התורה בדרך פרד"ס, שמות, עמ' רנט – רס, הוצאת בית המדרש שמן המשחה, אשקלון, תשע"ז (2017)
'אמר רבי שמעון בר נחמני, אמר רבי יונתן: אין הפורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה' - שוודאי כשנשלמה המידה ועדיין הרשעים עומדים במרדם, ואינם עושים תשובה, דין הוא שהקדוש ברוך הוא יתפוס את הצדיקים שהם כשעבוד נכסים, ואם לא יספיק גובה מן השאר, נראה מזה אם ימות הצדיק ישובו, ולכן דקדק לומר: 'אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים במרדם הם עומדים' - לפי שאם יזידון עוד הנה סילוק הצדיק עומד לגבייה על לשעבר, אבל בזמן שעומדים במרדם אזי באה פורענות לגבות השאר, ועם כל זה אינה מתחלת אלא מן הצדיקים, לפי שהם כשעבוד נכסים, וכל ששעבוד נכסים בעין, גובה ממנו תחילה על כל פנים, ואם לא יספיק גובה מן השאר. ונראה מזה שהצדיק עולה לחשבון גדול.
בן פדהצור, פרשת בראשית, דף ג ע"א-ב. דפוס מ. נחמן ושותפיו, שאלוניקי תקמ"ו (1786).
'למה נברא האדם יחידי? - ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומים זה לזה, אבל הקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו, שנאמר: תתהפך כחומר חותם ויתייצבו כמו לבוש'. ...
שאין חפצו של זה כחפצו של זה, כי זה יחפוץ בחפץ פלוני וזה באחר, זה רודף אחר תאווה זו וזה אחר תאווה אחרת, האישה היפה לזה היא כעורה לאחר, מפני שאם כל האדם יטה לבבו לאשה אחת או לדבר אחד יבקשו הכל לגזול אותו הדבר בזרוע ויאמר בליבו ארדוף אשיג. ולכן הייתה מחכמתו של ה' יתברך לשנות דעותיהם ורצונם. ועתה, אם אמת נכון הדבר והניסיון יוכיח שאין אדם דומה לחברו בפרצוף הפנים והכרת פניו ענתה בכל אחד ואחד מהם ...
ואחר הדרישה והחקירה גמרתי בליבי שסיבת שינוי הפרצופים הוא שינוי הנשמות ... באשר הן על מדרגות מתחלפות כמו המלאכים, ולא ראי זו כראי זו, ומשם ייפרדו הגופים כלים מכלים שונים. והפרצופים אינם שווים כי הנשמות הן הנה הבונים מעונות להם, וכאיש ביתו. ועל כן אין להפליא אם לא יהיה האחד דומה לחברו. ובעבור שפרצוף הפנים הוא החלק היותר נכבד מהאדם באשר שם הנשמה, אורה זורחת בחושים הנכבדים משרתים להשגות העליונות, בו עשה הנשמה יותר רושם מכל חלקי הגוף, ובעבור זה אמר הכתוב: 'חכמת אדם תאיר פניו.'
נשמת חיים, מאמר ג', פרק ב', דף מ"ב ע"ב-מ"ג ע"ב'. דפוס ע. שרענטצעל, שטעטין תרכ"א (1861).
'ושאינו יודע לשאול' - הוא ההמוני הנלווה אל הבן הרשע, רק שאינו יודע לשאול שאלות של דופי כהרשע, המתעה אותו. - תראה אתה לפתוח לו, כי אחר שאינו תועה מחמת שכלו, רק מחסרון ידיעה, עליך להשתדל עמו, ולהשיבו אל דרכי ה'.
אגדה מקובצת: ביאור נרחב על הגדה של פסח, עמ' ע"ז, הוצאת ניר דוד, רמת-גן, תשמ"ה (1985)
ודע שעניין המצוות שבין אדם לחברו, הוא גם ברוחניות, שמצווה גדולה לעזור למי שצריך עזרה ברוחניות, וכגון שיודע מחברו, שאינו מבין טוב סוגיית הגמרא וצריך עזרתו, הוא מצווה גדולה לעזור לו. וכמבואר בחכמינו זיכרונם לברכה, שעל ידי זה זוכה גם העוזר עצמו להצלחה גדולה בלימודו.
ועוד יש בזה מה שנתבאר לעיל, שבכל פעם שיהודי לומר תורה או מקיים מצווה, הרי הוא מועיל לכל עם ישראל, שעל ידי לימודו ומצוותיו נתקנים עולמות העליונים, ויורד שפע טובה וברכה, ברוחניות ובגשמיות, לכל עם ישראל. ובפרט באופן שקשה לאדם ללמוד מאיזה סיבה, ומצד עצמו היה מפסיק מלימודו, ומכל מקום מתאמץ וממשיך הלאה, מפני שיש לו רחמנות על הסובלים. ורוצה לעזור להם על ידי לימודו עמם, וודאי שהיא מצווה בין אדם לחברו. וכן לכיוון השני, בכל מצווה שבין אדם לחברו, ודאי שהוא גם מצווה שבין אדם למקום, שהרי ציווהו הקדוש ברוך הוא בכך.
אלפי מנשה: מכתבי הרמ"ע מלול זיע"א, עמ' 174. הוצאת יד הרב מלול. קיסריה, תשע"ה (2015)
'וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אתו על עץ' - איך יהיה 'באיש חטא' - לשון חסרון של 'משפט מות והומת'? - ויהי כמשיב: 'ותלית אותו על עץ' - רצונו לומר: זאת התלונה תשובתה תלויה במילת 'עץ' - רמז לערבנות ישראל והאחדות, כי על ידי האחדות אין שום אומה יכולה לשלוט בישראל, כי אז אנו דומים לעץ הקשה, ועל ידי שנאת חינם ופירוד לבבות ניתן יכולת לצד האחר לשלוט בנו, חס ושלום.
מנוחה וחיים, דף מ"ו ע"ב, דפוס האוצר העברי "בועז חדאד", ג'רבה, תשכ"ב (1962).
'והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ... ואהבך וברכך והרבך'. - אומר הקדוש ברוך הוא: מי הקדמני - ואשלם, מי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו בית, וכן על זה הדרך. ואם כן, אין לבריה אצל בוראה כלום, אבל אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: על-ידי השמחה, שאדם שמח בעשייה המצווה, בזה נוטל שכרו ואין עליו טענה - 'מי הקדמני'. וזהו: 'והיה' - אין 'והיה' אלא שמחה, שעל-ידי השמחה אדם נוטל שכרו לעתיד מושלם בלי טענת 'מי הקדמני' שעל-ידי השמחה 'עקב' - רוצה לומר: לבסוף 'תשמעון את המשפטים האלה' אזי 'ואהבך וברכך והרבך' בשכר לעולם הבא כאמור.
לקט שכחה - חלק שני, עקב דף ל"ה ע"א, דפוס ראובן מסכוויתש, מצרים, תרפ"ג (1923)
כמו שהאדם חייב להיזהר במצוות שבינו לבין המקום, כך הוא חייב להיזהר במצוות שבינו לבין חברו, ועל כן נכתבו עשרת הדברות, חמישה בצד הלוח האחד וחמישה בלוח השני, חמש הדברות הראשונות הם בין אדם למקום, חמש דברות אחרונות הם בין אדם לחברו, להגיד לנו ששניהם שקולים. ...
וכן אמר רבי חנינא בן דוסא במסכת אבות: 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו - רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו - אין רוח המקום נוחה הימנו' - כלומר שכל אדם שהוא זהיר במצוות שבינו לחברו, ועושה נחת רוח לבריות, גם לקדוש ברוך הוא הוא עושה נחת רוח. וכל אדם שהוא מצער את הבריות, הוא מצער גם את הבורא, כביכול. ועל ידי אהבת הבריות, האדם מתעלה למדרגה גדולה, לאהבת הבורא. ומעשה בתלמיד אחד ששאל את רבו, אמר לו: רבי, מצווה אחת אינני יכול לקיימה. אמר לו רבו: ומה היא בני? אמר לו: רבי, אהבת הבורא, התורה אומרת 'ואהבת את ה' א-להיך' ועדיין אין אני יכול להגיע לאהבת הבורא. אמר לו רבו: השתדל, בכל אופן, להגיע לאהבת חברך כנפשך, כמו שאמרה התורה 'ואהבת לרעך כמוך', וכשתצליח להגיע לאהבת חברים, אז תזכה להגיע גם לאהבת הבורא.
מה אדם, עמ' 120, אשדוד, תרנ"ז (1997).
'וכל בניך לימודי ה' - כל ישראל מקיימים תרי"ג מצוות. ואיך יקיימו כל אחד מישראל תרי"ג מצוות? לזה תירץ 'ורב שלום בניך' על ידי השלום שבין ישראל נחשבים כגוף אחד.
וזהו כוונת הכתוב: 'שלום רב לאוהבי תורתך' ועל ידי השלום ואחדות 'אין למו מכשול' - שלא יקיימו כל תרי"ג מצוות, או פירוש 'אין למו מכשול' - רצה לומר: שאינם חוזרים בגלגול כיוון שביניהם השלום, נמצא שקיימו כל תרי"ג מצוות. ... אפילו שלא תקיימו כל התרי"ג מצוות, כיוון שבינכם שלום נחשב לכם כאילו קיימתם בכללות כל ישראל ויש לכם שכר הרבה.
בן מכבד אב, עמ' ב, ירושלים, תרס"ו (1906)
'אדם כי יקריב מכם' - מי שיעשה הקורבן, ויתנחם על עבירות שעשה, ונכנע לו, והביא קורבן - יקרא אדם, שהוא מבחר המין ונחשב 'מכם', אבל אם יחטא ועדיין הוא עומד ברשעו, לא יקרא אדם ואינו נחשב 'מכם' - דהיינו שאינו נכלל בכללות ישראל.
זרע אמת, פרשת ויקרא, דף ט"ל ע"ב , ליוורנו, דפוס אליעזר מנחם אוטולינגי, תרי"א (1851)
'כשרואה הקדוש ברוך הוא דור שכולו חייב, נוטל צדיק אחד ומכפר על הדור' עד כאן לשונם. ויש לומר ממה נפשך: אם יש בידו למחות ולא מיחה - הרי בחטאו מת, ואם אין בידו למחות - מה עונשו של צדיק זה?! ולהבין נקדים מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שמניין מצוות התורה הם תרי"ג מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, כנגד רמ"ח אברים אשר באדם ושס"ה גידים. ולכן צוותה לנו התורה בהם, כדי שהאדם יקיימם ויהיה שלם, ובזה יזכה באחריתו להיות מרכבה אליו יתברך שמו. ואם הקדוש ברוך הוא רואה דור שכולו חייב, יש צדיק אחד שאין בידו למחות, אבל לעולם הוא אינו יכול להשלים חוקו, שיהא גופו שלם כנזכר לעיל, שהרי יש כמה מצוות שאין יכולת ביד האדם להשיגם כמו פדיון, תרומה, מעשר והרבה כדומה לזה. לכן הקדוש ברוך הוא נוטל אותו צדיק, ועל ידי זה ירגישו בני עירו או בני דורו במיתתו, ויחזרו בתשובה ויקבלו מצוות ומעשים טובים, ונעשה הוא שותף להם באותם המצוות, לפי שמיתתו גרמה להם לעשותם, לכן יחשב כאלו קיים כל התורה כולה.
מרפא לנפש, דף ל"ה ע"א , אלכסנדריה, דפוס פרג חיים מזרחי, תרנ"ט (1899)
'השולח לחברו תשורה או שנתן לו מעות כשמטה ידו, והוא ממאן ליקח, וזה נשבע שאי אפשר שלא תיקח, והפציר בו עד שלקח, וכן כל כיוצא בהן, אף על פי שלא פירש הרי היא מתנה, ואינו יכול לחזור הוא ולתבוע עד שיפרש שהוא מלווה. וכן השולח לחברו כדי יין וכדי שמן ופירות בעת הנישואין, אין נגבים בבית דין מפני שהיא גמילות חסדים, ולא נאמרו דיני שושבינות, אלא במעות בלבד'. -
מדקדק לפרט אלה משמע שאם שלח בגדים, וכל שכן כלי כסף וכלי זהב נגבים בבית הדין, ואף שסיים: 'ולא נאמרו דברי שושבינות אלא במעות בלבד' - צריך לומר שלא בא להוציא אלא מיני אוכלים או שנאמר בהיפך ... ובשו"ת מהר"ם גאלנטי, זיכרונו לברכה, סימן ט', כתב שלפי לשון רבנו: לא שלל כי אם דבר אכילת יין ושמן ופירות אבל מיני תכשיטים זהב וכסף, נראה שדין מעות יש להם. וכו' עד כאן. אומנם בכתב יד קדמון מצאתי כתוב וזה לשונו: כתב 'בעל העיטור', זיכרונו לברכה, דיני השושבינות, לא נאמר אלא במעות בלבד אבל שאר כל דברים כגון פירות, כסות וכלים, שאדם שולח לחתן, אינו יכול חזור ולתובעו בהם, ולשאר אדם שאינו חתן, אפילו מעות - מתנה הם, כל מה ששולח לו, וכן כתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה, 'וכן השולח לחברו כדי יין' עד 'אלה במעות' ולחתן בלבד. עד כאן לשונו. הרי שזה הרב הבין הפך דברי הרב גאלנטי, זיכרונו לברכה, ואם באנו לדייק לשון המשנה: לא מיעטו אלא כדי יין ושמן, שהם מיני פירות, זה שאר דברים, כולם ניתנו להיתבע, וכיוון שפלוגתא היא, וספק יש בדבר, ידוע שהמוציא מחברו עליו הראיה.
מעשה רקח, חלק ד', הלכות זכיה ומתנה, הלכה ט"ו, עמ' ש"ל, שמואל עקיבא שלזינגר, ת"א, תשכ"ד (1974)
'לא תשנא את אחיך בלבבך; הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא' - ואתה 'עם הארץ' לא תשנא את שהוא 'תלמיד חכם', כמו שנאמר: 'את ה' א-לוהיך תירא', שהרי אחיך הוא, שהרי כל ישראל קרויים אחים ואין בהם פירוד, כמו 'בן איש אחד נחנו', לפיכך אם הוכיח אותך לא תשנא אותו בלבבך, שהרי חלקך בגן עדן - יורשו הוא, וחלקו - בגיהנם תירש אתה. וגם אתה 'התלמיד חכם' לא תשנא את אחיך בלבבך ולא תוכיח אותו, שהרי אחיך הוא. לפיכך 'הוכח תוכיח' - אתה 'התלמיד חכם' הוכח אותו אפילו מאה פעמים, שהרי עמיתך הוא, 'ולא תישא עליו חטא'.
שפת אמת, קדושים, עמ' פב, הוצאת בני המחבר, ירושלים, תשנ"א (1991)
כדי שהאדם יוכל להיות בטוח בסליחה וחנינה בראש השנה ויום הכיפורים, מה יעשה? –
יאחד וידבק עצמו בציבור, עם העם כולו, כי באחדות הוא זוכה לחנינה הכללית בזכייה של י"ג מידות האמורות בתורה. וכמו שאמר הושע: 'חבור עצבים אפרים הנח לו' – פירוש: כשישראל היו מחוברים יחד מחל להם הקב"ה על הכל.
וזהו שמצינו בגמרא יומא: שמקדש ראשון חרב מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. והמקדש השני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? - מפני שהיתה בו שנאת חינם. ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם - כלומר עבירות שהיו במקדש הראשון הכל ראו אותם והכל ידעו והכירו מפני מה נענשו. אבל המקדש השני שהיתה בו שנאת חינם, והוא דבר שבלב ולא נתגלה אלא ליודעי תעלומות, ובוחן ליבות וכליות, לפיכך מידה כנגד מידה לא נתגלה קיצם.
לכן התרופה לזה היא התקרבות הלבבות, להיות כולם באחדות אחת, ואף כאשר צריך לקיים מצוות 'הוכח תוכיח', יעשה זאת לא מתוך שנאה, אלא 'טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת'.
זיכרון אשר, עמוד נ'. הוצאה פרטית, נדפס בבני ברק. תשנ"ב (1992)
'היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה' - רובם של ספנים חסידים הם, שידעו כוחו וגבורתו של הקדוש ברוך הוא, ומבקשים רחמים מהשם יתברך שיגיעם לשלום, וכל שעה עיניהם תלויים למרום.
גם כן זאת האשה, לא היתה בטוחה על רוב השתדלותה וחריצותה במלאכה ובמסחר, כי אם על בקשת רחמים מהשם יתברך שיברכנה בכל מעשי ידיה. וזהו 'ממרחק תביא לחמה' - דהיינו לחם מן השמים שהוא רחוק, משם היא מביאה.
משח"א דרבותא על התורה, א, בראשית, עמ' ריז, מכון 'מאורות זרחו', ירושלים, תשע"ו (2016).
צריכים אנחנו לבטל ולסלק שנאת חינם מביננו, ולהיות באחדות אחד כאיש אחד חברים, באהבה ואחווה שלום וריעות, ועל ידי זה נקל להיות כל אחד מקיים כל תרי"ג מצוות התורה, אף מה שאין ביכולתו לקיים, שכל המצווה שעושה חברו נחשב לו כאילו עשאה הוא עצמו. ובזה פירש הרב 'מעיל יעקב', זכרונו לברכה, מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'כפלח הרימון רקתך' - אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון' - דהיינו מי שחושב עצמו כפלח הרימון, שהוא חצי רימון, פלג גוף ושלמותו הוא רק על ידי חברו במידת האחדות, וכנזכר, אז אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון שלם, שמה שעושה חברו נחשב לו כאילו עשה הוא וכנזכר. מה שאין כן השנאה, שהיא מידה פחותה וגרועה במאוד מאוד, שעל ידה נחרב בית שני, בעוונותינו הרבים. וכמו שכתב הרב 'אדרת אליהו', זכרונו לברכה, רמז הכתוב: 'והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים' - רצונו לומר: המלך דוד הוא מלך המשיח זקן מאוד, שזה קרוב לשני אלפים שנה, בושש רכבו לבוא, ולמה? - ויהי כמשיב: 'ויכסוהו בבגדים' - רצונו לומר: בשביל מה הוא מכוסה ועדיין לא בא? - הוא בשביל הבגדים, לשון בגידה ושנאה, השם יתברך יסלק שנאת חינם מביננו, ויצמח ישועתו ויקרב משיחו אמן.
חכמה ומוסר, דרוש (כללי), דף כ"ג ע"ב. דפוס ישועה חדאד, ג'רבה תש"ב (1942).
'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' - ובזה אפשר לפרש כוונת התנא באבות: 'אם אין קמח אין תורה' - כי הקמח רומז לשלום כמו שהקמח על ידי הלישה, נדבק ונעשה הכל אחד, כן על ידי השלום נדבקים לאגודה אחת ובאחדות אחת, וזה שנאמר: 'אם אין קמח' - שאין שלום בעולם, אז בידוע ש'אין תורה' - שאם יש תורה בוודאי היה שלום בעולם על ידי התלמידי חכמים.
יקר הערך, עמ' ע"ו, דפוס חברת זוהר הצדקה, ג'רבה, ת"ש (1940)
יש להקשות על קרח ועדתו שנבלעו חיים שאולה, הוא וכל אשר להם, והרי מקובלים אנו ש'אין אדם מת ומשלם', אך נראה לומר על המחלוקת - מת ומשלם, כמו דור הפלגה וכיוצא. גם כן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שנחרב הבית על שנאת חינם. אם כן לפי זה, גם בחורבן הבית, כיון שהיה להם שנאת חינם, ולא יש להם אהבת חינם, על כן מתים ומשלמים. וזהו כוונת רבי יהושע הנזכר שאמר: 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים' כנזכר, וכוונתו 'אין אדם מת ומשלם' כנזכר. אזי הבין כוונת התינוק וענה: 'הלא ה' זו' - גימטרייה 'אחד' - רצה לומר: חטאו באחדות, כמו שאמר הכתוב 'ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ'. ואם לא יש להם אחדות. ולכן רבי יהושע הבין כוונתו, ולכך אמר 'מובטחני בו שמורה הוראה בישראל'.
שעת הרחמים, עמ' רס"ד-רס"ה, הוצאת נין המחבר רבי דוד דמרי, בני ברק, תשס"ד (2004).
'את ה' א-להיך תירא, אותו תעבוד, ובו תדבק ,ובשמו תשבע' - מצוות עשה רמוזים בשם הוי"ה ברוך הוא, ומצוות לא תעשה רמוזים בשם 'א-לוהים' ... ועוד כתבו רבותינו זיכרונם לברכה, שעיקר ביאת האדם לעולם הזה, כדי לקיים מצוות ה', כי מי שאוכל את שאינו שלו, מתבייש להסתכל בפניו.
וזהו שנאמר: 'את ה' א-לוהיך' - שהם מצוות עשה ולא תעשה. וכי תאמר הרי יש כמה מצוות שאי אפשר לקיים, כגון מצוות כוהנים וחליצה וכולי, לזה אמר: 'תירא אותו', כלומר: תראה תיבת 'אותו' - שממנה מוכח הערבות, וממילא 'ובו תדבק', כמו שפירשו רבותינו זיכרונם לברכה: 'ואתם הדבקים' - אימתי דבקים? - 'בה' א-לוהיכם', שהם מצוות עשה ומצוות לא תעשה. וכן 'ובו תדבק', אם כן לפי זה: 'ובשמו תשבע' - מלשון שביעה, בשין שמאלית, ואינו מתבייש להסתכל בפני השכינה.
שעת הרחמים, עמ' רצח, הוצאת נין המחבר רבי דוד דמרי, בני ברק, תשס"ד (2004).
'העבט תעביטנו' - אין לי אלא שאין לו ואינו רוצה להתפרנס. אמרה תורה: תן לו דרך הלוואה. יש לו ואינו רוצה להתפרנס, מניין? - תלמוד לומר: 'תעביטנו' מכל מקום'. עד כאן לשון הגמרא.
מכאן משמע עד היכן מגיע חיוב האדם, להיטפל בשביל חברו שלא יינזק וימות. כי אף מי שיש לו ממון, ובטלה דעתו אצל כל אדם, להיות אכזר על נפשו, ולחוס על ממונו הקל, ואינו חס על קיום גופו החמור, מחויבים אנחנו לנהוג עמו כמו 'ענה כסיל כאולתו', ולתת לו ממון לפרנסתו, בכל אופן שיהיה, בין שיש לו ובין שאין לו. ואף שאינו רוצה להתפרנס מאחרים ולא משלו, מפני אהבת הממון או שאין לו ואינו רוצה להתפרנס מאחרים מפני הבושה, לכן בה הכתוב בלשון כפול לומר: 'העבט תעביטנו' - ולהיפרע ממנו לאחר מותו, ממי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו, כי אינו אלא כי הוא נפש רעה ועינו רעה בשלו. ולמי שאין לו ואינו רוצה מפני הבושה, אין נפרעים מהלוואתו כי פותחים בהלוואה ומסיימים בהלוואה.
חזון עובדיה, דף ל ע"א, דפוס אליעזר מנחם אוטולינגי, ליוורנו, תקצ"ו (1836).
כמה חביבין ישראל לפניו, יתברך שמו, שנתן להם כלי חמדה היא התשובה המעולה, ש'היא תפארת לעושיה' - בעולם הזה ובעולם הבא. והיא היא המכרעת כל העבירות שעשה האדם לכף זכות. ...
והנה התשובה, מלבד מהותה ועצמותה, שמביאה את האדם לחיי העולם הבא, עוד בה, שמועילה גם כן לאדם בעולם הזה, להיות מצבו בטוב, בעושרו וזהבו וכספו ובריאות גופו ופטור מכל הרפתקאות, שלא יעדו עליה מדינה של כת המקטרגים. ... כי מיד בתשובתו נעשה צדיק וחביב לפני יתברך.
אשביע לחם, עמוד לה'. הוצאת דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה תש"ו. (1945)
ראש הרבנים היה רבי דוד בן זמרא, אשר פעל הרבה ותקן תקנות רבות לתועלת העדה הגדולה בקהיר. בשנת רפ"ז נפלו דברי ריבות בין שתי העדות: מסתערבים ומערבים, בהיות שהיו משתמשים בני העדות האלה בבית הכנסת אחד, אשר למסתערבים, והיו מתפללים כאחת. אמנם ההקדשים היו נפרדים, כל אחד לעצמם, וכן המשרתים היו פרטיים לכל קהל וקהל. ובהיות שהמערביים היו הרבים, רצו לצאת מגבולם, ולהקדים עצמם לפני הקהל הקדוש מסתערב, ישמרהו צורו ויחייהו, לעלות לקרוא בספר התורה תחילה, בשמחות וגיל וחופת חתנים ומילות וזולתם, ויקריבו את משפטם לפני הבית דין של רבי דוד בן זמרא, וכדי להשבית המריבה, גזר עליהם שיבחרו כל קהל וקהל, חמישה ברורים לפשר ביניהם ... ואחרי שנתוועדו ביום השישי בארבע ועשרים יום לחודש סיון, גזרו אומר שבכל עת יהיו המסתערבים מקדימים, לכל דבר אשר בקדושה.
דברי ימי ישראל בתוגרמה, חלק ב' פרק ו' עמ' 181, הוסיאטין, תרע"א (1911)
ניתן לבאר שכידוע יהושע היה מנקה ומסדר את בית המדרש, היו כולם אומרים לו שאין זה מכבוד תלמיד חכם לעשות כן. ואף על פי כן המשיך במנהגו. לבסוף, כשראו שיהושע הוא הממשיך של משה רבנו, אמרו הזקנים, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, מדוע אנו לא סידרנו וניקינו את בית המדרש? אילו היינו עושים כן, היינו זוכים כעת לטובה מרובה. ואכן, מצינו בגדולי ישראל שהיו מקפידים לנקות את בית הכנסת. כך מסופר על רבינו יצחק, אביו של רש"י, שהיה בכל ערב שבת מנקה את ארון הקודש עם זקנו.
ספר דברי מרדכי- שמות. עמוד רכ"ט- ר"ל. מכון דרכי הוראה לרבנים, ירושלים, תש"ע , 2010
'נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען' - כתב רבינו יעקב בעל הטורים: שלוש פעמים במסורה כתוב 'נחנו' במקום 'אנחנו'... שלוש הפעמים הללו, באות ללמד את הדרך שבה מנהיגי ישראל צריכים לילך.
יש מנהיג שהוא נחבא אל הכלים, ספון באוהלה של תורה, ואינו שם לב לכלל העם - להנהיגם, ללמדם ולהדריכם. במצב כזה גדלים, חלילה, בעם ישראל מורדים ופושעים, והגורם לכך - שלא לימדו אותם תורה. זהו - 'נחנו פשענו ומרינו' - אנחנו גרמנו לכך שיהיו פושעים ומורדים.
טענה זו מתחזקת לאור העובדה ש'כל ישראל ערבין זה לזה', ודבר זה נרמז ב'נחנו' השני - 'בני איש אחד נחנו'... התקנה לכך היא - 'נחנו נחלץ חושים לפני ה' - כלומר על מנהיגי ישראל לאזור חיל וללמד את בני ישראל תורה.
ספר דברי מרדכי- במדבר, פרשת מטות, עמוד ר"נ- רנ"א. מכון דרכי הוראה לרבנים, ירושלים, תש"ע , 2010
זה למעלה מחמישים שנה, היו העם נכשלים לצאת חוץ לעיר ביום השבת, משארותם צרורות בשמלותם וכו', וכמה טרח אותו צדיק, הרב המופלא, חסיד וקדוש, מורי ורבי זקני ועטרת ראשי, כבוד מורנו הרב רבי משה בן ג'ו, זכר צדיק וקדוש לברכה, לתקן המעוות ולא עלה בידו, ועד אחרון עמד והחרים וכו' ומאותו יום תמנע היתה לצאת וכו'. האמנם באלו הימים, נשתנה הזמן ממה שהיה, מכמה טעמים וחזרו העם לצאת וכו'. וכמו הצער עלה מסיבת בחרם החמור, נוסף על אסור ההוצאה וכו'. ובכן ההכרח אלצני לבקש איזה צד היתר, מפי סופרים ומפי ספרים, לפי מיעוט שכלי, באשר עיני אדוני שיחיה לימים ארוכים תחזינה, בפרק כל כתבי, אך יודע אני בנפשי מיעוט ערכי עלי, אדם שאינו ראוי, וניבו נבזה, אין לו ברירה, בעניין זעיר, כל שכן בכגון זה כי צריכה רבה. על כן אמרתי אלכה נא אל איש הא-לוהים, וכל הנהרים אליו ינהרו, להראות לנו את הדרך, כי ממנו תוצאות חיים. ואם אזכה שיורה בעיני קודשו להסכים על ידי, אשיש ואשמח כמוצא שלל רב. ואם נטיתי מדרך הישר, הנה דברי כלא היו, וסלח נא, אנכי מבקש על פני טורח.
שו"ת רבי מרדכי בן ג'ו, עמ' קמ"ב, 'מכון מלכי רבנן אשדוד', ירושלים, תשע"ח (2018)
להיות שבעיר תהילה לונדון, יגן עליה א-לוהים, קמו כמה אנשים, עברו חוק ומעלו בחרם הקדמונים, אשר תקנו לקדושים אשר בארץ המה, זיכרונם לברכה, והסכימו בכל תוקף, שלא יוכל שום אחד מהם, להיפרד ולהתפלל בשום בית כנסת כי אם בקהילת קודש 'שער השמיים' הקבוע להם. והאנשים הנזכרים מעלו בחרם הנזכר, והלכו להתפלל בבית כנסת אחר, ומעלת הזקנים וטובי הערי וחכמיה, הכריזו את האנשים הנזכרים, שלא יוכל שום בר ישראל להתקרב אליהם כלל, ועד היום לא חששו האנשים ההמה, לבוא ולבקש התרה, על מעלם אשר מעלו בחרם, כלל. והן עתה מקרוב נתוועדו כל זקני העיר ההיא, והסכימו לבטל ההסכמה הנזכרת מסיבה אחרת. ...
והנה לא יכולתי לסבול דברים אלו, למי שאמר שאין להם התרה, אם באים לחזור בתשובה, שהלא כלל גדול הוא בתורה - אין לך דבר שעומד בפני התשובה, וזה אפילו תינוקות של בית רבן יודעים זה, וכמו שכתב הרב המשיב, ה' ישמרהו, שכל כוונתם הוא שיחזרו בהם וישאלו התרה, על מעלם אשר מעלו בחרם, ואם תאמר מה יועיל ההתרה אשר יתירו להם, כיוון שכבר עברו על החרם, זה אינו קושי.
בני בנימין וקרב איש, סימן ג', דף ג' ע"ב, דף ה' ע"א, דפוס יואל משה שאלאמאן, ירושלים, תרל"ו (1876)
'ועבדתם את ה' א-לוהיכם, ובירך את לחמך ואת מימך' - הנה צריכים אנו למודע, למה פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד? - אמנם יובן בהקדים מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'המתפלל על חברו, והוא צריך לאותו דבר, נענה תחילה'. וידוע גם כן שהמתפלל ומבקש איזה דבר, אינו שואל בלשון יחיד, שהשטן מקטרג עליו, ולכן בקש תמצא שכל התפילות והווידויים, שתקנו לנו חכמינו זיכרונם לברכה הם בלשון רבים, כדי שיהא כולל אדם תפילתו בתוך הציבור, כמו שנאמר בשונמית שאמר לה אלישע: 'היש לדבר לך אל המלך', ותאמר: 'בתוך עמי אנוכי יושבת' - רוצה לומר: אל תפרוש אותי, להזכיר לי עווני, אלא 'בתוך עמי אנוכי יושבת' ולא אפרוש מן הצבור. והקדוש ברוך הוא, שהוא יודע מחשבות אדם, הוא מקבל תפילתו, ונותן לו שאלתו. וזה אומרו: 'ועבדתם את ה' א-לוהיכם' - רוצה לומר: עבודה זוהי תפילה תהיה בלשון רבים, ואחר כך הקדוש ברוך הוא, שהוא בוחן כליות ולב, הוא מקבל את תפילתך, ועונה אותך ברחמים: 'וברך את לחמך ואת מימך'.
מאמר מרדכי, עמ' ל דפוס השותפים אברהם יצחק קאשטילו ואליעזר סעדון, ליוורנו, תקמ"ז (1786)
החיים קצרים, וביכולתנו לקבוע את גורלנו. חשוב לפתח חזון ולחשוב רחוק. גם את המסע בן אלפי הקילומטרים מתחילים בצעד אחד. למסע הגדול שלכם קבעו מטרות קצרות טווח, שאפשר להשיג אותן בטווח נראה לעין. "יד רוחצת יד", ההצלחה שלנו תלויה בתמיכה של הסביבה האנושית שלנו, עלינו לתמוך בשותפינו כדי שגם הם יתמכו בנו. א-לוהים ברא אותנו עם שתי עיניים, שתי אוזניים אך רק עם פה אחד! להזכיר לנו את היחס בין מה שרואים ושומעים לבין מה שאומרים.
'ספר ר"מ - רחל ומרדכי' עמוד 2
עכשיו, שאין לנו מקדש, מי המקדש? - התלמיד חכם, שהוא עוסק בתורה הוא המקדש. 'ושכנתי בתוכם' - כל תלמיד חכם, כל המילים שמוציא מפיו כשעוסק בתורה או בתפילה, או עושה איזה מצווה, ובפרט יש לנו מוסר מהרבי משה בן נחמן, נחמני' שהאדם לא יימנע מלומר לפני כל מעשה טוב, לפני כל תפילה, לפני כל עסק תורה: 'בשם כל ישראל'. אם אומר המילה הזאת: 'בשם כל ישראל' - הבירור הוא לא רק לעצמו - אצילות, בריאה, יצירה, עשיה של שורש נשמתו, אלא יכול לברר כל מיני אצילות, בריאה, יצירה, עשיה של כל עם ישראל, וכולם מברר אותם, ומעלה אותם במעלות רמות בשורשם העליון, כל אחד ואחד בנקודה שלו באצילות, בריאה, יצירה, עשיה שלו, בשורש נשמתו.
אם כן, כל אחד ואחד ייקח העצה הזאת מהרבי משה בן נחמן, נחמני, ויזכור אותה לפני כל תפילה, לפני כל לימוד תורה, לפני כל מצווה, לפני כל מעשה טוב, יגיד 'בשם כל ישראל'. שלוש המילים 'בשם כל ישראל', זה עושה תיקון עצום, ומעלה השכינה עם כל ניצוצות הקדושה, כל רפ"ח ניצוצים ששייכים הן בזמננו, הן בזמנים שעברו, הן בזמנים שעתידים לבוא, יכול לברר אותם על ידי התורה.
רבינו מרדכי שרעבי, הקלטות נדירות, בבית הכנסת אוהבי ציון בשנת תשכ"ה (1965), עמ' 248. נהר שלום, ירושלים תשע"ו (2016).
'וישאלו איש לרעהו לשלום' - אפשר לפרש שהפסוק אומר שאם אדם שואל ממך איזה כלי או איזה דבר, תעשה טובה ותשאיל לו מפני השלום, שתהיו אוהבים וידידים. וזהו שאמר: 'וישאלו איש לרעהו' - ולא יחזיר פניו ריקם מפני השלום.
גדולת מרדכי, כרך ב', דף רכ', הוצאת ארגון יוצאי האי ג'רבה ודרום תוניסיה בישראל, ירושלים, שלהי חג החנוכה, תשמ"א (1981)
לב האדם מודיע לו המחשבות והמעשים שהם לפי המוסר, או מתנגדים לו, ואמיתת הודעה זו תוחש במקצת על ידי השמחה שאדם שמח בעשותו הטוב, ובחרטה שמתחרט אחרי עשותו הרע. ובהשכיל על מעשינו, נחוש כי מחויבים אנחנו לדרוש אחר כל מעשה טוב שנוכל לקיים, ואחר כל מעשה רע שנכון להתרחק ממנו. וכגודל השכלתנו, כן יגדל בעינינו מספר חובותינו המוסריות והמדיניות. ...
מהדתות היותר נבערות מדעת, עד הדת המלמדת דעת אחדות ה' היותר טהורה, משפחות בני האדם שבימי פלג נפלגו אשה מאחותה, הלכו וגברו זו על זה בהשתדלותן לייסד יסודי ישוב הכללי. בכל מעמדי חייה, חברת בני האדם שומרת חותם תכנית חיות בניה, והוא רחשי ליבם, שאם אם יביאו למעשה רשע ואכזריות, לאמונות מוטעות מעצמן או מהדרכת ראשי העם ותועלתם, הם תמיד סיבת חדווה לאדם במלאו חובתו, או סיבת צער בדעתו כי גרע ממנה, או עשה מעשה רע ... שתוצאות הרע תחדלנה בזמן קצר, כי הרע משחית את עצמו בהשחיתו פועליו, בעוד שתוצאות הטוב קיימות לעולם, ומועילות גם לאלף דור, לפי שהטוב הוא חיים ותוספת ימים בעולם.
רוח ישראל, עמ' 97. דפוס יוסף פישער, קראקא, תרנ"ד (1894).
'ראה אנכי נותן לפניכם היום, ברכה וקללה' - התחיל הקדוש ברוך הוא את מתן עשרת הדברות בלשון 'אנכי'. זהו כוונת הפסוק: 'ראה אנכי' - אם תזכור ותראה את המעמד של 'אנכי', ששם נאמר: 'וכל העם רואים את הקולות', וזה נוגד את הטבע, כי דבר רוחני אי אפשר למשש אותו, אין חוש הראיה יכול לראות אלא דבר גשמי. אך כשיש לב אחד, האיחוד משפיע לקבל שפע מעל הטבע. 'נותן לפניכם ברכה וקללה' - לא לאבד את המעלה הזו של אחדות.
ספר זיכרון גדולת מרדכי, עמ' קכז, הוצאת המשפחה. בני ברק, תש"ע (2009)
בבית שני היו לומדים תורה, ומה שנחרבה הוא בעוון שנאת חינם, ובעבור זה נתארך הגלות, כי כל זמן שיש בנו שנאת חנם אין תיקון. יהי רצון מלפני ה' שייטע בלבנו אהבתו, ואחדותו, ויעזרנו על דבר כבוד שמו יתברך. ואפשר שעל זה בא הרמז בדברי יעקב אבינו, עליו השלום, באומרו: 'וירא והנה באר בשדה' - שם רמז שיעקב אבינו, עליו השלום, תמה ואמר שהיו עוסקים בתורה בבית שני, הנקרא 'שדה', כל ישראל כולם: כהנים לויים וישראלים, וזהו אומרו: 'והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה' - וזה חיות כל ישראל. וזה אומרו: 'כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים', ואם כן למה זה נחרבה? – והשיב: 'והאבן גדולה על פי הבאר' - רצה לומר, שעוון שנאת חינם, הנקרא 'אבן גדולה', הוא הגורם שלא הועיל לימוד תורה. ה' יתברך יעזרנו ללמוד תורה לשמה, ולקיים 'ואהבת לרעך כמוך'.
פרשת מרדכי, עמו' קח, דפוס רפאל חיים הכהן. ירושלים, תרצ"א (1931)
'נשוא את ראש בני גרשון, גם הם למשפחותם לבית אבותם' - אפשר לפרש על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה: מצווה להחניף את הרשעים, כי על ידי זה הם שבים בתשובה, ובלי זה הם מוסיפים על חטאתם פשע, וכמו שהיה הלל עושה, 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'.
וזה שאמר 'נשוא את ראש בני גרשון' - הם הרשעים המגורשים מתורה ומצוות, צריך לעשות להם נשיאות ראש ומעלה, כי על ידי זה, ישובו גם הם למשפחתם לבית אבותם, להתנהג ביהדות וביראת ה' כשורש אבותם אברהם יצחק ויעקב.
דברי מרדכי דף ו' עמ' ב' דפוס עידאן, כהן, צבאן. ג'רבה תש"ה (1945)
'זה דור דרשו [דורשיו] מבקשי פניך יעקב סלה. ...ויבוא מלך הכבוד' - 'דרשו' כתיב.
אפשר לפרש על פי מה שידוע, שלא חרב בית המקדש, אלא בעוון שנאת חינם, ואם יהיו כל ישראל באהבה - אזי נגאלים. וזה שאמר - 'דרשו' לשון יחיד, שאם יהיו כל הדור 'דרשו' כאיש אחד - דהיינו מרוב האהבה, אז 'ויבוא מלך הכבוד', שיבוא מלך המשיח, שיבנה בית המקדש, וישרה שכינתו עלינו בבוא הימים, אמן.
נעים זמירות, עמ' ל"ג, דפוס רפאל חיים הכהן בע"מ, ירושלים, תשכ"ב (1962)
גם ישראל אינם יכולים לקיים את כל התורה, משום שהרבה מצוות אין האדם יכול לקיימם כגון שלא באו לידו, או התלויות בארץ, באופן שגם ישראל אינם יכולים לקיים את התורה!
אבל ישראל, שהם נחשבין כגוף אחד ממש, ומה שמקיים זה כאילו קיים זה, ואחר שבכללותם נמצאת התורה מתקיימת. אמנם יצדק כל זה, בזמן שישראל הם בשלום ואחדות, שאז נחשבין כאיש אחד.
ע"ם מרדכי, דרוש לשבת כלה, דף י"ד עמ' ב', דפוס 'המערב', ירושלים, תרצ"ג (1933)
'לך ואספת את זקני ישראל' - אימתי ישראל עומדים כשיש להם זקנים ...והעיקר הוא להתאסף יחד, ומכיוון שתועלת מרובה יוצא מאסיפת הזקנים, לכך גבר כוח היצר, והפריד בין הדבקים, ולא מצוי אדם גדול בעל השפעה שיוכל לארגנם יחד, ולפיכך כל אחד ואחד מן הזקנים, יתעורר ולחשב חשבונו של עולם, ולאמר: אולי אני הוא הגורם ובשלי הצער הזה. ...
ומעלת ותועלת האסיפה יחד, עד שהקב"ה הטביע אותה, אפילו בציפורים היותר חלשים ... ומי הם הציפורים שעכשיו צריכים להתאסף יחד? הלא הם רבנינו וגדולינו, אשר בית ישראל נשען עליהם.
מחשבות שלום, עמ' 71, דפוס מוריה, ירושלים, תש"ח (1948)
'מה ששנוא עליך - לחברך לא תעשה, זו היא כל התורה כולה, והשאר פירושה הוא, לך ולמד' - ובאמת, כי דייקת תמצא, רוב המצוות הם תלויים באהבת חברו כמוהו, כל מצוות צדקה, ולקט שכחה ופאה, תרומות ומעשרות, ומשא ומתן באמונה, ואיסור ריבית, והרבה כיוצא בהם. אחר כך כמעט כל המידות: הרחמים והחנינה וארך אפים ורב חסד, ולדונו לכף זכות, ושלא לעמוד על דם רעך, והרחקת רכילות, ולשון הרע, והוצאת דיבה וליצנות, וקנאה ושנאה ונטירה, ועניין כעס ורצון ורדיפת הכבוד, ומידות אלפים ואלפים כיוצא בהן, שיקיים רוב מצוות עשה ולא יעבור על רוב לא תעשה, ויהא שלם בכל המידות כשיאהב לחברו כמוהו. ואף מה שלא שייך בין אדם לחברו, כמו מאכלות אסורות וחמץ בפסח וכיוצא בהם, יקיימם בקל וחומר - אם יאהב לחברו כעצמו, קל וחומר יאהב להקדוש ברוך הוא, העושה חסד חינם עמו, חסד של אמת, והוא אדון העולם ובידו הכל יתברך שמו, הרי 'ואהבת לרעך כמוך' הוא הרגל, שהעולם עומד עליו, הרי 'ואהבת לרעך כמוך' הוא הגורם 'ואהבת את ה' א-לוהיך'.
תוכו רצוף אהבה, פרק ראשון, דף ו' ע"א. דפוס פיסא, תקע"ח (1818)
'הקשיבה לקול שועי, מלכי וא-להי כי אליך אתפלל - נראה לעניות דעתי, דוד המלך, עליו השלום, בא לרמוז, שנהיה זהירים במידת השלום, והוא מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: ה' עוז עמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום', עד כאן.
וכוונתם בזה: על ידי השלום שיהיה בעם ישראל, נעשית האחדות היקרה, וגם למעלה בשמים ממעל: 'אחד באחד יגשו', 'והיו לאחדים', ואז התפלה עולה לרצון. ...
ואהבת השלום היא העיקר, לשפע ברכות על ישראל, כי אהבה - גמטריא אחד, וישראל גוי אחד, והקב"ה אחד בעולמו, וישראל אחד והקב"ה אחד, גמטריא שם הוי-ה, והיה ה' אחד וגומר. ...
'הקשיבה לקול שועי מלכי וא-להי' - ראשי תיבות: השלו"ם, ורוצה לומר: כאשר בהיות כנסת ישראל בשלום, שהוא האחדות בכנסת ישראל, אזי תקשיב לקול שועי, שהיא התפילה.
ספר ויאמר משה – חידוש תנ"ך ודרשות, תהילים מזמור ה, עמ' 109, הוצ' מכון בני יששכר הספריה הספרדית ירושלים תשס"ז (2007).
לא היה הרב מנגן כי אם בפזמונים הכתובים על דרך האמת, לכן כל הפזמונים שלי, והקינות, והבקשות, רובם ככולם, יסדתים, נטעתים שורק, בקשר אמיץ על דרך האמת. ואף על פי שלא כתבתי פירושם, המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, להבין אמיתת העניין.
120א, 'דיוואן רבי משה אבן מוסה', מאוסף הרב פרופסור מאיר בניהו ז"ל
הזהירנו יתברך ויתעלה: 'ואהבת לרעך כמוך' - ואמרו על זה כי הוא כלל גדול בתורה, משום שזה העניין מורה ייחוד וכללות האומה הקדושה, שכולם נאחזים זה בזה וקשורים בחבל אהבה, עשה זה עם זה, והרי כולם נחשבים לנפש אחד, כמו שכתבו: 'כל הנפש הבאה לבית יעקב שבעים נפש', מה שאין כן במכחישי ה', אשר אין להם קשר וייחוד, והרי הם נחשבים כל אחד לבו כמו שאמר הפסוק 'ואת נפשות ביתו' - כל אחד יש לו נפש בפני עצמו, לא כאלה חלק יעקב, אשר הם נאחזים ביוצר הכל, שהוא ייחוד גמור, וכביכול נאמר בהם כמו שנאמר: עם אחד וא-לוה אחד והם נחשבים כגוף אחד. ...
כשרואה את חברו, הולך בדרך לא טוב או שלקח לעצמו עצה שאינה הוגנת לו, ראוי להחזירו למוטב ולהדריכו בדרך לא יכשל בה, וכן אם רואה איש רע ובליעל מכה בו או עושק בו, ראוי להצילו מעושקו, ולשום כל מאמצי כוחו להושיע לו מצרתו, הן בגופו הן בממונו ואף על פי, שיהיה לו צער בכך או יגיע לו חיזוק. וזה עיקר המצווה והאהבה, ואיש אשר אלה לו, רוחו וודאי מזרע אברהם, הגומל חסדים והרחמן.
סדר היום, עמ' רנ"ג, הוצאת הרב יהודה דייטש, ירושלים, תשל"ח (1978)
'בזכות שלא שינו את שמם' - שמה זכות יש בזה שלא שינו את שמם? - אומנם בכאן הרמז על מידת השלום בהייתה בישראל, כי מטעם זה נקראו ישראל 'שולמית' שנאמר: 'שובי שובי השולמית. ... שכך היה בגאולת מצרים, שלא נגאלו כי אם בשביל מידה זו. וכך מצאנו בגאולת בבל, וגם בגאולה העתידה להיות במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון, שכולם תלויים במציאות האחדות והשלום. וכך הוא סדרם, סדר סדר לבדו. בגאולת מצרים נאמר: 'לך ואספת את זקני ישראל' - רצונו לומר: כי אסיפה זו היא באגודה אחת, כי בזמן שזקני העם הם באגודה אחת, אז בנקל יהיה להשיב לב על העם להיות לאחדים בארץ. בגאולת בבל כתוב: 'ויאספו העם כאיש אחד', ובגאולת ישראל בימי אחשורוש, כתוב: 'לך כנוס את כל היהודים'. ובגאולה העתידה במהרה והזמן קרוב כתוב: 'אסוף אאסוף יעקב כולך'.
יד משה, דף א' ע"ב, דפוס אלמנה ויתמי יוסף פרופס כ"ץ ואברהם פרינץ, אמסטרדם, תקס"ט (1809).
'או יחזק במעוזי, יעשה שלום לי, שלום יעשה לי' - שכביכול אומר: תראו האיש הנבחר, שמעביר על מידותיו ומוחל למי שהרע לו, ועושה עמו שלום, זה האיש 'יחזק במעוזי' - נוחל ומחזיק בגן עדני, בשביל שעושה עמי שני חסדים שלמים, וכן רבים: החסד האחד - כשעושה שלום עם רעהו ונעשו אוהבים זה לזה, נמצא יעשה שלום לי לשמי ממש, כמו שכתוב למעלה, שעל ידי אהבה שלו והאהבה של רעהו, נעשה שמי שלום, כמו שפירשתי, כמו שאמר הכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה' - נעשה שמי הויה ברוך הוא שלם, זהו: 'יעשה שלום לי' - לי לשמי. ובחסד השני - שלום יעשה לי במלאכי הפרקליט שלו וגם של חברו בשביל שהוא באהבה עם חברו ואינם מדברים רעה זה על זה, לא יש קטרוג לפני המלאכים שלו ושל חברו ונמצא שלם, גם כן יעשה לי בשמים.
ירים משה, דרוש ליום כיפור, עמ' קמא. נערך ע"י אליהו פרץ, הוצאת מלכי רבנן על ידי בנו חכם ניסים א-זאגורי, ירושלים תש"ס (2000).
'שובה ישראל עד ה' אלהיך' - שצריך בתחילה 'שובה ישראל' - שכל אחד ימחול לחברו אשר חטא לו כדי שתהיו גוף אחד, ואחר כך אתם יכולים לשוב 'עד ה' א-להיך' משום 'כי כשלת בעוניך' - כי אם תשוב דווקא על שחטאת לפניו, יתברך, ועוון שנאת חינם עדיין הוא בידך, כביכול אינו מוחל לך על מה שחטאת לפניו, אשר על כן 'קחו עמכם דברים' - כל אחד מכם יפייס את חברו אשר חטא לו בדברים ורצויים טובים, ואחר כך ביום הכיפורים ישוב לו ה' בתשובה.
ירים משה, דרוש ליום כיפור, עמ' קלה. נערך ע"י אליהו פרץ, הוצאת מלכי רבנן על ידי בנו חכם ניסים א-זאגורי, ירושלים תש"ס (2000).
ובייחוד, אנו תפילה ממעמקי לבבנו, ומתחננים לא-לוהינו שבשמיים, שיעמוד בעת צרתם של אחינו האומללים שברוסיה הסובייטית ושבגרמניה, ומוכים ומעונים ולעג לשאננים והנאצים, שבאו להם מים עד נפש, ולא שאת השוד והשבר משברי יום יום, שהוא יחמול וירחם עליהם.
כתבי מהר"ם איררה, דרשה ו', עמ' רע"ד. הוצאת נכדי המחבר, ירושלים תשס"ח (2008)
'על שלושה דברים העולם עומד' - שלא רבים יחכמו ואין הכול יכולים לעסוק בתורה, וגם יש מהאנשים שאינם יכולים לקיים הרבה מן המצוות, שיהיה להם מעיקים מחוץ מצד הזמן או מצד המקום או מצד מקרים או חולאים באים עליהם, על כן כדי שלא יתייאשו ההמון מהטוב המקווה, אמר שלא על דבר אחד לבד העולם מתקיים עד שיהיו צריכים כולם לעשות הדבר ההוא - רק על שלושה, ועל כן קצת מהם יעסקו בתורה, וקצתם במצוות, וקצתם בגמילות חסדים, באופן שעל ידי כולם יחד יתקיים ויהיה העולם עומד.
פרקי משה, עמ' 12, מכון הכתב, ירושלים תשנ"ה (1995)
'הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - לומר לך שתהיה כאהרון - הלא יכבד עליך הדבר כי רב הוא, אך אומר לך: 'הווי מתלמידיו' - שתהיה נכנס בסוג תלמידיו להיות מהן. ואשר תעשה הוא להיות 'אוהב שלום' - כלומר בהיותך בשלום עם רעך - אהב את השלום, בל תעשה מה שבו יאבד ממך, כי תשתדל תמיד לקיימו, ואם עשית כן, ורעך הוא המקלקל השלום אל תאמר: 'מה אעשה?! - הלא אני החזקתי בשלום, ואם חברי מאבדו - מה אוכל עשות, הלא האשם עליו'. לזה אמר: 'ורודף שלום' - שאם תראה השלום בורח ממך, אל תתייאש מלרדוף אחריו עד שתחזיר השלום למקומו ... ואשר תרדוף שלום, שהוא גם לאשר בלתי חפץ שלומך, אל יהיה השלום שתרדוף מן השפה לחוץ, רק מאהבת הלב, וזהו אומרו: 'אוהב את הבריות'.
ירים משה על מסכת אבות, עמ' מ"ז, הוצאת ווגשל, ירושלים, תשע"ב (2012)
הגם שמורנו הרב (חכם חיים פלאג'י) זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, מרוב ענוותנותו וקדושתו גילה דעתו, שלמה שנוגע לו, אינו מקפיד, ומוחל לו אף למי שיבוא כנגדו בדרך קנטור, ושלא לשמה, ולא היתה לו הקפידה, כי אם על עלבונה של תורה, מכל מקום הרי זה דומה למה שפירשו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'עשה לך שרף' - שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: חלקי שרוי ומחול להם לישראל, אך 'עשה לך שרף' כנגד מה שעשו לך, ומשה אמר בהיפך: חלקי מחול אבל חלק גבוה מי יתיר?! - לפיכך: ו'יעש משה נחש נחושת'. ... אך בוודאי שאם ישוב מדעתו להיות מודה על האמת וניחם על כל מה שדיבר כנגדם ויבקש מאתם מחילה וסליחה וכפרה. והוא רחום יכפר ושב ורפא לו.
מזכרת משה, סימן יד, עמ' קיז-קיח, הוצאת יעקב בצלאל חרר, בני ברק, תשס"ג (2003)
'אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים. בשבילך ירדתי למצרים, בשבילך אמרתי אמותה הפעם' - וקשה, מניין לרבותינו זיכרונם לברכה לדרוש כן, שאמר לו יעקב ליוסף: 'בשבילך ירדתי למצרים'. ועוד אומרו: 'בשבילך אמרתי אמותה הפעם' ... יובן במאמרם זיכרונם לברכה: הנקבר בארץ ישראל, כאילו נקבר במקום מזבח שמתכפרים עוונותיו. וממילא כאילו לא מת, לזה כשבא יעקב אבינו עליו השלום למצרים אמר: 'אמותה הפעם' - כלומר שאמות בחוץ לארץ, שזאת תיקרא מיתה, ואחרי כל זה אני מתרצה, אחרי ראותי את פניך.
ספר ראש משביר : דרשות על התורה, עמוד 226-227, בהוצאת אורות יהדות המגרב ממזרח שמש, לוד, תשע"ו (2016).
והנה עיקר חיזוק השלום בין איש לרעהו הוא ע"י מניעת הגאווה, כשאין איש משתרר על חברו, ומעביר מידותיו כמידת הלל שלימד את הגר. ונאמר במסכת קידושין: הייחוס של בבל - שתיקה, עיין שם. שכיוון שמצד הייחוס - שותק ומעביר על מידותיו, ודאי יהיה בשלום עם בני אדם.
ובזה פירש אר"ח, זיכרונו לברכה, הנזכר כוונת המדרש: 'בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם בהם: מה ראו אלו להתקשר יותר מכל האומות? - סתם הקדוש ברוך הוא את פיהם ואמר: הביאו ספרי יוחסין שלכם כדרך שהביאו בני. ... והשיב הקדוש ברוך הוא שהיא מצד ייחוסם שהם מתייחסים, ואינם ערבים זה על זה, רק שותקים בטבע המיוחסים. וזה גורם שיש ביניהם אחדות ושלום, ובשביל כך זכו לקבל התורה, שיכולים לקיים כל התרי"ג מצוות ע"י השלום.
המילואים למשה, עמ' קמ"ד א, ג'רבה תרצ"ב (1932)
קרב גאולת עמי, בן ישי בית הלחמי, יבנה בית הלאומי, אשרי כל חוכי פדיום. הוציאה ממסגר נפשי, אותי תמיד אל תנשה, בזכות רבנו משה, שעלה לשמי מרום. מהרה שלח גואל, מנחם בן עמיאל, יבנה לנו הראל, נגיל ונשמח ביום. בית הבחירה בנה, נר ציון שוכן סנה, ואז אומר אני, גלות היה בחלום. שוכן שמי עליה, מהר שלח אליה, יפדה דלה עניה, יוליכה לארמון. חדש גילי וחדווה, ומשכן אשר איווה, כנביא אשר ציווה, וניבא ב'עוד היום'. אל איום, יקרב יום. גאולתי, אני ולאום.
אל איום, משה ג'יעאן, זהר משה, עמ' 175, נתניה, תשנ"ב (1992)
'קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה, סמים ולבונה, זכה בד בבד יהיה' - כלומר אתה העוסק בתורה 'קח לך סמים' - הם המידות טובות, שאתה צריך בהם בתחילה, ואחר כך כיוון שזכית ולמדת וחכמת בתורה, אז תהיה 'נטף' - נוטף טיפה טיפה לזולתך. ועשה תלמידים הרבה. 'ושחלת' - עד שתעשה עצמך חולה ומצטער ללמד אחרים. 'וחלבנה' - תהיה חולבת לאחרים כמו פרה החולבת ומניקה. וכמו שאמרו זיכרונם לברכה בפסחים דף קי"ב: 'יותר ממה שהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק'. וחזר ואמר הכתוב פעם שניה: 'סמים' - כלומר אחר שזכית ללמוד וללמד, נמצא לימוד תורתך בידך כפליים, חלקך וחלק חברך, וכמאמרם זיכרונם לברכה: 'סמים' השני - לרבות עוד כמו אלו, כנזכר. וכן חבריך גם זוכים כמותך, על דרך זה השתלשלות עד אין תכלית.
וזה סידורן התחילה: 'קח לך סמים' - בסופי תיבות 'חכם'. ונמצא 'סמים' שניים בידך - תורתך ותורת רבך. ואחר כך זכית ללמד עם שלושה פרטים, שהם 'נטף ושחלת וחלבנה', כנזכר שהם המידות. ועוד 'סמים' השני גם כן חמישה, הרי כאן עשרה. ולבסוף זוכה 'ולבונה זכה' - שהוא ליבון ההלכה וההוראה. ולא עוד אלא שהוכח מתוך התבודדות בסודי התורה: 'בד בבד' - אל רוח הקודש בעניין כתוב: 'בד קודש ילבש', אך בתנאי: 'ועשית אותה קטרת' - כלומר אותה תורה שלמדה, עשה אותה נאה כקטורת ע"י מידות ומעשים טובים. גם דווקא כתוב 'אותה' ולא 'אותם'. כי מהראוי היה לו לומר 'אותם', מאחר שהוא שב אל הסממנים.
תיבת משה, דף נד ע"א-ע"ב, דפוס אברהם משה לונץ, ירושלים, תרנ"ט (1899).
'ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה.' - אילו היה אומר הפסוק: 'להם', שהיה מוסב 'לבני ישראל' - היינו אומרים שצריך להתחכם על ישראל, רצה לומר: שהם יש להם סגולות רבות - אריה ושחל שפיפון ואיילה, שהוריש להם ישראל אביהם, וצריך חכמה לכל אחד ואחד, מין חכמה לבטל ממנו סגולתו. והוא נתחכמה עליהן, לבני ישראל הנזכרים בלשון רבים, כי צריך חכמה לכל אחד ואחד, כי כל אחד יש לו סגולה משונה מחברו.
אבל באומרו 'לו' - אין לו הבנה כלל, כי אינו צריך לחכמה על העם. לכך תירצו נתחכמה למושיעם, והכוונה שאמר הוא: 'הנה עם בני ישראל' מה שהם 'רב ועצום' הוא 'ממנו' - מהקדוש ברוך הוא, שנקרא: 'ממנו', כמה שנאמר: 'כי חזק הוא ממנו', ולכך צריך שנתחכמה לו - להקדוש ברוך הוא.
זבח השלמים, שמות, עמ' 17, דפוס שאול חנניה דייטשער, קראקוב, תרנ"ח (1898)
בטרם עלותי לארץ ישראל מבוסניה, ארץ מגורי לפנים, לא ידעתי פירושה של ההגדרה "יהודי המזרח", אם כי הנני ספרדי מלידה, אף גודלתי בסביבה מרובת אוכלוסים יהודים, שרב בה היסוד הספרדי, השאנן והשלו, על האשכנזי, התוסס והקודח. אלה עם אלה, דיברו ביניהם על פי רוב שפה אחת, ובנוסח ובסידור משותף ערכו תפילותיהם לאל מרום. לעתים רחוקות, קלטה אוזני איזה ניב והגה, על דבר ההבדל במנהגים שבין יהודים ליהודים, הבדל שיסודו בהרגלים ומסורות בלבד, אשר בשום פנים אינם עשויים כדי להרחיק ולפלג.
רק בבואי לירושלים הקדושה, שלפני כך דימיתיה וחזיתיה, בעיני רוחי, כמקום הנועד לקיבוץ גלויות וטשטושן, התפכחתי משכרוני הנעים, ותמימותי הילדותית חוללה. רגע עמדתי כנדהם על יד הכותל, זו מצבת הקלון לעם ישראל, ולפתע פני התעוותו והתכרכמו מבושת, וליבי בי המה בהתהלכי אחר כך ברחובות העיר, נתגלתה לפני המציאות היהודית בעצם כיעורה, ואדע כי עמי האומלל קרוע ושסוע לגזרים, שבט שבט ודגלו, משפחה משפחה ומכונה, מנהגיה, מסורותיה ושאיפותיה.
יהודי המזרח בארץ ישראל, כרך א', "אל הקוראים", עמ' ז'. הוצאת ועד עדת הספרדים בירושלים, ירושלים תשמ"ב (1982).
'לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל ואל יהיה קפדן כשמאי' - והלא הדבר תלוי במה שיהיה האדם, או משורש החסדים ואז יהיה ענותן כהלל, או משורש הגבורות להיות קפדן כשמאי, ואם כן אין האדם ברשות עצמו להיות כזה או כזה כי אם לפי שורשו. והנה התשובה לעניין, כי אמת הוא בלי ספק שהאדם הוא ברשות עצמו להיות מטה כלפי חסד אפילו אם יהיה משורש הגבורות, כי יש לאל ידו לכבוש את יצרו ולהטותו לצד הימין. והרע שבגבורות יוכל לתקנו במה שיתעסק בדבר מצווה או בדבר הרשות שאינו לנזק לנפשו או לזולתו, כעניין אמרם זכרונם לברכה: או קצב או מוהל או מקיז דם.
ספר הליקוטים, חלק ב, ביאורי מאמרי חז"ל וזוהר, עמ' תרצ"ג, הוצאת יוסף ספינר, ירושלים, תשנ"ז (1997)
'וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי' - וירא כי אין איש, שיוכל להעיד או שיוכל להציל, אז קם משה 'ויך את המצרי ויטמנהו בחול'. המצרי היכה, ולפיכך מן הדין שאף הוא יהיה מוכה. אמנם הפועל היכה חוזר במשמעות שונה במקצת; קודם בהוראת מלקות, ואחר כך בהוראת הריגה, ובכל זאת חזרתו מורה על שיטת מידה כנגד מידה. באותו מעשה הראה משה את תכונות רוחו, רוח של איש רודף צדק, וממהר להושיע עשוקים מידי עושקיהם, רוח של שאיפה לחירות ושל גבורה, להתקומם נגד עריצים. איש אשר בו רוח זו, יהיה ראוי להיעשות שלוחו של מקום, להושיע את ישראל משעבוד מצרים "ולהכות" את עושקיהם בעשר "מכות".
'פירוש על ספר שמות', עמודים 11-12, ירושלים תשכ"ה (1965)
'דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם: קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-לוהיכם' – לכאורה, היה צריך לכתוב 'קדושים הֵיוּ' בלשון ציווי, ולמה נאמר בלשון עתיד. אלא זו הבטחה לעתיד מאת הקדוש ברוך הוא, שבני ישראל יהיו ויישארו קדושים.
ולכן הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם, ומיד נגאלים, שנאמר: 'והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, ושבת עד ה' א-לוהיך, ושב וקבצך מכל העמים', שהרי בסופו של דבר תהיו מוכרחים להיות קדושים כי קדוש אני ה', כי נשמת ישראל היא חלק אלו-ה ממעל, ולמה לכם ללכת בדרך הקשה ולסבול ייסורים קשים ומרים, התקדשו מרצונכם ומיד תגאלו, והתורה קובעת את התנאים לקדושה: 'לא תגנובו, ולא תכחשו' ו'לא תעשו עול במשפט' וגו', ובזה תלויה הקדושה שלכם, ואם כך אתם עושים, אם תלכו בחוקות התורה ותשמרו את המצוות, 'ונתתי שלום בארץ' וכל ההבטחות הטובות שבתורה יתקיימו בכם, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.
ישמח משה, עמ' קסו, דפוס חמד, ירושלים, תשס"ד (2004)
'ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ' - כתב רש"י וזה לשונו: ואלו פשטו יד בעיקר, להילחם בו ולא נאבדו מן העולם, שהיו נוהגים באהבה ורעות ביניהם. למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום.
אחי, מכאן אתה למד גודל כוח האהבה והאחדות בין בני האדם. שהרי דור הפלגה שהייתה דעתם להלחם, חס ושלום, כלפי מעלה, לא הקפיד עליהם, עבוד האהבה שהייתה ביניהם. ... והטעם כיוון שהם באחדות ודעה אחת, אם יתעורר אחד מהם לשוב בתשובה, אז מאהבתם זה לזה וודאי חוזרים כולם. אם כן כמה ראוי להתחזק ולהתאמץ במצווה יקרה זאת.
בן דוד, פרשת נח, עמ' 17, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשנ"ח (1998)
נתבייש הרוכל, להשיב לרבי ינאי, ששאל ממנו סם חיים, לומר לו כמו שהיה בדעתו להשיב לכל שואל: 'נצור לשונך מרע'. מה עשה? - הוציא לו ספר תהילים, והראה לו הפסוקים ככתבם: 'מי האיש', והפסוק שאחריו 'נצור לשונך', והפסוק שאחריו 'סור מרע', לפי שכוונת הפסוקים כפי דעת הרוכל כך הוא: לא אמר 'מי חפץ חיים' - שיובן שחפץ חיים לעצמו, אלא 'מי האיש החפץ חיים' - לבריות, 'אוהב ימים' - לעצמו, 'לראות טוב' - לבריות. ולכך לא אמר: 'לקנות טוב' - אלא 'לראות טוב' - כלומר לראות בטובתם של בריות.
האיש הזה, החפץ בחיים וטובת העולם, יעשה עצמו מוכיח לבני דורו, ויאמר לכל אחד: 'נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה' - שכיוון שלא יש לשון הרע בין הבריות, חיים וטובה בעולם. ... לכך אמר שמי שחפץ בחיי עולם, יוכיח וילמד דעת את העם, לומר לכל אחד: 'נצור לשונך מרע'.
ישמח משה, דף עח ע"א-ע"ב, דפוס אברהם בן ידידיה גבאי כף נחת, איזמיר, תל"ה (1675)
'זאת תורת העולה' - שבזמן שאין בית המקדש קיים, כמה מצוות יש שאינם נוהגות, ונמצא שהאדם הולך חסר מהם, לפיכך עשה הקדוש ברוך הוא שקריאת כל דבר ודבר יחשב לעשייה, 'ונשלמה פרים שפתינו'.
'זאת תורת העולה' - היא התורה שאדם קורא דיניה ופרטיה, 'היא העולה' - נחשב לו כמו העולה בעצמה. לזה אמר: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל' - וראה שכמה מצוות אין אדם יכול לקיים אותם, מה עשה? 'הרבה להם תורה ומצוות' - כלומר שנתן להם שכר בקריאת התורה כמו קיום המצוות בעצמן.
ישמח משה, דף מו ע"א, דפוס אברהם בן ידידיה גבאי כף נחת, איזמיר, תל"ה (1675)
שיר תהילות לרבת המעלות, אישה טובה, יפה ונעימה, בזמן שבעלה עמה לא זז מחבבה, והיו לאחדים אהובים ונחמדים, גדולה אהבה, עליונים ותחתונים, אוכלים למעדנים שפע רצון ברכה ונדבה. בשדה תפוחים, ששים ושמחים, ברבות הטובה שרויים על אדמתם, למשפחותם לבית אבותם.
מאן חמא אבא, גלתה יהודה מארץ חמדה טובה ורחבה, גלתה שכינתה ידה על התחתונה תוסיף לדאבה. כשושנה בין החוחים, רובצת על האפרוחים מפני חומר שבה, חמק עבר דודה, ורק היא יחידה, כלה עלובה, וכך היא דרכה, רחל מבכה, את בני אהובה. עד בא מנחם אבינו מרחם, ידבר על ליבה, התנערי קומי שבי, אל ארץ הצבי, ירושלים דדהבא. ותאמר אלכה ואשובה אל אישי, כבודי ומרים ראשי, אל נערץ בסוד קדושים רבה. ולו תהיה לאישה, וישם כתר מלכות בראשה, בתוספת מרובה, והיתה לה' המלוכה, ורוב שלום וברכה, דכיילי ליה בקבא רבא, וכל ישראל שמחים במשכנות מבטחים, חומה נשגבה, אבות על בנים, ירחשו רננים בבואם אל הקודש.
ישיר משה – פירוש על שיר השירים, הקדמת המחבר. הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשס"ד (2004)
יזהר שלא יכעוס, שמלבד חומר איסור הכעס, שהוא קשה בכל זמן, הנה ביום ראש השנה אינו סימן טוב לאדם. והאישה צריכה להיות זריזה לערוך השולחן, ולכסותו במפה יפה, קודם שיבוא בעלה מבית הכנסת, כדי שבבואו ימצא השולחן ערוך והוא לסימן טוב, אך אם נזדמן שבא, ולא ראה השולחן ערוך, לא יתקוטט עם אשתו ויכעוס, שהכעס הוא סימן רע ביותר, אלא יסבול ולא יקפיד אפילו בלב.
ליקוטי חמד, חלק ראשון, הלכות ראש השנה, הלכה ו, עמ' קמא, דפוס הפועל המזרחי, תשל"ו (1976)
'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך' - בפקודה זו מיהם שופטים ושוטרים? ועוד, כי א-להים שופט'. - קשה, למה לא אמר במצווה זו ככל השאר - פקודה זו למנות שופטים ושוטרים, כי כן דרכו של הרועה הנאמן בכל הפקודים לומר פקודה זו לעשות כך וכך? ועוד, מה זה משמיע לנו, שלא פירש בזה כלום. ונראה, שיכווין למה שנאמר מן התורה ומדברי רבותינו זיכרונם לברכה: 'שהמשפט לא-להים הוא', ומרוב אהבתו את עמו, הפקיד ונתן הדין בידם. וזהו שאמר: 'בפקודה זו מיהם' - ירצה: ראה זה פלא, שבמצווה זו שציווה את ישראל, בה מינה הקדוש ברוך הוא 'שופטים ושוטרים' - שיהיו הם ממלאים מקומו יתברך, מה שלא עשה כן לכל גוי ... 'ועוד, כי א-להים שופט' ... - שאף על פי שה' נתן כוח ביד עמו לשפוט, מכל מקום הוא יושב ביניהם, כנודע מכמה מקומות.
שו"ת הרמ"ז, ליקוט תשובות והלכות, עמ' רל"ב-רל"ג. הוצאת מכון "קול בטחה", בטחה (נגב) תשס"ו (2006).
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שעל ידי האחדות יזכו ישראל לקיים כל המצוות. כיוון שהכול כאיש אחד - מה שמקיים זה חשוב כאילו קיים זה, ויתרבה זכות בתורה וזכות המצוות.
גם על ידי האחדות ישמח בריווח חברו ויצטער בצערו והווה לנו - כאילו מקיים כל התורה כי 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה' כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, ויקיים מצוות 'וחי אחיך עמך' והחזקת בו - גם על ידי זה לא יהיה שנאת חינם שהיא גרמה כל הגלות, ובמקום איבה יהיה אהבה שעל ידי זה שורה השכינה. גם על ידי זה יהיה רודף במידת האמת כי כמו שהוא רוצה שאין האחרים מעקמים עליו, כך הוא לא יעקם על אחרים, וכמו שרוצה בעצמו שאם יש לו טובה וזכות שאחרים יעשו לו אותו זכות או טובה, כמו כן להיפך.
וגם על ידי האחדות ינצל שלא יהיה מאותם הנותנים חתיתם על הציבור, שלא שם שמיים, אלא בשביל הנאתם וממונם שעל ידי זה יחשוב שכל ישראל בני מלכים הם - ויעריך אחרים כמו ערך עצמו.
ויקהל משה, עמ' י"ד, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ו (1916)
'ואהבת לרעך כמוך' - ולמה נקט לרעך? - בא להודיענו, דהיינו: אפילו שהרע לך, והיינו טעם: לפי שהוא כמוך, וכמה פעמים שלא במתכוון אתה מרע את עצמך, ובאמת שגגת הרופא כוונת הבורא יתברך היא, אם כן כך הוא היזק הרע שבא לך מצד אוהב ורע, מאת ה' הייתה זאת, אפשר כדי שלא תצטער כל כך ואפשר כדי שתצטער יותר, והכל הוא לטובתך, כי אין דבר רע יורד מן השמיים, ולפיכך מצווה עליך לאוהבו, כאהבת המשלחו, כי שליח רחמן הוא ודעהו.
אלה המצוות, עמ' קנ"ד, דפוס חורב ירושלים, תשכ"ד (1964)
בשעת קריאת הקינות, כל ישראל בעל רגש יעורר את ליבו בעניין מצבו, ההווה והעבר. מי היה, ומי הוא כעת, ולמה נתאחרה גאולתו. וישים בדעתו כי מסיבת אי עשותו תשובה, ובפרט מעוון פירוד לבבות, ושנאת חינם, ועזבון התורה והדת, ככתוב בנביא: 'על מה אבדה הארץ? על עזבם את תורתי'.
גם בעוון הגדול אשר היה ביכולתו לפעול למען התקדמות עמו, ולא שם לב בה כלל, ויאמין כי בעוד שעוונותיו בו, ולא ירחץ מהם, ישאר שקוע בטיט הגלות, ולא יגאל חס ושלום. לכן ישראל חייב ומצווה לאחוז ידיו בתורת האל ולחזק בה, ובהשתדלות גמורה יעמול בעד החינוך, שהיא קרן גאולתו, ובלבד שיאמץ גם את קשר האחדות בעולמו, ואז מן השמיים יעזרוהו וייוושע, אמן.
פרדס הדת, חלק ב', שבתות ומועדים. סעיף לח- מרגלים ותשעה באב, עמוד מ"ז, דפוס עניו, ירושלים תרצ"ד (1934)
אין הקדוש ברוך הוא אוהב, אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל, שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם, ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. זה, למה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם, יותר ממי, שהוא רואה שאוהב בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו.
מסילת ישרים, פרק י"ט, עמ' קל"ד- קל"ה, הוצאת אורות חיים, ירושלים תשמ"ח (1988)
'אין ממנין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים, תלויה לו מאחוריו'. וצריך לדעת, מה דעתו של אדם זה, לתלות לו קופה של שרצים, ומה טעם יש בזה? - ונראה לפרש על פי מאמרם זיכרונם לברכה במדרש שם טוב מזמור ח"י: אליהו הנביא שאל את רב נהוראי: מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא שקצים ורמשים. אמר להם: לצורך נבראו, שבשעה שהבריות חוטאים הוא מביט בהם ואומר: ומה אלו, שאין צורך בהם נבראו ואני מקיימם, אלו שיש צורך בהן, על אחת כמה וכמה. יעויין שם.
נמצאנו למדים כי השקצים והרמשים מכריחים לאדם, שאין צורך בו, שיתקיים בעולם מקל וחומר. וידוע הוא שפרנס שעל הציבור צריך שיהיה סבלן ועניו, אינו מתגאה על הציבור, כי כל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו. ורבותינו זיכרונם לברכה דרשו שארית על מי שמשים עצמו כשיריים, רצונו לומר, שסובר בעצמו שהוא נברא ללא צורך, ולמפרע הוא נחשב שיריים בעולם.
אמור מעתה, זהו הרמז הרומז שבא להשמיע לנו, שפרנס על הציבור צריך שיהיה עניו, לכך אמר: 'אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה מאחוריו' - כלומר שרוצה להגיד, שמשים עצמו כשיריים, וכדבר הנברא בלתי צורך, לכן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, כמגיד ואומר שמקל וחומר של שרצים, שישנם בעולם לבלי צורך, מקל וחומר, זה הוא שיכול להתקיים בעולם, שבלא זה אינו ראוי לעמוד בעולם, אם כן נמצא שמשים עצמו כשיריים, ויש לו ענווה יתירה, לכן ראוי זה להיות פרנס על הצבור ומנהיגם של ישראל.
אם הבנים, חלק א, דף מד ע"א-ע"ב, דפוס בן ציון בנימן רודיטי, איזמיר, תרל"ג (1873).
וזה יהיה כוונת הנוסח שתיקנו הראשונים, זיכרונם לברכה, בתפילה לומר כך: 'אל מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות, מוחל עוונות עמו מעביר ראשון ראשון'. - והוא שבאו לרמוז לנו זה שאמרנו שעם היות שהוא 'אל מלך יושב על כסא רחמים' וכפי חוק המלכות הוא קודם תחילה לגבות את חובו, שהם העבירות שבין אדם למקום, אפילו כך הוא 'מתנהג בחסידות' והוא ש'מוחל העוונות עמו' - ירצה שהם העבירות שבין אדם לחברו, והוא 'מעביר ראשון ראשון' - וכפל לומר: 'ראשון ראשון' - בא הרמז שמעביר תחילה העבירות שבין אדם לחברו, ואחר-כך העבירות שבין אדם למקום, ומאחר שכן הוא, אנחנו מודים לו באומרנו: 'עושה צדקות עם כל בשר'.
'משה עבד', דרוש ה', דף כ"ז עמ' א', איזמיר, תרמ"ג (1843)
פשתה הצרעת באדם אשר על פני האדמה, לעזוב האחדות ודם הקרובים, והאחווה על הארץ ישפכנו כמים, ובאה עלינו נבואת חכמינו זיכרונם לברכה: 'בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו'. עד כי על הרוב, אם המצא ימצא לאיש אהוב נאמן, מכל מקום, לא נביט קרובים, אלא אויבים זה את זה. ורוח השנאה מבצבץ ועולה ביניהם, והוא בין אחים יפריח, יוציא פרח, ויצץ ציץ, ותבער כאש להבה, 'מים רבים לא יוכלו לכבות' התחרות והקנאה, ונהרות הקורבה לא ישטפוה. על כן ראוי לשמור מאוד לבל יתחיל שביב וניצוץ הריב בין הקרובים.
'מלאכת מחשבת', דף כ"ו ע"א-ע"ב, ורשה, תרע"ד (1914)
אם עברו עליו מים הזדונים ועשה מחלוקת, יתחרט וילך ויתפייס עם מי שעשה מחלוקת, ואפילו הוא קטן שחטא לו. שכן מצינו במשה רבן של הנביאים, ששלח לקרוא לדתן ולאבירם כי להשקיט המריבה ואמרו לו: 'לא נעלה', ואחר כך הלך בעצמו אצלם.
ויבחר משה, אות מ', עמ' רי"ז, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
'ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו.' רש"י: ויעתר לו - לו ולא לה, שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. לפיכך 'לו' ולא 'לה'.
מדברי רש"י משמע: שיותר מקובלת תפילת צדיק בן צדיק מתפילת צדיק בן רשע, ולכאורה זה סותר מה שכתב מהרש"ל זיכרונו לברכה בתשובותיו שאלה כ בשם הרא"ש, שנשאל על שליח ציבור אחד שהיה ממשפחה בזויה וריננו העם אחריו, והשיב: שאם הוא מיוחס ורשע אש תכלה אותו, ומה תועלת לפני המקום ברשע? ואם הוא ממשפחה בזויה וצדיק, טוב לקרב מזרע רחוקים. עד כאן דברי הרא"ש ז"ל. ומדבריו אלה משמע שה' שומע תפילת מי שבא ממשפחה בזויה, דהיינו שלא היו אבותיו מהוגנים, יותר ממי שהוא צדיק בן צדיק.
והרב הנזכר השיב שאין חילוק לבן הצדיק, אלא כשהוא מתפלל על עצמו אז זכות אבות מסייעתו להתקבל שאלתו, אבל אם הוא מתפלל על אחרים ואין בו עוולה, אדרבה, חשובה היא מעלתו לפני המקום, לפי שהניח מעשה אבותיו והלך בדרכי ה' יתברך. עד כאן תורף דבריו.
מלאכת הקדש, פרשת תולדות, ד"ה לנוכח אשתו, דף כ"ט עמ' א, דפוס אליעזר יוסף חיים סעדון, ליוורנו, תקס"ג (1803)
'ואהבת לרעך כמוך אני ה' - למה הוצרך לומר 'אני ה'? - אלא שלא תאמר שהפירוש 'ואהבת לרעך כמוך' הוא 'מה ששנוא עליך לחברך אל תעשה', אבל איני חייב לכבדו יותר ממני, שאני איני מקפיד לכבודי, על זה אמר 'אני ה' - כלומר שחברך הוא בדמותי בצלם א-להים, ולכן חייב לכבדו יותר,
תורת משה, כרך א', ויקהל משה, פרשת קדושים, עמ' שמ"ה, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ט (1989)
'נושא בעול עם חברו' - אוי לאותם אוהבי עצמם, שמבקשים רק תועלתם ובורחים מנזקם בלבד, ואינם חשים לתועלת עמיתם ולנזקו, שנואים הם לה' ולבריות, ובשעת דחקם וצערם, לא ימצאו חולה עליהם, ומצטער בצרתם, מידה כנגד מידה. כי מי יאהב איש כזה, הפורש מן הצבור, הממאן לסבור שום משא להקל על חברו?! להפך תורתנו הקדושה תצוונו לבוא לעזר כל אדם, אפילו שונא אותנו. ...
ואיש היודע בסכנת חברו ואינו משתדל להצילו ממנה, בהיות לאל ידו להצילו, וגם אינו טורח להזהירו עליה, ואומר ומה איכפת לי בצער אחרים, כיוון שאני בנחת די לי, חוטא חטא גדול, ועתיד ליתן את הדין כאילו גרם הוא הנזק, ולהפך המשתדל להצלת חברו, גם כי לא הצליח - תחשב לו לצדקה כאילו הצילו, כי מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.
'מוסר מלכים', עמוד 111, פאדובה, תרל"ח (1878)
צעיר אחד, שעלה לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם השנייה עם אביו היהודי ואמו הנוצרייה. ... ותמיד חשב עצמו ליהודי, וקרה שהתאהב עם נערה מבנות ישראל, והיא גם כן אוהבת אותו, ורצו להתחתן זה עם זה. וכשנודע לו שהוא נוצרי, בא להתגייר, וקבל עליו למול, וקבל כל המצוות, וכבר התחיל ללמוד דיני היהדות הצריכים אצל רב אחד, וכתב ונתן בידו לראיה שהוא בקי ויודע כל הדינים, הנחוצים כיהודי כשר, ובא לבית דין וקיבל עליו מצוות התורה, אבל הוא שחקן כדורגל בשבת, ושאלו אותו אם גם אחר הגירות ימשיך לשחק, ואמר בוודאי שימשיך לשחק כי זאת עבודתו ומזה הוא מתפרנס, ונסתפקו אם לקבל אותו ... והנה בזוהר הקדוש: אפילו קיבל עליו כל התורה חוץ מדקדוק אחד, אין מקבלים אותו, עיין שם. ואם כן, מאחר שאמר שלא יעזוב המשחק הנזכר אחרי הגירות, ופשוט שיעבור על חילול שבת הרי הוא כאילו אמר שמקבל עליו כל התורה, חוץ מדבר אחד, שאין מקבלים אותו.
אמנם להיות שאומרים, שהדבר נחוץ מאוד, ויש חשש פיקוח נפש בדבר, כי הבחורה הישראלית שהתאהבה בו כבר מעוברת ממנו, ויש חשש שאם לא נתיר לה להינשא לו, שתאבד את עוברה ... ולכן יצאתי מגדרי לחפש אולי אמצא דרך להקל ולגייר אותו.
הוכחתי מדברי הרמב"ם, שקבלת המצוות, אין הכוונה שהוא מוכרח לקבל עליו את כל המצוות לקיימם, אלא לקבל עליו כל מצוות תורה, ושאם יעבור הוא מקבל עליו העונש שמגיע לו. ... והוא מקבל עליו כל זה המצוות ועונשיהן, ואם כן, לא אכפת לנו אם בשעה שמקבל המצוות הוא חושב וגומר בדעתו לעבור על מצווה ולקבל העונש, ולא נחשב זה חסרון בקבלת המצוות ... ואף על פי שאנו יודעים שיעבור אחר כך על חילול שבת - לא אכפת לנו, שאין זה מזיק לקבל המצוות, ואפשר שיבוא זמן ויעזוב את המשחק הנ"ל, ולא יחלל שבת ,ויתכן שיצאו מהם בנים הגונים דורות ישרים בישראל.
והשיב משה, עמ' קצ"ב, קצ"ה דפוס י.ע איתהה, ירושלים, תשכ"ח (1967)
'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום' - ה'כלי' מורכב: כהן, לוי, ישראל, שמהם מורכב העם. ואם העם שומר על איחודו וליכודו, הרי ראוי הוא לברכת כהנים.
'כלי' בגימטריה - שישים, כמניין האותיות בברכה המשולשת: 'יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אלייך ויחנך, ישא ה' פניו אלייך וישם לך שלום'. ולפיכך אמרו חכמינו: 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום' - כי רק כאשר יש שלום בין כל שדרות העם, ובין פלגי כל העדות, אזי נעשים הם 'כלי' ובית קיבול הראוי להכיל ולקבל בתוכו את ברכת ה'.
הגיגי הבשם- אדם, תוחלתו ותכליתו, עמודים 21-22. הוצאת המרכז הרוחני- קהילתי ובית כנסת 'שאולי', אשדוד, תשמ"ד (1984)
אין לך מידה טובה בישראל כמידת השלום, ולהפך אין לך מידה רעה כמידת המחלוקת. ואם יראה האדם שיש לו התנגדות מה, בינו ובין זולתו, אין ראוי לו להעלים עין או להמשיך במחלוקות והתוכחות. רק ראוי לו לשרש אחרי אותה הסיבה, ולהסירה מכל וכל...
וכזאת עשה אברהם אבינו ...אשר אין ספק כי היו רועיו מחונכים בדרך ישרה, והגורם הגדול למריבות וקטטות, לא היה - רק מצד רועי מקנה לוט .ועם כל זה לא נתווכח עמו בזה, ולא העלים עין מהם, רק ראה הסיבה והשורש למריבה, וחיטט אחריה להיות כל אחד בארץ נפרדת.
דרכי משה , דף ד' עמ' א', דפוס דוד עידאן, גרב'ה, תרצ"ה (1935)
'הרואה את חברו לאחר שלושים יום שלא ראהו מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה' -
כן נתבאר בגמרא מסכת ברכות דף נח' עמוד ב' אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את חברו לאחר שלושים יום אומר 'ברוך שהחיינו', ובתוספות שם אמרו: אומר רבנו יצחק: דווקא אם רואה חברו החביב עליו, ששמח מאוד בראייתו אבל בעניין אחר לא.
והיינו משום ש'ברכת שהחיינו' נתקנה במקום שיש שמחה גדולה, ודווקא בראיית חברו החביב עליו יש שמחה ולכן יברך, אבל אם רואה את חברו הרגיל ולא שמח ממש וכן כתב רבנו אשר ודווקא חברו החביב עליו, ונהנה בראייתו, וכן פסק ה'שולחן ערוך' וכתב: הרואה את חברו לאחר שלושים יום מברך שהחיינו והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו.
ספר ברכת ה' פרק ב' סעיף ב' עמוד 68 הוצאת כיסא רחמים בני ברק שנת תש"ס (2000).
'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום' - הנה מצאנו שנצטווינו בתרי"ג מצוות, ומוכרח על האדם לעשותם, וכיצד הדבר?! - כמה מצוות שאין יד האדם מגעת להם, כגון מצוות ייבום וכו', ומצוות התלויות בכוהנים, ומצות הנהוגות בארץ ישראל. אלא מפני שישראל הם באחדות אחד - כולם כאחד נחשבים, ומצווה שעושה זה כאילו עשאה זה. זהו שאמר הכתוב: ה' עז לעמו יתן' - שהיא התורה שיש בה תרי"ג מצוות כנזכר, לזה אמר: 'ה' יברך את עמו בשלום' – דהיינו: האחדות, כשיתברכו בשלום איש את רעהו, ומצווה שעושה זה, כאילו עשאה זה, וכמו שקיימו כולם תרי"ג מצוות.
המשכילים יזהירו: חידושים ודרשות, עמ' לא-לב, הוצאת למען דעת המרכז לחקר ההלכה, ירושלים, תשנ"ב (1992).
שאלה. ציידים גויים המביאים דגים במוצאי יום טוב אם צריך להמתין בכדי שיעשו או לא.
תשובה. כתב מרן באורח חיים סימן תקט"ו: 'בעיר שרובה עכו"ם מן הסתם כל המביאים - לצורך הרוב מביאים'. יעויין שם. ואם כן, בנידון שלנו יש להתיר מכוח שכל מה שמביאים הוא בשביל רוב העיר מביאים, ורוב העיר עכו"ם הם. אלא שראיתי להרב 'שולחן גבוה', שכתב היינו - דווקא בדבר שאין בו משום נלקטו או ניצודו, אלא שבא מחוץ לתחום כדלקמן יעיין שם. ואם כן, בנידון שלנו שעיקר חששתנו משום צידה, אפילו בעיר שרובה עכו"ם אין להתיר. ...
עדיין יש לנו חשש, מאחר שמביאים בכל פעם ופעם ומוכרים ביוקר, בוודאי שמרבים להביא בשביל ישראל, ואם כן, אפילו יש רוב עכו"ם יש לאסור וצריך להמתין בכדי שיעשו. ...
והנה בנידון שלנו יש להתיר מכוח שלושה ספיקות: שמא ניצודו על-ידי רשתות הקבועות בים לעולם, והדגים נכנסים שם, וממילא לא נעשתה הצידה ע"י אדם ואין איסור צידה כלל, ואם תבוא לומר שניצודו על-ידי בני אדם - שמא לא ניצודו בשביל ישראל כי אם בשביל גויים דווקא, ואם תבוא לומר שניצודו בשביל ישראל - שמא ניצודו מאתמול
ברכת משה, אורח חיים, עמ' מ"ו-מ"ז, הוצאת א' חדאד, ביתר עלית, תשנ"ו (1996)
שאלה: אדם אחד שמוכר זרעונים, ונהג כל ערב שבת קודש להכין כמה מנות של זרעונים במשקל, ונותנם ללקוחות ביום שבת, בשתיקה, בלתי הזכרת המשקל והמחיר, ואחר השבת משלמים לו. אם יש חשש בזה מאיסור משא ומתן ומעשה חול בשבת?
תשובה: עיין לה'בית יוסף' אורח חיים סימן שכ"ג שהביא מה שכתב הרא"ש בתשובה כלל כ"ב: 'שהנוהגים במקומך שמודדים היין בשבת, וכותבים מערב שבת פלוני הניח כך וכך וכו' ולמחר כשמודדים היין לוקח בעל היין מחט ועושה נקבים, דע כי מנהג רע הוא משני טעמים: אחד - המדידה בשבת, שני - הסתכלות בכתב'. יעויין שם.
מזה מבואר שלא אסר הרא"ש אלא מטעם המדידה ביום שבת קודש- זה לא כך, דהיינו אם הכל מוכן ומזומן מערב שבת, אפילו שקובעים כן בכל שבת ושבת, אין שום חשש בזה. ומורנו החכם רבי הרב הגדול כלפון משה הכהן, נטרו רחמנא ופקדיה, הסכים שהיא ראיה נכונה לנדון שלנו.
ברכת משה, אורח חיים, עמ' ל', הוצאת א' חדאד, ביתר עלית, תשנ"ו (1996)
הקרה ה' לפני נזיר אחד, שעלה לארץ ישראל לנהוג נזירותו, ולא יכול להתאפק בנזירותו, והיה מתענה והולך, בסיגוף וצער גופו מאשר חטא על נפשו. וביקש ממני להישאל על נזירותו, ושאתיר לו.
ונמצא במעמד חכם אחד יושב לימיני ואמר כי היה נראה לו, שלא היה לו התרה, כי אפילו נזיר שלושים יום בזמן הזה, הוא נזיר כל חייו עד שיבנה בית המקדש ויקריב קורבנותיו, והוא כנזיר עולם, שאינו בשאלה ... ואני שמעתי ולא אבין לשון הרב, זיכרונו לברכה, והשבתי מתוך הלכה פסוקה, במי שנדר בנזיר וניחם על נדרו, הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו.
שו"ת מבי"ט חלק א', סימן קע"ד, המדפיס קאליוני, ונציה, שפ"ט (1629).
כשהגענו בארץ ישראל, זה היה קשה שאנחנו נפרדנו מגרוזיה. זה יעקב אחי, עשה כמה קשרים שנבוא בארץ ישראל, זה ידע יעקב אחי, קצת אני ידעתי, שלושה אחים אנחנו. וחכם רפאל לא הודענו לו, לא בשביל שלא רצינו שהוא יבוא, האחד - היה לנו דאגה, יש שם קהילה, ציבור גדול, אם חכם רפאל לא יבוא לבית כנסת שבת אחד, שבוע אחד, הכל ייהרס, וסוף שידעו אנשים שאנחנו רוצים לנסוע ארץ לישראל, כמה אנשים, ידידים טובים, באו בתרעומות, בכעס, למי אתם עוזבים את הציבור הזה? - אפילו הרבי מלובביץ' לא היה שמח מזה, לעזוב ציבור שלם.
דברים בעל פה, חכם משה מיכאלשווילי על חכם רפאל אלאשווילי, עלה לyou tube, תשע"ד (2014)
ראיתי בספר כתב יד שבא לידי של השד"ר החכם השלם והנ"ו, רבי יוסף ארוואץ, הי"ו, שהקשה במה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פירוש 'כפלח הרימון רקתך' - שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון, שאם כן למה אנו מבקשים בראש השנה, שנרבה זכויות כרימון, אם בלאו הכי אפילו ריקנים שבנו מלאים מצוות כרימון? ואני אמרתי אענה חלקי, בסיעתא דשמייא, ליישב קושיה ...
אפשר לפרש בדרך דרש\ על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שעל ידי האחדות אפשר לקיים תרי"ג מצוות, כי מי שעושה זה, נחשב גם כן לזה, עיין שם. וזה שאנו רומזים למעלה לאבינו שבשמיים, שאפילו אם יראה אותנו, שאין אף אחד ממנו שקיים תרי"ג המצוות, וחסר לנו הרבה, ירבה לנו זכויותינו כרימון, שהיא כולה מדובקת בדבק טוב אחד עם השני, הקליפות עם הגרעינים, כן אנחנו על ידי האחדות שבנו, יחשב לנו כאילו קיימנו תרי"ג מצוות וירבה זכיותינו כרימון.
ואפשר ליישב בדרך פשוטה ... שמה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אפילו ריקנים שבך' הוא שהקדוש ברוך הוא ירבה בזכותן, וייהפך במעשיהם עד שיזכם, ויהיו מלאים במצוות.
ברכת אליהו, עמ' י"ט, עפולה, תשי"ב (1952)
אשר לשאלתך השנייה - שכדאי למנות רב עיר אחד ולא שני רבנים.
לפי דעתי אין במינוי שני רבנים שום פגם ולא שום דופי, אדרבא זוהי מצוות התורה: 'שופטים תתן לך... לשבטיך', ופירש רש"י זכרו לברכה: 'לשבטיך - לכל שבט ושבט'. ...
וכל זה מבואר בדברי הכתוב עצמו: 'ושפטו את העם משפט צדק' - זאת אומרת, כאשר יהיו שופטים מכל שבט ושבט, שכל שבט ידון את שבטו, אז יהיו משפט צדק בהחלט.
כי השופט יודע ומבין היטב את אנשי שבטו, את אופיים ואת תכונותיהם ומנהגם, ואת מסורת אבותיהם וישפוט אותם לפיהם, וגם הנשפטים עצמם יהיו משוכנעים שנשפטו בצדק, ולא יהיה שום חשש ולא שום חשד של שום נטייה שבטית או מגמתית
והשיב משה- שו"ת, סימן מ"ב, עמוד 118-121. הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994
'שיר המעלות לדוד: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד' - יש לדקדק ... שיאמר רק 'שבת אחים', ואני יודע שהם 'יחד'. ועוד 'גם' - זה מה בא לרבות?
אלא נראה לפרש המקרא הזה - ...עיקר טובתן של עם ישראל וקיומן, הוא האחדות ...זה שאמר דוד המלך עליו השלום: 'הנה מה טוב', דהיינו - עיקר טובתן של ישראל שבת אחים.
אבל כשיושבים יחד בעיר אחת, ויש ביניהם פירוד שנאה וקנאה רחמנא ליצלן, מה תועלת יש בזה, לכן הוסיף ואמר 'גם יחד', דהיינו - שיהיו אוהבים זה את זה, ויש ביניהם אהבה ואחווה שלום ורעות.
"ספר מורשת משה שו''ת וחידושים", עמוד 295, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ''ח(1998).
שלומי אמוני אחינו בני ישראל, הנדיבים והשועים בארצות פזוריהם, המעלים את ירושלים על ראש שמחתם, ונפשם כמהה לשמוע ממרחק, משלום אליהם שמה, ומפי כל עובר ושב, הלובש מלבוש ארצות המזרח, ידרשו, ישאלו, יחקרו, ויתחקו על צפוניה, על כל ענייניה, כי אהבת עם ה' אלה, לנחלת אבותיהם נטועה מימות עולם. וכמה פעמים ביום נזכירה ברגשי נפש בכל תפילה ותפילה, כי אהבה זו אהבה טבעית לבני ישראל, יסודתה בהררי קודש, מורשה לנו ממקור חוצבנו מאבותינו הקדושים, אשר חבבו מאוד את הארץ, וחביבה הארץ שהשתבח בה הקדוש ברוך הוא, והבטיחם עליה כמה פעמים בתורה, לתתה להם ולבניהם אחריהם לאחוזת עולם. ...
ובכל דור ודור התעוררו ויתעוררו רבים מזרע קודש, חכמים ויראים, גבירים ושועים, אבירי ישורון, וישליכו את נפשם מנגד, עזבו בתיהם, קנייניהם, ומחמדיהם, וכל אשר להם, למען השתטח על חורבות קברות אבותינו הקדושים, לחבק ולנשק אבניה.
שאלו שלום ירושלים, הקדמה, עמ' 3-4, דפוס יואל משה סלומון, ירושלים, תרל"ח (1878)
'ויאמר אל עמו: הנה עם בני ישראל, רב ועצום ממנו' - למה אמר לשון יחיד. אלא ודאי מי גרם להם הברכה הזאת שנתברכו כל כך, הוא האחדות שבניהם, שאין ביניהם שום קנאה ותחרות. וה' יתברך, שהוא אחד, שוכן בניהם, וממנו בא להם הריבוי הזה, שלא כדרך העולם. ... אם כן, צריך עצה גדולה להתחכם שלא ירבו מכאן ולהבא, ולעשות שנאה ותחרות בניהם, וממילא תסתלק השכינה שבניהם, וממילא לא ירבו עוד, שלא כטבע העולם. ומה היא החכמה? - 'וישימו עליו שרי מסים' - שקשה, שמתחילה אמר: 'שרי מסים', שנראה שנותנים להם המס, ואחר כך אמר 'למען ענותו בסבלותם' - שהיא מלאכת הבניין. ואפשר שהעצה כך הייתה: שהיו פוסקים פלוני כך ייתן מס בכל יום, ואם לא ייתן ממון המס שפסקו עליו, יבנה כל כך שיעור בכל יום תחת המס או יעשה כל כך לבנים תמורת הממון. וידוע שהיה שם עשירים ובינונים ועניים, וגיבורים וחלשים ... ובוודאי יהיה בזה מקום לקטטה, ותחרות וחילוק לבבות ביניהם, מחמת שיאמרו: פלוני עשיר ואינו נותן כך, ופלוני גיבור ואינו בונה כך, אלא כך אמות דווקא, ואני, שאני עני או בינוני או חלש, אבנה כמו כן אמות. ובוודאי כשיהיה חילוק לבבות ביניהם מסתלקת השכינה מתוכם. וזהו: 'וישימו עליו שרי מסים' - כדי לגבות את המס מכל אחד מה שפסקו עליו, בוודאי יהיה מחלוקת ביניהם, והם לא הייתה כוונתם על הממון אלא הכוונה: 'למען ענותו בסבלותם' - שיאמרו להם, שאם לא תרצו לתן הממון, אשר פסקנו על כל אחד מכם לפי הפסק, ויהיה מחלוקת ביניהם, ותסתלק השכינה, שלא יהיה בהם ריבוי.
קהלת משה, חלק ראשון, דף רמ"ט עמ' ב, דפוס אליהו חי בן אברהם ששון, ארם צובה, תרל"ג (1873).
'אל תהי בז לכל אדם' - אפילו כשתראה אחד עובר על מצוות ה' אשר לא תעשנה ואשם - אל תבזה אותו לאמור: רשע, למה תעשה כזאת. כי ייהפך לבבו על ידי זה לשנוא אותך, אלא אדרבא תאמר לו: צדיק אתה בעיני, ואיך תעשה כזאת? ועל ידי זה יקבל תוכחת מוסר, ויוכל להיות שיחזור בתשובה על ידי תוכחתך. וכן אפילו שהוא רשע גמור אל תאמר: לא אתפלל עימו ולא אצרפנו עימי כי איך יתערב החול עם הקודש. לזה אמר: 'אין לך אדם שאין לו שעה' - כי האדם בעל בחירה ומשתנה כל שעה, ואפשר שבזאת השעה יתחרט על חטאיו ולא יחטא עוד וגם אולי יהרהר בתשובה. כי לפעמים בשעה אחת יוכל האדם לתקן את כל מה שקלקל במשך כל ימי חייו. כעניין מעשה דרבי אלעזר בן דורדיא שהוא בגמרא שבכה רבי יהודה הנשיא ואמר 'יש קונה עולמו בשעה אחת'.
אהבת שלום, עמ' 76-77, הוצאת ישועה סאלם, ירושלים תשמ"ח (1988)
'ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך' - יובן במה שידוע מה שאמרו חכמנו על פי "חנם נמכרתם' - שהגלות הזו הוא בעוון 'שלא תשנא אחיך בלבבך' - שאין לך עוון חמור מאוד יותר מאלו, יען שבכל עת ובכל שעה ובכל רגע הוא עובר, מה שאין כן בכל הלאווין שבתורה.
והנה נודע שאין דומה תשובת עוון קל לעוון חמור, כי כפי חומרת העוון תהיה התשובה ממנו, גדולה וחזקה ביותר. 'ברגע קטון עזבתיך' - רצה לומר: בעוון שנאת חינם, שעוברים עליה בכל 'רגע קטן עזבתיך' בגלות. ומאחר שעוון זה חמור מאוד, צריך לזה רחמים גדולים ותשובה שלמה וחזקה ביותר, עד שיתכפר העוון הנזכר ואני אקבצך מן הגלות.
תורת משה, עמ' קמ"ג. הוצאת ארגון יוצאי ג'רבה בישראל, בני ברק תשנ"ד. (1994)
"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו על כן באה לנו הצרה הזאת" (בראשית מב, כא)
הנה נודע, מה שאמרו חז"ל, דחרבן בית שני היה בעוון שנאת חינם והנה בנוהג שבעולם השונא לרעהו יהיה אכזרי עליו ואף אם יתחנן אליו, לא ישמע לו. והוכחה לזה בקרא זה עצמו בעניין יוסף עם אחיו בעת נפלו בידם. שם רמז על עניין החורבן כאמור דהגורם לזה הוא עוון שנאת חינם. וזה שכתוב "ויאמרו בני ישראל איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו" בעוון שנאת חינם שהיה לנו על אחינו, עד שגרם אשר ראינו צרת נפשו וגם בהתחננו אלינו לא שמענו אליו ולא רחמנו עליו על כן באה אלינו הצרה הזאת של החורבן.
תורת משה, עמ' לט'. הוצאת ארגון יוצאי ג'רבא בישראל, בני ברק תשנ"ד. (1994)
היה מעשה היה פה עיר הקודש, כי אחד מאוהבי, היושב בחדרי ליבי, ההוא אמר לי כי צריך אני להתרה בעשרה, יען כי אחד צורבא מרבנן, דומה גרעין, חלם חלום - כי היה לומד עמי בחברת תלמידי חכמים, והייתי אני צועק עליו, ומפיל דבריו, ואומר לו: כי לא יפה הוא דובר, והלבנתי פניו עד שצעק כנגדי, ואמר לי: על מה אתה מצערני? ואני נתכעסתי כנגדו, וקמתי על רגלי ונידיתי אותו, והנה גם הוא ענה ונידה אותי. זהו תורף החלום. ...
בנדון שלנו: שצריך זה שיתירוהו עשרה בני אדם, ויהיה במעמד האיש החולם, כאשר כתבנו, כי שמא לכבודו נידוהו, כי יש לחוש גם לזה.
שמו משה, יורה דעה, סימן ב', דף מ"ח עמ' א' - דף נ' עמ' א', הוצאת בן ציון בנימין, איזמיר, תרל"ד (1874)
מסכת שבת: 'תינוק שנשבה לבין הנכרים, וגר שנתגייר בין הנכרים, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת, וחייב על הדם אחת, ועל החלב אחת, ועל עבודה זרה אחת, ומונבז פוטר'. - היהודים האנוסים הם בדין 'תינוק שנשבה בין הנכרים, וגר שנתגייר לבין הנכרים', מה אלה מכפרים על עוונם בקרבן חטאת, כך מכפרים האנוסים על עוונם בריצוי עונש המקביל לקרבן האמור. ואם נלך בשיטת התנא מונבז, הפוטרת את התינוק ואת הגר האמורים אף מן החטאת, הרי פטורים האנוסים מעונש כלשהו, וזכאים הם, אף בלעדיו, שיהיה להם חלק לעולם הבא.
מתוך 'מנצרות ליהדות' ליוסף קפלן, עמ' 105, מאגנס, ירושלים, תשמ"ג (1983)
אפילו אם נסכים שיש בקרב עם ישראל, כמו בכל עם אחר, רשעים ורמאים; אין רשעותם נובעת מקיום תורתם, שכן זו מורה לנהוג בצדק וביושר, אלא מן המצוקה והדלות שבחיי הגלות, שכן מתקיימים הם דרך נס, כי נמנע מהם להשתמש באמצעים הנהוגים אצל תושבי הארצות בהן הם חיים. על כן יש להתפעל לא מקומץ הרשעים שביניהם, אלא מן הצדיקים והתמימים שהם רוב מניינם. אף גורלו של העם הזה, שחטאיו של האחד מיוחסים לכלל כולו; אחד הוא החוטא ומיד מתפשטת השמועה שיד כל היהודים בדבר.
'מקומו של הרב משה רפאל ד'אגילר ...', יוסף קפלן, עמ' 98, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, תשל"ג (1973)
שאלת, בספרים ותפילין שיש שינויים בכתיבה לספרדים ולאשכנזים, אם מותרים זה לזה, ואם מברכים הספרדים על ספר האשכנזים וכן להפך. וכתבת שהחכם 'בית מנוחה' הורה לברך עליהם כאשר הורה החכם 'שדה הארץ' ו'הנודע ביהודה' רק לכתחילה הספרדי לא יקנה של האשכנזי וכן להפך, והארכת בזה והבעת את חפצך לדעת את דעתי. ...
שכתב מורנו הרב חיים ויטאל זיכרונו לברכה בשם האר"י, זיכרונו לברכה, לחיי העולם הבא, שהשינויים שיש שבאותיות בין הספרדים והאשכנזים יש סמך להם בסתרי תורה. עד כאן לשונו.
אם כן, שניהם קדושים ומן המקדש הם יוצאים, וודאי שכשרים הם זה לזה, אלא שלכתחילה לא יקנה הספרדי של האשכנזי, שמצווה מן המובחר יקנה משל הספרדי, כמו שכתבו הרבנים הנזכרים לעיל, וכל דבריך הם נכוחים וישרים למוצאי דעת.
שו"ת ישיב משה, אורח חיים סימן שמ"א. הוצאת ארגון עולי ג'רבה ודרום תוניסיה בישראל (מהדורה שניה). תל אביב, תש"מ (1980).
כן אורחות כל תענוגות, בזה העולם, היות שם ערוב רע בטוב, כי לא שלם טוב הארץ הלזו הנשמה, ושמחת עולם אליה וקוץ בה, כשושנה בין החוחים, גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה, מרבה נכסים מרבה דאגה, אין כתובה בלא תגרה, על הכבד נמצאת מראשית חכמה, וקליפה קדמה לפרי, אין האור ניכר אלא מתוך החושך ... מי שעבר עבירה חמורה, אפילו עבד עבודה זרה, אם שב בתשובה גמורה, לפי ראות עינינו, ולא שמערים עורמה, ירד לפני התיבה אם הוא בקי באומנותו, שלא צריכים אנו 'פרקו נאה' אלא בתענית ציבור ... התירו חכמים, לשליח ציבור שעבר עבירות חמורות, לירד לפני התיבה כל ימות השנה חוץ מימי תענית ציבור, ולא חילקו חכמים בין עבירה לעבירה, ובין הוליד ללא הוליד ממזר, כשפת חלוקו של משיח, מאחר שאפילו עבד עבודה זרה שעונשים עליה אפילו על המחשבה, ונקרא כופר בכל התורה כולה, תרופה בידו בתשובה, ופשוט. וכך גם ברור מתשובת רב האי הנזכרת לעיל, וזה לשונו: שליח ציבור שיצא עליו שם רע ונחשד באשת איש, וראוהו נשים כשרות ונדחה מלהתפלל, אחר כך הראה עצמו כי עשה תשובה, וכי הוא יושב בתענית כל ימיו, אמרו מקצת שמותר להתפלל ומקצת שלא ייתכן לקובעו שליח ציבור לעולם, יורנו אדוננו הגאון האמיתי. תשובה: שורת הדין שאין לך דבר העומד בפני תשובה, אלא כל השבים שה' ברוך הוא יודע כי נתחרטו על מה שעברו מן הכיעור, וכי שמו אל ליבם שלא ישובו עוד לכמותו, הוא מוחל להם, ובני אדם אף על פי שאינם יודעים הנסתרות, ואין להם אלא הנגלות, כשעבר עליו זמן הרבה, ואין נראה עליו, לא בגלוי ולא בסתר, דבר שלא כהוגן, והלב מאמין בו כי חזר בו - מקבלים אותו כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, אבל ביום התענית אין מורידין אותו לפני התיבה, לפי שאין פרקו נאה, וכבר יצא עליו שם רע בילדותו, עד כאן לשונו.
מדבר מתנה, כרך א', חוברת מדבר במישור, דף ט"ז ע"א-י"ז ע"ב, פירנצה, תק"ע (1810).
במדרש כתיב: 'ויחן שם ישראל נגד ההר - מלמד שבאותה פעם היו ישראל בלב אחד, ואמר הקב"ה: הגיעה השעה שאתן להם את התורה משום שעד עכשיו מסעם במחלוקת'. -
ויש להקשות איך אפשר לקבל התורה, שיש בה תרי"ג מצוות, ומי הוא זה שיכול לקיים את כולן?
אלא הטעם משום שכל ישראל נקראו איש אחד, אם כן אפשר עכשיו יפה יכולים לקבלה, שמי שלא יכול לקיים זה, יקיים זה. עכשיו נוח: 'ויחן שם ישראל' - שנעשו כאיש אחד אמר הקב"ה: עכשיו שנעשו כגוף אחד, הגיעה השעה ליתן להם את התורה, שעכשיו יכולים לקיים כל התרי"ג מצוות.
דרושים ופירושים להרב נחמן אנג'יל, עמ' 104, הוצאת בנו וועד עדת הספרדים, ירושלים, תשל"ז, (1977)
'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול' - אפשר לפרשו כידוע מנהג העולם שכשרואה איזה עשיר לאיש עני ואביון ואינו מרבה רוב השלום בפיו ובשפתיו, אלא הוא נותן שלום בראשו והיינו טעמא שמתפחד שאם ייתן לו שלום בפה מלא אזי ישאל איזה דבר מרובה, ולזה מנענע ראשו דווקא.
וכל זה הוא באנשי העולם, אבל בתלמידי חכמים עליהם להרבות שלמים מרובים, משום שאינן מתייראים, שישאלו מהם איזה דבר, שאין לו ומה ייתן לו, שהוא איש עני כמוהו.
לזה אמר 'שלום רב לאוהבי תורתך' - שמרבים שלום לכל העולם בפיהם ובשפתותיהם, והיינו הטעם ש'אין למו מכשול,' שישאלו איזה דבר ממנו, ופשוט.
נאה להודות עמוד שס"ד, הוצאת משה אזנקוט, בני ברק, תשס"ו (2006)
מפני מה גזר הקב"ה על ישראל שכל אחד נתפס בעוון חברו אם אינו מוכיחו מדין ערבות? מפני שכל אחד מישראל צריך לקיים כל הרמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה. ודבר זה אי אפשר, לפי שיש מצוות שאין אדם יכול לקיים, לפי שלא נתחייב בהם, ויש מצוות מיוחדים לכוהנים בלבד או לישראל בלבד וכדומה. לכך עשה הקב"ה עניין הערבות, שכל אחד נתפס בעוון חברו אם אינו מוכיחו או אם אינו עושה בו משפט אם הוא גדול הדור, וממילא כל אחד נהנה במצוות שמקיים חברו, שגדולה מידה טובה ממידת הפורענות, ואם כן, אף על פי שזה לא קיים מצווה זו הרי הוא נהנה במה שקיים חברו באופן שבין כל ישראל נתקיימה כל התורה בכלל ובפרט.
וזהו כוונת אומרו: 'הנסתרות לה' א-להינו' - רוצה לומר: העבירות, שהן נסתרות מבני אדם, הם לה' א-להינו, ואין ישראל נענשים עליהם; אבל 'הנגלות' - לבני אדם הם 'לנו ולבנינו' - רוצה לומר: מגיע לנו עונש מהם, אם לא נוכיח או לא נעשה בהם משפט היכן שאפשר. ונתן טעם לדבר: שעשה ה' יתברך שכל אחד נתפס בעוון חברו הוא כדי 'לעשות את כל דברי התורה' - כדי שכל אחד יהנה במצוות שקיים חברו, ויהיה כאילו הוא עצמו קיים כל מצוות התורה.
מעשה ניסים, פרשת ניצבים, דף כ"ט עמ' א, דפוס וזאן וכאסתרו, תוניס, תרנ"ה (1895)
המן כשהלשין לאחשוורוש לכלות שונאי ישראל, אמר: 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' - שאינו אוחז במידת האחדות. ואסתר המלכה בחכמתה ריפאה את השבר הנורא הזה, ושלחה למרדכי לאמור: 'לך כנוס את כל היהודים' - להטיף להם מוסר השכל, להתאחד יחד כאיש אחד לבטל גזירת המן. וזה אפשר לרמוז הכתוב: 'והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, והנה קמה אלומתי וגם נצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי'. - ראשי תיבות כל הפסוק גימטרייה: 'אסתר', וסופי תיבות: 'והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך' - גימטרייה: נס עם הכולל, לרמוז שעל ידי שיהיו ישראל אלומה ואגודה אחת, תהיה להם תקומה והתנצבות בין העמים. כאשר היה בנס אסתר.
חן טוב למרי נפש, מערכת אלף, סימן י"א, דף ב', ע"ב, ג'רבה, דפוס עידאן, כהן וצבאן, תש"ו (1946)
'ויבוא עמלק' - שבא בטענה כי הבכורה שלו, כיוון שישראל אינן אוחזים מעשה אבותיהם, ראוי שיקויים בהם 'ישא ה' פניו אליך' - דהיינו בזכות אברהם, אף על פי שאינן הולכים בדרכי אבותיהם. ...
ועל זה: 'וילחם עם ישראל ברפידים' - שרפו ידיהם מן התורה והיו פרודים זה מזה, היינו עבירות שבין אדם לחברו. שבעושים בזה נאמר 'אשר לא ישא פנים'.
אבל משה רבינו, עליו השלום, ביודעו כי לא אלמן ישראל, ועל כל פנים, יש בתוך עם בני ישראל אנשים צדיקים ויראי חטא, ויכול להתקיים בהם זכות אבות יסתם פיהם של עמלק. ... ועל זה אמר לו ליהושוע: 'בחר לנו אנשים' ובספרי רבי אלעזר המודעי: 'אנשים צדיקים' - שלגביהם יתקיים: 'ויעמוד' זכות אבות כיון שהם הולכים בדרכי אבותיהם ועושים כמעשיהם.
דרישה מחיים דף ע"ח, עמ' א, דפוס חיים אברהם די שיגורה, אזמיר תרצ"ח (1888)
אחד מיושבי קרנות, שאינו מבין לשון הקודש כלל, ומפני זה מנע עצמו מספירת העומר, שלא ידע למנות ימים ושבועות בלשון הקודש. ונשאלתי: אם יכול לספור העומר בלשון ערבי, המורגל בו שבאותו לשון יכול למנות ימים ושבועות - אם יוצא ידי חובת ספירה אם לאו? ...
שפשוט - ודאי שיספור העומר בלשון המבין בו - למוסתערב בלשון ערבי, וללועזים בלעז לכולי עלמא - ויוצא ידי חובה, ואן מי שיחלוק בזה כלל, והוא ברור כשמש.
אדמת קדש, חלק א, אורח חיים, סימן יא, דף י"ג עמ' א-ב דפוס בנימין משה רושי, קושטא, תק"ב (1742)
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ישראל זכו בתורה בזכות השלום והאחדות שעשו בזמן מתן תורה, ופירשו בזה הכתוב: ה' עוז לעמו יתן - זו התורה, על ידי - ה' יברך את עמו בשלום. ובזה יש לפרש הפסוק: 'לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום' - הכוונה באיזו זכות זכו ישראל, לתת להם התורה, הנקראת ברית.
אם הבנים שמחה, עמ' רי"ט, דפוס אורלי, תל אביב, תשמ"ה (1985)
'אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב. ... ה' א-להיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. ה' א-להי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, ויברך אתכם כאשר דבר לכם. -
הקב"ה נגלה למשה ואמר לו: היות ועם ישראל קיבלו את התוכחה, הנך חייב לברך אותם, מיד ברך אותם. מכאן עלינו ללמוד שכשמוכיחים את הזולת ואומרים לו: 'עשית כך וכך', מיד אחרי שקיבל את התוכחה - יש לברכו, לא לסיים בדברי תוכחה, אלא: 'והנכם היום ככוכבי השמים לרוב' - להראות לו את הנקודות שהוא זוהר בהם ככוכבי השמיים. הכוכב אמנם רחוק וקשה לראות את הזוהר שלו, ועוד שלפעמים הזוהר של הכוכב בא מהשמש, אין לו זוהר משלו, אבל מוכרחים לסיים כך את התוכחה.
נתיבי אור, גלות וגאולה, עמ' פ"ב, הוצאת ניבי הכתב, ירושלים, תשע"ג (2013)
'נצר מטעיי מעשה ידיי להתפאר' - שהקדוש ברוך הוא מתפאר בתוצרת הנטיעה שנטע בעולם, הם עם ישראל. אולם במה יש לו להתפאר בהם? וידוע, כי ישנם בעם ישראל סוגים שונים של אנשים, יש צדיקים, בינוניים, ורשעים; ישנו היודע מעט, וישנו הבקיא בהרבה מקצועות התורה ... אך בדבר אחד כולם שווים, ובלעדיו אין קיום לעולם ככלל ולאדם כפרט, והוא - התשובה. ...
ולכן ברא את התשובה המתאימה לכל אדם כפי דרגתו וכפי צרכיו ... ולכן תיכף בסמיכות, מביא התנא ראיה לדבריו ממה שנאמר: ועמך כולם צדיקים' - שלאחר שעשו תשובה הריהם צדיקים. ולא רק כשעשו תשובה בפועל, אלא אפילו בהרהור תשובה נקראים צדיקים. ... ולכן נאמר 'ועמך' - שגם פשוטי העם יכולים בקלות רבה לזכות להגיע לדרגה זו בעשותם תשובה.
מלוא העומר מן, עמ' 29-32. הוצאת תלמידי הרב, אשקלון תשס"ד (2004).
'מי אשר חטא לי אמחנו מספרי' - מה שאתה אומר: 'מחני נא מספרך אשר כתבת' לכפר על הדור, דע לך שמיתת הצדיק, שמכפרת על הדור הוא דווקא כשישראל באחדות אחד בגוף אחד, אז הצדיק נקרא 'זרוען של ישראל', וכמו שהחולה מקיזים אותו מזרועו ומתרפא, כך ישראל מתרפאים, רצוני לומר: מתכפרים, במיתת הצדיק. אבל כשהם נפרדים, איש בעוונו ימות.
'חדר נאה', דרושים על פרשת כי תישא, דף ל"ח, ע"א, ירושלים, תרע"א (1910)
כתב הפלא יועץ: 'הרוצה לעשות דבר טוב בעירו, כך שיקבלו את דבריו כל באי שער עירו, לא ידבר עם כולם יחד, אלא יקראם אחד לאחד, וידבר לכל אחד בטוב טעם ודעת, כדי שישמעו ויבינו, ויכנסו דבריו באזניהם, ואחר כך בנקל יהיו לאחדים, ויסכימו כולם עמו בהיותם באגודה אחת' ....
וזה אומרו: 'מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו' - רוצה לומר: למה יתאונן אדם המעלה, הצדיק, שנקרא 'חי', כשרואה בני דורו בפירוד הלבבות או אם, חס ושלום, גברו עוונותיהם, הלא יש תיקון ועצה טובה לזה, שבתחילה יתפוס כל אחד ואחד ויוכיחנו 'גבר על חטאיו', ואחר כך יעשה אסיפה אחת כללית.
'חדר נאה', דרושים על מגילת איכה, דף ע"ב ע"ב, ירושלים, תרע"א (1910)
'תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב' - רבותינו אמרו: אדם יחיד אינו יכול לקיים את כל המצוות שבתורה, שכן ישנן מצוות שאינן נוהגות אלא אצל כהנים, לוים, מלך וכיוצא באלה. אולם בזמן שישראל כולם מלוכדים כאיש אחד, ומחבבים איש את רעהו, אז נחשב כל העם לגוף אחד, וממילא נחשבות המצוות שעושה כל אחד, כאילו נעשו על ידי כל ישראל. וזאת אומרת, שכל אחד מישראל מקיים את כל המצוות שבתורה. זהו מה שאמר הכתוב: 'תורה צוה לנו משה' - שש מאות ואחת עשרה המצוות כמניין 'תורה', אשר צוה לנו משה, שכן שתי המצוות ה' ציווה לנו. תרי"א מצוות לא יוכל להיות לנו למורשה נצחית, ולא נוכל לקיים את כולן, אלא אם כן תהיה 'קהלת יעקב', שיהיו ישראל כולם מלוכדים כגוף אחד.
מנוחת דוד חלק ב, עמ' רטז, חדרה, תשנ"ד (1994)
הדור החדש אשר נתחנך בחינוך אירופאי ובנקיות רבה, רוצים למול את בניהם על ידי רופאים ישראלים אשר עושים מלאכתם בנקיות גדולה. ויען שיש מהרופאים שאינם נזהרים בשמירת השבת ומאכלות אסורות, על כן שאלוני לדעת האם הרופאים הנ"ל כשרים למול, או לא? ...
חלילה להוציא דיבה על הרופאים הישראלים, שאינם נזהרים בשמירת השבת ולדונם כדין מומר לכל התורה כולה, ולפסול אותם למול בני ישראל, שהרי אפילו במומר לכל התורה כולה הכשירו למול, ואמרו אם נימול כשר למול, ואפילו גוי כנזכר לעיל, ומכל שכן רופאים ישראלים שמאמינים בצורה ובמצוותיה, אלא שעבודתם מכרחת אותם לבקר חולים, ולרפאותם בשבת, ויש בזה משום פיקוח נפשות כאשר בארנו בארוכה.
ואף אם המצא ימצא בהם אוכלי נבלות וטריפות, על כל פנים, אם ימצאו בשר כשר, לא יעזבו המותר ויאכלו האסור, ומכיוון ששומרים ברית ונימולים ומלים בניהם, הרי גם כן מקיימים את הכתוב את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחרייך המול לכם כל זכר, וכשרים למול, אליבא דכולי עלמא.
שו"ת נא"ה משיב, חלק יורה דעה, סימן י' עמודים ק'- ק"ב. דפוס התחיה, ירושלים, תשי"ט (1959)
מי שמתעכב מלישא אשה, ואין לו אונס שמעכבו, ראוי לעונש גדול, שאפשר שיגרום סילוק שכינה מישראל חס ושלום. וההפך בהפך, שמי שהוא מקדים לישא אשה, גורם השראת שכינה על ישראל, והרי הוא בכלל מזכה את הרבים, שגדולה מעלתו מאוד.
ולפי זה למדנו כמה מן החיוב מוטל עלינו, להשיא בנות ישראל העניות, שמלבד מצוות הצדקה, צריך לעשות כל תחבולות שיכולים אנו לעשות, שתתקיים מצווה זאת בעולם, שגורמת השראת שכינה על ישראל. ומה גם שהמעשה את חברו לדבר מצווה, גדול שכרו כעושה המצווה בעצמו.
דרך הנגב, דף ד ע"א, דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ז (1897).
לכל יסוד יש מהות וטבע משל עצמו. אולם, אחר שהיסוד מורכב עם יסוד או יסודות אחרים, מאבד את מהותו וטבעו הראשוניים. מים כששותים אותם ללא כל תוספת, ברכתם - 'שהכל', ואולם אחר שמוסיפים להם משהו חשוב יותר, ברכתם משתנה. למשל אם מוספים למים צימוקים, הברכה היא 'בורא פרי הגפן'. וכן החומץ בהיותו לבד - אין מברכים עליו, ובהצטרפו לדברים אחרים - כן מברכים עליו. כן הדבר במעלות. בהתחבר דבר שאינו שלם במעלות, עם דבר אחר - תהיה מעלתו כמוהו.
גן מעדן, עמ' מט, הוצאת ישיבת בית שמואל, ירושלים, תשנ"ה (1995).
'מעשה בגוי אחד, שבא לפני הלל, אמר לו: גיירני ולמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת. אמר לו: מה שעליך שנוי, לחברך לא תעשה, והשאר פירוש הוא, לך למד'. עד כאן. ופירש רש"י: שעליך שנוא, 'רעך ורע אביך אל תעזוב' - זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו, שהרי עליך שנוי, שחברך יעבור על דבריך, לא חברך ממש כגון גזלה וניאוף וכיוצא, 'לחברך לא תעשה', ושאר דברי התורה פירוש הוא, שדבר זה הוא לדעת איזה דבר שנוא, לך למד. עד כאן. מעתה יובן היטב שכיוון שנשא ונתן באמונה, ואינו גוזל את חברו נמצא שמקיים מקרא: 'ואהבת לרעך כמוך'. משום כך כאלו קיים כל התורה כולה.
דרכי שלום, דף קיב עמ' א, דפוס יוסף מולכו. שלוניקי, ני ברק, תקע"א (1811)
'כי תצא' ראשי תיבות: 'כל יום תורה צדקה אחדות' - כלומר שעיקר התשובה הינו על ידי שלושה דברים הללו, וצריך להתמיד בהם בכל יום ... שכדי שיקובל תשובתו, צריך קודם שיבקש מחילה מחברו, אם חטא לו, ויהיה באחדות עמו, אזי והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ותהיה בטוח ש'ונתנו ה' א-לוהיך בידך', וזוהי הכוונה כמו שראיתי להרב הגדול חיים יוסף דוד אזולאי, זיכרונו לברכה ... שעבירות שבין אדם לחברו, יש בהן חלק למקום, כגון אם ביזהו בדברים הרי הוא עבר על 'ואהבת לרעך כמוך', וכיוצא. וכל זמן שלא פייסו לחברו, אפילו מה שבין אדם למקום אינו מתכפר. עד כאן לשונו. הרי לך בבירור שתלויות העבירות שבין אדם למקום עם עבירות שבין אדם לחברו, ונמצא שאם זכה להיות באחדות עם חברו, אז יהיה בטוח שתשובתו תהיה מרוצה ומקובלת.
חכמה מאין, חלק א, דף ס"א ע"א, דפוס אברהם פונטרימולי ויעקב פולי, איזמיר, תרמ"ב (1882).
'שופטים ושוטרים' - פירש הגאון מבבל בספרו הקדוש 'עוד יוסף חי', זכר צדיק וקדוש לברכה, בדרך מוסר, כי לאדם יש כמה שערים, שברא בו הקדוש ברוך הוא, ובכולם צריך להם שמירה מעולה, שלא יבוא לידי חטא. העיניים פתוחים, ויש להם שער שסוגר אותם, הם העפעפיים, כשיראה דבר אסור יסגור אותם, וכן הפה יש לו שני שערים - שער מעצם ושער מבשר, ובאוזן יש את האליה. וזהו: 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך' - שצריך לתת עליהם שופטים ושוטרים לשמור עליהם כנזכר בדבריו הנעימים והקדושים. ולפי דעתי יש לרמוז 'תתן' - גימטרייה: 'שנאת חנם' לרמוז אל המדובר למעלה, לשמור עצמנו מזה שגרם לחורבן בית המקדש, ואז נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.
זית רענן בתוך עמר מן, דרוש לנפטר, עמוד ח', הוצאת ארגון עולי ג'רבה, בני ברק, תשל"ז (1977)
שנו חכמים: 'מעשה ברבי יהושע בן חנניא, שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים וכו'. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים'. ענה אותו תינוק ואמר: 'הלא ה' זו חטאנו לו לא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו'. -
נקדים עוד מה שכתב הרב אזולאי משם המפרשים בפסוק: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'' - ש'אהבה' גימטרייה י"ג. ואם אוהב ראובן את שמעון, מן הסתם אוהבו גם כן שמעון לראובן, כמו שכתב שלמה המלך, עליו השלום: 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם', ואם כן נמצאו שתי אהבות, שעולה כ"ו, ונמצא שמתייחד שם הוי"ה ברוך הוא. וזהו: 'ואהבת לרעך כמוך', וממילא חברך אוהב אותך, ואז 'אני ה''.
וזהו הכוונה באשר למה לא כיפרו הצדיקים שמתו: 'מי נתן למשיסה יעקב' - שהם החוטאים, 'וישראל לבוזזים' - שהם הצדיקים. ולזה ענה אותו תינוק ואמר: 'הלא ה' זו' - גימטרייה י"ג, 'חטאנו לו' - שגרמנו פירוד בשם הוי"ה ברוך הוא, ובא זה על ידי הרשעים ש'לא אבו בדרכיו הלוך, ולא שמעו בתורתו' - על רגל אחת, שלא היו אוהבים אותנו, ואדרבה היו שמחים במפלתם, ועל ידי זה גם אנחנו שונאים אותם, וגרמנו פירוד, חס ושלום, על ידי השנאה. ומשום כך לא נתכפרנו במיתת הצדיקים.
יפה ענף, דרושים, דף ה ע"א-ע"ב, דפוס בן ציון בנימן רודיטי בן יהושע משה, איזמיר, תרל"ז (1877).
שמעתי באוזני, ממורינו ורבינו רבי מרדכי שרעבי, זכר צדיק וקדוש לברכה, שדיבר בכל ענין לומר 'לשם יחוד', ובפרט הדגיש וצעק בהתלהבות, שצריך להקפיד לומר את המילים 'בשם כל ישראל'.
ונסביר את הדברים. הנה פשוט הוא שבמצוות מהתורה ומדברי רבנן שצריך האדם לומר 'לשם יחוד', זה פשוט. אלא אף בכל דבר של דקדוק הלכה או מנהג ישראל שבא לקיים, צריך לומר 'לשם יחוד'. ואפילו בכל מעשה שעושה - הולך לאכול, הולך לפגוש במישהו או כל הנהגה של האדם בחיי היום יום, תאמר 'לשם יחוד'. שהרי אמרו חכמינו זיכרונם לברכה 'בכל דרכיו דעהו'. איך יכול לקיים 'בכל דרכיך דעהו'? - תאמר לשם יחוד', ובזה מרוויח שכל מעשה שעושה אפשר לומר עליו 'כאשר ציוה ה' כן עשה'. שהרי חכמינו זיכרונם לברכה אומרים שבכל דרכיו האדם נבדק. ואם האדם אומר קודם המעשה 'לשם יחוד', בזה כבר קיים את הבדיקה, שהרי אמר שעושה מעשה 'לשם יחוד קדוש ברוך הוא ושכינתו'.
פרדס נסים: קובץ שיחות על התורה, מהדורה שלישית, עמ' רסח, מכון פרדס נסים, בני ברק, תשע"ח (2018)
'בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים, למספר בני ישראל. כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו'. - אמר מורנו החכם רבי יוסף מטראני טעם לשבח: שלא שייך מספר בישראל, כלומר שכיוון שישראל הם גוף אחד, ולא שייך מספר אלא בגופים מחולקים, וזהו הטעם שהקפיד הקדוש ברוך הוא שיהיו באחדות אחד, משום: 'כי חלק ה' עמו' - וכמו שהוא אחד ושמו אחד, כן יהיו ישראל, שלא יהיה להם מספר. וזהו שמוכיח את ישראל :'בהנחל עליון גוים' - כלומר ששייך לתת נחלת ישראל לגויים, ערלי לב, זהו מטעם: 'בהפרידו בני אדם - שישראל, חס ושלום, הם בפירוד.
דרכי איש, דף מ"ד ע"א, ד דפוס ניסן ב"ק, ירושלים, תרל"ה (1875).
'ופרוש עלינו סוכת שלומך' - המאפיין בחג הסוכות הוא בשוויון של העם. 'תשבו כעין תדורו' - כל דירותיהם של בני ישראל נעזבות, ועוברים לדירה השווה לכל נפש - סוכה. בניגוד לחיי היום יום, שכאשר אדם נשאל למגוריו תשובתו אני גר בוילה, בקוטג', קומות וכדו', בסוכות כולם משיבים: אנו גרים בסוכה, שהיא שווה לכל נפש, וזה שלום, שכל העם גר באותה דירה.
'זכרון נתן', עמ' 120, הוצאת מוסדות מאורות נתן, תשס"ט (2009)
עם ישראל סובל בין העמים, עם ישראל עובר אחת מן השעות הנוראות ביותר בתולדותיו, בנות אלפי השנים. דווקא בשעה זו עלינו לחזק את קשר האחים שבינינו. עלינו להחיל את תחושת האחווה, המשתמעת מתפילתנו היום, בראש ובראשונה בתוך הגרעין המצומצם שלנו.
והנו אנו רואים, שיש בינינו מי שדורש את רעת אחיו, מי שמקדיש במכוון את פעלו להסבת נזק לבן אמונתו. אלינו צריך היה הנביא להפנות את אזהרתו: 'איש מרעהו הישמרו, ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקוב, וכל רע רכיל יהלוך'. הוי, כמה כואב להודות במציאות זו, המשפילה אותנו בעיני עצמנו. עד היכן התדרדרנו! האם זכאים אנו לפנות לבורא יתברך, כדי לבקש רחמי שמים לרווח ולהצלה?! ...
רק אם נהיה ערבים זה לזה, אם ניטיב זה עם זה, נוכל לעמוד אל מול הרשע השואף לחסלנו.
דרשת ראש השנה ת"ש (1940) פירנצה, 'ספר זכרון לנתן בן משה דוד קסוטו', עמ' 26, ירושלים, תשמ"ז (1987)
כללו של דבר מכל מה שאמרנו עד הנה: שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בהשחתת העולם רק בקיומו, ואין חפץ שימית האדם את עצמו על-ידי תשובתו, אלא העיקר 'יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו', 'ומודה ועוזב ירוחם', שכל אדם ואדם, הן בעל תורה, הן שאינו בעל תורה, ישוב מדרכיו הרעים, ויעזוב אותם עזיבה גמורה, ויתחרט בלב שלם, ויתוודה על חטאיו, כי כל המתווה על חטאיו, נמסר ביד הקדוש ברוך הוא בעצמו, ורחום הוא 'וניחם על הרעה'. ... אדם שהוא בעל תורה, ותורתו אומנותו, ועינוי נפשו מחלים ליבו ומערבב אותו, באופן שלא יוכל לעיין היטב - לא יתענה אפילו מה שקצב לו, אלא ילמוד תורה כי 'תלמוד תורה כנגד כולם' ומסגל במעשים טובים. ... וכן נראה לי שכל אדם יוכל לעשות זה אפילו מי שאינו בעל תורה, אלא שהוא טרוד בעסקיו, ובפרט בגלות החל הזה, שמוטל עליהם המיסים והארנונות, ושאר צרכי הבית המרובים, והם מוכרחים להיות כחמור למשא וכשור לעול, אם כן אל יסגפו יותר מדי בייסורים קשים ומרים, רק יעזבו מעשיהם הרעים ויסגלו במצוות.
קנין פירות, דף קצ"ד, דפוס אליעזר מנחם אוטוליגני, ליוורנו, ת"ר (1840)
'תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב, ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל' - כי על ידי האחדות יתקיימו המצוות בין כולם. כי זה מקיים קצת מצוות, וזה מקיים מקצתם, וכן אחרים, עד שבין כולם מקיימים תרי"ג מצוות. ובאחדות - כל אחד יש לו חלק חברו וכן על זה הדרך.
ובזה פירוש זה המקרא: 'תורה ציווה לנו משה' - היינו תרי"ג: מצוות כמניין תורה, כמו שאמרו. ואם תאמרו: מי גבר בגברים שיכול לקיים כולם? לזה אמר: 'קהילת יעקב' - כלומר יתקיימו בין כולם. ...
ואחר מפרש התועלת השנייה: 'ויהי בישורון מלך' - רוצה לומר: אימתי 'ויהי בישורון מלך'? - שהשכינה שורה, שהיא המלכות שורה בקרב ישראל. וזה כשיש אחדות - וזהו שאמר: 'בהתאסף ... יחד שבטי ישראל' - שהם באחדות גמורה.
'קרבן נתנאל', עמ' תרצ"ד, יצא לאור על ידי חכם אליהו חבובה, חיפה, תשכ"ח (1968)
אמרו חכמינו זכרונם לברכה: שלושה הקדוש ברוך הוא אוהבן, ואחד מהם מי שאינו מעמיד על מידותיו, ועליו אמר שלמה המלך, עליו השלום, בחכמתו: 'אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך' - איזהו 'טהור לב'? - זה שאינו מעמיד על מידותיו, שנמצא שאין בלבו כלום על הבריות. בשביל זה דבריו מקובלים, ויכול לעשות שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. ולפירוש: 'רעהו מלך' - זה מלך מלכי המלכים.
מדרש אשרי, לך לך, עמוד נ"ח-נ"ט דרוש י"ד, הוצאת משפחת המחבר, תשל"ט (1979)
יהודים הרגילים לגנוב ממון הגוים, ותפסוהו הגוים - פודים אותו כדין מי שלווה מן הגוים, שהרי אינו גונב להכעיס אלא לתיאבון, שאם היה מוצא ממון בהיתר לא היה גונב. ומזה הטעם אפילו הוא רגיל לגנוב ממון של ישראל, ותפסוהו הגוים - פודים אותו. ואפילו לדברי האומרים, שמשומד אוכל נבילות אין ישראל חייבים לפדותו, כאן יש טעם אחר, שהגונבים טועים וסוברים שממון גויים מותר, משום שראה 'ויתר גוים', הלכך אינם נקראים משומדים, וחייבים לפדותם.
הרדב"ז בספרו 'יקר תפארת' כתב שכך השיב בתשובה, ועיין שם, שהוא סבור בדברי הרמב"ם, שאוכל נבילות לתיאבון - חייבים לפדותו, שלא כדעת מרן בדברי הרמב"ם.
זרע דוד, חלק ג', 'חידושי דינים' שו"ע יורה דעה, דף י"ב ע"א-ב, ירושלים, תרס"ה (1905)
'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - זה שכתוב: 'ועוז מלך משפט אהב',. אמר משה לישראל: הרי נתן לכם הקב"ה את התורה, אם אין אתם עושים את המשפטים הוא נוטל התורה מכם, שלא נתן לכם את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינים.. ...
שהנה המצוות שבתורה הם תרי"ג מצוות, וחייב כל אדם לקיימם שהם כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים, והקשו המפרשים איך אפשר לקיימם, והלוא יש מצוות שאינן נוהגים רק בישראל ולא בכוהנים, ויש מצוות שנוהגים רק בכוהנים ולא בישראל, וכן יש כמה מצוות שאין יכולת בידו לקיימם, ותירצו כי ה' יתברך בחסדו הגדול נתן לנו מצווה אחת והיא שקולה כנגד כל המצוות, והיא מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' - שבה כלולים כל התרי"ג מצוות, וכמו שאמרו חז"ל: 'ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה'.
וזה כוונת המדרש: 'אם אין אתם עושים את המשפטים' - דהיינו המצוות שבין אדם לחברו, כי פרשת משפטים מדברת על המצוות שבין אדם לחברו, ומזה נמשך שנאה ומחלוקת בין אדם לחברו, אזי הוא נוטל התורה מכם, שאין התורה ותרי"ג מצוות הכתובים בה, מתקיימים רק על ידי השלום והאחדות, שלא נתן לנו את התורה, אלא על מנת שתעשו את הדינים בין אדם לחברו, ויהיו בשלום ואחדות, ואזי התורה מתקיימת שנאמר 'ועוז מלך משפט אהב'.
'מדרשו של שם ועבר', עמ' ל"ב, דפוס המתמיד, צפת, תשכ"ג (1963)
'ושם האיש אלימלך, ושם אשתו נעמי, ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים מבית לחם יהודה.' -
אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, על פי: 'חבור עצבים אפרים - הנח לו', שאפילו אם ישראל עובדים עבודה זרה, כשהם באחדות הקדוש ברוך הוא מוחל להם.
וזה כתוב: 'ושם האיש אלימלך' - היינו: הקדוש ברוך הוא, הנקרא 'איש מלחמה', והוא 'אלי' וגם 'מלך' על הכל. 'ושם אשתו' - היינו כנסת ישראל שהיא בחינת אישה לה' כידוע.
'נעמי' - רוצה לומר: מעשיה נעימים, כאשר בניו: 'מחלון' - כלומר מוחלים ביניהם, דהיינו: שהם בידידות ואחדות גמורה, אז: 'וכיליון' - זאת אומרת מתכלית, 'אפרתים מבית לחם' - דהיינו: הפרת התורה המכונה 'לחם', ככתוב: 'לכו לחמי בלחמי', דהיינו: שמתכלה ונמחל כל מה שהפרו ועברו עליה.
יראתך היא, חידושי רות, ע' פג. דפוס ש.ם, נדפס בישראל. תשנ"ט (1999)
בהשקפתו המדינית של רבי יצחק אברבנאל, ישנה אבחנה בין שלטון-יחיד ובין מלוכה. בעלי שלטון-יחיד, כמו משה וכמו השופטים, שלטו בשיטת השלטון הרצויה. אך מלכים, עם כוחם הבלתי-מוגבל, אחזו בשיטת שלטון, שאיננה רצויה. את האבחנה הזו בין מלוכה ושלטון-יחיד, שאב אברבנאל מהמלומד אלפונסו טוסטאדו, אשר אמר כי כאשר בני ישראל ביקשו מלך הם לא פשעו בעצם התביעה לשלטון; ישנן צורות שלטונות טובות, אך למושג 'מלך' יש משמעות רחבה יותר ...
כתבי הקודש מכנים בתואר מלך, רק את מי שמקבל זכויות-יתר מלכותיות, בין אם הוא טוב ובין אם הוא רע. במובן זה מלוכה חזקה משלטון-יחיד, מפני שיש הרבה בעלי שלטון-יחיד, שלא קיבלו זכויות יתר. משה, אם כן, אשר היה בעל שלטון-יחיד על בני ישראל, לא היה המלך שלהם למעשה, מפני שהוא לא קיבל זכויות-יתר בשל מעמדו; אך במקרה של המלכים, לא היה הדבר כך, מפני שהם אכן קיבלו זכויות-יתר ... כאשר בני ישראל מבקשים מלך, אין הם רק דורשים מנהיג שיעמוד בראשם, שהרי כבר היה להם כזה בימים ההם, אך הם רוצים שיעמוד בראשם מלך, תחת אותם תנאים כפי שהיו לבני האומות אשר סביבם.
'משפט עברי ותרבות יהדות ספרד', 'Don Abravanel's Concept Of Statehood', E-22, תרגום יאיר סעדון, בר אילן תשל"ב (1974)
אשת איש, שהלכה לאיש אחר גוי, ונישאת עימו והביאה ממנו בת, ואחר כך נתגיירו האישה והבעל, וזאת הבת נישאת לכהן, אם כהן זה יוכל לישא כפיו ולעלות ראשון לספר תורה, אם לא. ...
בשולחן ערוך כתב עובדי כוכבים ומזלות אם באו על בת ישראל, בן פנויה, בן אשת איש, הולד כשר ופגום לכהונה, ונשנה דין זה. אך ברור שמילת 'פגום' אינו שהוא אסור מן התורה, ואף מדברי סופרים. הראיה כי הרבה מן האחרונים פסקו, שאם נישאת לא תצא. ... ויותר מזה אחווה לך שהרב 'בניין ציון' רצה להתיר בכוהן שייחד לו בביתו נוכרית והוא יושב עימה בייחוד כאיש ואשתו לכל דבר, והוליד ממנה חללים, ובשאט נפש רצה בכהונה לכל דבר שבקדושה, ובפרט בנשיאת כפיים, ולקרוא ראשון בתורה, וטעמו אף שעובר עבירה, אכן יען לא נשאה בכסף וכתובה, אינה נשואה לו.
מעשה אליהו, סעיף כ"ו, עמ' קכ"ב, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשל"ח (1978)
התפקיד הראשון שהטלתי על עצמי, בתור הרב הראשי של העיר הגדולה בגדאד, ... לעבור בין המקומות בהן שוכנתם, אתם אנשי קהילותינו, ממעברה למעברה וממקום למקום, להיות צר לי בצרתכם, לראות בסבלותיכם, לעודדכם ולאמצכם, לחזק את לבבכם בה' א-לוהי ישראל, כי שעה גדולה היא.
ומה ראיתי בסיבובי? - ראיתי והנה גדולי חכמינו ועסקנינו, דיינים ומורי הוראות, חכמים ואנשי מעשה, מוזנחים ומופקרים הם לנפשם, כאילו הם חומר גולמי, להרבות את מספר האוכלוסייה, ללא תכלית אחרת, כאילו לא היה להם עבר ואין הווה, וכאילו אינם נחשבים בין האנשים אשר יכולים לתרום תרומה גדולה לקליטתם הרוחנית והמעשית של המוני העולים. הם מתגוללים בעפר באוהלים נידחים. לזקנים אין מטפל, והם גוועים ברעב ובצמא, והצעירים בעלי הכישרונות ולמדנים, שבכוחם למלא תפקיד רבני וציבורי חשוב, הולכים ומחכים בתור לעבודה שחורה, שאינם לפי כושרם הגופני. וכמה נחוצים אנו עתה לרבנים, שוחטים, ומדריכים להמוני העולים במעברות, ביישובים השונים ובערים. כוחות אלה אוצרים בקרבם כוחות רוחניים כבירים, אבל כוחותיהם הגופניים מעטים, ואומללה העבודה אשר תצא תחת ידם. ...
ראיתי את אחיי ואחיותיי רעבים ללחם, מעונים ומדוכאים, ראיתי בבטלתם ומבוכתם והזדעזעתי. הלא עת לעשות היא. הלא יש להפיק תועלת גם מעליה זו בבניין הארץ והמדינה. מדוע מוזנחים ומופקרים הם לשבטם ולחסדם של פקידים, המביטים עליהם כעל אנשים נחותי דרגה, ומפלים אותם לרעה בכל המובנים. הלא תמה גדול הוא על ראשי העדות הבבליות והספרדיות בארץ, שלא נחלצו לעזרתם, שלא שלחו להם מדריכים לייעצם ולהורותם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, שלא שלחו אליהם מנהיגים שינחמוכם ולא יתנו לכם להיות נמקים בצרה. מדוע הופקרתם לנפשכם? ואתם גרים בארץ, ואתם נרדפים על נפשכם, וברחתם ממקומכם ולא הורשיתם להביא עמכם מאומה, להחיות בו את נפשכם. מדוע בניכם ובנותיכם ילכו ערומים, ללא חינוך ותורה? מדוע הזקנים התשושים והחולים ימצאו ללא טיפול ותרופה? שמעתי את זעקתן של הנשים האומללות ומעיני ירדה דמעה.
מכתבו של הרב סלמאן חוגי עבודי, להורות חכמה ומשפט, תמיר שלמה כהן, עמו' 88-87, ישראל, תשע"ט (2019)
יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו וא-לוהי אבותינו, עשה למען יוסף אסיר צדיקך, הטמון ב'חלקת השדה' בשכם, עיר הקודש, תבנה ותכונן. בזכות יוסף היה מאסף נחלתך בבית קדשך. ורצה א-ל חי בניחוחי תפילת עם מקדשיך, זכרינו ה' ברצון עמך. יוסף הצדיק, אנחנו מתחננים ומבקשים, בשם כל בית ישראל, שתוותר על עלבונך שמכרו אותך אחיך אבותינו (בימים ההם בזמן הזה), ותבקש מבורא עולם שיסלח לנו על עוון זה, ומימלא ניגאל גאולת עולם, ויקים שכינתא מעפרא, ויבנה בית מקדשנו ותפארתנו, ונשוב במהרה לציון יוסף הצדיק, ולעיר הברית שכם במהרה בקרוב אמן.
שפתי צדיקים, ירושלים, תשמ"א (1981)
בני, בינו לכם בדעה נכונה, בכל עת ועונה, אהבת הגר, אשר בא לחסות תחת כנפי השכינה, ותקיימו בזה שתיים הנה מצוות עשה: אחת מפני שהוא נכלל בעדת ישראל מי מנה. והשנייה שעזב דתו וארץ מולדתו ובא לידבק בא-להי קדם מעונה. והתורה אמרה: 'ואהבתם את הגר' והיא מצוות עשה, ויהי לפנינה. ולא תעשו כמעשי קטני אמנה, בראותם איש בא מארץ אחרת, מן הכרך ומן המדינה, הופכים פניהם אל הקיר אנה ואנה, אצל כל פינה ולא ידעו מה הוא ומהיכן בואו הנה. וכל שכן קל וחומר לדבר עמו ולדרוש בשלומו. ואם איש עני הוא - לשאול טרף לנפשו כי לחמו.
צו לצו, דף ע"ו עמוד ב', דפוס הרי"ד פרומקין, ירושלים תרס"ד (1904)
אם יהיו דבריו על כללות ישראל חברים, עוונות ישא ואין תרופה למכתו. ושלא ילמד קטגוריה על ישראל, אפילו הדור רשעים ודעותם זחים, וראייה מישעיהו שנתפס על שהלשינם, אף על פי שחטאו בכל עניינם.
צו לצו, דף ע"ז עמוד א', דפוס הרי"ד פרומקין, ירושלים תרס"ד (1904)
אתה בן אדם, הישמר לך ושמור נפשך מאוד, שמא תתעורר ותבער אש המחלוקת על ידך, כי הנך רואה בעיניך כמה עונשים יגיעו לבעלי המחלוקת, ולמחרחרי ריב, ולבעלי המלשינות והרכילות ולמשלחי מדנים בין אחים, כי עמלם ישוב בראשם ועל קדקודם חמסם ירד.
כי המחלוקת שנוא מאוד לפניו יתברך, לפי שהקדוש ברוך הוא הוא אחד בתכלית האחדות, ורצונו היא לחיות עם בני ישראל דומים לו בתכלית האחדות, ולא יהיה חילוק ופירוד ביניהם.
תוכחות מוסר, דף ע"ה ע"א , ליוורנו, דפוס אליהו בן אמוזג, תרל"א (1871).
'ואם תלכו עמי בקרי' - אם תאמרו שהוא קרי אוסיף עליכם חמת אותו קרי, עניין הדבר לפי עיקר דתנו, שה' פוקד מצבי בני אדם ושולט עליהם ומסדיר מצביהם. במה דברים אמורים? - אם אנו נשמעים, ומפסידם אם מרדנו, וכאשר אירע בנו דבר אמרנו: אין זה אלא מקרה ואירוע שאירע, והוא הקרי האמור בתורה, כלומר מקרה, הרי זה מביא להפסד ההשקפה, ומבטל הדעה ברציפות ההשגחה בעולם, ויאמרו שהעולם מוזנח, והרי זה דבר מי שאומר עזב ה' את הארץ, ומזה תבטל הנבואה והגמול והעונש. אם תשמעו איטיב לכם, ואם לא תשמעו אריע לכם.
מדרש הביאור בתרגום הרב יוסף קאפח, פרשת בחוקותי, עמ' רכ"ב, הוצאת מכון משנת הרמב"ם, ירושלים, תשנ"ח (1998).
'ואהבת לרעך כמוך' - סופי תיבות: תם - לומר לך שמצוות עשה הוא שתאהב את חברך כנפשך. לפיו שאין האדם מתקבלת תפילתו אלא אם כן הוא אוהב לכל אדם, לכן ציווה הקדוש ברוך הוא באהבת איש לחברו כדי שתוכלל תפילתו מכל ישראל, ובאהבת אדם לחברו נודע אהבת השם ברוך הוא, כי מאהבת השם אהב את חברו.
לכך כתוב: 'ואהבת את ה' א-לוהיך בכל לבבך', וכאן כתוב: 'ואהבת לרעך כמוך' - הרי שהמצווה הזאת היא ככל המצוות שבתורה, ולכך השלמת כל המצוות בה, שהיא ראש לכל קיום מצוות עשה.
וממנה ניתן השלום. ... ואין השלום מצוי אלא במי שמקיים: 'ואהבת לרעך כמוך' - לכן ציוו רבותינו בדברים המסובבים אהבה ושלום, והזהירו בדברים המונעים את האהבה והשלום, ואמרו שצריך האדם לרדוף אחר השלום עם כל אדם, ואז הוא נעשה אהוב למעלה ונחמד למטה ומקובל עם הבריות, וכשם שהוא מקובל עם הבריות - תפילתו מקובלת ורצויה לפני הקדוש ברוך הוא.
עץ החיים, עמ' צ"ז, הוצאת ישיבת בית אלשיך, ירושלים, תשנ"ה (1995)
'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' - אמר הקדוש ברוך הוא למשה: עשה קהילות קהילות, ודרוש להם הלכות שבת, כדי שילמדו ממך לדורות הבאים, להקהיל קהילות בשבת, להיכנס בבית כנסיות להורות לישראל איסור והמותר, כדי שיהא שמי מקולס' ... נמצא שעל ידי שהחכם דורש ברבים, ומלמד לאדם את חוקי הא-לוהים ואת תורותיו, אז משרה השכינה בישראל. וכן יש במדרש: 'ברוב עם הדרת מלך' - בוא וראה שבחו וקדושתו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מחבב את ישראל יותר מכל הסך של אלף אלפים רבבות של מלאכי השרת, שמקלסים לפניו, ואינו חפץ אלא בקילוסם של ישראל, שנאמר: 'ברוב עם הדרת מלך'. אימתי הקדוש ברוך הוא מתעלה בעולמו, בשעה שישראל נאספים בבתי כנסיות ושומעים הגדה מפי חכם, אני מתעלה בעולמי, ומלבישים אותי הוד והדר, לכך נאמר 'ברוב עם הדרת מלך'. עד כאן. נמצא שהחכם דורש ברבים, מתעלה להקדוש ברוך הוא ומשרה שכינה על ישראל. וכבר ידוע שכל זמן ששכינה בישראל, אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.
נוה צדק, דף מ ע"א, דפוס סעדיה הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"א (1841).
'זאת תהיה תורת המצורע' - המצורע קורים בו: מצה רע. מצה הוא לשון מריבה.
ואפשר לרמוז כי צריך האדם ליזהר שלא יריב עם בני אדם חינם, ויגרום רעה לעצמו, חס ושלום, אלא יהא נוח לבריות, הן גדול הן קטן, כפי שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'הווי קל לראש ונוח לתשחורת', ועוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז', אלא צריך האדם לקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', שהוא כלל גדול שבתורה, לפי שחיוב מוטל על כל איש מישראל לקיים מצווה זו שהיא מצוות עשה של תורה. וגם כן צריך ליזהר שלא ירבה במחלוקת עם אשתו ובניו ואנשי ביתו, לפי שעל-ידי המחלוקת, חס ושלום, בא לידי עניות.
ולפיכך צריך ליזהר בתכלית הזהירות שלא לריב עם בני אדם חינם, ושלא לשנוא את הבריות, ויגרום לעצמו רעה חס ושלום, אלא יהא אוהב שלום ורודף שלום, כפי שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, במשנה במסכת אבות: 'הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות', ואז על ידי זה, הוא אהוב למעלה ונחמד למטה.
כסף צרוף, פרשת מצורע, עמ' קטז-קיז, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרצ"א (1931)
'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. גר אנוכי בארץ אל תסתר ממני מצוותיך' - אמרו המקובלים עליהם השלום, שישראל הם ששים ריבוא, בסוד ששים ריבוא אותיות התורה, כל נשמה ונשמה מישראל היא בסוד אות אחת מאותיות התורה, ולכן מלת ישראל' - נוטריקון: יש שישים ריבוא אותיות לתורה, אך הגרים שאין להם שום מבוא ואחיזה באותיות, המה באים מסוד התגים מפני שהם למעלה. ...
וזהו סוד רבי עקיבא, עליו השלום, שהיה דורש כתרי אותיות שפירושו, מחמת שהוא היה בן גרים היה דורש התגים שהם כתרי אותיות.
ועל דרך זה אני אפרש דברי התנא עליו השלום: 'ודאשתמש בתגא חלף' - שהשם יתברך ציוונו על אהבת הגר ועל אונאתו בתורה, ובא התנא להזהירנו: שלא לבזותו ולבלתי עבוד בו עבודת עבד. ... הגרים שהם בסוד התגים, המשתמש בהם, מבזה אותם, וחלף ונכרת.
ספר שיר חדש, אות גימל, עמ' נ. מודפס לראשונה מתוך כתב היד משנת תס"ח (1708). הוצ' מכון בני יששכר ירושלים תש"ס (2000).
'הלל אומר: אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני' - על האדם אומרים המלה 'מי', ועל הבהמה אומרים 'מה'. והנה האדם דרכו להטיב לזולתו כמו שמטיב לעצמו, וכמו שכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'', ואמר רבי עקיבא: זהו כלל גדול בתורה. אבל על הבהמה אומרים 'מה', כי היא דואגת רק לעצמה. ובדרך זו כתבו המפרשים את הכתוב: 'ואת החסידה' - ודרשו בחולין: אמר רב יהודה: חסידה, זו דיה לבנה, ולמה נקרא שמה חסידה? - שעושה חסד עם חברותיה. ולכאורה יש לשאול: היא לבנה סימן לטהרה, ושמה 'חסידה'- נאה לה שעושה חסד עם חברותיה, ולמה היא עוף טמא? - ותירצו, כי היא עושה חסד רק עם חברותיה, ולא עם כולם. וזוהי מידת הבהמה שחושב רק על עצמה (או חברותיה דווקא). אמור מעתה זהו פירוש דברי התנא: 'אם אין אני לי' - כלומר שאין אני חושב רק על עצמי, אלא גם על הזולת, אז יש לי תואר אדם, ולי נאה לומר: 'מי לי'. אבל 'כשאני לעצמי' - שחושב רק על עצמי, אז 'מה אני', נקרא בשם 'מה', שהוא נאמר על הבהמה.
חכם שמעון חירארי, משמחי לב, עמו' לו-לז, [הוצאת המחבר], תשנ"ב (1992)
נמצא שהמוכיח דומה לזרע, והוא כמו הזורע זרע גרעין אחד, ומוצא כמה גרעינים, וכל שכן הזורע איפה שלמה, שמרוויח פירות כפליים וכפלי כפליים, כמו כן המוכיח את הרבים ומלמדם דבר אחד או הלכה אחת יש לו שכר כפליים וכפלי כפליים. וזהו שאמר: 'אשריכם זורעי על כל מים' - דהיינו זורעים דברי תורה ברבים, אשריכם שיש לכם רווח גדול כ'משלחי רגל השור והחמור' - לחרוש בהם, שיש להם ריווח גדול.
סיחה נאה, עמו' יג, בהוצאת חכם שמעון חיררי, ישראל, תשל"ז (1977)
כל היעודים בטובות, ובייחוד זכיית ארץ ישראל לעם ישראל, הוא תלוי רק בעניין האחדות, וגם קיום התורה, והמצוות שבתוכה אי אפשר להם להתקיים, אם לא בעיקר - האחדות, כאומרם זיכרונם לברכה על פסוק 'ויחן שם ישראל נגד ההר' - שנעשו כולם כאיש אחד ובלב אחד, עיין שם.
גם ביציאת מצרים מצינו - שלא זכו לגאולה אלא על ידי האחדות כמו שנאמר ...'וכשהיו ישראל במצרים, נתקבלו כולם, וישבו יחד, משום שהיו כולם באגודה אחת, וכרתו ברית יחד, שיעשו גמילות חסדים זה עם זה וכולי. ואף דוד המלך, עליו השלום, היה משבח את יוצאי מצרים, כי אפילו המצווה האחת שהייתה ביניהם, נוח לו להקב"ה הרבה יותר מן כמה מצוות שלנו. ומהו המצווה האחת שהייתה בידם? - שנתקבצו כולם באגודה אחת וכרתו ברית שיעשו גמילות חסדים זה עם זה, עד כאן.
גם מצינו לרבותינו זיכרונם לברכה שאמרו על פסוק 'חֲבוּר עצבים אפרים הנח לו' - שאם ישראל כולם באגודה אחת ובחיבור אחד, אפילו אם יהיו, חס ושלום, כולם עובדי עבודה זרה - הנח לו.
ויקח עובדיהו, חלק שני, דרוש לאחדות, דף ה', עמ' א', דפוס יהודה עמרם איתאח, תרצ"ט (1939)
'וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמיים, שזכות אבותם מסייעתן, וצדקתם עומדת לעד, ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה, כאילו עשיתם' - שמרדכי, בראותו שהיו ישראל בזמן אחשוורוש בסכנה, הוצרך לבטל מן התורה להיותו משנה למלך, כי העוסק בצרכי ציבור הרי הוא כתלמוד תורה כפי שפסק הרמב"ם, ואם יש סכנת נפשות - פשוט שהיא גדולה מתלמוד תורה. והסנהדרין פרשו ממנו, בטענה שתלמוד תורה גדולה מהצלת נפשות, כמו שאמרו במסכת מגילה, יעויין שם. ולזה: 'כי מרדכי היהודי משנה למלך' ופרש מן התורה, ודין גרמא: 'ורצוי לרוב' ולא כל אחיו - שפרשו ממנו קצת סנהדרין, 'שתלמוד תורה כנגד כולם', ומרדכי סבור לו לפי שהוא 'דורש טוב לעמו', כיוון שאפשר שיבואו לידי סכנה, שעוסק בצרכי ציבור - גדול מתלמוד תורה.
חזון עובדיה, דף י"ג ע"ב. דפוס השותפים ר.י. קלעי ומ. נחמן, שאלוניקי, תקל"ה (1775).
יין שנגע בו מומר לחלל שבת בפרהסיה, אם אפשר להתירו בשתייה, בכדי שלא לבייש את המומר ...
ראיתי בשו"ת מנחת אלעזר, שכתב ...שמה מועילים קידוש ותפילה כשמחלל השבת במלאכה, וכי יש שביתה לחצי שבת?! ישתקעו הדברים ולא יאמרו להקל על ידי זה במגע יינו. עיין שם.
ואין דבריו מוכרחים, שסוף סוף אינו דומה כל כך לכופר במעשה בראשית, שזהו עיקר הטעם שדין מחלל שבת כעובד כוכבים ומזלות, וכמו שאמר רש"י ותוספות, מכיוון שהאיש הלזה מזכיר בפיו קדושת השבת בתפילה וקידוש. והאם נדרוש מדעתנו לומר כל שאינו בשמירה אינו בזכירה, ולא קיים אף מצות זכירת שבת בדברים? זה ודאי שלא!
שו"ת יביע אומר, חלק א - יורה דעה סימן יא, עמ' קצב, מאור ישראל, ירושלים, תשמ"ו (1986).
'ואהבת לרעך כמוך אני ה' - כי מה שהאדם מרחם על חברו, הנצרך לרחמים, הנה הוא מעורר על עצמו רחמנות מה' יתברך, וזה פירושו: 'ואהבת' - היינו על ידי שתאהב לחברך, אז 'כמוך אני ה' - פירוש: כן גם אני ארחם עליך. והנה ה' יתברך הוא אחד, וישראל הם עם אחד. ... על ידי שישראל הם באחדות, אזי 'אחד באחד יגשו' - ומתאחד ה' יתברך עמהם ושורה ביניהם, ומשפיע עליהם כל טוב.
אפיקי מים, עמ' ע"ה, הועד להוצאת ספרי הרב עובדיה, עמותת אהבת תימן, ישראל תשס"ה (2004)
'כל העובר על הפקודים, מבין עשרים שנה ומעלה, יתן תרומת ה', העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ממחצית השקל, לתת את תרומת ה', לכפר על נפשותיכם'. - שיש לדקדק, מדוע העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל? ועוד מה נתינת טעם הוא זה אומרו: 'לכפר על נפשותיכם'? שאדרבה כיוון שהוא לכפר, ירבה העשיר כפי עושרו, ככל אשר תשיג ידו לכפר על נפשו.
אמנם על פי מה שהקדמנו בשם ה'תוספות' וה'חזקוני' בא על נכון, וזה אומרו: 'כל העובר על הפקודים' וכולי, 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - ונתן טעם, למה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, הוא משום שהמחצית השקל הוא בא בכוונה: 'לכפר על נפשותיכם', ודם נפשותיכם הוא משקלו כנגד עשרים וחמישה שקלים, המביאים האדם מבן עשרים שנה ומעלה, שהוא משקל רביעית דם, שחיי נפש האדם תלויה בו. אם כן, לכך זהו הטעם, ש'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל', לפי שנפש העני ונפש העשיר שניהם שוות לעניין זה, שבסוף חמישים שנה, יגיע כל אחד ואחד, בין עני בין עשיר, משקל דם נפשו שהוא רביעית הלוג, שעולה משקל עשרים וחמישה שקלים, שהוא מנה לחשבון מחצית שקל לשנה.
חזון עובדיה, דף ע"ח עמ' א, דפוס Gio. Vincenzo Falorni, ליוורנו, תקמ"ז (1787).
בכדי לרכוש את האחדות של העם, לכל תפוצותיו, אנחנו דורשים מכל רב, סופר, מטיף, חכם וסתם הוגה דעות שבנו, כי יסתלק מהקנטור, הוויכוח, והניצוח. בתקופתנו אנו, תקופת החלוקה המלכותית נתבעים אנו לצרוף לאחדות ולליכוד, בשעת הרת עולמנו זה, נתבעים אנו לסלוח כל אחד לשני, לוותר ולבלתי להקפיד, כי שקולים האחדות והשלום במחננו, כנגד כל המצוות שבתורה ... מבלי הבדל מעמד, מפלגה, גיל ומין, וראה לעצמנו ולאחרים, כי אכן באמת עם אחד אנו, עם אחד ומאוחד כלפי שמים וכלפי ארץ, ולא "עדה" של מפלגות. ... בואו אחים ונתאחד בעד עמנו, ארצנו ותורתנו.
עיתון 'המזרח', תל אביב, ח' באב תרצ"ח (5 באוגוסט 1938)
למעלה מן כל ברכות, קול אמת, פה ממלל 'טובים השנים' על גבי גרון, וכל לשון ניב שפתיים, יביעו ידברו דבר אמת, מוסכם מהדעת, ממקומו מוכרע שבכל מדות והנהגות ישרות, שישתדל האדם, כל מעייניו ועיניו יחפשו לעשות חריץ, ברוב ההשתדלות והחריצות, בא רדיפה רדיפה אחר מדת הענווה, העולה היא לראש פינה, פינת יקרת, ראש הממלכות להשגת כל השלימות ועבודת הבורא יתברך ויתעלה.
חיים וחסד, דף ד עמו' א-ב, דפוס שמואל סעדון, ליוורנו תרכ"ה (1865).
בקהילה של זאכו היו שני בתי כנסיות, אחת היתה יותר גדולה מהשנייה, אבל בשניהם לא היה כתוב: מתי נבנו, ומי בנה אותם. פעם שאלתי: למה לא כתוב על פרשת בניית בתי כנסיות האלו? - זקן אחד אמר לי: קודם היו קטנים והרחיבו אותם, על ידי הקהילה שעבדו בהתנדבות בידיים, בהשתתפות הקהילה כולה. ...
אני מזכיר את זה - כי לא היה בעל הבית לבית כנסת. ככה כל הקהילה היו בעלי בתים, כמו בית המקדש. ככה היה משמעת, כאשר היו מממנים פרנסים לשמש בית כנסת, אם לא היו ראויים לכך, לא היו מתמנים, אם הכל היה לפי סדר אז היה הכל על מקומו בשלום, כך היה.
מתוך האוטוביוגרפיה 'עזיז בנימין בן רחמים' עמודים 60-61
'זכר לעולם בריתו, דבר ציווה לאלף דור, אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק, ויעמידה ליעקב לחוק, ישראל ברית עולם' - וזהו תמיד ה' יתברך זוכר את זכות האבות, אבל לאברהם זכות מוגבלת ונתן רמז ומשל, כלומר עד 'אלף דור', זו משל כאשר אמר הזכות זו שאני זוכר היא עד זמן מוגבל אבל 'ויעמידה ליעקב' - עד סוף הגלות בלי הגבלה, וזכות יעקב לא תמה בכלל.
דעה והשכל, עמ' קי"א, אגודת שערי דעה, תש"ן (1990).
'כיוון שעלו ישראל מן הים, אמר להם הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: הניחו ישראל תחילה, שנאמר: אז ישיר משה. נמצאו הנשים ומלאכי השרת עומדים. אמר רבי חייא בר אבא: רב השלום עשה שלום ביניהם, שנאמר: 'קדמו שרים' - אלו ישראל, 'אחר נוגנים' - אלו המלאכים, 'בתוך עלמות תופפות' - אלו הנשים. אמר רבי לוי: השמים, לא אקבל דבר זה, אלא הנשים קלסו תחילה. 'אחר נוגנים' - אלו המלאכים שקילסו באחרונה. התחילו המלאכים להתרעם לפני הקדוש ברוך הוא: לא דיינו שקדמו לנו האנשים, אלא אף הנשים?! אמר להם הקדוש ברוך הוא: חייכם כן.'
ולמה אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: 'הניחו לישראל שישירו תחילה', והלא יותר טוב שישירו ביחד - כי 'ברוב עם הדרת מלך', ועוד: רבי לוי אמר: 'הנשים קילסו תחילה', ואיך נתרצה הקדוש ברוך הוא שישירו הנשים, ואיך נתרצו המלאכים בתשובה הזו, שאמר להם הקדוש ברוך הוא: 'חייכם כן' - שאיזו הנאה יבוא להם ממילת 'כן' ... והטעם לסברת רבי לוי שאמר: 'הנשים קילסו תחילה' והקדוש ברוך הוא נתרצה בשירת הנשים, לפי שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'בזכות נשים הצדקניות יצאו ישראל ממצרים', שהעמידו צבאי צבאות ובזכותם דילג על הקץ ויצאו ברד"ו שנה, שנאמר: 'רבבה כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים' - כלומר בעדרי עדרים ודילוג הקץ הרמוז במילת 'בעדי עדים' - זה רד"ו, לפיכך נתרצה הקדוש ברוך הוא, שיקלסו הנשים לפניו יתברך, זה שכר זכותם שלא נמצא בהם פיסולת, והכתוב משבחם: 'כולך יפה רעיתי ומום אין בך'. וערבה לפניו שירת הנשים: 'ותיקח מרים הנביאה ותאמר שירו לה'.
ספר נתיבות שלום, פרושים בסדר התורה ודרשות, פר' בשלח דף מ"א-מ"ב, דפוס יונה כמוהר"ר יעקב, קושטאנדינה, שנת תק"ז (1747).
'זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש' - למה ציווה ה' את משה לקחת חצאי שקלי ולספור אותם, ולא לספור את ישראל? -
לפי דעתי אפשר לומר בסיעתא דשמיא: בהיות שעצם המצווה היא להורות שכל עם ישראל הם בחינת נפש אחת, ולכן ציוונו במצווה זו, ש'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - להורות שכולם באחדות אחת ודרגא אחת וגוף אחד.
ואם יספור אותם, נמצא שכל אחד מובדל ומופרש מחברו, ונמצא שהמִספר עוקר את המכוון, שאנו צריכים להיות כנפש אחת. לכן אמר לו שיקח חצאי שקלים וימנה אותם. כי עם ישראל הוא כולו אחד.
נחלת עזרא חלק ג' עמוד 210 הוצאת מכון הכתב, ירושלים ,תשמ"ח (1988)
שהנה, יש עוד חילוק אחד בין העובד מאהבה לעובד מיראה. שהעובד מאהבה הוא חושק שגם אחרים יעשו כמוהו מחמת אהבת הנעבד החקוקה בליבו. מה שאין כן העובד מיראה די לו להפקיע את עצמו . וגם שדרך העבד לעבוד מיראה, וטבע הבן לעבוד את אביו מאהבה. ואם אנחנו עובדים את ה' מיראה - נקראים עבדים, ואין דרך בין העבדים שהאחד יזרז את חברו בעבודת רבו, ואדרבא הוא שמח אם חברו מתרשל בעבודתו. לא כן אם אנו עובדים את ה' מאהבה אנו נקראים בנים למקום ודרך האחים שאיש את אחיו יעזור.
ויאמר עזרא, דרוש א' לתשובה, דף קס"ג עמ' ב', ירושלים תרע"ד, (1914)
'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול' - אמרו בקידושין: 'אמר רבי חייא: אפילו האב עם בנו, הרב ותלמידו, שעוסק בתורה בשער אחת, נעשו אויבים זה לזה, ואמר רבא: אין זזים משם עד שנעשו אוהבים, שנאמר: 'את והב בסופה'. עתה זהו כוונת הכתוב: 'שלום רב לאוהבי תורתך' - כאותה שאמרו: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. ואם תאמר מהו השוני? - שלעולם מרבים שלום רב, ולהם עצמם אין שלום, שאפילו האב עם בנו והרב עם תלמידו, שעוסקים בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה לזה, והיה עולה בדעתך שיחשב להם עוון וכישלון בזה, שלעולם הם נעשים אויבים זה לזה, לכן אמר ש'אין למו מכשול' - כלומר אף על פי שלכל העולם יש מכשול כשאויבים זה לזה, שמפני שלא יהא לעולם מכשול, זה הוא שמרבים הם השלום ביניהם, להטיל שלום בין אדם לחברו, מכל מקום להם עצמם אין מכשול, כשאין שלום ביניהם ונעשים אויבים זה לזה, שהרי אין זזים משם עד שנעשים אוהבים.
עינות מים, דף צא עמ' א, דפוס יוסף מולכו, שאלוניקי, תקע"א (1811).
הנה ידוע מה שחקרו המפרשים זיכרונם לברכה, על זה שאיך הקדוש ברוך הוא נוטל צדיק אחד כדי לכפר על הדור? הגם שנאמר שהצדיק הוא ערב בעד החוטאים, הרי נאמר לנו כי אין נפרעים מן הערב תחילה. ופסקו מרן הקדוש זכרונו לברכה. ודין זה מוסכם מכל הפוסקים זיכרונם לברכה. ואם כן איך הקדוש ברוך הוא נוטל הצדיק ונפרע מן הערב תחילה?
אכן לעניות דעתי נראה בישוב החקירה הזאת, והוא על פי מה שידוע מחלוקת רבי מאיר הלוי אבולעפיה ורבי אשר בן יחיאל, זיכרונם לברכה, שהיכן שהערב נשא ונתן ביד, כלומר שלקח המעות מיד המלווה על הלווה כלום אם לאו, אכן לעניין אם יכול המלווה לתבוע מן הערב תחילה, - כל העולם מודים שיכול הוא לתבוע מן הערב תחילה, וכך מדייקים דברי רבי מאיר הלוי אבולעפיה, זכרונו לברכה, שכתב שיכול לגבות גם מן הלווה לומר שהם שווים.
גם ידוע מה שכתבו המקובלים, שהחכמים שבכל דור ודור נקראים בשם משה, כמו שידוע בכמה מקומות בתלמוד, שאמרו: 'משה יפה אמרת', והטעם הוא משום שניצוץ משה רבינו, עליו השלום, נכנס בהם להורות להם את הדרך שילכו בה. וכיוון שעל ידי משה רבינו, עליו השלום, שלקח התורה ונתנה לישראל, הוי כאילו גם הם נשאו ונתנו ביד הלווה. ומעתה כשחוטאים ישראל ועוברים על דברי תורה, יכול לתבוע תחילה מצדיקי הדור, לפי שהם ערבים שנשאו ונתנו ביד. ומן הדין הקדוש ברוך הוא נוטל צדיק אחד כדי לכפר על הדור.
ספר שערי עזרא-חידושי רבינו עבאדי שעיו זצוק"ל, הספדים-דרוש ב, עמ' רע"ג, הוצאת מכון מחקרי ארץ, ירושלים, תשע"ד (2014)
'אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה, אמר לפניו: ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכיסא כבודי, וחזור להן תשובה. -
משל למה הדבר דומה? - לאדם שיש לו סחורה למכור, ויש לפניו שני קונים: האחד - קונה את כולה, אבל אינו בטוח בתשלומים; והשני - מוכן לקנות מחצית מהסחורה, אבל בטוח בתשלומים ומשלם מיד. למי יתן המוכר? - ודאי לאותו שמוכן לקנות את חלקה ולשלם מיד.
כן בעניינינו, שני קונים היו לתורה: ישראל והמלאכים. ישראל נוטלים את כולה, אבל אינם בטוחים בקיומה - שהרי יצר הרע יש להם. והמלאכים נוטלים את חלק ה'סוד', ששייכים בו, אבל בטוחים בתשלומים - כי יצר הרע אין להם. לכך טענו: 'תנה הודך על השמים' - שהרי ילוד אישה בשר ודם, יצר הרע יש לו, ועתיד לחטוא ולאבד גם את חלק ה'פשט' וגם את חלק ה'סוד'. ולכך אמר לו הקב"ה למשה: אחוז בכיסא כבודי והחזר להם 'תשובה' - כלומר ענה להם: שגם ישראל בטוחים בתשלומים, לפי שנתן לנו הקדוש ברוך הוא את מידת 'התשובה' - שגם אם חוטאים ומאבדים הכל, הרי שעושים תשובה ומתקנים הכל, ורמז לו: 'אחוז בכיסא כבודי' - כי גדולה תשובה המגעת עד כיסא הכבוד.
קונטרס "שערי עזרא", עמוד י"ח-י"ט. עורך טופיק אליהו בהוצאת ישיבת "באר יהודה" ירושלים תשנ"ז (1996)
מדוע בתחילה אמר בלשון יחיד: 'שובה ישראל' ואחר כך אמר בלשון רבים: 'קחו עמכם דברים'?
נקדים מה שאמרו על פסוק: 'אל תפן אל מנחתם' - אל תקבלם בתשובה, שאין מקבלים בעלי מחלוקת בתשובה'. ומעתה בא על נכון, וזה לפי מה שאמרו הם: 'לכו ונשובה אל ה'' - בלשון רבים, שמשמע אפילו במחלוקת, אמר הנביא: 'שובה ישראל' - בלשון יחיד, להורות שבעל התשובה, צריך שיהיה בשלום עם הבריות, משום שאין מקבלים בעלי מחלוקת בתשובה.
עולה חדשה, דף מג ע"א, דפוס משה ישועה טובייאנא וחברו, ליוורנו, תקצ"ח (1838).
עצם הביאה לעולם היא לשם עשות טוב והרבות טובה לזולת. וכך ביארתי את הפסוק 'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, שתולים בבית ה', בחצרות א-להינו יפריחו' - מילת יפריחו כאן היא כאילו לא במקומה, שהרי פירושה יפריחו לאחרים. וצריך היה להיות כאן יפְרְחו, כמו שכתוב למעלה 'צדיק כתמר יפרח'. והכוונה בזה ...בעולם הזה - יפריחו, יפריחו לאחרים, כלומר ישפיעו על אחרים ויפרחו.
בינה לעיתים על התורה, עמ' כ"ז, הוצאת סיני, תל אביב, תשכ"ב (1962)
'ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום' - רצה לומר: ה' נתן לעמו את התורה שנקראת 'עוז', ובה כתוב כל המצוות כדי לקיימם האדם, ולזכות בהם בעולם הבא.
ואם תאמר: והרי עדיין אינו זוכה לעולם הבא, כיוון שיש מצוות שאין ביכולת האדם לקיימן, ואינו זוכה אלא בקיום כולם? - לזה אמר: 'ה' יברך את עמו בשלום' - שיהיה שלום ביניהם, ואז הם נחשבים כגוף אחד, ומה שקיים זה נחשב כאילו קיים זה.
אני חומה, צ"ח עמ' ב', דפוס חי חדאד, ג'רבה, תשי"ט (1958)
'קחו מזמרת הארץ בכליכם ... מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט' - ומה שנאמר 'נכאת ולט' - ראשי תיבות: נעימה כוונת אחדות תפילה ולב טוב - רצה לומר: מה טוב ומה נעים שתהיה התפילה בכוונה ותהיה באחדות, שיהיו כל הקהל לב אחד ואחדות אחד אז וודאי תקובל תפילתם ברבים.
עומר מן, עמ' רס"ד, מכון בית עובד, ירושלים, תשמ"ט (1989)
לא זו בלבד שחובה היא על עובדי ה', המקנאים למצוותיו, להוכיח וללמד את החוטאים ולדבר על לבם לשוב אל בוראם, אלא גם חובה עליהם להתפלל למענם ולבקש את רחמי ה' יתברך, ואם לא יעשו כן, ייחשב להם הדבר לחטא. כפי שאמר שמואל הקדוש לעם, אשר ביקשו מחילה על שבקוצר לבם ובתקיפותם ביקשו לעצמם מלך: 'גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדל להתפלל בעדכם, והוריתי אתכם בדרך הטובה והישרה'. לפיכך קוראים בתורה בדין לחכמים ולבעלי המידות 'עיני הקהל'. וכשם שהריבון, בורא העולם, קבע בעיניים את הסגולה, לראות ולהבחין במכשולים שנתקלים בהם בדרך, ולהציל את עצמן ואת שאר אברי האדם מסכנת הנפילה, כך הוא העניק ידיעה עליונה ותבונה ליראיו, להורות בהן למעוטי ההשגה את הדרך ולהצילם מהפגעים ומהעוונות, האורבים לנו בכל פינה.
'במאבק על ערכה של תורה: ה'נומולוגיה' לרבי עמנואל אבוהב', עמ' 60-61, תרגם משה אורפלי, ירושלים תשנ"ז (1997)
עד מתי אתה מעקם הפסוקים, ומסלף דברי צדיקים, ותדבר כאחד הריקים?! והנה ידעתי נאמנה, כי לא דיברת לי נכונה, באשתך הנענה. כי ידעתיך בעל ריב ומדון, איש חמה וזדון, ויעל אפך מות ואבדון, והתנהגת בה לא כבעל אלא כאדון. ואם זאת עשית הסכלת עשו, והיא נלאית מנשוא. ואילו בשובה והנחה, בינך ובינה היית מוכיחה, כרעיה ולא כשפחה, ימין מקרבת אם שמאל דוחה - אולי בקולך הייתה שומעת, ואליך הייתה נכנעת ... אחי לא זו הדרך, לרדות האישה בפרך, כדרך האנשים הטיפשים, מטילים אימה יתרה על הנשים, בדברים כגידים קשים. ואולי שהכית אותה באף וחמה? - חלילה לך מעשות כדבר הזה, שהוא מעשה מכוער ונבזה. ואמרו חכמי יוון ותוגרמה, כי אין להכות האישה על דבר מה, כי אם בסכין בלועה על זימה, ואנחנו כפי תורתנו הקדושה, הנתונה לנו למורשה, לא הותר לנו להרוג איש אישה, אלא מחויבים אנו לגרשה.
'דיואן לר' עמנואל בן דוד פראנסיש', עמודים 127-129, תל אביב, תרצ"ב (1931)
מצווה להביא מהחדש, שבערב שבת כלה, רצוי לתת צדקה יותר משאר ערבי שבתות, ולומר בשעת הנתינה התוספת המיוחדת לשבת זו 'בשם כל ישראל', מכיוון שבמתן תורה נאמר 'ויחן שם ישראל נגד ההר', שהיו כולם בלב אחד.
ואזהרה שמענו מפי גאון ראש רבני המערב בעיר הקודש ירושלים הרב צוף דב"ש זצ"ל: ... כאשר תתנדב משהו לצדקה ותיתן סכום ידוע לנדבתך, ורצונך שירצה פעולתך כשתשלם נדבתך תוסיף עוד סך מה, ואמור בלחש בינך ובין עצמך, סך זה אני נותן בשם כל ישראל. ...
ובזה פירש הכתוב, 'נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו' - בשל מה ירע לבבו, אלא אחרי שכבר משלם כל נדבתו עד סוף פרוטה אחרונה, ואתה מכריחו להוסיף דבר מה בשם, כיש אומרים: שלא ירע לבבו בנתינה זו המיותרת, כי בגלל הדבר הזה שהוספת באחרונה - 'יברכך ה' א-לוהיך'.
וכפי שאמרנו: שכל צדקה שלא נכלל בה בשם כל ישראל, אינה מתקבלת ברצון. ומפי גדול שמעתי, שבערב שבת זו במיוחד, יש להבליט עצמותו בכלל ישראל על ידי הצדקה.
נתיבי עם - דרשות, לשבת כלה, עמ' 106-105, הוצאת בני הרב המחבר, פתח-תקווה, תשס"ג (2003)
'טוב לאדם שידור בעיר שיש בה עשרה בטלנים ובית דין ובית מדרש וכו' - לכך לא ידור אדם במדבר הוא ובני משפחתו, אפילו יהיו עשרה אנשים ונשים, והוא חושב שיוכל לקיים תרי"ג מצוות במדבר, שהוא דר שם. הוא טועה במחשבה זו, משום שהוא צריך לידע, שישראל ערבים זה לזה, ובזה הם יכולים לקיים תרי"ג מצוות. משום שיש אדם שאינו יכול לעשות איזה מצווה, ובעת שאדם אחר עשה זו המצווה והוא היה בחברתו, נחשב לו כאילו גם הוא עשה אותה. הכיצד? - אדם לא נולדו לו בנים זכרים אלא בנות והוא חייב במצוות מילה ופדיון, והמצוות האלו עשה אותם זה, שיש לו בנים זכרים והוא היה בחברתו, נחשב לו כאילו גם הוא עשה אותם. וכן כל המצוות מה שאין לזה יש לזה.
ספר אשמח, יתרו, עמוד צ"ח, הוצאת בית מדרש גבוה לתלמוד והוראה ישמח לב- תורת משה, ירושלים, תש"ס (2000).
'אמר לו הקדוש ברוך הוא לאליהו: חייך שבכל מקום שבו ירשמו בני בבשרם ברית מילה, אתה תהיה שם, והפה שיעיד שישראל עזבו את הברית, הוא יעיד שישראל מקיימים אותו. ומכאן למדים על מה נענש אליהו לפני הקדוש ברוך הוא? - על שאמר לשון הרע על בניו'. עד כאן לשון הזוהר. ואתה רואה שהקדוש ברוך הוא אינו מדקדק אחרי ישראל, כמו שדרש רש"י: לא הביט און ביעקב' - לא הביט הקדוש ברוך הוא אוון שביעקב, שכשהן עוברים על דבריו אינו מדקדק אחריהן, עיין שם ברש"י זכרונו לברכה. אם כן כמה עונש מגיע לכל אחד שעושה קטרוג על בניו של מלך, מאחר שהאב מוחל, מה רוצה אדם זה לקטרג?! בוודאי שיעניש אותו הקדוש ברוך הוא עונש גדול, מפני שיאמר לו מי שמך לאיש מקטרג על בניי. השם יכפר בעדנו ובעד כל קהל ישראל אמן.
ספר אשמח, בלק, עמוד קסז-קסח, הוצאת בית מדרש גבוה לתלמוד והוראה ישמח לב- תורת משה, ירושלים, תש"ס (2000).
בימי השר שלום ראו מקצת חכמי הדור שיהיו כל הקהל מתפללים כמנהג ארץ ישראל בנוסח סידורי ספרד. והייתה עצתם שאותם שעדיין נוסח ה'תכלאל' (נוסח יהודי תימן) שגור בפיהם, יתן להם הנשיא מסידורי ספרד, כדי שיהיו הכל רגילים להתפלל בנוסח אחד, והסכים הנשיא לזה.
אז נתעוררו הרבנים המחזיקים להתפלל כפי נוסח ה'תכלאל' ... וכתבו הודעות בדרך פסק דין שאסור לשנות מנהגי אבות, שנוסדו על פי דברי הגאונים הקדמונים וחיבור הרמב"ם הבא אחריהם.
וכשראו משכילי עם משני הצדדים אש המחלוקת מתלקחת, על לא דבר - שהכל כשר ורצוי, ובלבד שיהיו עובדים את ה' בדעת נכונה וכוונה טהורה, נתוועדו והסכימו להשקיט המריבה ע"י תקנות המרגיעות נפש שתי הכיתות. ובתקנות אלו נתיישבו הדעות שלום, אהבה ואחווה.
סערת תימן, עמ' י"ח, הוצאת המחבר מוסד הרב קוק ומשרד החינוך, ירושלים, תשי"ד (1954)
'יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך ... על דבר אמת וענוה צדק ... אהבת צדק ותשנא רשע'. במה שכתב הרב, הכתוב לחיים במזמור ל"ד, בשם 'ספר הברית': כדי שיקובל מוסרי ולא יקוצו בתוכחתי, אין דרכי כדרך רוב ספרי המוסר, אשר החימה יבואו עליהם, והוכיחו במכאובי גיהנם, אשר מטעם זה רחקו אנשים מן המוסר, לא אבו שמוע, ולא כן אנוכי עמדי, שאין בפי תוכחות חימה, רק פי ידבר תוכחת חיים עד אשר יגיע הטוב והעונג והשמחה, ושאנן מפחד רעה. עיין שם.
וזהו שאמר: 'יפיפית מבני אדם' - שנתייפית משאר בני אדם המוכיחים, והוא משום ש'הוצק חן בשפתותיך' - שתדבר בדברי החן והטוב על מי שעושה הצדקות. וזהו שאמר: 'על דבר אמת וענוה צדק'. - רוצה לומר: על מי שמדבר אמת ועושה ענוה ועושה צדק, יגיעהו כך וכך טוב, וכך וכך עונג ושמחה, ועל ידי זה יצליח במוסריו שהכל יקבלו דבריו, ולא יוכיח במוסרי גיהנם וכיוצא. וזהו שאמר: 'אהבת צדק ותשנא רשע' - רוצה לומר: שישנא שלא יוכיח בעונש הרשע.
קודש הילולים על ספר תהילים, מזמור מ"ה, עמ' מה - מו, נדפס מחדש ע"י מוסדות "לקח טוב", אשדוד, תשס"ג (2003).
'קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף'. ונמשיל משל: הנה אם אחד צריך לפתוח מסכר שהוא קל להיפתח, די שיפתחנו איש אחד. ואולם אם הוא קשה להיפתח צריך לקבץ אנשים הרבה לפותחו. ואם הוא קשה מאוד צריך לאסוף את כל אנשי העיר, לפתוח את המסגר, כמו שראינו ביעקב אבינו, עליו השלום, שהיה על יד הבאר ושאל את הרועים: 'ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו'. והרועים ענו לו: 'ויאמרו לא נוכל, עד אשר יאספו כל העדרים, וגללו את האבן מעל פי הבאר, והשקינו הצאן, כן מפתח פרנסה הוא קשה מאוד לפותחו, ואינו נפתח כי אם בהקבץ כל עדת ישראל יחדיו, שיהיו כולם בלב אחד, ובדעה אחת לאבינו שבשמים.
אמרי פנחס: דרשות וליקוטים, עמו' רצה-רצו, בהוצאת בני המשפחה, [ירושלים-טבריה], תשס"ו (2006).
'ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני, ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל הא-להים' - שעד עתה היו ישראל במחלוקת ,ועתה 'ויסעו מרפידים' - קראו בה: פרודים. ... 'ויבואו מדבר סיני', וראו שהחודש סיוון עניו, משה רבינו עניו, הר סיני עניו, והניח הקדוש ברוך הוא כל ההרים ובחר בסיני, שהוא נמוך ושפל, לכן גם הם נעשו ענווים. 'ויחן שם ישראל' - בלב אחד 'נגד ההר' - שהוא עניו, והסתכלו בהר. ובזה תבין חקירה אחת: שמשה רבינו, עליו השלום, סירב לילך אל פרעה שבעת ימים. לקבל התורה - סבר וקיבל מיד, לפי שראה שהקדוש ברוך הוא רוצה שפלים, ולזה סירב שבעיניו לא היה שפל כמוהו, וזה שאמר: 'ויחן' - שעשו שלום. וזהו טעם: 'ומשה עלה' - תכף, בלי סירוב.
ויעמוד פנחס, פרשת יתרו, עמ' מח, הוצאת שירי דוד, ירושלים, תשנ"ו (1996)
'אנכי ארד עמך מצרימה' - אנחנו אומרים בתפילה: 'וברכנו אבינו, כולנו כאחד, באור פניך'. אפשר לומר על פי הפסוק: 'אנכי ארד עמך מצרימה' - שאומר שם ה'אור החיים' הקדוש, שבשכינה יש דרגות, כמו שהגמרא אומרת: עשרה שיושבים ועוסקים בתורה וכו', ושניים כו', בדרגות. אבל אנחנו אומרים, שבעיני הקדוש ברוך הוא 'כולנו כאחד' - אפילו שכל אחד בדרגתו, ולכן 'ברכנו אבינו', כי בעיניך כולנו כאחד.
יקרא דשכביה, עמ' קטו, הוצאת ישיבת פורת יוסף, ירושלים, תשס"ב [2002].
'כל הנשמה תהלל יה הללויה' - אדונינו דוד המלך, עליו השלום, בא להודיענו דבר גדול כזה בדרך שירתו, ואמר כי דבר ידוע הוא, שכל הנשמה של כל נברא, באה לזה העולם כדי שתהלל י-ה, וכמו שאנחנו אומרים בתפילה: 'נשמת כל חי תברך את שמך, ה' א-לוהינו'. ולכן טוב עשו גם הוסיפו 'הללויה' יום יום.
אומנם האספו ואגידה לכם את דבר ה', והוא כי לא כל המדרגות שוות, אלא כל אחד ואחד כפי מדרגתו ומעשיו ושלמותו, לפי הצער השכר. וכל אשריו לאיש השלם הזה, אשר פירש לו מהבלי העולם, ולא הלך בעצתם של רשעים, ובדרכם של חוטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב, וכמו שנתבאר לעיל, אלא כל חפצו ותאוותו לעשות רצון קונו, בשלמות התורה והמצווה. וכתוצאה מכך הדבר גורם לו ודאי שתפילתו, והילולו, ודבר שירו, יהיו כולם מקובלים ברצון, ויגזור אומר ויקם לו.
ויעמד פינחס, דף א ע"ב, דפוס ציון וזאן, תרע"ז (1917).
אין שום רשות לשום אדם להתפלל במקום שליח ציבור בשבתות ובמועדים בין ביום טוב בין בחול המועד, וגם בימים של שמחה כגון ביום ל"ג לעומר, אלא שלוחי הצבור, אשר מקבלים פרס מהצבור הם לבד מתפללים באלו הימים, חוץ מתפילת מנחת יום טוב, שחל בחול או במנחה של חול המועד או שאר ימי שמחה, שאז יש רשות לכל אחד להתפלל בצבור וזה נעשה מפני שהיה מצה ומריבה בין בני אדם, שיש להם יא"ר ציי"ט, וכאשר ראינו זאת הסכמנו הסכמה הנזכרת ובעזרת ה' זה קרוב לט"ז שנים או יותר שזאת התקנה הולכת ומתחזקת.
אוהב משפט, אורח חיים, חוקת משפט, תקנות מהרב המחבר
תהיה מעביר על מידותיך - אם אחד ביזה אותך או דיבר עליך רע, לא תנקוט בלבך עליו כלל. ולא נעלם: 'המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו'. וכוונת 'מעביר על מידותיו' הוא, אפילו שמידתך היא אש, שנתגבר עליך יסוד האש, ואינך יכול לסבול שום דבר אשר הוא נגד רצונך, אפילו כך תכוף טבעך, ולא תקפיד על זה. הרי בכל יום אתה אומר: 'ולמקללי נפשי תדום', ואיך אתה מקפיד?! לכן אחוז במידה טובה זאת ולא תרפה ממנה, חס ושלום.
ותתפלל חנה, הנהגות לעשרת ימי תשובה, דף מז עמ' ב, דפוס צוקרמן, ירושלים, תרמ"ט (1889)
אם חטא נגד בני אדם, או קילל, או ציער לאיזה אחד, ילך הוא בעצמו ויבקש ממנו מחילה. ולא יחוס על כבודו, כי כבוד שמים עדיף. ואם נתאכזר ולא רצה למחול לך לא תאמר מה אכפת לי כי כבר עשיתי מה שמוטל עלי, אלא תפציר בו הרבה ותפייסנו, עד שיתרצה למחול לך על מה שחטאת כנגדו. כמשפט הזה תעשה גם לאונאת דברים, אם דיברת לחברך איזה דיבור, וידעת בעצמך שנצטער ממנו, גם על זה תבקש מחילה ביותר.
ותתפלל חנה, מוסר ועניינים לראש השנה, דף לד עמ' ב, דפוס צוקרמן, ירושלים, תרמ"ט (1889)
'הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה.' -
ונקדים מה שאמרו בגמרא: 'שלושה סימנים יש באומה זו: בישנים, רחמנים, גומלי חסדים. וסימנך כי גב"ר עלינו חסדו - גמלנים, ביישנים, רחומים'.
ועוד התורה נקראת 'אמת' וזהו כתוב כאן: 'הללו את ה' כל גוים, שבחוהו כל האומים' - שגם אומות העולם מהללים ומשבחים להקב"ה, ואם כן אין לנו כל כך מעלה וחשיבות בזה. אך מעלתנו וחשיבותנו עליהם הוא משתיים: האחד, משום 'כי גבר עלינו חסדו' - שנתן לנו הגמילות חסדים והצדקה, לא כן להם. והשנית, 'ואמת ה' לעולם' - דהיינו התורה, ומשום כך: 'הללויה' - שתוכלו להלל לה'.
לא אמות כי אחיה- על הגדה של פסח. דף נ"ג עמוד ב'. דפוס חי חדאד, ג'רבה. תש"ך (1960).
'הנה חנמאל בן שלום דודך בא אליך' - חנמאל נקרא בו מחנה א-ל, ורצונו לומר: הנה מחנה א-ל הוא עם ישראל, יהיה 'בן שלום' - באהבה ואחווה שלום ורעות, אז על ידי זה 'דודך בא אליך' לגאלך גאולה שלמה.
ספר החיים, דף ב עמ' א - ב עמ' ב, דפוס 'הציוני' – דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ט (1919).
'כה תברכו את בני ישראל אמור להם: יברכך ה' וישמרך' - כל הברכות כולן בלשון יחיד נאמרו, לומר כשהם באחדות אחת, אז ראויים הם לברכה, ולא כשהם בפירוד לבבות. כי ברכת 'כה תברכו' בזכות אברהם שכתוב בו, 'כה יהיה זרעך' כמו שמובא שם וזה לשונו - 'וישם לך שלום', לומר שאין הברכות מועילות כלום, אלא אם כן שלום עמהם. עד כאן לשונו.
כי אברהם מידת החסד כמו שאמר הכתוב 'חסד לאברהם', והוא מקום האהבה כמו שאמר הכתוב 'ואהבת חסד', וכן הוא אומר 'זרע אברהם אוהבי', לזה על ידי האהבה והאחדות שביניהם תחול הברכה עליהם, וכן הוא אומר 'ואהבך וברכך'.
וכן אמרו 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', ולזה ברכת כוהנים מסיימת בשלום, וכן החזן בסיום 'שלום', מפה הכוהנים, מתחיל 'שים שלום' וחותם בשלום.
מזמרת הארץ, עמ' קצ"ט, הוצאת אור שלום, בת ים, תש"ס (2000)
ובאמת, אף-על-פי שלא אסרה תורה לבני ישראל לקחת להם נשים הרבה, כנהוג אצל כל העמים אשר סביבותיהם, מכל מקום, על הרוב לא לקחו להם כי אם אשה אחת, וזה הוא מה שציוותה התורה באומרה: 'ודבק באשתו' - באשתו נאמר, ולא בנשיו ... אבל אם האישה הראשונה עקרה ולא ילדה, אז הוסיף האיש לקחת לו אשה אחרת, כי חרפה היא לו ללכת ערירי, כמו שנראה מאברהם אבינו.
עוגב רחל: שירים ואגרות מאת רחל מורפורגו, מאמר הקדמה על מצב הנשים בישראל, עמ' 1-4. דפוס י. פישר, קראקא תר"ן (1890).
שאלה: נשאלתי בחובש שהוא כהן ועובד בבית חולים, ולפעמים מקבל הוראה מהרופא לשבת ליד המת ולשמור עליו, האם נפסל בכך מכהונתו, ולא ישא כפיו ולא עולה לתורה. כי הוא איש דתי ושומר שבת וזהיר בכל התורה ומצוותיה ככל ישראל הכשרים, ובשנת יא"ר צי"ט של הוריו רוצה לעלות לתורה. ...
כתב מרן, זיכרונו ברכה, באורח חיים סימן קכ"ח סעיף מ"א: 'כהן שטמא למת שאינו משבעה מתי מצווה, פסול מן הדוכן ושאר מעלות הכהונה'. אלא שמקור דין זה הובא ב'בית יוסף', ושם כתוב מילת 'במזיד'. משמע, שבשוגג כשר, ואם כן, כאן, שהוא אנוס מטעם הוראת הרופא, ואין לו רצון כלל ליטמא, נקרא כמו שוגג ולא נפסל. וכן כתב המשב"ר זיכרונו לברכה בסעיף קטן ק"ן ובביאור הלכה. שדווקא במזיד הוא שנפסל. ופלא שלא העירו על מרן שלא תפס בלשונו מלת במזיד. ואין לומר, ששוגג לחוד, ואנוס לחוד, ונדון שלנו לא נקרא שוגג. שאדרבא, אנוס עדיף יותר משוגג להתיר ... אלא שלכאורה בנדון שלנו לא נקרא אנוס כלל, שיכול להשתחרר מעבודתו, ולא יהיה נטמא למתים. ...
אבל זה החובש, אילולא פקודת הרופא שישב וישמור על המת, אין לו שום הנאה ושום תקיפת יצר לכך. ולהשתחרר מעבודתו, בגלל זה לא אמרנו, שאולי יבוא רופא אחר במקום זה, ולא יתן לו פקודות כאלו, שהם אינם במסגרת תפקידו המוגדר שהוא לעזור לחולים.
תולדות פרץ, חלק ראשון, שו"ת מאורח חיים, סימן יג, עמ' מז-מח, הוצאת משפחת המחבר, גילת, תשמ"א (1981)
ראשית דבר, אני נותנת תודה רבה לוועד בית המדרש לדרשנים בעד הכבוד הגדול, אשר בחרו בי להיות יושבת הראש באסיפה השנתית. שמעתי, כי מיום שנתייסד הבית הזה, עוד לא נשמע כי כיבדו אשה להיות יושבת ראש בבית המדרש הזה, אולי מפני שנאמר 'ואשה בכל אלה לא מצאתי', ואולי מפני שאתם מברכים בכל יום 'שלא עשני אשה'; אם כן, קשה לי מדוע כיבדתם אותי להיות יושבת ראש.
ונראה על-פי מה שמובא בכריתות ו' עמ' ב': 'אחת לששים או לשבעים שנה, היתה באה של שיריים לחצאין'. והנה לדעתכם האנשים הם היסוד ועיקר המין האנושי, והנשים הן רק בשיירי מצווה, שיריים, ולא העיקר. וכשם שהקטורת של שיריים היתה כשרה אחת לששים או לשבעים שנה, כן אמרתם: בית המדרש הזה נתייסד זה שבעים שנה, וכל הימים היו יושבי הראש אנשים - זהו העיקרים, לכן אחת לשבעים שנה, הגיע הזמן לכבד אישה, מהמין שהם נחשבים רק כשיריים, ולא מהעיקרים.
אף שאין בלבי עליכם על הכבוד אשר כיבדתם אותי, ואדרבה, אני ששה ושמחה, כי אחת לשבעים שנה כיבדתם גם אישה, בכל זאת הנני להעיר אתכם כי הוא סימן לא טוב. ... שמעו אלי המורים והתלמידים, הנני לגלות לכם, כי לא תעיתם לגמרי עמדי, אנכי לה', הנני אוהבת התורה בכל נפשי, והנני מתייגעת בה, וגם את בני אני מדריכה בדרך התורה.
י' ל' הלוי הרצוג, אמרי יואל, ג', דרשה מהמופלגת הרבנית מרת פרחה ששון, עמ' 205-204, דפוס אקספרס, לונדון, תר"צ (1930)
'אמר אביי: זה תלמיד חכם צעיר, שמרחמים לו בני העיר, לא משום שהוא טוב יותר, אלא משום שאינו מוכיחם בדברי שמיים.' - ונראה לי שאביי חשב כאן רק על התלמידי חכמים, שהם אהובים במקומם, ובמקומות אחרים אינם אהובים כל כך. זה סימן מובהק, שאהבת אנשי מקומם אינם לסיבת שהוא קנאי דיין מוכיח, שאם כן היו הדברים, היו גם אנשי מקום ישובים אחרים, עוד יותר מראים לו אות אהבה וחיבה, אלא ודאי שהסיבה האמיתית היא, שהוא רך הלבב ואינו מוכיח אותם, ודייק גם מלשונו באומרו: 'זה תלמיד חכם צעיר, שמרחמים לו בני העיר' - כלומר רק בני עירו מראים לו חיבה יתירה.
כבוד חכמים על אגדות חז"ל, מאמר ס"ז, עמ' קנב, דפוס "אשל" בני ברק, תש"ל (1970)
'כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו' -
נראה לי בסיעתא דשמיא בדרך רמז: 'חמור שונאך' - זאת אומרת: הבן אדם, שהוא הלך אחרי עצת היצר הרע, הנקרא שונא, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פי 'צופה רשע לצדיק' - והיינו: שהוא הלך אחרי החומר העכור של העולם ותאוות היצר הרע, דהיינו: כי תראה בן אדם כזה, שנטמע ורבץ תחת משאו של היצר הרע, 'וחדלת מעזוב לו' - אל תגיד לו: מה אכפת לי?! - שלום עליך נפשי, אלא 'עזוב תעזוב עמו' - תשתדל לעזור לו ותקרב אותו תחת כנפי השכינה.
ארץ צבי, עמ' תקצ"ז , דפוס ארזי- תל אביב, טבריה, תשל"א (1971)
אמרו במדרש: 'אלה תולדות נח- נוח לעליונים ונוח לתחתונים'. ומה היא הכוונה? יובן, עם מה שאמרו רז"ל; 'צדיק כי טוב', וכי יש צדיק שאינו טוב?! אלא- טוב לשמיים ואינו טוב לבריות- זהו צדיק שאינו טוב, טוב לשמיים וטוב לבריות- זהו צדיק טוב. רצונו לומר, שיש צדיק שהוא מתחסד עם קונו ומקיים מצוותיו יתברך אבל אינו גומל צדקה וחסד עם הבריות... וזהו אומרו 'נח איש צדיק תמים', שהיה מושלם בעבודתו וטוב לשמיים ולבריות.
ספר עבודת הצדקה על התורה, פרשת נח, עמוד ט"ז. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז
'ואת אחיכם קחו וקומו, שובו אל האיש' - רמז שקודם שיעשה האדם תשובה, צריך תחילה לשרש בליבו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' שהיא כללות התורה. וזהו: 'ואת אחיכם קחו' - בתחילה, שיהיה לכם אחווה וריעות תקועה בלבבכם, ואחר כך 'קומו שובו' בתשובה 'אל האיש' - ה' איש מלחמה.
יושיע ציון, עמ' י"ז, דפוס עידאן כהן וצבאן, ג'רבה, תש"ח (1948)
'ויאמר: אל נא אחי תרעו' - רמז כשיהיו בלי אחווה ואחדות, ירעו לנפשם.
יושיע ציון, עמ' ו ב, דפוס עידאן כהן וצבאן, ג'רבה, תש"ח (1948)
'הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך'. - לקשר שני דברים אלו, אפשר במה שידוע שזכות הצדיק מגן על הדור. היינו דווקא אם ישראל כולם באחדות ונחשבים גוף אחד, ואז הזכות של זה מועיל לזה. אבל אם הם בפירוד הלבבות ואין ביניהם אחדות, אז כל אחד נחשב לעצמו ואין זכותו של זה יועיל לזה...
וזהו הלל אמר 'אל תפרוש מן הצבור', דהיינו שלא תהיה במחלוקת עם הצבור ותהיה פרוש מהם. יען כי 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך' - לומר שלא יהיה לך שום עוון להיענש עליו. שגם אם בזה הזמן לא יש לך עוון, אפשר שבזמן אחר יהיה לך עוון, ואם אתה באחדות עם הצבור יועיל לך זכות הצדיק.
ציון במשפט תפדה , חלק ג' , דף י"ד, עמ' ב', גרב'ה , דפוס ישועה חדד, תש"ג (1943)
'ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא' - ובזה אפשר להבין מה שכתוב: 'ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדיינית', שבקצרה היה לו לומר: ושם האיש המוכה' - אלא שבא להשמיע לנו, שאף על פי שחטא נקרא ישראל.
נוה ציון, חלק ב, מערכת י', "ישראל". דפוס דוד סעדון .ג'רבה, תש"ב (1942)
'אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה' - כל הפרק הזה ששנו חכמים כולו מזהיר על התורה, לכן הזכירו דבריו כאן לרבת התועלת. להזהיר בני אדם לעסק התורה. ופתח דבריו יעיר בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב.
רוצה לומר: שאל יטעון החכם לומר עסקתי ולמדתי ולימדתי וחידשתי בתורה, די לי. מתי אעשה לביתי, ופרנסתי ופרנסת בני ביתי. לזה אמר: 'השמר, אל תפן אל אוון', שהרי 'בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת' - שבכל יום אתה חייב. ואין אתה בן חורין ממנה אפילו שעה אחת ביום, ולפחות קבע עיתים לתורה מידי יום ויום.
בניין אבות, עמ' קצ"ח, הוצאת אהבת שלום, ירושלים תש"ס, (2000)
בשביל להזהיר בני אדם לכבד את בעלי כבוד, ראיתי לכתוב מה שהובא בספרים, זה שנשלח, הדבר הזה מהחבורה הקדושה שבארץ ישראל לחבורה הקדושה של בבל ובחוץ לארץ וזה לשונם: הנה מודיעים אנחנו אליכם חבורה קדושה המנהג הטוב שיש בינינו בחבורה הקדושה של ארץ ישראל, שלא נמצא בחבורה שלנו שום ריב וקטטה, ואף שלפעמים יש ויכוח של קטט, תיכף יש בנו כיתות קדושים, המעוררים לב לכל דבר שבקדושה, ומכניסים עצמם שלא יתעכב הקטט, אף כשהוא קטט קטן, ומיד עושים שלום בין הצדדים, שחוזרים לאחווה וריעות ושלוה ושלום במנוחתם, כאשר היה כבראשונה ומחבקים זה את זה, ותיכף חבר זה מוחל לחברו, ומי שהוא קטן בשנים מחברו, מבקש מחילה מחברו שהוא גדול ממנו, ותיכף חברו מחבק לו ומנשק לו, ומוחל לו. ומי שהוא, חס ושלום, פוגע בכבוד רבו, אזי מקבל עליו נידוי, ומפיל עצמו בכה לארץ, וחולץ מנעליו, וישב לו לארץ, ורבו כשרואה חרטתו ובכייתו, אינו מניחו ליישב על הארץ כי אם שיעור צליית ביצה, ואחר כך נותן לו רבו רשות ואומר לו: עמוד, ואחר עמידתו נופל לרגלו של רבו, ומבקש התרה ומחילה, ואומר לו רבו: מותר לך, ג' פעמים, אין נידוי, אין כאן חרם, 'וסר עוניך וחטאתך תכופר' עד כאן. ראה מעתה גודל אהבת איש לחברו ומחויב לכבדו.
בניין אבות, עמ' קנ"ב-קנ"ג, הוצאת אהבת שלום, ירושלים תש"ס, (2000)
'לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד' - הוא על פי מה שנודע מהפוסקים והרב החינוך בפרשת יתרו שמצוות 'אנכי ה' א-להיך' - העיקר שיקיים המצווה הזאת באמונה מצד הקבלה ... וזהו: 'לדור ודור אמונתך' - דהיינו באמונה לבד, אז 'כוננת ארץ ותעמוד'. או 'כוננת ארץ ותעמוד' - דהיינו כי כארץ אשר היא לעולם עומדת, כן האדם באמונה לבד יחיה, ותהי בלבו כיתד התקוע במקום נאמן.
'פרי קדש', דף כ"א ע"א, תוניס, תרנ"א (1891)
'אין לקבור בעל תשובה אצל צדיק אפילו הוא צדיק גמור אבל קוברים אותו אצל חסיד' - לפי שבעל תשובה עושה גדרים וסייגים כמדרגת החסיד וכמדובר. וזה החיוב המוטל על ראשי אלפי ישראל החכמים, והמורים לצדקה, להשיב רבים מעוון, ולהוכיח במישור בתוך קהל ועדה, ולהגיד קבל עם דרכי התורה, ומעלת התשובה, ואת חוקי הא-להים, ואת תורותיו, ולהורות להם את הדרך ילכו בה, דרך ישרה, ואת המעשה אשר יעשון, וזהו 'הוכיח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא'. וזה באור: 'והעמידו תלמידים הרבה' - דהיינו, שישיבו רבים מחטאת, וישובו רשעים ובקשו את ה' א-להיהם ואת תורתו, ואז הנפש אשר יעשו החכמים יהיו להם לתלמידים. ולזה רמז התנא במילת 'הרבה' על דרך 'ורבים השיב מעוון', ויען כי בעל תשובה צריך לו גדרים וסייגים, לכן סמך התנא: 'ועשו סיג לתורה'.
'פרי קדש', דף כ' ע"א, תוניס, תרנ"א (1891)
אנו בארץ ישראל, ולכן אנו חייבים ללכת רק לפי התורה והרבנים בארץ. יש דת אחת, תורה אחת, ועם ישראל אחד, אסור שיהיו מחלוקות ופילוגים בעם ישראל. הגענו מארץ ניכר לירושלים, עליה חלמנו, ולכן חובה עלינו להיות עם אחד.
'מסכת חייו פועלו ומנהיגותו של לק 'כַּהַנַת מֶמְהְרֶאי קֶס יצחק יָאסוּ', מתוך דבריו, שהביא בשמו הרב דב ביגון, עמוד 149.
פעם סיפר חבר לקֶס אַייֶלִין על בעיות שיש לו בזוגיות, והוא נענה: 'הדבורה נודדת ממקום למקום, ובסופו של דבר היא חוזרת לביתה לכוורת. כך תעשה גם אתה. תבטיח לי. שהסוף שלך יהיה טוב. תלמד את הילדים שלך אמונה. תבטיח לי, כדי שלא יתחלל שמם של אבות ואימהות שלנו.
דברים שנאמרו משמו מתוך ראיונות שקיימו בנותיו אסתר ישעיהו ודבורה ביאדגלין'.
יהודי אתיופיה חלמו על ירושלים. הם רצו אותה כל הזמן. אין חלום, שהם רצו להגשים יותר מזה: ירושלים של זהב; ירושלים עיר הקודש; ירושלים עיר דוד; בית המקדש; עיר הזהב; ארץ זבת חלב ודבש - התפילות, השירה, הסיפורים. זו הייתה זיקה דתית-רוחנית להגשמת החלום.
קֶס מְהְרֶט היה אחראי לקבוצה גדולה של אנשים, והוביל אותם במסע אל הארץ, מהכפר שלנו דרך סודן. הוא לא היה פעיל במוסד, ולא בארגון אחר מטעמו, הוא פעל בהתנדבות, ותרם את החלק שלו, במיוחד בתפקיד הרוחני. הוא חיזק את ההולכים כל הדרך, עד שהגענו לארץ. לא היה דרוש מורה דרך. הוא היה המורה דרך. ווֹקְדַמַת יָאוְוקַל - הוא יודע. בדרך מוצאים מישהו ושואלים: איך מגיעים למקום הזה? והולכים; כמה זמן לוקח מפה עד שמגיעים למים?
דברים שנאמרו משמו ע"י בנו קס סמאי מהרט: מתוך ראיון שקיימה בת אל ברוך.
על מנת שהקֶס יוכל לשרת את הציבור בנאמנות, בלימוד, בניהול אזכרות, בהקרבת קורבנות וביצוע שחיטה כשרה, בייעוץ ובהכוונה לחזרה בתשובה ולכפרה, היו אנשי עדתו מעבדים את אדמתו, מנקשים לו את העשבים ומסייעים לו בקצירת היבול. בנוסף היה כל אחד נותן מיבול אדמתו מעשרות לקֶס. בחגים היה הקס עורך מסיבה גדולה ומזמין אורחים, וכן מלווה אוכל לאנשים נזקקים.
דברים שנאמרו משמו ע"י בנו ותלמידיו: מתוך ראיונות שקיימה שלומית סמני: זיכרונות מאתיופיה, ומנהרת הזמן.
חובה על כל אחד מבני הקהילה לעזור לאדם מהקהילה שזקוק לעזרה, גם אם האדם שזקוק לעזרה הוא שונא שלך, חובה עליך לעזור לו, כי כוחנו באחדותנו, וכולנו בני איש אחד אנחנו, בני קהילה אחת.
אין בידינו כתבים מדברי תורתו, העלנו על הכתב, דברים שנאמרו משמו ע"י ילדיו ותלמידיו.
קֶייס מֶלְקֶה עזריה הוסמך לתפקיד קֶייס על ידי זקני הקהילה והקֶייסים הוותיקים. הטקס נערך בצורה של מסיבה גדולה, כמו חתונה. למחרת הטקס הריהו קֶייס לכל דבר. יש בידו סמכות לחתן, לעשות טקס הלוויה, לערוך טקס אזכרה, וללמד. בנוסף הוא גם מנהל את התפילות בימי החול, בשבתות ובחגים. קֶייס מֶלְקֶה עזריה נהג לעבור בין כל הכפרים, בכל מקום שיש יהודים, מצפון ממזרח, ממערב ומדרום. לא רק בסביבה שלו. היה לו כח רצון וכוחות-גוף, להסתובב בכל הכפרים האלה, ללא אמצעי תחבורה כמו אוטובוס, מונית ומכונית. באופן קבוע הוא היה הולך כמה וכמה קילומטרים.
דברים שנאמרו משמו ע"י בנו קייס אביו עזריה: מתוך ראיונות שקיים ברוך אסממאוי אדיסו (ברוך גרמאי), שמואל ילמה ובתיה מקובר.
'ביתא ישראל', שהגיעו ראשונים, הוכרחו לעבור גיור על ידי המדינה. חלק מ'ביתא ישראל', שעלו מאוחר כעסו על העולים הראשונים, שעברו גיור, ואף ראו זאת כבגידה בהם. קֶייס מנשה ראה את המחלוקות, והחליט ביום חג הסיגד, כאשר כולם מתכנסים, לדבר הנושא הזה. הוא הכריז שכולם יהודים, שאין לשפוט אחד את השני, שאין מקום לביקורות על העלייה שהתגיירה, שכולנו 'ביתא ישראל', וכולנו חלק מהחברה הישראלית. ... אחד הפתגמים האהובים עליו, שממצים את האדם שהוא היה, בצורה הכי מובהקת היה: 'סבלנות היא זו ששומרת על כבוד ומנחילה שלום' - כלומר אם כולנו נהיה סבלנים וקשובים לסובבים אותנו, נוכל לשמור על כבוד האדם, ולמצוא את עמק השווה.
דברים שנאמרו משמו ע"י טפטה זמרו ותלמידו קייס מנטסנוט: מתוך ראיונות שקיים ברוך אסמאממו גרמאי.
קֶס סבוהו היה איש של שלום. כשבעל ואישה רבו, היה משלים ביניהם ברוח טובה, עם משלים וסיפורים.
הוא היה משלים בין אנשים שרבו, בדרכי שלום. נהג לומר להם: 'השיטפון עובר, אך נשארות אבנים. לא כדאי לכם לריב, כדי שלא יישארו אבנים. אם אתם אומרים דברים לא טובים - אתם תישארו עם הדברים הלא טובים, גם אחרי שהמריבה תסתיים. תמיד כדאי לחפש את הטוב'. עוד נהג לומר: 'כשבונים בית, המשקוף צריך להיות מאבן מתאימה, כדי שהאבנים יחזקו אחת את השנייה'.
דברים שנאמרו משמו ע"י תלמידו קס סבהת וונדמנך: מתוך ראיונות שקיימו שמואל ילמה ובתיה מקובר.
'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים' - שעושה רצון יוצרו יתברך, להתפרנס ממעשה ידיו ויגיע כפיו. ואפילו טרוד במלאכתו כל היום כולו, כדי לפרנס אשתו ובניו, וכשהוא פנוי ממלאכתו, קובע עיתים לתורה. וכל שכן בשבתות וימים טובים ... - הרי הוא גדול יותר מירא שמים, בטענות האומר: איך אעשה מלאכה ואבטל לימודי, ומטיל עצמו על הציבור, ופוגם כבוד ה', וכבוד התורה.
ומכל מקום אני אומר, שאם אינו מדעתו להתפרנס מאחרים, ולהטריח לבריות, אלא שאחרים אומרים לו, אין רצוננו שתתבטל מלימודך אפילו רגע אחד, למוד תורה וכל מחסורך עלינו. בעניין זה, נראה לי, שמותר להטריח, ואדרבא אם אינו גומר כוונתם, חטא בא על ידו, כי היה יכול לזכות ולזכות, ואינו רוצה. כן מצינו ביששכר עם זבולון וכמה כיוצא בהם בגמרא.
וראוי לו לאיש כזה להתחזק בלימודו, כי מן השמיים סייעוהו, ושלחו את מזונו וטרפו לתוך שיניו, ואין לבעוט בטובה הבא לו מן השמיים, וכן נאמר: 'ממרחק תביא לחמה'. ועל זה סומכים החכמים והתלמידים המקבלים הספקה ולומדים, שמרצונם הטוב נותנים להם ומזכים אותם.
דרך ישרה, שער משא ומתן, עמ' רל"ז, הוצאת מכון 'שובי נפשי', ירושלים, תשנ"ח (1998)
הטלית יש בה ארבע כנפות, ובכל כנף ציצת אחד, ואפילו כך - התורה קראה לכל ארבע הציציות: 'ציצית' - לשון יחיד. לומר לך: שכל הארבעה נקראים 'אחד'.
כך עם ישראל אף על פי שמחולקים, הרי יש בהם כוהנים ולויים וישראלים, וגם כן מחולקים לי"ב שבטים, כולם נקראים - עם ישראל, שהם כאילו איש אחד.
וכמו שנאמר 'בשבעים נפש' - וכאילו נפש אחת הם, וכמו שהיו גם כן בשעת מתן תורה באחדות אחת, בלב אחד כמו שנאמר: 'ויחן שם ישראל' - כאיש אחד.
וכל זה הטלית מסמלת לנו, שהרי גם כן כשמתעטפים בה, כל כנף עם ציציותיו לזווית אחת, לארבע הפאות, ובשעת 'קריאת שמע', מקבצים כל הארבעה ביחד, ומחזיקים אותם ביד, לרמוז שכולם כחוט אחד, ומצווה אחת היא - כן עם ישראל אף על פי שמפוזר ומפורד בכל ארבע הכנפות הארץ, כשמתקבצים בארץ ישראל, צריכים להיות 'אחד' בלי הבדל זה בזה.
עוז והדר, עמ' קע"ז, ירושלים, תשמ"ד (1984)
'כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו' - והוא מידה כנגד מידה כמו שהוא מעביר על מידותיו גם הקדוש ברוך הוא מעביר על מידותיו, ומוחל לו על פשעיו, וכן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה בפסוק 'נושא עוון ועובר על פשע' למי נושא עוון? - למי שעובר על פשע - דהיינו שמעביר על מידותיו. ...
ובזה יש לפרש הפסוק 'צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ' - ויש לדקדק למה כפל פעמיים צדק? ועוד מה לשון 'תרדוף' - שמשמעותה לעשות נגד הצדק ותרדוף אותו להרחיקו, והיה לו לומר תעשה, ועוד אומרו 'למען תחיה' - וכי המצוות להנות ניתנו?! והרי שכר מצוות בזה העולם אין, אך על פי האמור יהיה מובן וכך הוא אומר: 'צדק צדק תרדוף' - הכוונה אפילו שאתה חייב לעשות צדק וללכת לפי דין תורה, ובכל זאת לפעמים הצדק הזה, תרדוף אותו ותלך כנגדו, ותעשה לפנים משורת הדין, ולוותר על זכותך אפילו שהצדק אתך, והטעם לזה 'למען תחיה וירשת את הארץ'.
יחי ראובן בתוך שמו ראובן, עמ' ר"ס, נתיבות, תשמ"ז (1987)
לפעמים מזדמן לאדם, איש הזקוק לחסד אבל הוא איש פשוט וחסר אישיות, יש לו ריח מהפה, לבושו מרושל, ולא כל כך נקי. מי שיש לו נפש עדינה, לא יכול להתקרב לאיש כזה. הוא מנסה להתחמק ממנו ולא להתייחס אליו. ... אדם יסתכל על עצמו כמה פעמים הוא בירך ברכות לבטלה, כמה פעמים הוא הכעיס את בוראו, ובכל אופן הקדוש ברוך הוא סובל אותו וממשיך להיטיב עמו. כך גם אנחנו צריכים לעשות משום 'ודבקת בו', לעשות לשני גם כשזה קשה לנו.
דרש בחכמה, עמ' לב, הוצאת מכון יחי ראובן, ירושלים תש"פ (2019).
'ויאמר יהודה אל אחיו: מה בצע כי נהרוג את אחינו, וכיסינו את דמו' -
מה שנגזר על קין, כשהרג את הבל אחיו, שגזר עליו ה': 'כי תעבוד את האדמה, לא תוסיף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ'. ... כי הרוצח לא תיתן לו האדמה את פריה, ונע ונד יהיה בארץ, לא ישקוט ולא ינוח בביתו. ולפי זה כל ימיו אכסנאי ואורח בכל מקום טלטולו.
וקיימא לן בהלכות בציעה: שבעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך. וזה שאמר יהודה לאחיו: 'מה בצע כי נהרוג את אחינו?' - והנה בעל המאמר מפרש מילת 'בצע' - לשון בציעה.
ורוצה לומר: אין לנו עוד לבצוע ולברך ברכת המוציא, אם נהרוג את אחינו, והיינו מחויבי גלות, והאדמה לא תיתן לנו את יבולה, והיינו נעים ומטולטלים בעולם כל ימינו. אנו סמוכים על שולחן אחרים, ואין אנו יכולים לברך ברכת המוציא.
מחנה ראובן , עמ' קפה, הוצ' מכון בני יששכר הספריה הספרדית ירושלים תשס"ד (2003).
'כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה' - יש לדקדק, שלמה נכתב תיבת 'עוצם' חסר וא"ו?
ונראה שיובן על פי מה שידוע שהאשה נקראת עצם, כדכתיב בבראשית 'עצם מעצמי', ולכך נכתב כאן חסר - לרמוז אל האישה.
עוד נקדים במה שאמרו רז"ל על פסוק 'אשת חיל' - שחיל הוא כינוי לשכינה. גם כבר כתבנו שאם האדם הוא הדוק עם הקב"ה גם אשתו אינה מנגדתו. וזה רמז הכתוב כאן 'כוחי ועצם ידי' - דהיינו: האישה, אם היא עמדי, בידוע שהשכינה עמדי, וזהו עשה לי את החיל הזה. ודייק ותמצא קל.
או יאמר באופן אחר, שידוע מה שאמרו רז"ל: 'אישה ואיש שזכו - שכינה ביניהם'. וזה אפשר שרמז כאן הכתוב 'כוחי ועצם ידי' - דהיינו: כשזכינו אני והאישה, אזי בוודאי שהשכינה בינינו. וזהו 'עשה לי את החיל הזה' - שחיל הוא השכינה, כאמור, ודייק ומצא קל.
ארח מישור, ביאורים וחידושים על התנ"ך, עמוד רמ"א. הוצאת מכון אהבת שלום, ירושלים.
'יתן ה' את האישה, הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהם את בית ישראל' -
מעתה נבוא אל המכוון, והוא שכבר כתבנו משם הרב, זיכרונו לברכה, שמה שלא רצה הגואל לקחתה, היה משום פקפוק, שסבר שהנקבות גם אסורות לבוא בקהל. ולפי האמת אין הדבר כן, שכבר אמרנו: 'עמוני ולא עמונית', משום שאין דרכה של אשה לקדם, שכתוב 'כל כבודה'.
אבל מכל מקום מצינו הדבר להפך גבי רות, שהיתה היא חוזרת אצל בועז כדי שיקחנה, עד שבאתה אצלו אצל מיטתו, שכתוב: 'ותגל מרגלותיו ותשכב', ולא היתה לה לעשות כן, אלא בועז, שלו משפט הגאולה, יבוא אצלה כדי לקחתה, והיא לא תעשה מעשה כזה שנראה כפריצות, וכל שכן לגבי אישה חשובה כמותה. וזה סותר המקרא: ש'כל כבודה בת מלך פנימה', ונמצאת עכשיו, שבלי החשש לזה ש'כל כבודה', חזר האיסור ש'לא יבוא עמוני ומואבי' אף על הנקבות, שכל עיקר ההיתר היה תלוי בזה.
על זה אמרו לו העם והזקנים לבועז: אל תצטער בדבר להיות חושב דבר זה לפריצות. מה שעשתה כן רות, שבאה אצלך, שלא כדרך הנשים החשובות, ומכוח זה תהא סבור שאישה זו אסורה לך, שהולך לפי הטעם ש'כל כבודה' וכו'. לזה אנו אומרים: 'יתן ה' את האישה' - אף שהיא באה אל ביתך, ולא המתינה שאתה תלך אצלה, שדבר זה מורה שלא אמרנו: 'כל כבודה וכו'.
'כרחל וכלאה' - שזאת מצאנו גם כן בהן, רחל שאמרה: 'כן, אנשא לך', לאה שאמרה: 'אלי תבוא', כך שנראה דברים של פריצות, הפך ממה שאמר הכתוב: 'כל כבודה'. ומכל מקום הקדוש ברוך הוא יודע שכוונתן הייתה לטובה. רחל, שלא תיפול בחלקו של עשו, ולאה כדי להעמיד שבטים, כמו שאמרו בבראשית רבה: מה שאמר הכתוב לא חשוב דבר זה פריצות אף שכתוב כל כבודה וכו'. וזה מורה מן הבנים, שיצאו מהם כמה שכתב הרב פ"ד.
כן גם 'תהא האישה הזאת' אף ש'באה אל ביתך' ונראה כל מה שעשתה עד עכשיו שהוא דברים של פריצות, כיוון שכוונתה היתה לשם שמים, וראיה לדבר, שלא הלכה אחרי הנערים אלא אחר הזקן, שכל כוונתה אינה אלא כדי להקים שם בעלה, והיינו ממש כרחל וכלאה, שגם הן היו כוונתן לשם שמים.
שפתי רננות, דרוש ג לנישואין, דף כד עמ' ב-דף כה עמ' א, דפוס נ"ח מודעי וי' אשכנזי, איזמיר, תרכ"ב (1862)
אהבת אדם לאדם, צריכה להיות אהבה טבעית, 'ואהבת רעך כמוך', ולא אהבה סיבתית. כלומר לאהוב את האדם - היות והוא אדם. או מפני שהוא חכם, או מעלה נפשית אחרת. אבל לא בגלל שהוא צריך לעזרתו, או לקבל טובת הנאה ממנו, ומקדים לו אהבה בכדי שהלה יתרכך, ויתן לו חפצו ורצונו. שאהבה כזאת נקראת אהבה התלויה בדבר, ואינה אהבה יציבה, אלא תלויה ועומדת.
לב רחב – אבות. פרק ה' משנה י"ז, עמ' קמ"ח. הוצאת המחבר, ירושלים, תשנ"ב (1992)
בדברים שבינך לבין חברך, לא יועיל לך לכתוב לו איזה התנצלות וכיוצא בזה, אלא צריך שתתראה אתו פנים בפנים, ותדבר לו מה שתרצה, וראך ושמח בלבו, ויהיה העניין על אמיתתו בשלום אחווה ורעות.
מה שאין כן על ידי הכתב, יקרה לפעמים ולא יבין למו, ויבואו לידי שנאה וכעס, מפני חוסר הבנת העניין, שהוא הפך הכוונה שבלב חברו.
בגדי שש, פרק א, עמ' קיז, הוצאת א' חניה, ירושלים, תש"ס (2000)
ועליך לסבול כל אחד לפי טבעו ומזגו, ותישא עולו כאשר ישא האומן את היונק, ותהא אימת ציבור עליך, ותכבד כל הקהל כאחד, וכל שכן שלא לזלזל בשום אחד, חס ושלום, 'איזהו מכובד המכבד את הבריות', ולא יקטן בעיניך אפילו האיש הכי פשוט, כי כל אחד הוא עולם קטן. וכל שכן ציבור המתפללים, שכמה דברים התירו מפני כבוד הציבור, וכמה דברים הקלו מפני טורח הציבור. ואם יוכיחוך קבל באהבה, כמה שנאמר: 'הוכח לחכם ויאהבך', ואם יתקנוך אל תעלב, שאפילו כהן גדול היו מלמדים אותו ומתקנים אותו לפני שיכנס לתפילה, והיו אומרים לו, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת. ולפני שתתחיל להתפלל, צריך להכין עצמך, 'הכון לקראת א-לוהיך, וכל מי שמתפלל ומכוון לבו לתפילה, סימן טוב לו ולשולחיו שתפילתו נתקבלה, שנאמר: 'תכין לבם תקשיב אזניך'.
לעת מצוא, חלק א, אגרת גלויה, עמ' נה, הוצאת רחמים בן עמארה, ירושלים, תשמ"ח (1988)
'ויקח קורח' - מובא בש"ס במציעא: 'תנורו של עכנאי' - שקרא רבי אליעזר בן הורקנוס, ונפטר רבן גמליאל, ואם כך הוא במחלוקת לשם שמיים, על אחת כמה וכמה כשאינה לשם שמיים.
ועוד אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שאין השכינה שורה במקום מחלוקת, שמחלוקת היא משכן הסיטרא אחרא, וידוע שהוא שעל ידי השראת שכינה, זוכה האדם לכוון לאמיתה של תורה, ומטעם זה הלכה כבית הלל, שהם ענווים והשכינה עמהם ומכוונים אל האמת. ...
'ויקח קורח' - כתרגומו: 'ואתפליג' - לשון מחלוקת. והכוונה כי בהיות מחלוקת בבית, אזי 'קרח' - שנעשה אותו הבית חרב, וקרח ממה שבתוכו ממון ונפשות, שעל ידי המחלוקת שריר הסיטרא אחרא, ובני אדם ניזוקים ומסתלקת הברכה, שלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.
דור רביעי, בתוך קרית ארבע, עמ' נ"ה ב, דפוס וזאן וכסתארו, תוניס, תרנ"ו (1896)
'תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב' - דרשו חז''ל: 'אל תקרי מורשה, אלא מאורסה'. - ללמדנו של'קהילת יעקב' בכלל, התורה היא כארוסה, משעת נתינתה. וכל אדם מישראל, משנולד, הוא קשור אליה והיא אליו, כקשר ארוס לארוסתו, שאין היא יכולה עדיין להראות לו את כל סתרי הוד יופיה, לגלות את אורה הגנוז, לפענח תעלומותיה ולחשוף את צפוני סודותיה, ורק בבואו איתה בברית הנשואין, היינו אחרי שהוא הוגה בה ושוגה באהבתה, אז יזכה לכך שתקרא אשתו-תורתו, ויחסה אליו יהיה כיחס אשה לאישה, שאין היא מעלימה דבר ממנו ואינה מסתירה מאומה מנגד עיניו.
ספר מנחת כהן, חלק שלישי, הקדמה, עמ' ג, הוצ' הוועד למען הדפסת ספרי הרב, דפוס התחיה, ירושלים, תשי"ח (1958).
עוד אנכי מצווה אתכם בני ידידי, הישמרו לכם מעשות מחלוקת עם שום אדם, ולעולם תהיו מן 'הנעלבים ואינם עולבים', והנה עיניכם רואות איך ינאצוני חינם, שונאיי וקרוביי יותר מכולם, 'יפטירו בשפה יניעו ראש', והיה לאל ידי לשלם להם כפעולם וכמידתם או לפחות להוכיחם על פניהם.
ולא עניתם דבר, 'אם לא שיוויתי ודוממתי', כי אמרתי עוונותיי גרמו לי. כן תעשו גם אתם, ויאמרו עליכם אוחזים מעשה אביהם, ויקוים בכם מקרא שכתוב: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'.
בן ימין, צוואה מחיים, דף ו' עמ' ב', דפוס חברת עץ החיים, סלוניקי, תרנ"ו (1896)
'בא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק' - כתב ... 'אור החיים': זהו מה שדייק ה', בנועם דבריו, שציווהו לעשות תיבה להינצל בתוכה, אמר אליו: כי הטעם שהוא צריך להימלט בתיבה, ולא יגן בעדו זכותו, שאין עמו צדיקים, והוא אומרו: 'עשה לך' - לשון יחיד, ולזה יש לו לחוש 'לעד צדק ישוב משפט'. ומכאן אתה למד, כי בניו לא היו צדיקים כמותו. עיין שם. עד כאן לשונו הצריך לעניינינו.
ולפי זה, מה נעמו דברי ה', שאמר לנוח, 'בא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה' דווקא, אבל בניך שאינם צדיקים כמותך, אינם ניצולים אלא בזכותך. וכיוון שאתה יחיד, אם תהיה בתוך הרעה תפגע בך מידת הדין, ולכן צריך לבוא אל התיבה להיות נסתר שם.
חירגא דיומ"א, פרשת בראשית, עמ' ב'. דפוס י.ע. איתאח, ירושלים תשל"ב (1972).
'כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד' - ידוע שמי שהוא צדיק יהיה בשלום עם אשתו. ואם הוא במחלוקת, בידוע שיש בידו עוונות. וזה שאמר: 'כי יודע ה' דרך צדיקים' - ע"י דרך, שהיא האשה, כמו שאמר הכתוב: 'דרך גבר בעלמה'. 'ודרך רשעים' - גם כן, על ידי אשתו ניכר אם הוא רשע. והמבחן תיבת 'תאבד' – נוטריקון: תהיה אשתו בשלום דבוקה, 'צדיק וישר הוא'. ואם תהיה אשתו במחלוקת דבוקה, אז הוא רשע. אשר על כן צריך האיש השלם ללמד את בנותיו להתנהג בשלום ובמישור עם כל אדם, וכל שכן עם בעליהן לדבר בנחת ושלא להתקוטט על שום דבר. וגם האיש צריך לשום שלום טובה וברכה, ולא לדקדק ביותר. ואם הרחיב ה' את גבולו, ירבה בכבודם. ואם קצור קצרה ידו למלא משאלות לבם, ידבר עמהם בלשון רכה, ויודיע להם קצת, שאין ידו משגת כל כך.
כסא רחמים, תהלים א, דף ב עמ' א־ב, הוצאת נסים חדאד, אשקלון, תש"ן (1990)
בראשית ברא א-להים - סופי תיבות אמ״ת. כיוון שיש אמת בין ישראל - שאינם משקרים איש בעמיתו, ויש ביניהם שלום - שנותנים צדקה לעניים, ותרומות ומעשרות לכוהנים ולויים - העולם מתקיים, ויבנה בית המקדש כמו שאמר התנא: 'על שלושה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום'. הדין - שכתוב 'בראשית ברא א-להים שהוא דין, האמת שסופי תיבות 'בראשית ברא א-להים' - אמ״ת. השלום זה צדקה, שנאמר 'והיה מעשה הצדקה שלום'. ברא עם הכולל גימטרייה - הצדקה. וגם תרומות ומעשרות הם כצדקה. וזה הרמז אמ״ת נוטריקון 'מעשרותיכם אשר תיתנו'.
כסא רחמים - פירוש על התורה, פרשת בראשית, עמ' ג'
'ויאמר השב ידך אל חיקך, וישב ידו אל חיקו, ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו'. -
מוסר גדול מלמד הקדוש ברוך הוא למשה רבנו, עליו השלום. כי משה, אחרי שראה מה שעשו דתן ואבירם ונהיו דלטורים, חשב שאי אפשר להם לישראל חלילה לשוב למוטב, שכבר הוטבעו בטומאת מצרים, ונהיו חלילה לעם אחד, ואין שוב הבדל ביניהם, ואין עוד זכר למדות הטובות של האבות בלב ישראל. ואם כן איך יבדיל ה' בין אלו לאלו?
לזה אמר לו הקדוש ברוך הוא: מחשבתך אינה נכונה, אלא הם בני האבות הקדושים, ואף אם סרו מן הדרך יש תקוה, ומה היא העצה? שתתעניין להביא אותם אל חיקך, לקרב אותם אליך בחמלה גדולה כמו האם הרחמנית המחבקת ילדיה בתוך חיקה, להציל אותם ולהגן בעדם ולחממם תחת כנפיה.
כך אתה לא תדחה את עמי מפני שהוא רחק ממני, שכיוון שהשורש טהור, הכל הולך אחר השורשים, ובמעט חמלה שתחמול עליהם לעמול להביאם לחיקך, תראה שישובו למצב הראשון הטהור, ויהיו דומים לשאר הבשר, וכך היה.
רחמיך הרבים, עמ' רמ'-רמא', מכון להוצאת כתבי יד שע"י ישיבת שערי רחמים, סיוון תש"ן, ירושלים.
'וציוה הכוהן ולקח למיטהר שתי ציפורים חיות טהורת ועץ ארז' - פירש רש"י לפי שהנגעים באים על גסות הרוח, לכן יבוא דבר שהוא גובה ויכפר על גובה ...אך יש לחקור, שכיוון שהיא 'מצנפת' שמכפר על גובה, למה צריך להביא 'עץ ארז' לכפר על גובה?
ויש לומר שזה שבגדי כהונה מכפרים, היינו - על הציבור, שלא יענשו מצד הערבות, שכל ישראל ערבים זה לזה. אבל היחיד החוטא עצמו, צריך להביא כפרה - הראוי לאותו חטא.
אנך יפה, סדר טהרה, דף ע"ב, עמ' א', הוצאת חיים אברהם דש"ן, איזמיר, תרנ"ג (1893)
'וישאלו איש לרעהו לשלום' - ראשי תיבות 'אלול'. נראה שבא לרמוז שבימי אלול, אשר הוא זמן תשובה, לעוברים ושבים, צריך האדם שיהא עם רעהו וחברו, באהבה ואחווה, שלום ורעות, שהוא יסוד גדול למעשה התשובה ... ומעתה אפשר שלזה בא בתיבות 'וישאלו איש לרעהו לשלום' - ראשי תיבות 'אלול', רמז שיתבונן האדם בחודש אלול, לעשות שלום עם חברו, ולהתפייס עמו אם חטא נגדו, ועל ידי זה גם הקדוש ברוך הוא ימחול לו כל עבירות שבינו למקום
עקב ענוה, דף מט עמ' ב, דפוס אברהם פונטרימולי ויעקב פולי, איזמיר, תרמ"א (1881).
'הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות' - כלומר לא מפני ההנאה המגיעה לך, אלא מפני שהם בריותיו יתברך, ותהיה מקרבן לתורה. ... כי אהבת השלום צריך שיהיה מאהבת השלום, ולא כדי שישבחוהו, וגם אהבת הבריות שיהיה מאהבת המקום, לא מפני ההנאה המגיעה לו מהם, וכמו כן צריך שיהיה לקרבן לתורה.
חן וכבוד, דף עו עמ' ב – דף עז עמ' א, דפוס יואל משה שאלאמאן, ירושלים, תרמ"ד (1884).
כיוון שישראל נחשבים גוף אחד כנודע, בכללות האומה מקיימים התרי"ג מצוות, והמצווה שעושה ראובן נוטל חלקו שמעון חברו, והינו כאלו כל אחד מהם קיים התרי"ג מצוות. יעויין שם. וידוע שעל יד עסק התורה מקיים המצוות שאי אפשר לקיימם, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'זאת התורה לעולה', אשר על פי האמור אפשר ליישב פסוקים אלו: 'זכרנו בלילה שמך ה', ואשמרה תורתך' - דהיינו עסק התורה, 'זאת היתה לי' - שעל ידי עסק התורה 'כי פקודך נצרתי'. ועוד מטעם אחר, כי 'אמרתי לשמור דברך', על דרך 'ואביו שמר את הדבר'. וכיוון שאני מוכן לקיים המצוות, הרי הוא כאלו קיימתי בפועל. ועוד מטעם אחר לקיים התרי"ג מצוות, כי 'חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודך' - ועל ידי זה אני נוטל חלק חברי.
שמן ראש, דף כ"ט ע"ב, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטאנדינא, תקצ"ט (1839).
'אמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: ולאברם הטיב בעבורה. וזהו שאמר להם רבא לבני מחוזא: הוקירו לנשותיכם כי כך שתתעשרו'. ... ואפשר שלא בא הש"ס להוכיח כי אם שהברכה אינה מצויה אלא בשביל אשתו, כמו שנאמר: 'ולאברם הטיב בעבורה' - שהטבה אינה באה, אלא בשבילה, ולכך צריך לכבדה במאכל ובכסות, שמשלה נותן לה. ואין קשה במה שאמר אחר כך: 'וזהו שאמר להם רבא הוקירו לנשותיכם', שאיך הוא? זה שרבי חלבו לא אמר, שמתעשר מתוך כך, אלא שצריך לכבדה מפני העושר שהרוויח בשבילה, אבל רבא אמר שהעושר בא משום כבוד שעושה לה.
דברי שלום, דרוש, עמ' קא-קב, הוצאת החיים והשלום, ירושלים, תש"ן (1990)
במצרים נהגו ללבוש תפילין במנחת ערב יום הכיפורים בבית הכנסת, ושאלתי מה טעם למנהג זה?
ואמרו - לסיבת כי יש מהמוני עם, אינם באים לבית הכנסת להתפלל, כי אם בימים נוראים. ולובשים טלית ותפילין - היום, כדי שלא יהיה ביום הדין בסוג 'קרקפתא דלא מנח תפילין'.
נהר מצרים, כרך ראשון- אורח חיים ויורה דעה, הלכות תפילין, סעיף ג'. דפוס פרג חיים מזרחי ובניו, נא אמון- אלכסנדריה, תרס"ח (1908)
'במה יזכה נער את אורחו לשמור כדברך' - ירצה שהאיש, 'הנער' - שמנוער מן התורה, שאין לו ידיעה בכוונת המצוות, ומה טעם יש בהם, ולהיכן הדברים מגיעים, ומה נעשה להם בשמים ממעל, 'במה יזכה את אורחו'? - והשיב: 'לשמור כדברך' - שיהיה כוונתו בעשיית המצווה, כאשר צוונו ה' א-להים, על דרך 'ומעשה ידינו כוננה עלינו' שפורש בזוהר.
משכיות לבב, עמ' ג, דפוס שרביט וחזן, פאס, תר"צ (1930)
'וזה אשר תעשה אותה: שלוש מאות אמה אורך התיבה, חמישים אמה רוחבה, ושלושים אמה קומתה'. - נמצא במבול לא היה שלום ביניהם. והנה שלום עם ארבע אותיותיו עולה ש"פ (380), ולכן התיבה ארכה ורוחבה וקומתה עולה ש"פ(380), יען לא עשו 'שלום' - שהוא גימטרייה ש"פ (380), הוצרכו לתיבה שיש בה ש"פ (380) אמות.
או אמור כך: הואיל ואין ביניהם שלום, נמצא ו' של שלום קטועה, רמז לזה ותקרא: 'שלים': ש' (300) אורכה, ל' (30) קומתה 'ים' (50) רוחבה. וקל להבין.
פרשת רא"ה, פרשת נח, דף יא עמ' ב, דפוס עזריאל, ירושלים, תרס"ט (1909)
התחיל התנא ב'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' ולאחר מכן מפרט את אלו שאין להם חלק לעולם הבא, ואלו הם: 'האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורס, רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך, אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו'. עד כאן.
והרי קושייה - הלא הכליל התנא את כל ישראל שיש להם חלק, ולאחר מכן נעשה בירור ופירוט באותם אלו שאין להם חלק לעולם הבא, אם כן - מדוע הכליל התנא את כל ישראל שיש להם חלק ולאחר מכן גרע את אלו שאין להם? - היה לו לתנא להתחיל: אלו שיש להם חלק, ולאחר מכן לשנות את אלו שאין להם חלק.
תירוץ ראשון: נבין שכאשר ישנה אחדות בעם, אזי 'כל ישראל' יש להם חלק. כ"ל (נוטריקון כהן לוי) ישראל. כאשר כל אחד מבצע את תפקידו, כוהנים בעבודתם, לויים בדוכנם, ישראל במעמדם ואין מריבות וויכוחים מיותרים הגורמים למחלוקת בעם, או אז כאשר 'כל ישראל' נעשים כאגודה אחת, לכולם יש חלק לעולם הבא.
פרקי רפאל, פרק ראשון, עמ' קמ"ח-קנ"א, דפוס חיש, רמלה, תשע"א (2011)
הייתי במרוקו בשליחות, בעניין חיזוק היהדות ופתיחת מוסדות תורה במרוקו, ורישום תלמידים מובחרים, אשר יישלחו לישיבות מחוץ לגבולות מרוקו, אם ללונדון, לצרפת או ארצות-הברית. רשמנו בין 50-60 תלמידים, אך לא היה באפשרותנו לממן את נסיעתם. הסתובבנו ברחבי מרוקו כדי לגייס מימון, והיה מאוד קשה, עד שנודע לנו שבעיר מוגאדור, יש בה יהודים נדיבים ועשירים, שיכולים לעזור לנו במימון. נסענו לעיר מוגאדור אל בית הרב הקדוש, המלומד בניסים, רבי משה אהרן פינטו ... אבא שאל את הנדיבים, אם יש עוד אדם בעיר שמסוגל לממן את כל היתרה. אמרו לו, יש פלוני אלמוני, שהוא הסיטונאי של כל הטריפות בעיר, שמוכר לנוצרים שבכל אזור הדרום, והוא לא שומר שום מצוות, לא גר עם יהודים, ורחוק מאוד מיהדות ... אבא עליו השלום, ביקש שיקראו ליהודי הנזכר לעיל. ... אבא סיפר לאיש את הכל, ואמר לו: אני יודע שאתה רחוק מתורה ומצוות, רחוק מיהדות, אני יודע שבנך יחידך אינו נימול, אך אני מבין שאם אתה שולח לי פעם בזמן תרומה לכבוד אבותיי הקדושים, בוודאי יש איזושהי נקודת אמונה בליבך, שמקשרת בינך לבין יהדות, והיהדות כולה היא תורה מצוות ומעשים טובים. ... הנזכר לעיל ישב, והיה מקשיב ודומע, ונראה היה כי הכניע את ליבו, ואמר לרב: אני יודע מראש שקשה לי לעשות מהפך בנפשי, אבל אני מוכן לשלם את כל כרטיסי הטיסה לכל מקום שתבקשו ... הלך והביא תיק מלא כסף, ומסר אותו לרבי רפאל עבו.
מעשה שסיפר חכם חיים שמעון פינטו, משמו של חכם רפאל עבו על אביו חכם משה אהרן פינטו, כתבה באתר שובה ישראל.
'כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, אתה ה' אבינו גואלינו מעולם שמך' - וקשה וכי כל זה הכבוד שאנו עושים לאבותינו הקדושים?! ... נקדים עוד מה שאמרו בקידושין וזה לשונם: 'תניא: בנים אתם לה' א-לוהיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים, אבל בזמן שאין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויים בנים. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים. וכי תאמר כשאין בהם אמונה לא נקראים בנים? - ואומר: בנים לא אמון בם' ... הרי שישראל נקראו בנים למקום אף אם עובדים לעבודה זרה. וכבר ידוע שאברהם וכל האבות, זמן שישראל עברו על רצונו של מקום אמרו: 'ימחו על קדושת שמך'. וזהו שאמר הכתוב: 'כי אתה אבינו', אף בזמן ש'אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו', והם אמרו 'ימחו על קדושת שמך', גם בזה 'אתה אבינו'.
הון רב, חלק א', פרשת מסעי, דף קמ"ט ע"א, דפוס רפאל יהודה קלעי וחבירו מרדכי נחמן, שאלוניקי, תקל"ז (1777)
תשובה לקהל פארא בראזיל יגן עליה אלוהים. יודע למעלתכם על מה שבקשתם ממני לחוות דעתי הקלה בעניין הפרוכת שעשו נשים זונות לבית הכנסת. גם מה שמביאים נדרים ונדבות לבית הכנסת, אם מותר לקבל מהם או לא? - וההוא אמר שהוצרך לשאול משמכם, להוציא מלב האומרים, שיש איסור בדבר משום 'לא תביא אתנן' וכולי. ...
אין כאן שום איסור כלל. אחד אפילו אם היה ידוע לנו, שמעות אלו ממש, שקנו בהם הפרוכת או שהתנדבו, הן הם המעות שקיבלה מהבועל באתנן, עם כל זה מותר לקנות בהם דבר של מצוה.
שו"ת קרני ראם, סימן רכ"ה, הוצ' שמואל אלעלוף, סאלי, תר"ע (1910) הדפסה מחודשת, אבישלום אבידור בן אדיב, י-ם תש"ס (2000).
'ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות' - כבר ידוע ש'דבר' הוא כינוי לשמירת השבת, וכמו שכתוב במדרש רבה סדר בראשית: אין דבר אלא שמירת שבת, כמו שנאמר 'ממצוא חפצך ודבר דבר', אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אפילו אם עברתם על עשרת הדברות, שמרו שבת ואסלח לכם'. עד כאן. וכעת זהו מה שרמזתי, 'זה הדבר אשר ציווה ה'' - דהיינו שמירת שבת, על דרך 'ודבר דבר', כמו שאמרנו, הוא גרם וסיבה 'לעשות' - דהיינו: מעשה פרה.
מראה הגדול, א, דף צו עמ' ב, דפוס בצלאל הלוי, שאלוניקי, תקפ"ט (1829).
ראובן שהיה משרת בקודש בקהילת קודש אחת להיות להם שליח-ציבור זה כמה שנים. ויהי היום שנהפך עליו הגלגל והוצרך לצאת לקריית חוצות כדי להביא טרף לביתו. ויהי אך יצוא-יצא, מינו הציבור את שמעון תחתיו. ואחר עבור כמו חמש שנים בא ראובן ורוצה להיכנס אל מקומו כמאז ומקדם, ושמעון טוען ואומר: אחר שכבר ישב ושירת במקומו כמה שנים, איבד ראובן את זכותו וזכה הוא זכיה דאורייתא. ועל זה נתרבה ביניהם המחלוקת, ובאו לפנינו לדון ולהורות להם על-פי התורה מי הוא אשר יזכה בדינו. וכתורה יעשו.
נראה לעניות דעתי שזכה השליח-ציבור הראשון, כיוון שמחמת אונס יצא מן העיר כדי להביא טרף לביתו ... ואין להם לאנשי הקהל עמו דין ודברים כלל כדבר האמור.
שער אשר, חלק א', אורח חיים, סימן א', דף א' עמ' א-ב, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ט (1989)
'טובים השנים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם. כי אם יפולו, האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו' - אם כל אדם לבדו בנפרד, דואג רק לעצמו, הרי הוא מתנגד למה שאמר הכתוב: 'לא טוב היות האדם לבדו'. הוא חושב, כן יכול לחיות לבדו, ולא צריך עזרת אחרים. על זה בא החכם מכל אדם, שלמה המלך, עליו השלום, בדבריו אלה ללמדנו, שאין קיום לאדם החי לבדו.
הגם שבתחילה רואה הוא שמצליח, אמנם, כי לא לעולם חוסן, בסופו של דבר, אם האחד יפול, אין מי שיקימו. כלומר אם הוא רק לבד, והגיע למצב נפילה, כי גלגל הוא החוזר בעולם, נמצא על ידי שהוא מתרחק מהציבור, כך הציבור יתרחקו ממנו. וקהלת מונה והולך את התועלת, כשיהיו שנים ביחד כלומר באחדות יחד, ימצא מי שיעזור לו, אם יקומו עליו להכותו, חברו יעזור לו.
ובלי ספק אם שלושה באחדות על זה נאמר: 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק', פירוש, גם אם החוט הוא דק, ואפשר בנקל לנתקו, זה אפשר רק אם תשאיר את החוט הדק לבדו, לא כן כשתכפול אותו פי שלוש, על זה נאמר 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק', כי הוא עתה חוט עבה וחזק.
אמרי איש, חלק ב, עירובין ירושלמי, עמ' צח, חמו"ל, הוד השרון, תשנ"ט (1999)
'וכל בנייך לימודי ה' ורב שלום בנייך. אל תקרי בנייך אלא בונייך'. - אל תגרוס שהשלום בישראל יהיה בבחינת בנים, כי דרך העולם, נפרדים הבנים בסוף, איש מרעהו, וכל אחד חי לו בנפרד עם משפחתו, ואם כן שלום כזה לגריעות, שבסופו יהיה פירוד, אלא 'בנייך' - כמו בניין, המאחדים אבן עם אבן, ונהיה לגוף אחד, ולעולם לא יתפרד, כך יהיה עם ישראל מאוחד, ומלוכד, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו, אמן כן יהי רצון.
אמרי איש, נזיר, עמ' סח-סט, דפוס פרידמן ליפא, בני ברק, תשל"ו (1976)
'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח' - דקדק לומר 'וכל' ולא אמר 'והמרבה לספר', לרמוז שיש להרבות בסיפור יציאת מצרים לפני כללות הצבור, כי על ידי זה יתפרסם הנס עוד יותר. והטעם לזה כדי להכניס האמונה בתשועת ה' העתידה להיות בבניין בית שלישי, כי כמו שהוציאנו ה' יתברך ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, גם לפני הזמן שנגזר בברית בין הבתרים, כך עתיד ה' יתברך לגאול אותנו בגאולה האחרונה, שאליה עיני כל ישראל מצפים.
תרחם ציון: חידושי תנ"ך, פרקי אבות, לבושים וחידושי גמרא, עמו' ריג. ישראל, תשנ"ה (1995)
ישתדל אדם תמיד להתפלל בבית כנסת עם הציבור, שתפילת הציבור נשמעת תמיד: אפילו היו בהן חוטאים, אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. אם הוא אנוס, שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכוון להתפלל בשעה, שהציבור מתפללים תפילת שמונה עשרה ברכות.
קיצור שולחן ערוך השלם, חלק א', סימן פ', סעיפים י"ג-י"ד, מכון "אהבת שלום", ירושלים תשס"ו (2006)
'סורו נא מעל אהלי האנשים הרעים האלה' - והנה מצאנו במחלוקתו של קורח, שבשביל רשעותם, נפרע הקדוש ברוך הוא מהם, ונבלעו בארץ בעודם חיים, וכל זה גרם להם על היותם במחלוקת ולא באחדות אחת. וכבר ידוע מאמרם זיכרונם לברכה, שההספד שנעשה לצדיק מורה לאחדות, שבהיותם בוכים מתאבלים עליו, שכל ישראל גוף אחד הם ... לא כן כשאדם מתעצל בהספד הצדיק, ולא בא להספידו ולהקריב עליו, זה מורה שאין בו מידת האחדות, אלא, אדרבה, מידתו הוא להחזיק במחלוקת, ולהיות מובדל מחבריו ישראל, ואם כן זה נכנס בסוג רשע וכמידת קרח שעונשו הוא שיבלע גופו בארץ, כעדת קורח. וזהו כוונתם: 'ראוי לקוברו בחייו' - כלומר כיוון שאין בו מידת האחדות, כאמור, נשמע מזה, שכוונתו הוא להחזיק במחלוקת, ואם כן הוא 'ראוי לקוברו בחייו', לא עלינו, כאמור.
צעיר רדם, דף כא ע"א-ב, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"ט (1849).
מדברי השאלה מתברר: אישה זאת נשאת לבעלה בחופה וקידושין כדת משה וישראל, ולא נתגרשה ממנו בגט פשוט, אלא בערכאות הממשלה. אישה זאת, אחרי שנפרדה מבעלה, הלכה והתייחדה לאיש אחר, בתוך ימי הבחנה, והיא יושבת עמו, וילדה לו ממנו בן ובת. אישה זאת , בתשובתה לשאלת בית דין, כי ילדתה מאהובה נולדה אחרי עשרה חודשים מיום שנפרדה מבעלה הראשון, וכי בעלה הראשון לא פסק מלחיות אתה חיי אישות, בכל עת ובכל עונה. והנה מעלת כבוד תורתם, ישמרם צורנו ויחיים, צדדו להתיר ילדה זאת לבוא בקהל ישראל: א - משום שאנו טוענים לה, שכשם שזינתה עם אהובה זה, כן זינתה גם עם גוי. ב - מטעם שהשתהה, ואם כן בת זאת היא מבעלה הראשון. ג - מדין 'כתב בכתב ידו, ואין עליו עדים', שאף על גב שפסול מדברי חכמים, הוולד כשר.
'שו"ת משפטי עוזיאל', חלק ז, סימן יב, מתוך אתר 'הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל'
'גויה הנשואה לכהן שבאה להתגייר, אין מקבלים אותה, שהרי הכהן אסור בגיורת ומשוחררת, אפילו אם נתגיירה או נשתחררה פחותה מבת שלש שנים, הואיל ואינה בת ישראל, הרי זו כזונה ואסורה לכהן' - הרי שגרות הגויה הנשואה אינה מוציאה אותו מאיסור זה, וכיוון שעדיין באיסורו עומד, ואינו זז ממנו, אין נזקקים להתיר לו אישה זו מאיסור גויה, אלא אדרבה בכגון זה נאמר: 'הלעיטהו לרשע וימות', כיוון שסוף סוף באסור עומד. והנה ראיתי למעלת כבוד תורתו שכתב שני טעמים להתיר גרות זאת: האחת - שכל העם מקצה נכשלים מבלי דעת, שבניהם הם בני אישה נכרית ויתחתנו בהם. השנית - מה נפסיד אם יהיה הדבר, הלא גם עתה עובר על נוכרייה, שפחה, גויה, זונה. והקידושין ושבעה ברכות, לא יוסיפו עליו שום איסור, אלא אדרבה, בקידושין ושבעה ברכות אחר הגרות, מכניס את הבנים והבנות לתורת ישראל. הלכך כיוון שמניעת הגרות, גורם נזק לאחרים שיכשלו באיסור התחתנות מבלי דעת, אין אומרים בזה: הלעיטהו לרשע וימות.
'שו"ת משפטי עוזיאל', חלק ז, סימן יח, מתוך אתר 'הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל'
'האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי' - אפשר לפרש על פי הידוע, שמי שמוכיח את חברו, צריך לדעת את מי הוא מוכיח. אם האיש הזה הוא תלמיד חכם, אז יוכל להוכיחו בדברים קשים ואין לחשוש שמא יבעט, כי יתכן שעבר על האיסור משום שכחה וכיוצא בזה, אך אם מוכיח לאדם שהוא עם הארץ, עליו להוכיחו באמירה רכה ונועם שיח.
רוח חיים, עמ' נ"ה, ירושלים: אפרים חדאד, תש"ן (1990)
יום שמחת כהן - י"א תשרי ... קוראים ליום זה 'שמחת כהן', היות והכוהן הגדול, יצא ללא פגע מבית קודש הקודשים, והכוהנים מברכים את העם ביום זה, לפי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על הכוהן הגדול: 'ויום טוב היה עושה בצאתו בשלום מן הקודש'. לזכר זה, נהגו כל הכוהנים שלא לעשות מלאכה ביום זה. לדידם, זהו כעין יום טוב, ועושים בו מסיבות לחברים עם סעודות ומשקאות, כל אחד כפי יכולתו. הרב פריג'א זוארץ זכר צדיק לברכה.
לוח דינים ומנהגים לקהילות יוצאי לוב, עמ' 43. הוצאת מכון גנזי רפאל, בת-ים תשס"ח (2008).
עגונה. להיות שזה למעלה מג' שנים, שהלכו ג' אנשים מפה העירה מגדלים, יגן עליה א-להים, לקושטא לעסקיהם בספינת הבאפור, הלא המה הר' מירקאדו גורמיזאנו, השם ישמרהו, והר' אליא גורמיזאנו, והר' שמואל חאטים, ובחזרתם לעירנו בתוך באפור מוסקוף, הנה דרך ים באה על גבי הבאפור הנזכרת ספינת באפור אינגליז, והר' מירקאדו הנזכר נמלט, שברח תיכף להאינגליז, ברוך פודה ומציל. והשניים אחרים שלא ברחו תיכף, ונשארו בבאפור המוסקוף נטבעו שם, שהלכה והייתה למצולות ים, ומאז ועד הלום לא נודע זכרם, הרחמן יצילנו. והן עתה בח' תשרי משנת תרכ"ו, כאן נמצאתי וכאן הייתי פה גאליפולי, יגן עליה א-להים, בבית הגביר סימנו אשר יוחאי, ישמרהו הרחמן ויפדהו, וסיפר דברים אלו הבאים בקבלת העדות, והושבתי בית דין וקיבלנו עדותו ...
ובכן, לשאול הגיעו קרובי האישה, מרת נפש, אשת הר' אליא גורמיזאנו הנזכר, בשאלה מאתי, אם על פי עדות הלזה מותרת להינשא או לא? ...
אמנם, אמרתי אלקטה נא באמרים מפי סופרים ומפי ספרים, יען נודע להם לחכמים, כמה גדולה מצווה זו המטפל להתיר עגונה ... ומה גם חסיה נפשי על אודות אשת הר' אליא הנזכר, בשאלה הרכה והענוגה, שזה כמה שנים היא יושבת תחת תומר מרה שחורה בירכתי ביתה, אולי אזכה להצילה מכבלי העיגון. ...
ובכן, היא האישה יצאת מאיסור תורה, ומעתה על פי האמור בנידון שלנו, שכבר עבר עידן ועידנין, קרוב לארבעה שנים מהמקרה, ומה גם בזמנינו זה שיש באפורים וטלגרפים, אם ישנו, שיצא - היה נודע, והועיל לנו להוציא את האישה אשת הר' אליא הנזכרת בשאלה מאיסור תורה, ובכן כל ספק שייפול, הולכים אנו להקל בכל איסורי דרבנן ... ובנידון שלנו הרי יש כמה ספיקות להקל.
ובכן אחר שנתברר לי בירור גמור, שאינו חסר שום אליא מעירנו, כי אם אליא גורמיזאנו הנעלם, הוא זה שיצא מקושטא עם הבאפור מוסקוף, וכמו שכן אמר הר' מירקאדו הנמלט ובא לעירנו לחיים, די והותר ... שדי החיפוש והבירור על ידי בית דין ...
ואם כן, הרי וודאי שעל פי עדות הגביר נזכר - אשה זו אשת הר' אליא נזכר, מותרת להינשא לכל גבר שיתייצב ואדם לא יימח בזרעו, ובלבד שיסכימו עמי הרבנים המופלאים בית דין רבה, שבאמי מורתי קושטא, יגן עליה א-להים, כמו שכבר מילתי אמורה בראש המגילה.
זכרנו לחיים, כרך א', דף מ"א ע"א- דף מ"ג ע"א, דפוס סעדי הלוי, איזמיר, תרכ"ז (1867).
יש להתבונן במה שרבי קרא: 'לכל אבדת אחיך, לרבות המומר' - שלמה זה, צוותה התורה להחיות העובר על דברי תורה? ... והתירוץ פשוט לזה שאף שהנה בעתות האלה, מומר זה עבריין יקרא, מכל מקום צריך ללמוד ממידותיו של הקב"ה, שמאריך אפו לרשעים שמא יחזרו בתשובה. ...
אם כן כך מומר, אף שעל ידי העברות הוא נדחה, מכל מקום כי חזר בו שפיר דמי, כיון שגילה הכתוב ש'לכל אבדת אחיך' - שאפילו בהיותו מומר, מחייבים שלא להורידו לבור.
דרוש ארץ ישראל בתוך פטר רחם, עמ' ל"ד, ירושלים, תשכ"א (1961)
זה היה באמת מרגש, לא סתם אנשים, שהם באו לבקשות. היו עשירים, היו רבנים, דיינים , משהו מן השורה, מחשובי הקהילה, הם באים יושבים ומתיישבים. באו גם כן מן השורה, קצבים, ירקנים, בעלי מלאכה למיניהם, בעלי כסף, בכל מכל כל. כל הערבוביה הזאת כולה הייתה בבית הכנסת, בית הכנסת, כפי שאני מבין, מסמלת את האחדות של העם, מסמל את הדרגה השווה לכל האנשים, בארבע קירות של בית הכנסת אני ואתה שווים, אני והרב שווים, אני והעשיר, כולנו יש לנו אותה העמדה ש'כל ישראל יש להם חלק' ממש, ככה היה. לפחות במקומות ישיבה יש הבדל, ככה לא מהותי, אבל כולם היו, וכולם עזרו, וכולם ידעו לפזם ,לשורר: 'איש וביתו' - כל אחד מגיע לו הבית שלו בשיר.
תיעוד טלוויזיוני נדיר של רשות השידור על שירת הבקשות בבימויו של אדיר זיק
'אם לא תדעי לך, היפה בנשים, צאי-לך בעקבי הצאן' - ואמר: 'היפה בנשים' להגיד, שאף היותו כל כך גרוע, עם כל זה - ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון. וכדברי הזוהר הקדוש: שכשם שהעקבות הם פסולת שבאדם, והם צורך גדול עד שאם לא יהיה לאדם עקב, הרי הוא נקרא בעל מום עד שאינו נקרא אדם כלל ועיקר, כך 'מחוטב עציך עד שואב מימך' - הם צורך גדול, שהמושלם, אם הוא, מושלם הוא בגרוע על כן כינה אותם בלשון 'יופי' - היפה בנשים.
דגול מרבבה, דף כ' עמ' א', דפוס האחים אשכנזי, קושטאנדינא, תק"ג (1743)
וחלילה לאיש הישראלי להשתרר ולרדוף איש או אישה או משפחה דרך שנאה ואיבה, תחת מכסה צדקה לומר: קנאת ה' צבאות תעשה זאת, כי 'רבים חללים הפילה' המידה הזאת, והרבתה השנאה בלבבות. והמבהיל לשאול, הלא הקנאה הייתה כזאת דרך נביאי ה', פנחס בן אלעזר קינא לא-לוהיו, ואליהו זכור לטוב קינא בימי אחאב?! - לא מחכמה ישאל זאת, יען אלה הצדיקים הגדולים היו אנשי הרוח, ועשו מה שעשו במשפט רוח א-לוהים אשר בקרבם ... אבל אנחנו מה, אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא, ולא איתנו יודע עד מה, מי בנו יודע עת לקנוא ועת לחשות, ומי מבין מראשית דבר אחריתו, לראות הטובה היא, אף אם תצא ממנה תקלה גדולה, ריב ומצה ושאר מיני רעות הידועות לכל ... שאין קנאתו תפארת לו, לא לעושהו ולא מן האדם.
שומר מוסר, פרק כ"ג, עמודים קל"ד-קל"ה. הוצאת נחלת ישראל, קרית-ספר, תשנ"ח (1998(
עולה על דעתך שכל שלא עשה תשובה כדין, אינה תשובה כלל?! ומדין תורה ברשעתו עומד?! - ואחר המחילה רבה אינו נראה לי, שאם כן לדבריך אתה נועל דלת בפני התשובה.
ודבר פשוט הוא שאם עבר על כל עבירות שבתורה ושב בתשובה, שהתוודה את חטאותיו ושב בכל ליבו - הרי זה צדיק גמור.
חקרי לב, יורה דעה חלק ב' סימן ק"ס עמוד רע"ד. ירושלים, מכון המאור. תשנ"ח (1998)
'שובה ישראל עד ה' א-לוהיך'. - הרב 'כוכב מיעקב', זכר צדיק לברכה, אומר: אם יאמר האדם אגיש את משפטי עד לפני המלך - מובן, שכבר אפסו סיכויו לזכות בבתי המשפט הרגילים. שכן, לפי החוק אמנם אשם הוא, ותקוותו היא להגיע עד למלך עצמו, ובידו נתנה הזכות להעניק לו חנינה.
אפילו, אם האדם אשם, יש הכוח ביד המלך לזכותו. על זה אומר הנביא: 'שובה ישראל עד ה' א-לוהיך' - עליך לעשות תשובה, עד שה' יתברך עצמו, יתרצה ורק הוא, ישתבח שמו, יכול לחון אותנו, ולקבל את תשובתנו.
'כי כשלת בעוונך' - מפני שגדלו ועצמו עונותינו, שהאדם לא יכול להינצל מיד השופטים בעולם הזה, ורק ה' יתברך ברוב חסדיו, יוכל לסלוח לנו את כל עונותינו, אם אנחנו לא נחזור לפשוע. ...
לכן, טוב לו לאדם שלא יפשע, וישתדל ללמוד תורה הוא ובניו, ובזכות התורה שילמד, יזכה לעולם שכולו טוב וגם יביא ברכה לעולם בזכותו.
ליקוטי רפאל, עמוד שכ"ז. הוצאת ישועה בן דוד סאלם, ירושלים תשמ"ה (1985)
יסוד תורתינו הקדושה, וקיום מצוותיה, והשראת שכינתו, יתברך שמו, עלינו ישראל, שניהם קיימים ועומדים עלינו, כשאנחנו באגודה אחת ובאחדות גמורה. ...
עוד זאת עלית על כולנה, מידה טובה שביעית במעלת האחדות, שהיא מקרבת את הגאולה, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שם בבראשית רבה, וזה לשונם: 'נעשו בני ישראל אגודה אחת, התקינו עצמיכם לגאולה, מה כתוב אחריו: 'ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ'. יעויין שם. וכן במדרש רבי תנחומא בפרשת ניצבים דרשו כן, שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם אגודה אחת, שנאמר: 'בימים ההמה ובעת ההיא, נאום ה', יבואו בני ישראל, המה ובני יהודה יחדיו' - כשהם אגודים יחדיו. יעויין שם.
עין המים, דך עו, עמ' א, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תרי"ח (1858).
לפעמים צריך האדם להתגאות, כלומר לחשוב בשורשו ולומר שנשמתו חלק א-לוה ממעל, שעל ידי זה יבוא לקיים מצוותיו יתברך, שלפעמים מטעה אותו היצר הרע לאמור: אתה עפר ואפר, רימה ותולעה, ואין דמיון לך בצד מה עם הבורא, ואם כן איך אפשר שנבחרת לעבוד לו, ללמוד בתורה הקדושה, ולקיים מצוותיו יתברך, אי לזאת צריך לחשוב ששורש נפשו רוחו ונשמתו ממקום עליון חוצבו ...
ואפשר שזה כוונת אנשי כנסת הגדולה, במה שתיקנו בסוף תפילת שמונה עשרה: 'א-להי נצור לשוני מרע, ושפתותי מדבר מרמה, ולמקללי נפשי תידום, ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח ליבי בתורתך, ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי' - והיינו שתחילה אנו מבקשים מאתו יתברך, שיטע בלבנו שורש היראה שהיא הענווה, ולכן אנחנו אומרים: 'ולמקללי נפשי תידום ונפשי כעפר לכל תהיה', ואחר שיושרש בלבנו הענווה, אשר שחס ושלום, על ידי הענווה ימצא היצר הרע פתח פתוח לאמור לאדם היאך אתה מעז פניך להיות לעבד לו, ומשרת לדר מעון, שאתה עפר, לכן בבקשה ממך 'פתח לבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי', כיוון שהנפש חלק א-לוה ממעל.
בית היין, חלק א, דף קט"ו ע"א-ע"ב. דפוס אברהם [פונטרימולי] בן הרב פתח הדביר, איזמיר, תרמ"ג (1883)
'בנים אתם לה' אלוהיכם, לא תתגודדו' - אפשר שזה מוסר בשבילנו, שלא לעשות פירוד בין העדות - אלו אשכנזים, ואלו ספרדים; אלו מרוקאים ואלו טוניסאים, וכיוצא - דבר הגורם שנאת חינם ופרוד לבבות. ולזה אומר הפסוק, 'בנים אתם לה' אלוהיכם', 'ואב אחד לכולנו, אל אחד בראנו, למה נבגוד איש באחיו'?! - לכן 1לא תתגודדו' לא תהיו אגודות אגודות.
שיירי הנפש בתוך נפש חיה חלק ב' דף רכ"ח מכון הרב מצליח, בני ברק, מכון נטע שעשועים נתיבות, תשס"ז (2007)
ולשון אמירה בלשון רכה, על דרך שאמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו עליו השלום 'כה תאמר לבית יעקב' - שהיא לכל אחד ואחד, ותחילת כל אמר: 'האזינה עמי תורתי, הטו אוזניכם לאמרי פי' והוא יסוד גדול לקבל ולאשר ולקיים ולכנוס תכף למלאכת הקודש אשר הכניסונו אבותינו.
מנת חלקי, דף עז ע"ב, דפוס אברהם פונטרימולי, איזמיר, תרמ"ט (1889)
עיננו הרואות להגביר השר הצדיק נשיא ישראל סר משה מונטפיורי, יחיה לעד, זכה לזקנה, והיום ח' לחודש חשון תרמ"ה, השלים מאה שנים ונכנס למאה ואחד, דהיינו על ידי שתפס אומנתו של הקב"ה להיות גומל חסדים ופזר נתן לאביונים, ולאו דווקא בממונו אלא גם בגופו.
בזמן עלילת הדם בדמשק ורודוס, יגן עליהן א-לוהים, כי נצבו עלינו כמו נד, ושונאיהם של ישראל היו רוצים להבאיש את ריחנו בפני כל האומות, באומרם שישראל אוכלים דם בני אדם, ובעוונות הרבים כמה נפשות מישראל נכנסו בבית האסורים, והיו מענישים אותם ומכים מכת מוות, ואותם הימים היה צרה גדולה על כל ישראל.
והשר הגדול סיר משה, יחיה לעד, עמד בכל עוז, ומשך עצמו ואחרים עמו ...והוציאו מבית כלא לכמה נפשות מישראל ...נמצא שעל ידי השתדלותו ועמידתו קיים כמה נפשות מישראל, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.
לב מרפא, קט"ו, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשמ"ה (1985)
האומה הישראלית הנבחרת, איש באחיו ייגשו ולא יתפרדו. וכל פרטי ופרטי מהאומה הזאת, אחוז בעבותות אהבה עם חברו 'ויעשו כלם אגדה אחת', וכמי שבא הציווי 'ואהבת לרעך כמוך', כי על כך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'וכשלו איש באחיו ואיש ברעהו' - כל ישראל ערבין זה לזה, וכמו כן כתבו כת הקודמים משם מורנו החכם רבי שלמה אלקבץ בטעם מחצית השקל, הביאו מורנו החכם רבי יום טוב אלגאזי, זכרונו לברכה, כי טעם היות מחצית השקל ולא שקל שלם, היה להורות ולהזהיר על הייחוד, כי זה מתן מחצית שקלו וזה מחצית שקלו והיה אחד, כי כל אחד בלתי התייחד עם רעהו, חצי מגופו נחשב, 'ואחד באחד ייגשו' 'והיו לאחדים'.
חופת חתנים, הקדמה, דף ג' ע"ב, הוצאת דרוקר, למברג (לבוב), תרכ"ב (1862)
ראוי לתקן יותר בירושלים משאר העולם, שלא נחרבה ירושלים אלא על שנאת חינם, וגם מידה זו עד היום גוברת בה, וכאילו נחרבה הארץ בימינו, ואף על פי שחכמי ירושלים חסידים הם בכל שאר הדברים, מכל מקום מחמת שאין בהם תיקון בשררה, ואין הקטנים נשמעים לגדולים, ולא גדולים לקטנים, מתרבה שנאת חינם ביניהם, וזה לזה, ואלו לאלו, בפיהם ידברו ולבם לא נכון עמם, ואשמים הם. וכמו שכתוב: 'חלק לבם עתה יאשמו', ומכוח אשמה גדולה זו, אין תפילתם נשמעת.
'ליקוטים מפרוש על התורה כ"י מאת ר' רפאל מרדכי מלכי ז"ל', עמ' 65-66, דפוס סלומון, ירושלים, תרפ"ג (1923)
'קול רינה וישועה באהלי צדיקים ימין ה' עושה חיל' - והוא על דרך שאלה ותשובה.
והכוונה: איך יהיה דבר זה של התשועה - לרשעים, אשר התעיבו עלילה וקלקלו צינורות השפע, ואדרבה היה ראוי שיהיה קול רינה וישועה - באהלי צדיקים ולא באהלי רשעים.
לזה השיב: ימין ה' - שהיא פשוטה לקבל שבים. לא מלבד שמתכפרים עוונותיו, אלא גם זדונות נעשות לו כזכויות. וזהו - 'עושה חיל'.
אבל זה לא יתכן כי אם כשתהיה התשובה מאהבת הרוממות, לא מיראת העונש. וזהו שאמר 'ימין ה' רוממה', פירוש, כשתהיה ימין ה' רוממה, שתהיה התשובה מאהבת הרוממות - אז ימין ה' עושה חיל.
כריתות גיטין, דרש משה, דרוש לשבת תשובה, עמ' ו', דפוס דרור, ירושלים, תשמ"ו (1986)
כמה גדולה מעלת השלום, שאפילו אם חס ושלום יעבור על כל התורה, ואפילו אם יעבדו עבודה זרה, אין השטן יכול ליגע בהם, והם יושבים לבטח. ...
מפני שכשהם באחדות בלב אחד ונפש אחת, והרי הם חברים בכל המצוות, שכל אחד יש לו חלק במצוות שעושה חברו, שהרי הם גוף אחד ונפש אחת ונחשב כאילו חלק אחד מהגוף שלו קיים אותם, ואותן המצוות שעושים הצדיקים מגינות עליו שהרי הוא כאילו עשאן הוא בעצמו.
ולפי זה אכן נודע מה שדייק הכתוב: בסדר 'בחוקותי', שאמר: שכדי שיהיה להם עונש על מה שעוברים על התורה, צריך שימאסו באחרים העושים, ושישנאו את החכמים, כמו שאמר לעיל, לפי שאם אינם שונאים אותם, והם באחדות בלב אחד, הרי הם 'חברים' בכל המצוות שעושים, שכיוון שהם באחדות - הרי הם כגוף אחד, והרי הוא כאילו חלק אחד מהגוף שלהם, קיים אותן המצוות ואותן המצוות מגינות על כל אחד מהם. ...
אלא שמכל מקום, דבר פשוט, שכל זה אינו אלא לפי שעה, שבוודאי כל אחד ואחד, יש לו חיוב לעשות כל המצוות הוא בעצמו, ואם לא קיימם גם הוא עצמו, אף על פי שכל ישראל חברים הם, והם גוף אחד, וכל אחד יש לו חלק במצוות חברו אם יהיה שלום ביניהם, מכל מקום, זה אינו אלא להגן עליו לפי שעה. אבל הוא ענוש ייענש בעולם הבא, על מה שלא קיימם הוא בעצמו, שכל אחד ואחד מצווה לקיימם הוא בעצמו.
חיי עולם, למעלת השלום, דף פ"ח עמ' א'-דף פ"ט עמ' א', הוצאת מקור חיים, ירושלים, תשל"ח (1978)
'יודוך ה' כל מעשיך, וחסידיך יברכוכה'. - אפשר לפרש במה ששנינו בפרק ד' של מסכת מגילה, האומר: יברכוך טובים, הרי זה דרך המינות. וטעם העניין לפי שצריכים ישראל לצרף עמהם פושעי ישראל באגודת תעניותיהם, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת'. עד כאן. זהו שאמר: 'יודוך ה'', ושמא תאמר: יברכוך טובים ולא רעים, לזה אמר: 'כל מעשיך' - שהם פושעי ישראל 'וחסידך יברכוכה'.
ישיר משה, דף קיד עמו' א, דפוס מרדכי נחמן, שאלוניקי, תקס"ז (1807)
צריכים אנחנו לחוש ולעשות כל השתדלות, שלא ישמע בעירנו זאת, שום קטטה ומחלוקת, לא בכלל ולא בפרט, שהרי עיננו הרואות דברי רבותינו הקדושים, זיכרונם לברכה, שכל דבריהם כגחלי אש וברוח הקודש נאמרו. הם אמרו, שבלעם הרשע כך אמר: מר כלענה וראש כנחלים נטיו - וכוונתו להטיל מום בקודשים, קודש ישראל לה', שהם מריבים זה עם זה, ונמצאת למד שהמריבה הלא היא מידה רעה עד למאוד, רחמנא ליצלן, וכל כך היא מגונה ומאוסה עד שהקדוש ברוך הוא. ...
צריכים אנחנו לקבל עלינו קבלה גמורה, שלא יהיה קטטה ומריבה בנינו, ותכף שבאו אנשים עברים נצים, יבקשו לעשות שלום ביניהם, ומכל שכן אם יהיה הקטטה בין איש לאשתו.
ספר אות לישועה, דרוש ב' לשבת תשובה, דף ח עמ' א. איזמיר דפוס כת"ר אהרן יאושע די שיגורה וחבריו, התרל"ו (1876)
הרשות נתונה מאתי, לכל מי שירצה להדפיס הספר הזה, בן בלשון הקודש ובכתב עברי, הן להעתיקו ולתרגמו בלשונות הגויים, ככתבן וכלשונם, מדינה ומדינה ככתבה, עם ועם כלשונו. חפץ ה' בידו, יצלח וישא ברכה מאת ה', וצדקה מא-לוהי ישעו. אמנם יזהר לבל יוסיף עליו ולבל יגרע ממנו, והמעתיק והמתרגם יהיה נאמן רוח וחכם יקרה, לבל בלשונו, והמדפיס גם הוא יהיה נזהר בכל התנאים והכתובים בהקדמת ספר הברית, ושומע לי ישכון בטח, עליו תבוא ברכת הטוב.
ספר דרך חיים, הקדמת המחבר, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטאנדינה תר"ח (1848).
לשון קודשנו מורה בשורשיה דבר והיפוכו, כחוק שתי הקצוות הנוגעות זו בזו ... באור תכלית ההיפוך הזה: האהבה, בכל היותה מקור הבריאה ויסוד קיומה והתמדתה, כאשר תעבור גבולה ותחליף מקומה, תהפוך לרועץ, לסם מות; אהבת התאוות הנפרזות, אהבת החומר יותר מדאי, אהבת הזרים יותר מדאי, אהבת השונאים ואהבת הרשעים, היא בלי ספק איבה גדולה למוסר, לרוחני, לעצמו ולצדיקים, על דרך אומרם זיכרונם לברכה: 'האוהב האכזרים סופו להתאכזר על האהובים'. גם הקוף תחנוק ילדיה בחבקה אותם מרוב אהבה; 'הרוצה לחיות ימית עצמו' - השיבו חכמינו זיכרונם לברכה, מעתיקי התורה לתלמי מלך מצרים, שהתכבד בה מאוד מאוד. 'רשעים קרויים מתים בחייהם אך צדיקים במיתתם קרויים חיים' אמרו חכמינו זיכרונם לברכה באגדותיהם; 'חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שוחרו מוסרו, אמר שלמה המלך, החכם מכל אדם; על כן האוהב עצמו, או זרים יותר מדאי, נהפך לאויב לו ולהם ולעמו; על כן השורשים 'אהב' ו'איב' שהם אחד במקורם, הם שונים בתכלית.
כתב יד, 'דרשות לפרשיות שלח, חקת', אותיות ג-ד, מספר מערכת:990034519350205171
אפילו אם כבר נתן שלא לשם צדקה, ואחר כך נמלך ונתן לשם צדקה, אפילו כך: 'צדקתו עומדת לעד'. וכעניין אותו מעשה של שר העיר, שנתחלפה מיטתו עם מיטת החכם בעת הלווייתם, ועשו לו לשר כבוד גדול, מפני שפעם אחת, עשה סעודה גדולה, וזימן גדולי העיר, וכשראה שלא באו, נתנה לעניים. אף שזה לא היה כוונתו בתחילה, ורצונו היה שלא יפסיד הסעודה, מכל מקום 'צדקתו עומדת לעד'.
"עטרת שלמה", מסכת בבא בתרא, ע"מ שמ"ט, לייקווד, מכון חי, תשנ"ט (1999)
לעולם, הבכי וההספד לא ניתן לנו מצד מות הצדיק, יען זכה לצאת מזה העולם מעותר במעשיו הטובים, אמנם חל עלינו חובת הבכי וההספד מצד גרעון מעשיו הטובים, אשר היו מגן לנו. וכאן הבן שואל: זה מובן במיתת הצדיקים, אמנם כאשר ימות אדם שאין מוחזק בצדיקות, בוודאי כי לא חל עלינו חובת הבכי וההספד כלל, יען כי לא היינו נהנים ממנו מאומה. ולא כן מנהג ישראל, אף שידענו שלא היה צדיק וחסיד, אפילו בזה בוכים ומספידים אותו. והתשובה לזה כי ידוע שאף ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון, ומצד מצוותיו, אפילו שהיו מעטים, היינו נהנים ממנו, כי אפשר קיים זה מצוות יקרות הערך, מה שלא זכה לקיים הצדיק והחסיד, כי אין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות. וכיוון שהיינו נהנים ממנו משפע מצותיו ומעשיו הטובים, לכן ראוי לנו לבכות ולספוד אותו.
מראה אופנים, דף מ"ג עמוד א- מ"ג ע"ב, דפוס יתומי ה"ר בצלאל הלוי אשכנזי, שאלוניקי. תרל"ו (1875)
ואלה דברי רחל, בבוא לאוזניה כי שמה נזכר לתהילה בדברי הימים: אוי לי תאמר נפשי, כי מר לי מר. טפח רוחי עליי ואתיימר. שמעתי קול אומר - שירך נשמר: מי כמותך רחל לומדת שיר? רוחי ישיב אליי, ריחי נמר. גולה אחר גולה, עורי סמר. טעמי לא עמד בי, כרמי זומר: מכלימות אפחד, לא עוד אשיר. אפנה צפון, דרום קדמה וימה. דעת נשים קלה, לזאת הורמה. חכמת סופרים תסרח אחר כמה שנים, הן עתה למה: יזכור מכלב מת כל עיר כל פלך. אין חכמה לאשה כי אם בפלך.
עוגב נאלם, שיר "ואלה דברי רחל", עמודים 398-399. הוצאת כרמל, ירושלים תשע"ו (2016).
בעניין אם להתרות באשה שלא תקלל בעלה. בזה אם ידענה בה, שהיא עוברת ומקללת, ודאי מתרים להפסידה כתובתה. ... אם האישה בחזקת כשרותה אין ראוי להבית דין להתרותה ולחושדה על ככה ... אם אינה רגילה, ורק במקרה של פעם אחת או שתיים, אין ראוי להבית דין להחזיקה עוברת.
הגם שאול חלק ב סימן כ"ז
זה חמש עשרה שנה, אני פה בבואנוס-איירס, ועמי חברת 'יסוד-דת', ומשתדל שלא ילך שום ילד לבית ספר של נוכרים בשבת, כי טרם שיתגלה המאמר הנזכר, היו אנשים שולחים את בניהם, באומרם שהמורים שלחו להם מכתב, שאם לא ישלחום, שמים עליהם קנה, והייתי הולך אצל המורים של בתי הספר שלהם, ומבקש מהם שימחלו להם מלבוא, ומוחלים.
ועתה גם אחרי שנתגלה המאמר הנזכר והונח לנו, יש אנשים ששולחים אותם ברצונם בשבת, ודברתי עם האנשים הללו, ומי שלא נמנע עדיין מלשלוח, הייתי מגרש בניו מבית הספר שלנו, ואפילו בחול, וגם עזרתי לתלמוד תורה של קהילת דמשק ישמרם ויחייהם, שלא ילכו.
והיום יש לנו בתלמוד תורה כ-500 תלמידים, ולדמשק יש כ-300 תלמידים, ואין אף אחד מהם הולך, ותמיד יש לפקח ולהשתדל הרבה, שלא ילכו בשבת, הרי מילדותם הורגלו על חילול שבת, וגם אם יגדל לא יסור ממנה, וברוך ה' אני עושה ומצליח, כי כל העדה כולם קדושים ושומעים לקול מורם
דבר שאול, עמוד 58, ירושלים, 'מכון הכתב', תנש"א (1991)
'וכי ימוך אחיך' וכן בהמשך 'וכי ימוך אחיך עמך', 'וחי אחיך עמך' - נראה לעניות דעתי זה שנקט בכל העניינים האלה לשון 'אחווה' - לומר שבעת צרת איש מישראל, יחשוב אדם כאילו הוא אחיו ממש, ועל ידי זה יכמרו רחמיו עליו, לרחם עליו, ולהצילו מצרתו באיזה אופן שיוכל. ...
'וחי אחיך עמך' - יש לדקדק מהו 'עמך' שנאמר, ודי לי לומר 'והחזקת בו גר ותושב - וחי' - ונראה לעניות דעתי, שהכוונה בזה הוא שמה שאני מצווך להחזיק באחיך ולהחיות, והיינו כשיש לאל ידך לעשות שתיהן, דהיינו: להחיות עצמך, ולהחזיק ביד אחיך, אבל אם אינך יכול לעשות שתיהן, כגון שאתה דחוק, ודייך להפקיע את עצמך, אז אתה פטור, ש'חייך וחיי חברך - חייך קודמים'.
יד שאול דף ע"ח עמ' א, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ו, (1916)
'אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם' - רוצה לומר: אותו היחס עצמו בין האדם לבעל חיים, אותו היחס נמצא ביניכם לבין אומות העולם, רוצה לומר: על כללות האומות והוא הנצחיות והשארות כי כל שאר ההבדלים הם במקרים, שאפילו שלא ימצאו - לא יאבדו ישראל את צורתם והבדלם משאר האומות, אולם הנצחיות לבד הוא דבר עצמי וצוריי להם, שאם יאמר שצורתם והבדלם הוא היות בני ישראל ויוצאי חלציו, איך הדבר כן?! - כי כל איש משפחה או עם אשר התייהדו, ויכנסו לברית בתנאים אשר נכנסו ישראל: במילה וטבילה וקורבן - יהיו סגולת ה' ונחלתו, ויקרא בשם ישראל. ואם יאמר שישיבת הארץ הקדושה - זה שקר גמור, שקודם שנכנסו שם נבחרו, ואחרי צאתם ממנה נאמר: 'לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם'. ואם יאמר ששמירת התורה והמצוות - זה שאינו, שכבר ידענו הכלל האמיתי: 'אף על פי שחטא - ישראל הוא', ופסוק מלא הוא: 'והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים, כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן, חי אני ה' א-לוהים כי ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם' - רוצה לומר: אפילו ירצו להפר עולו יתברך, חלילה, על כורחם אמלוך עליהם ויהיו עמי, ואם כן הבדלם העצמי אינו תלוי בזה, שאם ישוער, חלילה, שכל ישראל יעברו בריתו, הנה עדין בסגולתם, וברור מזה נאמר בירמיהו: 'כה אמר ה' נתן שמש לאור יומם, חוקת ירח וכוכבים לאור לילה, רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו. אם ימושו החוקים האלה מלפני נאום ה', גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים'. אם כן אין צורת העם וסגולתו בקיום התורה כי על כל אשר יעשו יעמדו בסגולתם.
גבעת שאול דף קל"ג ע"א, דפוס ישראל אלפין, ורשה, תרס"ב (1902)
כולנו בני איש אחד נחנו, משפחה ומשפחה כל משפחות ישראל, ומצווים על האחדות, ומוזהרים על פירוד לבבות רחמנא ליצלן, שהוא הגורם לכל הקורות אותנו.
שו"ת אבני שיש, חלק ב', סימן ח, עמ' י"ח-י"ט, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תשע"א (2011).
'וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם' - וזהו שכתוב: 'וילכו אחיו' של הצדיק - רצונו לומר: שהולכים להתבודד בבתיהם לרעות את עצמן. כמו שכתב רש"י, זיכרונו לברכה: נקוד על את - שלא הלכו אלא לרעות עצמן. ו'צאן אביהם' - שהם המון העם בשכם, רצונו לומר: בגדר שהגיעו אשמותיהם עד שכמם, וכמו שרמז הרמ"א, זיכרונו לברכה: עד מקום שכם, עיינו שם.
ולכך מעורר הקדוש ברוך הוא הצדיק, שהוא רוצה להוסיף בשלימות, ורצונו להחזיר בני אדם בתשובה, כדי לעורר תלמידי חכמים שיתחברו עם ההמון לעשות שלום ביניהם, להתחבר זה עם זה כדי שיהיו באחדות אחד ולהסיר שנאת חנם מביניהם, שבזה תלויה הגלות, כנודע מרבותינו זיכרונם לברכה, ועל ידי זה תחזור השכינה מן הגלות לדודה.
ויאמר שאול, פרשת וישב לז, יב. הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד תשע"ג (2013).
'איכה ישבה בדד' וכו' - רצה לאמור שכל הסיבה שגרמה להם - זה מה שישבו בדד, שכל אחד ישב לעצמו בנפרד, ולא היו בחבורה אחת. ולזה אמר הכתוב: 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל', שציווה להם שיתקהלו ויתאחדו - שציווה אותם להיות קהילה אחת.
בית ש"ם על התורה, עמ' פ, ספרי קודש מעיין חיים, ירושלים, תשנ"ג (1993)
'וכשלו איש באחיו כמפני חרב, ורודף אין' - יש לפרש במה שמובא במדרש: ...לא קיפדה תורה לרדוף אחר המצוות כאחר השלום ...אם באו לידך, אתה מצווה עליהם - ולא לרדוף אחריהם, אבל השלום - 'בקש שלום' במקומך, 'ורדפהו' במקום אחר. ...
וזהו 'וכשלו איש באחיו' - בעוון אחיו, שלא היו מוכיחים זה את, כי לא היה אחדות ושלום ביניהם, לחשוב איש את זולתו, כאילו הוא בנו או אחיו או אוהבו, שמבקש טובתו להשיב מעוון, וזהו 'ורודף אין' - שלא היה ביניהם שלום, ולכן לא הוכיחו זה את זה.
מדרשו של ש"ם חלק ג, עמ' ק, דפוס עידאן כהן וצבאן, ג'רבה, תש"ח (1948)
'אהיה אשר אהיה' - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לישראל - אני הייתי עמכם בשעבוד זה, ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, דיה לצרה בשעתה' -
מאפיין ראוי לציון של פרשנות זו הוא בכך שהיא מעניקה לילדי ישראל, כיום קורבנות פרעה, את הדאגה לסבל, שיעברו צאצאיהם בעתיד הרחוק, שיימסרו למדכאים רבים בגלותם. לא משנה אם זה סביר פסיכולוגית, במחשבה התלמודית, הערבות היהודית היא לא רק אופקית, היא לא רק מקשרת בין יהודים גיאוגרפית, היא גם אנכית: היא מחברת בין כל הדורות לאורך ההיסטוריה. רק עובד אלילים כמו אבימלך, יכול להגביל את הדאגות שלו לדור השני או השלישי אחריו. האדישות לגורל הדורות הבאים הרחוקים ביותר, אינה מתאימה לבני ישראל בשום דרך.
נביאים, תלמודאים ופילוסופים, תרגום מצרפתית, עמ' 91, פאריז, תש"ן (1990).
ה'בן איש חי' כותב: 'קודם התפילה יקבל מצות 'ואהבת לרעך כמוך' ולכן אם יש אדם מישראל בצרה, יתפלל עליו כל יום בפרוש ועל-ידי זה תיכלל תפלתו בכלל תפילות כל ישראל ותעשה פרי למעלה'.
לכאורה לנו זה נראה פשוט להגיד כל בוקר: 'הריני מקבל עליי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך והריני אוהב את כל אחד', זה מופיע בסידור כחלק מתפילת שחרית לפני קורבנות. אמנם צריך לדעת, אדם צריך להתכוון באמת למה שהוא אומר ולא לומר זאת כאמירה בעלמא, אלא באמת יכוון שהוא אוהב כל אחד ואחד מישראל, וזה סנגוריה גדולה למעלה, ומועלת מאוד לקבלת התפילות.
ישנם אנשים שלא מבינים את המעלה העצומה הזו. זו הלכה חשובה מאוד. וראוי להשתדל לקיימה. והקדוש ברוך הוא אוהב למי שאוהב את ישראל. ואם לאדם קשה, בגלל שחברו מסוכסך איתו - ישתדל להתבונן ולסלוח לו בלבו, ולומר מילים אלו בלב שלם ונקי.
מתוך: סיכומי שיעוריו של הרב שבתאי בן חיים (כת"י), שלו שבתאי.
אמנם יש להודות שהתפילה הפורטוגזית, ביותר ממובן אחד, עוררה התנגדות בקרב כמה אנשים מפני אורכה והחזרתיות שלה; הגרמנית עמוסה בכתיבה אשר הזמן שחלף, עשה אותה כמעט בלתי ניתנת להבנה; האיטלקית לוקה במידה מסוימת באותו הפגם. אך מכולן יחד, ועל ידי הדפסה ועריכה ואיסוף של קטעים, המפוזרים על פני הספרות העשירה שלנו, נוכל לעצב מחזור משולב, טהור בשפתו, מרומם-נפש, ברגש שבו, יהודי לגמרי, ועם זאת רב-גוני ומקובל על הבריות.
Italian Hebrew Literature, עמ' 238, בית המדרש לרבנים באמריקה, ניו יורק, תרפ"ו (1926)
'אז נדברו יראי ה' איש לרעהו, ויקשב ה' וישמע' - בדרך דרש יש לפרש: 'אז נדברו יראי ה' איש לרעהו' - כשכל אחד אומר על חברו שהוא ירא ה', ויש אהבה ואחווה בין איש לרעהו, ומוצא כל אחד בחברו מעלות טובות, אז 'ויקשב ה' וישמע' - תפילתם מתקבלת.
רוח חכמה, עמ' עז, הוצאת מכון שיבת ציון שעל יד בוגרי ישיבת ראשית חכמה, ירושלים, תשע"א (2011).
'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וזכות הרבים תלוי בו' - מעלה גדולה היא העסק עם הציבור, ואמנם טורח גדול יש בדבר, אך שמחה יש בו. וראיה לדבר מהכתוב בגמרא: 'אין עומדים להתפלל ... אלא מתוך שמחה של מצוה'. וכתב השולחן ערוך: 'העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה דומה'. - פירוש: לעניין לעמוד מתוכו להתפלל, שגם זו שמחה היא לו, שעוסק בצרכי ציבור'. והוא בכלל 'גמילות חסדים' - הנמנה בין שלושת עמודי העולם. ועל כן אינו נכון להשתמט מלעשות עם הצבור, וכעניין שאמרו בגמרא: 'שמא יאמר הדיין: מה לי בצער הזה, תלמוד לומר: 'ועמכם בדבר משפט'. אך זאת עלינו לדעת, שישנם כמה תנאים הנדרשים מאת העוסק בזה: 'אהבת ישראל' - נלמד מנבואת מיכה שנאמר: 'מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-לוהיך'. 'אהבת חסד' - עניינה, שיחד עם מפעלו בחלק המעשה, ייתן גם את לבו לצערם של ישראל. ולזה צריך איש אוהב ישראל, שיהיה ליבו שלם עם כולם בשווה, ללא הבדלי עדות או זרמים, כי רק על ידי זה יעשה מלאכת שמים בתוך עם קודש, מתוך רצון עז בשלמות הלב והמעשה, עד כמה שידו מגעת.
רוח חכמה, עמ' קצט - ר, הוצאת מכון שיבת ציון שעל יד בוגרי ישיבת ראשית חכמה, ירושלים, תשע"א (2011).
'וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם. כי המן בן המדתא האגגי צרר כל היהודים, חשב על היהודים לאבדם'. - בהקדים מה שכתב הרב אלגאזי, זיכרונו לברכה, בספרו הבהיר 'נאות יעקב' בדרוש של שבת שקלים, וזה לשונו: אמרו במדרש בפסוק: 'ישנו עם אחד' - שאמר אחשוורוש להמן: יש בהם חכמים שיגנו עליהם. אמר לו המן: 'ישנו עם אחד' - כבר הם ישנים. וכתב הרב זיכרונו לברכה טעם התשובה הייתה לומר: ישן הוא מהאחדות ואיש מרעהו יפרדו, והוא אומרו: 'מפוזר ומפורד', והכוונה שהואיל וחלק ליבם, ולא היו לאחדים, לא יועיל זכות הצדיקים להיות להם מגן וצינה, שמה יועיל זכות ראובן לשמעון, הואיל וכל אחד נדרש לעצמו, ואינם נפש אחד?! ...
וזה נראה לעניות דעתי הסמיכות של אלו הפסוקים: 'וקבל היהודים את אשר החלו לעשות' - והוא משתה ושמחה, 'ואת אשר כתב מרדכי אליהם' - משלוח מנות ומתנות לאביונים. מילת 'וקבל' - מורה שהיו באחדות אחד, כמו שכתבנו. מה טעם היו באחדות אחד, וקבלו לשלוח מנות איש לרעהו? - הוא משום 'כי המן בן המדתא ... חשב על היהודים' - מחשבתו הייתה לרעה, שהיו מפורדים ולא יועיל להם זכות הצדיקים, ומפני זה עשו תשובה, וקבלו להיות באחדות אחד, ולשלוח מנות ומתנות לאביונים.
קול שחל, דף ס"ד ע"ב, דפוס אברהם ואחיו יצחק גאנין, ירושלים, תרמ"ד (1884).
'וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל עשָׂו אחיו' - יש לדקדק, שהדבר ידוע שהוא אחיו, ולמה צריך לציין זה? - ואפשר לומר: כי יעקב אבינו, עליו השלום, למרות שהיה אחיו מתנכל עליו להורגו, והיה כדאי להרחיק אחוותו, בכל זאת דן אותו לכף זכות, והשתדל להסיר השנאה מלבו, למען גם אחיו יסיר שנאתו מן לבו, כדברי הכתוב: 'כמים פנים אל פנים כן לב האדם לאדם' ...
ומזה ילמד האדם מוסר, להסיר השנאה מלבו, ולקיים מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'. ורמזו חכמינו זיכרונם לברכה, שמספר אותיות 'ואהבת לרעך כמוך' הם י"ג ועוד של חברו - י"ג יחד יהיו: כ"ו, כמספר שם הוי"ה ברוך הוא, לקיים מה שנאמר: 'ויקרא לו ה' שלום'.
פרח שושן, עמ' ל"ה-ל"ו דפוס י.ע. איתאח, ירושלים, תשל"ז (1977)
'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - המשפטים, החוקים והתורות אשר תשים לפניהם, וכי תתמה: איך יכולים לקיים את כולם - לזה אמר: אשר - שהיא נוטריקון: אהבה, שלום, רעות, שעל-ידי שיהיו ישראל באהבה ושלום ורעות, ובאחדות אחת כאילו קיימו כל התורה.
שושן העדות בתוך ספר רפאל המלאך, שמות, משפטים, עמ' רצ"ג, משפחת המחבר, תשע"ז (2017)
'וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. -
סמיכות עניין השמיטה אצל הר סיני, לומר לך: מה שמיטה כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית, שנת השמיטה, כל הרוצה לזכות בפירותיה - זוכה, שנאמר 'והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך' כנזכר לעיל, אף הר סיני, דהיינו: התורה, שניתנה על הר סיני - כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, כמו שאנו אומרים: 'ארון התורה עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבוא ויקח'.
כלי כסף, חלק א', פרשת בהר, עמ' תס"א, הוצאת דפוס המערב, ירושלים, תשל"ג (1973)
'חיזקו ואימצו, אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' א-לוהיך הוא ההולך עימך, ולא ירפך ולא יעזבך' - בפסוק זה אומרו: 'חזקו ואמצו' - בלשון רבים, וסיים: ו'לא ירפך ולא יעזבך' - בלשון יחיד.
ונראה לעניות דעתי לפרש בהם - אפשר שהנה במדרש אמרו: תינוקות בימי דוד היו יודעים לדרוש התורה, מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. אחר כל השבח הזה, היו יוצאים למלחמה ונופלים על ידי שהיה בהם מלשינים, ודורו של אחאב שלא היה בהם מלשינים, היו יוצאים למלחמה ונוצחים.
ובזה פירש הרב אלגאזי, זיכרונו לברכה, פסוק: 'כי הנה אויבך ה', כי הנה אויבך יאבדו, יתפרדו כל פועלי אוון' - שהכתוב מתמיה: כי הנה אויבך ה' - ירצה עם בהמה שהם אויבך, כגון בימי אחאבף שהיו עובדי עבודה זרה, נהגת עמהם במידת ה' ברחמים, וההפך מזה בימי דוד 'הנה אויבך יאבדו' - יהיו נופלים במלחמה, אתמה? ויהיה כמשיב: 'יתפרדו כל פועלי אוון' - שהפירוד שהיה ביניהם גרם להם.
ומעתה אפשר שזה כיוון משה רבינו להזהירם על האחדות שעל ידה ינצחו אויביהם, וזה שנאמר: 'חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם' - שוודאי תנצחום, אם יהיה ביניהם מידת האחדות, ולזה סיים: 'ולא ירפך ולא יעזבך' - בלשון יחיד לרמוז שינצחום על ידי האחדות הגמורה, שיהיו נחשבים כגוף אחד.
נתיבות שלום, מ' נט, נ"ט ב', קזבלנקה, תש"ח (1948)
אלה שבאים לבית הכנסת, ואלה שהם שומרים שבת, ומלבד זה - אין להם עוד עם היהדות. והעיקר חסר, אינם מתעניינים בחובה הקדושה להגות בתורה ולדעת מה יעשה ישראל, מורגש מרחק רב בין העם לתורה. כשפונים למי שהוא להוכיחו על עסק התורה, אז הוא משתמט מזה מפני שהוא לא חסיד או לא אדוק. למידה זו הגענו במשנה כדברי חז"ל: 'ולא עם הארץ חסיד' - שסימן מובהק של הריקנות ועם הארצות הוא כשמשתמט בטענת לא חסיד.
דעה זו נשתרשה בלב רבים שעסק התורה וקיום המצוות הם רק מחובתם של של הרבנים ויחידי סגולה, וגם התלמידי חכמים ואנחנו מכללם, לפני יסוד אגודתנו, היינו מצטמצמים בד' אמות של הלכה. תורתנו היתה גם כן בכלל הגדרה זו של 'תורה מונחת בקרן זווית'.
בשעה שלא היינו מפיצים את התורה ומוסר היהדות בין הציבור, וגם מצוות התוכחה כמעט שבטלה, חלילה וחס, אם מתוך יאוש ורשלנות אם מתוך שמירה על הכבוד העצמי, שכל אחד בתור יחיד חס על כבודו שלא יחולל, שלא יפגם, מה שאין כן בציבור מאורגן שנתארגנו למטרה הזאת.
ספר שלמי אהרון עמ' כ, ע. בוכריס, ירושלים, תשס"ב (2001-2002)
המידות הטובות הם הם סיבה גדולה ועזר רב לקיום מצוותיו ברוך הוא, והמידות הרעות המה להפך:
כי הנדיב נקל לו לקיים מצוות צדקה, והלוואת עני ושאר מצוות גמילות חסדים. וכשהוא מקיימם, מקיימן על הצד היותר טוב; טלית נאה, סוכה נאה, צדקה וגמילות חסדים בשפע רב וכל כיוצא.
אך הכילי, יקשה עליו לקיים כל המצוות התלויות בממון. ומה שהוא מקיים בהתרשלות, ועצבון ובצמצום רב. כאשר כה דבר בקודשו רבנו הקדוש רבי חיים ויטאל זכרונו לברכה בספרו הקדוש 'שערי קדושה' חלק א' שער ב', וזה לשונו: 'צריך להיזהר ממידות הרעות יותר מקיום מצוות 'עשה' ו'לא תעשה' כי בהיותו בעל מידות טובות, בנקל מקיים כל המצוות'. - עד כאן לשון הקדוש.
חיים ושלום, הקדמת הרב המחבר, עמוד רל"ט. הוצ' הרב נסים טרבלסי, מושב תלמים, תשמ"ה (1985)
אם עדיין יש כמה מצוות, שאי אפשר לך בקיומם או שאין ידך משגת מאיזה סיבה או כמו מצוות כהונה ולויה, אזי זה התיקון, יעלה לרצון, כאילו קיימת הכל - על ידי אשר 'והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות', ואת כ"ל - ראשי תיבות כוהנים לויים, ואז על ידי האחדות והאהבה נחשבים כגוף אחד, וכאילו קיימת בעצמך את כל התורה כולה, וזה רמז ראשי תיבות - א"ת כל - מאל״ף עד תי"ו. זהו כל האדם והוא על ידי האחדות והאהבה בקבלת סבר פנים יפות.
ש"ה לבית אבות, באור על מסכת אבות , דף ט"ז עמ' ב, דפוס איתאח, ירושלים, תש"א (1941)
התחיל להתגלח ושמע שמת אביו – הרי זה משלים תגלחתו, משום כבוד הבריות. ודווקא בכגון זה, שהתחיל להתגלח, שאם יפסיק באמצע הוא לו גנאי, אבל אם התגלח מעט, שאין ניכר תגלחתו, ושמע שמת אביו – יפסיק, וכל שכן שאם לא התחיל אלא רק ישב להסתפר, שאין לו להתחיל.
ספר שהתחיל לגלח ושמע שמת אביו, אם יש ספר אחר בעיר יפסיק לגלחו, אבל אם צריך המתגלח לצאת למקום אחר או שיצטרך להמתין זמן רב עד שיביאו לו ספר אחר, נראה שיש להקל, שהספר ישלימנו ולא להמתין לספר אחר.
דברי שלום, יורה דעה, סימן קנה
'כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו' - יתבאר על פי מאמרם: 'רבי פנחס בן יאיר אומר: זהירות מביאה לידי זריזות וכולי, טהרה מביאה לידי קדושה, וקדושה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי ענווה, וענווה מביאה לידי רוח הקודש' וכולי, והובא בגמרא: זה מי שהוא יהיר, אפילו על אנשי ביתו לא מקבל, שנאמר: 'גבר יהיר ולא ינוה'. עד כאן. ואם כן, מי 'שרוח הבריות נוחה הימנו', מן הסתם שבא לידי ענווה, שאם לא כן אפילו בני ביתו אין דעתם נוחה ממנו, ולזה אמר: 'כל שרוח הבריות' וכולי - שזה וודאי דעתו שפלה עליו, ולכך דעתם נוחה ממנו ומתקבל על ליבם, איש כזה 'רוח המקום נוחה הימנו', ששורה עליו רוח הקודש, כי ענווה מביאה לידי רוח הקודש, וכאמור.
שלום לעם, "מאמר כל שרוח הבריות נוחה הימנו", עמ' קס"ט. הוצאת הרב סעדיה מניר, ירושלים תשמ"ב (1982).
ידוע שבית המקדש, וגם בית הכנסת, היום בזמן הגלות, היא המקבצת כללות ישראל, ושם נעשים כל המשפחות - לאהובים וריעים ולמשפחה אחת ממש, ומזה נולד האחדות בין ישראל לאביהם שבשמיים, וגם ביניהם, ולולי בתי כנסיות, אחד לא יראה חברו אפשר כל ימיו, ובפרט עני ועשיר מעולם לא יתקבצו, לא כן בית הכנסת - גורם לאחדות כמו בית המקדש.
וחם השמ"ש, פרשת תרומה, דרוש ב', עמ' רפ"ח, ירושלים, תשס"ג (2003)
ואם תשאלוני לאמור, הידעת כי לא נמצא במכתבי העתים גם מחלקי הנאסר, כי תאמר התר גמור הוא, ומי לא ידע שיש ויש פעמים רבות נמצא בהן כתוב שקר ולשון הרע וליצנות וביזוי על תלמידי חכמים וגדולי ישראל אשר תצלנה אזנים משמוע, ועל סיבה קלה ופנייה דקה העובר בינו ובין התלמיד חכם ההוא עושה כן, או כי יהיה ריב בין איש ובין רעהו, ומשנאת איש את אחיו ילך אצל המוציא לאור וירצהו להפיל חרפות על ראשו, וישפיל כבודו ארצה, והמוציא לאור לאהבת בצע כסף יעשה אשר לא ציווהו ה', היש עוון פלילי גדול מזה, ואיך נתיר ללמוד בהם בחול וכל שכן בשבת?
לזאת אשיב בלי תפונה כן הוא ומכתב עתים כזה ראוי לאוסרו כחלב וכדם, וגם המוציא לאור ראוי לקורעו כדג, אך אין זה שכיח, כי חלילה לכל מכתב עתים שימצא בהן כזאת, ואם באחת או שתיים נמצא פעם ביובל עשה כן, הווי לא שכיח ולא גזרו רבנן, ואין לנו לחוש שמא ימצא כתוב כן לאוסרה בשבת כמו שאין אנו חוששים בחול.
ישמח לבי, אורח חיים, סימן יח, דף יח עמ' א, הוצאת אוצרות גאוני ספרד, אשדוד, תשנ"ז (1997)
'תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבנו, למדנו אורחות חיים, ונזכה בהם לחיי העולם הבא. אמר להם: היזהרו בכבוד חבריכם...' -
כנגד הנהגת בני המדינה והתלמידי חכמים, אמר: 'היזהרו בכבוד חבריכם' - שזהו יתד, שהכל תלוי בו - להשגיח תמיד על זולתו, ולהיות חס על כבודו, וכל מה שיוכל להזיק לחברו ירחיקנו ממנו -
אם להצילו מחרפת אדם ובזוי עם אשר יחרפהו, ואם להדריכו במעגלי צדק להציל נפשו מני שחת, ואם יוכיח לחברו, יהיה חס על כבודו, ולא ילבין פניו, וכאלו רבות הנכנסים בכלל כבוד חברו.
דברי שלום ואמת, עמ' רכ"ב- רכ"ג, הוצאת חברת אהבת ירושלים, ירושלים, תש"ס (2000)
האחדות עוז כל אדם בפרט, וכל עם בכלל, הה! אחדות אחדות, את המקשרת כל חוקי הטבע שבשלשלת הבריאה, היחידה שניתנה מרועה אחד, שאם תותר טבעת אחת מחברתה, אזי ייהפך כל העולם לתוהו ובוהו, וברוך הוא היוצר, ששם 'מלכות הארץ כעין מלכות שמים', ונותן חוזק לבעל האחדות האמיתית, מעין אחדותו הקדושה, עד שלא יבצר ממנו כל אשר זמם לעשות.
'צדק ושלום', עמוד 281, תוניס, דפוס 'וזאן וכאסתרו', תרנ"ז (1897)
ביום המחרת, בא החכם חיון, הנזכר, לבית הכנסת, להתפלל לעת ערב, ואחרי צאתו, שלחו אחריו אחד משלוחי הציבור, לאמור לו: הכבד ושב בביתך ולא תוסיף לבוא בקהל. כשומעו את הדברים כי מרים הם, נבהלו רעיוניו, וזלגו דמעות עיניו, וצעק ווי ווי בלב דווי. וכאשר נודע לו, שמיד רב האשכנזים באה אליו הצרה הזאת, שלח לו כתב לאמור, שבלי ספק טעות הוא בידו, יען הוא לא הכירו בשראי (בוסניה) ולמה קם להעיד עליו, והשיב לו אם תרצה בוא אצלי. וילך החכם חיון אליו. וכראותו קבלו בכבוד והודה ולא בוש שזה אינו האיש שהיה סבור, ושלא היה זה בשראי (בוסניה) בזמנו אבל אחר היה, והיה נקרא חייא חיון הארוך, לכך פייסו בדברים, ויצא מאתו בשלום, וערב שבת היה. ומיד שלח הרב הנזכר בעד האיש ספרדי, הנזכר לעיל, ויאמר לו: לך אצל הפרנסים, וסתור שליחותי הראשון. ...
קשט אמרי אמת, עמ' 1, הוצאת הקהילה הספרדית-בית הדין, אמשטרדם תע"ד (1714).
וששתי על כל הון על הבשורה הטובה, שעדיין יש בזמנינו גואל ומושיע בישראל, לעמוד נגד אויבינו בלי יראה ופחד כאבותינו הקדושים. ותמהתי מאין זכיתם לעמוד בזמן הזה, נגד אויבינו, להילחם בם בחרב ובחנית, מזוינים גם רכבי סוסים, ונפלו אויביכם לפניכם בחרב? ... סיפר לי הרב רבי יעקב בן עטיאה הנזכר, שיש ביניכם אהבה ואחווה ושלום וריעות ואחדות, ולא יש ביניכם שנאת חינם כלל, ולא תישאו חרב וחנית איש על חברו. והנושא חרב על חברו ייתן קנס גדול ויצא מן העיר. ועוד שמרחמים על העניים והאביונים, ולא תונו את הגר. ועוד שמקנאים על הזנות, ותלמוד תורה כנגד כולם. אם כן, אף אם אין בכם כי אם מצוות אלו, די שבשכרם יושיע אתכם מכל צרכם הא-ל המושיע.
מנחת העומר, הקדמה, מכתב א'- איגרת מרבי שלמה אביטבול זצ"ל ליהודי דאדש, ג'רבה, דפוס חדאד- עידאן- כהן- צבאן, תש"י (1950)
כמה מנהגים ותקנות הנהיגו והתקינו רבני המערב, ראשונים ואחרונים, ומעולם לא עלתה על דעתם לתקן תקנה זאת, אלא הניחו הדבר על דין תורה - כי בהתבטל השידוך, אפילו מצד החתן, אם לא ישרה בעיניו, ייטול את שלו וילך לו. כי נראה להם שיותר טוב הוא להקל עליו, ולא להחמיר עליו, עד שיהיה מוכרח מאונס הממון, לקחת לו אשה אשר לא כחפצו, וראו את הנולד מן הנישואין, אשר לא יהיו בחפץ לבב.
בקש שלמה, סימן ה דף לא , דפוס האחים אלבז קזאבלאנקה תרצ"ה (1935).
הזהר בני שלא תהיה כפוי טובה כל ימי חייך, ואפילו מי שקדמך בעדשים תעשה לו פטומים, ועדיין אתה מחוייב לו, לפי שהוא קדמך, והמוקדם לא יושג. ואפילו מי שהקדים לך בשלום, אין אתה יכול לשלם שכרו, וכל שכן מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שעשה עמך כל טובות, שאתה רואה על פני האדמה, וכל מה שברא בעולמו בשבילך בראו.
בנאות דשא, דף מ"א, דפוס א.ב. ירושלים, תשל"ט (1979)
אם זיכה אותך הקדוש ברוך הוא, ונתן לך מעט עושר וכבוד, והכנסת לביתך יהודים שמשים, לא תעבוד בהם עבודת פרך כי אחיך הם. ואל תבזה אותם, ותקרא להם עבדים כי ישראל כולם עבדי ה'.
בנאות דשא, דף כ"ה, דפוס א.ב. ירושלים, תשל"ט (1979)
ה', מה רבו מעשיך ונפלאותיך אלינו. מעת אשר בחרת בנו עד היום אשר גלינו מארצנו. ובעוונות, אבותינו נפוצו בקרב העמים, בני בריתך. ולא הסתרת פניך מהם. ולא העלמת עיניך לכלותם על חטאתם. ונתתם לחמלה וחנינה, ואת בני בניהם, בעיני המלכים ושרי המדינות אשר באו שמה.
אך כמקרה כל התושבים גם לנו יקרנו. וקורות הזמן יעברו עלינו. הן לחרב הן לשלום, הן לרעב הן לשבע. ובצוק העיתים נפיל תחינתנו לפניך. שתוציאנו לרוויה ורווחה. ותושיענו מכל צרה וצורה. ולא ישמע בינינו צועק וצווח כי אין מחיה. ולא ימצא חסר לחם ושמלה. וסוחרי הארץ ונכבדיה, הממלאים בתיהם כסף, 'דרך אנייה בלב ים', ימלאו אסמיהם בר, וירבה השבע בעולמך.
הר הזיתים, דף 159 ע"א, כתב יד, ספריית עץ חיים, אמשטרדם, הולנד 47 B 12
למעלת השלום - כתבו התוספות זכרונם לברכה פרק ראשון של תעניות בפירוש פסוק: 'נאמנים פצעי אוהב' - כי האוהבים, כשעושים מריבה, השנאה הולכת ומתחזקת. ואפילו עושים שלום, אותו השלום הוא שקר, אינו נאמן. ובזה יתבאר מה שאמר אברהם אבינו, עליו השלום, אל לוט: 'אל נא תהי מריבה ... כי אנשים אחים אנחנו'. אמר מריבה, ולא אמר ריב. כתבו המפרשים: כי מריבה לשון נקבה, שיולדת. זהו אל נא נריב, לפי שתהיה סיבה שתהיה מריבה נקבה הולכת ויולדת, שכן כתב: 'נאמנים פצעי אוהב'.
גופי הלכות, דפוס אברהם ידידיה גבאי, דף קמד עמ' ב-דף קמה עמ' א, דפוס אברהם בן ידידיה גבאי, איזמיר, ת"מ (1680)
זאת מאתי באתי אל האר"ש להגיד כי ישר כי מזה זמן רב בהיותי בארץ מולדתי קושטא קאי כמו מ' שנה מעלה ומטה, שהייתי מרביץ תורה בישראל, זכרתי ימים מקדם מנהגם של ישראל תורה, בסדר והנהגת תלמודי תורה, שכל ראשי העם וחו"ר הי"ו, כל דעתם ורוחם להשתדל בכל עוז ותעצומות שתינוקות של בית רבן יהיו לומדים בתורתנו הקדושה ולהרגילם בדרך ישרה וביראת ד'. ועוד זאת ביתר שאת, להחזיק ביד בחורי חמד אילני דמלבלבי שיצאו מהם תלמידי חכמים, ובפרט בבני עניים, כמאמרם ז"ל – 'הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה'. ועל ידי זה היו בנינו מגודלים בנעוריהם ביראת ד' תורה ומצוות, ובנותינו כזויות מחוטבות בדרך ארץ ובצניעות, כי כל כבודה בת מלך פנימה וחכמת נשים בנתה ביתה. ובעבור זה היה כמה ישיבות מתלמידי חכמים לומדים בכל יום, וכל בני ישראל היו שמחים ונחת רוח מהם.
שו"ת מהרש"א אלפאנדארי "הסבא קדישא" על ד' חלקי השו"ע. חלק ראשון, יורה דעה, סימן כ' עמוד נ"ג מהדורה שניה, נדפס בירושלים, תש"ן (1990).
'והיה מעשה הצדקה שלום' - בהקדים מאמרם זיכרונם לברכה: קודם כניסתו לבית הכנסת, ישים אל לבו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ואחר כך יכנס, ויכוון לאהוב כל אחד מישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלול מכל ישראל, ותוכל לעלות ... וזה שכתוב: ו'היה מעשה הצדקה' - כדי שתעשה הצדקה, שהיא התפילה פועל, ותוכל לעלות - 'שלום' - רוצה לומר: שיהיה באהבה ושלום עם כל אדם מישראל.
בני שלמה, חידושים על נ"ך, ע"מ ט', הוצאת ישיבת בני שלמה, תשס"א (2001)
וותרנות היא מידה טובה עד מאוד, שעיקר גדול בעבודה, כי בהיותו ותרן יהיה שמח בחלקו וינצל מהקנאה, שלא יקנא בחברו שעשיר יותר ממנו, כמו שנאמר 'איזהו עשיר השמח בחלקו' ... וגם יהיה עושה צדקה בכל עת, ויקיים כמה נפשות מישראל, 'שכל המקיים אפילו נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא', ויהא משאו ומתנו באמונה וברצון שלם עם הבריות, מה הבריות אומרים אשרי שזה ילד, אשרי שזה גידל ואשרי שלמד תורה, שכתוב 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'.
די השב ואם למסורת, דף ע"ט ע"ב, דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"י (1950)
וכבר הוגד לך ושמעת שהאיש המעגן אברהם ליב באראסאק הוא נמצא עתה בבבל, ופרק איסור לקיחת שתי נשים. והרב של גאלץ והרב של קושטא שלחו מכתבים לחכמי בבל, לכוף את המעגן הנזכר, לגרש את אשתו כדת. וכבר הוגד שהמעגן הנזכר מאן לדברי החכמים, ולא חפץ לגרשה ברצון טוב, ויענה אותם עזות, ולעת עתה חפץ ה' בידם הצליח וכפו את המעגן הנזכר עד שאמר: 'רוצה אני', וכתב גט כדת. ובשביל העניין הזה עשו החכמים, ה' ישמרם ויחייהם, הסכמה, והכריזו בכל בתי כנסיות: שלא ליתן אשה לשום אשכנזי הבא לדור כאן כי אם אחר החקירה והדרישה.
לב חקק, איגרות הרב שלמה בכור חוצין, עמ' 89, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשס"ה (2005)
'כל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו, גורם לשכינה שמסתלק מישראל' - ומלבד פשוטו של דבר, נראה לי בדרך דרש על פי מה שאמרו בשוחר טוב מזמור ע"ב על פסוק 'ישאו הרים שלום לעם': וכי הרים נושאים שלום? - אלא בזמן שהפירות מועטין מריבה באה, ובזמן שהפירות מרובין עין טובה בעולם ושלום בעולם, ועיין שם.
ועוד מובא בילקוט בסדר בחוקותי: 'אם בחוקתי תלכו'- אמר הקב"ה אני אומנותי לדון, נטלתם אומנותי, אני אבקש אומנות אחרת - 'ונתתי גשמיכם בעתם'.
ואם כן הדיין שאינו דן דין אמת, גורם להסתלקות הגשמים מן העולם, ועל ידי כך יהיו הפירות מועטין ומריבה באה לעולם, ואין השכינה שורה אלא באחדות, וזהו שגורם לשכינה שתסתלק מישראל.
שלמי תודה, עמ' מ"ב, הוצאת כטורזא וחברו, תוניס, תרע"ח (1918)
מצווה זו של קבלת עול מלכותו עלינו, נוהגת בכל מין כללות עם בני ישראל יחד כולם עשיר ואביון, חכם ועם הארץ. כולם כאחד מקבלים עול מלכותו עלינו, 'שמע ישראל ה׳ א-לוהינו ה׳ אחד'. ובשאר פרטי תורה יש מהם חכמים, יש מהם עם הארץ, יש מהם מרובים במצוות, ויש מהם כמה וכמה מיני מינים, ויש מי שנפשו חשקה במצווה זו יותר מאחרת. כאשר אמרו: 'אביך, במה היה נזהר? - במצוות ציצית'. ואמרו: 'אין אדם לומד תורה אלא במקום שליבו חפץ' שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו'.
וכן אומרו: 'ויקחו לי תרומה' - כביכול אותי אתם לוקחים, זהו קבלת א-לוהותי עליכם. משפט השווה יחד כולם כל קהל עדת ישראל, ואחד זה 'מאת כל איש אשר ידבנו ליבו' - איש איש לפי מהללו חשקו בתורה ובמצוותיה 'תיקחו את תרומתי' - תלמדו ממעשיך הטובים ומתורתו הקדושה. חוזרני למה שהיינו בו, שבלי בית המקדש אשר ישרתו בם בקודש, צריך שתהיה תחילת עשייתם לשם גבוה, לשם הקודש.
שעת הכושר, פרשת תרומה, דף ד' ע"א, שאלוניקי, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, תקע"ט ( 1819).
וככל התורה הזאת כתב גם כן בספר מה שאמר שם זכרונו לברכה. ובכל תפילות התחתונים מעלים מים נוקבין וכפי כוונתם ומעשיהם בעת ההיא, כך גודל תיקונם להעלות ניצוצות רבים של מים נוקבין. אם בכמות אם באיכות, ובכל יום ויום מעלים ניצוצות חדשות, וזהו גודל מצוות התפילות והמצוות. ואין כל האנשים שווים, כי כל אחד מעלה כפי בחינתו הראויה אליו, ולכן הכל צריכים זה לזה, ולא יוכל אחד מישראל לעשות מה שיעשה חברו, יעיין שם.
הוראת שעה, עניין וסדר עליית מין נוקבין, דף ל"א, ע"א, שאלוניקי, דפוס בצלאל הלוי.
'ואהבת לרעך כמוך' - זה כלל גדול בתורה' - הכוונה כמו שהוא לא רוצה שאחרים יעשו לו רעה, כך הוא לא ירצה לעשות רעה לחברו, ועל ידי זה נחשבים כל ישראל גוף אחד ואחדות אחד. ואף אם ימצא מישהו שאין ביכולתו לקיים איזה מצווה, בטח שחברו, שיש יכולת בידו, לקיים אותה מצווה, ועל ידי שקיים הפסוק: 'ואהבת לרעך כמוך' נחשב כאילו הוא בעצמו קיים אותה מצווה.
ויקץ שלמה, עמו' טז-יז. דפוס ר"ח הכהן, ירושלים, תש"ל (1970)
'ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך, להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ושללם לבוז' - אחינו בני ישראל, שמעו אהבת ה' אותנו גם בעת חרון אפו עלינו, כי בפסוק המר הזה נכתבו כל אותיות האלף בית הפשוטות והכפולות. והוא אחד מעשרים ושניים פסוקים אשר נרמזו בו כל האותיות כמובא במסורה. (ובספר יחזקאל תמצאנו סימן ל"ח). וכל זה להורות כי אותיות התורה עומדות להגן בעדינו.
מנות הלוי, עמ' רכ"ז, הוצאת מנות איש, ירושלים, תשנ"ו (1996)
פירוש 'בכל צרתם לו צר' בוא"ו - מורה דרך כלל שהקדוש ברוך הוא מיצר בצרתם של ישראל, ובאמרו: 'לא' באל"ף - מורה פרט גדול שצרתם מגעת עד המקום הנעלם הנסתר הנקרא אל"ף. ואף על גב שבמקום ההוא אין כעס ולא רוגז כי שם הרחמים הפשוטים, ואין שם דין כלל, אשר ממנו נמשכים הכעס והרוגז, מתוך חיבתם לפניו צרתם מגעת עד המקום ההוא.
מנות הלוי, הקדמה, עמ' כ"ו, הוצאת מנות איש, ירושלים, תשנ"ו (1996)
'כאשר יקיים האדם שס"ה מצוות לא-תעשה, בהימנעו מלעשותם, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'ישב אדם ולא עבר עבירה - נותנים לו שכר כעושה מצווה', יש כוח אל המזון הרוחני' - יש כוח לאדם להתגבר על לאו, יש לו עכשיו עבירה, וזה לאו מן התורה, והוא מתגבר ...
התגברת ולא עשית את זה - מעלים עליך כאילו עשית מצווה. ההתגברות על הצד הרע שביצר הרע, לא לדבר לשון הרע, אני עכשיו יכול לדבר - לא מדבר, התגבר - מעלה עליו הכתוב כאילו עכשיו הוא קיים מצווה של לימוד תורה ... שמצוות לא-תעשה, יותר קשה לקיים אותן מאשר מצוות עשה, בוודאי, איזה שאלה בכלל, 'מים גנובים ימתקו', לאווים זה קשה מאוד, אם אדם רק יישב ויעשה חשבון כמה לאווים ביום הוא עובר: 'לא תשנא את אחיך בלבבך', כל שנייה אדם יכול לעבור על לאו, אם זה מחשבה אחרי מחשבה - כל שנייה. מצוות עשה, נזדמנה לידך - עשית, לא נזדמנה - לא עשית, חסיד זה בקום ועשה אבל אתה לא חייב. פה הרב אומר לך: בזה שאתה נמנע ומתגבר על הצד הזה של הלאו, לא לעבור עליו - ישתבח שמו לעד, מעלה עליך הכתוב כעושה מצווה.
שיעור ב'שערי קדושה', פרק א', מס' 1, סדרה תשס"ו (2006), דקות 23:00-27:00. הקלטות השיעורים בישיבת המקובלים 'רחל אמנו'.
תורת ה' תמימה משיבת נפש' - ואומרו נפש לשון יחיד, לרמוז שלא זכו ישראל לקבלת התורה אלא על ידי האחדות שהיה ביניהם, כמאמרם זיכרונם לברכה על פסוק: 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. ...
וכבר נתנו חכמינו זיכרונם לברכה טעם לזה, מאחר שהתורה כלולה מתרי"ג מצוות, ויש בהם כמה מצוות שאין כל אדם יכול לקיימם, כגון מצוות השייכות לכוהנים, ויבום וחליצה, על כן על ידי האחדות יהיו לאחדים כל איש מישראל, וזה יקיים זה וזה יקיים זה ונמצא שעל ידי כולן תתקיים כל התורה. ...
וזהו גם כוונת הכתוב: 'תורת ה' תמימה' ב- כל איכויותיה ובחינותיה בתרי"ג מצוות, ואי אפשר לשום אדם לקיים התורה, ולכן לא זכו לקבל התורה עד שיעשו האחדות ביניהם, להיותם בחינת נפש אחד.
וזה אומרו: 'משיבת נפש' - לפי שבכל הסעות כתוב: 'ויסעו ויחנו' - לכן הוצרכה התורה, שתהא משיבת נפש לכולם כדי שיהיה להם הכנה לקבלה על ידי האחדות, שיהיו בחינת 'נפש אחת', שבזה יזכו כל אחד מישראל לקיים כל התורה כולה.
יריעות שלמה, עמ' ל"ח ב, דפוס וזאן וכאסתרו, תוניס, תרנ"א (1891)
'רפאינו ה' ונרפא' - יתן על לב להתפלל על חולי גופו ונפשו ונשמתו, ועל כל חולי ישראל, שהם גוף אחד וכלולים באיברים. ואל יאמר: מה אכפת לי, ולא יתן אל ליבו, שהוא מקרוביו. ועוד, שאין לך ריקן בישראל, וכשיבריא יוסיף מצוות ונמצא גורם להוספת זכות.
ואם הוא רשע יתפלל עליו לרפאות נפשו לתשובה כי אבר מאבריו. ואם לא ישוב, אז גופו פגום, ואין שכינה שורה על גוף פגום. ואם ימות ברשעו, יש ריתחא למעלה, חס ושלום.
בינת שלמה, עמ' 190 הוצאת הרב יהודה אדרי, ירושלים, תשע"ו (2016)
'סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו' - נראה לי לפרש על פי מה שנמצא במסכת גיטין, דף נב עמוד א, אותם שניים שהתגרה בהם שטן, כל בין השמשות היו מריבים זה עם זה. נקלע רבי מאיר לשם, עיכב אותם שלושה בין השמשות, עד שעשה להם שלום, שמע שאמר: אוי, שהוציאו רבי מאיר לאותו אדם מביתו. - נמצא כי בבוא השטן, הוא היצר הרע, להתגרות באדם לחטוא, אם יתגבר עליו ויתחזק כנגדו שלוש פעמים מוציאו ממנו. והנה היצר הרע נקרא 'רע', כמאמר הכתוב: 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'.
וזהו שכתוב: 'סור מרע' - כדי להסיר הרע ממנו, שהוא היצר הרע, יתחזק שלוש פעמים נגדו. כנגד הפעם הראשונה אמר: 'ועשה טוב', וכנגד הפעם השנייה, שהיצר הרע מתגבר יותר, בראותו שהאדם נלחם כנגדו, אמר: 'בקש שלום' - שיטרח לבקש השלום, שהוא הכלי זיין נגד היצר הרע. וכנגד הפעם השלישית, שמוסיף היצר הרע להתחזק יותר ויותר, אמר: 'ורדפהו' - שיתאמץ וירדוף אחריו בכל עוז, להוציאו ממנו, ובזה יהיה בטוח שלא יוכל לו עוד.
חשק שלמה, דף כז, עמ' ב, הוצאת קופת אור תורה, דפוס זהר הרקיע, ג'רבה, תש"ב (1942).
'והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש' - שלכאורה תיבת 'ואתם' - היא חסרה המובן, שעמהם הוא מדבר.
אכן העניין הוא: 'אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה' - חביבים לפני כסגולת מלכים, ואפילו שלא יהיו מעשיכם ראויים בשלימות, כי אם 'מכל העמים', בערך שאר עמים, עם כל זה 'והייתם לי סגולה'. אבל מה שאני מבקש מכם הוא שתהיו שלמים בערך עצמכם, שזהו גדולת שלמות ישראל. וזהו: 'ואתם' - בערך עצמכם, בבקשה מכם, 'תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש' - שזהו גדר מעלתם בערך עצמם.
והוא הרמוז במה שאמר דוד המלך, עליו השלום: 'כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו', והוא על דרך מה שאמר הנביא: 'ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל' - שבזמן שאינם עושים רצונו של מקום, נקראים 'יעקב' - לשון עקבה ורמאות. אכן כאשר עושים רצונו של מקום ויגעים בעבודתו: 'ישראל' יהיה שמך. וכן הוא אומר 'כי יעקב' - בהיותם בערך שנקרא בשם 'יעקב', אז 'בחר לו יה', כאדם בוחר טוב מרע. אכן בהיותם 'ישראל' - המה כדומה לסגולת מלכים, אבן יקרה שהיא מעצמה גדלה מעלתה.
שלחן הזהב, דף כ"ח ע"א, דפוס פרג חיים מזרחי, ,תרס"ג (1903)
אשר בזה נחה שקטה חקירת העולם, אשר כולם תמהים לאמור מדוע היה הדבר הזה, אשר הראשונים היו טובים מאלו, והיה שפע רב בעולם, והיו שקטים ושאננים, איש תחת גפנו ותאנתו, ומן השפע היורד מן השמיים, היו אבותינו אוכלים בשפע, ועתה כל אחר הפוך, ושפע רב יש בעולם, אלא שהן בעוון, אומות העולם, נוטלים חלק בראש, ולהם לבדם ניתנה הארץ, ואם בשביל התורה, אדרבא, בדור הזה נמצא נבונים וחכמים יותר מדורות ראשונים, וגם צדקות וגמילות חסדים יש בדור הזה, כי לא אלמן ישראל,
אך לפי האמור למעלה, נחה שקטה החקירה הנזכרת, הן בעוון פירוד הלבבות ושנאת איש ברעהו כלה הכל, שכשם שלמטה הם נפרדים איש מרעהו, גם למעלה הם מתקוטטים ומקטרגים זה עם זה ומונעים השפע מלהוריד, כי כן נא לשון בקשה אוהבי ורעי, 'איש באחיו ידבוקו', 'והיו לבשר אחד', וכל אחד יחשוב את חברו כאילו הוא חלק מגופו ממש, ובכן וודאי יתמלא על חברו רחמים בראות בצרת נפשו, על המחיה ועל הכלכלה, וגם שרואה אותו, עושה שום דבר, אשר לא טוב הוא עושה, ויאמר לו: אחי היכן אתה, ואל נא תעשה ככה, ויקבל דברו וישוב מדרכו, ונמצא שהוא מזכה אותו, לא כן כשיש פירוד, חס וחלילה, שמלבד שלא יקבל דברו, אדרבה יתרבה הקטטה כנודע, ומובטחני שישראל קדושים.
כסא שלמה, דף קט"ו ע"ב, דפוס סעידה הלוי, שלוניקי, תר"ז (1847)
עניין המחלוקת הוא רע ומר עד מאוד, לגוף ולנפש, כידוע מדברי חכמינו זיכרונם לברכה בכמה מקומות, ואיני בא להזהיר אלא להזכיר, ומי יתן והיה כאשר יהיה ריב בין אנשים, אם יהיה אחד מהם ירא שמים ורודף שלום, יביא גם את השני לדרכי שלום, אלא שהבעיה היא שאם ינצו אנשים יחדיו, שניהם שווים לרעה, וכל אחד מהם מתנשא לאמור: אני הגדול ולמה אשפיל את עצמי ואשאר תחתיו, ומתוך כך המחלוקת פרה ורבה, שכן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: המריבה דומה לזרם מים, שאם התחילו לזרום שוב אינם נעצרים.
יקהל שלמה, חלק א, פרשת בראשית, עמוד 27, מכון בני יששכר ירושלים תשס"ד (2004)
ידיד נפשי ומכובדי, הרב הגדול רבי פריג׳ה זוארץ, השם ישמרהו ויחיהו, הרב בעיר תורה כומס, יגן עליה א-לוהים; נודע לי מפי יו״ר קהילתכם, דינו מימון, ה' ישמרהו ויחיהו, כי נמצאות אצלכם כשלוש ארבע בנות עניות, שנישואיהן מעוכבים מחמת שקצרה ידן לפרנס את נדונייתן.
ולזה רציתי להעיר לכבוד תורתו כי לפי הדין מותר אפילו למכור ספר תורה ורימונים כדי להשיא יתומה במקומותינו. ואפילו לדעת הפוסקים ... שאין למכור ספר תורה כדי להשיא יתומה, משום שאינה מצווה על פריה ורביה, במקומותינו שונה - שאימת המרת דת בעוונותינו הרבים מאיימת ואורבת על הבנות האלו, אשר אין לאל ידן להשיא את עצמן, ויוצאות לתרבות רעה להמרת דת, בר מינן, כמו שקרו בעוונותינו הרבים כמה מקרים כאלה בטריפולי. ...
שהטעם שמוכרין ספר תורה לישא אישה - משום שלא תוהו בראה לשבת יצרה, ולא שאמר הטעם משום פריה ורביה. ... אשר על כן אבקשכם לדרוש ברבים בדבר הזה, ולעשות לו פרסום כדי שבנות ישראל העניות במקומותינו אלה, לא תתייאשנה. ועל הקהילות על כן לעשות, בשבילן ככל מה שאפשר, אפילו אם יצטרכו למכור ספר תורה וכלי הקודש של בתי הכנסת כנזכר למעלה.
שו"ת אשר לשלמה, חלק ראשון. חלק אבן העזר סימן א', עמוד ע'. נדפס ע"י יצחק ברדה, בני ברק, תשמ"ה (1985)
שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם א-לוהים עשה את האדם' - שנשמות ישראל דומה למשכן, ככתוב: 'ושכנתי בתוכם' - בתוך כל אחד ואחד. ועל ידי חטא הרציחה, מסלק ומגרש השכינה ממקומה.
אשר לשלמה, דרוש ב' לשבת זכור, דף כח ע"ב, דפוס אברהם פונטרימולי ויעקב פולי, אזמיר, תרל"ו (1876).
'ונתנו איש כופר נפשו ... ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם ... העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל'. - יש להבין למה הפקידה תגרום נגף? ועוד למה רק מחצית השקל ולא שקל שלם? ועוד למה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ולא יתנו כל אחד כפי מה שנדבו לבו?
ונראה לומר על פי הידוע מדברי חכמינו זיכרונם לברכה: שקיום עם ישראל הוא באמצעות האחדות, שאז נחשבים לאדם אחד, וכל מצווה אשר עושה אדם מישראל, נזקפת לזכות כל ישראל, וכן אם חלילה יחטא אחד מישראל, לא יקצוף ה' על כללות ישראל כי העוון יתחלק על כל ישראל, ועל דבר קל לא יקצוף ה'. לכן הקב"ה הצופה אחרית מראשית הקדים רפואה למכה, כי ידע שבעוד ימים יחטאו ישראל בעגל, ותהיה מידת הדין מקטרגת על ישראל.
לכן ציווה השם יתברך: כל אחד מישראל יתן מחצית השקל, ו'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - וזה מוכיח שישראל הם באחדות גמורה: 'שלי שלך ושלך שלי' - אין דל, ואין אביון, ואין עשיר, וכולנו בני איש אחד, ואנחנו שותפים ושווים בממון, ואין אחד יתר על חברו כלום.
ולכן הפקידה תגרום נגף - כי כאשר נחשוב כל אחד מישראל לגוף נפרד, שזה מסימני הפירוד, וכל אחד מישראל, החוטא נענש על עוונו - כי אין לו זכות כללות ישראל, לכך עם הפקידה נצטווינו לתת מחצית השקל שזה סותר הפירוד ומחזק האחדות.
ספר מדרש שלמה, ע"מ כו - כז, פרשת כי תשא, תל-אביב, דפוס שמגר, התשנ"ג (1993)
אותם אנשים, שמכניסים אורחים לביתם, ושמחים בהם ומכינים להם חדר לישון, ומניחים לפניהם אכילה ושתייה על פי כבודם, ומקבלים אותם בסבר פנים יפות, כמו היום הראשון כמו היום האחרון, עד שהולכים מאצלם ברצונם. והמצווה הזאת צריך אדם להשתדל בה כי אמרו רבותינו, שגדולה המעלה והשכר של מצוות הכנסת אורחים לביתו, יותר מהמעלה והשכר של הקבלת פני השכינה, כמו שמצאנו באברהם אבינו, עליו השלום, בזמן שהיה חולה במילה, הלך הקדוש ברוך הוא לשאול בו, ומצאו עסוק עם האורחים, שהם המלאכים שבאו אצלו בדמות בני אדם, ושמח בהם והכניס אותם אצלו, והכין להם אוכל ושתייה, והוצרך הקדוש ברוך הוא להמתין לו. לא דיבר עמו עד שסיים עם האורחים. ומכאן למדו חכמים, עליהם השלום, ואמרו: גדול שכר הכנסת אורחים יותר משכר הקבלת פני השכינה, ועוד המצווה הזאת של הכנסת אורחים היא מצוה אחת גדולה, מן המצוות הגדולות שעליהם מקבל אדם פרותיהם בעולם הזה והקרן שלה נשארת שמורה לעולם ההוא.
ספר לזכר עולם, עמ' ס"ג, נכתב במוגאדור בשנת תרח"ץ (1938), הודפס מחדש ע"י משפחת דבדה, בני-ברק, תשע"ד (2014).
בעניין יציאת מצרים שהחיוב אינו מצד זולתם, אלא לצורך עצמם כדי שיצטרפו כצרוף הכסף, ויהיו ראויים לקבל התורה ולזכות למתנת הארץ. לכך נקראת מצרים 'כור הברזל', וכיוון שהכל היה לצורך עצמם, נכללו הק"ץ שנים ברד"ו שנים ועלו לכאן ולכאן.
ועל פי זה יובן מה שכתב במדרש רבה וזה לשונו: 'אמר משה לישראל בחודש הזה אתם נגאלים. אמרו לו: והיאך אנו נגאלים והלא הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו, עליו השלום, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה? אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונכם.
עטרת שלמה דף י"ג עמ' א', דפוס ההשקפה, ירושלים, תרס"ב (1902)
כתב מרן 'החזון איש', זכותו יגן עלינו אמן: 'בזמן הזה מצווה לאהוב את הרשעים. וכתב בתשובת מורנו הרב מאיר מלובלין, כי אצלנו הם נחשבים כמו קודם תוכחה, שאין אנו יודעים להוכיח, לכן נחשבים כאנוסים, ולכן מצווה לאהוב כל אחד מישראל' ... עיין שם בדבריו. וכוונתו בוודאי שלא בדרך תוכחה לדבר איתם, כפי שהבאנו דבריו, שעתה נחשבים קודם תוכחה, ומצווה להצילם ולחלל עליהם השבת, כדין כל יהודי שאינו עבריין, באין הפרש, עיין שם עוד. וכבר במסכת ערכין: ... ואמר רבי אלעזר בן עזריה: תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח. ופירש רש"י: דרך כבוד, שלא יהיו פניו משתנים. ומובן, כיוון שאין יודע, אינו חייב להוכיחו, שמא ישתנו פניו ויביישו, או כדברי רבי טרפון שאומר לו 'טול קורה מבין עיניך' וכולי, ממילא לא נחשבת תוכחה כלל, ואינה אלא קטטה ביניהם, זה אומר לזה. ואם בזמן קדושי עליון - האמוראים, אמרו: תמהני אם יש מי שיודע להוכיח, כל שכן בדורותינו, שאפשר לומר תמהני אם יש בדורנו מי שיש לו סמכות להוכיח ... וצריך לומר שחידוש גדול השמיענו, והוא שמשום שאין יודעים, נחשבים כקודם תוכחה, ומצווה לאהוב אותו אפילו שהוא נוהג מנהג רשע ... ואם מכל מקום הוכיחו, עדיין אינו בבחינת מזיד אלא אנוס, כיוון שלא נתקיים בו תוכחה, וכסגנון 'החזון איש' שהוא כקודם תוכחה ... ועוד יותר נראה, שמצוות קיום תוכחה בזמנינו על ידי החזרתם בעבותות אהבה, וממילא תכלית התוכחה לשוב למוטב נעשית בדרך זאת.
ועמך כולם צדיקים, שיחה ב', עמ' ט'-י"א. הוצאת ש. קרח (המחבר), בני-ברק תשע"ג (2013).
מי שלשונו תדבר דברים רכים וחכו ממתקים, איש כזה רוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו, ודבריו נשמעים, ומרבה שלום עם כל אדם ועם אשתו ואנשי ביתו כי 'מענה רך משיב חמה'.
ובפרט בדורות הללו אינם מקבלים מרות, והרגזן לא עלתה בידיו אלא רגזנותו, והלואי שישמעו לקול מלחשים בנועם שיח וחיבה יתירה. וכמו שפירשו על פסוק: 'הוכח לחכם ויאהבך' שיאמר לו: אתה חכם, ולא נאה לך דבר כזה.
בדרך זה יתנהג הרב עם אנשי העיר, ואיש את רעהו, ואב לבנים, והבעל עם אשתו, ואף אם עושים לו דברים קשים ומדברים קשות, הוא יענה בשפה רכה ובמתק שפתים, ובפנים שוחקות, ובזה יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, ויעשה את שלו. וכתיב 'ולשון רכה תשבור גרם' וזה כלל גדול.
ניצוצי אור, עמוד קי"ג-קי"ד, דפוס התחיה, ירושלים, תרצ"ה (1934-5)
'רבי נתן אומר: מניין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתם של רבים? - כלומר אף על פי שהם רעים וחטאים, והיה מן הראוי למאוס תפילתם, מכל מקום ריבוי יתר נמצא בהם, ואינו מואס תפילתם, ולמד אותו מהכתוב: 'הן אל כביר לא ימאס' וכתוב 'פדה בשלום נפשי'. ...
'פדה בשלום נפשי, מקרב לי, כי ברבים היו עמדי. ישמע א-ל ויענם, ויושב קדם סלה, אשר אין חליפות למו, ולא יראו א-לוהים'. - פדני מיד רודפי וקמי, הוא משום 'כי ברבים היו עמדי', שאני מתפלל עם הציבור. ונקטו שגדולה תפילת הציבור שישמע א-ל תפילתם. 'ויושב קדם סלה' - כלומר, לעולם הוא שומע תפילתם, אף על פי שהציבור רשעים 'ואין חליפות למו' - שאינם חרדים מיום המיתה, 'ולא יראו א-לוהים' - שאין יראת א-לוהים לנגד עיניהם, אפילו כך שומע לקולם, שמקרא כתוב: 'ויפתוהו בפיהם וכו' ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו', אפילו כך 'והוא רחום יכפר'.
דברי שלמה, דף צד ע"א, דפוס דאקטר ופראפעסר גרילא, פרנקפורט דאודר, תקי"ג (1753).
'למנצח על הגיתית לאסף' - לפי שעיקר ניצחונם של ישראל הוא על ידי שהולכים בשלום ובמישור, וזהו: 'למנצח על הגיתית' - רוצה לומר: הניצוח ההווה מן הגיתית, שאמר לדרוך גתיו של רומי לעתיד, זה לא הוי מבלעדי שיהיה בנינו שלום ואסיפה אחת וזהו: 'לאסף' בדקדוק ודווקא קל.
קונטרס מעוז חיי, דרוש לראש השנה, עמ' ט'. נדפס בדפוס חיים הירשענזאהן, ירושלים תרמ"ז (1887).
'ועשה ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי' - החסד שעושים עם המתים אמת הוא לפי שאינו מקווה לתגמול שכר מן המת עוד. והנה נעמי היא תמרר באמריה לאמור: הן אמת, גדל חסדיכם עלי, אך במה אשלם לכם אני, כי אני חשובה כמת, שאינו יכול לשלם לאיש חסדו, לכן תפילתי לא-להי מרום, שיעשה ה' עמכם, חסד, ה' - בדקדוק ישלם ולא אני, יען כי כאשר עשיתם עם המתים, שאינם יכולים לשלם לכם חסדיכם, כן הדבר הזה עמדי, שחשובה כמת שאינו יכול לשלם גמול, אך ה' ישלם לכם גמולכם בראשיכם, ולא אני. או מגדת שבחן לאמור: שחסדכם הוא היה עמדי כמו החסד שעושים עם המתים, שאינם מכניסים בדעתם לקבל גמול עליו, כן התנהגתם עמדי, בלי כל דבר תגמול, יען מה יש לכם תקווה עוד ממני, חלף עבודתכם ואשלמה לכם, 'העוד לי בנים' כתוב וחתום, וגם כן 'כי מר לי מאוד מכם' - כנוי לממון, שאין לי גם ממון לשלם לכם, באופן 'כי יצאה בי יד ה' - מכל הצדדים, ואם כן על מי 'תשברנה' ועל מי 'תעגנה מבלתי היות לאיש'.
ספר חוטר ישי- פירוש למגילת רות, עמ' 11. כלכותא תרמ"ט (1889).
ואם ירצה ה' אחבר קונטריס מיוחד אודות הספרדים בווין, למן היום שבאו לשכון שם ומהבית כנסת המפואר. ואני הייתי בשם לפני שנים הרבה וביקרתי בית הכנסת והשתוממתי לראות הבניין הנהדר עשוי אראביסק מצויר בדרך נפלא, חבל שנשרף, ואודות מוסדי החסד ושם האנשים הנכבדים ששרתו בו למן היום שגלו מספרד הארורה, ויען שראיתי בספר 'אוצר ישראל' בערך ווין ולא הזכיר כלל אודות העדה הספרדית ועשה עצמו כאילו לא ידע מהם, ורק הזכיר למדי את העדה האשכנזית, ולא הזכיר שם רבניה דור דור, אמרתי כדאי לחבר קונטריס מיוחד בזה.
כתר שם טוב, חלק שביעי, מנהגי חג הסוכות, עמ' רג-רד, הוצאת מכון ג"ק, תשנ"ח (1998)
מכלל דרכי שלום ועיקר גדול בו, הוא להיות תמיד נגד עינינו, מה שציוונו חכמינו זכרונם לברכה: 'והווי דן את כל האדם לכף זכות', כי הזהיר בדבר הזה ייתן מקום לנוח רתיחת החימה הגוברת על האדם, בראותו או בשמעו דברים, אשר לכאורה מביאים את האדם לדון את חברו לכף חובה. ואין המידה כך, וראוי להתרחק מזה, אלא ישמע בראשונה טעם הדבר, ומעשה שהיה איך היה, ואז אם הוא מכוער או שהיה קרוב לוודאי לו כיעורו מתחילה, יעשה דין לכבוד שמיים ולא יתמהמה ...
ילמוד כל אדם שלא יהיה נבהל להשיב על כל דבר, אפילו נראה לכאורה זר ורחוק, בטרם ישמע טעמו, כי אולי דברים יש בגו, ומתוך כך יינצל מעוון החושד בכשרים, ויקיים בו 'אל תחרוש על רעך רעה, והוא יושב לבטח אתך'. שאם רבי בבא בן בוטא, הנזכר לעיל, כששברה על ראשו האישה ההיא שני הנרות, לא היה מחזיק במידה זו ומשתמש בה, לשאול לה מדוע עשית ככה, לפחות היה מנדה אותה, ושוב היה מתחרט לשעתו, ונמצא למפרע מלבין פניה ופניו ברבים. ואין לך דבר המסלק דברי ריבות ומחלוקות מישראל, וגורם לידי שלום רב - כזה, ולנוהג בו הוא קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד, שישראל בחזקת כשרים הם. ואם בחטאתנו הרבים יתברר הדבר רע כמו שהוא נראה לעיניים, אין עליו חטא במה שלא חשדו, אדרבא צדקה תיחשב לו, ורוח המקום נוחה הימנו, ועליו נאמר מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'נושא עוון ועובר על פשע - למי נושא עוון, למי שעובר על פשע'.
ספר הזיכרונות, זיכרון י', פרק ה', עמודים רע"ח-ר"פ. הוצאת אהבת שלום, ירושלים תשע"ד (2014).
'תמים תהיה עם ה' א-לוהיך' - שלא תהיה חלוק, רק תמים כולו. מפיו ועד לבו, יהיה באחדות עם ה' א-לוהיך, שהוא יחיד האמיתי. אף אתה, על כל פנים, תהיה אחד בגופך, ולא יחלק הלב מהפה. וזאת אומר - אם תרצה לעשות תשובה, צריך להיות באחדות עם כל ישראל כאיש אחד.
'ספר דשנת בשמן דרושים', עמוד רס"ז, הוצאת מלכי רבנן, אשדוד, תשנ"ח (1998).
'אוולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו'. - אני אמרתי למצוא בהבנת המקרא הזה דרך ישרה וברורה, בהקדים מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במסכת יבמות דף ס"ב עמוד ב': 'אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי: כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה', וכולם לומדים להם מפסוקים. עיין שם, ועוד אמרו, ולא נשאר בזיכרוני איה מקומו והוא, שהם אמרו: מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי וכולי, לימים גירש אותה והלך ונשא אחרת רשעה, והיא גם היא הלכה והיתה לאיש אחר רשע, ולבסוף החסידה החזירה את בעלה למוטב, עד שנעשה חסיד כמותה, והרשעה היטתו לבעלה ברוב לקחה, עד שנהפך לאיש אחר רשע כמותה. נמצא זה אמרה: הכל מהאישה.
ואחזה אנוכי שראשי תיבות: 'בלא שמחה, בלא ברכה בלא טובה - שבט, ולזה כיוון הכתוב האמור: 'אם ראית אוולת קשורה בלב נער' - שתקנתו להחזירו ולהדריכו, שתסור ממנו איוולתו, 'שבט' - שהוא רומז לאשה כאמור, ובתנאי שתהיה בעלת 'מוסר' - דהיינו צדקת, 'ירחיקנה ממנו' - שבוודאי אשתו מחזירתו למוטב, כמעשה של ההוא חסיד וחסידה וכולי, ולא ישנה באיוולתו כמו שהיה קודם, לכן הולך בדרך לא טוב, שמכאן ואילך מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
רמת שמואל, משלי, עמ' קצ"ב-קצ"ג. הוצאת ר. ז'יני, ירושלים תשס"א (2001).
'לא יהיה הקהל אגודות אגודות, שלא יבדל אדם מצרת הצבור'. - גזרתי שלא יפרדו הקהל להרבה ראשים ולהרבה אגודות. וכל שימרוד בצבור כל הקהל יקומו עליו להפילו ולהשפילו. ...
גזרתי על מי שמבטל התפילה ויושב בבית בטל או הקהל מתקבצים לבית הכנסת והוא יושב בחוץ. וכן מי שאין לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו. וכן למי שמבטל סוכה, והצבור יעשו והוא לא יעשה. הצבור מסכימים לבנות בית הכנסת או בית המדרש או לגזור תענית על כל צרה שלא תבוא והוא פורש מהם. וכן מי שאוכל בלא נטילת ידיים. וכן למי שמתגאה על הציבור בגויים או בממונו.
ספר אבני זיכרון, בית שמואל, תקנות הרב, עמ' שב-שו, הוצאת מכון אהלי אברהם יעקב, ביתר עלית, תשס"ג (2003)
'הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. –ואמר: 'אוהב שלום', ולא אמר: 'אהב שלום', עם היות לפרש שכך שנה: 'הווי מתלמידיו של אהרן', שאהרן היה אוהב שלום, מכל מקום פשט המשנה מוכח, כי נוכח פני המוזהר, ידבר שיהיה אוהב שלום, ואם כן אהב מה לי, כאומר 'אהב את המלאכה'. ונראה להיות כי 'אהב' - הכוונה בו, שמזהיר את האדם שיאהב השלום מכאן ואילך. אמנם 'אוהב' הכוונה שתשתדל שתקנה בך בטבע אהבת השלום, עד שלא תצטרך לעורר את עצמך לאהוב אותו, אלא מצד עצמך ומטבעך תהיה אדם האוהב שלום. והיא הכוונה גם כן באומרו: 'הווי מתלמידיו של אהרן' - ירצה השתדל שיהיה דבר זה מוטבע בך, כאילו אתה מתלמידיו של אהרן, שיולדו על ברכיו, אשר מן הסתם יהיה דבר זה בהם, הרגל וטבע בראותם רבם מתמיד כן, ובזה תהיה אוהב שלום מעצמך, ולא אצטרך להזהירך 'אהוב שלום'.
ויאמר שמואל, אבות פרק א, עמ' 165-164, הוצאת דובב שפתי ישנים, ירושלים, תשמ"ו (1986)
'והוא יושב פתח האוהל כחום היום - אמר רבי לוי: לעתיד לבוא, אברהם יושב על פתח גיהנם, ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה' - כמה תועלות נמשכו לו על-ידי מצוות המילה, שחתם בבשרו, שזכה וזיכה את הרבים, והעניין הוא כי הפתח עשוי לכניסה וליציאה, ואף שיהיה טרקלין גדול וכמה חדרים, ואוצרות ותחתיות ועליות, אם אין פתח - אין יוצא ואין בא, בחוץ יעמוד כל הרוצה להיכנס, כי אין בלתו. והנה ב' כיתות יש בבני העולם: יש שהיוו כבר בטרקלין, וקנו בה הויה וישוב ודירה, וכשרוצים לצאת, אם יהיה הפתח נעול - אי אפשר יהיה לצאת משם, והיה שם עצור כל הימים. ויש מימיו לא ראה אור, ורוצה מעתה להיכנס אליו, אם אין פותח לו הפתח - בחוץ יעמוד. והנמשל הוא שהטרקלין הוא התורה והמצווה, אשר ציווה ה' א-לוהינו ללכת בדרכיו, ולשמור כל אורחותיו, והפתח הוא המילה, והיוצא הוא האיש העובר אורח, וסר מאחרי השם, ויצא לחוץ, והנכנס הוא הגר הבא להתגייר, ולהיכנס בדתי תורת ה', ללכת בדרכיו, ואין לו מקום כלל להיכנס בלעדי המילה, כי היא המצווה האחת, שנצטווה אברהם אבינו, עליו השלום, ולכן אי אפשר לו להיכנס בגרות כי אם במצוות מילה, ולכן גר הבא להתגייר, מלים אותו, קודם כל דבר, הרי פתח טוב פתחת לגרים, שבו נכנסים לדת האמת ... גם פתח טוב לעוברים ושבים, אלו עוברים? היינו עוברים דרכה של תורה, שעל-ידי פתח טוב זה, הם שבים בתשובה וחוזרים למקומם, בראותם כי הפתח נעול. כי כיוון שהוא חתום בברית קודש, אף על פי שעשה את כל תועבות, אשר שנא השם - ישראל יקרא, ואין לו מפלט מלהיות נדון כישראל, גם היא עומדת למגן וצינה בעד החוטא.
פרי עץ הגן, פרשת וירא, דף ח' ע"ב, דף ט' ע"א, דפוס הרי"ד פרומקין, ירושלים, תרס"ד (1904)
'דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו' - למה 'כל עדת בני ישראל'? - שחזר כאן ואמר עשרת הדברות כולם בלשון רבים, ועשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, לפי שצפה הקדוש ברוך הוא, שעתידים לעשות העגל כדי שימצא משה רבנו, עליו השלום, מקום להתפלל עליהם לומר: לי אמרת 'אנוכי' ולהם לא אמרת. עד שנתכפר להם, ועשו המשכן ושרתה שכינה ביניהם וחזר ואמר להם בלשון רבים. ולזה לא אמרם בקולי קולות כמו מתן תורה כדי שלא להרעידם ולהפחידם. לפי שהן חביבים עליו כבן שהוא חביב על אביו, ואביו אין מפחידו ומרעידו ומדבר עימו בנחת. ולזה אמר: 'ואמרת אליהם' בנחת, בלשון רך ועל ידי שליח, וכל זה כדי שלא להרעידם, וכמו שבמעמד הר סיני היו שם כולם, כן כאן, 'כל עדת' שלא יהיה להם פתחון פה לומר ליחיד נתנה התורה, חזר לזה ואמר בלשון רבים.
מנחת שמואל, דף קכ"א עמ' א, ירושלים תרס"ג (1903)
'לא תיקום ולא תיטור, ואהבת לרעך כמוך' - כל שאר עברות שיכין אדם לחברו הם נתעבות מצד עצמן חוץ מן הנקמה, שהיא נראית כמשפט צדק, לפיכך אומר בה - 'ואהבת לרעך כמוך', כמו שאתה לא תחפוץ שאחרים ינָקמו ממך, כן לא תיקח נקמה מרעך, אף על פי שבדין הייתה נקמתך.
פירוש על חמישה חומשי תורה, פרשת קדושים, עמ' 421, ירושלים, תשנ"ג (1993)
וכבר ידעת שישראל נמשלו לגפן, כמו שאמר דוד המלך, עליו השלום והחיים: 'גפן ממצרים', וגם ישעיה, עליו השלום והחיים, המשילם לגפן, כמו שאמר: 'כרם היה לידידי', להורות שכמו שהגפן, מפריו יאכל איש, וממנו ישתה, וישכח רישו, ומשמחו אם זכה, שנאמר: 'ויין ישמח לבב אנוש', כך גם המשילם, יתברך, לגפן לומר לך, שהמשמחים אותו, יתברך, בתורתם ובכישרון מעשיהם הטובים.
והנה עם בני ישראל הקדושים יתחלקו לשני חלקים. החלק הראשון שבקדושה הם כת, הלומדים והוגים בתורה, ומקריבים פריים הטוב, כלומר יינה של תורה, והקדוש ברוך הוא שמח ושש בו, שאין לו להקדוש ברוך הוא אלא ד' אמות של הלכה, ואין העולם מתקיים אלא בשביל תורתם. והחלק השני הם כת ההמון הקדושים, אשר מחזיקים ביד לומדי התורה, והם בעזרתם כפי כוחם ויכולתם. וגם הם שימחו להקדוש ברוך הוא בכישרון מעשיהם וברצונם הטוב, הגם שאינם לומדים, ייחשב להם כאילו למדו, וכמו שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה', ושכרם כמו התלמיד חכם עצמו, ככתוב: 'שמח זבולון בצאתך', וזו היא דעת הזוהר, שיש למחזיק כלומד עצמו ולא פחות, אלא שניהם עולים בקנה אחד.
כתר תורה, דף י"ב ע"א, דפוס ש. פרופס, אמסטרדם, תפ"ה (1725)
בקיבוץ הרבים ימצאו בני אדם, מהם חכמים, יודעי דעת ומביני מדע, ומהם פתאים, נעדרי הידיעה, ומהם בינוניים. והנך רואה שכנגד ארבעה בנים דיברה תורה. והנה המדבר ברבים, אם ידרוש בדברים עמוקים, נאים לחכמים, ימצא שקיבוץ שאר העם שם לבטלה - וזה לא יתכן. גם אם יבחר הקצה האחר, לדבר דברים פשוטים, נאים להמון העם, יהיה, אם כן, קיבוץ החכמים לבטלה.
ועל זה אמר שלמה המלך, עליו השלום: 'שפתי צדיק ירעו רבים', וכבר ידוע שגדר הצדיק הוא הנותן לכל דבר חוקו, כדברי הרב המורה, ולזה יתכן איש הנהגת הרבים, כי הוא יודע ליתן לכל כת וכת - הצריך לו. אומנם, אשר עיניהם בקצוות, ואינם מבחינים בפני מי מדברים, ופעמים ידברו בפני המון דברי יגיעה להם, נזק והפסד ולא תועלת, ופעמים ידבר בפני חכמים דברים פשוטים, וילעיגו עליו.
בן שמואל, דרוש י"א לנכנס במשרת הרבים, דף מ"ד ע"ב, דפוס יהודה שמואל ספורטה, מנטובה, שפ"ב (1622)
'הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה'. - אומרו 'אוהב את הבריות' שהוא לכאורה אך למותר שזה הוא בכלל 'ורודף שלום', כי אחרי שהוא רודף שלום, להשלים אחרים, אין לך אוהב את הבריות גדול מזה. נאמר ביישובו עם מה שנדייק עוד על מה שאמר: 'אוהב את הבריות' ולא אמר אוהב בני אדם. אמנם יובן כל זה במה שהודיעונו חכמינו זיכרונם לברכה, מחוכמתו ומדתו של אהרן קדוש ה', כי כאשר ידע איזה אדם רע מעללים, היה מתלווה ומתחבר אליו והיה מראה לו אהבה כרע כאח לו, שאז היה מתעורר אותו רשע לשוב מדרכיו הרעים, כי יאמר ויחשוב בלבבו אם היה האיש הקדוש הזה יודע מעללי היה מתרחק ממני הרחק כמטחווי קשת, ולא היה אוהבני בזאת, ומזה היה נותן אל לבו לתקן מעוותו, ועל כן הזהיר השלום הזה אל האדם, לעשות מעשה כמו אהרן, שהיה אוהב שלום בעצמו וגם רודף שלום לאחרים, להשלים אחרים עם אביהם שבשמים, ובאיזה אופן היה משלים הזולת? - לזה אמר על ידי שהיה 'אוהב את הבריות', הם האנשים הפרוצים בלתי נקראים אדם, רק נקראים בריות בעלמא, היה מכבדם מאוד, על ידי זה נמשך האהבה אל הזולת.
אילת השחר, דף כ"ט עמ' א', בדפוס המשובח וזאן ובראמי ס"ט, תונס, תרמ"א (1881)
ישנם איזה אנשים זריזים וזהירים לעבודת ה' יתברך שמו, ומקיימים חובת האדם לבורא כפי טבע האפשר לקיימו, ומקדמים עיניהם אשמורת לומר בקשות ותחנונים ... אבל מצד הבחינה השנייה, יהי רצון שלא תבוא נפשי בסודם, כי הפרו ברית אחים וחובת האדם לאדם, לא שמו אליה לב וישליכוה אחרי גוום. כי מרוב זחוח הלב, לא נחשבו בעיניהם כל בשר ודם, ויהיה הנקל להם להבזות לצעירים אלא גם לגדולי העם, עד שפני אחיהם הנכלמים מרוב בושה. פנה זיום, פנה הודם, פליאה דעת ממני האם שכחו כי בצלם א-לוהים עשה את האדם, שומו שמיים על זאת וכי זו היא תורת האדם. ...
מי התיר לכם לשנוא איש את אחיו ולעשות מחלוקת?! והלא כבודכם יודע כי לא נחרב בית מקדשנו ותפארתנו אלא בעוון שנאת חינם. אם כן, מה יועיל לאדם, נולד מטיפה סרוחה, לחרחר ריב ולרדוף חברו בסערה וסופה, על כבוד המדומה ליישב בראש, ולעמוד ולהתפלל במקום רוממה ההיא, כי מה לי בכאן הלא כל בית כנסת אדמת קודש היא, ומה נעמו דברי חכמינו זיכרונם לברכה: 'אל תעש תפילת קבע אלא תחנונים'. בינו נא זאת אחי ותנו לב לדעת, לצוות עם החברים ולבטל כל שנאה וכל מחלוקת.
נחלת יוסף עמ' ע"ט, בהוצאת אחיו שילה יוסף מ' ישועה, ירושלים, תרנ"ז (1897)
גבול גבלו הראשונים: האישה שווה לאיש ומספד הנשים כאנשים, שעושים מעמד ומושב ומספידים לאיש, וכל הדברים האלו בה. כמו שכתב הרמב"ם זכרו לברכה בפרק י"ב מהלכות אבל, וזה לשונו: 'כדרך שעושין מעמד ומושב לאנשים במקום שנהגו, כן עושין לנשים, ומספידין הנשים כאנשים בכל מקום.' ...
והנה משינוי הלשון של בעל הטורים שכתב: 'נספדות בין האנשים ובין החכמים כראוי להם', מה שלא כתב הרמב"ם רק: 'מספידין הנשים כאנשים', היה נראה לעניות דעתי, שכוונת הטור להשמיענו כאן - שעושים גם כן הספד בבית הכנסת לנשים כמו שעושים לאנשים, וכמו שעושים לתלמידי חכמים הספד בבית הכנסת, כן עושים לנשותיהן. ומה שכתב: 'כראוי להם' – היינו: לעניין הזכרת חסידותן, כמו שכתב לעיל מזה בהספד האנשים, שמזכירין שבחו ולא יפליג, שגורם רע לעצמו ולמת.
ולכן כתב כאן: 'כראוי להן' - כלומר כל אחת לפי שבחיה ולא יותר. וזה נראה שהיתה כוונת בעל 'המפה', שכתב עליו: 'ונספדות בין האנשים והחכמים. שלא נטעה כראוי להן שאמר כאן, היינו: המקום הראוי להן, אלא לשיעור ההספד שיספידוה בין האנשים והחכמים, שיהא ההספד כראוי, לא פחות ולא יותר'.
דברי שמואל, דרוש שביעי – שנת תנ"ו, עמ' כח', המכון להוצאת ספרים וכתבי יד שע"י מוסדות "שובי נפשי", ירושלים, תשס"ז (2006-2007)
'בטנך ערימת חיטים - נמשלו ישראל כערימת חיטים: מה החיטים הללו נכנסות לאוצר במניין, כך אמר הקדוש ברוך הוא שיהיו ישראל נמנים בכל שעה' - ועוד יש כוונה שנייה במניין והוא לייחד אותם להיותם גוי אחד בארץ, לעשות סכום מהם ואחדות אחד על דרך 'קח לך עץ אחד'. כמו שהאדם מקבץ כור כור ומכניסו לאוצר במניין, בייחוד אחד, ככה ישראל חשובים באסיפתם ובייחודם, ולזה נמשלו לחיטים שמתקבצים קיבוץ באוצר. והוא רמז אל חשיבות ואל אחדות האומה הזאת, כחיטים שהם חשובים ונכנסים באוצר והוא הקיבוץ - כך ישראל, אפילו הגופים הם כאדם אחד, מלבד מה שידוע שהנפשות הם ייחוד שם, שלזה היה ישראל מתחילתן 'שבעים נפש' - נפש אחת.
כלי חמדה, ספר במדבר, עמ' 4 הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
'ויסעו ממקהלות ויחנו בתחת' - אפשר לפרש על פי הידוע, שגדול כוח האחדות והשלום, ולא מצא ה' יתברך כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שהוא האחדות והליכוד, וכל דבר גשמי ורוחני לא יהיה בו כוח וחוזק ההתקדמות אלא על ידי האחדות והשלום, ובהפך חוסר השלום והפירוד גורמת לכל נזק וחבלה. וזה שנאמר: 'ויסעו ממקהלות' - דהיינו: נתרחקו מלהיות קהילה אחת ואחדות אחת, ואז 'ויחנו בתחת' - יהיו, חס וחלילה, בשפל המדרגה, אלא העיקר הוא הליכוד והאחדות.
'ויאמר שמואל' עמ' י"ב ב, דפוס אוצר העברי, ג'רבה תשכ"ב (1962)
'הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. וראוי לשים לב למה השתמש במלה רדיפה לגבי השלום. שכן, אם אתה אוהב את השלום, ומשתדל תמיד לקיימו, ואילו דווקא רעך הוא המקלקל השלום, אל תאמר מה אעשה?! - הלא אני החזקתי בשלום, ואם חברי מאבדו ממני, מה אוכל לעשות?! - הלא האשם עליו. לכן השתמש במלה 'ורודף שלום' - דהיינו, שאם תראה שהשלום בורח ממך, אל תתייאש מלרדוף אחריו, עד שיחזור השלום למקומו. וזהו: 'ורודף שלום', כי לשון 'רודף' מתאר מצב שבהכרח יש מי שבורח. ולכן אם השלום בורח, תהיה אתה זה שרודף אחריו בדרכי פיוס, עד שתשיגו. ורדיפה זו שתרדוף אחר השלום, גם למי שאינו חפץ בשלומך, אל יהיה השלום שתרדוף מהשפה ולחוץ אלא רק מאהבת הלב. וזוהי הכוונה במשנה באבות: 'אוהב את הבריות'. דהיינו, שתהיה אוהב את הבריות. ועל-ידי שאתה רודף שלום הבריות מאהבה, תדביק אהבתך גם את מי שאינו חפץ בשלומך, ואז תצליח בהשגת השלום עמו.
שמע שמואל, מכתבי רבי שמאול עמאר, דרוש תשעה-עשר, עמ' רכ"ב-רכ"ג, הוצ' אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ז (1997)
'ועשית חג שבועות ... ושמחת לפני ה' ... והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך'. וכן כתוב: 'חג הסוכות תעשה ... ושמחת בחגך... והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך' - למה בחג הפסח לא ציווה הכתוב על מתנות עניים, ובשני רגלים אלו: חג השבועות וחג הסוכות ציווה על מתנות עניים, כי מה שונה זה מזה? - כשיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית, לעשות חסד זה עם זה. ולפי זה הטעם הינו, שלא הוצרך הכתוב להזהירם בחג הפסח על מתנות עניים, משום שבלאו הכי הם מאליהם, לא יצאו ממצרים, אלא עד שכרתו ברית לעשות חסד זה עם זה, כפי שאמרנו. אבל בחג השבועות וחג הסוכות, שלא כרתו בהם ברית לעשות חסד זה עם זה, הוצרך הכתוב להזהירם על מתנות עניים. ואף על גב שבשעה שכרתו ברית לעשות חסד זה עם זה, הברית ההוא היה לעשות חסד תמיד כל הימים, אפילו כך הוצרך הכתוב להזהירם בחג השבועות וחג הסוכות, להגדיל שכרם משום ש'גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה'. ועוד שהבנים שכרתו לעשות חסד, לא היו בזמן ההוא, לכן חשש הכתוב, שמא ביני וביני יהיו מתרשלים מלקיים הברית ההוא שכרתו. לא כן בחג הפסח, כיוון שבו עצמו כרתו הברית ההוא, לא חשש הכתוב בו שמא יתרשלו מלקיים הברית ההוא, כיוון שכבר ציווה אותם לזכור יציאת מצרים, ממילא כשיזכרו יציאת מצרים, יזכרו גם הברית ההוא שכרתו בשעת יציאתם ממצרים, ויעשו חסד עם העניים ליתן להם כמתנת ידם. ולכן מטעם זה לא הוצרך הכתוב להזהירם על מתנות עניים בחג הפסח, כי ידע הוא יתברך שהם מאליהם ומעצמם, יקיימו המצווה הזאת של מתנות עניים.
חידושים על אגדות ומדרשי חז"ל, כתב יד מאוסף הספרייה הלאומית בירושלים, ובאדיבותה, מס מערכת 000126833, ע"מ 23.
קיום והעמדת האומה הישראלית כולה, הוא תלוי בהתקשרם ובהתאחדם יחד, להיות כאיש אחד בעבודתו יתברך ולדבקה בו, ולזה צריך שיוקדם היותם הם, רצוני כל האומה הנזכרת, בהתייחדות ואחווה ואהבה בינם, וכל אחד יאהב את חברו, ותהיה הסכמה והתייחדות ביניהם, ולזה ציותה התורה 'ואהבת לרעך כמוך'.
אם כן יש כאן שני מיני אחדות: האחד - אחדות גופני בין האומה, והשני - אחדות שכלי, כולם שכם אחד בעבודתו יתברך. ולזה התכלית ניתנו המצוות כולם - מהם לקשר האחווה בינם לבין עצמם, בחלק הדינים והמשפטים, והרחקת הגזל והחמס.
דרושי מהרש''ש סירירו חלק ב', עמוד רמ"ד, הוצאת הרב דוד עובדיה, י-ם, תשנ''א (1991).
'אלה תולדות נח. נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את הא-לוהים התהלך נח'. - יש לרמוז, שצריכים לבוא להתפלל תפילת שחרית, מנחה, ומעריב בבית-הכנסת, וכן מצווה להימנות מעשרה הראשונים, ויותר טוב שיהיה הוא הראשון מהעשרה. וזהו שרמז 'איש' - ראשי תיבות: א' (ראשון) י' (עשרה) שחרית. 'תמים' - ראשי תיבות: 'תפילת מנחה מעריב י (עשרה)', אדם כזה הוא איש צדיק תמים. ...
המלה 'את' רומזת לתלמיד חכם, כמו שדרש רבי עקיבא: 'את ה' א-לוהיך תירא' - לרבות תלמיד חכם'. וידוע כי חשוב מאוד, שיהיה שלום בין החכמים, ולא יריבו ביניהם. וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. וזהו שאמר: 'איש צדיק תמים היה בדורותיו': אם 'את הא-לוהים' - דהיינו התלמיד חכם, 'התהלך נח' - בניחותא ולא יריב עם חבריו החכמים, אז יהיה 'איש צדיק תמים'.
מעיל שמואל, מאת אפרים חדאד, עמ' 638. בני ברק, תשס"ה (2005).
'אמר רבי יהושע בן לוי: מנין שהקדוש ברוך הוא מתאווה לברכת כהנים? - שנאמר: 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם' - ותמוה. אלא על פי מה שכתבתי ניחא, שבברכת כהנים כתוב: 'וישם לך שלום', והנה כבר כתוב במקומות אחרים, משם הרב 'קריית ספר' בהקדמתו, שכשיש שלום ביניהם, אז הווי כאילו כל אחד ואחד מישראל קיים כל התורה כולה, ויש קיום בעולם. יעיין שם.
ונראה שמשום כך הקדוש ברוך הוא מתאווה לברכת כהנים, כדי שיהיו כולם בלב אחד, ואז כתוב: 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם' - בעצמי.
'מלך שלם', חלק ב', דף נ"ט ע"א, שאלוניקי, תקכ"ט (1769)
'ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר' - לימדונו מוסר השכל שאין תורה מועילה בפרוד לבבות, כי אם כעם אחד בלב אחד, כמו שכתוב: 'ה' עוז יתן ה' יברך את עמו בשלום'. ואין 'עוז' אלא תורה. ואם רוצים 'עוז' צריר קודם השתדלות לשלום בעם.
אבי ידע: דרושים ופירושים לתורה, עמ' קכד, בהוצאת המחבר, ירושלים, תשמ"ה (1985).
כל יהודי יש לו חלק בתורה, באומה ובארץ ישראל. בוא וראה, בדורנו יש מרובים פורשי התורה, ואף על פי כן דבקים בעמם ובארצם ומוסרים נפשם על פדותה וחרותה, יקר בעינם כבוד ישראל, מתאווים לגדולתו, שוחרים טובתו ושוקדים על שלומו.
אור שמחה, עמ' ש"ט, הוצאת המחבר, תל-אביב, תשל"ב (1972)
'רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם' - להיות בשבילה לעצמו לעולם הבא, שבה לבדה יוכל לקנות השלמות, וכאילו קיים כל התורה, ובאה התשובה: 'כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' - דהיינו שרוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו, מצד משאו ומתנו עם הבריות כולם ועם המקום, שתמיד מספרים את כבודו ואת אמונתו עם המקום ועמהם, וזאת יוכל כל אדם לקיים בה, וזאת היא שיבור לו האדם. מה שאין כן בכל המצוות, הגם שהם כולם ישרים, אין שום אדם יכול לקיים את כולם, וכמו שנאמר: 'ופן תאמר' מה שנאמר מצווה זו מכל מצוות האמורות בתורה, ולמה זו דווקא יבור לו האדם, לזה סיים ואמר: 'משום שמצווה זו מעלה עליו כאילו', 'והווי זהיר במצווה קלה כבחמורה' - דהיינו: כאילו הוא זהיר וקיים כל המצוות, וכיוון שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, זו שכרה מרובה וזו שכרה מועט, לכך עשה זאת איפה בני שהיא מצוות משא ומתן באמונה, והינצל מן הספק ותהיה בטוח על שכרן.
שש אנוכי, עמ' 8 דפוס יהודה ראזון, קאזבלנקה, תרצ"ז (1937)
מה שנעשה על ידי תפילת ראובן, אי אפשר להעשות על ידי שמעון, שאין לך אדם שאין לו מקום בפני עצמו. ולכן חיוב התפילה היא בכל יום ומכל אדם, ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו.
אמרי שמעון, עמ' קצ"ט, הוצ' צאלח ב''ר יעקב מנצור, י-ם, תשכ"ח (1968).
ובכן אחי ורעי, אם אחר כל היגיעות אשר יגעתי וטרחתי בדקת ומצאת איזה שגיאה בנוסח התרגום, אל תצא לריב מהר, ואל תביט עלי בפנים זועפים, כי אנחנו בן אדם, הננו עלולים לשגיאה, וגם אולי משגה הוא מהמדפיסים, ואפילו גם אחרי החומשים המדויקים עוד תעבורנה השגיאות, מהקודמים לאלפים ולמאות, ואולי יבטלו בשישים הנמצאות, וכל החסר, שיש ברשותי שלא ראיתיו, ושלא ביערתיו, יהיה בטל, וכבר התנצל המשורר באמרו: 'שגיאות מי יבין'. ואמר החכם: אל תלעג לטעות זולתך, כי אינך מושל בדיבור פיך. וקבל טעות בני אדם בדמות הנכונה כפי יכולתך.
מראה מקום חלופי: גיורא פוזיילוב (עורך), הרב שמעון חכם איש ירושלים, עמ' 61, הוצאת מרכז אב"א, ירושלים תש"ע (2010)
בבית הכנסת המרכזי 'שיבת ציון' ביפו, תבנה ותכונן, נהגו בברכת מעין שבע, שכל הקהל אומרים אותה ביחד עם הש"ץ בניגון יפה, והש"ץ אומר רק הברכה תחילה וסוף. ... נראה לעניות דעתי טעם כעיקר במה שנהגו לומר אותה ביחד עם הש"ץ, בכדי שלא ידברו בשעת אמירתה. כי טבעי הדבר לשוחח אחד עם השני, מכיוון שאינם קוראים ורק החזן קורא לבד. ובפרט בליל שבת, שפנים חדשות באו לכאן, שאחד לא ראה את השני כל השבוע, שהם טרודים וכולי. לכן הראשונים, זיכרונם לברכה, המה ראו כן מהעונש המגיע למי שמדבר בשעת אמירתה, וכדי למנוע מהם השיחה, הנהיגו כן שכולם יאמרו אותה, ובפרט למנהגינו פה בבית הכנסת 'שיבת ציון', שאומרים אותה בניגון יפה. עוד יותר טוב, אגב אהבת הניגון, לא יספיקו לדבר.
הליכות שבא, חלק ראשון, סימן ט"ז עמ' מ"א, תל אביב, תשל"ב (1972)
'ועתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד'. - וכבר ידוע שיעקב הוא עקב, אבל שם ישראל הוא מורה על הצדיקים. ובזה בא על נכון שאמר הקדוש ברוך הוא 'ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל' - שבין אם אתה 'יעקב' - ואינך זכאי, ובין אם אתה 'ישראל' - שראוי לגאולה, 'הנני מושיע מרחוק', שאי אפשר בלא זה, שמוכרח אני להביא הגאולה. אך אם 'שב יעקב' - שהוא חייב, שב בתשובה רצונית מאליו, בלי שום מכריח, אז בעת הגאולה 'ושקט ושאנן ואין מחריד' - שאין צריך להעמיד לו מלך שגזרותיו קשות לשוב בתשובה, אלא תבוא אליו הגאולה בהשקט ובבטחה, וזהו שאמר: 'ואין מחריד'.
ריח שדה, דרושים, דף יו עמוד ב, דפוס יונה בן יעקב [אשכנזי], קושטאנדינא, תצ"ח (1738).
בת ישראל, שנולד לה בן מנוצרי, והבן ההוא רצה להינשא עם בת ישראל והוא אינו מהול, אך הציג ג' תעודות מג' רופאים, שאם ימול עצמו יסתכן, לפי שיש לו מחלה בדם. ... ונשאלנו אם מותר לו לבוא בקהל לפני שימול. ... אנוס הוא מחמת הסכנה, שאמרו לו הרופאים, וגם כן אינו עושה איסור בביאתו, וודאי שמותר לישא בת ישראל, וכל שכן לפי 'תוספות ישנים', שפירש שערל שדיברה בו המשנה הוא המשומד לערלות, שבוודאי שבנידון שלנו, שהוא אנוס על-פי הדיבור של הרופאים, וודאי שמותר לישא בת ישראל.
זהב שבא, סימן י', עמ' י"ח-י"ט, דפוס יצחק ואליהו אביקסיס, ירושלים, תשל"ז (1977)
צריכים למחול זה לזה בחודש אלול ובערב ראש השנה וערב יום הכפורים שהוא זמן תשובה לכל. ולפי שבמשך כל השנה לא יבצר ממחלוקות ושנאת חינם בין איש ובין רעהו, ובראש השנה יהרהרו תשובה וימחלו זה לזה, גם הקדוש ברוך הוא עושה להם מידה כנגד מידה ומוחל להם, וכמו כן על ידי זה מעלה עליהם כאילו קיימו כל התורה כולה, כי אי אפשר שתישלם קיום התורה והמצוות אלא על ידי האחדות, ולכן כשקיבלו ישראל התורה כתיב 'ויחן שם ישראל נגד ההר' בלשון יחיד כאיש אחד.
שער שמעון, מערכת האלף, עמ' ר"ב-ר"ג, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ה (1995)
כתוב בספרים על הפסוק: 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך' - שתיבת 'נפלאות' - היינו 'נפל אות'. והיינו משום שלכל אדם יש אות בספר התורה, ספר תורה הוא מושלם הוא רק כאשר כל אותיותיו שלמות. ובכך מורה על שלמות עם ישראל. ויש לפרש שדוד המלך התאווה להשלים את נשמות כל ישראל 'לבלתי ידח ממנו נידח', על כן התפלל: 'אביטה נפלאות' - 'נפל אות', היינו איזו אות נפלה מספר תורה, שאדע איזו נשמה זקוקה עדיין לתיקונה. והנה כשם שאות הנוגעת בחברתה, פוסלת את הספר תורה, כן ישראל הפוגע בחברו. כי אחים אנחנו, ופגיעה מאח קשה יותר מפגיעה מאחר.
כמשל על הזהב, מלך המתכות, ששמע את הפחח מכה בפטיש על הברזל, והברזל צועק בקול גדול. אמר הזהב לברזל: מדוע אתה צועק בקול, למד ממני, שאף שמכים אותי, אינני צועק בקול. ענהו הברזל: אותך מכה מי שזר לך, אבל אותי אחי הברזל, מכה אותי, ומכת אח כואבת יותר.
פניני שמעון, עניני כתיבת ספר תורה, עמ' 31, הוצאת מוסדות תהילה לדוד, תשע"ה (2014).
'ואהבת לרעך כמוך אני ה'' - שאתה אוהבו והוא אוהב אותך, ויהיה שני פעמים אהבה: 'אני ה'' - רוצה לומר: עולה כ"ו כנזכר. ועוד 'אהבה' עולה 'אחד' - שכשיש אהבה יש אחדות והשכינה שורה, כמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'והוא באחד, ומי ישיבנו', ולכך כתב האר"י, זכר צדיק לברכה, שצריך האדם לקבל עליו מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך' קודם שיתפלל, כדי שתעלה כלולה מכל ישראל.
מעשה חשב, כרך ד: דרושים חידושים ולבושים, עמ' קיט-קכ, הוצאת ספרים וכתבי-יד 'אהבת שלום'. ירושלים, תשנ"ה (1995).
'והנה סולם מוצב ארצה' - שבא לרמוז על האחדות, כמו שהסולם איברים איברים, והם קשר אחד, כך זרע יעקב צריך שיהיו כולם קשר אחד, אחים לא יתפרדו.
מעשה חשב, כרך א: בראשית, עמ' קטז, הוצאת ספרים וכתבי-יד 'אהבת שלום'. ירושלים, תשנ"ה (1995).
סמיכות פסוק: 'והיה, אם שמוע תשמעו אל מצוותיי, אשר אנוכי מצווה אתכם', לפרשה שאחריה: 'כי אם שמור תשמרון את כל המצווה הזאת, אשר אנוכי מצווה אתכם' - ונראה לי לפרש במה שאמר הגאון חיד"א, זיכרונו לברכה, שאיך יוכל האדם לקיים תרי"ג מצוות, והרי כמה מצוות, התלויים בעבודת הארץ ובכוהנים ובקרבנות וכו'. ותירץ שעל ידי שיחשוב האדם בדעתו, אימתי תבוא המצווה לידו ויקיימנה, אזי נחשב עליו כאילו קיימה. ועוד שעל ידי אהבת האדם לחברו, נעשו הכול כגוף אחד, ומה שמקיים זה כאילו קיים חברו. עד כאן תורף דברי קודשו עיין שם.
וזה כוונת הסמיכות הנזכרת: 'והיה אם שמוע' - ואם תאמר איך נוכל לקיים כל המצוות, והרי יש כמה מצוות שלא נוכל לקיימם, כנזכר לעיל, על זה סמך ואמר: 'כי אם שמור' - מלשון 'ואביו שמר את הדבר', רצונו לומר: על ידי שתהיו יושבים ומשמרים, אימתי יבואו לידכם המצוות, ותקיימום. ועוד 'לאהבה את' - לרבות תלמידי חכמים, 'ואיש את אחיו', שאז נחשב לכם כאילו קיימתם תרי"ג מצוות, כנזכר לעיל.
דב"ר השו"ה, דף קנג עמ' ב, דפוס בועז חדאד ושותפיו, ג'רבה, תשי"ח (1958).
'רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו' - מדוע התחיל בלשון רבים: 'מבכה על בניה', וסיים בלשון יחיד 'כי איננו' ולא אמר כי אינם בלשון רבים? ...
בא לרמוז מתי רחל מבכה? - כשהיא יודעת שהם 'בניה' - בלשון רבים. בבחינת 'ויחנו ויסעו', ואינם באחדות אחת זהו: 'ואיננו', כלומר אינם בבחינת 'ויחן שם ישראל נגד ההר' אז בוכה, כי כל אדם צריך להשתתף בצער זולתו. ... בזה כשרואה שאין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים, אז בוכה, אבל כשישראל הם בלבד אחד - היא לא בוכה, ולא מבכה, כי יודעת, 'כי עת לחננה' - קרוב.
ושמח לבו, עמ' ק"מ, חמו"ל, ת"א, תשמ"ח (1988)
אמר כי כל תפילות הרבים אין הקדוש ברוך הוא פונה אליהם לבודקה אם ראויות הם או בלתי ראויות, לפי שתפילת הרבים מסוגלת בזה, ואמרו: 'הן אל כביר לא ימאס' - וזה לפי שתפילת הרבים עולה ובוקעת ושוברת כל המנעולים המונעים, ועולה לפניו יתברך, כי כח הרבים גדול הוא.
גם כי ימצא בכלל פושעים בהם, תתקן התפילה בסוד הקטורת שאחד מסממניה היה החלבנה שריחה רע. וכן צריך לחזק הדבר בהופכו. ועל כן תפילת הרבים אינה נבדקת אבל מתקבלת מיד.
אמנם, תפילת היחיד לא תיכנס כי אם בחוזקה, כלומר כשהמתפלל ההוא היחיד זכאי, כי אז לא ידחו תפילתו לחוץ, ועולה בלא חוץ. אמנם, להיותה של יחיד בודקים אותה, וגורם רעה לעצמו שיבדקו במעשיו ומשים עצמו בסכנה. וזהו: 'פנה אל תפילת הערער' - פירוש תפילת הערירי היחיד, מה שאין כן לתפילתם של רבים ש'לא בזה אל תפילתם' אף על גב שלא הכל בכוונה ורצון הלב.
כתם פז, חלק ד', עמ' ע"ז-ע"ח, הוצאת משפחת המחבר ועמותת 'אור שלום', בת ים, תשע"ד (2014)
אדמו"ר נפטרי ישראל, זיכרונו לברכה (חכם חיים חורי), תמיד היה שואל ודורש ומבקש על אהבת הכלל. זה כלל גדול בתורה 'ואהבת לרעך כמוך', כמו שהיה נוהג אם הוא מברך 'מי שבירך' לאדם פרטי הוא היה אומר בברכתו 'עם כללות ישראל', ואם הוא אומר 'השכבה' לנוחי נפשי הוא היה אומר ב'כללות נפטרי ישראל אנשים נשים וטף', זה מורה בגלוי שמרגיש רגש גדול על הכלל.
שם משמעון, דרושים, עמ' י"ב, דפוס המערב, ירושלים, תשל"ד (1974)
ברוך א-להינו שבראנו לכבודו, וכל ברואי מעלה ומטה לא בראם אלא בשביל עמו ישראל. ושבעה דברים שקדמו בעולם, מחשבתם של ישראל קדמה לכל, וכמבואר בדברי רבותינו זיכרונם לברכה. וכאשר ייסר איש את בנו, כאב את בן ירצה, בדברי ריצוי מרצה להם, למען יטיבו דרכיהם, ולכן אפילו בדברי תוכחות, כאשר הוכיח את ישראל, מלבד מה שלעולם הקדים 'רפואה למכה', וכאשר ברכם מא' ועד ת', וכמבואר בדברי רבותינו זיכרונם לברכה ב'ויקרא רבה' פרשת בחוקותי. ולעולם פתח בברכה, ועד אשר לא יבואו דברי הרעה, ודבריו שבא מפורש בנבואת ירמיה, ששמו גורם הסתלקות האור, כמו שכתוב בזוהר פרשת תצווה: ירי"ם י"ה - הקדים ושלח להם את ישעיהו, ששמו גורם לישועה ולהחזרת האור העליון במקומו, ונתנבא לישראל דברי טובות ונחמות. וכמו כן, בתחילת נבואתו של ירמיהו, הקדים לומר: 'הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר', אשר לפי דעתי נראה לפרש, הנה היא נחמה גדולה על כל הרעה שעתיד להתנבאות, לפיכך ציווהו הא-ל יתברך: 'הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר' - פירוש שילך ויקרא הדברים האלו ברחובות ובשווקים, עד כי יכנסו דברים האלו באזניהם, וגם יאמרו הדברים האלה, וזהו: 'לאמר' לאחרים - שיצווה להם שיאמרו דברים אלו לאחרים. וטעם הדברים, כי פחד פן בשמוע ישראל את דברי ירמיהו, יאמרו כי משנאת ה' אותם ירצה להביא כל הדברים הרעים ההם, ועוונותיהם רבו למעלה ראש, עד כי כל צדקותיהם אשר עשו לא תזכרוה, ולכן הקדים ה' בחסדו הגדול ואמר: אל תפחדו, כי הגם שאביא עליכם כל דברי ירמיהו, מכל מקום 'אנוכי לא אשכחך', וכבר 'זכרתי לך חסד נעורייך', וסוף דבר הרע מכלה עצמו וחצי כלים.
רפואה למכה, הקדמה, עמ' 2. הוצאה פרטית מכתב-יד המחבר, הובאה באתר hebrewbooks.org.
'כפות תמרים' - רומז לבעלי תשובה, שהרי הלולב יש בו טעם ואין בו ריח, ובפרק ב' של ערובין אנו אומרים: 'הדודאים נתנו ריח - אלה בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא'. שאם חטא - יחזור בתשובה בעודו בכוחו ובנערותו, כמו שאמרו זכרונם לברכה: אשרי עושה תשובה כשהוא איש, שהלולב דומה לשדרה, והשדרה רומזת לכוחו של אדם. ועוד, הוא גבוה מאוד, לרמוז שהתשובה עולה ומגעת עד כיסא הכבוד. וכל העלים של הלולב הם כל אחד כפול לשניים, שאם עשה חבילות של עברות יעשה כנגדן חבילות של מצוות. ויש חציים של העלים מצד אחד של השדרה, וחציים השני מצד האחר, ולבסוף נעשים כולם עלה אחד, לרמוז שיש לו לעשות תשובה גמורה, שהעברות יתהפכו לזכויות, ומלאך רע יענה אמן בעל כורחו, ולא יהיה לו עוד אלא לב אחד לאביו שבשמים.
ולכן אנו מברכים על נטילת לולב, אף על פי שהאתרוג חשוב ממנו, שיש לו טעם ויש לו ריח, ואף הכתוב הקדימו שכתוב 'פרי עץ הדר'. מפני שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ובעלי תשובה חשובים מצדיקים. אמנם הכתוב הקדים האתרוג, מפני שהקדוש ברוך הוא חפץ יותר שלא יחטאו האנשים, פן לא ישובו מחטאם.
זרע שמשון – ענייני תשובה מאהבה, עמ' עט-פ, הוצאת תולדות שמשון, ערד, תשע"ו (2016)
'אהבת החברים' - ובפרט אם יהיה לאדם ידיעה, לדעת להכיר - בבחינת הנשמה.
עיין בזוהר דף ק"צ בפרשת תישא כמה הפליג בעניין זה ועיין לקמן בדרוש העומר בפרק י"ב בטעם העשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, שנפטרו בזמן קצר, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה - והיו כולם שורש אחד, לכן נפטרו כולם, וגם היו בבחינת הקטנות יעויין שם באורך.
ובשער הגלגולים דף ס"ז עמוד א' הקדמה ל"ט התבאר טעם נכון יותר בטעם שורש עצמו שכתב וזה לשונו: כי אני מוכרח להשתדל שאלו החברים שלי יתקנו מעשיהם, לפי שאני יש לי חלק בהם, ונמשך לי ריווח גדול אם הם יהיו צדיקים, מכיוון שדרך החברים הם שלומדים דבר זה מזה.
שמן ששון חלק ג' דף ב' עמודה ד' יצא לאור על ידי מדרש ששון שנת תשע"ב (2012)
'ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה' - מאחר כי כל העדה כולם קדושים, ולא יצטרך שום מיתת צדיק להיות כפרה על הדור, כי אם כל העם יחיו, וגם הצדיק חיו יחיה.
שיח ששון, עמ' 337-339, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשס"ט, (2009)
הנה מצינו שהקב"ה מצטער על איבודם של רשעים ...ואם כן איך האדם שמח בתקלת חברו וכל שכן בתקלת חברו באיזה עבירה. וכן היו מתפללים קודם שיכנסו לבית המדרש 'שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי' - שזה עוון פלילי, שהוא שמח במה שהקדוש ברוך הוא מצטער עליו כביכול.
אלא כשרואה חברו, אינו נוהג בדרך טובה, צריך שיתעצב ויצטער ויתפלל עליו להחזירו למוטב. שהיאך ישמח במה שהשכינה מצטערת עליו.
לזה רמז 'בנפול אויבך אל תשמח, ובהיכשלו' איזה דבר שאנו הגון 'אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיני', שאיך אתה שמח במה שהוא רע בעיני ה' ומצטער בו, חס ושלום. אם כן, אף אתה צריך להצטער בו ותראהו רע בעיניך הדבר הזה, ותתעצב ותתפלל, כדי שלא יפול ויכשל.
תהלה לדוד, שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד, סימן ה', עמ' רכ"ט-ר"ל, חמו"ל, ירושלים, תשנ"ט 1999