מפתח ערכים - מנהג ישראל

תורתו של אברהם היא התכונה והטבע של היהודי. תכונה עצמית וטבע ראשון שלו. ... מנהג, שנותנים לגר את השם 'אברהם בן אברהם'. הלא ראוי היה יותר להיקרא בשם 'משה בן משה', שכן את התורה הוא מקבל, ולא שנעשה חוליה בשלשלת הגזע. אלא ללמדנו הוא בא, שכאן העצם של היהודי. קליטת הזריעה של אברהם, ולא רק שהתלמד פסוקים אלא או אחרים משל משה.

טלית גדול מצוותו דווקא ביום, אבל טלית קטן אף בלילה כמו שכתב האר"י זיכרונו לברכה. והעניין הוא שהנה בשמש, יש שני מיני אור. האחד של השמש עצמו, השני מה שמאיר ירח הוא גם כן מהשמש כנודע. והנה באמת הכל אור אחד שמאיר מהשמש, אך מצד המקבלים נראה כשני אורות. והנה יש חומר וצורה, ונודע כי לכל דבר צריך להיות שורש למעלה, והם העולם שמתגלה, ומתכסה

סדר 'איילת השחר', אשר נתקן ונדפס תחילה בעיר הזאת מנטובה על פי חכמיה, ושם הדפיסו כמה פעמים 'ברוך אתה ה' שומע תפילה', ועכשיו אין אומרים כאן אלא 'ברוך שומע תפילה', ושאלתי לזקנים ואמרו לי שבימיהם לא שמעו מתמיהה זו ... אף על פי שבשם נדפסה. נראה שחכמי העיר הזאת כך תקנו אחר כך, וחזרו בהם ממה שעשו בראשונה, וראיתי חכמים גדולים עמודי ההוראה, ראשי אלפי ישראל, הלא הם כבוד מורנו הרב רבי גבריאל פונטרימולי ישמרהו צורו ויחיהו, וכבוד מורנו הרב רבי חיים סגרי זכר צדיק לברכה, שאסרו לחתום בשם. כל זה דנתי בקרקע לפני הרב הגדול מורי ורבי כבוד מורנו הרב רבי יהודה בריאל ישמרהו צורו ויחיהו, ואמר לי שאינו כן ... עוד אמר לי שלא ידע טעם לסברת הרב רבי סגרי זכר צדיק לברכה שאסר לומר.

למה צריך להיות לחם על השולחן? - לזה אמר: כי אין הברכה שורה על מקום ריקן והא ראיה מאלישע, אחר שברא הקב"ה 'יש מאין', משם ואילך סדר העולם 'יש מיש'. להיות כי 'מציון תצא הברכה' - לעולם כולו, לכן ציווה שיהיה שם לחם כדי שתשרה הברכה.

בימי הרב דוד בן זמרא, רחפה סכנה גדולה על כל היהודים במצריים. הנציב מטעם שלטון תוגרמה, ושמו אחמד, מרד במלכו, ויתנשא למלוך על מצריים, ויצו ליהודי אברהם קסטרו, חוכר המטבעות, להתיך מטבעות בשמו. היהודי הנאמן למלכו, נס לקונסטנטינופול, ויגד לשׂולטן את בגד הפחה, ובראות אחמד כי היהודי סיכל עצתו ויבישהו משׂברו, ויאמר לנקום מכל היהודים, ויצו את עבדיו להמית את כל היהודים מנער ועד זקן, בצאתו מבית המרחץ. אך ה' סיכל עצתו, ובהיותו בתוך המרחץ, התנפל עליו משנהו, מוחמד ביי, ויכהו נפש, ויקרא דרור לכל היהודים. יום התשועה היה יום שמונה ועשרים לחודש אדר, שנת חמשת אלפים מאתיים ושמונים וארבע, והיום הזה הוקבע במצריים לקרוא בו מגילה, ולעשות אותו יום משתה ושמחה, ויקראוהו 'פורים מצריים'.

לך נא וראה, מה שכתב הרב הא-להי כבוד מורנו החכם רבי נתן שפירא הירושלמי זיכרונו לברכה בספר 'יין המשומר': כמה פגם גורם שתיית או הנאת יין נסך או סתם יינם, מעלה מעלה בעולמות העליונים, אפס קצהו תראה וכולו לא תראה, כי עיקר דבריו המה יבואו שמה מספרי המקובלים הקדמונים, ופרט מספר נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק האר"י שבחבורה כבוד מורינו החכם רבי יצחק לוריא האשכנזי זיכרונו לברכה ... ושם נאמר על דרך האמת, בראיית העין של גויים נאסר היין. וכן היו נוהגים קצת חסידים בעיר טיטואן לשמר היין מראיית גוים ...
אומנם דברי שירות ותשבחות בחגים ובחודשים, מדי חודש בחודשו, ומדי שבת בשבתו, מענייני השעה לפרסם את הנס בפה - אפילו על היין מותר ... אבל שירה אחרת אסורה, וכל שכן על היין, וכל שכן שאף אם יביאו יין כשר, הרבה שכרות עושה, וכל שכן בטרדת השיר, שאפשר שהגויים המגעים יגעו ביין, והוא לא ידע ואשם.

כבר ידעת מנהג ישראל להתענות ארבעים יום, מפרשת שמות עד פרשת משפטים, ונתנו סימן לדבר בראשי הפרשיות, שובו בנים שובבי"ם, שהם - שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים.

יש לחשוב, על מה שנהגו במרוקו, שכשהבן מתחנך ביום הראשון למצוות, דהיינו, במלאות לו שלוש עשרה שנים ויום אחד, ומניחין לו תפילין, נהגו שאחרי שכורכין לו את הרצועה סביב זרועו, שואלין אותו כמה כריכות יש, ומביאין אותו לידי כך, שיענה בדיבור שכך וכך כריכות יש.
ואזי אומרים לו: דע לך כי אסור להפסיק בדיבור. ועתה, שהפסקת בדיבור, עליך לברך ברכה שנייה, על מצות תפילין. וכן עושה שמברך.
וליבי מהסס על הנוהג, שהרי לפי מה שכתבתי לעיל, גם לפי רבי משה בן מימון, זכרו לברכה, וגם לדעת מרן הבית יוסף, אם הפסיק, ברי עבירה היא בידו, אף על פי, שמברך ברכה שניה ואם כן, איך מביאים אותו לידי עבירה מהיום הראשון?! ואם נפשך לומר, שזה כדי ללמדו שלא יפסיק להבא, בין תפילה של יד לתפילה של ראש, הרי חלילה, עלול להשיג את ההיפך, שהנער ילמד מזה שאפשר לדבר ולברך, ואז מביאין אותו לידי ברכה שאינה צריכה.
וגם מה שאומרים לו, שאסור להפסיק, שמשמע, שמלמדין אותו, שיש איסור בדבר, הרי אינו מובן די הצורך, כי אם אסור, למה מלמדין אותו להפסיק?!
ולכן, אני הצעיר, הנהגתי שלפני שיברך על תפילין של יד, מלמדים אותו שאסור להפסיק בין תפילה של יד לתפילה של ראש, ואם יפסיק בדיעבד, חוזר ומברך ברכה שנייה על מצות תפילין ואז מתחיל לברך על תפילין של יד, והמסקנה לא בטלנו את מנהג אבותינו, שוודאי יש להם על מה שיסמכו, וגם לא גרמנו לו שיפסיק ויברך אפילו ביום הראשון.

בזמן הרמב"ם עדיין היה מנהג הספרדים ומנהגינו אחד, שעדיין לא נשתבשו הסידורים, ולא הוסיפו ולא גרעו בהן כלום, והכל על פי הש"ס. ולא נשתנה, רק אחרי כמה שנים, ועל הרוב מזמן מרן הבית יוסף זיכרונו לברכה והאר"י זיכרונו לברכה. וכמו שזה ידוע ומפורסם לחכמים המעיינים בדברי הפוסקים.

יש לחקור נשים אלה שלנו, שאוכלות ושותות קודם תפילה של שבת, ומקדשים להן האנשים. אם יפה עושים או לא, אם צריכות לקדש מן הדין, או אין צריכות כלל, כיוון שהוא קודם תפילה. ...
כמו שהאנשים אסורים לאכול קודם תפילה, כמו כן הנשים גם כן חל עליהן איסור זה, וכיוון שכן אין להן דמיון לרעב וצמא, שהרעב והצמא בהיתר הם אוכלים, ומשום כך חל עליהם חובת קידוש, מה שאין כן הנשים, מה שאוכלות הוא שלא ברצון חכמים, ויש לנו דין הנשים שקודם תפילה לא חל עליהן חובת קידוש מטעם שאסורות לאכול. כמו כן הדין בנשים אלה, שכפי זה הנשים שלנו, שאינן מתפללות כלל, לא בשחרית ולא כל היום כולו, צריך לומר שלא חל עליהן חובת קידוש כל היום, וזה מן הנמנע, שאם כן מצינו חוטא נשכר, שלא די שאוכלות באיסור, גם כן נתיר להן בלא קידוש ותעקר מהן גם מצווה זו. ... שאם איזה אדם הוא פושע, ואוכל קודם תפילה, לא מפני שעבר עבירה אחת שאכל, נתיר לו גם כן שיאכל בלתי קידוש גם כן?! - שעל כל פנים כיוון שהוא אוכל לגביו שייך לומר במקום קריאה שם תהא עונג, אף שהעונג הוא באיסור יהיה מה שיהיה, זה יש לו עונג, וממילא חל עליו חובת קידוש, וכמו כן הנשים עם שאוכלות שלא ברצון חכמינו זיכרונם לברכה, ואיסור הן עושות, עם כל זה, כיוון שיש להן עונג צריכות לקדש. ... וממילא לפי זה נשים ששותות הקאהו"י בבוקר של שבת, קודם קידוש, לא יפה הן עושות, כפי הנראה, ולכן נראה שהטוב והישר, שהנשים מיד בבוקר של שבת יאמרו איזה בקשה על המזוזה, ושוב יאמרו קידוש, ואחר כך ישתו הקאה"וי. ובלאו הכי מחוייב האיש ללמד לאנשי ביתו שיאמרו איזה בקשה לקיים מצוות תפילה.

מודעת זאת כי מנהג ישראל תורה שבזמן שנתחנך הנער למצווה זאת של תפילין, אשר היא גרמה לדחות יצר הרע, לומר קצת דברי תורה תוך קהל ועדה, להודיע לכל באי עולם, אשר כמו שאנחנו משתבחים בו יתברך כן גם הוא משתבח בנו.

הקהילה פה צמאה לתורה ולקדושה, ומי יודע אם לא ייצא מזה דבר גדול, לחולל מהפכה במקום זה. בכלל, עניין ביאתי למקסיקו, היה בהשגחה פרטית, וכמו במסחר ושידוך ושאר עניינים, אשר האדם ישתדל ויעמול מצד אחד, וה' יתברך ממציא לו ממקום, אשר לא חלם עליו - כן היה הדבר אצלי. שהייתי בצרפת ותכננתי תכניות ועניינים. ואחרי זה, פתאום הראו לי מן השמיים, מקום זה. ובוודאי שאילולא הייתי טורח ודואג עבור צרפת, לא הייתי זוכה לבוא לפה, אשר תודה לה' בית-הספר, אשר התחלנו יש לנו שם טוב בהצלחה, וגם עניין הקמת הכולל עורר התעוררות אצל האנשים.

'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' - שהראה להם אות ומופת לגאולה העתידה מגאולת מצרים. ולפיכך חובה מוטלת עלינו, להזכיר יציאת מצרים בכל יום, להיות לזיכרון תמיד בין עינינו, לאות ומופת על גאולה העתידה, כדי שלא לפרוק עול התורה ומצוות בהתייאשם מן הגאולה.
ולפיכך, טרם הזכירו פה לאברהם ענין גלות מצרים, הזכיר לו תחילה ענין שעבוד מלכויות העתיד, להקדים הסיבה למסובב, להורות שלא נגזר גלות מצרים אלא כדי להיות זה לאות ולמופת בגלות העתיד, לכל יתייאשו מן הגאולה, כי ייקחו מוסר מגאולת מצרים. והוא שאמר בלשון עתיד: 'ידוע תדע', וכמו שמפרש כאן, ידוע שאני מפזרם לעתיד בגלות בארבע כנפות הארץ, וכן תדע גם כן נאמנה, שאני שוב מכנסם ומקבצם אל ארצם לעת הקץ, ולא יתייאשו מן הגאולה.

לשואל מה שמו של הספר, אף אני אענה שם לו: 'ושחטתם בזה' - יען שהוא מלוקט מכל פסקי דינים, ויכול אדם לשחוט בלומדו בספר הזה, וזאת ועוד אחרת, למען יהיה מוזכר בו שמי, ושם אדוני אבי, ושם משפחתי כי 'ושחטתם בזה' - עולה בגימטריא (אני אברהם בן לאדוני אבי אהרן ביג'אג'ו) חשבון זה כחשבון זה, וכמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: 'לעולם יכתוב אדם שמו על ספרו', ומה גם שהקדוש ברוך הוא בחר בשביעיות, והמספר הזה עולה הכול שביעיות, דהיינו: שבע מאות, ושבעים ושבעה, זכר ונקבה, שבעה שבעה, שרי מאות, ושרי עשרות, ושרי אחדים

בכל דבר התלוש, שוחטים בין בסכין בין בצור, בין בקרומית של קנה, ושן ציפורן יחידי, וכיוצא בהם מדברים החותכים. ויש חילוקים הרבה בזה, ומשום שגם דינים אלו אינם נוהגים בזמן הזה, שאינם שוחטים כי אם בסכין דווקא, שהוא עשוי מצד אחד משום כך לא פירטתי אותם.

מנהג שנהגו מקצת שוחטים, ונזהרים שלא לשחוט שום אווז, בטבת ושבט, אם לא שאוכלים ממנה, שקבלה היא שיש שעה אחת באותם החודשים, אם שחט אווז ימות השוחט, אם לא אוכל ממנה. ו'הבאר היטב' כתב משום הקנה שלא ישחט אווז בזמן שיש לשדים כוח וממשלה, והוא בח' שבט כי המית יומת בר מינן. ומה שצריך שיאכל ממנה? - רבי משה איסרליש שם כתב שצריך שיאכלם מן הלב. ו'השפתי כהן' כתב שנותנים לו הכבד. ו'הבאר היטב' כתב: ויש נוהגים לאכול מן הרגלים. והתו"ז כתב, שבעיר התורה איזמיר, יגן עליה אמן, נהגו שאחר השחיטה לוקח את הראש ואוכלו. והכל לפי המנהג.

אשריכם ישראל רבים שזוכים לזה וקובעים עתים ללימודים שונים ביום ובלילה, חוץ מסדר 'חוק לישראל' שקוראים אותו תכף אחר תפילת שחרית וגם מעט לתהילים כפי מנהגם, אך היצר הרע הוא מבלבל את האדם וסמוך לגמר התפילה מזרז אותו לגמור התפילה מהר ולצאת לעסקיו, וכל היום מטרידו מעניין לעניין ולא מניח לו ללמוד גם הלימודים הרגילים הנזכרים, ואשרי אדם המתגבר על יצרו ויבטח בה' שהוא הנותן לו כוח לעשות חיל והוא זן ומפרנס לכול, וישתדל תכף אחר תפילת שחרית לקרות כאמור, חוץ ממה שלומד אחר כך.

ביום י"א כסלו נהגו העם לעשות יום משתה ושמחה. ומזה זמן כמעט סף מזרעם המועד הזה. רק משפחת דיל מידיגו הוא לבדו קבל עליו לשמור המועד הזה. ומיום שנפטר לבית עולמו הזקן הנזכר, בניו הנותרים לא אבו בדרכיו, הלוך והעבירו המועד. וסיבת היום טוב הזה שמעתי מפי הזקן הנזכר היות קבלה בידו, כי העלילו על היהודים עלילת הדם זה למעלה מג' מאות שנה. וה' פדה את נפשם מכל צרה, ונהפך עליהם האבל ליום טוב ועשו אותו יום משתה ושמחה.
ואולי המועד הזה הוא המובא בספר כנסת הגדולה, חלק אורח-חיים צד ל"ג, זה לשונו: כי באי קנדייה קבלו היהודים עליהם לחוג את יום ח"י לחודש תמוז כיום פורים על הנס אשר נעשה להם. עד כאן לשונו. גם בספר ר' אליהו קפשאלי הוא ספר יקר המציאות כתב שם כי בעת גרוש ספרד בשנת רנ"ב נדדו ספרדים רבים לאי קריטי עיין שם. וכפי המובן ברבות הזמן נתחלף להם יום ח"י תמוז המובא למעלה לי"א כסלו הנהוג אצלנו עתה, או כי אנשי קנדייה היו נוהגים לחוג את יום ח"י תמוז ובנפל היסוד כי לא נותר מהם איש ואדם אין, נהרס בניין מועד הנזכר ועל כולנה כי הנשארים אשר נשארו בה אינם מיורדי גלות ספרד אשר באו לגור שם לפי סברת הר' אליהו קפשאלי נוחו עדן.

רוב בתי העיר, נמצא עד היום בחצרים וטירותם, מקווה מים חיים, כי אז מורא ופחד נפלה לנשים צדקניות, שהיו באותו הדור לבלתי צאת מדלתי ביתם החוצה, מיראתן פן יפגעו בהן גוי עז פנים, לא ידעו בושת הנקראים פראי אדם ויעשו בהן כרצונם. ויהי כי יראו את הא-להים עשו להם בתוך הבתים מקווה מים לטהרתן. רחוב היהודים היתה מיוחד תמיד לגור שם סוגרת ומסגרת מפני בני-ישראל עד שנת תר"ך ושעריו סגרו מפחד בלילות. ויהי מאז נפתחו שעריו וכל אחד יושב במקום שלבו חפץ.

מילוי הקופה הוא, שהיחידים מהקופה הנזכרת יתחייבו לתת פרוטה אחת לצדקה, בכל יום מששת ימי השבוע. ומה טוב ומה נעים, אם לא היה נוהג עד עתה לתת פרוטה לצדקה באמירת 'ויברך דויד' בתיבת 'בכל' - עתה ינהג לתת פרוטה זו, מידו אחת לידו אחרת, בכיוון שלום שם הוי"ה ברוך הוא, בשתי ידיים, כנודע באמירת 'ויברך דויד' בתיבת 'בכל', שהוא 'עת לחננה', כפי דברי האר"י בנתינת צדקה, להקים את סוכת דוד הנופלת, שפרוטות אלו נתונות המה לחלקם לבסוף על ידי הגזברים, לעניים ותלמידי חכמים ולומדים הנצרכים מבני הקופה, ולצורך לימודים בתורה וגמילות חסדים, שנמצא הכל נתון להקים שכינת עוזנו מעפר. לכן, מה טוב אם היה ליחידים כיס מיוחד לזה לקבץ הפרוטות אלו. ויהיה איך שיהיה, צריכים היחידים להשתדל לתת השש פרוטות בכל שבוע - ולפחות כל חודש המגיע לחודש - ביד הגבאי המנוי לזה על פי הגזברים, ויהיה מהיחידים, חוזר חלילה, כפי ראות עיני הגזברים.

המנהג לאכול דברי חלב בחג השבועות רמוז בתורה: שכן התורה התחילה באות ב' - 'בראשית' וסופה ל' - 'לעיני כל ישראל' ואמצעיתה באות ח' - בפסוק: 'כל הולך על גחון'.
דבר זה רמוז גם במה שאמר דוד המלך: 'להגיד בבוקר חסדך' - כלומר את השבח וההודיה להשם יתברך מבטאים אנו, גם ע"י שאנו אוכלים מאכלי חלב, לכבודה של תורה

מנהגנו אנו היום, שנוהגין להתקבץ בבית התינוק בלילה שלפני המילה, וקוראים מאמרי 'זוהר הקדוש' בפרשת 'לך לך', ושרים ומזמרים שירות ותשבחות לכורת הברית, שזיכה את הורי הילד בבן זכר - חלילה לנו להרהר לאסור זאת. מי יתן וימשיכו במנהג ישראל קדושים זה. ...
מנהג קדוש זה מצאנוהו בספר הקדוש 'שיח יצחק' למורנו הרב המקובל הא-להי רבי יצחק אלפייה זצ"ל, מחכמי ירושלים ומקובלי 'בית אל' בעיר עוז לנו.

'ואלה שמות' - כתב רבינו אפרים נוטריקון: 'וחייב אדם לקרות הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום', וקשה לכאורה, מה עניין קריאת הפרשה, שנים מקרא ואחד תרגום, עם ירידתם אל מצרים?
ואפשר לומר ביאור מה שכתבו המפרשים: טעם גלות מצרים, לפי שהביא יעקב בתורה לשון ארמי. וזהו שאמר: 'ארמי אובד אבי'. עד כאן. ולכאורה הכוונה, משום שלשון תרגום אין בו קדושה כל כך, ולא יפה לערב חול עם קודש, כי התרגום, כחול לגבי לשון תורה, שהוא לשון הקודש, וכשמו כן הוא, כי מקובלים אנו שמעלים בקודש. לכן בא הרמז: 'וחייב אדם לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום' - והטעם למה קוראים שנים מקרא ואחד תרגום? משום שמעלים בקודש, ולכן יעקב שהביא לשון תרגום בתורה לא יפה עשה, וזה גרם: 'הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו'.

רחוק מאר"ץ תשעה שעות יש כפר אחד ושמו תידיף. ... ויש שם בית כנסת גדולה, וקבלה בידינו שבעת אשר יצאו מהגולה מעיר בבל בימי עזרא הסופר, זכותו יגן עלינו אמן, באו לכפר הזה,
והיתה מחלוקת בישראל בעניין חסרות ויתרות, ואמר להם אדוננו עזרא שכך צריך לכתוב, ואם לא תאמינו - הריני כותב ספר תורה ומניח מקום שם הוי"ה ברוך הוא פנוי, ומניחו ומלינו, ויהי בבוקר אם תמצאו ששם הוי"ה כתוב כהלכתו - אז תדעו כי האמת איתי. וכן עשו וחתמו דלת המערה ההיא.
ויהי בבוקר פתחו וראו שכל שם הוי"ה כתוב בכתב יפה ונעים, ואז בנו שם בית כנסת יפה אצל המערה, ויש שם סמוך לכפר מעין, שהיה טובל גופו אדוננו עזרא, זכותו יגן עלינו אמן, ונקרא המקום ההוא גם בפי הגויים 'עין אל עזיר', ובכל שנה בחודש אלול ותשרי, יוצאים לשם לזיארה, מי שנדר בעת צרה, ומדליקין נרות שם על נשמתו.

הטעם שאומרים בשבת: 'שבת שלום', כתב הרב 'נווה צדיקים' זכר צדיק לברכה, כפי מה שכתב הרב מהר"ם אלשיך בפרשת בחוקתי על פסוק: 'ולא תגעל נפשי אתכם' - כי הנפש תמיד אין לה שלום עם הגוף, וכל רגע ורגע מבקשת לצאת ולעזוב הגוף, אבל כשהיא רואה שה' יתברך, שהוא מלא כל הארץ כבודו, חוזרת. ולכן בשבת, שהכל מתענגים באכילה ושתייה מרובה, והתענוג הזה הוא מצווה, ולכן באותו היום, הנפש איננה מואסת בריבוי אכילה ושתיה, וממילא תהיה בשלום עם הגוף, וזהו: 'שבת שלום' - שיום השבת הוא עושה שלום לנפש ולגוף.

יש לרמוז באותיות יומא: יו"ד כנגד י' וידויים. ו' כנגד ו' תפילות, והם: ערבית של ליל כפור, ושחרית, ומוסף, ומנחה, ונעילה, וערבית של מוצאי יום הכיפורים, להוציא ממי שאומר שאין צריך להתפלל ערבית במוצאי יום הכיפורים כי תפילת נעילה תועיל במקום ערבית. מ' נוטה - מחילה: שצריך למחול לחברו על כל מה שפשע כנגדו, שכן עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. א' - אהבה, שיקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' כדי שתהא תפילתו כלולה מכל ישראל.

שאלוני רעיוני על מה סמכו פה העיירה משנים קדמוניות להיות היהודים קונים מכס העורות, דהיינו שכל איש אשר ישחט עגל ופרה ופרים הרי זה בכי יותן העורות שלהם, אפילו עור הראש של עגל הרך לבעלי המכס. ורובם נבילות וטריפות. והרי משנה שלימה שנינו במסכת שביעית פרק ז' שאסור לעשות סחורה בנבלות וטריפות, וכן פסקו כל הפוסקים. ...
והנה התוספות בפרק כל שעה דף כ"ג ובפרק מרובה דף פ"ב, כתבו בשם רבנו תם: זה שאסור מדאורייתא, היינו להשתכר ולמכור לנוכרי לאכילה. אבל להשתכר בשומנן ועורן – לא. או שמגדלן שלא למכור, אלא למשוח ולהדליק. עיין שם. אשר מבואר מדבריהם, שאפילו בדבר שראוי ועומד לאכילה כמו חזירים שמדברים בהם התוספות, אם אדם זה מוכרן למלאכה - מותר. ולא הלכנו אלא אחר דעת אדם זה, המגדלן. אם כן, לפי זה, בנידון שלנו, שקוני המכס מעבדים כל העורות ואין מוכרים כלל לאכול - יפה; יש להם על מה שיסמוכו סמיכה דאורייתא.

לעניין עשיית מלאכה בערב שבת אחר השקיעה, נראה לי שראוי להחמיר בזה ולפרוש ממלאכה משקיעת החמה ואילך כדעת הגאונים, אפילו מי שסובר לעניין הלכה כדעת רבינו תם זיכרונו לברכה. אין צריך לומר, מי שאינו בקיא בשיעור זמן בין השמשות של רבינו תם, שוודאי צריך לפרוש ממלאכה משיסתלק אור השמש מראש האילנות, וכמו שאמר רבא לשמעיה, אלא אפילו מי שבקיא בשיעורי זמן בין השמשות, צריך לפרוש ממלאכה משקיעת החמה ואילך וכדעת הגאונים. וזה משום שכבר נהגו כל ישראל בכל מושבותם להדליק את הנר ולקבל שבת קודם שתשקע החמה תחת האופק.
ואפשר שנהגו כן מפני שרצו להוסיף זה הזמן מחול על הקודש שהרי אפילו לדעת רבינו תם מן השקיעה ואילך הוא זמן התוספת. ואף על פי שאין צריך לדעת זו ולהוסיף כל הזמן שמן השקיעה עד בין השמשות אלא קצתו. עם כל זה כבר נהגו כל ישראל להוסיף כל זה השיעור מחול על הקודש, ומנהגן של ישראל תורה היא, ואין לפרוץ גדר ואפילו בעת הצורך. וראוי לקנוס העושה מלאכה בערב שבת אחר השקיעה כפי מה שיראה לחכמים וכפי צורך השעה.

מה שנוהגים בקצת מקומות, שמניחים הקדירה על הכירה, ומכסים אותה בבגדים, לא יפה הם עושים, שאף על פי שהבגדים אינם מוסיפים הבל מחמת עצמם, מכל מקום מחמת אש שבכירה, מוסיפים הבל אף על פי שהיא גרופה וקטומה, ואף שאין שולי הקדירה נוגעים בגחלים.
אבל רבינו ניסים כתב שיש חולקים על זה, וסוברים שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל, ושעל פי סברא זו היו נוהגים במקומו להטמין החמין בבגדים ובדבר שאינו מוסיף הבל, וקדירה עומדת על גבי כירה קטומה שהיא מוספת הבל, וזו היא שיטת הרמב"ן. עד כאן לשונו. והנה אף על פי שהנוהגים כך אין למחות בידם כיוון שיש להם על מה שיסמוכו, מכל מקום במקום שאין מנהג, ראוי לעשות בעניין שלא יהיו הבגדים נוגעים בקדירה, כגון לתת עליה לוח או כלי רחב כדי שיפסיק בינה לבין הבגדים שבכגון זה לא הטמנה היא ומותר.

נשאלה שאלה זאת מאחד מרבותינו החכמים, עיר שהכל בה עץ יפה ופריו, החכם השלם כבוד מורנו הרב יצחק בן סהל, ישמרו צורו ויחיהו, על פתגם מה שאמר מרן טור אורח חיים סימן תרכ"ד: שאין לברך על בשמים במוצאי יום הכפורים שיחול להיות במוצאי שבת, והטעם לפי שאין בו נשמה יתירה, מפני התענית, כי לפי טעם זה נמצא, שהמתענה תענית חלום בשבת שאין לו לברך על הבשמים בהבדלה, ודבר תמוה הוא כי לא כן העם עושה.
ואני בעוניי אומר לקיים המנהג שיש חילוק בין יחיד המתענה לרבים המתענים, כי יחיד המתענה אף על גב שלגביו אין הטעם של נשמה יתירה, כיוון שהתענה, מכל מקום הרי העולם אכלו ושתו והתענגו על רוב שלום, ויש להם נשמה יתירה, ואם כן שייך יפה לברך על הבשמים, שיש לומר על מנהגו ותיקונו של עולם הוא מברך.

במצרים יגן עליה א-להים נוהגים חכמי הקהילות שבכל בתי הכנסיות כאשר יום טוב חל בערב שבת לעשות עירובי תבשילין בעד כל הקהל, לפי שיש הרבה מן הקהל שאינם בקיאים בעשיית מצוות עירוב, ומכריזים בקהל שמי שלא הניח עירוב יסמוך על החכם.
ופעם אחת שאלני חכם אחד ששכח לעשות העירוב כהוגן על ידי זיכוי אחרים כמשפט. ולעניות דעתי נראה להקל בדבר. וכמעט אני אומר שכיוון שהוא רגיל לערב תמיד על ידי הקהל, שאין צריך לזכות עוד על ידי אחר ... שהלכה כדברי המקל בעירוב שיש לנו לומר שכיוון שהוא מורגל לכוון להוציא בעירובו את אחרים נחשב כאלו זיכה להם עירובו על ידי אחרים. ... לפי שבזיכוי זה שמזכה את אחרים להסמיכם על עירובו, אין לו בזה שום חסרון, וזה נהנה וזה אינו חסר כלום, שהנאת העירוב ממילא באה לאלה האחרים מבלי שיפסיד זה העושה כלום. אם כן יפה מצאנו להחשיב כאילו זכה להם על ידי אחרים.

'זה ספר תולדות אדם' - רמז מכאן למי שלא זכה להביא בנים לעולם, שיכתוב או יקנה ספר תורה, וישים אותו בבית הכנסת, שיקראו בו וזה יחשב לו לתולדות, וזהו שכתוב: 'זה ספר תולדות אדם'.

לכן חשוב לכל אדם ואדם לעסוק בספר הזוהר הקדוש מידי יום ביומו, כפי יכולתו. אם הוא הגיע לדרגות שיכול להעמיק בדבריו שיעמיק בדבריו, ואם לא, אז יבין אמרותיו בהבנה הפשטית שגם היא גבוהה ביותר, ואם קשה עליו ההבנה ויכול לקוראו רק בגריסה בעלמא, גם הוא ברוך יהיה, כפי שכתבו המקובלים שאף גריסה בספר הזוהר היא מזככת את הנפש ומאירה ומזהירה אותה, ועוד שכתוב בספרים הקדושים שכל מה שלמד אדם תורה בעולם הזה, ולא זכה לעמוד על הכוונה האמיתית שבה, יזכה להבין אמיתותה בעולם הבא, וודאי שעל ידי כל זה מקרב הגאולה, שתבוא במהרה וברחמים, וכמו שאמר לו משה לרבי שמעון בר יוחאי: 'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע' - בחיבור שלך (ספר הזוהר) עתידים ישראל לטעום מעץ החיים, ובו יצאו מן הגלות ברחמים.

לזאת, ילכו הנערה והבחור לעיר הגדולה מראקש, ושם נמצאים דיינים שיוכלו לדון להם בדבר זה והלכו בעצה הזאת, ונתן להם שר העיר רשות מה טוב. אחר כך, הלכה הריבה אצל שר העיר עם איזה מקרוביה, וטענה כיוון שהיא ענייה והרה, אינה יכולה ללכת לעיר אחרת.
ואם מצד שטוענים שפה אין דיינים סמוכים הרי נמצא פה הכולל של עיר הקודש ירושלים, תבנה ותכונן, וקבלה אצלנו (העיר תורדנאת), שכל כולל שיבוא מארץ ישראל, בקי וידוע ו'קוטנו עבה' מדייני המערב של ארצנו. אז שלח השר אצל גדולי הקהל ואמר להם שאין צריך ללכת במקומות אחרים כיוון שיש לכם כולל של ארץ הקודש וילכו שם לדון בפניו.
אז הגידו לי שרי הקהל את הדבר הזה, ואמרתי לאחד ממשרתיו שאם יחפוץ השר שאדון הדין הזה, לא אקבל לדין בפניו, כי אם לדין במקומי ומה שישים ה' בפי אותו אדבר.

'כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ושפתי רננות יהלל פי' - אפשר שבפסוק זה רמז דוד המלך, עליו השלום, מנהג ישראל, שנהגו שאחר שלוש סעודות, שצריך לעשות ביום השבת, בין היום ובין הלילה, משוררים ומרננים פיוטים ורינות, אחר הסעודה קודם ברכת המזון. וזהו כוונת: 'כמו חלב ודשן תשבע נפשי' - דהיינו ביום השבת, שצריך להתענג ביום השבת באכילה ושתייה כל אחד כפי יכולתו, אחר האכילה - 'שפתי רננות יהלל פי'. ואמר 'תשבע נפשי' - שעל ידי אכילת שלוש סעודות בשבת זוכה לתקן נפשו, כי שלוש סעודות של שבת סודם רם ונישא, כמובא בזוהר הקדוש פרשת האזינו דף רפ"ח עמוד ב, וזה לשונו: 'צריך אדם לשמוח בשלוש סעודות של שבת, שהרי כל האמונה וכל כלל האמונה בו נמצא, וצריך אדם לסדר פת ולאכול שלוש סעודות של אמונה ולשמוח בהם. עד כאן לשונו. ודייק גם שדיבר על סעודות של שבת, כי 'תשבע' - בגימטרייה: 'ליל שבת', וכן בגימטרייה: 'זה ביום שבת'.

מנהג קדמון בעיר הקודש ירושלים תיבנה ותכונן במהרה בימינו, שהנשים מברכות על הלולב, ביום הראשון של חג, אף שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא, עיין להרב החיד"א בספר יוסף אומץ דף נ"ו עמוד ד', שהחזיק במעוז למנהג הזה ע"י חלום אחד וכתב שם, שגם מרן יסכים בזה, ...שכן שמעתי מבית ראשון שהיה לי, והיתה מקפדת על זה שאיני נותן לה לברך. והבית השני, שיש לי עכשיו, להיות שקדמה לה הידיעה, ממה שהייתי עושה, גם היא מקפדת על זה, ואני נותן לה לברך.

מנהג מצרים, שלא לומר תחנון, כשיש בבית הכנסת נער, שמתחנך במצוות תפילין. - נהר מצרים, ונראה שורש המנהג מנער שנעשה בן י"ג שנה, שאז הנער דומה לחתן, כמו שכתב ה'מגן אבות', סימן רכ"ה וזה לשונו: 'מצווה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצווה, כיום שנכנס לחופה'. עד כאן לשונו. ומפני שמחתו גורר הציבור אחריו, שלא יאמרו תחנון. וגם הציבור שמחים, שנוסף עוד אחד על חשבון בני מצווה, והיו נוהגים, גם כן, להלביש לנער תפילין ביום הבר מצווה, דווקא, ומזה חשבו אחר-כך, שלבישת התפילין גורמים מניעת התחנון, עד שאפילו עכשיו, שאין מדקדקים בשנות הנער, ויש שמקדימים להלבישו (ויש שמאחרים להלבישו, שלא כדין), ובכל זאת נשאר המנהג, שלא לומר תחנון ביום ההלבשה.

שאלה: פעמים רבים נסתפקתי במנהג שבעירנו, שבווידוי שבתפילות, מתחילים: אנא ה' וכו' לבד בשני ובחמישי, ובכל הימים שמרבים בתחנונים, בימים נוראים וביום הכיפורים, מתחילים: 'א-לוהינו וא-להי אבותינו תבוא לפניך תפילתנו', ואין אומרים: אנא ה', וגם במחזורים לא הודפסו מלות אלו כלל, ואם צריך לאומרם מה נשתנו אלו מאלו, וכי בימי תחנונים וסליחה שהיה צריך יותר לאומרם יגרעו?!
תשובה: ודאי שבווידוי צריך לומר בתחילה: אנא ה', וטעות הוא מהמדפיסים שלא הדפיסוהו. שאם לא תאמר כן - מניין להם לעם לאומרו, כשאומרים הווידוי לבד בלי תחנונים?! הלא במחזורים אינו. אלא ודאי שהוא מורגל בפיהם החיוב לאומרו, אלא שכשאומרים תחנונים מתוך המחזורים, ושם אינו מודפס, נמשכו אחריהם ואין אומרים אותו, וכל הטעות הוא מהמדפיסים.

זו היא מחלוקת שנפלה ביני, הצעיר אברהם חיים רודריגס, ובין החכם פלוני אלמוני, מעיר אחרת, שבא מקרוב, פה העיר ליוורנו, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים לשעבר, וגם היום, שבח לאל, לא דבר ריק הוא ממנה, ורצה להתגדל על כל חכמי העיר ורבותינו שעברו נשמתם עדן. ואני הצעיר קנא קנאתי לכבוד התורה, ולכבוד רבותי נשמתם עדן, ולכבוד החכמים אשר בחיים חיותם, להפיל דבריו ארצה, ולהראות שכל דבריו הבל וריק, שרצה לאסור חלב הירך מן התורה, והורה הוראה לאבד ממונם של ישראל, במקום שהיה לו להקל, כמו שתראה בפנים ...
משנים קדמוניות הוחזק בעירנו, מפי סופרים וחכמי הוראה, שבירך אין איסור חלב כלל ועיקר, אלא שמנו של גיר, שהוא אסור ממנהגם של ישראל.

וטוב עין יהדר, מבעוד יום, אחר עניים מרודים, להביאם אל ביתו, והיו באוכלי שולחנו, כדי שימצא את ידיו לאמור בליל התקדש חג: 'כל דכפין ייתי ויכול', כי אם לא יזמינם מבעוד יום, איך ימצא ידיו ורגליו לאמור על שולחנו: 'כל דכפין וכו', וביתו סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא, העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, והן קול לו קול אליו: 'כל דכפין ייתי ויכול', ואין לזרים אתו 'קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים זולתי קול', על כן, כדי שלא ימלא פיו חצץ וימינו ימין שקר, לקרוא דרור ביהודי אחיו ואין כל מאומה בידו, ראוי להזמין מבעוד יום. 'ועניים מרודים יביא בית' בפיוסים ודברים ניחומים כי הוא עיקר הצדקה כי אם ינהג בעצבון וברוח גבוה עמהם הרי הוא מקלקל חיים בחסד, ומי ביקש זאת מידו רמוס האומללים ולערוץ אנוש מן הארץ. אשר על כן יאמר נא ישראל: 'כל דכפין ייתי ויכול' - לדבר על לב העניים האומללים קרואיו, אשר זה עני קרא, והעני כסתה כלימת פניו, ולכן תשיב אמריו קול לו קול אליו.

פרשת 'נשוא' היא הארוכה ביותר בפרשיות התורה. בדרך כלל המנהג לקוראה לאחר חג השבועות חג מתן תורה. מספר הפסוקים שבפרשה זו, הוא מאה שבעים ושישה. מספר זה אנו מוצאים במזמור קי"ט שבתהילים, שהוא המזמור הגדול ביותר שבספר, והפרק היותר ארוך במקרא. מעניין הדבר שגם בתורה שבעל-פה, במסכת בבא-בתרא, שהיא הגדולה במסכתות הש"ס בתלמוד הבבלי, אנו מוצאים מאה שבעים ושישה דפים.
אמנם חז"ל אמרו שיש לחבב תמיד את התורה: 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'. ברם, בסמוך לחג השבועות, יום מתן תורה, מן הדין לעסוק בפרשה הארוכה ביותר, פרשת נשא.

ראש השנה, שהוא בתחילת חודש תשרי, שהכתוב קבעו חובה לדורות, להיות ימי הדין והסליחה בימים הללו. ולפי שקשה על זה, שמדוע הוקבע ראש השנה בתחילת חודש תשרי, שהוא שנה חדשה, ויום הכיפורים בעשרה בו? והלא מן הראוי היה לקובעם בחודש אלול, שהוא סוף השנה, אשר כח בהם לכפר על עוונות כל השנה ולא בראש השנה החדשה. שאין בהם כוח לכפר עוונות השנה שעברה, כחקירת הרב מורנו הרב משה קורדוברו. לזה אמר: 'כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו' - ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: זה יום הכיפורים: כי גדול יום ה', ונורא מאוד דייקא, כלומר, שיום זה לא נמסר ביד שום שר, כי אם הוא בידו יתברך דווקא, ובשם ה' יכנה, ולא לשום שר, כי מי יכילנו, שכיוון שהוא שנה חדשה, לא היה בו כוח להכיל, כי אם בעבור היותו יום ה' דווקא, ומשום כך גדול כוחו של יום הכיפורים, שמכפר אף על עוונות של שנה שעברה וכאמור.

טעם למה תיקנו כשחוזר העולה מן ספר תורה אומרים לו חזק ואמץ. הטעם, לפי שכשעולה לספר תורה יש לו אימת ציבור. לכך אומרים לו חזק. ועוד טעם אחר, שהתורה מתשת כוחו של אדם, לכך אומרים לו חזק.

הטעם אנו עונים: 'אמן יהא שמיה רבה מברך' - כלומר שמתחילה ביקש, שיתגדל שמו, וימליך מלכותו, ויקרב משיחיה, ויצמח פורקניה. והיה ראוי שנאמר אמן סתם, שיחזור על הכל, ולא על פרטי אחד. אלא שאם היו עונים אמן סתם, היה נראה שאנו מצפים משיחנו לתועלתנו. על כן אומר: 'אמן יהא שמיה רבה' - כלומר תכלית הטוב, שיתברך שמו בפי כל הבריות. והעניין השני כבוד והצלחת ישראל. ומתגבורת הטוב, השופע עליהם יגיע לאומות עובדי כוכבים ומזלות, כמו שהיה במן שהיה נמס, והיו שותים ממנו החיות, והאומות צדים אותם וטועמים טעם מן בהם.

'ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת' - 'ציצית' - זה חוטי לבן. 'על כנפי בגדיהם' - לפי שדבר זה נוהג לדורותם, והלבן מצוי בכל עת ובכל זמן, ואין בו חסרון כיס, ולכך יבחרו בו. ועשו רוב הגדיל מן הלבן, שאין 'ועשו' אלא ריבוי, כמו 'ועשתה את צפורניה' - ומתורגם: 'ותרבי'. אבל המיעוט יעשו מן התכלת, וזהו: 'ונתנו על ציצית הכנף' - שהם הלבן, 'פתיל תכלת' יחידי. וכל זה הוא לפי בחירתם, אבל לדין אף אם יהיה הריבוי מן התכלת והמעט מן הלבן אין הקפדה. אלא שהם הנאת עצמם הם דורשים, ויבחרו להם הקל תחילה, שהלבן מצוי בלא טורח. ועוד שאין בו חסרון כיס.

הנה היצר הרע הוא חכם להרע, ואינו מחטיאו לאדם בעל כורחו, אלא אם רימהו בחלקות לשונו, באומרו לו כי בעלי תשובה הם גדולים מהצדיקים, ובמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם יכולים לעמוד. והטעם שכיוון שטעמו טעם חטא קשה להם לפרוש ויתרבה שכרו. ועוד, כי הרי אתה מקיים כפי זה מצוות עשה של תשובה, ואם לא תחטא תחילה, איך תעשה תשובה? וכיוצא.
וזה 'והארץ היתה תוהו ובוהו' - זה מעשה הרשעים, שאומרים שבתחילה צריך קלקול כדי לתקן אחר כך. 'ויאמר א-לוהים יהי אור' - זה מעשה הצדיקים, כי מתחילתם הם אור זהיר. ואיני יודע באיזה מהם חפץ, רחמנא ליצלן, כי טענות היצר הרע הנזכרות לעיל הם טענות חזקות לכך אמר: 'וירא א-לוהים את האור כי טוב' - שבחר במעשה הצדיקים, יען כי במעשה הרשעים אפשר שלא יהיה יכול לחזור בו.

פרשת 'מקץ' תמיד נקראת בציבור בשבת חנוכה. בסוף הפרשה ישנה הערה מיוחדת על סכום התיבות שהוא אלפיים כ"ה. וזהו רמז לחנוכה: 'נר' בגימטרייה: 250. כפול שמונת ימי חנוכה עולה אלפיים ועוד 25 - כ"ה בכסלו. עוד רמז בפרשה להדלקת הנרות לפי בית שמאי ובית הלל. כידוע שבית שמאי אומרים שביום הראשון מדליקים שמונה נרות ואחר כך הולך ופוחת, ואילו בית הלל אומרים הולך ומוסיף - ביום הראשון אחד ובשני שנים וכו'. אומרים האחים לאבא: 'שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמר: העוד אביכם חי, היש לכם אב או אח', ומעין זה חוזר על הדברים יהודה בפרשת ויגש: 'אדני שאל את עבדיו לאמר: היש לכם אב או אח, ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן, וילד זקנים קטן. ונרמז בשאלתו האם אתם מדליקים לפי בית שמאי - 'אח': ביום הראשון - א', שמונה - ח' נרות או אתם מדליקים לפי בית הלל - 'אב'; בסדר עולה א', ב'? ונאמר לו: 'יש לנו אב' - כלומר ביום הראשון א', ביום השני ב' וכו', לפי בית הלל.

והנה באמת אגיד שבח ציבור - קודם דורנו, שהיו בידם מנהגים טובים. ראשונה, שביום שבת קודש רוב הקהל מתאספים ובאים אחר חצות לבית הכנסת, ויושבים ולומדים חבורות חבורות.
יש חבורה שיש לאל ידם ללמוד, ויושבים ועוסקים בהלכות שבת בשבת, והלכות פסח בפסח, והלכות חג בחג, דבר בעתו. ויש חבורה שלומדים אגדה, ויש לומדים בספר הזוהר וכיוצא, ויש חבורה שאינם יודעים ללמוד אלא יושבים לפני החכם הדורש לדרוש להם מעניינו של יום, ומסיים לדרוש להם דבר מוסר וכבושים ודברי אגדה המושכים את הלב.
ויש חבורה שהולכים לבית המדרש, ומביאים תינוקות של בית רבן לפניהם - לראות מה למדו אותו שבוע, ותמיד עיניהם של אלו להשגיח על התינוקות של בית רבן ועל רבם המלמד אותם. כי רוב בני אדם מהמון העם אינם משגיחים על בניהם, וסומכים על אלו הגזברים אשר נתמנו להשגיח על הדבר הזה. כל זה היו עושים ביום השבת כל שבת ושבת.

עשה רצונו של הקדוש ברוך הוא באהבה ובשמחה רבה, ובלב שוקט ובוטח להתפלל בכוונה ובלב שלם ובנפש חפצה, מילים שלמות ולא במרוצה במילים פגומות ובבהלה כמי שפורק עול מעליו, וכנושא משואי שמשליכו מהר. וגם כן בעסק התורה בהתבוננות ושכל טוב להבין ולהשכיל במוצא שפתיו, במתק טוב וניגון ונעימה בדיוק נמרץ, שטוב טפח ועומד מתשעה טפחים ונופל. ...
כמו שאתה יושב לאכול ולשתות ולהתעדן ולשמוח, ולמשוך סעודתך כרצונך, ושונא כל מפריע לך, וישן על מיטתך עד שתיעור משנתך, וכבר אתה שבע רצון, כן תהיה עבודתך לה' יתברך.

מנהג ישראל קדושים, שבחודש רחמים ועשרת ימי תשובה, עושים מפה לספר תורה או פרוכת להיכל, וכיוצא לנו לדעת מה המצווה הזאת, ומה טעם יש בה, באלו ארבעים יום, שהם יותר משאר ימות השנה?
נראה לעניות דעתי, שהטעם פשוט לזה, שכיוון שבאלו הימים, עלה משה לרקיע להתפלל למחילת עשיית העגל, שבסיבתו נשתברו הלוחות, שהיו מחזיקים את התורה הקדושה, ובמנחת יום הכיפורים ירד משה עם לוחות שניות, כדברי רבותינו זיכרונם לברכה. לכך נהגו בתוך הארבעים ימים הללו, לעשות תכשיטי כסף לספר תורה, וגם מפה נאה ופרוכת וכיוצא, דומה קצת למה שעשה משה רבנו.

ושמעתי מפי מגידי אמת, שאירע מעשה בשנת תרל"ג, באישה שהלכה לבית הקברות לעשות זיהרא, והתחננה על קברי הצדיקים על זרעה כמנהג הנשים, וגער בה תלמיד חכם אחד, באמור לה שזה נקרא דורש אל המתים, והוא עון פלילי. ותלמיד חכם אחר חלק עליו ואמר: יפה עשתה זאת האישה, שאין זה נקרא דורש אל המתים, ושאלוני למען דעת מי משניהם כיוון אל האמת. ...
תכלית ההשתטחות, אינו להתחנן אל הגוף הקבור שם - כי הגוף חזר לעפרו, ואינו אלא על השארות רוח הנשאר שם, שתשוב הרוח אל הגוף בעתות מזומנות כמו שאמר, וכיוון שכן אין צד איסור כלל להשתטח על הקברים, שאין זה נכנס בסוד דורש אל המתים כי הרוח תשוב אל הא-להים אשר נתנה.

'כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו ה' א-לוהיך בידך, ושבית שביו' - במלחמת יצר הרע הכתוב מדבר כי הבא להיטהר מסייעין אותו, ועל ידי התשובה תחזיר השבי של התורה והמצוות, שלקח היצר הרע ותחזירם לקדושה. ונראית מילת 'שביו', על פי המנהג הידוע, שבחודש אלול חודש הרחמים, קוראים בספר הזוהר ותיקונים שחיבר רשב"י, זכותו יגן עלינו אמן, וזה אומרו: במה יתרצה עבד אל אדוניו, לבוא אל המלך. מלכו של עולם ולהחזיר השבי ששבתה הצד האחר? על ידי 'שביו' וזה נרמז בתורה במילים: 'ושבית שביו' - שהוא ראשי תיבות: שמעון בן יוחאי וחבריו.

'בעשרה מאמרות נברא העולם' - ונראה, שכלפי עשרה מאמרות שנברא העולם, נאמרו עשרת הדברות שבהם מתקיים העולם, וכנגדן עשר ספירות ועשר קדושות שנתקדשה ארץ ישראל, ואפשר זהו הטעם שכל דבר שבקדושה הוא בעשרה, וכל בית עשרה קדמה שכינה ובאה, לפי שאז מתקיים העולם שנברא בעשרה מאמרות. ואפשר על פי זה לומר, טעם לעשר ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו, וכן זהו הטעם לעשרה תנאים שהתנה יהושע עם ישראל בכניסתם לארץ, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, וכנגדן עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, ועשרה ניסים שנעשו לאבותינו במצריים ועשרה על הים, וכל אלה שמונה התנא והולך.
וזהו הטעם, שהיו עשרה דורות מאדם ועד נוח, וכן מנוח עד אברהם, לפי ש'בעשרה מאמרות נברא העולם', ובכל דור היו פוגמים במאמר אחד עד שפגמו בכולם, והביא עליהם את מי המבול, וזהו הטעם לעשרה מסעות שנסעה השכינה, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, וזהו הטעם לעשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצריים, ועשר על הים.

כללות הנשמות, תכלית ביאתן הוא לקיים כל המצוות, ואולם כל נשמה אוחזת מענף אחד ביותר, וזו היא המורגלת בתלמוד: 'במה הארכת ימים', וכן מה שאמרו פלוני היה זהיר בדבר פלוני, ופלוני היה זהיר בדבר פלוני, ועוד אמרו על פסוק: 'אשר שם שמות בארץ', ששם הילוד גזור מלפניו יתברך, כפי אותה פעולה הנאחזת בשורשו, והשם מורה עליה. דרך משל, מי שבא לקיים מצוות כיבוד אב ואם בפרט, ישים הקדוש ברוך הוא בפי אביו ואמו, שיקראו שמו ראובן, רצונו לומר - ראו בן, בן יכבד אב. ואם קיים מצוותו - נתקיים בו שמו ... והנה דוד, שמו הטוב יורה היותו אהוב לא-להיו ובדחן המלך, דוד - דודי לי ואני לו.

כשמוליכים הספר תורה מבעל המצווה לבית הכנסת, מוליכים לפניו נרות האבוקות של אור הרבה. וזהו הטעם - כמו שכתבנו, שהיצר הרע מסיתו לאדם, שלא יכתוב הספר תורה חדש משום שהוא בדמים יקרים ומחסר את ממונו, והיצר הטוב אומר לו תן למצווה, ראה מה כתוב בה: 'כי נר מצווה ותורה אור' והוא לוקח עצת היצר הטוב ומפזר ממונו ומוציא הוצאות הרבה, ולכך מדליקים נרות הרבה לפני הספר תורה להורות שזה בעל המצווה בעל הספר תורה, לא רצה לשמוע להיצר הרע אלא הלך בעת היצר הטוב וקיים עצתו 'כי נר מצווה ותורה אור'.

בבואי בשנת תער"ג, להתיישב בעיר הקודש, תיבנה ותיכונן, לא הלכתי לכותל המערבי, מפני שראיתי בתשובת הרדב"ז, כי כותל מערבי הוא כותל העזרה, והעומד שם כאילו עמד בהר הבית, ואם כן זבים וזבות, נדות ויולדות, ובעלי קרי, אסורים להיכנס שם

כמעט בכל בתי הכנסת של ספרדים ועדות המזרח וגם במספר בתי כנסת חסידיים, תולים על גבי הקיר 'מנורות' מנורות 'למנצח' מנורות 'אנא בכוח' ועוד. מסביב למנורה לימינה ושמאלה כתובות בין היתר המילים: ממון, צום וקול. המשותף לכולם הוא הגימטרייה 136, על ידי המספר הזה אנו כבר מעריכים את שלושת המילים כשוות. ממון - אינו אלא הצדקה ומעשה החסד, אברהם. צום - עינוי הגוף וכיבוש היצר, הגבורה, יצחק. קול - הקול קול יעקב, בית יעקב, התפארת. הממון - הוא היחס בין אדם לחברו, עזרה לזולת, הממון הוא הכלי החברתי. הצום - בין אדם לגופו לצרכיו, בין אדם לעצמו, הצום הוא כנראה בין כיבושי היצר החזקים ביותר. הקול - בין אדם למשפחתו, לביתו. אהבה.

בארצנו - אר"ץ זבת חל"ב נוהגים ליתן החלק הגדול, שמצניעים אותו לאפיקומן, במפה לבנה על כתפיהם, ומעבירים מכתף ימין אל שמאל לכל אחד, ואומר פסוקים: 'משארותם צרורות בשמלתם על שכמם', 'ובני ישראל עשו כדבר משה', והולך ד' אמות. ושואלים אותו: מהאין באת? ויהי כמשיב: ממצרים, ועוד שואלים: ולאן אתה הולך? ומשיב: לירושלים, ויענו כולם: לשנה הבאה כולנו בירושלים.

'ענתה רחל בראש' - נראה בזה יש לומר, שהרי היא מצוות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות. ואם כן למה צריך טלית כלל ליל יום הכיפורים? ועוד מה לנו להניח טלית בשבילה, הרי הנשים יתעטפו בטלית ויעשו תיקונה, והגם שאנחנו מבני בניו של רחל כמו שאמר אחר כך בדרוש הבא, בעזרת ה' יתברך, אפילו כך היה די לנשים שיעשו זאת. ועוד קשה שהגם שבשאר ימים איזה אישה יניח ציצית ותפילין כמו מיכל בת שאול שהייתה מנחת תפילין, כידוע מרבותינו זיכרונם לברכה, אפילו כך, בליל יום הכיפורים, לא ראינו שיזהיר להם הרבה, שיזהרו כל הנשים בליל יום הכיפורים, אלא ודאי ופשוט שעיקר התיקון הוא על ידי האנשים ואנחנו, בעזרת ה' יתברך, נחיה כלולים, בעזרת ה' יתברך, בכל מכל, ועל זה התיקון הוא על ידי בין עיקר התענית, בין הטלית, בין סוכה, וכזה ראה וקדש. ולא יישאר שום קושיה בעזרת ה' יתברך, כי משכיל על דבר ימצא טוב משפט אמת צדקה ישלום.

טוב לומר קודם קדיש, אחר ברכת התורה וברכת כוהנים פרשת תרומת הדשן כי זמן מצוותה הייתה קודם עלות השחר, והיא טובה להעביר רוחות רעות וליישר ההרהור, ובפרט בפסוק 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה', ואם ירצה להוסיף בפרשת האזינו ... ואם ירצה יקרא סדר קבלת התורה שבעל פה. ... אך עיקרם נתקנו ליחיד, שאינו מתפלל עם הציבור או עבור בני היישובים, שאין להם מניין, שאליהם יאות לומר כולם, ערב ובוקר, חלף קדיש וקדושה וברכו, ונדפסו לזכות את הרבים...
מכל מקום המרגיל עצמו בהם, יתווסף לו בהם כוח וקדושה. ... ואם ירצו לקצר הסדר שבכל יום, יעשו כרצונם, והנה אנו לא הנהגנו עצמנו לומר בכל יום פסוקי 'ועתה יגדל נא כוח ה' במזמור שלפני קדיש, כדי שלא להטריח על הציבור. רק בימים המיוחדים כגון שבתות וראשי חודשים, ובימים שדודים מתמתקים, וכן כל אחד יוכל לקצר כרצונו.

מנהג אמירת הקדיש על המת הוא משנים קדמוניות, וכלל זה מונח אצלנו, מנהג ישראל תורה היא. וכל מנהג ההולך ובא מדור דור, ואין אנו יודעים התחלתו, בטוחים אנו כי הוא יוצא ובא 'הלכה למשה מסיני'. ... כי התפילה הזו שורשה מיעקב אבינו, לכן יש לנו להאמין, שגם האמונה הזאת שישראל מאמינים כי התפילה הזאת מצלת מדינה של גיהנום היא בקבלה אצלנו מדור דור, עד יעקב אבינו. ועל ידי כוח האמונה של כללות ישראל בהקדיש, מכבר הרי הוטבע בה הסגוליות הזאת, שעל ידה ינצל המת מדינה של עונשים הראשונים לאחר פטירתו, ולכן סגולת הקדיש היא ההתחלה לטובת המת.

פירשו על פסוק: 'ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך' - שקשה הכפל: כיוון שאמר 'ה' שומרך', מה חזר ואמר 'ה' צלך'? אלא הורה בזה שהאל יתברך כצל: שדרך הצל לעשות כפי מה שהאדם עושה, אם האדם סוגר ידו - הצל גם כן סוגר ידו. ואם פותח ידו - הצל גם כן פותח ידו. כך האל יתברך, כפי מה שהאדם עושה. אם פותח ידו, הקדוש ברוך הוא יפתח ידו לו, ויריק לו ברכה עד בלי די.

ציוונו הוא יתברך, בשני מצוות אלו: מצוות ציצית ומצוות תפילין. מצוות ציצית להכניע החומר, ולכן שיעורו הוא כדי שיתכסה בו ראשו ורובו של תינוק, כדי לזכך רוב בנין החומר, ומה שנשאר מן החומר שהוא המיעוט בטל ברוב, שהולכים אנו אחר רוב. וכנגד המעיק השני, שהוא היצר הרע, השוכן בין שני מפתחות הלב, ועין ולב שני סרסורי עבירה הם, ציוונו במצוות תפילין בין העיניים, וביד כנגד הלב להכניעו.
והגם שהציצית הוא להכניע החומר, והתפילין להכניע יצר הרע, וגם בציצית נרמז בו, הכנעת יצר הרע ובתפילין להכניע החומר. והוא שהציצית, יש בו שמונה חוטים בכל כנף, עולה לארבע כנפות לשני חוטים, להכניע יצר הרע השוכן בלב. והתפילין מוקף על הראש, והרצועות מגיעים עד הטבור, שהוא רוב בנין החומר. לפי ששניהם כלולים בזה, שהציצית אף על פי שסגולתו להכניע החומר, יש בו גם כן כוח להכניע יצר הרע. והתפילין אף על פי שסגולתם להכניע יצר הרע, יש בו גם כן להכניע החומר, רק שכל אחד מוסיף הארה וסיוע לחברו. ... וזהו טעם למנהגם של ישראל, לחנך בניהם בשתי מצוות אלו, בהגיעם אור לי"ג, לפי שהזמן ההוא הוא התחלת תגבורת חום הטבעי, שהוא זמן תחילת הבחרות, שהאדם מוכן לחטוא. לכן מקדימים רפואה למכתו, שהם שתי מצוות, אלו המונעים אותו מן החטא.

ביום פורים, יביאו את התינוקות לבית הכנסת והגרזן בידם. ויאמרו להם, שיכו על הארץ בעת שומעם שם הנקלה הבזוי והשסוי, 'ויקומו הנערים וישחקו', ויתקע יראת ה' בליבם, ויהיו תאבים ללכת לבית הכנסת. ומנהגם של ישראל תורה היא, ואין לבטלן בשום צד. וזוכר אני בצעירותי, שבשנה אחת הכריזו הממונים, שלא יביאו לבית הכנסת תינוקות, שיש להם גרזן קטן להכות את המן, וציוו למוכרים שלא ימכרו 'גרזן המן' לתינוקות, ושלא יתנו להם גרזן בידם בשום צד. ומורי ורבי, עליו השלום, חרה לו עד מאוד באומרו שזה סוד גדול, להולכים בתמים. וכן כתב מרן בבית יוסף, זיכרונו לברכה, והביאו רמ"א, זיכרונו לברכה, בהגהה, שאין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם קבעו . ... ואם כן אין למנוע מנהגם של ישראל.

למדנו גודל הענווה ועוצם החסד, אשר עשה עמנו, מלבד כל החסדים אשר נעשה עמנו מלפנים. וזה בהתעוררות הגדול הלזה יום הדין, על ידי השופר, המביא החרדה הגדולה. כמו שנאמר: 'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!' - שאין ספק שזה החסד הוא גדול מכל החסדים. ... שתחת היותנו ראויים לעונש גמור, אם מצד חיוב השכל כמי שבארנו, ואם מצד חיוב הטבע. הוא מעורר, ומזהיר, ומזכיר לנו עניין התשובה, להציל נפשנו משחת. ומלבד כל זה היום, זה ההתעוררות בזה היום, כי ה' שופטינו, וכונן למשפט כסאו, 'ישפוט תבל בצדק' יעיר לנו אוזן כלמודים. אין ספק זהו חסד גדול בפני עצמו.

'אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון. בשמך יגילון כל היום, ובצדקתך ירומו' - אפשר לומר בדרך הלצה בזה הסמיכות של אלו שני פסוקים, במה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, כל מי שנאמר בו 'אשרי', יש לו שכר בעולם הזה ובעולם הבא. והנה ידוע ששכר מצוות בזה העולם - אין. אומנם השמחה ששמח בעשות המצווה, אותו השכר של השמחה אוכלו בעולם הזה וגוף המצווה צפון לעולם הבא.
זה אומרו: 'אשרי העם'. וכיוון שאמר 'אשרי' יש להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא. ושמא תאמר הרי שכר מצוות בזה העולם - אין, ואיך אומר 'אשרי' - שיש להם בעולם הזה ובעולם הבא. לזה אמר: על מה אמרתי 'אשרי' - בשביל ש'שמך יגילון כל היום', שעושים המצוות בשמחה, וכיוון שכן, יש להם שכר השמחה בעולם הזה ושכר המצווה בעולם הבא.

'מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות, ובבתי מדרשות, ובמבואות האפלים, ועל גבי החולין ברשות כהן'. - וזה מה שאמר התנא: 'מדליקין' - רצונו לומר דורשים לרבים ומלמדים אותם, וזהי כעין הדלקה שמדליק מנר לנר, כן הוא מלמד לרבים, ומאיר ומדליק לשכלם ונשמתם. ואמר: 'שמן' - שהתורה נמשלה לשמן, כמאמרם זיכרונם לברכה על פסוק: 'וחובל עול מפני שמן' ועל פסוק 'לריח שמניך טובים'. ואמר: 'שריפה' - רצונו לומר: ובתוך הדרשה, יהיו דברי תוכחה השורפים את הלב, וזה יהיה: 'בבתי כנסיות ובתי מדרשות' - ששם הוא מקום הוועד לכללות העם, ובפרט: 'במבואות האפלים' - רצונו לומר: במקום שיושבים אפלי השכל, ואינם מכירים בין טוב לרע, צריך לדרוש להם וללמדם ולהוכיחם. וכן 'על גבי החולים' - רצונו לומר שאינם אפלי השכל, אלא הם קולי האמונה, שאינם חזקים באמונתם, שלא מצאו מי שיבינם בראיות מופתיות עיקרי האמונה. ... ועל זה אמר שצריך לדרוש להם ולהודיעם ולהוכיחם.

על מה סומכים הספרדים, שכולם אוכלים סעודת הצהריים מאוחר, אחר זמן מנחה גדולה, לפני שיתפללו, ומתפללים מנחה בערב, לכאורה נגד ההלכה, ואין פוצה פה ומצפצף. ...
בזמנם היו הגופות חזקים, והיו מסתפקים רק בשתי סעודות ביום: אחת סעודת הבוקר שאוכלים אותה זמן מועט לפני הצהריים, ושוהים עד הערב עד אחר תפילת ערבית, ואז אוכלים סעודת הערב כפי שמוכח בכמה מקומות. ואז היה קל להם לקיים הגזירה, כי מאליה מתקיימת. אבל בזמן הזה, שהגופות נחלשו וכל העולם נהגו לאכול שלוש סעודות ביום: סעודה קלה בבוקר, וסעודה שנית בצהריים, ועוד בערב סעודה אחרת. ולכן סעודת הצהריים בטבע הדברים נקבע זמנה תמיד, אחר שהתחיל זמן מנחה גדולה, ולכן נתבטלה הגזירה. וכי תאמר מי ביטל אותה? והלא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין ... והכוונה ידועה שם, שהגזירה נתבטלה מאליה, כיוון שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. וחוזרים לכלל הגדול שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה. ובשעת הגזירה, חשבו שרוב הציבור יכול לעמוד בה, וכיוון שראו שאינו כן נתבטלה מאליה, וכן גם גזירה זו, כיוון שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, נתבטלה הגזירה מאליה.

בשבת אנו אומרים איש לרעהו 'שבת שלום', והטעם הוא, כי בשבת אנשים בטלים ממלאכתם, וישבו קבוצות-קבוצות לדבר דברים בטלים, ומזה הם באים לידי מחלוקת ומריבות, ולכן כל אחד אומר לחברו: 'שבת שלום', להזכיר לו שיהיה רק השלום. ובזה פירשו כוונת הכתוב: 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת' - רוצה לומר: 'לא תבערו' אש המחלוקת, הנולד מ'כל מושבותיכם' - ישיבת קרנות, 'ביום השבת', וזה יהיה על ידי שלא לשבת במושב לצים ולהעביר השבת הקדושה בדברים בטלים.

'אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל. שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קדש קדשים'. - לכן קבעו בכל קהילות ישראל לקרוא שיר השירים בערבי שבתות בכוונה ובנעימה, ויזהרו מאד באמירתו בדקדוק התיבות, ולא יפסיקו באמצע קריאתו אפילו בדברי תורה.

מה שנוהגים, במקום שאין אתרוג מצוי - שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות. המנהג פה, שהמורה צדק שולח לכל הקהילות אתרוג ולולב ומיניו, ואחד, מיחידי הקהל הקודש, קונה המצווה הזו, והוא נותן לכל היחידים לברך, והוא נקרא 'מזכה' - כי הוא מזכה את הרבים לצאת ידי חובה.

טעם שנוטלים ידיהם לטיבול שמטבל הירקות במי מלח, מה שאין נוהגים כן כל השנה ליטול הידיים לדבר שטיבולו במשקה - רק מה שנעשה אצלנו בכנופייא וברעש דבר, נשמרו אצלנו מהמנהגים הקדומים בתוקפם, ולפי שהיה מנהגם של ישראל בשנים קדמוניות ונשאר רישומו ניכר בליל פסח, שמעשהו נעשה בפומבי, וערוך הכול לפני כל אחד בסידורו שלו, על כן לא נשכח רישומו.

'שכר של כלה דוחק' - אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שאפילו יש לו כמה עבדים, יטריח עצמו ויקנה בידו מה שצריך לו לשבת, ולא על ידי שליח. וזהו כוונתם 'שכר של כלה' - הכלה היא שבת המלכה 'דוחק' - כלומר, שדוחק את עצמו וקונה בידו צרכי שבת. זה האיש ודאי יבוא על שכרו מושלם. כמו שהיו עושים רבותינו זיכרונם לברכה, שהיו נוהגים בעצמם להכין דבר מה לכבוד שבת: רב חסדא היה מחתך את היקר דק דק, רבה ורב יוסף היו מבקעים עצים, רבי זירא היה מדליק את האש, ורב נחמן היה מתקן את הבית ומפנה כלי החול, כמובא במסכת שבת, רב ספרא מבשל, רב הונא מדליק את האש, ומהם ילמד כל אדם ולא יאמר: לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו, שמכבד השבת.

תורת אם אינה רק כתוספת לתורת אב. המנהגים והמסורות אינם עוד נדבך נוסף מעל גבי ההלכה, הם למעשה התוכן הפנימי העמוק של קיום ההלכה. בהלכה למשה מסיני נקבעו גדרי המצוות, הביצוע המעשי, התוכן הפנימי והרגש העמוק שבמצוות נוצר על ידי המנהגים, וכיוון שעיקר תכלית המצווה אינו בעצם קיומה, אלא ברגשות ובצורה של העושה המתפעל ממנה, כך המנהגים והמסורות חשובים לא פחות מגדרי המצווה עצמה.
כדוגמא ההלכה מחייבת עונג שבת ככתוב: 'וקראת לשבת עונג', אולם ההלכה אינה קובעת מהו עונג. ההלכה יכולה לצוות על פעולה ואפילו על רגש, אבל אינה יכולה ליצור אותו, את הצורה והרגש קובע האדם עצמו, ברצותו מאריך וברצותו מקצר, ובשיעור גודל נפשו מתרגש ומתפעל ממעשה המצווה. המנהג והמסורת שהתפתחו על ידי קיום המצווה בפועל, הם שקובעים לנו מה הדרך המעשית לעונג שבת ומתרגמים את חיוב המצווה לשפת המעשה.

אדם אשר זכה לבן בכור פטר-רחם, מגיע השלב השני לאחר המילה, במצוות פדיון הבן, שציוותה תורה: 'קדש לי כל בכור' ו'בכור בניך תפדה', וגם תחנה זו רמוזה בפרשתנו במילה 'בראשית', כפי שאמרו המפרשים: בראשית – ראשי תיבות: בנך ראשון אחר שלושים יום תפדה. ואף מצווה זו, היא חלק מהתיקון שהוטל על האדם בהיותו בעולם במסגרת הפסוק: 'אשר ברא א-להים לעשות'.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל האומר שירת הים בכל יום בשמחה, מוחלים לו כל עוונותיו, שנאמר: 'ויסע משה את ישראל מים סוף' - שהסיעם מעוונותיהם בזכות שאמרו שירה. עוד דרשו: 'גוי מקרב גוי' - מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו עובדי עבודה זרה'. עד כאן. ובזה יבוא על נכון שלכך דרשו: 'ידע שעתידים לומר זה אלי ואנוהו' - כלומר לומר שירה. ועל ידי השירה נמחלים העוונות, לכך ראוי לגואלם מי שגאל את האבות הוא יגאל את הבנים בקרוב. אמן כן יהי רצון.

מסופר על גדול אחד, שהיה רוקד בשמחת תורה בהתלהבות גדולה, והיה מושך אליו את כל הקהל בהתלהבות. והנה פעם אחת, הרב רואה קבוצה קטנה של אנשים בזמן הריקודים, שיושבים להם בקרן זווית. ניגש אליהם הרב וביקשם להצטרף לשמחה ולריקודים. אמרו לו: כבוד הרב אתה מגיע לך לשמוח מפני שכל השנה אתה יושב ושוקד על התורה, אבל אנחנו היינו עסוקים במסחר ובטרדות אחרות, וממילא לא למדנו כלום, ולכן אין לנו על מה לשמוח. ענה להם הרב: הלא ידוע לכם שיש שני חתנים בשמחת תורה. האחד חתן תורה והשני חתן בראשית, ולכן מובן שכל האנשים צריכים לשמוח וזאת משום שאלו שישבו ולמדו כל השנה הם בגדר 'חתן תורה' - שסיימו את התורה עד פרשת וזאת הברכה, ולכן יש להם על מה לשמוח. ואילו אתם נכללים בגדר של 'חתן בראשית' - כלומר להתחיל ללמוד את התורה מתחילתה. ובזה אתם צריכים להיות שמחים שיש לכם את ההזדמנות הזו.

מתובלים ומחוברים לדברי תורה, המתאימים למידותיו ולמעשיו של הנלקח לבית עולמו, ומזה יוציא תועלת לשומעים, כי בזמן שלבו של אדם נכנע, הוא קרוב לשמוע דברי חכמים, כי רוב הדרשות בזמנים ידועים, רובם להיות בהם מילי דבדיחותא, ערבים לשומעים, והמון העם שוכחים הנמשל, ורק המשל שנשאר בזיכרונם, מה שאין כן בבית האבל, יש הכנעה גדולה גם לשומע וגם למשמיע, ויוצא האדם משם עם קצת הכנעה של 'והחי יתן אל לבו', להתעורר לתשובה וליראת שמים.

כשאומר החזן איזה פיוט, כנהוג שאומר בחגים ובמועדים בניגון, יבחר שיהיה מהניגונים המכניעים את הלב ומביאים מורא ופחד, מסודרים כראוי, כאילו ברוח הקודש נאמרו, כגון שירי הקדמונים ושירי כבוד מורנו רבי ישראל נאג'אר, זכר צדיק לברכה, אשר העיד עליו האר''י הקדוש, זכרונו לברכה, שהיה ניצוץ דוד המלך, עליו השלום, וברוח הקודש אמרן. ומה גם, אם הם שירים מסודרים, על פי הקבלה - לפי שהניגון וסדר הדברים מכניס יראת השם בלב השומעים, ונותנין ליבם אל התפילה.

יש איזה מתלוננים ומתרעמים על ההרגל והמנהג, אשר נוהגים איזה אנשים ונשים וטף, זקנים עם נערים, בבואם להשתטח על מצבת הצדיק, זכותו יגן עלינו אמן, או כשנודרים לו במקומם על בקשתם שתבוא להם, הם דורשים ומבקשים בשם הצדיק בעצמו, שנראה כאילו כל מטרתם ובקשתם היא מאת הצדיק ולא מהשם יתברך, חס ושלום. וצריך לעוררם ולהודיעם מזה, שלא יטעו בלשונם, אלא צריכים הם כשדורשים ומבקשים איזה דבר, תהיה כל כוונתם, וגם בפיהם ימלאו, שהם מבקשים את בקשתם מהשם יתברך, המשפיע הטוב לכל בריותיו, 'ומשביע לכל חי רצון'. והשבתי להם שבלתי כל ספק כך היא כוונת כל ישראל המבקשים את בקשתם, לשאול את שאלתם מהשם יתברך, ששולחנו ערוך לכל, ומה שהורגלו לדרוש בשם הצדיק, זכותו יגן עלינו אמן, הכוונה הוא שבזכותו ימלא ה' את בקשתם, והצדיק בעצמו יעתיר ויתפלל בעדם לפניו, יתברך, למלאת את רצונם, מצד שהוא חביב ואהוב לפניו יתברך, 'ורצון יראיו יעשה'. והצדיק הוא רק כצינור הגדול, המשפיע הטוב מלפני השם יתברך, לכל המסתופפים בצלו, וביותר ביום הילולה שלו, כי הוא המאיר באור תורתו, וזכותו לכל הבא ליטהר, ולשוב ולבקש מהשם יתברך איזו בקשה, שיעתיר בעדו לפניו יתברך, לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו.

כשחוזרים מבית הקברות תולשים עשבים, על שם: 'זכור כי עפר אנחנו' - גם הוא רמז לתחייה על שם: 'ויציצו מעיר כעשב הארץ', ורוחצים ידיהם, ואין לרחוץ אלא בכלי, ואין ליטול הכלי מידי מי שרחץ, אלא נוטלו מהארץ.

כתב עוד הרב מהרי"א אלגאזי ... וזה לשונו: 'ישראל ששים עליה, שכל שאר מצוות אינם מוכרחות כל שעה, כגון תפילין מזוזה וציצית, אינם כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ. אבל זו מעידה עליהם לעולם, כפי שאמרו במסכת מנחות, בדוד המלך, עליו השלום, שראה עצמו ערום בבית המרחץ ונצטער, ואמר: אוי לי שאני ערום מכל מצווה, כיון שנסתכל במילה שבבשרו, נתיישבה דעתו. עד כאן.
וסיים הרב זיכרונו לברכה, שהכוונה בזה, שרבן שמעון בן גמליאל, קשה לו בתחילה: איך קבלו ישראל עליהם מצווה זו בשמחה? ויש בה חילול שבת החמורה, שהיא מתנה טובה לישראל ...
וכמתרץ לזה מביא טעם, כעיקר, שפירש דוד המלך, עליו השלום, שראויה לקבלה בשמחה, משום שהיא תדירה ומעידה עליהם לעולם, מה שאין כן שאר מצוות. ואם כן נמצאת השבת 'מקודש', ומילה 'תדיר'. והתקשו בפרק כל התדיר: 'תדיר ומקודש איזה מהם עדיף', ולא הוכרעה. וכתב רבינו עובדיה מברטנורא, זיכרונו לברכה, שתדיר עדיף ממקודש. ועיין טעמו בתוספות יום טוב, זיכרונו לברכה. ולפיכך אף כי שבת 'מקודש', מכל מקום מילה שהיא 'תדירה', ומעידה עליהם בכל רגע ובכל עונה, עדיפה מ'מקודש'. ...
ועל פי זה יבוא על נכון, לעניות דעתי, כוונת הפסוק: 'אשרי אנוש יעשה זאת' - שהיא המילה. 'ובן אדם יחזיק בה' - אפילו אם חלה בשבת, ולא ירפנה, מטעם בעיית התלמוד: 'תדיר ומקודש איזה עדיף', ולא הוכרעה, ויתפוס לחומרה. אלא אפילו הוא 'שומר שבת' עם כל זה 'מחללו', על ידי המילה.

נר התמיד, שנוהגים להדליק בבתי כנסיות בשמן זית או בשמנים אחרים הכשרים להדלקה, ועתה חדשים מקרוב באו, כי בא לכאן רב אחד, אשכנזי אשר נעשה רב בשנגהאי, יגן עליה א-לוהים, והורה לבטל נר התמיד ולהדליק במקומו אלכתריך, כי אורו רב, וגם נהגו בכל תפוצות אנגלייא להדליק במקום נר התמיד אלכתריך. ועל כן לשאול הגיעו אם מותר לעשות כך, כי ידוע שהתורה אמרה: 'ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד' - והאלכתריך הוא שמן אדמה, לא יקרא שמן ולא נר. ...
מוכח מדברי השולחן ערוך, שאין החיוב בבית הכנסת להדליק דווקא בשמן זית, שהרי בסימן קנ"א כתב: נוהגים להדליק בהם נרות לכבדן. עד כאן. ולא כתב מצווה מן המובחר בשמן זית. ובעניין נר שבת כתב: שמן זית מצווה מן המובחר, עיין שם.
ועל כן, אם קשה עליהם להדליק שמן זית, וכוונתם להדליק חשמל לכבוד בית הכנסת להאיר היטב, אין למחות בידם אם נהגו בזה. וה' יתברך יאיר עינינו בתורתו, אמן.

'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' - מנהג ישראל לומר קודם קריאת דבר משנה או הלכה משנה זו. ונראה לתת טעם במה שאמרו זיכרונם לברכה: 'כל המחזיק ביד לומדי תורה נחשב לו כאילו לומד כי בצל החכמה בצל הכסף'. - נמצאנו למדים שכל המחזיק ביד לומד תורה כאילו עוסק הוא בעצמו, שהוא גורם לתלמיד חכם שילמוד ונוטל שכר כיוצא בו.
וזה אומרו: 'כל ישראל' - כל לרבות המחזיק, ולכן קודם כל לימוד אומרים זאת המשנה לרמוז שגם המחזיקים נוטלים שכר כאילו הם עוסקים עמהם, ומביא ראיה שנאמר: 'ועמך כולם צדיקים'. וקשה - הרי יש כמה אנשים שלא עוסקים בתורה? - אלא על ידי שמחזיקים בידם, ומפרנסים אותם, חולקים עמהם בשכר ואם כן כולם צדיקים.

אם הברכה צריכה קודם ההדלקה או אחר ההדלקה היא מחלוקת הפוסקים, וראיתי נוהגים כשהאיש מדליק - מברך קודם, והאישה אחר שתדליק, וכל אחד יעשה כמנהגו.

לשאוף טבקו, שהוא אבק של נחיריים בבית הכנסת - ...
והנה שעתה, נתפשט המנהג לשאוף ולהזמין, ואם אינו שואף כמעט תהיה דעתו משובשת, וגם אם אינו מזמין הסמוך לו, יבוא לידי איבה חס ושלום, שלא יעלה על דעת המוני העם, שיש חשש איסור - כיוון שרוב הציבור והתלמידי חכמים מזמינים זה לזה.
ועל כל פנים, אני הקטן נוהג שלא לשאוף מ'יוצר' עד אחר 'נפילת אפים', ואם יזמין אותי איזה אדם, לוקח ממנו ואיני שואף אותו, אל שדי יעזרנו לעשות רצוננו כרצונו, ויהיו כל מעשינו לשם שמיים.

צריך להקנות לדור הצעיר, ידיעה אמיתי ושורשית, במנהגים היפים, במסורת הדתית האמיתית, בשמחתו – בעיתות של שמחה, ולהפך – יגונותיו בעיתות של צרה. שירתו ספרותו, מנהגים דתיים בבית הכנסת, בחגים ובמועדי ישראל, שבתות וימים טובים.

כבר נודע, שאיזה חוב היוצא על האישה, אם בעל פה ואם בשטר, כל שנעשה לאחר היותה לאיש, לא ניתן לגבות כל עיקר, בהיותה תחתיו, משום מין נכסים: לא מנכסי הבעל, מאיזה אופן שיהיה - לא מאותן ששעבדן לה בכתובתה ... לא מהנכסים שנפלו לה משהשיאה - אם בירושה אם במתנה, זולת מאותן שנפלו לה על מנת שאין לבעל רשות בהן.

כתב ב'דרכי משה' משם זוהר הקדוש: 'אבי הבן אומר פסוק: 'אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך' והעומדים שם יאמרו סוף פסוק, דהיינו: 'נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך'. וכתב שם: שכל מי שאינו עושה כן, מוציא עצמו מכלל עשר חופות, שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבוא, ועל כן עשרה תיבות במקרא ולא ראיתי נוהגים כן. עד כאן לשונו.
ופה צובא, יגן עליה א-לוהים, מנהגינו לאומרו, וגם מנהגינו כשמביא אבי הבן הילד על זרועותיו מתחיל ואומר: 'זבחי אלוהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה, הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים, אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, אז יעלו על מזבחך פרים', ופסוק: 'אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי, אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי', ואחר כך אומר פסוק: 'שמע ישראל' עד סופו, והעם כופלים אותו, ואומר פסוק: 'אנא ה' הושיעה אנא' והקהל כופלים אותו, וכן 'אנא ה' הצליחה נא' וכופלים אותו, ואחרי זה אומר: 'אשרי תבחר', ואחר זה אומר להקדים: יודו לה' חסדו, ברשות מורי ורבותי, ברוך אתה ה', א-לוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

רק האמת, שעם כל מה שיש בידינו, מסורה מרבותינו, וכגון שזכינו לשמוע רבות, ולקבל דרך והנהגה מרבינו, ראש הישיבה, הסבא הקדוש רבי עזרא עטיה, זכר צדיק לברכה, וכל גדולי ירושלים שהתחממנו לאורם. מכל מקום, מוכרחים כל ימינו להדבק באדם גדול, מהשרידים אשר ה' קורא, לשאול אותו על כל צעד ושעל, ולנהוג על פי הוראותיו, כי עיקר שמירת התורה היא דרך חכם שחי, ויש לו סיוע מהשמיים, להורות את הדרך, ולומר לנו מה הקדוש ברוך הוא רוצה מאתנו כעת. ולכן 'ממשיך דרך אבותיו ורבותיו', אין הכוונה בדווקא, שעושה כל מה שאביו ורבו עשה.
ואנשים טועים, שמחפשים שהממשיך יהיה ממש בבואה של קודמו. זה גדר חיצוני שהעולם רגיל אליו. העיקר זה, ממשיך דרך הנהגת קודמו, להרביץ תורה, ולרבות פעלים לעבודת ה', ולהורות דרך כיצד לקדש שם שמים בעולם. וזה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אין מלכות אחת נוגעת בחבירתה כמלוא נימא' - כלומר אין קשר ונגיעה ממלכות אחת להבאה אחריה, ולכל אחת יש טכסיסי המלכות משלה. והעיקר שיהיה 'מלכות הארץ כעין מלכות הרקיע' כלשון חכמינו זיכרונם לברכה, כלומר לעשות כאן מלכות של עבודת ה' יתברך, על פי ציווי מלכות הרקיע בדרך התורה.

מקובלים אנו שצריך לתקוע בתקיעת שופר מיושב ומעומד עד שבא למניין של מאה קולות. וכך אמרו בגמרא, אולם הוסיפו עוד תרועה גדולה עד שבא למניין של מאה ואחד קולות. ויש בכך הרבה טעמים.
ויראה לומר בעזרת ה', רמז נאה מהמזמור שאנו אומרים בראש השנה: 'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו' - ולכאורה יש להתבונן מה עניין לומר: 'בכסה', היה צריך לומר: 'במכוסה' - היינו שהירח אינו נראה בעולם אזי ראש השנה. אלא שיש רמז דווקא במילה זו, שכן 'בכסה' יבוא בחשבון של מאה ואחד, ובאופן הזה, שאם ניקח את האותיות הנסתרות של המילה 'ליום' יצא גימטרייה: מאה ואחד. צא וחשוב: ל-מד 44, י-וד 10, ו-או 7, מ-ם 40, בסך הכל 101. הרי ש'בכסא ליום' - שבמילות המכוסות במילה 'ליום', יצא בדיוק מנין של מאה ואחת תקיעות. וזה: 'תקעו בחודש שופר', וכמה תקיעות? - כמניין הזה מאה ואחד תקיעות.

רבינו נהג בליל ט"ו בשבט לברך על כל סוגי הפירות, וזה היה באופן שכל אחד מברך ומכוון להוציא את כולם ידי חובה, ולאחר מכן אוכלים כולם מאותו הפרי. לאחר מכן חברו היה מברך על הפרי האחר ומכוון להוציא את כולם. ומנהג זה הוא אחד ממנהגי המערב.

כתוב בשולחן ערוך: 'כשיכנס לבית הכנסת יאמר: התכבדו מכובדים. ועכשיו לא נהגו לאומרו' - בשולחן ערוך כתב: 'לא נהגו' אבל ב'לבוש' משמע שאסור לאומרו, משום שנראה כיוהרה. וזה לשון הלבוש: 'ודווקא בימיהם היו נוהגים כן, שהם היו חסידים מפורסמים ויראי א-להים, והיו יודעים שהשכינה ומלאכיו תמיד עמהם, אבל עכשיו בזמן הזה נתבטל הדבר מלאומרו, מפני שאין בדורנו חסידים מפורסמים כל כך, ואם היה אחד אומר כן, היה נראה כיוהרה, לכך אין אומרים אותו כלל.

מדרש: 'מי יאכילנו בשר?' - מכאן שמדליקים נרות בשבת. עד כאן. ונראה על דרך מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שכל מה שהיו רוצים לטעום במן היו טועמים, ואם כן קשה: למה היו מתאווים לבשר, כיוון שהיו טועמים אותו? אם כן, על כורחך שהיינו הטעם שאינו דומה אוכל ורואה, לאוכל ואינו רואה. וכמובא בש"ס: זה מי שיש לו סעודה, לא יאכלנה אלא ביום או באור כעין יום, אם כן ממילא שצריך להדליק נרות, שהרי צריך לסעוד כפי הכתוב שלוש סעודות היום, ואם אינו מדליק הווה לו כמי שאינו אוכל, ולא קיים עונג שבת שהיא סעודת שבת.

אם חייבות בברכת התורה אם לא - והנה השולחן ערוך אורח חיים כתב משום 'האגור', זיכרונו לברכה, שנשים מברכות ברכת התורה, עיין שם.
והרב הגדול, עטרת ראשינו, מנביאים ראשונים, מרן אבא, ישמרהו צורו ויחיהו, בספר 'חקרי לב' אורח חיים שם, עמד על זה, והעלה שאין להם על מה שיסמוכו לברך ברכת התורה. ואני לגבי אבא כחומץ לגבי יין, שועל בן ארי, וידעתי מיעוט ערכי פחות שבערכין ותולעה 'ולא תענה על רב' נאמר, ואל באתי אלא להחזיק המוחזק, שהחזיקו בנות ישראל לברך ברכת התורה, וצריך לחוש לכבודן, המתעטרות בעטרת התורה, לבקש מהן מנוח, שאפשר ליישב מנהג בנות ישראל. ...
אף למי שכתב שכיוון שאסור לכתחילה, אפילו כך, יש לומר שכיוון שמותרת בדיעבד, יפה תברך, שהרי לפי שתפלות רק לכתחילה, אם כן יפה תברך, שכבר למדה ללמוד ובאת לברך, הרי עתה רשות היא ולא איסור, שעל האיסור שעבר אביה ללמדה - עבר, ומכך יפה יכולה לכתחילה לעסוק בתורה שבכתב ויכולה לברך. ולפי זה יש לומר, שאף אם נתפוס כמו מי שסבר, שאינן מברכות במצוות עשה שהזמן גרמא, בברכת התורה, יש לומר שתברך, כיוון שכבר יודעת ללמוד תורה, ואין איסור ללמוד, שאינו נחשב תפלות, ואם כן הרי עוסקות בתורה ויכולות לברך.

הנה ישנו הטעם, שאין מסיחין בסעודה, משום שמא יקדים הקנה לוושט ויבוא לידי סכנה. ויש עוד ב'בית מנוחה', שהטעם שאין אנו נזהרים בזה, משום שאין אנו אוכלים בהסבה, שבהסיבה דווקא יש חשש שמא יקדים. ועוד שמעתי יש טעם אחר ל'אין מסיחין' כדי שתהיה דעתו מיושבת באכילתו ויוכל לכוון ולמשאו כח הרוחניות, שהוא לברר הניצוצות שבמאכל, כידוע מדברי המקובלים, ויוסף כח בדעתו ובנשמתו. ואם יסיח דעתו וידבר עניינים אחרים, אין כח אחד עושה שתי שליחויות, שייתן דעתו למה שאוכל ולמה שמדבר ביחד, שעל ידי הדיבור יסיח דעתו, כאשר פירשו במה שאמרו זיכרונם לברכה: 'דאגה בלב איש ישחנה' - אל תקרא ישחנה אלא ישיחנה - שהכוונה שלא תבין יסיחנה מדעתו, אלא על ידי שישיחנה לאחרים. ואם כן פה: אם ידבר יסיח דעתו מכוונת האכילה, ולכן הוציאה בלשון 'אין מסיחין', ולא 'אין מדברים', לרמוז שהטעם הוא בשביל הסחת הדעת.

הרמב"ם, זיכרונו לברכה, בספר 'היד הגדולה', פתח דבריו היה בזה הלשון: 'יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא'. נראה שכוונת הרב זיכרונו לברכה היה לפתוח תחילת ספרו בשם הויה, ולכן רמז במלות אלו שם הויה, כי כן ראוי למחבר ספר לפתוח בשם השם. ונראה שלמד הרב זיכרונו לברכה דבר זה, ממה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה בגמרא, שכתבו לו לתלמי המלך: 'א-להים ברא בראשית', ולא כתבו לו: 'בראשית ברא א-להים' - שיש מקום לטעות, שיש שם שתי רשויות, חס ושלום. מכאן שמן הראוי לפתוח בשם השם, שאם לא כן אין כאן מקום לטעות. ומה שפתחה התורה ב'בראשית', ולא פתחה בשם 'א-להים' מפני שכוונתו יתברך היה לברוא העולם באות הבי"ת ולא באות אל"ף כמאמרם זיכרונם לברכה.

'ואל תרבה לעשר אומדות' - ידוע שהמעשר אסור לאכול ממנו כל שעדיין התרומה בתוכו, וקרא לכל דבר הנאסר בלשון מעשר. ואמר הגם שיעצתי אותך להחמיר על עצמך בדברים שהם מותרים, לא אמרתי אלא בדברים המסופקים לך אבל הדברים שהם כבר אומדות, ואתה יודע פסק דינם שנפסק באומד הדעת של חכמים, אל תהי צדיק הרבה לאוסרם עליך, שדייך במה שאסרה התורה.

טעם למה אות ה' סגולה לינצל מעין הרע - שה' חומשי תורה הם כנגד ה' תיבות בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. ולזה נהגו העולם להרים פיסת היד, שיש בה ה' אצבעות, נגד עיני הרואה ואומרים לו: עלי עין. ואחר שיוסף נתברך שלא תשלוט בו העין הרעה, לפיכך ניתווספה לו ה' - 'עדות ביהוסף'. ולזה נהגו העולם לכתוב אות ה' של כסף, ולהניח בראש התינוק.

אין ראוי לשנות ממנהג המקום, וגדול כוח המנהג, עד שאמרו 'מנהג מבטל הלכה'. והן אמת שיש מנהגים רעים - שראוי לבטלם, אבל צריך פלס ומאזני משפט, שאם יש בו סרך איסור, ואין להם על מה שיסמוכו, בוודאי ראוי לבטל המנהג בחוזק יד...
ואם הוא ירא שמים, ורוצה לצאת ידי כל הדעות, או לנהוג שום מנהג של חסידות על פי האר"י ז"ל, יתהלך בתום לבבו, בקרב ביתו, ולא יתראה בפני רבים, אם לא שהוא מפורסם בחסידות, וכל העם עונים אחריו מקודש, ולא יהא מוחה באחרים שאין עושים כן.

אם מה שאמרו 'כל עצמותי תאמרנה' - שינענע האדם עצמו, לא בתפילה אמרו, אלא בזמירות ובשאר התפילה, אך לא בעמידה. ויבחן, כי המנענע - אי אפשר לו שיכוון. והעומד בריא כאולם - יכוון יותר ויותר, וזה בחון. גם אין דרך ארץ לפני המלך לנוע כעצי היער מפני רוח, וכתיב 'עצי שטים עומדים' - שרפים עומדים כעצים נטועים.

דעת מרן זיכרונו לברכה שאסור לטפח ולספק ולרקד וכו', אבל לכבוד שמחת התורה - מותר, ודווקא לכבוד שמחת התורה – מותר, משום כבוד התורה, אבל לכבוד חתן וכלה אסור. ...
וזה שכתב מרן זיכרונו לברכה לעיל וזו לשונו: 'ויש מתירין לומר לגוי לנגן בכלי שיר בחופות', עד כאן. שם שונה - שהוא 'שבות', ובמקום מצווה, שהניגון בעצמו הוא 'שבות', ואמירה לגוי 'שבות', הווי 'שבות דשבות' במקום מצווה. אבל כאן בטיפוח וסיפוק וריקוד שחד שבות הוא - לא התרנו אלא לכבוד שמחת התורה. ומכל שכן, לכבוד סעודת מילה, שאסור לדעת מרן ז"ל.
אבל דעת מורנו הרב שלמה לוריא ב'ים של שלמה' - לכבוד התורה ולכבוד החתן שווים, שמותר בשניהם. על כן יש להיזהר האדם שלא לטפח ולרקד בסעודת מילה בשבת, ואפילו בסעודת חתן וכלה גם יש להיזהר כדעת מרן זיכרונו לברכה. ומה שנהגו בעירנו לטפח ולספק בליל שבת כשחל המילה ביום השבת יש להם על מה שיסמוכו.

כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, ככתוב: 'טוב לו עמך'. ומוסיף בירושלמי, שאם יש לו רק כרית אחת, שייתן אותה לעבד. וצריך להבין, הרי עבד זה גנב, שלא היה לו לשלם ונמכר בגניבתו כדי להחזיר את הכסף. האם לגנב צריכים לתת כזה כבוד ועוד יותר מהבעלים. אלא שהתורה רצתה לשקם את האדם הזה. ישנם עוד גורמים להתדרדרות, בטלה, חברים רעים, לכן אמרה התורה קודם כל תוציא אותו מהסביבה שלו, מהחברים הרעים שלו. ושנית, תן לו עבודה ותראה לו שאתה סומך עליו. ניתן לו את כל המפתחות של האוצרות, ולאחר שחרורו העניק תעניק לו, שיהיה לו כסף לסחור, ואז תשקם אותו לגמרי.

'ויפל ה' א-לוהים תרדמה על האדם ויישן, ויקח אחת מצלעותיו' - מובא בגמרא מסכת קידושין: תנא דבי רבי ישמעאל: עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא, ומצפה לאדם מתי יישא אישה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא אומר: תיפח עצמותיו'. - ונראה שנקט זה הלשון: 'תיפח עצמותיו' - משום שאשה מצלע האיש, כמו שאמר הפסוק: 'ויקח אחת מצלעותיו', וכיוון שהגיע לעשרים שנה, שהוא זמן שמענישים בית דין של מעלה, ולא נשא, והניח את בת זוגו עגונה, לכך אומר הקדוש ברוך הוא תיפח עצמותיו.

'לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצותך מאד' - מדוע אין מברכים על מצוות כיבוד אב ואם, וזה למה נקט 'מצוותך' ולא 'תורתך'. ואפשר שדוד המלך, עליו השלום, נרגש בחקירה זו, ותירץ לה במה שאמר: 'לכל תכלה ראיתי קץ' - לומר שדבר שיכול האדם לבוא עד תכליתו וקצו, יכול לברך עליו, אבל 'מצוותך' - שהיא מצוות כיבוד אב ואם, שהשווית כבודם לכבוד המקום, לכך נקט 'מצוותך', כי 'רחבה מצוותך מאוד' - ואין האדם יכול לבוא עד תכליתה, ולכן אין לברך עליה.

ונראה לעניות דעתי, שיובן על פי מה שכתב הטור חושן המשפט סימן קכ"ד, שהנשים היקרות שאין דרכן לבוא לבית הדין משום 'כל כבודה בת מלך פנימה', בית דין שולחים להן סופרי הדיינים ומקבלים טענותיה מפיה. שאין רשות לבית דין לכופן שיבואו לבית דין. מעתה רואים אנו אם האישה הכבודה רוצה לבוא לבית דין היא בעצמה, אלא שטוענת שלא לבוא לבית דין גרוע של עירה, אלא לבית דין חשוב הגדול ממנו בחכמה ובמניין. הדעת מכרעת שוודאי שומעים לה משום 'כל כבודה' שהרי אפילו אם אינה רוצה לבוא, אפילו לבית דין הגדול שומעים לה, ולא מזלזלים בה, ואנו משגרים לה סופרי הדיינים. אם כן כך הוא והוא הטעם, אם היא טוענת שלא לבוא לבית דין הגרוע של עירה, אלא לבוא לבית דין הגדול שוודאי שומעים לה.

ראובן שהקדיש נכסיו, והנה אלמנתו תובעת כתובתה, וזאת אומרת שיגבו לה ממעות שהקדיש בעלה הנזכר, יען לא נמצאו לו נכסים אחרים, יורנו המורה לצדקה, אם הדין עמה מאחר שמפורש בכתובתה ששיעבד לה מקרקעין ואגבן מטלטלין, או שמא אין כוח בידה להוציא מן ההקדש. ...
טובים וחמורים דברי סופרים אשר כוח בהם להפקיע ממונים, ואף בספק שיהיה בתקנתם, ראוי שלא להוציא מיד המוחזק, אבל תקנת בני העיר דרך התגרים, שמתקנים איזה עניינים בטיב משא ומתן לפי ראות עיניהם, דור דור ומנהיגיו, כנדון שלנו, שנהגו שלא לטרוף ממטלטלין המשועבדים, מפני תיקון העולם, שלא יפסידו בני אדם, בכגון זה וודאי שאין כוח ביד שום אדם לבטל דין תורה מפני ספק תקנתם, שעיקר הדין אינו אלא מנהג בעלמא. ... על כן בהצטרפות כל אלו הטעמים ותירוצים שכתבתי, נראה שיש ליפות כוח האלמנה, שיגבו לה סכום כתובתה ממעות ההקדש שהקדיש בעלה.

מי שנוהג שלא לאכול בשר משבעה עשר בתמוז - הרי זה נדר, ומכל מקום אם נזדמנה לו סעודה של מצווה - מותר לאכול, שאין זה נדר ממש, אלא נחשב כמו קבלת תענית. ויהיה כמו האומר: אעשה מצווה זו, שהוא חייב לעשותו - משורת הדין.
מכל מקום של מצווה - מותר, שאין הנדר של מצווה חל על דבר מצווה.

מפעם לפעם המם את שתיקתם, הוא אשר קורא לו בשם הרב החסיד, בחליפות קולו הרך והנלבב, המתעלה ומתרומם לסירוגין, או בנעימתו עמוקת הגוונים, ותשתפך השתיקה והיתה להתלהבות שבתפילה. ואחר כך, בהיארג לתוך קולו של הרב, הכוונות של המתפללים, ונפתחו השערים ונסתלקו העננים; הקול נתדפק על פני שערי הנצח, ונשמותינו ריחפו רחף ועלה עם רחף מנגינת התפילה.
ובהיעטף אחר כך השמש השוקעת את הקירות המכחילים-המלבינים במעטה ארגמן, והתנשאו ממושבם הרב עם המכוונים, ונתכנסו במעגל טליתות והקיפו את התיבה. אותה שעה נתעלתה מפי רבים השירה לכלה - קולות תחינה, קולות הקבלה, קולות בטחון לבוא המלכה, קולות שמחה דקה בקדמה את פני חג הקודש הבא.

כדי שיהיה המנהג קיים, צריך שבתחילת עשייתו, שיהיה מדעת כולם, כיוון שעלול להיות רווח לאחד והפסד לאחר ... ושיהיה מנהג קבוע, שיקבעו אותו לדורות, ונמנו על כך שיהיה מנהג קבוע ...
זאת ועוד, שאף אם מתחילה התקינו זה המנהג מדעת כולם, וקבעו אותו לדורות, אם המנהג לא הוקבע עדיין שלוש שנים, הדין עם הרוצים להעמיד הדבר על הדין, ועל האמת, - דהיינו: דין תורה ...
וכתב מהר"א כ"ץ, זיכרונו לברכה, שמה שמנהג מבטל הלכה הוא דווקא מנהג קבוע, שקבעו אותו לדורות, ונמנו על כך שיהיה המנהג קבוע, וכיוצא בו בעלמא מבטל דין תורה, וצריך דווקא שיהיה אותו המנהג קבוע, שנמנו וגמרו רוב טובי העיר, הנוהגים תמיד להסכים בתקנתה, שיהיה נכתב בין שאר הנהוגים ותקנות, לקבוע אותו לדורות או לשעה ולא שנהגו כך מאליהן ...
הנלמד מזה שאם לא קבעו את המנהג במעמד אנשי העיר, ולא נכתב בין שאר הנהוגים ותקנות, יכולים לומר עד עכשיו סבלנו על שכמנו.

בגלל קדושתו המרובה של ארון הקודש, היה נהוג ברוב קהילות ישראל, לקשט אותו במיוחד, ולפארו בכל מיני פיתוחי עץ וציורים שונים של חיות, וביחוד של אריות, פרחים וכדומה. נגד ציורים כאלה יצאו כמה רבנים, ביחוד מבין האשכנזים. המתנגד הנמרץ ביותר היה הרב רבי שמואל העליר.

אשמיעכם עוד לעניין צרתי, ותפיסתי שתפסוני והממוני, אלו רומיים רשעים. כשנפטר הרב, זכרונו לברכה, שלחו מאצל הקאדי, ותפסו הבית, ולקחו המפתח, אלו הכופרים, ומכרו בי כל בגדי ובגדי בנותיי, ישמרן צורן ויחיין. אפילו ספרים שהיו לפני. ונפלו עלי בחוב מאה קרוש. ואין לי מנוסה ופליטה לשום מקום, אלא רחמי שמיים ורחמיכם, שתרחמוני בעבור קבר אבא, זכרונו לברכה, והרב, זכרונו לברכה, שלא תתבטל תורתם ושמם מאלו קהילות, שאני נשארתי מלמדת תורה ומוכחת ודורשת לטבילה ולשבת ולנידה ולתפילה וכיוצא. ואני בזו הצרה שנפלו עלי כמה חובות בריבית הנזכר, ואלו מאה קרושים במה אשיב אותם, אין לי דבר למכור, ולא בן גדול או שליח שיחזור לנו לקהילות. גם כן, אין דרכה של אשה לחזור לקהילות, שנאמר: 'כל כבודה בת מלך פנימה, ממשבצות זהב לבושה'.

החכמים והרבנים, שעמדו ושעומדים לנו בכל דור ודור, הם קשורים יחד נימא בנימא, כשלשלת ארוכה עד משה, עליו השלום, שקבל תורה מפי הגבורה. כל רב ומנהיג, וכל בית דין, שעמד ועומד להם לישראל הוא כטבעת אחת מן השלשלת. ...
ודבר ידוע אם תהיה שלשלת ארוכה של כמה מאות מטר, וראשה נמצא על הר גבוה של כמה אלפים מטר, בכל זאת כשאדם מניע השלשלת האחרונה, הנמצאת בשיפולי הארץ, מתנועעת גם הטבעת הראשונה שבראש ההר.
וכמו כן שושלת הקבלה שקבלו רבותינו, איש מפי איש, עד משה, עליו השלום, כל לימוד ולימוד שיוצא מפי חכמי הדור, אפילו האחרונים שבאחרונים, הרי הוא כיוצא מפי משה רבנו ומפי הגבורה, וכאילו השכינה מדברת מתוך גרונו של אותו תלמיד חכם.

מה שתיקנו מרדכי ואסתר, זכותם יגן עלינו אמן, בימי הפורים לשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, כאשר בא הדבר במגילת אסתר, שמה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לעשות כדבר הזה. ...
שכבר ידוע מה שנמצא בחכמינו זיכרונם לברכה, שישראל שבאותו הדור, אמרו להמן, לתת לו כל הממון אשר בידם וברשותם, ושלא יהרוג אותם. והוא ענה: למחר אנו הורגים אתכם, ולוקחים כל הממון אשר בידכם. יעויין שם. וידוע שמה שנתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה, היה על מה שחטאו, עוו, ופשעו לפניו, יתברך שמו, אם כן מטעם זה, בהצלתם כה עשו מרדכי ואסתר, לקבוע לדורות, שבבוא ימי הפורים מידי שנה בשנה לתת מתנות לאביונים, וכל המרבה כמתנות לאביונים הרי זה משובח. וכמו שכתב הרמב"ם זיכרונו לברכה בהלכות מגילה, יעויין שם. להורות ולהודיע, שגופם חביב עליהם יותר מממונם, והראיה שהם מפזרים ממונם לתת לכל שואל, וכל מי שפושט ידו אחור לא ישיב, ואפילו גוי, כידוע. ועל ידי זה אפילו אם המצא ימצא איזה אנשים חוטאים, אשר לא הלכו בדרכיו יתברך, שורת הדין מחייבת שהקדוש ברוך הוא כביכול לא יפגע בגופם, חס ושלום, כי אם בממונם, יען שגופם חביב עליהם יותר מממונם, וגובה מממונם. וכמו שכתב הרב זיכרונו לברכה לגבי חולה, שעושים פדיון נפשו ונותנים לעניים, להראות שגופם חביב יותר מממונם. והלכה היא שבעל חוב בזבורית, וישראל חיים וקיימים לעד.

בני אשכנז שבאו לעיר של בני ספרד, יש להם לנהוג כמותם - אף להקל, ואין להם להחמיר. ומכל מקום, דווקא בני ספרד יש להם לעשות כמו שכתב מרן, כיון שקיבלו הוראותיו.
...אבל בני אשכנז, שלא קיבלו הוראותיו, אף בזה אינם חייבים לעשות כדבריו, ויש להם לסמוך על מה שכתב הרמב"ן ביבמות י"ד ע"א, שבמקום שיש סברא של 'חזותם מוכחת עליהם' אין בזה משום לא תתגודדו ...והרי בני אשכנז ובני ספרד 'חזותם מוכחת עליהם'.
וכל זה כשבאו יחידים, אבל אם באו בקהילות שלימות ויש להם בית דין משלהם, הם כשני בתי דין בעיר אחת, וכל אחד נוהג כמנהגו , שקיים לנו כדברי הרא"ש, ועוד ראשונים, שבשני בתי דינים בעיר אחת - אין איסור לא תתגודדו
...ולכן בזמננו, בארץ ישראל, שיש קהילות נפרדות לבני אשכנז ולבני ספרד ולבני תימן, כל אחד נוהג כמנהגו. וכל בני ספרד צריכים לנהוג מנהג אחד, וכן בני אשכנז ובני תימן.

ואחר לימוד גדול ועיון נמרץ ושקידה רבה, השגתי בזה המצאה חדשה, אשר היא תיקון גדול לעצור ולגדור בה פרצות בנות עמנו, ולבל תאמרנה עוד נואש, כי קצור קצרה יד חכמינו מלחתור חתירה מתחת כיסא כבודם, לפתוח לנו פתח תקווה, שבו נכנס, וכציפור נמלטה מפח, נמלט על נפשנו לבל נילכד בכבלי העיגון המר והנמהר, וזה עניינה.
הנה כאשר יגמר בין החתן והכלה מעשה נישואי המי"ר כנהוג, ויבואו לעשות הנישואין על פי דברי תורתנו הקדושה תתעלה, קודם שיברכו ברכת האירוסין, יעמוד החתן לפני שני עדים כשרים, ויצווה לדייני הגט, הידועים באותה העיר או במחוז ההוא, אפילו שלא בפניהם, שהוא נותן להם רשות לכתוב ולחתום ולתת גט לאשתו בעת שתצטרך לו, ביום שיגרשו בערכאות ואילך, ויכתוב הבעל כל הדברים בכתב ידו, ויחתום שמו בו בפני העדים כנ"ל, (ונוסח הצוואה וקיום העדים תמצאנו כתוב ומסודר יפה בסוף תשובתנו הלזו) עם תנאי דיניו ומשפטיו או ביד אחד מקרוביה, עם הכתובה להיות שמור אצלה לעת שתצטרך לו. ואז כאשר יבואו לידי פירוד ויגרשו בערכאות, ונתפרדה החבילה, וסרב הבעל, ולא רצה לתת גט לאשתו כדת יהודית, ומגמתו לעגנה כל ימיה, ואין לאל ידה להשיג הגט ממנו בשום אופן, אז תלך האישה אצל דייני הגט ותראה להם כתב יד הבעל והעדים שבידה, שבו צווה להם לכתוב וליתן לה גט כריתות כנ"ל, והדיינים ההם ישאו ויתנו בדבר, ואם ראו שאי אפשר להם להביא הבעל לפניהם, לתת גט לאשתו כדיני תורתנו, אז הרשות נתונה בידם על פי הדין, לכתוב לה גט כריתות וליתנו לה, על פי מאמר וציווי הבעל ככתוב בכתב ידו וחתימתו כנזכר, ותהיה מותרת בו לכל אדם. ואחר שתקבל האישה גיטה כנזכר, יכתבו לה מעשה בית דין שנתגרשה בגט כשר מבעלה, פלוני בן פלוני, על ידם כדיני תורתנו להיות ראיה ביד האישה.

חוק הוא לכל מחבר ספר, להקדים אמרים בראשית ספרו, ממה שיהגה לבבו. חוק זה אין כל מחבר ספר עזבו. איש איש לדרכו פנה בהגיונו וניבו ... באופן שאין שום ספר בלתי הקדמה.
וכבר עמד בזה הרב 'שער בת רבים' בהקדמתו, ושאל על מה ולמה נקבע חוק זה אצל כל מחבר ספר חכמה. בארבע פינות העולם: נגבה וצפונה, קדמה וימה, ומה גם שיודע המחבר, שאין כל קורא פונה אל הקדמתו, רק אל הספר פנימה. ואף גם זאת שנטו המחברים מדרך הספרים הראשונים, כתורה נביאים וכתובים ומשנה וגמרא, שההקדמה מהם נעדרה. ואמנם המחברים הבאים אחריהם בחרו לפתוח ספריהם בהקדמה נהדרה. ביושר ומשפטי הלשון כלולה ואגורה. או כתואר השירים תאורה. ואם כשיבוא שום מחבר לסגור פתח השערה. מבלתי הקדמה בו נאמרה. אל הזקנים יהיו בעיניהם לזרה. ולא תהיה מחברתו אצלם מאושרה. וידינוהו כמפיר חוק מחוקי התורה ...
ועתה הט אזנך ושמע דברי חכמה. בנועם ההקדמה. כי אין כל כוונת המחבר בה. רק כדי שתהיה תורתו לשמה. יען שיצר לב האדם רע מקטנותו. וכראות המחבר את גבורתו. אשר הפליא לעשות במחברתו. יגבה לבו ויתהלל בחכמתו. ולזאת עשה יפה בעטו, עט סופר. לדבר על לבו להכניעו וגאותו יפר. כשיזכור בתוך הקדמתו, כי אין כל מאומה מידו, ורק ה' גבר עליו חסדו, שחלק אליו מכבודו.

הסברא נותנת לומר שבכל כנסיה רצינית ושיחה מועילה, אין בה משום פריצות, וכל יום ויום האנשים נפגשים עם הנשים במשא ומתן מסחרי, ונושאים ונותנים, ובכל זאת אין שום פרץ ושום צווחה. ואפילו היותר פרוצים בעריות לא יהרהרו בעריות, בשעה שעוסקים ברצינות במסחרם.
ולא אמרו רבותינו אל תרבה שיחה עם האישה (אבות א, ה) אלא בשיחה בטלה שלא לצורך, ושיחה כזאת היא הגוררת עוון, אבל לא שיחה של ויכוח בעניינים חשובים וציבוריים. ואין הישיבה במחיצה וכפיפה אחת לשם עבודת הציבור, שהיא עבודת הקודש, מרגילה לעבירה, ומביאה לידי קלות ראש, וכל ישראל האנשים והנשים קדושים הם, ואינם חשודים בפריצת גדרי הצניעות והמוסר.

'שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה'. - ואם כן צריך האדם שילמוד בתורה איזה מזמור קודם שיבצע המוציא. ונהגו העולם במזמור: ה' רועי לא אחסר או חידושי תורה. ונתפשט המנהג כשיש סעודות כמצווה כמילה.

'כי יהיה להם דבר - בא אלי, ושפטתי בין איש ובין רעהו' - שמן הסתם, רק התובע הוא שבא ראשונה לבית דין, אבל הנתבע מה לו לבוא לבית דין?! אם לא אחר כך, כאשר יזמינוהו בית דין על פי התובע.
ובדרך דרש יש לומר כי הכתוב ירמוז על תוקף אהבתם אז של בני ישראל איש לרעהו כמאמר 'ויחן שם ישראל נגד ההר' - כולם כאיש אחד ובלב אחד, ולכן גם הנתבע מרוב אהבתו להתובע, לא היה מצערו, ומכריחו לילך ראשונה לבית דין, ולהזמינו לדין תורה - כי אם הוא בעצמו היה הולך בראשונה עם התובע לבית דין, ושניהם היו הולכים כאיש אחד ובלב אחד, כי אהבתם היתה גדולה איש לרעהו, ולא היה מפסיק ביניהם כי אם הדין תורה, שהיה ביניהם כי כל אחד היה חושב כי אתו הצדק, ולכן היו באים לבית דין לברר עם מי הצדק.
וירמוז הכתוב גם על תוקף חסידותם שלא היה בהם שום איש שהיה חפץ לעשות דבר מרמה וללכת עמו בעקיפין ודחיות שונות כי אדרבא, גם הנתבע בעצמו, שלפי דעתו אינו חייב שום דבר לחברו, בכל זאת, לא היה מניח הדבר עד שחברו יזמינהו לבית דין .

כדי שהמוח יהיה שליט על הלב, אנחנו צריכים את חג הפורים, זמן המשתה, להשתכר 'עד דלא ידע'. להרבות בשמחה גדולה כל כך לזכך ולנקות את העורף שבו נמצאת החסימה בין המוח והלב. 'העורף' הוא מלשון 'פרעה' - שהקשה את עורפו, ששם נמצאת החסימה מלהשליט את המוח על הלב. ...
וזו הסיבה שבחג הפורים ישנה מצווה גדולה מאוד להשתכר כי 'נכנס יין יצא סוד'. סוד זה האמת שנמצאת בשכל. ועל ידי זה שנכנס היין, נכנסה שמחה גדולה ועצומה כל כך בליבנו, עד שמיד מתנקה כל הלכלוך והחסימה מהעורף, ואפשר לשכל לגלות ולהוציא את כל הסודות הטמונים בתוכו ולשדרם חזרה אל הלב. כלומר שעל ידי שכרות היין, זוכה המוח לקנות בחזרה את השליטה על הלב.

כתבו רבותינו זיכרונם לברכה: 'טועמיה חיים זכו' – והיינו: קודם שיקבל השבת בעוד היום, יטעום התבשיל אם חסר מלח או יתר וכדומה, שאז יכול לצוות לתקנו, ואז יהיה בשלום עם אשתו ויזכו להיות שם י-ה ביניהם, והיינו 'טועמיה חיים זכו'. ... ומכאן אנו למדים, שעיקר קבלת שבת היא הטעימה, ולא כמו שרגילים כמה בני אדם לאכול ולשתות בקבלת שבת עד כדי שביעה, ותהיה סעודת הלילה לזרא בפיהם. ואפילו לא יאכלו עד כדי שביעה, לא יפה הם עושים, שהרי אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: צריך לאכול לתיאבון. ואנשי מעשה מתענים בערב שבת, ויש מי שאינו אוכל כלל מחצות היום ואילך, ויש שאפילו קודם חצות, כשאוכל, בעודו תאב, יסלק ידו, וכל זה כדי שיאכל סעודת ליל שבת לתיאבון.

כתב הספר 'מצוות גדול' בכתובות: אמר שמואל: הלכה כאנשי גליל שאומרים: 'אלמנה ניזונה כל ימי מיגר אלמנותה, ואין יכולים לסלקה בכתובתה'. ופסק רבינו חננאל: 'במקום שיש מנהג לך אחר המנהג, ובמקום שאין מנהג הלכה כשמואל'. ... וכתב ה'מרדכי': אם יש לכם מנהג קבוע עשו כמנהגכם, ואם לא, עשו כאנשי גליל וכשמואל'. וזהו ממש כדברי רבינו חננאל.

ראוי וחובה מוטלת על כל איש יהודי ללמוד תמיד בספרי המוסר, וטוב לו לשבר ליבו שעה ושעתיים מלאבד חלקו בעולם הנצחי. והגם שיראה אל הקורא בספרי המוסר, שמן הנמנע אצלן לקיים כל מה שכתוב בספר. אל ימנע מפני זה מללמוד במוסר, אלא יסכים בדעתו לקיים מה שביכולתו לקיים, ובמה שאין יכול, ישאר על מנהגו הראשון, ובדרך הזה מובטח הוא, שבמשך ימים מה יעזוב את כל דרכיו הרעים, יען שאחר שיורגל לעשות איזה מידה טובה, אזי אחריו יורגל עוד באחרת וכן על זה הדרך בעזיבת החטא, יעזוב לאט לאט, אחת לאחת, עד שיורגל בכל המידות הטובות, וזו היא הדרך הנכונה להתהלך בה, כל בעל תשובה, שיעזוב חטאותיו מעט מעט, ולא הכל בפעם אחת, כי כיוון שהורגל בהם, אי אפשר לעוזבם בפעם אחת כי אז ירבץ תחת משאו, ויחזור לסורו הרע.

מילה - נוטריקון: מוהל יורד לפני התיבה, לרמוז למה שנהגו המוהלים להתפלל ביום המילה שנאמר: 'רוממות אל בגרונם וחרב פפיות בידם'. והטעם להורות נתן שמי שהוא מהול תפילתו מתקבלת.

נהגו בערב ראש השנה לעשות התרת נדרים - ... ואילו כאן בעיר אספי, נהגו לעשות התרת נדרים בי"ט באב, ארבעים יום לפני יום הכיפורים, כיוון שכתב בזוהר הקדוש: מי שנתחייב נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה, זמן הנידוי הוא ארבעים יום, ומי שמנודה אין תפילתו נשמעת.
לכן עושים התרה ארבעים יום קודם יום הכפורים, ומכאן והלאה נזהרים לא לעשות שום דבר החייב עליו נידוי.

תחילה אגיד מה שנראה לי לתת טעם מספיק לחיבוט ערבות בהושענא רבה, וגם טעם למה אין יוצאים בערבה שבלולב וצריכים אחרת חדשה.
שהנה מובא במדרש, שארבעה מינים רומזים לארבע מידות שבאדם: האתרוג שיש בו טעם וריח הוא נגד הצדיקים בעלי תורה ומצוות, והלולב שיש בו טעם ולא ריח נגד בני תורה שאינם בעלי מצוות, והדס שיש בו ריח ולא טעם נגד בעלי מצוות ואינם בני תורה, והערבה שאין בו לא טעם ולא ריח נגד הרשעים והם עמי הארץ, ואמרה תורה לאוגדם ביחד כי מכפרים אלה על אלה.
ובזוהר אמרו על פסוק: 'הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר' - הם ראש השנה ויום הכיפורים והושענא רבה, שנתנם לנו האל זמן כפרה לישראל, שמתחילה ראש השנה, ואם לא חזר שמא ישוב בינתיים קבע לנו יום הכיפורים, ואם לאו חותמים אותו למיתה, ואם שב בהושענא רבה קורעים גזר דינו, ואם לאו שוב אין לו תקנה. ... 'כי אם כמוץ אשר ידפנו רוח', על כן לוקחים ערבות וחובטים אותן, כדי שיפלו עליהן, לרמוז לרשעים שלא שבו. וצריכים גם ערבה חדשה, כי אלה שבאגודה כבר נתקנו אלו עם אלו, אבל אלו שלא היו עמהם באגודה ולא שבו מדרכם אין להם תקנה.

מה שאנו אומרים בתפילת יום הכיפורים שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח ברכת התפילה: 'מלך מוחל וסולח לעוונותינו, מלך על כל הארץ' - וקשה, שכבר הזכיר 'מלך' בראשונה ומה הטעם חזר פעם שנייה? - אלא קיים לנו: 'מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול' - לזאת אמר: 'מלך על כל הארץ' - וכל העולם שלו ולכך יפה יכול להעביר אשמותינו בכל שנה ושנה.

חובה עלינו מדין תורה, ללמד את בנינו כל התנ"ך ... והוא שילמדהו על פי פשט הפסוק דווקא, אז יצא ידי חובתו, אבל אם למדו המקרא על פי דרשות או רמזים, בדרך המלמדים מאז, לא יצא ידי חובתו כלל ... ולימוד התנ"ך היה בימי חכמינו זיכרונם לברכה בבתי הספר על הסדר, רוצה לומר: תורה נביאים וכתובים, בזה אחר זה, ולא היו דולגים בתורה מפרשת שבוע זה לפרשת שבוע, אחר להשלימן עם הצבור כמו שנוהגים מלמדי תינוקות בזמננו. ... ונראה שהיו למלמדים בימים ההם, מגילות קטנות, כוללות אלפא ביתא עם חנוך הקריאה, וספורים ומשלים קלים ... והנה כבר פסק הרי"ף להתיר לכתוב מגילה מפסוקי תנ"ך לתינוק להתלמד בה ... ומן הדברים האלה, נלמד שיפה כח המחנכים החדשים, מקרב אחינו באשכנז, שהדפיסו ספרים למען התינוקות, בפסוק פסוקים לחלקים כנזכר, וכן עשיתי אנוכי הדל, גם בטרם ראיתי הספרים הנזכרים.

'כל המתעצל בהספדו של תלמיד חכם, ראוי לקוברו בחייו' - שיש לדקדק איך תלוי מידה כנגד מידה. אך על פי האמור הנה נכון, שהנה בהגיון התורה העולם עומד, ואם כן כשנפטר הצדיק נתבטל הגיון התורה, וגורם, חס ושלום, ביטול קיום העולם. ובזה שמתעצל, מורה באצבע כי אין הגיון התורה קיום העולם, שאומר שעולם כמנהגו הולך, ולזה ראוי לקוברו בחייו, שלא ייהנה מן העולם המתקיים מהגיון התורה.

יש לדקדק למה החמירו כל כך במתעצל בהספד אדם חכם או אדם כשר, וגם כן שהקדוש ברוך הוא תבע עלבונם, אם ביהושע ואם בשאול וכיוצא, ומה אכפת לו לצדיק בזה?! אבל אם יראה יאמר שידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וזכות הרבים תלוי בו' - וזה אינו דווקא במזכה בידיים, אלא אפילו שהרבים זוכים בסיבתו, אין ספק שגם בזה זכות הרבים תלוי בו. והסברה נותנת, שהרי אם יעשה אדם מצווה וראה חברו ולמד ממנו, בלי ספק שיש לו גם כן זכות, כיוון שהוא סיבב המצווה ההיא. ומעתה נאמר שבהספד שמספידים על הצדיק שמת, בסיבתו נכנעים החיים, שמספידים ושוברים ליבם, וחוזרים לתשובה, ומשתדלים לקיים התורה והמצוות, הרי זכותם תלוי באותו המת הנספד, כיוון שהוא הסיבה. ובזה מוסיף המת שלמות על שלמותו, כי כפי חימום ההספד, כן ירבה ההכנעה בלבות בני אדם, וכן יוסיף המת שלמות. וכאשר הצדיק מת ואין איש שם על לב, נמצא הצדיק מאבד זכותו במיתתו, שבהיותו חי היה זוכה ומזכה, ועתה במיתתו אינו מזכה. לכן החמירו רבותינו זיכרונם לברכה כל כך בהספדם.

תקנו הדלקת נרות של שבת על האישה, בגלל שהיא כיבתה אורו של עולם, שבאוכלה מעץ הדעת סיבבה מוות לעולם. לכן היא צריכה להדליק את הנרות, ולברך עליהם, ולתקן מה שעיוותה.
ומנהג יפה כאן, שגם בנות צעירות מדליקות נרות שבת, ככה ירבה אור השבת בעולם, ויגורש החושך שהוא הסטרא אחרא, מבתי ישראל ומן העולם. ותקנו שהכנתם וסידורם של הנרות יהיה על הבעל, לתקן מה שסיבב ע"י אשתו בשומעו לה - ויש גם תיקון עליון, וצריך כוונה גדולה בהכנתם שיהיו כך.
ועל פי הקבלה מפי האר"י הקדוש, זיכרונו לברכה, מצווה להדליק שתי נרות נגד זכור ושמור, ועוד צריך נרות שעשויים מחלב כשר, אבל חלב טמא יחזק הסטרא אחרא. ויותר טוב שיהיו משמן זית, שאין בו חשש של חלבים, והשמן זית יש לו ערך רב, שמדליקים בו את המנורה בבית המקדש.

'והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש' - המשמעות היא שעלינו, באחרית הימים, ללמד את החוקים, לאלה שיבקשו להיכנס עמנו, בבריתו של אברהם אבינו, אשר בו 'נברכו כל משפחות האדמה'.
למען מטרה זו, אמנה בפניכם את החובות החשובות, שיש עמנו לקיים גם בימינו אלה: לערוך חשבון נפש; לזנוח דעות קדומות כלפי הזולת; לכבוש את היצר; לחיות כמו שיהודי מוכרח לחיות - באחווה ובאדיבות; לאהוב שלום ולרדוף שלום; למצוא חן בעיני א-להים ואדם; עד אשר א-להים, ברחמיו המרובים, יחון אותנו. אמן.

זוהי התפילה הראשונה שאנו מלמדים את ילדינו. בין אם בעברית או באנגלית, מילותיה של קריאת שמע הם הרעיונות הראשונים שמתקבלות בדעתו של הילד, תקופה ארוכה לפני שהוא יכול לחבר לה משמעות כלשהי. כך צריך להיות, שהרי משמעות רבה כל כך מוכלת בחלק קצר זה מתפילתנו, עד שאין זמן מוקדם מדי להטביע אותו בלבו של אדם מישראל. ...
אם אנו חוזרים על קריאת שמע כפי שעשינו מאז ילדותינו. באופן הזה המלים לא מכילות כל תפילה, אך תפילה היא מילה שעשויה להתפרש במובן רחב יותר ממשמעותה המילולית, שהרי תפילה היא השפה של הלב, ואין היא זקוקה לקול הניתן להישמע, או למלים הניתנות להיאמר. כך נשמעה ונתקבלה תפילתה של חנה, אף על פי שרק שפתיה נעות, וקולה לא ישמע. התפילה היא שעת קרבה בין האדם לבוראו, שעה שניתנה לאדם להתרומם מעל העולם הזה; להביא את יוצרו, אביו הרחמן, מעל כסא הכבוד שמעל לרקיעים ועד שיגיע לצידו כדי להקשיב לבכיו המיוסר ברחמיו, לרפא את פצעיו, לצוות על מבול התוגה שישקע ולהשאיר את ברכתו על נשמתו של האדם, לחזקה ולאמצה.

במרכזה של רומא, בקצה הפורום, מול הקולוסאום, ניצב השער שהקימו הרומאים, להנציח את זכר נצחונו של טיטוס על יהודה המורדת. ליהודים היה שער זה זיכרון חרפה וצער, במשך כל הדורות. ובליל תשעה באב היו נאספים לידו לאמירת 'איכה' וקינות ... על מנהג זה, שהיה קיים עד מלחמת העולם השנייה, סיפר לי הרב דוד פראטו המנוח, מי שהיה רבה הראשי של רומא, כאשר ביקרתי אצלו בשנת 1949.

ישנם מנהגים רבים שונים מורגלים אצל יחידים ומשפחות וכתות בנוגע לדברים דתיים ומדיניים ולמשא ומתן כפי צורך הזמן והמקום. ועל ידי התנהגות ההמון בם, משך זמן רב, התכוננו בדעות הרבים, והיו אצלם כחוק והלכה, ואסרו זה והתירו זה, והוכיחו כי מנהג ישראל דין, שנאמר: 'אל תיסוג גבול עולם, אשר עשו אבותיך', ושמור מנהגי אבותיך, גם הזהירו אותנו, שלא נעשה כמנהגי הגוים שאינם נכונים, ולהישמר ממנהגים רבים של הזיה ואמונת הבל.

יהודי ספרד לא הסתפקו ברשימת שמותיהם של אבות החתן והכלה בלבד, אלא מתחו את קו מוצאם ככל אשר יכלו, לפרקים חמישה או שישה דורות ויותר אחורנית. אין ספק בדבר, כי הייתה להם שלשלת היוחסין משלהם, וברור הוא למדי, כי על ידי שלשלאות כאלו עלה בידם להכניס את משך משפחתם אל תוך הכתובה, ולהשתמש בה מדור לדור.

עשרה ימים שבין כסא לעשור, שעליהם נאמר מקרא כתוב: 'דרשו ה' בהמצאו' - והיינו לייחד, כידוע. וגם בכלל כל ימי החג עד עבור הושענא רבה ועד בכלל, שהוא שמחת התורה, והיינו רוב של החודש כולו בקדושה, מן התורה מאורשה, יחיד כרבים בתשובה חדשה ומרוצה, קטן וגדול משם הוא הורשה, להשתחוות ארצה, כל מי שיצא חוצה, בוא יבוא ברינה בתשובתו הרמתה, להיכנס לפני ולפנים מן המחיצה. ומה גם לרבות רבותינו זיכרונם לברכה, עליהם השלום, שמהם ובהם תיקנו והכינו לנו ולכל אחינו, כל ימי חודש אלול, בתוספת מרובה טובה, כל הרוצה ליטול את השם, בלא כלימה ובושה.

באתי לצרפת לקראת בני ביתי בימי אלול, בעיר ואם בישראל פריז, יגן עליה א-לוהים, והייתי מתפלל בבית הכנסת המיוחסת לספרדים וליוצאי פורטוגל, וראיתי שמנהגם לומר תחנונים וי"ג מידות ונפילת אפים אחר ערבית בחודש אלול, וגם בליל מוצאי שבת, והתפלאתי על המנהג הזה שהוא כנגד מרן. ... ונסתפקתי אם אנו בני אלג'יריה, המתפללים בבית הכנסת, צריכים להמשך אחריי המנהג הזה ולעשות תחינה ונפילת אפיים או לצאת מבית הכנסת באותה שעה, מפני שכבר קיבלנו עלינו הוראות מרן, ורציתי לעמוד על מה מיוסד המנהג הזה. ...
נמצינו למדים שהמנהג מיוסד על פי ראשונים כמלאכים בימי הגאונים, וכן הוא מנהג בבל, ואין מי שאסר ... אבל אנחנו בני אלג'יריה שכבר קיבלנו עלינו הוראות רבינו מרן ... אין אנו רשאים ללכת אחריי הנוהגים לעשות סליחות בלילה, אלא נקיים בעצמנו שב ואל תעשה עדיף. לכן בני אלג'יריה הנמצאים בבית הכנסת בשעה שאומרים סליחות בערבית, או יצא, או יעשה כמו שכתב הגאון רבינו חיד"א בברכי יוסף, שהיושב בבית כנסת שנוהגים לומר סליחות ישב בדד וידום. ...
שכל אחד יעשה כמנהג מקומו, כמו שהוכחנו במישור לעיל, שאין לערער על שום מנהג להכריח לשנותו, כי הנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם, וכל אחד מנהג אבותיו בידו, ומשום ואל תיטוש תורת אמך, ונהר ונהר ומסלולו, ואין להרהר על שום מנהג.

תקיעה - לרמוז לנו רמז בחכמה, כי האדם בא לעולם א' כ'תקיעה' - ילד טוב חלק וטוב, ועל ידי עוונותיו גורם לו לעצמו 'שברים' - זאת אומרת משברים בחיים, כי אין יסורין בלא חטא, ואם יפשפש במעשיו וימשמש בהם לשוב בתשובה, כעין 'תרועה' - ישבור ויקרע את מידותיו הלא טובות וישליכם ממנו והלאה. אזי, שוב יזכה לתקיעה סופית של 'תקיעה שברים תרועה תקיעה' - דהיינו יהיה חלק ויפה, והבל פיו יהיה כהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו, ויזכה להרבה טובות.

ידענו נאמנה: 'תורה צוה לנו משה מורשה', ומנהג אבותינו תורה שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. וכל איש ישראל, חובה מוטלת עליהם, לשמור מצוות ה' 'ובתורתו יהגה', תהילות לאל הבוחר בישראל, כי כן עושים אנשי שם, אנשי חיל, אשר מתגברים על יצרם, אפילו במקומות מלאכתן ומשא ומתן, מונח אצלם ספר תהלים, מעמדות, חוק לישראל, ספרי מוסר, כל אחד מה שהשיגה ידו. עינינו הרואות כל זאת. קובעים לקרוא דבר יום ביומו, כי אין שום אדם בן חורין ליבטל ממנה, עד גדר אולי יחסרון אפילו שניים בדור, שיצרם נתגבר עליהם ועזבו מלעסוק בתורה.

מצד איסור השמעת קול בשבת ויום טוב. ידוע הדבר ומפורסם העניין, שהוא דווקא על ידי גוי, ואמירה לגוי היא שבות דרבנן, וכבר מלאכי א-להים עולים ויורדים בה, זה אמר בכה וזה אמר בכה, ובדבר מצווה מתירים אנו, כמו הדלקה וכבוי נר בשבת בבית הכנסת, שיש לנו על מי לסמוך, שתפילה נקראת דבר מצווה. אך יש לנו לדעת אם העוגב נצרך כל כך לתפילה. אנחנו אומרים בפה מלא, והניסיון הורה לנו בקהילתנו, ואין אנחנו ערבים לקהילות אחרות, שהוא מושך לבב אחינו להתפלל, ומתוך שלא לשמה יבואו לשמה, ובפרט שכבר הורגלו לבוא בשביל נגינת העוגב, אם כן יכולים אנחנו לסמוך להתיר אמירה לגוי מבעוד יום בשבות דרבנן. ... ויש לי פסק מאת הגאון המפורסם, נר המערב, כבוד מורנו הרב רבי רפאל אנקאווה, ה' ישמרהו ויחייהו, המתיר לנגן ביום שבת קודש וביום טוב על ידי גוי, וכדאי הוא לסמוך על הוראתו נגד אלף המחמירים, ופסקו אפילו באלף לא בטל.

זקני בת ציון הם הצדיקים המצוינים במצוות במילה ותגלחת וציצית. ואפשר שהכוונה לומר, שכל זמן שהיו בארץ, היו המצוינים במצוות בכבוד גדול, לפי שהם במעשה המצוות היו ממשיכים שפע גדול בסגולת כל מצווה ומצווה. אבל מעתה 'ישבו לארץ וידמו זקני בת ציון' - שאין להם להתפאר על מעשיהם הטובים, כיוון שמהיום והלאה, בהיותם בחוץ לארץ אינם יכולים להמשיך בסגולת המצות שפע גדול, שעיקר התורה אינה אלא בארץ, אבל בחוץ לארץ אינה אלא לזכר בלבד. ועל זה 'העלו עפר על ראשם' בתולות ירושלים.

מעשה שהיה בשנת הרצ"ט ליצירה, נתעוררו קהל הספרדים על קהל המוסתערב על עניין חזרת התפילה בקול רם שנהגו במצרים, שהשליח ציבור מתפלל תפילה אחת בקול רם - וזה כנגד דין הגמרא והפוסקים וספרי הקבלה. וכן היה זה המנהג בכל המלכות בעיר הקודש ועזה וצפת ודמשק וחלאב וטענו כנגדם כיוון שבכל הקהילות הנזכרות היה מנהגם כך, וחזרו לדין הגמרא - שגם קהל מצרים יחזרו גם הם, ויתפללו שתי תפילות אחת בלחש ואחת בקול רם. ...
אם אפשר להחזירם לדין הגמרא, שיתפללו שתי תפילות בלא מחלוקת כן ראוי לעשות אבל אם אי אפשר לבטלם אלא ע"י מחלוקת שב ואל תעשה.

מנהג פשוט פה, עיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן - להתעטף בטלית גדולה כל העם מקצה, אפילו המוני עם בפני רבנים וגדולים, ואפילו בחור שלא נשא אישה עדיין.
שלא כמנהג ארצות המערב - שאין המוני עם מתעטפים בטלית גדולה כלל, ורק תלמידי חכמים, תופסי תורה - הם לבדם, מתעטפים בטלית גדולה ותו לא.
ושלא כמנהג ארצות אשכנז - שאין בחור, שלא נשא אישה, מתעטף בציצית גדולה כלל, ואפילו הוא צורבא מרבנן, אינו מתעטף בטלית - כל זמן שהוא בחור.
ואין בזה משום יוהרה, כיוון שכן נהגו דור אחר דור ואין פוצה פה.

יום ל"ג בעומר לילו כיומו שמחה של מצווה, שמחה של תורה, שעורכים מנורות יפות ומהודרות, והולכים לבתי כנסיות בתוף וכינור נעים עם נבל בשירה וזמרה, ושם מחלקים כל ספר הזוהר וזוהר חדש ותיקונים, וגם לומדים בספר הילולא רבא, בשבחי התנא בכנופיה רבה עדה הדורה, ונותנים צדקות ונדרים ונדבות, וגם עושים סעודת אכילה ושתייה וכל הלילה שרים ישירו לאל הנורא.
גם לרבות יום ההילולה יום פסח שני של הילולא דרבי מאיר בעל הנס זכותו תגן עלינו, שלומדים בספר מאיר בת עין ומחלקים כל המשניות ולומדים אותם בנועם ושיח בשפה ברורה, ושירים ישירו עד אור הבוקר, ונודרים נדרים ונדבות לעילוי נשמתו הטהורה, וכבר נהגו כל ישראל להתנדב בכל עת לעילוי נשמתו בכל עת, כל מי שיש לו צער כשאומר: 'הריני מתנדב לעילוי נשמתו של רבי מאיר בעל הנס, אלהא דמאיר ענני' שלוש פעמים וניצול מאותה צרה, וזה בדוק ומנוסה מכמה מעשיות נפלאים ונוראים שנעשו מאז ומקדם ועד היום הזה.

נזהרו לבדוק מן התולעים באורז ובירקות, בחג הקדוש הזה, יותר משאר ימות השנה - כי חג קדוש הוא לא-לוהינו, והנשמות יצאו לחירות, מטינופת עבודה זרה במצרים, ולכן הם נזהרים בו יותר ויותר.
ועוד נראה לתת טעם בזה כי ידוע מה שאמרו חז"ל - 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל', וכיוון שנטוע ומושרש בליבם, כי קרובה הגאולה, בימים האלה, ובזמן הזה.
על כן הם נזהרים הרבה בבדיקת התולעים, באלו הימים, והוא על פי מה שנאמר ...במדרש קהלת 'לעתיד לבוא יכריז הקב״ה - כל מי שלא אכל בשר חזיר וכו'

שאלה: אם מותר לקנות ביצי דגים מאצל אינו יהודי?
הנה, מכל דברי הפוסקים הללו, מוכח שאין לסמוך על סברת 'הבית יוסף' הוכחת הוראה, מנהג ואין כוונת 'הבית יוסף' רק לקיים המנהג שהרי החיד"א, זכרונו לברכה, שהליץ בעד מרן זכרונו לברכה, כתב לפטור, ומרן ליישב המנהג בא וכדומה. וכן מוכח גם מדברי בעל הלבוש, זכרונו לברכה, שכתב: ועכשיו פשט המנהג בכרכי הים לקנות ביצי דגים וכדומה, ומשכתב בכרכי הים, מוכח שמנהג מקומו אינו כן, ועל כן היכן שלא נהגו, אין לסמוך סברת 'הבית יוסף' לזו. ...
והדבר ברור בעיני, שאין לסמוך על זה, ואולי באותם המקומות שנהגו מנהג זה, אפשר שבדקו ולא מצאו, שהיה באותם המקומות דג טמא שיש לו ביצים אדומות כלל, ואחר שהחזיקו בזה כמה שנים, הורו להתיר האדומים בלא בדיקה. אבל, במקומות אחרים, אין לסמוך על זה בשום אופן. וכן, מוכח מדברי הרב חכמת אדם, זכרונו לברכה, שהדבר תלוי במנהג. ולפי מנהג אי ג'רבה אין להתירם.

ב'נשמת כל חי' בשבת אנו אומרים: 'מציל עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו'. והוא לכאורה כפול כאשר עיניך תחזינה מישרים. ונראה לי לפרש בהקדים מה שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו, שנאמר: 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו'. (שהרשעים קרויים מתים) ה׳ לא יעזבנו בידו. וזהו שאמר כאן: 'מציל עני' - שהוא אדם, בשר ודם, 'מחזק ממנו' - שהוא היצר הרע, שהוא מאש ואינו יכול לו. 'ועני ואביון מגוזלו' - כפשוטו, שכיוון שהקדוש ברוך הוא השליטו על יצרו, ודאי הוא שליט על שונאיו.

בן משומד, שבא לישא אישה, היאך כותבים בכתובה? - נראה שאין לכתב שם אביו הרשע, אלא יכתבו שם אבי אביו במקומו, וכמו שכתב הרב תה"ד סימן כ"א על משומד, שעודנו עומד ברשעו או שנפגר ברשעו, היאך קוראים אותו לעלות לתורה, והשיב שיקראו אותו בשם אבי אביו. כך כתב ב'ספר חסידים' ומאחד הגדולים שמע שיקראו בשמו לבד, והן נראה שהוא לו גנאי, שיקראוה בשינוי מאחרים, ויפה לקרותו בשם אבי אביו, יעויין שם. וזה הוא בנידון שלנו גם לכתוב שם אבי אביו, ולא שם אביו, ולא בשמו לבד מפני הבושה. וכן כתב הרב ב"ד אורח חיים סימן מ' על בן פנויה לכתוב בכתובה שם אבי אמו, שאם יכתבו שם אביו - אם הוא גוי הוא לו בושה, ואם הוא ישראל הוא לו גם בושה. ... אך יש לומר שזה דווקא כשלא נודע בעיר שם אביו מקודם, ולא הורגל לקרות לזה הבן אלא בשמו אז כותבים בכתובה בשם אבי אביו, אבל אם היו קורים אותו על שם אביו עד עתה, ועתה שהמיר אביו דתו, אדרבא אם לא יכתבו לו על שם אביו יבואו לידי בושה בשפיכות דמים. ...
על כן הטוב והישר לכתוב שמו ושם אביו, וכן נעשה מעשה כמה פעמים, פה שאלוניקי, יגן עליה א-לוהים, ששאלתי לקצת שליחי ציבור, שבא מעשה לידם ואמרו שכך כותבים, ואם כך פשוט שכך נוקטים, ולא הוצרכתי לכתוב אלא שראיתי עוררין, ודבריהם רופפים, יצאו דחופים וכבר הם נרפים.

זה יום שם ה' נקרא עליך, וראו עמים ויראו ממך, וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך, שמן משחת קודש חבוש על ראשך, תפילין של יד ושל ראש לעטרה.

כתב בנזר הקדש פרשה ח' סימן ט"ו עז זה שאנו אומרים אמר רבי יהודה בר סימון: מיכאל וגבריאל הם היו שושבינין של אדם הראשון. כתב הוא זכרונו לברכה, שטעם הדבר הוא על פי מה שכתבו זיכרונם לברכה: שהאיש הוא מצד החסד והרחמים, והאישה מצד הגבורה.
ולכך נאמר 'וייצר ה' א-להים' שהם מדת הדין ומידת הרחמים. וכמו שנשתתף מידת הדין במידת הרחמים להיותם לאחדים, כמו שכתוב: ה' הוא א-להים - כן נעשה אחדות בזיווג האיש ואישה להיות שניהם נקראים אדם אחד.
ובהיות שני שושבינים: אחד הוא מצד החתן - כלפי החסד, ואחד מצד הכלה - נגד מידת הדין, וידוע שמיכאל הוא שר החסד וגבריאל שר הגבורה, על כן דווקא אלו היו שושבינין: מיכאל - לאדם שכולו חסד, וגבריאל – לחווה שהיא דין וגבורה, עיין שם.
נמצא לפי דבריו שהעסק השושבינין הוא להתעסק בשמחת חתן וכלה, לעשות זיווג מידת החסד עם מידת הדין, אשר הן הנה מופרדים באיש ובאישה, וביום חתונתם יתקשרו ולא יפרדו.

ראיתי לאחד קדוש שכתב: כשמגביהים הספר תורה, להראות לעם, יזהר האדם שיתקרב ויסתכל באותיות, עד שיוכל לקרוא אותם ויסתכל באות שמתחילה בשמו, למשל שמו אברהם, יסתכל בא', וכך על זה הדרך, ועל ידי זה יתדבק בו אור בנשמתו עד כאן.
ומכאן יש ללמוד שיחזור האדם שיהיה הוא קורא בתורה, ואז יזכה להתדבקות יותר, ולא כמו כמה האנשים שמתרחקים מזה, ובתנאי שיהיה נחת רוח לקהל בקריאתו אבל בכח לא יעשה את זה.
וכל שכן ואם יש אדם, שקורא שלא כהוגן, שירוץ הוא לקרוא, וכבר אמרו: 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש', ואפילו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שצריך אדם לסרב, לא נאמר בכגון זה ולא כל העיתים שוות.

הנוהגים להתענות ז' באדר בשנת העיבור, יתענה באדר א'. כן משמע בילקוט יהושע ה' רמז ט"ו, ששנה שנפטר בה משה רבינו, עליו השלום, שנת עיבור הייתה ונפטר בז' אדר א'. עיין שם. ויש מחמירים להתענות בשניהם. כשאירע יום יארצייט באדר בשנת העיבור יתענה בשני. שולחן ערוך סימן תקס"ח סעיף ז. וטוב להתענות בשניהם. ואם התענה בשנה אחת בראשון ינהג כמנהגו.

ועוד רמז למה שכתבו זיכרונם לברכה: 'כל השונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר: חוקים אשר לא טובים'. - שצריך ללמוד המשנה בניגון וזמר כדי שמתוך כך יזכור משנתו, וגם צריך שיהיה שקוד על לימודו לעיין בהם היטב כדי שיבין האמת. וזהו נוטריקון: עוז - עיון וזמר, רוצה לומר: תחילה יעיין בהם היטב, ואחר שיבין המשנה, יקרא אותה בזמרה כדי שלא תשכח, וכן דוד אמר: 'זמירות היו לי חוקיך' ואות ז' רומזת לשניהם: לזמר ולזכירה, שזה בזה תלוי.

'רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים' - ספרי אריסטו וחבריו, היינו במה שיש בהם דעות נכזבות, להוציא את חכמת הטבע ומלאכת הרפואה, שטוב ללמוד בהם. ודייק בלשון הרב מברטנורא שכתב: 'שאין בהם חכמה ולא תועלת' - מכלל שאם יש בהם תועלת, אינו בכלל זה.

עתה, בהיקבץ עמנו מכל קצות הארץ לארץ אבותינו, אחר כאלפיים שנות גלות ואחרי השואה הגדולה שפקדה את עמנו במלחמת העולם השנייה, היה עלינו ללמוד לקחים מהעבר, ולהקים חברה מתוקנת במידות טובות ואהבת ישראל, ולאמץ את שלושת המתנות הטובות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל: רחמנות, ביישנות, וגמילות חסדים, ולפעול שכם אחד לברור את היפה והטוב שבכל קהילה מקהילות ישראל בנוסחאות התפילה, במנהגים, בשיפור לשון הקודש ובהיגוי נכון, כי כולנו בני איש אחד אנחנו.
אך האוחזים בהגה השלטון לא נהגו כך. במקום זה יסדו מפלגות שונות, שהביאו לפילוג ולריחוק דעות מן הקצה אל הקצה, במקום לאיחוד העם, וחוגי התורה שבהם העלו על נס את חכמי התורה האשכנזים במאות האחרונות, והחסידים בסיפוריהם, בהדפסת ספרים רבים מאד, והלימוד בהם, ובכך מיעטו את דמותה הרוחנית המפוארת של היהדות הספרדית בעיני העם הפשוט.

'ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה, ברוך פרי בטנך וגו'. - אדם, בעל שכל, שואף תחילה להתבסס מבחינה כלכלית, ואחר כך מקים משפחה. וכך התורה אומרת: 'ברוך אתה בעיר' - כפי פירוש רש"י: ברכה בסחורה, 'וברוך אתה בשדה' - ופירש רש"י: ברכה בזריעה ובנביטה, ולאחריו אומרת: 'ברוך פרי בטנך' - היינו גידול משפחה. ובד בבד עם גידול המשפחה והתרחבותה, גדל ומתרחב גם מקור הפרנסה כברכת ה', ועל כן מסיים 'ופרי אדמתך ופרי בהמתך'.

'מניח הנר חנוכה למעלה משלושה טפחים, ומצווה להניחה למטה מעשרה טפחים ואם הניחה למעלה מעשרה טפחים, יצא. אבל אם הניחה למעלה מעשרים אמה, לא יצא'. - לרמוז שהמצוות שיעשה, יהיו חשובות אצלו בכוונתו בהם לשם שמים, וידע ערכם כמה גדלו, ואל יהיו בזויות אצלו לעשות אותם מצוות אנשים מלומדה, ויהיו למטה ממה שירדוף אחר הקניינים המדומים, שיחשוב אותם סמוכים לארץ ובזויים בעיניו. וגם כן לא יעשה אותם להתגדל ולהתייהר בפני ההמון, אלא שיהיה צנוע במעשהו שלא יראה אותם אלא הוא לבדו, כמו דבר שיש בידו 'למטה מעשרה טפחים', שלא יראוהו אחרים אלא הוא לבדו.
'ואם הניחה למעלה מעשרה, יצא' - כלומר שעשה מצוותיו שלא בהצנע, במקום שיראוהו אחרים - יצא, רצונו לומר: אם כוונתו הייתה לשם שמים אלא שלא עשה בהצנע, יצא.
'אבל אם הניחה למעלה מעשרים אמה' - כלומר שעשה בפרסום רב, מזה נראה שוודאי כוונתו שלא לשם שמים אלא להתגדל ולשם ולתפארת, ולזה לא יצא ידי המצוות שעשה, כיוון שלא עשה לשם שמים, ודומה שכאילו לא עשה, שהמצוות צריכות להיות לשם שמים דווקא.

במשך כל השבוע בשמחת חתן וכלה היה מנהג כזה כשרוצים לעשות חתונה, אז החתן עם אביו באים והולכים לכל בית שהם רוצים שישתתפו בשמחתם, ומזמינים אותו להיות עם כל החברים שהוזמנו בבית אבי החתן במשך כל השבוע.

מסופר בזוהר הקדוש על רבי שמעון בר יוחאי, שהזמין את חכמי המשנה להשתתף בסעודת בר מצוה של בנו רבי אלעזר, וקישט את כל הבית בכלים יקרים, והושיב את הרבנים בצד זה והוא בצד זה, והיה שמח מאוד. אמרו לו: מה שמחתו של רבנו ביום זה, יותר משאר הימים? - אמר להם, שביום זה יורדת נשמה קדושה, מארבע כנפי החיות לאלעזר בני, ובסעודה זו יש לי שמחה שלמה. הושיב את רבי אלעזר בנו לידו ואמר: שב בני שב, שהיום הזה אתה קדוש, ובגורל עם קדושים.
אמרו במדרש: אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רצוננו לקיים את כל התורה אבל מה נעשה ואין אנו יכולים. אמר להם הקדוש ברוך הוא: הניחו תפילין ששקולה ככל התורה, שנאמר 'למען תהיה תורת ה' בפיך'. ועל זה פירשו חכמים: 'נפתלי אילה שלוחה' - נפתלי: אותיות תפילין, אילה: אותיות אליה הנביא, כי על ידי מצוות תפילין, השקולה ככל התורה ועל ידי תלמוד תורה, יבוא אליה הנביא.
וזהו: 'הנותן אמרי שפר' - היא התורה. וזהו: 'זאת חוקת התורה' - על ידי זיכרון התפילין שקיים חוקת התורה. 'זאת' - ראשי תיבות: זיכרון אות תפילין. 'יבוא אהרן אל הקודש' - אהרן במספר קטן 13, 'יבוא אל הקודש' - אור לארבעה עשר. וסעודת בר מצווה נקראת סעודת מצווה שבה לובש ציצית - שבה כתוב: 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה', ותפילין שקולים ככל התורה. וביום גמר שנת ה-13, 'עם לו יצרתי לי, תהילתי יספרו' - יצרתי: ראשי תיבות ילבש ציצית תפילין ראש יד, ואז 'תהילתי יספרו' יום יום.

הנה בזה הזמן אין מדקדקים בעניין הזיווגים, בין אם נשא עקרה או נשא משום ממון או זקנה או קטנה, לא נהגו למחות בו, ובלבד שלא תהיה אסורה עליו, שאז צריכים למונעו. ובעניין אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה לו - הכל לפי המנהג.

היו נזהרים שלא לנהוג בזיון באוכלים, מי שמוצא חתיכת לחם ברחוב קודם כל שהוא מרים אותה מנשק אותה ושם אותה מן הצד. וזה על פי מה שכתוב בגמרא תענית דף כ': שמאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה. ופירש רש"י: משום בזיון אוכלין, ונראה כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם.

כי הנה עתה חדשים מקרוב מביאים מויניזייא, מיני ניירות כרוכות וקשורות, מלאות מעפר מאבק השרפה הנקרא בארוט, ולרבות השמחה לכבוד התורה מבעירים קצת האש בקצה הנייר, ונבער והולך מאיליו, ויוצאים ניצוצות אש לכל עבר למרחוק, וכל העם רואים את הקולות ואת ניצוצות האש היוצאים משם והולכים מסביב-סביב עד שזה מפסיק לבעור. לכה אמר לבי נחפשה דרכינו ונחקורה אם יש בזה צד איסור, ואם יש למחות בהם או לא. ...
בדבר הבערת הניירות שבאו בשאלה, לא תמצא בארץ החיים לדון עם מי שתקיף, שיוכל להראות פנים להחמיר רק מכוח ההיא דבר של בטלה שאמר רבי יהודה לא תאסור ולא תתיר. ...
כי נר מצוה היא, ויוצא בה משום שמחה להרבות שמחה בלב האנשים, כי נועדו יחדיו ונהית לה שמחה של מצוה ... ולפי מעוט ידיעתי והשגתי לא מצאתי לגוף הבוער זה שום סרך איסור.

מעולם היו בה תלמידי חכמים מובהקים שמורים לכל בני ישראל. הלא מראש פה סופיאה היו ג' קהילות, רומנייום, אשכנזים וספרדים. הרומאנים היו נקראים בשם 'קהל קדושים גריגוס', האשכנזים 'קהל קדושים אשכנזים', והספרדים 'קהל קדושים פראנקוס'. כאשר כבש המלך למלכות אונגאריאה, באו היהודים אשר שם, וקבעו דירתם קהל רב מהם בעיר סופיאה, ונהגו מנהגים זרים, לא שיערום אבותינו הקדושים, וכאשר רבו האונגאריזים התחילו להתנהג כמנהג ארצם. וכאשר הלכו להם האונגאריזים לעיר קאבאלייה, נשארו המנהגים ההם בעיר. וחכמי קהל קדושים ספרדים, הבאים אחריהם בעיר הזאת, וגם אנשי העיר התושבים מקדמת דנא, לא ערערו נגד המנהג.

יום מתן תורה, שזכינו לקבל תורה מימינו של הקדוש ברוך הוא, על ידי נאמן ביתו, משה רבנו, עליו השלום, ואת קולו שמענו מתוך האש. ומאז ועד עתה, תקנה קבועה לדרוש ביום שבת שלפני חג השבועות, ונקרא 'שבת כלה'. וטעם הדבר מבואר, שעל ידי השבת זכינו לקבל תורה כמו שנבאר, ועל ידי התורה גדלה חיבתו אצלו, כחתן עם הכלה. וזהו 'שבת כלה' - כי השבת הוא היה גרם המעלות, כי נתחתן בהקדוש ברוך הוא עמנו, והכל על ידי התורה. ועל כן תיקנו לעשות כדת היום, לדרוש ולתור בדברי אגדה, הממשיכים לבו של אדם, ומעודדים את האהבה, להיות כל איש עוסק בתורה תדיר.

בעניין עליית החתן לספר תורה, ביום שבת קודש של החתונה. כבואי העירה אזדידא, יגן עליה א-להים, ראיתי דבר חדש, שעולה בשביעי שהוא משלים. וזה היפך מנהגנו כאן א-רבט, יגן עליה א-להים. וחיפשתי לברר איזוהי דרך ישרה במנהגים הנזכרים על-פי הדין.
ואחר החיפוש ראיתי שמנהג זה ... הוא יותר נכון, מזה שאומרים שהחתן נקרא מלך, ואין כבודו של מלך להעלותו בנוספים אחר שעלו כמה עולים באותה פיסקה. ...
אחרי מופלג יצא לאור חיבור נחמד שחיבר הרב הגדול כבוד מורנו ורבנו החכם רבי רפאל אהרן בן שמעון, זכרונו לחיי העולם הבא ... וזה לשונו: 'חרפת עולם היא זאת שהחתן בכל כבודו ומלכותו יעלוהו לעולה נוסף. שאין עולה עלייתו לספר תורה מחובת היום, ואם מלך הוא איה כבודו?! ...
ונמצא שהמנהג הזה של אזדידא נכון וקיים .

היו קמים בכל לילה קימת חצות עד אור הבוקר, ללמוד תורה לשמה, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, כולם מלאים אנשים חיל ויראי א-לוהים, אנשי אמת, לומדים בחשק נמרץ, כתות כתות, ויראתם קודמת לחכמתם בזוהר הקדוש ותהילים, ומדרשים אגדות ומוסרים, הלכות ומשניות, הרמב"ם ש"ס ופוסקים, ובארבעה טורים, ושו"ת וסתרי תורה, הנסתרות להם כנגלות, ולהם נגלו כל תעלומות, וניאם בעמקה של הלכה, פנפול עמוק והבנה, וסברה ישרה עד אור הבוקר. ואחר כך מתפללים ברגש ותחנונים ובכוונה ובמתינות וביישוב הדעת. ואחר התפילה קובעים עתים לתורה, והונכים בדרכי ה', ישרים ותמימים, וכל מידות טובות שמנו חכמים נתקיימו בהם, תורה ודרך אר"ץ.

אר"ץ שמנהגיה הטובים מיוסדים על אדני פז מאלפי שנים, מנהג נביאים מנהג ותיקים, סדריה נכונים שורשם מתורת א-לוהים חיים, מיוסדת ומתוקנת ומרוכזת ומשוכללת ומסודרת ומתנהגת בחסד וברחמים כמנהג הראשונים כמלאכים, ולא משנים שום מנהג ממנהגי האר"ץ.

'הא לחמא עניא' - ונרמז כאן מה שמובא: 'הנותן פרוטה לעני מתברך בשש והמפייסו מתברך באחת עשרה'. והיינו: 'הא לחמא' - כשנותן לחם לעני מתברך ב - ה"א היינו: בגימטריא שש.
אבל 'עניא' – כלומר: 'ען י"א'. ען - מלשון שעונים אותו ומדבר על לבו, מתברך ב- י"א והיינו ענ-יא.
ואם תאמר: אם כן יפייסו ותו לא? - יש לומר: 'סור מרע ועשה טו"ב' – כלומר: מעצה זו תסור משום עשה טו"ב - בגימטריה: שבע עשרה.
כלומר תתברך בשש של הנותן ובאחד עשרה של המפייס, הרי שבע עשרה.

'החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת' - חנו"ת ראשי תיבות: חודש ניסן וחודש תשרי, שהם מסוגלים לתשובה יותר מכל ימים ...
ולכן ציוונו הקדוש ברוך הוא לבער החמץ מקרבנו, שהוא רומז גם כן לגזל וחמס בחג הפסח, שהם נהוגים על התבואה, וטובתה ורעתה תלוי בגשמים, ועל ידי הגזל נעצרים הגשמים, כמו שנאמר: 'על כפיים כיסה אור', ולכן נכון בחג הזה להוציא הגזל מרשותו, ולכן תיקנו לתת קמח לעניים בפסח, ולא בשאר חגים כדי שיזכו כל הקהל ויהיה תיקון לגזל, כמו שנאמר ולא ימנע הגשם.

שולחן ערוך: 'אסור לאחוז ספר תורה ערום בלא מטפחת' - מה שכתב ה'בית יוסף' בשם ה'מרדכי', שאשכנזים אוחזים ספר תורה ערום בשעה שמגביהים - הדברים כמשמען, שהיו אוחזים אותו בלי מטפחת סביבו. ואף על גב שעתה לא נהגו כך, וכמו שכתב באמת ה'דרכי משה': אני מבני בניהם ולא ראיתי מנהג זה. - אין זה תמוה אם בזמן קדמון היו נוהגים כך, ואחר כך הוכשר הדור.

צריך זה להמתין על התעוררות ליבו, שיזריח 'דחילו ורחימו' על אבריו, אלא שאוחז בהתעוררות זה, ועושה מיד מצוות באיברים, להוסיף קדושה בלב, ומלב לאיברים.
ועל בחינה זו אמר דוד המלך עליו השלום: 'תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו' - ירצה: כי עני בדעת הזה, אשר ממתין עד תתעטף בו נפשו, שיבוא התעוררות ללב, אזי בעת התעוררותו, עצה היעוצה לו, שיהיה אז תפילתו, אשר 'לפני ה' ישפוך שיחו' דייקא - רוצה לומר: שיהיה עבודתו בכוחו, שיהיה ליבו בידו.

'לא יבוא עוד שמשך, וירחך לא יאסף, כי ה' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך' - אפשר לתת טעם למנהג העולם שאומרים פסוק זה לבעלי אבלים ביום השביעי בקומם מהקרקע.
והוא, שמי הם היושבים על גבי קרקע כי אם אותם שמתו להם או אב או אם או בן או בת או אח או אחות. ששניים מהם, מתאבלים עליהם שנה תמימה, וארבע מהם שלושים יום.
שאביו ואמו - שנה כמניין ימות החמה. והשאר - חודש, כמניין ימות הלבנה. ולזה תיקנו לומר להם בקומם: 'לא יבוא עוד שמשך' הרומזים לאביו ואמו, 'וירחך לא יאסף' - הרומז לשאר קרובים.

'לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה'. - ידוע כמה חמור הנדר. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליה קורבן'. עד כאן. אם כן מי שעליו נדר, צריך מאוד ליזהר שלא יאחר לשלמו, ואם איחר, יזהר על כל פנים לשלמו, קודם יום הדין. או אם אי אפשר לקיימו, ישאל לחכמים להתיר לו את נדרו קודם יום הדין, הוא ראש השנה. וכבר נהגו לעשות התרה בערב ראש השנה.
וזהו רמז: 'לא יחל דברו ככל' - סופי תיבות: אלול - לומר שצריך לשלם אותו, על כל פנים בחודש אלול, אם אירע ואיחר אותו. 'יחל דברו ככל היוצא' - סופי תיבות: אלול למפרע - לרמוז התרת נדרים בחודש אלול.

'טובים השנים מן האחד' - תפילין של יד ותפילין של ראש, בהנחתם בראש חודש, וטובת ההנחה 'מן האחד' - רצונו לומר, שיהיו בו באדם, בעמידה אחת של שחרית, אבל לא בשנית, והוא עמידה של מוסף, שחולצן. העושים אלה, יש להם שכר טוב בעמלם - בחליצתו, ומתפלל תפילת מוסף בלא תפילין. ...
ועוד כתוב: ' כתר לי זעיר ואחוך, כי עוד לא-לוה מלים', נמצא בספר 'חיי אברהם' - כי התפילין נקראים 'כתר' והוא אומר בקדושת מוסף, ואין ראוי לשני כתרים יחד, ואפילו ביחיד שאין שם קדושה, כיוון שהוא זמנו, אין ראוי שיהיו על ראשו תפילין. וזהו הרמז, שאומר אדם כלפי התפילין: אני חולצך בתפילת מוסף שבו קדושת כתר, ומפני זה 'כתר לי', תמתין, 'זעיר', עד גמר התפילה.

בעת החתונה נוהגים לקיים את טקס ה'קשרה' לחתן. במעמד הטקס, הכהן פותח בסלסולי ברכת הודיה לה' - אסבהקה. טקס ה'קשרה' המתקיים ביום שני, מבדיל את החתן היהודי מטקסי החתונה המקומיים באתיופיה. טקס ה'קשרה' הינו כנגד חמישה חומשי תורה.
הסרט שמשתמשים בו לטקס מורכב משלושה חוטים לבנים ושני חוטים אדומים. במהלך הטקס קושרים את הסרט סביב ראשו של החתן בחלק העליון. הטקס הוא סימן הטוהר של האישה. סדר החוטים הוא: לבן, אדום, לבן, אדום ולבן. החוטים עשויים מבד כותנה. הטקס מתקיים בשירה, זמרה, הלל ובהודיה לה', בשעה שקושרים את הקשרה סביב ראשו של החתן.

קודם קריאת המגילה צריך לקיים מצות משלוח מנות ע"י שיולך עימו איזה פרי ואיזה דבר מתוק לבית הכנסת, ואחר עמידה בשעת הספר תורה ליתן ביד מכרו בבית הכנסת לקיים מצות ומשלוח מנות קודם קריאת המגילה, וכן לקיים מצות ומתנות לאביונים יקיים אותה בבית הכנסת קודם קריאת מגילה. ...
ואני הכותב נוהג כן, שמה יש ליקח איזה דבר הראוי למנות, וליתן לחברו אוהבו בצנעה בבית הכנסת, וכן ליתן צדקה הראויה לשני עניים.

קניתי זה הפנקס, לכתוב בו חידושי גמרא, פירוש, תוספות, את אשר ישים ה' בפי, יום יום, בעזרת ה' וישועתו, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שחייב אדם לכתוב כל חידוש שיעלה בדעתו, ואם לא יענש על כך, לא עלינו. ... ואני תפילה לא-ל נורא עלילה, שיעזרני על דבר כבוד שמו, ויסייעני לחדש חידושים רבים ואמיתיים, לאמיתה של תורה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ... ודע שכל מה שכתבתי כאן הוא בלי בירור, וגם אין סדר למשנה, ובעזרת ה', לעת הפנאי אחזור עליהם ואבררם ואסדרם על מקומן.

'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' - בספר 'אור החמה' הביא מספר 'לחם לפי הטף' של הרב הגאון המקובל רבי יצחק בוכובזה, זכר צדיק לברכה, הטעם שקוראים שם לילד אחרי המילה, כי שמו של כל דבר הוא הממשיך לו שפע חיותו, וקודם המילה שעדיין הוא בעורלתו מצד הסטרא אחרא, אין לקרותו בשם, להמשיך לו שפע חיות הקודש, כי אין להמשיך שפע קודש למקום סטרא אחרא. אבל אחרי שהוסרה ממנו עורלתו ונכנס אל הקדושה, אז קוראים אותו בשמו, להמשיך לו שפע חיות קודש. ועל פי דבריו זיכרונו לברכה, אפשר לרמוז זה בפסוקנו: 'וביום' - נוטריקון: 'ואחרי מילה ופריעה יקראו בשם', וזה 'ביום השמיני', ולמה? - כי 'ימול בשר עורלתו', ויכנס לקדושה, והסטרא אחרא תתרחק ממנו ויהיה קדוש.

נושא זה של ה'שיבה' דורש מספר דיוקים. בעברית 'קיבוץ גלויות' משמעותו המילולית אינה החזרה מן הגלות ביחיד אלא מן הגלויות ברבים. כל אחת מהגלויות היא צורה מיוחדת של הגלות. הביטוי הזה מדגיש את הרבגוניות של הגלויות של העם היהודי וגם את הקושי לאחד אותן שוב.

'תבוא לפנייך תפילתי, הטה אוזנך לרינתי' - וזה שאמר: 'תבוא לפנייך תפילתי' - כלומר מה שאני מתפלל על גאולת כנסת ישראל מהגלות הארוך הזה. - 'הטה אוזנך לרינתי'.
רמז בכפל הלשון: שלא יחשיבנו מאותם שנאמר עליהם: 'תן לו ואל אראה פניו', ועל זה מבקש ממנו יתברך: גם שתבוא לפנייך תפילתי, אבל לא אהיה מהסוג של 'תן לו ואל אראה פניו', אלא נטה אזנך לרינתי - רינה זו תפילה. בעוד שאני מתפלל הטה אוזניך לקול שוועתי על הגלות הזה.

'ויהי בעלות המנחה, ויגש אליהו הנביא' - ואמרו במסכת ברכות: לעולם יהיה אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה. ... ואם אפשר שזוהי כוונת אליהו, שבחר בעלות המנחה שהוא זמן הדין. ולכך מזהיר בגמרא, שלא יאמר אדם: כיוון שהיא שעת הדין, חס ושלום, לא יענה על שאלותיו בתפילת המנחה, לכך אמר: 'שהרי אליהו לא נענה' - רצונו לומר: לא בחר להראות כוחו יתברך וחסדיו אלא בעת המנחה, שהוא שעת הדין ונתקבלה תפילתו - כן הזהיר בתפילת המנחה מיד הוא נענה.

תורתנו הקדושה המשלמת המידות והדעות, כל מצוותיה והנהגותיה הוא לקיום החומר והצורה, להיות שניהם שווים לעבוד קונם, והיינו בהיותו הולך בדרך הממוצע בכל ענייניו. ... ציוותה תורה לתת צדקה מממונו ותרומות ומעשרות אבל לא כל ממונו, ציוותה תורה 'לא תשנא את אחיך', הרשע מותר לשנאתו, וכיוצא בכל המצוות, ובזה יתקיימו שני המכונות החומר והצורה, שאם לא כן לא יתקיימו. ובעניותי אמרתי, שזהו סיבה למקרה אשר קרה לארבעה שנכנסו לפרדס ... אבל רבי עקיבא שעשה גבול לחומר וגבול לצורה, ודבר בעתו מה טוב, ועשה שלום ביניהם, כמו דרכי התורה שכל נתיבותיה שלום, שהוא השוואת החומר לצורה, כולם שווים לעבודת קונם, ועל כן נכנס בשלום ויצא בשלום.

בערי אדום יש להם יסודות החוכמה, שהם סדר הלימוד כמו שאמר התנא: 'בן חמש שנים למקרא' ולא פחות, כי הנער עדיין אין לו שכל לקבל כי ישתבש שכלו ... ומחמש שנים עד יוד, ילמד עמו תנ"ך עם פירוש רש"י, ושאר הפשטנים האמיתיים וצחות הלשון בחיתוך האותיות לדעת בין ימין ושמאל ... ואם דעת התינוק עני הוא, ואין יד שכלו משגת להבין בש"ס ובפוסקים, ילמד עימו ההלכות השייכים, באורח חיים ודיני איסור והיתר, שאם בעל מלאכה הוא יעשה אותה שלימה.

'בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות'. למה מתחיל הדיבר לנוכח ואחר כך נסתר. גם כפל הלשון נראה כיתר, חס ושלום.
ונראה, שהכתוב מדבר על שני מינים: יש שיש להם דירה נאה ויפה, וזה קשה לו לצאת מדירתו לשבת בסוכה. אבל מי שיש לו דירה רעועה, ואולי הסוכה יותר טובה ממנה, זה לא קשה לו לצאת מביתו. ואדרבה, בשמחה יוצא. וכמו שראינו בזמננו בעליה החדשה, שיושבים באהלים והצריפים.
ונגד זה אומר הכתוב: 'בסוכות תשבו שבעת ימים' - אלו נגד הגרים בצריפים. 'תשבו' - לנוכח זה ברור שתשבו. אבל עיקר הציווי הוא כל האזרח בישראל, האזרחים שיש להם דירה חשובה, אני מצווה שישבו לקיים המצווה.

'אמר רבי שמעון: מעיד עלי, שמימי לא ביטלתי שלוש סעודותיו אלו, ובגינם לא אצטרך לתענית בשבת, ואפילו בימים אחרים, וכל שכן בשבת'. - ומקשים כל העולם איך רבי שמעון בן יוחאי, עליו השלום, קדוש יאמר לו, מחזיק טובה לעצמו, שלא בטל שלושה סעודות, פשוט שהיה עושה אותם, שאפילו ההדיוטות מקיימים אותם, כל שכן וקל וחומר, בן בנו של קל וחומר, רבי שמעון בן יוחאי שהיה מקיים המצות שאדם דש בעקביו. ...שזה כוונת רבי שמעון בן יוחאי, שהיא עצמה השמיע לנו שכל מי שמקיים שלושה סעודות, אינו נצרך שיתענה תענית חלום, לא בשבת ולא בחול, שלא תבוא אליו צרה שיתענה עליה.

וטוב לקרוא פרשת הקרבנות כל יום ומסוגלים הם לבטל כל מקטרג. וזו תרופה יפה לנפש. וכן בתיקוני הזהר שנוהגים לקרוא באותם הימים רבת תועלת היא לנשמה.
ונוהגים הרבה אנשים לקרוא באותם הארבעים ימים מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, חמישה פרקי תהילים בכל יום וגם זה תיקון לנפש להכרית ולמחות כל מקטרג.

שבת זו נקראת שמה בישראל - שבת כלה משני טעמים: משום מנהג קדמונינו לומר מילות קדושה בשבת זו ולקיים מה שכתבו זיכרונם לברכה - 'משה תקן לישראל שיהיו שואלין ודורשין הלכות חג בחג, הלכות עצרת בעצרת'. וגם משום שכנסת ישראל נקראת כלה מהחתן הקדוש, שעל ידי התורה שניתנה לנו על ידי משה רבינו, עליו השלום, קדשנו בה לשם קידושין גמורים.

כרפס - לרמוז מה שאמרו זיכרונם לברכה: ריבוי הבנים השלים המניין, ולזה בא הרמז בתיבת 'כרפס' נוטריקון: ס' פרך, לרמוז כי שישים ריבוא ישראל עבדו עבודת פרך. ועיין ב'לבוש' סימן תע"ג. גם כן שעל ידי הענווה נגאלו ישראל, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, ובא הרמז בתיבת 'כרפס' - להורות נתן שעשו עצמם כרפש וטיט, כי השין שמאלית קרובה לסמך. וגם לרמוז שעל ידי הענווה נעשה מרכבה לשכינה, וכתבו רבותינו זיכרונם לברכה שהשכינה השלימה המניין.

'והוא אשה בבתוליה יקח' - רבותינו זיכרונם לברכה רמזו: 'והוא' - גימטרייה י"ח, לרמוז שבן י"ח לחופה. ובזה אפשר לרמוז מאמרם זיכרונם לברכה: 'חות דרגא וסב אתתא' [רד דרגה ושא אשה], שראשי התיבות של מאמרם זה הוא גימטרייה י"ח.
ועוד בא לרמוז שהעניו מרכבה לשכינה, ו'אשה' כינוי לשכינה, כמו שאמר הרב 'ערכי הכינויים', זיכרונו לברכה, וזהו: 'רד דרגה', להיות שפל רוח, ועל ידי זה: 'שא אשה', שהיא השכינה.

תקנת אבא מארי ועטרת ראשי, הרב החסיד הקדוש, אביר הרועים, כבוד הרב יעקב זכר צדיק וקדוש לברכה, וזכותו יגן עלינו אמן, אשר פעל ועשה בשבת הקדוש הזה, הנקראת 'שבת כלה' נדבה לתינוקות של בית רבן.
'איש איש אשר ידבנו ליבו' לקנות מהם לחם לפי הטף, אלו קטנים של בית רב, לזונם בלחם בכל השנה. וכן בכל שנה ושנה בה יעשו בשבת לפני החג הקדוש הזה, שהוא זמן מתן תורתנו.
ואשריהם ישראל קדושים, כל מצווה שקבלו בשמחה, עדיין הם מקבלים ומקיימים אותה בשמחה רבה, 'איש כמתנת ידו'. ויש להתחזק ולהתאמץ במצווה רבה כזאת, רבת המעלות צדקה ותלמוד תורה מפי תינוקות של בית רבן.

ה' ה' אל רחום וחנון' - מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראהו למשה סדר תפילה ואמר להם: כל זמן שישראל חוטאים ויעשו לפני כסדר הזה - אני מוחל להם. ...
ולכאורה, אדם כי יפליא, ועיננו לו ראו מעשים שבכל יום, מזכירים שלוש עשרה מידות, בתפילת כל פה בוקר וצהרים, ואף על פי כן ישראל כיולדה בתוך הגולה וצרות רבות באות עליו ואנחנו לא נושענו.
ואולם תירוץ הדבר. - זה לא דבר רחוק הוא שבוודאי אין סברא לומר שבשעה שיזכיר האדם י"ג מידות יצא נקי מכל עבירות שבידו - זה אין הדעת סובלו ואין הסברא מקבלתו. אלא, הכוונה היא לומר שישראל יזכירום בכל ליבם ובכל נפשם לעשות כמעשיהם - מה הוא רחום אף אתה היה רחום.

'ותיקח מרים הנביאה, אחות אהרן, את התוף בידה, ותען להם מרים שירו לה'' - וקשה שהרי היה לו לומר 'ותען להן' - שמילת 'להם' הוא לשון זכר. אלא כוונת העניין כמו שכתוב בש"ס 'קול באשה ערווה', וכאן גם משום זה, לא עשו אלא בתופים, ולא השמיעו קול, באה מרים ואמרה להן: 'שירו לה'' - כלומר גם בפה, משום שאתם היום יש לכם דין אנשים, משום כי גדול יום זה להשמיע בנס ה', ועוד כי השכינה בתוכנו, ואין מחשבה של עבירה. הרש"ף זיכרונו לברכה.

דרוש שדרשתי על חנוכת בית הכנסת קהילת קודש 'איטליה חדש', שסתרו אותו, שהיו כתליו נוטים, וחזרו ובנו אותו מחדש, בשבת קודש לעת מנחת ערב פרשת תרומה שנת ה'תקס"ג ...
כל מצווה, יש בה עילוי גדול ונורא מאד באיכות המצווה, בין כשנעשה המצווה על ידי יחיד ובין כשנעשה כל ידי רבים. שכשנעשה על ידי רבים, יש לה עילוי גדול ונפלא והתלהבות גדולה, ומרוב עילויה מתלהב כל לבב אנוש ומתפשט עילויה על כל איש ישראל. והדברים עתיקים. ...
מצווה גדולה כזאת, שנעשית על ידי רבים גדולה מעלתה, ומשם מתפשט לכל לבב איש ישראל, גם מי שאינו שייך במצווה, ולא נטפלו בה, מרוב עילויה, אור נוצץ מלמעלה מרוב עילוי מעלתה, ועל זה כולנו שמחים וטובי לב, על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל להביא הבניין לידי גמר טוב. ... עוד יש טעם לשבח כאשר עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שיקבעו בארץ ישראל, ונזכה לראותם שם בנויים על מתכונתם הם בעצמם, ועל זה שמחה לאיש ישראל.

עירובי תבשילין - היה מנהג נכון בירושלים, תיבנה ותיכונן, לשלוח הבית דין, זוג חכמים, ויסובבו העיר, ויעשו עירובי תבשילין לאלמנות ולכל מי שלא ידע, ולוקחים מאיתם, מכל בית פת ותבשיל.

טעם למה שנהגו להדליק נרות יתירות לכבוד ראש חודש ... וכן כתב הרב 'ברכי יוסף', זיכרונו לברכה, בעניין שמצווה להרבות בסעודת ראש חודש, הביא משם הרב מורנו הרב רבי ישראל לינגי, זיכרונו לברכה, משם רבו, הרב החסיד אליעזר נחמן פואה בספר 'גורן ארנן' בפרשת בחוקותי, שעם היות קדושת יום טוב יותר מראש חודש, מצאנו מעלה לראש חודש יותר מיום טוב, והיא שאור גיהנם אינו שולט בראש חודש כמו בשבת. כי שבת וראש חודש הונחלו משנברא העולם, אבל ימים טובים באו מצד הניסים שנעשו אחר כך. וכתוב: 'והיה מדי חודש בחודשו'. עד כאן לשונו. וכן הובא בזוהר הקדוש פרשת נח דף ס"ב עמוד א' בתוספת על הפסוק: 'ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו' - וי להם כשיצאו מזה העולם. וי להם מי יתבע אותם, כשימסרו לידו של דומה, וישרפו באש הדולק, ולא יצאו ממנו מלבד בראש חודש ובשבת, כמו שכתוב: 'והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר' וכו'. עד כאן. אם כן זה ודאי יפה נהגו להדליק נרות יתירות לכבוד ראש חודש כמו בשבת.

'וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אלהם. דברו אל בני ישראל לאמר: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ' - 'אליהם' דווקא, בתוכחת מגולה מאהבה מסותרת, כי תורת הבהמה והחיה הטמאה עם הטהורה, עיקר אמירתה היא לבני ישראל, אלו בני אדם שאינן דומים לבהמה, ללמוד מהן המידות הטובות. יש בבהמה רחמנים, ויש אכזרים כמו העורב, וכן לכל שאר מדות, וכן לכל העוונות. אם כן כל הציווי הזה הוא לבני האדם, 'לאמר אליהם'. אלא שהדיבור מצד עצמו הוא, איזה ראוי לאכילה. ועשה בהם סימנים, ככתוב 'זאת החיה אשר תאכלו'. אבל פנימיות העניין שם רמז, 'לאמר אליהם' - מצד עצמם, 'לכל פשעיהם ולכל חטאתם', אל יטמאו בתוך טומאתם. למדנו מזה שאף תורת הבהמה, היא תורת האדם, אלא שלא נאמרה בפירוש, ושם בסתר סתרו של עולם.

'נודע בשערים בעלה, בשבתו עם זקני ארץ' - ויש להבין מה עניין הזכרת שבח הבעל, כשהוא דן בשבח אשת חיל. אומנם במה שאמרנו יבוא היטב, שאף זה הוא שבח לאשת חיל שממתינה לבעלה עד שבא מבית המדרש. או יאמר שאמרו זיכרונם לברכה: אין מזווגים לו לאדם אישה אלא לפי מעשיו, וכתב שם רש"י, זיכרונו לברכה, דהיינו בזיווג ראשון, כמו שכתבתי בפרשת 'חיי שרה'.
וזהו שמשבח לאשת חיל, שאם תרצה לידע גדולת זאת האישה וצדקתה, צא ולמד מבעלה, שנודע בשערים בשבתו עם זקני ארץ, ואם כן ודאי גם כן היא צדקת.

'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' -שמא נצטווינו לעשות משתה, להזמין קרובים ומכרים, ולהוציא הוצאות כל כך ביום הברית? - לא. אלא 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו', ובוא וראה כמה ישראל מחבבים את המצוות, וכמה הוצאות מוציאים, ומתאספים קרובים ושכנים וחברים ומכרים, כדי לשמוח בעשיית המצווה, לקיים מה שנאמר: 'ואני תמיד אייחל, והוספתי על כל תהילתך'.

מנהג העולם בט' באב, שלא לעשות הקמת ספר תורה שחרית כמו שנוהגים בשאר ימים שמקימים הספר תורה, ומראה כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, ואומרים 'וזאת התורה' כמו שכתוב במסכת סופרים.
ולא מצאתי דבר זה בשום ספר, מאין בא להם מנהג זה שלא להקים הספר תורה בט' באב בשחרית. ואפשר שנהגו כן משום שהקמת ספר תורה נראית כשמחה, שמגביה ומראה לכל, והופך עצמו מצד זה לצד זה לארבע רוחות כדי להראות הכתיבה לעם. ולולי שראיתי שכך מנהג פשוט בכל המקומות, הייתי אומר שמנהג בטעות הוא, וראוי לבטלו, שההקמה הזאת הכרחית היא ממסכת סופרים פרק י"ג, הביאה הרב ז"ל בבית יוסף אורח חיים סימן קל"ד, והרמב"ן ז"ל בפירוש התורה בפרשת כי תבוא, והביאו הרב ז"ל בבית יוסף, שם הביא מהירושלמי בסוטה, פרק אלו נאמרין: ארור אשר לא יקים: וכי יש תורה נופלת? רבי שמעון בר יוחאי אומר: זה החזן. ופירשו זיכרונם לברכה: על החזן שאינו מקים ספר תורה בציבור להראות כתיבתו לעם, כמובא במסכת סופרים.
וכיוון שהחזן שאינו מקים הספר תורה להראותו לעם נמצא בארור, למה לא נקימהו אף בט' באב בשחרית, שדוחק לומר שלא כתב הרמב"ן ז"ל אלא בשאר ימים, לא בט' באב, שמי חלק עליו ומאין בא להם זה, כיוון שבט' באב מוציאים ספר תורה וקורין בתורה. ולכן הנהגתי פה איזמיר יגן עליה א-להים, בקהילת קודש פורטוגל, יגן עליה א-להים, להקים הספר תורה אף בט' באב בשחרית, שלא מפני מנהג, שלא מצינו יסודו בשום ספר, עזבנו דברי הרמב"ן ז"ל המפורשות והוא מהירושלמי, וליקום בארור חלילה. הנראה לעניות דעתי כתבתי.

דברי החכם השלם הפוסק זה סיני כולם נכוחים לבין וישרים למוצאי דעת. והנה אמת שלא היה צורך למשוך קסת הסופר על דברים פשוטים כאלה וכמו שיפה הוכיח החכם השלם, ישמרהו תורו ויחיהו, שלאומרו בלחש או בקול אין שום עיכוב ושניהם כאחד טובים וכל מקום ומקום לפי מנהגו.
ובספר צידה לדרך מאמר א' כלל א' פרק ל"ח כתב: והתקינו הראשונים והוא רחום ובו' ואין להקל בהם. וצריך לאמרם בכוונה ובמיתון, לא כמו שהרגילו רוב שלוחי ציבור, לאמרם בשפה רפה ובמרוצה שלא בכוונה עד שאין אחד מן הציבור שיאמר עם חברו, אלא אחד למעלה ואחד למטה, לא כמתחננים ולא כמתקוטטים עד כאן. ואלו אם אמרו בלחש או בקול רם, ואפילו מעומד או מיושב, לא הוזכר בדבריו. שמע מינה שאין קפידה ונהר נהר ומסלולו.

שמעתי שבקהילת קודש טריקולה, יגן עליה אלהים, המנהג שלהם, שאבי הבן, כשעולה לקרות בתורה ביום שבת קודש, אחר שקורא בתורה, מברך 'ברכת הגומל' להצלת היולדת. ויהי היום, עבר בקרב מחנהם איש חכם בעיניו, וגער בהם, ואמר להם שמברכים ברכה לבטלה. ושאלו את פי, ואמרתי שלא יפה עשה, לבטל מנהגם. שאמנם ודאי לנו שמרן 'בית יוסף' דעתו מסכמת שאין לברך, אמנם מצינו מגדולי האחרונים הבאים אחריו, שהעלו הלכה לברך. ואף כי אנו בשלנו, אין לנו אלא דברי מרן הקדוש, זכרונו לברכה, מכל מקום במקום שנהוג לעשות כמנהג, כמו כל אותם אשלים גדולים, אין למחות בידם.

בעם ישראל נהגו תמיד לדאוג לעניים, וכמבואר בדברי רבינו הרמב"ם וזו לשונו: כל עיר שיש בה ישראל חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה ...ומעולם לא ראינו, ולא שמענו קהל מישראל, שאין להם קופה של צדקה. עד כאן לשונו. וכל זה ידוע ומפורסם כמצוות התורה, לדאוג לפרנסת הזקוקים. וכיום חובה זאת היא פשוטה בכל מדינה מתקדמת, וכל מחוסר עבודה זכאי לביטוח לאומי לקיום מינימלי.

נשאלתי מעיר טהראן, יגן עליה א-להים, שנהגו שנה אחת לשחוט בסכין של שחיטה שמתקנים האשכנזים, אם יכולים לחזור ולשחוט בסכינים הקודמים. ואיני רואה מקום לשאלה זאת, שאין שום הפרש לעניין הפגימה בין סכינים הקודמים לאלו החדשים מקרוב, שלא אסרה תורה אלא סכין פגום, ולא הורו לנו רבותינו זיכרונם לברכה לבדוק הסכין כי אם בדיקת הציפורן – הבשר והציפורן ושלושת הצדדים, ואם הרגיש בציפורן שום פגם, משחיזו ומוציא הפגם, וכשר. וזה הוא אליבא דכולי עלמא, ספרדים ואשכנזים, שתורה אחת לכולנו. ובסדר השחזת הסכין להוציא הפגם הוא ההפרש, שהספרדים משחיזים הסכין בסדר אחד ואינם חוששים שיהיה חד הרבה, כי אם שיצא הפגם, אף שלא יהיה חד. והאשכנזים נהגו בסדר אחר. ולא משתמע מכך לעניין הדין בו אנו עוסקים, שכל העולם סובר - שכל שאין הציפורן מרגיש פגם בשר.
וכל המקומות שבספרת נוהגים כן זולתי האשכנזים ה' ישמרם. ואינו בא מיד ספרדי מלאכה זאת של השחזת הסכין הנזכרת. ובארבע ארצות הקודש, ופה עיר הקודש, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, מזה זמן שנתרבו האשכנזים הבאים לגור בארץ יום יום אפ"י ורוצים לאכול משחיטה בסדר זה שהורגלו בה, ועל כן נתנהג סדר סכינים אלו בכל ארץ ישראל כמעט, ולא משום שחס ושלום השחזת הספרדים פסולה חלילה, שהרי בכל גלילות תוגרמה נוהגים כן, וגם האשכנזים בתחילת ביאתם, שהנם מועטים, אכלו ממנה. ואם כן, אין כאן דין תורה מנהג.
שוודאי מה שנהגו בסכינים חדשים, בוודאי היה שהשוחט היה אשכנזי, שהוא הבקי במלאכת סכינים אלו. והחכם החדש שהורה להם לשחוט בסכינים ישנים, לא ידעתי אכנהו ממעלת כבודו: אם השוחט יהיה ספרדי, שאינו בקי בהשחזה אחרת - יפה אמר השונה, שוודאי לא הותר לו לשחוט בסכינים חדשים אם אינו בקי בהם, וטוב לו שלא יהיה לו עסק עמהם, ויפה כיוון; ואם השוחט אשכנזי - אין בדבריו כלום, שאשכנזי המלומד בהשחזה הקודמת לא יוכל להרגיש בציפורן הספרדי, כי אם לפי בדיקתם בחוש הראות. על כל פנים אין להקהל, ה' עמהם יחיו, שום מכשול עוון בזה:
אם השוחט הוא אשכנזי ובודק כדרכו, במה שעיניו רואות - ויאכלו ענווים וישבעו. ואם הוא ספרדי ושוחט בסכין הישן ויש להם סמיכה מרבותיהם היודעים - יאכלו בלתי שום פקפוק, שמנהג כזה אינו על בני העיר כי אם על השוחטים, שכל אחד ינהג כמנהג מקומו הבקי בו, וכל האוכל - סמוך ליבו, לא ירא, וה' יברך את עמו בשלום.

יש מי שאומר, שלאשת תלמיד חכם מבטלים תלמוד תורה, כמי שקרא ושנה. וזה שאמר שלמה: 'קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה, רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה. שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל'. - כלומר, אף על גב, שזאת האישה אינה בעסק התורה, מכל מקום 'היא תתהלל', מתוך מה שהיא, כלומר לא מכוח כבוד תורה, כיוון שקדמה מיתת בעלה למיתתה. מכל מקום 'היא תתהלל', אגב יראתה. ואם כן לפי זה 'תנו לה מפרי ידיה' - שהזהרה בלימוד בניה ובעלה, ומבטלים תלמוד תורה במותה. וגם 'ויהללוה בשערים מעשיה' - דהיינו בבית הכנסת ובית המדרש מעשיה, הללו בשערים המצוינים בהלכה, ושם ספדוה וספרו שבחיה, שראויה לעניין זה.

'נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול ואילך ועד יום הכיפורים'. -
הירא את דבר ה', ורוצה להיות שושבינא דמטרוניתא, זה דרכו להיות בכל לילה מתתעורר מחצות ואילך, אומנם אז העיקר הוא לעסוק בתורה. אומנם, בימים אלו, טוב להרבות סליחות ותחנונים עם הציבור, ואחר כך ללמוד עד אור הבוקר או ילמוד מתחילה כפי מנהג המקום.

'השתא הכא, לשנה הבא בארעא שישראל' - כתב מורי זקני בפירוש כתב ידו, זיכרונו לחיי העולם הבא, שמנהג ישראל תורה היא, שנהגו כשאומרים: 'השתא' - להגביה הקערה ומסבבין אותה על האנשים והנשים והטף גדולים וקטנים, וכל זה חיבוב המצווה, ומרמזים שיגנו עלינו מצוות. ואפשר שירמוז על ענני כבוד, שהיו מסבבין על יוצאי מצרים מד' צדדים ומלמעלה ומלמטה. אפשר גם שירמוז על גלגל שחוזר בעולם, לכן עושים זה כשאומרים: 'השתא הכא' - כלומר שיחזיר הקדוש ברוך הוא עלינו לטובה ויהיה 'השתא הכא, לשנה הבאה בארץ ישראל', עד כאן לשונו זכותו יגן עלינו אמן.
והחיי"ל, זיכרונו לברכה, כתב שמנהג מר אביו זיכרונו לברכה להגביה הקערה כשמגיע ל'מה נשתנה' ולסבבה על ראש כל אחד ואחד מבני ביתו עד גמר כל הפסקה וכך הוא נוהג אחריו, יען שהקערה בכללותה הם רמזים ליו"ד ספירות משפע קדושה וברכה מי' ספירות כסדר הזה עיין שם. ולפי זה מה המתוק לחיכי הרמז הרומז על הארש אשר רמז הרב הנזכר על פסוק: 'ואסובבה את מזבחך ה' - שמילת מזבח"ך: מצה, מרור, זרוע, ביצה, חזרת, חרוסת, כרפס - שהם הדברים בתוך הקערה עיין שם.
ועל פי האמור בא הרמז למה שמגביהים הקערה עם הדברים אשר באו אל קרבנה: 'עלה בכבש ופנה לסובב' - ברכות לראש משפע קדושת י' ספירות וזוהי 'ואסובבה את מזבחך' - דווקא, שמסבב הדברים הרמוזים במזבחך, כי זאת מורה על הפעול כידוע וקיים לנו.

לפי שחייב אדם לספר ביציאת מצרים לגדל ולרומם שמו ונפלאותיו. לכן נקרא שבת זה 'שבת הגדול' כי בו מתחיל חיוב סיפור נפלאותיו ביציאת מצרים, להגדיל שמו בעולם ולרוממו.

נוהגים פה - העירה גאבס, לדרוש בליל ל״ג לעומר, בשבחי רבי שמעון בר יוחאי ...ונהגו ישראל לכתת רגליהם, מאתר לאתר, עד מקום כבודו היא מערת מירון, ושמחים בהילולא שלו ...ומניחים נכסיהם ובוטחים בה׳, כאשר עשה עמנו נסים ונפלאות בקריעת ים סוף - כן יעשה עוד.

בואו ונחזיק טובה להנשר הגדול, ראש המדברים, גדול אדוננו רבנו משה בר מימון, זיכרונו לברכה, כי הסיר חרפה, סתם פי מקטרגים, אף הוא ביטל את המעוררין באשר הודיע לנו בספרו הנורא, ספר 'יד החזקה' כי מנהג זה הוא מנהג קדום בספרד, וזו לשונו הטהור: ונוהגין כל ישראל בספרד ובמערב ובשנער ובארץ הצבי, להדליק עששיות בבתי כנסיות, ולהציע בקרקען מחצלאות כדי לישב עליהן, ובערי אדום יושבם בה על הכיסאות. עד כאן לשונו הזהב.
והכיני בשר לו, עיניו תחזינה מישרים כי רוח הקודש הופיע בבית מדרשו, לחרות דברים אלו על ספרו, אשר איננו רק לפסק דין, ומה לו להודיע מנהג המקומות בעניין זה, אם לא להודיע לדור אחרון, שלא יוציאו לעז על הנוהגים כה וכה, כי מנהגי אבותיהם בידם.

והרי ראינו שנוהג העולם כך, שכשמנשק התינוק ידי הכהן או ידי החכם, מניח ידיו על ראש התינוק ומברך אותו ברכת 'יברכך'. ולא שמענו מעולם פוצה פה ומצפצף על מנהג זה.
ובהכרח צריך לומר שמה שכתבו שאין נשיאת כפיים פחות מעשרה ובתפילה, היינו כשבא הכהן לברך ברכת כהנים כדינו מעומד ובקול רם - שזה לעיכובא.

מן הדין יש לומר קדיש על כל תורה שבעל פה ...אלא שקדיש של אגדה, גדולה מעלתו - שמקיים העולם. ונראה הטעם, שכיוון שאגדה מושכת לבו של אדם - ישמח ישראל, וכי עניין אנשים (לומר) 'יהא שמיה' מתוך שמחת מצוה - נחת לאדונינו ומתקיים העולם.
ומזה הטעם נהגו לומר בסוף (פרקי אבות) - שמועת 'רבי חנניא בן עקשיא אומר', בעבור ישמח העם, שהיא אגדתה וזכות ישראל. ואומרים קדיש שלו בסוג 'יהא שמיה' של אגדה, וזהו מנהג ולא מן הדין.

'קחה לי עגלה משולשת' - אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: תקנתי להם קרבנות. אמר לו אברהם לקדוש ברוך הוא: נוח הדבר בזמן שבית המקדש קיים, שנוהגים הקרבנות, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות' - רצה לומר: התפילה שנקראת 'סדר', והיא במקום קורבן. ורמז לו שני דברים: אחד - פטירת הצדיק, דהיינו שאמרו זיכרונם לברכה, שמיכאל שר הגדול, מקריב נשמות הצדיקים - והיינו סדר הקרבנות. והשני - התפילה שהיא במקום קרבן, כאמור.
וזהו שרומז תיבת: 'כל זמן שקוראים בהם, מעלה אני עליהם כאילו מקריבים קרבנות' - רצה לומר שיהיו קוראים בהם מתוך הסידור, שהוא תוך המחזור, שאז ודאי יבוא לכוון בכוונת הלב, כמו שכתוב: 'אמר עם הספר, ישוב מחשבתו' - לכן יהיו קוראים בהם כדי שיהיו מכוונים בהם.

אודות האיסורים המוזכרים בשולחן ערוך אורח חיים סימן צ"א סעיף ג': שלא להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, ושלא ליכנס לבית הכנסת בגילוי הראש. עיין שם.
פשוט אצלנו בתוניס ובג'רבא ובכל מחוזנו התוניסי, שאין חילוק באיסורים הללו בין אנשים לנשים או בתולות, וכן בברכת הטבילה, בין בג'רבא ובין בתוניס. הנשים שיודעות לברך, אין מברכות רק בכיסוי הראש בתוך המים, אלא שההמוניות מכסות ראשן בידיהן עצמן. כמו שרואים שגגה זו גם באנשים הבורים. אבל החכמניות שבהן מכסות ראשן בידי חברותיהן העומדות עליהן. אבל בדרך כלל, כולן יודעות שאין לברך בגילוי הראש.
ביום ערב ראש חודש תמוז התש"ך, בא לביתנו רב אחד ממארוקו, ישמרהו צורו ויחיהו, ואמר לי לפי תומו: שאין איסור לבנות להתפלל ולברך בגילוי הראש. וכששמע כל הכתוב למעלה, נתפעל ונתרגש מאד וטיפח על פניו, ואמר שהוא זוכר היטב, שכך היה המנהג לפנים במארוקו - שהבנות מכסות ראשן בברכה ותפילה. ורק אחר כך הושפעו מאנשי חוץ שבאו להם, וחשבו שזוהי חומרא יתרה.
וגם פה כאשר ראה הבנות, בנותיי מנשים באוהל תבורכו, נזהרות מאד לכסות ראשן בבואנה בית הכנסת, חשב זה בגדר חסידות. והנה עתה הוא רואה שמנהגם ומנהגנו תורה שלמה היא. עד כאן דברי. ומזה יראו יקחו מוסר, כל הרואים וכל השומעים, לשמור תמיד על המסורת בכל מה שאפשר, בכל דבר ודבר כמסמרות נטועים. ודי בזה לחכמים וליודעים.

'לא רגל על לשונו' - סופי תיבות: 'אלול'. לרמוז שבחודש אלול, המסוגל לתשובה, יזהר ביותר בעוון לשון הרע, שהוא חמור יותר מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, כמבואר בגמרא, שבשלושה הנזכרים נאמר 'גדול' או 'גדולה' לשון יחיד, ובלשון הרע נאמר 'לשון מדברת גדולות', שניים משמע.

'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו'. - רמז לדיני המילה: 'ואלה' - וחייב אדם למול הבן. 'שמות' - שנים מילה ופריעה תעשה. 'בני' - בתער נאה יפה. 'ישראל' - יזמין שכניו רעיו אוהביו למילה. 'הבאים' - הבן ברית אב יבטל עונש. 'מצרימה' - מוהל צריך רחיצת ידיו מאחר המילה. 'את' - אליהו תשבי. 'יעקב' - יבוא על קדושת ברית. 'איש' - אביו יברך שהחיינו. 'וביתו' - ובו ביום יקרא תורה ומשנה. 'באו' - ברוך א-דוני ויקדשהו.

שאל השואל: על האותיות המשונות בספר תורה, שיש הרוצים לתקן אותן.
תשובה: דע שיש בספרי תימן אותיות הנקראות אותיות לפופות ועקומות וכיוצא בזה, ומי שאינו יודע בהן יסבור שנכתבו שלא כדין ויבוא לתקן אותן, ואינו יודע שהתיקון שלו לא טוב אף על פי שאינן מעכבן בכתיבת ספר תורה לכתחילה, מכל מקום יש בהן תילי תילים של הלכות הרמוזות בהן, כמו 'והיא לא תצלח' (בפרשת שלח) - החי"ת עקומה לרמוז שלא יצליחו, 'כי משחיתים אנחנו' (בפרשת וירא) - החי"ת עקומה, לרמוז שלא הועילה הצלחתם של אנשי סדום.
וכן בשאר אותיות הלפופות, כמו 'ופקדתי עליהם' (בפרשת כי תישא) - הפ"א לפופה, לרמוז שלא נמחל להם עוון העגל לגמרי. וכמו שהעירו חכמינו זיכרונם לברכה עוד. וכלל אותן הרמב"ם במה שכתב בפרק ז' מהלכות ספר תורה. סוף דבר, אם ימצא אדם שינוי באותיות, לא יתקן.

'שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות רע' - לא כל אדם ראוי לחלל שבת כמו שכתב הרמב"ם, זה לשונו: כשיבואו לחלל שבת על חולה שיש סכנה אין מחללין אותו על ידי נשים וקטנים וקלי הדעת כי אם על ידי גדולי ישראל כדי שלא יבואו לזלזל במצוות שבת. זה שכתוב: 'שומר שבת מחללו' - תדע על ידי מי ראוי להיות חילול זה, על ידי מי ש'שומר ידו מעשות רע'.

'אהבת עולם אהבתנו ה' א-להינו' - שבזה המחלוקת של רבנן ושמואל, חלוקים הראשונים בפסק ההלכה. שהרי"ף, והרמב"ם, ושאר רבותינו פסקו כרבנן: שבין ערבית ובין שחרית, אומר 'אהבת עולם'. והתוספות והגאונים כמו שכתבו הרא"ש והטור וחששו לשניהם, ומשום כך סוברים שיש לומר בשחרית 'אהבה רבה' ובערבית 'אהבת עולם' ומפאת זה נשתנו המנהגים שבאשכנז וצרפת נוהגים לומר בשחרית 'אהבה רבה' ובערבית 'אהבת עולם' כסברת הגאונים והתוספות ... ובכל ערי ספרד נהגו כפסק הרי"ף והרמב"ם וסיעתם, שבעין ערבית ובין שחרית אומרים 'אהבת עולם'.

כתב מרן: וכתב רבינו שקטן צריך שידע לקרות, שאם לא כן, אין קורין אותו לקרות בתורה, וכדברי הרא"ש זיכרונו לברכה. עד כאן. הנה נראה בדעת מרן, שדייק מדברים אלו שדעת רבינו היא כדעת הרא"ש, שהוא מכת האוסרים לקרות עם הארץ לתורה.
אבל אנוכי, איש צעיר, עמדתי על דברים אלו, שמי הכריחו למרן לומר שדעת רבינו כדעת הרא"ש?! - הרי יש לומר שרבינו הוא מכת המתירים, שלא כדעת הרא"ש, ומה שכתב שאנו רוצים קטן היודע לקרות, הוא משום שבימי חכמי התלמוד לא היה השליח ציבור קורא כי אם העולה הוא קורא, ולכך אנו צריכים שידע לקרות, שאם לא כך איך יקרא?!
ורבינו, זיכרונו לברכה, לא הזכיר המנהג שנהגו שהשליח ציבור קורא, ואם כן, ש לומר, שעכשיו, בזמן הזה, שהנהיגו שהשליח ציבור קורא, גם כך אפילו שאינו יודע לקרות - מותר ששומע כעונה, וכדעת החולקים על הרא"ש זיכרונו לברכה, שהם סוברים שמותר לקרות עם הארץ לתורה.

ביום כ"ח לחודש תמוז משנת תער"ב, שהוא יום יאר צאיט עטרת ראשנו, הגאון, הצדיק, אבא, מארי, זכר צדיק וקדוש לברכה, הלכתי להשתטח על קברו כמנהגי בכל שנה, וחזרתי לביתי, ופתאום נפלה טיפה על חצי גופי ביד וברגל השמאלי, ונחלשתי מאוד עד כפשע ביני ובין המוות, ונפלתי למשכב כמה ימים, לולי ה' שהיה לי, וזכות אבותי הקדושים והטהורים הגן בעדי, שקמתי אך נשארתי מוכה וחלוש מאוד, שאין בי כח לצאת ולבוא.

כתבו האחרונים, זיכרונם לברכה, שעיקרים שצריך האדם לקבל הם אותם השלושה המפורסמים: מציאותו יתברך, ותורה מן השמים, והשגחת שכר ועונש. ואפשר שזהו מה שסדרו רבותינו זיכרונם לברכה לומר במנחה בשבת, שהיא צידוק הדין: 'צדקתך כהררי א-ל משפטיך תהום רבה', 'וצדקתך א-לוהים עד מרום, אשר עשית גדולות א-לוהים מי כמוך', 'צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת'.
'צדקתך כהררי א-ל' - היינו שכר ועונש, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'משפטיך תהום רבה'. ומציאותו יתברך - רמוז בפסוק השני, באומרו 'א-לוהים מי כמוך'. ותורה מן השמים - בפסוק השלישי: 'ותורתך אמת'. וכתב הרב 'בינה לעיתים', זיכרונו לברכה ... שבשלושה יסודות הללו חטאו ישראל בעגל, ולמען חקות בליבם אמונת השורשים האלה, לבל ישובו לכסלה, רצה שיעשו פועל עצום ונורא, בו יחקקו באופן נפלא, וזכרם לא יסוף מליבם, והוא מעשה המשכן, שנצטוו בו בשלושה כלים עיקריים: מנורה ושולחן וארון - שהוראתם מבוארת ומכוונת אל זה. יעויין שם.

על הרב המלמד תורה, צריך ללמד תלמידיו, ארבע אמות של הלכה בבוקר וגם בערב, וזה חוץ ממה שמלמד אותם כל היום, וזה עוזר הרבה לתלמידים, להיות להם מנהג קבוע, ללמוד שיעור ארבע אמות של הלכה בבוקר ובלילה, ואפילו אחרי שיהיו מבוגרים ויצאו לעבודה, לא יבטלו מנהג זה.

'כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון' - ידוע הוא מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהצדקה המעולה היא שייקח הפרוטה בידו השמאלית, ובימין ייקח אותה העני, כדי להשלים שם הויה. עכשיו בזה יתורץ, שזאת האישה, כשרואה אביון, שהוא מדרגה פחותה מן עני, שהוא נוטה למות, מה היא עושה? - עושה שם הויה בידיה, שלוקחת הפרוטה בידיה השמאלית ואחר כך לוקחת בימין ונותנת לעני, לפי שחוששת שלא ימות מיד, ולזה שיבח ואמר: 'ידיה לאביון'.

הנה נודע כי כל אדם חייב בקימת חצות בכל יום, אלא שאין נזהרים בה אלא השרידים אשר ה' קורא, אבל שאר אנשים לא חשים לה, אלא להיות שהצדיקים הם ממתינים ומצפים לביאת הגואל, שבביאתו יאיר אור הבוקר, לכן הם נזהרים בקימת חצות, בכדי לתקן השכינה ולעלותה עם דודה, ולחברה עמו פנים בפנים, ובאור הבוקר הם מייחלים לחוט של חסד הנמשך על השכינה, שיומשך עליהם גם כן, וכל זה כדי שיזכו גם כן לבוקר של גאולה.

נוהגים לעשות סעודה ביום המילה. ושמעתי כי הרב ניסים אזולאי, זיכרונו לברכה, אב בית דין פה עיר הקודש צפת, תבנה ותכונן, בעל ספר 'שולחן טהור' עשה תקנה והסכמה, פה צפת, תבנה ותכונן, שלא לעשות סעודת יום המילה בבשר אלא בדגים, משום שהם נמכרים אצלנו בזול יותר מן הבשר, כדי שלא לבייש את מי שאין לו, ומצאתי בספר 'כרם חמר' בתקנות גאוני המערב הקדמונים, שתיקנו תקנה כזאת במדינתם, משום טובת העניים, שלא יצטרכו להרבות בהוצאה.

סידרו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילה: 'השיבנו אבינו לתורתך' ואחר כך 'והחזירנו בתשובה שלמה לפניך', דהיינו: קודם יעסוק בתורה, ואחר כך יעשה תשובה, כי בלא תורה אדם הולך בחושך ואינו יודע לעשות תשובה, והנה בבית הכנסת הזאת יש אנשים החרדים לדבר ה', לומדים מוסרים ודינים קודם תפילת מנחה וערבית, ואחר התפילה גם כן, ואשר יחוס על עצמו ועל נפשו יבוא וילמד, ועל ידי עסק התורה והתשובה יראה ה' בעיינו ויבנה מקדשנו.

אֵלִי אֲרוֹמְמֶנְהוּ אֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ: גַּם לִבְנֵי מַתִּתְיָהוּ עָשָׂה פֶלֶא לְבַדּוֹ: פָּדָה עֵדָה נָדָה מְלֹא אֶרֶץ כְּבוֹדוֹ: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. נוֹעֲדוּ יַחַד לְרָעָה הַיְּוָנִים עָלֵינוּ: מִצְווֹת אֵל גְּדוֹל דֵּעָה לְהַעֲבִיר מִמֶּנּוּ: אָנוּ קַמְנוּ שַׂשְׂנוּ גָּבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יְוָנִים בֵּית אֵל בָּאוּ טִמְּאוּ הַשְּׁמָנִים: בָּדְקוּ וְהִנֵּה מָצְאוּ פַּךְ מִפַּכִּים קְטַנִּים: אָטוּם חָתוּם סָתוּם כֹּהֵן כּוֹנְנָה יָדוֹ: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. חֵלֶק וְשִׁיעוּר לַיְלָה אַחַת לְבַד הָיָה בוֹ: בִּרְכַּת נוֹרָא עֲלִילָה שָׁרְתָה תּוֹךְ הַנִּשְׁאָר בּוֹ: רַבּוּ רָמוּ עָצְמוּ נִסֵּי אֵל חַי לְבַדּוֹ: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. יָמִים אֵלּוּ נִקְבְּעוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדָאָה כִּי מֵאוֹיְבֵיהֶם נוֹשָׁעוּ מִיַּד צַר גָּאֹה גָאָה: שִׁירוּ גִּילוּ הַלְּלוּ לָאֵל גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה יִהְיוּ בָם וּמַטְעַמִּים מֻתָּרִים: הַנֵּרוֹת הֵם חִיּוּבָם נַעֲשִׂים וְנִזְכָּרִים צְאוּ בֹּאוּ וּרְאוּ הַתּוֹרָה הַזֹּאת לִמְדוּ: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. פְּתִילוֹת יַחַד נִמְנוּ טוֹב טַעְמָם וְנִמּוּקָם: בְּמִסְפָּר לוֹ יִמְנוּ כִּי כֵן דִּינָם וְחֻקָּם: שִׁמְרוּ הוֹרוּ עִזְרוּ אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

מה שאוכלין בראש השנה תפוח מתוק, כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים: חוק ומשפט וימתקו, ויהי כעשרת הימים נבלי יין וצימוקים, משפטי ה' אמת ומתוקים מדבש. ...
התפוח יעשנו מסוכר ולא בדבש, כי בעשרת ימי תשובה ראוי להחמיר שלא לאכול דבש, כמו שכתבתי בקונטרס 'רוח חיים' בסיעתא דשמיא.

מנהג שהאב נותן לבתו את שמה בבית הכנסת, בשבת אחרי הלידה. לפעמים נותנים לה את השם בבית ביום אחר, או בבית הכנסת בהתכנסות מצומצמת, אליה מגיעים הרב, ההורים והחברים, ומברכים את הילדה. האם מודה על הבת שנתן לה א-לוהים באהבתו, ומברכת 'הגומל'.
הטקס נערך בחגיגיות ומטרתו להטביע בהורים את חובתם הדתית לבתם הקטנה, לחנך אותה להיות אשה יראת ה', אמיצת לב, ומתהלכת לפני א-לוהים בתמימות. אל להורים לזנוח את חינוכה להיות יהודייה נאמנה, כך שאפילו אם תימצא כישראל יחידה בין האומות, תהא היא בין בני עמים אחרים, כמו שעליה להיות בין שכנותיה היהודיות - מופת לצדק, אהבת-אדם וענווה.

'תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו. כי חוק לישראל הוא משפט לא-להי יעקב.' -
יש רמז לנוהגים לתקוע בכל חודש אלול: 'תקעו בחודש שופר' – דהיינו: שיתקעו כל חדש אלול, וצריך להפסיק בערב ראש השנה כדי להכיר בין תקיעות מהתורה, וזהו: 'בכסה ליום חגינו' - שצריך להתכסות מלתקוע יום אחד ליום חגינו, ולא אמר ביום חגינו, ונתן טעם: 'כי חוק לישראל הוא' - היינו: מנהג שנהגו לתקוע באלול, אבל 'משפט' - דהיינו תקיעות של ראש השנה הן מצד הדין.

עיקר כל הייחודים הם או בעת שתשתטח על קברי הצדיקים או אפילו בביתך, שלא על קברי הצדיקים. והנה אם תייחדם על קברי הצדיקים, עיקרם הוא או בערב ראש חודש או בט"ו לחודש כי אז יש השגה יותר משאר הימים. ובשבתות ובימים טובים וראשי חודשים לא תשתטח כי אז נפשותם עולות למעלה, ואינם מושגות, ואפילו בחצי היום, תוכל להתפלל עליהם, אבל לא תייחד ייחודים, ואם תייחד בביתך, לא תייחד אלא אחר חצות לילה, לפי שאז היא עת רצון כנודע, ואז היא השעה הנבחרת מכל שאר השעות.

'ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני' - שבחולי מקור וחום, אין לברך ברכת הגומל, שהכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שכתוב: 'צנים פחים בדרך עיקש, שומר נפשו ירחק מהם'. וגם צריך להמתין עד שיעברו ימים רבים ויתרפא לגמרי ואחר כך יברך. ... וזהו שאמר: 'ואמרת ביום ההוא' - דווקא, ביום שתנצל מן הצרה או שתקום ממשכבך ותצא לשוק, 'ביום ההוא' תאמר 'אודך ה'' ותברך ברכת הגומל, על דרך שהוכיחו בגמרא משכתוב: 'יודו לה' חסדו' לברכת הגומל. וזהו הטעם: יען כי החולי, אשר היה עלי, לא הסבתי אותה אני עלי, אלא בא לי בידי שמים דווקא. וזהו שכתוב: 'כי אנפת בי' - אתה בעצמך, ומה שאברך את ה' 'ביום ההוא' - מדובר שכאשר 'ישוב אפך ותנחמני. הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד' - שמא יחזור החולי לאיתנו הראשון, חס ושלום. מה שאין כן אם היה חולי שהבאתי אותו עלי, כגון מנזקי קור וחום לא הייתי יכול לברך הגומל, שצריך להמתין עד עבור כמה ימים כנזכר. ודייק.

'דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי: בוא וראה, שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. אדם מביא דורון למלך - ספק מקבלים ממנו ספק אין מקבלים, ואם מקבלים ממנו - ספק רואה פני המלך ספק אין רואה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אדם נותן פרוטה לעני, זוכה ורואה פני שכינה, שנאמר: 'ואני בצדק אחזה פניך'. וזה לי כוונת הכתוב: 'לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם'. - שיש לדייק במה שאמר: 'ואל תעצבו' - שמה שייכות יש בנתינת מנות לאביונים, שלא תעצבו. והנה כבר כתבנו, שהנותן פרוטה לעני, זוכה ורואה פני שכינה. ובשבת דף ל' אמרו: אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה של מצווה, לזה כיוון נחמיה: 'לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו' - ואם כן זוכה לקבל פני שכינה, וכיוון שיש קבלת פני שכינה: 'ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם' - שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה.

בפאריס נוהגים האשכנזים, שקמים ביום ראשון שקמים לסליחות, לילך לבית הקברות, ועושים הקפות על קברי הצדיקים, ואומרים תחינות, ואחר-כך נאספים כולם בחדר שלפני הקברות, ובא רב אחד ודורש לעוררם על התשובה. ובשנת תקס"ו, שהייתי שם, הלכתי גם אני לבית הקברות עם שאר הקהל. והרב הזכר לעיל עשה להם את הדרוש, ואמר דברים מתוקים מדבש ונופת צופים. ומן הרשום בזיכרוני, הביא מאמר רבותינו: ... 'ואני אהיה לך דבר המתבקש לעולם, שנאמר: אהיה כטל לישראל'. והרב זיכרונו לברכה, עשה דמיון ואמר ... שנאמין ברבותינו חכמי האמת והצדק, בעלי רוח הקודש, כמו שכתוב: 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך, ימין ושמאל', נתן לנו דבר שעל ידו נבין כל התורה, ויש לנו צורך בו לעולם כמו הטל ... והיו דבריו נכנסים בלב השומעים, באופן שכמעט כל העומדים שם, היו עיניהם זולגים דמעות, ומתעוררים לאהבת ה' יתברך ולשמור מצוותיו.

בתחילה יאמר החזן 'שיר המעלות לשלמה אם השם לא יבנה בית', וכשפותחים הארון יאמרו בניגון כמו שאומרים ביום שמחה תורה זה הפיוט: שאו שערים ראשיכם, והינשאו פתחי עולם. יבוא ברינה מלככם, במקדש סף ואולם. ליוצר אדם בחכמה, תולה ארץ על בלימה. הודו לו ברכו שמו, שמו אדיר בסוד נעלם. צור כונן שמיים בתבונה, פתח לנו שערי בינה. נבוא אל חצרותיך בתהילה, ונברך שמך לעולם'. ואחר כך יעשו שבעה הקפות, ואחר כל הקפה יאמר החזן התפילה מהרב חיים יוסף דוד אזולאי, זכר צדיק וקדוש לברכה. ואחר התפילה השביעית יגמרו השיר, ומברך החזן למלך ולקהל.

הזהירנו השם יתברך בפסוק אחר: 'לא תשנא את אחיך בלבבך', אף על פי שכבר הזהיר 'ואהבת לרעך כמוך'. ופירושו, אף אם חטא לך - לא תשנא אותו, ומחול לו ואהב אותו, אשר על כן הורו לנו חכמינו, שטרם שנלך לישן שנת לילה, צריכים אנו לסלוח לכל מי שחטא לנו.

אין שינוי האותיות בין האשכנזים והספרדים פוסלים, ולולא סברת המתירים עוד יגדל הקרע והפירוד בין הספרדים והאשכנזים, די לנו בהמנהגים וכמה דינים שאין אנחנו משתווים, את אשר אלו אוסרים אלו מתירים, ואת אשר אלו מתירים אלו אוסרים, זה מכשיר וזה מטריף, וגם בנוסח התפילות אין אנחנו משתווים, ומה היא הסיבה לכל אלו השינויים - הגלות המר אשר פיזר אותנו בארבע כנפות הארץ.
ועל פי הדברים האלו כתבנו ... לעיר אמשטרדם, כי התאחדו אנשי הועד של אחינו האשכנזים עם אנשי המעמד של הספרדים, ויבטלו תקנה זו שביניהם, אשר לא נותן כבוד לעם ישראל, כאילו הם שתי תורות, ולא יהיה עוד לפוקה ולמכשול בין שני אחים, ומה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

סגולה שיכוון כל אדם בעת בכי התינוק הנימול, מייסורי המילה שייכלל בזה גם תפילתו, כי קול זה של הילד הנימול, עולה בלי שום פגם מכל קליפה. ועל זה נאמר: 'כי שמע ה' קול בכיי' - כלומר, בכי הנימול. 'שמע ה' תחינתי, ה' תפילתי יקח'. והוא עצה נפלאה כמו שכתבתי בשם 'עוללות אפרים'. עיין שם.
ועל פי זה יש לפרש מה שכתב בתרגום יונתן על פסוק: 'יענך ה' ביום צרה' - ביומא המילה, עיין מהרי"ל, והוא פלא. ... ויצא לנו מזה, שמי שהוא על הברית מילה, והילד בוכה בשעת המילה, וגם מי שהוא בסעודת ברית מילה, ועל פי הרוב, שומע אז בכי הילד הנימול, יש להתפלל בשעת הבכי בלחש, בלשון הקודש, על כל מה שחסר לו מכל העניינים, וטוב לומר אז תפילה זו: יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו וא-לוהי אבותינו, שנהיה אני ובני ביתי בריאים וחזקים, ובפרנסה, ובהצלחה, ובשלום, ובכל טוב, לעובדך באמת, וביראה, ובאהבה, ובשמחה, וייכלל תפילתי עם בכיית הילד, ויקוים בי הפסוק: 'שמע ה' תחינתי, ה' תפילתי יקח', וימלא ה' כל משאלות לבי לטובה. אמן כן יהי רצון.

'ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו' - ונעשית דוגמת שרה אמו, שכל זמן שהייתה שרה קיימת היה נר דלוק מליל שבת לליל שבת, והייתה ברכה מצויה בעיסה וכו'. ומאומרו: 'היה נר שבת דלוק מליל שבת', ולא אמר: היה נר דולק לעולם, כוונתו לומר, שהייתה שרה אימנו נותנת שמן בנר ליל שבת שיעור, שתדליק ליל שבת, והייתה ברכה מצויה בשמן, שהיה דולק עד ליל של שבת אחרת, ואז היה כלה השמן, והייתה נותנת בו שמן אחר.

'אותו היום, שנפטר אברהם אבינו עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו: אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לה לספינה שאבדה קברניטה'. - שכוונתו להודיע הספדו של אברהם אבינו, עליו השלום, ולא תעלה על דעתך שהספדו היה כמנהג הנשים והנערים, שצועקים על העבר, אלא הספדו היה מכל גדולי אומות העולם וחכמיהם ופירשו בהספדן, שלא היו בוכים וצועקים על דבר בלתי אפשרי בחזרה אלא הם בוכים על החיים אשר המה חיים עדנה, 'ואוי לו לדור שאבד מנהיגו', ומצד זה ראוי לבכות כפלים. וקל להבין.

אדם לא צריך לצום כדי לכפר על עצמו, אלא הוא צריך להגיע למצב, שהוא לא יוכל לאכול בגלל החטאים שלו. זה הבדל, הבדל גדול. אני לא החלטתי, לא לאכול כדי שיסלחו לי, אלא מתוך חשבון נפש אני מגיע למסקנה שעשיתי מעשים שלא ייעשו, וכך פשוט התיאבון עובר לי, כמו שכשאדם בצרה איננו יכול לאכול. זה דבר אחר. הגישה השנייה מציגה מעלה גבוהה עוד יותר, שאדם יהיה במצב כזה של לימוד, של עשייה, של דביקות, שהוא שוכח לאכול. זה כבר סיפור אחר לגמרי.

'מכתבך הנחמד הגיע לנכון. ומאוד שמח ליבי כי הנך הודות לאל בחיים טובים ושלום, כי רק זה הוא כל ישעי וחפצי, אשר אליו אני נושא נפשי, שאתה בטוב המצב כעת, שבח לאל, ובראותי מכתבך, 'מעשה אצבעותיך אשר כוננת', יתאר חזות פניך לנגדי, יען אצלנו כתוב, מכתבו של אדם חצי פניו. אמרתי אני בלבי הפעם אודה את ה', הטוב והמטיב, מטובו לטובים, ובשמחת לבבך ישמח לבי גם אני.

אין לשנות מנהג בני העיר, וכל הבא לשנות ידו על התחתונה, ואין שומעים לו. וכל האנשים הבאים לדור באותה מדינה, צריכים לנהוג כמנהג בני העיר. ומי לנו גדול מאליהו, זכור לטוב, שאמרו ביבמות: אם יבוא אליהו ויאמר: אין חולצים במנעל - שומעים לו, ואם יאמר אין חולצים בסנדל - אין שומעים לו שכבר נהגו העם בסנדל. ואם לאליהו, זכור לטוב, אין שומעים לשנות המנהג, כל שכן לשאר בני אדם, הבאים לשנות המנהג שאין שומעים להם.שמקובלנו: 'מנהג מבטל הלכה', ואפילו בדבר שיש בו נדנוד איסור, כמו המובא בפרק אחרון של תענית: רב נקלע לבבל, ראה שקראו הלל בראש חודש. סבר להפסיקם, שמע שמדלגים והולכים. אמר שומעים מכאן שמנהג אבותיהם בידיהם. הרי שאף על פי, שלפי דעתו של רב, היה באותו המנהג משום ברכה שאינה צריכה, ועובר משום 'לא תישא', מכל מקום סמך על מנהג אבותם בידיהם, ולא רצה לשנות מנהגם. ...
ואף על פי שפשיטא, שרב גדול הדור היה, והיה בידו למחות שלא יקראו כלל, כאשר הייתה דעתו נוטה, ואפילו כך, לא רצה לשנות מנהג אבותיהם. קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שאין בדור הזה מי שיוכל לשנות מנהג המקומות, הנהוג על פי אבות הקדמונים

כשאדם מתפלל עם הציבור ואחד מהם או השליח ציבור ממהרים בתפילות, הוא - חטא רבים נשא. מפני שהציבור אנוסים כי הם ממהרים להשתוות עמו, ולא יכולים, וריב לה' עם 'הרצים יצאו דחופים' רחמנא לצלן. ובפרט רבים מעמי הארץ כשקוראים במהירות, 'המה כשלו ונפלו', בכל תיבה שגיאות. נמצא שהוא מחרף ומגדף, חס ושלום, שמזכיר שמות הקדש וכל התיבות חטופות וקטופות. וטוב מעט בכוונה. והקדוש ברוך הוא לא מונה דפים שקורא המתפלל, אלא השעות שהוא שוהה בקריאה או בתפילה.

חומרה בדבר המותר: מי שמחמיר ויש לחשוש ליוהרא - מנדים אותו. ואם דעתו לשם שמים - לא. ואם מחמיר בפני רבו, ורבו מקל בדבר - לעולם מנדים אותו. ...
אם אינו יכול לקיים חומרה בצנעה, והדבר מתפרסם, צריך הוא להקל ולעבור על חומרת מקום שיצא משם, ואף על פי שדעתו לחזור למקומו, אף על גב שמן הדין מחויב הוא לעשות כמנהג מקומו. וכן כתב הרא"ש, זיכרונו לברכה, שגדול השלום.

הפאות שלנו שאנו עושים שערותיהן אחרי האוזן, ראיתי לחכמי אשכנז, ישמרם צורנו, כמה פעמים בבואם למחוז קדשנו, שהיו מחזירים לי השערות שבאחורי האוזן, והיו מחזירים אותם לצד פנים כלפי האוזן. לא ידעתי טעמם, אבל היו אומרים שכך צריכים להיות כפי הסוד. ואני בער ולא אדע.
וזה ראיתי בלשון האידרא: כל אותן אגודות השחורות מכוסות ותלויות לצד האוזניים. מלשון זה משמע שצריכים השערות להיות כנגד האוזן. ועוד שם באידרא, וזו לשונו: מי שרוצה שירכין המלך אוזן למולו, יסלסל בראשו של המלך, ויפנה שערותיו מעל אוזניו, וישמע לו המלך בכל מה שירצה. - נמצא שלפי זה דרך השערות להיות כנגד האוזן, ובעת שירצה לדבר עם המלך יפנה שערותיו מעל אוזניו.
ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעד, כי בער אנכי מאיש, ואין לי עסק בנסתרות. ומדברי האדרא רבה מוכח להפך מזה, שמשם משמע - שצריכים להיות אחורי האוזן. ולא ידעתי דבר, כי נער אנוכי, ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעד.

מה שנרמז בדברי אנשים בליל מוצאי חג הפסח בלשון ערבי 'תרבחו ותסעדו' במס"ק עם הכולל גימטרייה: 'מן הגאולה אל תתייאשו'. וגם כן 'תרבחו ותסעדו' במס"ק: במלך המשיח שמהרה יבא'.
וצריך כל אשר מתכנה בשם ישראלי, יאמין זאת שהיא אחת משלוש עשרה עיקרים יסוד דת אל ותורתו, ונחלה פני האל שיביא לציון גואל, ויבנה בניין אריאל, ויגל יעקב ישמח ישראל, אמן.

קיבלנו בקבלה גמורה לסובב בחצרות ובבתים פה העיר צפרו, יגן עליה א-לוהים, לקבץ הגבאות שלוש פעמים בשנה דהיינו בעשרת ימי תשובה, וביום שמיני של חנוכה, וביום פורים, על מנת שיעלה המקובץ לשם תפארת גדול אדונינו התנא האלוהי רבי מאיר בעל הנס, זכותו יגן עלינו אמן.

נחלקו רבותינו, זיכרונם לברכה, איזה מצווה שרוב מצוות נכללות בה. חד אמר 'ואהבת לרעך כמוך' – שהמצווה, שרוב התורה כלולה בה היא אהבת האחווה. שנהיה אוהבים לכל אחד מישראל כנפשנו, ונהיה חסים איש על רעהו. ומכלל המצווה הזאת למנות זקנים, שיעמידו הקיבוץ, וישוו אותנו - בכתב ולשון ותורה ומנהג - שאין אהבה אלא בדומים, ולא תהיה תורתנו ועבודת אלוהינו - מנהג ספרד, אשכנז, פולין, צרפת, איטליה וכדומה. ...
כי הדרים בארץ ישראל והבאים אליה ...יכונו ישראלים, למען יתנהגו באהבה ואחווה כנימוס הקיבוץ.

חקרתי ודרשתי על כל הגנות, אשר בעיר פארגה וסביבותיה, שהם ראפיזה ואייא, לראות מה טיבם ומה עניינם. ואחר החיפוש והבדיקה, מצאתי ראייתי, שאין לחשוש להם כלל לשום דבר: ראשית, מפני שלא נוהגים בהרכבה בארצות האלה ואינם צריכים לה, מפני שטבע המדינות האלה הוא חם ואינם צריכים להרכבה, וגם אם יעלה על רוח איזה חסר דעת, להרכיב כדי לנסות, אין הזיווג עולה יפה, והפרי אינו מצליח והניסיון כבר הוכיח. דבר זה יודעים כל עובדי האדמה, כי במדינות החמות, לא זו בלבד שאין צורך להרכבה, אלא אף זו שהיא מתשת כח הפרי ומפסדת תכונתו, ומין בשאינו מינו, רבה עליו ומבטלו. ודבר זה למדים מתורתם של עובדי האדמה, אשר מפיהם אנו חיים בדברים כיוצא באלו, וממילא אין כלל חשש להרכבה.

יש אתנו יודע עד מה בחכמת השיר, רוצה לומר המוסיקה. שישה או שמונה בני אדם מבני קהילתנו, אשר בחגים ובמועדים ישאו קולם וירונו בבית הכנסת שיר ושבחה, הלל וזמרה: אין כא-לוהנו, יגדל, אדון עולם וכיוצא לכבוד ה', בסדר ויחס לערך הקולות בחכמה הנזכרת לעיל. ויקם אדם לגרשם בשיח שפתותיו עונה ואומר: כי לא נכון לעשות כן כי אם לשוש – אסור, והמזמור - אסור, והילולים באשר המה כחכמת הזמר האמור – אסורים, משחרב הבית משום 'אל תשמח ישראל אל גיל כעמים' ...
תשובה: לשורר במשתה היין או לענג עצמו כמלכים וכיוצא, כל זה נאסר מפני החורבן והגלות ... אך אם יהיה לדבר מצווה כמו לחתן וכלה וכיוצא - נער יכתבהו, כי מותר גמור ... ולא יטיל ספק כל מי שיש לו מוח בקדקודו, שלהלל לה' בזמרה בבית הכנסת בשבתות ויום טוב יקרא דבר מצווה. אשר כל שבת קודש כלה היא אצלנו, וחייבים אנו לקשטה ולשמחה בכל מיני שמחה, והמועדים גם כן. ומצווה על השליח ציבור להנעים קולו בתפילתו ביותר.

'אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'' - חולה שנטה למות, אומרים לו התוודה, ובשכר שאתה מתוודה - אתה חי, וכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא. זהו שאמר: 'אשרי משכיל אל דל' - שהוא החולה. ומה היא ההשכלה? - שילמדוהו להתוודות. ... 'ואל תתנהו בנפש אויביו' - 'אויבי איש אנשי ביתו', שמראים אהבה, ואין מניחים מי שיזכירהו דברים של מיתה, להתוודות מאשר חטא על הנפש. זהו שאמר: 'ואל תתנהו' - רצונו לומר: אל תעזבהו בחפץ ורצון קרוביו, שנראים כאוהבים, ועל צד האמת אינן אלא אויביו שמבקשים רעתו, שימות בלא תשובה.

לא נגד הרב, אשר ישמרהו צורו ויחייהו, עשו פרוטיסטו (מחאה) אלא נגד חומרת 'השיער באשה', ולא שישים בחורים, אלא יותר מכך, בחורים וזקנים יחדיו, באומרם כי חומרת השיער להיות השיער מכוסה, מקורו נובע מן הזוהר ודברי המקובלים. ועל הספר הזה לא באה החתימה מכל הגולה, כאשר בא על המשנה והגמרא. ועל כן החליפו שמלותיהם והסירו בגדיהם הצואים מעל נשיהם, וילבישום בגדי אירופה החמודות. כן העם הזה והדור כולו, הולך ופוקח עיניו מתרדמתם הנושנת.
ומי יודע אם לא ימים יבואו, וקרב זה אל זה, וכמאמר הנביא: והיינו לעם אחד מן העולם ועד קצהו, לא יישא גוי אל גוי חרב האמונה ולא ילמדו עוד מלחמת הוויכוח - יוחל א-לוה וימלוך על כל העולם כולו בכבודו במהרה בימינו אמן.

עניין הקימה שאנו קמים מפני החכם, יש בו שני סוגים - מצד הכבוד ומצד המורא:
מצד הכבוד - שמראה עצמו, שהוא קם לשמשו 'בקום ועשה'. אם החכם רוצה באיזה תשמיש והוצרך לאיזה דבר, לכך קמים מפניו, לומר שאנו מזומנים לכבדו.
וגם יש בו מצד המורא - שמא החכם רצונו ליישב בכאן, בזה המקום ולדבר איזה דבר. ולכך אנו קמים מפני החכם לומר, שיש לנו מורא ליישב במקומו, שהוא מקומנו.

'התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה' - שראוי לשאול למה זה במקוננות אמר - התבוננו, ובחכמות - שלחו, שמשמע על ידי שליח בעלמא. אמנם במקוננות מלבד מה שהוסיף בהם בינה, אלא גם עוד שינה ואמר קראו, שמשמע אתם בעצמכם קראום.
ויש לומר שבזה שני סוגים, האחד הם אותן החכמות, המסדרות קינה על כל דבר ודבר, ישאו קינה חדשה הראויה לו, אבל אם אין הם המקוננות בבית ההספד, כי לא ידעו זה, אבל יש סוג שני - והם אותם המקוננות בבית ההספד, מה שמסדרות החכמות בלשון צח וערב.
ולכן במקוננות אשר הן הנה עיקר ההספד, שלולי הן, אין טעם במה שמסדרות החכמות, אמר התבוננו וקראו, שודאי צריך בינה לזה, וגם שהן בעצמם יקראום לא ע"י שליח ...
כדי שעל ידי זה תרדנה עינינו דמעה מיד, שאף אם יש בנו קושי הדמע, בשמעם נהי חדש מיד יזלו עיניהם דמעות.

אם זכה האדם לשמור את השבת כהלכתו - שכרו גדול, על אחת כמה וכמה הנה נחשב כאילו קיים כל התורה כולה, ונוסף על זה ונסלח לו לכל עוון ולכל חטאת, שאפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלים לו, ומה גם ביום השבת הזה - שלכך קיים לנו שבת תשובה, ראוי לו לאדם להזדרז עצמו ביתר שאת וביתר עוז, כי השעה צריכה לכך, ואותה אנחנו מבקשים, יען הנה יום בא - יום הכיפורים הבא עלינו לשלום, יום אדיר בימי השנה, אשר אנחנו באים להתפלל אל ה' ולבקש מלפניו מחילה וסליחה וכפרה, על כל מה שחטאנו והרבינו פשע בכל השנה כולה, ואל א-להינו כי ירבה לסלוח חטאת הציבור והיחיד, אי לזאת, אנה ימצא האדם סגולה נפלאה מעולה יותר מזו, שבעשותו אחת ממצוות ה', דהיינו שמירת שבת, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלים לו לכל עוון ולכל חטאת, ומי הוא זה אשר לא יחוש על נפשו לעשות משמרת את יום השבת הזה, וכעבד ה', מכאן והלאה נזדרז עצמינו לשמור את השבת. ואף כהיום הזה, הנה מה טוב שתיכף אשר ייצא אדם מבית הכנסת, יבוא הביתה ויישב ללמוד כל אחד מה שחננו ה', אחד המרבה ואחד הממעיט, וכאשר יישב בדד בביתו, ופניו לא יראו החוצה, בשווקים וברחובות - קרוב לוודאי שיינצל האדם מלהיכשל בעוון חילול שבת, והוא ברחמיו יעזרנו על דבר כבוד שמו, כן יהי רצון אמן.

אם נהגו כל יושבי הארץ, סוחרים ואינם סוחרים, לדון על פי חוקי הממשלה, הגם שהוא נגד הדין, אם העניין קיים אם לאו? - אם תרצה אמור שהמנהג הוא עיקר גדול בדין, ואם נהגו לקנות באיזה קנין כאותה 'חותמת שקונה'. הגם שלעניין הדין בעניין דרכי ההקנאה שתיקנו רבותינו זיכרונם לברכה הרבה קניינים: כסף, שטר, חזקה, קניין סודר, קניין אגב משיכה, הגבהה, כל אחד במקומו הראוי לו, מכל מקום אם נהגו במקום קניין כסף או משיכה כאותה חותמת, מכל מקום הדין הוא שקנו. וכאן גם אין שינוי אם נהגו לילך אחר חוקי ונימוסי הממשלה, ודאי שמועיל, והגם שהוא נגד הדין כאותה החותמת. ואם תרצה אמור שהנהגת וחוקי הממשלה הם קיימים על פי הדין, מטעם של 'דינא דמלכותא דינא', והגם שהם נגד הדין.

יהודי שכתב בצוואתו: 'על פי הדין' - אם הוא דין משה רבינו, עליו השלום, או אם הוא דין ונימוסי חוקי הממשלה? - ודאי שחקירה זו כמעט שסברא זה לא ניתנה להיאמר, רק למי שאין לו מוח בקודקודו. כי המפורסמות אינם צריכים ראיה, שמשפט לשון ערבי, ובפרט המורגל בפי היהודים והישמעאלים של העיר תוניס ואגפיה, תיבת 'הדין' אם נאמרה מפי יהודי היא דת משה רבינו, עליו השלום, ואם מפי ישמעאלי היא על הקוראן.

אם נהגו כל יושבי הארץ, סוחרים ואינם סוחרים, לדון על פי חוקי הממשלה, הגם שהוא נגד הדין, אם העניין קיים אם לאו? - אם תרצה אמור שהמנהג הוא עיקר גדול בדין, ואם נהגו לקנות באיזה קנין כאותה 'חותמת שקונה'. הגם שלעניין הדין בעניין דרכי ההקנאה שתיקנו רבותינו זיכרונם לברכה הרבה קניינים: כסף, שטר, חזקה, קניין סודר, קניין אגב משיכה, הגבהה, כל אחד במקומו הראוי לו, מכל מקום אם נהגו במקום קניין כסף או משיכה כאותה חותמת, מכל מקום הדין הוא שקנו. וכאן גם אין שינוי אם נהגו לילך אחר חוקי ונימוסי הממשלה, ודאי שמועיל, והגם שהוא נגד הדין כאותה החותמת. ואם תרצה אמור שהנהגת וחוקי הממשלה הם קיימים על פי הדין, מטעם של 'דינא דמלכותא דינא', והגם שהם נגד הדין.

יהודי שכתב בצוואתו: 'על פי הדין' - אם הוא דין משה רבינו, עליו השלום, או אם הוא דין ונימוסי חוקי הממשלה? - ודאי שחקירה זו כמעט שסברא זה לא ניתנה להיאמר, רק למי שאין לו מוח בקודקודו. כי המפורסמות אינם צריכים ראיה, שמשפט לשון ערבי, ובפרט המורגל בפי היהודים והישמעאלים של העיר תוניס ואגפיה, תיבת 'הדין' אם נאמרה מפי יהודי היא דת משה רבינו, עליו השלום, ואם מפי ישמעאלי היא על הקוראן.

בודק, שאינו אוכל בנפיחה, כמנהג אנשי מקומו, אם הלך למקום שאוכלים בנפיחה ודעתו לחזור, אם יוכל לשחוט ולבדוק בנפיחה, לאכול הוא עצמו ולהאכיל למי שאוכל בנפיחה; ואם מי שאוכל בנפיחה בא למקום שאין אוכלים בנפיחה אם יכול לאכול בנפיחה ...
וכללו של דבר, שצד הדין נוטה כשהעניין הוא בדבר שנהגו איסור מחמת מנהג, כל בני המדינה מקבלת קדמונים, והלך ממקום שנהגו איסור למקום שנהגו היתר אז אינו רשאי לאכול, אפילו יהיה האיסור ניכר, ויודה עם המתירים, אינו יכול לאכול. ואם נתיישב שם שלוש שנים ואין דעתו לחזור יכול לאכול. ואם הוא בא ממקום שנהגו היתר למקום שנהגו איסור, אם הדבר בעניין צנוע שאינו מפורסם יכול לאכול, ובפרהסיה אסור, ואם נתיישב שם שלוש שנים ואין דעתו לחזור אז אפילו בצנעה אסור.

והגם שבעיר הקודש ירושלים, תבנה ותיכונן, נוהגים לשנות אבות בתי דינים, וכל אב בית דין יושב על כיסא ההוראה נ"ד חודשים, ואחר כך מסתלק, ויושב אחר, וכן חוזרים חלילה, בוודאי שאין זה נקרא הורדה, חס ושלום, כי אם בוודאי נהגו כן, בעבור שיש כך וכך רבנים וגדולים בתורה, עשו זאת לכבוד כל הרבנים, שינהגו נשיאותם בשררה זו, ונהגו כן על פי תשובת הרשב"א זיכרונו לברכה. ...
ובוודאי שאין לחוש בזה 'למעלין בקודש ואין מורידין', כיון שחוזרים חלילה, וכבר נהגו כן, אין בזה שום הורדה ולא חשד וברור.

אות לכך, שיהדות בוכרה הייתה נוהגת לפי דרך התורה: היגוי הקמץ בלשונם, הוא כמו של אחינו התימנים והאשכנזים - דהיינו, היגויו כמו חולם; כמו כן, מנגינות התפילות של שבת והימים הנוראים, טעמי המקרא, קריאת מגילת אסתר, שיר השירים, מגלת איכה, קריאת הזוהר ותיקוני הזוהר, כל המנגינות וסדר הקריאה, אינם בדומה לאף עדה בעדות ישראל. ואם כדברי החוקר, שהרב יוסף ממאן מערבי זכר צדיק לברכה הוא אשר לימד אותם מן המסד ועד הטפחות, היו יהודי בוכרה מתפללים ומנגנים כפי אחינו, בני העדה המרוקאית, כי מוצאו של הרב יוסף ממאן הוא מרוקו. ברם, המציאות הייתה כפי שיובא בהמשך הספר, שבבוא הרב יוסף ממאן לבוכרה, מצא בה תלמידי חכמים, אולם לא הייתה ישיבה שבה ילמדו בחורים מכל שכבות הציבור.

מצווה לעסוק בתהילים ביום השבת כי סגולתו כאוהלות ונגעים לבער את הקוצים מן הכרם. ... ומה מאוד מנהג ודין בעיר המהוללה תוניס, המהוללה בתורה, שלא לבטל חמשת ספרי תהילים לקרותם ביום השבת כי סגולה גדולה היא.

'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות' - גם נודע שיעסוק באיזה מלאכה שיהיה, לעצמו, ולא יהיה תחת רשות אחרים, כמו שכיר או עבד וכיוצא, דוגמא לדבר מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'כי לי בני ישראל עבדים' - ולא עבדים לעבדים', ובזה יהיה תמיד בטחונו בה', ולא בבשר ודם. ...
'ואל תתוודע לרשות' - רצונו לומר: אף שאמרתי לך שבאיזה מלאכה שתהיה, אפילו בזויה ושפילה, תעסוק בה ולא תצטרך לבריות, אכן היזהר לך ושמור נפשך 'ואל תתוודע לרשות' - שתשב אצל אדם שכיר או מלמד, שתהיה רשותו עליך, אלא הכלל הוא שיהא לך מלאכה שאתה רשאי ושליט בעצמך, ולא האחרים ישלטו בך.

ברור היה לעולם שהיהודים 'בעלי הזקן' - יהודים הם, אך ל'בעלי הזקן' - ההיפך לא היה כל כך ברור, ואלמלא כוחה של תורה, אילולא היה כתוב בתורה - שכל יהודי הוא יהודי, היהודים 'המזוקנים' לא היו מכירים באחיהם - שיהודים הם. בהיכרות הזו טמונה התחלה, שלב, מדרגה, בתהליך חיוני מאוד של 'יוסף הכיר את אחיו והם לא הכירוהו'.

אחרי יום הכפורים, אחרי חשבון הנפש של היהודי וניקיונה ביום הקדוש הזה, אחרי טוהר נפשו ולבבו, אחרי שהתוודה על כל הבליו ושיגיונותיו, שנכשל בהם, ובא לידי החלטה גמורה ביום הקדוש, לחיות חיים טהורים, לשפר מעשיו ומידותיו, להיזהר מעבירות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, ולהיות טוב למקום וטוב לבריות - יבוא היהודי להתלונן בצל שדי בסוכת מצווה, להתבודד ולהדבק עם בוראו.

במנהגי ישראל התלכדו רובדי חיים מכל החוליות של שלשלת הדורות, ורבים מן המנהגים האלה, חושפים שפע של רגשות חבויים, פלאיים וגנוזים, המון זוויות חשאיות שבנפש, שמחשבת אנוש פשוטה, אינה מסוגלת לגלותם. שפע עושר כוונתם, אינו מתגלה בלי יגיעת מחשבה והסתכלות פנימית רצינית, ותפארת גדולתם, איננה מתבטאת על ידי תפיסה שטחית. לפעמים, דרושה ידיעה רחבה בדברי ימי ישראל, כדי לעמוד על אופיו של מנהג זה או אחר, ולגלות מה שטמיר ונעלם מאתנו.

'ויקרא שמו בישראל' - בכל פעם שנכנס יהודי לברית מילה, מברכים ברכת 'אשר קידש' על היין ובתוכו אומרים: 'ויקרא שמו בישראל' - הפשט הוא קריאת השם. אבל יש ביאור נפלא והוא שכידוע כל התלמידי חכמים וצדיקים נזכר שמם בפי כל: רב פלוני אמר כך, רב פלוני יגיע למסור שיעור. לכן מברכים את התינוק שיקרא שמו בישראל, כלומר שיהיה מוזכר על ידי שיהיה גדול בתורה ומעשים טובים

'בני הכפרים שאינם מתקבצים בבתי כנסיות, אלא בשני ובחמישי, תקנו להם שיהיו מקדימים וקוראים ביום הכניסה' - משמע שהיו להם בתי כנסיות בעיר אחת בפני עצמם, שלא הלך בו אדם אלא כשהם מתקבצים ביום הכניסה ומתפללים שם. ומסיים 'שיהיו מקדימים וקוראים' - כלומר הם עצמם קוראים. וכן אמר אבי אמי, רבי חיים בהן: שבערים המיוחדות להם היו קוראים. ומביא ראיה מן הירושלמי שם. על כן תצטרך לומר שבעצמם קראו, ולא בן כרך קרא להם. ולא תאמר שבני הכפרים לא ידעו לקרות. ומעתה מצאנו לומר גם כן שקראו בעיר בפני עצמם ולא הלכו לכרך. ועיקר דברי רבי חיים בהן בפרק הראשון של יבמות בדיבור המתחיל: 'וכי אמרנו לא תתגודדו' ושם דחק לפרש כן כי היאך קראו בני הכפרים ביום הכניסה בהקדמה, ואחר כך קראו בני אותה העיר בזמנה בי"ד באדר, והלא נראה כאגודות? - ותירץ כי בעירם היו קוראים, בעיר המיוחדת להם לבדם, להתקבץ שם בשני ובחמישי, ובאותה העיר לא קרא אדם כי אם באותו יום לבד שנתקבצו שם. וגם שם מביא הירושלמי.

נהוג להטביל פרוסת המוציא שלוש פעמים במלח, כי שם 'הויה' גימטרייה כ"ו, ושלוש פעמים כ"ו גימטרייה מלח, והוא סוד גדול, הידוע מהאר"י קבלה להמתיק הדין.

'מעשה ידיה לבעלה - הכל כמנהג המדינה. מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר ופשתים טווה, ואם היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד'. - על כן ועכשיו שאמר כי זה האיש הנשוי עם האשת חיל, ליבו בה בטוח תמיד, כי בשבילה יתעשר, והון רב יקבץ, 'ושלל לא יחסר'. ומפרש כי הטעם הוא שהאישה הזאת 'גמלתהו טוב ולא רע, כל ימי חייה' - כלומר דחקה עצמה לעשות שלא כדת שאר הנשים, שאף היא הייתה במדינה שדרכן לעשות מלאכה אחת, היא הייתה עושה את כולם, אף שהוא שלא כדין, וזהו 'כל ימי חייה' - בין בהיותה בעיר, שדרכן לעשות כולן, בין הייתה במקום שאין דרך בנות העיר אלא לטוות הצמר, היא עצמה 'דרשה צמר ופשתים' מרצונה הטוב, 'ותעש בחפץ כפיה' וזהו השבח שמשתבח בה בעלה.

'טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל'- הנה בזמן החתונה נוהגים לעשות משתה ושמחה שבעת ימים. וביום המילה אף על פי שאין עושים שבעה ימים, מכל מקום עושים יום אחד.
אבל בחינוך התפילין לא נהגו לעשות כי אם מקצת אנשים מיעוטא דמיעוטא. ונודע כי בתפילין רמוז שם שדי, שהוא צורת השי"ן שבתפילין, וקשר הדל"ת שבעוקף, וקשר היו"ד שבתפילין של יד....
הדל"ת דשדי הרמוז בתפילין הוא עני, ודל כשמו כן הוא, כי הוא רחוק מאצל הפרשיות של התפילין וגם בני אדם אינם נוהגים לעשות סעודות כנגדו - סעודת מצוות תפילין. ולכן כל אדם העושה סעודה לבנו בחינוך התפילין הרי זה נקרא טוב עין יותר משאר בני אדם. וזה שאמר 'טוב עין הוא יבורך', פירוש - ראוי שיבורך. והטעם - 'כי נתן מלחמו לדל'. דל דייקא, רצה לומר, שעושה סעודה גם לדל"ת.

'אמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל, מאי הטעם? אלו שלוש מצוות, וזה מצווה אחת' - אפשר לבאר בדרך רמז, כי הגמרא שואלת, מה הטעם אתרוג בשמאל? הרי האתרוג רומז לתלמיד חכם השלם כפי שהזכרנו, והוא המשובח שבכולם שיש בו טעם וריח, אם כן יותר ראוי היה ליטלו בימין?
ועל זה משיבה הגמרא - כי בלולב יש בנטילתו שלוש מצוות - לולב, הדס וערבה, ואילו האתרוג מצווה אחת לכן הם עדיפים מאתרוג.
הגמרא באה לרמוז לנו, כי תלמיד חכם השלם שיש בו כל המעלות, אם אינו מושך עמו גם את הבעלי בתים והמון העם הדומים להדסים וערבות, דהיינו שאינו נותן שיעורים לקהל, אף על פי הוא גדול, בכל זאת לולב שהוא קטן ממנו - עדיף, כיוון שמושך עמו גם את ההדס והערבה.

זאת ודאי לא אמר אדם מעולם, שיהיו בני עיר אחת כפופים לעיר אחרת. ואם כן מה דעתם של אלו האנשים שעושים מחלוקת לומר: מדוע אין בני מקומכם נוהגים כמותנו? וכי מפני שהם נוהגים כן, יתחייבו כל העולם לנהוג כמותם?! והלא אפילו לבני ארץ ישראל ובני בבל יש חילוק ביניהם בכמה מנהגים, ואין בני ארץ ישראל מכריחים לבני בבל לנהוג כמותם. ...
שהרי בדבר שהוא 'מנהג אבות' כל העולם יודעים שדבר זה אינו אסור על דעת כל העולם והוא מותר גמור ואין מי שאסר. אבל בדבר שהוא 'תורת אבות' כבר הם יודעים שהוא מחלוקת בין הפוסקים, ואם כן אם רואים שום אדם שתפס כסברת המקל והיא סברה דחויה מרוב הפוסקים ... ואם כן יש לחוש למחלוקת בדבר זה שיאמרו להם מדוע בני מקומכם נוהגים הפך סברת רוב הפוסקים ... והתורה אמרה אחרי רבים להטות, ומדוע אין אתם נוהגים איסור בדבר, ויש בזה מקום למחלוקת. אבל בדברים שהם 'מנהג אבות' אין בזה מקום למחלוקת לומר להם מדוע בני מקומכם אין נוהגים כן. ...
מכל מקום כשישאלום מדוע אתם עושים היפך מנהגינו תשובה בצידם: כך היא תורת אבותינו או כך הוא מנהג אבותינו.

למה תקנו לומר בחג המצות 'זמן חרותנו', ולכאורה מהראוי היה לומר 'זמן גאולתנו', שהעיקר הוא הגאולה. וצא ראה לשון המקרא: 'וגאלתי אתכם'. וארבע לשונות גאולות כתובים, וסיום ברכת ההגדה 'אשר גאלנו', וברוך אתה ה' גאל - שזו היא העיקר, ובשאר מועדים בסוכות 'זמן שמחתנו' ובשבועות 'זמן מתן תורתנו' שכך שייך בהם כפי העניין של חג, ולמה זה בחג הקדוש הזה קבעו לומר 'זמן חרותנו'? ...
ולפי קוצר עניות דעתי אומר אני, שאפשר שכוונתם של משה ואהרן הייתה כדי שיוכלו לצאת מארץ מצרים, ולא יעכבו בידם שום צר ומשטין ומשחית בשום צד, וזה אי אפשר להתקיים כי אם כאשר יאמר להם פרעה מלך מצרים: 'הרי אתם בני חורין', כי הם היו יודעים כי הכלבים עזי נפש, אשר שמו המצרים בפתחי שערים בעיר על ידי כישוף, לא יניחו לעבדים לצאת מן העיר, כי אם לבני חורין דווקא, וכמו כן שמו שני עבודות זרות, דמות כלבים, בבעל צפון על ידי כישוף, המכשפים פני עליון, לבלתי יניחו לשום עבד לברוח דרך הים, כמפורש דבר זה בדברי רבותינו זיכרונם לברכה בכמה מקומות, ובזוהר הקדוש. ...
הנה כי כן יפה כיוונו משה ואהרן, בחוכמת א-לוהים בקרבם, לומר לפרעה: אין אנו יוצאים מכאן עד שתאמר: 'הרי אתם ברשותכם, הרי אתם בני חורין', שאם לא כן מה הועיל רמאי ברמאותו פרעה וכל עבדיו באמור להם 'קומו צאו מתוך עמי גם אתם', 'גם צאנכם גם בקרכם' מאחר שהם יודעים כי כאשר יבואו לפני פי החירות לפני בעל צפון, שם שם לו את הכלבים הרעים. על זה שאלו לבלתי ילכו גאולים לעבור, ולא יוכלו לצאת משם, כי עבדים הם ואין עבד יוצא ממצרים, מ"ם סתומה. אומנם כאשר בפיו דיבר לאמור: 'הרי אתם ברשותכם, הרי אתם בני חורין', אין עוד כוח בכלבים עבודה זרה שלהם לעקב הליכתם, כי בני חורין המה, ויפה כוחם לצאת משם. נמצא על האמור כי תכלית וסוף הגאולה שלימה הייתה על ידי החירות כאמור. מעתה טוב נאה וטוב יהא לומר 'זמן חרותנו', כי הוא סיום הגאולה והזיכרון האמיתי ליציאת מצרים מבית עבדים, אף כי אין עבד יוצא משם. זה נראה לפי קוצר עניות דעתי, ואם שגיתי איתי תלין משוגתי.

מה שנוהגים מנהג קדושים לומר אחר הסיום: 'הדרן עלך, והדרך עלן. דעתן עלך, ודעתך עלן. לא נתנשי מנך ולא תתנשי מנן'. - ידוע שתיבת 'על', יש לה כמה פירושים, ואחת מהן הוא היינו בגלל, כמו שנאמר: 'לא יומתו אבות על בנים', ועוד כתוב: 'הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי'. 'והדרן' - מלשון הוד והדר. ורצה לומר: הודינו והדרינו 'עלך' - בשבילך, זאת אומרת: בשבילך זכינו לכל הכבוד וההדר הזה. 'והדרך עלן' - וגם ההדר שלך נראה בעולם רק בשבילנו, שאנחנו הוגים בך, ושוחים בים תורתך היקרה מפז, אחרת במה ייוודע לעולם, חן הדרך לכל העולם. וכן 'דעתן עלך' - היינו החכמה הבינה והדעת שהשגנו, 'עלך' - בשבילך, כי עבור לימודנו בך יומם ולילה, זכינו וחננו ה׳ ברוך הוא חכמה בינה ודעת. 'ודעתך' - רצה לומר: הדעת והחכמה הטמון בתורה, ניכר ונגלה לכל העמים רק בשביל לומדיה, וזה אומרו 'עלן' - היינו בשביל לימודינו בה. אחרת במה יוכר חן ערכה וגודלה, בנסתר ובנגלה, ובכן מאחר שאנחנו עם הקודש והתורה הקדושה שלובי יד, מחלים פניך, 'לא נתנשי מנך ולא תתנשי מנן'. וקל להבין. עוד אחר סיום הפרק, אנחנו נוהגים להזכיר שמות עשרה בני רב פפא, עליו השלום, והיינו הטעם לפי שהם היו המנהלים, בסיום השישה סדרים, בית רב אשי, עליו השלום, והתנדבו נדבה גדולה. ועוד כי רב פפא היה עשיר והיה מחזיק כמה תלמידי חכמים על שולחנו ונתמנה לראש ישיבה, וסדר השישה סדרים, קודם רב אשי ובסיומו של רב פפא, היו בניו מתעסקים עמו בצורכי סעודה, וקבעו להם ברכת מי שבירך בסיום הפרק.

רצוי וחובה על האדם שהולך לנחם, שידבר בענייני הנשמה, ובזה הוא מזכה את הנשמה שהיא מתעלת, וגם מחזיר אנשים בתשובה. ויזהר שלא ידבר כמו הבורים, אשר לא יודעים בין ימינם לשמאלם, וידברו דברים בטלים, ובזה גורמים צער לנשמת המת, וגם לא עושים שום מצווה לרכך לב השומע בכדי לחזור בתשובה.

'גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם' - שלכל מעשי ה' מצאנו כמה טעמים רבים ונכבדים ונדרשים לכל שואל, לפי העת והזמן, ולפי השואל תחילה. שעל ידי זה שעושים פרסום רב, בהזכירם זיכרון נסי הא-ל יתברך, כאשר שומעים ורואים האומות, מתפחדים מלבוא על ישראל מפחד ה', שלא יעשה להם כמו שעשה לשאר האומות, שבאו על ישראל. וזהו: 'הוד והדר פעלו' - תדע שיש הוא והדר לפועל ה', שהם הנסים והנפלאות, שיעמדו לעד לעולם בכל דור ודור, למען ישמעו ויראו כל הגויים. ... ואמר עוד: 'זכר עשה לנפלאותיו' - לומר, שמה שעשה זכר לנפלאות ה', הוא למען תדע כי אין כה' א-לוהינו חנון ורחום, ולא תתייאש מן הרחמים בגלות האחרון, שמי שגאל את האבות יגאל את הבנים, כמו שכתב הרב המחבר בעל 'בינה לעתים'. ועל ידי זה בזמן 'טרף נתן ליראיו' - דהיינו: טירוף ובלבול בגלות וצרות אחרונות, 'יזכור לעולם בריתו' - דהיינו: הברית אשר כרת ה' עם האבות, שהיא מידה כנגד מידה, שכמו שעם בני ישראל זוכרים מהנסים, אשר עשה לאבותיהם, גם הוא יתברך זוכר הברית אשר כרת עם אבותיהם. באופן שצריך האדם לזכור תמיד בכל יום ויום מהנסים והנפלאות, אשר עשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו ולנו.

גדולה מעלת התורה שעל ידה מוסיף חיים לאדם, ככתוב: 'כי היא חייך ואורך ימיך', וכתוב: 'בני תורתי אל תשכח ... כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך', ועיקר הכל הוא לעסוק בתורה לשמה יומם ולילה, ואם אינו מסוגל לכך יקבע לפחות עתים לתורה בכל יום, כסדר הבעלי בתים אשר בדור שעבר, שכמעט לא היו יוצאים לשוק עד שהיו לומדים תהלים ומעמדות וכיוצא, וגם המשניות היו גומרים אותם רובם ככולם ח"י פרקים בכל יום, ומהם גם הזוהר הקדוש וכיוצא כידוע, אם כן גם זרעם אחריהם צריך שיאחזו מעשה אבותיהם בידיהם. ומלבד כי שכרו גדול לעולם הבא, עוד בה שנכסיו מתברכים ... ועל ידי זה יכול לקיים מצוותיו יתברך, התלויים בממון כידוע, וכן להטיל מלאי לתוך כיסם של תלמידי חכמים, כפעם בפעם, כמו שהיה המנהג מהגבירים זיכרונם לברכה, הקודמים לדור הזה ... שהיו קובעים ישיבה של תלמידי חכמים בבתיהם, בסך כך וכך לשבוע, כדי שיהיה להם ביד התלמידי חכמים להתפרנס עצמם, ובפרט בזמן הזה ... שהתלמידי חכמים מוצאים עצמם בדוחק, והתורה הולכת ומתמעטת.

בשנות בצורת לא די שהיו מכריזים על תפילות וצומות, והיו יוצאים לרחובות עטופי טליתות ותפילין ... אלא שעוד מנהג אחד חשוב מאוד היה נהוג ברחובות שכונת הבוכרים - להכריז על 'כורכוכי ג'מועת' - אוכל לעם. ומה היו עושים? - היו אוספים תלמידי חכמים זקנים בבית-כנסת, לדוגמא ב'בבא תמא', שהיה אז הגדול שבבתי-הכנסיות של הבוכרים, עורכים תפילות וסליחות ושבעה כורתי ברית עם תקיעות בשופרות ובכיות מזעזעות. והקהל הגדול, ובעיקר זקנים ועניים, שהיו צמים אותו יום, היו קורעים בבכיותיהם את שמי הנחושת כדי שיוריד הקדוש ברוך הוא מטר על האדמה, ויחיו האדם, הבהמה והצמחים. ... וכמו נס משמים, לאחר התעניות והתפילות ועריכת סעודה גדולה, לאלה החכמים והעניים, ואף העניקו מתת בעין יפה ... או לאחר יום או יומיים, היו יורדים גשמי ברכה.

הנהגת ההסכמות באר"ץ (בארם צובא) הוא באופן זה - שהכל תלוי ביד הרבנים והחכמים, ולא בשאר טובי העיר, כי אם דווקא הדבר מסור לחכמים. וכשרוצים לעשות הסכמה, מתוועדים יחד כל הרבנים והחכמים, ועל פיהם נעשית ההסכמה.
ואין הדבר תלוי ביד הרב מאריה דאתרא בלבד. וגם כי המנהג שם לעשותה על פי רוב דעות הרבנים והחכמים ולא בהסכמת כולם דווקא.

שולחן ערוך: אסור לו להתעסק בצרכיו, או לילך לדרך עד שיתפלל תפילת י"ח. ולא לאכול ולא לשתות. אבל מים מותר לשתות קודם תפילה. וכן אוכלים ומשקים לרפואה - מותר.
והקפה - נהגו במצרים לשתותו קודם תפילה, שאין הדעת מתיישב בלא קפה, אבל בסוכר אסור. כן כתב הרב פרי חדש, עיין שם. ועיין הרב דוד בן זמרה 'ישנות' סימן רל"ח: ובימים אלה ובזמן הזה, עצומים וכן רבים מאנשי מעשה, שותים אותו בסוכר קודם תפילה, וכוחם ממה שכתב המגן אברהם בסעיף קטן י"ב: שאפילו אוכל ושותה דבר ששייך בו גאווה, כיוון שאינו עושה משום גאווה, אלא לרפואה, אף על פי שאינו חולה - מותר.

מי ששתה גשמי שנה חדשה, כתב הרב דוד בן זמרה חלק ב' סימן תש"ם שיברך שהחיינו, שמה שונה מדברים המתחדשים משנה לשנה, וכן על המים המתחדשים במצרים בכל שנה. עיין שם. ובחלק א' סימן שי"ט כתב, שלא ראינו מי שבירך שהחיינו על הגשמים, ועם כל זה על מי המפרץ המתמלא מהנילוס, מה שנוהגים קצת שמברכים, אם לא ראו את המים המתברכים בשנתו, אלא בשעה שהם במפרץ, יש להם על מה לסמוך, ואין למחות בידם, אלא ללמדם שאם ראו תוספת המים במקומם, לא יברכו עתה. ... ומה שכתב ששמע שלא נהגו במצרים לברך, לא כן הוא, והרוב שישנם לפנינו, זקנים ואנשי מעשה מברכים בשמחה.

'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד' - כלומר, על הזיווג. על דרך 'א-לוהים מושיב יחידים ביתה', שמשני הצדדים הם מגזע היחס והמעלה, שהוא 'ענבי הגפן בענבי הגפן', שעל ידי זה, אין שום עין רע בזה הזיווג, שאם יהיה הזיווג, שאינם שניהם מגזע אחד, יש עין הרע לאותו הזיווג. לא כן כששניהם הם 'גם יחד', שהם מגזע אחד, שאז יכולים לשמוח בשירים וניגונים במזמוטי חתן וכלה, ולא בהצנע.
או אפשר שבא הרמז: 'שבת אחים גם יחד' - שהם באחדות גמור, כעניין אהל מועד, שהגנה שכינה עליהם להיות ניצולים מעין הרע, כן יהיה בזיווג המבורך הלזה, באחדות גמור להגן עליהם מן עין הרע, שאיש ואשה שזכו - שכינה ביניהם. ואם תאמר שיש לחקור כחקירת הרב הנזכר, שלפי האמת היה צריך לעשות עניין הזיווג בהצנע, חדר לפנים מחדר, ולא בשירים בפרסום רב כמנהג, משום העין הרע, לזה אמר אל תירא ואל תחת מעין הרע, משום שעניין הזיווג הוא דומה ל'טל חרמון, שיורד על הררי ציון כי שם ציוה ה' את הברכה, חיים עד העולם'. וכיוון שיש ברכה וחיים, אין עין הרע שולט בזיווג הלזה, משום שבעין הרע יש שני דברים, מיתה או עוני, לא עלינו, וכיון שבזיווג יש אותם שניים, כלומר ברכה וחיים, אינו עושה שום פעולה העין הרע, אלא חיים עד העולם.

כלל העולה מדברינו אלה כי מדה קצובה לא מצאנו בדברי הפוסקים, ולא בשישה סדרים, כי אם זה שיכסה קטן ראשו ורובו, ומדת הרב בעל 'דרך חכמה' היא לדעת הספר מצוות קטן. וכיוון שמרן כתב סתם ולא ביאר באיזה קטן - יש לנו ללכת לחומרה כדעת הטור, ולשער בקטן בן ט' שנים, שיכסה ראשו ורובו מאחריו, בין באורך בין ברוחב, ויכול לברך עליו, אפילו להתעטף כמו שכתב מרן.

שכר השמחה במצוות משמש הוא לכאן ולכאן: לאור באור החיים, לעולם הבא. משכר גופה של שמחה, להיות ניזון ולאכול מפירותיה בעולם הזה כעין מתנה וצדקה. וזה אפשר טעם למנהגם של ישראל כיום הזה, להרבות בשמחות וגיל ולעשות סעודה.

הכלל העולה כי כשהמנהג הוא בלתי יפה לפח סברת גדולי הפוסקים המפורסמים, ראוי לנו לבטלו ולהנהיג המנהג היפה, ולא להישען על משענת הקנה הרצוץ של האומרים שאין לשנות המנהג, אף שאינו הגון ויפה כי כבר הארכנו בדברי הראשונים והאחרונים זיכרונם לברכה, להראות חולשת דברים הללו, ושאין בהם ממש, לא כפי הדין, שהרי לא מצאנו ולא ראינו, שאין לשנות מנהג אבותינו בענייני התפילות כמו שכתב המהרשד"ם הנזכר לעיל, ולא כפי השכל והסברא, שהרי אפילו בדרכי העולם, כל משכיל בור הצד היותר טוב ובטוח מכל נזק ומכשול, כל שכן וקל וחומר, בדרכי העבודה לבורא יתברך כמו שכתב הריב"ש, זיכרונו לברכה. הן אמת כי הבא לשנות איזה מנהג צריך שיתחכם לעשות בעניין שלא יבוא לידי מחלוקת, כי ימשוך אותם במתק שפתיו, ובתבונתו ינחם וינהלם לאיטם עד כי יוכל להחזירם מעט מעט, 'וחפץ ה' בידו יצלח', אומנם אם לא יוכל לבטל המנהג, בלתי הבערת אש המחלוקת בין יחידי הקהל, חס ושלום, אזי יש לחשוב ביטול מצווה כנגד הפסד השלום, ושב ואל תעשה עדיף.

אחרי קבלתו את הרישיון, קנה האדון בנין מנחם משה, מגרשים ובניינים בתל-אביב, בעד סכום של ששים אלף לירה אנגליות בערך. והודות להתקשרותו עם הארץ, באו אחרי זמן מה גם יורשיו וקרוביו אל הארץ, והם קנו וקונים, בנו ובונים כמה וכמה מפעלים ובניינים חשובים בתל-אביב.
עוד קו אופייני מציין את יהודי מזרחי זה, שאפשר לעמוד עליו מעובדה מעניינת זו. כאשר עלה בדעתו ובכספו לבנות בניין בית-כנסת גדול ומפואר בפורט-סעיד להעדה היהודית שם, רצה הוא לבנות את בית-כנסת זה, אך ורק על ידי אבנים מירושלים, ואפילו אם יעלה לו הדבר ביוקר. ורק כאשר נוכח על ידי אנשים המסורים לו, כי מלבד הכסף הרב, שבניין זה יעלה לאין שיעור, יש גם הרבה קשיים טכניים בהגשמת דבר זה, הסכים להסתפק שרק חלקים מבניין בית-כנסת זה, ייבנו על ידי אבני ירושלים, וגם זה עלה לו בסכומים גדולים.

ראובן מכר לשמעון נזמים של זהב, ושמעון מכר אותם ללוי, ונתקבלו מעות זה מזה. ואחר-כך תבע לוי לשמעון כדי להחזיר לו הנזמים. מחמת הדבק שדבקו בו הנזמים, נעשה בזיוף, שלא היה אלא מכסף לחוד ולא נעשה מתערובת זהב וכסף כמנהג הראשונים. ושמעון השיב שאין בזה מקח טעות. יען שכל הנזמים, הנעשים עתה בזמננו, כך הם נעשים בדבק של כסף לחוד ואין כאן שום זיוף. ...
בנזמים הנעשים עתה בזמנינו, שמתקנים אותם על דעת למוכרם בשוק, פשוט וידוע בן היהודים, שכולם בדבק של כסף לבד נעשים, וכל הקונה על דעת המנהג הוא קונה. ודבר הניכר, ונגלה לעיניים הוא במה שפוחתים שומתם במכירתם משומת הזהב שיעור גדול, וכיוון שהדבר פשוט וידוע בכל המדינה, מהיכן הרגליים לקרותו מקח טעות אף על פי שנעשה בדרך זיוף. ...
נמצינו למדים: שאפילו בזיוף גמור כנידון שלנו - שהוא זהב ונמצא בו כסף, אף על פי כן, לא מיקרי מקח טעות כיוון שהמנהג לעשותו בזיוף. ובמום גמור שאין המנהג לעשותו, שהוא מבטל המקח, צריך לישבע הלוקח שלא ידע במום ונתרצה. ואז יחזיר לו המוכר הדמים, שלקח ממנו, וינכה מהם מה שהרוויח במקח כדין הפרה והקרקע.

המצווה הזאת, לקנות ארבעה מינים, קשה ממצוות אחרות, כי מצריכה באיזה שנים הוצאות מרובות להשיגם, ובפרט בארצות שאינם גדלים בהן, וצריך להביאם מארץ מרחק ... ובפרט צריך חיזוק ורדיפה למצווה הזאת, כי העבות והערבי נחל במהרה מתייבשים כידוע, וצריך להחליפם.

ידוע למורי ורבותי מנהגן של ישראל תורה, כי בכל שנה ושנה בשבת זו, שלפני חג השבועות, קובעים בו דרוש לרבים, לשמוע כלימודים דברי תורה הנחמדים, וקורין אותו שבת כלה, לידע ולהודיע החיבה גדולה של הקב"ה עם ישראל, שנתן לנו את התורה, והתנהג עמנו כמו חתן עם כלה ממש.

'רשע מהו אומר: מה העבודה זאת לכם' - הרשע הזה אומר, שאין חיוב מצה אלא בארץ, מכך שכתוב: 'והיה כי יביאך'. ולכך אמר: 'מה העבודה הזאת לכם' - בני חוץ לארץ, 'לכם ולא לו' - עד שיכנסו לארץ. ועל זה אמר לומר לו: 'אף אתה הקהה את שיניו' ואמור לו: 'בעבור זה' - שקיימתי מצווה זו בהיותי בחוץ לארץ, 'עשה ה' לי' - את כל הכבוד הזה, ועתה בזכות קיומה, אזכה לחזות בנועם שערי ציון, אשר אהב ה', ו'אילו היה שם' - רשע זה שלא היה רוצה לקיים מצווה זו בחוץ לארץ, 'לא היה נגאל' - שעיקר הגאולה היה בשביל ביאת ארץ ישראל, ועשו מצווה זו, ובשבילה נגאלו, ונכנסו לארץ.

כי ייקח איש אישה חופת חתנים, אלה יעמדו כל העם מקצה, ירונו וישמחו, 'ששון ושמחה ימצא', 'כינור נעים עם נבל', מחללים בחלילים, בתופים ובכינורות ובצלצלים. והיה כנגן המנגן מבשם הרוח, והייתה הרווחה, קול יתנו 'קול ששון וקול שמחה', קול קורא. ואחד מן הקדמונים, מבני עלייה, עמד וימודד ארש, על מה ועל מה, בתולה נישאת יוצאה בהינומה, בקהל רב ומפורסם, ולשמחה מה זו עושה? ומי הזכיר שמו? 'קדמו שרים אחר נוגנים' לשמו ולשמה. כי מן הראוי היה דבר כזה יהיה בהעלמה, ואל יודע עד מה, כסתה כלימה, כל דבר שכזה לך הצניעוהו, והיה במחשך לשומרו, אפילו בחדרים. - הוא הקשה והוא תירץ תשובה ניצחת, ואת כל ונוכחת, צריך לעשות כדבר הזה בהגלות נגלות, בתוך קהל בחופים ובמחולות, כי הכל הולך אחר החיתום לכל תכלה, זרעם נכון לפניהם לשם ולתהילה, טוב אחרית דבר על טוב ייזכר שמו, לזכר עולם יהיה והן שני להקימו. משום כך לא חשו לחרפת עמו, הלכו אחר תכלית זרעו לברכה, ונמשך לתחילה, בראשית גם והנה ששון ושמחה, לעיני כל ישראל משפחה ומשפחה.

אמנם על פי דרכנו יתכן שזהו עצמו הטעם שתקנו בליל פסח 'כל הרעב יבוא ויאכל', מה שאין כן בשאר המועדים, לפי שבפסח נידון על התבואה, לכך אנו קוראים בליל פסח 'כל הרעב יבוא ויאכל', כדי שעל ידי זה שניתן לחמנו לדל, 'גם ה' ייתן הטוב וארצנו תיתן יבולה', ולא יחסר לחמנו, ועוד אנו מרוויחים על ידי זה 'עכשיו כאן עבדים, לשנה הבאה בארץ ישראל', שהנה רבותינו זיכרונם לברכה אמרו גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא'.

והטעם שתיקנו ללמוד פרקי אבות בקיץ, בין פסח לשבועות - משום שבאותן הימים, דרכו של האדם, לבקש רפואות הגוף ולעשות סמי הורקה, ולכן תיקנו, גם כן, לבקש רפואות לנפש, שהיא העיקר.

יפה מנהגן של ישראל שאוכלים המרקחות והגלוסקאות בשבת ויום טוב אף על פי שיש להן כמה מיני צורות, ולא חששו כלל לאיסור מוחק, שראינו שכל הצורות אלו שמציירים על המרקחות והגלוסקאות אין בהם אותיות מעיקרו כלל, וכיוון שאין צורות אלו חיובן משום כותב אלא משום מכה בפטיש לכן אין כאן גם משום מוחק כלל לפיכך לא חששו לאיסור מחיקה כלל. ...
הכלל העולה שאף על פי שהאותיות והתיבות עשויות מגוף העיסה עצמה, ואסור לגדול לשבור העוגה בשבת משום מוחק, עם כל זה מנהגן של ישראל באכילת המרקחות והגלוסקאות בשבת או ביום טוב תורה היא שמותר לכתחילה, אף על פי שיש עליהן כמה מיני צורות ואין לחוש משום מוחק כלל.

'אלו זכיתם אתם קוראים איכה אשא לבדי, עכשיו שלא זכיתם אתם קוראים איכה ישבה בדד' - ובאמת, מי תלה זה בזה?! - רק נקדים הידוע כי ישראל הם נחשבים כגוף אחד, ערבנים, קבלנים זה בזה, לכן כשעושה אחד מהם אפילו מצווה אחת, כל ישראל שותפים בה, לכן בתחילת המצוות אומרים: 'בשם כל ישראל', שאם לא כן, איך אפשר לכל אחד לקיים כל תרי"ג מצוות?! וכן בעבירה כמו שאמרו על פסוק: 'וכשלו איש באחיו' - רצונו לומר: איש בעוון אחיו. לכן צריך להיות באחדות אחת, ולעשות מצוות ומעשים טובים, בדרך ישר לפני ה', ועל ידי האחדות הקדוש ברוך הוא מוחל עוונות, כמו שכתוב: 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. וזהו כוונת המאמר: 'אלו זכיתם אתם קוראים איכה אשא לבדי' - ותהיו עמי באחדות אחת, ולא תניחו לי טורח המשא.

'אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו.' - ונראה לפרש בדרך פשוט, שמילת 'תוך' - היינו: חצי ההלכה. ורצה לומר: שכשיפטר מחברו, לא יאמר לו המסקנה, שבזה אינו מוכרח שיזכור אותו, אבל כשאומר לו חצי ההלכה מתוך כך זוכרהו. וזהו שאמרו: 'דבר הלכה' - שרצה לומר: מתוך השקלא והטריא של ההלכה, ולא אמרו מתוך הלכה.

נראה לי לבאר המדרש: 'ברכת ה' היא תעשיר' - זה יום השבת, שנאמר 'ויברך א-לוהים את יום השביעי', 'ולא יוסיף עצב עמה' - אין אבלות בשבת, כמו שנאמר 'נעצב המלך על בנו'. עד כאן.
הכוונה כי על ידי שמירת יום השבת, לא יחול קללה עליהם, כי אם הברכה, ועל ידי כך יבוטל מהם המוות והאבל, כי כן בהיות יום השבת, יום מיועד לקביעות התורה, ורבים נכספה נפש להתענג בפשטים מתוקים, ובקיצור, כי כמה ספרים המדברים בארוכה, ילאה הקורא בהם, ויניחם וילך לו, על כן אמרתי ללקט באמרים, איזה דרכים מתוקים, ורובם מספרים כתבי יד אשר לא שזפתם עין הדפוס, ואינם בנמצא, ולערב בהם איזה משלים ואיזה מעשיות, לענג בהם הקורא, וברכתם גם אותי.

והטעם שעצם זה אינו נהנה ממאכל אדם, רק ממאכל ליל מוצאי שבת קודש דווקא.
וזאת אגיד כי אור עיני בתי הגדולה הנשואה בעיר מקנאס, ואמרה לי, שבבית חמיה אינם מושחים עצם זה כלל, וכשעשתה היא כזאת, זר עליהם המעשה, הבינה מבין ריסי עיניהם.
לכן אמרתי ארשום ואתן בידה מקור הדברים, להראות להם שאינה מנשים הריקות ופוחזות שעושים מעשה טיפשות, במחילה מכבודם.

שלושה זיכרון במקרא: 'זכרון תרועה', 'אין זכרון לראשונים', 'אין זכרון לחכם עם הכסיל'. - התרועה מורה על בעל התשובה. כי 'תרועה' במספר קטן עם התיבות גימטרייה 'תשובה'. וזהו 'זכרון תרועה' - כלומר שיוכיח האדם לחברו לעשות תשובה, והוא משיב: כיצד התשובה תועיל, והוא עשה כמה וכמה עבירות לאין קץ?! והיאך תועיל התשובה?! ונראה כמתייאש מן התשובה. ואין אומרים לו: 'אין זכרון לראשונים' - שאם תעשה התשובה, אין שום חטא ועוון נזכר עוד. ואדרבה, העבירות יהיו זכויות, כמו בש"ס: 'גדולה תשובה שזדונות נעשות זכויות'. ואימתי נעשות זכויות? - כשתעשה תשובה שימה, הפה והלב כולם שווים כאחד, ואז תועיל התשובה להיות זדונות כזכויות.

'אמר הקדוש ברוך הוא: בת אחת היתה לי, ומכרתי אותה לכם. נהגו בה כבוד.' - היינו שעל ידי שמכבד אדם את התורה הרי זה כמכבד את אשתו. ואם יש סגולה שהמכבד את אשתו מתעשר. גם חלה אותה סגולה גם על התורה שנמשלה לאשה. ולכן צריך לעשות לה מלבושים ותכשיטים.
ומלבוש - זה הפשט שדימוהו לשמלה, ותכשיטים - אלו הרמז והדרש אגדות וגימטריות, שהם פרפראות לחכמה ותכשיט לה. ובזה יזכה לעושר. וכמו שאמר שלמה: 'ובשמאלה עושר וכבוד'.
אמנם יש בכבוד התורה דבר נוסף על כבוד האישה, והוא שהמכבדה והמקימה, זוכה לאריכות ימים, שכתוב בראש המקרא: 'אורך ימים בימינה'. יהי רצון שנזכה לקבל את התורה, בתו של הקדוש ברוך הוא, על מנת לכבדה בפשטים רמזים ודרשות שהם מלבושים ותכשיטים שלה. ובשכר זה הקדוש ברוך הוא יברך אותנו באורך ימים ועושר וכבוד.

ולמעשה גם האיש הישראלי הוא ספר תורה. וכפי שנפסק בהלכות אבלות, שהעומד בשעת יציאת נשמה של איש או אישה מישראל, חייב לקרוע בגדיו. והטעם משום ישראל הם כספר תורה שנשרף. וכשם שקורעים על ספר תורה שנשרף, כך קורעים על איש ישראל שמת.

אשריהם ישראל שיש להם לימודים ודרשות בשבתות. וגם כן קהילת קודש הראת, נקהלים בבתי כנסיות משעה שישית ועוסקים בפרוש רש"י ונביאים וכתובים ומשנה - מסכת מעין הפרשה כמו שאדפיס בסוף הספר. ואחר כך דרשה ומנחה ונפטרים לבתיהן בשלום.
וברוך ה' פה בירושלים, תבנה ותיכונן, קהל קדוש בוכרא עוסקים בכל מיני לימודים ודרשות בכל שבתות אשריהם ואשרי חלקם. אשריהם בעולם הזה וטובות להם לעולם הבא.

'אמר רבי חמא ברבי חנינא: מה שכתוב 'אחרי ה' א-להיכם תלכו' ... אלא להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא. מה הוא מלביש ערומים ... אף אתה הלבש ערומים' - וזהו טעמו של רב חמא בן רבי חנינא, שהוצרך ללמוד מצווה זו של הלבשת ערומים מפסוק של 'אחרי ה' תלכו' ולא מאותו פסוק שכתוב 'די מחסורו', להשמיענו אותו חידוש, שעיקר המצווה היא על ידי עצמו ולא על ידי שלוחו.

'וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה' - אימתי הן תמימות? - בשעה שישראל עושים רצונו של מקום'. - ונראה כי זהו פירוש הפסוק: 'שבע שבתות' - וכשתמנה שבע שבתות אלה, 'תמימות תהיינה' - הספירות הקדושות, כי יתייחדו ויושפעו זו מזו. ובוודאי שזה הייחוד וההשפעה לא תהיה, כי אם בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, כי אז בוודאי במניין זה יעשו פעולה זו. אבל אם אין עושים רצונו של מקום, וודאי לא יועילו כלום במניין זה, כי אין העיקר המניין אלא המעשה. וזה אומרו במדרש: 'אימתי הן תמימות?' - רצונו לומר שהספירות הן תמימות ומתייחדות ומשפיעות זו בזו, 'בזמן שישראל עושים רצונו של מקום' - אז על ידי מניין זה יוכל לתקן זה. מה שאין כן אם אינם עושים רצונו של מקום, כי אז אין מועיל להם המניין לבד, ואינם תמימות ומושפעות זו מזו.

'תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצווה שקבלו עליהם ישראל בשמחה, כגון מילה, שכתוב 'שש אנכי על אמרתך' עדיין עושים בשמחה, וכל מצווה שקבלו עליהם בקטטה, כגון עריות שכתוב 'וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו וכו'', עדיין עושים בקטטה, שאין כתובה שאין בה מריבה'. - והנראה לעניות דעתי, שרבן שמעון בן גמליאל בא ללמדנו דרך ארץ, והוא כי המילה הוא דבר שאינו שווה לשום מצווה, לפי שכל המצוות הם בידיים, ברגלים, במעות, אבל המילה היא דבר שצריך האדם להיות אכזרי על בנו ולחתוך מבשרו. ואם ירצה יכול לומר 'איני רוצה למול את בני בכך זמן מועט', ועם כל זה אינם בועטים, אלא אדרבה עושים בשמחה, והראיה בזמן השמד שהיו נחבאים במערות והיו אומרים 'שבוע הבן' כדי שלא יבינו האויבים והיו עושים המצווה, וכל זה מורה חיבוב המצווה, שאפילו בזמן השמד היו עושים בשמחה, מחמת שקיבלוה בשמחה. לפי שההיגיון היה נותן, שאדרבה בכתובה יהיה יותר שמחה לפי שהיא שמחה שלמה, אבל במילה אף על פי שיש שמחה, עם כל זה יש לאיש מעט צרה בראייתו בנו, ידידו קטן, בן שמונה ימים חותכים מבשרו. ועם כל זה הוא שמח. ולזה לא מנו אותה עם שאר המצוות, לפי שהיא שורש לכל המצוות, שאם אינו נימול לא יוכל לקבל התורה כמו שהוכחנו למעלה.

שאלו לנחש: מהיכן אתה מטיל ארס? אמר להם: מבין השניים. והוא תמוה. וכבר דשו בו ראשונים ואחרונים. ואענה אף אני חלקי. ששאלוהו: מהיכן באת לידי מידה זו, להיות מטיל ארס בלי שום הנאה. ואמר להם: מבין הַשִׁנַיִם. - קרי בין הַשְׁנָיִם, כלומר ממי שנכנס בין הַשְׁנָיִם, דהיינו איש ואשתו או אדם וחברו בלשון הרע. שמה הנאה יש לו?! ואפילו כך מדבר לשון הרע. נגד זה אני מטיל ארס, הגם שאין לי הנאה מזה. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בפסוק: 'אם ישוך הנחש בלא לחש'.

'ויבכו העם בלילה ההוא' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: ליל תשעה באב, היה ונקבע בכיה לדורות. ואפשר ש'בלילה ההוא' בא למעט שביום נולד משיח, כפי שנמצא במדרש. וזה טעם שאומרים 'נחמו' במנחה של תשעה באב. ואף על גב, ששנה שבכו במדבר, היה ליל עשירי של אב, כפי שמוכח בסוף מסכת תענית, מכל מקום, כיוון שבשביל אותו לילה הוקבע לדורות ליל תשעה, נכון שיש לרמוז שבלילה ההוא שיקבע לדורות, ביום תשעה, יהיה להם נחמה, שעתיד לילד מושיעם של ישראל ביום תשעה.

תלמיד שטרם רכש את הערכים ואת הרשת הלינגוויסטית של התורה שבכתב, אינו מוכן לעלות לשלב השני, וכל שכן לשלב השלישי של תלמוד תורה. לזאת הזהירו חכמינו זיכרונם לברכה ללמוד על הסדר, 'ולא שיהא דולג במקרא ובמשנה ויבוא לתלמוד'. מכאן הפולמוס שהשמיעו חכמי ספרד נגד 'חכמים רבים, שלא למדו המסורת, גם דייקות הלשון הבל בעיניהם, גם לא קראו המקרא, אף הטעמים, רק מימות הנעורים למדו תלמוד, שהוא פירוש התלמוד.'
ההיגיון ברור: מי שלא למד תנ"ך כל צורכו, לא יעלה בידו לתפוס עדינויות הלשון ולהמשיג את אותם העקרונות ששימשו יסוד ראשוני למערכת האינטלקטואלית של חכמינו זיכרונם לברכה. ומיותר להוסיף, כי בין שהוא מודע או אינו מודע, בסופו של דבר, אותו תלמיד יסגל את דברי חכמינו זיכרונם לברכה למערכת זרה, ולא יעלה בידיו לתפוס דברי התלמוד כדבעי.

מנהג ישראל שהולכים בליל ל"ג לעומר למירון, ושם מדליקים חתיכות בגדים חשובים, לכבוד הרבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן. אין לפקפק על זה, מאחר שהם מתכוונים לשם מצווה. אין כאן חשש 'בל תשחית', ו'מנהג ישראל תורה הוא'.
ועוד תדע שהרי נוהגים להדליק כמה נרות בבית הכנסת גם ביום, ואף על פי, שאין המקום מאיר באורם, שנר בצהריים, מה מועיל. ובפרט, מקום שאינו מקורה, ואורו רב ביממה, ואור השמש זורח בתוכו, ועם כל זה, אין בזה חשש משום 'בל תשחית', מפני שהם מדליקים, לכבוד בית הכנסת או לכבוד הצדיקים, זכותם יגן עלינו אמן, ועושים לשם מצווה.

'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו, אחריו' - דבר גדול הוא להזהיר אב לבנו ולביתו, ולא ימנע מלהוכיחם תמיד, כל ימי חייו. נוהגים, אף אחרי מותו, להשאיר להם דברי מוסר בצוואתו, לכתוב דברי מוסר, ולהנחיל לכל אחד ואחד מאלה ששייכים לו, זהו שרמז בתיבת 'אחריו', כי כל התורה תלויה בזה הפסוק. הכל רמז על מוסר ותרבות ודרך ארץ של בני הבית.

טעם למנהגן של ישראל לזרוק על החתן והכלה מיני זרעונים - רמז: 'יראה זרע יאריך ימים'. ויש שזורקים חיטים לפני הכלה והחתן, על שם - 'השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך', ולסימן שיהיו פרים ורבים כחיטים. ובעירנו, עיר הקודש טבריא תבנה ותכונן, נוהגים שביום האחרון של ז' ימי החופה לזרוק דגים חיים מים כנרת לפני רגלי החתן והכלה, שלא תשלוט בהם עין הרע כדגים, ולפרות ולרבות כדגים, והוא מנהג יפה.

שמי שיש לו חולה בביתו, יודיע צערו לחכם שיתפלל עליו, כמו שמצינו במשה רבנו, עליו השלום, שאמר: 'אל נא רפא נא לה', וכמו רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים, וכמו שראיתי כמה פעמים באים תלגרמים לירושלים, תבנה ותכונן, מארץ מרחקים, להתפלל בעד איזה חולה.

מעניין שתית הקהוי, כבר נהגו העולם לשתות בבית הכנסת, ולפעמים אוכלים איזה דבר, דרך אקראי ועראי, כשיש לאחד 'יאר צייט,' מביא איזה פירות ומזונות, ולומדים קצת מזמורי תהילים, ואוכלים שם לעילוי נשמת המת, אפילו בבית הכנסת, וגם במוצאי תעניות מביאים איזה פירות ואוכלים בבית הכנסת. ומנהג זה פשוט אפילו בבתי כנסיות שבארץ ישראל ... וכיוון שמנהג זה פשוט וקדמון, שכן נהגו בפני כמה רבנים וגדולי הדור, ואין לנו להרהר אחר המנהג כי מנהגם של ישראל תורה.

'זה השער לה' צדיקים יבואו בו' - לא ידענו מה הוא זה השער, ואיזה שער? - שיש אלפים שערים בגן עדן. ויובן על פי מה שפירש הרב הגדול, מורה מקומנו, אבא, זכרונו לברכה ... 'זה' - עם הכולל גימטרייה: י"ג - רמז לי"ג שורות שבזקן. 'שער' - לשון שיער. רמז למי שאינו מגלח השיער שבזקן, יכנס עם הצדיקים בגן עדן וזהו: 'צדיקים יבואו בו'

ראה והביטה כמה גדול אמירת 'ויהי נועם' בתפילת ערבית בכל מוצאי שבת, ואם כן כשאינו אומר באיזה מוצאי שבת אפילו כשחל בו יום טוב באותו שבוע, נמצא מגרעות נתן, אשר על כן לא יגרע מצדיק אמירתו בכל מוצאי שבת קודש.
ומה שכתב מור"ם, זכרונו לברכה: שלא לאומרו בשבוע שחל בו יום טוב, וכאמור הנה באותו זמן זמנם עדיין לא נתפשטו ענייני הקבלה וסודותיה. אכן לעת כזאת, שכבר נתפשטו ויש הטעם של רבינו הקדוש - חובה עליו לאומרו תמיד.
והטעם שהארכתי בזה מפני שראיתי כמה בני אדם מקפידים הרבה על אי אמירתו, ומי שאומרו בפניהם נדמה להם כעובר עבירה חס ושלום - מפני שלא ידעו עומק העניין ומצוי הדין לחלק בין דין ודין, על כל פנים על צד הטוב והישר הוא לאומרו גם בשבוע שחל בו יום טוב, ואם בני בית הכנסת לא רצו לאומרו, יאמרנו ביחיד, בינו לבין עצמו, כדי שלא לאבד טובה הרבה סגולת אמירתו הקדושה.

והנה יסוד זאת השירה, ידוע היותו על גילוי השכינה, ודבקותה עם ישראל בהשגחה פרטית ... ועל ידי ההשגחה, נתעוררה האמונה בלב ישראל באופן נעלה. ולכן אמר רבי נחמיה: לא זכו ישראל לומר שירה על הים אלא בזכות אמונה' - כלומר זכות דבקותם בשכינה. ולא השיגו למדרגה זו, אלא מזכות אמונת אברהם, שנראה לו השכינה מתוך שהאמין בה'. וזהו 'תשורי מראש אמנה' - ולהיות השירה הזאת על ההשגחה והאמונה, צריכים אנו לאומרה בכל יום.

'ועשית מנורה זהב טהור' - ידוע כי הנשמה נהנית מהדלקת הנרות, והיא מתהלכת בהוד ושמחה ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה, מפני שהיא חתיכת אור חוצבה באור השכל. מן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מנורה, אף על פי שהאור הזה הוא אור גופני והנשמה היא אור רוחני זך ופשוט, ועל כן המשילה שלמה המלך, עליו השלום, לנר. הוא שאמר: 'נר ה' נשמת אדם', ועל כן בשעה שהאדם גוסס מדליקים לו נרות בשעת יציאת נשמה, וכל השבעה ימים אחר פטירתו, נר דולקת בבית ששם מת הבן אדם, מחמת שבכל אותם השבעה ימים, הנשמה תבוא אל הבית לבקש את המקום שיצאה משם. ובכל שנה ושנה על פטירת אביו ואימו או שאר קרובים מדליקים נר בבית הכנסת הנקרא 'יארצייט', מחמת כי ביום הזה הנשמה יש לה רשות לשוט בעולם, והבית שמת שם לא תמצא - תבוא לבית הכנסת ותראה הנר הדלוק בשבילה, ויש לה נחת רוח מזה. והמנורה הייתה דולקת בבית המקדש כל לילה, שבעה נרותיה, וכל היום היה דולק נר המערבי עבור נשמות כל ישראל, שנפטרו והלכו לעולמם.

'חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמניין' - איך יתכן זה?! וכי בשביל שיש גדולים בבית המדרש, לא ידבר הקטן ולא יאמר דעתו אליהם, ולא ישאל מה שיש לו לשאול, וילך בטעותו כמו שבא?! אלא הכוונה הוא, לעולם הוא מדבר כל צורכו, אלא שאינו מדבר קודם הגדול ממנו, אלא ממתין עד שידברו כל הגדולים בחכמה או במניין, ואז מתחיל הוא לדבר באחרונה. ולשון 'בפני' הווי כמו לשון 'קודם', כמו שיש כמה לשונות כאלה במקרא.
לזה יבוא יפה שאמר אחר כך: 'ואינו נכנס לתוך דברי חברו' - כלומר בדברי מי שגדול ממנו - הוא נזהר שלא לדבר עד שיבוא מקומו, אבל כשבא חברו לדבר והוא שווה לו, אם כן, מי שקדם לדבר - זכה. אף על פי כן, אם קדם חברו לדבר, אינו נכנס בתוך דברי חברו לומר: 'שמעו אלי רודפי צדק', אלא עוד ממתין אפילו לזה, ואחר כך ידבר הוא כל צורכו.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: מיום שנברא האדם, והוא מסור ביד יצר הרע, שנאמר 'לפתח חטאת רובץ', ממתי הוא נולד לי"ג שנים ויום אחד, ומתחנך במצות ציצית ותפילין, על ידם נכנע יצר הרע ונכנס בו יצר הטוב. גם כן יש בזוהר הקדוש, כשהאדם נכנס לבית הכנסת מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין, שני המלאכים המלווים לו לאדם מכריזים ואומרים: 'הבו כבוד לדיוקן של המלך'.
ואפשר זהו שרמז הכתוב: 'כי שם ה' אקרא, הבו גודל לא-לוהינו' - 'כי' שם רמז מצוות ציצית. 'כי' בחשבון עם שני אותיותיה עולה בהן ל"ב, שהם ל"ב חוטים של ציצית. 'שם' - רמז מצוות תפילין, על דרך שאמר הכתוב: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך'. מקרא כורז קורא בחיל: 'הבו גדל לא-להינו', הבו כבוד לדיוקן של המלך. או יאמר 'הבו גדל לא-להינו' - 'הבו' - גימטרייה י"ג, שם רמז שזמן מצוות ציצית ותפילין הוא בי"ג שנים. ... עתה שהגיע לי"ג שנים הרמוזים במילת 'הבו', וקיים המצות האלו, יצא מדרך יצר הרע, וגדל בדרכיו יתברך. זהו: 'הבו גודל לא-להינו'. תם ונשלם שבח לבורא עולם.

'אמר רב יוסי בר אבין בשם רב הונא בר חייא: בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצווה, שמפני זקן אין עומדים, ומפני עושי מצווה עומדים' - וכתבו האחרונים: שלכך נהגו לעמוד כשבא בעל הברית למול את בנו, שהוא עושה מצווה בשעתה'. עד כאן. ... שאין לומר כן שהינם חייבים לבטל מלאכתן, שלא מחייבי קימה שיש בה חסרון כיס אבל מכל מקום למדנו שחולקים כבוד לעושה מצווה, והיכן שאין חסרון כיס, מכל מקום, צריך לקום מפניו.

יסודו של פורים הוא אהבת הבריות, שתתבטל השנאה והקנאה, ורק אהבה ושלום יהיה שרוי בישראל. וזהו עניין משלוח מנות איש לרעהו, אנו אומרים בגמרא: שיהיו מחליפים סעודתם זה לזה. וכתב רש"י: זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשנייה סועד חברו עימו, והקשו על זה איך יצאו ידי חובת מצוות משלוח מנות באופן זה? - וחידש בזה ה'בית חדש': 'שכיוון שכל עניין משלוח מנות הוא שיהא שמח עם אוהביו ורעיו, ולהשכין ביניהם אהבה ואחווה וריעות, ואם כן אם יסעוד אחד עם חברו ורעהו, הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד, ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות'. מעיקרי המצווה הוא שישלח למי שיש לו טינה וקפידה עליו, וכן צריך שתי מנות, דבר חשוב, בכדי שיתפייס.

מה שנהגו מימים ימימה בחודש סיוון, לעשות גניזה לספר תורה וספרי דפוס, שבלו, וללוותם מהעיר עד בית החיים למקום קבורתם בשירים ופיוטים, אם יש סמך למנהג הזה. ...
מה שנוהגים ללוותם בשירים ופיוטים דבר זה לא ראיתי כתוב על ספר, אך ורק בארץ מולדתי, עיר ואם בישראל, מקנאס, יגן עליה א-לוהים, נהגו כן ללוותם ולקברם בקול המון משוררים ופייטנים. ושמעתי שכן נהגו בכמה מערי המערב, וגם פה תלמסאן נהגו לעשות ביום הגניזה סעודה קטנה. ...
כי סיבת בילוי הספרים היא מפני רוב הלימוד שלמדנו בהם, ולכן עושים שמחה ושירה על רוב לימוד התורה, שעכשיו אנו רואים כמה ספרים ודפים בלויים, נודע הדבר שיש לימוד תורה הרבה בעיר.

בנוסח ה'סיום' אני רגיל לומר: 'הדרן עלך, בלי נדר' - שכן נמצא: 'האומר אשכים ואשנה פרק זה, נדר גדול נדר לא-לוהי ישראל'. ואם כן האומר: 'הדרן עלך' - הרי זה נדר שיחזור על מסכת זו, ואין ראוי להוציא בלשון נדר, כי אפשר שלא יסתייע הדבר לשוב ולשנן מסכת זו, לכן יאמר 'הדרן עלך, בלי נדר'. אבל בדרך דרש, יש לפרש 'הדרן עלך' - לא מלשון חזרה בארמית, אלא מלשון 'הדר'. כלומר, מתפללים אנו שיופיה של המסכת, שאנו מסיימים יישאר עלינו. ויהי רצון שרושם המסכת אותה סיימנו, יישאר עלינו לעולם.

'שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה' - כלום יש אדם שואל לעצמו רעה, עד שהוא מתפלל שימלא ה' משאלות לבו לטובה?! - אלא שיש אשר סבור האדם על עניין מסוים שהוא טובה, אך באמת רעה היא לו, לפיכך התפלל רב שלא כל משאלות לבו יתקיימו, אלא רק משאלות, אשר באמת טובה היא לו.

כשאסרו מצד איזה דבר, שראוי להעלות על לב, שיבוא אותו דבר בטל לאחר זמן, ודאי דעת האוסרים, שבהיבטל הסיבה, יבטל המסובב, והרי כאילו תיקנו בפירוש עד שתעבור אותה סיבה. ... ואם כן הוא בנידון שלנו לעניין איסור גילוח במועד שגזרו חכמינו זיכרונם לברכה, בזמנם כולם היו מגלחים רק פעם בחודש או יותר ולכל הפחות פעם בשבוע אבל לא בכל יום כי המדובר הוא בגילוח הראש או תספורת הזקן לייפותו במספריים, וזה לא מצוי שהיו עושים בכל יום. ... כאן אין בכלל עקירת דברי חכמינו זיכרונם לברכה או ביטול גזירתם שנצטרך מניין אחר לבטלו כי באופן כזה נוהגים להסתפר בכל יום, וגם בערב יום טוב, ואין חשש שלא יכנס לחג כשהוא מנוול, לא הייתה בכלל התקנה, ולא אסרו בכך מעולם, ולכן לא חל בכלל הדין: כל שבמניין צריך מניין אחר להתירו, כי לא היה אסור כזה גם בעת הגזירה.

כמה מעלות בתפילה שמסדרים אותה על פי הסידור ולא על פה, וכמה וכמה נפקותות יש בתפילה שמסדרים אותה מילה במילה.
אחד: שלא תהיה תפילה מוטעית ותהיה, חס ושלום, תפילה לסימן רע. כתב בגמרא כרבי חנינא בן דוסא היה מתפלל על החולה, אם הייתה תפילתו שגורה בפיו אז יודע שנתקבלה תפילתו, לכך צריכים אנו לסדר התפילה על פי הסידור ותהיה ערוכה בפינו כדי שתקובל ברצון.
ועוד יש נפקותא אחרת כדי שילמדו עמי הארץ מהמסדר אז לפחות יוצאים ידי חובה מהמסדר. ...
וידוע שעל ידי התפילה בכוונה יורד השפע והברכה לזה העולם, וידוע גם כן מכתבי האר"י זיע"א, סגולה לתפילה שתהיה בכוונה ולא יהיו בה מחשבות זרות, יתפלל מתוך הסידור ולא בעל פה.

לא תזוז בשום נטייה מפסיעות של אבותיך הראשונים, וממנהגיהם וסייגיהם ונדריהם ומנהגי בית הכנסת והנהגות לימוד הילדים. וכל כך יהיו דברים אלו יקרים אצלך מה שקבלת מאבותיך, שאם יבוא אחד, גם אם הוא כגובה ארזים גובהו, לא תשמע לו. כי רק הגבולים שגבלו אבותיך, ואותה מסילה ודרך שפנו אבותיך ודרכו בה, הם יביאוך לדרך הישר ותלך לבטח. ואל יאמרו הבנים, שעתה בזמן הזה, נשתנו העתים מימי אבותם, כי עתה צריך לילך לרוח הזמן.

נשאלתי אם מותר לאכול שמן שומשום, הנעשה על ידי ישראלים בפסח בכלים חדשים, וגם שמבררים השומשומים שלא יהיה שום חיטה ומלח וכיוצא מדבר חמץ, והכל נעשה בכשרות גמורה.
ואם תמצא לומר שמותר - אם צריך התרה? אם לאו? מאחר שכבר קבלו עליהם שלא לאכול שמן שומשום בפסח וכבר נהגו בו איסור. על הכל יורנו המורה ושכרו כפול מן השמיים. ...
ולעניין אם צריך התרה או לא? - נראה לי בפשטות שהיכן שנעשה על ידי ישראל אין שום חשש חימוץ, שזה ודאי אינו צריך אפילו התרה, ומעולם לא אסרו עליהם כולי עלמא. ואם קבלו עליהם שאף שמן שומשומים, הנעשה ע"י ישראל לא יאכלו, משום שסברו שמחמיץ, זה בוודאי הוא מנהג בטעות.

שאלה: אנחנו אנשי תונסאי, כל ימי היותנו בחוץ לארץ הכוהנים אינם עולים לדוכן, כי אם ביום השבת וביום טוב, ובהם גם אינם עולים כי אם במוסף ולא בשחרית. ועתה גם אחרי שזכינו לעליית הארץ, בבית הכנסת שלנו בבאר שבע עדיין במנהגינו עומדים, ואין שום אחד מערער על זה להיות כי רוב הקהל ככולם הם ממחוז תוניס.
אך אני בלכתי לירושלים מצאתי הכוהנים עולים לדוכן גם בחול בתפילת שחרית, ובשבת עולים בשחרית ובמוסף, ועתה באתי לידי ספק אם יכולין גם אנו בבית הכנסת שלנו לתקן ברכת כוהנים בימי החול כירושלים מכאן ולהלאה, להיות הכוהנים נושאים כפיהם בכל יום מימי החול, ולא חיישינן ללעג ראשונים, ובפרט כי שמעתי בבאר שבע עצמה יש בתי כנסת שהכוהנים עולים לדוכן בימי החול ...
תשובה: ... ובכן נראה לי לתקן גם אנחנו לעשות נשיאות כפיים בחול ובשבת שחרית ומוסף.

תקנות ישראל הקדושות המה יסודות, ולהם עשר ידות, ולא תגע בו יד. ומי ששולח בהם יד אז נוגע הוא בגוף האיסור, והתקנות והמנהגים המה כמו גגים לבתים, שלולי הגגים אז במטרות עוז הכותלים מתמוגגים. כך התקנות והמנהגים עושים למצוות סיגים וכעין שביתה לשבתות וחגים, ועל פי זה אפשר לפרש הפסוק: 'ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה'.

ישמח האב ויגל הבן, שזיכהו ה', שהגיע אור ארבעה עשר, להיותו בר מצווה, וזוכה שיבוא אצלו אורח זה, יצר הטוב, כמוני היום. ואען ואומר ברוך שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה להיות איש בר חיוב, בא באנשים, יהי רצון שאזכה לאריכות ימים ושנים, לעבודתו יתברך שמו, ואהיה מוכתר בכתר תורה וביראת ה' כל היום, לכוף את היצר הרע ולגרשו, 'גרש לץ ויצא', על ידי עסק התורה.
וכמו שכתוב בפרק ראשון של קידושין: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בראתי יצר הרע - בראתי לו תורה תבלין, אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו. ומזה הטעם נהגו ישראל הקדושים, מחנכים את הקטנים, כמוני היום, עומד ודורש במקום גדולים, 'לפני מלכים יתייצב' - מי הם המלכים? - רבותינו, לפי שבהגיע הנער לבן י"ג שנה ויום אחד, מתחייב בכל המצוות, והינו 'מצווה ועושה', מתגרה בו היצר הרע ביותר להחטיאו, וצריך כוח גדול להכניעו. לכן עשו לו רבותינו תקנה, לעמוד ולדרוש בדברי תורה, להיות לו לעזר, להכניע היצר הרע מעליו.

טעם שציווה ה' יתברך לתן חצי שקל דווקא, יש אומרים לפי שעשו ישראל העגל בחצי היום, כמו שנאמר: 'כי בושש משה' - באו שש שעות, לכך נגזר שיתנו חצי השקל. ויש אומרים, שבשביל שעשו עבודה זרה, ומקובלים אנו שהמודה בעבודה זרה כאילו כופר בכל התורה כולה, וכל התורה כולה רמוזה בעשרת דברות, כמו שכתב רב סעדיה גאון, זיכרונו לברכה. והנה השקל יש בו עשרים גרה, כמו שאמר הכתוב: 'עשרים גרה השקל'. וחציו עשרה גרה, נגד עשרת דברות שפגמו בהם. ויש אומרים, כדי שיהיו ביניהם חיבור ואחדות, שכל שניים יצטרפו ויתנו שקל אחד, על דרך 'חבור עצבים אפרים הנח לו' - שהאחדות מכפרת על עבודה זרה.

'אם תלכי עמי - והלכתי, ואם לא תלכי עמי - לא אלך' - כיוון שדבורה אישה נביאה, שלחה לקרוא לברק, שילך עמה למלחמה עם סיסרא, חשש ברק שלא יהיה בדרך - היא תחילה וברק אחריה, אחורי אישה. לזה עשה תנאי כפול, שתלך עמו בצדו, ולא היא תחילה, משום שהיא נביאה והוא אחריו, שאין להלוך אחורי אישה. וזה שאמר: 'אם תלכי עמי' - כנגדי, שנמצא שאני בצד אישה דווקא - 'והלכתי', 'ואם לא תלכי עמי' - בצדי, ותלכי תחילה לפני ואני אחרייך - 'לא אלך', שאסור לילך אחר אישה משום הרהור, ומשום החשד, ומכיוון שהיתה דבורה נביאה, אישה חכמה ויודעת הדין, תכף הסכימה ואמרה האישה כן, והשיבה לאמור: 'ותאמר הלוך אלך עמך' ודייקה בדברים לומר 'עמך', שהיא בצדו ולא לפניו.

בהגדה של פסח, המגיד פתח ואמר 'כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח'. ויש לדקדק - למה דווקא בפסח קוראים לעניים ומזמינים אותם בפה מלא לבוא ולאכול, ולא בשאר מועדים?
ונראה שיש לפרש על פי מה שאמרו חז"ל: 'בניסן נגאלו, ובניסן עתידין להיגאל'. ועוד אמרו: 'בזכות הצדקה יגאלו ישראל, כמו שנאמר: 'כה אמר ה' - שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא'. ועוד כתוב: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.
לכן אומרים במיוחד בפסח שבו תהיה הגאולה: 'כל דכפין ייתי ויכול', ובזכות הצדקה תבוא הגאולה. וזהו מה שמסיימים 'לשנה הבאה בארעא דישראל, בני חורין'.

'מי יתנך כאח לי ... אמצאך בחוץ אשקך' - מי ייתן ותהיה לי כאח ממש, אמצאך בחוץ ואנשק אותך לעיני הרבים, להראות גודל האהבה והכבוד שאני רוחשת לך בלבבי.
ומכאן שורש להמנהג הנהוג בישראל שמנשקים בפועל את ספר התורה והמצוות בשעת קיומן, וכן מה שמנשקים לתלמידי חכמים, נושאי דבר ה' ומקיימי תורתו וכדומה, כמו שיתבאר בהמשך, בסיעתא דשמייא, שהווי כאילו מנשקים פה אל פה, כביכול להקב"ה יתעלה, שמראים בזה גודל אהבתם - אהבה נפשית לקב"ה, וכבוד רב לתורתו ולמצוותיו, ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו.
ומכאן תבין שנשיקת ספר תורה כאמור, וכן נשיקת כל המצוות, לא דבר ריק הוא כמו שחושבים הפתאים, אלא מסורת עתיקת יומין היא, נובעת ומפכה ממקור נאמן, מתורתן של ראשונים צדיקים וחסידים שכך היו נוהגים בעצמם.

טבע הענפים להדמות לשורשם, ויש ג' שורשים שמהם נשתלשלו האומה הישראלית: הם אברהם יצחק ויעקב, אברהם היה גומל חסד: 'ויטע אשל' - אכילה שתיה לוייה. יצחק היה רחמן, עד שריחם אפילו על עשו שהיה רשע מרוב רחמנותו ... ויעקב היה תם וענו וביישן, וכן אמר לרבקה: 'אולי ימושני אבי, והייתי בעיניו כמתעתע', וחשש לבושה וכלימה שיגיענו, וכן נתבייש מעשו על מה שעשה לו - שלקח בכורתו וברכתו, והשתחווה לו ועשה עצמו עבד לפניו. אם כן, כל שיש בו ג' סמנים הללו, שהוא טבע השלושה שורשים שהם אבות העולם הוא מהם מטבע הענפים להדמות לשורשים.

בכל ערב שבת, בשעות שלאחר הצהרים, היו עוברים כמה גבאים מתנדבים ברחובות העיר, דופקים על דלתות בעלי הבתים וקוראים 'מצווה'. מכל בית היו נענים מיד ומקבלים כיכר אחד, או שניים, או שלושה, כפי שהוסכם מראש בין בעלי הבית לבין קובעי מגבית זו.
'מצווה' זו מתחלקת תוך כדי גבייתה. כשעוברים הגבאים על פתחי העניים שבאותו רחוב, דופקים בדלת, ובמקום לקבל הם נותנים לכל אחד כפי שקבעו לו. ומכיוון שהם דופקים בכל דלת, יקשה על אדם העובר לתומו, להבחין מי נותן ומי מקבל.
אף על פי כן היו מהדרים, שהשתדלו לתת לעניים מכובדים בחשאי חשאין, בליל שבת אחר חשכה, כדי שלא יורגש כלל, שהם מקבלים.

'אם כבנים - רחמנו כרחם אב על בנים. אם כעבדים - עינינו לך תלויות עד שתחוננו, ותוציא לאור משפטינו קדוש' - שראוי לעורר שהרי ביום ראש השנה, אנו מתפללים מבוקר עד חצות, ואנו שואלים מהקדוש ברוך הוא כל צרכנו, ולא בושנו ממנו. ואדרבה אנו מתחטאים עליו, כבן שהוא מתחטא על אביו. עכשיו בזה הנחנו הדבר בספק: 'אם כבנים אם כעבדים'?! - היה לנו לשאול מהקדוש ברוך הוא שיחשוב לנו כבנים, שכן אמר לנו בתורה: 'בני בכורי ישראל', ובוודאי שהבן הוא יותר אהוב מהעבד, והיה לו לומר שיחשוב לנו כבנים, וירחמנו כרחם האב על הבן, ולא להניח הבחירה בידו יתברך: 'אם כבנים אם כעבדים'.
אבל במה שכתבנו נוח שדעתנו הוא לשאול מהקדוש ברוך הוא שינהג עמנו בשני הקלות: בהקלה שיש לבן ובהקלה שיש לעבד. זהו שאמרו: 'אם כבנים אם כעבדים' - כלומר: אנו שואלים ממך, שתתנהג עמנו כבנים וכעבדים לצד המקל. 'אם כבנים - רחמנו כרחם אב על בנים' - כלומר: שאם חטאנו לפניך שתייסר אותנו כמו שמייסרים לבן, כדי שיתכפרו עוונותינו ולא נשתרש בחטא, כמו שאמר הכתוב: 'ואוהבו שחרו מוסר'. 'אם כעבדים - עינינו לך תלויות' – כלומר: ואם אף על פי שייסרת אותנו, אנו מורדים בך, אל תעשה לנו כדין בן סורר ומורה שתמית אותנו, אלא תחשוב לנו כעבדים, ותניח לנו תלויים, ותן לנו זמן 'עד שתחוננו ותוציא לאור משפטינו קדוש' - לבסוף כמו לבן ואל תמירנו באחר.

אותם הנוהגים ששליח ציבור שלהם, יהיה מעוטר בבגדי כבוד, לא נכון לעשות כן. ואין ראיה מכהן גדול, לפי שכהן גדול צריך שיהא מובדל מאחיו הכהנים אפילו במלבושיו, שכך צריך להיות גדול מאחיו.

'וספרתם לכם ממחרת השבת' - שקורא לפסח 'שבת', לפי ששניהם מורים על חידוש העולם. ובזה נראה לעניות דעתי, טעם לשבת שלפני הפסח שקוראים אותו 'שבת הגדול' ...
לפי שידוע שהעולם מתנהג על פי השביעיות. שבע שבועות ויום החמישים - שבועות. שבע שמיטות ושנת החמישים - יובל, וימי השנה שהם שנ"ד ימים יש בהם חמישים שבתות, ארבעים ותשע שבתות כנגד שבע שביעיות, ושבת החמישים הוא כנגד היובל שנקרא 'שבת הגדול'. ולכן נקרא השבת שלפני הפסח 'שבת הגדול' לפי שהוא סוף החמישים, שבא מפסח שעבר עד פסח זה הבא, לפי שידוע שחג הפסח הוא התחלת המועדים. ... נמצא הפסח הוא התחלת השנה ומורה על חידוש העולם, והשבת גם כן מורה על חידוש העולם, אם כן שבת החמישים, שמן הפסח עד הפסח הוא יקרא 'שבת הגדול' - רמז ליובל

על ארון הקודש ישנם שני לוחות מהגוני עליהם כתובות עשרת הדיברות באותיות כסף. מתחת לארון הקודש מונחים כל תשמישי הקדושה, כלי כסף וזהב, שערכם נאמד בחמש אלף פלורינים. אל הארון עולים במדרגות אשר פרוש עליהן שטיח נאה. בסמוך לקצה המערבי של הבניין ניצבת התיבה, המוקפת גם היא במעקה מהגוני התואם לזה של הארון, ומקושטת אף היא בארבעה פמוטים גבוהים מפליז בארבע קצותיה, מלבד קישוטי כסף אחרים המוסיפים לה נוי והדר. על המשטח של התיבה שם מקומו של החזן, והוא מקושט רקמה עשירה הנושאת את הכיתוב 'דע לפני מי אתה עומד'.

'כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו' - קשה. מה ספירה שייך כאן? – אלא ידוע, שדרך וטבע האדם כשנכנס לבית הנפטר, קודם תתעורר לו הבכייה על צערו. דרך משל על מיתת אביו או אמו או בניו וכדומה, ומזה יבוא לבכות גם כן מהר, שימצא כל העם בוכים. אך אחר כך יתבודד על הנפטר. על זה אמרו: 'הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן וכו' - דהיינו: צריכים ספירה. הדמעות, שבכה על צערו אינם נחשבים לו עבור שהפיג בהם צערו.

בערלת הגוף, מצד היותו ממקורו המיוחד, אשר הוא גוף האילן, עומד במקום חזק ואליו ישפכו כל עורקי הגוף, כדי שיהיה ראוי למלאכת ההולדה, כי הטיפה הנזרעת נקבצת ממיטב הגוף כל נתח טוב, ועל כן בשומרו ברית קודשו, מובטח לו שלא יראה פני גיהנם, כי הוא שורש כל הגוף, וזה רצונם אברהם אבינו, עליו השלום, יושב בפתח גהינם, ואינו מניח אדם מישראל מהול לירד בתוכה.

ב'נודע ביהודה' האריך אם מותר להוציא ספר תורה לבית הקברות. וכתב שמלשון הגמרא, שאמרו: 'לא יהלך אדם בבית הקברות, ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ויקרא בו' - משמע ש'לא יהלך עם ספר תורה ויקרא בו' שזהו משום לועג לרש, אבל אחיזה בלחוד: מה לועג לרש יש בו?!
ויש להתפלא שלא הזכיר דברי רבינו ניסים, שכתב וזו לשונו: 'ומה שאמרנו למה יוצאים בבית הקברות, היינו שהיו נוהגים אחרי שמתפללים, שיוצאים בבית הקברות, היינו שהיו נוהגים אחרי שמתפללים שיוצאים כל העם לבית הקברות, ובוכים ומתריעים שם אבל לא שיוציאו את התיבה וספר תורה לבית הקברות ויתפללו שם'. הרי מפורש שאין להוציא ספר תורה לבית קברות ...
ונראה לי שמדברי רבינו ניסים זיכרונו לברכה, אין שום ראיה לעניין זה, שמה שכתב: 'ולא יתפללו שם' רצה לומר שלא יוציאו שם הספר תורה וגם שלא יתפללו שם, ונוכל לומר שהוא קשור עם הוצאת ספר תורה, ורצה לומר שלא יוציאו ספר תורה להתפלל שם, והתפילה היא כקורא בו, שכן הוא לשון הטור: 'ויקרא בו או יתפלל שם'. ומלשונו של רבינו ניסים נראה, שהוא הקפיד שלא יתפללו שם עם הספר תורה, משכתב שהיו נוהגים להתפלל קודם, ואחר כך היו יוצאים כל העם לבית הקברות, ועל זה הזהיר שלא יוציאו ספר תורה ויתפללו שם. אבל בשביל הוצאת ספר תורה לחוד לא הקפיד ...
ויותר היה יכול לפשוט מדברי רבינו יונה בברכות שכתב וזו לשונו: 'שלקרוא אפילו בלא ספר תורה, אין לו לקרוא בבית הקברות, משום לועג לרש, אלא מפני שאי אפשר לקרוא פסוקי תורה אלא בספר, שדברים שבכתב לא ניתנו לאומרם בעל פה, לפיכך אמרו ספר תורה, אבל אפילו בלא ספר תורה – אסור, ורוצה לומר לא יהלך בתפילין, וגם לא יקרא וגם לא יתפלל', הרי שסבר בפירוש, שהוצאת ספר תורה לחוד אינה אסורה.

'בבית א-להים נהלך ברגש' - שמעתי דרך צחות כי באלו הימים, שהם ימי החורף וימי הגשמים ושלג וברד ורוח חזק, אפילו כך, ידחוק האדם את עצמו לילך לבית הכנסת שהוא 'בבית א-להים' - להתפלל בציבור ולקבוע עיתים לתורה. וכן ילך לדרוש מידי שבת בשבתו כמנהגו בימות הקיץ.
וזה אומרו: 'בבית א-להים נהלך ברגש' - רגש ראשי תיבות: רוח, גשם, שלג. כי האדם, באלו הימים, יעבוד את ה' ביראה ושמחה, יקבל שכר הרבה, כי לפי הצער השכר, והאדם שנהג כמנהג הזה כי מעשיו הטובים תמיד בכל יום, ולא יחליפנו ולא ימיר אותו, אלא מנהג שנוהג ינהיג אותו תמיד בכל ימיו עד מותו, הנה איש חשוב כזה, שכרו איתו לעולם הבא.

ישמע האדם ויכן בחייו תכריכים של פשתן דווקא, ולא תערובת מין אחר אפילו חוט אחד, ויהיו המעות שקונה בהן התכריכים, שיהיו מיגיע כפיו, ולא יתערב בם ממון או גזל או עושק, חס ושלום.

בעניין מעקה ואיך נהגו במרוקו? היו עושים סעודת מצווה ומברכים על מצוות מעקה, ששים ושמחים לקיים מצוותו יתברך, כמו שכתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה, בהלכות רוצח ושמירת הנפש פרק י"א וזה לשונו: מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנאמר: 'ועשית מעקה לגגך' והוא שיהיה בית דירה.

רק אם יזכה האדם להרגיש את העונג והעריבות של יום השבת בעולם הזה, ובכך ישיג את בחינת הנשמה היתירה של יום השבת, רק אז יוכל לזכות ולהתענג אף בעולם הנקרא 'יום שכולו שבת' - דהיינו העולם הבא. ואכן כל מי שלבו חי, יוכל להרגיש בחוש את הנועם והמתיקות של יום השבת, שהרי הרקיע בשבת מאיר יותר, והאוויר של העולם זך יותר, ופניהם של האנשים בשבת יפות ומאירו יותר, כמובא במדרש, וכולם בשבת נינוחים יותר, וכיצד אם כן ניתן לא לחוש את נועם השבת.

על אודות האישה, שבעלה הפיל את עצמו לים, ונישאת על פי העדויות וכולי, מה יהיה משפט האישה הזאת אם תצא או לא? ... המורם מכל האמור, כי בנידון שלנו יצתה האישה הזאת מאיסור תורה לכל הדעות, שאף לפי המחמירים, כל שהעד אינו לפנינו ורק העיד שטבע וכיסוהו המים, מודים שאם נישאת לא תצא, שמן הסתם אומרים אנו ששהה העד כשיעור, ובנידון שלנו שכבר נישאת, וודאי לא תצא. ... ומה גם שבנידון שלנו שלחו אחריו שתיים שלוש אניות, וגם לפי העדויות היו כמה אנשים באניה, וצעקו והלילו והלכו לעזור, ובוודאי שהיו כמה עדים שראו שטבע ושהו עליו מן הסתם, כי כן דרך האדם לעמוד, ורק לא באו בעדויות. זאת ועוד אחרת, שכתב רבי עקיבא איגר בסימן ק"ט, שכל שטבע בים שאין לו סוף, אם הוא באמצע הים הגדול, שהמרחק עד החוף שיעור ג' שעות, אומרים אנו כאילו עמד עליו ג' שעות. ויש לצרף לזה גם דברי הרב חתם סופר, שבזמן הזה שישנם טלפונים וטלגרמות, אנו אומרים כל בני אדם דנים להם כתלמיד חכם צעיר, ויש להם קול, וודאי תולים אנו להקל, וחס ושלום להוציא לעז על בתה, וצור ישעינו יצילנו משגיאות ויעזור בעדינו.

'זכרנו את הדגה' - מאחר שכל טעם שהיו רוצים טועמים במן, למה היו מצטערים? - אלא לפי שלא היו רואים אותה בעינם, שהאדם נהנה בעיניים, אם כן צריך להדליק בשבת כדי שייהנה.

והנה פה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, המנהג להניח הקדירה, שמטמינים לצורך מחר, על גבי הכירה, ואין נוגעת בגחלים, וגם משימים סביבותיה אבנים קטנות, בכל הצדדים עד פיה, ואחר כך מניחים עליה בגדים לשמור חומו, ובזה אין הבגדים נוגעים בצידי הקדירה, שהרי האבנים מפסיקים, ואם כן זה מותר לדעת כולם. וכן שמעתי מהרב יוסף חיים. אמנם התבשיל שמטמינים לצורך הלילה, אין דרך לשום אבנים סביב הקדירה, רק מניחים בגדים על הקדירה, ועל ידי זה נוגעים הבגדים בצידיה. ואם כן לפי דעת האחרונים הנזכרים אין לעשות כן ... אמנם כיוון שנהגו כן, אין למחות בידם.

הנה בעירנו פה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, לפעמים מזדמן כלי שקורין 'אבריק', שפיו צר מאוד, אם מותר ליטול ממנו, אם קרוי נטילה לחצאין, כיוון שאינו זב בפרק אחד על כל השיעור על היד או לא? ה'בית חדש' כתב, שבכיור שיש בו ברז שקוראים 'הענדל', ראה לרבותיו שמחמירים, שאין ליטול ממנו, משום שזוהי נטילה לחצאין. יעויין שם. ומשמע מדבריו שדווקא מכיור, שיש בו ברז, משום שצריך לסוגרו בכל פעם, ... בזה מחמירים, שישנו הפסק, וזוהי נטילה לחצאין אבל בכלי שיוכל לשפוך בלי הפסקה, רק שפיו צר, מודה ה'בית חדש' שמותר ... והנה בעירנו פה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, גם כן אם מזדמן לפעמים כלי כזה, נוטלים ממנו, ולא ראינו מי שמקפיד בזה.

בזוהר פרשת שלח לך דף קס"ד ע"א, וזו לשונו: ... 'שדרתו של האדם, אם ישוח לפני בוראו, יזקוף ויתקיים לתחיית המתים. ואם לא ישוח ב'מודים' נעשה נחש, ואין לו תקומה לזמן ההוא, רחמנא ליצלן'. עד כאן לשונו. ובמודים דרבנן ירכין ראשו עם הציבור.
על כן יזהר כל אדם בזה הרבה מאוד, כי הרבה בני אדם אינם נזהרים בזה לענות מודים או לשחות במודים דרבנן. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.

נדרשתי למה ששאלו על מה שנהגו מקרוב קצת מדקדקים: כששליח ציבור מתפלל תפילה אחת עם הציבור, בני קדושים ורבנים, ואין עונים אחריו אמן, אף על פי שאומרים עם שליח ציבור מילה במילה ומקדימים לסיים סוף הברכה קודם השליח ציבור, ומורים לאחרים שלא יענו, וטעמם שעניית אמן אחר ברכת התפילה, היא כהפסק למרן וסיעתו.
האם אפשר להורות לאחרים לבטל מנהגם, ואם יש סמך למנהג העונים אחר שליח ציבור? ...
ולמדנו מזה כמה גדול כוח המנהג, שאף על פי שטעם המנהג גורם לחילוק בין גדולים כגון זה לבין הטעם הראשון. אף על פי כן המנהג חזק ומכריע. כל שכן וכל שכן כשיש מנהג, שטעמו עושה שלום בין גדולים ומשווה דעותיהם, שחזק יותר ושריר ולא תזוז ממנו. הלכך היכן שנהוג לענות אחר אותה ברכה, שהיא על דבר שמברכים עליו נהוג. והיכן שלא נהוג לענות, נהר נהר ומסלולו, ינהג כל אחד כדרכו ובלבד שכל אחד יחזיק במנהג אבותיו.

שאלה: מהו לברך 'שבע ברכות', ו'שהשמחה במעונו', כשהולך החתן להתארח בבית אחרים בתוך שבעת ימי המשתה שלו, כפי מנהגינו פה קהילת קודש צנעא, יגן עליה א-לוהים, שאין החתן הולך הוא וכלתו להתארח, אלא הוא והקרואים אצל בעל הבית, ואם יש מחלוקת בזה בין הפוסקים. ...
לפי מנהגינו שאין הכלה הולכת עם החתן להתארח, שאין לברך שבע ברכות כלל לכל הדעות. ...
וכתבו התוספות שם וזה לשונם: 'אין שמחה אלא בחופה' - משמע מכאן שאם יצא החתן מחופתו, אפילו כלתו עמו, והולכים לאכול בבית אחר, שאין מברכים שהשמחה במעונו, ולא ברכת חתנים, כיוון שאין שמחה אלא בחופה. ... ולדעת ... שאומרים 'בית חתנים' ו'שהשמחה במעונו', אפילו בבית אחר אם החתן והכלה שם, וטעמם הוא שאף על פי שאומרים אנו בגמרא אין שמחה אלא בחופה. כשהולך לבית אחר הוא וכלתו וכל החבורה עמו ונעשה אותו בית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכים. ...
אתה הראת לדעת, שלפי מנהגינו, שאין הכלה הולכת עם החתן להתארח, שאין מברכין ברכת חתנים ושבע הברכות, אפילו לדעת המקלים.

'אילו לפני מלך בשר ודם מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, ואני יכול לשחדו בממון, ולפייסו בדברים - אני בוכה. עכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאיסורו איסור עולם, ואיני יכול לשחדו בממון ולפייסו בדברים ולא אבכה'. -
אז חיל כיולדה יאחזנו וחלחלה ורתת יאחז כל בשרו בפרט בימים האלה שהקדוש ברוך הוא יושב על כיסא דין, וכל העולם עוברים לפניו כבני מרון, ויפשפש במעשיו, ויבין כל אדם כמה ממעט בעבודת ה' יתברך, הן בתפילה, הן בעסק התורה, הן במצוותיה, ואל יתייאש מן הפורענות, ואל יבטיחו יצרו שהשאול בית מנוס לו כל מעשיו בספר נכתבים.
ראו איך יצר הרע מטעה בני אדם, ולא יוכל להצילו כלל: עתה נתחדש מנהג רע ומר, שמתאספים בני אדם לסעוד ולמלאת בטנם, ואחר הסעודה כל אחד מברך לעצמו ביחידות, ומבטל כמה סגולות וטובות ממנה - הן זימון, הן ברכה בדקדוק, הן עניית אמנים, הן ברכת בעל הבית. זה המנהג - מנהג בורים ועמי ארצות, מי שאינו חש על עצמו, ושב ממנהגו הרע, ישוב עמלו בראשו.

אחי, בינה זאת ואל ירע בעיניך, להתעכב שעה אחת, לתקן תכשיטי הכלה, אשר זה לה כמה חודשים ושבועות, מחכה לחסדי אב - 'מהור ימהרנה לו' ...'ברוב עם הדרת מלך', ואל תהי בסוד נמהרי לב, הממהרים בהשלמת קריאתו, בלתי ענות 'הללויה'. ...
ואם מפני קצת המוניים אשר השליכו הוד ותפארת רינת ההלל, אחרי גוום ויפנו עורף לצאת החוצה.
...ולא יתכן לסמות עיני בשר - שרים נוגנים, השוקדים בבית תפילתם, בעבור אלו. כי אדרבה לתקנת הפיקחים ראוי לנו לחוש, ולתקן גם את שאינם בני דעת. קל הוא לדבר על ליבם, בשפל קול התחינה לאמור - בואו אחי, בואו רעי, 'ונרוממה שמו יחדיו' - יחד כל איש ישראל חברים.

מקודם לא היו לומדים בכל בתי כנסיות בלילות, כי אם בספר הזוהר - בלי הבין, כמפורסם. והיו משתבחים בעצמם שלמדו באותה לילה כך וכך דפים. ולימוד המשנה והתלמוד היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ. ורק בבוקר לומדים מעט משנה לפני מורנו ורבנו יוסף קורח זיכרונו לברכה, עם פירוש רבי עובדיה בבית הכנסת שרעבי.
ותחילת לימודנו היה שם, וגם אחרי כן, לפני בנו הרב הגדול כבוד מורנו ורבנו חיים קורח זיכרונו לברכה בלילה. ורבים ממשכילי עמנו היו באים ללמוד. ואחרי כן התחלנו ללמוד פירוש הרמב"ם בערבי בלילי שבת מחצות. ואז נשתדל ידידנו המנוח מורנו ורבנו חיים אלכסאר לכתוב לו משנה בפירוש הרמב"ם זיכרונו לברכה. ואחרים מהמשכילים גם הם נשתדלו לכתבם וללמוד בהם. ונמשך הדבר, שגם בקצת בתי כנסיות נתקנאו לעשות כמעשנו.

'כי יקרא קן ציפור לפניך ... שלח תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לך.' -
ועל פי זה נמצא טוב עם ודעת למה שהעידו זקנים: שמצווה זו בדוקה ומנוסת למי שהוא חשוך בנים, שאם יזכה לקיים מצווה זו כתקנה, הקב"ה פוקד אותו בבן של קיימא, וזה לפי שהיא מצווה הרומזת למזל העליון, שהוא מקור כל המזלות, ולכן ודאי יוכל להיות שעל ידה מתעורר ה' יתברך, ליתן לו בן מצד המזל הזה, שבו תלויים 'בני חיי ומזוני', וה' ברחמיו יורנו נפלאות מתורתו אמן סלה.

'מעשה בכהן גדול שיצא מבית המקדש וליווהו עם רב מישראל. כיוון שראו את החכמים, שמעיה ואבטליון, עזבו את הכהן הגדול והלכו אחריהם. לסוף באו שמעיה ואבטליון (שהיו בני גרים) להיפרד לשלום מהכוהן הגדול, אמר להם: 'יבואו בני העמים לשלום'. עד כאן. –
כשראה הכהן הגדול שחלקו כבוד לשמעיה ואבטליון יותר ממנו, והלכו אחריהם והניחוהו, כשבאו להפטר מכהן גדול אמר להם: 'יבואו בני עמים לשלום' - כלומר איני מקפיד על הדבר, שאתם ראויים לכבוד יותר ממני, שהרי אתם בני עמים, בני מלכים, בני סנחריב שבלבל את כל האומות, והמלך ראוי שיוקדם, וכמו שאנו פוסקים הלכה שמלך קודם לכהן גדול.

היום הוא יום בשורה, והוא ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, ומנהגה של ישראל תורה היא, לברך ביום זה כל פירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל, ומרבים העם לעטרם בפירות אחרים, וגם בירק עשב, לברך עליהם בורא פרי האדמה. ויש טעם ליודעי חן כי בהיות בתוך ימי השובבי"ם, יבואו לתקן פגם ברית בברכות הללו נמצא כדי גאולתו. הגם כי לא נמצא כזה שום רמז בדברי האר"י החי.

ולפי שראיתי כאן בשכונתנו שמתפללין יחד הפועלים - שאין להם זמן כל כך, יחד עם הפנסיונרים - שיש להם זמן, ובפרט בימות החורף שאין מניחים תפילין עד 'היוצר'. הוכרחתי לדבר על ליבם שלא טוב עושים, שמי שיש לו זמן לא יצא ידי חובתו, שצריך שיתפלל תפילה בזמנה. ...
בנידון כאן - שיש כמה מניינים בבתי כנסיות, לדעתי הדרך הישרה היא שהפועלים ישתתפו יחד ויתפללו בבית כנסת אחר, ברוב עם הדרת מלך, ועוד שלעולם לא יהא חסר להם מניין. והפנסיונרים גם כן ישתתפו בבית כנסת אחד ויתפללו בזמנם כנזכר, וכל אחד יבוא על מקומו בשלום.
וכיוון שתשובתי היתה כך, התנגדו איזה יחידים בטענה לומר: כיוון שנעשה כך, נמצאו שני בתי כנסיות סגורים. שזה כמה שנים שאנחנו מתפללים כל אחד בבית כנסת המיועד לו מיום בואנו לשכונה הזאת, ואיך נתקן דבר חדש?
תשובתי היתה: אני לדעתי העצה הטובה שתעשו כמו שאמרתי לכם - שבזה תצאו ידי חובה לפי כל העולם. ואם לאו - גם לזה יש תיקון, שהפועלים יתפללו בבית כנסת אחת חודש אחד, ובשנית חודש אחד. והפנסיונרים גם כן כסדר הזה, וחוזר חלילה, וממילא לא ייסגר שום בית כנסת.

אם יתווספו תשעה אדמו"רים, גאונים ,פוסקים, גדולי הדור, הם אינם יכולים לומה קדיש. ואם יהיה מנין עשרה יהודים פשוטים, יראי שמים, אפשר לומר קדיש. מכאן אתה למד מהו הערך הגדול של כל יהודי.

כתב הרב 'כף החיים', זיכרונו לברכה, שכל פסוק מפסוקי ברכת הכהנים מכוון כנגד אחד מהאבות. עיין שם. ולכן יש נוהגים לאחר פסוק ראשון: 'יברכך ה' וישמרך' - לומר בלחש: בזכות אברהם. ובפסוק ב': בזכות יצחק. ובפסוק ג': בזכות יעקב. ונראה לרמוז כי תיבת 'יברכך' - גימטרייה: 'אבא אברהם', ותיבת 'יאר' - גימטרייה: 'אב יצחק', ותיבות 'ישא ה' פניו אליך' - גימטרייה: אב ישראל. ומה שבא הרמז באברהם בלשון ארמית - כי מוצאו מארם, ואולם יצחק ויעקב רמוזים בלשון הקודש - כי מוצאם מארץ הקודש.

'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם חיים כולכם היום.' - רצוני אני הצעיר להנהיג לומר פסוק זה: 'ואתם הדבקים בה' אלוהיכם' בעת שאדם רואה בני אדם, שהם עוסקים בתורה ונושאים ונותנים בה, שכשיבוא לקראתם אומר להם: 'ואתם הדבקים בה' אלוהיכם', והם צריכים להשיב לו: 'חיים כולכם היום'. והוא דבר נאות ומשובח ויאות, בין על פי הפשט, בין על פי הסוד.

אנחנו בני שוש (מחוז סוס שבמרוקו), מנהגנו לעשות החרוסת מתמרים ותאנים ואגוזים, ונותנים עליו ורד, או עץ שקורין בלשון ערבי קרפא - זכר לתבן. כי זנגביל נהגו בו אבותינו איסור בימי פסח, כי אמרו שמבשלין אותו ביורות שמבשלים בהן יין שרף הנעשה משעורים, ומנהג ישראל תורה.

מצאתי טעם העולם כשמזכירין את השם - מנשקין אצבע צרדה, וכן כשמסיימין קריאת שמע או תפילה או ברכה, ומנהגם של ישראל - תורה.
את מוצא במזמור י"ט: 'פקודי ה' ישרים' - ארבע פעמים חמש תיבות. ובכל פעם מזכיר את ה' במילה השנית. יחשוב 'פקודי' - כנגד האגודל, ה' - כנגד האצבע, 'ישרים' - כנגד אמה, 'משמחי' - כנגד קמיצה, 'לב'- כנגד זרת. וכן 'מצוות ה' ברה מאירת עיניים'. וכן 'יראת ה' טהורה עומדת לעד'. וכן 'משפטי ה' אמת צדקו יחדיו'. הרי בכל פעם השם מכוון כנגד האצבע.

'והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך' - ואמר 'טוטפות' לשון רבים, בעבור שהם בתים רבים, לא כן בשל יד, וכן קיבלנו צורתם מן האבות הקדושים, שראו הנביאים והקדמונים עושים כן, עד משה רבינו. והנה שורש המצווה הזאת, שנניח כתב יציאת מצריים על היד ועל הראש, כנגד הלב והמוח, שהם משכנות המחשבה, והם פרשת 'קדש לי כל בכור' ופרשת 'כי יביאך', וגם נצטווינו בפרשת 'שמע' ובפרשת 'והיה אם שמוע', שנעשה המצוות גם כן אות וטוטפות, שכתוב: 'והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום' וגומר 'וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך', ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות, שהם מצוות הייחוד וזיכרון כל המצוות, ועונשן ושכרן, וכל שורשי האמונה.

מנהג הוא בארם צובא ובכל תפוצות ישראל כשנולד בן זכר יום השבת השבוע, קוראים לאבי הבן לקרוא בתורה, ואומרים הקהל לפניו שירים ותשבחות, ועושה אבי הבן יום טוב, וקורא לכל הקהל לכבוד סעודת הבן, וכן נהגו גם כן כשנולד לו בת עושים כן כשקוראים אבי הבת לספר תורה אומרים לפניו שירים ותשבחות.

בתי כנסיות אשר בעיר מולדתנו ארם צובא, יגן עליה א-לוהים, שאינם כל כך יפים במראה החיצון אבל הם יפים ומשובחים מבפנים. יש בהם ספרים לאין ערך להם, ועוד נמצאים בהם בחורי חמד, תלמידי חכמים ובעלי בתים שלומדים יומם ולילה, והקול קול יעקב ואין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו כי אם ארבע אמות של הלכה. ולא עוד אלא כל חצות לילה מתאספים לומדים תיקון חצות ואחר-כך לומדים והוגים בתורת ה' כל חברה כפי יכולתה, עד אור הבקר ומתפללים במקום שלומדים, ולעת ערב מתפללים ולומדים, ומחברים היום עם הליל.

נסתפקתי: מי שהיה מתפלל או מברך ברכת המזון, ושמע שמת לו מת שהוא אונן עליו, אם צריך שיפסיק, או יגמור תפלתו וברכתו. וממה שכתב הטור דומה שהתפלל ושכח, והתחיל להתפלל ונזכר, שהוא פוסק אפילו באמצע ברכה - אין ראיה. ששונה שם – שהתחיל בטעות, אבל כאן, שהתחיל בחיוב, ובעודו מתפלל נפטר, יגמור לפחות אותה ברכה. וצריך עיון.
עוד בדין אונן, שהוא פטור מהמוציא ומברכת המזון, ולא נתברר אם צריך נטילת ידיים או פטור גם כן. ונראה לעניות דעתי, שכיוון שלא פורש, שצריך נטילת ידיים, כיוון שדבר של איסור - שלא פטרוהו אלא ממצוות עשה.
גם לא פורש בדין האונן שאמרו שלא ישתה יין מה דינו בשיכר, שהוא חמר מדינה, אם בכל דבר המשכר אסור, או לא. גם בעניין אכילת הבשר לא פורש אם מותר בתבשיל של בשר או לא.

'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'. - עיין בזוהר הקדוש, פרשת לך לך, שפירש כל הפסוק בעניין המילה ... ולפי מה שאמרו: 'ובכל מקום אשר אזכיר את שמי' - זה אות מילה, שכתוב בה: 'סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם', אפשר לומר תיבת 'אבוא' שהוא גימטרייה עשרה, שבה הרמז למה שכתבו הטור והשולחן ערוך ביורה דעה סימן רס"ה בשם רב צמח גאון, שמצווה מן המובחר לעשות המילה בעשרה. עיין שם. וזהו שרמז לנו ש'בכל המקום אשר אזכיר את שמי' - שהוא אות המילה, 'אבוא אליך וברכתיך' - שצריך לחזר העשרה, כמספר 'אבוא', שכל מקום עשרה שכינה שורה.

ועוד מצינו סגולה אחרת בצדקה שכתב מורנו ורבינו מולכו: 'מי שהוא זהיר במצות צדקה אינו חוזר בגלגול' - ועל זה אני מפרש כוונת הכתוב: 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ' - רוצה לומר: אם יהיו בעלי צדקה, ולשון צדיקים מלשון צדקה, על ידי זה 'לעולם ירשו ארץ' - שהיא ארץ העליונה.

מנהג ישראל לאכול בליל ראש השנה תפוח מטובל בדבש, ואומרים: שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, כי יש טוב ערב ומועיל, והחכם והצדיק בוחר בטוב באשר הוא טוב כידוע, אף על פי שאינו ערב לחכו, אמנם יותר טוב מזה, מי שעובד ה' אחר שנתקע אהבתו את ה' בליבו ובשכלו, אז יעבדנו במתיקות, כי 'מתוק האור לעיניים', ויהיה טוב וערב, והמועיל בא ממילא, כי 'סוף הכבוד לבוא', 'ונאמן הוא בעל מלאכתך', לכן מתפללים שיהיה שנה טובה ומתוקה, שנזכה לבינה והשכל, ונעשה חוב האמיתי במתיקות. ולכן מטבלים בדבש שזהו ראשי תיבות: דעה בינה שכל, שמרמז על המתיקות והתפוח על מעשים טובים, כמאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע' - שהיא שמיעת השכל וההבנה כי מעשיו יהיו מרובים וקודמים מחוכמתו. ועל כן התפוח עיקר והדבש טפל, כמו שנאמר שאין מברכין על הדבש, כך גם המעשים יהיו עיקר והחכמה טפילה, וגם יהיו קודמים לחוכמה, שלא ימתין לעשות עד שיבין כל המצוות, שאם כן יכלה רוב ימיו בלי תורה, חס וחלילה, אלא יהיו מעשיו קודמים.

עניין מלבושי הנשים אשר כל יגיעת האדם יומו ולילו, לא ינוח רק למלאת תאוות אשתו ובנותיו. ההוצאות והמלבושים חדשים גם ישנים, מינים ממינים שונים.
וראוי לגדולי הדור לתקן עניין המלבושים ולגדור גדר. ומצינו בש"ס שחייבו העשירים להקל בכבודם, שלא לבייש את מי שאין לו.

ומכאן תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, לאנשים הממהרים להתפלל לפני עלות השחר, תפילה חטופה וקטופה, ותיכף יוצא מבית הכנסת, ומוציא בידו 'עלינו לשבח', ואינו עוזבה בבית הכנסת, כלומר, שגומר תפילתו ברחוב. ויום ולילה לא ישבות ממלאכה, ומנחה עם ערבית סמוכה, או שיתפלל ביחיד בביתו או ישכחנה לגמרי, וישכב על מיטתו. ואם יתפלל, כאילו עומד על קוצים ודרדרים. אדם זה מה יענה ביום דין ומשפט, אוי לה לאותה בושה. אוי לה לאותה כלימה. ובאיזה מצח נחושה יעמוד לפני שוכן רומה. האם תפטור אותו הטענה: 'שמא לא אמצא מחייתי, ומחיית אנשי ביתי', כי זה אדרבא יכביד עליו עוונו, תחת שנה שנתיים, ובמקום שבעה שבעתיים, כי מראה בזה מיעוט ביטחונו בה' יתברך.

'היוצא מבית כנסת אל יפסע פסיעה גסה, שלא יהיה נראה שישיבת בית כנסת קשה עליו, וכפורק עול מעל צווארו' - ואפשר לומר, שזהו טעם המנהג שאומרים אחר התפילה: 'מזמור לדוד ה' אורי וישעי', לפי שכתוב בו: 'אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי' - להראות כי חפצו ורצונו שישב בבית ה', כל ימי חייו, רק שהדבר מוכרח עליו לצאת לעסקיו הנצרכים לקיום הגוף, שאם אין קמח אין תורה. ומכאן תוכחת מגולה לאותם שאומרים המזמור הנזכר חציו בבית הכנסת וחציו חוץ לבית כנסת, שהוא מורה היפך ממה שמוציא בשפתיו, ואין פיו וליבו שווים, וה' הטוב יכפר בעדם. ועוד אפשר לומר טעם למנהג שאומרים מזמור הנזכר לעיל אחרי התפלה, לומר שאם התפלל לה' ולא נענה, יחזור ויתפלל. וכמו שכתוב במזמור הנזכר לעיל: 'קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה''.

'והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובצאתו ולא ימות' -
תיבת 'קול' - כנוי לצדקה שהיא בממי"ן גימטרייה: 'קול'. גם אמרו: 'שלושה קולות משמחים, קול תורה וקול כספים וקול גשמים' - ובפרט בצדקה שעושים בפורים שהוא גילוי הארת מרדכי. ...
וזה שרמזתי: 'והיה' - אותיות הוי"ה. אימתי יושלם שם הוי"ה, ויגאלו ישראל, ויהיה על אהרן לשרת? - בזמן 'ונשמע קולו' שם - רמז לקול תורה וקול כספים ששניהם מקרבים את הגאולה. ...
ובפרט 'בבואו אל הקודש' - בצדקה שעושים ביום פורים שנקרא בחינת קודש. וגם רמז שיעשה צדקה עם בעלי תורה שהם נקראים קודש. אזי בוודאי 'ובצאתו' שהם גורמים לצאת מהגלות - 'ולא ימות'.

כתב הרב 'כנסת הגדולה' סימן כ"ו הגה ט', משם מהר"ם מינץ, שהמקדש בלילה הוי ספק קידושין. ... והרב 'כנסת הגדולה' כתב טעם לסברת האומר שהוי ספק קידושין משום שכתוב: 'ויצאה והייתה' - מה יציאה אין מגרשין בלילה אף קידושין כן. ...
ומצאתי כתוב בגיליון מכתב יד מורי הרב כבוד מורנו הרב רבי ראובן דויד, זיכרונו לחיי העולם הבא, וזה לשונו: 'מעולם לא נסתפקו אלו החכמים, אלא בקידושי שטר, שבזה הוא ההיקש ליציאה ולא בקידושי כסף. ... ואם מנהגם לקדש בלילה בכסף כמו שנהגו אין לבטל מנהגם. עד כאן לשונו. ושפתים יישק, משיב דברים נכוחים, ופה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, המנהג פשוט לקדש בלילה.

נודע בסגולת שמירת שבת, אמרו: 'כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלים לו, שכתוב: 'שומר שבת מחללו' - קוראים בו: מחול לו'. וגם כן בזה איפה, מה שציווה אותם בלקיחת שה בעשור לחודש, ביום השבת שלפני הפסח, באותה שנה חל להיות בשבת, כן צריך להיות, לבטל עבודת אלוהיהם, ובסגולת שמירת השבת, ימחול להם עוון עבודה זרה, שעבדו במצרים, ולזה קוראים אותו שבת הגדול, במה שנתבטלה עבודה זרה שלהם, ובזכות שמירת השבת, נמחל להם העוון. ובזה יובן בצדק, שלא קבעו בי' החודש אפילו כשחל בחול, יען הוא שהעיקר הוא מחילת העוון, ולא אפילו כי אם בשמירת שבת, ולזה דווקא, צריך להיות בשבת שקודם הפסח, במה שיהיה, והנס הוא במקומו מונח במה שאומרים, וזה גודלו בגודל הנס, וגם בגודל סגולתו במחילת עוונותיהם.

עוד נראה לומר במה שכתב הרב 'יין לבנון', זיכרונו לברכה, שיש חילוק בין תוכחה למוסר, כי לא תמצא בכל ספרי הקודש לשון מוסר אצל תואר חכם, אבל יסמכו אליו בן כמו שכתוב: 'שמע בני מוסר אביך' וכיוצא בו הרבה, אבל תוכחה היא בירור הדברים במופתים, אפילו חכמים הגדולים צריכים להם. לפעמים החכם נוהג שלא כדת, לא בעבור הסתת יצרו, אלא שטעה בדבר הלכה, ובא חברו ומוכיחו ומברר לו הדבר, צריך יאהב התוכחות וישמח בדברי חברו שברר לו העניין, יעויין שם.
ועל פי זה, אפשר שזו היא הכוונה: 'הוכח תוכיח את עמיתך' - בתורה, והיינו אותו, שטעה בסברתו בדבר הלכה, צריך אתה להוכיחו במישור, ולברר לו טעותו, 'ולא תשא עליו חטא' - להימנע מלהוכיחו ותעזבנו בחטאו, לומר הרי זו היא סברתו, וכך הסכימה דעתו.

על ידי אמונת ההשגחה נמשך לאדם מדה טובה ויקרה עד מאד, והיא מדת הביטחון בה' יתברך, שבכלל אמונה זו יאמין גם כן שה' יתברך הוא הזן ומפרנס לכל והוא המשביע לכל חי רצון. ולכן הגם שיראה עצמו שהוא בדוחק ובצער מצד חסרון כיס וכיוצא, לא ישים בטחונו על שום אדם, ולא יעבור חלילה על שום מצווה קטנה או גדולה בעבור הנאת כסף. רק יבטח בה' ויאמר ה' יושיע. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים ובוטחים בו בכל לב. ומסבב סיבות להושיע האדם ולתת לו די מחסורו אשר יחסר לו. ...
ולא יתפתה לעצת יצרו לעבור על רצון הבורא יתברך בשום אופן, בשביל הנאת ממון. גם על ידי מידת הביטחון ירוויח עוד להתרחק ממידת העצבות, שהיא מדה רעה לגוף ולנפש. לגוף - כמו שכתב שלמה המלך עליו השלום: 'לב שמח ייטב גהה, ורוח נכאה תיבש גרם'. ולנפש - כי על ידי העצבות לא יהיה עובד ה' יתברך, באהבה ושמחה. וכל מצווה שיעשה וכל תפילה שיתפלל בעצבות, מלבד שאינו מקבל שכר עליהם, עוד יענש עליהם. כמו שכתוב: 'תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוהיך בשמחה ובטוב לבב'.

על פי מה שאמר רבינו בחיי בפרשת שופטים: שארבעה דברים יש בין ישראל לאומות העולם, והם: ארץ ישראל, תורה, נבואה, תחיית המתים, עיין שם. ...
ארבעה אלו הם נגד נרנ"ח - נפש, רוח, נשמה, חוכמה: ארץ ישראל נגד הנפש שהיא מלכות; תורה נגד הרוח; נבואה נגד נשימה; בינה תחיה נגד חיה אבא, שהוא על ידי הרושם שנשאר מחוכמה העצור בהבל העצמות.
ויתכן שזה הטעם שבליל מוצאי שבת קודש סדר הברכות יבנ"ה - יין, בשמים, נר, הבדלה. וזכורני במפרשים, שנתנו הטעם לפי סדר גידולו של אדם תחילה, חוש הטעם ביניקה, וחוש הריח אחר כך שבקי ריח, ואחר כך הראות, ואחר כך ההבדלה.
ולדרכנו נראה לפרש תחילה הנפש הגשמית, ואחר כך הרוח שהוא הבשמים, והנר נגד הנשמה ככתוב: 'נר ה' נשמת אדם', והבדלה נגד חוכמה.

ומה ששאלת, מדוע אין נופלים על פניהם במנחה? תשובה: וודאי מן הדין צריך ליפול על פניו במנחה, ואין חילוק בין מנחה לשחרית, אלא מן הדין צריך ליפול על פניו, כמו שכתב הרמב"ם.
ומקדם קדמתה היו פה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, היו נוהגים ליפול, ואחר-כך הציבור מעצמם ביטלו אותה בתפילת המנחה, ולא מיחו בידם חכמים. והטעם, לפי שהיא צריכה דעת צלול כמו שכתוב בזוהר, ועכשיו שבמנחה מתפללים חבורות הרבה, אין להם לב צלול. ובבית המדרש של בית זילכה גם עכשיו נהגו ליפול על פניהם.

נזדמנתי לסעודה אחת עם אחד קדוש, איש ירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימינו, וקודם נטילה הביאו לפנינו מים שרופים ודגים ומני בשר, להעביר מרירות השרופים כמנהגם. ושתינו ולפתנו יותר משיעור 'ברכה אחרונה', וכשנתנו לו ליטול ידיו, קדם ובירך: 'בורא נפשות רבות' על העבר, ואמרתי לו שאינו כדין שיברך, כיוון שהמנהג על דעת לגרור תאוות המאכל, הם עושים. כמו ששנינו: בירך על היין, שלפני המזון, פטר את שלאחר המזון, וכיוון שהוא פוטר את שלאחר המזון, איך מברך אחריו ברכה אחרונה?! - ולא הטה אוזנו לדברי, ואמר שכך הזה המנהג בירושלים, ואמרתי אשנה פרק זה, ויבחנו דבריו. ...
במדינות אלו, שעיקר שתייתם מים שרופים, ומביאים אותו לפני המזון להמשיך תאוות המאכל, ובפרט בסעודות הגדולות ואפילו בקטנות הנעשים לאורחים, אי אפשר בלא מים שרופים, דבר מזה לא נקרא סעודה. ... ומעתה מה שאמר ההוא, עבד רחמנא, שכך נוהגים בירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימינו, אין מביאים ראיה ממקום למקום, ובפרט בספק ברכות.

כל אדם אם יש לו יאר צייט או דבר אחר ורוצה להיות חזן או להתפלל או לעלות לספר תורה, ויש אחרים גם כן שיש להם יאר צייט או דבר אחר, שלא יתקוטט בעבור זה - להתפלל הוא או לעלות לספר תורה, כי מגרעות נתן חס וחלילה, אלא שתיקתו זה שכרו, וזה כבוד ונחת רוח לאביו.

'והנה בן לשרה אשתך' - שהיה לו לומר: והנה בן לך, וכמו שהקשה בזוהר גם כן. ובזה יתיישב, והוא שהמלאכים רצו לבשר לאברהם בבנים, ולזה שאלו לו תחילה: 'איה שרה אשתך' - היכן היא יושבת? אם ירכתי ביתך או היא פעם בחוץ, פעם ברחובות, שאם לא כן - לא תזכה לבנים. ולזה השיבם אברהם: 'הנה באהל' - צנועה היא. ואז כשהשיבם כך, אמרו לו: אם כן זכתה מן הדין: 'שוב אשוב' וכו' 'והנה בן לשרה אשתך' - דווקא, בזכותה ובשבילה, כי בדין הוא שתיטול שכרה.

יש אנשים, שהמקצוע שלהם הוא "ליצנים", איך אומרים אוהבים "אקשן", ולכן לגבי התפילה מחר אין להם שום הלכה, שום דין שום דבר, אלא הם באים רק בשביל "לעשות שמח", מה שנקרא. תלך מחר ל'מוסיוף', אתה תראה אנשים, אף פעם לא תראה אותם ב'מוסיוף', 'בל ייראה ובל יימצא', הם באים פעם בשנה, בשביל ה"אקשן" כמו שאומרים. אם החזן יגיד 'וידוי' הם יצעקו 'הלל', אם החזן יגיד 'הלל' הם יצעקו 'וידוי' ... אבל יש אנשים רציניים ששואלים ברצינות, וצריך להגיד להם שייזהרו, יש כאן איסור לא תישא את שם ה' א-להיך לשווא, אלה שמברכים או שהחיינו או שמברכים על ההלל הם עוברים באיסור חמור, ולכן צריך להסביר להם בנחת שאין לעשות כדבר הזה.

מנהגן של ישראל לברך את הילדים (וגם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבותיהם), קודם שנכנסין לבית הכנסת, אחר סעודה מפסקת, שאז כבר חל קדושת היום ושערי רחמים נפתחין.
ואגב מעוררים הבנים והבנות שילכו בדרך טובים וארחות צדיקים ישמרו, ולחזק לבבם לתורתנו הקדושה כי בעת ההוא מורך בלבבם מאימת הדין, והדברים עושים רושם ונכנסים ללב ביושר.

צא ולמד זכות למנהגן של ישראל - שבאפשרותנו לומר שקודם שנתפשט ספר השולחן ערוך קבלו עליהם ועל זרעם ...כי מנהגן של ישראל תורה, מתורתן של ראשונים, ואין להרהר אחריהם חס וחלילה, זהו מה שנראה לעניות דעתי להשיב מפני הכבוד.
ואני בתומי הלכתי ואמרתי כן אלו הדברים בישיבת בחברת החכם השלם כבוד מורינו החכם רבי וידאל ביבאס נרו יאיר ואיזה חכמים רשומים ... כי נתקבצו דברי בעיניהם להליץ בעד המנהג.

חודש תשרי הוא במידת החסד, וצריך להיות כל אחד עושה חסד עם חברו בחודש הזה יותר מכל החודשים. ... ובערב ראש השנה, מצווה גדולה לשלוח אל העניים צדקה כמסת ידו, שעל ידי הצדקה נחשב לו כאילו התענה, כי התענית יפה עד מאוד בימים האלה בחודש תשרי, ככתוב: 'צדק צדק תרדוף למען תחיה, וירשת את הארץ' - וירשת אותיות תשרי.

כבר ידוע שאין ציבור עני, ואם כולם יטפלו בדבר, בוודאי יוכלו לעשות לטובת העני, שהנטל המוטל על רבים אינו מורגש כל כך, ובפרט שאפשר לתקן הדבר. כפי שנהוג בקושטאנדינה ובשאר מקומות, שיש חברה של 'ביקור חולים'. ובכל שבת מתכנסים במקום אחד, והחכם מסביר להם, והם דורשים ובודקים על החולים, ויום אחד בשבוע מקבצים בשביל בקור חולים, וכן בשבת כשעולים לתורה, מבטיחים למצווה זו, ועושים 'מי שברך' ליחידים, כל אחד בשבת אחרת, שישתדל לקבץ הנדבה. וזהו מנהג ישר מאוד ומסודר יפה, של אנשים נבונים ורחמנים, שליבם נתון לחולים, והם אוספים מעות לשם כך, לטפל בו ולא להניחו בצער. ... הכלל הוא שהכל חייבים במצווה זו.

הנה במצוות 'לא תעשה' אציג לפני מורי ורבותי עניין היותר מרגיש והוא - דבר השחיטה. כי כל עדה אוסרת שחיטת חברתה בהכרזות בשוקים וברחובות לעיני הגויים. ועוד הוסיפו שוחטי ובודקי אחינו האשכנזים כי בהמה הטרפה מחמת חומרי הגאון רמ"א, זכרונו לברכה, מתירים אותה למוכרה להספרדים וקוראים לה 'פריינקעשע פלייש'. אהה! איש הנלבב הנאמן לעמו ודתו, יקרע סגור לבבו בשמעו מפי הגויים חירופים וגידופים על תורתנו הקדושה באמרם: מה התורה הזאת לכם? אם בשר טרפה היא זאת, מדוע כשרה לאלה היהודים?! ושופכים בוז על חכמינו. לעג וקלס היינו בין שכנינו.

יוסף במעמד הברכות שבירך יעקב את נכדיו, כשראה שאביו שם את ידו הימנית על אפרים הצעיר, רע היה הדבר בעיניו, כי חשש מההשלכות השליליות העלולות לצאת מכך בשל מידת הקנאה. אולם מנשה הגדול עמד בניסיון זה בהצלחה, ושתק ולא אמר כלום ולא עשה כלום, לא באותה שעה ולא אחר כך. דבר זה הוא פרי חינוכו של יוסף, שהשכיל לחנך את בניו למידות טובות, עד שמנשה הבין מעצמו שאין לו כאן מקום לקנאה באחיו כי 'אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא'.
עכשיו מבינים אנו, את מה שנוהגים עם ישראל לברך את הילדים, ובפרט בליל שבת, בנוסח 'ישימך א-לוהים כאפרים וכמנשה', כי אין לך ברכה גדולה מזו, שלעולם לא יקנאו איש באחיו, ויחיו באהבה ואחווה לעולם. כי מבריאת העולם, לא היו אחים שחיו בשלום כמותם. קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, השבטים ויוסף, עד שבאו הם. ולמרות שיעקב שיכל' ידיו, נשארו באחדותם.

כל ישראל, בעודם בעולם הזה, הם שותפים זה עם זה. כי זכות צדיקים, גדולים מגן על בינונים, ועל כל ישראל. כי עולם הזה דומה לנסיעה למקום רחוק, אך הצדיק אחר שיפטר ויגיע לעיר הא-להים, מקום מנוחתו, נפרדה השותפות, שהיה לדורו עמו, וזכותו הוא לעצמו שייהנה הוא לבדו בשכר מצוותיו. ולכן צריך לספוד על צדיק שנפטר, בשביל הפרדת השותפות שהיה לדורו עימו.

'אספו לי חסידי, כורתי בריתי עלי זבח' - פסוק זה נאמר בכל ברית מילה לפני הברית, כי בן ישראל שנימול - נכנס במדרגת צדיק. ועל זה נאמר: 'ועמך כלם צדיקים'. ובהיכנס הבן לברית, כל הקהל עומד על רגליו ומכריזים ואומרים: 'ברוך הבא בשם ה''. הכיצד יאמרו כזאת? - אלא 'הבא' - היינו במספר שמונה, 'ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר'. ולכן 'הבא בשם ה'' - הוא כבר מוכן לקיים מצוות הברית, המצווה הראשונה בחייו. והיא, בשם ה'. 'כורתי בריתי עלי זבח' - זו סעודת הברית, שעורכים ביום הברית בשמחה, שנאמר: 'שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב'.

אם נכון להתפלל בהשקט ובנחת - כמנהג הספרדים או בתנועות וקול בכי - כאשכנזים?
'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש', ופירש רש״י - הכנעה וצער, אך הרמב״ם בפירוש המשניות פירש - ישוב הדעת... אכן הדבר קשה לומר - שיתפלל מתוך צער, ואדרבא במצטער קיים לנו, שפטור מסוכה. ועוד בברייתא שם בברכות שנו - שאין מתפללין מתוך עצבות...
ולעניות דעתי הראיה שבגמרא מחנה כך - שכתוב אחר כך 'ויחשבה עלי לשיכורה', מוכח שלא טוב עשתה, שהתפללה והיא מרת נפש, אלא צריך יישוב הדעת.
ועל פי זה יש לסמוך מנהגם של הספרדים, שמתפללים בהשקט ונחת וזהו כדעת הרמב״ם. מה שאין כן האשכנזים - שמעוררים בכיות ואנחות בתפילה, סוברים להם כרש"י. ולדעתי שגם רש"י אפשר לקרב דבריו לדעת הרמב"ם ולומר שהכנעה וצער היינו יראה ואימה ולא צער ממש.

'ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן' - בשלושה אבות כתוב בהם 'זקן'. באברהם כתוב 'ואברהם זקן', ביצחק כתוב 'ויהי כי זקן יצחק, ביעקב כתוב 'ועיני ישראל כבדו מזקן'. לומר לך: שכולם היו חכמים, כי אין זקן אלא זה שקנה חוכמה. ואם כן לכן צריך היה יהודה לומר מילת 'זקן' - דהיינו לרמוז לו שאביהם חכם, כי אין זקן אלא זה שקנה חוכמה, רצה לומר: ולימד לנו את התורה.

גם כן אפשר לתת טעם למה אנחנו אומרים ביום השבת: 'שבת שלום'. ...
ואם כן בזה השבת, שהוא תיקון הברית כנזכר למעלה, לכן בבוא יום השבת אנחנו אומרים זה לזה 'שבת שלום' - ראשי תיבות: 'שבת בשמירתו תיקון שלום'. ... ואומרים זה לזה להזהיר שישמרו השבת כראוי כדי שיתוקן זה העוון ונזכה לגאולה.

'אם ישראל עושים רצונו של מקום נקראים בנים, ואם, חס ושלום, אינם עושים רצונו של מקום הם נקראים עבדים. רבי מאיר אומר, שאפילו שאינם עושים רצונו של מקום נקראים בנים, ככתוב: 'בנים משחיתים' 'בנים לא אמון בם'. וזה שאנחנו אומרים: 'אלהא דמאיר ענני' - רצוננו לומר, שאומרים אנחנו לקדוש ברוך הוא, שאנו סוברים לנו כסברת רבי מאיר, עליו השלום, שאפילו שאינם עושים רצונך נקראים בנים.

בטעם תקנת חכמינו זיכרונם לברכה לקרוא פרקי אבות בשבתות שבין פסח לעצרת - והוא שכבר ידוע מספרי המקובלים זיכרונם לברכה שימי העומר הם ימי דין, כי לכן מתו בהם כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, ונתקיים בהם מקרא הכתוב: 'וצדיק מט לפני רשע' - כי במ"ט ימי העומר שלט בהם מידת הדין הקשה, והיינו שנקט המקרא לשון 'מט' - לרמוז אל מ"ט ימי העומר, ולכן לימודנו חכמינו זיכרונם לברכה להועיל לקרות במ"ט ימים, שישה פרקים אלו, שהם מלאים כל טוב ממוסר ויראת ה', כדי שהחי יתן אל ליבו ויפשפש במעשיו, ובזה ינצל שלא תשלוט בו מידת הדין במ"ט ימים אלו, כי על ידי קריאה וקיומה מה ששנו רבותינו בשישה פרקים אלו - ממ"ט יעשה מוט ויקוים בו מקרא הכתוב: 'לא יתן לעולם מוט צדיק'.

'אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.' - רצה לומר: אשרי ההולך בדרכיו, שלעולם נגד עיניו, שהולך באותן שתי דרכים, ואינו יודע באיזו דרך מוליכין אותו. שעל ידי זה, ממילא נמשך לו, שאינו טורח ויגיע להתעשר. אלא כל יגיעו, אלא שיעור כדי אכילתו וטיפולו די מחסורו, ושאר כל היום בעבודתו יתברך. מאחר ששם נגד עיניו מאמר, שרבי יוחנן בן זכאי, אם כך, ידע נאמנה, שכל הנאה ועושר יותר מכדי חיותו, לאפס ותוהו נחשבו לו. וזה שאמר: 'יגיע כפך' - אינו אלא בצמצום השיעור, 'כי תאכל' - ועל ידי זה: 'אשריך וטוב לך'.

אם ידרוש דרש של הספד, יזהר מאוד שלא לשבח הנפטר יותר מדאי ממה שעשה, שזה לו לגנות וביזיון וכמו שיש מפרשים: 'חמם בהספדי, ששם אני עומד' - כלומר התחמם לפרש שבחי באופן שאני שם באמת, לומר מה שעשיתי. אם תשבחני במה שאין בי, הרי כאילו אתה מהלל לאחר ואיני שם.

הנה מעשה באה לידנו לשלוח גט לנא אמון, ונסתפקנו בשם האישה, כי כפי מה שכתבו לנו משם, לא נתברר הדבר, כי הנה כתבו לנו לכתוב: המתקראת סולטאנה והמתקראת ריגי'ן. וכאשר בא הבעל לסדר הגט חקרנו אותו על השמות אמר שהאישה היה שמה מעריסה סולטאנה וכך נקראת בפי משפחתה, אומנם כשגדלה שינתה את שמה לשם ריג'ין, כי הוא שם מודרני ובפי הרוב נקראת בשם ריג'ין (והנה שם ריג'ין הוא שם צרפתי והוא תרגום של שם סולטאנה, כי סולטאנה הוא בלשון ערבי ופירושו בעברית מלכה, וכן ריג'ין בצרפתית הוא גם כן מלכה, והיות ושם סולטאנה הוא שם מזרחי, ושם בנא אמון נוטים הרבה לשמות לע"ז ולאירופיות כידוע, לכן הרבה משנים שמותיהם או לתרגום לועזי או לשם אחר ממש) אך בחוג משפחתה נקראת עדיין בשם סולטאנה כך אמר לנו הבעל.
ולפי דבריו יוצא שהרוב קראו לה בשם ריג'ין, והמיעוט בשם סולטאנה, ואם כן היה ראוי לפי זה להקדים שם ריג'ין לשם עיקר, ושם סולטאנה לטפל, ולכתוב: ריג'ין המתקראת סולטאנה. ... לכן שלחנו מכתב לבית הדין ששם לברר העניין הזה, ולא סדרנו את הגט עד שנקבל תשובה. ...
והנה קבלנו תשובה שהאישה נקראת מעריסה סולטאנה כנזכר, ומפני ששם זה יש לו צליל מזרחי לכן החליטה האישה להיקרא כלפי חוץ בשם ריג'ין שהוא שם לועזי אבל בבית אביה ומכריה מקודם נשאר שמה סולטאנה וכתבו שהאישה טוענת שבפי רוב נקראת סולטאנה וכתבו שאי אפשר להם לברר איך קרו לה הרוב ואיך קראו לה המיעוט.
ואני בעניי, לא נחה דעתי בזה, כי לפי דבריה, שהיא מופיעה כלפי חוץ בשם ריג'ין שהוא שם לועזי, אנו עדים ש'חוץ' הוא רוב בבירור נגד בית הוריה ומכיריה, ורואה אני דברי הבעל נכונים, כי לפי דבריו רק הוריה הם שקורין לה סולטאנה, אבל שאר כל בני העיר קורין לה ריג'ין, וזה נראה נכון, כי ידוע לנו שבנא אמון מתנהגים על פי רוב כדרך האירופיים בכל מהלכם, וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה בגיטין דף י"א ע"ב: 'רוב ישראל שבחו"ל שמותיהם כשמות נכרים'. ולכן, כיוון שהרוב מתנהגים כלועזים, ואולי הכל מתנהגים כן, בוודאי שהיא מופיעה בפניהם רק בשם לעז: ריג'ין, ואני מתאר לי שאם היא יודעת לכתוב וקרוא, בוודאי שהיא חותמת את שמה רק בצרפתית או אנגלית וחותמת רק בשם ריג'ין, וכך קורים לה הרוב של הרוב לפי מה שאני מתאר לי. בכל זאת אינני יכול להחליט שכן הוא האמת, ורק כך אני חושב ומשער.

מה שנהגו איזה שליחי ציבור לקרות מן 'הישמרו לכם' או מן 'וחרה' בלחש - קול שאינו נשמע, ראו לבטל מנהגם. שכיוון שקורא בקול רם 'קריאת שמע' כדי להשמיע לציבור, ולהוציא את מי שאינו בקי כל כך, אבדו מהם פסוקים אלו, שלא שמעו אותם. ...
וכבר ידוע שלהשלים רמ"ח תיבות של 'קריאת שמע' כדי שיתוקנו רמ"ח אבריו של אדם, תקנו לחזור הש"ץ, ולומר - ה' א-לוהיכם אמת, ואם יקרא פסוקים אלו בלחש ולא שמעו הציבור, ויש מהם שאינם בקיאים במה שמשלימים רמ"ח תיבות, באופן שצריך השליח ציבור לקרות גם פסוקים אלו בקול רם, או בקול נמוך מעט הנשמע לציבור, ולא ילכד בעוון את מי שאינו שומע. ובוא וראה שדברתי עם שליחי הציבור, שבקהל עדתנו, ושמעו לדברי לקרותם בקול רם.

'והיה לך לאות על ידך' - שנמשך ממנה שלוש תועליות גדולות במושב שלושה כאחד. ראשונה: מסלקת ממנו מחשבות רעות, ולא יבוא לעשות רע. ועוד שנית: 'למען תהיה תורת ה' בפיך' - שיהא נחשב לך כאילו עוסק בתורה. ועוד שלישית: 'כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים' - שעל ידי זה מקרב הגאולה. כי כמו שביציאת מצאים הוציאנו ה' ביד חזקה, כן הקרוב יוציאנו ביד חזקה, ויגאלנו גאולת עולם, ויקבץ נדחינו, וישלח לנו משיחנו, ויבנה בית קדשינו ותפארתנו במהרה בימינו אמן.

שמעתי ותרגז בטני, כי אחדים מבני הדור החדש, אדיר חפצם, לבטל ולהשבית זכר איזה מנהגים, וחוקים ישרים, ותורת אמת, אשר הציבו לנו רבנינו זכרם לברכה. ...
אל נא תשלחו יד במנהג קדום לכל בית ישראל. אל תהינו לעלות לפרוץ גדר וגבול עולם, אשר גבלו ראשונים. הגדרים והמנהגים הנוסדים ע"י הראשונים כמלאכים, שכל רז לא נעלם מהם. ואם כל אחד ואחד יעשה כחפצו באיזה מנהג, הנראה בעיניו, שהוא דבר פשוט, או כי יחשוב, שלא נעשה כי אם למקומו ולשעתו, אזי חלילה יעקרו כל נטוע ויחבלו כרם ה' צבאות. ...
אך בזאת, בעניין חליצת המנעלים הפנימים, אם יש להם מנעלים חיצוניים, והוא זקן או חולה וחלוש כוח, ואינו יכול לחלצם, ונמנע מלעלות לדוכן, ויאמרו עליו שהוא בן גרושה ובן חלוצה, יש להתיר לו לעלות לדוכן בלי חליצתם.

'אבי יתומים' - כמו שפירש רבינו שלמה יצחקי: שנעשה אב לישראל שהם יתומים. וביתומים כבר כתבנו בשם מורינו ורבינו זכרונו לברכה שכתב: 'שכבר נתפשט המנהג להלוות מעות יתומים כמו שכתוב בירושלמי: לווים בריבית לחבורת מצווה'. אם כן בדין עומד, זכו בית ישראל בריווח פירותיהן של מעשים טובים, ולגבי יתומים אין כאן צד ריבית. ועוד 'א-לוהים במעון קודשו' - כמו שפירשו המפרשים זיכרונם לברכה, שהוא רמז לישראל שנקרא 'עם קודשו'. ובהקדש כבר כתבנו שאין ריבית ואונאה להקדש, ובזה הם זוכים בדין, בפירותיהם של מעשיהם הטובים, ופרי פירותיהם עד עולם.

שאלת בטוב טעם ודעת, לדעת טעם מספיק, מבלי לפקפק עליו ולא לגמגם, להסיר מבוכתך, בהשקפתך השקפה לטובה, לומר: הדין לא כך, במה שעינך רואות, במושב בני ישראל, אשר ישבו בבית תפילתם. שמה כסאות קבועים וספסלים במין תיבות קטנות. כל כסא וכסא שלם, והיו להם לתשמישי קדושה להצניע כל אחד מהם תפיליו וטליתו, וסוגר בעדם, וקצתם אין חלל וגובה מפת ביניהם לבינם, ולבקשת צד היתר, עושים כלי אחר להצניע בו כיס של תפילין, ואומרים שכלי בתוך כלי מותר, ואל ישבו דעתך, דעת צלולה בזה, ורצית לעמוד על אמיתת העניין ועל דעתי דעת קצרה.
הן אמת, מה שקשה עליך קשה עלי, ולבי נוקפי ולשוני חוכך - אסור, בראיה ראשונה, ואף על פי שכל הפוסקים לא דברו בפירוש בדין זה, שעל כן לא היו דבריהם אלא בתחת מראשותיו של אדם או תחת רגליו אבל לא ביושב עליה, עם כל זה מהכלל נאמר, ובכלל דבריהם דברינו אלה. ...
במראה קטנה אתוודע, פעם שנית, לראות צד היתר בדבר זה ולבקש סמך ומשען על מה להישען, במה שנהגו היתר זה כמה, ולא ראיתי כי אם בבואה של בבואה קטנה הנכנסת בחור או בחודה של מחט חדקית, ולא זכיתי עדיין לראות באור צח ומצוחצח, מרווח כפתחו של אולם כי נעלם מעיני, עיני בשר, ונסתר ממני מראה, והיאך אבוא ולא בפירוש יאמר, ואען ואומר: כי מה שאמר 'תחת מרגליותיו', ובכל עניין אסור, והוא הדין ליישב עליהם, היינו שאין גובה כלל בינם ובין היושב או לבין מרגלותיו אבל אם יש גובה, אפילו פחות מטפח - מספיק. ... זהו הנראה לי בבקשת צד זכות למתירים ולנוהגים היתר.

נקיים את מצוותיו הקדושות, לא נעזוב את מנהגינו הטובים, העצות וההדרכות שהורונו חכמינו זכרונם לברכה, שהם הדבר הראשון והעיקרי. נשמור על קדושת המקום, לא נחלל אותו בשיחות אסורות, חשבונות ומעשי חול שאינם ראויות לפני מלך מלכי המלכים... שתהיה הרבה כוונה, שתיקה ומסירות בתפילתנו, כי מלבד התועלת לקבלת תפילותינו ברצון לפני ה', יהיה הדבר לכבודנו ולכבוד ה', שנקבל שכר בזכות הזריזות שהעמידו קירות אלו, וכולם יטעמו פרי עמלם שהשקיעו בבניית מקום מקדש זה.

ועוד יש ללמד עליהם זכות, להניחן במנהגן, כיוון שברור לנו שאינן נמנעים מללבוש פאה נכרית, ואפילו הכרזנו והורינו בהן - לבטל מנהגן, לא מקבלים מאתנו כלל, הנה ודאי בכגון זה, אנו אומרים: 'הנח להם, מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ... שהגם מהדין אסורות, אלא כיוון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות.

שאלוני לבי ורעיוני לדרוש ולתור בטעם מנהג רוב בני עירינו שלא לאכול זיתים שחורים בכל חודש ניסן. ואנחנו גם כן מנהגנו שלא לאוכלם. ואומרה כי מנהגן של ישראל תורה.
להיות כי בחודש הזה הוציאנו א-להינו ממצרים מבית עבדים, ובאה המצווה בתורה: 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' - ולהיות ידוע מאמר זיכרונם לברכם: 'האבא משכח והיוצא מפקח', לכן נהגו באכילת הזיתים איסור. אחרי אשר בכנף אכילתם נמצא נזק השכחה. וכעת אנו מחויבים לזכור הנסים שנעשו לנו בחודש הזה. לכן לחבב המצווה בשעתה, בעת ובזמן שנעשו הניסים, לא נכון אלינו לאכול דבר שגורם שכחה.
וטעם השחורים לבד להיות על הרוב עשיית השמן מהם. ולא אמרו: אבא משכח, אלא בזית שיש לו בן מפקח. ואלו הרוב השכיחים בזמן הזה הם השחורים. אמנם הירוקים לא שכיחים, ודבר ששכיח - גזרו בה, ושלא שכיח - לא גזרו בה.

'ואני תפילתי לך ה' עת רצון' - מכך שתלה הדבר בעת, נראה שאפילו שאינו מתפלל עם הציבור אלא ביחיד, תפילתו מקובלת, כיוון שהיא בעת רצון, דהיינו בשעה שהציבור מתפללים. שאם מדובר גם כן שהוא מתפלל עם הציבור, לא היה לו לתלות את הדבר בעת, אלא היה לו לומר: 'ואני תפילתי לך ה' רצון', והיינו אומרים שמדובר עם הציבור. וכן מוכח ממקרא שמביא רבי יוסי ברבי חנינא: 'בעת רצון עניתיך' וכו'. גם מה שמביא רבי אחא בר חנינא מהכתוב: 'הן אל כביר לא ימאס' וכתוב: 'פדה בשלום נפשי' - נראה שמדובר ביחיד שמתפלל עם הציבור שלא ימאס, שלמה הייתי חושב שימאס?! - שאם תפילת הציבור נמאסת, איזו היא אהובה?! אלא ודאי בא לומר ביחיד המתפלל, בשעה שהציבור מתפללים. וגם המקרא שמביא: 'פדה בשלום נפשי ... כי ברבים היו עמדי' - שאם מדובר שהוא עם הציבור, היה לו לומר 'כי רבים היו עמדי', ומכך שאמר 'כי ברבים היו עמדי', דייק דהיינו בשעה שהציבור מתפללים.

מדי עברי ללכת לארץ הצבי, נקרא נקראתי כנגד כיאו, ושמעתי על תלמיד חכם, שיש בתוכה, תורתו אומנותו, ואינו מסתחר כלל, שרוצים לקחת ממנו מס ולא האמנתי לדברים.
צא וראה מה שכתבו הפוסקים: שאפילו תלמיד חכם המסתחר, ויוצא לשוק ודעתו כשגומר משאו ומתנו חוזר על לימודו - פטור.
ויש לדון קל וחומר מירושלים, תבנה ותכונן, שיש תלמידי חכמים עשירים מאד, שתורתם אומנותם, ומלאכתם נעשית על ידי אחרים, ואינם פורעים רק כסף גולגולת, והציבור, אף שהם עניים, שגובים צדקה מכל העולם, פורעים מס בעדם.
וחוץ מזה, יש הסכמה בחרם, ותקנת הנגיד על זה, והיה בדפוס ממאה ועשרים שנה, וחתומים עליו גאוני ישראל בזמן ההוא דור אחר, וחתום עליה גאון ישראל הבית יוסף, זכרונו לברכה, ומורנו הרב בצלאל, זכרונו לברכה, ואחריהם כל ישראל כל הרבנים של ארץ ישראל, חתמו על ההסכמה ההיא, ומי יבוא אחריהם. ומה גם, כי הסכמתם תורה היא גמורה ערוכה, והביאו ראיה מן התורה, מן הנביאים, מן הכתובים, וכל זה אפילו במקום שיש תלמיד חכם - הרבה, כל שכן היכן שהוא יחיד בעיר, שבזה תורתו מגינה עליהם.
לכן זאת עצתי: חס ושלום אפילו לשאול ממנו בדרך מתנת חינם, עוברים על אלה הכתובה בתורה.

היה לי כאח, המחזק את לב אחיו לכל עניין כמו שכתוב: 'ולאחיו יאמר חזק' - כן היה לי. היה לי כרע שמשתעשע עם רעו בראותו אותו, כן היה משתעשע ורואה נחת רוח, בביאתי אצלו, ואף אם היה חולה, ושוכב על ערשו, ערש דווי, כששומע דריכת כף פעמי על מפתן הבית, היה שמח ומתחזק, ויושב על המטה, ומדבר עמי להפיג צערו, ואוכל ושותה, והיה רואה נחת רוח הרבה, כמו שידוע כל זה לבניו ובפרט לאשתו המשמרת הבית.
אי לזאת אני מקונן עליך מורי ורבי, צר לי עליך אבי, צר לי עליך אחי, אשר כנפשי, צר לי רעי. מי נישאר לי להפיג צערי אליו, אולם תהי זאת נחמתי, בענפים שגדלת, נטיעות דומות לשורשים, ובפרט בנטע נעמן אהוב הנאמר אור הזמן, יפה ענף וחורש מצל כארז בלבנון, בר-אוריין ובר-אבהן.

ועתה בזמנינו שהגופות נחלשו בעוונותינו הרבים, ואין כל כך חוזק ובריאות הגוף להתענות איזה ימים רצופים, שהמתענה צריך לקבל התענית מבעוד יום ואם לאו לא יועיל, ובפרט שידוע שתנאי התענית הוא שצריך האדם באותו היום לשבור ליבו בקרבו, ולהיזהר מכל עוון ונדנוד עבירה. ...
ולכן איעצך נא עצה טובה, שיש בה נחת רוח לנשמה מבלי שום צער הגוף כלל ועיקר: רק לעשות תענית הדיבור וסגולת התהילים ותכפר כל חטאותיך - ויען, שבלי נדר, הוסכם על הרוב בחברתנו קביעת הלימוד ביום ראש חודש שבט, ונעשה התיקון בפומבי ברוב עם הדרת מלך, ונתחיל בשעה שתים וחצי - שלוש שהיא שעה שבע וחצי - שמונה שעה ארופאית לפני הצהרים, קודש הילולים לה'.

שאלה על עניין האבנים, אשר נהגו להדפיס על גבי המצבות של מתים, והנם כתובים כדי שיהיו לאות ולסימן, לבני המשפחה כשהם הולכים לבית הקברות ולומדים שם כידוע, והנה בעתה גנבו התוגרמים מן אבנים אלו כדי לבנותם במקומותם, וכשנודע הדבר ליהודים, אשר בסביבותם של התוגרמים הנזכרים, היטב חרה להם, למה בהיות שהיה בהם אבנים טובות, שהיו מונחות על גבי המצבות של צדיקים 'לקדושים אשר בארץ המה', ובפרט כי הערלים אשר בשכנותם, יימח שמם וזכרם, היו מחרפים ומגדפים ללשונותיהם בגוייהם ... כלל העולה בנידון שלנו, שמוכרים האבנים אלו לצורך מתים והמעות גם כן הולכים לצורך מתים לחברה הקדושה כנזכר, בזה כל העולם יודו שמותר כנזכר, שבנדון שלנו יש לצדד ולהתיר אף לשאר צורכי ציבור.

למה נצטווינו בימי הפורים האלה, לקיים מצוות משלוח מנות יותר מכל החגים ומועדים, שהם ימי משתה ושמחה, ואף על פי כן לא נצטווינו כי אם לשמוח בהם ולתת לאביונים, ככתוב: 'ושמחת בחגיך אתה ובנך וכו' והגר והיתום והאלמנה'. האומנם לשלוח מנות איש לרעהו לא הוזכר כלל. ולא סוף דבר אלא שבהקדים מצוות משלוח מנות למתנות לאביונים וכמו שאמר הכתוב: 'משלוח מנות' בתחילה ואחר כך 'ומתנות לאביונים'. האומנם על פי האמור יבוא אל נכון: כיוון שעיקר הנס הוא שזכינו להכניע כוח שרו של עמלק הוא הצד האחר וקבלנו התורה מרצון נפשנו, וכמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה: חזרו לקבלה בימי אחשוורוש שנאמר: 'קיימו וקבלו היהודים - קיימו מה שקבלו כבר', שזהו הכנעה גדולה לכוח הצד האחר, לזה צריך שנהיה לאחדים ויהיה בינינו אהבה עזה, ולא יהא פרוד בלבבנו כלל, וזה נעשה על ידי המנות ששולחים איש לרעהו. וכיוון שיש בינינו אהבה ואחווה ואחדות, מועילה לנו זכות התורה וזכות המתנות לאביונים, שנעשה אחר כך, לגרום לייחוד ושפע בעולמות, שאם לא זה, לא מתקיים זה.

שהאדם מת לו מת, לא עלינו, הנה על ידי שמרבה לספר בשבחו, לבני אדם הבאים לנחמו, ומתמרמר בבכי בהגיד שבחיו של מת, והמנחמים אומרים לו: אדם כזה כבר הולך לגן עדן אל מקום הקודש, וטוב לו שם ממה שהיה בעולם הזה, ועל ידי מתנחם ומקל צערו מעט.

כשמביאים התינוק בפעם הראשונה לרבו ללמוד תורה, ישכים האב ויוליכו בידו לשם ללמוד תורה ... וכשמגיע לחדר לוקחו החכם בחיקו, ולוקח החכם הטבלה, שרשומים בה אותיות הא"ב וקורא בפני הילד, והילד אומר אחריו, אות באות. ואחר כך אומר הפסוק: 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב', והפסוק הראשון של פרשת ויקרא, ואומרו הילד תיבה תיבה אחרי החכם.
ואחר כך נותן מעט דבש על הטבלה של הא"ב על גבי האותיות, ונותנים לילד ללקק הדבש, וזה סימן שיהיו דברי תורה מתוקים בפיו. ונוהגים להוליך עם הילד עוגות דבש וחלב ומיני פירות, ומחלקים לכל הילדים, ונותנים גם לו לאכול. והטעם, זכר למעדנים שאכלו ישראל במדבר כשירד להם המן. והעוגה עם הדבש זכר לנאמר בפסוק: 'דבש וחלב תחת לשונך'

רבותינו זיכרונם לברכה יסדו ותקנו לנו המנהג הזה, לדרוש על הנפטרים בשבוע, בחודש ובשנה. והנה המנהג הזה הוא עתיק, מימי החכמים הקדמונים. ... הטעמים העיקריים המה שלושה:
סיבה אחת - שהדרשן באמצע הדרוש יגיד דברי תורה ומוסר, ואם איזה בן אדם מן הנוכחים בדרשה יחזור בתשובה, אזי יגיע לנשמת הנפטר מזה זכות ומעלה גדולה. ... ובמקרה זה הדרשן נמשל למוכיח וממלא תפקיד המטיף מוסר.
סיבה שניה לדרוש - שהדרשן יזכיר את המעשים הטובים ויגיד את השבחים של הנפטר, ובאופן כזה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שדברי שבח היוצאים מפי הדרשן עולים למעלה עד לשמי מרומים ... ובבחינה זו הדרשן נמשל למליץ, וממלא תפקיד העורך דין הטוען ומליץ ומגן על בעל הדין. ...
סיבה שלישית - שהדרשן יאמר דברי תנחומים וידבר על לב המתאבלים ויתן להם נחמה להשקיטם מיגונם ומצערם וממכאובם הנפשי, ובבחינה זו הדרשן ממלא תפקיד הרופא, כמו שהרופא עליו לתת סמי מרפא לחולה להשקיט כאבו הגופני, כן הוא, הדרשן, עליו לבקש ולמצוא להם נחמה.

טעם הקמת מצבה על הקבר, יען דרך בני אדם, כששניים כורתים ברת זה עם זה - מקימים מצבה ביניהם לאות ברית, כמצבה אשר הקימו יעקב ולבן על כריתת ברית ביניהם, כמו שאמר הכתוב: 'ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה, והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך. עד הגל הזה, ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה, ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה'.
ועל דרך זה מקימים מצבה על קבר המת, לאות בין המת ובין קרוביו על ההתחייבות שביניהם, שהקרובים מחויבים לעשות לימוד וצדקות לעילוי נשמת המת, כי על ידי מעשיהם הטובים גורמים תמיד עילוי לנשמת המת ממדרגה למדרגה, ועל התחייבות המת להעתיר תמיד על קרוביו לפני ה' ולבקש מלפניו עליהם.

לא נחלקו רבינו שלמה יצחקי ורבינו תם, אלא כשראשי הקהל מעצמם, שלא נתמנו מאת כל הקהל, עשו תקנה על הציבור, והרוב מסכימים עמהם והמיעוט מוחים. אבל כשראשי הקהל נתמנו מאת כל הקהל, על דבר הידוע. כגון בנידון שלנו לסדר סדריהם כפי הזמן והעת, בזה אין מישהו שחולק, שמעשיהם קיימים על כל הקהל. והרי יש תקנה קדומה ביניהם מאז מקדם שהוועד הכללי יסדר סדריהם. ואין ספק שהוקבע על פי ותיקון בארמון המלך על פי המלכות שנתן להם כוח ויכולת מספיק.

על עניין 'תיקון הטל והגשם', שהיו נוהגים מקדמת דנא לאומרו בחזרת מוסף בתוך 'אבות וגבורות', כיוון שנהגו כך - אין לערער עליהם, ויש להם על מה שיסמוכו, כמו שכתבו רבני האחרונים הלא בספרתם, שכיוון שהם צורכי רבים, מותר, כמו 'זכרנו' ו'מי כמוך' בעשרת ימי תשובה.
הן אמת, שבזמן הזה, שנדפסו בסידורים קודם 'חזרת מוסף', אם ירצו הקהל לשנות מנהגם ולאומרו קודם 'חזרת מוסף', כמו שכתוב בסידורים - טוב הדבר, ואין בזה, חס ושלום, משום מוציא לעז על הראשונים, כיוון שבימיהם היה מודפס בסידורים בתוך המוסף, והיו חוששים לבלבול.
אבל בזמן הזה, שהוא מודפס קודם 'המוסף' - אין חשש מזה. אבל אם הקהל אין רצונם לשנות ממנהגם, הנח להם לישראל, שיש להם על מה שיסמוכו.

אני ידעתי כי כל הנשים ממיורקה, נהגו לחוף ראשן בנתר שקורין קלידה בשעת טבילה, וזהו אסור כמו שמוזכר בפרק אחרון מנידה: 'אשה לא תחוף ראשה לא בנתר ולא באהל'. ... כן נהגו בארצנו, שלא לחוף ראשן אלא במים חמים לבד. וכאשר הוגד לי מנהג הנשים הללו אמרתי לחזן, לאמור לאשתו, שתזהיר מזה בהצנע הנשים הבאות לטבול, והיה הדבר קשה בעיניהם, וקצת מקרובות רבי דוראן שאלו אליו על זה, ואמר להן: אדרבה אין טבילה בזולת הקלידה, כי הוא מנקה הראש הרבה, ושאין פירוש נתר קלידה, כי רבותינו זיכרונם לברכה הזכירו 'כלי נתר', ומקלידה אין עושים כלים. וכשומעי אמרתי: מפורסם הוא כי לעז נתר הוא קלידה, לכל מפרשי המקרא והגאון רב סעדיה זיכרונו לברכה בשרח תרגם: 'אם תכבסי בנתר' - 'אין גסלת באל טפל' שהוא קלידה, וכן בספרי הרפואה. ואם אין עושים כלים בזאת הארץ ליקרתו, והעפר בחינם, הנה אפשר שבמקום מוצאו עושים ממנו. וכן הזכירו חכמינו זיכרונם לברכה 'כלי גללים', ואין עושים ממנו כלים בזאת הארץ. ואחר כך שמעתי כי בטוניס עושים כלים מקלידה הנקרא בערבי 'טפל', לפי שבהם מתקררים המים הרבה, וכי ראיתי כי הנשים שומעים להקל, מה שלא היה ראוי להן בעניין זה, משכתי ידי שלא יאמרו כי אני מוציא לעז במנהג טבילתן, וציוויתי בביתי ולקרובותיי, השומעים לקולי ומאזינות אמרתי, לעשות כראוי.

'לעולם אל ישנה אדם מן המנהג - שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם. ואכלו עלה על דעתך?! - אלא אמור נראו כמי שאכלו ושתו.' - ואני שמעתי ולא אבין, שהרי אפילו כך הוצרכו להראות כאילו אכלו, כדי שלא יבין שהם מלאכים, ואברהם הלוא סבר שהם אורחים!
ושמעתי תירוץ שמדקדק מן הכתוב: 'ויאכלו' - שהיה לו לומר: 'ונראין כמו שאכלו', אלא ודאי בא הפסוק ללמדנו שלא ישנה אדם מן המנהג' הרב נחלת יעקב ז"ל.

מעשה שהיה בעירנו חולון יהודי תושב חולון שאלני, בנו גר בעיר ראשון לציון ונולד לו בן, בסימן טוב, בשבת קודש, הגיע השבת שבו היה צריך למול את בנו אך הסבא חושש שיהיו הרבה חילולי שבת מצד האורחים שאמורים להגיע לברית, כיוון שהברית אמורה להיות בעיר חולון. האם ניתן לדחות את הברית ליום ראשון, שהרי יש מצוות עשה של 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו'. ושאלתי את הראשון לציון רבינו הגאון עובדיה יוסף שיחיה לאורך ימים טובים ארוכים, וענה לי שאם יביאו את הרך הנולד מעיר ראשון לציון ברכב בשבת קודש, צריך לדחות את המילה ליום ראשון. כי מה אשם הרך הנולד בשבת ראשונה לחייו שיחלל שבת וכמובן אין בכוחו לסרב.

נהגו שהעדים שמצווה לפניהם לסופר הם יהיו עדי חתימה ועדי מסירה. ונכון ויהיו העדים הנזכרים עם המסדר בכל ענייני הגט ויכונו להעיד על הכול. המסדר יאמר לעדים ולסופר שיהרהרו תשובה בליבם אפילו שהם מוחזקים לצדיקים גמורים, וכה יאמר: נהרהר כולנו תשובה בלבנו על כל מה שחטאנו. ונהגו לומר כולם וידוי בלחש וגם המסדר עמהם. הסופר יביא לפני המסדר הנייר והדיו והקסת והקולמוסים וכל כלי הכתיבה לפני המסדר. ישאל המסדר לסופר בפני העדים אם הכול שלו כדי שהסופר יוכל ליתנם במתנה, ואם של אחר האחר ייתנם לסופר במתנה גמורה וחלוטה.

אמרתי טעם לדרשה זאת, שאנו דורשים בזה השבת, הקדמתי מה שהביא הרב משה אלשיך פרשת 'אמור' על פסוקי חג השבועות, על השאלה ששואלים למה בחג השבועות, לא נתנה התורה טעם לזאת החג, שהוא על שהוא יום מתן תורה, כמו שנותן טעם בכל המועדים תראהו משם. גם הבאתי מה שהביא הרבי יצחק אברבנאל, זיכרונו לברכה, על אלה הפסוקים בעצמם, שאמר שאין אנו חוגגים חג השבועות על שהוא יום מתן תורה, אלא על שהוא תחילת הקציר וכולי.
ואמרתי אני יצחק, עפר ואפר, שלהיות שחג שבועות אינו זכר למתן תורה, לזה אנו דורשים זאת הדרשה בזה השבת זכר למתן תורה. ומה שאין אנו דורשים זאת הדרשה ביום השבועות בעצמו, אלא בשבת שלפני השבועות, הוא כדי שידעו הקהל, קודם יום מתן תורה, מעלת התורה. שיום השבת אין לקהל מלאכה, והכל באים לשמוע הדרשה, וידעו מעלת התורה.

וטעם שלהמת אומרים לו: 'לך בשלום' ולא לך לשלום, נראה לעניות דעתי משום שדרשו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'במתים חפשי' - כיוון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות, לכן אומרים לו 'בשלום' - רצה לומר: בשלמות שיש בו עכשיו ולא יותר, שאינו קונה עוד שלימות, מה שאין כן באדם חי, שבכל יום ויום הוא הולך וקונה שלימות

'אדם כי יקריב מכם קורבן לה' - אפשר במה שאמרו זיכרונם לברכה: שבזמן שאין בית המקדש קיים, מי שיושב בתענית ומקריב חלבו ודמו - עולה לו במקום קרבן. וזו תקנה לבעלי התשובה, שהרי אף על פי ששב בתשובה, לא יכלה המקטרג אלא בתענית, וזה שכתוב: 'אדם כי יקריב מכם' - ממש מגופכם, על ידי התענית שמקריב חלבו ודמו, בזה הזמן הוא קרבן לה', שעולה לו במקום קרבן.

תראה שטעם ההיתר הוא מעיקר איסור תספורת בעומר, ואינו מן הדין אלא ממנהג. ובא מנהג ומבטל מנהג בטעם כלשהו, וכן כתבו בשם התוספות. וכתב עוד שם, ואני ראיתי כמה קהילות שלא נהגו מנהג זה כלל, ומסתפרים בכל שבוע כמנהגם לכבוד שבת. וכיוון שאין זה קבוע בכל ישראל וכו' יוצא מן הדין. ...
וראה כל הקולות האלה ושאר קולות הובאו בפוסקים בעניין תספורת בעומר, ואיך יעלה על לבבך להביאם באבלות סתם. ... אלא האמת יורה דרכו כפי שלמדנו שיש להביא קולות החמור לקל, ולא קולות הקל לחמור. ולו יונח שאנו אומרים הלכה כדברי המקל בפוסקים, ודאי שלא נאמר כן בכל פוסק, המקל מדעתו וסברת נפשו.

'אמר רבא: חייב אדם להתבסם בפורים'. - יש להקשות למה רבא אוהב היין? - שבכל מקום אמר רבא: יין ובשמים מפקחים, וכן רבא היה שותה יין כל ערב פסח.
ונראה על פי מה שכתב רבינו האר"י, זיכרונו לחיי העולם הבא: שרבא גלגול לוט היה, בסוד: 'תן לי הנפש' וזהו: רכושו בן אחי אברם - ראשי תיבות: רבא. ועל ידי היין ששתה קלקל בשתי בנותיו, ואותה הלילה היתה בלילי הפסח, שכתוב: 'ומצות אפה ויאכלנה'.
לכך היה רבא מתקן ממה שעיוות בפעם הראשונה. ... ואפשר שלכך היה רבא מוזג היין במים הרבה כנודע שמזיגת רבא היתה ניכרת כדי להגביר החסדים על הגבורות.

'מימות משה ועד רבן גמליאל, לא היו לומדים התורה אלא מעומד. משמת רבן גמליאל, ירד חולי לעולם, ולמדו אותה מיושב.' וכתב מורינו הרב יוסף קארו בהלכות תלמוד תורה: שיש מקשין כפי שנאמר במועד קטן: עירא היעירי היה מלמד לישראל על גבי כרים וכסתות, ודוד לא קיבל אלא הארץ. ותרץ כשם שאמרו בגמרא: 'קשות - מיושב, רכות - מעומד', גם כאן שמועות קשות - מיושב כדי ליישב דעתן אבל רכות - מעומד. אם כן, כאן - קודם שהגיעו התלמידים להוראה, כאן - אחרי שהגיעו להוראה, שראוי לרב לחלוק לו כבוד יעויין שם.
נמצא לפי תירוץ שני, שאפילו שמועות קשות - צריך בעמידה אם לא הגיע התלמיד להוראה. והריטב"א זיכרונו לברכה כתב: 'והעמידו תלמידים הרבה' - כלומר למדו אותם בעמידה. וזהו: 'הוו מתונים בדין' - כלומר אף שיהיה הדין צריך כיסא, העמידו לתלמידים בעמידה, הרבה זמן, אבל 'עשו סייג לתורה' - כלומר בשביל כבוד התורה, אם כבר הגיע התלמיד להוראה, תחלקו לו כבוד וישב.

'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן' - מנהג ישראל קדושים, להתענות ולהרבות בתשובה ומעשים טובים בימי השובבי"ם, שיחולו לעולם בחדשי טבת ושבט, שהם קודם חודש אדר. וזה אומרו: 'מפני שיבה' - רצה לומר: קודם חודש אדר, הרמוז באותיות, שקודם שב"ה תקום, ותתעורר בתשובה ומעשים טובים. 'והדרת פני זקן' - שהם אותיות צום והוא בגימטרייה קול ממון - דהיינו: תפילה וצדקה עם הצום, כמנהג ישראל קדושים בימי השובבים, קודם חודש אדר.

'יש שפל ונשכר - שלא עובד כל השבוע, ולא עובד בערב שבת. ... אמר רבא: אותן נשים של העיר מחוזא, אף על גב שלא עושות עבודתן בערב שבת, משום שהן מפונקות, שהרי כל יום גם כן לא היו עובדות - אפילו כך, 'שפל ונשכר' - כך אנו קוראים להן' - קצת קשה, שמה חידש רבא, הרי ברייתא שאמרה עימו: 'יש שפל ונשכר, שלא עובד גם בערב שבת'. - לא קושייא היא, שהברייתא אף לא דנה, אלא שאינו עושק במלאכתו מחמת עצלנות, בזה תאמר, שנשכר, מכיוון שאינו מכוון לשם דבר אחר, אבל אלו נשות מחוזא, מלבד שאינו עושות לשמור, מכוונים גם לשם תפנוקים.

'לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם' - הטעם שנכתבה מצווה זו של מתנות עניים, שהיא מצוות לקט שכחה ופאה, באמצע המועדים שהם פסח ושבועות מצד אחד, וראש השנה ויום הכיפורים מצד אחר, ללמדנו, שכל הזהיר במצווה זו של מתנות עניים, שבארנו דיניהם, לעיל בפרשת קדושים, מעלה עליו הכתוב כאילו היה בית המקדש עומד על תלו, והיה מביא שם קורבנות המועדים. וכל מי שאינו זהיר במצווה זו, ומשאיר העניים בלי מזון ומחיה, מעלה עליו הכתוב כאילו היה בית מקדש קיים, והוא ביטל קורבנותיו. וזהו מוסר גדול לכל אלו שיש להם יכולת, שבבוא המועדים ידאגו לטובת העניים והנדכאים לתת להם מעט יותר מכפי מתנתם בשאר ימות השנה, כי יציאות המועדות מרובות הן.

כתב הרב 'בית עובד' בהלכות חנוכה ... שחייבים היורשים ליתן לאלמנה דמי שמן לחנוכה, להדליק לכל לילה ולילה, שהם חייבים ליתן כל צרכי מצוות שהם חובת הגוף. ...
ולי נראה, כיוון שמנהג העולם להוסיף בכל לילה ולילה, כמו שכתב הרב ב'שולחן ערוך', ולא שמענו בזה הזמן, שמדליקים 'נר אחד איש וביתו', אלא כולם מוסיפים כל לילה ולילה - אף שמן הדין אין מחויבים היורשים ליתן, אלא נר אחד לכל לילה, מכל מקום, מחמת המנהג מחויבים ליתן לה שמן, להוסיף לכל לילה ולילה, ולמה תיגרע מכל בנות ישראל ומנהג ישראל שמוסיפים בכל לילה?
ועוד, כיוון שכל ימיה עם בעלה מנהגה להוסיף, אפילו נתרצית עם היורשים - להדליק בכל לילה נר אחד, אינה יכולה לעבור על המנהג. וכל שכן אם היא אינה רוצה לעבור על המנהג.

וראיתי אנשים הרבה שבבוא יום שמת בו אביו ואמו, מתפללים תפילה קצרה וחטופה, ואף מה שרגילים בכל יום לקרות או לשמוע דברי הגדה ולומר קדיש, מבטלים באותו יום כדי לילך על קבר אביו או אמו לומר איזה קינה והשכבה וקדיש, ועושים העיקר טפל והטפל עיקר. שמה תועלת יהיה לנפש המת אותה השכבה והקדיש מאחר שהתפלל תפילה קצרה וחטופה, וביטל סדר הלימוד שהיה רגיל בו, שאין התוספת מקובל אם לא יקיימו תחילה העיקר. ואפילו אם לא יהיו יכולים לילך לבית הקברות אלא באותה שעה בלבד לא היה ראוי להם להתפלל תפילה חטופה לילך לבית הקברות.

בשעה הראשונה אחר הצהרים הלך מחנה כבד אנשים ונשים וטף לאורך הרחוב רנדון, אשר שם בית הכנסת הגדול, אשר היה מפואר ומקושט בפרחים ושושנים. על הפתח עמדו שוטרי המשטר לקבל את פני הבאים ולהוליכם אל המקום אשר הוכן להם. מאורות אין מספר הפיצו אור יקרות בפנים ההיכל; מרבדים בעלי צבעים שונים, מרהיבי עין, כסו את הרצפה מפתח הבית עד ארון הקודש. מימין הבמה ישבו תלמידי 'עץ חיים', ובראשם מנהל הישיבה החכם השלם והכולל, מורי ורבי כבוד מורנו הרב, רבי משה דאדון ...
בשעה השלישית שמו פעמיהם הקונסיסטורים, ואחריהם תלמידי הישיבה לפתח בית הכנסת, למען קבל את פני הרב הגאון משה וויל חתן החג. בבואו שרה המקהלה 'מה טובו', וכאשר כילה הזמר, קם מכיסאו ראש הקונסיסטורים הרב שלמה אוניל, ויקרב אל הרב ויקרא לפניו את כתב ההתמנות, ואחרי הטיפו מילים נכבדים ברכהו בשם כל העדה, והמקהלה שרה מזמור ק'. אחר כך עלה הרב בעל השמחה הבמתה. לנושא הדרשה לקח לו את הפסוק 'זכרו תורת משה עבדי' ויתאר בדברים נמלצים את חן ערך תורתנו הקדושה. ... אחרי אשר הטיף מילתו כשעה תמימה, ברך את השומעים בברכה המשולשת בתורה. אחר כך הוציא הרב וויל ספר תורה מן ארון הקודש ויתפלל 'אלהים חיים ומלך עולם' בעד ממשלת צרפת בהעתקה צרפתית, ויברך שנית את הקהל בברכת 'מי שברך' והמקהלה שרה 'מזמור לדוד' ו'הללויה'. ובזה תם סדר החגיגה, וכל הקרואים יצאו מן ההיכל שבעי רצון.

שאלה: ראובן שהפקיד אצל שמעון את טבעתו אשר הוא חקוק שמו עליו, ונאבד הטבעת בפשיעה. וראובן טוען שישלם לו גם דמי החקיקה, ושמעון משיב שאינו חייב לשלם אלא דמי הטבעת והאבן, לא דומה החקיקה, כיוון שלא הזיק לו דבר השווי לכל אדם. ...
תשובה: דבר פשוט לי שחייב גם, שמעון לשלם לראובן, אף דמי החקיקה ומניין אני אומר אותה? - אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר ממה שכתב הרא"ש בפרק החובל, והביאו בנו בסימן ת"ך ס"ק י"ז. וזה לשונו: 'וכתב אדוני אבי הרא"ש, זכרונו לברכה, ששמים הנזק לכל אדם כפי מלאכתו. כגון אם היה העבד נוקב מרגליות ושבר רגלו, שמים עבד נוקב מרגליות כמה נפחתו דמיו בשביל חסרון רגלו, והוא דבר מועט. ואם קטע ידו הוא דבר מרובה כולי. יעיין שם. הרי לך בבירור, שחייב המזיק לשלם לניזק דמי ניזקו, אף שאינו שווה ידו לכל אדם, וכך הוא בנידון שלנו.

מודעת זאת גודל מעלת מצוות חבריא קדישא הלזו, שתקנו הקדמונים, נטעי נאמנים, חכמי בבל, ליתן שנה בשנה, מנת גורלם, להשיא יתומות ובנות צנועים, אשר מיחידי סגולה חבריא קדישא, כי אין ערוך אליה. זאת מצאנו לרבותינו זיכרונם לברכה, שהשוו אותה למעלת מצוות תלמוד תורה, כמו שכתבו: מוכרים ספר תורה ללמוד תורה ולישא אישה, וכתב מורנו הרב רבי יוסף קולון, הביאו הרב זיכרונו לברכה, שלאו דווקא לישא אישה, אלא אפילו להשיא יתומה.

גדולה היא מעלת הנשים הצדקניות, שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה כי בזכותן נגאלו ישראל ממצרים. ובזה אני מפרש לעניות דעתי מה שכתוב מקרא: 'כל האזרח בישראל ישבו בסכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל'. - הנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ש'האזרח' הם זכרים, למעט נשים. והדבר קשה שאף שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה יהיו חייבות, כיוון שאף הן היו באותו הנס, כפי שהוא במגילה, שאמרו בגמרא שחייבות משום שאף הן היו באותו הנס. והתוספות, זיכרונם לברכה, בפרק 'ערבי פסחים' תירצו וחלקו בין מצוות מהתורה למצוות מדברי חכמים.
ואפשר לומר שבא הכתוב, ונתן טעם לדבר ואמר: 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים' - כלומר ש'האזרח בישראל' - דווקא, שהם הזכרים, ישבו בסוכות, 'למען ידעו' הדורות, כמה חביבים היו ישראל שהקפתים והושבתים בענני כבוד, לבל יכם שרב ושמש, 'בהוציאי אותם מארץ מצרים' - אף שהם מעצמם לא היו ראויים לצאת וליגאל. ... אומנם הנשים פטורות מהמצווה הזאת, שאין צורך בדבר להודיע כי בסוכות הושבתי אתהן, שהרי נודע הדבר ונתפרסם שמחמתן ובזכותן נגאלו הן וכל ישראל עמהן, וראויות היו לכך להצלה ולגאולה.

ומה שאמר ששהה בבית לבן עשרים שנה, ביום אכלו חורב וקרח בלילה, לא מפני שבא לעולם במקרה, אלא יעקב כשהיה בבית אביו, היה נהנה מבית אביו, כדרך כל העולם, וכשבא לבית לבן לא רצה להנות מיגיע אחרים, התחיל לעשות מלאכתו ולהנות מיגיע כפיו, וכן דרך כל האדם כשיצא חוץ למקומו, עושה מלאכות אפילו שלא כפי כבודו, שלא יצטרך לידי מתנות בשר ודם.

הקדוש ברוך הוא תאב וחפץ בשירות ותשבחות, כמו שאומרים בתפילה: 'הבוחר בשירי זמרה'. ... לכן צריך האדם לומר שירות והשבחות לבוראו. אבל העיקר הוא שיאמרם דווקא לשם שמים, בלי שום פניה זרה. ...לא כן בזמנינו, בדור היתום הזה, שעושים עיקר חסר, כמו שאנו רואים המשוררים, שמנגנים בנגינתם בקול ערב, כדי שיהיה נעים לשומעים. כי בעוונותינו הרבים, בבואם לבית הכנסת להתפלל, לפני יוצר כל היצורים, עושים עיקר חסר, וחסר עיקר, דהיינו התפילה, שהיא עיקר - עושים אותה חסר, שמתפללים במרוצה עד שמדלגים, בעוונות, כמה אותיות וכמה תיבות, ואינם נשמעים לגמרי. אבל הפיוטים עושים אותם עיקר, מנגנים אותם בנגינתם בקול נעים, להשמיע קולם לבני אדם. ... אלא אדרבה, צריך לעשות הכל 'לשם יחוד קודשא בריך הוא', 'לעשות נחת רוח ליוצרינו' – דווקא, בלי שום פניה כלל.

לפנים, כל תושבי כפר מסוים היו בונים שתיים או שלוש סוכות בלבד, סוכות אשר שמשו את כל בני הכפר ההוא. בזמן האחרון, הולך ומשתרש המנהג שכל משפחה בונה סוכה נאה לעצמה. מקפידים להניח שבע קורות על דופנן הסוכה - כנגד שבעת האושפיזין, ועליהן מניחים את הסכך. באחת מפינות הסוכה מעמידים כסא המכוסה במפה יפה. כסא זה נקרא 'כסא אבות', והוא מיועד לשבעת האושפיזין, כדוגמת כסא אליהו זכור לטוב, שמייחדים ביום המילה.

נבוא לבאר מאמרם זכרם לברכה על פסוק: 'תורת אמת הייתה בפיהו' - שהוא מדבר באהרון, עליו השלום, שאמרו זכרם לברכה: 'שלא חייב את הזכאי וזיכה את החייב' - והוא תמוה לרבים, שמהיכן היה עולה על דעתך לומר על אהרון, בחיר ה', שחייב את הזכאי, עד שהוצרך הכתוב להעיד עליו שלא עשה כך?! ... גם יש לפרש מאמר הנזכר, שלא זיכה את החייב - ועל פי מה שכתב עוד שם הרמב"ם זיכרונו לברכה: 'ראה הדיין זכות לאחד מהם, ובעל דין מבקש לאומרה, ואינו יודע לחבר דברים או שראהו מצטער להציל עצמו בטענת אמת, ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו מעט, ולהבינו תחילת הדבר משום 'פתח פיך לאילם'. עד כאן.
אם כן זהו שאמר: 'ועוולה לא נמצא בשפתיו' - שלא היה מחייב את הזכאי, אף על פי שכפי דבריו וטענותיו הוא חייב. ולא היה מזכה את החייב - אף על פי שלפי דברי הבעל דין, שאינו מפרש דבריו, הוא זכאי בדינו, אלא היה מסעדו ומבינו לטעון משום 'פתח פיך לאילם', ומזכה לזכאי על פי האמת, ולא על פי הדברים.

דבר גדול, מה שעושים אנשי ירושלים, תיבנה ותכונן - בכל משמרת החודש, מתאספים כל ישראל השוכנים פה עיר הקודש, חכמים ורבנים ובעלי בתים, סוחרים, בעלי מלאכה, אחר חצות היום בכנופיה רבה, ברוב עם הדרת מלך, בקהל קודש הגדול, - וקורין כל סדר התהילים בנעימה קדושה.
ואחר התהילים אומרים תחינה - על כל אחינו בית ישראל הנפוצים בגולה, למען יהיו ניצולים מכל דבר רע, ומכל פגעים רעים. ואחר זה אומרים סליחות ותחנונים בלב נשבר ונדכה, ומבטחנו בה' א-לוהינו, שהוא קרוב לנו בכל קראנו אליו, והן אל כביר לא ימאס, ותקבל תפילתנו ברצון וברחמים, כן יהי רצון.

ולכך נהגו באיזמיר יגן עליה א-להים לחלק בגדים להלבשת התינוקות בחודש טבת ולא קודם, לפי שהוא עילוי גדול לאברהם אבינו בעולם הבא, שבניו מקיימים מצוותיו, ושייך זה העניין לעשותו בחודש טבת, שבו היתה פטירתו של אברהם אבינו, עליו השלום, כמו שכתוב בילקוט.
וגם טבת לשון טובות הוא, שהנדיב הנותן הוא טוב לב, והיועצו הוא גם כן ליבו טוב, והמקבל המתנה גם כן הרי נהייתה לו טובה (ולנו נתחלקה הבגדים בשנה זו בראש חודש גם הוא טוב ומבורך) וביום טובה היה בטוב.

'על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו' - על שהוציאנו מכור ההוא, שהיינו בו מושפעים בחומר, ולא היה לנו כוח לרדוף אל הרוחניות כלל, עד היותנו משוקעים בכוחות הגופניות, דין הוא שהלילה הזה תהיה לה', ולא ניתן שינה לעינינו - המושכת האדם אל הצורה, ולא תנומה לעפעפינו - המורה על החומר, אלא נשיר שיר תהילה כל הלילה, ולא דומיה, כי בזה נראה כי כל חפצינו היא להשיג דברים השמימיים, ואין אנו רודפים אחר הגוף. כיוון שאין אנו ישנים, אלא אחר הנפש חלק א-לוה, הלא היא בתוך קרבנו, משכבת חקינו.

כשיצא העלם יצחק דה קאסטרו טארטאס מהעיר פאראהיבה, כתב להוריו באמסטרדם והודיע להם, שהוא יוצא לריו דה ז'נרו כדי לטרוח עם אחדים מקרוביו, היושבים שם, ולהביאם לידי יראת א-להים, ושלא יצפו למכתביו במשך ארבע שנים. לאחר שעברו ארבע שנים הסמוכות, הגיע מכתב ובו כתוב שהוא נשרף חי בעיר ליסבון. ... היו נוהגים שם שלא למכור את המצוות, אלא מכניסים את שמות הקהל, בזו העדה, לשתי תיבות, אחת לעלות לספר התורה, והשנייה לפתיחת דלתות ההיכל, להגבהת הספר וליתר המצוות, כדי שהכל ייטלו חלק, כל אחד לפי הגורל שיפול לו במצוות; וכל אימת שנודע לפרנסים שאיש עזב את העיר ליישב בארץ אחרת, היו מוציאים את פתקו. וכך נהגו גם בעלם הקדוש, לאחר שהפליג מאמסטרדם לברזיל, הוציאו את פתקו שלו. ובשבת הראשונה, לאחר ששמעו הוריו ואחיו את הבשורה, שנשרף חי בליסבון, דרש החכם רבי שאול לוי מורטירה, עליו השלום, וייחד את דיבורו לזכרו המבורך של הקדוש; וכשבאו להוציא את הגורלות, היה הראשון שיצא לפתיחת דלתות ההיכל, זה של יצחק דה קאסטרו טארטאס המהולל.

חמש מגילות רצו לחברם אל התורה, ויהיו נקראים כל אחד בזמן זמניהם, וסדרו אותם כסדר קדמת זמניהם. דהיינו: שיר השירים לחג הפסח - ראשון, ולרגלים ואחריו: רות - לחג השבועות, ואחריו מגילת איכה - לט' באב, ואחריו קהלת - לחג הסוכות, ובאחרונה - מגילת אסתר לפורים.
ושאר הכתובים הנשארים, סידרו אותם הקודם קודם - שספר תהילים לדוד המלך, עליו השלום, שקודם לכולם, ואחריו קם בנו למשלי, ואחריו איוב לדעת האומר, שבימי שלמה המלך, עליו השלום היה, שבאת מלכת שבא לפניו ובאיוב כתוב: 'ותפול שבא ותקחם', ואחריו דניאל ראש גולים, ואחריו עזרא ונחמיה - שנקרא על שם ספור עזרא.

וידוע מה שכתבו הפוסקים כי ענייני המיסים לא המדרש עיקר אלא הדבר תלוי בתקנת המקום, כל מקום לפי מנהגו ותקנתו ואפילו שאינו עשוי כפי שורת הדין אלא שכתבו שראוי לקרב התקנה והמנהג קרוב לדין. ... אבל אינם יכולים לתקן דבר, שיש רווח לאלה והפסד לאלה, זולת גדול הדור, שאין כמותו בדור ההוא.

תקנו לנו קדמונינו המנהג, לומר בכל שבת ושבת, שבין פסח לעצרת, פרק אחד מפרקי אבות בבית הכנסת, והתינוקות מתרגמים כל משנה ומשנה, בלשון לעז המורגל בפי העם, כמובא בשולחן ערוך. והטעם יראה לי לפי שמסכת אבות, כוללת כמעט כל חכמת המידות, דהיינו חובות הלבבות הנקראות בשם תורת האדם, וחג השבועות אנו חוגגים לזכור יום מעמד הר סיני, שבו זכינו לקבל מן השמים תורה א-להית, הנוסדת על הרוב על חובות האיברים, שהן המצוות השמעיות, לכן נהגו להקדים קריאת מסכת אבות לחגיגת חג השבועות, להורות שדרך ארץ קודמת לתורה בזמן - כלומר שחובות הלבבות קודמות לחובות האיברים.

צריך למזוג היין במים ואחר כך יברך עליו, ולזה נהגו כשאומר: 'סברי מרנן' מוזג, והשומעים אומרים: 'חיים', כי היין גימטרייה יללה, וכשמוזגו עם מים חיים שהם גימטרייה קנ"ח עם יי"ן גימטרייה ברכה עם הכולל, רוצה לומר כשתערב יין עם מים חיים אז יוכל לברך עליו, ולזה אומרים העולם חיים כשאומר סברי מרנן ומוסיפים מים אומרים גם כן מלך חיים, שאז יהיה עם יין גימטרייה ברכה עם הכולל.

'שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. ה' שמעה בקולי, תהינה אזניך קשובות לקול תחנוני' - אפשר כי ראשי תיבות: 'שמעה בקולי תהינה' - הוא 'שבת'. כי מי שצריך להתפלל על צרתו בשבת ואינו יכול, שאין שואלים צרכיו בשבת, יראה מעמקי לבו מה שצריך, ויענהו. וזהו: 'ממעמקים קראתיך ה', בשבת, ואף על פי שאינו בדיבור, מכל מקום כשמתפלל תפילת שבת והוא הצרה, ה' יצילנו, לא יבצר שהקול שלו יהיה קול תחנונים, אף על פי שדבריו שבחים ותהילות. וה' ישמע לקול תחנוני' - לקול דווקא.

'תורת אמת היתה בפיהו' - שכל מה שמוכיח לאחרים הוא מקיימו, ואינו מוכיח בדבר והוא אינו מקיימו, שאם כן, יאמרו לו: הוכיח את עצמך ואחר כך הוכיח את אחרים. וזה אומרו: 'וְעַוְלָה לא נמצא בשפתיו' - שדבר שמוכיח בו, הוא אינו מקיימו, ודברי פיו אוון ומרמה, חס ושלום. אלא כל הדברים המוכיח בהם לאחרים, הוא מקיימו. וגם כשמוכיח, מוכיח בנחת ובלשון רכה, כמו שכתב הרמב"ם, וזה אומרו: 'בשלום ובמישור הלך אתי' - ועל ידי זה 'רבים השיב מעון'.

מה יתרון לעושה מאהבה לעושה מיראה? על זה אמרו: 'ורקיע דומה לכיסא הכבוד' - כוונתם, על ידי זה יזכור שעל ידי עבודה מאהבה יזכה לידבק בשכינה, כי הירא מתרחק מזה שירא ממנו, והאוהב משתדל תמיד לדבקה בנאהב, נמצא שעבודה מאהבה תכלית הכל, כי על ידה יזכה לדבוק בכיסא הכבוד. וזה טעם שמונה חוטים וחמישה קשרים - סך הכל בגימטרייה אהבה.

כתב הרב המחבר בכלל הנזכר סימן מ"א וזו לשונו: נשאלתי אם מברכים על ריח הנדנדה הנקרא בערבי נענע ובלעז מינטה או לאו. תשובה. עיקר ברכת הנהנין לא נתקנה, אלא כשנהנה המברך מאותו דבר שמברך עליו, אף על פי שאחרים נהנים בו, אם הוא אינו נהנה - אינו מברך עליו, ודברים אלו נאמרו בדברי מאכל ומשתה, שהנאתם מרובה; כל שכן שיש לדון כן בהנאת הריח, שהיא הנאה מועטת, שאם אילו נהנה מאותו ריח - שלא יברך עליו, ומי לנו ראש בבשמים כמו המוסק וזבד שהוא זיעת חתולים, ובגלילותינו אלה, אינם מתקבלים עלינו, ואדם מרחיק מהם מלהריח בהם ... ומימינו לא ראינו בגלילותינו אלה, מי שייטול בידו גבעול של נענע להתענג בו ולהריח בו, לפי שריחו חזק, ועוד שאין ריחו מבושם, ואין נפשו של אדם מתענגת בו. אכן, סחו לי מלאכי השרת, שבערי אשכנז מברכים עליו ברכת הבושם בגלוי, והוא הוה להם מכלל הבשמים, ולא עשו ממנו מאכל, ואולי שבאותם גלילות ריחו מבושם ומתקבל להם, שאינו דומה דג העולה מעכו, ויהיה ריח הנענע כריח המוסק וזבאד, עד כאן לשונו.
ואחר שאלת המחילה נראה שלא דומה ריח הנענע לריח המוסק, לפי שריח המוסק בורחים ממנו כבורח מן הארי ומן הנחש, לפי שפגיעתו רעה, שהפוגע בו אין ניצול מידו בלי שום מיחוש, מה שאין כן בריח הנענע, שאדרבא בכל סעודה וסעודה קונים אותו, והוא מכלל צרכי סעודה כצנון וכדומה. ...
שיש בגלילותינו אלה הרבה מיני בשמים טובים ממנה, ומזה הטעם עצמו הוא שאין נוטלים הנענע להריח, אבל אין כך גם, שמי שייטול אותו להריח בו ודעתו נוחה ממנו שיברך, ואפשר שבערי אשכנז אין להם כל כך מיני בשמים ומפני כך נוטלים להריח.

וכן היה המנהג שביום שמחת בר מצווה, אחר תפילת שחרית יוליכנו המלמד עם קרוביו ומיודעיו לביתו. ושם יעשו סעודה קטנה, ולעת ערב יכין האב סעודה גדולה, וכל הקרב יבוא מאליו ומעצמו לאותה סעודה כדי לתת למלמד נדבה איש כמתנת ידו. ואחר שגמרו לאכול עומד המלמד ומחלק למסובין כוס שכר, לכל אחד ואחד, כי יתן בכוס עינו, וכל מי ששותה כוסו נותן לתוכו מה שנותן, ומחזירו למלמד, והוא קובץ מנת כוסם, יד על יד, והולך לביתו, שש ושמח, ומספר לאשתו את כל אשר קרהו, ואת פרשת הכסף אשר חננו ה' ביום הזה.

'ואלה שמות בני ישראל הבאים' - סופי תיבות: תהלים, לרמוז שבימים אלה מתחילים ימי השובבי"ם - ראשי תיבות פרשות: שמות, וארא, בוא, בשלח, יתרו, משפטים, וקוראים בהם תהלים. הימים האלה מסוגלים ומיוחדים כמו חודש אלול והסליחות ועשרת ימי תשובה. ופרקי התהלים מסוגלים להועיל כנגד כל הצרות שבאות לאדם, ועל-ידי התהלים נושע, ולכן עושים בימים האלה תענית דיבור וקוראים תהלים, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכווין לבו לאבינו שבשמיים, וחוזרים בתשובה, ונחשב כאילו התענה משבת לשבת.

מיום שעמדתי על דעתי, נהגתי והנהגתי בבית הכנסת שלי לחלוץ מנעלים של בגד בבית הכנסת בשעת נשיאות כפיים, ממה שאמרנו בפרק ז' במסכת סוטה דף מ', שהיא אחת מהתקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי: שיחלצו הכוהנים מנעליהם בשעת נשיאות כפיים. ... וכעת פקפק חד צורבא מרבנן על זה, באומרו שבשאר בתי כנסיות אינם נוהגים כן, והעירני לשנות פרק זה. ...
וכעת האיר ה' את עיני, ומצאתי להרב 'פנים מאירות' בחלק ב' סימן כ"ח, שאחר שהאריך להוכיח שגם במנעלים של לבדים יש איסור נעילת סנדל בתשעה באב וביום הכיפורים. ... הרי מבואר בדבריו, שאפילו אם אין במנעלים אלה משום נעילת הסנדל בתשעה באב וביום הכיפורים, מכל מקום צריך לחלוץ בעת נשיאת כפיים. ...
לעניין מה שהפריז הרב, על המידה, לאסור ללכת בהם בתשעה באב וביום הכיפורים אין שומעים לו, שלהרבה פוסקים אין זה תלוי בדברי בד, אלא בעור דווקא קרוי נעילת הסנדל - ותו לו. וכבר נהגו העם בסנדל כזה על פי גדולים, ולא חשו לדברי ה'בית חדש', שמצריך לילך יחף. ... מכל מקום, לעניין מנעלים אלו, בעת נשיאות כפיים ודאי שומעים לו, שאמר כהלכה.

ביום שבועות יש נוהגים לאכול מאכלי חלב. ונראה לי לתת טעם ,לפי מה שכתב הרב 'שער בת רבים' בפרשת יתרו, על מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הכל מודים שבעצרת דורשים 'לכם' - משום שבו ניתנה תורה. והקשה הרב זיכרונו לברכה, אדרבה, כיוון שניתנה בו תורה צריך ללמוד בו כל היום.
ותירץ על פי מה שפירש הרב הקדוש הרב אלשיך, זכותו יגן עלינו, במה שנמצא במסכת אבות: 'אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח' - אם לא נתן אברהם אבינו למלאכים לאכול, לא קיבלנו את התורה, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כשעלה משה למרום לקבל התורה אמרו לו: 'מה לילוד אישה בינינו', עשה ה' יתברך קלסתר פני של משה רבינו, עליו השלום, דומה לאברהם אבינו ואמר להם: לא זה שאכלתם אצלו'. ואם כן אם לא נתן אברהם למלאכים לאכול, לא היינו מקבלים את התורה.
וזהו הטעם מה שאוכלים חמאה וחלב בשבועות, כנגד שנתן אברהם אבינו, עליו השלום, למלאכים לאכול חמאה וחלב, ועל ידי זה זכינו בתורה שניתנה לנו ביום שבועות.

אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר: 'אז ימלא שחוק פינו', וכן גזרו חז"ל שלא לנגן בכלי שיר, ואפילו שיר בפה על היין אסור. וכתב הטור ושולחן ערוך: כבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזיכרון חסדי הקב"ה על היין, וכן לצורך מצווה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי עד כאן לשונו. ומזה הטעם נהגו להרבות בשמחה, כשמחלקים הלבשת עניים בעירנו בשירים וניגונים כיוון שהם דבר מצווה.

'תקעו בחדש שופר' - והיינו, כמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה: חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם, בימי ראש השנה, על ידי שופר שמשבר את הלב, ושובו שובו בית ישראל מדרכיכם הרעים. ונתן טעם משום 'כי חוק לישראל הוא' - שבזמן הזה עת להזכיר מזונות האדם, פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. וזה החוק - לשון של מזונות הוא. וגם 'משפט לא-לוהי יעקב' - שעת לשפוט על חייו וגופו ונשמתו.
וכעת הוקשה לו שמניין לו שבראש השנה דנים עניין מזונות, והרי 'בפסח על התבואה' שנינו. ולכן הביא ראיה בעצם שפיר על זה ש'עדות' ברורה ונכונה 'ביהוסף שמו, בצאתו על ארץ מצרים', ועל איזה סיבה היתה זאת, ששמו א-להים לפרעה ואדון על כל מצרים, הוי אומר על ידי פתרון החלום, ומזה אנו למדים ומשיבים, שכמו ששם פירוש החלום, לעניין תבואה בראש השנה, וכן היה.

ברית כרותה לראשונים ומקוימת לאחרונים, שהיכן שחולק הסוד והפשט לעניין דין, אין לנו לזוז מהמוסכם בגמרא, והרי תלמוד ערוך הוא סוף פרק הרואה, שהנכנס לישן על מיטתו אומר: 'ברוך המפיל' וכולי, יהי רצון מלפניך וכולי. וזו ברכת הנהנין היא, על הנאת השינה, שאין לגוף למעלה הימנה, כמובא בבראשית רבה: 'והנה טוב מאד - זו שינה'. וכיצד יעלה על דעתנו לבטלה, ושייהנה מן העולם הזה הנאה כזו בלא ברכה?! ...
ושקשה לו למר, שכפי סדר הכוונות לא שייך ברכה זו אחר חצות ... אלא על כורחנו לומר, שאין הדברים אמורים בכוונות ההן, אלא על כללות העניינים לפי מנהגו של עולם, דבר שהיה. על זה שכתב הרב זכרונו לחיי העולם הבא, שכל ח"י ברכות של שחרית כולן, חייב אדם לברכן בכל יום, אף על פי שלא נתחייב בהן ביום ההוא, כגון אם לא ישן בלילה כלל ועיקר וכולי. והטעם הוא, כי לא נתקנו אלא על מנהגו של עולם, ולא על כל אדם ואדם בפרטות. ועוד, כי בכולן יש בהן רמז אל דברים עליונים, ואין ראוי לבטלן וכולי, עד כאן. ואם כן, יוצא לנו ממנה יפה שיכול אדם לישון אחר חצות, ובלבד שיקום קודם עמוד השחר לומר התיקון ... ולכן, אין לו לבטל ברכת המפיל שהוא חייב בה על הנאת השינה וטובה הגדולה, ולבטל רמזי הסוד שבה, ואז הרמזים ההם לא יהיו חוזרים אל פרטות האדם הזה בשעתו, אלא אל הדברים העליונים הנעשים למעלה בשעתן.

אין אנו קורין שום שבת - שבת הגדול, כי פשוט כי השבת יום גדול וקדוש הוא, אבל זה השבת שהיה, נראה קטן שלא שמרו אותו כראוי, וחללוהו ולקחו בו קורבן הפסח, ומשכוהו מרשות הרבים לרשות היחיד שהוא מלאכה, שכתוב 'משכו וקחו לכם', ועשו בשבת חשבונות, שכתוב 'במכסת נפשות איש לפי אכלו תכוסו על השה', לכך קראוהו שבת הגדול, כי אדרבה - זה היה גדולה לאותו שבת ולא חילול ולא קטן, לכך נקרא שבת הגדול. וחכמינו זיכרונם לברכה פירשו, שהטעם שנקרא שבת הגדול, לפי ששבת זה היה סיבה לקיום כל השבתות, שבסיבת המאורע בו הוכרה גדולתו יתברך, לכך ראוי לקרותו שבת הגדול - הואיל שכל השבתות נתקיימו על ידו.

והנה אמת נכון שהלכה זו רופפת, והעושה כמר עושה, והעושה כמר עושה, ואם אלי זה נביט, לקבל האמת מחכמי האמת, ידוע נדע שביום ל"ג מתמתקים הדינים, ואם כן יש טעם להיתר תגלחת בו ביום, וכן העלה הרב מנחם עזריה במאמר 'מעיין גנים' שלו, חלק ג', בדרוש ס"ה, כוונת ליל ל"ג. ויתר על כן, אני אומר שכיוון שספירת העומר בתחילת הלילה, ויש לכל ספירה כוונה פרטית, כפי בחינת העניינים המתחדשים למעלה, נמצא שהתחלת מיתוק הדינים ביום ל"ג נעשה בתחילת הלילה, וכיוון שכן, מתחלת אז השמחה, ומטעמה יתחיל אז היתר הגילוח. ואף לפי פשוטן של דברים, כבר הכרחתי משמעות דברי מורנו הרב יעקב הלוי, שכתב רבי משה איסרליש, אשר רמז בעל 'אליה זוטא', להתיר בליל ל"ג. וחוץ מאלה, יפה דן מעלת כבוד תורתו בנידון שלו, להתיר בזה למי שהיה צריך לצאת לדרך בהשכמה, לילך להקביל פני אדם חשוב וגוי, שכבר מצינו שהתירו לספר קומי למי שהיה קרוב למלכות, ואין בזה שום נדנוד ופקפוק, כלל ועיקר.

על מה שנהגו העולם, שזהירים ללכת ליל ג' למילה, שעושים סעודה לכיסא אליהו כשמזמינים אותם, וזהירים בעלי ברית, שלא להזמין לבני אדם, אולי שיח אולי שיג להם, ורגליהם אסורות מרוב ענין, ולא יוכלו לבוא, ונתפסים בעוון אשר חטא. ... וכיון שהטעם שסעודת ברית מילה, מי שאינו מסב בחבורה נקרא מנודה לשמים, ולכן נמנעים השמשים מלהזמין בני אדם הוא משום שסעודת מצווה, גם סעודת ליל ג', שעושים על כיסא אליהו שהיא סעודת מצוה.

האר"י זכרו לחיי העולם הבא, היה מסתכל היטב באותיות הספר תורה עד שהיה מכירן לקרותן, והיה אומר הרב, זכרו לחיי העולם הבא, שהיה נמשך אור גדול אל נפש האדם ע"י הסתכלותו בספר התורה מקרוב, עד שיוכל לקרות את האותיות היטב. ספר הכוונות. ...
כתב רבינו אליעזר בן יואל הלוי (ראבי"ה): 'נהגו הנשים זלזול ופרישות בעצמן, שאין נכנסין לבית הכנסת, כל זמן שרואות - מפני הכבוד, ואין רואות ספר תורה', עד כאן.
אמנם נראה מדבריו, שמשום מנהג וכבוד, עושות כן, ולא משום איסור. ונפקא מינה שאין לבעליהן למחות בידן, כיוון שאין איסור בדבר.

יש לבעל תורה לתת כבוד לתורה בכל כוחו, ובימים הראשונים, משום כבודה של תורה, היו לומדים התלמידים מעומד. משמת רבן גמליאל הזקן תשש כוח מבני אדם, ולא היו יכולים ללמוד אלא מיושב. ונשאר עדיין רמז לזה בקצת קהילות, שעומדים על רגליהם בשעת קריאת ספר תורה. ובעיני יפה המנהג הרבה, משום כבוד התורה, וכך היה נוהג אדוני, אבי המחבר, זכרונו לברכה. הלא ראינו עגלון מלך מואב כשאמר לו אהוד: 'דבר א-לוהים לי אליך ויקם מעל הכסא', כל שכן לשמוע דברי א-לוהים חיים ומצוותיו ועדותיו, שראוי לקום ולעמוד באימה וביראה כנתינתם בסיני.

ילמדנו על אישה, שנתקדשה על-ידי שליח במקום אחד, ואחר-כך באה לעיר הארוס, להיות לו לאישה, ובעת כניסתן לחופה, פה עיר הקודש ירושלים, תבנה ותכונן, שחוזר החתן, ומקדשה פעם אחרת ... ואני תמיה על נקיי הדעת שבירושלים, איך הניחו להנהיג מנהג כזה, שהוא הפך דברי מרן ...
שדווקא בקידושין, שנהגו בארצות המערב, שהמקדש הוא מברך, לכן כל שקידש ולא ברך, היווה ברכה לבטלה אבל ברכת חתנים, שגם בארצות המערב, אחרים מברכים אותם, לכן לא צריך לנו 'עובר לעשייתן', ויכול לברך אחר כמה ימים.

כמו שנאמר: 'ונשלמה פרים שפתינו' - והיא התפילה בהכנעה ובקול נעים, גילה ורעדה יותן לה הוד והדר בבית א-להינו. ואם הקול הזה אשר מנגנים בבית תפילתם של אומות העולם הוא קול ההכנעה, הנכנס ללב לפי משקל המוסיקה, ולפי מה שהורגל בו, זה לאו הכי לא יכוון לבב השומעים ולא יתיישב דעתם בתפילתם? היאומן כי יסופר?! - כי בשביל שוטים שקלקלו, וקבעום בבית תפילתם ניאסר אנחנו בדבר שטבענו מחייב, כי הוא אחד מחמש חושים שהגוף נהנה מהם?! – ומה שונה מחוש הטעם וחוש הריח?!

'ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי, זוכה לתורה שנתנה בחמישה קולות' - שמעתי טעם לזה אשר בהיות משמח חתן וכלה הנה הוא יורה אשר הוא שמח בגאולה ... והעניין הוא שאין בן דוד בא, עד שיבואו לעולם הזה כל הנשמות הגנוזות באוצר, שיש לו להקדוש ברוך הוא ששמו גוף. ...
ובזה נבוא אל כוונת המאמר, אשר לסיבה זו אמרו: 'כל הנהנה מסעודת חתן' - שרוצה לומר, שמי שמשיב לב אל העניין, זה וודאי שהוא נהנה מסעודת חתן, וההנאה שמתקרבת הגאולה על ידי הזיווג הלז, שמביא נשמות לעולם. ומי שאינו משמח חתן וכלה, הנה הוא יורה שאינו מעריך טובתן של ישראל.

הגזיזה במספריים חרפּה היא לפלח, והם מגלחים את השער עד תוּמוֹ, אלא שאצל הילדים הקטנים נוהגים להניח ציצה על הראש, ממעל למצח, והיא נקראת בשם “טֻרְרָה” - כלומר בּלוֹרית, ואצל הנערים מניחים את הציצה באמצע הגלגלת, וקוראים אותה בשם “חִ’צְלָה” - כלומר צמה, והדרווישים נוהגים להניח להם ציצה מאחורי הראש, והיא נקראת בפיהם בשם “גְ’דִילָה” - שפרושה כמו בעברית גדיל. ופלח חבוש בבית האסורים איננו מגלח שערו, ומנהג זה קדום הוא: 'וישלח פרעה, ויקרא את יוסף, ויריצוהו מן הבור, ויגלח, ויחלף שמלותיו, ויבוא אל פרעה', והיה נהוג גם אצל היהודים.

מעולם לא שמעתי בקהלנו על מישהו, שהיה מברך על טלית קטן, ומעטים מאוד, אם בכלל, לבשו טלית קטן. ... כאשר הילד מגיע לגיל חינוך, כבן שש כבן שבע, אביו קונה לו טלית, לרוב ממשי, עם שקית מרוקמת לטלית - קורצ'ה, ומיום זה ואיך הוא מתפלל כל ימיו, שחרית ומוסף, בטלית. וכשמגיע לגיל מצוות, קונה לו האב, בנוסף לתפילין, טלית צמר.

נוהגים ללכת בערב ראש השנה, אחרי תפילת שחרית, להשתטח על קברי הצדיקים, שיכתבנו, ה' יתברך ברחמיו, לחיים טובים ולשלום, אנחנו וכל ישראל בכל מקום שהם ...
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: לולי תפילת המתים על החיים, לא היו החיים מתקיימים אפילו שעה אחת, ובפרט במקום קדוש על קברות הצדיקים, בוודאי שתועיל התפילה, ויאמר: יהי רצון שתהיה נשמת פלוני בן פלונית צרורה בצרור החיים, אמן.
ויש לתת צדקה לעניים, ואם אין עניים יפריש אותם בצד וכשימצא עניים יתן להם אותם.

נהגו לנגן בשבת, כשיש שמחה בקהל - חתן או בעל ברית, וכן ביום טוב, ב'כתר יתנו לך', וגם ב'נקדישך' ו'ברכת כוהנים'. ויש חסידים שחששו להאריך בניגון אותיות השם, שלא יחלקו האותיות ויראו כשתי מלות או עניין אחר חס ושלום. ושמעתי מפי תלמיד חכם אחד זקן מעיר אופראן, שפעם אחת נחלקו חכמי עירו על דבר זה, וחסיד אחד התענה ועשה שאלת חלום, והשיבו לו, והקריאו לו בחלומו - 'רננו צדיקים בה', ומאז לא פסקו מלנגן.

'קרבם בתימו, לעולם, משכנותם לדור ודור, קראו בשמותם עלי אדמות' - מזהיר דוד המלך את ישראל, שלא לשנות את שמם, שהרי אחד משלושה דברים, בזכותם יצאו ישראל ממצרים היה - שלא שינו את שמם, ומכאן תוכחה שלא לשנות את השמות כנהוג, במקום אברהם - אלברט, ותמורת יוסף - יוסוף.
וזה אומרו: 'קראו בשמותם עלי אדמות' - לא טוב, עושים אותם האנשים, שמשנים את שמם, ורק בהיותם באדמה מזכירים את שמם המלא - שהרי על המצבה לא נכתב שם הכינוי.

'עשרתן ערבתן הדליקו את הנר' - רוצה לומר: עשה מצוות צדקה ונותן אותה מיד, לא תאחר אותה, והיינו: 'עשרתן' - עשר תן. וכמו כן 'ערבתן' - כשתיתן, תן בפנים צהובות ודברים ערבים, לא בדבר מגונה בפנים זועפות עד שהעני מתבייש, והיינו: 'ערבתן' - ערב תן.

אלול הוא חודש מוכן ומזומן לשוב מחטאת נעורים ומכל מעשים רבים, והוא הזמן היותר מוכשר מכל ימי השנה, ובפרט עשרה ימים שבין ראש השנה ליום כיפורים, שהם סך הכל ארבעים יום. וזה רמז הכתוב: 'ויהי הגשם על הארץ, ארבעים יום וארבעים לילה'. רק נקדים מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שתיבת 'גשם' - כינוי לתשובה ולשפע רוחני. ותיבת 'ארץ' - כינוי לעולם הבא, שהיא ארץ החיים. וזהו: 'ויהי הגשם' שהוא התשובה - שכשיהיה לאדם תשובה על מעשיו זוכה להיות 'על הארץ' - יזכה לארץ החיים. ועיקר הזמן היותר נאות ומוכשר לתשובה היא 'ארבעים יום וארבעים לילה' - שהם מחודש אלול עד יום כיפור.

בני קהילת דרנה היו נוהגים לעשות הילולא בליל ראש חודש אלול, לכבוד הספר תורה 'צגייר דרנה', הוא הספר תורה הצעיר, הקדוש, המכובד, הנכתב על ידי השד"ר חכם זעירה, מלפני ארבע מאות שנה, ועל נסיו ונפלאותיו מתהלכות אגדות מרובות בין יהודי לוב כולה ... ה'זגייר דרנה', יש אומרים שזה כתיבת עזרא הסופר, ויש אומרים שהוא כתיבת רבי אברהם אבן עזרא, זכר צדיק לברכה, וזכותו יגן עלינו אמן.
מן המפורסמות של ה'זגייר דרנה' הוא כי הספר תורה המקודש הזה, אין בו שום פגם, פעמים רבות בדקו אותו סופרים בשבעה עיניים, ושום פגם ושום פיסול לא נמצא בו, בחסר ויתר ודיבוק ופירוד ובאותיותיו המאירות עיניים, ומעולם לא גילו בו שום טעות ושגיאה. והיהודים מכל קצות לוב ומחוצה לה, היו באים לדרנה, בעיקר כדי להתפלל, ולבקש שבזכותו ישלח ה' רפואה שלמה, לאיזה חולה ממשפחתם, או איזה בקשות אחרות שהם סובלים מהם. איך וכיצד הם יודעים את גורלו של החולה? - שאם מצלצלים פעמוני העטרה שעליו בשעת תפילה הוא כי החולה לא יקום מחוליו, אך אם שותקים הפעמונים סימן הוא כי החולה יבריא ויחלים ... היום נמצא ספר תורה ה'זגייר' בנתניה, הובא על ידי יצחק זוארץ.

צריך להתבונן מה זה ועל מה זה, שנוהגים לעשות 'סעודת יתרו', ונקראת בפי הכל 'החתימה', למה דווקא בפרשת יתרו? ולמה דווקא לתינוקות של בית רבן? - הלא ודאי דובר בה רמז רמוז והתעוררות לאיזה עניין. אומנם נראה לי, שהנה נמצא בילקוט שמעוני: 'בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו ערבים שאתם משמרים את התורה, ואני נותנה לכם. אמרו לו: בנינו ערבים לנו'. עד כאן. - והנה קיום התורה הוא רק על ידי תינוקות של בית רבן, לפי שהאיש אין לו פנאי ועסוק הוא במלאכתו, וכמובן. אולם על ידי תינוקות של בית רבן, יכול להתקיים עסק התורה, ועל כן לא נאמנים כל הערבים כי אם הבנים. ודי למבין. ... ולכן קבעו רבותינו מימי קדם, לעשות סעודה לתינוקות של בית רבן בפרשת יתרו, כדי להתעורר באהבת התורה, ולרמוז כנזכר לעיל. וכל המשכיל יבין את זאת.

'מנהגם של ישראל תורה הוא' - אחר יציאת בתי הכנסת, במוצאי יום הכיפורים, אנו עסוקים במצוות סוכה, תכף ומיד, ולמחרתו גם כן אנו עסוקים בארבעת המינים שבלולב, ויש לתת טעם הגון למה ישראל עוסקים דווקא במצוות הללו, תכף אחרי יום הכיפורים, ולא במצוות אחרות. בהקדים עוד מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה במקום אחר: שהסוכה היא מדין בנים, ועוד כתבתי שארבעת המינים הם מדין בנים, ולכן תכף אחרי יום הכיפורים, שעשינו תשובה ונתקבלה תשובתנו, יען שאנחנו בנים.

כשמגיע הבן לי"ג שנה ויום אחד, בסוף האשמורה האחרונה, מתקבצים בני המשפחה עם רעים ואוהבים, מגלחים לו, ושרים בכלי תזמורת דרבוקה וסנסולה (תוף וכינור), אחר כך מתרחץ ומחליף בגדיו, והולכים לבית הכנסת הגדול אלגריבה ... ובכל הדרך עושים לו פיוטים ושירות ותשבחות, והנער לבוש בגדים חדשים, ומעוטר בטלית ותפילין, שהניחו לו בבית על ידי כל המשפחה. כי כל אחד רוצה לזכות להלביש את החתן בר המצווה דבר מה, וביחוד ההורים, שמלבישים לו טלית חדשה שמברך עליה שתי ברכות: להתעטף ושהחיינו. ... ואם הוא יום שמוציאים בו ספר תורה, עולה רק האב, כי אצלנו ברובע הקטן, הבחור לא עולה לספר תורה, רק אחרי חתונתו ושמחת ליבו. בגמר התפילה חוזרים הביתה עם שירים ופיוטים עד הבית, כשהוא לבוש בטלית ותפילין, ועל יד הבית מתקבצים אנשים ונשים ומריעים בתרועות של נשים, היודעים ומכירים את זה, וחתן הבר מצוה לומד לפני הרב שלו או הרבנים קטע המדבר מעניין תפילין במסכת מנחות. ואם הוא חכם, נותן לו רבו שיכין ענין עמוק וסוגיא עמוקה, כל אחד לפי מדרגתו וידיעתו. אחר כך מגישים לקהל צפיחיות, סופגניות בדבש, ופולים, וביצים מבושלים, ויין או בירה ומשקאות אחרים, איש איש כאשר ידבנו ליבו.

המנהג להרים החזן קולו בתפילת ערבית, בלילי ראש השנה ויום הכיפורים, והציבור הולכים בעקבותיו בקול נמוך קצת, ולא בלחש. מנהג זה הוא ישן נושן אצלנו משנים קדמוניות באי ג'רבא ... וראיתי שהאריך הרב יצחק ברדא, ה' ישמרהו ויחיהו לבטל מנהג זה ... לא קל הדבר לבטל שום מנהג, אפילו לרבני וגאוני הדור. הלא תראה כמה מנהגים, שהרבה מהם לא טובים ודבר זול, הן מצד דרך ארץ והן מצד האנושיות, ואף על פי כן לא יכלו לעשות כלום, ומה שהיה היה ... וכמו שכתב הרב 'פחד יצחק' וזו לשונו: זאת ישיב אל ליבו, להיזהר מאוד שלא ישנה מנהג אבותיו, אפילו כחודה של מחט לא יחליפנו, ולא ימיר אותו, אפילו רע בטוב ... כי לא לחינם הוקבעו.
המורם מן האמור, שאין לשנות שום מנהג, יהיה מה שיהיה, וכל שכן מנהג כזה שכבר נתייסד ונתפשט כמעט בכל העולם ... וחס וחלילה, לומר שמנהג זה אינו כפי הדין, וכל שכן מה שכתב הרב ברדא, שאין למנהג זה שורש וענף, ומצווה רבה לבטלו ... הפריז על המידה לכתוב כן.

'עומדים צפופים ומשתחווים רווחים' - שהנה מרן ב'שולחן ערוך', אורח חיים הלכות ראש השנה סימן עי"ט, כתב וזה לשונו: 'אף על פי שכל ימות השנה מתפללים בלחש, בראש השנה וביום כיפור נוהגים להתפלל בקול רם, ולהטעות לא חוששים אנו. וכו', עיין שם. ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא לומר שגם בבית המקדש היו נוהגים בראש השנה וביום כיפור גם כן להתפלל בקול רם, על דרך 'אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו'. ולכך נעשה להם נס זה, כדי שלא לבייש עוברי עבירה, ולא הוי על מגן, וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שאחד מהדברים שקורעים גזר דינו של אדם היא הצעקה.

למה שנהגו העם לקרות במגילת רות בחג השבועות - לומר: כי מי שליבו נוקפו להאמין בתורה מצד מעלתה הפלאים שנעשו בנתינתה, ישים ליבו למעשה רות, אשר היתה יושבת בכבודו של עולם, בת עגלון מלך מואב, והכל היה אצלה כאין וכאפס לעומת בואה להסתופף תחת צל תורת ה' ואמונתו, עד שבאה לבוא ללקוט בשדות כאחת האמאות. ...
ולפי שמעשה רות יותר מספיק להמשיך ליבות האנשים לפי שלא היה שם סיבה שנתלה ביאתה בה כמו ביתרו, שיש לבעל דין פתח פתוח לחלוק ולומר שמעלת גדולת משה חותנו הביאו אל זה, על כן ראו להנהיג קריאת ביאת רות מביאת יתרו.

הילד מובא בידי הוריו, בנוכחות עדים, לפני חכמי העדה, הקֶסים הגדולים. ההורים מצהירים על רצונם שילמד הילד להיות קֶס. לאחר בדיקת גילו ומעשיו, ולאחר שהוברר שהילד ראוי, ובחר להיות קֶס, הוא מתקבל ללימודים, ומוכשר לתפקיד. הוא מתחיל עם לימוד אותיות האל"ף בי"ת, ולומד בצורה מסודרת ובהדרגה, עד שבסיום הכשרתו עומד למבחן, הכולל מבחן מעשי בשחיטת בקר. לאחר שעבר את המבחן בהצלחה, היה עליו לעבור טקס הסמכה.
לפני כניסתו לתפקיד היה עליו לשאת אישה בתולה, הראויה לו. טקס נישואין שנערכו על פי חוק התורה, בנוכחות כל הקהילה והקֶסים. נשים מבוגרות היו בוחנות את הכלה המיועדת ומוודאים שהיא ראויה לאישה. כבכול נישואין החתן נותן לכלה כתובה (הקרויה באמהרית 'סמניה') ועושה קשירה על המצח.

יש לומר טעם, על מה שאין אומרים 'לשם יחוד' על מצוות הכנסת אורחים, כשיזדמן לאחד לקיים. ולמה יגרע זה, מכל המצוות? - אך שהאמת הוא שגדולה הכנסת אורחים, יותר מקבלת פני השכינה, ולכך אין שייך לומר 'לשם יחוד' ודי לחכם.

כיוון שנתייאשו ונהגו אבלות, ואחר-כך נמצא, לא יתאבלו עליו, רק בניו יתאבלו באותו היום כדין ליקוט עצמות. ואחר ההתבוננות באותו סעיף, שדקדק לומר במים שיש להם סוף, ולא שאין להם סוף, שבוודאי מת, והרי יצא קול שבוודאי מת ומשיאים את אשתו. ... וזה הוצאת קול, לא בר סמכא להתיר את אשתו, ולדבריכם כבר נהגו אבלות, וכפי בדין לא ינהגו, ואדרבא אין מניחים אותם לנהוג שום אבלות, שמא תבוא אשתו להינשא, וממילא האבלות הראשונה נהוגה בטעות.
סוף דבר, כיוון שלא שאלתם מתחילה, ונהגו וכולי, לא תחזור משמועתך, שאנו נוקטים - הלכה כמקל באבל, ובנידון שלנו כיוון שהוחזק הקול הראשון, ונמצא מת, מה שעשו - עשוי, ולא מחזירים מעשה. רק ידידי צריך לשאול על כל דבר, כיוון שתלויים בו רבים.

'רבי דוסא בן הרכינס אומר: שינה של שחרית ויין של צהריים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאים את האדם מן העולם' - ואיך דברים אלו מוציאים את האדם מן העולם, שהרי ראינו כמה וכמה בני אדם שישנים עד שלוש שעות או ארבע שעות של יום, והם בריאים וטובים. גם צריך להבין שבשביל שתיית יין בצהריים מוציאים אותו מן העולם, ומה פשע ומה חטא יש בדבר להענישו, וגם ישיבה של בתי כנסיות של עמי הארץ ושיחת הילדים צריך להבין מה רצה לומר. ונראה לעניות דעתי שמה שאמר 'מוציאים את האדם מן העולם', אינו מן העולם הזה, הגשמי לבד, אלא יש מן העולם הזה ויש מן העולם העליון, מלכות שמים, שנקרא עולם שאינו זוכה לעלות נשמתו בסוד מים נוקבים בתוך המלכות הנקרא עולם.

'חכם הקהל' היתה לו סמכות לדון בעניינים המשפטיים של אנשי קהלו, לקבוע עמדה בסדרי הקהל מצד אחד ולדרוש בשבת ובמועד ולהחזיק בישיבה מצד שני. רב זה הוא 'החכם' (עד היום לא ייקרא בתואר זה בקהילות הספרדים והפורטוגזים באנגליה ובהולנד כי אם הרב הראשי), 'חכם הקהל', 'מורה הוראה', 'מורה צדק', 'חבר עיר' (רק במקרים מועטים), 'מאריה דאתרא'. לעתים הוא לבדו ייקרא 'החכם השלם', אולם התואר העיקרי שבו כונה במרבית הקהילות - הוא 'מרביץ תורה'. תואר זה נובע מכך שכל עיסוקו של הרב, אינו אלא ב'משפטי התורה': ההוראה בדיני איסור והיתר, המשפט, הדרשות, ההוראה לתלמידים, סידור התקנות - מבוססים כולם על יסוד התורה.

מנהג כל ישראל להטיל כל ענייני מצוות צדקה, לכיס הכלל החייב במס, ורווח הניחו לתלמידי חכמים העשירים, לכבוד תורתם, וגם שלא יטרדו בדרך ארץ יותר בשביל ההוצאות האלו. - פירוש שאם יתנו תלמידי החכמים בהוצאות אלו - דהיינו בענייני מצוות וצדקה, צריכים על כורחך להיטרד הרבה בעסק, ולמעט בעסק התורה, היפך ממה ששנו: 'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה'.
ואם רווח הניחו אפילו לתלמידי חכמים העשירים, כל שכן וקל וחומר לתלמידי חכמים שבעירנו, שידם קצרה להשיג כדי צורך טיפול טפם, וכל יום ויום הולכים הלוך וחסור, וכלה הקרן, ואין חונן, ואין מרחם, ואין מחזיק בידם, וזה גורם, שחס ושלום, יסגרו דלתות בית המדרש, 'ואם אין גדיים אין תיישים', 'דרכי ציון אבלות'. חלילה, חלילה לבני עירנו, שמעולם היו אוהבי התורה ולומדיה, לעשות כן. הן אמת שלא באו לידי מידה זאת לתבוע מתלמידי החכמים שישתתפו עמהם בעול המס בענייני מצוות, אלא מתוך הלחץ, זה הדחק, שבעוונותינו הרבים כל יום הולך וגדל, וכלו כל הכיסים והציבור דחוק.
אומנם אם כן יעשו, יותר ממה שמרווחים יפסידו בזה. למה הדבר דומה למי שרוצה לכבות האש בתבן, שיותר ויותר עולה אש להבת ... שתתמעט התורה ותשתכח מלומדיה. ואם אין תורה אין קמח.

ובאמת קשה לשמוע דבר זה, שיצא מפי המלכות מאן מלכי מרנן ורבנן, לבטל מנהג שנהגו בו כל תפוצות הגולה, קהילות קודש הספרדים, ישמרם צורם ויחייהם, מקדם קדמתה. ...
לזאת שמתי אל ליבי ללקט באומרים מפי סופרים וספרים, איזה גרגרים, להראות שורש המנהג הקדוש הזה על מה אדניו הוטבעו, ושהוא דווקא מיוסד על פי ותיקין, ראשונים כמלאכים, והוא עשוי לפי הדין ... ואני ארשום רק מעט מן המעט, פתח כחודו של מחט, והרבנים הגאונים, שלבם פתוח כפתחו של אולם, ימצאו כהנה וכהנה טעמים רבים, שמבוססים על אדני האמת והצדק

מודים אנחנו החותמים מטה על עניין הודאה גמורה, וחתימת ידינו תעיד עלינו כשני עדים, שהשכרנו להרב מאיר בן אלישע, השם ישמרהו ויחיהו, כל החנויות והמרתפים וחדרים, שיתבארו לקמן בדף ב', למשך 10 ימים, מיום י"ד בניסן תשל"ו, ולהלן, וקיבלנו דמי השכירות. ואגב שכירות הקרקעות הנזכרים, מכרנו לו כל הסחורות הנמצאים במקומות הנזכרים, קמח וסלתות וכולי, והשקים והתיבות והחביות וכל מיני חמץ, הנמצא במקומות הנזכרים, מכירה גמורה וחלוטה, כדת וכהלכה.
ולקחנו עירבון על הסחורות שיתבארו לקמן, ודמי הסחורות כשער השוק, והמשקל והשומא - הכל לאחר חג הפסח תשל"ו, ומסרנו לו המפתחות של המקומות הנזכרים, והקנינו לו הכל קניין גמור, ויש לו רשות ליקח הכל, ולעשות בו כחפצו ורצונו, כאדם העושה בשלו, בלי שום ערעור או כפייה כלל ועיקר, והקנינו לו דריסת הרגל להיכנס בכל המקומות הנזכרים, בכל עת שירצה להכניס קונים אחרים, ואין מוחה בידו. ומעתה ומעכשיו יש לו רשות לעשות בכל הסחורות הנזכרות כחפצו ורצונו, למכור ולתת במתנה ולהפקיר, באופן שהכל נכנס ברשות הרב הנזכר.
והכל נעשה באופן המועיל כדין תורתנו הקדושה, וכתקנת חכמינו זיכרונם לברכה, שלא כאסמכתא וטופסי שטרות, שלא, חס ושלום, כצחוק ולעג, אלא הכל נקנה בקניין גמור ובשבועה חמורה, כדת משה וישראל, והיה זה ביום י"ד ניסן בשעה תשע, שנת 'והיה כעץ שתול' לפרק ראשון, וקיים מרתף מס' 10, רחוב התושבים 8. מנחם הכהן. חנות מס' 120, רחוב אדאלייא, משה בן חמו.

עניין שבעה באדר: עיין בבאר היטב, סימן קכ"ט סעיף קטן ג', שכתב: שנוהגים להרבות בסליחות בשבעה באדר, עיין שם. אם כן מכאן קרדום לחפור ולעקור נטוע, מנהג שלא לומר סליחות כלל ביום הנזכר לעיל כשאר ימים טובים.
ולא ידעתי מהיכן יצא המנהג הזה, שלא נזכר בשום פוסק לא ראשונים ולא אחרונים. והנראה שהוא מפסקי הרא"ש, ואני זוכר, עוד שהייתי צעיר שרוב בתי כנסת בעירנו היו אומרים סליחות, רק שנים או שלושה שלא היו אומרים. והיום נשתרבב המנהג בכל העיר שלא מן הדין, ואומרים שהוא יום טוב שאז היתה הלידה. ולדבריהם היה לו לשולחן ערוך לסדרו עם הימים שאין נופלים על פניהם, או ימצא לפחות בדברי האחרונים, אלא ודאי הבל יפצה פיהם ופשוט.

מה נאה, איפוא, מנהגם של ישראל לשורר לכבוד שבת המלכה דווקא אצל הכותל המערבי - תל הפיות, ומקום השירה, -'תשורי מראש אמנה'.
...וכאן המקום להעיר אודות השמחה אצל הכותל, שיש אשר טענו ל'שמחה מה זו עושה?' הלא בית המקדש בשיממונו וזרים הילכו בו, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו?
ותשובתו בצידו - בזמירות של שבת הננו משוררים: 'אוהבי ה', המחכים בבניין אריאל, ביום השבת שישו ושמחו, כמקבלי מתן נחליאל'. הווי אומר - גם אבלי ציון וירושלים, אשר מקוננים על חורבנה כל ימות השבוע; ביום השבת - שישו ושמחו. בשבת השמחה שרויה ואין מקום לאבלות.

'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' - אפשר לומר הטעם שנהגו בכל תפוצות ישראל לשנות משנה זאת קודם הלימוד שהוא לעורר האדם לשוב לתשובה, ולקיים מדברי אבות, ולא יאמר כי מה אני ומה חיי, אני מכיר מיעוט ערכי ועשיתי הרבה עבירות, שהם עושים מסך ומחיצה ביני לבין אבינו שבשמיים וכל דברי המוסר והחסידות אינם חוזרים, אך ורק ללומדי התורה האנשים הצדיקים בעלי ערך ומעלה כיוצא, לכן אנו מקדימים פניו במשנה זאת שהיא מורה ובא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, כדל, כהלך, כצדיק כרשע. אך ההפרש הוא שהצדיק ילך ישר למחיצתו בגן עדן העליון, והרשע יסבול קשה מהייסורים ועונשי הגיהנם וכיוצא, עד שיתבררו ויתלבנו עוונותיו ואז יזכה למחיצתו, ולכן כדאי לו לאדם לשוב לאלוהינו בעוד כוחו במותניו, ואין לך דבר שעומד התשובה.

לימוד תורה הוא צורך רבים, הן בלימוד בניהם הן להנהגתם, הולכים אחר המנהג הידוע, שקוצבים קצבת חכם הוא כל זמן שהוא דר ביניהם, ואינו מזמן לזמן, ואינם מתחלפים כמו במלכויות אחרות. וודאי, אין יכולים לומר שלא קצבו לו אלא עד שנה או חודש.

'סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם, פעמים בכיסוי הראש, פעמים בגלוי הראש. ונכון שיכסה ראשו בטלית' - כל שעת התפילה, כדי שיתפלל באימה, שהכיסוי מכניע לב האדם, ומביאו לידי יראת השם. וכן מנהגנו.

'יש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה' - מהרי"ל לא היה עומד, לא לקדיש ולא לברכו. אך כל קדיש שתפשו מעומד, היה נשאר עומד עד שסיים אמן יהא שמיה רבא. וכן ראיתי נוהגים.

ישתדל האדם בכל כוחו לקום בעוד ליל לעבודות בוראו, כי לכך נברא האדם ... ומכל שכן אם כל מדעני הרפואה, 'כולם יעידון יגידון' הלכה למעשה, שריבוי השינה יותר מח' שעות הוא אינו לבריאות האדם, ושש שעות מספיקות לבריאות הגוף, ויש אומרים שזהו שעור ה'שישים נשימות', וכן ידוע כי מטעמי הבריאות, צריך האדם לקבוע זמן שינתו בתחילת הלילה. ואם כן נמצא למד כי הקימה בחצי השני של הלילה, הוא מרפא לגוף ולנפש כאחד, וכזה וכזה ישיב האדם אל אויבו ומסיתו.

יהודי אלמדיד, וכמו כן יהודי מלח, שוקדים על לימוד הספרים הנודעים להם, וכוח הזיכרון של מקצתם הוא גדול משל שאר יהודי תימן, כי אכן מצאנו ביניהם שיודעים לקרוא את סדר השבוע בעל פה בלי ספר, וגם בשאר ספרים הם יודעים בעל פה פרקים או שערים או קטעים שלמים מחוץ לתפילות, ולומדים אותם בינם לבין עצמם, כשהם בכפרי הגויים, בשעה שהם פנויים ממלאכתם. ...
לימוד יסודות התורה והלכותיה על דרך שלמדום אבותיהם, ואם תהיה להם קושיה בהלכה, או ייפלא מהם דבר, או תיפול מחלוקת ביניהם, ישלחו שאלות אל צנעא ויקבלו עליהם דעת חכמיה.
ובעת שהיינו שם, הגישו המחמירים שבהם, והם ההולכים אחרי ספרי הקבלה, את תלונותיהם לפני מארי יוסף, שידון ביניהם ובין אחיהם בעלי הפשט, בעניין סלסולי השערות שהנשים משלשלות מראשן על פניהן לנוי כדרך נשי הקבילים. המחמירים טענו שההתנאות בשיער איסור, ועוד שגלוי השיער חטא גדול, כפי שמתבאר מספר הזוהר הקדוש שהם אומרים עליו שהוא מזמן קדמונינו, והם מייחסים אותו לרבי שמעון בן יוחאי, עליו השלום, שהיה בתקופת המשנה.
ובעלי הפשט השיבו להם ואמרו: מנהג אבותינו תורה, ולא נשנה ממה שירשנו מקדמונינו. והייתה בעניין זה מחלוקת גדולה, עד שהגישו עצומותיהם אל נשיאי הקבילים, אדוני חסותם שישפטו ביניהם, והנשיאים כדרכם עם בני חסותם, לקחו את שני הצדדים אל צנעא, שישפטו ביניהם חכמי יהודי צנעא. והיה הפסק, שמאחר שאין זה דבר המסכן את יסודות הדת, אין איסור למי שסומך על מנהג אבותיו, ואין היתר למי שרוצה להחמיר על עצמו.

אברהם אבינו קיים המילה מאהבה כדי לקיים ציווי ה' ולא נתגאה. שהרי אחר שמל נאמר עליו: 'ואנכי עפר ואפר', ובזה הראה גודל ענוותנותו. לכן אנו מכסים וטומנים את הערלה בעפר, לרמוז שלא להתגאות במצווה זו, ויהיה בנו מידת ענווה כמו אברהם אבינו.

עניין עמידה בשורה וניחום אבלים במועד. דע כי באה אלי שאלה מזה, ולפי דעתי. השואל: כי מנהג אצלם שלא לעמוד בשורה ולא לנחם את האבלים. והייתה תשובתי: כי הכל תלוי במנהג המקום, ואין לשנות. ולשון מורנו הרב רבי יהודה צעדי, זכותו יגן עלינו, שהעתקת, אמת הדבר. אלא שלא הבנת את דבריו. כי אתה יודע מורנו הרב רבי יהודה צעדי הנזכר, היה מקום ישיבתו במקומנו בצנעא, ואיתנו המנהג משתלשל ובא מאז ועד היום, לנחם האבלים במועד אחר הקבורה. וביימי מורנו הרב רבי יהודה צעדי הנזכר, שמע לזות שפתים שאומרים שאנחנו טועים. ועל כן הוכרח לכתוב מה שכתב, להודיע כי מנהגנו מיוסד על פי משנה וגמרא, שלא להחזיק אותנו בטועים. אך אם מנהג המקום שלא לעמוד בשורה ולא לנחם, הכל מודים שאין לשנות. ... ואם במקומכם המנהג שלא לנחם, אין לשנות. והנה ראית בעיניך אש המחלוקת, שוודאי שהוא מפני שינוי המנהג. ... וחכמינו זיכרונם לברכה אמרו, שאין מכריחים בני מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה אחרת.

מה שהתרתי מה שדבוקה ליריעה הדבוקה לחזה, הרב יחיא יצחק הלוי מתיר בפשיטות. אבל מורנו ורבינו יחיא אלקאפח רוח אחרת עמו, שהוא סובר כדעת 'זבחי תרועה', שאותו צד שכנגד היריעה נקרא צד פנים, ואם נדבקה שם טרפה. והראיתי אותו הלשון ב'בית יוסף' ועדיין מגמגם בדבר. ומכל מקום המחמיר יחמיר לעצמו, אבל המנהג הפשוט להתיר כדעת 'בית יוסף'.
והשיב מורנו ורבינו הרב יחיא אלקאפח שאין לו ידיעה בה ולא בשאר איברים, שלא הורגל במעשה. גם בשאר מקצת דברים הקשה עלי, והראיתיו מוצא כל דין ודין. אבל הרב מורנו ורבינו יחיא בן מוסיא יצחק, קודם שנשאל אותו על הדבר, הוא מראה באצבע על כל האיברים. סוף דבר, ראיתי אותו עושה מעשה, כפי ההלכה וכפי המנהג, ואני מסכים עמו. ומי שלבו נוקפו על דבר חכמינו זיכרונם לברכה, יתעקם לעצמו. ואנו אין לנו אלא מנהג אבותינו כפי מה שהורונו חכמינו זיכרונם לברכה.

יום ט"ו בשבט הוא יום הנקרא 'חג האילנות', שמתחיל בו האוויר להתמזג, והאילנות מתחילים להוציא פרחן, ולגדל פריים. וגם זמן זה המתאים לנטוע נטיעות ולאכול שתילים.
אבל בזה ראיתי החג יש בו רמז לאדם לפי שהאדם נמשל לעץ השדה, שנאמר: 'כי האדם עץ השדה', והוא כשיזכה הילד להגיע לגיל ט"ו שנה, וכבר למד מה שצריך לפי דרגות. זאת אומרת על מה שכתוב במשנה: 'בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן ט"ו לתלמוד'. כיוון שהגיע הילד לגיל ט"ו וכבר הגיע לדרגת התלמוד, ראוי לעשות לילד הזה חג ט"ו. כמו שט"ו בשבט האוויר ממוזג, כך הילד הזה שכולו ממוזג, מקרא ממשנה ומתלמוד, ובזה ראוי לעשות לו חג. ומצינו שחכמי התלמוד כל זמן שהתלמיד גומר מסכת, עושים לו סעודה ויום שמחה, וחג לתלמיד הזה שגמר מסכת אחת. וזהו שאמרנו: כשם השאילן מט"ו בשבט ראוי שיוצא פרח ופרי ועושים לו חג, כמו כן התלמיד ההגון כיוון שיגיע לט"ו שנה הוא ראוי שיוציא פרחים ופירות, תורה וקיום המצוות. ובכן ראוי לעשות לו חג ושמח.

הקדוש ברוך הוא מחזיר נשמתו הטהורה, כדי שיהיה לו עזר להדריכו בדרך האמת, והיא נקראת נר, שכתוב: 'נר ה' נשמת אדם'. ומפני שנכנסת לגוף היא מאירה בו, ונעשה כבירה, הדלוק בה נר, כשרואים הליסטים, הם יראים ולא ייכנסו לבירה, לטרוף ממנה כלום. ועוד, דע כי הנשמה היא משולה לנשר, שכתוב: 'יעלו אבר כנשרים', ומורינו ורבינו סעיד אל-שבזי חיבר בשירו שהוא מתחיל, וכתב בו 'אבקשך אודות ציפור דבקה בגופי' - והיא הנשמה. ומורינו ורבינו סאלם אל-שבזי, זכרונו לברכה, כתב בשיר המתחיל 'אל המרומם על תהילה', זה לשונו: 'יופי כנפיים לה שישה רוחנית, תעלה אל כיסא הכבוד' - והיא הנשמה. וכתב בספר 'אשל אברהם' כי פסוק 'שמע ישראל' יש בו שש תיבות, ונעשים שש כנפיים לנשמה, כשעולה בלילה אל הקדוש ברוך הוא.
ושמעתי מפי מורנו הרב רבי שלום אל-דהבאני אל-לוי, מנוחתו בגן עדן: כי הרוצה שלא ייכנסו הרחשים, המזיקים לבני אדם, כגון נחש ועקרב, לביתו בלילה, ידליק נר כל הלילה, והם יראים מלהיכנס. ... והרב רבי בנימין הכהן, זכרונו לחיי העולם הבא, כתב בספר 'אהבת דודים', זה לשונו: דע שכל הארסיים כגון נחש ועקרב וכיוצא, בורחים מן הריח של השמן הטוב, כגון בושם ומי ורדים וכיוצא, ולא ייכנסו לבית כלל. עד כאן לשונו.
ואני הצעיר למדתי מדבריו, שגם עסק התורה הנקראת שמן הטוב, ומעשים טובים גם כן, כי ריחם מבריח יצר הרע וכל סטרא אחרא, שהן עצמם נקראים גם כן ארסיים, המזיקים בארס שלהם לבני אדם. נמצא, הנשמה הנקראת נר, והתורה הנקראת אור, ומצווה גם כן נקראת נר, שכתוב: 'כי נר מצווה ותורה אור', מבריחים המזיקים בריחם הטוב.

אם צריך להיכנס לבית הכנסת לאיזה צורך, יקרא איזה פסוקים או איזה משנה או איזה מזמור או ישהה מעט ואחר כך יצא, שהישיבה בה מצווה, שנאמר: 'אשרי יושבי ביתך'. וכן כשהאדם בתפילה, שהיא עבודה שבלב, שנאמר: 'ועבדתם את ה' א-לוהיכם' 'בכל לבבכם'. צריך להשתדל מאד לכוון בפירוש המילות על כל היוצא מפיו, תפילות וברכות ולימודים, ומצווה גוררת מצווה, שיתעורר מתוך הדברים לעבוד את בוראו עבודה שלימה, עבודה תמה, ביראה ואהבה ושמחה רבה, וחיתוך מילות בשפתיים עריבות.
ומתוך כך לא יבוא להיות עובד א-לוהים דרך עראי, כדרך הרבה בורים, שבהיותם מברכים או מתפללים או לומדים נותנים קול עז, לגעור בשום אדם או לרמוז שום דבר שרוצים ואומרים 'הו, הו' או 'אי, אי', ומשחקים. ואם יציירו בדעתם שהם מדברים לפני מלך בשר ודם בעשיית אלו הגערות והרמיזות תכסמו בושה וכלימה, וכדי בזיון וקצף.
ועל זה וכזה אנו אומרים בכל יום בברכת קריאת שמע: 'אשרי איש שישמע למצוותיך ותורתך ודברך ישים על לבו'. ויש רבים שסוברים שהם מברכים ומתפללים, אבל תפילתם וברכתם פסולים, שמדלגים כמה תיבות ואותיות. ושתיים רעות עושים, שנהנים בלא ברכה ותפילתם אינה תפילה. וזה פרי המהירות, ואין זה מברך אלא מנאץ. אשרי איש ירא את ה' יקבל עליו בכל תוקף וישתדל ברוב עוז ותעצומות לברך כל ברכותיו בקול רם, אות באות, תיבה בתיבה, ברצון, בחדוות הלב. וזה כל האדם שישתדל בכל תוקף לקיים כל דבר טוב. ובזה נזכה לביאת משיחנו ובנין בית תפארתנו אמן.

ויש לך לדעת כי שעת הנישואין היא שעת רצון לפני הקדוש ברוך הוא, שמוחל לחתן ולכלה לכל עוונותיהן, ואז שעת רצון היא, כי עת לחננה כי בא מועד התיקונים, אשר חייבים שניהם לתקן, הן בהרהורי תשובה והן בנתינת כסף לצדקה כפי השגת ידיהם. ...
ומטעם זה נהגו ברוב קהילות ישראל בעולם, שהחתן והכלה מתענים ביום חופתם ומרבים בתפילות, ומי שאינו יכול להתענות, יכול ורשאי לפדות את התענית בממון שנותן לצדקה.

בתימן נהגו להצניע את לולביהם, שנענעו בהם בחג הסוכות על גבי תא ארוך, העשוי על פתח החדר מבפנים. חלק מן הלולבים הסיקו בהם את התנור לאפיית מצות ... אמרו כיוון שנעשית בו מצווה אחת תיעשה בו מצווה אחרת. ... חלק מן הלולבים נשארו במשך כל השנה, באותו תא שעל פתח החדר מבפנים, וייחסו להם סגולת שמירה כעין מאמר חכמינו: 'שיירי מצווה מעכבים את הפורענות'.

ועלינו לדעת במה זכו החשמונאים לניצחון כזה. וזה כבר רמזוהו חכמינו, במה שתיקנו לנו בברכת ההודאה ואמרו: 'על הנסים ועל הגבורות ועל התשועות, שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, חשמונאי ובניו, כשעמדה עליהם מלכות יוון הרשעה'.
בברכה זו ובהודאה זו רמזו לנו כי ניצחונם בא, והוא, שהאבות והבנים הלכו שלובי זרוע, באמונה אחת, בדעה אחת ובמסירות אחת. והיה דגל האב, הוא דגל הבן. ובזה באה התשועה ובא הנס, ומה שמקודש לאב היה מקודש לבן. לא מה שהיה מקודש בעיני האב, זלזל בו הבן ותיעבו, לפיכך היה נס החשמונאים מקודש לדורות, כי הוא מורה לנו איך להתנהג האב עם הבן, האח עם אחיו, הקרוב והרחוק, צריכים להיות יד ביד. אמונה ודעת, אהבה ואחווה, שלום ורעות. ובזה תבוא התשועה והניצחון.

'אשמע מבשר טוב, מיום חמישי, כי מחרת יהיה, נופש לנפשי, בוקר לעבדותי, ערב לחופשי'.
'ערב לחופשי' - כי יינטו צללי ערב, דהיינו משש שעות ולמעלה, שצריך ליישב לעסוק בתורה, שנאמר בה חירות, ולהכין עצמו להקביל פני אורח הבא. ולזה נהגו הראשונים, להתאסף יחד לבתי כנסיות, ולעסוק בספר הזוהר הקדוש ברזי התורה, כדי שתבוא שבת ותמצאנו מוכן לקדושה.

'מה נעמה לי עת, בין השמשות, לראות פני שבת, פנים חדשות, בואו בתפוחים, הרבו אשישות, זה יום מנוחה, זה דודי ורעי' -
'בואו בתפוחים' - הם הנקראים תופאח בלשון ערבי, ויש בהם ריח טוב. ונוהגים בליל שבת להריח בבשמים או כיוצא בהם, לענג הנפש יתירה, שאינה נהנית אלא מהריח. 'אשישות' - הם לגינין, ישימו בהם היין. ונקט אלו לבד כמו שכתוב: 'סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים'.

'כי תבוא בכרם רעך' - ישראל נקראים 'כרם ה' צבאות'. וזהו: 'אם תבוא' ותראה בקיבוץ עם מישראל, צריך שתברך אותם. וכן תמצא ראשי תיבות: 'תברך', וסופי תיבות: 'אימך' - שכינה שרויה בתוכם ומברכת.

'ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה' - טעם על זה ביום הדין, כשחרדים בני אדם מהדין, אז לוקחים שופר, ומזכירים עקידת יצחק. וזה אומרו: 'הר שפר'. הר - זה יצחק הנעקד בהר, וכן 'יצחק' - גימטרייה: 'הר' עם האותיות והכולל. 'שפר' - זה שופר. ואז 'ויחנו במקהלות' - כמאמרם זיכרונם לברכה על שם 'במקהלות ברכו ה'', 'ויחנו בתחת' - צריך להיות עניו ושפל, כמה שאתה אומר: 'ומתחת זרועות עולם'. ועל ידי הענווה נמתק הדין ויצא בשלום. וזהו: 'ויסעו מתרח ויחנו במתקה' - מי שהוא רותח נמתק על ידי הכנעה ושפלות.

'מראשית עריסותיכם' - שיקדים האדם בכל אשר יעשה, יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו, ונקרא בו: 'מראשית עשיותיכם'. ואותיות 'מראשית' - 'ישת אמר' - כלומר, שצריך שיאמר בפיו בראשית כל דבר: 'לשם ייחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו', וכן יכווין בליבו.

כשמגיע 'למה נשתנה הלילה הזה' מגביה הקערה, אשר היא סדורה בתוכה המצות וכל הדברים ומחזירה למקומה, ונאמר הטעם כי יען הקערה בכללותה היא רמז לעשר ספירות, לכן כדי שיחולו ברכה על ראשם משפע קדושה, וברכה מעשר ספירות, אנו עושים כן. והביא סמוכות מזוהר הקדוש זה לשונו: 'אמר רבי רחומאי: מהו שכתוב: 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם', ומהו הטעם בנשיאות ידיו לברך בברכה, אלא שיש באדם עשר אצבעות, רמז לעשר ספירות, הרי לך שנמשך ברכה מעשר.

יארצייט כשחל בשבת, צריך ללמוד ההפטרה בשבת הקודם. הרב 'חיים ביד' סימן נ"ה. וכן משמע מדברי הרב 'ברכת יוסף' זיכרונו לברכה, וזה לשונו: 'ועתה נתפשט המנהג ... תוך זמן פטירת האב ואם, בכל שנה, הבן מפטיר בשבת הקודם'. עד כאן לשונו.

טוב ונכון לאישה שתתפלל בשעת הדלקת נרות, לבקש מהשם יתברך על בעלה, שיהיה מצליח, שייתן לו ה', בנים מוצלחים ומאירים בתורה, כי התפילה בעת ובעונה הזאת מקובלת ביותר.

בימים ההם כמעט שלא נמצאו ספרים מודפסים בעדן, וספר השירים כתוב בידי בעל הספר עצמו, והוא נחשב כנכסו, ושומר אותו כאישון בת עין.
בימים ההם היה בא השושבין אל החתן, והוא מחזיק בידו ספר קטן עטוף מטפחת, וצבע הנייר מעיד עליו שהוא זקן ושבע ימים, והוא כתוב באותיות אשוריות. ספר זה הוא ביד השושבין כעין ספר חוקים, ספר בדיוק נמרץ, לא יחליף דבק ולא ימיר שיר בשיר, וכל שיר נאמר רק בזמנו ולפי המנהגים המקובלים מאבותיו ומאבות אבותיו.
בספר הזה כתובים כל השירים ששרים אותם לכבוד החתנים בימי חתונתם ושמחת ליבם, בו רשום כל הסדר של מהלך הקידושין והנהגת לילות השמחה בבית החתן והכלה. שירים אלו מושרים תמיד בכל חתונה, כמסורות מימי קדם, שכן השושבינים יורשים את הספרים מאבותיהם.

ה'מגן אברהם' מביא את דברי הזוהר, שעניין שמחת בר המצווה דומה לשמחה יום כניסה לחופה. וצריך עיון מה הדמיון בין שמחת בר המצווה ליום כניסה לחופה, וביותר: לשמחה מה זו עושה?! - הרי ביום זה מוטל על הבר מצווה עול קשה של מצוות ועבירות, שעליהם מקבלים עונשים. ושמעתי ממורי ורבי, רבי עמנואל טולידאנו, שיחיה לאורך ימים טובים ארוכים, שאכן מכאן ראיה למנהג הספרדים, שלא לעשות את הסעודה מתי שנהיה בן י"ג, אלא בזמן שמתחיל להניח תפילין. ובזה מקיים האבא מצוות חינוך, והסעודה שעושים היא על מצוות תפילין. ולכן לא היו קוראים לשמחה זו 'בר מצוה' אלא 'יום התפילין'.

'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר: 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר' - ובמה שנהגו לומר משנה זו קודם פרקי אבות, נראה לעניות דעתי הטעם משום שאמרנו בגמרא: מי שרוצה להיות חסיד, שיקיים דברי אבות'. וזאת החסידות מה פעולתה? - וצריך לומר: כדי לזכות לעולם הבא. ויתכן שבאו לכך תיקנו קריאת פרקי אבות בין פסח לעצרת, שהם ימי הספירה. ... שאחר הספירה אומרים: יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, מה שאין כן בתקיעת שופר ולולב, משום שכוון שעיקר הספירה אינה לשום הנאה, אלא לעוגמת נפשנו, לחורבן בית המקדש מאוויינו. לכן מתפללים אחריה 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו'. לא כן בתקיעת שופר וכיוצא, שלא נתקנה ברכתם זכר לחורבן. ... וכיוון שבימים האלה, שהם בין פסח לעצרת, בכל לילה אנו מתפללים הרחמן וגו', לכן תקנו לקרות פרקי אבות באלו הימים, שעל ידי הלימוד בם יתפעל האדם ומזרז עצמו לקיים דברי אבות, ואז מוכן להיות חסיד ועל ידי חסידותו תקובל תפילתו מה שמתפלל על הבית.

'הקשיבה רינתי האזינה תפילתי' - הוא לרמוז ,שאין אדם יכול להתפלל מתוך עצבון ויגון, אלא צריך ללמוד מקודם התורה, כדי שיהיה שמח ואחר כך יתפלל. ולזה אנו אומרים הזמירות ושירת הים וקריאת שמע קודם התפלה, כדי שיהיה האדם שמח בתורה ואחר כך יתפלל. וזהו: 'הקשיבה רינתי' - רצונו לומר: הזמירות שנקראים 'רנה' ומשמחים אותי ואחר כך 'האזינה תפלתי', שאני מתפלל אחר כך. ושמא תאמר כשאהיה מתפלל אחר, הנה לא יהיה לבי בל עמי, אלא יהיה לבי חושב מחשבות אוון, ופי ושפתי ידברו עמך בלי כוונת הלב. לזה אמר: 'בלא שפתי מרמה' אלא לבי ופי שווים כולם לטובה.

שתיית הפיפא, ביום טוב מן הדין מותר, אך טוב להחמיר ביום טוב ראשון, ומה גם שגדול אחד חלם על רב מופלג, והשביעו בשם ה', שיאמר לו מה יאמרו בשמים על שתיית הפיפא, והשיבו כי השותה ביום טוב מקללים אותו, והשותה בתשעה באב משמתים אותו, והשותה בכלת חתנים מנדים אותו, ואני ראיתי חלום זה כתוב מהגדול החולם, זיכרונו לברכה, ויש בו עוד דברים, וכמדומה שהיה כתוב עליו, שהחלום היה בשנת שכ"ד (1564), מכל מקום אבל ביום טוב שני גאוני עולם לא החמירו, ומאחר שמי שאינו שותה הוא משום חומרא דווקא, נראה שיכול ליתן הפיפא למי ששותה ביום טוב.

כתבו בעלי החן, זכרונם לברכה, שכל אדם נברא לתקן איזה עבירה שנכשל בה בגלגולים הקודמים. וקבלה בידינו מהקדמונים, זכרונם לחיי העולם הבא, שכל אחד יוכל לדעת בעצמו מה בא לתקן, והסימן לזה הוא, העבירה שהוא להוט אחריה ורודף אותה וחושק בה הרבה, יידע בוודאות שהיא היא העבירה שעליו לתקן. ולכן תמצא כמה אנשים אוחזים באיזה מצווה מן המצוות וקשורים אליה, ודבקים בה תמיד לקיימה בכל להט נשמתם והיא משאת נפשם. לפי האמור, על כל אחד להתעמק ולרכז כל מחשבותיו ולהפעיל כל כוחותיו הנפשיים, להגיע בעצמו לנקודת האמת הנזכרת לעיל.

חייב הנער משיכנס לשנת הי"ד, להתחנך במצוות התפילין, שהוא הזמן שבא אליו היצר הטוב, שידוע שהעובר במעי אמו, מלמדים אותו כל התורה כולה, ובצאתו לאוויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו, ומשכחו כל מה שלמד במעי אמו. ותכף ומיד בא אליו היצר הרע ... ובהגיעו לשנת הי"ד, אזי בא אליו היצר הטוב. ובאותו זמן צריך עזר כנגדו, שהיא מצוות התפילין.
וכתב רבינו האר"י, זיכרונו לברכה, הביא דבריו הרב 'שערי ציון', בתקון קריאת שמע שעל המטה, וזה לשונו: באות ה' של שם הויה ברוך הוא, הוא יחוד של תפילין. והוא תיקון גדול למי שלא הניח תפילין מחמת איזה סיבה, יכווין ביחוד זה של ה' ראשונה של הויה, ברוך הוא, וכו', כי משם הם התפילין. עיין שם.
וזה אומרו: 'דבר אל בני ויקחו לי תרומה' - קרא בה 'תרום ה' ', שהיא מצוות התפילין כנזכר. 'מאת כל איש' - הוא הנער שנכנס בשנת הי"ד, שבאותו זמן נקרא 'איש'. ... ולכן מזהיר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו, עליו השלום, לצוות לישראל על זה. ועוד בה ששנה וחזר ומפרש: 'אשר ידבנו לבו' - דווקא שהוא, היצר הטוב, שלא אמר 'לבבו' שהם יצר הרע ויצר הטוב, אלא 'לבו' דווקא, שהוא יצר הטוב, שבאותו פרק בא אצלו. מזה האיש הנזכר 'תקחו את תרומתי', שהיא ה' ראשונה שבשם, הרמוזה בתפילין כנזכר.

הימים האלה מפרשת שמות עד תצווה, שראשי התיבות שלהם שובבי"ם ת"ת, הם מסוגלים לתקן עוונות נעורים ועוון הקרי כנזכר בדברי בעלי המוסר. ואשריו לאדם שיוכל להתענות בהם כפי כוחו שהם תיקון גדול. ואבי מורי, זיכרונו לברכה, היה מתענה בהם כל ערב שבת קודש. ושמעתי כי בפרשת משפטים היו איזה אנשים צמים מיום ראשון עד יום ששי בערב, ומתפללים ערבית של שבת מוקדם ואוכלים. אבל בזמננו הגופות נחלשו מאוד, ובפרט למתענים שבוע שלם, יום ולילה, ואולי אדם יסתכן ויצא שכרו בהפסדו, ולכן תקנו לנו רבותינו זיכרונם לברכה תענית הדיבור בימים האלה.
ורבינו אלימלך מליז'נסק, זכותו יגן עלינו אמן, אמר: כי קריאת שלוש פעמים ספר 'תהלים' בלי הפסק, נחשב כתענית הפסקה משבת לשבת. ולכן ביום שעושים תענית דיבור, קוראים שלוש פעמים רצופות תהלים. ואותה הפסקה, אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שנחשבת לשמונים וחמש אלף ושש מאות תעניות. וזה התענית דיבור של הצבור יפה מתענית הרגיל, כי תענית הרגיל קשה לגוף וגם לנשמה, כי לפעמים אדם ביום צום מדבר לשון הרע ורכילות או מדבר בבית הכנסת, אבל תענית הדיבור הוא יפה לגוף, שהוא אוכל ומתענג כפי מה שרוצה, וגם תענוג לנשמה, שהוא שותק ואינו יכול לדבר שום מילה, רק קורא תהלים וגם איזה תיקונים אחרים, שסידר אותו בטוב טעם ודעת, מורנו הרב יצחק אלפייה, זכר צדיק לברכה, בספר מיוחד לזה, ונקרא 'ספר היחיאלי'. והשתיקה לגוף היא טובה מאוד.

'יעלזו חסידים בכבוד ירננו' - סופי תיבות: 'דומו', אפשר שבא לרמוז מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה שאחרי קריאת שמע על המיטה אסור לדבר. וזהו הרמז: 'דומו' - דהיינו בשעה ש'יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם', שקוראים קריאת שמע על המיטה, כמו שכתבו בגמרא, אסור לדבר אחריה. וזהו 'דומו'. כמו שאמר דוד המלך עליו השלום במקום אחר בתהלים: 'אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה'.

'ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם' - כאן בא לרמוז מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: שכל כתובים ונביאים יתבטלו לימות המשיח, חוץ ממקרא מגילה, שנאמר: 'וזכרם לא יסוף מזרעם'.
וזהו שכתוב: ה' ישמור צאתך ובואך' - דהיינו: הנס הנעשה על ידך ב'צאתך ובואך' לבית המלך, ישאר שמור לעולם, לדורות, לאות עולם, לא יכרת, וזהו: 'מעתה ועד עולם'.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: בונים לו נפש על קברו, והכוונה שצריך לעשות מצבה על הקבר ולכתוב עליה שם המת. וזהן שאמר: 'וימות יוסף ... וישם בארון מצרים' - וכתבו לו שמו על הארון, ובסמיכות: 'ואלה שמות בני ישראל' - רוצה לומר: שכתבו לו שמו, שהוא יוסף הנקרא בו אצל בני ישראל, ולא צפנת פענח, שהעיקר הוא השם שקראו אותו אביו ואימו בשעת הלידה.

זאת עולה מן המחבר, שבקוקולאטא מברכים אנו עליו בורא פרי העץ, בין באכילה בין בשתייה, כיוון שכל גוף הפרי מעורב במים ויש בו את כל ממשות הקאקוי, ולא משגיחים אנו כלל במים ובסוכר, אף שהם הרוב, כיוון שהם באים להכשיר ולתקן הקאקוי לאכילה או לשתייה, וכפי שכתבתי עד כאן השיגה ידי יד כהה לדרוש ולתור בחכמה ... ומעתה אני אומר, שאם ירצה לדעת מעלת כבוד תורתו הרחבה והמלאה, שדברי אלו מכוונים אל האמת, הנה מה טוב ומה נעים, ואם לאו, אין צורך עוד לחקור על הראשונות, כי עם מה שכתבתי בעניין זה די והותר. ומה גם, שלעניין מעשה, אני מודה שיש לברך עליו 'שהכל', וכמו שכתבתי בסוף דבריי, ולא מפני שהדין כך, אלא לפי שהשעה צריכה לכך, כאשר אני הקטן כרבי חנינא סבור לי, שאמר בגמרא: 'מעולם לא עברתי על דעת חבריי', ואף שהוא היה סובר כנגדם, היה עושה מעשה כדברי חבריו, וכל שכן יתוש כתוש, אפרוח שלא נפתחו עיניו כמוני. ובפרט שבברכת 'שהכל', אני יוצא בה לשיטת כל העולם.

'ברכות יעטה מורה' - רצה לומר: המורה כשיעטה הברכות לבנו או תלמידו, 'ברכות לראש צדיק' - רצה לומר: הברכה שתהיה 'לראש' - דהיינו בתחילה יברכהו שיהיה תלמיד חכם הנקרא 'צדיק'. ...
ואחר כך יברכהו שיהיה 'רב ברכות' - שיזכה לצדקה ולעושר ולבנים, שכל אלו נקראים 'ברכה'. ועל ידי זה שתקדים לו ברכת התורה: 'תשתיהו ברכות' - שיזכה לתורה הנקראת 'ברכה'. ...
ולא כמו שאין נזהרים לברך בתורה תחילה, שאין זוכים לבנים חכמים, כי הם מורים שהתורה טפלה אצלם, ואין להם הנאה ממנה כלל.

בעניין האמונה בליל ל"ג בעומר שנוהגים למכור נרות ומזכירים שמות כמה תנאים ואמוראים ומי שמדליק נר לכבודם - שמעתי: שאותו הרגע אותו הצדיק בא מעולם האמת ומסתכל בפרצופו של אותו האיש, והולך הצדיק ושומר שמו וצורתו, ובמותו של אותו האיש, בא אותו הצדיק, ומדבר סנגוריה, ואומר: כמה האיש הזה בזבז כסף, והדליק נרות לכבוד הצדיקים.
מאחר שלא ראה אותנו, ולא הכיר אותנו - רק עבור האמונה שהיה לו, מחפשים זכות עליו עד כמה שאפשר, וכל שכן הלומד ומזכיר שמותיהם תוך המשנה או המסכתא ששפתותיו דובבות בקבר, על אחת כמה וכמה עוזרים לו.

לכל הבא לעסוק ב'סדר קרבנות', שיקדימהו לתפילת השחר וגם לתפילת המוסף, כל אחד בשעתו, ובמנחה יש לומר, שיהא 'סדר עבודה' מאוחר לתפילה. אמנם ישראל בני נביאים לא נהגו כן. אלא כך ראוי להורות כמו שפירש הרבי יונה וכמנהג מקצת קהילות שיהא 'תהילה לדוד' קודם לכל דבר, והוא מוסכם לדעת הזוהר כיוון שכתוב בו 'פותח את ידיך', להקדים התהילה והפיוס על הפרנסה, בטרם יתעורר הדין. ואחריו מנהג כל ישראל להקדים פרשת התמיד לתפילת המנחה.
ומה טוב להזכיר 'פיטום הקטורת' עם התמיד, ואחריהם סדר עבודה שלנו, הכולל אותם בכל תיקוניהם, שהרי בוודאי אינם מעוררים כל כך מידת שעתם כמו העבודה עצמה, שנהיה רדופים בשביל זה להקדים התפילה אליהם, אדרבה הרי אלה מסייעים גדולים ללמד סנגוריה על התפילה, הבאה אחריהם שתקובל ברצון. והמקדים 'סדר התמיד' ומאחר 'סדר הקטורת' ומתפלל בינתיים, נמצא מסדרן לחצאין, שהרי שנו רבנן: תפילות כנגד תמידים תקנום. משפטו כנגד לעבודת היום, וקטורת עצמה שחרית ומנחה ממכשירי התמיד הוא ... ושירי הלווים לבדם המה מאוחרים לכל תיפלה כראוי לה. תהילת ה׳ ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד.

אין ספק, כי דווקא אם נמנע מדבר שקר וכפירת טובה בשעת התפילה, נקיים ביתר דיוק גם את דברי ההלכה הנוגעים בתפילה גופה. לשם כך, עלינו לזכור ראשית כל, כי השימוש בנוסח התפילה הקבוע בכל פרט מפרטיו, ובכל אות מאותיותיו, הוא תוצאה של ירידה בידיעותינו וברמתנו הרוחנית, שהרי לפי ההלכה, המקום חייב כל אחד ואחד - או אם אין היחיד מסוגל לכך, כל שליח ציבור - לחדש בכל פעם את תפילתו, בתוך המסגרת הכללית שקבעו החכמים, באופן שתביע בכנות ובכוונה את רחשי ליבנו. אמירת תפילה שאינה מתאימה לרחשי ליבנו היא תפילת קבע, תפילה בלי כוונה, מצוות אנשים מלומדה - כלומר תפילה שאין יוצאים בה ידי חובה, או לפחות יוצאים בה ידי חובה רק בדיעבד ...
מתברר אפוא, כי אין כל חובה להמשיך לחזור תמיד על אותן נוסחאות עצמן, אפילו כשאין הן מנוגדות לרחשי ליבנו, או כשהן מתיישבות איתן בדוחק, ובכל תפילה הזכות ואולי החובה לשנות ולחדש. אף האיסור לשנות מן המטבע שטבעו חכמים בברכות, אינו בא, לדעת רוב הפוסקים, ולפי המעשה שנקטו אבותינו מאז ומתמיד, לקבוע נוסח בכל פרטי הברכות, אלא הוא חייב מסגרת מסוימת שאין לסטות ממנה, ואולי ברוב המקרים גם סיום קבוע, בעל אופן כללי.
המסקנה צריכה להיות, אפוא, כי בתפילות היסוד - כלומר ברכות השחר, ברכות קריאת-שמע, שמונה-עשרה - יש להסיר אותם ביטויים מעטים שאין להם משמעות כיום, או שיש בהם משום התעלמות מהמאורעות הנפלאים שהתחוללו לנגד עינינו ... וגם להכניס חיבורים חדשים, שיעלו ברוחם בקנה אחד עם התפילה המסורתית, ושישמשו הבעה נאמנה לרגשות דורנו - הדור שראה את אימת השואה, ויצא מעבדות לחירות.

בי"ג אדר, צום אסתר, אחרי תפילת שחרית, לוקחים מבית הכנסת את ספר התורה המיוחד אל המקום, ומתחילים בביקורים, והתפילה הראשונה שמתפללים בו זה תפילת מנחה. עוד בהתחלת התפילה, הדוחק גדול מאוד, וממשיכים מעומד ובהתלהבות עצומה. לעלייה בספר, זוכה רק ישראל, כי לכהנים אסור לעבור מכל הסביבה שהיא בית עלמין, ומובן שבהעדר הכהן נתפרדה החבילה, וגם לוי לא יכול לעלות. את החזקת העמוד והנרות אשר מימין ומשמאל למגילה, מוכרים במכירה פומבית במחירים גבוהים מאוד, ורבים הם הקופצים עליה. אחרי מקרא המגילה ותפילת מעריב, מקיפים את הארונות בשירים ומזמורי תהילים בהדרת קודש, עם אלפי נשיקות מעל הקרשים היקרי-ערך האלה.
והריקודים של שמחה הרגילים בארץ ישראל על קברי הקדושים, בתופים ובמחולות, שם בבחינת בל ייראה ובל יימצא ... ויחד עם זה, כל תפילה כל תחינה אשר תהיה לכל אדם, אשר ידע איש נגע לבבו, וכפף כאגמון ראשו על הארונות, ובלב נשבר ונדכה ועיניים דמעות, שופך את שיחו לפני א-להיו, ועוזב את המקום בהתלהבות של קדושה, כנושאי הארון שהיו הולכים, ופניהם אחורנית כלפי הקודש.
אחרי הגברים נכנסות הנשים, אשר חיכו בקוצר רוח בחדר הראשון, יחד עם ארוחת הערב, כדי להפסיק את הצום על קברי הקדושים, בידי כל אחת מהן לא פחות מתריסר נרות. פה נפגשים עם אשה בוכה, באנחה מרה, 'רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע', ושם נשמע קול דק וצלול המתפשט בפנים, כפלג זך הזורם בין הדשאים. ... כל אחת מפרטת מכאוביה, ונודרת כל מיני נדרים.
ובפרט ללון כל ימי חייה, בליל הראשון של פורים במערה, ומשתדלת בכל תוקף, להתנמנם משך רגעים מספר, כדי לחלום חלום, כי לדעתן אחרי הצום ועל קברי הקדושים, החלום אינו אחד משישים בנבואה כי עם חמישה אחוז, וככה יעלה בידי כל אחת מהן לדעת, אם נתקבלה בשמים הרינה והתפילה, אשר השמיעה הלילה מנהמת הלב.
בשתיים אחר חצות, הנשים מפנות את המקום והולכות לחדר הראשון, וההמון מתחיל שוב לזרום, גם כן עם נרות למאות. אחרי תיקון לימוד לאה ואיזה בקשות, מתחילים את תפילת שחרית עוד לפני עלות השחר, מפני הצפיפות הנוראה.

הנשים שבחדר דואגות ללישת הבצק, וכדי שלא יתמהמהו, חס ושלום, הן מבקשות את עזרת הנערים כדי שיצקו להם מים על הבצק כדי לזרז את הלישה. מיד לאחר מכן, הן מוסרות את העיסה לגברים הרכונים על השולחנות, והעומד בראש השולחן דואג לחלק את העיסה לעוסקים במלאכה. חיש מהר מתחילה הלישה על ידי הגברים כאשר הם פוצחים בשירה אדירה, וקוראים את ההלל בשמחה רבה ובדבקות יתרה. כאשר המצה היתה מקבלת את הצורה, היו הנערים מחוררים חורים במצה, והעומדים מוליכים את המצה בזריזות למאפיה - שמא יחמץ לזכר: 'ולא יכלו להתמהמה'. כל העת של לישת המצות, הפיוט של ההלל מהדהד בין כותלי המאפיה ונשמע למרחוק.

'וביום השביעי יהיה לכם קודש' - ידוע הדבר ומפורסם העניין של חשיבות הטבילה בערב שבת לקראת שבת קודש. וכבר כתב גאון עוזנו, ראש הגלות, מרן הרב בן איש חי, זיכרונו לברכה, בספרו הבהיר והטהור חלק ההלכות, וזה לשונו: מה טוב ומה נעים על פי הסוד לטבול שבת כדי לקבל תוספת נפש רוח נשמה של ליל שבת על ידי טבילה ... וגם ביום שבת בבוקר קודם תפילת שחרית, טוב ויפה מאד לטבול, כדי לקבל תוספת נפש רוח נשמה של יום שבת. עד כאן לשון הרב בן איש חי. ונראה כי רמז הכתוב טבילה זאת באומרו: 'וביום השביעי יהיה לכם קודש' - ראשי תיבות אלו עולה בגימטרייה: 'מקוה' - רמז בזה כי כדי לקבל תוספת נפש רוח נשמה יש לטבול קודם במקווה.

'מה נשתנה - שמסלקים את הקערה כדי שישאלו התינוקות' - אין הכוונה כדי שישאלו השאלות הללו שבנוסח 'מה נשתנה' - אלא כלומר, שישאלו מה שישאלו ...
וכל תינוק ישאל לו כפי הבנתו ושכלו. ועושים כדי שיהיה זה פתח ליכנס עימם בדברים, וכמו שאמר לקמן: 'ושאינו יודע לשאול? - את פתח לו' - עשה לו פתח ליכנס עמו בדברים. עיין בביאורנו שם.
אבל הנוסח 'מה נשתנה', אם אין הבן חכם, לשאול מעצמו - אביו מלמדו, או ישאלו גדולים זה לזה, וקבעוהו חובה על הגדולים לאומרו לפני התחלת סיפור יציאת מצרים.

'אתם נצבים' - שיהיה בעמידה, ויעשה תיקון אם, חס ושלום ,עבר על 'לא תשנא אחיך בלבבך', ויתוודה בשעת תקיעת שופר, בלב נשבר ונדכה. וזה הרמז: 'קול תקיעת שופר' - ראשי תיבות 'קשת', נוטריקון 'קנאה שנאה תחרות', ומפני זה אומרים: 'ויסיר מתוככם ומתוכנו קנאה ושנאה ותחרות'.
וזה שאמר: 'אתם נצבים' - צריכים אנו להיזהר בימים קדושים אלו, שלא יהיה, חס ושלום, בבית הכנסת קנאה, שנאה ותחרות. ולא תהיה מצווה הבאה בעבירה, אלא יסיר מתוכנו קינאה ושנאה. וזהו שאמר: 'לשמוע קול שופר' - אשי תיבות 'לקש', רצה לומר להרחיק קנאה ושנאה, ויאהבו זה את זה בלבב שלם ובנפש חפצה, שיהיו תוכם כברם, ולא מאותם שנאמר עליהם: 'בפיו שלום את רעהו ידבר, ובקרבו ישים ארבו', אלא 'אתם' - אותיות 'אמת'. והעיקר שיהיה באהבה ושלום, כמו שכתוב: 'והיה בית יעקב אש' - רצה לומר אהבת שלום, 'ובית יוסף להבה' - ההבל היוצא מקול השופר. 'ובית עשו לקש' - נוטריקון 'לשמוע קול שופר'. 'ודלקו בהם ואכלום' - אם יש ביניהם אהבה, אין לנו דבר יותר גדול מזכות תקיעת שופר.

נמצא שיש לו לאדם שלשה דברים המעוררים אותו לתשובה. אחת בכל יום, והיא המילה. השנית בכל שבוע, והיא השבת. השלישית בכל חודש, והוא ראש חודש. ואולי לזה תקנו שמונת ימי חנוכה ושמונה נרות. כי השמונה ימים כנגד שמונת ימי המילה. וסך כל הנרות המדליקים בכל לילה, סך הכל שישה ושלושים, כנגד שלושים ימי החודש ושלשה רגלים וראש השנה ויום הכיפורים ושמיני עצרת. ואחד נוסף למעלה כנגד השבת שמורה על יחודו יתברך. ה' יעזרנו על דבר כבוד שמו. אמן כן יהי רצון.

'הקהל את העם האנשים והנשים והטף'. - אם אישה אחת רוצה לבקר את חברתה, ואין לה רצון ליישב שם הרבה מסיבת איזה דבר כגון אינה אוהבת אותה או יש לה סיבה אחרת, אזי הניח בנה בבית או אצל אחת מחברותיה, ותכף ומיד כשתשב מעט אומרת לה: הנני הולכת בשביל הילד, שמא יבכה או תאמר לה טענה אחרת כדי שלא תשב שם הרבה. אבל אם רצונה תשב עם חברתה, מחמת אהבה ורצונה ליישב עמה הרבה, אזי לוקחת את בנה עמה, כדי שלא יהיה לה טענה, ותאמר: בשביל בני שהנחתי אותו בבית או עם אחת מן השכנים, וזהו מרוב אהבה עזה שיש בניהם.
וזהו שאמר הפסוק: 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף' - אנשים באים ללמוד, נשים באים לשמוע, אם כן טף למה באים, שהרי אינם בני חינוך? - לזה אמר: כדי ליתן שכר למביאיהם. דהיינו: הנשים שבאים לשמוע דבר ה', אזי באים עם בניהם כדי שלא יהיה להם טענה בשביל בניהם.

כשעושים על שם המת ספר תורה לזכותו, שילמדו בו בציבור, אפילו שלא קנו אותו מממונו, יש לו זכות כאילו קנהו הוא בחיים מממונו - שהקב"ה בוחן לב האיש המת - אם הוא היה עושה המצווה הזאת, כשהיה בחיים וחפץ במצווה הזו - נחשב עליו כאילו עשאה בחיים, ויש לו שכר לדורות, וכשלומדים בו בציבור נחשב עליו כאילו בא עמהם שם.
וזהו: 'אז אמרתי הנה באתי לעולם הזה' במה? 'במגילת ספר כתוב עלי' - רצה לומר: על שמו, שעשו ספר תורה, על שמו לזכותו, ובאמת שלא עשה הוא, וגם אינו ממונו אפילו, אז נחשב לו כאילו עשהו.
וזהו: 'לעשות רצונך אלוהי חפצתי' - רצה לומר: שהקב"ה בוחן לבות, אם היה משיג, האיש המת, לעשות המצווה הזאת - כגון קניית ספר תורה או צדקה או בית כנסת הוא היה עושה גם עתה, נחשב עליו כאילו הוא עשאה, ויש לו שכר בעולם הבא.

'עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו בשעה שחלק את הארץ ... וכן התנה שיהא כל אדם מותר לצוד דגים מים טבריה, והוא שיצוד בחכה בלבד, אבל לא יפרוש קלע ויעמיד ספינה שם, אלא בני השבט, שהגיע אותו הים בחלקם'. - הדבר מבואר שאין בכל גבולי ארץ ישראל, ים מגוף הארץ אלא ימה של טבריה. ויפו, אף שיש בה ים גדול, אינו מארץ ישראל, לכך התנה ים של טבריה. ועיקר הדין כתבו שם התוספות, שפריסת קלע נאסר אפילו לבעלים עצמם, כמו ששנינו לפנים, שהתנו השבטים זה לזה וכו' עיין שם. ורבנו התיר פריסת הקלע לבני השבטים מפני שקשה לו לשון הברייתא ששינו: 'בראשונה התנו' – משמע שלא התקיים תנאם, שהרי בא יהושע וביטלו. ועוד, שהרי זה שפריסת קלע תנאי בשם יהושע, ואם מתחילה התנו השבטים על זה, למה תלו הדבר ביהושע, מכוח זה מפרש רבנו, שהברייתא אומרת 'אפילו לבני השבט', ובא יהושע והתנה שלבני השבט יהיה מותר, והוא שאמר רבנו 'והוא שיצוד בחכה בלבד' - לא בא אלא להוציא פריסת הקלע שאסר אחר כך, אבל פריסת רשת ומכמורת הותר לכל אדם, והרי הוא בכלל צידה, שהתיר זיכרונו לברכה, שסתם צידה היא רשת.

מצאנו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה שטוב שאדם נקרא בשני שמות, שאם נגזרה איזה גזירה עליו בר מינן, אז השם השני מגן עליו ויתן לו קצת נחת. ולמדנו זה מיעקב אבינו, עליו השלום, שבשעה שנמכר יוסף אז יעקב כבר טעם טעם המיתה, שהרי תמיד היה ביגון ואנחה בר מינן, וגם כן השכינה נסתלקה מעליו ונמצא שהוא חשוב כמת, מצד הספירה שלו שהיא התפארת, והחיות שיש לו רק מצד ישראל, שהספירה שלו 'ישראל סבא'. ובזמן הבשורה כתוב: 'ותחי רוח יעקב אביהם', ועוד כתוב 'ויחי יעקב בארץ מצרים', דהיינו: שחזרה הספירה שלו ונתנה לו חיות.

לכבוד שמחה מפוארה, למתחנך במצוות התורה, משפחת אביחצירא, דניאל בן שלום נקרא. בננו זה מתחנך, בשתי מצוות בערך, לפניהם חובה לברך, לבורא עוטה אורה. גורש יצרא דעבירא, במצוות ה' ברא, לא יפחד ולא ירא, מכל רעה ומכל צרה. היום קדוש הוא לו, יצר הטוב יבוא לו, ילווהו בכל מפעלו, וא-לוהיו יעזור לו בעזרה. ישמח בו אביו ואמו, וה' א-לוהים עמו, כדניאל בלילו ויומו, ותזרח עליו האורה. היום יגרש כל משחק, וכל דבר רע ירחק, יעבוד רק שוכן שחק, האל נותן התורה. שמחה זו נעימה, בתורת ה' תמימה, חוקת מימים ימימה, כן כתוב בתורה.

'ויגדל הילד ויגמל' - רוצה לומר שי"ג מל, ביום שנשלם י"ג - מל, הסיר ערלת הלב והיצר הרע, ונכנס בו יצר הטוב שבו. ... שכמו שביום המילה, קנה הנפש, כן ביום שנגמל מיצר הרע, דהיינו בן י"ג שנה, שזכה וקנה לכל הפחות הרוח, שהיא בחינה גדולה מהנפש, ומצא הרוח הנפש שהיא מרכבה אליו. והיו דומים בעיני אברהם כאילו היו שניהם ביום אחד, לזה עשה משתה גדול. ולכן גם היום ולמחר, נשאר מנהג טוב, שביום שנשלם י"ג, ונכנס לכלל מצוות מן התורה, הם עושים משתה.

'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום' - פירש הרב 'מעיל יעקב': 'ועצת' – נוטריקון: ואם תפילתו צורך עבודת ה' אז היא תקום, שיהיה לה תקומה ותקובל תפילתו', ויהיה כל מגמתו לעשות נחת רוח ליוצרו. למשל אם אדם מתפלל על הבנים, יכוון שמזה נמשך לקיים מצוות הבורא כגון מילה ופדיון הבן והדרכתו לעבודת ה' יתברך, וכן אם מתפלל שיאריך ה' ימי חייו, יכווין שעל ידי זה יוסיף עוד לסגל מצוות ומעשים טובים לעבודתו יתברך, וכן בהתפללו על העושר, יכווין שמזה נמשך לעשות גמילות חסדים וצדקה, ולקיים כל המצוות התלויים בממון, ואז יהיה בטוח שהשם יתברך ימלא כל משאלותיו. ונמשך מזה עוד שאי אפשר לעשות שום עבירה, דרך משל אם יפתהו יצר הרע לגזול או ליקח ריבית וכדומה, כיוון שמגמתו לעשות רצון בוראו, בוודאי שיבטל כל דבר שהוא נגד רצונו יתברך, וכן בכל דבר ודבר, כיוון שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו, בוודאי שאינו עושה שום נדנוד איסור, והמצוות יעשה אותם בכל השלמות כהלכתן.

מחצית השקל הוא רמז למה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצווה אחת - הכריע את עצמו לכף זכות'. וזהו שאומר הפסוק: 'מחצית השקל, בשקל הקודש' - שכאשר האדם ייתן אל לבו, שהוא נמצא במחצית השקל, במשקל של שמים, אז יתעורר להכריע שקל הקודש, היינו כף הזכות.

כתב הרב 'מעיל יעקב' זיכרונו לברכה, חלק ב' מערכת ס', שברכת התורה היא סגולה נפלאה שלא ישכח את לימודו. עיין שם. ... והוא שאמר: 'אברכה את ה' בכל עת' - דהיינו: ברכת התורה. ועל ידי זה 'תמיד תהלתו' - היא התורה, 'בפי' - שלא אשכח את לימודי על ידי ברכת התורה.

כיוון שהעיקר הוא השבת, ששקולה ככל המצוות וככל התורה, חייבים כל ישראל שישמרו השבת כהלכתה. והיום בעוונותינו הרבים, רבתה המספחת בחילול השבת, עד שאמרו: חילול שבת מותר, והיום הזה הוא חיות בני אדם. והגיעו ופירשו מה שאמרו זיכרונם לברכה: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' - רצונם לאמר: עשות מלאכה, חס ושלום, כמו החול, 'ואל תצטרך לבריות' - ה' יצילנו. ה' יתברך יחזירם למוטב. והם חייבים לבטוח בה', שהרי 'הכל מתשרי חוץ מתשרי', כמו שאמרו זיכרונם לברכה: תשרי ראשי תיבות: תלמוד, שבת, ראש חדש, ימים טובים, אם כן מה הם מרוויחים מעבודה בשבת באיסור?
ואם לא יעשו מלאכה בשבת באיסור, ה' יתברך ייתן להם הריווח בהיתר של ימי החול. אבל 'תשרי' הנזכר, אם יוציא הוצאות, ה' יתברך ייתן לו כפליים.
והנה נתנו רבותינו זיכרונם לברכה רמז במילת 'תשרי', שכל אות הרומזת ליום או לעניין מיוחד, נכפל בשתיים, והוא, 'תלמוד' - 'תל', במספר קטן שבע, 'מוד' - במספר קטן ארבע עשרה, וארבע עשרה כפול משבע. וכן על זה הדרך בכולם, שהמספר השני מכפיל את הראשון. גם כן 'ראש' - 'ר' במספר קטן שתיים, 'אש' במספר קטן ארבע. 'שבת' - 'ש', במספר קטן שלוש, 'בת' - שש. 'ימים טובים', כלומר 'מועד' - 'מ', במספר גדול ארבעים, 'ועד' - במספר גדול שמונים. בוא וראה אם יוציא עשרה ירוויחו עשרים. ולפי שרבותינו זיכרונם לברכה לא נתנו רמז במילת 'תלמוד', לכך רמזתי אותה אני הצעיר בישראל.

ראיתי להשיב טענה, כחומה בצורה, למי שמערער על ההקדשות, שאנו עושים, כפי מנהג הקדמונים, לשם עניי ארץ ישראל הקדושה, ולעילוי אלו הנשמות הקדושות בנדרים ונדבות, כדי שיליצו בעדינו לפני ה' א-לוהינו, שיתמלא רחמים על עמו ישראל המפוזר בין העמים ... וגם שלחוש על הדבר הזה, כמי שחס ושלום דורש אל המתים, הלא הזוהר עצמו מכחיש כל זה, כי לא נאמרו הדברים הללו, אלא לעם עובדי כוכבים ומזלות, אשר לא מבני ישראל המה, לא כן יאמר בצבאות ה', שהם נשמות חצובות מצד הקדושה, והמיתה לא מפקיעה בידי הקודש, מלבד שקדושתם עומדת לעד, וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. וצאו וראו כי כבר נהגו ישראל בכל ערי ישראל, לבקש מהקדוש ברוך הוא על ידי תפילה או בקשה על קברי הצדיקים, ומפיקים רצונם, ובפרט בערבי ראש השנה ויום הכיפורים, כך הוא המנהג שנתפשט, ובערי ארץ הצבי תבנה ותכונן במהרה בימינו, מזמן אל זמן, יוצאים כתות כתות של תלמידי חכמים לעשות 'זיארה', ומשטחים על קברי התנאים והאמוראים, זכותם יגן עלינו אמן, וכן בנים אצל אבותיהם, ותלמידים אצל רבם, וכן רבים, ולא חששו לסרך האיסור.

קבלת האר"י בראה חדשות, אשר לא שערום בדורות אשר עברו ... גם דינים ומנהגים הוסיפו: כמו ללבוש לבנים ביום השבת; השולחן של שבת צריך להיות בעל ארבע רגלים; לפרוס מפה על השולחן; לבצוע על חלות במספר ידוע; והחלות צריכות להיות מונחות בסדר ידוע; לאכול דגים בשבת; להביט על הציפורנים במוצאי שבת; שלא לחבק באצבעות ידו האחת, אצבעות ידו השני; שלא לגדל יונים בבית; אם יצא איש מבית אחד, לא ישוב לדור בו עד עבור שבע שנים; אסור להרוג כל נפש חיה; אסור ללבוש שני בגדים כאחת; להרחיק העצבות מן הלב; לכבד השבת עם שלושה הסעודות.

'בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז, היתה יהודה לקדשו' - כאשר יש קדושה בעם ישראל, אזי - 'ישראל ממשלותיו'... יום העצמאות אמור להיות מיועד לחשבון נפש מדיני. חשבון נפש של כלל עם ישראל. זהו יום שבו יש להתחזק בלימוד מוסר - מוסר הנביאים, מוסר של ה'פלא יועץ', ה'מסילת ישרים', ו'חובת הלבבות'. וגם הגויים צריכים ללמוד מוסר, כפי שלימדו רש"י והמלבי"ם שהמוסר במזמור זה מופנה גם לאומות העולם - 'שמעו זאת כל העמים'.

העניין השני, שמקדשים קודם הנישואין, והינו עניין רע ומר, מכמה טעמים, דבר זה אינו מצוי אצלנו גם בעיר הקרובה טיטואן, יעזריה א-לוהים, ובכל המקומות הקרובים אצלנו, ונראה שגם בכל העיירות הגדולות אשר בזה המערב, כי יש לנו תקנה מרבותינו הזקנים, זכותם יגן עלינו אמן, שכל מי שיקדש שלא בפני חכם מחכמי המעמד וכו', אם יהיו שם עדים ויבואו - תכף הם נקיים, ואם לא יהיה תכף, מלבד העונש וכו' והמקדש יפרע וכו' ויישאר בבית האסורים עד שייתן גט כשר וכו', ולא יצא משם, לא שבתות ולא בימים טובים עד שיגרשנה גירושין גמורים. ואחר כך אם ירצה לעשות הנישואים מחדש, הרשות בידו. וגזרו בכל זה בכח נח"ש וכו'. הנה באו דבריהם בספר 'ויאמר יצחק' חלק א סימן קט"ו.
וזה לי קרוב לארבעים שנה, שהיה מעשה במחנה קודשנו, מאיש אחד מערי אפריקה, והיה מתגורר אצלנו, שקידש אשה בשני עדים דווקא בלא רשות וכו', ועשינו מעשה ככל מה שאמרו בתקנה הנזכרת, ומן אז והלאה כל העם יראים מהעונש וכו', ודבר זה לקדש קודם הנישואין ובלא רשות וכו', נראה שאינו מצוי כי אם בכפרי סוס ותאפליאלת וכיוצא בהם, והולכים לדרכם תכף לבל ייוודע הדבר, ואנחנו לא נדע מהמעשה אשר נעשה, כאותו עסק ביש אשר אנו דנים עליו, ומה בידינו לעשות.

ראובן הגדול שבאחים נפטר לבית עולמו מבלי זרע של קיימא וחיים לכל ישראל שבק. והנה בעתה יצא טעון שמעון, הנזכר לעיל, שרצונו לייבם ליבמתו, להקים שם אחיו הנזכר, יען כי הוא הגדול שבאחים, ומצווה בגדול לייבם, ובפרט שיבמתו כבר נתרצתה, מטוב רצונה, להתייבם לשמעון הנזכר דווקא. ואחיו הנשארים רוצים לעכב על יד שמעון הנזכר, מלייבם את יבמתו הנזכרת משני טעמים: אחד - שמפסידים חלקם מהירושה, אשר השאיר להם ראובן, הנזכר לעיל, כיוון שהוא מייבמה, וזוכה בכל נכסי אחיו כדת של התורה. ועוד זאת כיוון שנשבע שמעון לאשתו, שלא ישא אישה אחרת עליה. ...
שכל שהיא נתנה לו רשות, אין לנו לומר שמצוות חליצה קודמת, אלא לכל העולם, מצוות ייבום קודמת, ובפרט שגם היבמה היא מפויסת להתייבם מטוב רצונה, שוודאי אין לומר שום דבר ופשוט. ... כל זה כתבתי לפלפול בעלמא, ולברר ולידע האמת דווקא, יען כי לנידון שלנו אין צורך לכל זה כלל, מאחר כי הנידון שלנו הכל לטובה, שאשתו כבר הודית בפני שלושה, שמטוב רצונה והשלמת דעתה נתרצית שייבם את יבמתו, כאשר מוצג בשאלה, והגם שהיבמה אינה רוצה להתייבם כי אם לשמעון הנזכר דווקא, ומאין הרגליים לומר שיכולים האחים לעכב על ידו מלייבם כדי שלא יפקיע חלק ירושתם אשר הניח אחיהם המת, ואומרים שנתן עיניו בממון, ולו יהי כדבריהם, אפילו כך הבל יפצה פיהם.

'וילך משה וידבר אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים' - יש לשים לב לפסוקים אלו: אחד, אומרו 'וילך משה' - ולא הזכיר להיכן הלך, ועוד אחד 'וידבר', שהוא לשון קושי - מה קושי דברים בכאן?, ועוד אחד 'אל כל ישראל' - 'כל' לרבות את מה בא? ונראה לעניות דעתי הנה חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: 'וילך משה' - שהיה הולך מאוהל לאוהל של ישראל לבקש מהם מחילה על אודות דברים קשים שדיבר אל ישראל, ואמר להם 'שמעו נא המורים', ושמא תאמר לא הלך כי אם אצל הגדולים, לכך אמר: 'כל ישראל' - כללות ישראל, כולם, גדולים וקטנים, היה מבקש מהם מחילה.

הנה ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שטוב להתפלל על קברי הצדיקים כדי שיתפללו עלינו לבטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות. וזהו כמו שכתוב: 'והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים' - דהיינו בעת צרת החיים, תהיה נפש אדוני הצדיק גם כן משתתפת עמהם, כדי להתפלל עליהם לבטל כל הגזירות קשות ורעות. והנה הזמן שצריך האדם להתפלל בעד אביו ואמו, הוא ביום פטירתם בכל שנה ושנה שלוש תפילות, שחרית מנחה וערבית. וכתבו הפוסקים זיכרונם לברכה שאין זה רק ביום הפטירה דווקא. ומה שנהגו להתפלל ביום שבת קדש שקודם יום הפטירה, אין זה רק מנהג.

'אני לדודי ודודי לי' - הצעד הראשון צריך לבוא מצד האדם, בבחינת 'פתחו לי פתח כחודו של מחט'. על הפתח להיות מפולש משני צדדים, שיתאפשר לעבור מצד אחד אל הצד השני, ואחר כך הקדוש ברוך הוא יעזור. אי אפשר להגיע להצלחה אם אין התעוררות מצד האדם.
'אני לדודי' - קודם עלי לדעת מי אני, מה הם הכלים שברשותי, מה הם הכוחות והאפשרויות שלי, כדי לקבל את השפע. ואחר כך 'דודי לי' - יוכל השפע לבוא מלמעלה. כדי לדעת איך לקבל אותו צריך הכנה, כמו שמצאנו במתן תורה, שאמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו, עליו השלום, להתכונן שלושה ימים לפני מתן תורה, כי אי אפשר לקבל מיד את התורה, אלא צריך הכנה. ...
כדי להתכונן לראש השנה וליום הכיפורים, יש צורך באלול. אך מה היא ההכנה לקראת אלול. וכי אין לו הכנה, ודאי צריך הכנה לחודש אלול. זמן ההכנה הוא כל השנה, ממוצאי יום כיפור מתחילה ההכנה לאלול. ומה היא ההכנה? - שיכיר האדם את עצמו אם יש לו כלי קיבול ראוי לקבל את השפע מלמעלה או צריך להכין לעצמו, לעמול ולהתאים לעצמו. הכל הולך אחר ההכנה, ככל שההכנה רצינית יותר וגדולה יותר, כך השפע גדל ומתקבל יותר.

'יאכלו ענוים וישבעו, יהללו ה' דורשיו, יחי לבבכם לעד' - זה אומרו המלך החסיד: 'יאכלו ענוים וישבעו' - היינו ישראל, שהענווה מתייחסת להם כידוע. ואחרי זה אמר: 'יהללו ה' דורשיו' - כוונתו בזה לומר, שצריך ללמוד על שולחנו, כי זהו שבחו של מקום. ונכלל בזה שהלימוד הוא לאחר האכילה, ולזה הקדים ואמר: 'יאכלו ענוים וישבעו' ואחרי זה אמר: 'יהללו ה' דורשיו'. וכיוון שתעשו כן, מובטחים שלא די שלא תשרה עליכם זוהמת נחש, על ידי אכילתכם, ותהיה אכילתכם זבחי מתים, אלא אדרבה תשרה קדושה, ויהיה שולחנכם כמזבח שהוא מכפר. וזה אומרו: 'יחי לבבכם לעד' - שני לבבות, על ידי שתשרה עליכם קדושה. וצריכים עוד לזכור שהוא כמזבח שאינו מכפר כי אם על ידי התשובה, וזה אומרו: 'יזכרו וישובו אל ה''.

אנחנו הספרדים נוהגים להשהות התבשיל של ליל שבת, שנתבשל כל צורכו על גבי הנופח, הגם שהוא מצטמק ויפה לו - הוא כפי דעת ה'יש אומרים'. שבדרך כלל הולכים אחרי 'סתם מרן'.
בזה נתפשט המנהג, מימי קדם, כדעת ה'יש אומרים' משום כבוד ועונג שבת ...בעניין החזרת התבשיל על הכירה... כל זמן שהיא רותחת ...נהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי.
ומזה מצאנו סמך למה שנהגו. להביא התבשיל מהכבשן עד לחצר בשבת, ולוקחים ממנו מה שצריך להם, ומחזירים אותו בכבשן - הגם שוודאי נח מרתיחתו ...לא אכפת כל זמן שלא נצטנן לגמרי.

נראה לעניות דעתי, שאין אנו צריכים לחפש שום טעם, בעניין מספר התיבות כל ברכה שיש בנוסחתנו, ונהר נהר ומסלולו - שהמרבה לא העדיף, והממעיט לא החסיר, וכל קהל וקהל יתפללו כפי מנהגם, ומנהג אבותיהם בידם, ואין לשנות ולשבש שום נוסחה. ...
הרי לך עדות רבה - שהספרדים אינם מדקדקים בחשבון תיבת הברכות, והם גורעים ומוסיפים, ואם כן צריך לומר - שהמניין שמנו חכמים הכלבו והטור, וגם מה שמנה הרא"ש שמצא בקונטרס ישן, היינו - כפי נוסח האשכנזים, ולא לנו בני ספרד.

בשנת התרע"ה, כשהייתה המלחמה העולמית, לא תקום פעמיים צרה, וגלינו מעיר הקודש לנא אמון ביום ל"ג לעומר, ביקשו ממנו לומר דברי תורה. ...
היום הזה קדוש ונורא שהוא יום מנוחתו של גדול אדונינו הרבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן, אשר כבר נהגו בכל תפוצות ישראל לעשות אותו יום טוב, משתה ושמחה וששון. והדבר תמוה מאוד מי לנו גדול מאדונינו הרבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן, אשר מן הראוי היינו לעשות יום מנוחתו ליום תענית ובכי ומספד בעבור שנסתלק מאיתנו אור העולם? ואנחנו עושים להפך, משתה ושמחה ויום טוב, אתמהה?! ...
אלא שחלק אחד מן התורה, שהוא חלק העליון, לא היה גלוי בעולם עד יום פטירת רבי שמעון בר יוחאי, עליו השלום, שאז ניתנו רשות לגלות אותו. נמצא שיום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי הוא כמו יום מתן תורה. ... ועל ידי שגילה אותו היום, היה קיום לאותו החלק העליון לדורות. לכן עושים היום הזה משתה ושמחה ויום טוב כמו יום מתן תורה ממש.

כמה מעלות טובות למשתדלים לעלות לארץ ישראל, יפה שעה אחת קודם, בשביל כבוד השכינה להוציאה מהגלות וגם כדי לתקן העולם, שיוכל המשיח לבוא, כמו שנאמר לעיל 'להתקין לו מקום'.
והמתרשלים לעלות לארץ ישראל, בטענה שהם מחכים לביאת המשיח - טעות הוא בידם, כי המחכה ומאמין לביאת המשיח, צריך שימצא בארץ ישראל כמו מי שמחכה לראות את פני המלך, שצריך לעמוד כמה שעות מקודם כדי לזכות במקום ראשון, וזהו כבודו של מלך שמחכים עליו, לא שיישאר בביתו, והמלך יבוא מקודם ויחכה לאנשים.
ועוד כי המשיח יבוא לקבץ נדחי ישראל - נדחי דווקא, והם אלו הנדחים אחר מסך הברזל, או אחרי נהר סמבטיון, או אחרי הרי החושך, אבל להיושבים בארצות החופש והדרור, מי הדיחם? ...ולזה כתוב בתורה 'הנסתרות לה' אלוהינו' - פירוש לאלה מבני ישראל, הישובים במקום נסתר כמו אחרי מסך הברזל וכדומה ...אבל הנגלים - עליהם לשמוע את הבת קול שאומרת 'לך לך מארצך'.

מנהג ישראל תורה הוא שנוהגים לומר: 'עלינו לשבח' אחרי המילה, ויש אצלי בזה שני טעמים:
אחד כי יודע שעניין המילה היה כדי שכל איש בשם שדי יכונה כמו שכתבו חכמי האמת כי כאשר ירים האדם בזרועותיו למעלה הוא דוגמת שי"ן וכשפושט ידו בקו המישור וישפיל ידו אחת למטה הוא דוגמת דל"ת ומאחר שמוהלים, מתגלה היו"ד,
ולכך אחר שנימול אנו אומרים: 'עלינו לשבח' וכולי 'ועל כן נקוה לך' וכולי 'לתקן עולם במלכות שדי' - רוצה לומר: ועל כן שמלנו את התינוק הזה, ועל ידי זה נתגלה בתינוק שם שד"י.

ההפטרה היא ראוי שיאמר אותה במפטיר לבדו, וכל העם ישמעו עניינה - כי רובם תוכחות. אלא שנהגו העולם לקרות כל אחד בספרו עם המפטיר, ואין קול המפטיר נשמע. ואינו מנהג הגון מן הטעם שכתבתי.

ראוי לנו לחקור ולשאול, למה ביום תשעה באב בזמן תפלת המנחה, אנו מתחילים להתנחם בפסוקי נחמה בצפצופי נעימות, בקול רם, בשמחה גדולה, כמו שאנו עושים ביום הכיפורים בתפלת נעילה, אדרבה, היה לנו להמתין עד עבור יום תשיעי ועשירי, כי דיו לאבל לעמוד באבלו על כל מה שעבר עליו, כי בזמן המנחה הותחל ההיכל להישרף, ותחילת פורענות עדיף, ואם כן, למה תיקנו לנו מנהג כזה, שביום יתנחמו מכל וכול ירננו הפסוקים של נחמה, שאם הצרה עדיין לא נגמרה, אם כן מה נועיל בתנחומים בזה באופן מקוטע. וידמה שלזה נתכוון איוב באומרו: 'על כן אמאס' בדבריהם, יען 'ונחמתי על עפר ואפר' - רצונו לומר: מנחמים אותי שאני מתנחם מהם בשעה שאני מתגולל בעפר ואפר, כי אז לא תקובל הנחמה שאני מקבל מהם כי לא תועיל לכלום. וכך אמר התנא: 'ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו', ואם כן למה תיקנו לנו מנהג זה שנתפשט בכל גלילות ישראל. ויובן במה שהובא במדרש חכמינו זיכרונם לברכה: משל לשפחה שהלכה למלאות מים מן המעיין, ונפלה לה כדה שם, התחילה לבכות, באה בת מלך לרחוץ, נפלה שם אצעדה של זהב, התחילה השפחה לשחוק, אמרה מי שיוציא אצעדה של בת מלך יוציא הכד. כך הוא בנדון שלנו, כל זמן שצערנו יחיד, אנו בוכים, אך אמנם לעת ערב שהציתו אש בהיכל, אנו מקבלים תנחומים לומר מי שיתבע עלבונו, הוא יתבע עלבוננו.

'שופר מהופך' - פירוש: שהוא טוב, נהפך מרעה לטובה אזי 'קדמה' - כמו שהיה מקדמת העולם, בשעת בריאתו, שאין בו עוון אשר חטא, ומאחר ששב בתשובה נהפך לטובה, אזי צריך לענווה, שיהיה עניו ובזה מתכפרים לו עוונותיו וכאלו הקריב קרבנות על גבי המזבח. כמו שאמר דוד המלך, עליו השלום, 'זבחי א-להים רוח נשברה' - וזהו: 'זקף קטון זקף גדול' – פירוש: שהקדוש ברוך הוא זוקפו לגדולה, ממדרגה למדרגה בעולם הזה ובעולם הבא.

שבמשך שבתות השנה לא היה להם דרשן קבוע, אבל בשבת שלפני הפסח, היה דרשן קבוע, ונודע לכל, שרק הרב הראשי, שהוא הרב הגדול, הוא הדורש בשבת זו. ומטעם זה נשתלשל ונשתרש המנהג בכמה תפוצות ישראל, שבשבת הגדול שהחכם ורב העיר דורש לפני הקהל, שדרשת שבת זו שייך רק להגדול, ואין להרבנים אחרים שייכות בזה. ומפני זה אנחנו קורים לשבת זו 'שבת הגדול' - זאת אומרת: שבת השייך להגדול ... ונוכל לומר שלזה הנהיגו באיזו קהילות לעשות הלבשת היתומים בשבת זו דווקא, הגם שהיה מתאים יותר לעשותה בשבת שקודם סוכות, שאז ימי החורף ממשמשים ובאים, ויותר נחוץ להיות ההלבשה לזמן החורף, אלא שעשו כן מפני כבודו של גדול, כיוון שהוא דורש באותה שבת, מחלקים גם כן בגדים ושמלות ומגדנות להיתומים עניים.

תיקנו ונהגו להקדים משנת 'כל ישראל' בתחילת המסכת הזו, ולא עוד אלא שנהגו לאומרה בתחילת כל פרק ... כל פעולה שיפעל האדם, ראוי להקדים אליה התכלית המכוון בה, אשר הוא תחילת המחשבה וזולת זה הוא פועל בטל, ומלבד זה אם ירצה האדם להנהיג לחברו בדרך אחד, אם לא יודיעהו תחילה תכלית הדרך ההוא, לא ילך בה בשמחה ובטוב לבב, רק בדאגה ובעיצבון בהיותו בלתי מצייר תכלית פעולתו. על כן ראו מתקני קריאת המסכת הזו בזמן הנזכר, להקדים התכלית וקלות השגתו, בעשיית הפעולות השלמות וקיום המוסרים המסודרים, בכל פרק ופרק מהפרקים הנזכרים, והוא השגת החיים הנצחיים והם חיי עולם הבא, ואמר שכל איש בשם ישראל יכונה, לא יהיה נמנע ממנו השגת העולם הבא.

יכולים הציבור להעמיד הדבר לדין תורה, שיפרע כל אחד לפי ממונו, אלא שנכון הדבר שלא יהיה לגמרי, אלא קרוב אל דין התורה ... ומכל מקום גדול השלום, וטוב לעשות קרוב אל דת תורה ולא לגמרי, כי כמה דברים אמרו חכמים זיכרונם לברכה כי טוב להותיר אדם מדין התורה מעט מפני השלום.

שולחן ערוך: 'לא ישכיר אדם מרחץ שלו לעכו"ם, מפני שנקרא על שמו וכו' אבל שדה מותר וכו' ותנור דינו כמרחץ וריחיים דינו כשדה'. - הנה זו היא דעת הרמב"ן בחידושיו לעבודה זרה, והביא דבריו הטור כאן, אבל הר"ן בפרק א' של עבודה זרה, והביא דבריו מרן הבית יוסף, כתב בשם בעל מתיבות שתנור וריחיים הוו כשדה, עיין שם. והראב"ד בספר 'תמים דעים' סימן קכ"ה, כתב משם רבנו חננאל שהביא משם הירושלמי שתנור וריחיים דינם כמרחץ, עיין שם.
וצריך לומר שכל אחד דיבר אל עירו ואל שער מקומו, וכמו שכתב הר"ן שם: שבכל כיוצא בזה - הכל כמנהג המדינה, וכן כתב הרב המגיד בפרק ו' מהלכות שבת, הלכה ט"ו: שאין דין זה תלוי במהות הדברים, אלא לפי המקומות: יש שדרכן להשכיר תנור, ויש שאין דרכן, וכן במרחץ, אלא שדברו חכמים בהווה לפי מנהג ארצם, עד כאן. וכתב מרן חכם חיים פלאג'י, זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, בספרו החשוב הנדפס מחדש 'רוח חיים' אות א', שבעירנו איזמיר, יגן עליה א-להים, הוה מנהג פשוט להשכיר התנור בכך וכך לשנה, וכיוון שכן הוא המנהג ברוב העיר, אינו נקרא על שמו של בעל התנור, כי כולם יודעים שהגוי לעצמו הוא עושה, זה תורף דבריו, עיין שם.

'תפילה לדוד: שמעה ה' צדק, הקשיבה רינתי, האזינה תפילתי' - יובן במאמרם זיכרונם לברכה: 'המתפלל על חברו הוא נענה תחילה'. עוד אמרו: 'לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא תחילה ואחר כך יתפלל. גם ידוע שהשכינה כביכול היא עם ישראל בגלות, והיא נקראת 'צדק'. לזה המשורר שאל תחילה על השכינה לשוב את שבותה ולהחזיר עטרה ליושנה, זהו שאמר: 'שמעה ה' צדק' - שהיא השכינה, להוציאה מהגלות. ואחר שהתפלל עליה, חזר לשאול על עצמו ואמר: 'הקשיבה רינתי' - שהם שבחים שאסדר לפניך. ואחר הרינה והשבח 'האזינה תפלתי' - לקבל שאלתי ולא תשוב ריקם.

'טוב ללכת אל בית אבל' - להתאבל ולספוד עליו, ולספר בשבחו ובמצוותיו לעורר עליו הרחמים, להיות לו עילוי גדול לנפש רוח ונשמה בעולם הבא כאמור
'באשר הוא סוף כל האדם' - וכבר ניכר אם זך וישר פועלו. ולזה 'טוב ללכת לבית האבל', שאם יתעצל ולא יספוד עליו ולספר בשבחו אז הוא מחויב להיות: 'והחי ייתן אל ליבו' - רצה לומר: בהיותו חי, מי ייתן אל ליבו ליקבר בחייו, מידה כנגד מידה.

נתבונן בתועלתיות וההנאה שהאדם מפיק מקיומו בעולם. נניח שלאחר שבעים שנה, נעזוב את העולם, כאשר אף אחד מאיתנו אינו לוקח איתו מאומה. אז יתברר ההבדל בין מי שעבד כל ימי חייו, למי שנח שביעית מימי חייו. מי נהנה יותר מחייו? לכן, כל אדם, ללא הבדל השקפה ודת, יש ללמוד מן היהודים, ולהקדיש חלק מחייו למנוחה. מועד זה יהיה מיועד לקריאת ספרים\ למפגשים משפחתיים וחברתיים, להחלפת דעות ולטיולים. האם זה לא כדאי?!

'וישא עיניו וירא, והנה שלושה אנשים ניצבים עליו, וירא וירוץ לקראתם מפתח האהל, וישתחוו ארצה' - לפי רש"י, שהלכו המלאכים והוא רץ אחריהם, עיין שם. שכן אמרו בגמרא של מציעא - קצת קשה, שהיה לו לומר: 'וירוץ אחריהם'. ...
המלאכים, שבהליכתם לא נטו אחוריהם לאברהם, אלא כבני אדם של צורה שכשנפטרים מלפני אדם גדול הולכים לאחור ופניהם אל האדם הגדול של צורה וכך עשו. והוא רץ תיכף להביאם, ובאו כדרכם.
או גם ללמדנו דבר אחר מהמלאכים, שכיוון שידעו שהיה אברהם קוראם ורץ אחריהם, הפכו פנים אל פנים שלא להטריחו, והיו משיבים לו שאין לו לטרוח עליהם כיוון שהוא חולה והוא רץ לקראתם.

ידוע שיש חוכמה ותבונה באדום, כעניין שנאמר: 'והאבדתי חוכמה מאדום ותבונה מהר עשו' - מכלל שיש. והנה דע כי ספרד הוא סוד החוכמה, זהו הטעם שהספרדים עוסקים בחיבורי חוכמה ויצליחו. והרמב"ם זכרונו לברכה, שהיה ספרדי, הצליח מאוד מכל מה שהיו לפניו בחוכמת התורה, ורבים כיוצא בו בספרי חוכמה של כמה מינים, גם מאומות העולם, כי כן טבעם בהיותם מצד החוכמה, ודיבורם בנחת ומתונים בכל עסקיהם, כי כן טבע הימין, סוד המים.
אך בפלפול שהוא סוד התבונה אין להם יד ושם, ואם עוסקים בו לא יצליחו, כי הוא מן השמאל - סוד האשכנזים שהם מן הצפון, וכולם נמהרים אצים ונבהלים, טבע האש. ואין להם עסק בחוכמה רק בתבונה הרבה מאד, ושם גבורת התורה ופלפולה, כי התבונה היא מנת כוסם, ואם הספרדי - סיני, האשכנזי - עוקר הרים. והאיטלקי, שהוא ממוזג בקו המכריע - יש לו חלק בזה ובזה, אך ברפיון, כי הקליפה גוברת. מה שאין כן הירושלמי, כי בהיותו במזרח העולם ממש - הקו הממוזג, ולא יגאלוהו חושך וצלמוות, זהו הטעם כי יש שם השקט ובטח ואווירה מחכים, ואין חוכמה כחוכמתה.

כל יהודי שנתחנך באיטליה ולמד בספרי המקרא מפי מורה של הטיפוס הישן, זוכר בוודאי באיזו צורה מוזרה היה המורה מתרגם בעל פה את דברי הכתוב לאיטלקית. מלים משונות, זרות לאוצר המלים, השגורות בפי המורה ובפי התלמיד בחיי יום יום, צירופי מלים עוד יותר משונים, ותחביר שונה מן התחביר של הלשון האיטלקית המדוברת והנכתבת בתקופתנו. ...
אך למותר להגיד שאותו המורה לא היה בודה את תרגומו מלבו. שיטתו לא היתה יצירה פרטית משלו, אלא מסורת שהיתה בידו. הוא למד מרבו, ורבו מרבו, וכן הלאה בסדר הדורות לאחור. ואם אנו מעיינים בתעודותיה ובשרידיה של מסורת זו במשך המאות שעברו, אפשר לנו לעקוב אחר התפתחותה ולעמוד על שורשיה הראשונים, הנעוצים עמוק עמוק בחיי היהדות האיטלקית.
ועיון זה יביאנו סוף סוף לידי המסקנה המפתיעה, שעל יד התרגומים הלטיניים של הנוצרים, קיים היה בימי קדם, גם תרגום לטיני יהודי של ספרי המקרא.

שלושה מנוחלי עולם הבא הם: המכניס בנו לתלמוד תורה; הדר בארץ ישראל; והמבדיל במוצאי שבת על היין. - מובן שהמכניס בנו לתלמוד תורה, והדר בארץ ישראל - נוח הדבר, אבל המבדיל על היין מה יש בזה? - אלא אמרו חכמינו זיכרונם לברכה על השבת: זוכרהו על היין בכניסתו וביציאתו. ולזה מי שיש לו כוס יין בסעודת שחרית בשבת, ובאף שהוא יכול להבדיל ביציאת השבת על חמר מדינה, בכל זאת הוא משאיר את כוס היין להבדלה, זה מנוחלי העולם הבא, כי הוא מקיים את דברי חכמינו זיכרונם לברכה שאמרו: 'זוכרהו בכניסתו וביציאתו' - כי השבת שקולה ככל המצוות, ואשריו.

כשנולדת בת אומרים לאביה: 'בת תחילה סימן יפה לבנים' - יש להבין מה היופי כאן? ... כיוון שהבכור יורש פי שנים, בדרך כלל יש מחלוקת בעניין הירושה, אבל כשנולדת בת בתחילה, אין שום מחלוקת, כי הירושה מתחלקת שווה בשווה, וזה אומרים: 'בת תחילה סימן יפה לבנים'.

חסידי קהל עדתנו הקדושה, ישמרם צורם ויחייהם, אינם מדברים אפילו בדברים ההכרחיים, כי אם בלשון הקודש, והוא סייג גדול שכיוון שרואה את עצמו, שאינו מדבר בלשונו הנהוג, בוודאי נזכר ונזהר מדיבור אסור וכיוצא, וזוכר את יום השבת.

בנוסח 'יהי רצון' של תהילים כתוב: 'נזכה ונחיה שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה', וכן בכמה מחזורים, ב'יהי רצון' שאומרים בפתיחת ההיכל. ואיך יאמר הזקן ששנותיו יותר משמונים, ועוד, אפילו שלא הגיע עדיין לשבעים, למה ישאל דבר קצוב - ושמא הקדוש ברוך הוא נתן לו חיים יותר.
על כן לא יאמר זה הנוסח, אלא יאמר כך: ונזכר לחיים ארוכים טובים ומתוקנים. ובנוסח זה ודאי יש סוד, שבו מברכים כהן גדול במוצאי כפור, בצאתו לשלום מן הקודש.

'הנך יפה רעיתי, הנך יפה עינייך יונים' - שאין בכם בעלי עין הרע. וכתב ספר הברית: כי האידים העולים מן העיניים, יזיקו לאדם לקבל בגופו ובממונו.
ולפעמים אף שהוא אדם טוב, בעיניו יגרום הפסד לחברו ויתן בו עין הרע. ואפילו שהוא אוהבו כנפשו, ולא בכוונה להזיק, אלא שהאיד היוצא מעיניו הוא רע. וכל שכן מי שיש לו עין הרע ודרכו לקנא בחברו, שמזיק מאוד בין לאדם בין לכל רכושו. עד כאן.
ולכן שומר נפשו יזהר לעשות ענייניו בהצנע, כל שכן בעניין ילדי שעשועים. יזהר מאוד לבל ילבישם בגדי רקמה ותכשיטים נאים, אפילו שהוא עשיר ימעט בנוי בניו כל מה שאפשר, וישפיל את עצמו לאהבת בניו, שלא תשלוט בהם עין הרע.

'כמה חביבים ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שחדווה שלהם ושבח שלהם, אינם אלא לשתף לקדוש ברוך הוא ושכינתו בהם' - ונראה לעניות דעתי, שמוסיף עניין אחר, והוא שבכל התורה והמצוות שנעשה, אנו אומרים: 'לייחד שמו של הקדוש ברוך הוא ושכינתו', ומסיימים: 'בשם כל ישראל' - שהוא כוללות כל הנשמות במקורן העליון, שבזה מתייחד עם ה' יתברך ועם כל ישראל, ופעולתו היא מחשבת זכות רבים, אדוקים ביוצרם, ולכל אחד יש חלק באותה הפעולה. וזהו שאמר: 'משתתפים לקדוש ברוך הוא ושכינתו' - רצונו לומר: לשם הקדוש ברוך הוא ושכינתו. וכל שלא יהיה נעשה בסדר זה - אינו חדווה, שהרי סופה שלא להתקיים, מפני שהעושה כן נפרד מה' ומובדל מעמו ... וגם עיקר גדול, שישמח את העניים עמו - שמחתו קיימת, כי על כן ציוונו ה' לשמח את הדלים במועדים, והיא שמחת ה', וכמו שאמר הפסוק: 'ושלחו מנות לאין נכון לו' וגומר 'כי חדוַת ה' היא מעוזכם'.

'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל' - על ידי שירגיל האדם עצמו בדיבור יהיה קבוע בו כמו שיר, וכיוון שעושה דרך שיר, ממילא אינו שוכח, וזה שנאמר 'ועתה כתבו לכם את השירה', שעל ידי זה ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם - שאינה משתכחת.

והנשים הצדקניות הולכות בכל ערב שבת ומכבדים לפני כותל מערבי ואין דובר להם דבר ... וביום שבת ויום טוב אחר יציאת בית הכנסת, יש מהבעלי בתים שיש להם בתים שהחלונות פתוחים לכותל המערבי קרוב, ונראה כאילו היו סמוכים שם, מתפללים תפילה קצרה וזה נוסחה בקיצור מתחילים: 'ואני ברוב חסדך' ואחר כך מזמור פ"ד, ואחר כך מזמור קכ"ב, ואחר כך 'פרשת התמיד', ו'מוסף היום', ו'פיטום הקטורת', ו'עלינו לשבח', ואומרים קדיש והולכים כל אחד לביתו, ויש מי מהם שלאחר מנחה הולכים לכותל מערבי עצמו ומתפללים תפילה זו, ואין מי שיצפצף פה להם.

'תניא אבא בנימין אומר: אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: 'לשמוע אל הרינה ואל התפלה' - נראה שאין כוונת אבא בנימין לומר, שכל שאינו מתפלל בבית הכנסת אין תפילתו נשמעת, שלכאורה כן משמע שאמר: 'אלא בבית הכנסת', אלא שכוונתו שאם מתפלל בבית הכנסת, אזי אף אם אינו ראוי לפי מעשיו שתשמע תפילתו, מכל מקום בזכות המקום הקדוש תשמע תפלתו. ואכן גם כן שאם צדיק יזדמן לו להתפלל בבית, שהקדוש ברוך הוא ישמע תפילתו. ולכך נקט: 'אדם' - שמדבר על כל האנשים. והנה מלשון שכתב: 'אין תפילה של אדם נשמעת' - שנקט בלשון יחיד, שמשמע שאם מתפלל עם הצבור, אף שאינו בבית הכנסת, נשמעת התפילה.

בשבתו בבית הכנסת לא ירכיב רגליו זו על גב זו כדרך גאווה, כמו שיושב בבית הקהוה. רק ישב ביראה והכנעה, כאילו הוא יושב לפני המלכות.

בראש השנה מחדש האדון ברוך הוא כל מציאות הנמצאים, ומתכוון לקבוע הטוב שבהם שיישאר לנצח, ולדחות הרע שבהם עד שתטהר הבריאה ממנו, ותהיה ראויה לאור באור פניו לנצח נצחים ... על כן הולכים אל המים, שמראים בצורתם עניין השתקעות השוקעים בם, ומראה על רז מרזי הנהגתו יתברך. שמשקע ומעביר הרע מבריותיו באופן שלא ישאר ממנו רושם כלל.

ועל פי מה שאמרנו אחת למעלה פירש הרב מרן חיד"א בספר 'נחל קדושים' פרשת שופטים, על פסוק 'תמים תהיה עם ה' א-לוהיך' - שכל מי שהוא עניו אין ס"מ שולט בו. וזה הרמז הכתוב: 'הוי כל צמא לכו למים' - שתיבת 'צמא' עולה בגימטרייה כמניין ס"מ. כלומר, אם שלט ס"מ בכם, כמניין 'צמא' - 'לכו למים', כלומר לתורה שנמשלה למים, שדברי תורה הולכים למקום נמוך כמידת המים, וכשתלמדו בתורה בענווה, אזי תנצלו מיד ס"מ. אלו תורף דבריו, יעיין שם.
וממוצא דבר זה אתה תבאר כוונת מנהגם של ישראל, בשפיכת מים במיתת המת, לא עלינו. והרב 'מעבר יבק' פירש טעמים שונים. ברם לפי דרכינו בא אל נכון, שעיקר הרמז בא להגיד, שכיוון שיש מיתה בעולם ורובם מתים ביד ס"מ, לכן כדי שתהיו ניצולים, שלא תיפלו בחרב מלאך המוות, שלא ישלוט ס"מ בכם, עשו זאת איפוא, 'לכו למים' - לתפוס מידת המים שהולכים למקום מדרון, וכמבואר שכל מי שהוא עניו אין יכול ס"מ לשלוט בו, שמטעם זה קבע דוד מזמור קל"א, מנין ס"מ: 'ה' לא גבה לבי'.

אין הציבור יכולים למחול על כבודם ועל טורחם כמו המלך שמחל על כבודו, שאין כבודו מחול מפני שכבודו תלוי בעם, וכן הציבור אין כבודם תלוי בהם כי אם בשכינה העומדת עמהם באותו הזמן, אף אם לא יהיה קהל גדול, שכל שבעשרה שכינה שורה.
ומזה אתה למד למנהג שנוהגים הראשונים - להמתין בחזרת עמידה עד שסיים בכי טוב העמידה, המרביץ תורה, רב הקהל. אפילו שיש טורח ציבור מפני שרב הקהל יש לו כבוד ציבור, שהוא רב ודיין העיר. ברם, אין שליח ציבור ממתין אפילו לחכם גדול בתורה, אפילו שיהיה גדול בתורה ובשנים מהרב הקהל, שהוא טורח ציבור, והעדר כבוד למרביץ התורה, שיש לו כבוד ציבור, שיהא ממתין עומד ושותק.

'איש אשר כברכתו ברך אותם' - שהקנאה והשנאה לא תאונה כל כך בין איש לאיש, אשר איננו בן גילו, ולא חלק ה' אליו כמתנת ידו וכברכתו, כאשר תיפול בין אדם לדומה לו באיזו טובה או שררה. כי אז יקנא אחד לאחד בחושבו שהושפעה לחברו, אותה טובה יותר ממנו. ...
יעקב ברצותו לחבר את האהל, ולא יקנאו בניו זה לזה, ויחיו באהבה ואחווה, להסיר שנאה מליבם, אמר: 'הקבצו ושמעו בני יעקב' - שקבצם כולם יחד. גם בברכתו השתדל לברך לכל אחד ברכה הראויה לו. ולכל אחד ביקש מתנה טובה משונה ונבדלת איש מאחיו, שלא יאמרו שלך גדול משלי. ... והיה זה שלום, לפי שלכל איש ואיש נתן לו ברכה מיוחדת, לבל יקנאו איש באחיו.

כשחל ראש חודש בשבת יעשה תבשיל יותר ממנהגו לכבוד ראש חודש, וכן במלבושים ילבש בגד חשוב יותר ממנהג לכבוד ראש חודש ונתנו על זה סימן: 'וחמש חליפות שמלות' - ראשי תיבות חמ"ש: חודש שבת מועד - יהיו לו חליפות שמלות חשובות משאר הימים.
וכל המוסיף בהוצאות ראש חודש מוסיפים לו, שמזונותיו של אדם קצובים חוץ מתשר"י - ראשי תיבות: תלמוד תורה, שבת, ראש חודש, יום טוב.

אני ראיתי לאדוני זקני הרב איש הא-להים קדוש הוא כבוד מורנו החכם רבי חיים טולידאנו, זכותו לחיי העולם הבא, שהיה מתפלל אצלו בבית הכנסת שלו איש אחד סגי נהור ומעולם לא העלהו לספר תורה אפילו ביום שמחת תורה, שעולים כל בני אדם שיש בבית הכנסת. אך כשהייתה לאיש ההוא איזה שמחה, שאז היה מוכרח במעשיו, להעלותו לספר תורה כדי שלא לביישו, אז היה עושה באופן זה, והוא שהיה עושה לו 'יעמוד', ועומד אצלו בתיבה לפני הספר תורה כדרך כל העולים לספר תורה, ומנגנים עליו הפייטנים כדרך כל מי שיש לו איזה שמחה, ואחר כך בעת ברכת התורה היה מברך אדוני זקני זיכרונו לברכה, במקומו, וקורא ומברך ברכה אחרונה, ואחר כך היה עושה לו מי שבירך ומתנדב כדרך כל הארץ, וכך היה רגיל לעשות כל ימיו, וכך נהגו לעשות בכל בתי כנסיות שבעירו, על פיו זיכרונו לברכה. וכך נוהגים עדיין לעשות אחריו, כי בדרך זה אין אנו זזים מסברת מרן זיכרונו לברכה שאסר להעלות סומא לספר תורה אף על פי שהשליח ציבור הוא שקורא, שטעמו ונימוקו עמו.

שאלו את החכמים, על המעשה הזה, שנהגו פה עיר הקודש ירושלים, תבנה ותכונן, שאין אומרים נפילת אפים בבית המת, אפילו שאין שם מי שיתאבל עליו על מה שסמכו. מאחר שטעם הפוסקים שכתב הלבוש והרב כנסת הגדולה אורח חיים סימן קל"א, לא שייך כאן, ויש להסתפק אם המצא ימצא איזה שרוצים לאומרו שם, יש בזה משום לא תתגודדו, או לא?
תשובה: חקרתי לבקש טעם למנהג הזה, ולא מצאתי מפורש בכתב. אמנם יש מי שרצה להוכיח מפשט לשון מרן בשולחן ערוך, שכתב: 'נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל'. ואומרו לא בבית האבל, מורה שיש שם אבלים. והוכחתיו על פי שאין מכאן ראיה, שאפשר לקרות בבית האבל בסגול בבית ובאלף היינו אפילו שאין אבל, אלא מקום של אבל. ...
ולעיקר שאלתנו נראה שלא יפה הם עושים, מאחר שהם המעט, יש בזה משום לא תתגודדו ... ולא עוד אלא כי העושה זה מתייהר - נקרא שמורה על עצמו כאילו הוא ראוי, והוא בכלל כל הפטור מן הדבר שעל ידי שיעשה התיקון כנזכר שאילו עושה כן ומעשיו לשם שמיים בלתי שום פניה וכל לעשותו בחשאי בינו לבין עצמו שלא יראו אותו, וכן נכון לעשות, וצור ישראל יצילנו משגיאות, כן יהי רצון אמן.

הרבה מאחינו, בני דור זה, שמתביישים להודיע כי מזרע יעקב יצאו, ומחליפים שמות אבותינו הקדושים, בשמות קדושי דת נוכרייה, ומשתדלים בכל כוחם לבלתי יכירום, מדיבורם או ממעשיהם, וגם בביתם שמים מזוזה אחרי הדלת, לבלתי תתראה, ונר חנוכייה מדליקים במקום נסתר, ואם נוכרי מסב על השולחן עמהם, בושים לומר קידוש או ברכת המזון בקול רם, וכדומה.
כל אלה לא יפה עושים, כי כדאי להם להתפאר בחוקי תורת משה, ולא להיכלם ממנה. ואם איש בער ולא יודע, יצחק על חוקי דתנו, דמו בראשו, ומורה כי נבל הוא, ואין לך אפילו מצווה קלה שבקלות, שלא נוכל להודיע לשואלנו טעמה כי טוב ... 'כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים'.

יש לכל מי שיכול לקנות מצוות העליות לספר תורה בחג הקדוש הזה, ולאו דווקא מי שיש לו מנוחה להוריו כאשר נוהגים, שלא ניתנו שבתות וימים טובים אלא ללמוד תורה, וזה מכלל כבוד, ולא לאכול ולשתות ולענג את הגוף דווקא.
וגם אלה שאין ביכולתם לקנות מצוות, אל יצאו מהדרשה עד גמר מכירת המצות, שמצווה גדולה להזדמן בעת מכירת המצוות כאשר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה שהשכינה באה עם מלכי השרת בזמן מכירת המצוות, לראות איך מחבבים ישראל את המצווה, וזה מוסיף וזה מוסיף. ובעזרת ה', כשיש הכנסה טובה לוועד, אנו מביאים סכום כסף לחלקו לצנועים, כאשר היו נוהגים מזמן מורינו הרב זכר צדיק לברכה. וכבר נתקן עניין אלעססה (השגחה), והקונה מצווה יודע שהכסף הוא לעניים דווקא.

ארץ 'לקוטאית' היא ארצנו. ארץ המלקטת בניה, השבים אליה מכל קצוות תבל. ממאה ויותר ארצות, והדוברים למעלה משמונים שפות. עדה עדה והליכותיה, ארץ ארץ ומנהגיו, לא ראי זה כראי זה.
הצד השווה שבכולם - שמנהג אבותיהם בידיהם, והליכותיהם נר לרגלם. המטיפים למיזוג העדות, אינם יודעים מה גודל ההפסד והנזק ממיזוג שאינו אלא טשטוש ואיבוד אותם ערכים, מסורות ומנהגים נאים ומהודרים, שנוהגת כל עדה מזה כאלפיים שנות דור. אגרטל עם פרחים שונים בשלל גוונים וריחות, עדיף ונאה מאגרטל חד גוני אשר בו פרחים ממין אחד וצבע אחיד.
מטרתנו וייעודנו ל'איחוד' עדות, 'חיבור' שבטים זה לזה כנבואת יחזקאל: 'ואתה בן אדם קח לך עץ אחד ... וקרב אותם אחד אל אחד, והיו לאחדים בידיך' - קרב אותם אחד אל אחד, אך לא למזגם ולטשטשם. לכן יש לשמור על הייחוד בתוך האיחוד.

וכן המנהג פשוט שכל המוהלים מלים בחינם ורצים אחר זה. והרבה מהם נוסעים מעיר זו לעיר אחרת שאין שם מוהל בלתי שכר רק הוצאות הדרך. והמהדרים משלמים גם הוצאות הדרך מכיסם

'צריך להוסיף מחול על הקודש ולפרוש מעשיית מלאכה קודם שבת לפני בין השמשות דהיינו קודם השקיעה ולכן פשט המנהג עתה בכל קהילות ישראל ואין שיעור לתוספת זו מן התורה' -
אף שמבואר בשאלות ותשובות של ה'בית חדש' וכן ב'מגן אברהם', שמנהגם להקל על פי סברת רבנו תם, ועושים מלאכה לפעמים בערב שבת אחר השקיעה, עין שם.
וכן כתב בשאלות ותשובות של רבי יצחק בן אדרת, שנוהגים אצלם להקל לעשות מלאכה בערב שבת אחר השקיעה, ורק השרידים בעם מחמירים.
מכל מקום עתה פשט המנהג בכל תפוצות ישראל לפרוש מעשיית מלאכה בערב שבת קודם שקיעת החמה, ואת דעת רבנו תם קבלנו על עצמנו רק להחמיר ולא להקל ובפרט במוצאי שבת וים הכיפורים.

לא די לעסוק בתורה בהרהור הלב לבד - אלא באמירה בפיו, ומצורף עמה נעימה וניגון, כמו שאמרו 'כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זימרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים'. ...
אז כשתהיה באמירה בפה ובנעימה קדושה ...הרי היא כתובה על לב האדם ונתונה לו במתנה.

מה שנהגו התינוקות, לקרוא בשבתות העומר, פרקי אבות לפני האבות וגידוליהם. הלא דבר הוא. ויראה על פי מה שישנו בדברי רבותינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז' - שהבנים יצאו ערבים על אבותיהם במעמד הר סיני. וידוע שהערב יכול לומר ללווה, לפרוע חובו או למלטהו מהערבות. וידוע שכל העולם לא ינצלו מדין הערבות רק במצוות התוכחה, כמו שנמצא באותו המעשה, שהביאו הזוהר הקדוש בסדר טהרה, באותו שלא הוכיח את בני עירו. יעויין שם בדבריו. ועל כן נתייסד המנהג שיהיו קוראים התינוקות פרקי אבות לפני אביהם, שמניחים להם מוסרים ותוכחות שהינם כעין התראה להינצל מהערבות. והיה זה בין פסח לעצרת לפי שלא ניתנה תורה עד שיצאו ערבים עליהם. וזהו שקוראים לה 'אבות' על דרך 'תחת אבותיך יהיו בניך'.

שאלה: באחד שעקר דירתו, ממקום שנוהגים איסור בנפיחת הריאה, למקום שנוהגים היתר אם מותר לו לאכול בשר הנפיחה או לא? תשובה. עיין להר"ן בפרק 'מקום שנהגו', שכתב: 'נמצינו למדים שכל מנהג איסור שהוא במקום אחד כל שאינו מנהג בטעות אלא שהם החמירו על עצמם לעשות סייג או בדבר שהוא מחלוקת בין חכמי ישראל ונהגו כדברי האוסר - כל בני העיר חייבים בו מצד הדין, וכל היוצא מתוכה ודעתו לחזור חייב גם כן בו, עד שיעקור דירתו משם, שבכגון זה פקע ממנו. יעויין שם.
הרי מדבריו מוכח בפירוש לנדון שלנו שמותר לאכול בשר הנפיחה אם עוקר דירתו לגמרי. ...
ועיין להר"ן בתשובה סימן מ"ח שנראה מדבריו שבאמת אם קיבלו עליהם סברת הפוסק האוסר לא מועיל אם עוקר דירתו לגמרי משם. ויש להתיישב בזה כעת.

חכם אהרון הוא הזמין את חכם מישאל, להיות חזן. הוא אמר: אני לא יכול להיות חזן, אבל אם אתה תביא לי תלמידים, תוך כמה חודשים, אני אתן לך חזנים כאלה, שאתה תשמח מזה. טוב, חכם אהרון הזמין. היה אצלנו עוד יהודי אחד, יהודי חסיד, יהודי לב טוב, שהיה אוהב את התלמידים, היה מקרב את התלמידים, פנחס בן יעקב בוטרשווילי, אנחנו היינו קראנו לו כמו דוד, דוד פנחס, הוא היה קרוב של חכם רפאל, הוא היה אוהב את כל התלמידים. הוא אמר אני מוכן להביא אצלך את חכם מישאל, שתלמידים ילמדו, זה נמשך שלוש ארבע שנים, והיינו לומדים, כל יום היה לנו שיעור אצלו.
חכם רפאל, אחרי חודשיים שלוש, הוא התפלל בבית הכנסת וקרא קריאת התורה. קריאת התורה, אצלנו בקולאשי, כמעט רוב האנשים ידעו את זה, אבל מה שחכם רפאל הפליא את כולם, בלי שגיאה, בלי טעויות, מה שקרא פרשת 'תולדות', כל הציבור היה שמח, כולם פתחו את העיניים. למה חכם רפאל? אולי גם חכם יוסף? אולי בן שלי? בן שלו? כולם התעוררו. ...
אחרי כמה שבתות, כל הציבור שמחים, ברוך ה', זכינו להחזיר את העטרה של התלמידים שלנו. היו חזנים טובים. חוץ מזה, לא אשריהם לבד, 30 תלמידים, כולם למדו קריאת התורה לפי נוסח ירושלמי, שחכם מישאל לימוד אותנו. כולם היו משתדלים, כל השבוע היו מכינים וערב שבת היה בודק, ומי שידע היה שמחה לכל הציבור, לההורים גם כן, ולחכמים גם כן, הנה עוד תלמיד למד, עוד תלמיד למד.

כל אותן בני אדם, שהיו בשעת המילה, ששמותם כשם שנקרא בו הילד הנימול, מתכפרים עוונותיהם, כגון אם הילד נקרא שמו אברהם, כל אותן ששמם אברהם שהיו עומדים שם, מתכפרים עוונותיהם.
וזה טעם הנהוג בתוניס, שכל שהיו עומדים בשעת המילה, איש איש לוקח בידו בד של הדס (ממה שמחלקים בבית הנימול לברך עליו), ובצאתם החוצה איש איש בפוגשו את אחיו ממיודעיו, נתנו לו לברך עליו. וזה הנפגש שואלו: מה נקרא שמו של התינוק הנימול, ואחר שיגיד לו את שמו, אז מברך עליו, אשר הוא דבר תמוה, שמה לו לדעת מה נקרא שמו?! ומה עניין ידיעת שמו לברכת ההדס?! - אלא הוא הדבר שמבקש לדעת את שמו, כדי שאם יהיה שמו כשמו, אולי על ידי ברכת ההדס של מילת אותו תינוק, כאילו היה עומד שם בשעת המילה, ויתכפר לו עוונו. ... וכשהגדתי זה לאחד מחכמי המערב אמר אלי, אפשר שזה הטעם של מנהגם במערב, שכל אותם שהיו בבית המילה ושמותיהם כשם הילד הנימול, עושים סעודות למספרם, כל יום סעודה אחת בבית אחד מהם, והיינו לשמחת כפרת עוונותיהם.

עיקר התפילה היא הכוונה, ותפילה בלי כוונה היא כגוף בלי נשמה. ...
והנה כידוע לכל קהילה ישנו נוסח מיוחד, וניגון מסוים, וכשהסדר או הניגון משתנה, הכוונה נעלמת, והמתפלל מתבלבל, כי לא רק המילים מכוונים את הכוונה, אלא גם הלחן והצלילים, המוכרים המורגלים מאז, מדריכים אותה בדרך הנכונה.
שינוי הביטוי בחלוף הנגינה, מאבד את הכוונה, ולא עוד אלא שהמתפלל תועה ותוהה, ואינו יודע מה הם אומרים, ואיפה הם עומדים. ...מאבד את הכוונה ומאבד את חנו בעיני השומע והמתפלל.

דע כי עיר תהילה דבדו, יגן עליה א-לוהים, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, ואפילו מנהגים, שנראים לאדם, שהם ריקים - הם מיוסדים על אדני פז. וכל מנהג ומנהג יש לו יסוד מוסד.
...ורבנו תם פירש - שנולד שם בן, ועל שם, שהוולד נושע ונמלט ממעי אמו וכולי - נקט לשון ישועה, והיו רגילים לעשות סעודה. ועל זה נראה, לעניות דעתי, סמך למה שנהגו - מי שהיה חולה ונתרפא או שנמלט מאיזה צרה, שהיה שקוע בה - רגילים לעשות סעודה, משום שנושעו ונעשה להם נס.
ובפרט אם תהיה סעודה זו, מסובים בה, תלמידי-חכמים בעלי תורה, ושרים שירים של גדולתו ורוממותו יתעלה ויתברך.

בני אשכנז לשונם כמו בחוץ לארץ, וכה הליכתם ולמלבושיהם כמו שהורגלו בארצות מולדותיהם בדור הקודם, רק מעט מהדרים, פה מכבר, לובשים על דרך בני ספרד בשינויים שונים. הספרדים לובשים בגדים רחבים ועל ראשם כובע אדומה, ובסודר יצנפו את ראשם, והחשובים (החכמים) נושאים גם סודר יקר על צוואריהם, עוד באופנים שונים. בדרך כלל, העיר ציון לא תדמה לשארי כרכים וערי אירופה, אשר שם ישים כל אחד עיניו על זולתו בדרכיו, במעלליו, בענייניו, בתפארת מלבושיו. לא כן בני ציון, כי אין איש משים ליבו לכל אלה, וברחוב אחד תראה שפעת המון אנשים ממדינות שונות, וחליפות שמלות למו, אלו מעוטפים בשמלות לבנות ומכוסים צעיפים, ואלה במעילים שחורים, אלה בבגדים אדמדמים ואלה בירקרקים, מדינה ומדינה כהליכתה, כל איש ואיש כרצונו, באין מכלים דבר.

כל מי שמספיק שמן זית בערבי ימים טובים או שעווה, זוכה לנפשו, לעת מצוא יצאו לקראתו שלושה אבות, זכותם יגן עלינו אמן, להחזיק לו טובה, כמו שכתב הרדב"ז בספרו 'יומא טבא'. אפילו יושב בטל בעיר הקודש חברון, שכר למוד בידו. וזה רמז: 'קרית ארבע' - עוסק בתורה, כאילו קרא ושנה: תורה, משנה, הלכה, הגדה, כמו שכתב הרדב"ז זיכרונו לברכה שם, בשם שמעתי.

מכיוון שבחג השבועות ניתנה תורה שבכתב בהר סיני, והשורש אצלנו כי התורה שבכתב מתבארת היטב על ידי תורה שבעל פה, אשר קיבל משה רבינו, עליו השלום, מפי הגבורה, וזולתה לא היינו יודעים אמיתת שמירת המצוות. לכן אנו מקדימים לקרוא מסכת אבות באלו השבתות הקודמים לחג השבועות, לפי שבאה שלשלת הקבלה ומסורת תורה שבעל פה ומתחלת: 'משה 'קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע' וכן כל המקבלים אלו מאלו איש מפי איש, כי בבוא יום מתן תורה, כבר שיעבדנו עצמנו לשמוע בפירושה ובשמירתה אל מסורת קדמוננו, המקבלים מאלה אשר קדמום, עד משה רבינו, עליו השלום.

'סוף דבר הכל נשמע את הא-לוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.' – רוצה לומר: מי שיש לו יראת שמיים אז נוטל שכרו מושלם כאילו שמר כל מצוותיו יתברך, וזהו: 'ואת מצוותיו שמור'.
וחזר ופירש לך טעמו של דבר ששקולה יראת שמיים כשמירת כל המצוות, יען 'כי זה כל האדם', שלא נברא האדם אלא לבחור בטוב, ולמאוס בר, ולכבוש את יצרו להיות 'ירא א-לוהים וסר מרע', ומטעם זה ניתנה הבחירה ביד האדם, והכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. ...
נמשך לזה הכתוב: 'יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו' - רוצה לומר: מי שהוא ירא שמיים נקרא קדוש מטעם 'כי אין מחסור ליראיו' - רוצה לומר שעל ידי יראת שמיים נוטל שכרו מושלם כאילו קיים כל המצוות ולא חיסר אחת. ...
הכל עולה שהתורה והיראה שניהם שקולים, ומי שהוא ירא שמיים, יטול שכרו מושלם כאילו, שקיים כל התורה כולה. אשר על כן, אנו צריכים להספיד על הירא שמיים כהספדו של חכם. ...
ולכן אנו צריכים להספיד על פטירת כל אדם כשר וצדיק, ולמיחש בעי שמא סיבת פטירתו היא שלא יראה ברע אשר ימצא את עמו, חס ושלום, ועלינו להתעורר ולשוב בתשובה.

שמעתי על מה שנוהגים לומר: 'כשם שנכנס לברית כך יזכה להיכנס לתורה ולמצוות ולמעשים טובים' - ולמה לא מברכים לבר מצווה גם כן כך? וכן בשאר מצוות?
אלא, הכוונה שכמו שהנימול אי אפשר שהייתה לו פנייה בקיום מצוות המילה, כך יזכה לכשיגדל לקיים את המצוות לשמה - בלי שום פנייה אחרת כלל ועיקר.

מכל זה מבואר, שלא כמו שכתב הרדב"ז ז"ל בתשובתו הנזכרת לעיל: שכיוון שהגאונים ז"ל אסרו להדליק בשעווה אין לנו כח להתירו, ואחר המחילה רבתי, שכל זה אי אפשר לאומרו, שכיוון שנהגו טעם מפני שאינו נמשך אחר הפתילה, ועתה, עינינו הרואות שנמשך יפה-יפה, אלא שצריך למחט ראש הפתילה כדי שיהא דולק יפה, ודבר זה מצוי יותר בשעווה, מפני שהיא פתילה ארוכה, והולכת ודולקת ונשרפת ועושה פחם בראש השעוה. ועם כל זה לא חשו.
וכיוון שכבר נהגו ברוב תפוצות ישראל להדליק בשעווה, צריך אדרבה טעם למנהג, ומוכרחים אנו לומר, שלא יבוא לידי איסור דאורייתא, כיוון שאין צריך לפחם שבראש הפתילה.
אם כן, אין לגזור שמא ימחט, ואם באנו לגזור, יותר היה לנו לגזור בעשישיות, שמדליקים בשבעה פתילות ועושה פחם הרבה, בראשי הפתילות מתחיל השמן לטגן ועושה אבעבועות, ומלבד ריח שמן זית מטוגן שנכנס בנחיריים ובגרון ועושה רושם. עוד בה שיש לחוש יותר, שמא ימחט כמו שרגיל בחול. ועם כל זה אין שחש שזה מעלה או מוריד, וכיוון שיצא הדבר בהיתר, נראה שמותר להדליק בשבת מכל הטעמים האמורים. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כן יהי רצון.

כאשר כה ראינו עין בעין מנהג אבותינו הקדושים מדי דור דור, להגדיל תורה ולהאדירה, להאיר עיני ישראל בהלכה והעיון התלמודי. וכל דבריהם בספר נכתבים לזיכרון ולמשמרת. ואחרי שנות מספר יהיו לספר רשום לזכות את הרבים, להבין ולדעת את כל דבר סתום.
ובדרך אבותינו הקדושים הלכתי, ונשענתי על רחמיו ברוך הוא, להשיב שוחרי ודופקי דלתותיי יום יום, פעם בפה ופעם בכתב, ומהם הנחתי אצלי העתקתם למשמרת.

יש סגולה להיות כל אחד מצייר בדעתו צורת רבו על דרך: 'והיו עיניך רואות את מוריך', והוא מסוגל להבין מה שנתקשה.

'נקדמה פניו בתודה בזמירות נריע לו' - שם רמז למה שכתבתי בספרי בקטן מעשה אברהם חלק א' בסימן ב', שמן הדין חייב האדם להתוודות תחילה קודם שיתחיל הזמירות, כיוון שהתפילה במקום קורבן, וקודם הקרבת הקורבן צריך האדם להתוודות תחילה ואחר כך מקריב קורבנו.
ולכן מנהג יפה הם עושים בקהילת קודש בקור חולים יכון בצדק, שבכל יום ויום קודם זמירות מתוודים ואומרים ויעבור וממזמור ממעמקים ואחר כך מתחילים לומר זמירות, ומנהגם של ישראל תורה היא, כמו שהארכתי לפי מיעוט שכלי, קחנו משם.

וגם ישראל עצמם מאהבת חינם הם נותנים מתנות לאביונים, כל אחד לפי כוחו, ומטעם זה רבותינו ומנהיגי העיר ראו להסמיך מצווה זו של הלבשת תינוקות של בית רבן ותלמידי חכמים, לנס חנוכה, כמו שבפורים תקנו מתנות לאביונים, שכשם שהקב"ה מרחם עלינו ומצילנו, כן ראוי לכל בר ישראל שלא להיות כפוי טובה ולחמול על התלמידי חכמים והעניים. ...
וכן היה מנהג רבנים הקדמונים שהיו קובעים דרשה לכבוד חנוכה, הגם שלא היו עושים מצות הלבשה בחנוכה כאשר הרואה יראה בספרי הדרשנים כמה וכמה דרשות שחוברו לכבוד חנוכה, וכמדומה שגם בעירנו זאת כבר היה המנהג כן. ולהיות שחוברה לה מצות הלבשה עשו שתי דרשות אחת שחרית ואחת בין הערבים, אחת לכבוד חנוכה ואחת למצות הלבשה.

נוהגים לעשות בליל ראש חודש ניסן, סעודה מכובדת כאשר כל בני המשפחה נוכחים, ואחרי הסעודה מביאים קמח של חיטה ושעורה ודוחן, שנטחנו יחד ומגבלין אותם בשמן, וטועמים ממנו עם תמרים. ושאר מנהגים שעושים איזה משפחות, שלא להכניס אורחים וכיוצא בזה, אינו רק שיחת נשים זקנות.

מנהגנו שבלילי יום טוב של פסח, הראשונים והאחרונים, ובליל שבועות, וראש השנה, וליל כיפור, וסוכות ושמיני עצרת, מתחיל השליח ציבור להגביה קולו בתפילת לחש של ערבית, מתחילת העמידה: ברוך אתה ה' וכו' עד 'מקדש ישראל והזמנים', ובלילי ראש השנה עד 'ויום הזיכרון', ובליל כפור עד 'יום הכיפורים', ואחר כך אומר רצה וכו' בלחש, וכפי הנראה תקנה קדומה היא. ולאחרונה יצא איזה מערער על מנהג זה כאילו המנהג הזה לא כפי ההלכה, וכבר רבני וגאוני הדור דחו דבריו מיסודם, ויצאו בכרוז בלהקת כמה רבנים שהמנהג שלנו יסודתו בהררי קודש, וכל המשנה ידו על התחתונה.

רבים אוחזים בחוזקה בכל מיני הידורים ומצוות, אשר מעשה הצדקה עדיף על פניהם עשרת מונים. ישנם המנגנים בנחת 'שלום עליכם', בעוד בטנם של האורחים הרעבים מקרקרת.
ובכן, יש ללמוד, לשקול ולבחון תמיד: מה הקב"ה רוצה מאיתנו? - ולפעמים יתברר, כי רצון ה' דווקא להיטיב עם בריותיו בשעה זו - ולא להדר בהידורי הידורים, שאינם מחויבים ואינם ראויים בשעה זו.

'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל' - למה אין מברכים על האתרוג וארבעת מיניו כי אם דווקא 'על נטילת לולב'? - ולי נראה לומר כי בכולם יש ספק במינם ... אבל מין הלולב פשוט לכל העולם, ואין שום צד ספק בו ... לכן מברכין על הודאי ומכונים לצאת ידי הכל ... ועיין תשובת הרשב"א ששאל למה אין מברכין בלשון הפסוק 'כפות תמרים'? ... ומצאתי לאחד חכם אשכנזי, שנתן טעם שהוא משום שלשון 'כפות תמרים' הרי במשמע שם דברים אחרים ... לכך תקנו בפירוש לומר 'לולב' ... להוציא מדעת הקראים שהולכים אחרי פשט הכתוב. וכן בברכת תפילין אינם מזכירים לשון הכתוב 'טוטפות' אלא 'תפילין' ... וכן בשופר לא מברכים כלשון הפסוק 'קול תרועה'.

העדה המרוקאית יש לה, ברוך ה', הרבה ממה להתפאר מהכנסת אורחים מהמימונה, שכל הבתים פתוחים לכל דכפין. ואני מקווה, שכל העדות בישראל ילמדו אחד מהשני את המנהגים הטובים של כל עדה ועדה, ויתחזקו באהבת הזולת, ולעזור איש לרעהו ולקיים את הכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך'.

'בחריש ובקציר תשבות' - רבותינו למדו מכאן מוסר, שהאדם אסור לו לדבר לשון הרע ודברים בטלים, וגם בדברים המותרים - שיקצר בהם ולא להאריך בהם. ולכן בדברים האסורים כתוב: 'בחריש' - מלשון 'ואתם תחרישון', ובדברים המותרים כתוב: 'ובקציר'. ולכן אמרו רבותינו: 'בחריש ובקציר תשבות'.

אם קהל תימנים או אשכנזים רוצים להחליף מבטא שלהם, ולהתפלל במבטא ספרדי על פי הדקדוק, אם יש איסור בדבר, ואם יש חשש בשינוי הנוסחאות משום אל תסיג גבול עולם? או לא? ...
בעניין הנוסחאות והמנהגים להוסיף או לגרוע, להקדים או לאחר כל אחד יחזיק במנהגו ובנוסחתו. כשמתפללים קהל שלם תימנים או אשכנזים, או תימנים וספרדים יחד, נגררים אחר הרוב. אכן בעניין המבטא והדקדוק, מי ייתן והיה, שכולם ידברו בשפה צחה וברורה, ולא בלעגי שפה, ונעבוד ה' שכם אחד, בשפה אחת במבטא הספרדי, בלשון הקודש צחה, שאין כמוה, והיא מעין עולם הבא.

כמו שקראו לשבת בינתיים 'שבת תשובה', ללמד דעת לאדם, שאף על פי שיום הכיפורים מכפר על כל העוונות, לא די בלא שמירת שבת כהלכתו. ומתוך זה יתנו לב, לשוב ולשמור שבת זה כהלכתו, כדי שיתכפר להם ביום הכיפורים. כך קראו לשבת הזה: 'שבת הגדול' - להורות שאף על פי שימי הפסח הם ימי הטהרה והתשובה, לא די בלא שמירת שבת כהלכתו, ומתוך כך יתנו לב לשוב ולשמור השבת כהלכתו, שעל ידו יבואו לטהרה ותשובה בימי הפסח. וכמו שנקרא יום הכיפורים 'הצום הגדול' - שהוא רב המעלה, שמתכפרים בו כל העוונות, כך נקרא השבת הזה 'שבת הגדול' - שהוא גדול המעלה, שעל ידו באים לטהרה ותשובה בימי הפסח.

'נוהגים להניח פתיתי חמץ, במקום שימצאם הבודק' - ונראה שנהגו מנהג קדוש זה על פי האר"י, זכר צדיק לברכה, אף על פי שכבר ניקו את הבית. לרמוז שעיקר ביעור החמץ הוא היצר הרע. כי 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. כי האדם שמחזיק עצמו שתיקן הכל, בוודאי לא התחיל לעבוד.
וזה הוא הרמז הרומז בפרשת פרה אדומה: 'אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול' - שמי שסובר שאין בו מום, בוודאי לא עלה עליו עול, וכמו שכתב הרב 'חובת הלבבות', שאם אמרתי בלבבי לא הייתי חוטא, בוודאי הוא חוטא ביותר, כי הגאווה היא עוון גדול. ולזה נוהגים להניח פתיתי חמץ.
אם בעל הבית רוצה, יעמיד מבני ביתו אצלו, בשעה שמברך על ביעור חמץ, ויתפזרו בני הבית, ויבדוק כל אחד במקומו, על סמך הברכה שבירך בעל הבית. לרמוז שצריך להשפיע לכל אנשי ביתו, קדושה וטהרה, וכל גדול צריך להשפיע על קטנים ממנו.

יקר תפארת וגדולה, המגיע לאדם שהגיע לאור י"ד, שבכלל מעלותיו הוא שזוכה להשראת שכינה בתוך גופו. וזה וודאי אינו דבר קטן הוא, שהיא עוזרת לו לקיים כל מצוות הכתובות בתורה, כי הנשמה שבקרבו, היא רודפת אחר עסק התורה וקיום המצוות. כמו שתיקנו לנו בנוסח הא-לוהי נצור: 'פתח לבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי' - תלה לימוד התורה בלב ורדיפת המצוות בנפש, לרמוז שעל היותם רוחניים, מרגישים בהשראת שכינה שבקרבם וחפצים לפעולה טובה.

בליל שבת קודש מתפללים הרבה מנינים, ורק מניין הראשון אומרים: 'מזמור לדוד' ו'לכה דודי', ושאר מניינים סומכים על מניין הראשון, ומתחילים רק מ'ברכו' או שקוראים זה בלחש בעוד שמניין ראשון מתפללים. ולא זה הדרך הטובה, צריכים כל מניין לבד להגיד בקול ובנגינה של שבת כי הם דברים העומדים ברומו של עולם ואסור לזלזל בהם, וכל שכן אם לא יאמרו אותם בכלל, שאין מי שיפטור אותם. כי כל מה שתקנו חכמינו זכרונם לברכה אין לגרוע ממנו ואין להוסיף עליו, כולם סודות עליונים.

זהו הטעם שקוראים רות בשבועות, שהוא מתן תורה, שהרי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהטעם שנקראת 'רות' - שריוותה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות. וזה נראה מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שבא מלאך וחסם פיו של נבוכדנצר, שהיה מגנה לשירות של דוד המלך, עליו השלום, שאלמלא כן, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. שאם היינו אומרים שירה, כמו כן, לא הייתה השכינה בגלות, ואנו גרמנו שנשתייר נבוכדנצר מחילו של סנחריב לחרב בית המקדש.

ידוע המנהג, מנהג ישראל תורה, הוא שנוהגים לומר 'תיקוני הזוהר' כל חודש אלול עד יום הכיפורים. ספר 'תיקוני הזוהר' מחולק בדיוק לארבעים יום, אבל הבעיה היא ההקדמה שהיא מאוד ארוכה. אז יש שמספיקים אותה בערב ראש חודש, אבל בדרך כלל אי אפשר להספיק אותה גם אם לומדים כל ערב ראש חודש. לכן מתחילים ללמוד מט"ו באב עד יום הכיפורים, ובזה יש רמז למה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב הכיפורים' - הכוונה היא: מה הם ימים טובים לישראל? - כשישראל לומדים 'תיקוני הזוהר' - עושים טובה לכל ישראל. עושים את הימים טובים, ממתקים את הדין. ... 'לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים' - שבט"ו באב מתחילים 'תיקוני הזוהר' וההקדמה, וביום הכיפורים צריכים לסיים.

והנה יש לחקור, במה שמוסכם עלינו: 'המבזבז, אל יבזבז יותר מחומש', ואם כן בשלוחים הסובבים אל ערי חוץ לארץ, לקבץ על הגבאות משום ישוב ארץ ישראל, אם רשאים לתן המתנדבים בעם יותר מחומש או ולא. ומסתבר שיכולים לתן. ... ומעשה ברבי ביהושע בן חנניה, שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים, הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: 'מי נתן למשיסה יעקב, וישראל לבוזזים'. ענה אותו תינוק ואמר: 'הלא ה' זו חטאנו לו'. העבודה, איני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים. וכתבו התוספות, שאף על גב, שאין פודם השבויים יותר מכדי דמיהם, כאשר יש סכנה - שונה. גם כן משום שמופלג בחכמה היה. יעויין שם. וגם כאן שני טעמים ישנם: סכנת הגויים החטאים בנפשותם, ותלמוד תורה, היושבים בה מופלגים בחכמה, 'כי מציון תצא תורה'. ונוסף על זה ישוב ארץ ישראל, שוודאי אין לומר: 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש'. ואל זה אביט, מה שכתוב בפרשת ראה: 'כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' א-לוהיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו'. והוא אומרו: 'כי יהיה בך אביון' - כלומר, עניי עירך, וזהו: 'באחד שעריך'. ויש גם כן 'בארצך אשר ה' א-לוהיך נותן לך' - כלומר לצורך קיום ישוב ארץ הקדושה, שהשלוחים יוצאים תדיר, 'לא תאמץ ולא תקפוץ מאחיך האביון' - כלומר מסיבת אחיך האביון האמור לעיל, שהוא עניי עירך שקודמים. 'כי פתוח תפתח'. ולא רק זה, אלא 'והעבט תעביטנו די מחסורו'. ולא אמרו בזה: 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש'.

יום אחד עמדתי ברחוב רייכמן, בשכונת 'בית ישראל', כשבידי תרנגולת לשחיטה. הייתי לופת בשתי ידי את העוף, ובודק אותו. סכין השחיטה מוחזקת בפי, כרגיל אצל השוחטים והבודקים, ואני מתכונן לתפוס אותה בידי, ולברך כדי לשחוט. פתאום ניגש אלי רבינו יהודה צדקה, זכותו לחיי העולם הבא, בצעדים מהירים, כנראה ירד ממכונית בחיפזון, כשראה שאני עומד לשחוט, באומרו אלי: תברך בקול, שאוכל לענות אחריך, כי זה זמן רב לא שמעתי ברכה על השחיטה.
התרגשתי למראה רבינו, ולמשמע בקשתו. עניתי: בוודאי אברך בקול, ואני מזמין את מר לברך על כיסוי הדם. הברכה היא שלך. אמר לי. אבל אני עמדתי על זכותי לכבד אותו במצווה זו - ולא סירב כלל. לאחר השחיטה ובדיקת הסכין, כבקשתו, ובדיקת הסימנים, נטל עפר ובירך בהתלהבות עצומה: 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על כיסוי הדם בעפר'. כשהתחיל ברכתו התלהב מאוד, התנועע בכל גופו, מימי לא ראיתי התלהבות כזו בברכה האמורה, ואחרי קיום המצווה קרא בגיל וחדווה: תזכו למצוות, והרעיף בחום ברכות רבות על ראשי.

ביום פטירת רחל אמנו, שכדי לקבל ממנה ברכה או סייעתא דשמיא, יש להתחבר למידותיה הטובות. שהרי מצאנו, הרבה פונים לרבנים ולצדיקים, ולא כולם נושעים באותה צורה מברכותיו של הצדיק, יש שהברכה חלה מידית, יש לאחר זמן ויש כאלה שהתפילה והברכה לא מסייעתם, במה תלוי הדבר?
התשובה לכך מצויה בתורה: 'ויאמר פרעה לכל מצרים: לכו אל יוסף, אשר יאמר לכם תעשו', ומביא רש"י שיוסף ציווה את המצריים למול את עצמם, והסיבה משום שיוסף ראה שהם צריכים להתברך ולהיוושע בזכותו, ומאחר שיוסף היה מתוקן במידת היסוד, היו צריכים המצריים, בשביל להתברך ממנו, להיות קרובים אליו במידה זו, ולו במקצת מן המקצת, ולכן ציווה עליהם למול, שרק אז תחול עליהם הברכה ... והוא הדין לבוא להשתטח או להתברך אצל הצדיק, צריך לדעת שאם לא יתחבר למידותיו הטובות של הצדיק, ספק רב אם יושפע מברכותיו. וזה החילוק בין מי שנושע מהברכה למי שלא נושע, שזה דיבק עצמו במידותיו של הצדיק וזה לא.

כי כן דרכי מעולם, שלא לסמוך על דבר היוצא מתחת ידי, בעוד לחלוחית הדיו קיימת, שאגב התלהבות הקולמוס הוא נראה לעיני בעליו כי הוא מלא חכמה ודעת. ולכן אנוכי מניחו להתייבש יום או יומיים, ואז אחזור אלי פעם ופעמיים, ובאם אראה שלא נשתנה טעמו אז אסכים להעלותו על ספר, ומי שלא יעשה כן הוא דומה בעיני לשולה דגים מן הים, שכל עוד שצחצחות הים עליהם יופיע, ישמח עין רואיהם, אכן משעה שעבר עליהם זמן מה, ולא עלה סירחונם, אז יהיה בטוח שגם חוכמתו, מעולם לא תהיה מסרחת, כי לו לעולם תהיה זורחת, וכולם יכירוה כי היא משמחת א-לוהים אנשים.

'ולכל היד החזקה, ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה לעיני כל ישראל' -
היינו: שהחזיק משה ידו על יד הקב"ה, חס וחלילה, ושבר אותם שני טפחים מן הלוחות, מה שהיו בידיו של הקב"ה, וחטף טפח אחד מהם ונעשו בידו חמישה טפחים, ועל ידי זה זכו גם לספר בראשית, ולא נגנז מהם כמו ספר ראשון שהוא תורת האצילות.
ולכך מנהג ישראל תורה הוא שבשמיני עצרת עושים שמחת תורה, ומיד כשגמרו התורה מתחילים בספר בראשית בלי הפסק בינתיים לרמוז לעניין זה. ולכך אנו עושים שמחה גדולה על זכיית ספר בראשית, ודבר בעתו מה טוב, והכול עולה בקנה אחד.

למה היה עוסק בשירות ותשבחות בלילות יותר משאר דברי תורה? - לפי שהלילה הוא פנוי לאדם, וימצא דעתו מיושבת, ויוכל להתבונן בנפלאות הבורא. אשריו לאדם המתעסק בספר תהילים, לפי שספר תהילים פתוח, להשיג הבורא מתוך נפלאותיו וגבורותיו ומעשיו הרמים, וכל דבריו יראת שמים ואהבתו יראת הרוממות והאהבה האמיתית. וכל העוסק בו בדעת מיושבת, ומתבונן בדבריו הנעימים, ונותן ליבו להבין עומק ענייניו, אין לך ירא שמים יותר מזה. אין לך אוהב את ה' יותר ממנו. אין לך ישר ותמים כמותו. אין לך חסיד כמותו. וזה אחינו הנאסף היה יושב בחנות לעסוק במשא ומתן, ולא היה פוסק מלומר פסוקו תהילים, אי אפשר שלא למד ממנו, הרבה יראת שמים ואהבת המקום. אי אפשר שלא למד הרבה מוסרים ודרך ארץ. אי אפשר שלא קנה בלימודו בו מדת הענווה, ונתקעה בליבו מידת הביטחון. כמה היה זוכה מדי יום יום, ומדי חודש וחודש, ומדי שנה ושנה, כל ימיו היה יגע בו.

שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות תשעה באב: 'וכן גזרו על עטרות חתנים, שלא להניח כלל, ולא יניח החתן שום כליל' - עיין בספר 'טורי זהב', שהוכיח שמה שמכסים הכלה בהינומה של משי, ויש שם חוטי כסף או זהב, עוברים על איסור. ... ולי ההדיוט נראה, שאין שום ראיה משם, ששם 'חופת חתנים' אמר, ומצאנו שחתן חמור מכלה, בשאר עטרות שאינם של כסף, אלא של גדיל, שהחתן אסור בהם והכלה מותרת, ואם כן אין ראיה מחופת חתנים להינומה שנותנים בראש הכלה.

'יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם' - יש לדקדק למה רק מעט מים? - ויש לפרש בדרך רמז על ימי התשובה, שהם מראש חודש אלול עד הושענא רבה, שהם חשבון נ"א: 'אין נא אלא לשון בקשה', וכתבו חכמי המוסר כי בימים הללו אף התלמיד חכם שהוא עוסק בשאר ימי השנה בעניינים עמוקים בש"ס ופוסקים, ילמוד בימים האלו במשניות ותהילים וכדומה.
וזהו: 'יוקח נא' - דהיינו מראש חודש עד הושענא רבה 'מעט מים' - אין מים אלא תורה, וכמו שאמרו חז"ל שילמוד בתורה, בדברים שהם קלים ומועטים כמו משניות, ולא בדברים חמורים בש"ס ובפוסקים. 'ורחצו רגליכם' - הוא רומז לתשובה, שירחץ וינקה עצנו מהעניינים והאיסורים שהיה רגיל בהם בשאר ימות השנה, 'והישענו תחת העץ' - הוא רומז לצדקה, וזהו 'והשענו' - שתעשו משענת וסעד תחת העץ, אין עץ אלא תורה, שכתוב 'עץ חיים היא למחזיקים בה' - להתלמידי חכמים.

'אמרי האזינה ה', בינה הגיגי' - 'אמרי' אותיות 'מאיר' - לרמוז מה שידוע שבעת צרה מזכירים זכות התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס ותפילתם נענית, וזהו: 'אמרי' - אותיות 'מאיר', שבזכותו 'האזינה ה' בינה הגיגי', וזהו הכתוב שם: 'יהיו לרצון אמרי פי' - בזכות 'אמרי' הוא 'מאיר'.

עם היעלמות הקהילות הספרדיות בבלקן, במיוחד ביוון וביוגוסלביה, לא רק המסורות שמוצאן בספרד, אשר נשמרו בקהילות אלו, הגיעו אל קיצן, אלא גם היהודית-ספרדית, שפת-הלדינו, אשר בה דיברו במרבית הקהילות האלו, ואותה הגו בתפילותיהם. לקהילות אלו, במיוחד סלוניקי, מונסטיר וסרייבו, היו ארגונים משותפים, ומוסדות חינוך אשר חינכו בהם על פי השיטה היהודית הספרדית העתיקה. טורקיה היא המדינה היחידה בה מסורות אלו עודן שורדות לעת עתה.

הביאו לי כרס ותחוב בו מחט, ויש בו סרכה, והייתי רוצה להטריפו, אכן יען שהיה של יהודי, ויהיה לו הפסד גדול, שלחתי אותו אצל רבי בער דב, והתיר אותו, ולא ידעתי טעמו.

מורי אבי, עליו השלום, רצה ליישב מנהג האשכנזים לעמוד בעשרת הדברות, והוא מהפסוק: 'ויעמוד כל העם בברית' ועוד פסוקים אחרים. ויש למצוא סמך לזה מהתורה ומהנביאים והכתובים.
ידוע במעמד הר סיני עמדו כמה שנאמר: 'ויעמוד העם מרחוק', 'ויעמדו מרחוק'. וכאשר יאשיהו חידש את הברית כתוב: 'ויעמוד כל העם בברית'. ובתהלים: 'זכר לעולם בריתו, דבר צווה לאלף דור, אשר כרת את אברהם, ושבועתו לישחק, ויעמידה ליעקב לחוק, לישראל ברית עולם'. ואם כן העומד בפרשיות, שעניינם ברית, כוונתו לקבלת הברית ותו לא.

הטעם למה בראש השנה אם חל בשבת אין תוקעים, והרי אינה מלאכה. אבל ידוע כי התקיעה לערבב השטן, שחושב זמן הגאולה בא, כי בביאת המשיח כתוב: 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול'. ועוד טעם שני ... כי בשבת השטן והגדודים שלו נשלחים לתהום רבה, ושם בחושך ידמו, והכל מודים בשבת ניתנה התורה לישראל. ולזה אין תוקעים בראש השנה אם חל בשבת, לפי שהשטן והגדודים שלו נשלחים לתהום רבה, ולא יש קטרוג על ישראל בשבת, לזה אין תוקעים בראש השנה בשבת.

כשבא להתפלל על קבר הצדיק, המנהג להניח אבן על המצבה, לסימן שהנפש תרד ותשב עליה, ויזהר שהולך משם לסלקה, לסימן שהנפש תחזור ותשוב למקומה, ואחר-כך ילך המתפלל. ... לעולם יזהר אצל כל מצבה של צדיק, ללמוד תורה לכבודו, ואחר-כך יבקש בקשתו.

קבלה היא בידינו: שהעומד ממיטתו בעלות השחר או קודם אליו מעט, ואינו ישן כל היום וכל הלילה שלאחריו, אלא אוכל כדי שביעה, ומקיים 'זה אלי' - נוטריקון: זה השולחן אשר לפני ה', ויושב ועוסק בתורה ובמצוות עד שיעלה עמוד השחר, ניצול מכרת אחד.

גדר התמימות שלא להתחכם ולשנות שום מנהג, אשר הוא משנים קדמונים מימות, כי מנהג ישראל תורה ממדבר קדמות. אף אם הוא דבר תמוה תהיו מקיימים אותו כולכם מתאימות. ועל זה אמר: 'ואל תיטוש תורת אמך' - עשו תעשו בששון. גם נאמר: 'צאי לך בעקבי הצאן' ואמרו: 'מנהג עוקר הלכה סדורה וערוכה'. והביטו וראו מה שכתוב הגמרא בהוריות: שהיו בימי הקדמונים מנהגים תמוהים, זה מזה משונים, ואף על פי כן חששו להם הראשונים, ואמרו חכמי המוסר כי זה תחילת אפיקורסות ומינות, הוא המשנה מנהגי הישנות, וכל המשנה ידו על התחתונות.

מנהגנו לקרות ספר משלי בכל שנה ושנה במוצאי חג הפסח, ואמרתי בלבי אולי יזדמן ספרי זה ביד התלמידים וקורים בו, ויהיה לי למזכרת בפי התלמידים הקורים בו.

וראיתי לסיים פרשה זו בעניין הזה הנעלה והעצום, והוא היות תפילין של יד בקלף אחד, ותפילין של ראש ארבעה קלפים, ושין של ארבעה ראשים, ושין של שלושה וכו'.
דע עתה המעיין כי אלו מן הסודות הכמוסים. אבל אנו נאמר ראשי פרקים: דע כי תפילין של יד נעשו על קלף אחד כדי שיתעורר האדם ויעשה שימוש אותו הרוח הנפשי לדרישת השלמות, כי התורה כבר יחסה הכבוד ללב, כי הוא ראשית השלמות שנאמר 'וידעת בלבבך' - לב חכם בימינו. ואף על פי ששימושו גם בשכל במקצת הדברים, הרי הלב הוא מקום השלמות לכך נעשו על קלף אחד. ותפילין של ראש על ארבעה, כנגד הכוחות אשר בראש אשר מקומן המוח. כי תפילין של ראש הוא הוראה לשלמות ארבעת הכוחות אשר במוח, והן המתבונן, והמדמה, והזוכר, והמתרשם, וכל אחד יש לה תא במוח, והבן זה. ונעשית של ארבעה ראשים, ושין של שלושה ראשים, להורות על שבעה כוכבי הלכת, והם שלושה לשמאל השמש ושלושה לימין השמש, והיא באמצעו.

נהגו קדמונינו ואנו אחריהם, שאין מוכרים המברכים וכל מצוות של בית הכנסת, אלא בשמן למאור ולא במעות והזכרת דמים. ...
וכתב רבי משה קורדוברו, זיכרונו לברכה: ששמן למאור כאשר תקבל מתפארת שהוא המאור הגדול שממנו מאירה השכינה שהיא שם ב"ן, סוד בית כנסת, עד כאן לשונו. ולרמז זה נהגו שלא למכור אלא בשמן לבית כנסת. והאיש הירא והחרד במעשיו לשם שמיים, יאחוז דרך מנהג הקדמונים, ולא יקל במנהגותיהם, כי שיחתם תלמוד וכוונתם רצויה, ומקיימים מאמר הכתוב במשלי: 'בכל דרכיך דעהו'.
לא כמו שפשתה המספחת ברבים משליחי ציבור, המתחכמים בעיניהם ובפני המון העם. שאם ימצא איזה ספר מדבר כפי מנהגם, איזה קולא או חומרא, שלא כפי מנהג אבותינו הקדמונים, תולה כדים ריקים באבותיו, שלא הבינו בדברי חכמינו זיכרונם לברכה וטועים היו.
לכן הירא את דרכי ה' ואת דברי החכמים, היודעים בחוכמת התורה וסודותיה ורמזיה, יחוש לעצמו, ואל יקל בדבריהם, כי הם נכונים למשכילים ולשומרי המצוות. ואין להאריך בדברים אלו.

'והיה הדם לכם לאות על הבתים, אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עלכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית, בהכותי בארץ מצרים' - לא די כל זה, אלא שגם אחרי כן, ייתן מדמו על הפתח, לעיני כל עובר. והיה מדי עוברו המצרי פתח הבית, יראה את הדם ויאמר: מה הדם הזה על פתח הישראלי? - וידע כי עשו זה להכעיס. ויתכן שהמצרי לא יכנס בתוך בתי ישראל לעשות בהם נקמה?! -
וזה אומרו: 'והיה הדם לכם לאות' - שאני יחיד ומיוחד בעולמי, כיוון שעשיתי נקמה באלוהיהם לעיניהם. ועוד גם זאת שאני לא אתן המשחית, שהם המצריים, לבוא אל בתיכם לנגוף, אף על פי שעיניהם רואות כל הכעסות האלו. הרי נראה מכל האמור שעל ידי יציאת מצרים נודעת א-לוהותו, יתברך שמו. וזהו מה שקראו אותו ליום שבת שלפני הפסח 'שבת הגדול' - שהייתה גדולתו יותר משאר שבתות, שמלבד גדולתו שהוא שבת קודש, שעל ידי שמירת השבת נודע א-לוהותו יתברך שמו, נוסף גם הוא גדולתו משום החג הקדוש שיהא אחר כך, שעל ידי יציאת מצריים נודע גם כן גדולתו יתברך שמו, שהוא גדול ומהולל מאוד.

כתב הרשב"ץ ...וזה לשונו: 'מנהג ארצות הישמעאלים הוא שהשליח ציבור פטור מן המס, ואף על פי שבארצות אדום הם מחייבים אותו לפי ממונו, אין ללמוד ממנהג אומה אחת לאומה אחרת כו' ...
כיוון שפשט המנהג לפטור שליח ציבור, הדין נותן לפוטרם כמנהג, שהרי אמרו בירושלמי 'כל הלכה שהיא רופפת בידך, ראה איך הציבור נוהג, ונהוג כמותן' ואפילו היה הדין הזה שלא כהלכה, כבר אמרו בירושלמי שם 'מנהג מבטל הלכה'...
עלה בידינו, שבני החכמים, והסופרים ובניהם פטורים ועטירי מכל מיני מיסים וארנוניות ויעשו כמנהג.

אם יצויר לדעת, שמנהג כל העיר כן, שמנהג אבותיהם בידיהם, זה ודאי שגדול כוח המנהג, כמו שכתב מורינו הרב יוסף קולון, בשורש ט' - שאין לנו לשנות המנהגים, ואפילו מנהג שהוא נגד התורה, וגדולה מזו כתב ...שאפילו אם יבוא אליהו זכור לטוב לבטל את המנהג אין שומעים לו, יעויין שם.
ומה שגם שאולי הראשונים כמלאכים, נתגלה להם מפי סופרים וספרים, אשר לא זכינו לאורם... וכל שכן בנידון שלנו, שהספק הוא רק בפסוקי דזמרא, שקיים לנו שאין מוחין בידם.

אף על פי, שעד כה, לא נהגו לרשום לנישואין בימי בין המצרים, גם לספרדים ועדות המזרח, צוויתי שמכאן ולהבא ינהגו להקל כאמור. ...
ושמעתי שיש טוענים על דברי, שמאחר שהרבנים הראשיים לת"א-יפו, שקדמוני הניחו המנהג להחמיר, אין לשנות המנהג. ואין זה דבר, שמקום הניחו לי להתגדר בו. ומכל שכן שידוע שהרבנים הראשיים הספרדים שקדמוני היו כפופי כפופים לעמיתיהם הרבנים הראשיים האשכנזים ...
והם היו ממונים ושולטים על הרבנים רושמי הנישואין, והנהיגו הכל כמנהג בני אשכנז, ולמען השלום שתקו, שרים עצרו במילים וכף ישימו לפיהם. והדברים מפורסמים בבירור גמור.
ובמקרה כזה ודאי שלא נחשב מנהג. ...אבל אנחנו שלא כפופים, תהילה לאל יתברך, על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה, להורות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו.

הרב או הכהן, אם ישנו, פותח בנשיד, ובסיומו מוזגים כוס ערק, ומוסרים לרב בעמידת כולם, ואוחזים זה בכתפו של זה - שרשרת של ידיים עד לכוסו של הרב המסיים את השיר ב'אנא ה' הושיעה נא' שלוש פעמים. והטעם שנהגו לאומרו שלוש פעמים כי ג' פעמים 'אנא' - בגימטרייה יוסף,
וכשנפגש יוסף עם אחיו נאמר: 'וישתו וישכרו עמו' - ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: כל שכרות שבמקרא עושה רושם רע, חוץ מזו. לפיכך אנו אומרים: תהיה לנו שתיית יין זו כשתיית יוסף ואחיו, שאינו עושה רושם רע. ללמדך, שכל מה שנהגו אבותינו הקדושים יש לו סמך מדברי חכמינו.

אחד הדברים שנחרטו עמוק בזיכרוני ושאין נותנים לי לשכחם עולמית, הוא ספר תורה הקדמון והעתיק בתכלית הידוע בשם 'ספר תיסלית', שראיתיו באחד הכפרים הנדחים ביותר של מרוקו. ממראה קדושתו הרגשתי כי הספר קדמון בתכלית הוא, עד שאפילו מראהו הפנימי של ספרי מהר"י אבוהב, זיכרונו לברכה, אשר נחשב לאחד העתיקים בספרי תורה, והנמצא בצפת, אינו לעומתו אלא כבחור צעיר לפני זקן מופלג. ואף על פי שגם בדמשק, וכפרי תוניסיה, וביחוד האל-גריבה של העיר ג'רבה וכפר אל-כאף, ראיתי והסתכלתי בספרים עתיקים ביותר. בכל אופן, שום ספר לא עשה עלי רושם עמוק כספר תיסלית, הקדוש והעתיק ביותר הזה. יש מהיהודים אנשי הכפר שאמרו לי כי ספר תיסלית הוא בן למעלה מאלף שנים ... יש אומרים שהביאוהו הגולים הראשונים מחורבן הבית.

היה השמש דואג להכין נר גדול בשביל ערב כיפור. והיה קונה שעווה של דבש, והיה תולה חוט במתקן, אשר עושה לצורך זה, וזה היה משמש פתיליה של נר הגדול. היה ממיס את השעוה בסיר, והיה מתקן כזה אשר היה כמו משפך, והיה יוצק על חוט הזה עד שנהיה עבה, וכך היה מכין את זה ליום כיפור כשהיה גומר להכין אז היה מוביל אותו, לבית של משה גבאי עד ערב כיפור.
בערב כיפור היה השמש מכין את עור של המלקות. ועור הזה היה תפור משלושה מיני עורות: חלק אחד היה עור של חמור וחלק השני היה של שור וחלק השלישי היה של סוס, וככה היו שלושתם תפורים והוא היה תפור כמו בצורת זין גדולה. לפני טבילה היו הולכים ומתפללים מנחה, ואחר כך היו הולכים אצל שמש והיה מפשיט להם את הגב העליון, והיה מקריא להם את הפסוק: וידוי, חרטה, וכפרה. והיה מכה על הגב מאותו עור, והיה סופר דרך פסוק שבתורה: 'והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו', שלוש פעמים, והיה יוצא מספר שלושים ותשע. ואחר כך היו הולכים טובלים במים בנהר.

והנה בארצנו (ארץ ישראל), עד כמה שידוע המנהג הוא - שמי שנותן ספר תורה לבית הכנסת, וברצונו שזה ישאר שלו, הוא מקבל כתב מגבאי בית הכנסת על זה.
ואם כן בנידון שלנו: שלא לקח כתב זה - הוא שגרם ההפסד לעצמו. אמנם יש לציין כי קשה לקבוע את המנהג בכל מקום ומקום, לאור קיבוץ הגלויות שבארצנו, שכל אחד ואחד בא עם מנהגו המיוחד.

נוהגים שלא לומר נפילת אפיים בי"ד אייר מפני שהוא פסח שני, שכן המנהג בסאלוניקי אך ביום ט"ו אייר המנהג חלוק: יש אומרים בו נפילת אפיים ויש שאין אומרים בו. ...
ואנוכי העבד תם, נראה לעניות דעתי, ט"ו אייר אינו נכלל בכלל ספק שלא לומר בו נפילת אפיים, ובוודאי מה שבעיר סאלוניקי, יש שאינם אומרים בו נפילת אפיים, לעניות דעתי, איני רואה להם על מה שיסמוכו, וזה נמשך להם משאר עם הארץ, שהם אינם רוצים לומר ווידויים ותחנונים אבל ליראי שמיים והתלמידי חכמים לא יכנסו בספק זה, שלא לומר בו נפילת אפיים.

מה שהביא ראיה מדברי מהרש"א - אין ראיה, שאף שבתפילה מותר לרנן ולשמוח, אף בזמן הגלות, אבל לשנות נגינת הכתובים, לעשותן כמין זמר אחר - אסור, שנראה כמשמש בדברים הנאמרים ברוח הקודש לשיר בהם בקול נעים, שרוצה ומתאווה ככינור הזה, שמהפכים אותו לכמה מיני ניגונים, והינו זילות לדבר שבקדושה, להשתמש בו ככינור הזה שמתהפך לכמה גוונים. ושם במסכת גיטין, לעניין הניגון עצמו, שאסור לנגן בזמן הגלות מפני החורבן, מדובר. ומלמדנו מהרש"א שמותר לנגן בתפילה בהילולים ושבחים שמסדרים לה' בתפילה. וכאן לא מדין חורבן נגעו בה, אלא מדין שינוי, שאסור לשנות ניגון קריאתם, אפילו בזמן שבית המקדש קיים או בבית הכנסת משום זילות. ... ופירש מהרש"א זיכרונו לברכה, שנקט 'שיר השירים' מפני שמדבר כמשל ומליצה, יחשוב המשורר, כלומר כיוון שמדבר במשל יחשוב המשורר לעשותו כמין זמר ושיר של חול, ואינו אלא קודש קודשים. אבל שאר התורה שיודעים כל העולם שהיא קודש, אך בשנותו את טעמו וניגונו, לא יחשוב המשורר לעשותו כמין זמר של חול, כיוון שרואה בו ומבין בלשונו שהוא קודש, לעולם ינהג בו כקודש, ואחריהם נמשכו כל העולם ונוהגים כמותם.

'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך'. - כוונתי לרמוז על הרב הצדיק אשר אנחנו עסוקים בהספדו וכבודו, ובהקדים מאמר זיכרונם לברכה על פסוק: 'ותרא אותו כי טוב הוא' - מלמד שהייתה עימו השכינה. גם נקדים מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה במסכת כתובות: אמר רבי אלעזר בשעה שהצדיק נפטר מן העולם שלושה כתות של מלאכי השרת יוצאים לקראתו, אחת אומרת לו: 'בוא בשלום', ואחת אומרת לו: 'הולך נכחו', ואחת אומרת לו: 'יבוא שלום ינוחו על משכבותם'. ...
שמיום צאתו לאוויר העולם שכינה עמו, שיומם ולילה יושב על התורה ועל העבודה בפרישות ובהתדבקות בעבודת הבורא יתברך, ויתעלה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. 'וברוך אתה בצאתך' - לרמוז על שלושה כתות של מלאכי השרת שיוצאים לקראתו ואומרים לו: בוא שלום. ... והייתה יציאתך כביאתך, טהור וקדוש יאמר לך.

'ועבדתם את ה' א-לוהיכם וברך את לחמך ואת מימך, והסירותי מחלה מקרבך.' -
התחיל בלשון רבים: 'ועבדתם', וסיים בלשון יחיד: 'לחמך', 'מימך', 'מקרבך' - הטעם לזה אפשר לומר כי 'עבודה זו תפילה' - ובא הפסוק לבטל טענת היצר שאומר לאדם להתפלל יחידי בביתו, ומונע ממנו להתפלל בציבור. משתי סיבות: האחת - שרוצה להשכים לעסקיו בכדי להרוויח פרנסתו. והשנייה - מפני הקור שמפחד שיהיה חולה. ולזה בא הפסוק להבטיח.

מוסיפים 'סעודה רביעית' במוצאי שבת היא 'סעודת מלווה מלכה', הנקראת גם 'סעודת דוד המלך', ו'סעודת אליהו הנביא', וחכמינו הזהירו על קיום סעודה זו.
ולפי בעלי קבלה יש באדם איבר אחד ו'לוז' שמו (או 'ניסכוי'), וכשאדם מת מתפוררים כל האיברים ונרקבים, ורק העצם הזאת נשארת קיימת ושלמה. ובזמן תחיית המתים תתרטב בטל של תחייה, וממנה יתמתחו כל האברים והגידים. אבל מכל מה שאוכל אדם, אין האבר הזה נהנה מאומה, אלא מסעודה רביעית בלבד. ולפיכך הזהיר בסעודה זו זוכה לתחייה.

חודש תשרי, זמן האסיף, תקופת השנה. וכן קהלת מדבר על זמן חיי האדם, שלסוף יאסף אל עמיו לתקופת השנים, אשר יחנה פה על הארץ. ... כמו ששומרים האנשים, בזה הזמן, את עצמם ואת מקניהם משינוי הרוחות, ונכנסים מן השדות אל הבתים, וגם דגנם ותירושם מכניסים אותם אל האוצרות, לשומרם שמירה מעולה מן הליסטים ומן הגשמים וכיוצא - כן ישמור האדם את נשמתו.

'ביומו תתן שכרו' - בא לזרזנו, שנהיה חרוצים ליתן פעולת שכיר לבעל מלאכה, טרם ישאלנה, ולא נעבור ליתנה לו, אם לא יתבענה, מהטעם שכתבנו. יכול אפילו לא תבעה השכיר בזמנו? - תלמוד לומר 'אתך', לדעתך, ולא לדעתו. וזה משום שלא שייך לומר זה באומן עני, הצריך לפרנסת בני ביתו, והיינו שאמר: 'ביומו תתן שכרו, ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא'. - ולהציל נפשנו מחטא, צריך ליתן סך מלאכת האומן ביומו, או לפחות צריך לשאול ממנו, אם צריך לו הפירעון בו ביום. אף כי בעל המלאכה לא היה שואלתו. וזהו שאמר: 'כי עני הוא' - ולא אמר 'אביון', כאשר כתוב בפסוק הקודם, כי בא במילת 'עני' לרמוז מה שאמרו בגמרא: עני מתבייש לתבוע, אביון לא.

המובחר שבטעמי המפרשים על לימוד פרקי מסכת זו, בשבתות אלו שבין פסח לעצרת, הוא מה שאמרו, כי כאשר לעניין שמירת בריאות הגוף, הורגלו רוב האנשים בזמן הזה, שהוא תחילת האביב, לנקות את גופם על-ידי ההרקות וההקזות, להיות עתה זמן תגבורת רתיחת הדם,
כן לשמירת הבריאות הנפשי, אשר לו מבוא גדול בתכונת הגוף, וטוב ההתמזגות, אנו מרגילים עצמנו בלימוד דברי מוסר השלמים האלה ותיקוני המידות המעולות, אשר היא הרפואה האמתית.

אם, בר מינן, מת לו בשנה ההיא, אז בליל הסדר, יזהר אל יבכה על זה כלל, ואל ידאגו בני הבית על זה. אלא יעזור כוחו ויתגבר על טבעו למרות זאת, הוא ואשתו וביתו להיות שמחים, ובעזרת האל ישתפר מזלם, ויתחזק.
והנה כשהיינו בחוץ לארץ בעיר עמדיא, היה לנו מנהג טוב מאד בזה. כי בליל פסח אחרי מנחה וערבית או בבוקר בשחר היינו הולכים לבית מי שהוא בתוך י"ב חודש של נפטר בר מינן, ומלבישים את כל בני הבית ההוא בגדי החג, ובאים יחד לתפילת חג בפסח.

שהנה הנשים אין להם משל עצמם, רק מעט מצוות, ועיקר זכייתם מצד שהם גורמים לבעליהן, שיוכלו ללמוד ולקיים המצוות, וגם מצד בניהם המוליכות אותם לבית הספר ללמוד תורה.
ובזה אפשר להבין הטעם המנהג שהחתן בשבת שאחר החתונה הנקראת 'שבת אברהם זקן', עולה החתן לספר תורה, ומניח הספר תורה בחיקו, כי כיוון שזיכהו ה' יתברך לאישה, אז מניח ספר תורה בחיקו ומגביהו, שעתה הוא יוכל להדבק בתורה בלי שום מעצור כלל. ויהא עושה כן ביום השבת, ולא ביום ה' שאחרי החתונה, משום שבימי החול טרוד לבקש מזונות, ועיקר לימוד התורה בשבת.

מעת שבטלה הסנהדרין, ובטלו השליחים ששיגרו והעדים שהעידו על ראיית הלבנה בפני הסנהדרין, התקינו רבי הלל והחכמים שבזמנו, את הלוח הנפלא שברשותנו, ואת הכללים המושלמים הקבועים בו, ואשר על פיהם אנו נוהגים. ואף על פי שכך הוא הדבר, ואנו יודעים בדיוק את הימים שהחגים חלים בהם, עם כל זאת לא העזו האנשים ההם, ולא נטלו לעצמם את הסמכות לבטל או לשנות את הדבר שרבותינו הקדמונים הורו לנו בעבר.
בדין ובצדק שמרו הם על היום הנוסף במועדים אם היו גרים מחוץ לארץ הקודש, כפי שאמרתי. ועקב כך היו הן הקדמונים והן אנחנו עתה נוהגים על פי אותו סדר וסגנון, הנובעים מענווה טהורה ומדבקות, כדי שלא לעבור על מצוות התורה. ובגלל יחס זה החמירו על עצמן כל בנות ישראל אחרי שבטלה הסנהדרין, וקבעו למנות שבעה ימי טהרה מחמת הספק, שלא להיכשל בטעות בטומאה, אף על פי שלהלכה, ידועים דמים שאינם צריכים לזמן ממושך כזה.

מנהג ישראל בעומדם על סף בית הכנסת לפני כניסתם לפנים אומרים פסוק: 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל', ובתורה כתוב אחר פסוק זה: 'כנחלים נטיו כגנות עלי נהר' -
בית הכנסת המה לעם ישראל כנחלים שנטו אל השדות להשקותם ולהרביצם במים חיים. כן בבית הכנסת , יש בהם מגידי שיעור בתורה, שמשקים מתורתם על כל מבקרי בית ה'. ...
ו'כנחלים' - שיורדים לתוכם בני אדם מטונפים ומזוהמים ועולים משם נקיים ומצוחצחים, כן מבקרי בית הכנסת, אפילו שהוא פושע - בשומו את כף רגלו על מפתן הבית, משליך מאחרי גוו פשעיו, על ידי הרהורי תשובה המתנוצצים בקרבו, יוצא משם מלא מצוות כרימון.
כי כל עוונותיו נהפכים לו לזכויות. כי זו היא תשובה מאהבה, שמרגיש שעומד לפני שופט עליון למסור דין וחשבון על כל מפעליו ככתוב, 'בבית א-לוהים נהלך ברגש'.

המנהג הקדום המשתלשל עד היום, שמתרגם תינוק בעת הקריאה בספר תורה בשבתות וימים טובים ולתרגום ההפטרה, ואפילו בתשעה באב כפי דין המשנה והתלמוד.
ובכל בית כנסת עושים סדר לתינוקות כפי ישיבתם, ואותו תינוק שהגיע סדרו לתרגם, יש לו הזכות לקרות בספר תורה, השישי של הפרשה הקודמת ולסדרו, וגם לתרגום הפטרת אותה הפרשה, להורות שהוא מתרגם הפרשה של שבת הבאה. וכדי לזרז האב להשתדל בלימוד בנו, קורים אותו לעלות בספר תורה - השביעי של אותה פרשה שתרגם בנו.

'ואתה קדוש יושב תהילות ישראל' - קדוש יושב תהילות: סופי תיבות - שבת, לרמוז שילמוד התהילים בשבת, וכן המנהג בכמה עיירות, והוא מנהג טוב מאד כמו שכתבו זיכרונם לברכה.

'ויאמר עשו בלבו, יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי' - אבל אסור לעסוק בתורה, שנאמר 'ישב בדד וידום כי נטל עליו'. ולכך, קודם שמת יצחק, אין לעשו שליטה על יעקב, לפי שהיה יעקב עוסק בתורה. אבל אחר שמת יצחק, אז אסור ליעקב לעסוק בתורה מפני שהוא אבל, ולכך אמר: 'יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה', שאין יעקב עוסק בדברי תורה ואז יהיה עליו שליטה ויהרגהו.

וזה שהיה שקומץ קטן של אנשים קדושים, באו להלחם עם אנשים רבים וגיבורים, וניצחו, זה מפני שעשו את ההשתדלות שלהם במסירות נפש, וכיוון שזה היה מצד עצמם, שהלכו ופינו את היכלך, והדליקו נרות בחצרות קודשך - זה ה' אהב. משל למה הדבר דומה? - למלך שהיו לו תלמידים תינוקות, ותמיד היה אוהב אותם מאד, ומידי פעם היה עושה להם מסיבה, והיו באים ושמחים. פעם הילדים אמרו לו: אדוני המלך, אולי פעם אנחנו נעשה לך מסיבה? אמר להם: טוב, תעשו. וכבר המלך תיאר לעצמו, שהסעודה שהוא מכין זה ודאי לא כמו של התינוקות, שהרי הוא יש לו משרתים, כלים יותר יפים וכו'. הם הכינו לו מה שיכלו, הזמינו את המלך, ובא ושמח שמחה גדולה יותר מכל פעם. אמרו לו: מה קרה? - כשאתה מכין יותר, אתה לא שמח ככה, ועכשיו שהם הכינו לך כזה פשוט, אתה שמח כל כך? אמר להם: כן, עכשיו שאני רואה, שאתם באמת אוהבים אותי, ועושים את ההשתדלות שלכם, מה שיכולתם, זה יותר חשוב לי. ולכן מצוות נר חנוכה, אפילו שזה לא כתוב בתורה, וזה אחרי כל הרמ"ח מצוות, בכל זאת זו מצוה חביבה מאוד מאוד, שאפילו צריך למכור על זה את כסותו. ודווקא בימים אלו, היצר הרע מנסה להשתלט על האדם ומנסה להסיתו, ולכן צריך שיהיה מסירות נפש בלימוד התורה, כדי לדחות את היצר הרע, כמו שמסרו נפשם ונלחמו קומץ קטן עם גיבורים גדולים וניצחום.

כתב בעל 'בית הבחירה', זיכרונו לברכה, בדיני התפילה: טרם שיתחיל התפילה יטהר מחשבתו. וסגולה לזה כתב המגיד וכו', והאר"י, זיכרונו לברכה, כתב שרקין שלושה פעמים, ויאמר: פי, פי, פי. יעויין שם.
נראה לעניות דעתי, כי כוונתו בא לומר ששלושה: פי, פי, פי הם גימטרייה: 'רע' - שעל ידי זה יוסר אותו רע ממנו, ותזדכך מחשבתו, ויוכל להתפלל בלב שלם. ואף אם שגיתי, אתי תלין משוגתי, וה' הטוב יכפר בעדי.

שאם יביא איש אחד ספר תורה ויתנהו בבית הכנסת והוא חדש ממש, יש להוציא ספר תורה זה ולקרות בו ארבעה שבתות רצופים. ואם הביאו ביום טוב, אם הם ארבעה ימים טובים יעלה בארבעה ימים אלו במקום ארבע שבתות.

תפילת י"ח מצווה מן המובחר לאומרה בהנץ החמה דווקא, לא קודם ולא אחר-כך. כידוע, חסידים הראשונים היו גומרים אותה עם הנץ החמה, ונקראת תפילת ותיקין. ומנהג קהילת קודש חסד אל, יראה כהן בהר ציון, מזמן קדמון להתפלל י"ח עם הנץ החמה על פי החשבון המסודר אצלנו מהרב הגדול רבי יהוסף שווראץ, זכותו לחיי העולם הבא, ומה גם שמקומנו גבוה הרבה עולים לגג לראות השמש כשתתחיל לעלות מן ההר, שהוא נוכח בית המקדש, וכאשר נראה נקודת הנץ אזי נאמר: 'גאל ישראל' ונתחיל י"ח, ועל הסדר הזה אנחנו מתפללים תמיד.

'רבי יהושע אומר: חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש' - ויחלק הימים האלו בתפילה ותורה, לא דווקא ישמח ויגיל באכילה ושתיה ותענוג וטיול וכיוצא אלא יקיים מאמרם רבותינו זיכרונם לברכה: 'חציו לכם וחציו לבית המדרש', וזהו שמחת הנפש, ולא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בתורה, כי כל ימיו האדם טרוד בעסקיו, לכן עתה הימים הללו יהיו קודש הילולים. ... ובפרט כשהאדם בטל מעסקיו, ולא נעלם מה שאמרו: הבטלה מביאה לידי שעמום וגם לידי חטא, חס ושלום. ולהתרחק מזה וכיוצא אין לך כי אם עסק התורה. אשריך וטוב לך.

'ויתמו ימי בכי אבל משה' - שהנה תיבת 'אבל' גימטרייה: לג, בא לרמוז שאימתי תמו בכי אבל משה? - הוא ביום ל"ג, שהוא פטירת רבי שמעון בר יוחאי, שעתה נתקנו הכל.
ולזה כל ישראל שמחים ביום ל"ג, בשמחת משה רבינו, עליו השלום, ורבי שמעון בר יוחאי, כי כמה פעמים נצטערו בצער ישראל, יען כי כבר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהאב עם בנו, וגדול הדור עם דורו, והרב עם תלמידיו, כולם משגיחים זה עם זה בחייהם, וכל שכן במותם, כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. ואם כן על ידי שמשה רבינו, עליו השלום, ורבי שמעון בר יוחאי, היו מצטערים בצער ישראל בחייהם ובמותם, צריכים אנחנו גם כן לשמוח בשמחתם.

'גדילים תעשה לך' וסמך לו 'כי יקח איש אישה חדשה' - רמז למה שנהגו, שהחתן בליל חופתו, לובש הטלית, לפי שאז מוחלין לו על כל עונותיו, והווי לילו כליל יום הכיפורים, שהוא זמן סליחה, ו'לילה כיום יאיר', שלובשים הטלית בליל יום הכיפורים, להורות שזמן סליחה הוא, ודומים למלאכי השרת לזה - גם החתן לובש טלית.

היו מספר נשים, בטריפולי הבירה ובערי השדה שהיו מחזיקות 'קופת רחל אמנו', קופה שהכנסותיה קודש לישיבות ספרדיות ידועות בירושלים. לקופה זו היו מתנדבות בעיקר נשים. ...
אחדות מהנשים המחזיקות אצלן קופות אלה, היו יוצאות בכל ערב ראש חודש ומסתובבות בבתים בכדי לאסוף תרומות ל"רחל אמנו", וכמובן, היו נענות בסבר פנים יפות וכל אשה תרמה כפי יכולתה.
זכות זו להיות הגבאיות של רחל אמנו נחשבת, ובצדק, לזכות גדולה שעליה אין לותר בשום פנים, לא זקנה ולא תשישות כח, לא גשם ולא מזג אויר קשה בחורף ובקיץ, היו יכולים למנוע צאתן של מתרימות אלה. וכך היינו רואים נשים זקנות, שחוחות קומה, שבקושי רב היו יכולות ללכת, עושות מאמץ עליון ויוצאות בכל ערב ראש חודש לקיים מצוה זו הכרוכה בהליכה מייגעת במשך שעות מבית לבית. ...
ויותר ממה שהגבאית מברכת את התורמת ומאחלת לה שזכות רחל אמנו הצדקת תגן עליה ועל כל משפחתה, מרעיפה התורמת את ברכותיה על ראשה של הגבאית המתרימה שבאמצעותה יכלה לקיים את נדרה ולהיות מהשותפות למחזיקות ידיהם של לומדי התורה בארץ הקודש, וכד'.

שאלה: אצלנו בגילת נתיישב לפני כעשרים שנה אשכנזי, שהתחתן עם בחורה ספרדית (טוניסאית), והיה מתנהג כמנהג אשתו הספרדית בכל דבר כי הוא לא היה יודע כלום ממנהג אבותיו, וגם לא רוצה לקיים מנהג אבותיו, וברוך ה' הוליד שני בנים ובת, והבנים זכו בכתרה של תורה, ועלו מעלה מעלה בקדושה ויראת שמים, ויש מי שאמר לבן שצריך לנהוג כאשכנזים, מאחר שאביו אשכנזי, ובא ושאל אותי מה עליו לעשות, מאחר ששני האחים הנ"ל תלמידים שלי מצעירותם, ואחר כך נכנסו לישיבות גדולות, והם מתקדשים בכל דברים טובים, ה' יהיה בעזרם אמן.
תשובה: עד שאתה שואלני על הבנים, תשאל על האב בעצמו האם ינהג כמנהג אשכנזים או יחזור למנהגו הראשון כמו שהיה נוהג. ... והגם שכתב 'הפנים מאירות' חלק ב' סימן ס' קכ"א, שאשכנזי המקל נגד הרמ"א צריך תשובה, כבר כתב מרן רבנו ראשון לציון ב'יביע אומר' שדווקא במקומותם בחצריהם ובטירותם, אבל בארץ ישראל וסביבותיה, שקיבלו עליהם הוראות מרן, בוודאי שרשאי לנהוג כמנהג מקומו שהוא משתקע שם. ... וכן כתב בשו"ת 'אבקת רוכל' סימן רי"ב, שאשכנזים צריכים להיות נגררים אחרי הספרדים, משום שבתחילה כשנעשה שם ישוב יהודי היו הספרדים מרובים, והגם שאחר כך נתווספו האשכנזים קמעא קמעא בטל. ... וכאן גילת אין לנו בית דין בפני עצמנו, והכל מתנהג על פי מנהג ספרדי. ... ומאחר שהאב בעצמו מותר לנהוג כספרדים, קל וחומר לילדיו שנהגו מיום שנולדו עד היום כמנהג ההוא, לא חוזרים למנהג הראשונים.

אשה יהודייה אחת, שהיה עליה ללוות את אשתו של מושל העיר ברכיבה על סוס - כלומר השתייכה למעמד הגבוה של העיר או המחוז, שאלה את רש"י האם היא יכולה לדחות את הצום ליום המחרת, יום ששי, מאחר והרכיבה עייפה אותה. וכך, אף על פי שתענית אסתר אינה מצווה מדאורייתא או מדרבנן, רק מנהג מבוסס היטב, שיש לשמור עליו, רש"י החליט שמכיוון שהיא לא יכולה לצום ביום חמישי, היא יכולה לדחות את הצום ליום ששי. אנו רואים כאן, שאפילו גברות נכבדות, שנטלו חלק משמעותי בחיים החברתיים ועלו למעמדות הגבוהים של בני הארץ, לא הזניחו אפילו מנהגים כמו צום בתענית אסתר. אנחנו מסתכלים אחורה, אל חשכת ימי הביניים, ורואים את בנות ישראל בטירותיהם ואחוזותיהם של שועי הארץ, וגם שם הן דבקות בכל להט נשמתן ואצילות לבן לדתן העתיקה והקדושה.

מרן הגאון הקדוש, בעל 'מנחת אלעזר', זכותו יגן עלינו, היה קורא תגר על המנהג שנהגו בעירו (וכמעט בכל ערי חוץ לארץ) שבשעת לווית אדם לבית עולמו, בני 'החברא קדישא' מקשקשים בקופסא, מקבצים מעות ואומרים 'צדקה תציל ממות', ולפי דעתו הרי זה כעין לועג לרש, ועם כל זה לא ביטל את המנהג רק לא נשמע לו, כלומר לא הסתבר לו ... שגדולי האחרונים האריכו למעניתם, שגם על מנהג זר, יש ללמד זכות ולבקש כל טצדקי, על מה סמכו את עצמם מתקני התקנה הראשונים.
גם אני יצאתי לישע המנהג, ומצאתי שיש מקור וסמך לזה מש"ס בבלי וירושלמי - שניהם כאחד מפרשים שפסוק אחד, המדבר בצדקה, שצדקה מצלת ממוות, יתכוון על הצלה שלאחר מיתה, על הצלה מגיהנם כמו שקראוהו בבבלי או הצלה שלא ימות לעולם הבא כמו שקראוהו בירושלמי, יש להניח שהמנהג נתקן על כוונה הזאת, שעל ידי נתינת הצדקה, שבני אדם הנאספים לגמול חסד עם הנפטר ללוותו, גומלים לו חסד גם בזה, שנותנים צדקה להצילו מדיני גיהנם, ולהביאהו לחיי עולם הבא, ואין בזה מעתה שום נדנוד זלות לבר מנן. אדרבה, זכות גדול יחשב לו, כי באמת אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וכל אחד זקוק לקבל תמיכה הזאת מהחיים.

'הא לחמא עניא' - נוהגים לסבב הקערה על ראש אנשים משים וטף באומרם: 'השתא הכא', והוא מטעם חיבוב מצווה, לרמוז שיגנו עלינו המצוות כמו שכתב בספר מדרש הגדה, זכר צדיק וקדוש לברכה. ועוד ונראה להוסיף הטעם לפי שכשאמר הבעל בית: 'כל דכפין ייתי ויכול' - הוא דואג על המסובים, שמא הם חושבים כי בלב ולב ידבר, ואינו רוצה בטוב ליבו לתת לכל רעב שיאכל.
לזה מסובב הקערה לרמוז כי גלגל הוא שחוזר בעולם, ומן החיוב לתת לעניים ברצון טוב, כי שמא למחר יעני הוא או אחד מבני ביתו, כמו שנאמר בגמרא: הקדימו לחם לעני, כדי שיקדימו לחם לבניך.

מנהג בישראל, שעומד אחד על התיבה ביום ראש השנה, קודם תקיעת שופר, ומטיף דברי מוסר לקהל ונסמך מנהג זה על פי דברי הרמב"ם זיכרונו לברכה, שכתב: 'אף על פי שתקיעת שופר ביום ראש השנה, גזרת הכתוב, רמז יש בה - עורו ישנים מתרדמתכם.

'איש אביו ואמו תיראו, ואת שבתותי תשמורו' - בא לרמוז, שצריך האדם לנשק ידי אביו ואמו בשבת.

מה שנוהגים פה, להיות ליל שבועות וליל הושענה רבא, נעורים כל הלילה ולומדים הסדר הכתוב בספר 'קריאי מועד', ובינתיים, כפעם בפעם, מביאים להם קפה או תה, האם צריך לברך על כל כוס או די בברכה ראשונה. - והיה בדעתי שצריך לברך על כל כוס וכוס, כיוון שהיה הפסק בינתיים בלימוד

בהיות האדם נכנס אל הקדושה או בלומדו בעיון התורה, צריך עוד להתחזק ולהשתדל במתן צדקה, שעל ידי הצדקה יפתחו לו מעייני החכמה, שכמו שהוא פתח עיני העני כן יפתחו לו דרך החכמה.
ובזה אפשר להבין כוונת הכתוב: 'צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ' - שידוע שתורה נקראת ארץ, על דרך מה שכתוב: 'ארוכה מארץ מידה'. וזהו: 'צדק צדק תרדוף' - להרבות הצדקה כי על-ידי זה תזכה: 'וירשת את הארץ'- היא חכמת התורה. וכנזכר ועל דרך זה אנו לומדים כוונת הכתוב: 'קווה אל ה' ושמור דרכו' - שהוא רמז על מתן צדקה, שכמו שה' יתברך חנון ומרחם על הבריות, אף אתה תשמור דרכו ותרחם על העני גם כן. ... וכן מה שהכתוב אומר: 'וכל בניך לימודי ה', ורב שלום בניך' - שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שהצדקה נקראת שלום.

'שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה' - דברי תורה דייקא. ולאו דווקא דבר גדול אלא דבר קטון או אפילו פסוקים בעלמא די. ומזה נהגו העולם לפחות אומרים פסוקים: 'ועבדתם את ה' א-להיכם', 'והסירותי מחלה' ואם לא אמרו לא דבר גדול ולא דבר קטון כאילו אכלו מזבחי מתים.

קֶס אבא יצחק היה מסתובב בין הערים שהיה אמון עליהם ודאג לכל ענייני הטהרה. כלל התושבים דאגו להזמינו לקחת חלק באירועים המשמחים והפחות משמחים. את הפרי או הירק הראשון היו מביאים אליו, שהרי תיפקד ככהן, ועל פי ציווי התורה יש להעביר לכהן את ראשית התבואה. ...
הקֶס היה מקבל ומברך עליהם. הוא היה מברך את הבעלים שיזכו לשנה פורייה ומבורכת. הכל היה עם טקס, עם אוכל, שתייה, תפילה והרבה שמחה. בכל האירועים תמיד הוזכרה יֶרוּסָלֶם ונשאלה השאלה: 'מתי נעלה לירושלים? מתי נזכה להגיע לארץ זבת חלב ודבש?'.

אנשי הקהילה היו מבקשים מהנזיר-המוֹנלוֹקְסֶה, להסמיך את התלמיד-הדק לקֶס. עם קבלת אישורו של הנזיר, נקבע תאריך לטקס ההסמכה, הנערך בנוכחות הקהילה, כל זקני העדה, הקסים הוותיקים והמורים. הקהילה דאגה להביא מזון ומשקה לכיבוד. הזקנים שנאספו הסכימו פה אחד להסמכה. המבוגרים והצעירים היו יוצאים בריקודים והשמחה הייתה רבה. את הקֶס החדש הלבישו בבגדי קֶס: המוֹנלוֹקְסֶה הלביש לו גלימה מזהב, ושמו לו מצנפת-שָׁאשׁ על ראשו, והקהילה נתנה לו מתנות.

כל בבוקר, בארבע בבוקר היה מתפלל את תפילת הבוקר. אחרי התפילה היה קורא כל מאה וחמישים מזמורים שבתהילים בשפת הגְעְז. אחר כך היה הולך לעבודה בחקלאות, לחרוש את השדה. לפעמים הוא היה בונה קו, שזה מעין טרסות. הוא ממש היה בונה את זה, בידיים. כל זה כמובן, רק אם אין אירועים קהילתיים כמו הלוויה או אזכרה. בערב, שוב תפילה ואז לימוד-ילדים. כל ערב אנחנו היינו עומדים מולו, משלבים ידיים, וחוזרים אחריו, ואומרים: יִתְבָּרֶק אְגְזַבִיהֶר אַמְלַק ישראל - התברך הקדוש ברוך הוא, א-לוהי ישראל. את בית הכנסת הוא בנה בעצמו, עבור הקהילה. בכפר הזה היו היהודים מחולקים לכמה קבוצות, לפי אזורים. היו התגודדויות של יהודים, במרחק של כחצי שעה זה מזה. כל קבוצה של עשרה בתים ביחד היו בונים בית כנסת. אחד מהם הוא בנה.

ערב לפני החתונה התקיימה מסיבת 'אַבֶבָה יִזְָה', הנפתחת בברכות המבוגרים, ובשיר תפילה בשפת הגעז 'אִִינְסוֹסְלָה טֶמוּקָה' , המלווה בתיפוף, בה פונים לחתן שיתייחס בכבוד אל הכלה.
משתתפי המסיבה העבירו 'ווֹסְקֶמְְבִיָה' (סוג של צלחת עשויה מחוטים), ומי ששמים אותה על ראשו נדרש לקום ולרקוד. חברים ששימשו כשושבינים היו הולכים לפעמים גם ימים שלמים, ללוות את הכלה מביתה לבית החתן, בשירה, בריקוד כתפיים (הנקרא 'אְסְקְסְטָה') ובתיפוף בקֶווֹארוֹ.
המלווים הלכו ברגל והעלו את הכלה על סוס. הקֶס קושר סרט לבן ואדום לראש החתן, כשהצבע הלבן מסמל את הטוהר של החתן והכלה, והצבע האדום מסמל את הברית שנרקמת ביניהם. בזמן קישוט החתן והכלה היה הקֶס מזמר. הקֶס היה רוקד עם החתן והשושבינים. אבל אם החתן והכלה לא נשמרו מלבוא במגע זה עם זו לפני החתונה, הקֶס לא היה מקשט אותם ורוקד לפניהם, אלא הסתפק החיתון בני הזוג, במתן ברכתו להם, ובאכילה ושתייה בסעודתם. ... לאחר שירת 'הללויה' היו הקֶסים נשארים זמן מה בחתונה והולכים לביתם, היות ולא רקדו עם שאר המוזמנים.

לנשים יש מקום מיוחד משלהן בתוך בית הכנסת, והן יכולות להגיע רק לאחר שעברו את גיל טומאת נידה. בתקופת המחזור היתה האישה יושבת בחדר מיוחד, והטיפול בילדים היה באחריות הבעל ובסיוע המשפחה המורחבת והשכנים. לאחר עלייתם לארץ, ההקפדה על עניינים אלו ירדה.

'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים' - לאחר כיסופים רבים זכינו והגענו לארץ ישראל, ומרגע זה אנו מקבלים עלינו את 'תורת ישראל' - את המנהגים והמצוות שנוהגים בארץ. אנו צריכים מסירות נפש בשמירה על המנהגים שלנו, שאינם סותרים את ההלכה המצויה בארץ, אך באם יש מנהגים שסותרים, עלינו לקבל את 'תורת ישראל' שמשם יוצא דבר ה'.

מטרת ציון חג הסיגד בארץ ישראל היא כדי להתפלל על אחינו הנמצאים באתיופיה שיזכו להגיע לארץ ישראל במהרה בימנו, ואף אם נראה שהגבולות חסומים והדרכים קשות, עלינו להמשיך ולהתפלל על כך ולהאמין שכל אחינו יזכו להגיע לארץ ישראל.

קֶייס מֶלְקֶה עזריה קיבל מאבות אבותיו, מדורי דורות, לעשות מסיבה וסעודה גדולה לקהילה, במוצאי צום יום הכיפורים. לסעודה מוזמן כל אחד מבני הקהילה, ללא הבדלה והפרדה. כך בכל שנה ושנה. אחרי פטירתו, בנו הקֶייס אביו עזריה ממשיך את המנהג ועורך את הסעודה בכל שנה. הוא ואשתו שתזכה לחיים ארוכים. הם עושים את הכל בעצמם, בלי אף עזרה מאף אחד.

באתיופיה היה מקובל שלכל קֶייס יש את האזור שלו. כל קֶייס אחראי על האזור שלו, לכן חשוב, שקֶייסים רבים יהיו מוכרים על ידי המדינה, ולא רק הוא. הוא סיפר שבאתיופיה הכיר היטב את האזור שלו - ווגרה. חשוב היה לו להנחיל שכל קֶייס הוא משמעותי לכפרו, וכולם שווים, לא רק בפני א-לוהים, אלא גם בחברה עצמה, וכולם חשובים ומשמעותיים, להמשיך את פעילות ביתא ישראל בארץ.

באהבה רבה ובחרדת קודש, היה קֶס סבוהו מכין במו ידיו ספרי קודש. בימי הקיץ, כאשר לא היו עובדים בשדות, היה קֶס סבוהו משקיע ימיו ושעותיו בהכנה מדוקדקת של הספרים, וכתיבתם.
תחילה היה בוחר עז בהריון. עז שלמה שאינה פגועה. הוא היה מביא אותה לביתו, מטפל בה עד שהמליטה. אחרי כן, היה מגדל את הגדי עד אשר הפסיק לינוק, אז היה שוחט אותו. הוא לא היה אוכל את בשרו, רק מעבד את עורו - מנקה, מותח ומכשיר אותו לכתיבת ספר קודש. מהגידים היה מכין חוטים לתפירת הספר. בתו מברת הייתה עוזרת לו להכין את העורות. אחר כך היה קונה קופסאות בצבע אדום. את הצבע השחור לכתיבה, היה מכין במו ידיו, וכן את העט בה כתב.
כך בכל שנה הכין וכתב ספרי קודש במטרה להפיצם בקרב 'ביתא ישראל'. עד היום שמורים אצל בתו ואצל בני משפחה אחרים ספרים שכתב. גם בידי חלק מתלמידיו הקֶסים יש ספרים, אשר הכין וכתב במו ידיו, ונתן להם במתנה. ספרים שהכריכה שלהם מעור, האותיות כתובות בכתיבה תמה, מוקפדת ויפה, ולהם ריח מיוחד. לפני שישב לכתוב את הספרי הקודש, הלך לנהר, טבל וטיהר את עצמו. כל בוקר טבל בנהר כדי להיטהר. נהג לכתוב הרבה.

אין האדם נקרא צדיק אלא אם קיים בכל יום: צ' אמנים, ד' קדושות, י' קדישים, ק' ברכות - ראשי תיבות צדיק. אבל זה נוח לאדם הדר במקום שיש מניין, אז בנקל יכול לענות בכל יום תשעים אמנים, כשישכים לבית הכנסת כדי שישמע כל הברכות מהחזן מתחילה ועד סוף. אבל מה יעשו או המאחרים לבוא לבית הכנסת או אותם הדרים על היישובים בכפרים וההולכים בדרך, היאך יקיימו הרמז הזה?
על כן אני מראה להם דרך ישרה שיבור לו כל אדם, ולא יטה ממנו ימין ושמאל. אם איחר לבוא לבית הכנסת עד אחר הברכות כולן או מקצתן, יאמר לבנו הקטן או לחברו שלא התפלל עדיין, שיאמר כל הברכות בקול רם כדי שיענה עליה אמן. וכן יעשה אדם כשהולך בדרך עם חברו או משרתו. וכן יעשו אותם הדרים בכפרים.

למה כשרוצה אדם לבצוע על הלחם, צריך לשים עשר אצבעותיו על הלחם?
עשר אצבעותיו ששם על הלחם, הם כנגד עשר מצוות הנוהגות בתבואה, עד שלא תבוא לידי לחם.
ואלו הן: לא תזרע כלאיים, לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, לקט, שכחה, ופאה, מעשר ראשון, מעשר שני, חלה, כך מפורש במסכת חלה, ירושלמי. וכן בברכת המוציא, יש בה עשר תיבות, ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ.

חשיבות לימוד תהילים, שיש בו כמה סגולות טובות, ובפרט לכפר על עוונותיו של אדם, ומזה נהגו ללמוד התהילים בימי ראש השנה ויום כיפורים, וזהו: 'הכפורים' - לכפר עוון האדם, וכן ביום הכיפורים ממש, יש לו לאדם ללמוד תהילים, לעורר רחמי שמיים ולהיטיב לו החתימה.

בעירי תיטאוין היה מנהג כשיש ברית מילה בעיר, לא היו אומרים תחינה בכל המניינים, שהיו מתפללים באותו היום, עד אחרי שגומרים ברית מילה, שהיה נהוג לעשותה בערב אחר הצהריים.

וכעין זה גם אני אומר לאנשים שסובלים מדלקות עיניים, להסתכל על אותיות התורה בשעה שמגביהים הספר ואומרים: 'וזאת התורה', כי כתוב ברבינו האר"י, שבזמן זה יש אפשרות לקבל אורות מקדושת התורה. ואם כן אז העין יכולה לקבל תוספת חיות חדשה.
אך כמובן אין לעשות כל זה בשביל להתרפאות אלא דווקא בשביל תוספת קדושה, ורק שיתכן מאד שאחר כך הוא יתרפא. ודווקא כשמסתכלים על האותיות לפני הקריאה, אבל אלה שמגביהים את הספר לאחר התורה, זה כבר לאחר סילוק האורות ואי אפשר לקבל את הקדושה האמורה.

עוד מעט מתקרבים ימי הפורים, וצריכים לדעת לכוון את השמחה מתוך יראת שמים ולא מתוך הוללות חלילה. ואני אינני קולט כלל, מדוע אי אפשר לשמוח יחד עם יראת שמים, כי אין הדברים סותרים. ואדרבה, הירא האמיתי הוא מטבעו בשמחה.

'ועל פתחינו כל מגדים - זה נר חנוכה' - הנה בעל המאמר הזה, מפרש מילת 'מגדים' - דהיינו: מגידים שבחו של מקום, ושלמה אמר: 'על פתחינו' - ואין אנו מגידים שבחו של מקום על פתחינו, אלא בהדלקת נר חנוכה, שאנו מגידים שבחיו ונסיו של מקום. וזה שכתוב: 'זה נר חנוכה'.
והוכרח בעל המאמר לפרש מילת 'מגדים' - פירושה מגידים, שהוקשה לו על פשט הכתוב, שאמר: 'על פתחינו כל מגדים'. ובטבע העולם מצינו שהמגדים תוך הבית הוא מקומם, ולא על הפתחים.

לא אמרנו 'מנהג מבטל הלכה' - כי אם בהלכה ברורה, והמנהג נתפשט היפך ההלכה. אמנם בדין שעיקרו תלוי בפילוג הרבנים - לא אמרו זאת.
וטעם הדבר היה נראה לי, משום שהיכן שיש פילוג בעיקרו של הדין, יש לומר שחכמי אותו הדור נקטו בפשוט כחד, ונשתרבב המנהג לפסוק ההלכה כאותו מאן דהוא, ואין זה 'מנהג מבטל הלכה', אלא 'מנהג מקיים הלכה'. שנקטו בפשוט לפסוק הלכה כאותו מאן דהוא.

ידוע הדבר ומפורסם העניין בעיני מורי ורבותי מהחיוב המוטל על ישראל ועל רבנן לספוד לצרה ולבכותה, ולאו דווקא בהספד תלמיד חכם הוא החיוב, אלא כל שידענו בו, שהוא אדם כשר, כנכבד הזה, אשר אנו עסוקים בהספקו, שידוע לכל באי שער עירנו שהוא היה ישר ונאמן נושא ונותן באמונה, שכמעט בדור הזה הם נמצאים מעט מזער בעוונותינו הרבים, שיהיו נזהרים בזה. וגם שכמה שנים שהיה עוסק בצורכי מצווה - הן בבניין בית הכנסת, שטרח ויגע הרבה, הן בקופה קדושה של יתומות, שמסר גופו ורוחו ונשמתו עליה, להתעסק ולהשתדל בה בכל מאמצי כוחו כדי לקיימה בנאמנות גמורה.

'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר: 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. נצר מטעי מעשה ידי להתפאר' - נשמתם של ישראל חלק א-לוה ממעל, ואי אפשר שידח ממנו נידח. ואף על פי שחטא - ישראל הוא, אלא שנידון על מעשיו ואז יכנס לגן עדן.
ולכן נוהגים לומר המשנה הזאת לפני לימוד מסכת אבות, בכדי לעורר האדם את נשמתו היקרה, ותקבל ותושפע מדברי המוסר הנאמרים פה, ותדע שעל ידי זה הוא זוכה לחיי העולם הבא.

'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר'. - ואנחנו נוהגים היום לאומרה קודם קריאת סדרי משנה. ואפשר לתת טעם לזה והוא על פי מה שמובא ב'תנא דבי אליהו': 'כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא'. ולכאורה יאמר נא ישראל שאינם יודעים ספר, חס ושלום, אינם בני עולם הבא, כי 'כל השונה' שנינו.
ואפשר שלא יבואו לשמוע דברי תוכחות ומוסרים גם המשניות שישה סדרים. ולכן, כדי להעיר לבות הנרדמים ולב השומעים, מתחילים לומר: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', ואפילו השומעים; כי השומע כעונה, וחלק כחלק יאכלו. וזהו שאומר: 'כל' - לרבות אפילו מי שאינו יודע לשנות הלכות, זוכה לחיי עולם הבא, וכמו שנאמר: 'ודרך חיים תוכחות מוסר' - רוצה לומר: כיוון ששומע התוכחה מפי החכם הדורש ויקבל מוסר, הרי הוא נקרא צדיק וזוכה לדרך חיים חיי עולם הבא.

זכרו את קדושת יום השבת, איך היתה בבית, יום שבת היה כולו קודש לתפילות, לתורה, ולשירה (ליל שבת אחרי ערבית, היינו נשארים בבית כנסת למניין שני כדי לחזק אותו, בימי החורף שהיום קצר ואנשים יוצאים מאוחר מהעבודה כדי שיוכלו להתפלל במניין שני), וכאשר הולכים לבית, בתוך הסעודה דברי תורה, פיוטים וכולי. ובשעה 2-1 לפנות בוקר קמים לשירת הבקשות, עד תפילת שחרית, אחר שחרית לימוד בבית כנסת 'אם הבנים', אחר כך סעודה כנ"ל, ואחר כך דרשה בבית הכנסת על פרשת השבוע, עד לפנות ערב, ואחר מנחה רצים לבית לסעודה שלישית, אשר מעולם לא ביטלנוה ברוך ה', ומשם לתפילת ערבית, ואחר ערבית עוד דרשה, ובבית, ליל מוצאי שבת באים פנים חדשות פייטנים ואורחים מצוינים, ודברי תורה, והכל בבית היה אומר קדוש.

'אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל' - אפשר במה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שעל ידי הדרשה שדורש התלמיד חכם בדברי אגדה, ואומרים קדיש אחר הדרשה, ועונים אמן ישר - נמחלים עונותיהם של ישראל.
וזהו: 'אלו הדברים' - דברי תוכחות, כמו שפירשו זיכרונם לברכה בפסוק זה: 'אשר דיבר משה' - דהיינו: התלמיד חכם בדרשותיו. כאמור תועלת הוא 'אל כל ישראל' - שנמחלים עוונותיהם על יד זה.

צריך החזן לשתוק כשמכין המן כדי שישמעו כולם קריאתו, ומכל מקום, יצא שכרם בהפסדם, שמבלבלים הרבה, וגם שהשליח ציבור ישתוק בעוד שמכין, גם זה אינו נכון שאסור לכתחילה להפסיק יותר מכדי נשימה שנקראת אגרת.

מזה שנים רבות זה המנהג פה עירנו להביא לבית הכנסת בפורים מערכות עצים וקורות, והקטנים באים לבית הכנסת, וכל אחד קרדומו בידו, ותבקע הארץ לקולם בעת מקרא מגילה, וכמעט רוב אנשי הקהל אינם יכולים לשמוע מקרא מגילה כדבעי, וגם הגדולים רגליהם לרע ירוצו להכות בכל כחם. ...
ועל כל אלה, ויותר מהמה, רחש לבי לבטל המנהג הזה מכל וכל, שלא להכות בשום עת וזמן. ותרתי וחיפשתי בספרי דברי רב אם יש מקום ושורש למנהג זה, ועל מה אדניו הוטבעו. ...
זה עומד לנגדנו מה שכתב הרב כהנא רבה, זיכרונו לברכה, בספר מדרש אליהו דף ח"ן סעיף ד' וזה לשונו: 'גם יובן עם זה מנהגם של ישראל, כשמזכירים המן בקריאת המגילה מכים ברגל בארץ, והוא לרמוז שמכה ומשפיל בעקבותיו להמן, שהוא מהקליפה עבה שבעקבים, וע"י כך מגיע חולשה ותשות כוח להקליפה, ונמצא שמנהגם של ישראל יש להם שורש, ועל כן כתב הרב בעל המפה, זיכרונו לברכה, שאין להלעיג על שום מנהג של פורים, יען כי לכל מנהג יש לו שורש וענף'. עד כאן לשונו.
אולם גם לזה יש לדון ולומר, שהוא דווקא בדורות ראשונים, שכשרים הדורות, וכל כוונתם לשם מצווה וביראת ה' על פניהם. לא כן עתה, שנחסרו הדורות, והשיאו העניין לדבר אחר, להנהיג שחוק והיתול בבית ה'. זאת ודאי אומר ולא אפחד, שאם היה רואה הרב, זיכרונו לברכה, מנהג דורנו זה, ורוב חרפתנו, הוא היה נאזר בגבורה לבטלו, משום כל אלו התקלות היוצאות ממנו, כמו שכתבתי בעניותי, ועל זה נאמר 'אין לנו עסק בנסתרות', ומקבלים שכר על ביטולו, שהכל לפי הזמן והמקום.

'ויאמר ה' א-להים: לא טוב היות האדם לבדו' - שעל ידי שהיא דבוקה לו מאחוריו, נראה כאילו הוא לבדו, ועוד שאינה עזר לו כשהיא דבוקה לו מאחוריו, אלא 'אעשה לו עזר' - שתהיה בעזרו על ידי שתהיה 'כנגדו' - דהיינו: כנגד פניו, כמו 'שוויתי ה' לנגדי תמיד' - שהוא כנגד פניו. ...
או בהקדים מה שכתב הרב 'יד יוסף': ... אמנם להיות אמת, שהקדוש ברוך הוא נתן, ואינו מכיר הטוב, ואמר ריחיים בצווארו, והוא המחטיאו ומטרידו מן העיון, וכמו שאמר אדם הראשון: 'האישה אשר נתת עמדי' - שהקדוש ברוך הוא נתן אותה לטובתו, והאדם קרא תיגר עליה. ... והמון העם חושבים וסוברים היפך, כי נראה להם שנמשך נזק לאדם בחברת האישה. עיין שם.
וזה כוונת הכתוב: 'ויאמר ה' א-להים: לא טוב היות האדם לבדו' - אלא הטוב הוא 'אעשה לו עזר', וזאת הסברה היא 'כנגדו' - שהוא כפוי טובה ואומר שהיא לרעתו. או יאמר בהקדם מה שאמר התנא הא-להי: בן ח"י לחופה, ותיבת 'טוב' - בגימטרייה עם הכולל עולה י"ח. וזה כוונת הכתוב: לא בזמן טוב דהיינו שהוא בן י"ח, היות האדם לבדו בלא אישה, אלא 'אעשה לו עזר כנגדו'.

מי שמשתדל להיות סנדק כל ימיו הוא סגולה נפלאה. ויש איזה אנשים כשנולד להם בן, מתנדבים לרבני ארץ להיות סנדק במקומם. לא כן אנוכי עמדי. רב להם תורתם, אשר יהגו יומם ולילה, ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, שעוסקים בתורה ובמצוות. שעושים חבילות חבילות תמיד בלא הפסק. אשריהם מה טוב חלקם ומה נעים גורלם. אמנם לשאר העם כערכי, אם יזדמן לנו מצווה כזו, איך אפשר שיתנדב בה לעשיר מופלג בתורה ובמצוות, אשר אין חקר ואין מספר כחכמי הזמן?! ומי יתן, כל יום ויום, יזמין ה' לידינו מצוות כהנה וכהנה, ואף כי אין אתנו מי שיודע סודן של דברים, והם ידעו ויבינו דבר דבור על אופניו, מכל מקום אפשר לכוון לפשט המצווה לקיים מצוותו יתברך ויתעלה, ולתקן שורשה במקום עליון.

מי שאומר שירה וזמרה בקול נעים, ומחבר פיוטים - עניין לעניינו, לכבוד מלך מלכי המלכים הקב״ה, שעשה לנו נסים ונפלאות, זוכה לראות פני מלך המשיח ואליהו, וכל שכן אם מזמר על שולחנו...
וידוע מה שאמרו רבנינו ז"ל: זמירות מלשון 'זמר עריצים', שיכרית כל הקליפות ומלאכי חבלה ויתעוררו סניגורים, כמו שזכו ישראל לעבור את הים ביבשה, בזכות שאמרו שירה וזמרה, כמו שנאמר 'עוזי וזמרת יה ויהי לי לישועה'.

רבי דוד בן זמרה ...נשאל - במקום שאין מניחין ללבוש טלית של צמר, ויש טלית של פשתן ושל צמר-גפן (=כותנה) מי מהם עדיף? והשיב - שיתעטף בשל פשתן, ומברך עליו, אפילו במקום שצמר גפן מצוי. וכתב שכן נהגו בכל גלילות ההם, עיין שם. ואולם בגלילותינו נהגו להתעטף בשל צמר גפן, מי שאינו יכול ללבוש טלית של צמר, ולא בשל פשתן, אפילו שמצוי.

בנוסח 'הרחמן', אשר סידרו בסוף ברכה המזון, שאנו אומרים: 'הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד ולא בביזוי, ברווח ואל בצמצום', וסמוך לו 'הרחמן הוא יתן שלום בינינו' - והרי הוא כמבואר, שתפילתנו קבע לפניו יתברך, הזן ומפרנס לכל ברואיו, שיביא לנו הפרנסה על ידו, יתברך שמו דווקא, ולא על ידי בשר ודם. שעל ידי הצדקה שנותן לעני, משים שלום בין העני לבינו יתברך שמו, וזה אומרו: 'הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד ולא בביזוי'. - התפילה הוא שלא יביאנו לידי הצטרכות בשר ודם, כדי שעל ידי הצדקה משים שלום בינינו למקום, אלא הוא יתברך יפרנסנו, והוא יתן שלום בינינו לבינו, וכדברי חז"ל האמורים.
ומעתה, היא בעצמה, נוכל לומר כוונת הכתוב שהגענו אליו ביעקב אבינו, עליו השלום, שמבקש ומתחנן: 'ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש', ודייק לומר: 'ונתן לי לחם לאכל' - כביכול יתברך שמו הוא דווקא יהיה הזן ומפרנס אותו, ולא על ידי זולתו. וכיוון שהוא זן ומפרנס אותו, זאת אומרת 'ושבתי בשלום אל בית אבי'. ובתיבת 'אבי' מתייחס לאבינו שבשמיים, שאני מצד עצמי אני שלום, ואינו מן הצורך שישים שלום בינינו איש זר, בשר ודם, שכבר הוא זן ומפרנס אותי

'הנה מיטתו שלשלמה' - של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, 'ששים גיבורים סביב לה' - אלו ישראל, כמו שאמרו במדרש. ומעתה ישראל החזיקו בשניים, הגם כי 'כולם אחוזי חרב' - דהיינו התורה, 'מלומדי מלחמה' - זה פוסל וזה מכשיר, וכן זה מחייב וזה פוטר, וכיוצא בזה, ובזה מתקיים העולם שמים וארץ, ככתוב: 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'. - אם כן דיו בזה לקיום העולם.
אפילו כך 'איש חרבו על ירכו' - דהיינו קבלו עליהם המילה, שנקרא 'חרב', כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'חרבך על ירך גיבור' - זו מילה'. ואם תאמר למה צריכים שניים?! - די בזכות התורה לקיום שמים וארץ, ולזה אמר: 'מפחד בלילות' - שאין עסק העולם, שרוב העולם ישנים על מיטתם. וכפי זה, במה יתקיים העולם? - ועל ידי המילה בבשרם, אין פחד אפילו בלילות.
וזה נראה כוונת דוד המלך, עליו השלום, שכתב: 'זכרתי בלילה שמך ה', ואשמרה תורתך' - שיש להקשות וכי בלילה זוכר שמו יתברך, ולא ביום?! - וזה תמוה. ולפי המבואר שדוד מצטער: 'זכרתי בלילה' - שאין עסק התורה בלילה. אם כן, במה יתקיימו שמים וארץ? - ולזה אמר: 'שמך ה'' - דהיינו המילה, שנקרא שמו יתברך, שפי שנמצא בזוהר הקדוש: 'בכל מקום אשר אזכיר את שמי' - זהו מילה, ועל ידי זה הרי הוא כאילו 'ואשמרה תורתך', ויתקיימו שמים וארץ.

'ויקונן המלך אל אבנר ... ויוסיפו כל-העם, לבכות עליו ... ויאמר המלך אל עבדיו: הלוא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה, בישראל' - עיקר הבכי במיתת הצדיקים הוא על שנתפסים בעוון הדור, על עוונם ועל חטאתם של ישראל. וכתבו המפרשים שבמיתת הצדיק אין לנו לבכות על האבדה עצמה, שאין ראוי לבכות על זה, מפני שהולך הוא למנוחות שאננות, אלא עיקר הבכי הוא על האובדים אותו, שבסיבתם גרמו מיתתם, ועל העולם גם כן שנסתלק מגינם, ומעשיהם של צדיקים שהיו מסגלים מצוות ומעשים טובים, וכיוון שסר צילם מעליהם, אין לנו להישען.
ובזה נבוא לכתובים, שבתחילה היו בוכים על האבדה עצמה, ולא היו בוכים על שמת בעבורם. וזהו אומרו: 'ויקונן המלך', 'ויוסיפו כל העם לבכות עליו' - רצונו לומר על האבדה עצמה. ולזה אמר להם דוד המלך: 'הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל' - רצונו לומר: בשביל ישראל, ואין לבכות על האבדה עצמה, כמו שאתם בוכים 'עליו' עד עכשיו, אלא שאתם צריכים לבטח על מה שנפל ומת 'בישראל' - דהיינו בשביל ישראל, שהם גרמו מיתת הצדיק, ואין לנו להישען, וקשה סילוקן לפני הקדוש ברוך הוא.

'חוט של תכלת מאי היא? ששנינו רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל הצבעונים - מפני שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לאבן ספיר, ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד'. -
ולכך ציווה הקדוש ברוך הוא מצווה זו, שכשהקדוש ברוך הוא רואה את כיסא הכבוד זוכר המצווה זו ומרחם על עמו ישראל, יען שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וזוהי ההנאה שיש לנו. ... שתכלת דומה לכיסא הכבוד, כשמסתכל הקדוש ברוך הוא בכיסא הכבוד, שהוא דומה לים שנעשו בו ניסים לישראל.

הדבר ברור בעייני כל חכם משכיל על דבר, כי הרגל המנהגים, שמקורם דתיי השוררים בקהילות ה׳ בכל תפוצות הגולה, היא הוראה החלטית, שבמקום ההוא, זאת לפנים ישבו שרים על כיסא ההוראה, רבותינו שרי התורה ומאשרי העם, רבני וגאוני דורם, והמה הניחו את צאן מרעיתם להתנהג בשמירת הדין ההוא על צד הרגלם בו, ולא מיחו בידם להטותם מני דרך, באשר ידעו כי גם בשמירת הדין ההוא על צד ההרגל אצלם, לא נטו קו משמירתו על פי החוק היסודי שבו.
וככה השתלשל שמירתו גם לזרעם אחריהם עד שהוקבע למנהג קבוע ומבטל הלכה של שמירתו במקומות אחרים באופן משונה מהרגלם.
אכן מעולם לא צמח שום מנהג דתיי, במקום שלא היתה בו הרבצת תורה. ומכל שכן וקל וחומר, שלא צמח שום מנהג, שמייסדו היה איש בור ועם הארץ. וזה ברור.

עדי הגט, אם יכולים להיות הם עצמם עדי שטר השליחות. אני הדל, כן בקודש חזיתי שניים ושלושה פעמים בכאן עיר פאס שנוהגים שעדי הגט הם עצמם עדי שטר שליחות. ויש להם על מה שיסמוכו. ... והיה דבר זה קשה בעיני ... ועם היות שמצינו להרמב"ן ... וזו לשונו: מה אעשה ואני רואה שפשט זה בכל המקומות, וכופף אני ראשי למנהגם של ישראל, יעיין שם. היינו דווקא מחמת שפשט הדבר בכל המקומות, אבל לא בנדון, שאדרבה, בשאר מקומות הולכים לחומרא, ומנהג גרוע כזה ראוי להרחיקו.

'הקובע מקום לתפילתו - א-להי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים עליו: אם חסיד אם עניו - מתלמידיו של אברהם אבינו'. עד כאן. וקשה. היו צריכים לומר: החסיד העניו, ומהו: 'אם אם' - שהוא לשון ספק.
ותירצו על פי דרך משל: אם אדם רוצה לקבוע מקום בבית הכנסת צריך שני תנאים: התנאי האחד הוא שיבוא בהשכמה, קודם כל אדם, שלא יקדים אדם ליישב במקומו, או יבחר מקום שפל סמוך לפתח, שאזי אפילו יתעכב ימצאהו פנוי בכל שעה ורגע. זוהי מידת החסיד הקובע מקום לתפילתו.
גם מצינו מידה אחת כמו זה בעניו - שכאשר יבוא להתפלל, אינו רוצה שיקומו מפניו לכבודו. מה עושה תיקון לזה? - או יבוא קודם מהם, או אם אינו יכול להקדים לבית הכנסת הוא בוחר מקום סמוך לפתח ממש, שאזי תכף בכניסתו ישב, ואין מספיקין הקהל לעמוד שכבר ישב.
נמצא אם אדם ראינוהו קובע מקום לתפילתו ואינו משנה מקומו, אין אנחנו יודעים כוונתו: אם משום קביעות מקום שהוא חסידות, או משום ענווה. לכן כשמת אומרים עליו לשון ספק: 'אם חסיד אם עניו - מתלמידיו של אברהם אבינו'. ודאי שאברהם אבינו, עליו השלום, היו בו שתי המידות הנזכרות, חסיד ועניו. עד כאן לשונם. ... ומעתה תהי נדרשת: 'יושב פתח האוהל' - ראשי תיבות: 'יפה', גם 'והוא יושב פתח האוהל' - ראשי תיבות: 'ויפה'. רצה לומר: 'יפה ויפה' - כי אברהם אבינו, עליו השלום, שישב פתח האוהל הוא קביעות מקום, גם משום חסידות וגם משום ענווה.

נהגו קהילות יוצאי גרוזיה, הן בחו"ל והן בארץ ישראל, לקרוא ולדרוש במסכת אבות בשש השבתות בין חג הפסח ועד לעצרת לפני מנחה, כמנהג הספרדים.
יש מאחינו האשכנזים שנוהגים להוסיף ולקרוא את מסכת אבות עד חודש תשרי (לבד מפסח ועד לעצרת), עד שבת שלפני ראש השנה, ויוצא שהינם מסיימים את פרקי אבות ארבע פעמים במספר.
במליצה נאמר בוודאי שעדיף לקרוא את פרקי אבות, אף לאחר חג השבועות, מאשר לשוח בדברים בטלים, אך מנהגנו כאמור לעיל, כמנהג בני ספרד לקרוא בפרקי אבות מפסח ועד לעצרת.
קוראים בשבת הסמוכה לחג השבועות זמן מתן תורתנו, לפי שאותם שנהגו ללמוד פרקי אבות בכל שבתות הקיץ מודים כי בשש השבתות שבין פסח לעצרת הוא עיקר תוקפו של המנהג.

קיבלתי את מכתבך. קשה מאוד להשיב על שאלתך, היות שאני רואה שהתלמידים שבאו ממרוקו, קשה להם להסתגל בישיבות עם אחינו האשכנזים, ויום יום באים אצלי ומבקשים להחזירם מאמריקה, ויש אפילו למרוקו. ואם תבוא לפה, ולא תיכנס לישיבה, ייקחו אותך לגיוס, וחבל שתאבד הלימוד, לזה לעצתי אם תשמע - חיכית כל הזמן, חכה עוד, ואם אסתדר אני בעזרת ה' בתל אביב, רצוננו אני והרב הראשי לסדר בית מדרש למורים ורבנים ספרדים, ואז תוכל לבוא בשמחה.

'על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא - זו אישה'. - רצונו לומר: 'על זאת' - על דבר האישה, צריך לעשות תפילה, כל חסיד, שהקדוש ברוך הוא יזמין לו אישה כשרה במעשיה ... טעמו הוא שמי שישיג אשה כזאת, היא לו כמוצא את התורה, ולזה אמר רבי נתן: 'לעת מצוא - זו תורה' - רצונו לומר: שמי שזוכה לאישה כשרה, כמי שימצא את התורה שכתוב בה 'כי מוצאי, מצא חיים', וכמו שהזוכה לתורה ימצא חיים איתה, כמו כן היא האישה כשרה, כל הזוכה אותה ימצא חיים, כי כשהיא כשרה הקדוש ברוך הוא נותן לו חיים לבעלה כדי לזון אותה, ואף שהוא היה ראוי למות, אין הקדוש ברוך הוא ממית אותו בשביל אשתו, נמצא שמי שיש לו אשה כשרה יש לו חיים איתה.

על אודות מה שנהגו באיזה בתי-כנסיות שבפרשת 'בראשית', יש להם מנהג שאחד מראשי הקהל עולה ראשון, לקרות בתורה במקום כהן, ולעת עתה בעת עליית אחד מראשי הקהל, עמדו הכוהנים לערער. מהו הדין? ...
אם המנהג לקנות קריאה ראשונה ב'בראשית', ויש כהן שם - יצא, ואם לא רצה לצאת, עם כל זה יעלה הישראל, הקונה ראשון, ויקרא במצותו כמנהג - עד כאן. ואם כן, שוב אין לפקפק, הואיל וכבר נהגו, לא אכפת לנו בכוהן ותו לא.

מנהגם של ישראל, שנהגו מימות עולם ומשנים קדמוניות בעיר הלזו, להיות עושים מצווה זו של הלבשת ערומים, על ידי מעלת פקידי תלמוד תורה, ה' עליהם יחיו, שהם בכבודם ובעצמם מחזירים בכל יום לקח מעות לצורך מצווה זו, מאת כל איש כברכתו, והם מחלקים המעות, הראוי לכסף כסף, הראוי לבגד בגד, מינים ממינים שונים, לתינוקות של בית רבן, ולעניים ולאביונים, ולתלמידי חכמים הנצרכים, לפי ראות עיניהם. שלכאורה, ייפלא מה ראו על ככה ומה הגיע עליהם לעשות מצווה זו על ידי מעלת פקידי תלמוד תורה, כי מן הראוי היה כי המתנדבים בעם, ה' ישמרם, הם עצמם ילכו ויתנו להם המעות או הבגד, איש מה שידבנו לבו, יד ליד, ולא על ידי הפקידים, ה' ישמרם. ...
ומעתה יש לנו לומר טעם לשבח למה שנהגו מימי עולם לתת צדקה זו של הלבשת ערומים ע"י מעלת פקידי תלמוד תורה ולא על ידי עצמם, כלומר שטעמו שכיוון שהצדקה המעולה היא דווקא על ידי גבאי צדקה שנותנה, ואינו יודע למי נותנה, ונוטלה ואינו יודע ממי נוטלה.

מנהג היה פשוט, שבסעודת מילה וזבד הבת, מחלקים לאנשים המצויים מיני מתיקה, וביטלנו זה ביטול גמור, כי הוא צער גדול לבעלי בתים, ויוצא מזה מחלוקת בין איש לאשתו, ובפרט כשהם צריכים ומתביישים. ותודה לה' נתקיים הדבר זה כמה שנים.
עוד מנהג היה מכמה וכמה שנים, שהיו שולחים בשבתות של שמחה בשר וביצים. יש שולח עשרים וארבע ביצים, ויש שולח יותר, ובעלי השמחה שולחים מעקודא ביצים ובשר. והכרזנו וביטלנו זה שלא ישלחו כי אם חמישה ביצים דווקא, ושמחו כל בעלי בתים, וכל הבעלי השמחה, היה להם נחת.

'אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו', כבדו לנשיכם, כי כך שתתעשרו' - אפשר לפרש בדרך דרש, שבא לומר שאפילו אם האדם היה עני או פועל פשוט, ואחר כך התעשר, לא ירים ראש על אשתו, למאוס בה, ויעלו במוחו רעיונות גאווה, לגרש אותה, ולקחת אחרת נאה הימנה וכיוצא, לפי עשירותו כעת. אלא תמיד יהיה מכבדה כמאז. וזהו: 'כי היכי דתתעתרו' - כאשר תתעשרו. תמיד תשמרו על הכבוד שלה, ושלכם.

נוהגים בעת שיוצאים לדרך, ליקח שלושה אנשים מאוהביו, ולעמוד אצל המזוזה ולהניח ידו עליה, ויקרא פרשת 'שמע ישראל', עד 'ובשעריך', ואחר כך: 'שיר למעלות אשא עיני' והם אומרים: 'אל יתן למוט רגלך', וכן יעשו שלוש פעמים... ואחר כך אומר: 'ויהי נועם...' ואחר כך ברכת כוהנים. והם אומרים: 'יברכך' ואחר כך אומרים פסוק: 'הנה אנוכי שולח מלאכי לפניך, לשמורך בדרך, ולהביאך אל המקום אשר הכינותי'. וראשי תיבות אלו - למעלות, ויהי, יברכך, הנה - הם 'לויה'. ...
ישתדל ההולך, שיעשהו אדם אחר, שליח לדבר מצווה, או יקח איזה מטבע, ויעשה בו סימן ויאמר - לכשאבוא למקום פלוני אתן זה לצדקה, לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס, עליו השלום.

סמיכות גמר התורה 'לעיני כל ישראל' עם ראשה 'בראשית ברא' - והנה ידוע ש'עיני העדה' נקראים החשובים שבישראל, כמו שאמר הכתוב 'והיה אם מעיני העדה'. ... אפשר לומר בסמיכות ראש התורה וסופה עם מה שכתבו בגמרא, שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו: יתוש קדמך במעשה בראשית. עוד אמרו זיכרונם לברכה, שפרנס המתגאה על הצבור שלא לשמה, הקדוש ברוך הוא שונאו. אפשר שלזה בא הרמז 'לעיני כל ישראל' - שהם הגדולים שבהם, אל תתגאו על הציבור, כי 'בראשית ברא' - שם רמז: יתוש קדמך במעשה בראשית. וקל להבין.

'כל ימי גדלתי בין החכמים', וראה ראיתי שהמה נהגו לומר קדיש, כשהיו נקראים לספר תורה, ואנוכי אחריהם הלכתי. אלא שזה שנות מספר עברו, בראותי שהתירו לעמי הארצות להיות כחכמים, והדיוט קופץ בראש, לדלג ולומר: ודילוגו - תיבות ואותיות למעלה ראש. חוקה חקקתי בבית הכנסת 'נווה שלום', אשר בעיר גאלאטא, אשר אנוכי פורס סוכת שלומי, וגזרה גזרתי כי לא יוכל שום אדם, אחד חכם ואחד שאינו יודע לומר הקדיש שאחר קריאת התורה, כי אם השליח צבור דווקא ואין זולתו.

מתחילים להשכים לסליחות בתחילת חודש אלול, כמו אצל יתר בני עדות המזרח. מלבד הסליחות הרגילות הידועות לכל העדות, ישנם אצל יהודי לוב, וכן בקהילת ג'רבה שבתוניסיה, פרקי סליחות מיוחדים המקובצים בספר 'שפתי רננות'. סליחות אלה, המורכבות משירי קודש של משוררים קדמונים, נקראות בשמונה לילות של ימי שני וחמישי, וכן בארבעה לילות שבת ועשרת ימי תשובה, כולל ראש השנה ויום הכיפורים. מלבד פיוטים, שלכל אחד מהם לחן משלו, כוללות סליחות אלה גם י"ג מידות של רחמים, תחנון ונפילת אפיים, ואולם בלילי שבת קוראים רק שירי קודש ושירי געגועים לארץ הקודש. את הסליחות הרגילות, קוראים יהודי לוב בימים ראשון, שלישי, רביעי ושישי, ונקראות 'סליחות בצג'יר', ואילו של שאר הימים, נקראות סליחות בלכביר'.

קול באשה ערווה, זהו שאומרים - שירי עגבים ואהבה, אבל שירות ותשבחות על נס הנעשה לה, או כפועה לתינוק כדי להרדימו - אין לנו בה. כך כתב הרב כבוד מורנו הרב אהרן די-טולידו, זכרונו לברכה, בספר הקדוש 'דברי חפץ' דף קי"ג.

למעשה, אין לך תפילה ותפילה, הן בחול הן בשבת הן ביום טוב, שאין בה בקשות. אפילו בערב שבת היו אלו שמקדימים לבית הכנסת, לפני שבא הקהל, לומר שירים בצוותא, היו תמיד אנשים "מבקשים", כלומר - אומרים בקשות. תמיד יש בקשה. גם במועדים בנושאים של סוכה פסח שבועות, כל נושא ונושא. אפילו אם תמצא לומר: כל קהילה וקהילה יש לה ספר שירים משלה. ...
וככה היית רואה, מה אני אגיד לך, ממחטות על העיניים, זה ממש ככה, כשאתה שומע קול ערב, כשאתה שומע קול דברים 'היוצאים מן הלב נכנסים ללב', כשאתה באותה האווירה של חצות לילה, שיש כל כך דומיה בכל העדה, בכל השכונה כולה, ואתה שומע את הסלסול הזה ואת השיר , את הדברים האלה יוצאים אם מפי נעים זמירות כזה, אתה מתרגש אתה בוכה בוכה ממש.

אספרה שמך, לאחי בתוך קהל אהללך, זכרתי ימים מקדם, שעוד הייתי טלה, אור נוגה, בעיר המהוללה איזמיר, יגן עליה א-לוהים, משני צנתרות הזהב הרבנים המובהקים יוסף ומשה אשכנזי, זיכרונם לברכה, ושם נמצאו והיו בחג הפסח, וגילו מצפוני ליבם להיות הוגים בשבח ההלל של יציאת מצרים כל אותה הלילה לאנשי מעשה. ולא איחרו לעשות הדבר ונתקבצו בבית וועד לחכמים. ...
ומשם והלאה זיכני השם יתברך, לעמוד על עומדי בכל שנה ושנה, הוא הלילה הזה לה' להשתבח בתהילת שבח הקדוש הזה.

האריך בזה הריב"ש זיכרונו לברכה בתשובה סימן ס'. יעויין שם שכתב שמעלת העוסק בצורכי ציבור, כדי להציל ממונם של ישראל, הוא גדול מאוד. יעויין שם. ... שמצווה זו גדולה מעלתה ועדיפה ממצוות תלמוד תורה, שהיא שקולה כנגד כל מצוותיה של תורה. ... וזהו מה שרמז דוד המלך, עליו השלום, בקינתו לאבנר: 'ויאמר המלך אל עבדיו, הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום' - להודיע להם שאבנר בן נר היה שר וגדול, שהרי היה יוצא בצבא ונלחם מלחמות ה', ושם נפשו בכפו, כדי להציל את ישראל. והרי אתה דן קל וחומר, ומה העוסק בצורכי ציבור כדי להציל ממונם של ישראל, הרי הוא נקרא גדול במעלה, כל שכן כשמסתכן בנפשו כדי להציל נפשות של ישראל. ואם כן, הרי אתם חייבים להגדיל עליו הספדו בבכי והספד בראוי לו, ולעורר לבבכם בתשובה, זהו תכלית ההספד, כנודע, כי שר וגדול נפל היום.

וזהו שכתב מרן הבית יוסף, ש'מכאן סמכו בכל תפוצות הגולה, להתקבץ אחר סעודת בשחרית לקרא מקרא ולדרוש הגדה'. כן הוא האמת, וגם בעיר הזאת, אשריהם ישראל, שיש בכל שבת מקומות מקומות, שנאספים ולומדים שם תורה, נביאים וכתובים, והחכם דורש לפניהם דברי מוסר. וגם אחר סעודת הצהרים נאספים לבתי כנסיות ולומדים תהלים. אשריהם, מה טוב חלקם ומה נעים גורלם.
אך זו צרה, שיש בעוון, כמה בחורים ותינוקות ונערים, יושבים אגודות אגודות, בשווקים וברחובות, משחקים ומדברים דברי נבלות, ועושים כל תועבות שבעולם ואין מוחה בידם, לא אביהם של הנערים, ולא אחרים גדולים, שיכולים להלוך בשווקים ולראות מעשיהם ולמחות בידם.

הא לחמא וכולי - מנהג ישראל תורה הוא, שנוהגים לסובב הקערה של הסדר על ראש המסובין כשאומרים פיסקה זו. ואפשר לומר שנתייסד מנהג זה רמז למה שנאמר בגמרא: 'אמר לה רבי חייא לביתו, הקדימי לו לחם וכולי. אמרה לו: האם אתה מקלל אותם? אמר לה: גלגל הוא שחוזר בעולם'. עיין שם. (שבת, דף קנא, עמ' ב)
ועל כן כשרוצה הבעל הבית לקרוא לעניים ולומר: 'כל דכפין ייתי וייכול וכל דצריך וכולי', פן ואולי יאמר כן בפיו ובשפתיו, ולבו בל עמו. על זה אנחנו מחזקים את לבו בזיכרון זה של סיבוב הקערה, שיזכור שגלגל הוא שחוזר בעולם, וגם עליו יעבור כְּיָם, ואולי יצטרך לחוג חג הפסח אצל אחרים.

'ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם' - לפי עניות דעתי בא לרמוז הכתוב עיקר הדברים הנצרכים לאדם והשבת, והוא שיזהר בשלוש סעודות ובלימוד התורה, כי לא ניתנו שבתות טובים לישראל אלא לעסוק בתורה, ושישמח בחלקו ויעשה שבתו חול ואל יצטרך לבריות, ושלא יתגאה ושיזכור אחריתו, ושירחם על העניים, כמו שכתוב: 'צדקה תציל ממות', ושיקיים כל המצוות ביראה ואהבה ושמחה, ועל הכל מצוות שמירת שבת, ושעל ידי שמירת שבת אנו נגאלים, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלים'. ועל הכל להאמין באמונה שלמה שהוא עתיד לגאלנו. יהי רצון שנזכרה ונחיה ויגאלנו גאולה עולמית. אמן כן יהי רצון.
וכל זה בא רמוז במקרא שכתוב: 'ותקיים שלוש מאכלות רמות ועליונות בעבור נשמה יתירה יראה שמחה רבה אהבה לימוד אור תורה העיק שתשמח בחלקך תמיד להיות עניו שפל ולזכור תמיד אחרית תקותך הוא שאול בור תחתית לחונן דל רחמנותך תציל ממות בורא ראשון יה תגאלנו עולם'.

באו ספרים, חדשים לבקרים, חומשים ומחזורים, קרוב לעשרים שנה, דפוס ליוורנו, יגן עליה א-לוהים, וכדומה - והאות הראשון, משני האותות האלה, הדומות והסמוכות כולם מנוקדים בשווא לבד. וזה הגורם, נבער כאש המחלוקת בין החכמים והמלמדים ושלוחי הציבור. ...
ועם הארץ, שלא שמעו ולא ידעו בטעמי הנקודות, המה נעשו אגודות אגודות, לחרחר ריב ומדון בלב זדון, והמה מתנבאים - כי לא נאה כי לא יאה, לומר כך, וכאשר שמע קול חברו, אשר בא להתפלל, ולו רגל על לשונו, לומר כרצונו רגע, כממרה תוקף לו, וייתן בכעס עינו, מושך עצמו ואחרים עימו. ...
כי נמצא שם שמיים מתחלל, חס וחלילה, ובגלל הדבר הזה, רבים קמו לשנות, כמה שינויים בתפילה, כגון נקדישְך ונעריצְך וחֵי העולמים וכדומה, כמה שינויים. ...
חיוב רם לקרותם כמנהג 'מנחת שי' כולם בשווא לבדו, וראו לתקן כך בצדק ובמשפט, כי כן נמצא כתוב בספרי כתבי יד, הנמצאים פה העירה, מזמן קדמון למעלה מחמש מאות ...כתובים בקלף כתיבה מאושרת, כל שהיא תפארת, ושם נמצאו כולם עקודים נקודים, בנקודות הכסף, בשווא לבד.

נוהגים פה ליוורנו, יגן עליה א-להים, ביום הנישואין להתפלל מנחה בבית החתן בעשרה, וקודם שמונה עשרה אומרים שירות וזמירות לשבח החתן, ואחר תפילת שמונה עשרה קדיש תתקבל, כי אין נפילת אפיים בבית החתן. ובמקום 'למנצח בנגינות' אומרים 'רחש לבי' מפני שמדבר על עניין חתן וכלה, וקורא לחתן מלך כמו שיש בפרקי רבי אליעזר: החתן דומה למלך. ... ואומר קדיש 'יהא שלמא' ו'עלינו', ופסוקי 'אברכה', בעוד שמלווים החתן לבית הכלה.

וחיים יוסף דוד אזולאי כתב וכן הוא מנהגינו להשים טבעת הקידושין באצבע הסמוך לגודל הנקרא אצבע, וכן הוא מנהג כל ספרד אשר שמענו שמעם עד כאן. וכבר ידוע הרמז האמור על מזמור 'השמים מספרים', שנזכר בו 'והוא כחתן יוצא מחופתו' -שכשתתחיל למנות התיבות באצבעות ידך מפסוק 'תורה ה' תמימה', בכל פעם יבוא תיבת 'שמו יתברך' באצבע, ולבסוף 'הנחמדים מזהב', תיבת מזהב נופלת על האצבע, לרמוז שהיא מקודשת, שכבר קידשוהו שמים ליתן בו טבעת הקידושין.

בכלל בית הכנסת, שצריך לשכור רב ושליח ציבור, ובירושלים יש בה מנהג יפה ששוכרים ג' שליחי ציבור, צדיקים וחסידים ואנשי מעשה, לפי שהם מתפללים ומתחננים תמיד לפני המקום על כל צרה שלא תבוא, בין בארץ ישראל ובין על כוללות הגולה, ועוד שתמיד אנו מתפללים על עצרות גשמים שיש בכל שנה, וגם מכת הארבה ושאר צרות שלא יבואו לישראל, וכל כן צריכים שיהיו אנשים מהוגנים כמו שהם עכשיו. ואין מדקדקים אחריהם, להיות פטורים אפילו ממס גולגולת למלכות, ואין צריך לומר משאר דברים, ואין ממנים שליח ציבור פחות מבן ארבעים שנה וכל שהוא זקן עדיף.

אף לזאת יחרד לבי. אנכי הרואה חזות קשה. הלא היא ברבת מבני עמנו. בחשכה יתהלכו. מזלזלים בקדושת שבת ולא נשאר בידם זולתי מנהג אבותיהם לאמור - שבת היא.
עד שהם סוברים שזהו קיום שמירת שבת - לאכול ולשתות ולשמוח וללבוש בגדים נקיים 'ויצא לבן החוצה', ולחגור בחבלי בוץ וארגמן. ועיניהם לא ראו שבדברים אלו שעשו לכבוד שבת. פתאים עברו על איסורים חמורים שחייבים עליהם סקילה וכרת וחטאת.
ואם ישאלנו השואל ידידי! היאך אתה מתנהג בשמירת שבת ומה מעשיך ביום המנוח הזה? יהיה כמשיב: תהילות לאל, כן יהיה תמיד. אני שומר ומכבד את השבת כראוי.
והוא כפי האמת מחללו בידיים. לכן באתי כמזכיר קצת מאיסורי שבת ...שכמעט רוב בני אדם נכשלים בהם או במקצתם. והם לדעתם היתר גמור.

'שלום רב לאהבי תורתך' - כתבו בפרק שני של מסכת שבת: 'אמר רב הונא: הרגיל בנר יהיו לו בנים תלמידי חכמים. ... רב הונא היה רגיל שהיה חולף ושונה על פתחו של רבי אבין הנגר, ראה שהיה רגיל בנרות טובים, אמר: שני אנשים גדולים יצאו מכאן. יצא מהם רב אידי בר אבין, ורב חייא בר אבין. רב חסדא היה רגיל שהיה חולף ושונה על פתחו של בית אביו של רב שיזבי, ראה שהיה רגיל בנרות טובים, אמר אדם גדול יצא מכאן. יצא מהם רב שיזבי. וכתבו התוספות: כך יש לגרוס 'ראה שהיו רגילים בנרות' - פירוש הבעל והאשה, לכך אמר: שני אנשים גדולים יצאו מכאן. ולקמן אמר: ראה שהייתה רגילה האשה לבדה - לכך אמר שיצא אדם גדול בזכותה. עוד אמרו שם: 'אמר רבא: פשוט לי - נר ביתו ונר חנוכה? - נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו', ופירש רש"י, זיכרונו לברכה: 'שלום ביתו', וכך אמרו 'ותזנח משלום נפשי' - זו הדלקת נר בשבת, שבני ביתו מצטערים ליישב בחושך'. עד כאן.
מעתה נבוא אל הביאור: 'שלום רב' - רצה לומר, הרגיל בנר שבת שנקרא 'שלום ביתו' לפעמים זוכה שיצא ממנו רב אחד. ולפעמים זוכה: 'לאהבי תורתך' - שניים, שיוצאים ממנו שני אנשים גדולים, שהם 'אהבי תורתך' - לעסוק בה. וזה כיצד? לזה אמר: 'ואין למו מכשול' - רצה לומר: הבעל והאישה רגילים בנרות וזהירים בנר שבת, שלא ליישב בחושך, לכך לא יכשלו באישון לילה ואפילה, אלא באורה.

במה שנשתנה לשבת זה להיקרא בשם 'שבת הלבשה', ואגב זה גובים ונדון על המנהג הקדוש הזה, אשר הוקבעו בעירנו זאת מימי עולם וכשנים קדמוניות לעשות כדת היום, לתת אלה הבגדים ממעות הנגבים על יד מיחידי עירנו, ה' עליהם יחיו אמן, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, שאם לעניין נתינת צדקה, שבח לאל יתברך, כל ישראל קדושים וזהירים וזריזים, לתת לכל שואל, יום יום, איש אשר כברכתו, כן ירבה וכן יפרוץ, ויהי רצון שתקובל לפניו לרצון. ולמה הוצרכו לעשות כדבר הזה, לקנות בגדים ולחלקם לתינוקות של בית רבן, והלא זה יתנו כל אחד כפי השגת ידו סך מה, וכל אחד ואחד יעשה בהם מה שלבו חפץ, ובוודאי שעל צד ההכרעה, הוקבע המנהג הלזה, כדי שעל ידי זה, יתנו דעתם להתלמד איזה לימוד במעשה הצדקה, באופן היותר נאות ולנו לדעת.

'לא תסור מכל אשר יורו לך ימין ושמאל' - מכל הגדרים והסייגים והתקנות, אשר הם תקנו בחכמתם וברוח מבינתם, 'ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם' עד בואכה אל הר העברים, ההר הטוב הזה והלבנון, לכל היד החזקה אשר עשה 'הנשר הגדול', מבצר עם ומגדול, עמוד הדת, חומה דלתיים ובריח לדת הישראלית, יחיד בדורו היה בחוכמה ובמדע כ'כלכול ודרדע', הרמב"ם, זיכרונו לברכה, עד אשר תבוא אל שולחן המלך, 'זה השולחן אשר לפני ה', השולחן הטהור אשר חיזק וחקר ותיקן איש אשר רוח א-להים בו, רבן של כל בני הגולה, יוסף עינינו, עיני כל ישראל עליו, ומשנהו איש א-להים קדוש, הוא משה, ספרא רבא לישראל.
'זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם, בהיותם על אדמתם, הספרדים והאשכנזים, טובים השנים, כל אחד מהם מנהג אבותיהם בידיהם. טובים הם לשמים ולבריות כל כנסיות, ואת אחרונים אני בא, הלוא המה חכמי חרשים, הפוסקים החדשים, אשר ראית כי רחקו דרכיהם, ויעמדו מנגד נוכח השולחן, לא תאבה ולא תשמע להם, ואם הם נושאי כלי השולחן, ראה זה דבר חדש אך בחילוקים, ישיתו להם אשר סמכו אותו על רגלי השולחן, קבלם מאהבה, 'ועשית ככל יורוך'.

לשון קודשנו אם הלשונות והתורות והחכמות, כוללת גם במבנה שורשיה חכמות המוסר, הטבע והמקראים. על הראשון - כבר הוכיחו חכמינו זיכרונם לברכה בקבלתם המושכלת: על כל קוץ וקץ של אותיות לשון התורה, תלויים תלי תילים של הלכות, וזה סוד הכשר דקדוק אותיות בספר תורה; על השני - כבר אמרו חכמינו זיכרונם לברכה גם כן, שהקדוש ברוך הוא ברא העולם באותיות א"ב של לשון הקודש, ושאדם הראשון קרא לכל חי ונמצא, הראוי לו לפי מעשיו. כביכול, גם לקדוש ברוך הוא קרא שם: ה' שמו. ועל השלישי - הלא אגדותיהם ומדרשיהם, זיכרונם לברכה, מלאים מדרישות אותיות שעשו כל דרשניהם בימיהם, כרבי מאיר ורבי יהושע בן קרחה וחבריהם, ורבי עקיבא בעל 'מדרש אותיות' ... ועל כן לחינם יתפארו חכמי דורנו לאמור: כי הם המציאו המחקר לדלות המקראים הישנים, בחכמת חקירת הלשונות; וכי מה שלא יכלו ללמוד מספרי המקראים, למדו ממחקר הלשונות, אשר התחילו בו כמאה שנה לפנים, וממנה למדו חדשות גדולות ונכבדות בחיי ודתי ומנהגי העמים.

שאלה: פה העירה אר"ץ, מנהגם הוא בעריכה של משא ומתן, שבוררים בני אדם להעריך הנערכים לפי אומד דעתם, אחר אזהרת בית דין לשם שמיים בלי שום פניה.
ויהי היום נתיישב בעיר אדם גביר נבון וחכם, וישבו המעריכים והעריכוהו בסך מה, ולא קיבל באומרו שאין לו מה שהעריכוהו, ומנהג העיר שמי שאומר כן צריך להישבע על כתר התורה כמה יש לו, והוא יתן כפי שבועתו. אז אמר: איני נשבע עד שישבעו כמה בני אדם מן הנערכים, שאני אומר שיש להם יותר ממה שהעריכו אותם המעריכים, ואיני מקבל עריכתם אלא על פי השבועה, וגם אני נשבע עמהם. ומשום כך נתפשרו עימו, ופיחתו לו מעריכתו למחצה לשליש עד זמן מה.
אך חוששים אנו שמא כל אדם יטעון כך, ויחייב שבועה לכל הנערכים או למקצתם, ויארע דבר תקלה מזה, לפי שבעיר הזאת, באמונה הם עושים משא ומתן, שלוקחים הלוואה באשראי, ונושאים ונותנים, והנושים חושבים שיש להם ממון, ומאמינים אותם, ויש מתעשר ואין כל, ואם יהיו נשבעים שוב, אין אדם מאמין אותם, ואבדה האמונה. ...
לכן עלה בדעתנו לעשות הסכמה חמורה, שלא יוכל אדם לטעון זאת הטענה, שתהיה העריכה על פי השבועה, לא לכולם ולא למקצתם אלא ינהגו כמנהגם להיות נערכים על פי המעריכים, ומי שאינו נותן כפי עריכתם, אז ישבע על כתר התורה, שלא אפשר בלאו הכי, ומנהג ותיקין הוא. ...
הנה כי כאן במקרה הנידון יש להם לציבור להחזיק במנהגם על פי רוב פורעי המס שיעריכו המעריכים לכל אחד, ומי שיאמר שאין לו כפי מה שהעריכוהו אז ישבע על מה שיש לו והוא יתן. ואין היחיד או היחידים יכולים להשביע את מי שמקבל עליו לתת כפי מה שהעריכוהו. ... מפני תיקון העולם, ומשום ישוב הארץ, והרחקת פשע, שלא למעול בשבועה - הרי זו תקנה מעולה, שאין לך מידה טובה הימנה.

'לא תונו איש את עמיתו' - באונאת דברים הכתוב מדבר. כיצד? אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל שקצים ורמשים, בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה? וכו'. לכן בחג מתן תורה הקדושה, שאנחנו מרבים לדבר ולהתבונן בגודל מעלת התורה, שאין ערוך אליה, פן יעלה בליבנו להרחיק הגרים ולומר להם וכו', לזה הורונו לקרות מגילת רות, שנתגיירה וזכתה, שיצאו ממנה שלשלת מלכים, מלכי יהודה לדורות עולם.

ומובא במדרש רבה: 'סוף דבר הכל נשמע' - סוף דבורו של אדם, הכל משמעין את מעשיו, כשר היה פלוני זה, ירא שמים היה פלוני זה. באו ושאלו לשלמה סופו של המקרא מהו- 'סוף דבר'? שבשעה שאדם נפטר מן העולם הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת: 'ראו מה הבריות אומרים עליו, כשר פלוני זה, ירא שמים היה פלוני זה', מיד מיטתו פורח באוויר. והנה כשהספדן מספיד על המת ומזכיר מדות טובות שבו, ואף על פי שמוסיף קצת בשבחיו כדי להחם ההספד, כל העם עונים 'מקודש מקודש' ואז טוב לו. אבל כשאין בו כלל או שהפליג ביותר, הוא סכנה, שמתוך כך פותח אחד ואומר 'מידה רעה פלונית יש בו', והוא למזכרת עוונותיו של מת ונפרעים ממנו. על זה אמר 'כשם שנפרעים מן המתים, כך נפרעים מן הספדנים שהרבה בשבחיו, והוא היה הסיבה שהזכירו עוונותיו של מת ונפרעים ממנו. עד כאן לשונו.
המורם מן ההקדמות הללו שהחיוב מוטל על כל איש ישראל לספוד ולבכות על המת, איש איש כפי מדרגתו הנגלה וידוע לבני אדם היודעים ומכירים אותו. וגם להרבות קצת בשבחיו כדי שירבה ויגדל העוגמת נפש בלב כל השומעים, ואז טוב לו למת, שפורח מיטתו באוויר.

כבוד מעלת רבי שמואל דוד, בן-דודי ומשפחתו היקרה, ה' ינחמם לעד יחיו ובירושלים ינוחמו. בעברי בעמק הבכה, אם לכתוב אליך אם לא, על כי יראתי להוסיף על צערך כרעי איוב. שמעתי מפי קרובנו מרדכי הכהן, ישמרהו צורו ויחיהו, כי חפצת לאיגרתי, על כן אמרתי הנה באתי במגילת ספר לסעדך, ותהי זאת נחמתך. כי הבחור הנעים נפטר בכבוד על מיטתו כדרך כל הארץ, והניח אחריו שם טוב ... ורחוק המקום בין האמת הא-להי לשקר האנושי, כי האמת יורה דרכו, ולדרוש ולחקור על הוודאי יזיק ולא יועיל. כמו בריא, אולם השותה רפואות בלי צורך. ובזה אתחנן אל ה' שישיב את שבותך ויברך אותך, כמו שברך את אחרית איוב מראשיתו, ואורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך.

הבת פלונית תובעת את הבחור פלוני באומרה שהיא מעוברת ממנו ורצויה לו על-פי פיתויו שהיה מבטיחה שישאנה, ובהבטחה זו מסרה עצמה לו זה כחמישה חודשים, וכעת הנה היא הרה בכן דורשת אותו שיקיים הבטחתו על הנישואין, ויכיר את הנולד להיטפל בו.
הנתבע השיב שהבת הזאת זה דרכה, חשודה מעולם, אף בהיותה בעיר צאר לבידא, ותמיד היא היתה ממשכת אותו אליה כדרכי הקדשה, ובהיותו לן עמה בבית הוריה, ראה איש אחד שהיה לן שם, ונכשל בה האיש ההוא, וגם הוא כאחד מהם. הבת המציאה שכנים, שהגידו שהנתבע אוכל ושותה תמיד בבית הוריה, בתשלום חמישה פראנק ביום, והיו שומעים שהוא משודך שלה. ...
ראוי להורות שאין להישבע כלל, כי משפט צדק הוא בפי קדושי עליון, ואין גם מן הצורך להרבות בציוני ספריהם של צדיקים, כי הדבר ידוע ומפורסם והלכה למעשה הוא מפי סופרים וספרים, אמנם לחומר גדר הערווה הנהיגו מבתי דינים להשביע את הנתבע, בכן ישבע שאינו יודע שהיא מעוברת ממנו, ואף שנראית שבועה זו כשבועה לבטלה כמו שכתבו להקת הפוסקים, אפילו כך טוב שאין לשנות, אכן שבועה זו לא עתה רק אחר הלידה בבואה לדרוש ממנו שכר ההנקה. ...
אך אמנה, יען כי האיש הזה, ידוע הוא שאינו שובת ממלאכתו ביום השבת הקדוש, והוא ספר, מלאכה הכוללת בתוכה רבות מאבות מלאכה של חלול השבת, רחמנא ליצלן, וזה לו דבר תדירי ובפרסום גדול, וגם הבת התובעת הגידה עליו בפומבי שכך היא דרכו: מחלל השבת תמיד, בכן אין ראוי להשביעו כי חשוד הוא על השבועה, ורק דין הוא, שמחרימים עליו אם טוען שקר.

במדינה זו ארגנטינה, ימות החורף שלהם הם ימות הקיץ של בני בבל, וימות הקיץ שלהם הם ימות החורף של בני בבל, וזורעים החיטים והשעורים בתמוז ואב, וקוצרים בכסלו טבת שבט. וכתבתי פסק דין שיש להם לילך אחר ימות הגשמים שלהם, דהיינו בימות הקיץ שלהם - אין שואלים ולא מזכירים גשמים כלל, ובימות החורף שלהם - יש להם לומר בשומע תפילה ותן טל ומטר, ולעולם אומרים: 'ברכנו' ואין אומרים: 'ברך עלינו' כל עיקר ... והנהגתי כן זה כעשר שנים.

'מגדול ישועות מלכו' - פסוק הוא בשמואל, וכתיב: 'מגדיל' וקרי: 'מגדול' - בחולם, אבל בתהילים כתיב וקרי: 'מגדיל' - בחיריק, ולכן נהגו בברכת המזון לומר 'מגדיל' - בחיריק, ובשבת ויום טוב אומר: 'מגדול' - בחולם, כי החולם נקרא 'מלך' אצל המדקדקים והחיריק בלא יו"ד נקרא 'עבד' כנודע.
ועוד 'מגדיל' - בתהילים עדיין לא היה דוד מלך, ו'מגדול' - בנביאים שאז הוא 'מלך'.
והעולם אומרים: שביום שיש בו 'מוסף' - אומרים 'מגדול', ונותנים סימן חדש: 'ושבת קרוא מקרא' - רצה לומר: בראש חודש ושבת אומרים: 'מגדול' - שהוא הקרי של שמואל.

נדרשתי לחוות דעתי על מה שאירע בדבדו, יגן עליה א-לוהים, בגרושה שילדה ואינה רוצה להניק הולד, והשליכתו לאביו ליטפל בו ולשכור לו מינקת, יען רוצה היא בתקנת עצמה, שכבר מצאה בעל שישאנה להצילה מרוב עוני, ולא תהיה למקוצעות בכבלי העיגון. שהבעל שנתקשרה עמו לא ימתין כ"ד חודש מיום לידתה, וכאשר באה לינשא עמד מי שמנעה עד מלאת כ"ד חודש.
ובכן אומר ודאי שלא כדין מנעה המונע, שודאי היא מותרת לינשא מן הדין ,ומוסכם הוא מהראשונים ומהאחרונים. ... וכתב מרן בשולחן ערוך: יש ויש, הוא להעיר לב הלומדים להבין העניין על אמיתתו בספרו הגדול. ומלבד זה אם יש מקומות הנוהגים על פי דעת 'היש אומרים' שיש להם על מה שיסמוכו. כלל העולה שמותרת האישה לינשא ואין צריך המתנה כלל.

היה מעשה בזקן אחד, משלומי אמוני ישראל, ולפני מותו ציווה לבניו, שגם הם החרדים לדבר ה', לבל יגדלו פרע שלושים יום. והסכימו רבני העדה, ואני הצעיר מכולם, לקיים את צוואתו ולגלח ככלות שבעת ימי האבלות. והנני רושם למזכרת, מקורות ההלכה לפרטיה ...
על כל זה נראה לעניות דעתי שמותר לו לצוות שקרוביו האבלים יגלחו אחר ז' לפטירתו, לפי שגידול הזקן בזמן הזה הוא עול כבד וקשה מנשוא. ובפרט לאלו הרגילים לגלח כמעט בכל יום. ואין ספק, שלגבי אסטניסטים אלו, שבוע אחד עתה - הוא שקול כנגד חודש תמים שמלפנים.
וגזירת ל' בגלוח נעשית כעת קשה יותר מכפיית המיטה, שבטל מנהגה מטעם קלוש. ועל אחת כמה וכמה שקשה יותר מעטיפת הראש שנתחייבה לפנים, ז' ימים, ובטל מנהגה אחר-כך ברוב המדינות כמו שכתב הרמ"א עפ"י הטעם מפני שמביא לידי שחוק גדול מהעכו"ם ועבדים ושפחות שבינינו.

לכן אנשי לבב, שמעו ותחי נפשכם - להתעורר בעת תקיעת שופר בבכייה ובתשובה ובעזיבת חטא בחרטה ובווידוי כמו שכתב האר"י, זיכרונו לברכה, שבעת התקיעות יתוודה כל אדם בלחש, ויכווין לתקן את שורשה במקום עליון ביחודא שלים על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ואזי אנו מובטחים לשבור חומת הברזל, ויופיע אור כבוד ה' עלינו, ואז נצעק לפני אבינו שבשמים, ויכמרו רחמיו עלינו, ויגאלנו מבור שאון מטיט היוון, וישם רגלינו כאיילות, ועל במותינו יעמידנו, ונחסה תחת כנפיו סלה בעיר הקודש ובמקדש, ויתגדל ויתקדש שמיה במהרה בימינו אמן, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

ובספר 'נורא תהילות' כתב רמז 'אדם כי ימות באהל' סופי תיבות תלי'ם, כי לימודו מסוגל לעילוי ולמנוחת המת ולכן נהגו ללמוד תהילים אצל המת... כי על ידי לימוד תהילים מקרב הגאולה, שהרי התפלל דוד המלך, עליו השלום, שיהיה לימוד תהילים כקריאת 'נגעים ואהלות''.

היהדות שמרה על אחידות ראויה לציון, מכיוון שבכל דור ודור, הופיעו חכמים שעוררו כבוד בצדקתם, חייהם וחכמתם, ואליהם פנו הקהילות לבקש הוראות. ... זה יהיה פשטני מאוד להאמין, עם זאת, כי מושגת אוטומטית תמימות דעים סביב חכמים אלה, בעלי מסורות ותרבויות כה שונות. אבל בסופו של דבר אנו מגיעים לקונצנזוס מסוים. יש להודות, שאחידות מעולם לא הייתה מאפיינת את היהדות, והיא תמיד כיבדה את המגוון של העשייה הדתית, בתנאי שהיא מבוססת על אישים ללא דופי, באשר לחכמתם, לאורתודוכסיה ולחייהם המופתיים.

חפצתי לכתוב לו בדבר נחוץ. והוא כי פה מזה איזה שנים בנינו בית הכנסת חדשה שנקראת 'מגן אברהם'. ותקנו הגבאים בהסכמתי לעמוד בקריאת עשרת הדברות ביום חג השבועות ובפרשת יתרו, וסמכתי על כמה ספרים שבכמה מקומות נוהגים כן. וזה מוסיף יקר ופחד ומורא בבית הכנסת. ורבי שמעון בן צמח דוראן במנהגי ארג'יל כתב כי הם נוהגים לעמוד ביום השבועות ובסדר יתרו, לא בסדר ואתחנן. והחולקים על זה סומכים על שבקשו לקובעם בקריאת שמע, אך בטלום מני תרעומת המינים. ועיין באורח חיים סימן קמ"ו סעיף ד', שהביא משם מורנו הרב מאיר מרוטנבורג, שמחמירים לעמוד בכל קריאת ספר תורה.
באתי כעת בקצרה, כי העת נחוץ, ובעת אחרת אאריך. רק חפצתי שיתייעץ עם הרב הגדול וכו' הדה"מ מר אביו, שיחיה לימים ארוכים, אם צריך לעשות כך, כי שמעתי כי המקובלים מתנגדים לעמוד על פי שיטת האר"י זצ"ל, ובגין דבריהם שכבר נהגו איזה שנים אם נחוץ לבטל המנהג או אפשר להמשיך והנני מחכה לתשובה. והנני הוגה בדבר שלומו ובנחיצות.

המנהג בכורדיסטאן היה שלא להדיח את הכלים בליל שבת אפילו לצורך סעודת שחרית, אלא מדיחים את הכלים רק בבוקרו של יום השבת. אך טעם הדבר היה מפני הסכנה. כיוון שהנשים היו מדיחות את הכלים בנהר, הייתה סכנת נפשות לעשות זאת בליל שבת אחרי סעודת הלילה. אמנם כיום אין סכנה בדבר עוד, ולכן ניתן להדיח את הכלים בליל שבת לצורך סעודת שחרית.

באשר להגיית השפה העברית דומים בדרך כלל יהודי איטליה ליהודי פורטוגל, אם כי לא בכל. אך באשר למנהגים, אוחזים הם במנהגים משלהם, נבדלים מאלה של הפורטוגזים, כשם שהם נבדלים מאלה של האשכנזים. אין צריך לומר שבתפילות המיוחסות לאנשי כנסת הגדולה, ונכתבו בימים קדומים מאוד, יש בנוסח התפילה האיטלקי מספר שינויים מהנוסח המקובל אצל אחרים. נוסח הקדיש שלהם תואם כמעט במדויק את הנוסח שבפי האשכנזים, אך בכל הקשור למבנה הפנימי של התפילות במחזור או בסידור, עומדים הם בפני עצמם.
במספר מקומות התפילות שלהם ארוכות יותר מאלו של הפורטוגזים או הגרמנים, אך הם אינם שונים מהאחרונים בריבוי הפיוטים עבור שבתות מיוחדות, חגים וימים טובים. פיוטים אלה נכתבו בעיקר בידי רבנים איטלקים, אשר במשך הזמן השיגו בשירתם שלמות רבה, מבחינת הצורה ומבחינת התוכן, אך רק לעיתים המריאו לגובה הנשגב של התחינות והפיוטים העבריים, שנכתבו בידי המשוררים היהודים בספרד ופורטוגל. גם כיום יש לפייטנים הגדולים הללו מקום של כבוד בתפילה האיטלקית, וכך גם לקליר הידוע, אשר שיריו חידתיים ורצופים ברמזים מאלפים, לרעיונות מהתלמוד ולסיפורי אגדה, וצורתם עשויה באופן משונה.

ונקרא שמה ישיבת אח"ד, יכון בצדק, והודו לה' כי טוב, שכל היום כולו, מן הבוקר עד ערב, לומדי תורה שני כיתות, כת אחת של תלמידי חכמים שלומדים ש"ס וכל מפרשיה, וכת אחת של בעלי בתים כשרים וישרים בלבותם, שלומדים תהלים, כולם בנחת ובשפה ברורה, אות באות, תיבה בתיבה, ובעת הערב לומדים בספרי מוסר כמו שעה וחצי או שתי שעות קודם מנחה. והספרי מוסר הקדושים הם כגון 'ראשית חכמה' ו'שבט מוסר' וכדומה להם, בוודאי שכל לימוד התורה הזאת, שלומדים בזה המקום הקדוש, עושה רושם גדול להצדיק הזה, ושפתותיו דובבות בקבר, שמסיבתו נבנה זה המקום הקדוש.

בפרשת שמות, שבו מפטירים בפרק 'הודע את ירושלים', המנהג הזה מיוחד ליהודי ג'רבה, וגם לבית כנסת אחד, נקרא בשם ישיבה בטריפולי, מקהילת מסלאתה על גבול הר הגאדיאז, שהיא אחת הקהילות הקדומות בכל אפריקה. שח לי חכם אחד, כי השאלה הזאת בנוגע לשינוים נתעוררה בדורו של הרב יוסף קארו, ואז באה תשובה מחכמי צפת על שאלה שנשאלה מג'רבה, ובה התירו להם לאנשי האי, לעשות כמנהגם, אחרי שהאי ג'רבה היא קדמה לחרבן.

נשאלתי בבית כנסת אחד, שהיה להם ביום חמישי בשבת, שלושה ילדים, שהגיעו לבר מצווה, ויש מהם אחד שהוא כהן, ואם הוא יעלה כהן - יעלה גם לוי, כי אין להם לוי בבית הכנסת, ולא ישאר לילד השלישי לעלות לספר תורה, איך עושים? ... יכול הילד הכהן לעלות כהן, ואחר-כך יצא החוצה, ואחר-כך יעלו שני ילדים. ... ומכל מקום, לכתחילה, יש לגבאי בית הכנסת לסכם עם הורי הילדים, שהגיעו לבר מצווה, שלא יעשו כולם חגיגותיהם ביום אחד, שלא יצטרכו לעבור על תקנת חכמים, אלא זה מקדים וזה מאחר.

כעת חשבתי דרכי להוציא בבית הדפוס החיבורים שכתבתי, בעזרת צור ישועתי, יוצר נשמתי, ושמעתי אומרים בכתב ובעל פה כי כעת בירושלים תיבנה ותיכונן ובתל-אביב, רוב בתי הדפוס הם מדפיסים באותיות מרובעות, כאותיות כתב ספרי-תורה ותפילין ומזוזות, ואין זה נאה ויאה לעניין חיבורים של דרושים על תנ"ך, ושאלות ותשובות וכיוצא, כי המנהג הטוב והישר קודם ועתה להדפיסם באותיות כתב רש"י כמו כתב זה, של המכתב הזה.

'ואגדלה שמך' - זהו שאומרים: 'א-לוהי אברהם' - והכוונה שעל ידי תורתו ומעשיו הטובים של אברהם אבינו, עליו השלום, נתגדל שמו ונתרבה, והעד על זה ממה שאומרים: 'א-לוהי אברהם' - שאחר פטירתו, עדיין זוכרים ומזכירים שמו, ונשאר קיים, ולא עוד אלא שייחד הוא יתברך, שמו עליו.

יהודים רבים נעשה להם כהיתר להתחיל תפילת שחרית מ'הודו'. וכל מה שמודפס בסידורי התפלות מפרשת העקידה ועד 'הודו', נחשב בעיניהם כטפל, ומצב זה חמור ביותר אצל אחינו האשכנזים שהציבור מתחילים מ'הודו' ו'ברוך שאמר'. ולכן רבים מהמון העם לא שמו אל ליבם להקדים לומר העקידה וסדר הקרבנות, ומתוך זה כמעט נשכח מהם חלק זה של התפילה. ...
הסדר הזה נשמר בהקפדה אצל הספרדים לכל עדותיהם, בכל בתי הכנסת, מתחיל החזן לסדר בקול רם העקידה בלי שום דילוג והשמטה. וכן יהודי תימן שמרו על סדר זה.
אולם בתקופה האחרונה תלמידים שגדלו בישיבות האשכנזים גם הם נכשלו והתחילו לזלזל בשלמות התפילה. ובעוונותינו הרבים יש גם ישיבות מיוחדות, שכל תלמידיהם ספרדים, נהגו להתחיל תפילתם מ'הודו', והדילוג נעשה להם כהיתר, בחשבם כי ... הם רשאים לנטוש מנהג הטוב של אבותיהם, ולפרוש מהציבור הספרדי.

ידוע כמה קשה ומר עניין המחלוקת - עד שאמרו חז"ל כשהיו ישראל במדבר היה יורד כל יום המן, ואפילו כשעשו העגל ואמרו: 'אלה אלוהיך ישראל', והחליפו אמונתו יתברך בתבנית שור אוכל עשב - בכל זאת ירד המן. ואילו במחלוקת קורח, אותו יום לא ירד המן. ...
ואם כן, איך התנא אומר שהמחלוקת לשם שמיים סופה להתקיים?! - אדרבא צריך להתבטל, ולא ישאר ממנה שום זכר ושארית. ופירשו חז"ל: הכוונה שהמחלוקת לשם שמים, סוף כל סוף יתקיימו דברי שניהם ודעותיהם, וכבית שמאי ובית הלל. ומרן ומור"ם ז"ל, שנתקיימו דברי שניהם - הספרדים הולכים בעקבות מרן, והאשכנזים הולכים בעקבות מור"ם. ...
כי אלו ואלו דברי א-לוהים חיים, ועיקר מטרתם אך ורק לכבודה של תורה, ללבן הלכה להיות מחוורת כשמלה, ולא לשם אהבת הניצוח והתפארות.

בהילולא של ר' שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן, מנהג ישראל ברוב בתי כנסיות - זה מקדש קטן, בליל זה - ל״ ג לעומר, כדי לעורר את הקהל הקדוש, להבדיל השמחה וגילה.
לכבוד אדונינו רבי שמעון בן יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן, מביאים כלי זמר - נבל וכינור, ותוף ומחול וכיוצא, לעורר את לב, איש ואשה להגדיל השמחה, וטובי לבב מרוב כל ולהרבות בנדיבותם וצדקתם, איש איש כברכת ה׳ עליו, יזיל מדליו לכבוד התנא הקדוש ר' שמעון בר יוחאי.

'שניים שניים באו אל נח' - כתב הילקוט הראובני: מכאן שגומרים את ההלל. וקשה - מה תלוי זה בזה? ויובן מאמרם זיכרונם לברכה: 'שניים שניים' – הם ב' ימים של פסח וב' ימים של עצרת, 'באו' – בגימטרייה: ט' - שהם ט' ימים של חג הסוכות, 'אל נח' - נ"ח רומז לנס חנוכה, שגומרים בו את ההלל שמונה ימים. מעתה מובנים דברי המדרש, שסמך עניין ההלל לפסוק הנזכר.

עניין הגבהת ספר תורה או הגבהת היריעה להראות הכתב לצבור, שרצו לשנות מהרמת היריעה כמקובל בציבורנו בתימן להרמת הספר תורה עצמו - דע כי שלושה מנהגים בזה, המנהג המקובל בציבורנו בתימן הוא שהחזן מרים את היריעה ומראה פני הכתב לעומדים. ופה בארץ ראינו שני מנהגים שונים, האשכנזים מרימים הספר תורה בעמודים להראות הכתב לצבור וזה רמוז בדברי רמ"א. המנהג השלישי הוא שמקיפים בספר תורה בכל בית הכנסת כשהוא פתוח, מנהג זה נזכר בספר שער המפקד במנהגי ירשת"ו. והנה עינינו רואות כי כל עדה אוחזת במנהגה, ואינה מחקה מנהג אחרים,
ואם מישהו רוצה לחקות מנהג אחרים מתוך זלזול במנהג אבותיו, אינה אלא הדיוטות.

מנהג שקיבלו עליהם ועל זרעם, ואפילו שלא קיבלו בהסכמה אלא שנהגו מעצמם גדר וסייג, ונהגו בניהם אחריהם, אסור להתיר להם, אלא על ידי חכם ופתח וחרטה. ואם בניהם לא רצו להמשיך מנהג אבותיהם יש מחלוקת באחרונים, וצריך להחמיר בזה ואין להתירו אלא ע"י פתח וחרטה. קבלת אב לבנו אינה קבלה ואין הבן חייב להמשיך. אמנם אם המנהג שקיבלו עליהם היתה בהסכמת בני העיר מחמת גדר לרבים או סייג לתורה, אי אפשר להתירו אפילו על ידי פתח וחרטה.

באיזה אופן אפשר לשנות מנהג בית הכנסת של תימנים, שהיו רגילים לתרגם כל פסוק של קריאת התורה וההפטרה, כפי שהיה נהוג בימי חכמי התלמוד, וזה מאריך את התפילה יותר מדאי, ומרחיק חלק מן הצבור מלהשתתף בתפילה בבית הכנסת, והולכים לבית הכנסת אחר של עדות אחרות, שאינן מתרגמים. ... ואפשר משום שמתחילה כשנהגו לתרגם היה על דעת כן, שבכל עת וזמן שירצו לבטל – הרשות בידם, וכיון שמתחילה נקבע המנהג על אופן זה, גם להרשד"ם ושעמו יכולים לבטלו, ועדיין צריך עיון. איך שיהיה, בנדון שלנו פשוט שלכל העולם יכולים לבטלו.
ולכן מסקנת הדין בנדון שלנו, שאפשר לבטלו בתנאים אלו: שכל הקהל או רובם מסכימים לבטל את המנהג. ...שביטול מנהג זה לא יגרור אחריו ביטול שאר המנהגים שנוהגים בתימן.
הטענה שמנהג זה מביא לידי הרחקת חלק מהצבור להשתתף בתפילה בבית הכנסת היא טענה נכונה וברורה, ולא שהיא עילה בעלמא כדי לבטל המנהג, ועל מעלת כבוד תורתו לברר את המצב היטב, שלא תהיינה חששות אלו, ואז אפשר לבטל מנהגם על ידי התרה וחרטה, והמתירים יהיו מקהל אחר, שאינו נוהג מנהג זה.

אבל שאין לו מנין בביתו, האם מותר לו לצאת להתפלל בבית הכנסת.
כתב מרן נוהגים האבלים שבכל יום שיש קריאת התורה יוצאים לבית הכנסת, ולדעת הרמ"א אין נוהגים לצאת לבית הכנסת רק בשבת. ... ואם אין לו מנין עשרה בביתו, יוצא להתפלל בבית הכנסת בעשרה, ובפרט באבל על אביו ואמו שאי אפשר לו לומר קדיש, הוי צורך למת לעשות לו נחת רוח.

עיין להרב תוספות יום-טוב בראש פרק תפילת השחר, שכתב משם התוספות והרמב"ם והרמב"ן: טעם לתפילת מנחה, למה נקראת מנחה? - יעויין שם, ולפי מה שראיתי בדברי רבותינו זיכרונם לברכה, שבשעה שהקריב אברהם אבינו, עליו השלום, את האיל במקום יצחק אבינו, עליו השלום, ראה יצחק שאין עמו מנחת הסולת, עמד ותיקן תפילת מנחה. עד כאן. מעתה מבואר הדבר שלכך נקראת מנחה, כיוון שהיא במקום הסולת, וקיים לנו.

מושב חדש, שיש בו אנשים מעדות שונות - אשכנז, מרוקו, מצרים, טוניס, ואין רוב מוחלט מעדה אחת כדי ללכת אחר הרוב ...כיוון שאין אפשרות לתת מקום לכל עדה - אזי יתפללו יחד, וכל אחד יתפלל בספרו המיוחד, בנוסח השייך לו - אשכנז או ספרד, ובתפילת לחש יתפלל כמנהגו, ובשליחות ציבור יעשו תור ביניהם, והשליח ציבור יקרא החזרה וכיוצא בנוסח שלו...
בעניין המנגינות כולם כשרים וראויים, וגם בכל עדה משנים הניגונים, ובכל שבת עושים דבר חדש, ולכן השליח ציבור יעשה המנגינה שלו ושל עדתו, ואין לאחרים לערער, ולמחר יבוא הצד השני, ויעשה מנגינתו, ודי בזה.

בדבר ההרגל בעיר קודשנו ירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, על כי רצו עבדי הא-ל יתברך את אבניה ויחוננו את עפרה, יתאוו תאווה לשפוך נפשם אל ה' תמיד אחר כתלינו כותל המערבי, אשר לא זזה שכינה משם, ובכל ערב שבת קודש הולכים שמה לקבל פני שבת מלכתא קדישא, במקום קדוש, ובאשר רוב עם, ה' עליהם יחיו, והמקום לא יכילון יחד כולם, הנהיגו ללכת מפלג המנחה ומעלה, יום השישי, ויתפללו שמה תפילת מנחה וקבלת שבת ותפילת ערבית, ואלו יוצאים ואחרים באים במקומם ויתפללו גם הם, וכן על זו הדרך פמלאות פמלאות, כת נכנסת וכת יוצאת, עד הלילה, אשר לא יבצר אדם כשר, ועל הרוב כן הוא, כי הכת אשר כבר התפללו ערבית ועדיין היום גדול יתעכבו שמה לענות קדיש וקדושה מהכת אשר באו אחריה שמתפללים מנחה, וכמה שיושבים שמה אחרי התפללם ערבית ללמוד פרקי משנה מזמורים וכיוצא, ויחזו שמה כמה פמלאות בזו אחרי זו, ועונה אחר כל אחת קדיש וקדושה וברכות החזרה.

מורי ורבותי, לא נעלם ממעלתכם כי איני כדאי אפילו להזהיר את עצמי, כי עוונותיי עברו ראשי, רבו כמו רבו, וכל שכן להזהיר את אחרים ולהוכיחם, ואם בדורות חכמי הש"ס אמרו: תמהני אם יש בדור זה מי שיכול להוכיח?! - כי יאמרו לו קשוט עצמך ...
אך מכל מקום, שפתי לא אכלה, ואיני כמזהיר אלא כמזכיר, ומנהג אבותינו תפשתי, שהיו דורשים ברבים בשבת זו, מענייני התשובה לעורר לב הקהל לתשובה.

והנה חובתנו היא להרים למעלה ראש את החינוך היקר, אשר תחנכנה נשותינו את בנותיהן להיות כמוהן, זריזות בדת, ובפרט בלאווים של 'בל יראה ובל ימצא', כי רבות מן הנשים תחלנה לבדוק בחורים ובסדקים, אחר תלית המן, תכף ומיד, ומשנכנס ניסן ממררות הן את חיי בעליהן וכל בני ביתן, בדחיפות מפינה לחברתה, ומחדר לחברו, עד שלבסוף מגרשות אותם מן הבית אל החצר ומן החצר אל המבוי, וכל בני הבית שמחים בעניין זה, בהיותו מן הדברים הנחוצים, ולא יכבד עליהם לסור למשמעת בעלת הבית, אל כל אשר תצוה אותם, עבור בדיקת החמץ. הן בעל הבית ידע את חובתו, כי ככלותו לאכול את ארוחתו, ויבוא לשכב על מיטה דלה וצנומה, אשר השאירה לו רעייתו לימי הבדיקה, מנער הוא את בגדיו מפתותי לחם, אשר אינם רק במחשבה לבד, והאישה שומרת עליו, אם ינער אותם כראוי או לא, ולפעמים תעיר אותו על פיו או על שפמו או אחד מציפורניו, אשר לא נבדק כחפצה.

הגם הלום ראיתי דברי החכם השלם, תורה וגדולה במקום אחד, הפוסק ישמרהו צורו ויחיהו, העורך שולחן במדבר, והציג עליה כל מיני מגדים, חדשים גם ישנים, ושם הראה את גודלו ואת ידו החזקה, בבקיאותו ובעוצם פלפולו ועומק עיונו, ואת קולו שמעתי מתוך אש תורתו, שנחלק לכמה ניצוצות וראיות, מפי סופרים ומפי ספרים, וכולם כאחד עונים ואומרים, שכפר מארשה, מאחר שהיא מוקפת מחריצים, עמוקים עשרה ורחבים ארבעה, נידונית כעיר מוקפת חומה, והאריך למעניתו לקיים פסקו, כמעט שלא הניח מקום להתגדר בו, לפי קוצר עניות דעתי. ויפה דן ויפה הורה, והנני מסכים עמו בעיקר של זה הדין, לדון כפר מארשה כשאר ערי חומה, ולעשות עמו כתיקון חכמינו זיכרונם לברכה כדי לטלטל בה. ... וגם כן, הקדושים אשר בארץ המה, חכמי קהילתנו, השם ינחמם, הרב החסיד, כבוד מורנו הרב יצחק אבוהב, והרב הגדול, מורנו הרב יעקב ששפורטש, זיכרונם לחיי העולם הבא, עשו מעשה בשנת תנ"ב, ותקנו לעיר האג הבירה ... וכך נוקטים אנו.

הנה היה פשוט אצל הרבנים, שדין 'גוד או אגוד' (קנה חלקי או שאקנה חלקך) לאו דווקא משום היזק ראיה, אלא אף אם היו משותפים בבאר, ובבית שער, ובאכסדרה, שייך דין של 'גוד או אגוד'.
ולכן אנו נוהגים, אף אם לא היו דרים השותפים בחצר, כי אם היו משכירים בתיהם לאחרים, שעכשיו לא שייך היזק ראיה, אפילו כך דנים דין של 'גוד או אגוד'. וכך אנו דנים בכל יום הלכה למעשה, ויודעים דין זה כל בני העיר, ומנהג מבטל הלכה ...
כבר כתבנו שזהו מנהגינו פה צפרו, יגן עליה א-לוהים, ואנחנו עושים הלכה למעשה בכל יום. וזה ימים מקרוב, שעשו שלושה אנשים דין של 'גוד או אגוד', אף על גב שלא שייך בהם היזק ראיה, כי אם מטעם אין אני רוצה בשותפותך ... וכתב כבוד תורתו, וזה לשונו: 'אך כשהדין מבואר בפוסק אחד וכל שכן שניים, ולא נתבאר הופכו בשום מקום, כי בוודאי בטעות נהגו, שלא ראו דברי הפוסק ההוא', ייוודע לכבוד תורתו, שהמנהג ההוא לא בטעות נהגו, אלא על פי הדין והאמת והצדק, וכך קיבלו הרבנים חכמי פאס, זיכרונם לברכה לחיי העולם הבא, מאבותיהם הקדושים.

בעיר תורה צפרו, העבירו בעלי הבית כנסת את השליח ציבור הקבוע זה תשע שנים ממינויו ומינו אחר תחתיו. ובאמת כי נוראות נפלאתי על אנשי לבב אנשי צפרו איך יצתה זאת מתחת ידם, להעביר שליח ציבור כזה, אשר הוא ראוי והגון לכל דבר שבקדושה, אף אם לא היה זוכה בדינו. ותגדל התמיהה ביודענו לנכון כי בעלי בית הכנסת הנזכר. כולם אהובים עם הרב השליח ציבור. כאשר שמענו ונדעם, ואיך רגע נהפכו אליו כקשת רמיה תחת אהבתם - אתמהה. מה גם כי מצד הדין כבר זכה משעת מינויו, כי כן מעשים, שבכל יום שכל ש"ץ העומד לשרת בקהל, תיכף ומיד זכה לו ולזרעו.

אם שמעת שיש במקום שום ברית מילה, לא תכנס לביתך עד שתשמע ברכות המילה. ועוד יש לך הנאה גדולה, שיתווסף בה הארה מאורו של מקום ברוך הוא, לפי שחכמינו זיכרונם לברכה אמרו שאליהו, זכור לטוב, נכרת לו ברית, שיהיה מצוי בכל מילה ומילה, ואינו בא למילה עד שיבקש מהקדוש ברוך הוא, שימחול עוונות אבי הבן והסנדק והמוהל. ואני אמרתי למה עושים הבשמים במילה? חכמינו זיכרונם לברכה והפוסקים אמרו: כדי שלא יתעלף הסנדק או המוהל. אך העניין כך הוא, הטעם שעושים הבשמים, לפי שבשעה שנכנס אליהו, נכנסה עמו הארה גדולה מאור השכינה, ובשעה שרואים נשמות ישראל הארה של השכינה, הבאה עם אליהו, תיכף ומיד רוצים להדבק עמה, לכך אנו עושים הבשמים. וזה העניין, ממש מעניין שמברכים על הבשמים במוצאי שבת.

ראשנה יאמרו משנת 'כל ישראל', שהיא בתחילת הפרק בסנהדרין ולבסוף יאמרו משנת רבי חנניא שהיא האחרונה בפרק אחרון במסכת מכות. ואם יתהפכו וישתנו בסדר קריאתם יהיה חולק על משנה ראשונה של אנטיגנוס, ראשון הוא אחר שיירי כנסת הגדולה, שאמר: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את על מנת לקבל פרס' - אלא תעבדו את ה' מאהבה, ותלמדו לעשות ברצון ולב טוב, ולא מכוונה להועיל לא את עצמו בשכרו. ואם כן, אם היו אומרים תחילה: 'רצה לזכות' הנה בהקדמה זו כל פני מגמתו ולימודו הוא לקבל שכר וזכות, אכן העיד עליו בקריאה זאת, וזה נגד העיון האמיתי, ונגד דברי התנא, ולכן לא יאמר כי אם 'כל ישראל', ויקיים וישים בלבו, שיש לו חלק טוב בכלל כל ישראל, וכשבא ללמוד ולעשות, אין דעתו על השכר שכבר נודע שקנוי לו, אלא שעוסק בתורה לשמה.

נשאלתי מכמה אנשים חכמים, ומכללם הרב הזקן רבי ברוך דוד כהנא, השם ישמרהו ויחיהו, על מה שנהגו הכוהנים להשתטח על קברי הצדיקים, אם טוב עושים או לא. ...
אולי יש מי שמלמד זכות על המנהג הזה. וראיתי להרב חיד"א בספר 'פני דוד', שכתב שראה בספר 'אמרי נועם', שהוא מחידושי הראשונים, ורבותינו בעלי התוספות, בסדר היום שכתב וזה לשונו: 'ואם תאמר ואיך לא היו מטמאים, ויש לומר שצדיקים אינם מטמאים במיתתן' ...
האמנם, נראה שכיוון שמנהג זה הוא מזמן קדמון מכמה דורות, שנהגו כן להשתטח ספרדים, והאשכנזים לא מיחו בהם, לכן מן הראוי לתור ולחפש כדי ללמוד זכות ולמצוא סמך שלא עושים איסור. ... לפי כל האמור: טוב עשו, שכל הגדולים שקדמונו שלא מיחו לבטל המנהג הזה, כיוון שיש להם על מה שיסמוכו לפי דברי כל הראשונים הנ"ל שאין איסור כלל.

בפרקי דרבי אליעזר מובא וזה לשונו: אמר יצחק לבניו בליל פסח, בלילה הזה אוצרות טללים נפתחים, נמצא בזמן שבית המקדש קיים היו מביאים עומר בפסח, משום שאז התבואה נידונת ונפתחת אוצרו טללים, ועל ידי הנפת העומר מעלה ומטה היה מושך השפע, ועכשיו שאין בית המקדש קיים, שולחנו של אדם הוא במקום מזבח, והמצות שעליו המה במקום מנחת העומר, ועל ידי שאנו מגבהים הקערה עם המצות למעלה, הוא דוגמת הנפת העומר למעלה כדי להוריד טל של ברכה ואחר כך מורידים אותה, והוא דוגמת מה שהיה מוריד העומר כדי לעצור טללים רעים. אלו דבריו. ומעתה כיוון שעל ידי שמגביה הקערה למעלה הווי דוגמת הנפת העומר למעלה, שעל ידי זה מוריד טל של ברכה בארץ, בעת ההיא בעודה הקערה בידו למעלה, נאה ויאה לסבב הקערה על ראשם, כדי שיחולו על ראשם טל של ברכה.

מי שקנה ספר תורה או כתבו, מנהגינו שמברך 'שהחיינו' בשעת עלייתו לספר תורה פעם ראשונה, הגם שהיה נראה שבעת גמר הכתיבה היה צריך לברך, מכל מקום כך נהגו, ואפשר שהטעם הוא כיוון שעיקר עשייתו הוא לקרות בו בציבור, קבעו לברך קודם קריאת התורה.

כאשר יתחיל הנער לדבר מרגילים אותו לומר פסוק: 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד' ופסוק: 'תורה צווה לנו' ואלפא ביתא. וכאשר יהי לו ארבע וחמש שנים מכניסים אותו אצל מלמד תינוקות ללמדו כסדר עד שידע קרוא מקרא, עם פירוש המילות בלשון ערבי שקורין שרח, ומאמרי חכמינו זיכרונם לברכה הכתובים בספר 'חוק לישראל', ואז מתחילים ללמדו כתיבה שלנו שקוראים משקי. ונמצא פה קרוב למספר ארבעים מלמדי תינוקות שמלמדים בשכר.
וזה מכמה שנים הקים פה זה האיש ... בית המדרש גדול ורחב ידיים ונקרא בשם 'מדרש תלמוד תורה' עבור נערי בני ישראל העניים והאביונים, שאין ידם משגת לפרוע שכר המלמד, ונמצא כעת בבית המדרש הנזכר כשלושים מלמדים, וכאלף ושני מאות נערים שוקדים על דלתותיו ... וארוחתם ארוחת תמיד נתנה להם דבר יום ביומו, וכל הוצאות המדרש הנזכר מבית זה האיש הנזכר בעזר וסיוע.

כתב מור"ם סימן תרצ"ה: יש שנהגו ללבוש בגדי שבת ויום טוב בפורים, וכן נכון. וכתב הכלי מחזיק ברכה בקונטרוס האחרון בסימן תרפ"ז: והוא מנהג טוב, ומה גם לשמחת התורה שחזרו וקבלוה בימי אחשוורוש ברצון, וכן נהגו בעיר הקודש שלמים וכן רבים, וכן ראיתי בספרי המוסר שכתבו: שיאות לנו לעשות זכר לנס שנאמר: 'ותלבש אסתר' וגם במרדכי שנאמר: 'ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות' - ונראה שזה לכבוד האורות המתגלים בשמיים ממעל.
על כן כל ירא ה' יזרז ללבוש בגדים נאים ויפים לכבוד והדר, היום הקדוש הזה, שידוע כמה מעלות היום הקדוש הזה, שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, כל המועדים בטלים חוץ מפורים. ולכבוד קריאת המגילה שלא יקרא אותה בבגדים הצואים שעליו, אלא בבגדים של שבת ויום טוב לכבוד ולתפארת,
ולבד מן הדין בהתלבש האדם בבגדיו החמודות מתפעל יותר אל התעוררות השמחה, ונשמה טהורה וחדשה נתווסף בו, וכבר ידוע מה שאמר חז"ל כמה מהצורך והחיוב יש להכין לקראת אלוהיו בבגדים נאים, ולכן טוב לנהוג ללבוש בגדים נאים וחמודים לכבוד יום טוב הקדוש הזה.

וכן המנהג פה עיר הקודש ירושלים תבנה ותיכונן. כי תרומת איש אשר ידבנו ליבו להקדיש מנכסיו לתלמידי חכמים על מנת שיכתבו לו תנאיו. תכף ומיד כותבים ונותנים לו כל מה ששואל, טרם יחזור בו או טרם יקפידו עליהם, ובטלו מעשה ידיהם.

באוזננו שמענו, ורבים סיפרו לנו, בגדולים שבספרד, והפרנסים בעלי אכסניה, שנהגו מנהג נכבד מאוד, נתפשט ביניהם מימים קדמונים, שהשולחן שלהם שהאכילו עליו את העניים, בלכתם לבית עולמם, עושים להם ממנו ארון, ולוחות שנקברים בהם, וכל זה לעורר ולקבוע בלבבות, כי האדם אילו יגיע שיאו לעב, ויעלה עושרו לעושר המלך שלמה, עליו השלום, לא יישא בידו מאומה מעמלו שיעמול תחת השמש, כי אם הטוב שעושה, מצוות ומעשים טובים, וצדקה וגמילות חסדים, ככתוב: 'והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך'.

'והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה' - וכן היה מנהג בין חסידי ישראל, לנדוד שינה מעיניהם בליל פסח, ובליל שבועות ובליל הושענא רבא.

רבי שמעון בר-יוחאי עכשיו רוצה ללמד אותנו, איך להתקשר לספירות העליונות, ישתבח שמו לעד. הוא אומר [בספר תומר דבורה]: 'וצריך האדם בזה להתנהג כפי הזמן, רוצה לומר לדעת איזו ספירה שולטת ולהתקשר בה, ולעשות התיקון המתייחס אל המידה השולטת'. - טוב, בשביל זה צריך ללמוד קבלה, אין מה לעשות. [צריך לדעת] איזה יום היום, איזה ספירה שולטת, איזה מידה שולטת, וזה הולך לפי שעה, לפי יום, לפי שבוע, לפי חודש, לפי שנה, ולפי זה אתה יודע לייחס את עבודת היום, כמו שהיו עושים בבית המקדש - השיר שהיו הלוויים שרים [בבית המקדש], לא היו שרים שיר אחר ביום אחר, היו שרים את השיר לפי הכוונות שלו, אותו היום של הספירה של אותו היום, זו הכוונה. אז אדם מקשר את כל ה-24 שעות שלו, דהיינו, מהבוקר כשהוא קם, תפילות השחר, התפילה שלו, האכילה שלו, הברכות שלו, המעשים הטובים שהוא עושה, גמילות החסדים שלו, את הכל הוא מקשר לספירה הזאת, וממילא הוא מתקשר לספירה העליונה משורש נשמתו, ומתקן מהשורש את המידות שהוא צריך לתקן בספירה של אותו היום, ואז ההנהגות שלו - אתה רואה הנהגות אחרות לגמרי.

'שמע קולנו ה' א-להינו' - יתן על לב להתפלל על כל צרכיו וחסרונו, וכל דבר שרוצה לעשות בו ביום, יתפלל שיצליחו וירוויחו ויתברכו, גם על שידוך עצמו או בניו ובנותיו, אם על הסחורה, אם על איזה צרה בתוך ביתו על כל מה שצריך. ובוודאי תפילה זו היא ממעמקי הלב ולא כמצוות אנשים מלומדה.
גם יתן אל ליבו כי אין כל דבר הווה והיה, שאינו בהשגחתו יתברך. ולא יחשוב כי הטבע והמזל והשקידה מיישרים הדבר. הלא כמה וכמה שקדו וטרחו, והטבע עומד כמקודם ולא עלה כלום. ובזה ישים בטחונו בה' ויאמין בו ולא יטוש תורה ותפילה.

'תפלה' - בדגש הלמ"ד הוא לשון תפִילה ובקשה, ובהיות הלמ"ד רפה הוא לשון תִפלה ובזיון, וכמו 'ולא נתן תפלה לא-לוהים'. ובא לרמוז שצריך להיות התפילה ברגש ובכוונת הלב, כי משכן הלב שבגוף האדם היא משכן הנשמה, ועל זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה'. וזהו הרמז תפלה בדגש הלמ"ד - שצריך להיות התפילה נדגשת ונרגשת בתוך הלמ"ד - הוא הלב, שהלמ"ד ראש תיבת 'לב', וכן הלמ"ד באמצע האותיות של אלף בית, כמו הלב שהוא באמצע גופו של אדם, ואז תהיה תפילתו, תפִילה ובקשה כהוגן. אבל אם היא בלתי כוונה בלב, שהלמ"ד רפה, אזי תהיה תִפלה ובזיון.

'ולהבדיל בין הקודש ובין החול, ובין הטמא ובין הטהור' - עד היותו בן שלוש עשרה שנה הוא בשני הערלה, ימי החול, ובהיותו מבן שלש עשרה שנה ומעלה, קנה לו בחינת הרוח וקדוש ישראל. וזהו 'ולהבדיל בין הקודש ובין החול'. גם 'ולהבדיל בין הטמא' - היצר הרע שהוא משעת יצירה, 'ובין הטהור' - יצר הטוב הנכנס בו משלוש עשרה ואילך. גם קודם היותו בן שלוש עשרה הוא חתום דווקא באות ברית, חותם החתום מבית, ובהיותו בן שלוש עשרה, חתום גם מחוץ באות תפילין, ואז 'טובים השניים'.

'הרב כבסני מעוני, ומחטאתי טהרני. כי פשעי אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד'. - יש לדייק אומרו: 'כי פשעי אני אדע' - שמה נתינת טעם הוא, למה שאמר: 'הרב כבסני מעווני' משום 'כי פשעי אני אדע'? אך ירצה: 'הרב כבסני מעווני' - מבלי ייסורים אלא בתשובה לחודה ... ולא אמרו: אלא תשובה תולה וייסורים ממרקים או יום הכיפורים מכפר, לזה בא ונתן טעם שנאמר זה: 'כי פשעי אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד', ואני מתחסד עם קוני לתקן את אשר עיוותתי, ובכגון אלו די תשובה לחוד, אפילו לפני יום הכיפורים, ואפילו בלי ייסורים, וכיוון שכן 'תחטאני באזוב ואטהר, תכבסני ומשלג אלבין' - לגמרי, שלא ישאר רושם עוון כלל.

ישמע מוסר אפילו מקטן ממנו, ומשלו משל לחולה, שמצא תרופתו אצל עני, וכי בשביל שהוא עני לא יתרפא ממנו?! - ודע שאם ילמד או אפילו ישמע מוסר פעם ביובל, אינו פועל בו כל מאומה, וכל שכן אם התרגל בחטא, שאין בשר המת מרגיש באזמל. אמנם כאשר יתמיד לשמוע מוסר יום יום, אז 'יערוף כמטר לקחו', כמו שהמטר נוקב את האבן. ולמקצת ימים, בעיניו יראה, הפלא ופלא, טהרת הנפש מבית ומחוץ. ובפרט אם הדברים יוצאים מהלב, הרי דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, והבא ליטהר מסייעין אותו.

נהוג בין הספרדים בעירנו טבריה, תבנה ותכונן, שמחוסר זמן תוך י״ב חודש על אב ואם, אינו מבקר ואינו מחזיר ביקור בחג לאחרים הבאים לבקרו, מזה שהוא אינו הולך למקומות של שמחה. ויש שמקפידים שגם בבית הכנסת אינם מקדמים בברכת החג כדרך שנוהגים לומר כל אחד לחברו: תזכו לשנים רבות נעימות וטובות, וכדומה, ואפילו קטן לגדול.
ושאלתי לחכמי ורבני המקום, ואמרו לי שאין הם יודעים איסור במקורות, שקטן יאמר לגדול ברכת החג כדי לקבל ברכתו בחזרה, מכל שכן בימים נוראים בברכת כתיבה וחתימה טובה לחיים, שהיא בקשה ותפילה שאחד מבקש על חברו בימי הדין. ואני רואה כי מעשים בכל יום, שאפילו תוך י״ב חודש אומר לחברו הגדול ממנו כתיבה וחתימה טובה לחיים. רק אניני הדעת ובעלי מרה שחורה משרים עצמם ביגון, ולא שכך הלכה אלא לפי גודל האסון רחמנא ליצלן, ולפי הנסיבות אינם פותחים פיהם ועל שפם יעטו, ואין ללמוד מהם בדברים שאין להם מקור בהלכה.

אדם שנעשה לו איזה נס, צריך לספר אותו הנס לאנשים, כי אמרו חכמים שמי שהקדוש ברוך הוא עשה עמו נס, ושמח ומספר אותו לאנשים, נעשה לו נס אחר. לכן ישתדל אדם, שנעשה לו איזה נס, צריך לשמוח ולשבח ולפאר להקדוש ברוך הוא, ויספרו לאנשים.

לקרוא בו מגילת אסתר, שמבואר בה הניסים והנפלאות כולם, שנעשו עם אבותינו, ולעשות בו סעודה, ולחלק בו מעות לעניים, ולשלוח להם משלוח של מאכל כל אחד ישלח לחברו.
וצריכים לשמוח ולתת שירות ותשבחות להקדוש ברוך הוא. ובתוך הסעודה צריכים לשתות מעט יין וערק עד שנשתכר ונישן, שלא נבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, והעיקר הוא צריך אדם לחשוב, כל מה שעושה, רק לשם שמים.

ממנהגי היהודים ברבות מערי מרוקו, שכשהיו מתכנסים לחגיגה או למסיבה, לאחר שסיימו את האכילה, ולפני שאמרו ברכה אחרונה היה החכם שלהם מכריז: נתנו לגוף את המזון המגיע לו, הבה ניתן לנשמה את המזון המגיע לה.
אז היה קורא באזני הנאספים דרוש קצר מפירושי התורה לפרשה או לנושא החגיגה. ...
לכן הורינו, ומורינו היו מחייבים אותנו, בכל יום שישי להכין דרוש קצר כדי לאומרו ליד השולחן, לפחות בליל שבת וביום השבת, בתנאי שיהיה מפרשת השבוע ומעיתות השבוע. איזה מנהג נאה!

נראה לתת טעם לקריאת 'שבת הגדול' ... כי אותו היום של יום שבת, שמשכו ידיהם מעבודה זרה, וחזרו בתשובה מאהבה, ונעשו להם כל העבירות לזכויות, ועל ידי זה נתגדלה מעלתם יותר מצדיקים גמורים לכן בישראל גדול שמו 'שבת הגדול' - על שם שנתגדלה מעלתם של ישראל.

'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך' - בית רומז לאשה, כמו שכתוב בגמרא יומא: 'ביתו, זו אשתו'. וכיוון שנשא אשה נעשה 'חדש', כמו שכתוב בגמרא יבמות: 'כיוון שנשא אשה עוונותיו מתפקקים', לכך ציוותה התורה: 'ועשית מעקה לגגך' - כלומר שיקפיד האדם מיום נישואיו, לאחר שזכה ל'בית חדש' מעבירות, צריך שיעשה 'מעקה' לגגו - היינו שיגדור את עצמו בגדרים וסייגים כדי שלא יעבור עבירות. ובשעה שאדם הולך לבקש אשה צריך לחפש אשה יראת ה', שתסייע לו להקים מעקה לגגו ותשמרהו מלעבור על מצוות ה'. והזהיר הכתוב: 'ולא תשים דמים בביתך' - היינו שלא תבקש אשה לשם 'דמים', שהוא הממון, כפי שמקובלים אנו בגמרא קידושין: 'כל הנושא אשה לשם ממון, יהיו לו בנים שאינם מהוגנים', כדי שלא 'יפול הנופל ממנו' - היינו שגורם שיצאו ממנו בנים שאינם מהוגנים.

ואפשר, כי מחסדי ה' יתברך, הולכים ונחלשים כוחות האדם, ככל שמזקין יותר, והוא כדי לאפשר לו, לפני שיבוא יומו, לגבור על המסכים והעיכובים שמנעו בעדו בבחרותו, בעוד כוחותיו חזקים בו, כי החולף מבזבז מן הנצח, החומר הגס מערפל הרוח, והאיוולת מתעללת בדעת, ומכאוב על מכאוב בבואו להוסיף דעת. ומשום הסוד הא-להי הזה כלשון הרמב"ם, הנה יש מעט הבנה לקיום תרי"ג מצוות כדי לא להסיח דעתנו, ועל כל דבר מאכל ומאכל, מברכים לפניו ולאחריו, בהזכרת שם הוי"ה ברוך הוא וא-להותו ומלכותו מלך העולם. וכן נוסח התפילות בכל יום ג' פעמים, וכן בשבתות וימים טובים, כדי שתהיה דעתנו בכל יום ובכל שעה, קשורה בצור העולמים, למשוך חסד ורחמים וצדקה מהשפע העליון הנקרא חוט של חסד.

בעוונותינו הרבים אנו רואים שכל-כך הורגלו בזה מקצת אנשים פשוטים, עד שאפילו מדברים דברים לפי תומם, קופצים ונשבעים בלתי שום הכרח ובלתי שום מתנגד ובלי שום צורך, ואינם מרגישים בעצמם שבזה מאבדים אמונתם ועוברים על 'לא תישא'.

'אמר רבי אלעזר: אמרו ישראל לפני המקום: אנו רוצים ליגע בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי. אמר להם הקדוש ברוך הוא: קיימו מצוות תפילין, ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה. רבי יוחנן אמר: מקרא מלא הוא 'והיה לאות על ידך וכו' למען תהיה תורת ה' בפיך'. עד כאן לשונו. - הרי שמעלת תפילין גדולה היא כאילו עוסק בתורה, ונודע שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות, וכן מצוות ציצית שקול כנגד כל המצוות. נמצא המתעטף בציצית ומניח תפלין כאילו קיים תרי"ג מצוות.

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול. נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה.
הקושי שיש בדבריהם מבואר, וכבר תמהו המפרשים הלא בספרתם. ועוד אוסיף משלי קושיה, שלפי דבריהם, היכן מופיע עניין זה - שלימוד גדול, שמביא לידי מעשה? אדרבה, אמור ההפך - שמעשה עדיף, שבוודאי למד. ...
ונראה לי לפרש דבריהם כפי מה שעלה במצודתי בקושייתם, קודם חזותי לתירוצם. ונראה לי שהוא תירוצם, והוא שקושיית הש"ס שם כך שוודאי כשאומרים 'קיים', היינו על ידי לימוד. ואם כן, איך אומרים לימד? לא אמרנו ולא עלה על דעתו לחלק בין 'לעצמו' בין 'לאחרים'?
והנה, זה תירוץ השאלה: זה ללמוד, וזה ללמד. שללמוד לעצמו - בוודאי מעשה עדיף. כלומר מה שאומרים 'קיים', הוא עדיף ממה שאומרים 'למד', שהרי כשאומרים 'קיים', בוודאי למד. אבל ללמד אחרים, תלמוד עדיף, כלומר, כשאומרים 'למד', עדיף על מה שאומרים 'קיים', שהרי משתמע מ'קיים' שבוודאי למד, אבל 'לימד אחרים' לא משתמע ממנו. אבל 'לימד', משתמע ממנו הכל, שלימד אחרים, ובוודאי הוא למד, ומשתמע ממנו מעשה, שלימוד מביא לידי מעשה כנזכר למעלה. ...
אבל אם אומרים 'למד', אף על פי שמביא לידי מעשה, מכל מקום זה לא מתחייב, כי הבחירה ביד האדם. אלא שרצה לומר שהרוצה לבחור במעשה הטוב אינו מתקיים בידו אלא על-ידי התלמוד, שבלי זה לא ידע אנוש ערכי המצוות פירטותן, ודקדוקיהן על בוריין. וזה שאמר: 'לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. 'עיקר' - שמא יש נאה דורש ואינו מקיים.

ביום א' של ראש השנה, אחר תפילת מנחה, קודם שקיעת החמה, הולכים אל הנהר, שיש בו דגים חיים ... הטעם לדגים, לפי שהדגים אין להם גבנונים, ועיניהם תמיד פקוחות כדי להתעורר העין הפקוחה שלמעלה, שרומזת על רחמים גדולים, ו'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל', ודבר סימן הוא לכך. ועוד שלא ישלוט בנו עין הרע כדגים שבים, ועוד שיהיו פרים ורבים כדגים.

בערי מצרים נוהגים ביום שמחנכים לנער בהלבשת התפילין מביאים אותו לבית הכנסת בשמחה ובשירים ובנרות דולקות ביום שני או חמישי כדי שיעלה הנער לספר תורה, ובו ביום אין נופלים על פניהם בשחרית וכן נוהגים בארץ ישראל.

נשאלתי מאדם אחד למה תקנו רבנינו זיכרונם לברכה בנוסח הברכה, שמברכים על הפירות, הגדלים בארץ, בורא פרי האדמה ולא בורא פרי הארץ?
והייתה תשובתי אליו - מפני שהאדם המברך על הפרי לאוכלו, יצירתו גם כן מן האדמה שכתוב 'וייצר ה' א-להים את האדם עפר מן האדמה', ולא נאמר בו - עפר מן הארץ. וכן בנח כתוב 'ויחל נח איש האדמה', ולא כתוב - איש הארץ, לכן קבעו בנוסח הברכה 'האדמה', כדי שיכווין האדם, בעת הברכה, בכל פעם - שיסודו מן האדמה ולא יתגאה.

'הוי אוהב את הענווה, כדי שתמלא את ידיך' - ואני הדל כגרעין של חרדל, סבור ולא ידע מי יסבור בדומה, בהקדים מה שנאמר, שהעניו אין תפילתו נמאסת, כידוע בדבריהם זיכרונם לברכה.
ונביא עוד מה ששמעתי באומרים לי, שהטעם שפותחים ידינו בפסוק: 'פותח את ידיך' - כדרך המקבל מהזולת איזה דבר, שפותח ידיו כדי לקבל. וזהו שנאמר: 'אהוב את הענווה' - שעל ידי כך תרוויח, שאין תפילתו נמאסת, כדי שתמלא את ידיך, באומרך פסוק: 'פותח את ידיך', וידיך פתוחות, שלכך נתכוונת בפתיחת ידיך.

בשבת שלפני ראש חודש מכריז החזן ואומר: ... וכן יהי רצון מלפני א-להי השמים, לקיים ולהשאיר לנו את כל החכמים מחכמי ישראל. וכן לקיים ולהשאיר לנו מכל אותם המורים תורה בישראל. וכל אותם המרבים תורה בישראל. וכל אותם שדורשים ומודיעים דברי תורה לישראל. וכן לקיים ולהשאיר לנו כל אותם שאוהבים לתורה ואוהבים לשמוע דברי תורה ומטים אוזניהם לשמוע דבר ה' ולבם לעשות דבר ה'. להאריך לנו שנותיהם וחייהם לטובה, הם ובניהם ונשיהם בכל מקומות מושבותיהם ואמרו אמן.
וכן יהי רצון מלפני א-להי השמים, לקיים ולהישאר לנו כל הצדיקים שיש בתוך הקהל. וכל שמועילים לציבור. וכל הנכנסים בצרת הציבור. וכל המשתדלים בצרכי הציבור באמת ובר לבב. להאריך לנו שנותיהם וחייהם לטובה ואמרו אמן.
וכן יהי רצון מלפני א-להי השמים, לקיים ולהשאיר לנו כל אותם הנדיבים והטובי העין והרחמנים שיש בקהל. והמחזיקים ביד התורה וביד לומדיה. והמתעסקים בצרכי המדרש. וכל המשתדלים להעמיד תורה בישראל. ולהאריך לנו שנותיהם לטובה ואמרו אמן.
וכן יהי רצון מלפני א-להי השמים, לקיים ולהשאיר לנו כל אותם הזריזים וכל יראי ה' המשגיחים על תיקון בית המדרש. וכל המתעסקים בצרכי בית הכנסת. וכל המשתדלים להעמיד תורה בישראל. ולהאריך לנו שנותיהם לטובה ואמרו אמן.

'שמאי אומר: עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה, והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' - ונראה שכיוון להזהיר את האדם, להיות נאה דורש ונאה מקיים, כי בזה יקובלו דבריהם בעיני שומעיהם. וידוע כי התורה שמלמד האדם לזולתו תיקרא 'תורתו', ותתייחס אליו כעניין תלמידך אנו, ומימיך אנו שותים. וכמו שתקרא התורה תורת משה, על אשר מסר נפשו עליה לימדה לעם בני ישראל, כי בערך הלומד תיקרא תורת ה' ובערך השומע ממנו תיקרא תורת המלמד.
ולזה הזהיר כי תורתך, אשר תלמדם לאחרים לעשות, עשה אותה בעצמך וקיים מצוותיה בפועל, ולא לבד פעם או שתיים, אלא בקביעות תתמיד במעשים ההמה, עד שתהיה קבוע בהם, כאומרם נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם. ולא די זה, אלא 'אמור מעט ועשה הרבה' - שתהיה מורה לאחרים מעט דהיינו ההכרחי על פי שורת הדין. אכן, אתה עשה הרבה יותר ממה שציוויתים לעשות, הן בחלק סור מרע - היכנס לפנים מן השורה לקדש עצמך במותר לך. הן בחלק עשה טוב - תעשה יותר ממה שהזהרתם לעשות, כי בזה תתקיים באשר הזהרתיך 'עשה תורתך קבע' ולא תבוא לעשות ההפך ממנו כי זה הוא גדר גדול וסייג בעשותך הרבה יותר ממה שאמרת להם.

סמיכות הפרשה 'מזבח אדמה' עם 'ואלה משפטים' כגון השוחטים שמטריפים את הבהמות של הטבחים. יש טבחים רשעים שמקללים את השוחט, והשוחט אל יפחד מהם, אלא יעשה את עצמו כאדמה, שהוא שותק מבני אדם, שהכל דשים בו ואינו מקפיד, כך הוא אל יקפיד מדבריהם אלא ישחט ויבדוק כדין וכהלכה וזה שכתוב: 'וזבחת עליו'.

יכווין מחשבתו ודעתו בתפילתו, ויסיר מלבו כל הדברים הטורדים הכוונה, וכמו שמנאם הרמב"ם, זיכרונו לחיי העולם הבא, בהלכות תפילה. יעויין שם. ואם תבוא לו איזה מחשבה והרהור בעת התפילה, ישתוק מהתפלל עד שיפנה דעתו, ויחזור להתפלל.
זהו שאמר הכתוב: 'קחו עמכם דברים' - רצונו לומר: אם באה לכם מחשבה והרהור בענייני העולם בעת התפילה, אל תתפללו בעת ההיא, אלא 'קחו עמכם' דברי חכמינו זיכרונם לברכה, כי נעמו, שאמרו: ישתוק מלהתפלל עד שתבינו ותכוונו דעתכם, ואז: 'ושובו אל ה'' - להתפלל.

סיום כל הברכות שבאו בתפילה הוא השלום, לפי שאין דבר חוץ מן השלום, וכן הברכות: 'יברכך, יאר ישא', סיומן הוא השלום, וכמו שתמצא במה שפירש בפרשת נשא, ולהיות ראיתי כי לא נמצא מזמור ספר תהילים, שיסיים התיבה האחרונה 'שלום', רק 'מזמור לדוד, הבו לה' בני אלים'. אם כן טוב ויפה לכווין כוונת המזמור עם כוונת הפסוקים מברכת כוהנים, כיוון שהם נגמרים בתיבה אחד.

רבים נבוכו על מה נסמכו קדמוננו, ומאין יסודם ועל מה אדניהם הוטבעו, וביותר אחינו היהודים הבאים ממרחקים, שהם תמהים על מנהגינו, ושואלים לנו מה זה מנהג בלי יסוד.
פעם אחת בא לכאן חכם מארץ הצבי, בימי עשרת ימי תשובה, ובראותו איך אנחנו אומרים בשמונה עשרה: 'ובכן יתקדש', 'ובכן תן פחדך' כראש השנה ויום הכיפורים, תמה ואמר מה זה? ומצא חבורה לומדי תורה, וגם אני בתוכם, ושאל ממנו להביא לו טעם ויסוד ומקור למנהג זה, אך אין מי ממנו יענה לו דבר, רק כך הוא המנהג, כך קבלנו. אז חרה אף החכם ואמר לנו: אתם תשנו המנהג שתיקנו אנשי כנסת הגדולה?! אם יבוא משיח ויכה על קדקודכם. אז ראיתי לאסוף את חרפתנו. חיפשתי ובדקתי בהמון הספרים למצוא יסוד ומקור למנהגינו, ומצאתי ספר כתב יד קדמון שהעיד על המנהגים אך לא העיר כל הצורך, ומעתה ייוודע לך כי אבותינו הקדמונים לא קוטלי קנים באגם הם, והתקינו והנהיגו על פי טעם שורש ויסוד ומקור למנהגיהם מפי הגאונים הקדמונים, ויסודתם בהררי קודש.

במה שמכבד האדם לתלמיד חכם - מגדל כבוד התורה, שאפילו לתיק שלה מכבד. ועל דבר זה במסכת מכות קראם: טיפשים, על שהם קמים מלפני ספר תורה - לכבד התורה, ואין מבינים שיותר כבוד הוא לתורה, שיקומו גם כן לפני התלמיד חכם. ... ולמד איך התלמיד חכם הוא גוף ולבוש לתורה - כמו שהגוף לבוש לנשמה, שאילו בספר תורה כתוב: 'ארבעים יכנו' ובאו רבותינו פיחתו אחת. שכמו שהגוף מוליך לנשמה בכל מקום שהוא, כך רבותינו מוסיפין וגורעין בדרשותיהם מה שכתוב בספר תורה.

ידמה שהיה מנהגם שלא לעשות מלאכה בראש חודש כמו שהוא עד היום מנהג הנשים. ואפשר כי מפני קרבן היום, רבים פנויים ממלאכתם, ובאים להשתחוות לפני ה'.

מקום שנהגו הכוהנים, שנושאים כפיהם בכל יום שעושים החזרה, בין בחול בין בשבת ויום טוב. ורצו איזה יחידים לבטל המנהג ההוא. ולא לישא כי אם בשבתות וימים טובים. והסיבה לזה, יען שבשעת ברכת כוהנים יש כוהנים שיוצאים חוץ לבית הכנסת. ובכן אמרו מוטב שלא לישא. וגם כן ישנו טורח ציבור. ורוצים להתנהג כמקומות אחרים, שאין נושאים כפיהם כי אם בשבת וטום טוב. ...
הרי מכל האמור ראוי והגון וישר לנו להחזיק במנהגנו, מנהג ישר וקיים. ולא נבטל ממנו מצווה רבה כזה לקבל שפע ברכה בכל יום. הלוואי ואולי יעשו חזרת תפילה בכל יום. וגם בשאר מנהגים שאין בהם ברכה לא מצווה. ועם כל זה כל אחד רוצה בקיום מנהג אבותיו והולך בעקבותיהם. כל שכן וקל וחומר בנשיאת כפיים, שהיא מצווה רבה ומקבלים על ידיה שפע. ודאי שנכון להחזיק במנהג אבותינו. 'ואל תיטוש תורת אמך' כתוב. ואם מקומות אחרים מחזיקים במנהגם שלא לישא, אנו כל שכן שנחזיק מנהג אבותינו ולישא בכל יום, שמה שאין נושא כפים בכל יום הוא משום ששרוי בלא שמחה, כפי שאמרנו לעיל. וזה אינו מנהג. אבל מדאורייתא נושא כפיים בכל יום.

יום אחד מידי דברי עם איש יהודי, ידידי וידיד נפשי, אברהם בן עמראן, זיכרונו לברכה, אמר לי שהיום בירך שהחיינו על הדג הנקרא בלשון ערבי 'שאבל', והדג הנזכר הוא עולה מימים ימימה, דהיינו משנה לשנה. ואני תמהתי על אמרתו ועל ברכתו, שאמרתי לו שאין מברכים שהחיינו כי אם על פרי, הגדל מקרקע, והוא אמר שכך הוא מנהגו: לברך עליו שהחיינו בכל שנה.
ובכן אמרתי אל לבי לראות בספר אם יש סמך לזה ... 'המגן אברהם', שכתב: שאף על פי שהוא לא אכל אחרים אכלו - הבדל מזה, שדבר זה שאינו עולה, כי אם משנה לשנה, ואין מי שיטעם טעמו עד שתחל שנה וברכותיה, שמברך שהחיינו. ומזה שהתשב"ץ שמה שכתב שמברך על גדיים, אם כן גם הדגים בכלל. ומי זה גם לכמהין ופטריות, נוכל ללמוד מכאן שמברך עליהם שהחיינו, היפך ממנהגינו שאין אנו מברכים. וכעת צריך להתיישב בדבר.

הטעם שאנו חותכים הפת בסכין בשעת אכילה, אפשר לפרש על פי מה ששמעתי ממורי ורבי, רבי יהושע ציאדה, הטעם שנאמר בעקדת יצחק: 'ויקח את המאכלת' - לרמוז לנו שעל ידי עקידת יצחק, אנו אוכלים בעולם הזה. בזכות שמסר נפשו לעקידה, ופשט צווארו לסכין, בשביל אהבתו יתברך, ולכן בשעת אכילה מזכירים זכות זה של הסכין, במה שחותכים בו הפת לאכול.

שלוש סגולות בהם ינהיג האדם מישראל את עצמו, והם: תורה, קריאת שמע ומיתה. והן כנגד שלוש מדרגות של עצות בהן מפתה היצר הרע את האדם לדבר עבירה.
כנגד העצה להתבטל מן התורה, הסגולה היא דווקא לעסוק בתורה שנאמר: 'אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש'. כנגד העצה לצבור הון ולהתבטל מהמצוות - יקרא קריאת שמע, שיש בה זכר המצוות, וזכר מצוות ציצית, ששקולה כנגד כל התורה. ואם גבר עליך גם בזה, והרגיל אותך במידות מגונות כמו הגאווה והכעס - הסגולה היא זכרון המיתה.

כתוב במסכת שבת על רבי ישמעאל ש'פעם אחת קרא לאור הנר בליל שבת, והיטה הנר. וכתב על פנקסו: ואני ישמעאל בן אלישע קריתי והטתי הנר בשבת, ולכשיבנה בית המקדש, אביא חטאת שמנה'.
ועוד על דרך שאומרים במסכת אבות: 'והפנקס פתוח והיד כותבת' - ובוודאי שהפנקס ההוא, מפנקס בו כל מעשיו של אדם, בין איזה עבירה שעשה, בין המצוות שעשה, כדי להיפרע ממנו על העבירות שעשה, וליתן שכר טוב על המצוות ומעשים טובים שעשה כל ימיו, כדי לידע שכל דינו יתברך הוא אמת וצדק.
בנוסף, טעם שצריך האדם לפנקס את כל מעשיו, הכוונה היא שמפנקס העבירות שעשה, כדי לזכור מה שעיוות ולשוב ממנו בתשובה, ולא ישוב לכסלה עוד.
וגם לקיים בעצמו הכתוב: 'וחטאתי נגדי תמיד' - דהיינו שהיא כתובה בפנקס נגד עיניו תמיד, כדי שיהיה נשבר לבו בקרבו ולא יחטא עוד פעם אחרת. ומפנקס את המצוות שעשה בכל ימיו, כדי לידע אם קיים כל התרי"ג מצוות, שמוטל עליו לקיים, שעדיין לא קיים אותם.

למה היו ארבע כוסות ולא חמש. וגם למה שאמר רבי יוחנן: כנגד ארבע לשונות של גאולה - קשה, שחמש לשונות הם, והחמישי הוא - 'והבאתי אתכם אל הארץ'.
וגם לדברי רבי יהושע בן לוי שאמר: כנגד ארבע כוסות של פרעה - חמש נזכרים באותו עניין, והחמישי הוא – 'ויתן את הכוס על כף פרעה'.
ואם לדברי ר' לוי שאמר: ארבע מלכויות - חמש הם, שרצה לומר: ארבע גלויות, וכן במדרש אחר אומרים כנגד ארבע גלויות - חמש הם: גלות מצרים, גלות בבל, גלות יון, גלות מדי, גלות אדום. ...
אותם ששותים חמש כוסות, כמו שהביאו הפוסקים - כל מה שאמרנו סיוע להם ולמנהגם.

'בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות' - כל מי שרוצה להעלות את הנשמות שנפטרו, למדרגה יותר גבוהה, עליו להתפלל בציבור ולהיות חזן, או לפחות לומר קדיש.
ולא מספיק שיבוא ביום שבת להתפלל בית-הכנסת, אלא צריך לבוא להתפלל במניין את כל התפילות: שחרית, מנחה וערבית. וזהו שרמז: 'בהעלותך את הנרות' - אם אתה רוצה להעלות את הנשמה, הרמוזה במילה 'נרות' - דהיינו: בבית-הכנסת.

מה שמברך המברך במוצאי שבת על ההדס ואנו יוצאים כברכתו, יש להביא ראיה ממה שכתב הרמב"ם, וזו לשונו: 'מי שבירך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר, וכולם עונים אמן'. וכתב מרן זיכרונו לברכה שם: 'אפילו בא המוגמר בתוך הסעודה, אחד מברך לכולם, ומשני מוגמר - כולם מריחים, וכיוון שכולם נהנים ביחד, אחד מברך ופוטר את האחרים, בשמיעתן, בלא עניין אמן. אבל ביין כיוון שאין כולם נהנים כל אחד מברך לעצמו.'

'ושם בת אשר שרח' - שישנם כמה עדות, בעיקר בני עדות המזרח, הנוהגים לומר זה בהבדלת מוצאי שבת, ותמהתי רבות מנין מקור מנהג זה, והנה זיכני למוצאו על הפסוק: 'רחש ליבי דבר טוב'. וצריך להבין מה זה 'דבר טוב' - התורה כולה מוגדרת כטוב כמו שנאמר: 'ומום אין בך'. המילה 'רחש' היא להצלחה בחיים כידוע ליודעי חן, וזהו שאומר דוד: 'רחש ליבי דבר טוב' - מצאתי את סוד ההצלחה בחיים. וזו כוונת הפסוק, ושם הכינוי, והשם ולאושר: - אשר הוא שרח. וכן 'רחש' אותיות 'שרח', וכן סופי תיבות: 'ממולח טהור קודש' - שרח: כלומר שפטום הקטורת גורם לסתימת המקטרגים, ואשרי העם שככה לו.

אמרו רבנינו זיכרונם לברכה: איך תתנהג האישה עם בנה כשהוא קטן מוטל בעריסה? - לא תשורר עליו שירי עגבים ותפלות, היוצא מפיה, ונמצא שאותו רוח רעה בדבריה שורה על בנה.
וכשמתחיל הבן לספר, תרגילהו בפסוקים כגון: 'תורה ציווה לנו משה' ותגיד לו אמו שיש א-לוהים בעולם, והוא בראו והוציאו מאפילה לאורה והוא אדון הכל ... וירגיל בפיהו שפה עברית לשון הקודש, דברים שיוכל דעת התינוק לסבול.

אמנם קשה כל כך לתאר את מידותיו הפנימיות של אדם אחד בלבד, היאך יעלה בידינו לתאר את תכונותיה של אומה שלימה? ובייחוד, אם מדובר באומה היהודית, הפזורה בכל קצות הארץ - כמעט מן הנמנע הוא לומר עליה דברים נכונים ומוחלטים. שהרי נפוצים היהודים בכל העולם, וכנהר הזורם בתוך ארץ רבה, שמראה מימיו מושפע מסגולות הקרקעות השונות, שדרכן הם עוברים, כן מקבלים היהודים מנהגים שונים משאר האומות, שבתוכן הם יושבים. משום כך שונות כל כך הליכותיו של היהודי היושב בוונציה מן היהודי שבקושטא, ומן היהודי הדמשקאי ומזה שבקהיר, וכל אלה שונים מן היהודים האשכנזים והפולנים ... צדקה וחסד כלפי הבריות והכנסת אורחים כלפי כל אחד מבני אומתם, אף אם זר הוא לו ונוכרי. היהודי מפרס מיצר בצרתו של היהודי מאיטליה ומשתתף עמו בה; אין ריחוק המקום גורם לפירוד ביניהם, בהיות דתם אחת.

ביום שנעשה האדם בר מצוה, זוכה לבחינת הרוח, הבאה לו באותו יום, ולכן מנהג ישראל תורה היא, לעשותו יום משתה ושמחה לכבוד האורח הבא - שהיא הרוח.

והנה מימי קדם קדמתה ועד היום החוק והמנהג בגבולנו, ארץ בוכארה ואגפיה לתרגם את מקראי קודש תורתנו באוזני הנערים בבית הספר מתוך החומש בתרגום תפסיר פרסי, בלשון המדובר בינינו בערי בוכארה, בעל פה ולא בכתב. ולא ניתן להיכתב עד היום. ובגלל זה רבו כמו רבו השינויים והחילופים והשיבושים בתפסיר שלנו אצל קהל עדתנו, אשר ברבות הימים כל איש ואיש מההורים ומורים לגרוע או להוסיף את התפסיר הקדום, וכל איש ואיש מוסיף לו משלו בשפתו שפת עילגים, שפת ההמון.
ורבים מאחינו לא יחכמו, ורבי התורנים אינם יודעים בטיב לשון פרס העיקרית האמיתית, אשר קיימו ואשרו קדמוננו בדעת ובהשכל את התפסיר הראוי לאותה מילה, והמה יצאו, כל איש ואיש, לפנות להם דרך לעצמם, ככל אשר יעלה על רוחם, וכפי אשר תשיג יד הכרתם, המעט היא אם רבה. ואת אשר גבלו ראשונים, וקיימוהו וקבלוהו, דור אחר דור, המה קלקלו והרסו וסתרו. והסיבה הוא יען לא היות להם התפסיר העיקרית האמיתית אשר תרגמו קדמוננו.

בית כנסת צהלון, של עולי לוב, קהל קדוש, שאנו דנים עליהם, הוקם מכיס הקהל הכללי. זאת אומרת מטעם המועצה הדתית והעירייה, ואינו בית כנסת של אדם פרטי, שאפשר לו לנהוג כפי רצונו, והנו בית כנסת ציבורי כמשמעו. שצרכים לנהוג כפי מנהג הנהוג במקום.
וחוץ מזה הרי בית הכנסת הזו, וכיוצא בה, אינו מיוחדת רק בשביל כזה או אחר, אלא הרי הוא פתוח לכל יהודי, והוא ממוזג משאר עדות גם כן, שאינם נוהגים להוציא ספר תורה לחתן. ואיך יתכן לעשות בבית כנסת אחד שני מנהגים. לאחד מוציאים, ולאחר לא מוציאים. ואם נבוא להוציא לחתן זה שהזדמן להתפלל אצלם, הרי הדבר נראה ברור אגודות אגודות, שבקהילתו לא היו מוציאים וכאן מוציאים. ומזה תצמח מחלוקת חלילה, ולא כן דרך התורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

מה שנהגו רוב העולם, שמשעה ששקעה החמה ואינה נראית שוב בראש ההרים קוראים אותו לילה, ואם נולד איזה בן באותה שעה, מלים אותו ביום ח' ואפילו בשבת, ולדברי מרן, זיכרונו לברכה, שאנו הולכים אחריו, אותו זמן חשוב בין השמשות, ואין למולו עד יום א'. על זה ראיתי להעלות על חזקה לעניין הדין, מה שהעלה, גאון עולה, סבא דמשפטים, כבוד מורינו החכם רבינו הרב שלמה אבן דנאןן: ...
מעת שתשקע ולא תיראה כלל, אנו מחשבים י"ד מינוטין משקיעת החמה. ואם נולד בתוך י"ד מינוטין הנזכר, נימול ביום אי' שהוא יום עשירי, ואולם אם אינו הולך אחר ראות העין או שהיום מעונן וכיוצא בו, הולך אחר קריאת אלמגרב (החזן הערבי במסגד שלהם בתפילת המעריב), אז ימנה שמונה מינוטים קודם הקריה, ותשעה מינוטין וחצי לאחר הקריאה, סה"כ י"ז מינוטין וחצי. והנולד קודם שמונה מינוטין, שקודם הקריאה הוא יום גמור, ונימול ביום שישי שהוא יום שמיני שלו בוודאי. ... אחרי כותבי, ראיתי עוד להרב הגאון 'ישמח לבב', שפקפק על קריאת המגרב, בזה האיסור של תורה, עיין בדבריו בארוכה.

'ברכת הלבנה' - יאזור חיל לברך ברכה יקרה זו תיכף כשיעברו עליה שבעה ימים שלמים מעת המולד, שהוא כמקבל פני השכינה. ויזהר שתהיה מאירה יפה ואין עליה אפילו ענן, ואם יש עליה ענן כל שהוא לא יברך. וישתדל לצאת החוצה לברך, ולא יברך ברכה זו בבית דרך החלון, אלא אם כן זקן חלוש או חולה. לא יסתכל בלבנה אלא קודם הברכה שאסור להסתכל בה על דרך האמת. ויאמר הברכה מילה במילה, בנחת רוח בשפה ברורה ובנעימה כי הרי הוא מקבל פני השכינה, ואיך ישלח דבריו בחיפזון דרך עראי כבלע את הקודש, ותיבות הברכה תבלעמו?!
יש סגולה בברכת הלבנה להינצל מן האויב ומכל דבר רע, אם יאמרנה כתקנה, ויאמין באמונה שלמה שעתיד הקדוש ברוך הוא לגאול אותנו, ונגילה ונשמחה בישועתו.

'עשה עמי אות לטובה' - אפשר לרמוז על דרך מה שאמרו זיכרונם לברכה, טעם ללולב. אמרו: משל למלך שנכנסו כל עבדיו לדין, ולא ידעו מי ניצח. אמר להם פיקח אחד: מי שתמצאו אותו יוצא מאת המלך בשרביטו, הוא ניצח. כך בראש השנה עוברים לפניו כבני מרון, ולא יודעים אנו מי ניצח, וכשיוצאים ישראל בלולב ביום סוכות, שהוא ראשון לחשבון עוונות, יודעים אנו ששלנו ניצח. וזהו שרמוז: 'עשה עמי אות לטובה' - ראשי תיבות: 'ענף' - שהוא הדס, 'ערבה', 'אתרוג', 'לולב'.

'וביום השביעי שבת וינפש' - כתב רבינו יעקב בעל 'הטורים', זיכרונו לברכה: סופי תיבות 'שתים' - ששתי נפשות יש לאדם בשבת, ועל כן פ"א של 'וינפש' כפולה, משום ב' נפשות. עד כאן לשונו.
והנה שאלני אחד משלמים וחכמים, מה כוונת אומרו: 'פ"א כפולה', שהרי אין כאן כי אם פ"א אחת. והשבתי לו שלכאורה יש לומר שכוונתו על פ"א כפולה של מנצפ"ך, ואחר כך ראיתי שאינו, שגם אות נו"ן כפולה באותיות מנצפ"ך. ושוב נודע לי מאנשי שם, שראו באיזה ספרי תורה באיזה מקומות בחוץ לארץ, שכתוב בהם בתוך אות הפ"א עוד פ"א קטנה, ולא בכל אות הפ"א שבתורה, רק באיזה מהן לבד כתוב כן. ומעתה נתבאר כוונת רבינו יעקב בעל 'הטורים', זיכרונו לברכה, בפשיטות שכוונתו על פ"א קטנה שכתובה בתוך הפ"א של 'וינפש'. אך צריך לדעת לאיזו סיבה נהגו לכתוב כן, ומה טעם לא כתבו כן בכל פ"א רק באיזה מהן. ולקוצר דעתי נראה לי לפרש, שלא כתבו כי אם בתוך פ"א שקוראים אותה רפויה, ובאות פ"א, הדגושה לא כתבו אות פ"א קטנה בתורה, כי אם בתוך הרפויה להודיע כי היא רפויה, וקל להבין.
ובעיקר הרמז של סופי תיבות 'שתים' - נראה לי לפרש במה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שצריך להוסיף מחול על הקודש, בין בכניסת שבת ובין ביציאתו שתי שעות, שעה בכניסתו ושעה ביציאתו, ועל ידי זה ה' יתברך, ירחיב לו לאדם מצרותיו, כמו שהוא מרחיב גבול הקדושה. עיין שם.
ובזה בא על נכון הרמז בסופי תיבות 'שתים' - לרמוז שצריך להוסיף שתי שעות על השבת, מלפניה ולאחריה, כנזכר לעיל. ועוד על ידי שתי שעות, שיוסיף על עשרים וארבע שעות כל יום שבת, יהיו עשרים ושישה, כמספר הוי'ה ברוך הוא. ודייק וקבל.

שאל מי ששאל, מדוע עושים אצלנו מנהג משותף בין ימי השמחה, או חס ושלום בימי אבל, לעשות פולים בימי השמחה כגון סוכה, פורים ופסח ומילה וכדומה, וכן, חס ושלום, בפקידות של הבר מינן עושים פולים. והשאלה היא ממה נפשך, אם הוא דבר של שמחה, אם כן למה עושים אותו בבר מינן, ואם הוא מאכל של צער, מה לתבן עם הבר לעשותו בימי השמחה?!
ויען שמעון ויאמר: הנה לדעת את מנהגי אבותינו הטהורים וטעמם, זה לא נקל, הגם שברור הדבר שכל מנהגיהם על אדני פז הוטבעו, ולבם פתוח כאולם, וכל דבר פשוט לפניהם ולא ראו צורך לכתוב את המנהגים וטעמם, וכעת לצערנו זקנים משער שבתו, ואין לנו את מי לשאול ובחיי חיותם היינו מתביישים לשאול על דברים כאלו, וכעת אין דורש, ואין מבקש, ויש לנו להשען רק על אבינו שבשמים שיאר עיניו במאור תורתו ולהתכוון לאמיתה של תורה. ...
אמור מעתה היא הנותנת, שהן אמת מאכל פולים אינו חשוב, שהרי אינו עולה על שולחן מלכים. ולכן אוכלים אותו בבר מינן. גם פול לשון נפילה, כמו שכתב רש"י מהמדרש: 'אמרפל הוא נמרוד, שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש' אבל מטעם זה עצמו עושים אותו גם בשמחה, כי 'אי אפשר לבר בלא תבן' - כלומר אי אפשר לבר - אלו ימי השמחה, שהם ברים וזכים, בלא תבן - בלי זכר כל שהוא של בר מינן, וכנזכר לעיל, ולכן עושים אותו גם בימי השמחה למתוק הדין לחסד ולרחמים.

רב המנונא סבא ומנהגו בכוס של ברכה, שהיה נוטלו בשתי ידיו ומברך ... אמנם כפי הקבלה יראה שצריך שתסייע השמאל לימין ... ואני ראיתי מקובל אחד שהיה נוטלו בשתי ידיו ומניחו בימין על חמש אצבעותיו, ומסייע בשמאל מלמטה ליד ימין, לקיים מה שנאמר: 'שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני'.

שאלה: מנהגינו פה גאבס לעשות פקידה בכל חודש וחודש של שנה ראשונה שנפטר בה, אם הולכים אחר יום הקבורה, או אחר יום המיתה, שהרבה פעמים יהיה שאינו נקבר באותו יום שנפטר בו?
תשובה: שמעתי מכמה רבנים של גאבס, שמשיבים לכל השואל אותם בעניין זה, שפקידת השבוע הולכים אחר יום המיתה, וכן ראיתי בפטירת בנו של רבי משה מימון שנפטר בעיר קרוואן, ולא נקבר ביום שנפטר בו, שמורנו הנזכר, עשה פקידת השבוע והוא יושב באבלות, שהולך אחר יום המיתה, ובפקידת החודש האחד, ליל שנקבר עושים פקידה ואין הולכים אחר יום שנפטר בו כך וכך בחודש, ובפקידת שאר החודשים הולכים אחר יום שנפטר כך וכך בחודש. וכן אני הצעיר השבתי להם כך ...
ומזה חזרתי בי, וכל מי ששואל אותי בעניין הפקידות הנני משיב לו כדברי 'רב פעלים' כנזכר, דהיינו - בכל פקידות של השבוע ושל כל חודש וחודש עד הי"א, הולכים אחר יום הקבורה ולא אחר יום המיתה, ומה שכתב ונקט בלשונו בג' פקידות של השבוע והחודש והאחד עשרה וכו', והיינו לפי מנהגם שאין עושים רק פקידת השבוע והחודש והאחד עשר, אבל למנהגינו שעושים פקידה בכל חודש וחודש, גם כן הולכים אחר יום הקבורה ולא אחר יום המיתה, ובפקידת סוף השנה הולכים אחר יום המיתה.

והנה להחזיר רוח הקודש למקומו, וכן להעלות הנשמה ממקום שנפלה, זה יהיה על ידי השיר, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, כי השיר גורם לכל דבר רוחני וגרם שמיימי לעלות, וכן הוא אומר: 'והיה כנגן המנגן', וכן הוא אומר: 'ולפניהם תוף וחליל והמה מתנבאים'. וזהו: 'שיר השירים אשר לשלמה'.

כוונת רבי יהושע בן לוי היא להודיע למי שעוסק בתורה, שלא יתבטל מלימודו ושלא יסיח דעתו לדברים בטלים, שהתורה היא ארוסה לנו, והלימוד שאנו לומדים בה הוא כסף הקידושין.
וכשם שבכל יום הקדוש ברוך הוא מחזיר לנו נשמותינו, ומחדשנו לבקרים, כמו שכתוב: 'חדשים לבקרים רבה אמונתך', וכמו שכתבו הפוסקים, שהאדם נעשה כבריה חדשה, ומשום כך חייב לברך ברכות השחר. כך אנו חוזרים ומברכים על התורה, מפני שבכל יום הנשמה חדשה, אנו מחדשים לה הקידושין.

'משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים' - אמרו זכרונם לברכה: שתי מנות לאיש אחד, אבל לאביונים צריך ליתן שתי מתנות לשני עניים, דהיינו מתנה אחת לאביון אחד, לפי שהעשירים והבינוניים כל אחד מהם יש לו מזל טוב, שאיזהו עשיר השמח בחלקו, ויש לו גם ההשתדלות, וכיוון ששניים אלו הוצרכו בנס של פורים, לכן איש לרעהו ישלחו שתי מתנות, לזכר הנס שנעשה בשתי דברים אלו, אבל לאביון שאין לו מזל טוב ואין לו אלא ההשתדלות להרוויח מזונותיו בצמצום, אם היו שולחים לו שתי מתנות לזכר ההשתדלות והמזל יהיה לו לבושת פנים ולזכר דאגתו שאין לו מזל טוב, ולכן אין שולחים לו, רק מתנה אחת זכר להשתדלות, ולפי שמי ששולח יש לו לעשות זכר טוב אף לסימן המזל, משום כך שולח לשני אביונים, שלגביהם הם כנגד ההשתדלות לבד, ולגביו הם כנגד המזל טוב וההשתדלות.

בני קהילת קודש אשכנזים, שנהגו על פי קדמוניהם, להניח תפילין בחול המועד, אם יכולים לשנות מנהגם ולנהוג בכ"י ורשב"י שלא להניחם, ואם קצתם שנסעו מן האחווה, ואינם מניחים אותם, יפה הם עושים? תשובה: אשיב בקצרה כפי קוצר רוחי המקשקש בקרבי כפעמון, מרוב המבכות והדאגות, ואומר שבעניין הנחת תפילין בחול המועד נתחבטו בו גאוני עולם, ועושה כמר עשוי, ועושה כמר עשוי, ובני הקהל שנהגו מימי קדם להניחם, אם באים לשנות מנהגם, עוברים משום 'אל תטוש תורך אמך', ומוציאים לעז על הראשונים. והעומדים בבית הכנסת, שמניחים אותם ואינם מניחים, עוברים משום 'אל תתגודדו', ועל המלמד את העם לעשות מעשים כאלה, קורא אני עליו 'עושה חדשות בעל מלחמות', וכל המשנה ידו על התחתונה. לכן הירא את דבר ה', יחזיק במעוזו ולא ישמע לקול מלחשים באזניו.
ואני מילדי אשכנזים אני, והנני עתה בין הלועזים, ובציבור אני נוהג כמנהגם, וביני לבין עצמי לא זזתי ממנהג אבותי, ובזה די והותר למלאות רצון שואלי.

ראיתי למורי זכרונו לברכה, מקפיד וזהיר מאוד, לומר אחר ספירת העומר מזמור 'א-להים יחוננו ויברכנו' (מזמור סז' בתהילים) מעומד. וצריך להבין מה סודו של מזמור זה עיין לעיל דף כ' ששם כתב לאמרו ג' פעמים בזמן המגפה, בר מינן, וגם לאמרו בתיקון חצות.
ומצאתי כתוב בכתב יד במנורה של בית הכנסת של קהילתנו זה לשונו: מובא בספר חסידים שהראה הקדוש ברוך הוא למשה רבנו את המנורה על טס של זהב, וכתב שם מי שרואה את המנורה בכל יום, ומכווין בה, מעלה עליו כאילו הדליקה, ומובטח לו שהוא בן העולם הבא. עיין שם באורך.
א' - כל מי שיראה מזמור זה בצורת המנורה ימצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם. ב' - אם יצויר בבית הכנסת על ארון קודש, יגן על כל צרה, שלא תבוא, על קהילת קודש. ג' - מי שאומר בהנץ החמה לא יקרה לו מקרה רע. ד' - האומרה בכל יום שבע פעמים כאילו מקבל פני שכינה, ולא יחסר מזונו. ה' - דוד המלך היה כותבו על טס של זהב ויצא איתו למלחמה ונוצח אויביו. ו' - האומרו כל יום מימי ספירת העומר אחר ברכת כוהנים, לא יקרה לו שום נזק כל השנה. ז' - כל האומרו שבע פעמים כשיוצא לדרך, ילך לשלום ויחזור לשלום.

המלאכים, בעת שקטרגו ואמרו: אנחנו נקבל את התורה. אמר להם ה': לא זהו שאכלתם אצלו? שעשה ה' צורת משה כצורת אברהם אבינו, עליו השלום, ואמר להם: אין אתם מתביישים ממנו?! ואז שתקו. נמצא על ידי שאכלו אצל אברהם אבינו, עליו השלום, בזה קיבלו ישראל את התורה.
ומזה הטעם אנחנו עושים סעודה כשמורידים ספר תורה, כי הכותב ספר תורה כאילו קיבלה מהר סיני, ועל ידי שהאכיל אברהם אבינו, עליו השלום, את המלאכים קיבלוה ישראל.

משל למלך שהיו לו עבדים וציווה אותם, שיניחו סודר על ראשיהם, בלכתם לפני השרים והיועצים והחכמים, ולא יראה מצחם - מפני שהסודר על ראשיהם וכיסוי מצחם הוא מורה על ההכנעה... כך הדבר בעבדי המלך כדי שילמדו מוסר מן החכמים ומן היועצים.
ולמלך יש לו מלחמה על מחנות אחרים, ויושבים אנשי מלחמתו וחכמיו ויועציו מול מחנות השונאים, זה כנגד זה. והמלך קרא לעבדיו וציווה אותם - כשתלכו לפני מחנה השונאים, תסירו הסודר מעל ראשיכם, ותלכו כמו אבירי לב והעזים - שהסודר שעל הראש מורה הכנעה, והיא היזק לנו כנגד השונאים - שמורה על החלישות, ואז יתגברו ויתאמץ לבם בזה ...ובחזרתכם למחנה שלנו תכף תשימו הסודר על ראשיכם ותלכו בהכנעה לפני החכמים והיועצים, וכן על זו הדרך תעשו תמיד...
כך הדבר הזה שהקב"ה ציוונו ללכת בסודר על מצחנו וראשינו והיא מסווה הבושה על פנינו בלכתנו לפני החכמים והנבונים והמוכיחים וכשיהיה זה המסווה על פנינו אנחנו מקבלים התוכחות ותמיד אנחנו מוכנעים לפניהם ולמאמרם.