מפתח ערכים - גאולת ישראל

'וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא'. - דווקא השפחה. דווקא היא ראתה מה שלא ראה יחזקאל. הדיוטא התחתונה שבעבדות, ובשפלות של העבדות, היא יותר מכל, מסוגלת לטעום טעמה של גאולה, ולהסתכל בא-להים הגואל שמוציא מבית עבדים, יותר מכל נביא הגאולה, שלא טעם על עצמו ועל גופו את ה'על גבי חרשו חורשים' בכל מוראם של פשטותם.

'נשמת כל חי' - היינו כל הנשמות יהיו מודים להקדוש ברוך הוא, שאין א-לוה זולתו, שנאמר: 'והיה יום אחד הוא ייוודע', וכתוב: 'ברון יחד כל כוכבי בוקר, ויריעו כל בני א-לוהים'.
ולזה כשבא המלאך להצילו ולהושיעו מיד עשו, להעלות הכל לשורשם, שיודו הכל להקדוש ברוך הוא לימות המשיח, ויתעלו כל הבחינות למעלה. ורצה המלאך לעלות, לא הניחו עד שהתחיל לשורר ולזמר מן הארץ, היינו מכל בחינות ארציות, וכיוון ששמעו המלאכים, כך אמרו: 'מכנף הארץ זמירות שמענו, צבי לצדיק' - כנף הוא לשון סוף, היינו לסוף כל העולם, לימות המשיח, שמענו זמירות, מסוף כל הבחינות. 'צבי לצדיק' - שיודו כולם להקדוש ברוך הוא, ויתעלה כל העולם כולו, ואז 'ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'.

ולכאורה יאמר האדם, הלא אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה' והנה בכל שנה ושנה, אנו שבים בתשובה ביום הכיפורים, ומדוע לא בא בן ישי ועדיין לא נושענו?
בוודאי אין זו קושיה כלל, ובוודאי שדרשת רבותינו זיכרונם לברכה הם אמת וצדק, ובלתי ספק שלא שבנו כראוי, ויש בנו כמה וכמה שלא שמו לב כלל לתשובה, ובוודאי אם נשוב כולנו כראוי נזכה לגאולה במהרה בימינו אמן, ועיכוב גאולתנו הוא רק מצדנו, ולכן צריכים אנחנו לשוב בתשובה שלימה כראוי. וגם שלא זכינו לגאולה בימינו, מצד כי רבים הם שלא שמו לב לתשובה, על כל פנים על ידי השבים, מתקרבת הגאולה לישראל, אם לא בימינו תהיה בימים הבאים בקרוב.

'מעשה אבות סימן לבנים' - הקב"ה יתברך שמו אמר לאברהם אבינו, עליו השלום, וניסה אותו בניסיון גדול , ואמר לו: 'לך לך מארצך' - ארצך שאתה רגיל בה ומכיר את אנשיה, והמסחר שלך הוא משגשג כמו שצריך, 'וממולדתך' - איפה שנולדת, ויש לך הרבה ידידים ומכרים, 'ומבית אביך' - ממשפחתך והוריך ואחיך ואחיותיך. עליך לעזוב את הכול ותלך למקום אשר אראך. ...
ולמה ניסהו בניסיון של הגירה? - אלא כפי שאמרנו קודם 'מעשה אבות סימן לבנים': וגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתידים ישראל כשיהיו בגלות, ויתרגלו שם בחוצה לארץ איפה שנולדו, והמסחר שלהם הולך בסדר, ויש להם מכרים וידידים נוסף על משפחותם, ואפילו מאומות העולם יש להם ידידים. איך אפשר שיעזבו את הכול בחו"ל, ויפרדו ממשפחותיהם וממכריהם וממסחרם הרב? - אפילו בסיבת ישוב ארץ ישראל וקיבוץ גלויות הכול טוב ויפה.
ואם בחוצה לארץ היה לנו כל טוב כל שכן כאן בארץ, שהשגחת ה' תמיד בה, כמו שכתוב: 'עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה', וחס וחלילה נעיז ונגיד שכאן לא טוב לנו.
אנחנו צריכים לעמוד בניסיון כמו שעמד אברהם אבינו עליו השלום והצליח בדרכיו היות והייתה לו אמונה חזקה בקב"ה, כך אנחנו צריכים שנאמין באמונה שלימה, ואותה הדרך שהיינו הולכים בה בחו"ל שהיינו עובדים את ה' בכל כוחנו, כך גם כאן, וכל זה עושה לנו הקב"ה רק לניסיון, ואם נעמוד בניסיון בוודאי נצליח ויהיה לנו כל טוב.

'אל הארץ אשר אראך' - והעניין הוא כי ארץ ישראל הוא לב העולם כולו שממנו מתפשט החיות והשפע לכל הגוף כולו כי הוא שער השמיים ...
והנה הצדיק היושב בארץ ישראל מושך השפע מלמעלה משער השמיים, והעניין שהשפע הרוחני אי אפשר שירד למטה בגשמיות אלא על ידי הצדיקים שהם חלק אלוהה ממעל ... והנה אין דרך להוריד השפע הזה - כי אם מארץ ישראל, לא זולתה.

אנו שזכינו לבוא ולהתיישב בארץ ישראל הקדושה, עלינו להיזהר בשלושה דברים עיקריים מאוד ולא לזוז מהם חלילה, והם אהבת התורה, אהבת הארץ ואהבת עם ישראל.
כי, אהבת התורה ולימודה, הוא הדבר, המביא לעם ישראל ביטחון גמור לשבת לבטח בארצו, וככתוב: 'אם בחוקותי תלכו' וכדומה 'וישבתם לבטח בארצכם'.
אהבת הארץ, זהו הדבר המביא אותנו לידי שמירת המצוות, כי אין הדברים אמורים רק לומר שאני אוהב את הארץ ובזה נקראים שאוהבים את הארץ, אלא, חובה עלינו כל רגע ורגע, להרגיש ולשים נגד ענינו שעומדות היו רגלינו בארץ ישראל, שהיא קדושה. ואל לנו חלילה, לחלל את קדושתה על ידי עבירות או אי קיום מצוות התורה, זוהי אהבת ארץ ישראל האמתית.
ואהבת העם, פירושו, שלא רק להתחבר ולקנות חברים רבים, אלא, כשאחד רואה דבר לא הגון בחברו עליו להוכיחו, ובזה יקרב אותו ולא לרחק אותו. וכפתגם חכמינו זכרם לברכה: 'שמאל דוחה וימין מקרבת', ובזה עם ישראל, בעזרת ה', יזכה לראות בארצנו הקדושה, שגשוג גם מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית.

הנה ידוע ומפורסם שכל מה שהוצרכו חכמינו זיכרונם לברכה, כת הקודמים להזהיר על החזקת היושבים בארץ ישראל, כמבואר למעלה, הוא רק בזמניהם, שאז לא היה ישוב נכון, ומתי מעט היו היושבים באיזהו מקומן של שבחים ארבע ארצות הקודש הידועים, ומסיבת מעוט הישוב ותקיפות הערבים, שהיו בימיהם, היה להם צער גדול בישיבת הארץ, מכל צד ומכל פינה כאשר שמענו ונדעם.
אמנם כאשר קרב זמן והותר הנדר מלמעלה, נתן ה' רגש והתעוררות גדולה, בלב חכמי וגדולי ישראל שרים ופרתמים, עשירי עם, ובקשו ממלכי חסד האדירים והרחמנים העות'מנים, ירום הודם, לתת לישראל החופש להתיישב ישוב טוב בארץ ישראל, בל תהיה עוד הארץ שממה. ולב מלך ביד ה', נתן בלב כל מלך שעמד, מזמן המלך החסיד הרחמן סולימאן סלים זיכרונו לברכה ועד עתה, חן וחסד לישראל, ופתח להם הדרך להתיישב בארץ הנשמה, וגילה את יסודות בית המקדש וכותל המערבי, והרשה את היהודים שהיו דרים בירושתו בזמנו, לבנות את הבית לתלפיות כשהיה ... ומאותו זמן והלאה התחיל הישוב לאט לאט, ואז נתרבה הישוב הלוך וגדל, באין מפגיע מהמציקים יושבי הארץ כמקדם, ותמיד אנו מתפללים בשלומה של מלכות כמו שצוונו חז"ל כי בשלומה יהיה לנו שלום.

ומכלל התשובה, צריך כל אדם, אפילו בשאר ימות השנה, להיות גומל חסד עם כל בני ביתו, ולתת צדקה מממונו מדי יום יום, שלא יעבור עליו יום אחד בלי צדקה. שעיקר הגאולה וביאת משיחנו תלויים בה, וכמה שנאמר: 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה' - לומר, שביום ראש השנה ויום הכיפורים נידונים על הצדקה, שהוא עיקר הגאולה ... ולדעת רבי אליעזר בתשרי עתידים להיגאל. ובפרט מצוות הכנסת אורחים וללוותם דבר טוב.

'ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך' – ידוע שאני ממשכנם, תדע שאני משעבדם' - רמז לו על חורבן בית ראשון שנתמשכן ביד אומות העולם, וגלות בית ראשון לא היו משתעבדים בהם אלא שהיו בתורת משכון, ולזה אמר לו: 'ידוע אני ממשכנן' - בחורבן בית ראשון, ואף שיעמוד עליהם המן, זה הרע לא תעלה בידו מה שחשב לעשות. ותדע שאני פורקן מאותה צרה. ואחר זה רמז לו על חורבן בית שני, ולזה אמר: 'ידוע שאני משעבדם' - בקושי השעבוד בגלות המר והנמהר הזה, ומחמת קושי השעבוד, מוכרחים לחזור בתשובה שלימה. ותדע לך שעל ידי זה אני גואלם גאולה שלימה, ולא יש גלות אחריה כלל. וזהו כוונת הכתוב: 'בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' א-לוהיך', ומצד רחמנותו יתברך 'כי אל רחום ה' לא ירפך', והוא מתבאר מאליו.

אנו לו ולו עינינו, תכון תפילותינו, שובנו א-להי ישענו, ועלו מושיעים בהר ציון, בנות ירושלים, שלח משיחנו, יבוא וינחמנו, ותחזינה עינינו הבית בהיבנותו, וישב ישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו על הארץ הטובה, אשר כרת את אברהם.

אפשר לעניות דעתי לפרש בסיעתא דשמייא כוונת הפסוקים, שמזהירים על שמירת המצוות ומסיימים שבשכר זאת נאריך ימים 'על האדמה' - שהיא ארץ ישראל, כי תיבות 'על האדמה' רומזים ומדגישים לנו כי ריבוי ואריכות ימים בארץ ישראל, הם נמשכים גם כן מצד ארץ ישראל, שעל ידי שאנו שמים לב שהוא מקום קדוש, והיא היכל ה' ומתרחקים מן החטא, קדושת המקום הוא סיוע לנו לעבוד את ה' לעסוק בתורה ולשמור מצוותיו כראוי כאמור, ובשכר זאת אנו זוכים לריבוי הימים על האדמה היא ארצנו הקדושה ונירש טובה וברכה לחיי העולם הבא, אמן כן יהי רצון.

'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' - זה יהיה לכם למשיב נפש, כי על גלות מצרים לא נתתי דיבורי בברית אלא עם אברהם לבדו, שאגאל אתכם ממצרים ברכוש גדול, וקיימתי בריתי ודיבורי כאשר ראיתים. וקל וחומר בגאולה אחרונה, שנתתי דיבורי בברית עם עבדי משה: 'אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך', ועם כל הנביאים פה אחד שאגאל אתכם מארבע כנפות הארץ, וכל אותם הנחמות שבוודאי תאמנו - כמו שהוצאתיך מארץ מצרים, כך אגאל אתכם משעבוד מלכויות.

הביטה וראה כמה גדלה מעלת האחדות, לעשות חסד זה עם זה, עד שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה שבימי אחאב מלך ישראל, אף על פי שהיו עובדים עבודה זרה, עם כל זה, כשהיו יוצאים למלחמה היו נוצחים, ככתוב: 'חבור עצבים אפרים - הנח לו'. וגם אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שאם קהל ועדה מישראל, שהם עשרה בני אדם, הם באחדות, אחד בלב אחד כגוף אחד, לעשות רצונו יתברך שמו לעד, וגומלים חסד זה עם זה - מביאים גאולה לעולם, בקוראם אל ה' בכל לבם, כל שכן, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, כל שיש שלושה יחדיו, בהתאסף עם רב מנפשות ישראל, ה' עליהם יחיו, להיות באחדות אחד לגמול חסד זה עם זה, ולאחז במידת אברהם אבינו, עליו השלום, וללכת בדרכיו של מקום ברוך הוא, כרצונו יתברך שמו, כאשר נבאר לקמן בעזרת ה', כי תאווה נפשם ומתעוררים בתשובה, לבקש תיקונים על נפשם, להיות כפרה עליהם, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

מצאנו לדוד מלך ישראל בתהילותיו שהזכיר את ירושלים שש-עשרה פעמים, ואת ציון הזכיר שלושים ושבע פעמים. בהללויותיו לירושלים כתב: 'שבחי ירושלים את ה' הללי א-להיך ציון'. סך הכל מזכיר את עיר הא-להים חמשים ושלוש פעמים כמניין ג"ן.
למניין זה כיוון שלמה בנו בשיר הערגה וצפייה לשיבת ציון וגאולת ירושלים כשאמר: 'גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעיין חתום'. גן ה' ירושלים, גם בחורבנה נשארה נעולה וחתומה לכל צר ואויב. ...
'מעיין גנים' - שמימיו מגיעים מלבנון הוא מקדש ה', 'באר מים חיים' - ששבו לפכות ולהפריח השממה. יצאו מים חיים מירושלים לרוות צימאונם של בנים נאמנים, צמאי גאולה, ששבו לגבולם, לבנות ולהביא גאולים לציון, ושמחת עולם על ראשם.

'ושמרו בני ישראל את השבת' - הוא התלמיד חכם, שנקרא שבת, 'לעשות את השבת לדורותם' - רצה לומר: שישמרו תלמידי חכמים אז כל אחד ואחד יעשו בניהם תלמידי חכמים.
וידוע שקיום השמים - על דברי תורה שבכתב, ושבעל פה - קיום הארץ. ובזה נראה לי הפירוש: 'אשא עיני אל ההרים' - זה מלך המשיח, כמו שנאמר: 'מה נאוו על ההרים רגלי מבשר'. עד כאן דברי הילקוט הובא להרב 'שער החצר'. ואפשר לפרש סיום הפסוק: 'מאין יבא עזרי'? - באיזה זכות יבוא המשיח. לזה אמר: 'עזרי מעם ה'' - דהיינו שעושים כבוד לתלמידי חכמים, שהתרבו מ'את ה' א-לוהיך תירא'. ... ונתן טעם לפי שתלמיד חכם הוא קיום שמים וארץ, וזהו שאמר: 'עושה שמים וארץ'.

'ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך' - נוכל להמליץ גם על בניין וישוב המולדת, ארצנו הקדושה היקרה והחמודה, אליה נמשכים ונוהרים כל אוהביה, ובעיניים מלאות דמעות חדוה, שבים אליה להתרפק בין זרועותיה הרכות והענוגות, המלאות אור ועליזות, ששון ושמחה, עוז ובטחון.
רק בין זרועותיה תערב שנתם, בחיים יקרים בטחוניים קדושים וטהורים, שאין ערך להם, חיי רגש בן לאמו, שלא הכירה מימיו, אכן אמת נכון הדבר, 'אל תקרי בניך', רק לאלה הנחלצים בעז-רוח, להיות בוניך, בוני חומותיך, ומחזיקי יסודותיך.

'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' - שהמשפט מקרב הגאולה, שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא'. וידוע שבימי הגלות אין מקום לקיום התורה ומצוותיה, כמו שאמרו כיוון שגלו אין לך ביטול תורה גדול מזה, וגם רוב המצוות אינם מתקיימים אלא בהיות ישראל יושבים על ארצם ונחלתם, אבל כשעושים המשפט מקרבים הגאולה, ואז התורה תתקיים בכללותיה ופרטותיה. וזהו מה שאמר להם משה: הרי נתן לכם התורה וצריכים קיום בכללותיה, וזה לא יהיה אלא על ידי שאתם עושים המשפטים ומקרבים את הגאולה.

'אם שמוע תשמע לקול ה' א-להיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך' - נראה לי כמה שאמרו שגלות מצרים היה בעוון מכירת יוסף, שהעוון גרם הגלות. וגלות מכפרת עוון. ואם יחזור בתשובה ויעשה רצון יוצרו אין צריך לגלות ממקומו. וזהו: 'אם שמוע לקול ה' א-להיך'; אז 'המחלה ששמתי במצרים' - שהוא הגלות, 'לא אשים עליך' - כי על ידי תורה ומצוות יתרפא מצרעתו, 'כי אני ה' רופאך' - וממילא לא יגלה ממקומו.

ההיסטוריה קוראת לנו שוב, מקבצת אותנו ומכפרת על חטאותיה, ועל חורבותיהם העשנים של עשרת אלפים פיצולים יהודיים, אלוהים מצווה: פנו דרך ... ישראל, מעולם לא נטשתי את אמכם, היו אלה גירושים זמניים בלבד. אני מוכן לפיוס. היכנסו כולכם תחת קורת גג אחת ...
אבוי, עם ה' אינו מביט לשמיים, וא-לוהים בייאושו מצפה לאיחוי קיבוץ הגלויות. אבוי, אלף השברים נותרו נפרדים, והקיבוץ נותר בפיזורו ... בכל מקום פיצולים צרי אופק והתבדלויות קטנוניות, חוסמים את הכניסה לעמק התחייה, ומונעים מרוח ה' להפיח חיים בהתארגנות חדשה.

'וכיפר עליו הכהן, באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא, ונסלח לו מחטאתו אשר חטא'. -
וסמוך לו הפסוק: 'וכי תבואו אל הארץ' - יובן על פי מה שכתוב: שהאדם העולה מחוץ לארץ לארץ ישראל צריך לנקות עצמו מכל העבירות. והתלמיד חכם, על ידי שמדריכו ומורהו דרכי התשובה, מתקן המעוות ונמחלין לו כל עוונותיו.
וזה שאמר: 'וכיפר עליו הכהן' - רמז לתלמיד חכם שנקרא כהן, לפני ה' - במדריכו דרכי ה'. ועל ידי זה 'ונסלח לו מחטאתו'. וכיוון ששב בתשובה, אזי סמך לו: 'וכי תבואו אל הארץ' - רמז לו שיוכל שמעתה יוכל לעלות לארץ ישראל.

'ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם' - ראיתי בספר כתב יד ישן נושן, כתוב על קלף מרבינו יהודה החסיד, זכר צדיק וקדוש לברכה, שכתב וזה לשונו: משה רבינו, עליו השלום, אמר בתחילה: 'ברוך אתה בבואך' - לפי שהיו מוכנים להיכנס לארץ תחילה. וכיוון שידע שילכו אחר כך בגלות אמר אחר כך: 'וברוך אתה בצאתך'. אבל דוד אמר להיפך, שכבר נכנסו לארץ והוא היה מלך בירושלים, ולכן בתחילה אמר: 'ה' ישמור צאתך' - כשתלך בגלות, ואחר כך אמר: 'ובואך' - כשתחזור לארץ. עד כאן לשונו. ועל פי דברי רבינו יהודה החסיד, זיכרונו לברכה, הללו, נראה לעניות דעתי, שאפשר שזהו הטעם שסיים הכתוב ואמר: 'מעתה ועד עולם' - ורצה לומר, שביאה הזאת לארץ ישראל, העתידה להיות בזמן הגאולה, במהרה בימינו אמן, יהיה גאולה עולמית, שלא יהיה עוד אחריה גלות כלל, ולזה אחר 'בואך' כתוב 'מעתה ועד עולם'.

'ובני ישראל יוצאים ביד רמה' - כשראה פרעה תפילין שאל: מה טיבה של מצווה זו? - והשיבוהו בשבילה נכנסים לארץ. וזה שאמר: 'ובני ישראל יוצאים ביד רמה' - בזכות התפילין. ואם כך איך פרעה ראה את התפילין, והלא מן הדין צריך לכסותן. לפיכך תרגם אונקלוס: 'ובני ישראל נפקין בריש גלי' - ותפילין של ראש צריך לגלותן. ... והנה תמצא מספר אותיות קריאת שמע זולת 'ה' א-לוהיכם אמת' - המה יעלו למספר רמ"ה ... וזה רמז הכתוב: 'ובני ישאל יוצאים ביד רמה.'

אשרייך ארץ צבי, שרים כרוה נדיבי, כי א-לוהים משגבי, ה' א-לוהיך בה.
מה טוב בתוכה, אשרי מי שזכה, והייתה להן המלוכה, ונשאה וגבה.
נקומה נעלה בית אל, בביאת הגואל, בבניית בית אריאל, וראמה וישבה.

'והסירותי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו בשמם עוד' - אבל זה בא על שם הממלכות והארצות, שגלו ביניהם עם בני ישראל כגון אשכנז ספרד איטליה. כמו שרואים בעיננו - זה אומר: מנהג אשכנזי, וזה אומר: מנהג ספרדי, אחד אומר: מנהג איטלקי, אחד אומר: מנהג בבל, אחד אומר: מנהג פרס, ואחד אומר: מנהג בוכרה. וכן על זה הדרך כל חד פונה לדרכו ולמנהגו.
אפילו בעת שעלו ובאו לארץ ישראל, כל אחד כמנהגו נוהג. וכן אם אחד יפנה אל אחד מראשי הקהל או אל וועד הקהילה או איזה אגודה קודם כל שואלים ממנו: מאיזה עדה אתה? - כלומר מאיזה אומה אתה, או מאיזה עם ולשון וגזע אתה?
וכל זה אירע לנו בעוונותינו הרבים, בעבור שנאת חינם שהיה בינינו, גלינו מארצנו בין אומות וארצות האלו, ונקרא שמם עלינו, והשם נשאר על שכמינו עד היום הזה.

'עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות' - יובן שנבראו אלו באותו זמן, שהוא ערב שבת, כדי ליקח מהם, הבני אדם, מוסר השכל באלף השישי של גלות האחרון הזה, הנקרא ערב שבת. ...
כי סוף הגלות נמסך עד שיצא רובו של האלף השישי, ועדיין אנחנו בגלות, ועכשיו הוא עת וזמן ללמוד מוסר מעשרה דברים אלו לפי העת ולפי הזמן. ... כי בעוונותינו הרבים, בגלות המר הזה, העיקר שחסר מן האדם היא המחשבה הקדושה, כי על הרוב הדיבור והמעשה של האדם הוא טוב, אבל לב אין לו כמו שאומר הפסוק: 'בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבם רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה'.

'האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים' - ביקש לגלות להם את הקץ. עד כאן.
אמר לשון: 'האספו' כי אי אפשר להקץ שיבוא כשיש בניכם שנאת חינם, רק צריכים אתם להיות כולכם באסיפה אחת ובאגודה אחת. ... וזהו מה שכתוב: 'אביך ציווה לפני מותו לאמור' - וקשה. והיכן מצינו שציווה כן? ורש"י, זיכרונו לברכה, כתב מה שכתב, אבל כוונתם שאמרו לו, שכך היה כוונת אבינו, במה שאמר: 'האספו ואגידה לכם', שלא יהיה בינינו לשון הרע, ונהיה כולנו באגודה אחת ובאהבת עולם.

'עצת עני תבישו כי ה' מחסהו' - זהו כוונת הכתוב: 'עצת עני תבישו' - ובאיזה סיבה טובה הוא באומרם: 'כי ה' מחסהו' - כלומר 'אם הקדוש ברוך הוא אוהב את העניים מפני מה אין מפרנסן' - והיינו: כי ה' היה לו להיות מחסהו ולא אנחנו, ולכך בא דוד מלכנו, עליו השלום, ואמר שאם תתפוס זאת הסברה, אם כן, 'מי יתן ישועת ישראל' כי לעולם נהיו בגלות כדי להציל מדין גיהנם, אבל על ידי הצדקה די לנו להינצל מגיהנם.

מה שאמרו: 'שאלו שלום ירושלים', אף ש'ישליו אוהביך' - שאף שהם בשלווה, עם כל זה שאלו שלום. שזוהי דרך ישרה: לשאול בשלום אף בלי מחלוקת. ולזה הבטיחם הכתוב 'יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך' - כלומר שיהיה להם שלום, אף שיש להם שלווה. והשלום אינו בעבור שהיה מחלוקת תחילה, אלא 'למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך' - דהיינו אחים שיצאו מבטן ומהריון ולא נחלקו מעולם, וכן 'למען בית ה' א-להינו אבקשה טוב לך' - שבית המקדש נקרא שלום, אף שלא היה בך מחלוקת. ...
כבר כתבנו שכוח השלום שהיה מקטרג על בריאת האדם נשתייר למעלה, וזה גורם, שיש מחלוקת למטה, ועל ידי זה נחרב בית המקדש, בעוון שנאת חינם. ... וזה שאמרו: 'שאלו שלום ירושלים' - כלומר השלום שנשתייר למעלה, שאלו אותו 'ירושלים', שייתנהו הקדוש ברוך הוא למטה, ועל ידי זה: 'ישליו אוהביך' - דהיינו שלא יהיה שנאת חינם בין רעים אהובים ... וזהו: 'למען בית ה' א-להינו אבקשה טוב לך' - שעל ידי השלום יתקיים הבית המקדש. ועתה מהרה יבנה בזכות השלום.

וסוף דבר שערות נוקביה של זעיר אנפין הם אדומים כשנים, כי היא כמו שנאמר במקום זולתי דין, אך דין רפה, ובטבעה נוחה לרצות ונוחה לכעוס, כי אין לה מעצמה כלום, ולכן מוכנת לדבר ותמורתו, ופעם יורדת ופעם עולה, כי היא הלבנה בסוד הקטרוג, אשר בו ירדה פלאים, עד שובה לאיתנה, 'והיה אור הלבנה כאור החמה' כי לא כהעולם הזה העולם הבא, בעולם הזה לא כשאני נכתב אני נקרא, אבל לעולם הבא כשם שאני נכתב אני נקרא, שנאמר 'והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'.

טעם למה במוצאי שבת אין אומרים: 'ובא לציון גואל' ומתחילים מן 'ואתה קדוש' - לפי שאין גואל בא בלילה אלא ביום, כדי שלא יאמרו האומות אליו כמו גנבים שברחו בלילה. לכך אין הגאולה אלא ביום לעיני כל הגויים, שנאמר: 'ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' ממצרים - בעיצומו של יום.

'אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו' - בביאת משיחנו ירום הודו 'תאנה וגפן נתנו חילם', והרואה גפן בזמן ההוא, ידמה לו כי עיירים בין הגפנים, וזה שלא זזים, מחמת שהעיירים ההם, נאסרים ונקשרים לגפנים, עד שאין רוח חיים מנידה אותם. 'ולשורקה' - היא גפן ילדה, שאין בכוחה להיות כעיירים הגדולים, מכל מקום יהיו בערך 'בני אתונות', שהם בניהם של עיירים. הצד השווה שבהם גדולים בכמותם. ...
והנה בזמן הזה, הגפן נמוכה מכל האילנות, ולא יוכשר לקשור בה שום בהמה מבעלי חיים, אבל בביאת משיחנו שכל האילנות נשאו חילם, תוכשר הגפן לקשור בה עיר גדול, וכן השורקה יוקשר בה בן אתונות.

'ויהי בעת ההיא בטרם תחיל ילדה' - קודם שלא נולד משעבד הראשון, נולד גואל האחרון. רוצה לומר: תדע לך שסמיכות פרשת 'ויהי בעת ההיא' (מעשה תמר) ל'והמדנים מכרו אותו אל מצרים' (מכירת יוסף) הוא להודיעך, שמכירת יוסף היא לא משום שיש לשבטים דין בני נח ונידון על שם סופו, אלא שדין ישראל יש להם, וכל גלגול זה הוא נעשה כדי שמכירת יוסף יורידו אחיו מגדולתו עד שנתגלגל הדבר ונולד פרץ שממנו משיח צדקנו. ...
ולמה מיהר גדול אדוננו ה' שמו לברוא גואל אחרון קודם זמן השעבוד הרבה? אלא וודאי להורות ולהודיע מסמיכות מעשה תמר למכירת יוסף שהכל הוא סיבה לברוא את המשיח. ולא חטאו השבטים במכירת יוסף, ושדין ישראל יש להם וכאמור. שבזיווג יהודה לתמר השגיח ה' להוציא מלך המשיח.

'ויגש אליו יהודה' - בגימטרייה: 'דוד בן ישי'. יוסף הצדיק מסמל את המשיח הפיזי, הגשמי, משיח בן-יוסף. ואילו יהודה הגיבור, מסמל את המשיח הרוחני. ממנו יצא משיח בן-דוד. כאן הייתה מלחמת הרוח שמסמל יוסף הצדיק, כנגד מלחמת הכוח שמסמל יהודה הגיבור. המעניין הוא שמתוך הרוח של יוסף יוצא המשיח הפיזי, משיח בן-יוסף, המבטא את הכוח הגשמי. ואלו מתוך הכוח והגבורה של יהודה, יוצא משיח בן-דוד, המשיח הרוחני. למדנו מחכמינו זיכרונם לברכה שלפני בוא משיח בן-דוד נזכה לביאת משיח בן יוסף. ומשיח בן-דוד, הוא יישאר משיחנו. ובמה גדול כוח משיח בן-דוד ממשיח בן-יוסף? - בכוח התשובה, כמו שנאמר 'ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב'. לימדונו חכמינו זיכרונם לברכה במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גדולים אינם עומדים'. ... היום אנו נמצאים בעיצומם של ימות משיח בן-יוסף, המשיחיות הפיזית של בניית ארץ ישראל, של 'המשביר לכל עם הארץ'. נקווה שזו אתחלתא דגאולה של משיח בן-דוד ויהא משיחנו לעד, שיבוא במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שמינוי דיינים מושיבם בארץ, וקביעותם מבטל טענת רוב.
'צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ' - ופירש רש"י: כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים, להושיב את ישראל על אדמתן. עיין שם. וצריך לדעת למה. אמנם ידוע שמן הדיינים מוכח שמעשה אדם עדיף, משלא דן הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. ... דהיינו שתלך אחר בית דין יפה, ומשם בארה שמעשה אדם עדיף, ואם כן אין עוד טענת אומות העולם: אם אינו חפץ בעבודה זרה, למה אינו מבטלה?! וכאמור. אך עדיין נשארה טענת הרוב, ולבטל טענה זו צריך שיקבעם בארץ ישראל, כך שיהיה להם דין קבוע. וזה שכתוב: 'למען תחיה' - רוצה לומר, שלא תטעה ותלך בטענת רוב, 'וירשת את הארץ' ויהא לו קבוע, וזהו מה שכתב רש"י: כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להושיב את ישראל על אדמתן, שבלא מינוי הדיינים אפשר שלא יירשו את הארץ, שלמה יירשו? - אם משום שיש להם דין קבוע לבטל טענת רוב, הרי עדיין יש להם טענת למה אינו מבטלה?! - וזה שייך אפילו בארץ ישראל, ואם כן מה מועיל במה שיוקבעו בארץ ישראל? - וזיכן על ידי מינוי הדיינים, שמזה מוכח שמעשה אדם עדיף, ומזה חלפה הלכה לה טענת למה אינו מבטלה, ועל ידי זה 'למען תחיה וירשת את הארץ'.

הלא כבר ידענו חשיבות ארץ ישראל ומעלתה בין לגופות בין לנפשות. לגוף היא: 'ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל, ומהרריה תחצוב נחושת' - והחלק הזה רב הכמות ומעט האיכות. וחשיבותה אל הנפש היא - כי עיקר קדושת הארץ היא שהיא מסוגלת לחכמה, לקדושה, לטהרה, לנבואה ולהשראת השכינה, כמו שאמר הכתוב: 'כי מציון תצא תורה' - והחלק הזה הוא מעט הכמות אצל ההמון, ורב האיכות אצל החכמים המבינים לאין שיעור.

היום הזה נקבע ליום של מועד קטן, והילולא היא לנו, ובו אנו ממהרים להשלים את המניין, ובמיוחד בזמן הזה בימינו אנו, שכמעט כל כדור הארץ קמו עלינו להמעיטנו, חלילה וחס, שחיבה יתרה נודעת לנו, שעינינו רואות המקרה הטהור הזה, שבה אנו מקיימים מצוות 'פרו ורבו ומלאו את הארץ' - בהא הידיעה, הידיעה הרומזת לנו לארצנו, ארץ ישראל שעל פי רוב 'כל אשר ישנו פה עמנו עומד היום' לפני ה' א-לוהינו, יצא ממדבר העמים, כל עוד נפשנו בנו והצלחנו לעלות ארצה.

'עתידים כל בתי כנסיות ובתי מדרשות ליקבע בארץ ישראל' - ואם כן מאחר שסופן ליקבע בארץ ישראל, אם כן הם חשובים כארץ ישראל ממש. ... וזה אומרו: 'מה טובו אהליך' - שהם בתי כנסיות, שהם כאהל עראי בזמן שנקרא 'יעקב', ומועילים כאילו הם בארץ. והטעם כי הם עצמם עתידים להיקבע בארץ, ולהיות 'משכנותייך ישראל', בזמן שתשבו על אדמתכם, ותהיו נקראים בשם ישראל.

'שלום לכם אל תיראו א-להיכם וא-להי אביכם נתן לכם מטמון' - רומז ונרמז לביאת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו במהרה בימנו אמן. והוא שידוע שהצדקה מקרב את הגאולה שנאמר: 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה' וכתוב: 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא', וידוע שהמלך המשיח הוא טמון וגנוז בפתחו של רומי עד שיבוא קץ הגאולה ויתגלה לנו.
וזהו שרמזתי: 'שלום לכם' - דהיינו: שתקיימו מצוות הצדקה ובכן 'אל תיראו' - מה שאתם בגלות, ש'א-להיכם וא-להי אביכם נתן לכם מטמון' - דהיינו: המשיח שהוא טמון לנו. ועל ידי הצדקה שאתם עושים מקרב את הגאולה ומתגלה לנו המלך המשיח.

'נגילה ונשמחה בך' - יש לדייק במדרש שאמר: 'בך - בישועתך'. שאם הגילה בישועה, אם כן אין הגילה בקדוש ברוך הוא, כי אם במה שנוגע לנו, וראיתי להרב שמואל אוזידה, שפירש: 'טוב ה' לקוו לנפש תדרשנו' - שיש מי שמצפה לישועה לתועלת הגוף, כדי להיות בני חורין, וליישב בטח 'תחת גפנו ותחת תאנתו', מה שאין לו כן בגלות, ויש מי שמקווה לתועלת נפשו, כי אז יוכל להשלימה. וזה שכתוב: 'טוב ה' לקוו' - אבל לא יהיה תקוותו לתועלת הגוף אלא 'לנפש תדרשנו', והמקווה הגאולה לתועלת הנפש, אף על פי שהוא טוב, אבל אינו טוב בהחלט, מפני שגם הוא להנאתו הוא מתכוון, דהיינו לתועלת נפשו, אבל הטוב הגמור הוא, שכוונתו לשם שמים דווקא, שעכשיו בעוונותינו הרבים כתוב: 'עמו אנכי בצרה', שגם הוא עמנו בגלות, ושמו נורא מחולל בגוים, בעוונותינו הרבים, מה שאין כן בזמן הגאולה, שאז כתוב: 'והתגדלתי והתקדשתי', וזה שכתוב: 'טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'' - שטוב המקווה לתשועת ה' דווקא, דהיינו שיושיע את עצמו, ויתקדש שמו בעולם, ולא להנאתו ואפילו לתועלת נפשו לא יתכוון, כי אם לשם שמים דווקא.

ארץ ישראל כמו צער בנפשי על זה כמה שנים שיצאתי מקודש לחוץ לארץ, ולא אסתייעא הדבר לחזור לארץ הקדושה, כתשובה שלימה, ולשכון כבוד בארצנו, השם יזכני, ונודע בשערים ראשונים ואחרונים מאירים ומזהירים על מעלת ארץ ישראל וקדושתה לאין ערך ותכלית.

וכזה וכזה יבקשו אופן כל ישראל, שלא לקבל לשון הרע, לא מגדול ולא מקטון, לא מיחיד ולא מרבים, אלא יתחכמו הם, הפך הנשלח להם, וזה טוב להם בעולם הזה ובעולם הבא, וכל שכן לא יחזרו הלשון הרע הנזכר ליד מי שנאמר עליו, כי זה עצת היצר הרע לחרחר ריב ומדון עד אין קץ באין סוף כדי שלא יחריבו ירושלים, כיוון שאנחנו רואים שהגיע זמנו להיבנות, וחכמי ישראל, וכל ישראל דעתם והשגחתם על ירושלים לטוב, כאשר שומעים ורואים בעיניהם, כמה נדבות אלפים ורבבות, התנדבו כל ישראל כרי לתקן ולבנות ירושלים. מי לחזק התורה ועבודה פה במקום, זה השער לה', מי לרופאים והוצאת חולים, אין סוף ואדם קדמון, מי לבנות בתים ובתי כנסיות מפוארות, אין סוף וקץ. ...
וכזה וכזה יבקשו כל ישראל להרבות שלום ובניין ירושלים, תבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, ולא להפך. ואם יש יכולת בידם, יוכיחו בנועם שיח, פה מתוק מדבש לשני הצדדים, לזה כראוי לו ולזה כראוי לו, כי כל אחד ואחד יש בו צד טוב וצד שאינו טוב, ויניחו הטוב משני הצדדים, ויבטלו הרע משני הצדדים.

כמה גדול כח המשפט התורני, שאפילו אם תהיה האומה חס ושלום, בתכלית השפלות גולה ובלא אור תורה, עם כל זה בקיום המשפט תרום האומה משפלותה לרום מעלתה הגשמית והרוחנית.
וזהו שסיים בעל המדרש: 'ואם אתם עושים אותם, הרי הוא מחזיר בתי דינים ובית המקדש שלכם', שנאמר: 'ואשיבה שופטייך כבראשונה', וסמוך לו כתוב: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'. - 'ציון' שהיא על תילה 'תפדה' מכל צרה 'במשפט' התורני, והגם ש'מציון תצא תורה' - לא מפני התורה שלה תפדה, אלא על משפט אמת שתעשה. 'ושביה' - אותם שאין להם בגלות הידיעה להיות דן דין אמת לאמיתה של דין, שבויים אלו, בני הגולה, יהיו נפדים מגלותם, בשומרם משפט התורני באותו חלק הנקרא צדקה, שהוא ביצוע הפשרה בין בעלי הדין.

ידוע שכל אדם בעל שכל בורר מנה היפה לחלקו אם היה לפניו מינים הרבה, ולא יניח מנה הטובה וייקח הגרוע, ודאי בוחר בטוב יותר מן הגרוע. אם כן איפה הטוב לך כי תעשוק נפשות אומללים אביונים, אלו כלים שבורים, נשברי לב, נדכאי רוח, המוטלים ברעב ובצמא ובעירום, ואין לאל ידם לבנות עליות ובתים לחרבות ירושלים.
הרי בפירוש השני מעשיות הנזכרות לעיל היו ודאי אחר החורבן ובירושלים, ועם כל זה אמר לו: כמה נפשות שיקעו בבניין זה, שיותר טוב היה להחיות בהם נפשות ללמוד תורה, ואדרבה בניין ירושלים היא על ידי התורה. ... ואף לפי דעתם שהם עושים לשם שמים לבנות חורבות ירושלים, זה אינו אלא לפי שעה, לדור עתה בגלות, הבאים עתה לשכון כבוד בארץ ישראל, אבל אין אנחנו מצפים לזה הבניין שעתה בונים, אלא מצפים לבניין האמיתי של ירושלים תיבנה ותיכונן, ובית המקדש, שזה יבנה על-די הקדוש ברוך הוא, כמה שנאמר: 'בונה ירושלים ה'.'

'אמר רבי יוחנן: כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנאמר: 'אז תתענג על ה', והאכלתיך נחלת יעקב אביך' - שנותנים לו נחלת יעקב, ולא נחלת אברהם ויצחק. לפי שמקדש ראשון היה בזכות אברהם, ולפי שיצא ממנו ישמעאל - לכך נחרב. ובית שני בזכות יצחק, ולפי שיצא ממנו עשו הרשע - לכך נחרב. והבית שיבנה במהרה בימינו, יהיה בזכות יעקב, שהיתה מיטתו שלמה, ולכן יישאר קיים לדורות עולם, לעולם שכולו שבת ומנוחה, לחיי העולמים.

והנה עם בני ישראל, בני הדור ההוא, כל כמה הרפתקאות שעברו עליהם, צרות רבות ורעות, למי אוי למי אבוי למי פצעים, בחרו להם ללכת אל עיר בבל ולשבת שם, מקום מסוגל לשכחה, כדי להשכיח את כל הקורות אותם. וזה אומרו: 'על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון', ולא שכחנו אותה, מפני ש'על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו'. ותהיה 'ערבים' - לשון 'אשר שמתי ערבה ביתו', 'בארץ ערבה ושוחה'. ופירוש 'בתוכה' - סובב על ציון עיר הקודש, ורצה לומר: על חרבן עיר ציון תלינו כינורותינו, קינה היא וקוננוה על דרך השיר, וכמו שכתב הרב אברבנאל, שנבחרו השירים על הסיפורים והדיבורים, לפי שהדיבורים הפשוטים, רוב בני אדם שוכחים אותם, ואפילו שיהגו בהם יומם ולילה. אך כשהם על מערכת הניגון, לשורר ולנגן אותם, יהיו נזכרים ונעשים תמיד באמצעות ניגוניהם.

'על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו' - נדקדק אומרו 'ששמם' בלשון הווה, בצרה תחת המם, ולא בשלון עבר, בפתח תחת המם, וכלשון רבינו משה בן מיימון שכתבנו, והטעם שקדושת המקדש וירושלים, היא מפני השכינה. והשכינה אינה בטלה, ולפיכך היא בקדושתו, וכל טמא שנכנס לשם חייב כרת.
וכמו שכתבנו. אם כן מעתה שראינו 'שועלים הלכו בו' - משמע שקדושת בית המקדש נתבטלה?! ולזה אמר: 'ששמם' - בהווה רצה לומר, שהוא שמם מן השכינה, חס ושלום?! - וקבלה היא בידינו שהשכינה אינה בטלה, וכמו שאמרו: 'לא זזה שכינה מכותל מערבי'. וזה אומרו: 'אתה ה' לעולם תשב' - רוצה לומר: קבלתנו היא שלעולם תשב אפילו בחורבנו, ולזה בקדושתו הוא עומד. ולמה 'שועלים הלכו בו' - שמורה להפיך וכולי?!. הן אמת 'כיסאך לדור ודור' - רצה לומר: רק הכיסא יגדל, בהשם יתברך, והוא מעיין בית קודשינו ותפארתנו, שעליו נאמר 'והארץ הדום רגלי'.

'יזל מים מדליו וזרעו במים רבים, וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו. אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו' - קשה בזה הסמיכות, מה ענין זה לזה. ואפשר שיבוא לכלל יישוב כלפי מה שאמרו רבנן במדרש: 'ויסעו מרעמסס' - אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: כשהייתם במצרים, מהלך ארבעים יום, הייתם מפורדים בה, וכנסתי אתכם לשעה קלה לרעמסס, ועכשיו אתם מפוזרים בכל הארצות, אני אקבץ אתכם, שנאמר: 'והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו'. עד כאן לשונו. והנה רש"י זיכרונו לברכה פירש: 'כתועפות ראם לו' - אומר אני שהוא לשון עוף יעופף המעופף ברום וגובה ותוקף רב הוא זה'.
כוונתו רצויה לומר: 'ותנשא מלכותו' - לימות המשיח, ואם תאמר איך אפשר כמה אלפים ורבבות מפוזרים בכל הארצות, איך אפשר שיתקבצו? - לזה אמר: 'אל מוציאו ממצרים' שהיו מפוזרים דרך ארבעים יום וקיבצם בשעה קלה, שעשה להם 'כתועפות ראם', כעוף המעופף באוויר ובשעה קלה ילך למקום רחוק, כך עשה להם במצרים והוליכם לרעמסס בשעה קלה כדי להוציאם מארץ מצרים, אף כאן אל תתמה שיקבץ נפוצותיה מארבע כנפות הארץ, לארץ ישראל, במהרה בימינו אמן.

נהגו לקרות בחתימת המסכת אלו השלושה פסוקים: 'מאויבי תחכמני מצותיך, כי לעולם היא לי'; 'יהי לבי תמים בחוקיך, למען לא אבוש'; 'מכל מלמדי השכלתי, כי עדותיך שיחה לי'. ושמעתי הרמז בזה, לפי שראשי תיבות של השלושה פסוקים הנזכרים הם 'מים', שהיא אות 'מם' במילוי, שלפעמים היא במילואה: 'מים', וסופי תיבות: 'ישי' - לרמוז שהעוסק במשנה שמתחלת באות 'מם' - 'מאימתי קורין' ומסיימת ב'מם' - 'בשלום', גורם לדוד בן ישי שיבוא, על דרך: 'גם כי יתנו בגוים, עתה אקבצם' - שעסק המשנה מקרב הגאולה. וקשה? - 'דוד' מי זכר שמו. ונראה לי להוסיף נופך, כי סופי הפסוקים הנזכרים הלא המה 'לי', 'אבוש', 'לי' - אותיות אחרונות 'ישי', ואותיות הקודמות להם 'לול', גימטרייה ס"ו - 'דוד בן' גימטרייה ס"ו. נשארו שתי אותיות 'בא'. ועתה בא על נכון, שבזכות המשנה, בא דוד בן ישי.

'אוהב ה' את שערי ציון מכל משכנות יעקב' - וידוע ששם 'ישראל' מורה על עם ישראל בהיותו חופשי על אדמתו, ושם 'יעקב' מורה על משפחות ישראל בגולה. ולכן יאמר הכתוב, כי עד כמה שאוהב ה' את משכנות יעקב אשר בגולה, יותר ויותר אוהב ה' את שערי ציון ואת בתי הכנסת הנבנים בציון ובארץ ישראל, כי שם ציווה ה' את הברכה ואת הקדושה, ועיני ה' א-להיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה.

'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו העניים בני ביתך' - שזה חוזר על בית המקדש, שנקרא בית ... והכוונה בזה, כי בעוונותינו הרבים בית מקדשנו נתון הוא עכשיו ביד אומות העולם ואין אנו יכולים להיכנס שם, הן מצד האיסור הן מצד אומות העולם. ועל זה אומר התנא: 'יהי ביתך' - הוא בית המקדש, שהוא מסור ביד אומות העולם, נזכה להיות 'פתוח לרווחה' - להיכנס שם ולהקריב קורבנותינו. וזה יהיה בזכות כשיהיו 'עניים בני ביתך' - שבזכות מצוות הצדקה שנעשה עם העניים תבוא הגאולה.

לפי המסורת שלנו, לא זו בלבד שחיו אבותינו במשך תקופה ארוכה של קיום האומה מחוץ לגבולות הארץ, שכבר חשבוה לארצם, אלא גם העם עצמו נולד בגולה - ואף פרט זה הוא דבר מיוחד לישראל, המבדיל אותו מכל שאר העמים. דווקא בארץ מצריים, ולא בארץ כנען, חדל הגרעין הראשון של אומתנו מהיות משפחה והיה לעם. ולא זו אף זו: בכל התעודות הקדומות של ספרותינו, מדובר לעיתים קרובות, על האפשרות שיהיה ישראל מוכרח להמשיך לזמן ארוך את חייו בגולה, ויחד עם זאת מודגש שחיים כאלה הם בלתי-נורמאליים וארעיים. בלי ספק הכרה זו, שמצד אחד חיי ישראל הם נורמאליים רק בארץ ישראל, ושמצד שני מסוגל העם להתקיים זמן רב גם מחוץ לארצו, היא אחד הגורמים שאפשרו לו להתקיים בגלות, ובעת ובעונה אחת להרגיש כי חייו בגולה הם זמניים. ...
אין זאת אומרת כי תהיה הגלות, ולו חלקית בלבד, יסוד עיקרי בחיי עמנו, ושלא יהיה אפשרי ורצוי שכל בני ישראל יחיו בארץ ישראל ויהיו אזרחי מדינת ישראל. יש רק לציין, כי החיים הנורמאליים המחודשים של ישראל, אינם יכולים להתעלם מהגולה, שהרי, אף על פי שנתמעטה ונחלשה בהרבה, היא כוללת עד היום הזה, את הרוב המכריע של בני עמנו, אין לחסלה באופן מלאכותי, וגם אינה יכולה להתחסל בזמן קצר מפני סיבות הידועות היטב לכל, וייתכן אף כי תצטרך להתקיים עוד זמן רב.

ידוע שהנשמה באה לעולם הזה לקיים מצוות ולזכות בהם לעולם הבא. אם כן, מי שקיים מצווה אחת בשלימותה וכתקנתה, הרי הוא זוכה בה לעולם הבא, ואין לו עוד מה לעשות בעולם הזה, וכדאי לו להסתלק. ... וזאת היא גם כוונת החסידים. וודאי שהם מכירים בכל הנסים והנפלאות שעשה ה' עמנו, והם בלבם שמחים. יכול גם יותר ממי שהוא אחר, ואם היו מבליטים את שמחתם בריקודים ובמחולות, היו מראים עצמם כאילו מסתפקים במה שהושג כגאולה, ואז היה די בזה. לכן הם אומרים כי מה שה' עשה לנו, אינו גם טיפה מהגאולה השלימה והאמיתית, ועדיין אנו מחכים לה.

'לעתיד לבוא בשעת גאולתם של ישראל, באים שרי אומות העולם לפני הקדוש ברוך הוא וטוענים: מה אלו אף אלו - הללו עובדי עבודה זרה וכו', מה אלו שופכי דמים וכו' מה אלו מגלי עריות וכו'. באותה שעה אומר הקדוש ברוך הוא למיכאל: החזר להם תשובה. מיד משתתק ואינו מוצא תשובה ... אזי אומר הקדוש ברוך הוא למיכאל: מיכאל נשתתקת? - אני מדבר בעדם, בזכות הצדקה שעושים זה עם זה הם נגאלים'. ...
ועתה ישראל הבט נא וראה, עד כמה גדול כוחה של צדקה, עד שמיכאל שתק ולא למד זכות על ישראל, ובא הקדוש ברוך הוא והשיב גדולה תשובה, בזכות הצדקה שעושים זה עם זה. ובזה אמרתי לפרש מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה' - והכוונה כי על ידי הצדקה שעושים זה עם זה, בזה באה להם הגאולה. וכמו שהשיב הקדוש ברוך הוא, וסתם פה המקטרגים עליהם.

מדי עוברי בארצות החופשיות, ראיתי בני עליה טובים וישרים, גם התערבתי עם שונים, ההולכים בדרך לא טוב... רוח בטני הציקתני, לחבר המחברת הקטנה הזאת, לעורר את האהבה - אהבת ארץ הקודש, ולהעיר אוזן בני עמינו וראשיהם שופטיהם ומנהגיהם.

אין מי שמכחיש שיש בתורת משה, או מוטב לומר, ביהדות, שני דברים הנבדלים זה מזה בטיבם, בתכליתם, ובאמצעים המשמשים ליישומם - יש בה מדיניות, ויש בה מוסר.
ללא ספק, היהדות אחת היא ומדיניותה מתקשרת באלף דרכים לְמוּסָרָהּ. המדיניות היהודית שואלת את סגנונה מהמוסר היהודי, באמצה לעיתים את יפעת קדושתו וגדלותו. אף מוסר היהדות לא נועד רק לעיצובם של אזרחים טובים לירושלים של מעלה, אלא גם לעיצובם של פטריוטים טובים, ישראלים טובים ואזרחים טובים לירושלים של מטה.

'נודה לך ה' אלוהינו על ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו' - ולכן בוודאי ננחל את ארץ ישראל, אף שנמשח זמן רב. 'ארץ חמדה' - שחומדים לישב בה, כי חן המקום על יושביו, והראיה מאברהם אבינו כשבא לארץ ישראל השיג תשוקה גדולה לזה, וגם משה חמד ליכנס בה.
'טובה '- הנה יש דבר שהוא ערב לשעתו, אבל אחר כך הוא מזיק, ויש דבר שהוא מועיל לאחר זמן, אבל מר בשעתו, אבל 'טוב' נקרא ששניהם בו, ערב בשעתו ומועיל לאחר זמן. וכן היה בארץ ישראל, פירותיה מתוקים ומועילים, ואווירה מתוק ומועיל.

'ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר. וזאת ליהודה וגו'. - וזהו כוונת הכתובים: 'ויהי בישורון מלך', אמר משה רבינו, עליו השלום, לישראל: אימתי תצפו למלך המשיח, 'בהתאסף ראשי עם' - שהם ראשים של העם. כשיהיו מתוקנים וכולם חברים כאחד, אחר כך תבוא הגאולה. כי לגאולה יש מספר שלבים: בית המקדש קודם לקיבוץ גלויות, וקיבוץ גלויות קודם לתחיית המתים. וזהו שאמר יחד שבטי ישראל, כלומר, ראשית תהיה ביניהם אחדות ואחר הגאולה תצפו לתחיית המתים. וזהו שרמז להם: 'יחי ראובן ואל ימות' - רוצה לומר: שאף על פי שעתיד שבט ראובן למות, עתיד לחיות בזמן התחיה. וגם כן שאר השבטים, אלא שפירש הדבר בשבט ראובן שהוא הבכור ליעקב. 'ויהיו מתיו מספר' - רוצה לומר: שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתן המתים של שבט ראובן בחשבון כמו שנטלם בחשבון, והוא הדין שאר השבטים. וזהו שאמר: 'וזאת ליהודה' - כלומר: גם ליהודה, וממנו גם לשאר השבטים, המתברכים אחריו.

והנה יש הטועים, ורואים בדברי הרמב"ן, שמנה מצוות יישוב ארץ ישראל כמצווה בפני עצמה, בחשיבות יתר, בערך המצוות על הרמב"ם, שלא מנה מצווה זו בכלל תרי"ג מצוות, ולדבריו אינה אלא כהכשר מצווה. אולם לדברינו לעיל, אין הדברים כן. ברור שגם לשיטת הרמב"ם, החיוב מן התורה ליישב בארץ ישראל, ומה שלא מנה המצווה, משום שיישוב ארץ ישראל אינה מצווה פרטית, כגזירה לקיים דבר אחד, אלא ייסוד ושורש בעבודת ה', שהרי חלק ניכר מהמצוות שבתורה, קיומם הוא רק בארץ, וישיבת הארץ היא תנאי ראשוני וייסודי למצוות רבות.

'שבטך ומשענתך המה ינחמוני' - ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: 'שבטך - אלו ייסורים, ומשענתך - זו תורה'. ויש להבין כיון ששבטך אלו ייסורים כיצד אומר 'המה ינחמוני'? - וכי הייסורים מנחמים הם?! ...
באשר שלא בשעת ייסורים, יש לו שמחה בעולם בעושר, באכילה ושתייה. אבל כשמביא עליו ייסורים, אין לו שמחה בעולם, לא באכילה ולא בשתייה. ומדאגת הייסורים 'כל אוכל תתעב נפשם', ואין לו שמחה אלא דווקא שמחת התורה. היא שמחה שאין לה הפסק, בין בעניותי בין בעשירותי, שמחת התורה היא מנחמת את האדם בכל עת. זה אומרו 'שבטך' - אלו ייסורים, ומעתה אין לי שום נחמה אלא 'משענתך' - זו תורה מנחמת אותי. זה אומרו: 'המה ינחמוני' - רוצה לומר: דברי תורה המה ינחמוני.

ככל שיותר אנשים פועלים בדרך זו של התלהבות וחמימות הלב, אזי זוהי אחדות וקירוב לבבות המונעות קנאה ותחרות, וממילא בדרך זו יקרבו את הגאולה המצופה.
ובדרך אגב נוסיף כאן שזה דומה לאח שמניחים בו עצים ומחממים את הבית. ולמה נקרא שמו 'אח'? - כי העצים הבוערים בתוכו מתאחדים ונהיים לאחים, שאחד מתחבר עם השני ועושים יחד את אותה פעולה הנצרכת. כך גם עם ישראל כשעושים יחד את רצונו יתברך בחשק ובהתלהבות, אז אין סיבה ואין מקום לקנאה ותחרות, כי כולם רוצים לעשות את רצונו יתברך. ממילא האחווה והאחדות תזכה אותנו בעזרת ה' יתברך לגאולה קרובה במהרה בימינו. אמן.

רציתי להגיד כמה מילים בשבח ארץ ישראל, ולמרות שעוד לא זכיתי לישוב ארץ ישראל, איני בבחינת נאה דורש ואין נאה מקיים. כי כבר אמור: 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. ... על כן צריך כל אחד להכיר ערך ירושלים, ולא די להכירה לעצמו, אלא להכיר ערכה לאחרים.

ישראל חטאו בעניין הצדקה וגלו, שכתוב 'צדק ילין בה, גר יתום ואלמנה לא ישפוטו, וריב אלמנה לא יבוא אליהם', לכן התיקון כדי לצאת מגלות היא הצדקה, שכתוב - 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא'. לזה אמר: 'צועה ברב כוחו', והכוח כשאני מדבר בצדקה שישראל עשו בגלות, כי עמה אני רב להושיע, משום שעם הצדקה תיקנו מה שעיוותו וצריך להושיעם מגלותם.

דעו שכפי דעת חכמי הספרדים, הגלות הזה שאנו בו היום, הוא הגלות שנתחייבנו בחורבן בית הראשון, וגאולת בבל הייתה פקידה בעלמא, ולא גאולה שלימה ... וכתב מורנו הרב שמואל יפה אשכנזי על המדרש, שאנשי כנסת הגדולה אמרו: 'חבול חבלנו לך' - שנודע להם, שבית שני עתיד להיחרב, שהרי מפני זה לא עלו כל ישראל בבית שני. וקבלה הייתה ביד אנשי ריגנשפורק שבאשכנז, שלא עלו לבית שני, וכן לאנשי טולידו שבספרד, ולכן לא היו צריכים להתחבא שלושה ימים, לפני פסחם כדרך היהודים, כי ידעו הגויים שאבותיהם של אלו, לא היו במעשה של אותו האיש.

'והפיץ ה' אתכם בעמים, ונשארתם מתי מספר בגויים, אשר ינהג ה' אתכם שמה.' - סיבת הפיזור שנתפזרו בגלותם, ולא נתקבצו בגלותם במקום אחד או שניים - בשביל העמים, כדי שיתוקנו העמים על ידי ישראל, בהביטם ובהסתכלם בדתי ישראל זמן ארוך יאמינו בדת ישראל, והיינו - 'בעמים'.
'ונשארתם' - פירוש: ובשביל כן תישארו בגלות, עד שבאורך גלותכם תחזרו בעוונות מתי מספר, כגרגיר הזרע הנופל בארץ בעת נפילתו הוא מתמעט ונפסד ונבאש. ...
'בגויים אשר ינהג' - שיראו הנהגה שלכם הטובה והישרה על פי תורת משה, ויועתקו במשך הזמן ממדרגה למדרגה. ולכן שינה, שתחילה אמר 'בעמים' ולבסוף אמר 'בגויים', הכוונה שישתנו ממידת העמים שהיא פחותה, למידת ישראל שהיא חשובה, כי מילת בגויים יורה על חשיבות.

לזה קראו לה בשם מיוחד, לתהילה ולתפארת, מלחמת ששת הימים, זכר למעשה ידי ה' שברא העולם בששת ימי בראשית, להכניס בלב הדור האחרון, האמונה בחידוש עולמו בששת הימים, 'וביום השביעי שבת', וקיום עמו ונחלת ארצו היה גם כן על ידי מלחמת ששת הימים ...
ועוד יש לתת טעם לקריאת ששת הימים, לרמוז שישראל צריכים לשמור עליהם, ושיהיו ימי זיכרון לניסים ונפלאות, שעשה עמנו ה', ובאו במספר לששת הימים טובים, שקבעה לנו התורה, לחגים ולמועדים, וכולם זיכרון לניסים ונפלאות, שעשה עמנו במצריים ובמדבר ...
אך לא כל ששת הימים נתנו לשמוח בהם, אלא וודאי יום האחרון לבד, הוא יהיה יום מיוחד בימי שנה, יום חג ההתאחדות, שהתאחדו כל ישראל בלב אחד, ואיחוד ירושלים שלמה לשם אחד, והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

עוד יש לומר בכוונת הפסוק: 'ואהבת לרעך כמוך, אני ה' - על פי הכתוב שחורבן בית המקדש בעוון שנאת חינם, ואם כן יהיה אהבה ביננו, בוודאי הגמור, שיבנה בית המקדש, וזה שאמר: 'ואהבת לרעך כמוך' - בזה 'אני ה' - משרה שכינתי בינכם.

ובעניין התשובה יש לפרש מה שאמר הפסוק: 'ושבת עד ה' א-לוהיך, ושמעת בקולו, ככל אשר אנוכי מצווך היום, אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ה' א-לוהיך את שבותך' - יש לדקדק, שהיה לו לומר: 'ככל אשר אנוכי מצווך', ותיבת 'היום' יתירה.
ונראה לעניות דעתי לרמוז, בהקדים מה שאמרו במדרש 'שיר השירים': ... 'רבי לוי אמר: אילו היו ישראל עושים תשובה, אפילו יום אחד, מיד הם נגאלים, ומיד בן דוד בא. מה טעם? – 'כי הוא א-לוהינו, ואנחנו עמו וצאן מרעיתו, היום אם בקולו תשמעו'. ... עד כאן דבריו.
ועל פי זה יבוא על נכון: 'ושבת עד ה' א-לוהיך, ושמעת בקולו, ככל אשר אנכי מצווך היום' - רוצה לומר: אפילו יום אחד, 'אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך' - אז מיד אתם נגאלים. 'ושב ה' א-לוהיך את שבותך'. ודייק ותמצא קל. ועל פי זה יבוא על נכון גם כן: 'אתם נצבים היום כולכם' - רוצה לומר, שאם אתם נצבים יום אחד בתשובה: 'כולכם ... ראשיכם ... כל איש ישראל, טפכם, נשיכם' - אז תזכו, 'למען הקים אותך, היום, לו לעם, והוא יהיה לך לא-לוהים, כאשר דיבר לך, וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב'

בתהלים מזמור כ"ז: 'קווה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקווה אל ה'.' - קשה. מאחר שאמר: קווה אל ה' למה חזר ואמר: חזק ויאמץ לבך? ועוד חזר ואמר: וקווה אל ה? - די בפעם אחת, כי ידוע רחמיו מרובים כמה שנאמר: 'טוב ה' לקוו לנפש תדרשנו' - מי שיקווה אליו יתברך בכל לבו, לא ימנע טוב להולכים בתמים, ולמה צריך לכפול הדברים? - יודיענו, ושכרו מהשמיים.
מה שכפל הפסוק ושנה ושילש, להורות חיזוק הביטחון בהשם יתברך, שאם היה האדם באיזה צרה, שלא תבוא, וביקש רחמים עליה מה', ולא נענה בפעם ראשונה, אל ירך לבבו מלבקש עוד רחמים עליה, אלא יחזור, ישנה וישלש, ויבקש רחמים מה', וישים בטחונו בהשם יתברך. ...
ופסוק זה גם כן מורה על הגאולה שתהיה במהרה בימינו אמן, כי אפילו אחר אורך הגלות, סוף כל סוף יעלה זיכרוננו לפניו יתברך, ויקרב הגאולה במהרה בימינו אמן, כאשר הבטיחנו בתורתנו הקדושה: 'ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך', וגם כמה וכמה הבטחות חזקות על-ידי עבדיו הנביאים, ואמונתנו חזקה בהא-ל יתברך, שיקיים הבטחתו, ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.

'העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת את תרומת ה', לכפר על נפשותיכם.' -
ה' לכפר על נפשותיכם - סופי תיבות: למהר, וראשי תיבות: לעני - וזהו בא הרמז למהר לעני, רוצה לומר: שימהר ליתן לעני, קודם שיפשוט העני את ידו. ...
ועוד יש לפרש בסופי תיבות: למהר - כי הצדקה מקרבת הגאולה במהרה בימינו אמן, וזהו: למהר - רוצה לומר: קץ הגאולה על שם הכתוב: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.
וגם אפשר לומר סופי תיבות: להרם - על דרך אומרם ז"ל: 'במה תרום קרנם של ישראל? - בכי תישא'

'אמר למשה: אמור לישראל, בחודש הזה אתם נגאלים. באותה שעה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ארבע מאות שנה אמרת לנו להשתעבד, ועדיין לא שלמו. אמר לו: כבר עברו שנאמר: 'כי הנה הסתיו עבר'. מיד גילו הצדיקים את ראשם, שהיה מכוסה, שנאמר: 'הניצנים נראו בארץ'. המדרש הזה צווח ואומר: 'דרשוני וחיו' וכבר פירשו בו ראשונים כמלאכים, ואף אני עני, פירשתי בו במקום אחר, ועתה מצווה להביא מן החדש: שהנה ישראל הצדיקים, כשראו עצמם בצרה גדולה, וגם שבט לוי הם צדיקים, וראו ישראל בקושי השעבוד, צעקו אל ה', וחשבו, בר מינן, שאבדה תקוותם, שדין עבדים יש להם, בר מינן, שכתבו בשם רבינו האר"י: שפרעה היה יודע סודות עמוקים, ואם כך ישראל כאשר ראו שפרעה היה משעבדם בעבודה קשה, ודאי היה יודע שישראל דין עבדים יש להם, וחשב מצווה לשעבדם, 'שמלך שכעס על עבדו'. ואילו פרעה היה יודע, שישראל דין בנים יש להם, לא היה משעבדם, והיה מתפחד מהמלך, מלכו של עולם. ולזה הצדיקים שבישראל ושבט לוי כיסו ראשיהם כאבלים על עצמם, וקיבלו עליהם מרת הדין הקשה, שחשבו שאינם ראויים להיגאל בעולם הבא, ואינם ראויים לתורה, שמלאכים נוצחים, כאמור לעיל, ועוד אינם זוכים בארץ ... ולזה הבינו בדעתם הם רחוקים מכל טוב, אבל כאשר שמעו מהשם יתברך, שאמר שכבר עבר הקץ מקושי השעבוד, הנמשל לסתיו, אם כן ידעו שקושי השעבוד השלים המניין, ודין בנים יש להם, ולזה גילו ראשיהם, ושמחו שמחה גדולה.

'נשוא את ראש בני גרשון, גם הם, לבית אבותם למשפחותם' - יש לי הכבוד והעונג להיות אורח בעיר המושבות, אשר ברוך ה', גדלה ונהייתה לעיר, תקוות רבות תלויות בעיר הזאת, כשמה כן היא 'פתח תקווה' - הכל מביטים עליה בעין יפה, ומלאים תקווה טובה, שהישוב בה עוד יגדל ויפרוץ ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ותהיה עיר ואם בישראל.
וגם לרבות אחי ורעי בני עדות המזרח וקהילת קודש ספרדים היושבים בעיר זו, אני אומר התאמצו והתחזקו בפתח זה, שאתם פותחים פתח, שתלויים בו כמה תקוות טובות ועידוד פריחה ושגשוג.
שמרו על כבוד עדות יהודי ספרד והמזרח, והתקדמותם להרמת קרנם, זכרו נא דורות הראשונים, את אבותינו, ואיך שהיו תופסים מעמד גבוה בראש הציבור. בם היו רמי המעלה וגדולי התורה בעם ישראל, גאונים ומשוררים, ושמם היה לתהילה בכל בית ישראל.
וזה רמז הפסוק בפרשת שבוע: 'נשוא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחתם' - אותם 'בני גרשון' - שבאו מגרוש ספרד, 'נשא את ראש' - להביט אל צור חוצבו ממנו, ויתחזקו להחזיר את העטרה ליושנה. ולאותם שעומדים בראש הקהל אני קורא פסוק זה: 'נשא את ראש בני גרשון, גם הם' - רוצה לומר: גם להם תעמיד ראש על העדה, ואין בזה משום לא תתגודדו, 'לבית אבותם למשפחותם' - מפני שכך הוא דרכם של כל קהילות הקודש להעמיד ראש לבית אב ונשיא לכל שבט.

ממרומי הר ציון, בעיר בירת ישראל הנצחית, הנני קורא קריאתי הגדולה והנרגשת לכל עמי תבל ולשליטיהם, אשר בורא עולם הגדול, נותן להם הכח והממשלה לנהל ולהנהיג את הספינה הגדולה של כל האנושות, כל אחד ואחד במקומו ובדרכו המיוחדת לו, אנא החלצו כולכם למשימה קדושה זו, ודרשו באין הפוגות, את התרת עליית היהודים מארצות שמעבר למסך הברזל, ומארצות עמי ערב, לארצם היקרה להם מכל. בטוחני שבדרישתכם זו, יהיה א-לוהי מרום בעזרכם, והיה יהיה הדבר עוד בקרוב בימינו, ונראה את המוני היהודים מתקבצים ובאים אלינו.

'אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה'. - הבעלות על הארץ המובטחת, מתקבלת כגמול על הליכה בדרכי ה', ואחרית הימים תגיע, כשהעם ישוב לשם. חזרה זו מתממשת - אלה שנמלטו ממחנות ההשמדה הנאציים, מצאו בארץ ישראל מקלט וחיים חדשים, בשיבה לחירות וכבוד. מסיבה זו, נקראת שיבתם על ידי מורינו, תחילת בוא הגאולה הסופית – 'ראשית צמיחת גאולתנו'. יש להכיר בחזרתו של העם היהודי לארצו כדבר טוב, וכהישג שאין להפקיעו עבור העולם, מכיוון שהיא מהווה את ההקדמה, על פי תורת הנביאים, לאותה תקופה של אחווה אוניברסלית שאליה אנו שואפים, אותו שלום פודה שמוצא את הבטחתו הבטוחה בתנ"ך.

'בבכי יבואו, ובתחנונים אובילם' - אם יקרה לאדם שמחה פתאומית אשר הוא לא חשב עליה מעולם, אזי כמשא כבד תכבד עליו מגודל שמחתו. ולכן הטביע ה' בטבע האדם סגולה נפלאה, להקל מעליו את גודל שמחתו, על ידי שיזלגו דמעות מעיניו והוא בוכה. וזה הקרוי 'בכי של שמחה'. ואם רוצים לדעת את גודל שמחת האדם, אם השמחה שלו היא בשלמות או לא, נוכל לדעת זאת כשנראה את עיניו זולגות דמעות, ואז נכיר ונבין כי שמחתו היא שלימה בתכלית השלימות.

'אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי' - שהכוונה 'אם אין אני' עושה תקנה לעצמי, הן בעודני חי, לעלות אל הר ה', אל ארץ הקדושה, ולמות ולהיקבר שם, 'מי לי' - מי הוא המטפל בי להעלות אותי לארץ ישראל אחרי מיתה. אמנם 'כשאני לעצמי' - שאני עושה תקנה לעצמי הן בעודני חי, 'מה אני' - על דרך 'מה רב טובך' - ומאחר שהדבר מוטל עלי לעשות, 'אם לא עכשיו אימתי' - כי אם שלטון ביום המוות, כי לא ידע האדם את עתו.

נראה שבפרשת 'כי תבוא' יש בתוך הקללות עשרים ושישה פעמים שמו של הקדוש ברוך הוא באותיות הוי"ה. וידוע שמידת הוי"ה היא מידת רחמים, וא-לוהים זה מידת הדין. ולפי זה יתבאר היטב שאף שאמר הקדוש ברוך הוא, שייתן את כל המכות הללו, מכל מקום כולם באו במידת הרחמים בלבד ולא בגבורה במידת הדין, לומר לך שהכל זה רחמים. וכרחם אב על בנים, כמו אב המכה את בנו, שזה מידת הרחמים, וזה בעבור שנשוב בתשובה, ואין ישראל נגאלים אלא על ידי תשובה. וכמו שנאמר: 'שובה ישראל עד ה' א-לוהיך כי כשלת בעוונך, והיה כי יבוקש עוון יהודה ואיננו' - הרי שעל ידי שישובו בתשובה, תתקרב הגאולה. לכן נמצאנו כאן כל דברי תוכחה אלו טמון בהם נחמה גדולה, שכל הגלות יכולה להפסק על ידי תשובה.

והנרצה בזה בסודו הנכמס היא על זו: שש אלפי שנים יהיה העולם ובאחד חרוב, ובאה ההודאה לזה בשמיטה: 'שש שנים תזרע שדך ובשביעית שבת שבתון לה''. אם להורות על שעבר וחידוש העולם כי 'ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש', ואם על לעתיד לבוא שיהיה שבת לה', עולם שכולו שבת. ולפי הכתוב שכל הכופר בה כופר במעשה בראשית ובעולם הבא. באופן ששני טעמים נמצא בשמיטה - אם לשעבר ואם לעתיד, שהוא היה הווה ויהיה, ה' למלך על כל הארץ יתברך שמו לעד. ואפשר שלזה כיון רש"י זיכרונו לברכה במה שכתב: כדי שתדעו שהארץ שלי, ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם, ותשכחו עול מלכותו עד כאן. והרב מוהראנ"ח נרגש מלשון זה יש, והנראה לי רש"י זכרונו לברכה רצה לרמוז וללמדנו שלא בשעת השמיטה בלבד הוא עוונם וחטאתם על עברם מצוותו יתברך, שצווה להם לשבות, אלא שכיוון שלא שמרו שנת השמיטה יוצא שישכחו את ה' א-לוהי אבותם. וכל השנים בכללם יהיו בחטאם, ותהי עינם על עצמותם מצד שכיחת עול מלכותו, אם לשעבר ואם לעתיד וכדעת הרמב"ן זיכרונו לברכה. וכבר נודע שגלות בבל שבעים שנה הוא לשבות הארץ את שבתותיה, וכמו שכתב רש"י שם ביחזקאל שבת"ל שנה שחטאו, וכמו שמנאם שם באורך, יש שבעים מהם מקודשים של שמיטה, שלא שמטום ישראל לפיכך גלו שבעים שנה לקיים אז תרצה הארץ את שבתותיה והוא שכתוב בסוף דיבור המתחיל למלאת דבר ה' בפי ירמיה 'עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה' - שבתה למילת שבעים שנה, עד כאן.

לדברי המומחים והמדיניים שבאחינו ובאחרים, אם יפתחו את הארץ ויבנוה, תוכל, בעזרת השם יתברך, להיהפך בזמן מועט למקור ברכה ועושר, לכמה אלפים ורבבות מעמנו, ובוודאי שמצווה רבה על כל בעלי היכולת, שיפרישו מהונם סכומים גדולים, כדרוש לדבר הגדול הזה.
ויפה מאוד המנהג שרוצים העסקים להנהיג, שייתן כל אחד מעשר מנכסיו. ואף אלו שאין רכושם גדול, גם הם אינם בני חורין מבוא לעזרה להבונים את חרבות ארצנו. ומה עוד גדולה המצווה כשקשור בזה עניין הצלת נפשות, לרבבות בני עמנו הנסים מגיא ההריגה, ה' ישמרנו, באוקראינה ובמדינות אחרות, ששם אחינו בני ישראל נחמסים ומגורשים, נהרגים ונשחטים, ותורתנו הקדושה נתונה למרמס, ואין עצה ואין עזרה, ה' ירחם. ובגלל המצווה הרבה הזאת, נשמע ונתבשר בשורות טובות, ונזכה לראות בבניין ציון וירושלים, בתוך כלל ישראל במהרה אמן.

'ושמרתם את כל המצווה, אשר אנוכי מצווך היום למען תחזקו, ובאתם וירשתם את-הארץ, אשר אתם עוברים שמה, לרשתה. ולמען תאריכו ימים על האדמה, אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם ולזרעם ארץ זבת חלב, ודבש. כי הארץ, אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצריים היא, אשר יצאתם משם'. - בא משה לישראל ואמר להם: תדעו למה הוצרכתי להבטיחכם 'ולמען תאריכו ימים' - כי הארץ גרועה היא ואין אתם יכולים לעמוד בה, שמתוך שפירותיה אינם יפים כארץ מצרים, בקל אתם יוצאים ממנה, לכך אני מבטיח אתכם, שעל ידי שתשמרו המצוות, הארץ נותנת פירותיה בשופע או שתאכלו לחמכם לשובע אוכל מעט.
ונמצאו כאן שתי הבטחות: הבטחת האחת - שבמקום שהיו משועבדים בארץ מצרים, וגם במדבר שהיו יושבים בו ארץ מלחה ולא תשב, יתן לכם ארץ זו; ולא עוד אלא שתהיה מוצלחת על ידי שמירת המצוות אף שמצד עצמה אינה אפילו כארץ מצרים שרעה היא ממנה.

'אמר לו הקב"ה לדוד: 'כי טוב יום בחצרך' - טוב לי יום, שאתה יושב ועוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב.' - שעל ידי עסק התורה יש יחוד לקדוש ברוך הוא ושכינתו, ועדיף מבית מקדש, שבית מקדש, אם אין ישראל עושים רצונו של מקום, אין השכינה שורה בו, ועל תנאי היא. ...
מה שאין כן צדיק, אחד יושב ועוסק בתורה, הוא משרה שכינתו, וגורם יחוד אף על פי שאין ישראל עושים רצונו של מקום. ... ואולם נראה לי שכל בחינה זו, היינו דווקא בתלמיד חכם, צדיק, ועוסק בתורה בארץ ישראל. ... וזה נראה לי להמתיק סוד מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'טוב לי יום שאתה עוסק בתורה לפני' - שידוע שבירושלים נקרא לפני ה', ששם כתוב בקדשים קלים: 'ואכלת לפני ה'', וזהו שאמר: 'ועוסק בתורה לפני'.

הצדיקים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, מה כאן עומד ומשמש, אף שם עומד ומשמש, שנאמר: 'ילכו מחיל אל חיל'. נמצא שהצדיק, כמי שהיה בעולם הזה. היה גדול הדור ומשרת בקודש, כן לעתיד בעולמות שייתן לו ה', יהיה הוא המנהיגם ומשרת בקודש לפניהם. וזהו הרמז שרמזתי אל נשמת הצדיק: 'והיה כי תבואו אל הארץ' - רצונו לומר: חלקי הנשמות, 'אל הארץ' - הוא ארץ החיים, 'אשר יתן ה'' - שהם ש"י עולמות, שהוא עצמו ינחיל לכל צדיק, 'כאשר דיבר' - על ידי שלמה ברוח הקודש: 'להנחיל אוהבי יש', אזי גם שם 'ושמרתם את העבודה הזאת' - רצונו לומר: כמו שהיו חלקי רוחניותו משמשים ופועלים בזה העולם לשרת בקדש, וכאילו עדין הוא בחיותו, וקדושתו מכפרת עלינו גם במיתתו.
עוד נרמוז על גאולתנו ועל פדות נפשנו, שלעתיד ה' יחזירנו אל ארצנו ויגאלנו גאולת עולם, כאשר אמר כל זאת על ידי נביאיו, ונחזור להקריב קרבנות ולעשות מצוות התלויות בארץ כמקדם. וזהו פירוש הכתוב: 'והיה כי תבואו אל הארץ' - רצונו לומר בגאולה, אל ארץ ישראל, 'אשר יתן ה' לכם כאשר דיבר' על ידי נביאים, 'ושמרתם את העבודה' שהיא התורה והקרבנות.

'אין הגלויות מתכנסות, אלא בזכות המשנה, שנאמר: 'גם כי יתנו בגוים, עתה אקבצם'. - ונראה שדבר זה נרמז במילת 'משנה' כי אותיות משנה הם - ש"ם ה"ן, היינו שאמרו חכמים על מקרא שכתוב: 'הן עם לבדד ישכון' - שכל האותיות יש להן זוג אבל שתי אותיות אלו - הה"א והנו"ן, אין להם זוג, כך ישראל אינם מתערבים עם אומות העולם. וזאת הנבואה יהיה לימות מלך המשיח, כי בעוונותינו הרבים, עתה בגלות ישראל מעורבים בין האומות, אבל בימי מלך המשיח, ירום הודו, בזכות המשנה יתקבצו אל מקום אחד, תוככי ארץ הקדושה. וזה רמוז במילת 'משנה' - שהם אותיות ש"ם ה"ן - רוצה לומר: בזכות המשנה יזכו ל'הן עם לבדד'. ... והנה חכמינו זיכרונם לברכה, בדבריהם הנעימים, דימו הנשמה לקדוש ברוך הוא ... והטעם בזה לפי שמלת נשמה במספר קטן הם י"ז, וכן שם הויה במספר קטן הם י"ז, ועל ידי המשנה זוכים לנשמה, אותיות של זה כאותיות של זה, ועל ידי הנשמה זוכים שתשרה עליהם שם הויה, חשבונו של זה כחשבונו של זה, ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם, אף על פי שלא נתקנו לגמרי, שהם במדרגת מספר קטן ,כנודע ליודעי חן.

'הא לחמא עניא' - והנה המגיד בפתח דבריו, רצה לחזק ליבנו בגלות הזה, ושנאמין שעתיד הקדוש ברוך הוא לגאלנו. ונתן סיבה אל אורך הגלות - וזהו עיקר ההגדה. ובכללה הולך ומגיד את הדברים שאירעו לנו ולאבותינו במצרים, והמכות שהוכו המצרים כי כיוצא בהם יעשה, הוא יתברך, בגאולה העתידה, ובסיפור הדברים יעוררו רחמיו יתברך לגאלנו באומרו: ראו איך ראויים שיעשה להם ניסים מחודשים כי זה כמה שנים עשיתי להם ניסים אלו שמזכירים, ואינם כפויי טובה. ולזה אמר שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הוא משובח, לפי שמעורר יותר הרחמים.

בימי הדין וימים נוראים, וכן על כל צרה שלא תבוא, על הציבור יקראו הסנגוריה, ויעוררו לב הציבור בתשובה, ויראו נפלאות בעזרת ה'.
ומה טוב ומה נעים אם ילמדו הסנגוריה הזאת על ישראל באשמורת הבוקר, שאז הוא זמן שמתעוררים הרחמים בעולם, ויחיש לגאולינו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:
ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שכמה אנשי חוץ לארץ עזבו בניהם ובנותיהם ובתיהם וממונם אף על פי שהיה קשה להם להיפרד מהם כהיפרד הציפורן מן הבשר אף על פי כן באו לשכון בארץ הקדושה.
ועכשיו בעוונותינו הרבים, הלחם שאנו אוכלים הוא לחם העצבים, מראות צרת אחינו בית ישראל שיש אנשים ונשים וטף, בחורים עם זקנים, כמה מהם חיגרים וכמה מהם סומים ספרדים ואשכנזים. ...
ואף על פי כן בגלותם ובשפלותם ובדלותם שומרים התורה והמצוות.

נא אב רחמן, תשוב ותרחם על שכינתך ועל זרע ידידך, בני אברהם יצחק וישראל אהוביך, ועל עיר קודשך ותפארתך. תהינה אוזניך קשובות אל הרינה ואל התפילה, וארמון על משפטו ישב כבתחילה - אז תחפוץ זבחי צדק עולה. מי יתן א-לוה יואל, ובא לציון גואל. יהי שלום בחילך, בבנינו ובבנותינו נלך, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ושם נשיר שיר חדש - אשירה נא לידידי.

הנה בזמן הזה אם יש מצווה לדור בארץ ישראל או לאו? - הוא מחלוקת בין הפוסקים זיכרונם לברכה, שסברת התוספות בשם מורנו החכם רבנו חיים הכהן: שעכשיו בזמן הזה אין מצווה לדור בארץ ישראל, כי יש כמה מצוות התלויות בארץ, שאין יכולים לעמוד עליהם ולהיזהר מהם. ויש כמה פוסקים שסבור להם כך. ויש שחולקים עליו, וסבור להם: שגם בזמן הזה מצווה לדור בארץ ישראל, וכן נראה מסתמיות דברי הפוסקים זיכרונם לברכה והם: הרי"ף והרא"ש והטור. ...
והיה נראה לכאורה, כיוון שדין זה הוא מחלוקת, מי יוכל לכפות מי שאינו רוצה לעלות. ...
אבל אחר העיון נראה - דהיינו דווקא לדידם שאין להם סברת מרן זיכרונו לברכה, אבל אנו שאחרי מרן הולכים, ולא אומרים קיים לי כנגד מרן זיכרונו לברכה.

אדם מקנא למה לשני יש. אדם צריך לדעת שאין מקריות בעולם, וכל דבר ודבר זה רצון הקדוש ברוך הוא. אם נכנס אדם לבית חברו והוא שובר שם איזה חפץ, אין מה להתרגז עליו, אם הוא לא היה שובר, זה היה נשבר מעצמו. הקנאה בדרך כלל היא בין העשירים אבל לעניים אין מה לקנא. זה מה שכתוב: 'חנם נמכרתם', בעבור שנאת חינם נמכרתם, 'ולא בכסף תגאלו' - וכשלא יהיה לכם כסף שאז לא תהיה שנאה - תגאלו. וכמו שהגמרא אומרת: 'אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מהכיס'. הרש"ש שהיה עשיר פירש כך: 'כיס' - הכוונה לכיס של צדקה, כולם יהיו עשירים גדולים כך שהכסף בכיס יהיה רק שטרות גדולים ולא פרוטות, ותהיה אהבת חינם גדולה וזה יהיה תיקון לשנאת חינם.

וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל, ולבוא אליה מאפסי ארץ, בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחילת עווננו, שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנאמר: 'וימאסו בארץ חמדה', ובפדיון נפשנו מהרה יהיה. כתוב: 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו', ושם נאמר: 'אתה תקום תרחם ציון' ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה. ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד ר' יהודה הלוי עליה באהבה רבה תחילת השירה ארץ הקדושה יקרה חמודה.
כן אנו משוררים על ציון רבי יהודה בר אלעאי כל ערב ראש חודש בשמחה רבה, ומתחננים לאל שאל יגרשנו מאליה. גם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה, ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה, כי כשם שבחר בהם, כך בחר בארץ ישראל וייחד אותה להם, ואין נקראים 'גוי אחד' אלא עימה. שכך פירש רבי שמעון בר יוחאי על מקרא שכתוב: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'.
ומצאנו במדרש שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו, פעם ראשונה, שילך לארץ ישראל ויראנה ויחזור, ואחר שחזר לא נתן לו רשות לחזור ללכת לארץ ישראל עד חמש שנים, ואותן חמש שנים היה משתוקק לחזור ללכת. והוא אמר זה הפסוק: 'מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה' - מוטב ללון במדברות של ארץ ישראל, ולא ללון בפלטריות של חוצה לארץ ... וקודם בואו אל הארץ, לא היה משתוקק, אבל אחר שבא שמה פעם ראשונה, וראה במראה הנבואה יקר תפארת קדושת הארץ, אז נכסוף נכסף וממנו נלמד לדורות, אנחנו יוצאי חלציו, להיות נכספים כמוהו.

'רני ושמחי בת ציון, כי הנני בא ושכנתי בתוכך' - רצה לומר: כי הנני בא תחילה, אף על פי שאינכם טובים, אני מקדים תחילה - 'ושכנתי בתוכך', וזה מעלה לישראל. אבל לגרים אמר: 'ונלוו גויים רבים אל ה' ביום ההוא, והיו לי לעם, ושכנתי בתוכך'. ונלוו גויים רבים תחילה, והיו לי לעם - עד שיקריבו עצמם תחילה, להיות טובים ובאחדות אחת, אז 'ושכנתי בתוכך'.

מה נעמת ומה יפית התקווה, בת אל עליון, ואהובת כל יצורי חלד. בך ינוחם איש מכל צרותיו. בך יראה אור בהיר, מבין מפלשי חושך ואפלה. בך ינצח גבר המכשולות והחתחתים, אשר יעמדו נגדו בימי חלדו. וגם במותו תלווהו עד קברו, ותשב כעמוד שיש, וכראי מוצק על מצבתו, לתת לו תקווה לחיי עד, לחזות בנועם שדי ולרוות נחת. את, רק את, הפחת רוח תקווה לאבותינו במצרים. ואת, רק את, תעודדנו בימי גלותנו המר והנמהר הזה, וכדברי הנביא, החוזה בניחומיו: 'ויש תקווה לאחריתך ... ושבו בנים לגבולם.'

'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך' – דהיינו, שאם אומרים לי בני ביתי, קומה ונעלה בית אל, זו ירושלים - הייתי שמח לילך אחריהם, והטעם הוא שעל ידי העלייה 'עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים' - דהיינו שאנו עומדים ויושבים שם, נמצא שהעלייה היא סיבת הישיבה. ועל ידי הישיבה 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' - דהיינו שעל ידי הישיבה תהיה קיום והעמדה לארץ - ותהיה ירושלים בנויה ומשוכללת, ויהיה ישוב בארץ כעיר שהיא מחוברת יחדיו בבתים, ולא יהיה שם מקום חלק.
ומאחר שתהיה ירושלים בנויה ומחוברת בבתים, והבתים סמוכים זה לזה, לא יהיה אווירה כל כך זך ויפה, וכמו שכתוב בשלהי כתובות: 'מנין שישיבת כרכים קשה, שנאמר: 'ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים' - ומפרש רש"י: ישיבת כרכים קשה, שהכל מתיישבים ודוחקים ומקרבים הבתים זו לזו ואין שם אוויר כלל, אבל בעיר יש גנות ופרדסים סמוכים לבתים ואווירן יפה.
נמצא שהיושב בירושלים, ודאי לשם שמים מכוון. וזהו שאמר, שכיוון ש'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו', והיא מחוברת בבתים ואווירה אינה טוב כל כך, אם כן ודאי שאותם השבטים שבטי יה, שעולים ודרים שם, עדות יש לישראל, שכל עלייתם היא לשם שמים, להודות לשם ה', ולא לשם שום פנייה, חס ושלום, וממש זהו שאמר: 'ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה''.

ראובן, תושב חוץ-לארץ, גמר בדעתו לעלות לארץ-ישראל ולדור שם, ואחר שמכר כל אשר לו, ויהין לשים בדרך פעמיו, בתו הקטנה, אשר היתה נשואה, בראותה כי אביה ואמה מתפרדים מאצלה, מתוך צערה, אשר היתה לה חלתה, ובראותו ראובן כי, חס ושלום, היה חשש סכנה, שמא תמות בתו, אם תעזוב את אביה ואת אמה, הניח את אשתו אצל בתה, ועלה לארץ-ישראל לזיירא, להשתטח על קברי אבות, ועתה שואל להתיר את שבועתו או את נדרו. ...
נראה שבנידון שלנו גם אף-על-פי שנאנס, ולא עלה בשעה שנדר, צריך לעלות כשיוכל.

כמה מעלת ארץ ישראל, תיבנה ותיכונן, וכמה חיבבוה אותן נשים צדקניות, בנות צלפחד. וכמו שאמרו במדרש ילקוט: 'ותיקרבנה בנות צלפחד, בן חפר, בן גלעד, בן מכיר, בן מנשה, למשפחת מנשה בן יוסף' - שכשם שחיבב יוסף את הארץ, כך יוצא חלציו חיבבו את ארץ ישראל'. וקשה, שאם חיבת הארץ הוא משום ששאלו נחלה, מי יאמר שמה ששאלו נחלה הוא משום חיבת הארץ, ושמא משום שהיו רוצים נחלת אביהן? ... אלא שכיוון שצלפחד מת כבר לפני ימים ארוכים, ולא שאלו המטלטלים, ואף עתה ששאלו, לא שאלו אלא אחוזה ולא שאלו המטלטלים, אלא נחלה בארץ ישראל, ובוודאי מכך ששאלו נחלה בארץ ישראל, ולא שאלו במטלטלים, שמע מכאן שחיבבו את הארץ.
ומה מאד יומתק לשון רש"י, זיכרונו לברכה, על הפסוק: 'ובאלה לא היה איש' - ופירש רש"י: 'אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ, האנשים אומרים: 'תנה לנו ראש ונשובה מצרימה' והנשים אומרות: 'תנה לנו אחוזה', לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן.

היהודים הספרדים היו מאוגדים עד אז בקהילות מקומיות נפרדות ומבודדות, מבלי כל קשר ביניהן, ומכאן נבעה חולשתן. הם השתתפו, אמנם, כאישים פרטיים בכל מפעל ציבורי כללי ולאומי, במפעלי הערבות ההדדית היהודית, תרמו לקרנות הלאומיות ולמגביות הציוניות, אך לא הופיעו אף פעם כציבור מאורגן ומאוחד, וקולם לא-נשמע לגמרי בכל הבעיות היהודיות העולמיות שעמדו על הפרק בחיי היהדות. ...
והרי יש ליהודי ספרד מסורות משלהם, נוסח תפילה משלהם, אופן חיים והלך מחשבה משלהם, ומאחוריהם עבר מפואר שיש בכוחם לחדשו בעתיד, ואם בעבר היוו יסוד חלש - הרי יכלו על ידי התארגנותם והתעצמותם, להיהפך לכוח חזק, שיתרום תרומה כבירת ערך לחיזוקה של יהדות העולם.

'מניין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר: קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו'. -
'מנין לתחיית המתים' - היינו תחיית האומה הישראלית בגלות, הנרמסים ונדחפים כמתים בין האומות, שתהיה להם תחייה וקיום? - מן התורה! היינו - בזכות התורה, שנאמר: 'קול צופייך נשאו קול יחדיו ירננו' - כאשר נושאים קולם בתורה ובמצוות ברינה של תורה, זוכים כי 'עין בעין יראו בשוב ה' שיבת ציון', ולא יוכלו האומות להזיזם ממקומם ולבטלם מהעולם חס ושלום.

ידוע הדבר ומפורסם העניין לכל העולם כי מזה קרוב לאלפים שנה, ועמנו עם בני ישראל גולים ונדחים פזורים בעמים בארבע כנפות הארץ, מעונים ומדוכים נרדפים ונהדפים בחימה שפוכה, באין חונן ואין מרחם, וסורו טמא קראו להם בעוונותינו הרבים. ועל הכל גדלה למעלה אכזריותם של הזדים הארורים הגרמני חיל היטלר, ימח שמו, אשר הרגו וטרפו ואיבדו מאות אלפי ישראל אנשים ונשים וטף בארצות אירופא השבויה. 'ארץ אל תכסי דמם'. 'אל נקמות ה' אל נקמות הופיע'.
ועם כל זה עמנו, עם ישראל, חי וקיים, ועושה חיל גדול בארצנו, ארץ ישראל, תבנה ותכונן במהרה בימנו אמן, ובהסכמת המלכויות המאוחדות, ארץ ישראל לישראל, ודגל דוד מרופף על הרי יהודה וירושלים. 'צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל'. הוא יתברך שמו, שעמד לימינינו, ועזרנו, והנציח אותנו על שבעה אומות העולם, אשר היו שואפים הכפירים וכפראים לדם האדם.
מי פילל את זאת כי יבוא יום שישראל יצא בדגל מגן דוד נגד כל העולם, ועוד יבוא יום, ותגדל עוד מדינת ישראל כאחת הממלכות האדירות בעזרת ה' וישועתו.

'שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען' - ואפשר לפרש בדרך רמז: 'מה תצעק אלי' - שאשלח לך הגואל, הלא בידך הדבר ואתה בעצמך 'שלח לך האנשים' - היינו הצדיקים הגדולים: אליהו ומשיח.
והנה אמרו רבנינו זיכרונם לברכה על שמו של משיח צדקנו במהרה בימינו אמן: אחד אמר שילה שמו שכתוב: 'עד כי יבוא שילה', ואחד אמר: מנחם שמו, ואחד אמר ינון שמו. ואלו ואלו דברי א-להים חיים. וכולם רמוזים בתיבת אנשים: שני אותיות ראשונים א' נ' המה ירמזו - אליהו נביא, ואותיות הנשארות שים הם שמות המשיח - שילה, ינון, מנחם. וזהו שכתוב: 'שלח לך' בעצמך ובידך הדבר. שלח לך בעצמך אנשים הגואלים ראשי תיבות: אליהו נביא, שילה, ינון, מנחם.

אנו מקטנותנו, כך קיבלנו, ולא נשמע ולא ישמע שהזיק מפולת או רעש לגופי בני אדם בירושלים, והוא לעניות דעתי רמז בפרק: 'שבחי ירושלים את ה' הללי א-לוהיך ציון כי חיזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך'. ... ומזמור מ"ז:' א-להים בקרבה בל תימוט'.

'בכל צרותם לו צר, ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו הוא גאלם'. – והכוונה: 'בכל צרותם לו צר' - דהיינו, שכביכול גם הוא שרוי בצער על דרך 'עמו אנכי בצרה'. ועם כל זה כשיבוא עת וזמן הגאולה, 'ומלאך פניו הושיעם', אינו בשבילו כביכול, אשר הוא גם כן שרוי בצער, כי אם 'באהבתו ובחמלתו' - דהיינו באהבת וחמלת עמו בחירו וצאן מרעיתו, יהיה הגאולה. וראיה לדבר הזה, הלא היא: 'וינטלם וינשאם כל ימי עולם' - שגם אחר צאתם מהגלות משים עין השגחתו כביכול עליהם. וזה אומרו: 'וינטלם וינשאם כל ימי עולם'.

אל יאמר האדם: הן אני כל מאוויי לעלות אל עיר הא-להים סלה, והמרחם מבקש את הלב, ובאהבתי ובכיסוף נפשי יהיה די לי, מבלתי לעשות ב'קום עשה'. זה הבל, כי לא נאמר זה אלא בהיות המעשה נמנע המציאות, אבל לא באפשר לו לעשות ולהוציא מחשבתו הטובה לפועל. כי מן המקובל בידינו מקדמונינו זיכרונם לברכה, שעבודת ה' יתברך לא תשלם כי אם במחשבה ודיבור.

תעודתה של היהדות היא לקרוא לשלום את כל האדם ללאומיהם וגוייהם, ממלכותיהם וארצותיהם. גאולת ישראל אינה גאולה עצמית, אבל היא גאולת כל האדם ממלחמותיו המרובות והמשכלות, ומעבדותו לדעות זרות ואמונות טפלות ולממלכות עריצות, או לצביעות דתית מזויפת.
אין היהדות שואפת לשינוי סדרי העולם וערכי החיים, אבל שאיפתה הגדולה היא לבטל השלטונות המדינית שהיא עושקת ורוצצת, מכניעה ומשעבדת, מושלת וכובשת בכוח החרב והזרוע: 'אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות' (ברכות לד, ע"ב), וזו שעתידה להתבטל בימות המשיח - אינה רק לגבי ישראל אלא כלפי כל האנושיות כולה.

'מובא בש"ס: 'אין בן דוד בא, עד שתכלה פרוטה מן הכיס'. ועוד שם: 'אין בן דוד בא, עד שיכלו גסי הרוח מישראל'. ושמעתי רמז לסמיכות המאמרים הנזכרים בדרך מליצה: מעשה בעני בן טובים אחד שהיה שמח בעניותו מטעם: 'אין בן דוד בא, עד שתכלה פרוטה מן הכיס', ופגע בגאה אחד, ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום. ובחזרתו לביתו היה עצב מאוד. וכששאלו אותו: מדוע אתה עצב עתה יותר מקודם? והשיב: כי עד עתה היה שמח בעניותו מטעם כי 'אין בן דוד בא, עד שתכלה פרוטה מן הכיס', והרי כלו מעותיו והוא ודאי שבזכותו יבוא גואל לישראל. אמנם, עתה שפגע בגאה זה והרי 'אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל' זה וודאי ראוי להיות עצב כי גאוותו גורם לעכב גאולת ישראל.

'אמר רבא בר חנינא סבא בשמו של רבי: כל מי שלא אמר 'אמת ויציב' שחרית ו'אמת ואמונה' ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר: 'להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות' - 'אמת ויציב' בתפילה הוא וידוי האמונה בניסים שעברו, ובפרט בגאולת מצרים. ו'אמת ואמונה' ערבית הוא מורה בניסים שיעברו ובגאולה העתידה. ועל זה אומר: 'גואל ישראל' במקום 'גאל ישראל' שבשחרית. זה מתקיים לפי הטבע: שבשחרית תתחדש העולם באור השמש, שזורח ובכל הצמחים שלאורו מתחממים ומתגדלים. והחי שהולך ורועה בשדות וכרמים. והאדם שביום פונה לעסקיו. ועל זה בשחרית הוא הזמן והעת הראוי, להאמין בניסים שעברו, בראות הבריאה שמתחדשת בכל יום ויום תמיד. ועל זה נכונה היא האמונה בנפלאות העצומות, שראו קדמונינו. בערבית הטבע מת, לפי הנראה לעין, כולו חושך ואפילה. האדם וכל חי ישן. והשינה אחד מששים ממיתה. העולם הוא בדממה ורוח האיש מתקטן, ומסביבות הטבע עובר אל נקוד קרבו. וזה הוא עת החושך והאפילה, שנשמת האדם בנקל אל א-להיו קורא ומאמין, בפרט אם הדור הוא בצרה, בגאולה העתידה.

'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו' - שאומר 'קודש ישראל': שה' יתברך יראה כל הדור, כאילו כדאי והגון, להשרות בו שכינתו, ולהיות קודש. והולך ומבאר ואימתי זה? - כאשר 'ראשית תבואתו': כלומר, שיש בהם צדיקים, כמספר אשר יהיה מספיק, להרים מהם תרומה כמו 'ראשית תבואתו' - שיש בהם צדיקים שיעור תרומה, וזכותם מגן על כל הדור לעשותו קודש כמו תרומה.

ישנו קשר גדול מאוד בין חג פסח לתשעה באב. בפסח אומרים 'תיקון', שזה אותיות 'קינות', שאומרים תשעה באב. כי בפסח על ידי הסדר, עושים תיקון בעולם ובונים אותו. ואילו בתשעה באב אומרים 'קינות', כי אנחנו מצטערים על חוסר הסדר שהביא לחורבן העולם, כי כל גאולה מתחילה כשיש סדר, וכשאין סדר אז יש חורבן. הקינות בתשעה באב הם במילים של 'מה נשתנה', כי אנו מצטערים על חוסר הסדר שלנו שבגללו הגענו לחורבן. ואנחנו מנסים בחג הזה לחזור לסדר, שעל ידי זה תחזור הגאולה. ליל פסח שהוא ליל הגאולה, נקרא 'ליל הסדר', כי הגאולה נעשית על ידי הסדר. וזה ההיפך הגמור מתשעה באב.

'כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם' - גם שכבר הבטיחו בזה לעיל, כמו שכתוב: 'וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת', חזר והבטיחו כאן, לפי שנעשה לו נס של שרה אשתו, שניצולה מפרעה, ועל ידי זה יחשוב אברהם שנתמעטו זכיותיו, על דרך מה שאמר יעקב אבינו, עליו השלום: 'קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך' - ופירש רש"י: 'נתמעטו זכויותיי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי; לכך אני ירא, שמא משהבטחתני, נתקלקלתי בחטא ויגרום לי להימסר ביד עשו'. וכמו כן כאן: אפשר שיחשוב אברהם: על ידי נס של שרה נתמעטו זכויותיי ובטלה ההבטחה, חס ושלום. וכן מצינו שאחר מלחמת חמשת המלכים אמר לו: 'אל תירא אברם, אנוכי מגן לך, שכרך הרבה מאד' - ופירש רש"י: שהיה דואג שמא נתקבל כל שכרו על-ידי אותו נס, עיין שם. ומטעם זה גם כן חזר והבטיחו שם פעם שלישית על נתינת הארץ, כמו שכתוב: 'אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה.'

'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה' - כשאנחנו עוסקים בצדקה, בזכות זה תחזור הגאולה, שהיא רק מתורת צדקה, להיות בתורת משפט. שהרי מדה כנגד מדה לא בטלה. וכשאנחנו עוסקים בצדקה צריך שהקדוש ברוך הוא גם כן יעשה עמנו צדקה ויגאלנו מהגלות. אם כן, חזרה הצדקה להיות משפט. וזהו: 'ציון במשפט תפדה' - אימתי יהיה זה, שתפדה במשפט ולא בתורת צדקה? - כשיהיו 'ושביה בצדקה' - ששביה עוסקים בצדקה וגמילות חסדים.

סגולה כדי שלא ישכח אדם שמו ביום המיתה, יאמר פסוק תנ"ך:
אם שמו אברהם או אפרים יאמר פסוק זה: 'אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים'; אם שמו אהרן או אלחנן יאמר פסוק: 'אשמחה ואעלצה בך אזמרה שמך עליון'; ...
אם שמו ברוך יאמר פסוק: 'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך'; אם שמו בנימין יאמר פסוק: 'בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון'; ... אם שמו גבריאל יאמר פסוק: 'גם אני אודך בכלי נבל אמתך א-להי אזמרה לך בכינור קדוש ישראל'; ... אם שמו וידאל יאמר פסוק: 'והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל'; ... אם שמו מסעוד יאמר פסוק: 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'.

עוד נלמוד כמה גדול כוחה של הדירה בארץ ישראל, שאין הקדוש ברוך הוא מייחד את שמו על ישראל, רק בהיותם דרים בארץ ישראל, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא-להים' - משמע שלא ישגיח עליהם, שהם יהיו לו לעם, והוא יהיה להם לא-להים כי אם בהיותם דרים בארץ ישראל, הא לאו הכי אין משגיח עליהם ועוזבם למקרי הזמן, רחמנא ליצלן. ונראה לומר שדווקא אם אין לו סיבה המספקת המעכבת אותו לעלות.

ה' ימלוך לעולם ועד - אפשר לפרש על פי הפסוק 'ישראל נושע בה' תשועת עולמים' - דהיינו: שאם הגאולה תהייה על ידיו יתברך, כשם שהוא חי וקיים לעולם, כך הגאולה תהיה לעולם, אבל אם הגאולה תהיה על ידי בשר ודם, כשם שבשר ודם כלה, כן הגאולה לא תהיה לעולמים.
וזהו שכתוב ה' ימלוך - כשה' ימלוך ותהיה הגאולה אזי תהיה 'לעולם ועד'.

עמי, זכור נא כי רק באהבת ישיבת ארצך, תכון אתה ותעודתך בתבל, לכן ראשית דרכך, שלחי נא שרים ונכבדים מתוכך, שרי תורה וחכמה ורוזני כסף, אשר כח להם לעמוד בהיכל מלך, והם יהיו מקצות קצווי ארצות פזוריך, אחד למדינה, והם יעזרו אחרי הראשונים לציון, לפאר את ציון בסדרים טובים ונחוצים, והשמיעו דבריהם בכל תפוצות ישראל, למען ישמעו העם ויראו לעשות כן.

'ואכלו אותם אשר כופר בהם, למלא את ידם לקדש אותם' - שם רמז לביאת משיחנו, שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף'. - והיינו, שבגוף של אדם הראשון תלויים כל הנשמות, ועל ידי הנישואין באים הנשמות לעולם, ובא בן דוד. וידוע הוא ש'כפרה' - הוא לשון קינוח, כמובא במסכת גיטין: 'רוצה לכפר ידיו באותו אדם', וכן רבים. וידוע ש'יד' מתכנה לנבואה, ככתוב 'היתה עלי יד ה''. וכבר ידוע שמה, שאנו מקווים ומצפים לביאת משיחנו, אינו אלא שנהיה שקטים ושאננים, ונהיה פנויים בתורה ונשיג דעת בוראנו, כמו שכתוב 'כי מלאה הארץ דעה את ה'', כמו שכתב הרמב"ם זיכרונו לברכה בסוף הלכות מלכים. וזה אומרו: 'אשר כופר בהם' - דהיינו שאדם הראשון יהיה מנוקה מכל הנשמות בהם, רצונו לומר על ידי הזיווג הזה 'למלא את ידם' - שיבואו הנביאים, ואז 'לקדש אתם' - שיהיו כל עם ה' נביאים, קדושים בני קדושים, במהרה ובזמן קרוב.

'אמר רבי אלעזר אבר רבי חנינה: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' - מה שייכות יש עם גאולה? - ונראה לעניות דעתי במה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אגורה באהלך עולמים' - שכשאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר, והרי הוא כאילו חי. וידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה, לא נמצא גורם לשכינה שתסתלק מישראל?! זהו כוונת המאמר 'כל האומר דבר בשם אומרו', החייהו בקבר ואם יקרה, שאנו חסרים נפש אחת להשראת שכינה, הוא מצטרף עמנו מפני שהוא חי, נמצא גורם להשראת שכינה בינינו, ואין לך גאולה גדולה מזו. וזהו: 'שמביא גאולה לעולם'.

המאבק של יעקב אבינו עם המלאך הוא רמז לזמננו אנו, בעולם הזה, שנאבקים הקדושה עם הסטרא אחרא, 'עד עלות השחר' - עד ביאת משיחנו, שהיא עלות השחר, גאולת ישראל שדומה לעלות השחר, וה' יעזור לנו לתקן ניצוצי הקדושה, ולתת כח לקדושה ע"י מעשינו הטובים, לעזור להתגברות הקדושה על הסטרא אחרא, ולקרב גאולת ישראל שהיא עלות השחר.

מדינת ישראל קמה בסערת מלחמה עקובה מדם, בכל זאת חשוב להדגיש את עוצמת הרוח של עמנו על פני עוצמת הכוח. לנגד עינינו דברי הנביא: 'לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה' צבאות'. גם כאשר אנחנו מצווים להפעיל את עוצמת הכוח של צבא ישראל, אנו זוכרים את חשיבותה של עוצמת הרוח, שהרי בלעדיה לא היינו יכולים לעמוד מול האויבים, הסובבים את מדינת ישראל. ומכיוון שכך, חשיבות רבה נודעת לציין את יום העצמאות כיום של עוצמת רוח ישראל, מובן בלא לוותר על עוצמת הכוח, שהיא חיונית כדי להגן על ביטחוננו ושלום אזרחנו.
אולם התנאי הוא לזכור את הייחוד שברוח ישראל, כלשון הנביא 'כי אם ברוחי אמר ה' צבאות'. מחובתנו לחשל את רוח ישראל בצבא ישראל, עלינו לחזק את הלוחמים לשמור על רמתם המוסרית העליונה, שהיא אחת מסימני ההיכר הייחודיים של צבא ישראל.

הקריאה אל החוטאים לשוב בתשובה, מסופרת בספר יונה בדרך מיוחדת. כאשר תושביה של העיר הגדולה והידועה נינווה, נעשים רעים וחטאים בעיני א-להים, הוא שולח את יונה שיורה להם לעשות תשובה וחרטה, עם הבטחה שיסלח וימחל להם, אם ישובו ממעשיהם הרעים; הם השתכנעו במהרה ומיד התעוררו לצום ותפילות. אך יש לציין שא-להים לא מחל להם, עד שהוא לא ראה את מעשיהם משתנים. הם הפסיקו לעשות רע, וחשבו על עשיית טוב. ... מאחר שאנו, על ידי חטאינו ועל ידי חטאי אבותינו, נמצאים בגלות הזו, עדיין אנו יכולים, על ידי וידוי על מעשינו הרעים, למצוא חן בעיני יוצרנו, ולשוב לארצנו; באשר יש לנו הבטחות רבות שאכן כך הוא, בכתבי הקודש, על ידי נביאנו הראשון והגדול, אשר נקרא עבד ה', אשר בו נאמר: 'ולא קם בישראל נביא כמשה, אשר דיבר אליו א-להים פנים אל פנים'. מאז ימיו ועד הנביא מלאכי, אחרון הנביאים, שחי בימי בית שני, אותן הבטחות ניתנו לנו שנשוב לארצנו, שיתקיימו כאשר נשוב לא-להינו בלב שלם, ברוח אמיתית ותשובה כנה.

חובת כל יהודי להשתתף בבניין הארץ. אמנם, יהודי איטליה אינם סובלים בגלל האנטישמיות, אינם יכולים להישאר רחוקים מפעולה זו. ידעו נא, כי היהודים הנרדפים בכמה ארצות העולם, אינם רק בני אדם, אלא גם אחים הם לנו, שגורלם וצרותיהם הם גורלו וצרותיו של כל יהודי ויהודי. אחינו בארץ ישראל, בונים לא נגד מישהו, אלא למען השלום. על אדמתם הם עובדים, למען התחייה, אשר לה אנו מתפללים.

הבטיחנו הקדוש ברוך הוא, כי בטובו הגדול ישלח לנו המשיח לגאלנו מצרות, ולקבץ נפוצותינו, ונתן לנו סימנים בפי הנביאים לביאת המשיח, אז צדק ואמת וחסד ושלום ישלטו בעולם, והמלחמות והמריבות תאפסנה, והצהיר לנו ישעיה הנביא על השלום והאחווה שיהיו בכל העולם, ואמר: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

אין העם שנתן לעולם את רעיון המונותאיזם המוסרי, רעיון שנשמר אצלו בכל טהרתו, בן חורין להיפטר מהגשמת ייעודו. בחירת ישראל אינה שוללת את זיקת חיבתו של ה' ליתר העמים, להיפך, היא מחייבת ומאשרת אותה. העובדה שעם ישראל הוצג כבנו בכורו של הקדוש ברוך הוא: 'בני בכורי ישראל', היא הקובעת שכל העמים הם בנים למקום, ושמתוך חיבתו של האב לבניו, הוטלה אחריות הדרכתם על אחד מהם: על הבכור. ישועתו של הבן הבכור, תלויה במילוי תפקידו, הואיל והתגשמות החזון המשיחי תובעת התאגדות כל העמים לאגודה אחת כבנים לאב אחד. הרי למדת, שגאולת ישראל מזדהה עם גאולת כל העמים, היינו עם גאולת האנושות.

'נשא את ראש כני גרשון גם הם' - בני הגלות הסובלים בגלותם צער השכינה, כביכול אשר היא עמם בגלותם כידוע, 'גלו לבבל שכינה עמהם', שכיון ששוכחים צרתם גם בגלותם ורק המה להם בצרת מלכות שמים כל גלותם לעיקר כנזכר. גם להם תחת זה, גאולה תהיה להם בעת גאולתה, ברוב עז ושלום לשמוח בשמחתה, כידוע על פסוק: 'כי בשמחה תצאו'. ...
נשיאות ראש לכל בני המלכה, שהיו עמה בצערה, גם בכלל גירושים בגלות. וזהו גם הם בכללה לשמוח בשמחתה בעת וזמן נשיאות ראשה, בגאולתה, שכל מעלותיה נכללים בזה. והיינו לו, גם כן שגם הם בכלל הרמת הראש, שלא מצאנו לומר הרמת מלכות שמים בזמן הגאולה, אלא 'נשא את ראש בני גרשון גם הם' - לעומת שיהיו עמה בצרה. ולפיכך נקרא בשם 'גרשון' - לעומת הגירושין שסבלו להם.

איזה מזל לחודש אייר, שחל בחמישי בו - יום חג העצמאות, ובארבעה עשר בו - יום פסח שני והילולת רבי מאיר בעל הנס, ובשמונה עשר בו - הילולת רבי שמעון בן-יוחאי שהוא ל"ג בעומר, ובעשרים ושמונה בו - כיבוש ירושלים עיר הקודש, כותל המערבי והר הבית?
התשובה היא, שבכל חודשי השנה לא נמצא שני יודין בשם החודש, פרט לשם חודש אייר, וידוע שאות יו"ד הוא הקטן שבאותיות אלף-בית, כמו עם ישראל עם קטן שבין כל העמים, אבל ממשיותו ומהותו גדול לאין קץ, אשר מקוצה של יו"ד בלבד נברא עולם ומלואו, אור ואוויר ומים.

'חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם' - נרמז לביאת משיחנו, שיבוא ויגאלנו במהרה בימינו אמן, כי חס ושלום, לא יעלה על לבבכם להתייאש מן הגאולה, כי ארכו ימי הגלות המר והנמהר, ואל תאמרו בלבבכם כי, חס ושלום, כולנו אבדנו, וכאשר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה בכמה מקומות, כי אומות העולם מחרפים ומבזים את ישראל לאמור: כי אבדה תקוותינו ואין משיח לישראל. ... וזהו מה שרמזתי על עדת בני ישראל, שאל יתייאשו, חס ושלום, מן הגאולה, כי אם 'חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו' מאת האנשים הרשעים האלה, כי בוודאי שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו, יען 'כי ה' א-להיך הוא ההולך עמך', וכשם שיגאל שכינת עוזנו, כן יגאל אותנו, ועל כן 'לא ירפך ולא יעזבך', במהרה ובזמן קרוב, אמן.

'בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' - בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא דווקא יצא ממצרים, קודם הזמן. ולזה צריך לתקן מעשיו שתהיה הגאולה בימיו כי הכל תלוי בנו בתשובה שלמה וצדקה ומשפט שנאמר: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'. גם כן מכאן נלמד באומרו: 'אלא אף אותנו גאל עמהם' - מה צריך עוד לומר: 'ואותנו הוציא משם'? - אלא רצונו לומר 'ואותנו' - שאנו עוד בגלות מאמינים 'למען הביא אותנו', גם אנחנו 'לתת לנו את הארץ'.

'יזל מים מדליו וזרעו במים רבים' - כיוונתי לרמוז על מעלת המקיימים את התורה והמצוות בארץ, שהם ממשיכים כסגולתם שפע גדול. וזהו מה שאמרו: 'יזל מים מדליו וזרעו במים רבים' - כמו שפירש שם רש"י זיכרונו לברכה, שהוא לשון הצלחה, ובזה בעזר ה' נותן כח לשכינת עוזנו, 'וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו', שמהרה יבנה בית המקדש, ויחזור עטרה ליושנה, וארמון על משפטו ישב, בקרוב כבראשונה ויראו עינינו כוהנים בעבודתם, ולויים בדוכנם, וישראל במעמדם, במהרה ובזמן קרוב.

'ניצבו כמו נד נוזלים, קפאו תהומות בלב ים' - מצינו שאין הקדוש ברוך הוא עושה נס, אלא לצורך - והלא קפאו תהומות תחתיהם, וישראל הלכו על הים, שנקרשו תחתיהם, ואם כן למה היה צריך להבקיע המים, והיו יכולים לילך על המים הנקרשים?
אך בזה שנבקע הים, ונערמו המים גבוה מאד, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ראו הנס הגדול כל מלכי מזרח ומערב. זה שאמר הכתוב 'כונס כנד מי הים', והטעם - 'יראו מה' כל הארץ'

יסוד מכונן בנפש היהודית, אשר גם אנתרופולוגים וגם גיאוגרפים לא השכילו להסביר, הוא הקשר העז שלה לארץ ישראל, ארץ הקודש. ארץ התנ"ך הייתה אבן יסוד ביהדות ובתולדות היהודים במשך ארבעת אלפים שנים. בנוהג שבעולם עם שגלה מארצו, אז הגולים עצמם, והדורות הסמוכים להם, שומרים עוד על רגש מיוחד לארץ מולדתם. דור אחד, שני דורות, אפילו שלושה, עשויים להמשיך לדבר, או לפחות להבין, את שפתה של הארץ הזו, ולשיר את שיריה. מכאן והלאה, רק זיכרון קלוש על שורשים משפחתיים עתיקים עשוי להישאר. לפני תשע-עשרה מאות שנים הלגיונות הרומאים הרסו את המדינה היהודית; אך במשך כל אותן מאות שנים, בהם היו היהודים רחוקים מארץ מולדתם, שכנה ציון ברוחם כעוגן רוחני, עם חיוניות בלתי נדלית ומקור לא אכזב של כוחות חיים. ...
ייחודיותה של הארץ, כמקום השראת שכינה, הוא נושא מהותי, אשר חוזר ונשנה בנבואות התנ"ך. אחרי שנחרבה הארץ בידי הבבלים, התפללו על בנייתה מחדש ועל השיבה אליה, בתפילות נוקבות לב בנבואות ובמזמורים. בחזון אחרית הימים, עיר הקודש תהיה למורה דרך עבור האנושות כולה: 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'.

'ישמח הר ציון, תגלנה בנות יהודה' - היוצא לנו ששני דברים הגורמים ומקרבים ביאת המשיח והם התורה והצדקה, והם שייכים בנשים הכשרות, שעל ידי שהיא נמצאת בביתה, ומשגחת על בניה ללמוד תורה, ונחשב לבעלה כאילו קיים 'והגית בו יומם ולילה'. וגם מצוות צדקה גם כן על ידי שהיא נמצאת בכל יום בביתה מקיימת צדקה, המועלת בב' דברים יותר מהאיש כאמור.
ובזה אפשר לפרש מקרא קודש: 'ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה'. וכה תפרשו: 'ישמח' - אותיות משיח, דהיינו כשיבוא משיח בהר ציון, אז 'תגלנה בנות' - משום שמסיבתן בא המשיח.

בזה יפורש סמיכות פרשת 'שופטים', שנזכר לפניו: כתוב - 'איש כמתנת ידו' שהיא הצדקה, וכתוב לפניו - 'ושמחת אתה וכו', והגר והיתום והאלמנה'. ועל ידי זה, תזכה לעשות – 'שופטים ושוטרים' בשערי ירושלים, בביאת הגואל במהרה בימנו אמן.

'מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנדגלות'. - ברוך שבחר בהם ובמשנתם, כי כל דבריהם ברוח הקודש נאמרו, שהרי אנחנו רואים בעינינו בזמננו זה (תרפ״ו) שהקדוש ברוך הוא מאיר ובא לישראל עמו יעקב חבל נחלתו. כי חביבין ישראל לפני המקום, ולפני כל המלכים, מלכי ארץ, ונוהגים בהם כבוד, ונותנים להם ממשלה ושולטנות בידם, והסכימו לתת להם נחלתם, ארצנו הקדושה, וכבר נתאחזו בה, והממשלה נתנו הממשלת לישראל בארץ הקדושה, מהם שרים ומהם סגנים, ובכל יום נוגה אור עליהם, הולך ואור 'עד נכון היום', על כן צריכים אנו שלא להרהיב עז בנפשנו ולגול את האור בכוחנו. עד שיגיע זמנו לצאת כפי גזירת הגוזר.

'אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אין עפרו ננער בתחיית המתים, שנאמר: 'הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך' - למי שנעשה שכן לעפר בחייו. שגם מפתח תחיית המתים לא מסר לשום ברייה כי אם על ידו יתעלה. והיא הוראה גדולה על ענוותנותו יתעלה. ומוכח כי אין עוד מלבדו ואין מקום לטעות. וזה שאמר: 'כל שיש בו גסות הרוח, אין עפרו ננער' - מידה כנגד מידתו לכל רוח גבוהה. ועוד בה שכיוון שהוא גס רוח, הרי הוא עם הארץ, כמו שאמרו זיכרונם לברכה על פסוק: 'לא בשמים היא' - לא תמצא בגסי הרוח, ולכך אין טל תורה מחייהו, כמאמרם זיכרונם לברכה, כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו. וזוהי כוונת הכתוב: 'דבקה לעפר נפשי חייני כדבריך', והרי הוא מבואר.

יש להקשות: מה ראו המרגלים להוציא דיבה על הארץ? – ותירצתי: שעשו כן לפי שראו קדושתה וגודל המעלה שלה. אמרו: כיוון שאנו רואים, שאחר מעשה העגל, חזרה הקליפה למקומה, וישראל נוטים אל חטא, כמו שעשו בעגל במתאוננים במן ובשליו. אמרו: אם אנחנו באים בארץ ישראל לא נוכל לישב בתוכה, יען איזה עוון שנעשה הארץ תקיא אותנו ... מוטב שנוציא דיבה ולא נעלה לארץ ישראל.

'ויאמר א-לוהים יקוו המים אל מקום אחד' - יש לפרש על שבח לימוד התורה בארץ ישראל יותר מחוצה לארץ, שעיקר השגת התורה הוא בארץ ישראל, ככתוב: 'כי מציון תצא תורה' ואמרו חז"ל: 'אוירא של ארץ ישראל מחכים ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל', וכיוצא בזה מאמרי חז"ל הרבה.
וזהו הרמז: 'ויאמר א-להים יקוו המים' - יקבצו כל לומדי התורה הנקראת מים 'מתחת השמים' בעולם הזה, 'אל מקום אחד' היא ארץ ישראל, שהיא מקומו של הקב"ה אחד ושמו אחד, ככתוב: 'כי בחר ה' בציון, אווה למושב לו'.

'מה יקר חסדך ובצל כנפיך יחסיון' - אמר דוד בשביל ישראל, ברוח הקודש: ריבונו של עולם, בך ה' חסיתי, ולא בשום דבר אחר, וזה מטעם היותי גומל חסד, אשר שכרו הוא לחסות בך. ואם כן בהיות בי מצווה רבה כזו, להיותי גומל חסד, הנה אל אבושה לעולם בגלותי שאתייאש מן הגאולה, כי מן המצווה הזאת, יש לי תוחלת לגאולה, שגדולה צדקה שמקרבת הגאולה.

'במה תרום קרן ישראל?' - היא הגאולה, 'הוא בכי תשא את ראש' - כלומר שתסתלק הגאווה אשר היא בראש. וזה שכתוב: 'ואני הייתי חרפה להם' בעת ש'יראוני' ואתן להם שלום, לא ישיבוני בפיהם, אלא 'יניעון ראשם'. כי כן דרך בעלי גאווה (הרב 'דגל ראובן'). וזה שכתוב: 'כל רואי ילעיגו לי'. במקום הראוי ש'יפטירו בשפה' להשיב שלום, הם 'יניעו ראש'.

'כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחייה, ובתורה אתה עמל' - אלו ארבע אמות. ומה שכתוב: 'מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה בלבד'. - לפי שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל יושבים על אדמתם. 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', ואפילו העני שבהם מתפרנס ממתנות עניים, מה שאין כן אחר החורבן, שלומדים תורה מעוני - 'פת במלח' וגומר אלו ארבע אמות.

'ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין' -
מתפרש לפי דבריהם: 'אין בן דוד בא, אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב'. וזהו דברי המלאך אליו: 'ואתה' - ועמך, אתה מתפלל בעדם. 'לך לקץ' - תשתדל שכולם יהיו זכאים, ואז אתה תלך בזכותך לקץ, ולא שהוא יבוא אליך כשהם חייבים. ואומר: 'ותעמוד לגורלך' - כלומר תעמוד לגורלך הטוב בזכותך, 'לקץ הימין' - תבחר בקץ שהוא לצד ימין, היצר הטוב הנמצא בצד ימין.

'ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם' - שיאמרו לי באיזה שם משמותיו יתברך גואל אותנו, אם בשם המיוחד שאין גלות אחריה או בשם אחר, היו מתייראים שמא יגלו עוד, לא עלינו, ולא תהיה עוד תקומה מצד העוון, חס ושלום. ולזה השיב לו הקדוש ברוך הוא: 'אהיה אשר אהיה', כשם שאני עמהם בגלות זה כך אהיה עמה בגלות אחרת, כלומר שגאולה זאת היא אות על גאולה אחרונה, שהרי בגלות זה הם תחת שני שרים הגדולים על שבעים שרים, כל שכן שאגאלם באחרונה שהם תחת יד שר של אדום לבד.

'אחות לנו קטנה ושדים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה'. - אמרה כנסת ישראל: אחות לנו קטנה, מעבר לנהרי כוש, והם עשרת השבטים, וקראה 'אחות', כי בהיות המדברת אשה, קראה לחברתה 'אחות' ... וקראה 'קטנה' - כי עתה אין לה שם בגוים. ואמר: 'ושדים אין לה' - כלומר אין לה התורות האלו, לא שבכתב ולא שבעל פה, כי גם אם יש להם רמז מהם, הם כדדי הקטנה, שהם קטנים - שגם באדמתם לא ידעו את תורת ה'. ולכן אמר: 'מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה' - לגאלה ולהביאה אל אדמתה. מה נעשה לה, ובאיזה זכות תיגאל. והשיבה היא עצמה אל השאלה הזאת, ואמרה: 'אם חומה היא' - רצונו לומר שעמדה באמונתה ולא המירה א-לוהים, והייתה בזה חזקה כחומה, אז 'נבנה עליה טירת כסף', נשים עליה עטרה, ונעשה ממנה שופטים ומנהיגים. ו'אם דלת היא' - כלומר שנתמוטטה כדלת הזה, אשר תיסוב על צירה, וסרה מא-לוהים, 'נצור עליה לוח ארז' - כלומר נבקש בעדה סליחה וכפרה ונכפר עליה, כמו המצורע בעץ ארז, עד שתשוב לטהרתה.

וסך ימי חיי האדם, אם יזכה על ידי מעשיו, שבעים שנה, וכמו שאמר החכם מכל האדם: 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה' - שהמשילו אותם חז"ל לשבע שנים,. וכמו שכתוב: 'שש שנים תזרע שדך ובשנה השביעית תשמטנה' - שפירושו שבמשך השש שנים שרומזים לשישים שנה: 'תזרע שדך' - דהיינו: יכול לעבוד, שיוכל להתפרנס הוא ומשפחתו, ויעבוד את ה' גם כן, ויעשה עיקרו מעבודת ה'. ו'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ'. אבל אחרי השש שנים, שרומזים לששים שנה, צריך לשבות, הכוונה שיקדיש את כולם לעבודת ה' יתברך, ולא לשום פנייה אחרת. ...
ובפרט כאן בארץ ישראל הקדושה, שכולם מקבלים הפנסיון, שיזכה להם השם יתברך על ידי שלוחיו, אנשי הממשלה, ירום הודם, וה' יתברך יחזירם בתשובה.

'וישבתם לבטח בארצכם' - ואין אתם יושבים בטח חוצה לה. 'והשימותי אני את הארץ' - שהאויבים לא ימצאו עליה נחת רוח. 'והבאתי אותם בארץ אויביהם' - אני בעצמי אביאם ואחזירם תחת כנפי. מיום שגלו ישראל מארצם, תמיד שמר אותם ה'. כל מקום שגלו, שכינה עמהם, לנחם אותם ולעודדם בכל צרה וצוקה. איך הצליח עמנו לעבור מדבר גדול ונורא ולהישאר חי וקיים?! ואיך יכולנו לחדש נעורינו לאחר גלות ארוכה, קרוב לאלפיים שנה?! - אנו מרגישים בכל נימי נפשנו, כי הפלא הגדול לא היה במקרה, ו'לולא ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו'.

משם מר אבי כבוד הרב אברהם נחמיאש זיכרונו לברכה: אמרו רבנינו זיכרונם לברכה: 'לא לן אדם בירושלים, תיבנה ותיכונן, ובידו עוון' ואמרו עוד: 'כל הדר בארץ ישראל, שרוי בלא עוון'.
וקשה - והרי כתוב: 'חטא חטאה ירושלים'. ועוד: למה נחרבה שתי פעמים? - ואפשר לפרש בדוחק שמה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה - דווקא אם הוא אדם טוב מעצמו, שהקדוש ברוך הוא עוזרו, שלא יתגבר עליו יצר הרע.

כי מלך ה' צבאות בהר ציון וירושלים, הייתה תהילה בארץ, יערה על נביאנו וחכמינו רוח ממרום, רוח חכמה ובינה. לבוא עד תכונת 'אמרת ה' צרופה' לגלות מצפוניה, לחפור מטמוניה, ולמשול במכמניה לא יערכם זהב וזכוכית. וכל בית ישראל כולו, עיניהם בנאמני ארץ סנהדרין הגדול, עמודי הקבלה משען לחן ומשען מים, להגיד להם פירוש תורה שבכתב, אשר זולתו החוקים והמשפטים והתורות כדברי הספר החתום, ואין פותר אותם. ובימים ההם ובעת ההיא אין קטטה בבתי מדרשינו, ואין מלחמה בישיבותינו, ואין צווחה ברחובותינו, רק אמת ומשפט שלום. כי חכמי ישראל הקדושים והנאמנים יעידו כולם כאחד לכל שואל, על טמא טמא ועל טהור טהור. ויהי כן מיום השמיע ה' את הוד קולו על הר סיני, בקולות וברקים וענן כבד ונשמע את קול ה' אומר: 'אנוכי', 'ולא יהיה לך'.

בפורים היו נוהגים להכין מבצק לכל ילד וילדה מיני כעכים וחלות שיש בהם צורות סולם, משום שבפורים היתה עלייה לישראל, ונמצא במדרש שהקדוש ברוך הוא עושה סולמות ברקיע משפיל לזה ומרים לזה. יש שעושים החלות בדוגמת ציפורים על שום הכתוב ישעיה ל"א: 'כציפורים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלים כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף'.

הנני ניגש לדבר ולעורר את לבב אחינו בני ישראל אל הרמת דגל אומתנו הישראלית, ודגל ארצנו ונחלת אבותינו ולדבר מעט קט משבחה. ...
כי לא רק לאהוב אותה מרחוק זאת חובתנו, רק צריכים אנו לחוג בחגה ולשוש איתה משוש, ולעלות בהמון רב להתיישבות חדשה, ולעשות העשיות חדשות ליישוב הארץ - זאת היא מטרתנו וזה יפה לנו. לכן מי שחננו ה' עושר ונכסים ודעת צלולה, יכין עצמו לזה לעלות שם, בעודו קטן, לבנות ולנטוע לישוב הארץ. וזהו עיקר פרי האדם ופרי הציונים, ה' עליון יברך אותם, אשר יגעו ועמלו זה שנים רבות. הכל הוא להתיישבות כזאת של נטיעות ועניינים המתקיימים דור אחר דור. ...
וכל מה שקנינו ונטענו על ידי הציונים והזולת, עוד לא יצאנו ידי חובתנו הראוי לנו, וכל אחד ואחד מחויב להשתדל, להתאגד, ולהתאחד בדבר זה, לבנות ולטעת להשכיל להיטיב, הן בגופו הן בממונו.

הגאולה היא בעולם ובן דוד מזומן לבוא, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, 'והוא סובל חולאים' - שחובש אחד ומתיר אחד, שמא פתאום יבוא העת לגלות את עצמו לפדות את ישראל. ומעתה זה אומרו:' כה אמר ה'' - שכביכול הוא אומר מה שאין הפה יכולה לדבר: 'שמרו משפט ועשו צדקה', שבזה 'כי קרובה ישועתי' - לרמוז שבעשותם משפט וצדקה, הרי זה כאילו פדה את הקדוש ברוך הוא ואת ישראל מבין האומות. ואמר קרובה 'צדקתי להגלות', על דרך 'אם אתם מבקשים את ימות בן דוד' - שהגאולה היא בעולם, אלא שהיא מכוסה ונעלמה מעיני כל חי, ובעשותם משפט וצדקה הם סיבה ועילה לגילוי הגאולה. ולזה דייק אומרו 'קרובה', על דרך 'כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו'. 'וצדקתי להגלות' - שהיא הגאולה היא בכל דור ודור, ואינו חסר אלא כי אם גלוי, וביד כל אדם לעשות משפט וצדקה.

אף אותם המינים והאפיקורוסים והכופרים בתורה, שאין להם חלק לעולם הבא, הנה זה דווקא לעולם הבא - בגן עדן שבארץ, אבל לעתיד לבוא בתחיה, שגיהנם כלה, שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שגיהנם כלה, ונשמות הרשעים נשרפות ונעשות אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, שנאמר: 'ועסותם רשעים כי יהיו אפר'. והקשה הרמ"ע, זיכרונו לברכה, בספר 'עשרה מאמרות': 'למה אמר לשון זה: 'ועסותם רשעים'? ... אלא להודיע רחמנותו יתברך, לבלתי ידח ממנו נדח'. על כן כשעוברים הצדיקים בגיהנם, בשביל שהוא עתיד להיות מחול לצדיקים, לעתיד לבוא. ושואלים מהו האפר הזה? - ואומרים להם, שהם הרשעים. ובוכים הצדיקים על אפר הרשעים, שנשמתם נעשית, ויורדים הדמעות על האפר, ונעשה האפר עיסה, ונגבלים ונבראים מחדש. כמו שכתב במקרא: 'עוברי בעמק הבכא, מעין ישיתוהו, גם ברכות יעטה מורה' - שיחזרו להיות נשמות, ואז 'ילכו מחיל אל חיל - הצדיקים מגיהנם לגן עדן וזוכים בהם הצדיקים.

'וגואלך אביר יעקב' - דורשי רשומות אמרו: אותיות 'אביר יעקב' הם - 'רבי עקיבא', וקשה - מה עניין ר' עקיבא לעניין הגאולה? כמו שכתוב: 'וגואליך אביר יעקב'.
וראיתי מי שפירש על מה שאמרו בגמרא: 'עד שבא רבי עקיבא ודרש את 'ה' אלוהיך תירא' - לרבות תלמידי חכמים' - נשמע לכבד תלמידי חכמים בא, מכוח דרשת רבי עקיבא. ועוד מובא במדרש: 'מפני מה חרבה ירושלים? - מפני שביזו בה תלמידי חכמים. ...
וידיעת ההפכים אחד הוא - שכיון שעיקר החורבן בשביל תלמידי חכמים, אם כן קיומה בשביל כבודם. ולכך אמר: 'וגואליך אביר יעקב' - שהוא רבי עקיבא. כלומר דרשת רבי עקיבא אם נתקיימה לכבוד תלמידי חכמים, אזי יש לך גאולה - ותתקיים הבית.

עלינו לשבח לאדון הכל ליוצר בראשית, על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות ועל הנחמות שעשה לנו בימים האלה ובזמן הזה, במלחמת השחרור של עם ישראל שיצא לחרות מתחת שעבוד מלכויות ממשלת זדון מן הארץ. ...
אבל מורי ורבותי, הנה לשלום מר לי מר, מה אדבר ומה אצטדק, מה אענה ומה אומר והלב חמרמר, זכור אזכור ותשוח עליי נפשי, למי אבכה וכף אל כף אכה, על מעוות שלא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להמנות. אוי שכך עלתה בימינו שהעיקר חסר והפסדנו הפסד מרובה. ההוצאה מרובה יותר על ההכנסה, ואבדות גדולות אבדות כבדות, אבדות יקרות, אבדות שאינן חוזרות, אבדות שאין לנו חליפתם ואין לנו תמורתם, לא אבדות כסף וזהב, אלא אבדות נפשות רבות, רוחות יקרות, ונשמות עדינות, חיות אצילות. חבל על דאבדין ולא משתכחין, סעו המה למנוחות, אם אמרתי אספרה כמה צרות צרורות שעברו על ראשינו, בין בארץ ובין בחוץ לארץ, תכלה היריעה והמה לא יכלו. על מה שראינו בעוונותינו הרבים חורבן בית שלישי.

'עשות ספרים הרבה אין קץ' - פירוש: 'האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם', וכשעושים הרבה ספרים וכותבים דברי תורה של אחרים בשם עצמם, מונעים הגאולה, ולפי זה פירושו: 'עשות ספרים' -זה גורם 'לאין קץ'.

'וחסדי מאתך לא ימוש' - אפשר שידבר על כללות ישראל ועל גאולה העתידה, שהיא בזכות התורה. ואפשר שזה רמז הכתוב: 'זאת אשיב אל ליבי' - היא התורה, ו'על כן אוחיל לו' - שיגאלני בזכותה, וזה שנאמר: 'וחסדי מאתך לא אמוש' - ואגאלך ובתנאי אשר 'לא ימוש ספר התורה'.

שולחן ערוך: 'כרכים המוקפים חומה, מימות יהושע בן נון - והרב בית יוסף כתב: 'ולמה תלוי הדבר בימי יהושע? - ... ויהיה זיכרון לארץ ישראל בנס זה'. וה'טורי זהב' הקשה עליו, 'שגם בנס חנוכה היה לו לתקן איזה דבר לזיכרון בשביל ארץ ישראל'. ולא ידעתי מה כוונתו, שהרי בנס זה דווקא, הוצרכו לעשות זיכרון לארץ ישראל, כיוון שהנס אירע בחוץ לארץ, וארץ ישראל היתה חרבה אז. אבל הנס של חנוכה, היה בזמן הבית שני, ובבית המקדש, ואין צורך לעשות בו זיכרון לארץ ישראל.

'לא תבושי ולא תיכלמי, מה תשתוחחי ומה תהמי' - מבוא וידוע שלעתיד לבוא, ידבר ה' על לב השכינה לנחמה, ולפי שבכל שבת יש התעוררות הגאולה, לכן אומרים: 'לא תבושי ולא תיכלמי', אף שעכשיו בגלות השכינה שוכבת בעפר, מכל מקום, הלא מה שתשתוחחי ומה שתהמי, הוא רק כדי ש'בך יחסו עניי עמי', לכך היא מלובשת באויר הלז, בסוד 'ומלכותו בכל משלה' בכדי שיהיה קיום לבניך, אבל לא מצד עצמך, ובו ביום 'ונבנתה עיר על תילה'.

'מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנדגלות' -
עוד טמון ברמז סוד וסדר הגאולה לפי מה שכתוב בזוהר הקדוש: שהגאולה העתידה לא יזרח אורה תכף מאפילה לאור גדול מן הקצה אל הקצה. שדומה, למי שיושב במחשכים שאם יסתכל באור השמש, יתעוור ויאבד מאור עיניו, אלא בתחילה נהרא דקיק, של אור השחר, ואחר כך כאור הלבנה שהוא קצת יותר מאור השחר, אחר כך כאור החמה יותר מהלבנה.
זה שדרש בכתוב: 'מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה' - ואחר כך ירים קרנינו ודגלינו וזה: 'איומה כנדגלות'. וזה רמוז בפסוק: 'שולחן נגד צוררי' שתהיה צומח ועולה אור גאולתנו ממעלה למעלה הנרמז בראשי תיבות שלח"ן: שחר, לבנה, חמה, נדגלות.

'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך', אל תקרא 'בניך' אלא 'בוניך' - רצונו לומר לא רק 'בניך', שהם תלמידי חכמים, העוסקים בבניין הרוחני של האומה, אלא גם 'בוניך' - הם אלו הבאים לבנות בחומר ובלבנים, צריכים להיות 'למודי ה'' - להכיר טובו וחסדו ולקבל עול מלכותו באהבה וברצון.

'הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה'' - עד שיפרו וירבו לרוב בקרב הארץ למעלה משישים ריבוא, אז תשרה השכינה בינינו, וזהו: אני ה' - שזהו סוד הספירה העשירית, כידוע ליודעי חן, שהוא סוד שכינה, ואז 'בעיתה אחישנה'. וכמאמר רבי פנחס בן יאיר: 'חסידות מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים' - דהיינו שמצוות פריה ורביה המכוונת למלכות, כפי שנמצא בציוני פרשת יתרו, וזהו החסידות, מלשון 'עולם חסד יבנה', שמתייחס לפרייה ורבייה כידוע, מביאה לידי רוח הקודש, שהוא סוד המלכות, דהיינו להשרות עליו שכינה, וכפירוש רש"י זיכרונו לברכה, שם בעבודה זרה פרק ראשון, וכיוון ששרתה השכינה, הקדושה מתגברת ומביאה לידי תחיית המתים על ידי משיחנו וגואלנו. אמן כן יהי רצון.

'אחד באחד יגשו, ורוח לא יבוא ביניהם' - רצונו לומר: עת בוא לציון גואל, ועץ אחד של יוסף ועץ אחד של יהודה יגשו, והיו לאחד, שנאמר: 'ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף .. ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליהודה', וכתוב: 'וקרב אותם אחד אל אחד בידיך'. ... 'אחד באחד יגשו' - בבית קודשנו ותפארתנו, במהרה ובזמן קרוב, שהרי רוח טומאה, והיינו היצר הרע לא יבוא ביניהם, כי ממנו החטא המבדיל, כבר נשחט לפני הצדיקים, וכתוב: 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ'.

הכיסופים לציון הם שהניעו את השאיפה והכמיהה לעלות לארץ האבות. בתקופות בהם הדבר היה בלתי אפשרי, היינו כחולמים ומבקשים לשמוע ולו רק פיסת מידע אודות ירושלים וארצנו הקדושה. לעיתים, כשלא היה מידע זמין, נהגנו לפנות אל החסידה שמבשרת את עונות השנה ושאלנו אותה 'שמלא שמלא, אגרצ'ין ירושלים דהנה? - האם ירושלים עומדת על כנה, השלום לה?

אם אדם יחזור בתשובה שלמה מיד נגאלים שנאמר: 'ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב', מפני שכל עכבת הגואל הוא בשביל ניצוצות הקדושה שהם בתוך הקליפות, ואם כן כשזה חזר בתשובה ידע לברר הבירורים מביא הגואל. ואל תתמה לומר, וכי מיום שנחרב בית המקדש לא נמצא אדם אחד שחזר בתשובה כתקנה כדי שיבוא הגואל, שהשכינה עדיין בגלות?! אבל הדברים אינם כפשטם, אלא כל בעל תשובה מברר בירורים כפי בחינת נשמתו, ומציל את ישראל מאיזה גזירות רעות כפי בחינת נשמתו וכפי כח תשובתו, וזהו גואל ישראל מאותה צרה שלא תבוא. אבל גאולה שלמה צריך נשמה כוללת כנשמת משה רבנו עליו השלום שיהיה כל ישראל.

על ידי לימוד תורה תבוא הגאולה, ולכן לאחר מתן תורה שבזכותה תבוא הגאולה בא להתגייר שאין לו חשש מהגלות, שהרי על ידי התורה יגאלו. ... גם כן יובן על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה שעל ידי לימוד תורה לשמה זוכה למלבוש רוחני בעולם הבא הנקרא 'חלוק של רבנן', לכן לאחר מתן תורה שעל ידי שילמד בה לשמה יזכה למלבוש רוחני בעולם הבא בא להתגייר.

'ובכל ארץ אחוזתם, גאולה תתנו לארץ' - הארץ שהקדוש ברוך הוא נותן לכם אחוזה, 'גאולה' - שיבוא הגואל, 'תתנו לארץ' - תתנו צדקה לאנשים שהם בתחתית המדרגה, מבחינת הפרנסה, ודומים לארץ, שהיא נמוכה ושפלה, והכל דורכים עליה. או יש לרמוז 'לארץ' - נוטריקון: 'לומדי אורייתא רשים צדקה', שתתנו צדקה לעניים תלמידי חכמים, שיתמידו בלימוד התורה, ולא יפסיקו מחמת חוסר הפרנסה.

מה שהמקובלים קוראים דומיה זה בדיוק השלב שבו הכל עדיין אפשרי, שבו אף מילה - אף תבנית מוגדרת - עדיין לא בוטאה. זהו העולם של מעלה. התורה של מטה היא לעומת זה תורת הדיבור, הערכים, ההבחנות וההיררכיות. ובכן בני ישראל מוזמנים בדיוק להיכנס לדומיה בעת שהם נכנסים לתוך הים. משה מזמין אותם באומרו: 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון'. הוא מזמין את עם ישראל להפוך לדג כמוהו. זה יעזור לנו להבין אחד הפסוקים הפרדוקסליים בתורה. זו לא הפעם הראשונה שמשווים בני אדם לדגים. לפני מותו, יעקב מברך את נכדיו ואומר: 'וידגו לרוב בקרב הארץ' - ברכה משונה. לא היה צריך לברך אותם, שירגישו כמו דגים במים?! הרי ישראל - עם-דג, נועד לחיות הרבה מחוץ למקומו הטבעי: ארץ הקודש. בעצם, בצורה פרדוקסלית, כמו דג על הקרקע, זוהי בדיוק הנתון הכמעט טבעי של עם ישראל. הים הוא מקום האחדות והארץ מקום הריבוי. בניגוד לכללי האבולוציה אנחנו לא משתנים על האדמה: ישראל נשאר דג.

'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה' - כי מבואר שהצדקה שעושים ישראל זה עם זה מראה על אחדותם, שאם לא כן על שום מה יתן חלקו לאשר לא עמל בו? - אלא משום שהוא חלק מחברו ועצם מעצמיו, שכולם נפש אחת. וגם אמרו רבנינו זיכרונם לברכה במסכת פסחים דף קי"ח: 'אמר הקב"ה נאה ליחיד להציל את היחיד' - ואם כן כשישראל באחדות אחד הם בערך יחיד, אז נאה ליחיד להצילם מהר, וזהו הטעם שמקרבת את הגאולה.

שמעתי שיש נוהגים ביום חג העצמאות, 5 אייר, אם יחול ביום שני או ביום חמישי, מוציאים ספר תורה וקוראים בו פרשה זו במקום פרשת השבוע. ואני אומר שהם טועים בזה, כי בזמן הזה אין לנו ביכורים, ויותר טוב להם לבחור בפסקה זו של פרשת קדושים: 'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל' אבל אנחנו לא יכולים לשנות מן הסדר שקבעו רבותינו הרב עוזיאל והרב הרצוג.

הלא אמרו חכמינו זיכרונם לברכה שטעם גזירת בין הבתרים שאמר: 'כי גר יהיה זרעך' הוא ממה שכתבו: 'שלושה מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולם באים על ידי ייסורים ואחת מהן היא ארץ ישראל'. ואם כן מאחר שיצאו ישראל ממצרים ברכוש גדול, מכאן מוכח שהשלימו הקץ, וכיוון שכן למה צריך הקדוש ברוך הוא את ישראל להילחם עם יושבי הארץ?
ואפשר לומר כי הוא יתברך עשה כן בטוב טעם ולתועלת ישראל כי אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: אינו דומה מי שבא אליו ממון או כלי יקר בתורת מתנה או ירושה וכדומה, שלא טרח ויזע עליו, שתמיד הוא מזכיר יגיעו וטרח בו, ואז משמרו שמירה גדולה - כן הייתה דעת המקום על ישראל, שילחמו עם יושבי הארץ בטורח גדול, ותהיה להם מזכרת להיטיב מעשיהם תמיד כדי שיתקיים בידם.

והנראה לתרץ, על פי מה ששמעתי מפי קדוש, שאמר בשם מקובל אחד, דבר נפלא נאה ומתקבל, והוא זה, דע כי צפון הנכתב בתורה 'אלוף צפון' הוא הקליפה הראשונה שבשבעים אומות, וכנגדו בקדושה הוא 'ארץ צוף' ... שהיה ראוי להיות הגאולה בשנת 'בזאת יבוא אהרן אל הקודש' - ת"ח לאלף השישי, אלא שהחטא גרם, ונהפך לרעה בעוונותינו הרבים, ובאותה שנה הרבה שמדות היו בארץ פולין וליטא כידוע המפורסם מגזירות רעות ודינים קשים, הנעשים בארץ פולין וליטא בשנה זאת, שנהרגו כמה רבבות מישראל על קידוש ה' ... וזה הסוד 'מצפון תיפתח הרעה' - כי 'צפון' גימטרייה: פולין וליטא, ולכן היה הגזירה דווקא במדינה זו ובשנת ת"ח, ודברי פי חכם חן. והנה יש בידי דברי כיבושין שאין אני רוצה לגלותן בפני כל אדם, כי אם לצנועים, מה שקיבלתי מן האיש הקדוש הנזכר, ודע כי 'צפון' הוא מניין רכ"ו, בסוד 'כרו לי שוחה בעלילות שקרים ובהריגות הצדיקים'.

ידוע כי נימוסי המלכויות חלוקים המה זה מזה, והיהדות עלולה לשוטט בארבע כנפות הארץ, ואיך יערב לנו לחקות בה חוקים חדשים, אשר לא שערום הראשונים, כי אז יהיו פנים חלוקים לתורה בכל מדינה כפי חוקיה ונימוסיה, ולכן מן השכל הוא שהיהדות לא תשווה לכל לעולם בשום תקופה.
ודווקא באחרית הימים, בהזדכות האנושיות כולה, כאשר יפתח היטב השכל האנושי, כמאמר הנביא הצופה מרחוק: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ומלאה הארץ דעה, בהגלות הצדק והשלום בעולם, שפרה ודוב ירעו יחד, והאומות 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' ... אז, דווקא יוכל ישראל לחיות חיי תקופתו.

'השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל' - נראה לבאר שהוא מדבר על לב העניים, היושבים לפניו ואומר להם, שאפילו שאתם רואים אותי בכל הכבוד הזה, איננו שווה לי שאנחנו בגלות תחת יד האומות, אבל אנחנו מקווים מה' יתברך, שלשנה הבאה בארץ ישראל 'איש תחת גפנו', ועוד לתקוע האמונה בלב המאמינים והשומעים, מאחר שעבר כל מה שעבר על אבותינו, ונגאלו מכור הברזל ממצרים, כל שכן, וקל וחומר, שנקל הוא בעיני המקום ברוך הוא, להוציאנו מהגלות הזה.

'הרחמן הוא יחיינו ויקרבנו לימות המשיח' - ולא אמר: ויקרב לנו ימות המשיח - לומר לך שהוא תלוי בנו ובמעשינו הטובים, כדי לקרב אותו ה' אלינו, ולכך אנו מבקשים מה' שיעזרנו על דבר כבוד שמו.

'נדחי ישראל יכנס' - לכאורה זה הפך למה שנאמר בגמרא, שבניין ירושלים אחר קיבוץ ישראל. גם קשה למה שאמרה הגמרא, שהבניין אחר הקיבוץ, שדרך העולם אינו כן, שצריך הבניין קודם, כדי שישבו בבתים ובחצרים, אבל אם יהיה הקבוץ קודם, יהיו דרים באהלים דירת צער עד שיבנו.
ולזה יש לתרץ בפשיטות: כי בוודאי ישראל הם הבונים, ועל כן צריך להיות הקבוץ קודם, וישבו באהלים כדי לבנות. ויש לומר שכך אמרה הגמרא: אימתי בונה ירושלים ה' - בזמן שעלה במחשבתו יתברך, לקבץ נדחי ישראל, אבל בזמן שעדיין לא הגיע הקץ, לקבץ ישראל תשאר בחורבנה, ועכשיו הגמרא לא אמרה אם יקבץ ישראל קודם או יבנה ירושלים קודם, ולכך פירש רש"י 'בונה ירושלים' קודם, כדי שיהיה להם בתים וחצרים לדור ואז 'נדחי ישראל יכנס'.

מפני חטאינו גלינו מאותו מקום קדוש, כי כך היה רצונו יתברך, אף על פי כן אהבת מולדת, או אם לומר זאת טוב יותר, המחשבה בלבד כי הייתה זאת מולדתנו גורמת לנו לשוב אליה, כי אהבו את עפרה יעקב. שבים אנו אליה, אך לא כפי שרצינו, כי רואים אנו את הארץ שוממה, את המקדש חרב. בדאגה רבה, רואים אנו בעינינו את קיום דברי ירמיה בקינותיו: 'על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו'. ...
כי בין כל הצרות האלה, נותרה לנו לנחמה מה שאמרו חכמינו, (והאומות מאמתות את הדבר מחמת ההערצה שיש להם למקום הזה) שהקדושה לא זזה משם, כפי שנאמר במסכת מגילה על הפסוק: 'והשימותי את מקדשכם - אף על פי שהן שוממין, בקדושתן הן עומדין'. עמדו חכמינו על כך שהיה ראוי להקדים את השם לפועל, ולומר 'ואת מקדשכם השימותי', אלא הקדים את השממה למקדש לאמור שגם אחרי השממה, קורא לו הקדוש ברוך הוא בשם של קדושה כמקודם. מבית המקדש נותר לנו הכותל המערבי, שממנו, אומרים חכמינו, לא סרה הקדושה, שם נוהגים אנו לערוך תפילותינו. ברם, אדונים נכבדים, אם חסר לנו המקדש, יכולים אנו היום לחפשו בתוככי כל אחד מאתנו, באמצעות הצדקה וגמילות החסדים, באשר כל אחד מצדו יתאמץ לשאת בחלק הראוי לו מהנטל. אלה הם המקדשים הטובים ביותר, והקרבנות שאנו יכולים להעלות על מזבח לבבינו, המכוונים הגיון לימוד תורתנו.

'צדק צדק תרדוף ... וירשת את הארץ'. - יש לפרש שהכתוב מצווה: 'צדק צדק תרדוף' - שנלך בצדק ובמישור, 'וירשת הארץ' - ואיך זה?! - והלא לא צדק הוא שניקח אותה מאומות העולם, זה הוא גזל. לכן אמר: 'אשר ה' א-להיך נותן לך' - הוא נתנה להם ועכשיו רוצה ליתנה לנו.

'והיה עקב תשמעון' - נקדים מה שאמר הרב האר"י, זכותו יגן עלינו אמן: גלות מצרים בראש, גלות מדי בחזה, גלות יוון בגוף, גלות אדום בעקב. וזהו שאמרו זיכרונם לברכה: 'בעקבות המשיח חוצפה תשגה'. עד כאן. ובזה יובן כוונת הפסוק, שהוא רומז על ימי משיח צדקנו, שיבוא במהרה בימינו. 'והיה' - לשון שמחה, וגם כן מילת 'והיה' - מורה שתהיה הגאולה בהכרח הגמור, להוציא ממי שאינו מצפה לישועה מאורך הגלות, חס ושלום. ועל זה אמר הכתוב: 'והיה' - פירוש, שצריך זה העניין להיות, אפילו אחר זמן רב. ומפרש והולך מהו זה שאמרתי: 'והיה'- שפירושו צריך להיות הוא שמחת המשיח. וזהו 'עקב', פירוש עקבות המשיח. עוד נרמז במילת 'עקב' - אותיות 'קבע', שהגאולה האחרונה הזאת אין אחריה גלות כמו בית ראשון ושני שנחרבו. ... ובא פסק במילת 'והיה' - הוא לרמוז שזאת השמחה של המשיח לא תבוא אלא אחר הפסק גדול, שבעוונותינו הרבים, היום אלף ושבע מאות שנה וכמה שנים, ועדיין אנו מחכים.

'כי ה' א-לוהיך מביאך אל ארץ טובה' - משה רבנו הראה לבני ישראל את מעלת ארץ ישראל אף שהיא מעולה מכל הארצות ומושלמת בכל הדברים. שיש ארצות שמגדלות הרבה דגן אבל אינן עשירות בכסף ובזהב, ויושביהם עמלים בזעת אפם להרוויח פרנסתם. ויש ארצות שהן עשירות הרבה בכסף וזהב וכנגד זה, אין להם דגן. וארץ ישראל כשם שיש בה הרבה דגן ופרות, כן עשירה היא במחצבי כסף וזהב, ברזל ונחושת. כמו שכתוב: 'ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת'.

'אלה מסעי בני ישראל אשר' - סופי תיבות גימטרייה: 'רנה'. על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה על 'מזמור לאסף א-לוהים באו גוים בנחלתך' - היה ראוי לומר קינה, אלא לפי ששפך חמתו על עצים ואבנים, ולא על ישראל'. ולכאן כיוון שנרמזו ארבע גלויות בפרק זה, שראשי תיבות: 'אלה מסעי בני ישראל' - כראשי תיבות 'אדום, מדי, בבל, יוון', שעתידים ישראל להתמרק מחטאם שם, ולא תהיה בהם כליה, חס ושלום. לכן נרמז בסופי תיבות גימטרייה: 'רנה', כעניין מזמור לאסף וכנזכר.

'את עניי ואת יגיע כפי ראה א-לוהים ויוכח אמש' - הנה שתי תיבות 'ויוכח אמש' זולתי ואו השימוש, גימטרייה: 'דוד בן ישי' עם הכולל. ובא הרמז על פי מה שאמר מורינו ורבינו, הרב רבי 'כף הכהן', זכותו יגן עלינו אמן, כי סופי תיבות: 'כפי ראה א-לוהים ויוכח אמש' - 'המשיח' - שיראה עניי ויבוא משיח, ולזה בא בסופי תיבות. עד כאן לשונו. ובא הרמז: כי המשיח הוא דוד בן ישי. גם כן תיבת 'אמש' עם האותיות והכולל גימטרייה 'משה'. ובא הרמז לאחר שראה את עניי במצרים, יגאלנו על ידי משה. או יתכן על הגאולה העתידה להיות במהרה בימינו אמן, וכמו מה שדרשו שגם הגואל האחרון הוא משה רבינו.

מן המודעות שמזה ב' שנים, בא אצלנו שלוחא דרבנן מחכמי ורבני 'בית אל' ... ואין מסרבין לגדול, ובפרט למקום מקודש כזה. ואמרתי לו בפירוש, שאני רוצה להשתדל בזה חינם אין כסף ... כי בארץ ישראל כל תפילה, כל תחינה, החלו עולין אל השמיים ממעל ... ובמה יתרצה עבד ה' להיות לו חלק בישיבת ארץ ישראל ותורת ארץ ישראל, אם לא בהחזיק ביד יושביה ... ובהגיע שליח מארץ ישראל שעיקר שליחותו הוא משום ארץ ישראל, שאם לא סיוע בני הגולה: 'נמוגים ארץ וכל יושביה' ... ה' יזכנו לעלות אל הר ציון ולהיות חלקינו עמהם אמן כן יהי רצון.

'בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה ועשה משפט וצדקה בארץ' - שעל ידי המשפט השכינה שורה בישראל כמו שכתוב: 'א-לוהים ניצב בעדת אל', ועל ידי הצדקה גם כן כמו שכתוב: 'ואני בצדק אחזה פניך'. מה ראה דוד לפרש כוחה של צדקה לבדה בזכותה? - אלא ללמדך שאפילו רשעים שאין בידם אלא זכות הצדקה לבדה - זוכים ומקבלים פני שכינה, שנאמר: 'ועלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר' - הכל רואים צדיקים ורשעים.

'חשב ה' להשחית חומת בת ציון נטה קו, ...טבעו בארץ שעריה, איבד ושיבר בריחיה' - מכוון היה להציל ישראל. ... לזה צריך מחשבה, ולא כדרך ההורסים במקרה כפי ההזדמנות, כי נטה קו, בדקדוק. או גם סותר על מנת לבנות נקראת מלאכת מחשבת, ומאחר שדעתו לבנותה חשב תחילה ונטה קו. הראיה - שטבעו שעריה אבד ושבר הבריחים לבד, שדעתו לייסדה כבתחילה.

'כי בושת עלומיך תשכחי, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד' - שזה הכתוב מבשר על הגאולה העתידה לבוא, בעזרת ה'. אם כן תאמר כנסת ישראל: אם כן יהיה כבית שני שהייתה כארוסה, לזה אמר: 'אל תראי כי לא תבושי' - מלראות פני, כי אז 'בושת עלומיך תשכחי' - דהיינו ההוא זמן שהיה לך דין ארוסה בבית שני, לא תזכרי עוד, שאז מפני שהייתה כאלמנה, משום כך לא חזרה חיבתו שלימה, אבל לעתיד לבוא, בעזרת ה', שתהיה כאשה עזובה ואשת נעורים, מה שלא הייתה בבית שני. ואף על פי שגירשתי אתכם, אחר כך אינם גרושים, אלא 'בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך' וזה מסיבה ש'אהבת עולם אהבתיך'.

'ונתן לך רחמים ורחמך' - ודרשו מכאן שכל המרחם מרחמים עליו, שנאמר: 'ונתן לך רחמים' - תחילה, ואחר כך 'ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך'. אך יש לדקדק במה שאמר עוד הכתוב 'והרבך כאשר נשבע' - שהרי בא ללמד שכל המרחם מרחמים עליו, והיינו: 'ורחמך', אך במה שאמר 'והרבך' יש להבין איך תלוי הריבוי בזה. ואפשר כי בא הרמז במאמרם, שכל הרגיל לעשות צדקה - זוכה לבנים בעלי חכמה ועושר. והגדה הנלמד שעל ידי מצוות הצדקה זוכה לבנים, וגם שיהיו בעלי חכמה ועושר וכבוד.
וזה אומרו: 'ונתן לך רחמים' - שאתה מרחם על זולתך במצוות הצדקה, 'ורחמך והרבך' - שירבה לך בנים בעלי חכמה ועושר. ואפשר כי בא הרמז 'והרבך' - מלשון רבנות ושררה, וגם לשון עושר וכבוד, מלשון 'רבו', וכך היא המידה שכל המרחם זוכה לבנים.

'וחנו בני ישראל' - רומז על גאולתנו, ועל פדות נפשנו, ועל משיח צדקנו, שיבוא במהרה בימנו, ויהיו חונים כל ישראל כאיש אחד איש על מחנהו - זו ארץ ישראל והיינו קיבוץ גלויות.

טעם מה ראו אנשי כנסת הגדולה לתקן המזמור: 'הודו לה' יאמרו גאולי ה'' לאומרו בחג הפסח, והלוא יש כמה מזמורים שכתוב בהם יציאת מצרים ועשר מכות וקריעת ים סוף, ומה ראו לתקן זה המזמור שאין בו זכר ליציאת מצרים? - נראה לפי עניות דעתי ,הטעם הוא יען שנאמר דין הארבעה שצריכים להודות: א) הבא מן הדרך. ב) היוצא מבית האסורים. ג) יורדי הים. ד) חולה שנתרפא. ובהיות שהארבעה דברים הללו עברו על ראשינו בצאתנו ממצרים. א) מה שכתוב 'תעו במדבר' - גם ישראל תעו במדבר, ככתוב: 'ויסב א-לוהים את העם דרך המדבר'. ... ב) ומה שכתוב: 'יושבי חושך וצלמות אסירי עוני וברזל' - גם ישראל בהיותם במצרים היו אסורים בכור הברזל, כמו שכתוב: 'ויוציאם מכור הברזל ממצרים' וכתוב 'מוציא אסירים בכושרות'. ... גם מה שכתוב: 'יורדי הים' - גם בישראל כתוב: 'ויבואו בני ישראל בתוך הים'. ... גם 'ישלח דברו וירפאם' - גם ישראל בהיותם במצרים היו חולי הנפש, עד שבאו להר סיני וקבלו את התורה ונתרפאו, כמו שכתוב: 'רפאות תהי לשרך', לכך תיקנו זה המזמור להודות ולהלל לקדוש ברוך הוא בזמן שיצאנו ממצרים על כל ארבע שצריך להודות.

למה הוצרך הנביא לכפול שלושה מאמרים של שמחה: 'ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו', ועוד אחר שיש כל כך שמחה במילות שונות לזה, הוצרך לומר: 'ונסו יגון ואנחה'. ...
והנה כנגד ארבע כתות אלו אמר הנביא: 'ופדויי ה' ישובון'. כנגד תלמידי חכמים אמר: 'ובאו ציון ברינה'. כנגד בעלי מקרא אמר: 'ושמחת עולם על ראשם' - דהיינו מקרא שקדם לכל. כנגד בעלי משנה אמר: 'ששון ושמחה ישיגו'. כנגד עמי הארץ אמר: 'ונסו יגון ואנחה' - אפילו שהם דואגים, לומר שלא עסקו בתורה, אותה אנחה ואותו יגון ינוס, ואדרבה ישמחו.
ומורי ורבי אדוני אבי, ישמרו ה' ויחייהו, פירש: 'ופדויי ה' ישובון' - שלא יהיו כפדיית מצריים, שהיוצאים ממצרים לא זכו ללכת לארץ ישראל, אלא הם עצמם: 'ישובון ובאו ציון ברינה'.

'וכי ימכור איש את ביתו לאמה, לא תצא כצאת העבדים' - 'וכי ימכור איש' - זה הקב"ה, 'את בתו' - אומה הקדושה, 'לאמה' - ...כי אומתנו בגלות זה קנתה שם אמה, ומעתה גם בבוא גאולתנו ופדיון נפשנו, כבר קנתה האומה שֵׁם עבדות.
לזה אמר הקדוש ברוך הוא הבטחה - כי גאולת האומה הלז, לא תהיה כדרך אשר הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים, אלא בניסים מופלגים, בפרסום בכל העולם - והוא אומרו 'לא תצא כצאת העבדים' הרמוזים בתורה 'מבית עבדים' - שאז לא הפליא ה' פלאיו, אלא באומה אחת, ועתה בכל העולם.

לא תשמח כנסת ישראל שמחה שלמה, ולא תתנחם נחמה שלמה, לא בהעמדת נשיא וראש ממשלה ושרים, ולא בקיבוץ בניה, אלא עד בוא גואלה, שנאמר: 'גילי מאד בת ציון, הריעי בת , מלכך יבוא לך', ואומר: 'רני ושמחי בת ציון, כי הנני בא, ושכנתי בתוכך, נאום ה'' - והביאו חכמינו זיכרונם לברכה משל על זה: למה הדבר דומה? - לאדונית שהלך בעלה המלך, וגם בניה וחתניה למדינת הים, ונתעכבו שם. לימים באו ואמרו לה: באו בניך. אמרה להם: מה אכפת לי?! - תשמחנה כלותיי. אמרו לה: באו חתניך. אמרה להם: מה אכפת לי?! - תשמחנה בנותיי. כיוון שבא המלך, אמרו לה: בא בעלך המלך. אמרה: וודאי זוהי חדווה, זוהי שמחה שלמה. כך לעתיד לבוא, באים ואומרים לירושלים: 'בניך מרחוק יבואו' - והיא אומרת מה אכפת לי?! אמרו לה: 'ובנותיך על צד תאמנה' - אומרת: מה אכפת לי?! כיוון שאומרים לה: 'קומי אורי כי בא אורך, הנה מלכך יבוא לך' - אותה שעה היא אומרת זוהי חדווה, זוהי שמחה שלמה, ומשבחת ואומרת: 'שוש אשיש בה', תגל נפשי בא-לוהי, כי הלבישני בגדי ישע'. כן יהי רצון בחיינו ובימינו.

נוסף על אהבת הרע, המחויבת ממצוות 'ואהבת לרעך כמוך', שהיא כלל גדול, חלה על כל אדם - חובת 'אהבת הכלל' הנובעת מ'זה ספר תולדות האדם', והוא כלל גדול יותר מקודמו, באשר מקיף הוא את כלל האנושות. ומכלל גדול זה, משתמעת חובה גדולה, שהגלות גרמה שתשכח, הלא היא - אהבת הממלכתיות, כלומר המדינה, המכשיר הגדול והחשוב לקיומו של העם, אחרי קיום התורה.

'בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. - שכיוון שאברהם אבינו, עליו השלום, בירר לבניו שעבוד מלכויות, הרי אנחנו היינו מעותדים כל ישראל בגלות אצל כל מלכי האדמה, אלא שבחסדו יתברך פטור אותנו משעבוד מלכויות בגלות מצרים על-ידי שהביא כל ישראל בגלות אצל כל מלכי האדמה, על-ידי שהביא לכל השבעים אומות לשם, ועבדנו לכולם. נמצא שביציאתנו ממצרים, אנו יוצאים לחירות מתחת השבעים אומות. אם כן חייבים אנחנו להראות בכל ליל פסח, שהוא זמן יציאת מצרים, שבאותה שעה יצאנו אנחנו פה לחירות, באותה יציאה עצמה.

'אמר רבי לוי אם משמרים ישראל את השבת כראוי, אפילו יום אחד, בן דוד בא. למה? - שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן הוא אומר: 'כי הוא א-לוהינו ואנחנו עם מרעיתו' וכו'. ועוד שם: 'אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם תזכו לשמור שבת, מעלה אני עליכם כאילו שמרתם כל המצוות שבתורה'. ...
ואם תאמר היאך יהיה זה שמיד נגאלים? - והרי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ואם כן, מה תועיל שמירת שבת לזה? - יש לומר שעל ידי זכות שמירת שבת, ילדו הנשים הרבה בכרס אחת. ואם כן, תלמד זה תלמוד תורה, ששקול כנגד כולם, ראוי שבזכותו יגאלו ישראל מהרה, אפילו אם יהיו עוסקים בה, וכל שכן הוא. ואם כן למדנו מכל זה, שמי ששומר את השבת, גורם שיבואו נשמות בעולם, וכן העוסק בתורה כמו כן. וכן אמרו במדרש, שישראל נגאלים בזכות המשניות, שנאמר: 'גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם'. וקשה. איך אפשר מה שאמר: 'עתה אקבצם' - שנראה שמיד נגאלים, אלא ודאי צריך לומר שעל ידי זכות התורה, יהיו הנשים יולדות הרבה בכרס אחת, שתלמוד תורה כנגד כולם.

'ותאמר: אם על המלך טוב, ואם מצאתי חן לפניו, וכשר הדבר לפני המלך, וטובה אני בעיניו.' -
'אם על המלך טוב' - אם על המלך הקדוש טוב. 'ואם מצאתי חן לפניו' - כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: 'ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה' - בעיני העליונים.
'וכשר הדבר לפני המלך' - ודאי מי שיליץ טוב על בניו, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, שאמר הקדוש ברוך הוא לאליהו הנביא זכור לטוב, שאינו רוצה כי אם מי שמדבר טוב על בניו, ולכן לא אמרה: 'אם כשר' - שוודאי כשר הדבר להציל ישראל, 'וטובה אני בעיניו'.

'הקל קול יעקב והידיים ידי עשו' - יש לומר דווקא שהיה לו לומר בקצרה: קול יעקב וידי עשו, ותו לא מידי. ואפשר לומר שמשכתוב בכפל הלשון: 'והידיים ידי עשו' - דרשו חז"ל: 'בזמן שהקול - קול יעקב, אין הידיים - ידי עשו', עין שם. ושיעור הפסוק כך הוא: בזמן ש'קול יעקב' - אז 'והידיים'; זאת אומרת, שגם הידיים יהיו ליעקב, ויעקב הוא השליט בעולם, ומילת 'והידיים' חוזרת ליעקב. ...
ואולם עדיין אנחנו צריכים למודעי, איזה קול שהוא מסוגל לדבר הזה? לזה אמר בכפל: 'הקול קול יעקב'. ומזה למדנו, שהעיקר בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, כמו שמובא במדרש רבה, עיין שם. ולזה תמצא 'הקֹל קול' - אחד מלא, בו', ואחד חסר, לומר שאין העיקר בקול החמור, דהיינו בקול אותם החכמים המצויינים בהלכה, אלא בקול הקל, דהיינו בהבל תינוקות של בית רבן, ובנזכר.
ומן האמור אתה מוצא טוב טעם למה שכתוב: 'אל תגעו במשיחי ולנביאי אל תרעו' - ודרשו במסכת שבת דף קי"ט עמוד ב': 'הללו תינוקות של בית רבן'. ורצו לומר: אל תגעו בהם לבטלם מלימודם, שהרי: 'לא חרבה ירושלים, ונמסרה ביד עשו, אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן, שנאמר: 'שפוך על עולל בחוץ'. מה טעם 'שפוך'? - משום שעולל בחוץ' - ולא בבית מדרשו', עיין שם.
וכמו כן אין המלכות חוזרת ליעקב, ויבוא משיח צדקנו, אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, ובנזכר לעיל, ולכן הם נקראים משיחים, מפני שהם גורמים למלך המשיח לבוא.

על ידי עסק התורה ישראל נגאלים וזהו: 'ושבתי בבית ה' לאורך ימים' אזי 'ושבתי בשלום אל בית אבי' - זה בית המקדש, שתשוב העטרה ליושנה בבוא הימים.

'לה' הארץ ומלואה' - עם היות ארץ ישראל מקודשת יותר מכל הארצות, כי ישראל הם יותר מעולים וקדושים ממנה לאין קץ, כי הנה היא חומר דומם. וישראל הם בחינת אדם בנשמה, חצובה מכיסא הכבוד. ... כך בהיות ישראל תוך ארץ ישראל, הם כנשמה תוך הגוף והם נשמתה ורוחניותה של ארץ ישראל. וכמו שהנשמה שואבת חיים אל הגוף, כך ישראל ממשיכים השפע במעשיהם אל הארץ כנודע. ולכן ישראל נקראו: 'מלואה' של ארץ ישראל.

'השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם' - אפשר לפרש על פי מה שחקרו המפרשים זיכרונם לברכה איך התשובה מועלת?! - והרי כתוב לנו: 'מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול', ותירצו שאנחנו בנים והקדוש ברוך הוא לנו בחינת אב, וכתוב לנו: 'אב שמחל על כבודו - כבודו מחול'. וידוע שאין אנחנו קרויים בנים, אלא בארץ ישראל, וזהו שאמר: 'השיבנו ה' אליך ונשובה' - על ידי שתחדש ימינו כקדם, כלומר שנהיה בארץ ישראל.

'פתחו שערים ויבוא גוי צדיק, שומר אמונים' - כאשר תראה שבברכת 'המחזיר שכינתו לציון' ובברכת 'הפורס סוכת שלום עלינו ועל ירושלים', אינם עונים אמן, ואם עונים אינם מאמינים בה בלב שלם ובנפש חפצה, שזה מראה שאינם חפצים בגאולה והן בעוון ניצחה מידת הדין ונתבטלה הגאולה.
וזהו אומרו 'פתחו שערים ויבוא גוי צדיק', - לארצו ולנחלתו כי קרבה גאולתו והוא בשביל שהוא 'שומר אמונים' - שעונה כל אמן בכל כוחו וכוונתו. ואמר אמונים לשון רבים - לרמוז לשני אמנים הנזכרים.

גלוי וידוע לכל, כי רעיון ישוב ארץ ישראל הוא עניין גדול ונכבד מאד, עד כי המפורסמות אינן צריכות לחיזוק וראיה. גם הנה הרעיון הזה, ההוא לא חדש, מקרוב בא במחנה העברים, כי עוד לפני עידן ועידנים החל לפעום בליבות, בלב אדירי התורה וגדולי האומה, והיה נס להתנוסס, לחונן עפרה, להושיב אדמתה, לקומם הריסותיה, ולטעת נטיעיה, אף בעת אשר אחינו בני ישראל נחו שקטו על האדמה בארצות פזוריהם, וחלמו חלומות בהקיץ כי יהיה עת לחננה עם נדכה ונענה, ותשוב עת הזהב למין האנושי, והיתה הרווחה גם לנו, ונהיה גם אנחנו ככל האדם אשר על האדמה.
עם כל זה גדולי התורה ושרי האומה, אשר עיניהם למרחוק יביטו, חשו עתידות למו, וישאו עיניהם אל ארץ אבותינו, צבי היא לכל העמים. אך מסיבות שונות לא יכלו להוציא אז מחשבתם הטובה אל הפועל. אך הסופות בנגב נפחו רוח חיים בעצמות היבשות, וזיק ישוב ארץ ישראל החל להתלהב להתרחב ויהי לשלהבת י-ה, כי רוח ממרום נשבה על יחידי סגולה, ויאזרו כח ואון לאחד ולאחות את הלבבות, ועבוד שכם אחד בעניין הקדוש הזה, ובקול גדול קראו: אחים! חזקו והתחזקו בעד עמנו וישוב ארצנו להיות כל אחד לאחיעזר ולאחיסמך.

'לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' - וזה כוונת המגיד, שטרם יבוא האם לזמן אורחים ולפרנס עניים בלילה הקדוש הזה, פתח דבר יאיר הצעה זאת: 'הא לחמא עניא' - כדי שלא יעלה על לב איש לומר, שהנותן צדקה לעני ובפרט אם זן אותו הניח מעותיו על קרן הצבי. ... והתשלום גמול שאנו מצפים בזכות הצדקה, שאנו עושים בלילה הזאת, לזמן עניים שיבואו לאכול, הוא 'השתה הכא לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' - שהצדקה תגרום שבעתיה, יבוא משיח צדקנו ויגאלנו גאולת עולמים.

'יום נקם בלבי, ושנת גאולי באה. ואביט ואין עוזר' - רצה לומר: כבר עבר זמן היום אחד, דהיינו אלף שנים, שיומו אלף שנים 'ושנת גאולי באה'. אם כן, למה לא בא המלך המשיח? לזה תירץ: 'ואביט ואין עוזר' - רצה לומר: שכבר נשבע שיבוא על ידי תשובה, אם כן ואביט ועוזר אין, וגם אין סומך. אם כן, וכאן הבן שואל, כיוון שאין עוזר וסומך בוודאי, חס ושלום, שנתייאשו ישראל מן הגאולה. לזה תירץ ואמר: אל תיראו 'וחמתי היא סמכתני' - רצה לומר על דרך הרב זיכרונו לברכה כיוון שסמך-מם עולה לגדולה ביותר, ואומר שהוא לבדו בעולם, אז הקדוש ברוך הוא כועס בו ומפילו מלפניו, ואז הגאולה באה.

בן כפר אלמן, שנשא אשה במדינה, וטרם יוציאו שנה, עמדו לדין. הוא אומר: שהיה תנאי ביניהם קודם הנישואין לעלות לארץ ישראל, וכבר עשו כל ההכנות לזה. ולזה לא שכרו מדור קבוע רק ישבו באופן זמני אצל חמותו, יען עומדים על פרק הנסיעה. ובכן תובע את אשתו לעלות עמו לארץ ישראל או תבוא אחריו לעירו לכפר שלו כי שם עבודתו, ואם לאו תהיה בסוג מורדת.
האישה אומרת: כי אמת שהיו הדברים ביניהם לעלות לארץ ישראל, אך לא נכתב תנאי זה בכתובה. ורק ישבו אצל חמותו באופן זמניי עד ימצאו מדור, ועכשיו אין הזמן מוכשר לעלייה. ואם במקומה בעיר מולדתה ולפני קרוביה ישבה עמו בדוחק ובצער, על אחת כמה וכמה אם תלך אחריו לארץ ישראל שאין לה שם לא עוזר ולא תומך, ומי ערב לה במזונותיה ופרנסתה שם. ...
ואני אמרתי בחופזי שטענות האישה צודקות מאד. אם לעניין העלייה לארץ ישראל, כבר מבואר בפתחי תשובה סימן ע"ה סעיף ק"ט בשם הפוסקים: שצריך שיהיה לו מקום מוכן להיות מצוי לו שם פרנסתו בריווח, עיין שם. וכן דנים פה מעשים בכל יום. ומה שאמר הבעל שהיה תנאי ביניהם - יפה השיבה האישה, שלא נכתב התנאי בכתובה.

'לה' הישועה על עמך ברכתך סלה' - הכוונה, כדי לזכות לגאולה, שהיא תשועת ה' לעם ישראל, על ידי 'ברכתך סלה' - הם התורה והשלום, האשה והבנים, שכולם ברכה טובה לאדם. ועל ידי הבנים, יכלו כל הנשמות שבגוף ותבוא הגאולה. וכדברי הגמרא: 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף'. ...
התשובה, שנקראת 'ישועה', 'על עמך' - אלו ישראל שנקראים 'בנים'. ובזה התשובה מועלת, שהיא מדין בנים, ואב שמחל על כבודו, כבודו מחול. והראיה שאנו בנים הוא, על ידי 'ברכתך סלה', ממה שאנו כשמברכים אומרים: 'ברוך אתה ה'', ואין דרך העבד לומר לאדונו 'אתה', לא כן הבן אומר לאביו: 'אתה'.

'באורך נראה אור' - בגשמים ומטר שנקראים 'אור', וכן במשיח, 'נראה אור', וכדברי חכמינו זיכרונם לברכה: 'גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גלויות'. וכרדת הגשם, הנקרא 'אור', כאילו אנו רואים יום המשיח. גם כן 'באורך' - בשכינה, שוודאי למען השכינה שהיא עמנו בגלות תעשה למענה ותביא המשיח.

'מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה, אומר לציון מלך א-לוהיך'. וקשה אריכות הלשון, היה לו לומר: 'רגלי מבשר אומר לציון מלך א-לוהיך'? - אלא יובן על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שהבא לבשר את חברו טובות, אל יבשר אותו בפתע פתאום, אלא יתחיל לדבר עימו דברים אחרים, וירחיב העניינים, ואחר כך יבשר אותו. וזה מה שאמר הכתוב: 'מה נאוו על ההרים רגלי מבשר' - נאה לו לאליהו, שיבשר על בוא משיח בן דוד ועל הגאולה, שזה יתחיל שלב אחר שלב, מעט מעט. 'משמיע שלום' - אל תפחדו ואל תיראו, שאני מבשר אתכם.

בימים אלו, שאנו עומדים ומייחלים לבניין בית המקדש, בניין הלב הכללי של ישראל, צריכים אנו לדעת, שהיסוד והשורש לבניין הבית הוא הלב, האהבה העמוקה לה' יתברך, לתורה, לשכינה ולכל איש ישראל. נתעורר נא באחדות, בבקשת אהבת ה' וקרבתו, נעורר לבבנו לאהוב את הכל, לאהוב את הקרובים והשכנים, לאהוב אהבת אחים את כל אשר בשם ישראל יכונה, כשהכוונה הפנימית בכך היא לעורר את האחדות מלמעלה, לעורר אהבת דודים, אשר עזה כמוות אהבת הקדוש ברוך הוא ושכינתו, ומחכים הם לנו, השושבינים, שעל ידי התעוררותנו באהבה ובאחדות, יבואו הם אל חופתם, 'אל בית אימי וחדר הורתי', בית עולמים, בית המקדש במהרה ממש.

אדם שנולד, בתחילה נבנה גופו, ולאחר מכן מאירה בו הנפש, ואחריה הוא עולה ומקבל בחינת רוח, ולאחר מכן בחינת נשמה וכן הלאה, כך הוא גם תהליך ההתפתחות של עם ישראל, שהוא כגוף ומהות אחת - בתחילה נבנה הגוף הלאומי, שהוא נעשה בקיבוץ גלויות ובהתארגנות לחיות חיי עם בארץ ישראל. לאחר מכן, מתחיל תהליך שעניינו 'לידה' והופעה של המדרגות הגדולות יותר - המדרגות הרוחניות. זה מתבטא בתהליכי התשובה שבעם, בשיבה ללימודי פנימיות התורה, בצימאון המתגבר לבניין בית המקדש, בכיסופים להשבת הנבואה ועוד.

שאל השואל: מי שהוא נמצא בחוץ לארץ, וחושש לעלות לארץ ישראל, שמא ילמד ממעשי העבריינים, או שמא יטעו אותו אחריהם, האם מצווה לעלות, או לא.
תשובה: דע שמצווה גדולה לעלות לארץ ישראל בכל הגוון, וכמו דעת סתם תנא בסוף כתובות וזה לשונו: 'הכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין' - ונקט בה לשון עילוי, לומר שיעלה למקום הקדושה ולא ידור בחוץ לארץ. וכמאמר חכמינו זיכרונם לברכה: לעולם ידור אדם בארץ ישראל, ואפילו בעיר שרובה גויים, ולא ידור בחוץ לארץ, אפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה. הכוונה שניכר שהוא יהודי, ובחוץ לארץ אינו ניכר.
וארץ ישראל היא המבחן לאדם אם הוא יהודי או לא. ועל זה אמר הנביא: 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, עובד ה' לאשר לו עבדו'. ולפיכך לכל הדעות מצוה היא, ועל זה נאמר: 'מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קודשו'. ואשרינו שזכינו לכך, שלא זכינו לתורה בשלימות אלא בארץ ישראל. ומי שיש לו טינה בליבו, לא יזכה לעלות לארץ ישראל. וסימניך לזה - המרגלים שלא זכו להיכנס לארץ. ומי שיש לו יראה פנימית, יזכה לעלות ולהתיישב בה.

'ויאמר ה' אל אברם לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך'. - למה לא גילה לו הארץ מיד ואמר לו אשר אראך? כדי לחבב ארץ ישראל בעיניו, שעל-ידי שיסתום הדברים יהיה ליבו משתוקק ומתאווה לידע מה היא הארץ, ועל ידי זה תהיה חביבה המצווה בעיניו.

'ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל'. - לא היה צריך לומר כי אם: 'ויאמן העם כי פקד ה' את בני ישראל', שמה שייכות יש לומר 'וישמעו' כי פקד ה' אחר שכבר האמינו, ונראה שכוונת הכתוב להשמיענו סיבת האמנה שהאמינו בדבר, שהיינו על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, זה שאמר רבינו שלמה יצחקי זכרונו לברכה: 'ושמעו לקולך ובאת אתה' - שאמרו שמכיוון שתאמר להם בלשון זה של פקידה ככתוב: 'ואמרת אליהם ה' א-להי אבותיכם, נראה אלי ... לאמור: פקוד פקדתי אתכם ... ושמעו לקולך' - שסימן זה מסור בידם מיעקב ויוסף, שבלשון זה הם נגאלים. ... וזה כוונת הכתוב בעצם: 'ויאמן העם' - אלו המילים: כי 'וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל' - כלומר, ששמעו בשורת גאולתם בלשון פקידה, משום שכך המסורת בידם.

אשר מלבד מעשה הצדקה, אשר עשתה כל ימיה היא ומר בעלה, זיכרונו לברכה, בנו בית הכנסת בעיר ואם בישראל כלכתה, יגן עליה א-להים, לעילוי נשמת אביהם הזקן, היקר והנכבד סניור דוד יוסף עזרא, זיכרונו לברכה, ונקרא שמו בישראל 'מגן דוד', ואחר פטירת מר בעלה השר, הזכור לטוב, השתדלה ובנתה בית החולים גדול נאה ויאה, ברופא ורפואות, בעיר ואם בישראל כלכתה, יגן עליה א-להים, וכמה מיטות לעניים ואביונים, והיתה הולכת היא בעצמה להביא להם מנות ומגדנות, ולדבר עמהם, ולנחם על ליבם, עוד זאת אחר כל הצדקות והחסדים, וכמה מצוות ומעשים טובים, פזרונות שנתנה לאביונים ולתלמידי חכמים, לא יסופר ולא ישוער, ויסדה זה ארבעים שנה ישיבה בארץ, בעיר הקודש ירושלים, תבנה ותכונן, זה שמה 'מזל צומח', ישכון כבודה בהר ציון, והפרישה מממונה קרן קים לדורות עולם, לעשרה תלמידי חכמים, שילמדו בה בכל יום ויום.

נודע בשערים ורגיל בפי החכמים, כמה גדולה מגיע לזוכה לישיבת ארץ ישראל. איש או אשה מהנה אותם, אם זכה לשבת בתוכה זמן הרבה, במיטב הארץ, ולבסוף זכה לקבר בארץ. ושלוש מעלות זו למעלה מזו מצאנו בה ... והיינו משום שאוויר ארץ ישראל הוא קדוש, ומזכה את האדם המצוי שם. טעם שני - על תכלית שנות המשיח ותחיית המתים, שמתיה חיים בתחילה. שלוש - שהמת בחוץ לארץ יש לו שתי מיתות, פירוש דין חיבוט הקבר, מה שאין כן הקבור בארץ ישראל שאין לו חיבוט הקבר.

'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל' - שעל ידי שהוא לומד התורה מביא הגאולה לעולם היינו דווקא כשהוא 'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל' - שדן אותם בפשרה, ואז כל ישראל באחדות כאיש אחד - 'כאחד שבטי ישראל'. אבל אם 'יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח' - שדן אותם על פי הדין, ולזה צריך חוזק נגד האיש המתעוות בדין, וזהו: 'יהי דן נחש עלי דרך', ואז יהיה חיכוכים בין איש ואחיו, וגם על הדיינים ותרבה שנאת חינם שהיא החריבה עירנו ובית מקדשנו, ואיך אפשר במצב בזה לקוות לתשועה?! ואין לנו אלא להישען על אבינו שבשמים, שהוא יחון אותנו חנינה גמורה ויגאל אותנו גאולה שלמה.

'אמר רבי לוי: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו, ואינו נכנס שם להתפלל נקרא 'שכן רע', שנאמר: 'כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה', ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר: 'הנני נותשם מעל אדמתם, ואת בית יהודה אתוש מתוכם'. והרואה יראה כי יש להקשות, שוודאי רבי לוי מדבר במי שאין לו אלא בית הכנסת אחד בעירו, שאם לא כן, הולך לבית הכנסת אחר. ומדוע כל החרדה הזאת, אם אומר ביחיד בביתו? ואם מדובר שאינו מתפלל כלל היה לו לומר 'כל שאין מתפלל'. ועוד הקשה הרי"ף, זיכרונו לברכה, שזה הפסוק אינו מדבר על בית הכנסת, אלא על אדום ועמון ומואב, שהיו שכני ירושלים, שנגעו בנחלת ה' ומקדשו החריבו. ועוד איך בשביל שאינו מתפלל בבית הכנסת גורם גלות, שאיך תלוי זה בזה? 'ולא קרב זה אל זה'. אלא נראה שיובן עם מה שאמרנו, שכל מי שאינו מתפלל עם הציבור, הינו גורם בנזיקין, שלא יש גאולה לשכינה וישראל, חס ושלום, על כן אמר: 'כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל' - אף על פי שמתפלל ביחיד בביתו, כיוון שאינו מתפלל בצבור, הינו גורם שלא יהיה גאולת השכינה וישראל, על כן נקרא 'שכן רע' והינו כעמון ומואב, שהיו שכנים לירושלים, ולא באו לעזרת ה'. ועל כן אמר: 'ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו'. ודייק ותבין.

בית שני לא נחרב אלא בעוון שנאת חינם, ועכשיו אין ישראל נגאלים אלא כשיהיו באחדות אחת, נמצא שהמחלוקת היא מארכת הגלות, ומרחקת קץ המשיח וקץ הגאולה, ועל כן חייבים אנו לבטל המחלוקת, ולהיות שלום ביננו, כי קול התור נשמע בארצנו, ועל כן צרכים אנו לחוס על כבוד קונינו, אשר הוא גולה עמנו, וידוע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק 'חבור עצבים אפרים הנח לו' - שאפילו אם יש בין ישראל עבודה זרה שנקראת עצבים, ויש ביניהם שלום, אפילו אז הנח לו.

במה יפה כח בני ארץ ישראל, לשלוח שליחים לכל בני הגולה, ולהפקיע מעניי עירם? ...
ראו כי זה למעלה משלוש מאות שנה כבר, היו נוהגים בנדבות ארץ ישראל, והיו השלוחים יוצאים, ובמנהגי מהרי"ל כתב שהיו נוהגים בזמנו ליתן מחצית השקל של פורים להעולים לארץ ישראל. ועוד למדנו שהמתנדבים בעם היו מניחים ענייהם ועניי עירם משום עניי ירושלים כדי לזכות בהעמדת וקיום ישראל שם בהר הקודש, ושלנו עדיף כי בזה תהיה מנת חלקם בישיבת ארץ ישראל ובתפילות ותורת ארץ ישראל. וכתב הרמב"ם, שמה שאנו חושבים ראשי חודשים והמועדות בחוצה לארץ, אנו סומכים על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם. ... ואם כן חיוב מוטל על כל בני חוץ לארץ להשתדל שיהיו ישראל בארץ ישראל, שאם לאו, חס ושלום, יהיו בני הגולה בלי ראש חודש ובלי מועדים.

'חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו' - בעוון שנאת חינם חרב בית מקדשנו וגלינו מארצנו, ואם כן אין האפשרות לצאת מהגלות וליבנה בית המקדש עד שנסיר השנאת חינם מבנינו ולאהוב כל אחד מישראל זה את זה כנפשו כמו שאמר הכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך', ואם לא נסיר השנאת חינם אין האפשרות להיגאל. וזה דומה ממש למי שאכל איזה דבר, שגרם לו חולי גדול עד שערי מוות, ועדיין הוא חולה מהאכילה ההיא, והן עוד היום הוא עומד במרדו ואוכל גם כן מאותו הדבר, אשר בסיבתו גרם לו החולי הזה, אם יש תרופה למכת החולה הוא בלא זה שיאבד בחוליו, באין חמלה וחנינה, על זה ידוו כל הדווים, כמה מאות שנים אנחנו בגלותנו, עד שצמח ייאוש בליבנו באורך הגלות המר הזה, ואין איש שם על לב להמציא תרופה, אשר היא בלא כסף ובלא מחיר, ובלא טורח ובלא יגיעה, נוכל למצוא גאולתנו ופדות נפשנו, על ידי שכל אחד יאהב את חברו כבבת עינו, ואז תיכף ומיד יבוא משיח.

ארץ ישראל - גימטרייה ת"ת ל"ב, לרמוז שכל אחד ייתן בליבו לעלות לארץ ישראל.

העברים, שבלבם פועמים מעשי האבות, דברי הנביאים, ורוחם של המזמורים, רוצים יותר מאשר רישיון חוקי לבית בפלשתינה. הם אמנם רוצים רישיון חוקי לבית בפלשתינה, אבל לא רישיון שיינתן בידי הסולטן, אשר מי יודע אם תהיה לו מחר היכולת לאכוף את אשר הוא מבטיח היום; אף לא בידי המעצמות הגדולות, אשר להן אינטרסים מסחריים, פוליטיים או דתיים, ואשר אינן נותנות רישיון לדבר מלבד לקנאות, לסכסוכים ולעתיד מדמם. הרישיון מוכרח להינתן בידי א-לוהים עצמו. והשאלה אשר צריכה לעמוד בפני התנועה הציונית היא כיצד לפעול באופן שבו יחפוץ א-לוהים במעשינו ...
אנחנו משתוקקים לציון כמרכז דתי, כמוקד של השפעה רוחנית, לא לטובת העברים בלבד, כי אם עבור רווחתם של כל בני האדם: 'ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך' - כמו הלב בין האיברים כך ציון עבור העולם כולו. עליה להזרים חיים, חיים רוחניים, עבור כל הארצות. האם לא זוהי הבשורה של האבות, של הנביאים, של המזמורים והפיוטים?! האם לא תהא זו ציונות גדולה, נהדרה, ואצילית לאין ערוך, מאשר חכירה של אדמות בפלשתינה לטובת התיישבותם של כמה מאחינו העברים?!

'היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך' - כתב רש"י וזה לשונו: הקב"ה אומר לכנסת ישראל: את הצפונה בגולה, רועה בגנים של אחרים, ויושבת בבתי כנסיות ובתי מדרשות, 'חברים מקשיבים לקולך' - מלאכי השרת, חבריך בני האלו-הים דוגמתך, ובאים לשמוע קולך בבתי כנסיות ובתי מדרשות עד כאן'. והוסיפה המסורה משלה: שאימתי מלאכי השרת באים להקשיב קול ישראל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות? - כשהם לומדים באהבה ובאחווה כאיש אחד חברים.

שער הצאן עמך וצאן מרעיתך, הר הבית והחל מעון קודשך, אשר זה כמה מאות שנים שעירים ירקדו שמה באו גויים בנחלתך, קומה פתחהו ויבוא גוי צדיק עדת סגולתך. עד מתי ה' תשכון באהלך, אישה זונה וחללה, שפחה כי תירש גבירתה מה שאין כפה יכולה, בעל הבית בחוץ מציץ מן החרכים דורש אין לה. ואם עונינו ענו בנו, למענך עשה ולא למענינו, קומה ה' בעזך ופקדת נווך, ציון היא בית חיינו, ראה ה' והביטה כי לא נשאר בלתי אם גוויתנו. שלח נא ביד תשלח המלאך הגואל, משיח לישראל, ארגוונא ילבש ורביד הזהב על צווארו, בזרועו יקבץ טלאים כרועה עדרו, והבית בהיבנותו נכון יהיה כאשר היתה באמנה, כוהנים בעבודתם ולווים בדוכנם היושבים ראשונה. שמה זבחת זבחי צדק סדר המערכה, בזמירות נריע לו והיתה לה' המלוכה, כעת יאמר שישי ושמחי בת ציון גילה אחר גילה, שבחי ירושלים את ה' כי בנה ה' ה' ציון ושערייך תהילה.

אני מכווין לרומם קרן של ישראל סבא, המדבר עלי בצדקה ... אני העושה צדקה בעד ציון, היונק מחביון, זיו נהורין, צלותין ובעותין, בעד ציון צועקים, אני הצועק עליה: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.

'למען יחלצון ידידיך, הושיעה ימינך וענני. א-להים דבר בקדשו' - וזו היא תקוותנו 'בשוב ה' את שיבת ציון', מפני שלושה אברים, כלומר, תקוות החסד והכבוד וההבטחה. ולזה אמר כנגד תקוות הכבוד אמר: 'למען יחלצו ידידך' - כי להיותם ידידי ה' ואוהביו שרויים בצער, נמצא שם שמים מתחלל, וכמו שכתב הרב 'עיקרים' זיכרונו לברכה: כי האדון שהורגל להושיע את עבדו, אם אינו מושיעו בעת צרה, יאמרו שמצד חולשת האדון חדל להטיב. וכמו שאמר משה" פן יאמרו מבלי יכולת ה'. ואם כן זהו תקוותנו, תקוות הכבוד: 'למען יחלצון ידידך'. וכנגד תקוות החסד אמר: 'הושיעה ימינך וענני' - כי אין בנו מעשים לתבוע מן הדין רק על צד הישועה, 'כי לה' הישועה' ובחסדו הגדול יעננו. וכנגד התקווה השלישית, שהיא תקוות ההבטחה אמר: 'א-לוהים דבר בקדשו' - ופירש רש"י שכבר הבטיחנו לקבץ גלויותינו.

'שמרו משפט ועשו צדקה' - שבזמן שבן דוד בא, אין דין ואין דיין, אלא פשרה, ודבר זה במחלוקת היא שנויה, אם מותר לבצוע או לא. אך הרמב"ם, זיכרונו לברכה, והטור זיכרונו לברכה, פסקו שמצווה לבצוע, וכל בית דין שעושים פשרה תמיד הרי זה משובח. לזה בהסכמה עלה ישעיה הנביא כאותה שאומר, שמצווה לבצוע ואמר: 'שמרו משפט' - שלא תדונו דין תורה, אך 'עשו צדקה' - היינו פשרה, כדוד שהיה עושה משפט וצדקה, הווי אומר זה בצוע. וביאר הדבר יותר מדוד, שהרי בדוד אפשר לפרש כדעת מי שאומר שאסור לבצוע, כמו שאמרו בתלמוד: משפט לזה - שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה - שהיה משלם מביתו. וכי תאמר מלבבך שאדרבה אסור לבצוע, מפני שהמשפט מקרב הגאולה כדברי רבותינו זיכרונם לברכה, לזה אמר: 'כי קרובה ישועתי' - כלומר שבזמן שבן דוד בא, יכלו כל דייני ישראל, שידונו דין תורה אלא פשרה, משום שאין הלכה ברורה באותו זמן, וכמו שבזמן הגאולה עצמה, אף על פי שאין שם דין תורה, בוא יבוא הגואל, בעזרת ה', כך גם בכל עת ובכל זמן, מצווה לבצוע ואינו מעכב את הגאולה.

'והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים' - כתב הרב הנזכר, שקודם עשיית העגל, לא היה צריך לא למשכן ולא למקדש, ששכינה הייתה שורה על הצדיקים כמו שנאמר: 'ויעל א-להים מעל אברהם'. אם כן, תקשה לך כי באחרית הימים יהיו צדיקים ראויים, שתשרה שכינה עליהם. ולכאורה, נראה כי אין נכון לבנות בית, כי הצדיקים הם יהיו המרכבה כבתחילה. לזה אמר: 'כי נכון שיהיה הר בית ה'' - להשרות בו שכינה, עם היות שכולם אהובים כולם ברורים. והכתוב בעצמו נותן טעם לצורך בניין בית המקדש, והוא כדי שיידעו כל העמים שחזרה עטרה ליושנה, והם אז יענו ויאמרו: מה צורך לבניין זה, מאחר שהם ישראל ראויים שתשרה עליהם שכינה. וודאי כי מאת ה' הייתה זאת, כדי שנדע שהחזיר עטרה ליושנה. וגם למעננו, שאין אנו ראויים שתשרה שכינה עלינו, ומשם נדרשנו, זה שאמר: 'ונהרו אליו כל הגויים' - כלומר נכון יהיה עניין בניין הבית כדי שינהרו אליו כל הגוים. עד כאן לשונו. ... הרי מבואר שירושלים הוא מקום מכוון לקבלת הנבואה, והוא הדין בכל ארץ ישראל.

עליה לארץ בזמן הזה היא בכלל 'מצוות עשה', וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ... ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, וירושלים מקודשת ממנה, וחײבים לייסד אותה ולבנותה קודם לשאר ארץ ישראל ... וחובה על איש מישראל להחזיק ישיבת ארץ ישראל, לאו דווקא בשביל לסייעם למצוות ישיבת ארץ ישראל, אלא אף בשביל עצמו, לקיים את התורה, כי לולא ישיבת ארץ ישראל תפוג התורה.

'מפני מה משה לא נכנס לארץ? - כדי שיביא עמו, לעתיד לבוא, דור המדבר'. - אנחנו מאמינים בתחיית המתים. אלה שנקברו בארץ ישראל - יציצו ויקומו שנאמר: 'ויציצו מעיר כעשב הארץ'. ואלה שמתו בחוץ לארץ ומתי מדבר - יחיו ויבואו לארץ ישראל, כשמשה רבינו בראשם. 'יחיו מתיך, נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל'.

'הצבי ישראל, על במותיך חלל' - שכל זמן שהצדיק בעיר הוא מגן על העיר, וזה שאמר דוד המלך 'הצבי ישראל' - שעכשיו מדבר על ארץ ישראל, שנקראת צבי. כמו שאומר הכתוב: 'צבי היא לכל הארצות'. ואומר: 'צבי ישראל' - עד עכשיו לא היית יראה אם יבואו עליך אויבים, מפני שהיו בך צדיקים אבל עכשיו שמתו שאול ויהונתן 'על במותיך חלל', בר מינן, יפלו ישראל חללים על במותיך, שזה לא תמיהה כך, כי מפני הרעה נאסף הצדיק. כלומר: 'איך נפלו גיבורים' - כאלו נפילה שלא כפי הטבע? אלא בהכרח לומר שזה היה מאתו יתברך, ולא עשו האויבים שום דבר אלא מאת ה' הייתה זאת, לייסר את ישראל, שכפי הטבע לא היו יכולים להם האויבים.

'ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו' - שכיוון שזה בני נאמן, 'אחד היה אברהם', אשר אנו עסוקים בהספדו, עדיין לא היה מבן עשרים שנה, יקשה הדבר מאין באה לו המיתה הזאת, כיוון שעדיין לא היה ראוי להיענש בידי שמים. על זה הצדקתי עלי את הדין ופני כלפי מעלה, א-לוהינו שבשמים, עניתי ואמרתי, 'ותרא אותו כי טוב הוא' - שמשום כי ראית אותו כי טוב הוא, ואינו ראוי לשום עונש, משום כך סילקת אותו מן העולם, 'ותצפנהו' - מנגד עינינו, שבוודאי הרי הוא בן העולם הבא. חזרתי ואמרתי: 'ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו' - שם רמז לתחיית המתים, והוא על דרך מה שאמרו בבראשית רבה פרשה ג': 'וירא א-לוהים את האור כי טוב, ויבדל' - רבנן אומרים: הבדילו לצדיקים לעתיד לבוא. וזהו מה שרמזתי: 'ותרא אותו כי טוב הוא' על דרך 'וירא א-לוהים כי טוב' ותצפנהו - לצדיקים לעתיד לבוא.

כי בעצם היותם בסביבה החרדית - ומה שמאפיין את החרדיות זה למעשה הניתוק הגמור מחובות כלפי אלה שמחוץ לזירה שלהם - אז ממילא כל המחשבה היא אחרת.
יש לזה כמובן השלכות חמורות עבור כולנו. אדם שלא משרת לא בצבא ולא בשום שירות אחר, ממילא מנותק מכל הצרכים של המדינה. זוהי כמובן הצרה של כולנו, הרי החרדים הם חלק מהגוף שלנו. אבל פה רואים את ההבדל העצום: הרי לא ייתכן שאדם ידבר על זה כאשר הוא חושב שכל הדתיים הלאומים בקושי שומרים מצוות, ובו בזמן אין לו את האחריות הבסיסית הזו. זהו אבסורד. ופה אנחנו רואים את החסידות האותנטית ששמה דווקא על זה דגש חזק מאוד.

דע בני יקירי, כי יקרב העת מאוד, ולא תהיה עגום על עיכוב הד' שנים, כי הימים והלילות והרגעים יעופו כציפורים, וכיום אתמול כי יעבור, ואם נצרכת לכסף, הודיעני ושלח לך כמו שתרצה.

'ויקרא יעקב אל בניו, ויאמר האספו' - חכמים אמרו: ציווה אותם על המחלוקת. אמר להם: תהיו כולכם אסיפה אחת. על זה אמר הכתוב: 'ואתה בן אדם, קח לך עץ אחד, וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חברו' - חברו כתוב, נעשו בני ישראל אגודה אחת, התקינו עצמם לגאולה. ...
כולכם אגודה אחת, ואסיפה אחת, באחדות גמורה, ובזה אגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים, שתהיו נפוצים בגלויות, וכדי להיגאל מהגלות, אין עומד לכם כי אם האסיפה והאחדות.

'כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון' - שאין הוולד יוצא מבטן אמו עד שמשביעים אותו. ומה היא השבועה שמשביעים אותו? - תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע. והווי ידוע שהקדוש ברוך טהור, ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לא - הריני נוטלה ממך'. יעויין שם.
וידוע גם כן, כי כל אחד מישראל בעסק תורה ומצוות - דין מקבל עסקה לזמן קצוב יש לו, ובשומרו את השבועה חיה יחיה שנותיו הקצובים, ואוכל פירותיו בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, כי זה הוא ריווח ופירות העסקה. והקדוש ברוך הוא בעל העסקה, נוטל חלקו, דהיינו תיקון העולמות העליונים, וכמו שאמר הכתוב: 'תנו עוז לא-להים'. ויש שפע וברכה רבה בכל העולמות, כי זה חלקו, כי זה חפצו להטיב את העולם בשכר תורה ומצוות.

'אחרי נמכר - גאולה תהיה לו, אחד מאחיו יגאלנו' - מה שבא הכתוב בשם ה' לרמוז לנו: 'אחרי נמכר' - עמי בני ישראל בלא כסף, אלא בעוונות, 'גאולה תהיה לו' - בתשובה ולא בכסף.
'אחד מאחיו יגאלנו' - כלומר ואפילו אחד מאחיו, שישוב בתשובה - יגאלנו. כי בהצדיק אדם נפשו, בכל ישראל יעשה רושם, ובו יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל. והיינו 'שובה ישראל' כאמור, 'ואז הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא', ויבשר אתכם בגאולה, כן יהי רצון, ונאמר אמן.

'שיר המעלות שמחתי באומרים לי בית ה' נלך' - שבא לרמזו על התועלת האחד, והכוונה באומרו 'בית ה' נלך' - בנו"ן הרבים, ולא אמר: אלך - הוא לרמוז על האחדות איש את רעהו ידוברו יתלכדו ולא יתפרדו, דהיינו שבשפה אחת ועצה אחת, אנו מסכימים שלבית ה' נלך כולנו בכנופיה אחת, וזה וודאי שמחה גדולה עד מאוד על היות עם בני ישראל גוי אחד בארץ והיו אחד.

חייבים כל ישראל, ועטרותיהם בראשיהם, אצילי בני ישראל, לפקח ולהשגיח לפרנסת אחינו בני ישראל, היושבים ראשונה במלכות שמים, הדרים בארץ הקדושה, והבאים עליה. וכשישמעו ישראל כי פקד ה' את עמו, לתת להם לחם, יתעורר ליבם לשוב אל ה' להסתופף בביתו.
ולכן הגואל הראשון נקרא משיח בן יוסף - מפני שהוא דומה ליוסף. גדולת יוסף הייתה תחת יד פרעה, כן גדולת משיח בן יוסף תהיה תחת יד גדול אדוננו ירום הודו... וכמו שיוסף - שלחו אלוהים למחיה לפני אחיו, כן משיח בן יוסף - ישלחהו אלוהים למחיה, לפקח ולהשגיח לפרנסת אחינו בני ישראל, להמציא להם עבודה ומלאכה, שיוכלו להתפרנס, ולא יקחו עוד חרפת רעב בגוים.

זהו שנאמר במלאכי: 'שובו אלי ואשובה אליכם' - רצונו לומר: שישובו ישראל להסתופף בצלו בארץ ישראל, ואחר כך ישרה שכינתו בתוכם.

אל תהי קינתנו זאת כאנשים מרי נפש אשר יאמרו: 'אבדה תקוותינו, נגזרנו לנו', יען בידינו הוא לשוב אל ארץ מולדתנו כבראשונה, אם נעלה רפואה שלמה בתשובה, לכל מכותינו ולכל תחלואינו, אשר פשענו ומרינו. סימן זה מסורת הוא בידנו מאבותינו בעלי המסורה.
בראשית - בחסד פשוט, ברא ה' את הארץ מן האין אל היש, אחר כך 'אבלה נבלה הארץ' - במעשי נבלה ועוונות, ועל כן 'הארץ החנפה תחת יושביה', ואם ישראל ישובו ויצדקו, עד אשר יהא להם מעשה ויחס עם ארצם המיוחדת, תשוב גם היא לאיתנה.

'כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה' - כל מקום אפילו בחוץ לארץ, משתכבשו הארץ, כל מה שתכבשו בחוץ לארץ יהיה קדוש לכם. ויש לדקדק אומרו: 'אשר תדרוך כף רגלכם' - שהזכיר המתנועע ולא המניע, לומר 'אשר תדרכו בו'. שלא אמר: 'אשר ידרכו כפות רגליכם', או 'רגליכם'. ואפשר שכך אמר, לבד מה שידרכו בדעתי, יינתן להם בחוץ לארץ, ומקום שיהיה רחב שרבים בוקעים בו, אלא אפילו במקום 'תדרוך כף רגליכם', כלומר בלא דעתכם, שהרגל עושה תנועה בלא דעת מניע, ועוד שאין רוחבו אלא בשביל היחיד, עוקר כף ומניח כף, אפילו כך 'לכם נתתיו'.

'ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת לה' א-להיך.' - שם רמז שששת אלפי שנה הוא העולם, ואחר כך שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה' עולם שכולו טוב, עולם שכולו ארוך כמו שכתוב, יהי רצון שנזכה ונחיה לירש טובה וברכה, הצפונה לצדיקים ולימות המשיח שיבוא במהרה בימינו אמן.

'במה אדע כי אירשנה' - והעניין שעיקר הבטחת ארץ ישראל לא על חומריות הארץ - ליהנות בעולם הזה לבד מפירותיה ומאווירה, אלא שסגולתה - לקדש הדרים בה הצדיקים, ולהחזיק בקדושתם, וזהו מתנת הארץ שניתנה לאבות העולם. וכמו שכתוב באברהם אבינו עליו השלום 'קום והתהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה' - שעל ידי הילוך בארץ קנה בחזקה קדושת הארץ.

'אמר רבי יודן: בוא וראה כמה חביבים תינוקות. גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם. גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם. זה שאמר הכתוב: 'עולליה הלכו שבי לפני צר', מיד: ויצא מן בת ציון כל הדרה'. - עפעפינו ייזלו מים, לבכות איש איש מבני ישראל, בזמן הזה לחודשי השנה, שנגרשנו מבית אבינו, ועל פי הכתוב בפתח השער, אבינה מה שאמר הנביא: 'על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים' - שמה הוא הכפל הדבר 'עיני עיני'? גם קשה, שאם על הצרה הזאת לא היה בוכה, על איזו יבכה?! ולכאורה נראה דבריו מותר, ומה בא ללמדנו? - אלא שהכוונה כי מטבע העולם, כשהצרות הבאות על האדם הם בהדרגה, זו למעלה מזו, הן יש כח באדם לבכות לצרה, הגם שהיא צרה שאין כיוצא בה, כיוון שבאה עליו בהדרגה יוכל לבכות. וזהו כוונת הכתוב באומרו: 'על אלה אני בוכיה' - לומר שצדקה עשה עמהם הקדוש ברוך הוא, שהביא עליהם ייסורים בהדרגה.

נודע שארץ ישראל קדושתה עליונה עוז והדר בה, מלבד שהיא עוזרתו לקיום התורה ומצוותיה גם מכפרת על ידי דירתו בה על כל עוונותיו, על דרך מה שאמר הפסוק: 'וכיפר אדמתו עמו'.

'ושבתם איש אל אחוזתו' - סופי תיבות: שלום, והרמז כמו שנאמר: לא נחרב בית המקדש, ובפרט בית שני, אלא בעוון שנאת חינם, 'נמכרתם' - ורמז אדוני אבי: משיח - ראשי תיבות: מבטלים ישראל שנאת חינם, עד כאן לשונו. ולכן לומר שעל ידי השלום מבטלים שנאת חינם אז יבוא משיח, 'ושבתם איש אל אחוזתו', או שאפשר אחוזתו - אשתו, ונרמז שלום כי גדול שלום הבית.

גלות אשכנז מורכבת ברובה מצאצאיהם של גולי בית ראשון, שלא שבו לארץ ישראל בשיבת ציון בימי הבית השני. כתוצאה מכך, מושרשת בתודעתם חווייתו של עם לפני חזרתו מהגלות.
לעומתם, הספרדים חזרו מגלות בבל, והם צאצאים לגולי הבית השני. כששמענו אודות הדגל הכחול לבן, שירת התקווה, וקבוצת הכדורגל הישראלית, ראינו בהם מיד סימני גאולה לאומית והטמענו אותם בטבעיות בקהילה.

עתה, בעזרת רעיון הציוניות, אשר התעוררו רבים ממחזיקי הרעיון, להרים רוח עמם והכרתו העצמית. עתה עת היא לחרדים נאמנים, בעלי לב להעיר ולעורר גם רגש אהבת הדת, והכרה פנימית בדתנו המלאה חן וחסד. רגש דת חי, אשר ימלא הנפש ויטהר הלב וירומם את האדם בתור אדם המעלה. תחת להתאונן על איזה מן הצעירים, החפצים להכניס זרמים אחרים בתוך עמנו, ולבלי לעשות מאומה, על חרדים בעלי לב, לעורר יחד את רגש הלאומיות והכרה העצמית, גם את הכרת ערך תורתנו אשר דרכיה דרכי נועם, ואשר השפיעה, ועוד בכוחה להשפיע על עמים רבים. עתה, יכולים חרדים חכמי לב לעשות הרבה בדבר זה . וביחוד רב מאוד אפשר יהיה לעשות במקצוע זה בארץ הקודש. שמה ירגיש עמנו את עצמו תחת שמים חדשים וארץ חדשה, שמה יהיו לו זיכרונות קדושים על כל צעד, שמה תתעוררנה ביותר, תקוותינו הגדולה לקיום ייעודי נביאינו נביאי אל לאחרית הימים.

אם מי שזכה לעלות לארץ ישראל, האם צריך הוא לברך ברכת המצוות, על מצוות ישיבת ארץ ישראל, שזכה לקיים או לא? ... אין צריך לברך על מצוות ישוב ארץ ישראל, כיוון שבאמת לעולם חייב לשבת ולדור בארץ ישראל. ... ויש להוסיף עוד תבלין ... כי החובה לדור בארצנו היא מצווה שהשכל מסכים עליה, שעל כל אחד מישראל מוטלת החובה להשתדל בבניין ארץ ישראל.

'ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', ואלה מסעיהם למוצאיהם' -
יש שני סוגי אנשים, ישנו סוג 'מסעיהם למוצאיהם' - שכל עיקר יציאתם היה כדי לברוח ממצרים. אבל ישנו סוג של אנשים שמתאווים להגיע לארץ ולכן כתב: 'מוצאיהם למסעיהם' - שעיקר יציאתם בשביל מסעיהם שיזכו לראות את הארץ.

'וכל העם רואים את הקולות - רבי אליעזר אומר: להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כלן לפני הר סיני לקבל את התורה, לא היה בהם סומים' - שכשעמדו על הר סיני נרפאו הסומים, שנסמו מצרת השעבוד. וזה שאמר: 'לעיני כל העם' - כל לרבות שאפילו אחד מהם לא היה סומא. שלא ראה יחזקאל שכתוב: 'לעיני' - כי עין בעין ראו את כבודו ולא בדרך דמיון, שכתוב: 'ביד הנביאים אדמה'. וזה שאמר: 'לעיני כל העם' - אפילו קטן שבהם ראה מה שלא ראה יחזקאל. שאם היו חסרים ש'לעיני כל העם' - משמע כולם, הא אם היו חסר אחד, לא ירד שאינם כדאי לקבל התורה.

הנה בשמיים, עדי וסהדי במרומים, כי נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות בית ה'. מיום שעמדתי על דעתי, כבן עשרים וחמש שנים, עיני וליבי שם, כל הימים.
אם מצד קדושת המקום וחיבת הארץ כי רבה היא. אם מצד חשק לימוד התורה וגודל ההתלהבות, ישב בישיבה קבועה תמיד, בלי הפסק, ולא זזתי מחבבה יום אחר יום. ...
וכפי הנראה בעיני, לפי מה שעבר, ולפי מה שעתיד להיות, אם ירצה ה', ההליכה לארץ ישראל, על פי אופן הנזכר, היא לבדה תספיק, גם לבטל צרכי רבים, כי הכול יודעים, שאמצא סימן יפה בתלמודי, בהיות שם, בעיר הקודש, ותלמוד תורה כנגד כולם.

'הכותב כל נכסיו לעבדו - יצא בן חורין, שייר קרקע כל שהוא - לא יצא בן חורין' - כיוון שה' יתברך הכניסם לארץ, כדין הכותב נכסיו לעבדו, יש להם פתחון פה לישראל לומר שיצאו לחורין, ואינם עוד חייבים לשמור ולקיים תורתו, כפי הדין לאמיתו, אכן השתא: 'לך אכול בשמחה לחמך' - זו חלה 'ושתה בלב טוב יינך' - אלו נסכים, דהיינו שייר קרקע כל שהוא עכשיו יפה שאמר: 'כי כבר רצה הא-לוהים את מעשיך' - זו הכנסת הארץ, וחייבים אתם במצוותיו.

'עצת עני תבישו כי ה' מחסהו' וסמוך לו 'מי יתן מציון ישועת ישראל' - הנה העני כשרואה את עצמו בצרה גדולה, עירום ויחף ואין לו כסות בקרה, וצרת הבת היא עולה על הכל, הוא מתייעץ עם נפשו בלילה לילך למחר אצל פלוני ופלוני נדיבי עמים, ויגיד להם את מצבו, ואת רוע מזלו ויתחנן לפניהם, ובלא ספק הם יתנו לו מתנה הראויה להתכבד, כסף ובגדים וכר וכסת. וכמו שנתייעץ עם נפשו בלילה, כן עשה ביום ההוא שהלך לו אצל הנדיבים ההם.
ואותם הנדיבים אמרו לו: ייוודע לך כי בעוונותינו הרבים הזמן בוגד והמסחר הולך ודל. ...ולא עוד, אלא כמה מבני משפחתנו בעלי בתים צנועים ואנחנו מטפלים בהם, והנביא אומר 'ומבשרך לא תתעלם'. ה' הוא ברחמיו ישלח לך ממתנת ידו ממקום אחר. ונמצא שכל מה שנייעץ העני עם נפשו בלילה, לא עשתה פירות, ויצא בידיים ריקניות. ועל זה בא הכתוב לדבר עם הנדיבים ואומר להם: אם אתם 'עצת עני תבישו' ותחזירו את פניו ריקם באמרכם אליו: 'כי ה' מחסהו', אם כן - 'מי יתן מציון ישועת ישראל'?! והלא אין ישראל נגאלין אלא על יד הצדקה.

'פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה' - ונראה לומר שידוע שהשמש המאור שלה הוא עצמה, ואילו הלבנה אין לה אור עצמי, רק מקבלת אותו מהחמה. ועוד ידוע שמשה רבינו נתן לנו את התורה ויהושע הנחיל לנו את ארץ ישראל.
ורמזו כאן רבנינו זכרם לברכה שכמו שאין חשיבות ללבנה בלתי אור החמה המאיר אותה, כך ארץ ישראל שהנחיל לנו יהושע הדומה ללבנה, אין לה חשיבות ללא התורה.

'וכל בניך לימודי ה', ורב שלום בניך, בצדקה תכונני רחקי מעושק כי לא תיראי'. - למה סמך 'בצדקה תכונני' ל'רב שלום בניך'? - ונראה לעניות דעתי לבאר בהקדים מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'וליוצא ולבא אין שלום מפני צר' - רב אמר: אפילו תלמיד חכם שכתוב בהם שלום, שכתוב: 'שלום רב לאוהבי תורתך' - אין להם שלום מפני צר, ופירש רש"י: מן הצר - מרוב הצרות, לשון אחר: מיצר הרע. והנה זה הפסוק מדבר בזמן המשיח, ובזה יבוא כמין האומר: וכל בניך למודי ה' - היינו תלמידי חכמים, וגם 'ורב שלום בניך' ששלום ושלווה - יש להם ולא צרות.
וכי תאמר אם כן נתייאשנו מן הגאולה, חס וחלילה, שדור שבן דוד בא, אין בו שלום אפילו לתלמידי חכמים, ואת אמרת: 'ורב שלום בניך', לזה אמר: 'בצדקה תכונני' - אתם תעשו צדקה, שמקרבת את הגאולה, שנאמר: 'ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא' ובזה 'תכונני' - שיכוון דעתך במה שאתה רואה ש'ורב שלום בניך' - היפך מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'דור שבן דוד בא וכו'.

'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' - והכוונה שירושלים יש בה סגולות הרבה, והשלושה דברים שהם בכרכים לחסרונות, אדרבא בירושלים הם למעלות, והנה אין ספק שירושלים נקראת כרך, וכנאמר: מנין שישיבת כרכים קשה? - ככתוב: 'ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים', וסתם כרך הוא מקף חומה, ועיירות הם שאינם מוקפות חומה ... ומטעם זה ישיבת כרכים קשה, לפי שהבתים הם קרובים זה לזה ואין להם מקום פנוי, ומשום כך אין אווירם טוב, לפי שאין להם מקום לבנות ולהניח מקום פנוי, לפי שיש שם חומה ואינם יכולים להרחיב דירתם. אבל בעיירות שאין להם חומה אינם מקרבים הבתים זה לזה, לפי שיש להם מקום פנוי ואין מי שיעכב עליהם, ולזה אמר: 'ירושלים הבנויה' - אף שהיא כרך, אווירה טוב כעיר 'שחוברה לה יחדיו' - כאילו עיר חברה לה, ויכולים לבנות הבתים בהרחבה וכמובא: 'ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים'

כן זכינו, ראינו בימינו, התחלת שכנוע מעצמה, הכי גדולה באזורינו, במזרח התיכון, היא מעצמת מצרים, שהנשיא אנוואר סאדאת, נשיא מצרים, כבר השתכנע, ובא ביקר בישראל, ועכשיו ביקש שגם משלחת מישראל תבקר במצריים, הרי כבר החלום המופלא הזה, התחיל להתגשם, בעינינו ראינו כשהוא מדבר ואומר: כבוד אדוני, נשיא ישראל, אדוני ראש הממשלה, ממשלת ישראל. הנה כבר כל העולם שמעו וראו, דרך טלוויזיה, איך השתכנע לממשלת ישראל, ואנחנו כבר מחכים לגמר הגשמת שאר החלום, שכל עמי מזרח התיכון וכנען, יבואו למדינת ישראל, לדרוש בשלומה, כמו נשיא מצרים. והרי פתרון חלום האומות, שהם נשיאי מדינות ערב, כולם ישתחוו לעם ישראל, דהיינו יכירו במדינת ישראל, וזהו: 'ותשתחוין לאלומתי' - היא מלכותינו. ואחר כך מחכים בעזרת ה' יתברך, אחרי זה השמש וירח, שני המעצמות הגדולות, ואחריהם הכוכבים, הם שאר העמים והמלכים של כל העולם משתחווים לעם ישראל.

'וידעת היום והשבות אל לבבך' - אפשר דרך רמז 'וידעת היום' - רמז ליום הישועה: 'הנה יום בא לה'', וכתוב: 'ביום ההוא אצמיח קרן', וכהנה רבים בנביאים ובכתובים שמכנים הגאולה לשם 'יום', וכמאמר הכתוב: 'יום אחד הוא יודע לה'' - שהוא יום הגאולה כמבואר. והנה ידוע מאמרו של אליהו הנביא, כאשר שאלו ממנו: אימתי יבוא מר, ואמר לו: 'היום', וכשלא בא באותו יום, שאלו לו, שהרי לא בא, ושקר דיבר. ויהי תשובתו, כוונתו הייתה לומר: 'היום, אם בקולו תשמעו' - שיעשו תשובה שהיא המקרבת את הגאולה.
זה אפשר רמז הכתוב 'וידעת היום' - כלומר אם תרצה לדעת היום הידוע, יום הגאולה, דע כי הוא היום אשר 'השבות אל לבבך' - תשובה מעולה.

'ותמות שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען' - א': שהגוף הוא שמת ונקבר בקבר כמו שאמר הכתוב: 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב', לא כן הנשמה היא נצחית כי היא חלק א-לוה ממעל כידוע. ב': הנשמה נקראת אברהם כמו שנאמר בזוהר הקדוש. ג': הגוף נקרא שרה, כי הוא האוהב הכבוד והשררה בעולם הזה. ד': הנשמות עולות לשמים, בעת יציאתם מן הגוף, דרך שער השמים בארץ ישראל. ... ה': הנשמה מצטערת ומתאבלת על הגוף מעת יציאתה ממנו, על דרך מה שכתוב: 'אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל'. ועל פי האמור יבוא על נכון וזה כוונתו" 'ותמות שרה' - היא הגוף, וקרא אותו בשם נקבה לפי דלותו. 'בקרית ארבע' - היא העולם הזה שהיא בת ארבע רוחות העולם. 'היא חברון' - זאת אומרת: המיתה היא הגורמת לנפש לעלות להתחבר למעלה, להשיג מעלת האדם העליון, והיא סיבת החיים לנשמה. ... וחיבור זה נהיה בארץ ישראל כי שם שער השמים, וזה אומרו: 'בארץ כנען'. וסיים: 'ויבוא אברהם' - היא הנשמה 'לספוד לשרה ולבכותה' - היא הגוף, ואחרי כלות הגוף בקבר אז היא נחה במקומה כידוע.

וידוע מאמרי חכמינו זיכרונם לברכה: שיש הרבה ניצוצות קדושה, המתגלגלים באוכל, ועל ידי שאדם אוכל את האוכל ומברך, מתקן אותם. ולזה חייב אדם שלא יאכל שום מאכל בלא ברכה, שעל די הברכה הוא מתקן את ניצוצות הקדושה המגולגלים באוכל הזה, ומקרב הגאולה ככתוב: 'אין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף'.
וידוע שכל נשמה, שמגיעה לעולם, צריכה לתקן כל המוטל עליה, ואם לא תיקנה חוזרת בגלגול, וע"י האוכל שאוכל האדם ומברך עליו, מתקן אותה הנשמה, ובזה מקרב הגאולה.

'ונגש משה לבדו אל ה', והם לא יגשו' - שם רמז לביאת משיחנו, שיבוא ויגאלנו במהרה בימינו אמן. וכבר ידוע מה שכתוב ב'רעיא מהימנא' בזוהר הקדוש, שגאולה העתידה היא בזכות משה, שהוא יתבע עלבונה של תורה, כמו שאמר הכתוב: 'גם כי יתנו בגויים עתה אקבצם'. וזה מה שרמזתי, בעזרת ה', שיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, ואם, חס ושלום, יתארך הזמן אל תחושו לזה, שמשה רבינו, עליו השלום, לא ישקוט ולא ינוח מלבקש מלפניו יתברך. 'ונגש משה לבדו אל ה'' - לבקש מפניו על גאולתנו ועל פדות נפשנו 'והם לא יגשו' - ירצה משה רבינו, עליו השלום, ואינו צריך לתפילתם והגשתם כי די והותר. והוא יהי רצון זכותו יגן בעדינו ויבוא משיח צדקנו במהרה ובזמן קרוב. אמן כן יהי רצון.

היות ארץ ישראל עיסה לכל הארצות, בשם טוב ותהילה, זאת מצאנו, גם ראינו כן כי לתהילתה וחשיבותה - אבותינו הקדושים, חלקם בחיים לא זזו מחבב רצועת ארץ ישראל, אם למוות אם לחיים, ואבינו הראשון כמה כרכורים כרכר שלא לעזוב את בנו לצאת ממנה, ואמר: 'רק את בני לא תשב שמה', ובפרט בעניין הקבורה. ומה גם בפרשתנו, בעניין יעקב ויוסף, כנפש האב וכנפש הבן נכספה וגם כלתה נפשם לשפוך שיחה לבניהם אחריהם, שבכתף יישאום העיר קברות אבותינו. ...
היא השתוקקות יוסף ויעקב להיקבר בארץ ישראל, והטעם - לעניין התחייה, וכמו שבא מקובל במאמר הניצב פתח השער במדרש: למה כל האבות תובעים ומחבבים קבורת ארץ ישראל? אמר רבי אלעזר: דברים בגו. רבי יהושע בן לוי אמר: מהו דברים בגו? - 'אתהלך לפני ה' בארצות החיים'.

יהודי בוכארה היו חדורי הכרה באמונה של השגחת הבורא יתברך, מאמינים בני מאמינים. מטרת בואם לארץ ישראל היתה להקים השכינה מהעפר, לבנות בית הבחירה. הם ציפו לביאת המשיח, ואף ארמון בנו לו הנקרא 'ארמון מולא אלישע יהודיוף, זיכרונו לברכה'. רוב בוני השכונה דאגו בראשית בניית ביתם הפרטי, לבנות בית להשם, בית כנסת כדי שיוכלו להתפלל בו הם ובניהם וצאצאיהם. אף הזילו זהב מכספם כדי שיבואו גם אחרים להתפלל אל בית-הכנסת שהקימוהו. ועד היום קיימת מסורה זו בעיקר בתפילת 'נץ החמה' של הבוקר, וכל זאת מאהבת הבורא העזה ששכנה בקרבם. כמסורת אבותיהם בערי בוכארה. מסורת שקודשה מזה דורי דורות. מסורת, שרבים מבני העדה היו נוהגים לקחת רבנים או מלמדים בכסף מלא, ללמד בניהם תורה ומצוות חוקים ומשפטים.

'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד' - וזה אומרו: לעתיד לבוא כאשר כל ישראל, אשר הם 'אחים', ישבו כולם 'גם יחד' במלכות אחת ולא יחצו עוד לשנים. והיינו גם, כי לא רק יהיו אחים, אבל כל אחד במלכות לבדו, אלא גם יהיו במלכות אחת.
הנה דבר זה מה מאוד טוב ומה מאוד נעים לישראל בכלל ובפרט. ואומר כי האחדות היא מביאה ברכה לכלל ולכל פרט ופרט, כי האחדות דומה ממש כשמן המשחה הנתון על הראש בשפע רב, עד כי ירד משם על הזקן, ונקט: 'זקן אהרן' - למשל, כי היה ראשון לנמשחים, ואחר-כך ירד על פי המלבושים, ומשם ללבושים עצמם, והיינו: 'מידותיו', ורוצה לומר: כמו שמן המשחה, עם כי היה נתון על הראש לבד, מכל מקום, השמן יורד ממנו על מקומות מחולפים, על כי המה דבוקים זה בזה.
כן אם כל בית ישראל אחד, וראש אחד לכולם, תתחלק אז השפע לכולם, באמצעות המלך שהוא הראש והמקבל ראשונה. ואומר: 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד', כי הוא דומה כטל של חרמון, וכטל, מלת טל חוזרת לשניהם, שיורד על הררי ציון. שהטל מביא ברכה וחיים לעולם, כן שבת אחים גם יחד הם מביאים ברכה מרובה וחיים טובים ונעימים לכל. והיינו שמסיים 'כי שם' - במקום שבת אחים גם יחד, צוה להם ה' את הברכה.

בלבי מה שבקשו אנשי המושבות, שנתחדשו בימים האלה ובזמן הזה על ארצנו ועל נחלת אבותינו, על דבר מצווה שנת השמיטה, מה מאוד עגמה נפשי אף רוחי בקרבי על הזמן שהכריח לרבותינו וגאונינו, ה' יצילם וישמרם, לצאת ממחיצתם ולבקש אופן לבטל, לפי שעה, מצווה גדולה, שעיקרה מן התורה, מצוה שמתן שכרה בצידה, ככתוב: 'וצוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית'. מצווה שגאולתנו תלויה בקיומה, כמאמרם זיכרונם לברכה: שאמר הקדוש ברוך הוא למשה היאך נמכרים לגוים? בשביל שחיללו את השביעית, ואם רצונך שלא יגלו - הזהירם על השביעית ועל היובלות. ואנחנו עם בני ישראל, היותנו מאמינים בני מאמינים, שיבוא משיח צדקנו, ועינינו צופיות לישועתו, החיוב מוטל עלינו לחכות מתי תבוא לידינו מצווה כזאת ולרדוף אחריה לקיימה בכל תנאיה ודקדוקיה. ...
האומנם אם ניתן אל דעתנו הרגשת הלאומי ולהצטער בצערם, וכי מצווה זו ניתנה ביד דלת העם, כורמים ויוגבים, עניים ואביונים, אוכלי לחם העצבים, לחם צר ומים לחץ, נהנים מיגיע כפם בזעת אפם, לקרח ביום סגריר - לחרוש ולזרוע, ולחורב ביום - לקצור ולאסוף, ועיניהם תלויות אל פועל ידם הזורעים בדמעה, זה וודאי בבוא העת כי גם זה לא ימצאו, ויהיה לאחרים חילם לבוז בז ולשלול שלל כמו צער בנפשם. ואם המלך החכם מכל האדם ההוא אמר: 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב, למלא נפשו כי ירעב', הדברים קל וחומר, לאלו האומללים הרעבים מכל טוב, עיניהם יביטו כי נוכרים באים אל שדותיהם ואל כרמיהם, והנם נטושות לחיית השדה ולבהמת הארץ, לא רחוק הוא כי יעברו על מצוות ה' ולא ישמעו לקול מורים. אי לזאת, נענה אמן בעל כורחנו, ונחזיק טובה לרבותינו וגאונינו הנותנים אל לבם לחפש ולחזר בכוח של היתר, כי באמת למצווה רבה יחשב וזוהי העת והעונה לעשות לה'.

'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם' - כלומר כפשוטו דור שכולו זכאי, אזי היום - 'היום אם בקולו תשמעו', שיבוא הגאולה ובלע המוות לנצח, ל'חיים כולכם היום'.

מעשה בא לידינו בשנת תק"ח, שפסק בין גשם לגשם ארבעים יום, וקצת רבני עיר הקודש היו רוצים לגזור תענית ציבור ככל החומרות של האחרונות, כמו שכותב הטור באורח חיים סימן תקע"ה, וקצת רבנים היו רוצים לגזור תענית ציבור פשוט כספר הרמב"ם, זיכרונו לברכה, שאין גוזרים תענית כצום חמור אלא בארץ ישראל, ובגלל המטר ובאותם עשר תעניות וכו' יעויין שם. ...
ואני הצעיר דעתי נוטה כדעת המקלים בדבר, משום שמרן ב'שולחן ערוך' סימן תקע"ה פסק כדברי רמב"ם, ואין לנו לעשות אלא כדברי מרן ב'שולחן ערוך'. ועוד ששמעתי מפי הרב הכולל כבוד מורינו החכם רבי ירוחם ווילנא, ישמרהו צורו ויחייהו, שבצפת לא עשו, אפילו באותם עשר תעניות חומרות אלו, מטעם שאין בזמן הזה סמוכים אפילו בארץ ישראל. ואף שפה עיר הקודש, ראינו שעשו מעשה לגזור תענית בגלל המטר, כצום כיפור היה דווקא כסדר השנוי במשנה אבל בכזה מקרה, שכבר באו הגשמים בעונתם ופסקו, לא ראינו שגזרו כן, ובוודאי שהיו עושים כדברי מרן ב'שולחן ערוך' והרמב"ם, זכרונו לברכה, אף שיש חולקים בדבר, וכל שכן שראוי להקל על הצבור. ... וגדול השלום, עשה שלום בינינו, שבאו הגשמים שנית בשופע גדול, ולא הוצרכנו לתענית כלל.

התקווה, שלא אבדה מלב העם היהודי בכלל, ובכל לב של כל יהודי ויהודי בפרט, במשך כל זמן גלותו, ובכל מקום גלותו, שעוד יבואו ימים טובים, ויחזור לארץ אבותיו ולמדינתו ולממלכתו האחת, התקווה הזאת היא שנתנה כח וחוזקה, עצבי ושרירי חיות העם היהודי, לעמוד בקומה זקופה ובאבירות לב לא טבעית, נגד כל גזירות אויביו ושונאיו חינם, והיא שהפיחה רוח חיים בעצמות היבשות, בחיי הגלות המר והארוך, והמתובל בכל מיני צרות וגזירות רעות, והריגות ושריפות ועינויים, מינים ממינים שונים, כי רק הייאוש הוא החדק של כיליון העמים מהווייתם הגופני והרוחני.
ולא לחינם נקבע השיר הלאומי שלנו 'עוד לא אבדה תקוותנו' - כי התקווה לשוב לארץ אבותינו היא שנתנה לנו חיות עד היום, והיא שזכתה אותנו למאמץ הבניין החדש ולהתיישבות החדשה בארצנו, ארץ ישראל. כי התקוה הזאת שאנו עדים לה, שהיא היתה סיבת חיותינו, לאחר אלפי שנים גלות היא גם כן תהיה הסיבה לחיות ולבניין ולהתיישבות ארצנו ארץ ישראל.

למה צריך להביא הקב"ה את ישראל לארץ ישראל, ובכל פעם משבח את ארץ ישראל לאמור: 'ארץ זבת חלב ודבש'? - אם לכוונה זו הביאם אל הארץ, לראות טובת הארץ אשר נשבע לאבותם, אינו צריך לכל זה. היד ה' תקצר?! -
שיתן להם במדבר כל טוב, ויצמיח להם במדבר פירות טובות כמו של ארץ ישראל והותר, ויהיה המדבר זב חלב ודבש? - שהרי הוריד להם מן במדבר, שהוא דבר רוחני, ומכל שכן דבר גשמי. ...
הנה נשמתם של ישראל אחוזה ודבוקה בארץ ישראל, ולא ישיגו ההשגחה הנזכרת, אלא בארץ ישראל ולא בשאר ארצות.

שעם יציאת מצרים הייתה שמחה לכל ישראל, לא הייתה שמחה גדולה כל כך עד שיתמלא הפה שחוק כמו גאולה אחרונה. שנזכה לנ' שערי בינה. וגאולתנו גאולה שלמה היא שלא כיציאת מצרים שלא זכינו כי אם למ"ט שערים. ובזה לא הייתה גאולה ארוכה.
וזה שאמר: 'בשוב ה' את שיבת ציון' - בהפלגה יתירה ממה שהיה ביציאת מצרים. 'אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה' - רצה לומר: ריבוי שמחה זו ששמחו אלו יותר מיוצאי מצרים. הטעם הוא ש'הגדיל ה' עשות עם אלה' - הגדלה יתירה, שזכו לכל חמישים שערי בינה. ובזה הובטחו שגאולה זו אין לה הפסק. וישראל משיבים: 'הגדיל ה' לעשות עמנו' - הכוונה לומר: בדבריכם כן הוא. שעל שהגדיל ה' לעשות עמנו, שזכינו לחמישים שערי בינה, מה שלא זכו ביציאת מצרים, 'היינו שמחים' בכל אותה הפלגה שראיתם.

החבור הזה היה לעתיד, להיותו גנוז ובאותו זמן ייהנו ממנו העליונים כלומר המלאכים עד שיבוא בדור אחרון שאז יתגלה להתחתונים. ובזכות העוסקים והמטפלים כי יבוא המשיח כי תמלא הארץ דעה את ה' בסיבתו, אשר זה יהיה סיבה קרוב לביאתו, וזה שנאמר ובגללו 'ושבתם איש אל אחוזתו'.

צורך היישוב דורש את זה, שלא יהיו רק ציונים נואמים נלהבים ונוסעים לקונגרסים תמידיים, אלא גם יהודים טובים מלבד ציוניותם ולאומיותם. קצה נפשי באלה המבכרים את ציוניותם על יהדותם, בניגוד לנו המקומיים, שהננו רואים ביהדות גם את הלאומיות. על כן יקרה היא לנו שבעתיים, ומשום כך הננו יהודים, ואין אנו מאמינים בלאומיות יבשה גרידא. גם מהלך הזמן הוכיח לי, כי כל אלה שהיו ציונים קשורים ביהדותם, נשארו קשורים גם ללאומיותם.

חונה פה, בהיותי מתגורר בעיר ג'יברלטר, יגן עליה א-לוהים, עד ישקיף וירא ה' משמים, לשוב שבות גלותי, בחמלת אב הרחמן, יחכה ה' לחננכם.

משא נביאי אל מחכימי פתי היום ולא מחר, מצדיקי רשע שמעו, ומי בכם יאטם אזנים? מי זה לדברתי לא ישים שכל? שוב נא, אנוש מבין, גם אם נפלת שדוד ברשת חטא; שוב נא, אל תשי מדברות מוסר, אולי מזעף שב האלהים וירחם עלינו; אז נשב לבטח. לא נאבדה, אז נעלה הר אל, ששים מקדם. בית יעקב שוב נא, ומהרה חושה אל תעמד, כי עת רצון הגיעה. עורה, תקע שופר, דרוש בשער וקרא לבת ציון, מכשול הרימי ממעגלי רגלך, קול מלאכה שמעי בפי צעיר דבר אליך; הרם בגרון קול, אל תחשך נצח קומה, ואל תפחד ממשפט גבר, הגד לישראל עוון ומרי וליעקב את כבד חטאתו, כי יום א-דוני בא, יום שכן שחק, זה יום בעי, יום הכפרים לנו, יום טהרה יום זה שקיווינו הן בא. לכו בנים, בינו ניב קושט אל א-ל אביכם עד עולם תלכו כי הוא תפילתכם ישמע ממעל, מהיכלי קודשו יריק מי ישע.

לולי היינו מקובצים בארץ אחת, ובפרט באדמת אבותינו שהיא מקודשת, לא היינו מתרשלים בחוקי הא-לוהים ובתורותיו. אומנם בהתערבנו עם אומות העולם, מוכרחים הם בנינו ללמוד ממעשיהם ומדעותיהם החופשיות. ... ואל ישיבני האדם שעתה ארצנו שממה, ואי אפשר למצוא פרנסתו בה, וטוב לחכות ביאת משיח צדקנו ואז רוח ה' תפעמנו. כי זה באמת אינה עצה. ורבותינו זיכרונם לברכה, הלא כבר אמרו באופן כללי: 'כל הבא לטהר מסייעים אותו', ובפרט במצווה יקרה כזאת. ואני הקטן מרוב תשוקתי לה, זכיתי בחסד עליון לעלות בה, ולתור אותה, והנה טובה הארץ מאוד מאוד, רק שיעלה שם האדם, בטוב לב ובנפש חפצה, ואז יזמין לו הקדוש ברוך הוא די מחייתו. וידוע עוד שצריך התעוררות מלמטה.

מחמת שאמרו שירה והודאה לפניו על הניסים מיציאתם ממצרים ובקריעת ים סוף, משם נמשך הרבה רווח והצלה לדורות הבאים וכנזכר לעיל. ומזה הטעם אפשר כי שבת שלפני הפסח קוראים אותו 'שבת הגדול' רמז ל'הלל הגדול' הנמשך להם ולדורות הבאים. ...
שע"י הנס שהיה באותה הלילה להוציאם מארץ מצרים, שלא נכנסו בחמישים שערי טומאה, משם נמשך שבגלויות אחרות יהיו זוכים לגאולה בעזרת ה', ולא יכנסו בחמישים שערי טומאה. והיינו שכיוון שזכו לקדושה, ולהיותם חלק א-לוה ממעל, הנה אף אם יתערבו בגויים, בקדושתם הם עומדים.

'ושבתי בשלום', 'ושבתי בבית ה''. - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אין בין דוד בא, אלא או בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב'. ורש"י, זיכרונו לברכה, פירש: 'ושבתי בשלום' - מן החטא. בזה יבוא כמין חומר 'ושבתי בשלום' מן החטא, - שיהא הדור כולו זכאי אז 'ושבתי בבית ה' לאורך ימים' - שתבוא הגאולה.
או נאמר פשט הדבר, שיעקב אבינו, עליו השלום, כשאמר 'ושבתי בשלום' - שהאמין אשר שם מצבה 'יהיה בית א-לוהים'. וזה אומרו 'ושבתי בשלום', אזי 'ושבתי בבית ה'' שהוא בית המקדש. או יאמר על מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל, מוחלים לו כל עוונותיו'. וזה אומרו 'ושבתי בשלום' - רצה לומר: שלם מן החטא, כמו מה שכתב רש"י, אימתי? - כששבתי בבית ה' - דהיינו בארץ ישראל מקו השכינה, שאזי כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל, מוחלים לו כל עוונותיו.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'וכל בניך למודי ה'' - שהלומד מפי בשר ודם, כשם שהוא עובר כך תורתו עוברת. לא כן לעתיד לבוא, שהוא מפי הקדוש ברוך הוא - שאין שכחה. ... וכמו כן היא הגאולה, שבגאולות אחרות, שהיו על ידי בשר ודם, לא הייתה גאולה עולמית, מה שאין כן גאולה אחרונה, כמו שכתוב: 'ישראל נושע בה' תשועת עולמים'. יעויין שם. וזהו מה שרמזתי: 'ושמחת בכל הטוב' - שאין טוב אלא תורה, שראוי לשמוח בלימוד התורה, שלעתיד שאין שכחה, והיינו משום: 'אשר נתן לך ה' א-לוהיך' - שהוא מפיו יתברך שמו. כמו כן גם כן בגאולה היא כך, שהיא גאולה שלמה, בעזרת ה'. וזה אומרו: 'אשר נתן לך ה' א-לוהיך ולביתך' - זה בית המקדש, שהוא על ידו יתברך, במהרה ובזמן קרוב, כן יהי רצון אמן.

'ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך' - שם רמז, כלומר 'אהיה עמך וזה לך האות' - ראשי תיבות במספר קטן עולה כ"ב, ותפילין גם כן מספר קטן כ"ב אותיות התורה, וזה שרמז להם 'ויאמר כי אהיה עמך' - כלומר על ידי מצוות תפילין ועסק התורה הם נגאלים מזה הגלות במהרה בימינו.

'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול' - דהיינו כדרך המלך, כשנלחם זמן רב, ורוצה לשוב לארצו - הוא מקבץ כל חילו במקום אחד - לראות מי חסר, ומכריז בשופר, שיתקבצו כולם, ואחר כך ישוב לארצו.
וכן יהיה בגאולה העתידה, מתחילה יקבץ אותנו למדבר - לראות מי נחסר, ואחר כך יתקע בשופר להתקבץ ולבוא. ואפילו היהודים 'האובדים בארץ אשור', ונאבדים מן הדת עד קצה האחרון. 'והנדחים בארץ מצרים', כמו אנוסי ספאניה ורומא וכדומה - כל אשר עוד בו לב יהודי.

קצת מבני אדם נצנצה בהם רוח טהרה ורצו ללכת לארץ ישראל, תבנה ותכונן במהרה. ויש עליהם חובות הרבה ועיכבו עליהם הבעלי חוב מלילך, לפי שעל ידי הליכתם לארץ ישראל, תיבנה ותכונן במהרה, הם מפסידים חובם, שאין להם תקוה כדי ליפרע בחובם. מהו?
תשובה: מן הדין ודאי שיכולים לעכב ... אם מפני חשש שמא יטרפוה ממנו, ושמא יאבד ממונו ...
אלא שעם כל זאת קשה בעיני הדבר למונעם מפני זה, ולבטלם ממצוות עליית ארץ ישראל, תבנה ותכונן במהרה בימנו, שהיא מצווה דאורייתא לדעת הרמב"ן וסיעתו, ולדעת החולקים - מצווה דרבנן מכל מקום יש. ואחר שכל כוונתם היא לטובה אין ראוי למונעם ממנה.
ולכן הנכון בזה הוא להשביעם שאם ירוויחו, ישלחו לבעלי חובם מה שנושים בהם. ועל ידי זה יתקיימו שניהם פריעת בעלי חובות, ועליית ארץ ישראל וזהו הישר והטוב בעיני א-להים ואדם.

'ויהי רעב בארץ' - והוא על פי האמור: רעב כי יהיה בעיר יכולים לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, ולכך: 'וילך איש מבית לחם יהודה'. ואם יקשה בעיניך 'לגור בשדה מואב', הלא אף ברעב, גם כשיפקוד ה' את עמו מחויבים לחזור לארץ-ישראל. ...
לזה אמר: שהוא 'מבית לחם יהודה' - שעיקר דירתם היה בארץ-ישראל, ואם כך אינם יכולים לדור שם, אלא לגור שם, ויהיו שם לפי שעה, ואחר כך דעתם לחזור.

'פתות אותה פתים ויצקת עליה שמן, מנחה היא' - וקשה, למה ציווה לעשותה פתות? - ואפשר לרמוז על השכינה שהיא עמנו בגלות, כמו שכתוב: 'עמו אנכי בצרה', ונגאלת על ידי שמירת שבת ומילה, גם נגאלת על ידי עסק התורה. וזה כוונת הכתוב: 'פתות אותה פתים' - רמז השכינה מפוזרת עמנו, אם כן אתם צריכים 'ויצקת עליה שמן', ראשי תיבות 'שבת, מילה נגאלת'. עוד רמז 'שמן' - היא תורה, שאינה נקנית רק על ידי ייסורים, כמו שמן זית, שאין נעשה שמן רק על ידי טחינה וכתישה, וזהו: 'ויצקת עליה שמן'.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאם היה משה רבינו עליו השלום נכנס לארץ לא היה נחרב. עוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שכשחטאו ישראל שפך הקדוש ברוך הוא חמתו על עצים ואבנים, דהיינו חורבן הבית. והנה שתיים אלו הם מנגדים זה לזה, שאם משה היה נכנס לארץ לא היה נחרב, ומוכרח שכשיחטאו ישראל, על מי ישפוך הקדוש ברוך הוא חמתו, כי אם על ישראל עוברי רצונו, חס ושלום. ואם הקדוש ברוך הוא ישפוך חמתו על עצים ואבנים, שהוא חורבן בית המקדש, מוכרח שמשה רבנו, עליו השלום, לא יכנס לארץ, שאם היה נכנס לא יחרב. ...
אם כן בהכרח גמור שתבטל 'אעברה נא', שאם תכנס לארץ - לא יחרב, ומוכרח לשפוך חמתו על שונאי ישאל, והרי כוונתך להצילם בשאלת 'סלח נא', ואם תאמר ש'אעברה נא' אתה מבקש ואין כוונתך להציל את ישראל. אם כן בטל 'סלח נא'. והוא פשוט.

אמר רבי נתן - יפה כוח הנשים מכוח האנשים. ...שאנשים אמרו 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה', שסברתם היא שעדיין לא השלימו הקץ, ואומרים נשוב מצרימה להשלים המניין, לפרוע שטר השעבוד המוטל עליהם מאבותינו אברהם עליו השלום. ונשים אומרות 'תנו לנו אחוזה בתוך אחי אבינו' כוונתם שלא לשוב עוד מצרימה, שהקץ כבר נשלם על ידם, שעל ידם נתרבו הבנים כאמור, וריבוי הבנים השלים השעבוד, ונשלם המניין ויצאו לחרות בדינא ובדיינא.

'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך' - כתוב במדרש אמר הקב"ה לאברהם: אם בניך מקיימים את התורה מיד נכנסים לארץ.
יובן על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: אסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה. וידוע שדין ישראל עם השם יתברך, כדין אשה עם בעלה. וכתבו זיכרונם לברכה: שארץ ישראל היא כעין כתובה לישראל. וזהו: 'אם בניך מקיימים את התורה מיד נכנסים לארץ' - שאסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה.

'ושב ה' אלוהיך את שבותך' - והשיב לא נאמר אלא ושב - מלמד שהשכינה עמנו בגלות, וכביכול ה' יתברך שב עם שבות ישראל'. - זה מורה על רוב האהבה, שאוהב אותנו ה' יתברך, והעד לזה הוא עניין מכת בכורות, שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נתגלה במצרים, המלאה גלולים והוא כהן, הגם שיכול לעשות זה על ידי מלאך ולהודיע לו מי הבכורות, אלא הוא הדבר אשר דברנו, כי זה דומה לאדם שיש לו בן יחיד, הבא מארץ מרחקים, שבוודאי מרוב אהבת אביו אליו, לא ימתין עד שיבוא בנו אצלו, אלא מקדים ללכת בדרך, לפגוש בנו, ב'יפה שעה אחת קודם'. וזהו שאומר המגיד: 'ועברתי בכל ארץ מצרים אני ולא מלאך' - כי מרוב אהבת ה' יתברך לעמו ישראל, לא רצה לחכות עד שהמלאך יוציאם ממצרים, אלא הקדים כביכול להתגלות במצרים להוציאם.

רבינו אשר בר רבי שאול מלוניל, מחכמי פרובנס, כתב בספר המנהגים שלו, הטעם שמפטירים ביחזקאל בעצמות היבשות, לפי שהוא תחיית המתים. ותחיית המתים תהיה לעתיד בניסן. עד כאן. ולכאורה קשה על דבריו. שבכך הכריע במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, שנחלקו אם בניסן עתידין להיגאל או בתשרי. ומנין לו הכח להכריע? ונראה להביא לו סימוכין מהגמרא בסנהדרין, שנחלקו בה שוב רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושים תשובה נגאלים. ואם לאו אין נגאלים. אמר לו רבי יהושע: אם אין עושים תשובה אין נגאלים?! - אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן ומחזירם למוטב. עד כאן. ... ובזה יש לומר שהוכרעה ההלכה, שבאמת אם רוצים גאולה מהירה, הכל תלוי בזכות ויעשו תשובה. ואז תלוי, אם יעשו תשובה בתשרי, שהם ימי התשובה - יגאלו בתשרי. אבל אם יעשו תשובה בניסן, על ידי גזירות קשות - יגאלו בניסן. אבל אפילו לא יעשו תשובה - קץ וזמן יש לדבר. שכבר נשבע איש הבדים בשם חי העולמים. ושתק רבי אליעזר, וקם הדין כרבי יהושע. ובניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל.

ברוך הבא בשם ה' ברכנוכם מבית ה': אמרו רבנינו זיכרונם לחיי העולם הבא: כי למי אומרים הפסוק הזה? - הוא לעולה לארץ ישראל. ואומרים לו: הרי אתה ברוך בשם ה', ועתה תבוא לך הברכה מבית ה'. אך בחוצה לארץ לא יש לך ברכה, והגם שתהיה לך ברכה, יש לחוש שאומות העולם ייקחו לך מה שברכך ה', וכמו שאמר נביאם בלעם: 'הן עם לבדד' - כשהוא בארץ ישראל 'ישכון '- יהיה לו נחת בשכנותו שם. אך אם יהיה מחולל - 'בגויים לא יתחשב', ואשרי השם בה' מבטחו, ויעלה לארץ הקדושה ארצו וביתו של אבינו שבשמיים, ושם יסיר לו כל מכאוב, ויזכה ויחיה ויאריך ימים. כמו שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה ארץ הקדושה ארץ ישראל.

'צידה ברך אברך אביוניה אשביע לחם' - כפל הלשון הוא כמו שבועה למלכו של עולם, שיהיה הברכה מצוייה בעיר הקודש הזו ירושלים. ... ואפילו עניים שבארץ ישראל, שבעים מלחם. ...
ויש בני אדם חסרי המדע, אינם רוצים לקבוע דירתם בירושלים, מפני שאין בה משא ומתן והון ורכוש רב, הלא יש להם לדעת שירושלים הוא ממש בית הכנסת של כל העולם, מקום השראת השכינה. ...
למי שעוזב תענוגי חוצה לארץ, ויבוא לדור בירושלים, יושפע שפע וברכה, משש קצוות העולם ותפילתו מקובלת לפני חי העולמים.

'ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת' - רמז על העתיד, כשיבוא משיח צדקנו ויבנה בית המקדש, במהרה בימינו אמן, ונקריב שם קורבננו, גם פרים, ועולותינו על ידי כוהנינו. וכבר ידוע שכלו כל הקצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים דור שכולו זכאי. ועכשיו זהו שאמר: 'ובמלאת ימי טהרה' - על ידי טהרה, על ידי תשובה ומעשים טובים, 'לבן או לבת' - כלומר בין איש בין אשה, אז יבוא משיח צדקנו ויבנה בית המקדש במהרה בימינו, ואתה 'תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת אל פתח אהל מועד אל הכהן'. יראו עינינו וישמח לבנו. אמן כן יהי רצון.

אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם בלב אחד, שנאמר: 'ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ'.
וטעם הדבר, לפי שבשביל המחלוקת, שנפל בין שבט יהודה ובנימין עם שאר השבטים נתגלגל החורבן והגלות, ולכן אין נגאלין עד שיתרצו כל השבטים להיות תחת מלך יהודה. ...
ועל ידי שיהיה מידת שלום בישראל בגלות מתוך כך יבואו לידי תשובה לשוב מהמחלוקת הקדום שנחלקו על מלכות בית דוד, ואז הם נגאלין.

'ויתעבר ה' בי למענכם, ולא שמע אלי, ויאמר ה' אלי רב לך' - יובן במאמרם זיכרונם לברכה על פסוק 'ויתא ראשי עם' - שטעם שמת משה במדבר - כדי שיקים דור המדבר בתחיית המתים, כי כשיקום הוא, יקים עמו את דור המדבר. זה אומרו: 'ויתעבר ה' בי' - שלא להיכנס לארץ ישראל, אלא שאמות במדבר. וזה 'למענכם' - רצונו לומר: בשבילכם, כדי שאקים אתכם בתחיית המתים. 'ויאמר ה' אלי רב לך' - רצונו לומר: די לך גדולה זו, שיאמרו העולם שאתה מקים אותם בתחיית המתים.

כל זה שעשה הקדוש ברוך הוא להביא עליהם כל כך מכות הוא למען יספרו באזני בניהם, כמו שכתוב: 'ולמען תספר באזני בנך', לא מבלי יכולת בידו להוציאם בפעם אחת, חס ושלום, אלא למען הראות ידו החזקה, כמו שכתבנו. וזה טעם סירוב משה ללכת והקשותו לדבר ולומר 'למה הרעות' כי כוונתו הייתה שימתין הקדוש ברוך הוא עד שיבא זמן גאולתם, ואז בשליחות אחד היה מוציאם מיד. ולכן הקדוש ברוך הוא להודיעו דרך הקץ, שהוא 'למען יספרו', כמו שביארנו למעלה. ... כך בימינו, יראנו ידו החזקה וזרועו הנטויה ויקיים מקרא שכתוב 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'. אמן ככן יהי רצון.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה, ש'אין שכר מצוות בעולם הזה'. והקשו, שהרי כתוב: 'ביומו תתן שכרו', וכתוב: 'לא תלין'. ועם האמור עולה יפה שישראל בעולם הזה הם שכירי לילה, כידוע שהעולם הזה דומה ללילה, ואם כן פירעון שכרם הוא ביום. דהיינו לעולם הבא שנקרא יום.

'ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם' - הם מצד עצמם אין להם תקומה, שהרי מושבעים ועומדים, ככתוב: 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ', אבל בבוא זמן הגאולה הגמורה, בימינו של הקדוש ברוך הוא, בעזרת ה', הוא המקים אותם, ככתוב: 'ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת'. וכן תירצו בזוהר הקדוש: פסוק אחד אומר: 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל', ופסוק אחר אומר: 'ביום ההוא אקים', ומתרצים הם מצד עצמם: 'נפלה ולא תוסיף קום', אבל הקדוש ברוך הוא מקים אותם.

הרביתי להשתמש בספרות חכמי הספרדים, שעדיין רובה נעלמה מעיני בעלי התורה. על ספרות זו חונכתי וגדלתי. מורי ורבי, עטרת ראשי, כבוד החכם רבי אליהו הכהן פריווה, זכרונו לברכה, מגדולי חכמי דמשק, עשני חוליה בשרשרת חכמי הספרדים.

'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, אשר ה' א-לוהיך נותן לך' - משל למה הדבר דומה? - לאדם שלקחו את בנו ואשתו לשבי, לא עלינו, ולאחר מכן פדו את הבן ואת האמא לא פדו, וכשפדו את הבן היה חולה וסובל ייסורים, האם זה שמחה? כך, כל זמן שבית המקדש חרב, האמא שלנו היא השכינה הקדושה עדיין בגלות, והאויבים מבית ומחוץ, איך נשמח?!

'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' - אמרו רבנינו זכרם לברכה: 'אם ישמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין'. מה הן שתי שבתות? - שבת קודם פסח ושבת שובה.
ויקהל משה - שתי הקהלות, וטבעי שיהיו בשבתות המוזכרות כאן: בשבת הגדול - דורש בהלכות פסח ובין השאר גם בענייני הגדה, כגון, כל דכפין ייתי ויכול, לתת פת ולרחם על הבריות.
ובשבת שובה - גם כן לצורך עיון במעשינו והרהור ביחסים, בעיקר בין אדם לחברו לצורך מחילה ורחמים איש על רעהו. בשתי השבתות האלה טמון רעיון של 'ואהבת לרעך כמוך'. רחמים על הזולת ודאגה למסכן וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמיים, ונותנים לו כל מבוקשו, ובכלל טובתו ומבוקשו הגאולה, ועל כן נגאלין ישראל בכך.

לרוב חשקו ותאוותו הגדולה לתורה הקדושה תכף ביום השלישי לבואם, עוד לא נחו מטורח הדרך, קם וילך לחפש ולדעת את מקום לומדי התורה ... וינסה להיכנס שמה, לדבר איתם, להניחו להלוות אליהן, לשבת וללמוד עמהם. אך עוד לא הספיק להוציא אף הגה מפיו.
וישתערו עליו כולם כאיש אחד חברים, ויבזהו בעיניהם, ויכוהו ויחרפוהו בדברים קשים, ויאמרו אליו: מה לך פה אליהו ילד מערבי?! ומי הביאך עד הלום לבוא לקחת עמנו חלק בישיבתנו ובתורתנו?! צא לך מפה! - הלא ידעת אם לא שמעת, שהמקום הזה הוא רק לבני רבני העיר ונכבדיה, לא לנערים כמוך! (ביחוד השתוממו למראה לבושיו המרוקנים ולשינוי לשונו).
ויהי כשמוע אליהו את דבריהם החזקים יצא משם בפחי נפש, וכל הדרך הלך ילך ובכה במרירות נפש עד הגיעו לביתו, כי מאנה להנחם נפשו על העלבון הזה אשר העליבו אותו הצעירים האלה, כי לא עלה על ליבו שבזאת העיר אשר יאמרו 'כלילת יופי טבריה לתורה', תחת אשר חשב כי יקבלוהו בזרועות אהבה, ונהפוך הוא שהראוהו איבה רבה. ויספר לאביו כל הקורות אותו, וינחמהו אביו ויאמר לו: אל תדאג בני, כי ארץ ישראל והתורה הם מג' דברים שהם באים על ידי יסורין.

תפילות ישראל יחד באהבה כלולה, הרי היא עולה אל מערת המכפלה, אל עיר בת ציון העלובה - זאת התורה עולה' ערב ובוקר וצהרים אלי אל בשמיים, במקום זבחים ועולות והמה צרופות.
וענתה בי צדקתי, איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי, כי זאת חובתי, לעורר האהבה המרובה, מידה טובה שיש לה קצבה, כסף הקדשים אשר יובא בנדר או בנדבה, וגשם נדבות כתהומות רבה, ואתא מרבבות לחזק ידיים רפות, לקיום הארץ ולדרים בה, אדמת קודש היא חברון.

והנה שם א-להים לפניי, ספר יקר הערך והמעלה, כי קרהו כאשר כן קרה לי בעיון החכמות, גם בכוסף האפשרי לעלות להשתחוות בהר ה' בירושלים, באשר אני נוסע היום, אם יגזור ה' בחיים, והספר הוא ספר 'קריית ארבע', אשר אסף וחיבר הרב הגדול המקובל הא-להי, כבוד מורנו החכם רבי אברהם בן מאד נעלה כבוד הרב מרדכי אזולאי, זכרונו לחיי העולם הבא, אשר בכלל דבריו כתב בהקדמתו, וזה לשונו: 'דע, כי גזרה חכמתו יתברך שחיבור ספר הזוהר שמדבר בחכמת האמת, לא יתפרסם ולא יתגלה אלא בדורו של רבי שמעון בר יוחאי, זכרונו לחיי העולם הבא, ועל ידו נגזרה הגזירה בפמליה של מעלה, שלאחר דורו של רבי שמעון בר יוחאי, זכרונו לחיי העולם הבא, ובנו רבי אלעזר, עליו השלום, לא יתעסק בזאת החכמה בפרסום עד הדור האחרון, דורו של משיח בן דוד.
וכך מובא בתיקונים בהרבה מקומות, שאלו הסודות שבספר הזוהר לא יתגלו עד דור שיבוא בו מלך המשיח'. ובמקום אחר אומר: 'ובזכות זה החיבור יתגלה מלך המשיח'. והעיד האשל הגדול הרב הנזכר לעיל, שמצא כתוב כי מה שנגזר למעלה, שלא יתעסקו בחכמת האמת בגלוי היה לזמן קצוב, עד תשלום שנת הר"ן, ומשם ואילך ייקרא דור אחרון והותרה הגזירה, והרשות נתונה להתעסק בספר הזוהר. ומשנת ה"ש ביצירה, מצווה מן המובחר שיתעסקו ברבים גדולים וקטנים, כמובא ב'רעיא מהימנא' ואמר שבזכות זה עתיד לבוא מלך המשיח ולא בזכות אחר, אין ראוי להתרשל. אלה הם דבריו זכרונו לברכה. על כן, קמתי אני זעיר הזעירים לעשות לה', לקיים תורתו, ופקחתי עיני על הספר הגדול ההוא שתיקן וסידר הרב הנזכר לעיל.

'ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ארץ זבת חלב ודבש' - והיא ארץ ישראל, אשר יש בה שפע קדושה והשגחת השם יתברך עליה תמיד, כמו שאמר הכתוב 'עיני ה' א-להיך בה תמיד'. ...
היה עולה על דעתך לומר: שכעת אין מצוה לדור בארץ ישראל, כיוון שכל כך נתמעט שפע הקדושה, ושפע הקדושה הוא המוכיח על קדושת הארץ, וכיוון שכל כך נפסק השפע מארץ ישראל מכל דבר ודבר, וזהו ניכר למיעוט הקדושה והשגחתה, ועל זה נאמר שעם כל זה, אפילו אוכל פת חריבה בארץ ישראל, שמזה ניכר שקדושת הארץ נתמעטה מאוד, עם כל זה זוכה לעולם הבא בדירת ארץ ישראל, אף בזה הזמן, שנמחלים לו עוונותיו בדירת ארץ ישראל, ואפילו בזמן הזה.

מלפני שנת התר"מ, לא היו באים לישראל היהודים משאר הארצות, אלא מסוגים אלו, כגון זקנים, סוחרים, חוקרים, תיירים, אבל בשם קיבוץ הגלויות לא היה, כי אם אחרי שבאה נבואה להאישה הזקנה בת השאש מיהודי תימן, ועל פי הפתרון של חזיון הנבואה שנפתר מפי זקני, הרב הגאון הקדוש והמפורסם שלום בן יהודה מנצורה.
והם הם יהודי תימן, עליהם השלום, שהתחילו לבוא לארץ ישראל לגור בתוכה, והשמיעו באוזני כל יהודי הגולה שהגיע זמן קבוץ גלויותינו מארבע כנפות הארץ. וגם עזבו רכושם ומקצועותיהם שמהם פרנסתם ומחייתם, ובתיהם הרחבים והמשוכללים, כל היה בליבם כאפס לגבי חיבת ארץ ישראל, ויותר על זה שלא היו יודעים איה ואיפה היא נמצאת ארץ הקודש בתבל, ושמו ביטחונם במי שאמר והיה העולם, ויצאו לדרך מגששים כעיוורים, לא ידעו אנה ואנה לפנות, והשליכו את עצמם לאוויר, בשביל קדושת השם ברוך הוא, לקיים מה שנאמר: 'ואת עפרה יחוננו'. ואחרי שנכנסו לארץ סבלו לפי שעה דוחק, גרו בנקניקי הסלעי, שכבו על אדמת הקודש מבלי מחסה על ראשם, ולא מצע מתחת להם, ואין מכיר ואין רע להם, מושלכים בחוצות, פעמים רעבים ופעמים שבעים, ונשארו מחזיקים באמונה שלמה שזה הוא זמן קבוץ גלויות, בלי ספק, לפי שכבר עברו ימי הזעם של אלפים שלוש מאות הנאמרים בדניאל ט'.

אמר הכתוב: 'אם בחוקותיי תלכו' - דהיינו כשישראל עושין רצונו של מקום, אזי: 'נתתי שלום בארץ' - שהיא הגאולה, כי 'שלום' במילוי קטן עם ד' אותיות עולה י"ו, וזהו: 'נתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד' - כי ידוע שאמרו רז"ל: 'אין אדם לן בירושלים, תבנה ותכונן, וחטא בידו' .

'אם כסף תלוה את עמי את עני עמך' - עניין הצדקה הנה כבר ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שהצדקה מקרבת הגאולה' ...
'את עמי את העני' - ראשי תיבות: את תשועת עמי ישראל מהרה אתה תקריב הנה עמלק נרו יכבה.

כל המשתדל במצוות פריה ורביה הוא מקרב קץ הגאולה, ועל כן נותנים לו שכרו, למי שמשמח החתן והכלה שבא לקיים מצוות פריה ורביה ולקרב קץ הגאולה - כאילו הוא עצמו קרב הגאולה ובנה אחת מחורבות ירושלים, על דרך שאמרו: 'גדול המעשה יותר מהעושה', כי כשרואים בני אדם שכל כך גדולה מעלת הנישואין וששין בה ושמחים - יהיה להם חשק לקרבה אל המלאכה, לעשות אותה במהרה ובזריזות ובאהבה ובחיבה, לקיים המצווה כתיקנה וכהלכתה ויתקרב קץ הגאולה. ...
וזה מה שאמרתי בנושאי מקדם: 'יזל מים מדליו וזרעו במים רבים' - ורצה לומר: אם יהיו משתדלים וזריזים במצוות הנישואין כדי להיות פרים ורבים, ויהיו להם בנים מרובים כמו שזורעים על מים רבים, אז 'וירום מאגג מלכו, ותנשא מלכותו' - רצה לומר: שתתקרב הגאולה. 'וירום מאגג' - שהוא ראש הקליפה, 'מלכו' - מלך המשיח, 'ותנשא מלכותו' - למעלה למעלה, במהרה בימינו אמן.

'יהודה בן תימא אומר: הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים' - ולזה יש שייכות קצת להתפלל, שכל זה מדבר שיהיה עז וקל ורץ כגיבור - להינצל מן היצר הרע. לכך אנו מתפללים ש'תבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך' - ואז אינו צריך למידות אלו, שאז אין לנו יצר הרע, שנאמר: 'והסירותי את לב האבן מבשרכם'. יבוא התורה שנקראה אבן, שנאמר: 'לוחות אבן', ויסיר את היצר שנקרא אבן. וזהו שאמר: 'ותן חלקנו בתורתך', שעל ידי נתינת התורה בחלקנו אז מסתלק היצר, ולא נצטרך לכל המידות האלו אלא הם יבואו מאליהם.

'חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו' - וקשה, שאם היא מכירה אינה חינם, ואם היא חינם אינה מכירה. ועוד מהו 'ולא בכסף תגאלו', מאחר שאמר 'חנם', בוודאי הקדוש ברוך הוא גואלם חינם. אבל יובן על פי מה שאמרו בגמרא: 'אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס', ועוד אמרו חכמנו זיכרונם לברכה, שלא נחרב בית המקדש אלא בשביל שנאת חינם. זהו שאמר: 'חנם נמכרתם' - רצונו לומר, לא נמכרתם, אלא בשביל שנאת חינם. וזהו שאמר: 'ולא בכסף' - פירוש כשלא יהיה הכסף בכם, תגאלו.

העשיר שהעני - מצטער על אובדן עשירותו, בן אדם שנחלה - כואב לו על העדר בריאותו, כן אנו, אילו ראינו את המקדש על מכונו והשכינה בתוכו, הכוהנים בעבודתם והלווים בשירם ובזמרם, היינו מצטערים ומתאבלים על חורבנו, אנו חיינו בלעדי בית המקדש ואין לנו צער על חורבנו. ... גם באומרנו הקינות בעניין סילוק השכינה אינן נוגעות בליבנו, כאילו מה לנו ולסילוק השכינה. ואיך לא נתבייש שלא אכפת לנו מצערו של הקדוש ברוך הוא, ובכיותיו יומם ולילה על חורבן ביתו, ועל בניו שהוגלו בין האומות. איך זה שהקדוש ברוך הוא נעשה כמו זר לנו, ולא אכפת לנו ממנו. ... והרי לו היה האדם מתבונן, אף במקצת, ומכיר את מציאותו ועצמיותו מיד היה רואה ומכיר, שבית המקדש הוא עניין שכל חייו תלויים בו, ושבלעדיו חייו אינם חיים, ומתוך כך היה מכיר בסוד בגלות, היה יודע להעריך, מה הוא זה שכלל ישראל אינו במקומו, מהו עניין 'ישראל בין האומות', ואז ודאי שעניין הבית היה כבר נוגע לו.

ומאותו היום חזר אותו הזיק הקדוש ונעשה בליבי לשלהבת גדולה, והתחלתי לעורר הציבור לעלייה. ואך לא הועילו דבריי כלום, כי יהודי אלג'יריין, ליבם היה אטום חתום סתום משמוע דבר זה, מרוב השלווה והשקט וכל טוב שהיו חיים בו. ובפרט מחסרון ידיעתם השפה העברית המדוברת בארץ. ...
קבלתי מברק ממרוקו ...ותכף נסעתי ומצאתי שם, התעוררות גדולה לעלייה, וגם הרבה ידיעות ממצב הארץ. ואמנם הרבה תיירים עלו והביאו דיבת הארץ, מחסרון הגשמיות והרוחניות, לכן רפו ידינו, ועוד פרנסתנו המצויה בריווח גדול, והשקט והשלווה, והשבע הגדול, שבו היינו חיים, הוסיפו לגדור בעדנו מלעלות אל הארץ. ואמנם העלייה לא פסקה, רק הלכה לאט לאט, והלכה וגדלה בשנת התש"ז.

'ושמתי פדת בין עמי ובין עמך, למחר יהיה האות הזה' - כתוב 'פדת' חסר ו', מפני שגאולה זו אינה גאולה שלימה, שעדיין עתידים ישראל לגלות לבין האומות, ולא תבוא ה'פדות' - כלומר הגאולה השלימה, אלא בביאת משיח צדקינו. 'למחר' - לעתיד לבוא, שלעתיד לבוא, 'יהיה האות הזה' - תצטרף האות ו' ל'פדות' שהיא הגאולה השלימה במהרה בימינו.

'ולקחתם לכם ביום בראשון' - וזה הרמז שהתורה רומזת כדי לא להרחיק אדם מישראל כי כל ישראל ערבים זה לזה, ומה שמחסיר זה משלים זה, ובהתאחדות כל ישראל בכל חלקיו וזרמיו לגוף אחד, אז הקדוש ברוך הוא מתעלה, וישראל נעשים חביבים עליו, כמו שכתוב: 'ויחן שם ישראל נגד ההר' - כגוף אחד. ואין שום אומה ולשון יכולה להם, כמו שנאמר: 'לו חובר עצבים אפרים הנח לו'. ובאחדות העם, ובליכודו לעם אחד, ולחטיבה אחת, אז יתקיימו בו דברי התורה והנביאים כעם נבחר, כעם סגולה, ולהיות עליון על כל הגויים, ובזכות 'ולקחתם לכם ביום הראשון' אביא לכם ראשון זה מלך המשיח, שכתוב בו: 'ראשון לציון הנה הנם, ולירושלים מבשר אתן'. אמן ואמן.

מה שאמרו חז"ל על ארץ ישראל שזכו בה ישראל, הלא כבר נתעסקו בה שבעה עממין 'ועני המהפך בחררה, ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע'? וכן קשה על קבלת התורה שמהראוי לא יקבלו אותה אלא המלאכים בטענת 'תנה הודך על השמים'?!
אבל זה יש לפרש על פי מה שפסק המרדכי היכן שיש הוספה אין בו משום 'עני המהפך בחררה' ובארץ ישראל הרי שיש הוספה, שאומות העולם לא קבלו אלא שבע מצוות בני נח בלבד אבל ישראל כל תרי"ג מצוות, וכן התורה המלאכים לא רצו לקבל אלא הסוד, שלא שייך הפשט בהם, אבל ישראל קבלו כל הפרד"ס.

טעם ברכת 'גואל ישראל' - יתן ללבו, כי בכל יום נעשה גאולה, והשם יתברך שומע תפילות ישראל ובפרט תפילת רבים, שאינה נמאסת. כי בכל יום עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, והיא הגאולה הנעשית בכל יום ורגע, כי בכל צרה, ע"י תפילתנו, ה' מרחם עלינו, ומפיר עצת אויבנו, וגואל אותנו מידם. ולזה קבעו חתימת הברכה: 'גואל ישראל' - לשון הווה, ולא 'יגאל' - לשון עתיד ולא 'גאל' - לשון עבר, רק 'גואל' שבכל יום 'גואל'.

'אני ה' בעתה אחישנה' - היות כל מידותיו של הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה, לכן הצדקה מקרבת הגאולה, שיהיה 'אחישנה'. כי עיקר מצוות הצדקה כמו שאמר רש"י, זכרונו לברכה, להקים העני לפני נפילתו, משעת מוטת ידו, ולא יעזוב אותו עד גמר נפילתו, שאז קשה להקימו. לכן כשרואה שישראל משגיחים זה על זה, כל אחד עוזר את חברו, להקימו קודם נפילתו, ומעמידו על איתנו, אז גם ה' יתברך שמו יעשה כך ולא ימתין עד גמר הנפילה.
ולזה אמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות' - במשפט אמר שמרו, ובצדקה אמר עשו. והעניין הוא ידוע, כי הצדקה והמשפט הם שני הפכים ... אצל המשפט 'שמרו' - לשון 'ואביו שמר את הדבר' - לשון המתנה. מה שאין כן בצדקה אמר 'עשו' - לשון עשו - חושו, שעניינו מהירות, שתמהרו בצדקה מוטת היד, והטעם: 'כי קרובה ישועתי לבוא וצידקתי' מוכנת - רצה לומר: איחור הגאולה לא מקוצר יד, כי 'ישועתי' דייקא 'קרובה לבוא, וצדקתי' מוכנת אתי ואינה צריכה 'להיגלות', כי היא בתוככם רק בסתר כעניין ניסים שבגלות שהמה ניסים נסתרים, ואינה צריכה רק שתתגלה, והאיחור הוא מצדכם, ותלוי בכם, לכן בעשותכם צדקה במהירות תבוא הגאולה במהרה.

'ויהי ה' את יוסף, ויהי איש מצליח, ויהי בבית אדוניו' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר 'אנכי ארד עמך מצרימה'. גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר 'עמו אנכי בצרה'. אם כן כיוון שהשכינה עמנו בגלות, בוודאי שהקדוש ברוך הוא גואל אותנו, למען שמו יתברך, להקים שכינה מעפר. וכמו שאמר הכתוב: 'למעני, למעני אעשה'.
עוד ידוע שישראל נקראים על שם יוסף, ככתוב: 'גאלת בזרוע עמך, בני יעקב ויוסף'. ועל זה בא לרמוז: 'ויהי ה' את יוסף' - רצונו לומר שהשכינה עמנו בגלות בעוונותינו הרבים. אם כן, בזה אנחנו מובטחים. והקדוש ברוך הוא נקרא איש גיבור מלחמה. ועל זה אמר: 'ויהי איש מצליח' - והוא ילחם מלחמותינו, ויחזירנו לעיר קדשנו, ויבנה לנו בית מקדשנו. ועל זה אמר: 'ויהי בבית אדוניו' - אדון כל הארץ.

'בצדקה תכונני, רחקי מעושק כי לא תיראי וממחתה כי לא תקרב אליך' - והוא כי הנה 'בצדקה תכונני' - לבוא אל תכונת הטובה האמורה, אך בתנאי 'רחקי מעושק', כי היא מצווה הבאה בעבירה, תהיה הצדקה מעושק וגזל. ובאופן שתהיה זכה תעמוד לך, 'כי לא תיראי' - מהרעה שתגיע לך, ולא עוד אלא 'וממחתה' - שהוא אפילו היות לך מחתה מפחד האויב, לא יהיה לך, כי היא תחזק את לבך, 'כי לא תקרב אליך' - כי הלא בדבר זה אתה מקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', השקולה ככל התורה כולה.
ואל יקשה עליך איך מצוה זאת תספיק להצילך מחיל העמים, המתקבצים עליך, לזה אמר: 'הן גור יגור אפס מאותי'?! - בתמיהה, האם שום קבוץ מתקבץ בלתי השגחתי?! כלומר, ודאי שלא יהיה, ואם כן אחר שאני מבטיחך יהיה לבך בטוח כי לא אנחם להתקבץ.

'צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ' - וגם כן, שאלו המפרשים, איך אנחנו מצפים לשכר, והרי אמרו חז"ל שאין לבריאה אצל בוראה כלום. 'מי הקדימני ואשלם' - מי עשה מילה עד שלא נתתי לו בן?! מי נתן צדקה עד שלא נתתי לו ממון?!'
ותירצו: אם עושה אותה בזריזות ובשמחה, אזי נחשבת לו מצווה, ויצאה הטענה של מי הקדימני.
לכן מרומזת המילה 'תרדוף' - דהיינו אתה רודף אחריה בזריזות, ולא באו לבקש צדקה כי אם אתה רודף אחריה לעשותה, ומקבל שכר, וזהו 'למען תחיה וירשת את הארץ'.

מעלת ארץ ישראל גדולה עד מאוד: אם בענייני הגוף, אם בענייני הנפש. אם בענייני הגוף - שאוירה ומימיה ופרותיה משובחים כמו ששבחה התורה פירות ארץ ישראל; אם בענייני הנפש - שאוירה של ארץ ישראל מחכים, ולזה כיוון הנביא באומרו: 'ובל יאמר שכן חלתי העם היושב בה נשוא עון' - הפליג בשבח ארץ ישראל, להיות שהיא גבוה מעל גבוה וארץ הרים, וכתבו הרופאים: שהדר בהר הוא בריא ואינו כדר בעמק, ששולט העיפוש בו, אם כן להיות ארץ ישראל בהר - בל יאמר השוכן בה חליתי רק יהיה בריא, אולם הרי שהיא שלמה בעייני הגוף. ואם בענייני הנפש: 'העם היושב בה הוא נשוא עון' - שכל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל מתכפרים לו עוונותיו.

כל קבוצה או יחידים, שעלו לארץ ישראל במשך הדורות, לא היו חריגים מן הכיוון הכללי - לכן לא צוינו עליות שלהם. מה שאין כן עליות ממקומות אחרים ...בשל חריגותם מן הרוח השוררת בסביבה, היתה עליתם מאורע חריג, מאורע פלא. ...בתימן לא היה צורך בכך. העלייה הטבעית, נמשכה באופן טבעי ורגיל. ...הציונות נוצרה כתרופה להתנגדות לעלייה, ובאין מחלה אין צורך לתרופה.

נשאלתי על ידי אחינו העובדים בפרדסים בקביעות, ויראת ה' בליבם, מה עליהם לעשות בשנת השמיטה הבאה עלינו לטובה. אם מותר להם להמשיך בעבודתם, שהרי תורתנו הקדושה החמירה בעונשה בגלות במפורש. ועשיו שזכינו לשכון בארצנו, שמא, חס ושלום, יגרמו במעשיהם ההיפך מזה. או שמא, יש צד היתר לקיומם הם ומשפחתם, בעוד שאין להם מלאכה אחרת. ותשובתי הייתה להם, אין זה בסמכותנו ויכולתנו להורות על זה, ורק לחכמי הדור שבארץ ישראל ניתנה להם הסמכות לכך על פי התורה אשר יורוך. וקל וחומר שדיני שמיטה נשגבו ממנו כיוון שלא נהגנו בהן בחוץ לארץ זולת שמיטת כספים כדי שלא תשתכח. ... ונשגבו דברים מבינתנו ואיך נעשה מעשה, ותורה היא וללמוד אנו צריכים.

יום נקבצו צאן הנפוצות, יחד לארצך וגם לעירך. יום נמלאו שווקים וחוצות, תמיד זקנים עם נערך. יום נגדרו כל הפרצות, גם נצמתו אויבך וערך. יום יזרחה כוכב עלי זאת, חוטר לישי הוא בחירך. יום יהיה תוכך עלצות, גם עת בנות מקדש יקרך. יום יעמוד כהן להזות, חגור בבגדי בוץ ונזרך. יום עת רבות כיתות קבוצות, לעסוק בתורה היא פארך. יום אחזה זקני יעצות, גורן עגולה סנהדרך. יום יום אני כוסף לכל זאת, יוסף שמי נושק עפרך. יום אשכנה ציון וארצות, קרח הומה עבורך. אשאל לבורא ים וחוצות, יציץ מהרה אור מאורך.

'ומתנות לאביונים' - יש לדקדק מה זו קבלה שקיבלו עליהם ליתן הצדקה, בלאו הכי היא מצוות עשה ליתן הצדקה, ובכל עת ובכל זמן צריך אדם ליתן הצדקה. נוח עניין משלוח מנות, מצד שעדיין אינם מחוייבים והם קיבלו עליהם דבר חדש שלא היה לפנים, אבל מצוות הצדקה היא מצוות עשה והם מחוייבים.
ונראה לעניות דעתי, בהקדים מה שאמר ב'ויקרא רבה': אביון שהוא רואה דבר ואינו אוכל, רואה דבר ואינו שותה, תאב לכל והוא דחוק יותר מעני. והטעם לפי שהעני הוא מתחילתו עני וחוזר על הפתחים, אם כן מה שתאב הוא תובע בפיו וימצאנו. מה שאין כן האביון שמתחילתו היה עשיר, אינו מחזר על הפתחים ומה שתאב לא ימצאנו. וזהו שקיבלו עליהם לתת לאביונים, ואף שהם כלואים בבית, שולחים להם.
ועל זה אומר: 'ומתנות לאביונים' - שנותנים להם בתורת מתנה כדי שלא יתביישו. ונראה להם כמו משלוח מנות. ונראה לעניות דעתי, שלזה אמרו במדרש על מר עוקבא, שהיה נותן לחסיד אחד ארבע מאות זהובים בכל ערב יום הכיפורים. שיש לדקדק, על מה שאמרו שהיה נותנה לו בזה הזמן, ולא בזמן אחר מזמני השנה. והכוונה הוא שידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שעתיד יום הכיפורים להיות פורים, ועוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הצדקה מקרבת הגאולה, ועל זה היה נותנה בליל כפור, שעל ידי הצדקה תתקרב הגאולה, ויהיה כיפור יום פורים, שיהיו בו מתנות לאביונים.

'ימות המשיח' הם הימים בהם המלכויות הנוכחיות יעברו מן העולם, ומלכות מאושרת תקום תחתן, ובראשה יעמוד מלך מזרע דוד, וכל אנשי הארץ יכירו ויעבדו את הא-ל האמיתי היחיד. בימים ההם כל בני האדם יחיו באחדות ובאהבת אחים: 'והייתה לה' המלוכה, והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד', 'כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', לעבדו שכם אחד'. זמן ביאת המשיח ידוע לה' לבדו, ועלינו להשתדל לעשות כל שלאל ידינו לזרז את בואו על ידי הליכה בדרכי הצדק: 'כה אמר ה': שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתי לבוא, וצדקתי להיגלות'.

'ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו' - על ידי ביטול תורה נחרב הבית, וכמו שאמר הכתוב: 'על עזבם את תורתי', ועל ידי עסק התורה, הגנה מגנה לקרב גאולתנו וכמו שכתוב בזוהר הקדוש: וזה הדבר: 'שמע ה' קול יהודה' - קול תורה, ועל ידי זה 'ואל עמו תביאנו' - בביאת משיח צדקנו.

'ורווח תשימו בין עדר ובין עדר' - ובמסורה כתוב: 'רווח והצלה יעמוד ליהודים' - ונראה לפרש על פי מה שכתוב במדרש על הפסוק: 'ורווח תשימו' - הרווח להן צרותיהן. רוצה לומר: שלא יבואו לישראל הצרות תכופות זו לזו, אלא שיהיה ריווח בין צרה לצרה. וזה אומרו: 'בין עדר ובין עדר' - עדר עם הכולל גימטריה: 'רעה' - שיהיה ריווח בין רעה לרעה, וכיוון שיש רווח וזמן בין צרה לצרה, אפשר שתתבטל הגזרה, ואם לא תתבטל, על כל פנים כיוון שעבר זמן בין זה לזה יהיה כח לנו לסובלו. וזה אומר המסורה: 'רווח' או 'הצלה יעמוד ליהודים' - שאם לא יהיה הצלה לגמרי, יהיה רווח.

על שאלתך בעניין דינא דמלכותא דינא, האם גם בימינו נהוג דבר כזה? מאוד אני תמה אל שאלה כזו, כי לעניות דעתי בוודאי בזמננו קיימת הלכה זאת, ומהיכן למדת שנוכל לעבור על דברי חכמינו זיכרונם לברכה, חס ושלום?! ... אסור להעלים או להסתיר ממישהו, וכל שכן מהממשלה, דבר המגיע לפי החוק, כגון מסים או מכס, ואם העלים, הרי הוא עובר משום 'לא תגזול' כי דינא דמלכותא דינא.

''וישכון ישראל בטח' - כשיש שלום בישראל, יבוא הגואל, כמו שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן' - ואין עוז אלא משיח שכתוב: 'ויתן עוז למלכו', אימתי? - בזמן 'ה' יברך את עמו בשלום'. וזה שנאמר: 'וישכון' - לשון יחד שהם בשלום, 'בטח' - שמילוי אותיות בטח - כל אות 'ית' - ראשי תיבות: יבוא תשבי.

'יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר' - וצריך לזה גבורה כארי משום שעזה כמוות אהבת השינה, ובפרט בבוקר בעת עלות השחר, שבזמן ההוא ישן האדם יותר, ותערב לו שנתו מכל הלילה. לזה צריך האדם גבורה כארי כנגד יצרו. ואף שאינו רגיל ישבור תאוותו לכבוד ה', שכתב הרב החסיד ב'ראשית חכמה' שער האהבה. שמעניין קריעת ים סוף במה שכתוב: 'מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו' - שאמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו, שיכנסו תחילה לתוך הים ואחר כך יקרע את הים. מזה למדנו שמי שרוצה שהקדוש ברוך הוא יעשה עמו נס, שהוא שינוי הטבע, צריך שהוא תחילה ישנה טבעו לעבודתו יתברך. ועל כן מעתה נראה, שכדי שהקדוש ברוך הוא יעשה עמנו ניסים ונפלאות, בין בעניין הגאולה, בין להמציא לנו פרנסה, ולהצילנו מכל צרה וצרה. אף שאנחנו בין הגויים, שהם כשיני אריות וכיוצא, עושה עמנו ניסים ונפלאות חוץ מדרך הטבע. על כן חייבונו רבותינו זיכרונם, לשבור בכל יום תאוות השינה, ולהתגבר כארי לעבודתו, יתברך שמו, שהוא חוץ לטבע, שיקום האדם בעת שתערב לו השינה ביותר, ויצרו מתגבר עליו בעת ההיא.

'כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה' - שהנביא מבשרנו לעתיד לבוא כי כל מה שהחושך הולך מתוסף על העכו"ם, האור הולך ומתחזק לישראל, כי יהיה בהדרגה כי בתחילה: 'החושך יכסה ארץ' אבל עם כל זה יאירו בדוחק נרות הדולקים בצמצום האור בקירוב מקום, ואחר כך: 'וערפל לאומים' - והערפל הוא חושך עב, שלא יועילו נרות הדולקים להאיר עוד.
ולישראל הוא ההיפך, שהולכים ועולים בהצלחה, כי מה שכנגד: 'החושך יכסה ארץ' - 'ועליך יזרח ה' - זריחת אורו יתברך, וכנגד: 'וערפל לאומים' - 'וכבודו עליך יראה' - שלא סגי בזריחת אורו, אלא בעוצם אורו, וזהו הרמז רמז לנו גם דוד המלך: 'המה כרעו', ועוד יותר 'נפלו', וכנגד הכריעה שלהם: 'ואנחנו קמנו', וכנגד הנפילה שלהם אנחנו נעלה יותר 'ונתעודד'.

ובזה יתפרש: 'לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמיתך'. -
'לא לנו ה' לא לנו' - אנחנו מחכים את הגאולה, אלא 'כי לשמך תן כבוד' - לפדות את שכינתך מן הגלות, יען 'על חסדך ועל אמיתך' - שאתה עושה ממנו כשאנחנו שרויים בגלות.

'אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן' - אפשר במה שאמרו זיכרונם לברכה: כי בחסדיו הרבים הוציאנו לפני הזמן, והוצרך משה עשר מכות לפרעה ולמצרים כדי שישלחנו. וכבר נודע כי דצ"ך עד"ש באח"ב גימטרייה: תק"א, והוא כמספר 'אשר'.
עוד אמרו זיכרונו לברכה: שהטעם שסירב פרעה מלשלחם, והוא משום שהיה רוצה פרעה שהקדוש ברוך הוא בעצמו יוציאם, ויבוא בעל הפיקדון וייטול פיקדונו. ולפי שהיה על-ידי משה ואהרן, משום כך סירב מלהוציאם. וזה שכתוב: 'אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים' - כלומר שהביא על המצריים במצרים מכות כמניין 'אשר' כנזכר. וכי תאמר כל כך למה סירבו מלהוציאם עד שהוצרך להביא עליהם מכות כמניין 'אשר', לפיכך הוא נותן טעם באומרו: 'ביד משה ואהרן' - שהם היה שלוחים למקום, ופרעה היה רוצה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יגאלם ולא על ידי שליח.

'עבדים היינו לפרעה במצרים' - קשה, היה לו להזכיר אחד מהם או פרעה או מצרים.
ואמנם בא להגיד גודל הנס, שנעשה לנו בגאולה הזאת, והוא - כמי שהוא עבד לאדון אחד, אפשר שירחם עליו ויוציאנו לחירות או שיגיע האדון לנקודת מוות או ימות, שדרך העולם לשחרר עבדיו. אבל מי שהוא עבד לאנשים הרבה, קשה הדבר, שיסכימו כולם לשחררו, ולכן לא יהיה לו בטחון בגאולה.
כך היו ישראל, שלא הייתה להם בטחון בגאולה, שמצד בחירת האדון יצאו לחירות.

יתבונן המשכיל ויתרונן הירא והחרד אל דבר ה', על מצב עם בני ישראל בראותו אשר כל עם ועם מכל מפלגות הגויים מחבבים את לשונם ומגדילים את שפתם אשר חונכו עליה. ואשר הוחקה בה אמונתם ודתם איש ללשונו, ואנחנו עם בני ישראל מעת אשר גלינו מארצנו עזבנו את לשוננו הקדושה אשר דיבר בה אדם הראשון ובה ניתנה תורתנו הקדושה בהגלות כבודו יתברך על הר סיני ואמר לעמו: 'אנכי ה' א-להיך'. ולא עשינו כמצווה עלינו: 'ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם'. ...
ולקול הקורא במכתבי עתים, בימים ההם, מאת ה' אליעזר בן יהודה לתחיית השפה העברית הקדושה, נכספה נפשנו אך ורק בדברים ושיחות בעלמא, ולא באה לידי התגשמות עד שנת תר"ע, אשר אז הואילה ממשלתנו הרוממה ממשלת תוגרמה לפתוח בתי ספר לילדי בני ישראל. ...
והיו הילדים לומדים מקרא ותרגומיו אונקלוס ורס"ג, משנה הרמב"ם, ודקדוק ופירוש המילות, הכל נעשה על נכון לימוד התורה נביאים וכתובים בפירוש ברור ספר דקדוק לשון הקודש!

'ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמור: גר ותושב אנוכי עמכם, תנו לי אחוזת קבר עמכם, ואקברה מתי מלפני.' - יש להבין למה המתין אברהם עד שהיה מתו מוטל לפניו ואחר כך ביקש אחוזת קבר, ולא ראה את הנולד מתחילה להכין לו מקום לעת מצוא?
לעניות דעתי הטעם: מפני שהיה אסור לו לקנות מקום בארץ ישראל - לקיים מצוות גרות.
שכך ציווהו הקב"ה :להיות גר בארץ, ולא יקנה לו מקום בה - כי כבר ניתנה לו בכוח, וכשיגיע זמן יתננה לו גם בפועל. ואילו היה קונה לו שום מקום בה, היה עובר על מצוותו ונראה מקטני אמונה.
אבל עתה, כשמתה שרה, אז היה יכול לקנות מערת המכפלה - בשבילה, מטעם: 'במתים חופשי' - שכיוון שמתה, נפטרה ממצוות גרות, ומיד הקצוה לקברות.

נקדים הקדמה אמיתית, שבקבורת גוף האדם בארץ ישראל, נמשכים לאדם ארבע תועליות. האחד, שהנקבר בחוץ לארץ, חי בתחיית המתים לאחר 'גלגול מחילות', מה שאין כן הנקבר בארץ ישראל. השני, שהנקבר בחוץ לארץ, יש לו חיבוט הקבר, מה שאין כן הנקבר בארץ ישראל. התועלת השלישית, שהמת בחוץ לארץ, תיכף ומיד, נעשים לו רימה ותולעה, וארץ ישראל עפרה כסיד שאוכל הבשר ואינו עושה רימה ותולעה. התועלת הרביעית, שהנקבר בארץ ישראל, שם סולם מוצב ארצה ושם שער השמים, ועולות הנשמות בדרך ישרה למעלה, ואין חתחתים בדרך ומקטרגים הדוחים ומונעים אותה. מה שאין כן הנקבר בחוץ לארץ, שיש כמה כוחות וכמה מונעים ומקטרגים בארץ אחרת, שיקטרגו על הנשמה עד שתנצח את כולם ותבוא לדרך הישר לשער השמים.

'וגאלנו גאולה שלמה למען שמך' - המילה 'גאולה' כשהיא מלאה וא"ו, עולה בגימטרייה מ"ה, אך 'גאלה' חסרה וא"ו, עולה ט"ל. וזהו: 'וגאלנו גאולה שלמה' - של מ"ה - למען שמך שהוא שם מ"ה.

'כל הכלים הניטלים בשבת, שבריהם ניטלים עמהם, ובלבד שיהיו עושים מעין מלאכתם'. 'כל הכלים' - רמז לצדיקים, 'ניטלים בשבת' - לעולם שכולו שבת, דהיינו עולם הבא, שם ניטלים ונישאים למקום רם ונשא. ולא רק הם, אלא גם 'שבריהם' - כלומר המחזיקים בהם, מלשון 'ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ', גם כן 'ניטלים עמה'. 'ובלבד שיהיו עושים מעין מלאכתם' - שגם הם לומדים כהשגתם בתורה הקדושה.

'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' - הנה כבר נודע כי הפסוק הזה מדבר על הצדקה. ...
ראשי תיבות: 'אם כסף תלוה את' - הוא גימטרייה שם קדוש: כה"ת והוא בגימטרייה משיח בן דוד. רצה לומר: כי על ידי נתינת הצדקה הוא מקרב את הגאולה, כמו שכתוב: 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא', ולא עוד אלא שעל ידי מצוות הצדקה הוא מקיים את העולם.

'בראשית ברא א-לוהים' - סופי תיבות אמ"ת. הכוונה: 'ברא א-לוהים' - שבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, שיתף עמו מידת הרחמים. ויקשה: למה נכתב מחשבתו יתברך? וגם איך מחשבתו אינה מתקיימת? ...
אמנם לפי דרכנו יובן, והוא שאמרו בסדר אליהו: אין אמת אלא צדקה, שנאמר: 'אמת מארץ תצמח וצדק משמיים נשקף'. ולזה רמז אמ"ת בתיבות עצמן: 'בראשית ברא א-לוהים' - בסופי תיבות.
דהיינו: צדקה - שעל ידי הצדקה מהפך מידת הדין למידת הרחמים. ובזה פירשתי בעניותי מאמר רז"ל: אין ירושלים נפדית אלא בצדקה, שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה'.

גילוי השכינה אינו אלא בארץ ישראל, שבה בחר ה' מכל הארצות, וכל שכן רבותינו זיכרונם לברכה, כתבו שהדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, וכמו שמצינו ביונה שברח מארץ ישראל כדי שלא תשרה שכינה שם עליו להתנבאות, והבטחת הקב"ה לאבות העולם היא לתת לזרעם ארץ ישראל ששם גילוי שכינתו, וכן גם כשנגלה הקב"ה למשה בסנה אמר לו: אעלה אתכם מעוני מצרים, אל ארץ טובה ורחבה. והנה פרעה גם הוא ידע, שאין השכינה שורה בגלוי רק בארץ ישראל, ועיקר יציאת ישראל ממצרים הוא להעלותם לארץ, ששם גילוי שכינתו, ולא שייך שיהיה גילוי השכינה בחוץ לארץ.

יוֹנָה עַד אָנָה תֵלֵכִי נָעָה גַּם נָדָה בַּגּוֹלָה מִנְעִי נָא קוֹלֵךְ מִבֶּכִי יַעֲלַת חֵן הַכְּלוּלָה עַל כָּל עֲלָמוֹת תִמְלֹכִי לְשֵׁם תִּפְאֶרֶת וּתְהִלָּה לֹא יִקָּרֵא לָךְ עֲזוּבָה לֹא תּוֹסִיפִי עוֹד דַּאֲבָה הִנֵּה שׁוֹפְטַיִךְ אָשִׁיבָה כְּקֶדֶם וּכְבַתְּחִלָּה

הן עתה אחינו בית ישראל, הטרם ידעתם, זה לנו כמה שנים באורך הגלות, ועתה התחילה תשועה לבוא. ואין הדבר תלוי כי אם בתשובה ומעשים טובים ותלמוד תורה כנגד כולם, והיא קיומו של עולם, כמו שאמר הכתוב: 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'.

שעיקר גדולתו אינו אלא שעל ידי זה מקרב את הגאולה, שאין הדבר תלוי אלא בקיום התורה ומצוותיה, שהקדוש ברוך הוא ושכינתו בגלות עמנו, ועל ידי השתדלותו בקיום התורה והמצוות, ימהר להחיש גאולתה להקים אותה מעפר, וישועתה לנו עמה.

'יש ליזהר שלא ישבו שלושה לאכול בסעודה המפסקת כדי שלא יתחייבו בזימון, אלא כל אחד ישב לבדו ויברך לעצמו'. - וצריך לדעת מהו ההסבר להלכה זו, שלא ישבו ויזמנו. ויש עוד מנהג כשמגילת איכה נקראת בבית כנסת, השמש מחלק נרות וכל אחד קורא לאור הנר שבידו, וזכורני שבחוץ לארץ, הילדים היו מחכים, מתי השמש יחלק להם, ומצוי בספרים ישנים של קינות שיש טיפות שעווה עליהם. ...
וביארו חכמינו זיכרונם לברכה שהיסוד לטעם לאריכות הגלות בגלל יצר המחלוקת, וכל זמן שלא יהיו כאיש אחד בלב אחד - הגאולה לא תהיה, וזו הסיבה שכל אחד יושב לבד בסעודה המפסקת, להחדיר בנו את טעם הגלות, וזה משום שאנחנו לא באחדות, וקוראים כל אחד לאור נרו ולא לאור נר אחד. ...
ויותר מבואר עכשיו המנהגים שהמכנה המשותף שבהם הוא להיות בודד ונפרד, שזה הגלות: ללמוד לבד, לגדול לבד, לא לעזור לשני, והגאולה תתכן רק אם יהיה אחדות ... וקירוב המשיח יתכן רק על ידי שתכלה הפרטיות מן הלב, ונזכה להיות כאיש אחד בלב אחד.

ואהבת לרעך כמוך אני ה' - עוד רמז ראשי תיבות פסוק זה עולה בגימטרייה: 'יבנה'. וסופי תיבות 'ואהבת לרעך כמוך אני' - גימטרייה 'המקדש' עם הכולל.
והכוונה, על ידי שיש אהבה, יבנה בית המקדש, ויהיה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ברוך הוא, והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

'פסח, מצה ומרור' - צריך אדם שיאמין תמיד שעתיד הקדוש ברוך הוא להביא לנו משיח צדקנו במהרה ובזמן קרוב. וסיים דבריו, דהיינו דווקא אם יהיה גם כן עושה שני דברים אלו: שהם 'מצה' - להוציא חמץ שהוא היצר הרע, דוגמתו היצר הטוב נקרא 'מצה' - דהיינו שיעקור ויבער החמץ, דהיינו היצר הרע, מלבו ויאכל מצה, דהיינו היצר הטוב. וגם כן 'ומרור' - שיהיה תמיד מרור ומיוסר ומסתגף בייסורים ובעונשים כדי שיכפר עוונותיו, ואז ממילא יצא ידי חובתו. אבל אם לא יעשה כן - לא יצא, שאיך שיהיה מצפה למשיח, מה עשה בזה?! - כיוון שלא שב בתשובה ולא כפר עוונותיו הראשונים.

'וגאלתי אתכם בזרוע נטויה' - על ידי שתהיה זרוע נטויה לתת צדקה, אז אגאל אתכם מן הגלות. כמו שכתוב: 'שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתי לבוא' במהרה בימינו אמן.

'כי תשא את ראש בני ישראל' - אמר משה להקדוש ברוך הוא: במה תרים קרנם של ישראל, שתגאל אותם מבין האומות, ותחזיר עטרה ליושנה? אמר לו: 'בכי תשא' - ראשי תיבות: ת'ורה ש'בת א'חדות. על ידי עסק התורה ושמירת שבת ואחדות יתייחדו שלושת הצירופים הנזכרים ויחזור הכול לאיתנו ויגאלו ישראל במהרה בימינו אמן.

נקדים מה שאמר הרב 'עמודיה שבעה': שטעם משה רבינו, עליו השלום, שסירב בשליחות מפני שרצה שתהיה הגאולה על ידו יתברך, משום שכל גאולה שהיא על ידי בשר ודם - אחריה שעבוד. עיין שם. אמנם זהו שאומרים: אם נשלם הזמן, הדין עם משה רבינו עליו השלום, שיגאלם הקדוש הברוך הוא בעצמו, כדי שלא יהיה אחריה שעבוד, כיוון שלא נשאר עליהם שום אחריות. אבל אם לא נשלם הזמן, אם כן אי אפשר להיגאל על ידי הקדוש ברוך הוא. ואם כן יש לומר שבזה פלוגים הקדוש ברוך הוא ומשה רבינו. שהקדוש ברוך הוא סבר כרבי עקיבא שדרש 'את'. וממילא חייבים ישראל בקושי השעבוד, מפני שעשה אברהם אבינו אנגריה בתלמידי חכמים. ואם כן לא יועיל להם קושי השעבוד להשלים המניין, וכיוון שלא נשלם הזמן, אי אפשר להיגאל על ידו יתברך, אבל משה רבינו, עליו השלום, סובר לו כשמעון העמסוני ושעמו שלא דרש 'את', ואינם חייבים בקושי השעבוד, שאין עליהם שום עונש, במה שעשה אברהם אבינו, עליו השלום, אנגריה בתלמידי חכמים. וממילא קושי השעבוד הועיל להם להשלים המניין, וצריך שיגאלם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצו, כדי שתהיה גאולה שלמה, וזה שאמר: 'שלח נא ביד תשלח' - ביד עקיבא בן יוסף.

'אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות' -
בא רבי אלעזר בן עזריה ואמר: זה לך האות, שהעיקר הלמוד בזה הלילה הוא עבור אמיתת הגאולה העתידה. יען באמת התפלא, הרי כבן שבעים שנה ולא זכיתי לנצח המתנגדים, שתאמר יציאת מצרים בלילות. מה מצווה זו? ומה טעם בלילות דווקא? ומה חשובה מהימים?
אמנם, הוא הדבר אשר דברנו ונאה ויאה מה שדרש בן זומא: 'ימי חייך - הימים' - דהיינו ימי המשיח, 'כל ימי חייך - הלילות' - דהיינו הגלות. כמו שכתוב בברכות: 'אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח?! - והלא כבר נאמר וכו', ואמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, שתהא שעבוד מלכויות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו'. שהיא הייתה לה אבן לפינה, ואבן למוסדות לגאולה. ומצד זה חייבים לספר בספור ביציאת מצרים בזה הגלות, לאמת האמונה בלבנו לגאלנו גאולת עולם שהוא כימים. ואמרו לו חכמים שהיו מסובים אצלו בבני ברק, שאתה דורש בכינוי כבן זומא, ולומר הלילות כינוי לגלות, והימים כינוי לימי המשיח, נאה לדרוש בפרוש: 'ימי חייך - העולם הזה', הנוכחית שהוא הגלות, 'כל ימי חייך - להביא לימות המשיח'. השתמש במילה 'להביא' דווקא, שיציאת מצרים היא המביאה, ויהיה סיפורו עיקרי ויציאת מצרים טפל לו.

'על המזבח כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו' - אפשר לרמוז במה שאמרו זיכרונם לברכה: כשהראה הקדוש ברוך הוא למשה עניין הקורבנות אמר לו משה: הנחתני בזמן שבית במקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: יעסקו בתורה. ...
וידוע שהגלות יתואר בשם לילה, וזמן הגאולה נקרא בוקר, והתורה נקרא אש, כמו שכתוב 'מימינו אש דת למו', וזהו הרמז: 'כל הלילה' - דהיינו: זמן הגלות, שאין נוהג בו הקרבנות, 'עד הבוקר' - דהיינו: זמן הגאולה, הנה שמתי לך לימוד התורה במקום קורבן לכפרת עוונות, וזהו: 'אש המזבח' - רצה לומר: שהתורה, הנקראת אש, תועיל לך כמו הקורבן אשר תוקד על המזבח.

גדול זכות עסק התורה, שעל ידו יבוא הגואל, במהרה בימינו אמן. וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אין הגלויות מתכנסים, אלא בזכות התורה, שנאמר: 'גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם'. וביאר הרב 'נדחי ישראל', זיכרונו לברכה, פרק י"ב, וזה לשונו: וביאורו הוא כפשוטו, 'כי יתנו בגוים' - רצונו לומר: בעוד שנפזרים ומתנודדים בתוך הגויים, ולכן סיים הפסוק: 'עתה' - להורות לנו שהלימוד בעת דחוק כזה הוא מקרב הגאולה עד מאד. יעויין שם.
ואפשר שזה רמז הכתוב: 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור' - רצונו לומר, שבשביל עסק התורה, הנרמז בתיבת 'יום', כנזכר, 'יתקע בשופר גדול ובאו האובדים' - שישלח לנו ה' משיח צדקנו ויתקע בשופר לקבץ פזורינו מבין הגויים, ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.

'כי גאל ה' את יעקב ובישראל אתפאר' - גאל הוא לשון עבר, רמז על גאולת מצרים שהייתה בחסדו יתברך שלא היו ראויים לגאולה מצד מעשיהם כמו שכתבו: 'גוי מקרב גוי' - ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה: 'מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו'. לכן הייתה בחסדו יתברך.
ואמנם הגאולה העתידה להיות, במהרה בימינו, היא מצד זכותם של ישראל כמו שכתבו: 'חינם נמכרתם, ולא בכסף תגאלו' - רוצה לומר: שלא תגאלו מצד החסד הרומז לכסף .
גם ידוע מה שכתבו המפרשים זיכרונם לברכה: שתואר שם יעקב מורה על עוקבא ומרמה, ותואר ישראל מורה על הצדיקים. וזה שכתוב: 'כי גאל ה' את יעקב' - לשון עבר הרומז על גאולת מצרים שהייתה מצד החסד, שהיו בתואר יעקב שהוא לשון עוקבא, ואמנם בגאולה העתידה היא תהיה בתואר 'ישראל' שהם צדיקים, ולכן כביכול: 'ישראל אשר בכך אתפאר' - מצד זכותם.

'במה אדע כי אירשנה' - ומהרש"א זיכרונו לברכה כתב, שיצא להם זה משכתוב: 'כי אירשנה' ולא כתוב 'כי תתננה לי', כמו שאמר ה': 'לך אתננה'. ... והיינו 'כי אירשנה' - מלשון גירוש וגלות, כמו 'כי אוריש גוים מפניך', ורצונו לומר, שבזמן שאירשנה מן הארץ בגלות, במה אדע שיתקיימו? - ואמר לו: 'קחה לי' - שבלא הקרבתם, אלא בקיחה בלבד, בדברים, כמו שכתוב: 'קחו עמכם דברים', ובהם יתקיימו בגלות...
שאמר לו: 'אני ה', אשר הוצאתיך מאור כשדים, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה' - דווקא, והבטיחו זו בלשון חביבות של ירושה, כמו שאמר: 'תורה ציוה לנו משה מורשה' - כלומר שאין לה הפסק עולמית, ואפילו לא יהיו ישראל זכאים, לא יחליפם באומה אחרת. אז שמח בלבו, ושאל לו אות על זה, ואמר לו: הודיעני נא, באיזה זכות 'אירשנה' לעד, כי אי אפשר שיהיו ישראל זכאים בכל דור ודור, וזהו שלא אמר בקצרה 'במה אדע' סתם, אבל דקדק שאלתו בדקדוק ואמר: 'במה אדע כי אירשנה' - ירושה עולמית, שאין לה הפסק, כי זה אי אפשר שיהיו ישראל זכאים לעד סוף כל הדורות. והשיבו הקדוש ברוך הוא: בזכות הקרבנות, אפשר להתקיים דבר זה, כי אף בזמן שאין בית המקדש קיים הרי אמרו: 'זאת התורה לעולה' - כל העוסק בתורת עולה, מעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאילו הקריב לפני כל אותם קרבנות.

בטעמי תקיעת שופר ראש השנה - להזכירנו קבוץ נדחי ישראל, ולהתאות אליו, שנאמר בו: 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים.'

ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום' - יראה על פי מה שכתב הרב שארית יעקב ... על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'קול דודי דופק' - זה משיח, בשעה שהוא בא ואומר להם לישראל: אתם נגאלים. אומרים לו ישראל: לא כך אמר הקב"ה לנו שהוא משעבדנו בשבעים אומות. והוא משיב להם: אחד מכם גלה לברבריא ואחד לבטרנא - כאילו גליתם כולכם עיין שם. והיה טעמו משום שכל ישראל כנפש אחת וכאיש אחד, ומזה הטעם מעלה עליהם הכתוב כאילו גלו כולם. ...
ונראה לדעתי דעת הצעיר יעקב כאלפון שזהו רמז: ה' עוז לעמו ייתן' - כמו שמובא במדרש רבא: אין עוז אלא מלכות והיינו ה' עוז' - דהיינו עול מלכויות. 'לעמו ייתן' - שישתעבדו בשבעים אומות.
ה' יברך את עמו' - לפדותם ולברכם בשלום. בשביל השלום - כי אחד שגלה חשוב ככולם וזהו 'אנכי' - בלשון יחיד, ועל ידי זה תבינו - יהי אור הגאולה.

מי שלא קיים מצוות כיבוד אב ואם ומצטער על מה שלא קיים, נוטל שכר כאילו קיים ויש לו שכר גדול ממי שקיים, יען שאין מי שיכול לעמוד בזאת המצווה שחמורה היא מאוד מאוד כמו שאמרו חז"ל: 'אשרי מי שלא ראה אותם'.
ומשום כך הגואל בימי מדי צריך שיהא יתום מאב ואם, נוטל שכר כיבוד אב ואם כאילו קיים המצווה כתיקנה, ויהי גדול מעשיו - שבא הגלות מסיבתו, וכן יוסיף ה' שנית ידו, 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה לה' המלוכה' במהרה בימינו אמן.

'על ידי האחדות יבוא מלך המשיח' - על פי זה יש לפרש מאמר הכתוב: 'ויהי בישורון מלך' - הוא מלך המשיח, זה יהיה: 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל' - שיהיו כולם באחדות.

לאברם הייתה תשוקה גדולה וחשק רב, לדור בארץ ישראל, לפני שאמר לו הקדוש ברוך הוא: 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך'. ואף על פי שבאותם הימים, עדיין לא הייתה ידועה קדושתה של ארץ ישראל, וכן לא היה יודע באיזה חלק ידור, כי עדיין לא גילה לו הקדוש ברוך הוא דבר זה, בכל זאת השתוקקה נפשו לארץ ישראל.
כי בהיותו בערי חוץ לארץ, בארם נהריים וארם נחור, שהם במחוז חלב ובשאר הערים של חוץ לארץ, ראה כי אותם האנשים, אוכלים ושותים ופוחזים, ואינם חושבים בשום דבר אחר, לכן אמר יהי רצון שלא יהא חלקי עמהם. אבל כשנכנס לסולמה של צור, שהיא תחילת תחום ארץ ישראל, ראה כי כל האנשים הדרים שם, הם בעלי אומנות. הרים עיניו כלפי השמים ואמר, יהי רצון שחלקי יהא בארץ זו.

בפה מלא אומר, כי אנו בעצמנו גרמנו איסור הכניסה לארץ ישראל לאחינו הרוסים הנעים ונדים. על ידינו בא איסור קניית קרקעות לכל ישראל. כי זאת נהיתה מפני כי באו הגולים בהמון רב ובחיפזון ובקניית הקרקעות התנהגות במהומה ובבהלה רבה. אך לא עליהם האשמה כי מה יעשו האומללים האלה - מגורשים הם מארצם, באו למקום שלא הכירום מעולם, שפת המדינה והנהגת הממשלה לא ידעו. בנו - התושבים פה, כאשכנזים כספרדים - לא האמינו; כי היינו בעיניהם לאנשים לא נאמנים, לא רחמנים, ועל כן לא דרשו עצה מאתנו. מי הגורם כי יטילו מום בנו? אנו בעצמנו החייבים בזה.

כדוגמת זה מצינו גם כן, שסיכל הקדוש ברוך הוא את דעתם של אחי יוסף, שאף על פי שראו שאביהם מצטער עשרים ושתים שנה, בכל זאת לא העלו בדעתם ללכת ולחפש את יוסף ולהשיבו אל אביו. וזה כיוון שעדיין לא הגיע הזמן שייוודע ליעקב שיוסף בנו קיים. ולכן גם כשכבר ירדו למצרים ודיברו עם יוסף, מנע מהם הקדוש ברוך הוא להרגיש שאחיהם מדבר עמם, אף על פי שהיו להם שם הרבה סימנים, שהיה בהם לעוררם לחשוב שהוא מכירם.
אבל כשנגמר הזמן שהקציב הקדוש ברוך הוא, הכל נעשה במהירות בלי שום עיכובים. לכן כשהגיע הזמן של יוסף לצאת מן הבור, מיד 'ויריצוהו מן הבור'. וכן אמר יוסף אל אחיו: 'מהרו ועלו אל אביו' כי הגיע הזמן שעליו להתגלות. וגם בגאולה העתידה הכל יהיה בזריזות ובמהירות.

'וישלך מידיו את הלוחות' - כתב 'מידו' ואנו קוראים 'מידיו' - שמתחילה חשב משה רבינו, עליו השלום, כיוון שלא קלקלו אלא בלוח אחד, הימיני, שבו המצוות שבין אדם למקום, די שישליך מידו את הלוח הימיני, שהוא בין אדם למקום. שוב ראה והתבונן, שאם ישליך את זה האחד, ממילא גם השני לא יתקיים. ועל כן השליך משתי ידיו גם שניהם, להודיע כי שניהם שלובי זרוע הם, ולא יעמוד האחד בלתי אם שניהם יעמדו יחדיו. וזה שנאמר: 'נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'' - והיו תוצאותיו: 'וכחש בעמיתו, בפיקדון או בתשומת יד או בגזל, או עשק את עמיתו'. הכל דומה עליו כמישור, אלא העיקר צריך אדם שיהיה לו יראת שמים, ויעשה רצון הבורא יתברך. ועל ידי זה נזכה לגאולה שלימה על ידי ה'. גאולה, שאין אחריה שעבוד. כמו שאמר הכתוב: 'כה אמר ה' מלך ישראל, אני ראשון ואני אחרון'.

'ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך, אשירה לה' כי גמל עלי'. 'ואני' - אין לי חסד שאבטח בו, כי אם 'בחסדך', ולמען הבטחון הזה 'יגל לבי בישועתך'. אמר רבי אבהו: זה אחד מן המקראות הקשים, שישועתו של הקדוש ברוך הוא, היא ישועתם של ישראל. אמר דוד המלך: ישועתך היא ישועתנו. 'ואני בחסדך בטחתי' - כנגד ארבע מלכויות: בבל - שהיו בטוחים בחסדי ה' שייגאלו; פרס - בימי מרדכי ואסתר, שקיימו וקבלו עליהם, וזה ישועתו של הקדוש ברוך הוא; יוון - כנגד נס חנוכה שקבענוהו בהלל ובהודאה, היינו: 'אשירה לה' בחיי'; בגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו, ישלם גמול לאויביו - 'אשירה לה' כי גמל עלי'. יהי רצון ונזכה לגאולת ישראל השלמה, במהרה בימינו אמן.

'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות' - ויש לדקדק שהכתוב אמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה' ועל שניהם אמר: 'כי קרובה ישועתי', ואם כן למה נקט צדקה לחוד?! - היה לו לומר: גדולים צדקה ומשפט שמקרבים את הגאולה.
עוד אמר 'גדולה צדקה' - וצריך לדעת מאיזה מצווה היא גדולה. ויש לומר שכל שכן שמשפט וצדקה שניהן מקרבים את הגאולה כמו שמובן מפשוטי המקראות, והוא שציינה הגמרא צדקה לחוד, שבאה להשמיענו שגדולה צדקה אפילו ממשפט. ונלמד לנו כך מסיום הכתוב: 'וצדקתי להגלות' ולא אמר גם כן ומשפטי. נלמד מזה: שגדולה צדקה אפילו ממשפט. ... ומהו הטעם שגדולה צדקה ממשפט?
ויש לומר על פי מה שאמרו בגמרא: 'כל דיין שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית' ... הדיין אפילו אם ידון דין אמת לאמיתו, אינו נעשה אלא שותף להקב"ה במעשה בראשית. אבל 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא'.

לעתיד לבוא, במהרה בימינו אמן, מה עושה הקדוש ברוך הוא: 'ישם מדבר לאגם מים, וארץ ציה למוצאי מים, וישב שם רעבים' - רומז עלינו אנו בני הגולה, 'ויכוננה עיר מושב' - רומז לארץ ישראל.
ואימתי יהיה זה לנו? - לזה אמר: 'ויזרעו שדות' - רוצה לומר בזמן שזורעים בתורה שניים כהלכתן: תורה שבכתב ותורה שבעל פה - הנקראים שדות.
וגם לא המדרש הוא העיקר אלא גם 'ויטעו כרם' - רומז לקיום המצות, גם כן הנקראים בשם 'כרם' כנזכר. וכיוון שמקיימים את שניהם כאחד, אז ודאי זוכים: 'ויעשו פרי' -
ומה הוא זה פרי? - לזה אמר: 'תבואה' - אותיות תבוא ה', רומז לשכינה המתחדשת באות ה', כידוע שתבוא ותתחבר עמנו, ואז על ידה, ובסיבתה תהיה גאולה שלימה.

'בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה' א-לוהיך ושמעת בקולו' - שמשה רבינו, עליו השלום, מסר סימן לישראל על זה, שיצעקו את ה' בעניין הפרנסה ולא יענו, חס ושלום, לבלתי יערערו אחרי ה', שהלא הקדוש ברוך הוא שומע תפילת כל פה ... ברחמיו הגדולים, 'בכל צרתם לו צר', ו'עמו אנכי בצרה', גם היום בזה הגלות, אך ה' יתברך הוא הזן ומפרנס אותנו תמיד, בכל יום ובכל עת שלא נמות ברעב. אכן עתה, בראותנו חסרון הפרנסה, ושערי השומע ננעלו, ודל ישראל מאוד, אין זה כי אם געגועים לאבינו שבשמים גדולים מאוד, שהשם כביכול מתאונן ואומר: 'אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם'. ... לכן מה עושה ה' יתברך, הוא מונע מלשלוח לנו פרנסה טובה, ולמען נתעורר אנחנו מעצמנו, לקום ולבוא אליו יתברך, להתחנן אליו להשיבנו אל ארצנו, ולשלוח לנו פרנסה טובה.

נראה לי טעם למנהג ישראל, שדורשים בשבת הגדול, והוא כי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: בכל שנה ושנה, בזה החודש מתעורר עלינו הקדוש ברוך הוא ברחמים, לגאול אותנו, 'כי בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל'. ובפרט באלף השישי שישראל מוכנים לגאולה, כמו שאמר הכתוב: 'והיה ביום השישי, והכינו את אשר יביאו', שהוא אלף השישי, יהיה בן אדם מוכן ומזומן.
וזה רמז הכתוב: 'אמר אויב: ארדוף, אשיג, אחלק שלל, תמלאמו נפשי, אריק חרבי, תורישמו ידי' - כי זה הכתוב מדבר על הגאולה העתידה, והוא בתחילת הכתוב חמישה אלפי"ם והם: 'אמר אויב תרדוף אשיג אחלק שלל', שהם בה' אלפים יש להם שליטה עלינו, ובכל יום יום גזירות מתחדשות ולוקחים שלל. אבל אחר כך 'תמלאמו נפשי' - שתתמלא סאתם של אומות העולם, כמו שכתבו הספרים, אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות כי אם עד שתתמלא סאתם. אזי 'אריק חרבי', שהוא האלף השישי, חרב לה' מלאה, ו'תורישמו ידי'. לזה אנו דורשים בזה השבת ומדברים מעניין צדקה ואחדות וגאולה, כדי שיתעורר ה' יתברך עלינו ברחמים, כי התעוררות מלמטה - התעוררות מלמעלה.

בא חבקוק והעמידם על דבר אחד, שהיא האמונה כמו שכתוב: 'צדיק באמונתו יחיה' - הרי שמי שיש בו מידת האמונה - בשם צדיק יקרא, וגם מקרא מפורש הוא 'שארית ישראל לא יעשו עוולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית' - והכוונה בו: שכל מי ששם ישראל יכונה, לא יאות לו לעשות אחת הנבלות: שקר, כזב ומרמה, אלא צריך שיהיה ישר הולך, וכשמו דהיינו ישראל - שהוא לשון ישרות, כן יקום, ואם, חס ושלום, אינו עושה כן, מלבד כי איננו ישר הולך עם בני אדם, אף גם זאת איננו הולך ישר עם אל כי בעשותו שקר, כזב ומרמה, זה מורה באצבע על חוסר אמונתו ובטחונו בו יתברך. ... והיינו שאמר התנא: 'כל ישראל' - כל אשר בשם ישראל, יכונה על שם מעשיו, כי הוא ישר הולך עם א-לוהים ואנשים, ולא יעשה עוולה, 'יש לו חלק לעולם הבא' - דהיינו עולם התחייה, וחיו יחיה בתחיית המתים כי מאחר שנאחז במידת אמת - יקוים בו מה שנאמר: 'אמת מארץ תצמח', ומביא מקרא 'ועמך כולם צדיקים לעולם' - כלומר שהם צדיקים עם בני העולם, כלומר שנושאים ונותנים באמונה, וכל דבריהם ומעשיהם, אינם אלא באמת ובאמונה, ואנשים כאלה צדיקים יקראו, מאחר שהם צדיקים עם העולם, ובזה 'ירשו ארץ'.

'צדק צדק תרדוף למען תחייה וירשת את הארץ' - לזה אמר: 'צדק צדק תרדוף' - שתי צדקות. אחת: 'למען תחיה' - שתהיה קרוי חי, ואחת: 'וירשת את הארץ' - שהרי אמרו רבותינו זכורנם לברכה: 'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה', שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא'.

'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך' - והנה לכאורה קשה באומרו 'את העני עמך', אמנם לדרכנו אפשר שיובן, שהצדקה מקרבת הגאולה, אם כן כך הוא רמז הפסוק 'אם כסף תלווה' - אפילו במצווה כזו של הלוואה חשובה צדקה וכמו שכתב הרב 'חומת אנך', ועל ידי זה תזכה את העני.
א"ת ראשי תיבות - אליהו התשבי, העני הוא המשיח כמו שנאמר, עני ורוכב על חמור, דהיינו אליהו התשבי יבוא לבשר על המשיח שנקרא עני. 'עמך' - שיבוא לך וזהו 'העני עמך', ואפשר שלזה נקרא עני, כלומר שעל ידי שאתה נותן לעני, אזי תקרב ביאת המשיח, שנקרא עני.

'אם את הדבר הזה תעשה, וציווך א-לוהים, ויכולת עמוד, וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום' -
'אם את הדבר הזה תעשה' - דהיינו, שתרצה לחזור בתשובה, ועל ידי זה תרצה 'וציווך אלוהים' - לשון צוותא, שתהא השראת שכינה, ועל ידי זה 'כל העם על מקומו', דהיינו - אל מקום המזבח, הוא שיבנה בית קודשנו, בעזרת ה' יתברך.
צריך תנאי אחד שהוא העיקר - שיהיו כולם יחד באחווה: ספרדי עם ספרדי, ספרדי עם אשכנזי, אשכנזי עם אשכנזי, עם מערבי, כולם כאחד... צריך תנאי אחד, דהיינו - 'בשלום'. ואז נזכה לביאת גואלנו במהרה בימינו. וכמאמר התנא: 'לא מצאנו כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום'.

מה נורא המקום הזה, עיר הקודש טבריה, תיבנה ותיכונן, ששם היה התחלת הגאולה והבשורה של אליהו הנביא, זכור לטוב. ולא זו בלבד אלא גם ביאת המלך המשיח תחילת ביאתו בעיר הקודש טבריה, תבנה ותיכונן, שם יתגלה. כמו שכתוב בזוהר הקדוש ספר שמות וזה לשונו: 'ומהדר גאונו, זה המשיח בקומו לערוץ הארץ כך יקום ויתגלה בארץ הגליל, בגלל שהוּא היא אתר רִאשׁוֹן שיתחרב באֶרֶץ קְדוֹשָׁה בשל כך יתגלה שָׁם רִאשׁוֹן לכל מָקוֹם'. וכתב שם הרב אזולאי, זכרונו לברכה, שמה שאמר בארץ הגליל היא טבריה, שגם טבריה היא מארץ הגליל. וכמו שנאמר בגמרא, שגלתה סנהדרין לבסוף לטבריה ומשם עתידה להיגאל. ומה שנאמר בגמרא בעירובין: 'לבית דין הגדול בא, כלומר לבית דין של טבריה' עד כאן לשונו. נמצא שביאת משיח תהיה גם כן בעיר הקודש טבריה, ויגלה כבוד מלכותו עלינו בקרוב בימינו אמן. כלומר התחלת ותחיית הגאולה תהיה בעיר הקודש טבריה. אם כן זה הוא שאמר רבי יוחנן: 'טבריה משלמת למשיח'. רצה לומר שיבוא משיח, יבוא תחילה לטבריה שהיא משלמת, שהוא לשון פרישת שלום, כלומר רצה לומר שטבריה שואלת ודורשת בשלומו.

עם ישראל היה נהנה ממראה בית המקדש, ובו היה התגלות השכינה, הכל היה בשפע עצום ובעושר גדול, גם נהנו מצרכי מזון של ארץ הקודש, ועשירותה הגדולה. ומטעם זה היו נהנים. בנוסף לכל, השביח להם יום יום, לא רק שפע הפירות בכמות, אלא אף שפע באיכות, בגודל ומתיקות הפירות. וזה מה שמספרת לנו הברייתא: 'בשעה שבנה שלמה בית המקדש, נטע בו כל מיני מגדים של זהב' - כל כך גדול היה השפע, בעבור השכינה ששרתה בו, שבזכותה, היו הפירות גדולים ומתוקים ונהפכים לזהב.

אמור מעתה שמי שנתחייב ייסורין או מיתה בעוונו, הרי מצינו לו תרופה מן התורה על ידי שיחזיק לתלמיד חכם, הדר בארץ ישראל, ועל ידי זה יחשב לו כאילו הוא עצמו דר שם בארץ ישראל. ...
ועם שבזה הזמן, נסתלקה שכינה למרום בעוונותינו הרבים. עם כל זאת 'תמיד עיני ה' א-להיך בה' בארץ הקדושה כמו שכתוב: 'ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה', ובקדושתה עומדת.
ולא נדרש 'לדרים עליה' - אלא גם כל המחזיק בהם זוכה, ושומע אל אביונים, לשמוע ה' אל אנקת אסיר בגלות בחוץ לארץ, ואינו יכול לעלות לארץ ישראל, אפילו כך 'עונה בעת צרה' - לפתח בני תמותה. שאפילו היה חייב מיתה או ייסורין, עם כל זה, יפתח מוסרותיהם ינתק, יען שעיניהם תלויות וצופיות מרחוק בבניית הארץ, ומחזיקים לדרים עליה, העוסקים בתורה.

'בכל צרתם לא [לו] צר, ומלאך פניו הושיעם'. - כאשר בא עליהם צער גלות, שלא יכלו לסבול, אפשר יהיו סבורים כי ה' עזב אותם ביד האויב, חס ושלום, על כן הוצרך להודיעם על ידי נבואת יחזקאל, ואראה את ה', שעדיין בחביבותו אלינו, כמו שכתוב בזוהר הקדוש בתחילת פרשת שמות, עיין שם.
וזהו אצלי מה שאמר הכתוב: 'בכל צרותם לו צר', שיש לומר מה בא לרמוז הקריאה והכתיבה, שהקריאה 'לו' בואו, והכתיבה 'לא' באלף? ... כי 'בכל צרתם' - אפילו צרת גלות בבל, שבאה אחר גרם המעלות, שאינם יכולים לסבול, עם כל זה 'לא צר', אינה נקראת צרה, בהיות כי הוא יתברך, לא עזב אותם ומשתתף בצרתם, וזהו: 'לו צר'. ודבר זה לא העלימו מהם אלא הודיעו להם על ידי נביא, וזהו: 'ומלאך פניו הושיעם' - כלומר הנביא שעומד ומתנבא לפניו יתברך, כמלאכי מרום העומדים לפניו, 'הושיעם' - במה שהודיעם: 'ואראה את ה'', שלא עזב אותם.

המשיח יהיה עניו כמשה, קדוש כאברהם, יצחק, יעקב ודוד אבותיו, שפל רוח ... ויבוא לירושלים, להר ציון, למשכן כבוד ה' א-לוהי צבאות, לא כאנטיוכוס ולא כפומפיוס ולא כמלכים טמאים אחרים, אלא כעבד ה', כולו ענווה, ויוכיח לישראל ולגויים שנכנס לירושלים כשר שלום.

ועל פי זה יובן כוונת מאמרם זיכרונם לברכה במדרש פרשת חיי שרה, כתוב 'עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון', כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבוא. ומראה להם הקדוש ברוך הוא עד שהם בעולם הזה, שהוא עתיד לתת להם ונפשם שבעה והם ישנים, שנאמר 'כי עתה שכבתי ואשקוט'. כשנפטר רבי אבהו הראו לו שלוש עשרה נהרי אפרסמון טהור, אמר להם אלו למי, אמרו לו שלך. אמר אלו של אבהו, '[ו]אני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי, אכן משפטי את ה' ופעולתי את א-לוהי'. עד כאן. שהנה אנו עבדי ה', כמאמר הכתוב 'כי לי בני ישראל עבדים וגו'', ואם צדיק אחד נאנס בקצרות שנים, ש'ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה', וזה נאנס ונפטר מן העולם בבחרותו, וכיוון שמת נעשה חפשי מן המצוות. כמו שכתוב בגמרא מהו שכתוב 'במתים חפשי', כיוון שמת נעשה חפשי מן המצוות. יעויין שם... אמנם הקדוש ברוך הוא ברחמיו יתברך דן את הדין וזיכה את הזכאי... ואף על התורה והמצוות שהיה עתיד לסגל. וזה אומרו 'עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון'.

ראיתי מן ההכרח להודיע מתי יחונן ה' את שארית עם מרעיתו, ישראל אשר בחר לו לנחלתו ויקדש שמו ברבים, לעבדו שכם אחד, את רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ותיגלה מלכותו יתברך, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ...
עוד ידוע הוא מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ששת אלפים שנה הוא העולם והשביעי חרב, והם כנגד ששת ימים, שנבראו בהם העולם, ויום השביעי שבת הוא לה'. ולכן עלינו לחשוב ולדעת בכיוון השנים לראות באיזה שנה משנות בריאת העולם תהיה מכוונת לסוך שעה חמישית שממנה ואילך תתחיל להתגלות הארת קדושת השבת אשר על ידה מתבטלין כל הדינים. ...
ובכן צא וחשוב חמשת אלפי שנה שכבר עברו הם כנגד חמשת ימים של השבוע ושבע עשרה שעות מיום השישי אם כן בהתחלת ניסן של שנת תרפ"ח תיגמר השעה ארבע וחצי מיום השישי, וכשתוסיף עליה עוד חצי שעה שהיא עשרים שנה ועשרה חודשים, דהיינו בחודש שבט שנת התש"ח תתחיל קדושת השבת להתגלות.

'כתית למאור' - אנו בגלות המר הזה כתית, שמכתתים אותנו, האומנם, אנו מקווים על דרך 'כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי'. האומנם, אנו מבקשים שיהא גאולת עולם, וכמקרא שכתוב: 'ערכתי נר למשיחי' וגם 'שלא יכבה נרו', כן יהיה בגאולה זאת 'להעלות נר תמיד' - שיהא דולק כמו כן תמיד.

מה גדולה מעלת דרי ארץ ישראל וקדושתה. שהרי כמה תפילות התפלל משה רבינו כדי להיכנס לארץ ישראל, ולהיות שרוי בה. וכן מצאנו באבות העולם שכל דירתם היתה בארץ ישראל. וטעמו של דבר, כיוון שאין ארץ ישראל מונהגת על ידי שום מלאך אלא על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, כפי שנאמר: 'ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה' ... וכל הזוכה ודר בארץ ישראל שורה עליו רוח הקודש וגופו מתקדש. אם זוכה ונפטר שם, הרי נשמתו עולה מיד אל מתחת כנפי השכינה. וכל הזוכה לדור בארץ ישראל סימן שהוא צדיק, ויש לו חלק לעולם הבא, אף על פי שהבריות אינם רואים אותו כאדם כשר. שבוודאי אילו לא היה צדיק, לא היתה הארץ מקבלת אותו, והיתה מקיאה אותו, כמו שנאמר: 'ולא תקיא הארץ אתכם', כמו אדם האוכל מאכל מקולקל, שקיבתו מקיאה את המאכל הזה. וטעמו של דבר, שכל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון, שהייסורים שהוא סובל שם, מכפרים לו על כל עוונותיו, וגופו נעשה נקי מעוונות, שהרי הוא דר במקום שהשכינה שורה שם, ולכן צריך גופו להיות טהור

'בשלום יחדו אשכבה ואישן, כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני' - מה שפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד? - במה שנודע שאין ישראל נגאלים, אלא אם כן יעשו שלום ביניהם ויהיו באחדות גמורה.
שהרי כל עיקר הגלות המר הוא בעוון שנאת חינם, ואיך אפשר שיגאלו כל עוד שמכשלה הזאת תחת ידם, וכמו שהאריכו בזה בעלי המוסר. וזה טעם: 'בשלום יחדו' - שנהיה זה עם זה 'בשלום יחדו' - באחדות גמור, עד שנהיה חשובים כגוף אחד, וזהו שסיים: 'אשכבה ואישן' - כלשון יחיד. והטעם כי על ידי זה אתה ה' לבדד לבטח תושיבני, שתביא לנו מלך המשיח וישכון ישראל בטח בדד.

'אמר רבי שמואל בר נחמני: מסורת אגדה היא בידינו, שאין ירושלים נבנית עד שיתקבצו הגלויות. ואם יאמר לך אדם, שכבר נתקבצו הגלויות ולא נבנית ירושלים, אל תאמן בכך שכתוב: 'בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס'. והמדרש הזה לא סופו התחלתו, שאילו מתחילה משמע שהגלויות מתקבצות בתחילה, ולבסוף משמע שמכריח מן הפסוק שירושלים נבנית תחילה. אלא הכוונה היא, שבתחילה אמר 'מסורת הגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתקבצו הגלויות' - והקדוש ברוך הוא ברחמיו יקבצם תחילה, 'ואם יאמר לך אדם שהגלויות כבר נתקבצו וירושלים לא נבנית - אל תאמן' - שאי אפשר שדבר שבא על צד הרחמים נבנה, ומה שהדין מחייבו לא נבנה, וזה מוכיח מן הכתוב של 'בונה ירושלים וכולי'.

יקיים לנו את כל חכמי ישראל. ושנים רבות יהיו כירח יכון עולם עד ביאת הגואל. וישלחם לבנונה, אז תבואנה, חכמות בחוץ תרונה, ואל גבעות תחגורנה, מלך ביופיו - עינינו תחזנה, בונה ירושלים ה' - קריה נאמנה, יד הקודש תהיה בה בראשונה, משום הכנה, נדחי ישראל יכנס באחרונה, בוא יבוא ברינה, ויאמרו לכו נרננה, כי עת לחננה, מהר ימהרנה במהרה בימינו כעתירת יצחק.

'וירא יעקב מאוד ויצר לו' - אמר: אם הוא מתגבר עלי הורגני, ואם אני מתגבר עליו אני הורגו. זה הוא: 'וירא' - שלא יהרוג', 'ויצר לו' - שלא יהרג. אמר: כל השנים הללו יושב בארץ ישראל, תאמר - שהוא בא אלי מכוח ישיבת ארץ ישראל' -
איך אפשר שעשיו רשע יגבר כוחו על יעקב צדיק משום מצווה אחת של ישיבת הארץ? - ויש לומר, על פי מה שמובא בירושלמי פרק ב' של סנהדרין: 'אמר הקב"ה: חביבה עלי בת קטנה שבארץ ישראל יותר מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ'. עד כאן.
ולזה אמר יעקב אבינו, עליו השלום: 'תאמר שהוא בא עלי מכוח ישיבת ארץ ישראל' - שכיוון שחיבה יתרה נודעת ליושב בה, אם כן משום החיבה הזאת, שהקב"ה מחבב הדר בארץ ישראל, יותר מצדיקים גמורים שבחוץ לארץ, אפשר שמכוח זה יחבבו הקב"ה יותר ממני.

'היה עומד בחוצה לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל.' - לא תאמר כנגד ארץ ישראל בלבד, אלא כנגד ארץ ישראל וכנגד ירושלים וכנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים - רבנו יונה. וראיה לזה מדניאל שהיה בחוצה לארץ וכתוב: 'וחלונות פתוחים לו בעלייתו נגד ירושלים'.
אפשר לומר שהטעם הזה מפני שעל ידי ראיית האור תתיישב דעתו יותר ויוכל לכוון כראוי או גם רוצה לומר שיהיו פתוחים החלונות כנגד המזרח כנאמר בכתוב: 'נגד ירושלים', מפני שעל ההבטחה הזאת יכוין בתפילתו כנגד המקום יותר, ותהיה תפילתו רצויה ומקובלת.

מת בקרבנו הרגש של כבוד עם, חדלה ממנו הכרת עצמיותנו, אפסה ממנו התאווה והשאיפה ללאומיות לארץ מולדת. כל כך מת הרגש בקרבנו, עד שאין אנחנו מתאווים להטיב את מצבנו אנו, על ידי אנחנו בעצמנו, רק מצפים אנו לשולחן אחרים או לגדולות ונפלאות.
והמשורר הלאומי מתמרמר וקורא: 'אכן חציר העם יבש היה כעץ, אלפי שנות חיי נדוד גלות גדולה מנשוא, התעו אחור הלב, אבדה עצה מגוי'.

פעמים ובא אלינו אדם פשוט להציע עזרה, ואנחנו, רק על פי ראייתנו, פוסלים הצעתו ודוחים אותו. אך עלינו לדעת, דווקא כאן ודווקא ממנו, הקדוש ברוך הוא שולח הישועה, וכמו שאמר דוד המלך, עליו השלום, במזמור קמ"ו פסוק ג': 'בבן אדם שאין לו - תשועה', דווקא באחד כזה 'שאין לו' - ממנו תבוא הישועה. וכן הוא אומר: 'מאין - יבוא עזרי' - דווקא מאחד כזה שנראה לנו 'אין', ממנו תבוא העזרה.

'התייצבו וראו את ישועת ה', אשר יעשה לכם היום, כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון'. - הטעם הוא כי איננה ישועה זו לפי שעה, אלא לעולם ועד, לכך הייתה על ידו, כדי שתהיה תשועת עולמית, ומשום כך הוצרך הכתוב לכפול הדבר, ולומר: 'ה' ילחם לכם' - רוצה לומר: הוא בעצמו, שלא על ידי מלאך, הרי כבר נאמר: 'את ישועת ה'', והוא אומרם זיכרונם לברכה: 'ה' ילחם לכם' - בנותן טעם למה הוא בעצמו, לפי שלא לשעתו, אלא לעולם ... והמשך הכתוב קודם יצדק מאוד במאמרו: 'לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם' - כי תהיה גאולה שלימה מידם שאין אחריה שעבוד. למה? - 'כי ה' ילחם' בעצמו ובכבודו, 'ואתם תחרישון' - מבלי שום סעד והגשה למלחמה כי אם מידו יתברך, כדי שתהיה גאולת עולמים.

כדי שיחיש ה' ביאת הגואל, צריך שיהיו ישראל זכאים, ולכן אליהו ומשיח, שתמיד הם מתאווים לגאול לישראל, הם משתדלים לכתב הזכיות והמצוות לישראל, ומוליכים כל מצווה ומצווה לפני הקדוש ברוך הוא כתובה, כדי שיחתום עליה, כדי שלא יהיה פתחון פה למקטרגים ולשטן בעת הגאולה, שיאמרו שלא זכו ישראל, כדי שימהר יחישה לגאלנו, שכראות אליהו ומשיח שיש מקטרגים, יוציאו פנקס המצוות שעשו ישראל, והקדוש ברוך הוא חתום על ידם, ובראות המקטרגים שם השם חתום, ייסתם פיהם ולא יהיה להם פנים לקטרג עוד. ולזה נתייחדו אליהו ומשיח כנזכר יותר מזולתם. ...
עוד נראה לי לפרש הפסוק כפי הפשט 'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך' - רצה לומר: שתתן לו צדקה, תרווח בזה, ש'גר ותושב וחי', שהם אליהו ומשיח והקדוש ברוך הוא, במהרה יהיו עמך. רוצה לומר: שיבואו לגאול אתכם בשכר הצדקה.

'הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו: ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו' - ולפי עניות דעתי נראה לי לומר, שבא לרמוז לו: שגם שרואים ישראל בדלות ובשפלות הרבה, ובשלוש שלוש אשפתות, של עשר עשר משפלות, אל יחשוב בליבו חס וחלילה לומר אבדה תקוותינו, נגזרנו לנו, אלא עדיין יש להם תקומה אחר נפלם.
וזה רמז לו בנייר חלק, שידוע הוא שהנייר הזה הוא נעשה מבלאי בגדים, ומבלויי הסחבות, שאחר שנתבלו בגדים חמודות חוזרים ונעשים בריה חדשה, זך ונקי ממה שהיה מקודם, ולזה רבן גמליאל ז"ל, נטל נייר חלק לרמוז לו שכמו שהנייר הזה, מקודם היה דבר חשוב ונתבלה והושלך באשפתות, ועם כל זה חזר לברייתו, ובריאה חדשה יברא ה' טוב מתחילה.

'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים' -
ירצה במה שכתב הרב החיד"א, זיכרונו לברכה, בספרו הקדוש 'יוסף אומץ' משם הרמב"ן, זיכרונו לברכה: שצריך אדם לילך לארץ ישראל, אך אם נאנס ולא הלך, ונתן ממון לתלמידי חכמים של ארץ ישראל ומחזיק בידם - יחשב לו כאילו הלך הוא עצמו שם. עיין שם.
וזה שנאמר: 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך' - כסברת הרמב"ן ושעמו. אך לא כל האנשים שווים, ויש שאינו יכול לילך מאיזו סיבה, והתיקון לזה: 'עומדות היו רגלינו' - ורמז לממון, כמו שנאמר: 'וכל היקום אשר ברגליהם', וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: דהיינו - שיחזיק ביד התלמידי חכמים של ארץ ישראל, כאמור, אז מעלים עליו כאילו הוא עצמו יושב בשערי ירושלים.

ארץ ישראל יש לה חשיבות מיוחדת, לא רק מטעם המצוות הנוספות שיש בה, אלא מטעם אחר עקרוני ויסודי ביהדות, והיא קדושתו יתברך השורה בה, והיא משפיעה על האדם שפע א-לוהי ומכשרת אותו לקבלת מלכותו וא-להותו.

'אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבא, מברך בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו שנאמר: בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'' - והפסוק שהביא התלמוד לראיה, נראה לדעתי הכותב, שמוכיח בדברי האומרים: 'בכל כוחו' - שפירושו בכל כוונתו, שכך לומד לה: בפרוע פרעות - פירושו בטול פורעניות ... 'בהתנדב עם' - רוצה לומר: שמכוונים כמו מי שמביא נדבה, שהוא מרצונו הטוב ומתכוון לה ביאה לרצון.

פיטום הקטורת כיצד? – יש לרמוז שבקטורת יבוא השפע, וישבר הקליפה כי 'קטרת' גימטריא שב"ת ז' - שיבוא השפע לז' ימי השבוע כמו השבת שמוריד השפע, ומשבר הקליפה, ואפילו אש של גהינם שוקטת. ... שכל מי שמקטירו הוא מתעשר וזהו: 'קטרת' - קישור העולמות.

'ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ.' - אפשר שבא הכתוב ליתן טעם: מה ראה אלימלך, שנתעורר לילך לארץ מואב, להוציא משם נשמתו, ומלכות בית דוד, בעת ובעונה הזאת, ולא הקדים ולא אחר. לזה אמר: 'ויהי בימי שפוט השופטים' - שהרי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: דור שבן דוד בא - חוצפה ירבה בעולם, נערים ילבינו פני זקנים. דור שבן דוד בא רעב בא לעולם. ...
כיוון שראה אלימלך הסימנים מגיעים ובאים, אמר: לא עת לשבת בית אלא 'וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדה מואב', ונתן טעם לשבח, למה הלך הוא, יותר מכל שבטו, שהוא שבט יהודה. לזה אמר: 'ושם האיש אלימלך' - שהוא היה אומר אלי תבוא המלכות.

'כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל' - ולעניות דעתי אפשר לומר, על פי דרשת רבותינו זיכרונם לברכה: 'בית יעקב' - אלו הנשים ו'בני ישראל' - אלו האנשים. והדברים עצמם שאמר להם, הם אמירה רכה לנשים, והם עצמם קשים כגידים לאנשים. והוא על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שישראל כשהיו במצרים, היו 'גוי מקרב גוי' ונטמעו במ"ט שערי טומאה, ואילו היו שוהים עוד רגע, היו נטמעים בשער החמישים, ולא היה להם תקומה, חס ושלום. ועל כן מיהר את הקץ והוציא אותם תכף ומיד, 'על כנפי נשרים'. וזה העניין, שהיו נטמעים היה באנשים, שהנשים היו צדקניות, ובזכותם יצאו ישראל ממצרים, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, והכיור שעשו במשכן היה ממראות הצובאות, לפי שהיו צדקניות. ולפי זה הדברים הללו שרוצה לומר להם: 'אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים', הוא אמירה רכה לנשים, שישמחו בה, שנצטדקו יותר מבעליהם, ובזכותם יצאו ממצרים. וזאת האמירה עצמה, קשה כגידין לאנשים, שתדאיב את ליבם, בזכרם מה שהיו נטמעים במצרים, עד שהוצרך הקדוש ברוך הוא, לישא אותם על כנפי נשרים.

'כל דכפין יתי ויכול' - לפי שאמרו במדרש שכשיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה. ונראה לפי שלא היה להם זכות לצאת כמו שאמר משה רבנו וכתב רש"י בפסוק: 'מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים'. ... וכן ישראל לא יצאו ממצרים אלא בזכות התורה שעתידים לקבלה, שתחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, לכן כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה. לכן אומרים בפסח: 'כל דכפין יתי ויכול' - לומר שאנחנו נזהרים במצווה זו לעשות חסד, כמו שעשו אבותינו כשיצאו ממצרים, שכרתו ברית לעשות חסד זה עם זה. כדברי רבי אפרים בפרשת עקב בפסוק: 'ושמר ה' א-לוהיך את הברית ואת החסד ואת השבועה' - את הברית זו התורה, ואת החסד זו גמילות חסדים. שהקדוש ברוך הוא ייחד שמו על החסד שנאמר 'לך ה' החסד' - אותיות נעלמות של חסד - 'תמך לת' - גימטרייה תק"ץ - משיצאו ישראל ממצרים עד החורבן תק"ץ שנים, נחרבו בעוון ביטול גמילות חסדים.

'נחמו נחמו עמי יאמר א-להיכם' - והיא מגלות בבל ומגלות אדום. והנביא בא לנחם את ירושלים, שאחר כל הגלויות תשוב לקדמותה. וכן הנביא מצווה לחכמי הדורות הבאים, שיפייסו לישראל באורך הגלות, שיאמינו בחסדי ה' שיגאלם. ולזה אמר: 'דברו על לב ירושלים' - כדי שישובו בתשובה, וה' יתברך יחיש גאולתם. וגם על זה אמר: 'קול קורא במדבר' - כלומר קול ה' קורא אתכם, שתטיבו דרכיכם כדי למהר את הקץ, 'פנו דרך ה'' - ולא תעכבוהו בחטאותיכם, ו'ישרו בערבה מסילה לא-לוהינו' - שהכל רומז על ענין התשובה. ואמר: 'קול קורא במדבר' - והמשילם למדבר לומר, שאף על פי שאתם חרבים ושוממים כמדבר כשובם בתשובה, יחזור ה' יתברך עליכם.

כתוב בשולחן ערוך: משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור, שאין בונים לעולם בניין מסויד ומכויר כבניין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד. וכל שכן שאסור לצייר ולכייר סביב אותו אמה במיני ציורים. וכמו שעושים פה שאלוניקי שבונים בתים כהיכלי מלכים ומציירים אותן בציורים וכיורים וסדים כל הכתלים בסיד ואחר כך משחירים אמה על אמה. וסביב אותה אמה, מציירים מיני ציורים שלא ישבר ליבו בכל עת שהוא רואה אותו. ומה גם שכותב בתוך אותו האמה חרוזים והלצות, כגון שחור על הלבן זכר לחורבן. וכותבים אותו באותיות גדולות לבנות עד שאינו נראה מן השחור כי אם מעט מזעיר מה שבתוך אויר האותיות.

וכיוון שנתבאר שקדושת ירושלים היא עולה על כל ארץ ישראל, הדבר פשוט שמהחיוב המוטל על ישראל ועל רבנן, להעמיד ולבנות הוא המקום המקודש יותר מחברו, ולא לקדם מקום אחר, ולהניח חרב ושומם, המקום היותר קדוש בקדושה, בכמה מעלות דאורייתא.
שמלבד הקדושות אשר שנו חכמים, עוד בה יתירה על כל שאר ארצות ישראל, ששם נמצאו י"ב בתי מדרשות, מלאים כרימון מתלמידי חכמים אשר תורתם אומנותם, ציצים ופרחים, יוצאים מהם אילנות שמלבלבים בכל יום ויום, וחמישה בתי כנסיות, ומתוכם מדרש חסידים, הקמים בחצות ועוסקים בתורה. ומקשרים לילה ביום, ויתר העם קמים מאז הבוקר, יושבים בבתי כנסיות ולומדים תהילים, כאשר ראו עיני זה כמה שנים. זה וודאי כי מי שם פה לומר שהמקום המקודש הזה אינו קודם לכל הארצות הצבי ביישובם.
ואם תאווה נפשך לומר שכל הקדושות אשר שנו חכמים במשנה, לא שייכים אלא בזמן שבית המקדש קיים, אז היו שם כל הקדושות, אבל בעוון בזמן הזה חרבה עירנו ושמם מקדשינו, וניטל כבוד מבית חיינו. אם כן היו כל ארץ ישראל וירושלים שווים במעלתם, כאחד יוצאים, וכאחד שורים - זה וודאי היא שהיו שונים בפרק ב' דייני גזרות אחר חורבנה בשנית, והביאו הפוסקים להלכה. אלא הדבר מוכרח לומר, שאף אחר החורבן, מעלת ירושלים גדולה על מעלת שאר ארץ ישראל, שמעלים ואין מוציאים.

'דרש רבי לוי: מהו שכתוב: 'מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה, זה הדור בלבושו, צועה ברוב כוחו,- אני מדבר בצדקה, רב להושיע' - באיזה זכות אני גואלכם? בשביל הצדקה, שהיו עושים אלו עם אלו, שאלמלא הצדקה לא נתקיימו שמים וארץ, הווי אומר: 'אני מדבר בצדקה רב להושיע'. -
ממאמר הלז, מבואר גודל מצוות מעלת הצדקה, ששקולה היא כנגד כל התורה כולה, ומגינה עלינו לביאת משיחנו, שיבוא במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון. וכמו כן מצאנו מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'תניא, אמר רבי יהודה: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות' ...
ואולם יש לנו להבין, טעם הדבר היות מצוות הצדקה דווקא מיוחדת לסיבת גאולתנו, מכל שאר מצות קלות וחמורות שבתורה. והנראה אצלי כלפי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שאמר להם הנביא: חזרו בתשובה, ואמרו לו: עבד שמכרו רבו, ואשה שגירשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום?!' ...
הנה מבואר, שישראל שבאותו הזמן, סבורים היו שאבדה תקווה, ואין ישועתה להם, בחושבם שהיה להם דין עבדים, ועבד שמכרו רבו, אין לו זה על זה כלום - אך טעות היא בידם, כי אינו אלא כי ישראל לפני המקום, חשובים אנו כבנים, וכמאמר הכתוב: 'בנים אתם', ומי שהוא בן, לא יצויר שלא יהיה בן. ואם כן עדיין חביבותו עליהם, ודבר זה מבואר ובא ממה שציוונו יתברך שמו במצוות הצדקה, כי הוא מורה על היותנו בנים למקום, וכשאלת טורנוסרופוס הרשע ומה שהשיב לו רבי עקיבא כנודע, ואם כן זה אומרו: גדולה צדקה שמקרבת הגאולה' - שמצוות הצדקה הוא לאות ולמופת, שאנו חשובים בנים לפני המקום, ועל ידי זה יבוא ויגאלנו.

על העם כולו להיחלץ למימוש מובנה ומשמעותה ההיסטורית של גאולת הארץ, במלחמת ששת הימים, ובמה שנמשך כוחה. ירושלים ורוב חלקי הארץ, שנשתחררו לפני כשנה, טרם נבנו, ועדיין הפרוץ מרובה על העומד, ואין רוב מישראל שיושב בהם.
ירושלים עיר הנצח ועיר השלום. חכמינו אמרו ברוח קודשם, שכשיתקבצו הגלויות לתוך ירושלים יבוא השלום לעם ולעולם כולו. ואלה דבריהם: אין הקדוש ברוך הוא מנחם את ירושלים וישראל שנאמר 'וישב עמי בנווה שלום אלא בשלום'. ותגיע השעה שגם האומות כולן יכירו בחשיבות בניינה של ירושלים ובקיבוץ בניה לתוכה לשלום העולם.

כל נבואות קשות שהתנבא ירמיה הנביא, עליו השלום, על ישראל, הקדים ישעיה הנביא, עליו השלום, ורפאן. ... ירמיה אמר: 'על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים'. ישעיה אמר: 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון'. וראוי להבין איך מקבילים שני העניינים הללו, גם זה לעומת זה, שאין הכוונה בזכירת מלות לבד, שלפי שהזכיר ירמיה 'עיני עני' בדברי הקינה, בא ישעיה והזכיר גם כן 'עין בעין' בדברי הנחמה, שדבר זה אינו מקביל הנאמר, כנגד הקינה, שכך משתמע שעצם הקינה שהתנבא ירמיה עליה ליגון ואנחה, בא ישעיה ורפאה, והפכה לששון ולשמחה. ... כי כלפי השתי עיניים, ישראל שנתחלקו מאז מקדם, בשני החורבנות, כי חורבן הראשון, גלות יכניה, והחרש והמסגר היה הסיבה להביא אחריו חורבן שני, גלות צדקיה וחורבן הבית. הנה 'קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו', בשמחה ובשירים והמה מתנבאים 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון', שהשתי עיניים שמאז נתפרדו, הן עתה יחדיו ידובקו, עין בעין, מאת כל איש ישראל.

יהודה, כשנכנסו לארץ ישראל ומלך בה דוד וזרעו אחריו, אמרה: 'הפעם אודה את ה' ותקרא שמו יהודה', שהיה שם הויה ברוך הוא עליהם. דן, אחר כך כשחטאו ישראל ... 'ותתן לו את בלהה שפחתה', רמז לשפחה כי תירש גבירתה, שנחרב בית קדשנו ותפארתנו. 'תאמר דנני א-להים' - בדין חורבן בית ראשון ... יוסף, אחר כך 'ויזכור א-להים את רחל' - אלו ימות המשיח 'ותאמר אסף א-להים', שנאמר: אנכי אנכי הוא מנחמכם, 'את חרפתי, ותקרא את שמו יוסף' - זה משיח בן יוסף.

'אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אוהלי קדר'. - עתה בגלות, בעוונותינו הרבים, נחסר משם הוי"ה אותיות 'וה', והרי הוא כמו שכתוב: 'כי יד על כס יה', ועל ידי קיום המצוות, אנו מייחדים שם הוי"ה ברוך הוא. ...
וכן גם מצאנו שהכסא חסר ממנו אות א', שנאמר: 'כי יד על כס יה', וכן מלת 'ירושלים' - חסרה יו"ד, שכן כתובה: 'ירושלם'. ואם כן, אם תחברם יחד, דהיינו 'וה' מן שם הוי"ה, א' מן כסא, יו"ד מן ירושלים, צירופם שם 'אהוי', והם גם אותיות: 'אויה'. וזהו שאמר: 'אויה לי כי גרתי משך' - רצה לומר: נמשכה הגלות, זה כמה שנים, ועל זה אני מתאונן: 'אויה לי' - כל ימי, עד שיתוקנו אותיות אלו, ויחזרו למקומם, על ידי התורה ומצוות ומעשים טובים. וזהו: 'שכנתי עם אהלי קדר' - אל תקרא 'שכנתי' אלא 'שכינתי', על דרך 'עמו אנכי בצרה', האל ברחמיו יחזיר העטרה ליושנה בקרוב, אמן כן יהי רצון.

'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל'. - במערבא מתרצים לה כך: נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל.' - אם כן, מצד הדין רוצה הקדוש ברוך הוא לפדות את עמו, שכך הבטיחנו הכתוב, שלא תוסיף לנפול, אלא קום בתולת ישראל. ואם נאמר שיש להבין את הפסוק כפשוטו: ש'לא תוסיף קום', אם כן תהיה גאולת ישראל מצד החסד. ועל כל פנים יש לנו תקנה מעולה. ...
'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה'. ויש לשאול, אם במשפט - לא בצדקה. ואם צדק - אינו משפט. ושניהם למה לי? ... שלעתיד לבוא 'ואשיבה שופטיך', ואין תמיהה ש'נפלה לא תוסיף קום', אלא 'ציון במשפט תיפדה' ... אבל לפנים משורת הדין הוא מקימה, ולכן 'ושביה בצדקה', שמשיב לכנסת ישראל על צד החסד והרחמים, וצדקה תהיה לנו. ועל כל פנים היא נפדית, וכאמור.

בבית כנסת נביא יחזקאל-עמדים, ראשית ייסודו הייתה בשנת ד' אלפים תרע"ח. אלף שנים לפני מתן הצהרת בלפור, עמדו יהודי עמדיה בתפילה ובתחנונים להיגאל ולשוב לציון, שהערגה אליה הייתה במרכז הוויתם. ... הם חיו בבדידות ונהלו אורחות חיים המבוססים על תורה ומצוות, שמרו על שפתם וזהותם, ולא נכנעו ללחצים הקשים של המוסלמים, ושמרו על ערכיהם הרוחניים ואמונתם התמימה.
הורינו שזכו להגשים חזונם, ראשית מעייניהם היה בניית בית כנסת, שבו יתפללו ויצפו לגאולה, וימשיכו ברקת חייהן, ואומנם זכו לכך. בראש חודש אלול תרצ"א (1930), הכניסו ספר תורה להיכל, ורשמו עליו את הפסוק: 'כי גאל ה' את יעקב ובישראל יתפאר' - יתפאר בגימטרייה תרצ"א. ... הכל נעשה בצניעות ובקול דממה דקה, לא תבענו מהרשויות זכויות יתר, אלא תבענו מעצמנו יותר ויותר.

'על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום' - עד כאן.
ויש לומר שלמה דווקא על שלושה דברים אלו? - אמנם על פי האמור, ונקדים עוד מה שידוע בגמרא, שאין השכינה שורה בישראל עד שיכלו כל שופטים רעים שבישראל. ובחלוקת האמת פירש מרן בבית יוסף חושן משפט סימן א', שהאמת הוא תיקון לעבודה, שעל ידי העבודה השכינה הייתה שורה בינינו והיינו מושגחים, ובשמירת האמת, שהוא חותמו של הקדוש ברוך הוא נכיר ונתפלל אליו, שהוא במקום עבודת הקורבנות עד כאן לשונו. גם השלום כמה מעלות טובות נאמרו בו, ושמו של הקדוש ברוך הוא נקרא שלום, ואם אנו מואסים השלום, חס ושלום, נראה שאנו מואסים בשמו של הקדוש ברוך הוא, ובוודאי שעל ידי זה מסלק שכינתו מביננו. באופן ששלושה אלו הם סיבה לקרב השכינה בינינו ובביטולם תסתלק השכינה.
ואם כן עכשיו מבואר, שעל שלושה דברים אלו העולם עומד, שעל ידי שתהיה השכינה בינינו בקיומם, על ידי זה יהיה לנו תקומה בעולם הזה, שאנו אוכלים מתרומתו של הקדוש ברוך הוא, בין שיהיה לנו דין בנים או עבדים, שעבד אוכל בתרומה בפני רבו. אבל בביטולה מסתלקת השכינה, ובזה נהיה כעבדים, שאין עבד אוכל בתרומה שלא בפני רבו, ואין עוד תקומה לישראל לחיות בעולם הזה, ובזה מוכרח העולם להיחרב, שלא נברא אלא בשביל ישראל. וזה אצלו טעם הכתוב: 'צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' א-לוהיך נותן לך' - משום שעל ידי הדין השכינה שורה בישראל, ובדין הם יורשים את הארץ, שהיא תרומתו של הקדוש ברוך הוא, שעבד כהן אוכל תרומה בפני רבו.

והנה עינינו ראינו פלאי פלאות - שכל מי שמקבל דירת ירושלים, ושאר ארצות החיים - בשמחה ובטוב לבב, באהבה רבה כדת מה לעשות, גם ארץ הקדושה - קולטתו ומראה לו פנים של שימחה.
ונדמה בעינו דירת ארץ ישראל כאילו יושב בגן עדן, משכנות מבטחים ועליות מרווחים בהיכל המלך, ואפילו שהוא דר בשפל המקומות, ובעודנו בחוץ לארץ היה לו בתים מלאים כל טוב וגנות ופרדסים, אפילו הכי - חשוב בעיניו: בית שיש בו ארבע אמות, יותר מכל טוב שהיה לו בחוץ לארץ.

אנא ה' הושיעה נא, וצא נא לישע עמך כי עת לחננה, והחזר העטרה ליושנה, ומשיח בן דוד יבוא ברינה, לקבץ נדחי ישראל מכל עבר פינה, וקיים בנו מקרא שכתוב: שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות'.

בתת להם אחיזת יד באדמת הקודש, אדמת ישראל לחרוש ולזרוע ולקצור ברינה ... איש איש לפי מעשיו. יראי ה' וחושבי שמו, יעמדו על משמרתם, משמרת התורה והעבודה, ויתר העם, העם היושב בארץ, יעבדו את אדמת הקודש, והארץ תתן להם יבול ... וכולנו כאחד מקבלים עלינו את הדבר הזה.

'כי באנו אל המלון ונפתחה את אמתחותינו' - רומז מה שכתבו רבותינו והביאו הטור בראש הלכות צדקה: שעל ידי מצווה זו של הצדקה נגאלים ישראל בעזרת ה', ונשוב אל ארצנו, איש אל ארצו ואל נחלתו, ויבנה בית המקדש ,במהרה בימינו, כמאמר הכתוב: 'עשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות'. וזהו שרמזתי: 'כי באנו אל המלון' - המלון של ארץ ישראל, של השכינה על ידי כי 'ונפתחה את אמתחותינו', אמן כן יהי רצון.

ידוע מעלת ארץ ישראל כמה גדולה מעלתה, שכל היושב בה זוכה לנשמה, ואם הלך וחזר, נותנים לו רוח קדושה, וזה שאמר: 'נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה', והקדוש ברוך הוא רצה לזכות את ישראל לפיכך לא הרבה להם פירות בארץ ישראל, כמו גינוסר, שלא תהיה העלייה שלא לשמה.
ועל פי זה פירשו המפרשים פסוק: 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' ומתרץ 'ששם עלו שבטים, שבטי יה', וכדי שתהא עדות לישראל שעלו להודות לשם ה' דווקא ולא לשום פניה אחרת.

'אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כאחד היו נגאלים' - הפשט הוא: השם יתברך ברא את העולם בשישה ימים, ונח ביום השביעי. והשם יתברך לא עשה עבודה בידו, אלא בדבר ה' שמים נעשו. אפילו שזה רק בדיבור, בכל זאת נח בשבת. אם כן יש כאן 'שתי שבתות' שאמרו עליהם, אכן אמת הכוונה לשבת אחת. אבל בעת שינוחו מהם משתי העבודות, בעבודה בפועל ומהדיבור, היינו מדברי החול בשבת, כאילו שמרו שתי שבתות בבת אחת.
וזאת כוונת: 'אם תשיב משבת רגלך' - מלשון רגילות, רוצה לומר: מכל מה שאתה עושה בימי החול, שלא תעשה אותם בשבת, 'ממצוא חפצך' - זה המעשה, אל תנוח בו רק בגלל שגמרת את עבודתך, ולא נשארה לך עוד עבודה, 'ודבר דבר' - זה הדיבור דברי חול של מסחר ואחרים. ואלו שתי השבתות שעליהם דיברו, ושעליהם אמרו שאם ישמרום נצא מהגלות.

'אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה' - על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה: 'בשכר נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים'. ואמרו זיכרונם לברכה, שהמעכב ישראל בגלות קליפת נחש הקדמוני ואותיות 'נחש' הם אותיות 'משיח', אומנם הנון של 'נחש' צריך להחליף אותה במם יוד ... ויהיה אותיות 'משיח'.
ועל פי דרכו יבוא הכתוב על נכון: 'אשת חיל מי ימצא' - והיינו שבזכות ה'אשת חיל', שהיא מנשים צדקניות 'מי ימצא' - בזכותה יתחלף נון של נחש, ויבוא המשיח ויגאלנו.
ומה שסיים 'ורחוק מפנינים מכרה' הוא לומר שהיא יקרה מפנינים, והוא במה שפירשו זיכרונם לברכה: 'מכרה' - קנייתה. והוא על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה: שלושה באים בהיסח הדעת: מציאה, עקרב, משיח. והטוב והמובחר מאלו השלושה הוא המשיח, וזו האישה, שהיא מנשים צדקניות, וודאי זו היא יקרה ממציאה, והיא הרמוזה בתיבת 'מפנינים'. וזה אמר: 'ורחוק מפנינים מכרה' - והיינו טובה קנייתה מהפנינים, לפי שעל ידה יבוא המשיח, ובא לציון גואל בזכותה, שהיא מנשים צדקניות. וכמו שאמרנו.
ובזה יבוא על נכון הפסוק: 'שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל' - והיינו לומר: שאין מהחן והיופי שום הנאה, אלא העיקר שתהיה 'אשה יראת ה' היא תתהלל' - שעל ידי צדקותה מקרבת הגאולה. כמו שאמרו: שבשכר נשים צדקניות יצאו אבותינו ממצרים.

'ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים' - מה שתיקנו משלוח מנות בפורים, מפני שהפורים סמל האחדות, כמו שנאמר: 'לך כנוס את כל היהודים' - והגאולה והניצחון בא רק על ידי האחדות, לכן תיקנו לשלוח מנות להראות אהבה ואחדות בין איש לרעהו.

בני ציון היקרים! באוזנינו שמענו כי רבת מבני עמנו הנפוצים בקצווי ארץ עטו כמעיל קנאת ה' צבאות ויקרבו עצם אל עצמו קמו ויתעודדו להתנער מתרדמת הגלות המרה אשר הורידה קרן ישראל עד עפר. ויכוננו חברות חדשים לבקרים בכל ערי ישראל. ומגמת פניהם היא לעורר אהבת ציון בלב עמוסי התלאות ולהחיות זכרם מערמות עפר הנשיה.
שני עמודי התווך אשר בית החברות נכון עליהם המטרה היקרה חיבת ציון ואהבת אדם ובכל מקום מוקטר מוגש מנחה טהורה איש כמתנת ידו לאוצר המטרה הרוממה הזאת אלה הם רוח החיה באופני החברות הקדושות ההם.
המפעל היקר הזה הוא לנו כראי מלוטש לראות ממנו אותות הגאולה אשר האירו ברקים תבל ותהילתם מלאה הארץ. כל זה הוא עד ממהר ומופת חותך כי פקד ה' את עמו ויעל זכרם לפני כיסא כבודו. האח! מי שמע כזאת ולא ישליך נפשו מנגד. מי שמע כזאת ולא ישים על צווארו עבודות האהבה היקרה הזאת אשר היא עטרת תפארת.

'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - מי שאומר שירה וזמרה בקול נעים, ומחבר פיוטים, עניין לעניין, לכבוד מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שעושה לנו ניסים ונפלאות, זוכה לראות פני המשיח ואליהו הנביא, אם מזמר ושר על שולחנו.

ראינו בעינינו, שבכל מדינות ערב, תוניס ומרוקו ושאר מדינות ערב, אין הממשלה מרשה ליתן דרכון יציאה ללכת אל ארץ ישראל אלא בעקיפין, שהיא נותנת רישיון יציאה לצרפת ומשם ייקחו עוד רישיון לעלות לארץ ישראל. ולכן מדויק היטב הפסוק בפרשת ניצבים: 'אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' א-לוהיך' - לאיזה מדינה או למדינות אירופה, ואחר כך 'משם ייקחך והביאך ה' א-לוהיך אל הארץ'.
וזהו גם כן כוונת הכתוב ביחזקאל: 'והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות' - והיינו מאותם הארצות שאינם מרשים לצאת ישר לארץ ישראל, ואחר כך 'והביאותים אל אדמתם'. ובהיות שאותם מדינות של ערב הם יותר מסוכנות, התחילה בהם התורה בפרשת ניצבים וכן יחזקאל, שמשם צריך יותר השתדלות משאר מדינות אירופה, וכמו שקרה באמת בזמננו, שאותם שנשארו עכשיו במדינות ערב הם ממש בסכנה גדולה. ה' יתברך יעזור להם לבוא אל הארץ אשר ירשו אבותינו. אמן כן יהי רצון.

'לישועתך קיוויתי ה' - ביקש יעקב אבינו, עליו השלום, לגלות הקץ ונסתלקה ממנו השכינה. על כן באה הפרשה זו סתומה - להודיע טעם הסתלקות השכינה לפי שידוע שימשך נזק גדול מידיעת הקץ כי הדורות הקודמים, היודעים שהגאולה לא תהיה בימיהם לא ידרשו את פני ה' לבקש על הגאולה. ...
אך נכון הדבר מעם הא-להים לעשות כן כדי להחזיק לב העם היודעים אורך הגלות. ידעו נאמנה, שאין ידיעה זו מכרעת, ובידו יתברך לקרב הגאולה, ולדלג את הקץ על ידי כמה זכויות המקרבים את הגאולה כצדקה וכמשפט.

'לו הקשבת למצוותי, ויהי כנהר שלומך, וצדקתך כגלי הים' - דהיינו שתחזרו בתשובה, ותטו אוזנכם למצוותי ולתורתי, 'ויהי כנהר שלומיך' - שיש בניכם אהבה ואחווה ושלום ורעות.
שאם לא יש בניכם אהבת שלום בין אדם לחברו, אפילו אם תהיו צדיקים גמורים עדיין לא עשיתם כלום, שבית שני שהיו כולם צדיקים, אף על פי כן חרב, משום שנאת חינם שהיה ביניהם, ומכל שכן שמעכב ביאת משיחנו. אשר על כן צריך שיהיה ביניכם אהבת שלום כנהר רב.
ועוד בכם טובה נוספת 'וצדקתך כגלי הים', דהיינו שתעשו צדקה הרבה כגלי הים, ואם כן מוכרח אני לקרב את הגאולה, לפי ששתיים אלו, הלוא המה התשובה והצדקה, הם מקרבים את הגאולה.

אתה הראתה לדעת כי דור דעה שהיו במצרים משועבדים, לא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא פגמו עצמם בעריות, חס ושלום. ... ולכן זכו לשלוש מעלות טובות הרמוזים בכתוב: 'מי האיש החפץ חיים' – קבלו תורה ונכנסו לארץ ישראל וזכו לחיי העולם הבא. ולכן גם אתה הדור האחרון בגלות המר, צא ולמד מיוצאי מצרים ותזכה לשלוש מתנות טובות.

אין לך בכל המצוות, מצווה שיהיה נוהג, בכל מקום ובכל זמן, ובכל עת ובכל שעה, ובכל רגע, ביום ובלילה, בין ער בין ישן, כמצוות ישיבת ארץ ישראל, ואין לך מעשה טובה גדולה מזה. נמצא שיש לנו מקום כאן לקנות שלמות, ולדבק בו יתברך, בכל עת ורגע, על ידי ישיבתנו בקודש. אבל בעוונותינו אין איתנו, אבל לזה צריך רחמים וחיזוק מאת ה' הטוב ברוך הוא.

'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות' - שיהא במשפט צדקה גם כן לעשות לפנים משורת הדין, ובכן באותה מידה 'קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות', אף שהיא פעם שנית, ושורת הדין נותן שלא להתחייב בפדיונה. מכל מקום 'צדקתי להגלות' - בתורת צדקה וחסד. ...
והנה כי כן נאמר בגאולה העתידה: 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות', ואמרו ז"ל במכילתא: ... 'אראה לבנים מה שלא הראתי לאבות' - שודאי לא יזכו במידה הזאת - כי אם כשהם יעשו במשפט עצמו צדקה, דהיינו לפנים משורת הדין, אז באותה מידה 'יראנו נפלאות' - יותר מגאולת מצרים.

הלא אם אתם מבקשים אהבה ואחדות בין האומה הישראלית יותר ויותר, היה לכם לתקן שכל ישראל אנשים ונשים יגדלו בניהם בבקיאות לשון עמם - הוא לשון הקודש.
שכבר נודע שעיקר האחווה המדינית תלויה בשלושה דברים: אכילה ושתיה, חיתון זה עם זה, אשר ישמעו איש שפת רעהו. והרי שתיים הראשונות הנה באו. והשלישית? - צרת הלשון מרקדת בינינו.
שהן בעוון בלע ה' פלג לשוננו. ומי בכל עמי הארצות אשר אבדו לשונם כמונו בעונות. אבל אם הייתם משתדלים במקום זה לפתוח בתי למוד לשון הקודש ולשון כלדי (ארמית, לידע הספרות הרבנית) שהוא מוכרח, כמה היינו מרוויחים אמונה ואהבה אמת ושלום.

נמצינו למדין כי כל הטובות וההצלחות של חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, הכל היה תלוי במקדש. ובהיפקד המקדש נפקד ממנו כל אלו ההצלחות. לכן אמרתי שראוי לבכות ולהתאונן לא על המקדש לבדו כי אם על כל מה שאיבדנו באיבוד המקדש. וזה שאמרנו: 'ה' א-להינו דיבר אלינו בחורב לאמור' - שה' א-לוהינו דיבר וציווה לנו, שנבכה ונתאונן ונספר בעניין החורבן. וזהו: 'בחורב לאמור', ובפרט בזמן הזה המר והנמהר. אמנם נעורר כאב גדול והוא הוא גודל הנחמה.

אם היו משוררים שירי ה' על אדמת ניכר, היה נראה ששכחו את ירושלים, ולא היו עצבים ודואגים על מפלתה. לכן אומר שלא ישכחנה לעולם, ויעלנה על לב תמיד בדאגה ובכאב, עודנה בחורבנה, וכל זאת אומר בקצר מלים ובמליצה: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' - כלומר לא תשמע לקול רצוני, ולא תעשה צרכי. 'תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי' - רוצה לאמר: מכל שמחה שאשמח, ראשונה ועיקר כולם תהיה שמחת ירושלים, כשתבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.

הריפוי, אם קורה, הוא חזק מדי על האנשים, כי יש שינוי בעוצמות האור. היו באים, מקבלים שפע ובבית מפרקים. ... ברפואה הרוחנית זה רק מהקדוש ברוך הוא. מי שאמיתי ומתקרב, אז מהר הוא מבריא. זאת אומרת, אפילו בעיוורון - לא של הבנה או של רגש, אלא בעיניים, אפשר להגיע, אם זוכים להבנה אמיתית שאפשר. ... חולים - שקודם כל יכינו איזו מחשבה חיובית, מחשבה חיובית היא תיתן הרבה טוב. גם לפחות ההתקרבות למהות, מתקנת אותם באור.

לוחות הזמנים בירושלים קובעים את הדלקת הנרות בערב שבת לארבעים דקות לפני השקיעה, כידוע. הקביעה הנהוגה אצלנו היא של שמונה-עשרה דקות לפני השקיעה, וכך אנו ממשיכים לנהוג עד היום גם בירושלים. ואבא, זיכרונו לברכה, אמר לי מספר פעמים, שגם זמן זה אינו מסיני, ותוספת שבת היא בכלשהוא, וגם תוספת של חמש דקות, לפני השקיעה, אם יש צורך בכך, מספיקה.
מנהגנו מאז ומתמיד, ועדיין כך הוא, לברך על הדלקת נרות שבת, לפני ההדלקה, ולא עלה על דעתנו כלל, שיש כאלה הנוהגים לברך לאחר ההדלקה.

ידוע כי עם ישראל חי וקיים לעולם, וכמו שנאמר: 'ואתם בני יעקב לא כליתם', וכמה עצות ותחבולות שעשו כל האומות להשמידם - לא הצליחו, והתקיים בנו: 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים' לכן עלינו לשוב בתשובה, וה' יגמור בעדנו לטובה, בגאולה שלמה, במהרה בימנו אמן.

החכם הגדול כבוד מורנו החכם רבי שלמה עמאר זיכרונו לברכה, איש מראכש, יגן עליה א-לוהים, היה אומר: כי מעשינו אלו בעסק התורה והתפילה והמצוות, על דרך שאנו מתנהגים היום, היה מספיק לנו, אלו נהגנו כן בזמן שבית המקדש קיים - ולא היינו גולים.

'עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים, ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון, לאביו לדרך. - בשעה שביקש יוסף מאחיו להעלות את אביו למצרים, שלח יחד עימם עגלות מליאות כל טוב מארץ גושן, וזה שכתוב: 'עשרה חמורים ... ועשר אתונות' - האתונות נשלחו אחרי החמורים, והלכו אחריהם בעדר, כדי שלא לעכב את ההליכה, כי אילו היו מלפנים, היו החמורים מחזרים אחריהם, ולא היו דבקים בהליכתם.

על ידי לימוד הזוהר הקדוש שהיא קבלה האמיתית, תורתו של רבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן, נזכה לגאולה. ואפשר לומר שזה רמז הכתוב 'הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו'. - שני משיחים 'נראו בארץ' לגאול את בני ישראל. וזה יהיה על ידי לימוד הקבלה. וזהו שסיים: 'וקול התור נשמע בארצנו'. תיבת 'התור' - אותיות 'תורה', ותיבת 'נשמע' - אותיות 'שמען' - רמז בזה שעל ידי לימוד הזהר, שהיא תורת שמעון בר יוחאי, נזכה ל'נצנים' כנזכר, שיגאלונו במהרה בימינו אמן, כי בבוא הגואל צדק במהרה ובזמן קרוב, יהיה בירורי חיה חכמה, לא כן בעולם הזה, שהוא רק בירור הנפש-רוח-נשמה. ועל ידי זה יהיה 'זמיר' וכריתת הקליפה, שהם כולם כליל יחלופו, כמוץ אשר תדפנו רוח.

ואחר כך ישיב אותם על אדמתם בגאולה האחרונה, העתידה להיות במהרה בימיו אמן, בכל עוז ותעצומות לעד, אחר העינוי והנקמה, יחזירנו למוטב בתשובה ומעשים טובים, כמאמרם זיכרונם לברכה: שכל הקיצים כלו, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים.
ואז מחזירים ומקרבים צדק למשפט, וזהו הצדק מתאזן ממשפט ומתבשם, ולא מהצד האחר, ונעשה הצדק צדקה בתוספת אות הא, ויהיה השפע יורד ברחמים גדולים, ויהיו נפדים עיר ויושביה, ציון נפדית במשפט, והשבויים אשר מעלת הפדיון של שבויים גדולה ממעלת מדרגת הצדקה בכמה מעלות כאשר אבארם בהמשך במקומם, נפדים בכח הצדק אשר יתהפך מדין לרחמים ונעשה צדקה רחמים גדולים, בסוד 'וברחמים גדולים אקבצם', באבירות לב וכח עצום בישראל.

אמר הנביא על זמן הגאולה: 'בלע המוות לנצח' - שלא תהיה עוד מיתה בעולם. וזה אפשר רמז הכתוב: 'וראה בנים לבניך שלום על ישראל' - רצה לומר: אימתי תראה 'בנים לבניך' עד סוף כל הדורות? - בזמן שיהיה 'שלום על ישראל' - דהיינו בזמן הגאולה הנקראת 'שלום'.

'אין ישראל נגאלים אלא בזכות השבת' - והנה יש לחקור שאיך יתכן שהתשובה מועילה למי שחוטא לכפר על על עונותיו, והלא קיים לנו: 'מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול'.
ותרצו רבותינו זיכרונם לברכה שאנחנו בבחינת בנים למקום, והוכחה לזה מהשבת. שהרי השבת היא שרביטו של מלך, ואיך אנחנו שומרים שבת ומשתמשים בשרביטו של מלך? - אלא ודאי משום שאנחנו בנים למקום, ולכן אנחנו יכולים להשתמש בשרביטו של מלך, שהבן יכול הוא להשתמש בשרביטו של מלך. ולפי זה יתיישב המאמר הנזכר, אין ישראל נגאלים מעוונותיהם על ידי תשובה, אלא רק בזכות השבת, שמהשבת מוכח שאנחנו בנים ולכן התשובה מועלת לנו.

ראינו בימינו מסירות נפש של חללי צה"ל, שבתוכם המנוח יצחק כלפון, זכרונו לברכה. מבחינת עקידת יצחק, לעשות רצון יוצרם, לשחרר עיר הקודש ירושלים העתיקה, תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, להגן על מולדתם, להציל את עמם. הלכו מרצונם, בחינת יצחק שנעקד לדעתו, עמדו על המשמר להרחיק את הסכנה מההורים ומכל עם ישראל, בחינת יצחק שאמר לאביו כפתני יפה שלא אצערך.
יצחק נקרא חי, וזכותו יגן לדור דורים, ובזה יבוא על נכון הרמז הידוע, כמו שאמר החכם כי מהראוי שיצחק יקרא צחוק, כפי מה שאמרה שרה אמנו: 'צחוק עשה לי'. ולמה נקרא שמו יצחק? ... כי לא נעלם מה שכתבו המקובלים, שאות היו"ד רמוז בחכמה בסוד, והחכמה תחיה. גם יצחק זכה לאות זה, במקום צחוק נקרא יצחק, שהוא פשט צווארו על גבי המזבח, ומסר את עצמו למיתה. כך כל אלה שמוסרים את נפשם למיתה על קדושת ה', על עמם ומולדתם, נקראים חיים, כמו שנאמר: 'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם, חיים כולכם היום'. ויהי רצון מלפני א-לוהי השמיים, שתהיה נשמת המנוח יצחק, ונשמות כל חללי צה"ל, צרורה בצרור החיים, בגן עדן, עם כל נשמות הצדיקים, אמן ואמן.

סמיכות הפרשה: 'ואתם עלו לשלום אל אביכם'. 'ויגש אליו יהודה'. - אפשר לבאר, שידוע שעל ידי הצדקה מתקרבת הגאולה, כמו שאמרו במסכת בבא בתרא: 'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה'. וידוע שעיקר הצדקה שעושה אותה לשם שמים, וכנודע. ועוד ידוע שהצדקה נקראת 'אמת', והטעם לפי שעיקר הצדקה שייתן ממונו ולא מגזל, וכמובן. ו'אתם' - אותיות 'אמת'.
וזה אומרו :'ואתם עלו' - רצה לומר: שיש לכם עלייה על ידי 'לשלום' - שהיא הצדקה. על דרך מה שנאמר: 'והיה מעשה הצדקה שלום'. אבל העיקר 'אל אביכם' - לשם אביכם שבשמים. ואז 'ויגש אליו יהודה', הוא המשיח, שבא משבט יהודה.
גם כן על דרך הזו: 'ואתם עלו לשלום' - שתהיה לכם עלייה על ידי השלום. אמנם עיקר השלום הוא 'אל אביכם' - על דרך ששנינו בסנהדרין: 'פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם. והשלום נאה לצדיקים ונאה לעולם'. ואז על ידי השלום: 'ויגש אליו יהודה הוא המשיח', וכנזכר לעיל.
'ויגש אליו יהודה' - ראשי תיבות: 'אוי' וכן 'ואי' - לרמוז כי בבוא המשיח, במהרה בימינו וזמנו קרב לבוא, אז ירבו כמה צערים בעולם, כמבואר במסכת סנהדרין. עיין שם. וזהו: 'ויגש אליו יהודה' - בזמן שמתקרבת ביאת המשיח, שהוא משבט יהודה, אז אוי. וה' ירחם על עמו ישראל, שיהיו במהרה בימינו בהשקט ובטח.

'כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך, השם גבולך שלום, חלב חטים ישביעך' - אפשר לפרש שהנה 'השם' ראשי תיבות: שקידה או שמירה מניין המצוות או הנהגות מוסר או מידות או הלכות מצוות, לרמוז בזה שעל ידי כל הלימודים הללו, שהם עיקר גדול לעבודת ה', בכלל ובפרט, וגורמים שתבוא הגאולה, במהרה בימינו אמן. ו'בונה ירושלים נדחי ישראל יכנס' - כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ועבודת ה', בכלל ופרט, היא קודמת לעיון הגמרא בפלפול וחריפות.

'ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם' - והנה לכאורה קשה, שהרי מילה 'מעולם' אין לה מובן כלל. ואני אמרתי לפרש על פי מה שראיתי בספרי הראשונים, ואיני יודע למי מקדושים, שחיות רעות שנבראו בארץ ישראל, בראם הקדוש ברוך הוא, שלא יזיקו בדרך טבע כשאר החיות רעות שבחוץ לארץ, כי אם דווקא בשליחותו של מקום. ואף על פי כן אם הם מזיקים, דרך רחמנות דווקא. ...
מוכח שמילת 'אדמה' היא על ארץ ישראל, אך מילת 'ארץ' היא נאמרה על חוץ לארץ. ובזה יתפרש: 'והשלחתי בכם את חית הארץ' - שבא לומר שלא יעלה על דעתכם לומר, שבזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום, שאני שולח בכם חית ארץ ישראל, השוכנת עמכם שהם רחמנים, אלא 'והשלחתי בכם את חית הארץ' - שהחיה, אני משלחה מחוץ לארץ, שהיא רגזנית ובזה היא משכלה אתכם.

יש הסוברים כי אין לנו אלא לחבוש את ספסלי בית המדרש ולהתעמק בתלמוד תורה וקיום מצוותיה, בדיוק כמו שנהגנו בגולה, והגואל יבוא מאליו. אם כך ננהג הרי שאנו מתעלמים במכוון ממקראות מפורשים בתורה בנביאים ובכתובים, שהצד השווה שבהם הוא החיוב לקום ולהתנער משגרת חיי הגלות. לא לשבת בחיבוק ידיים, אלא לאזור כוחות, ולפעול ולהחיות את נפש העם ולאחד אותו. ....
הגישה על פיה אין לנו אלא להמתין עד שיבוא הגואל, היתה צודקת כל עוד היינו תחת שליטת אומות העולם. או אז, כל התעוררות משיחית היתה עלולה לסכן את עצם קיומנו. אסונות רבים התרגשו ובאו על עמנו בעקבות התנפצותן של אשליות מתנועות משיחיות.
היום אדרבה, כל התעוררות והתגייסות בדרכי נועם ובנתיבות שלום לקרב לבבות, יש בכוחה להציל את המצב ולהשיב את השכינה למדורה הטבעי שהוא עם ישראל בארץ ישראל.

'אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים, היו טובים מאלה. כי לא מחוכמה שאלת על זה. טובה חוכמה עם נחלה, ויותר - לרואי השמש.' - אל יאמרו אנשי הגלות הרביעית, אחרי עבור עליהם שנים הרבה ממה שהתמידו הגלויות זולתו: 'מה היה' אז ב'ימים הראשונים' ש'היו טובים' יותר 'מאלה' - כי לא התמיד עליהם בגלות כאשר התמיד עלינו, עד כי יחשוב כי אפס תקנה.
כי זאת השאלה לא הגיעך מחוכמה שנמצאת בך. כי לפי האמת, 'טובה' היא לכם ה'חוכמה' - והוא עסק בתורה - עם 'נחלת' זכות האבות. ...
העניין שהיה מגן לנו תורתנו הקדושה, גם תהיה לנו עזר מופלג להוציאנו מבור הגלות.

'רני עקרה לא ילדה, כי רבים בני שוממה מבני בעולה' - אמר אדוני אבי זקני, זיכרונו לברכה לחיי העולם הבא: כי כל התפילות עושים פעולה בעולמות העליונים, ולפעמים בקצה הארץ, וסמך על פסוק 'כרום זולת לבני אדם' - אלו דברים שעומדים ברומו של עולם, שנעשים מזה דברים נוראים ברומו של עולמות, ובני אדם סוברים שלא נתקבלו תפילתם, לכן מזלזלים בהם. וזה: 'כי רבים בני שוממה' - התפילות שאתה סובר שהם שוממים, עושים פעולות גדולות יותר מראייתך הגשמית.

יָחִיד רָם יְעָרוֹת חוֹשֵׂף. לוֹבֵשׁ עוֹז הָדָר. וּבַקֹּדֶשׁ נֶאְדָּר. שְׁבִי יִשְׂרָאֵל יְאַסֵּף. לְעִיר הֶהָדָר
מְרוֹמָם שׁוֹכֵן שְׁחָקִים. שְׁכִינְתָא מֵעַפְרָא יָקִים. מִצָּרָיו נָקֹם יִנָּקֵם. אֱדוֹם וְקֵדָר. מֵהֶם טוֹב נֶעְדָּר. יִהְיֶה פוֹרֵר לַחֲלָקִים. יָתְהוֹן יְבַדַר: אֵל גָּדוֹל מוֹשִׁיעַ חוֹסִים. קֵץ וְצָבָא לַחֹשֶׁךְ תָּשִׂים. עַד אָנָה בָּנִים לְחוּצִים. בְּשָׂרָם נִקְדָּר. וּמְאוֹרָם קָדַר. מֶלֶךְ עָלֵינוּ שׂוֹם תָּשִׂים. מַלְכָּא לָן שַׁדַּר:

'אבטליון אומר: חכמים הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות, ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל' - אפשר שהתנא עצה טובה בא להשמיע לנו, שלא יטעו החכמים בזה כמו שטעה אדם הראשון, ומשה רבנו, עליו השלום, ושלמה המלך, עליו השלום. וזה שאמר: 'חכמים היזהרו בדבריכם' - אתם, החכמים, שכוונתכם לברר הניצוצות על ידי עסק תורתכם ומעשיכם הטובים, היזהרו שלא לעשות כמו שעשו הראשונים שרצו לקרב הגאולה, ואדרבה נתרחקה יותר ונתארך הגלות. וזה שאמר: 'שמא תחובו חובת גלות', שבמקום גאולה תחובו חובת גלות.

חיבה יתרה נודעה מן הנשיא המנוח לירושלים שבה עשה רוב שנותיו ולא מש ממנה. ירושלים ש'שם עלו שבטים', שכן בקרבם והתוודע אליהם. ביקש לחקור את השוני, ומצא את המאחד והמשותף: 'בשום מקום אחר בעולם, כתב בשנת תרע"א, אין למצוא דמיון לאותה ערבוביית הצבעים, הטיפוסים והמלבושים, לאותו בלבול הלשונות והמבטאים, שאתה שומע בירושלים על כל צעד ושעל. אכן זה הוא קיבוץ גלויות אמיתי ... מאחורי הלבוש החיצוני עוברת כחוט השני הכרה עמוקה של אחווה לאומית'

'ונתתי משכני' - זה בית המקדש, שאם רצה לומר שישכון בתוכה, היה לו לומר 'ושכנתי בתוככם', כמו 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', אלא מוכרח לומר ש'משכני' - זה בית המקדש. ומשאמר: 'ונתתי' - מוכח שמדבר על בית המקדש השלישי, שעתיד הקדוש ברוך הוא להורידו בנוי ומשוכלל מן השמים, שאינו חסר אלא נתינה. 'ולא תגעל נפשי אתכם' - שלא תאמר כיוון שבית המקדש שלעתיד, יהיה מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא, ולא יוכלו האויבים לשלוט בו, ואם, חס ושלום, יתחייבו ישראל, אז ישפוך חמתו עליהם, לזה אמר: 'ולא תגעל נפשי אתכם', שהרי לעתיד לבוא אסיר את לב האבן מבשרכם, ולא יתחייבו ישראל.

מה שאומרים ב'רצה': 'והשב העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל תקבל' - אין לו שחר. וכי בזמן הזה יש קרבנות?! ועיין בפירוש המחזור שפירש: 'והשב העבודה ואשי ישראל' - אך גם זה לא הוצדק, דהיינו: עבודה היינו אשי ישראל. אך נראה שכך פירושו: 'והשב העבודה' - וכאשר תהיה העבודה - אשי ישראל תקבל, ולא יהיה כמו שהיה מקודם כמה שנאמר: 'למה לי רוב זבחיכם', וזה נראה נכון.

כשם שספירת העומר מאותתת לנו, שאין די בחרות ובשחרור, אלא לטפס, יום אחרי יום, בסולם הערגה והגעגועים לקבלת התורה, מחמד עינינו ...וזוהי התכלית, וזהו הייעוד האמיתי.
אלא שללא חרות משעבוד הגוף לא נוכל להשיג את חרות הנפש. כך הוא בזמננו, אל לנו להסתפק במסגרת הארצית ובחרות המדינית, המאפשרת לנו להתנהג כיהודים בשלמות, ללא מעוול וחומץ, אלא לשאוף בכל נימי נפשנו להגיע, לא רק לירושלים של מטה כהיום הזה, אלא להתעלות לקראת ירושלים של מעלה, ולהמשיך את השפע הא-לוהי על ישראל ועל העולם כולו.

'השתא הכא - לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא הכא עבדי - לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' (השנה כאן - לשנה הבאה בארץ ישראל, השנה כאן עבדים - לשנה הבאה בארץ ישראל בני חורין) -
חששו חכמינו זיכרונם לברכה שאולי לא תתקבל תפילתנו במלואה ויאמר לנו, כביכול, הקב"ה: ... ואומר להצילכם מידם ומידי גזירותיהם ולתתכם לחן ולחסד ולרחמים בעיניהם, להפוך את כל הארץ ואת כל הגוים 'שפה אחת ודברים אחדים', לאהוב את כל ישראל, ולכבדם ולתת להם זכויות אזרחיות ככל אזרחי המדינה באין הפליה, לתת להם הזכות המלאה לשרת בשרות המדינה בתור פקידים גבוהים, שרים ... ויהיו להם חיים טובים, פרנסה טובה, עושר וכבוד, ו'נסו יגון ואנחה', ויתבטלו כל הגזירות ... אבל נשאר בגולה חס וחלילה בארצות אויבנו ...
ולכן אנחנו צריכים להתפלל לה' יתברך קודם כל: 'לשנה הבאה בארעא דישראל' - לעלות וליראות על אדמת הקודש ללא כל תנאי. ... ואחר כך נבקש גם על שחרור הגוף וחירותו משעבוד. אבל שחרור הגוף בלי לצאת, אלא להישאר בגולה זה לא שווה, וזהו: 'השתא הכא' לבד.

וכבר הורנו רבותינו הקדושים: תיפח רוחן של מחשבי קיצין שאומרים כיוון שעבר זמן החשבון שוב אינו בא, כי קץ הגאולה אינו תלוי בשום חשבון אך ורק על ידי תשובתנו וכשרון מעשינו הטובים, כמו שאמר אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי: 'היום, אם בקולו תשמעו' - כי בכל יום יוכל להיות הגאולה אם יש תשובה ומעשים טובים, וזהו כוונת הכתוב: 'והיו חייך תלויים לך מנגד' - ובכל שעה יכול להיות שתבוא הגאולה, 'ופחדת' מפני ה' א-לוהיך 'לילה ויומם', ועל ידי זה תזכה לגאולה חיש מהר, 'ולא תאמין בחייך' - הם חיי הגאולה, 'לא תאמין' - למחשבי קיצין שאומרים עבר זמנו או להפך עוד לו רבות בשנים, אלא 'בבוקר תאמר מי יתן ערב' - לראות הגאולה כי אולי תבוא היום בערב, ואם לא באה היום תאמר 'מי יתן בוקר' - שמא תבוא מחר בבוקר, וייתן עיננו שנראה אות לטובה.

'פרי צדיק עץ חיים' – יובן במה שאמרו רבני אשכנז על פי 'מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק' על פי מה שנאמר: כל אותיות שנכפלו בתורה, שהם מנצפ"ך – כולם סוד הגאולה. כך – בו נגאל אברהם, שכתוב: 'לך לך'; מם – בו נגאל יצחק, כמו שאמרה תורה: 'לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד'; נן – בו נגאל יעקב, כמו שאמרה תורה: 'הצילני נא, פף – בו נגאלו אבותינו, שכתוב פקוד פקדתי אתכם; צץ – בו עתידים להיגאל להגאל בגאולה העתידה. וזה אומרו: 'מכנף הארץ' – מאותיות מכנ"ף, שמענו שהיו זמירות בארץ, אבל מה שאנו מקווים 'צבי' לאות 'צדיק', וזה אומרו: 'פרי צדיק' – הפירות של אות צדיק, אינו כשאר גאולות, אלא הוא 'עץ חיים', שנזכה בגאולה העתידה לתחיית המתים, ובילע המוות לנצח.

כי בלימוד הקבלה ימהרו בביאת המשיח, כמו שאמר אליהו הנביא לרבי שמעון בר-יוחאי: ובזה החיבור שלך ייגאלו, כשיתגלה בסוף הימים, ודברים אלו נזכרו בהרבה מקומות בזוהר ובתיקונים, והגאון הרב חיים יוסף דוד אזולאי כתב וזה לשונו: לימוד ספר הזוהר מרומם על כל לימוד, בשגם לא ידע מה אומר, ואף שיטעה בקריאתו, והוא תיקון גדול לנשמה. לפי שהגם שכל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, מכל מקום נתלבשה בכמה סיפורים, ואדם הקורא ומבין הסיפורים, נותן דעתו על הפשט הפשוט, אבל ספר הזוהר הם הסודות עצמם, והקורא יודע שהם סודות וסתרי תורה, אלא שאינו מובן מקוצר המשיג ועומק המושג, עד כאן לשונו באצבע מורה סימן ב' מאמר ד'.
ואם כן, קל וחומר לזמנינו זה, שהאחרונים עמלו וטרחו ופירשו כל הסודות, וכל סתרי התורה, באופן מובן ומופשט, על כל פרטיהם ופרטי פרטיהן, וכוונות המצוות ותיקון העולמות, ובפרט בחיבורינו זה הנקרא 'ריח ניחוח', אשר הובאו בו עיקרי כל הכוונות של כל המצוות שהובאו בספר 'יבוא שילה', החל מסימן א' ועד סימן תכ"ח, הכולל כ"ד שעות, לכל ששת ימי החול, שבתות, וראשי חדשים, כלומר כל חובות הישראלי וטעמיהם וסודותיהם, באופן מקוצר פשוט וברור לכל אדם.

והוא תינה לפניי כי נפשו קצה בארץ הזאת, אם כי מלאכתו, מלאכת חרש ברזל, מפרנסת אותו בכבוד, ומבוקשו לעלות לארץ ישראל. שאלתיו: איך יוכל לחיות בארץ כנען, אחרי שהוא רגיל בחיי הארץ הנידחה מזרח תימן? ענני: אם יגיעני ה' לשם ואמות למחרת בואי, הרי ניתן לי מבוקשי.

'ארץ אשר ה' א-לוהיך דורש אותה. עיני ה' א-לוהיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה' - ארצנו הקדושה מכוננת כנגד ארץ העליונה, מידת מלכות שמיים. והנה כשהמלכות מקבלת השפעה מהעשר ספירות, אז ארץ ישראל שהיא מכוונת נגדה, מקבלת גם כן כל ההשפעות הטובות, כי ארץ ישראל היא ראשונה לקבלת השפע היורד מלמעלה. וזה: עיני ה' דווקא רוצה לומר: כל העשר ספירות. 'מראשית שנה ועד אחרית שנה' - רוצה לומר: מראשית המדרגה דהיינו - מספירת כתר ועד הספירה העשירית, וזהו אחרית שנה שהיא מקבלת כל ההשפעה היורדת למידת המלכות.

אין לך ירוד ושפל יותר מיהודי תימן. שאפילו יקלל אותו הגוי או אם יכהו, לא יאמר לו דבר, אלא ישתוק ויקבל עליו באהבה גזרת המקום ברוך הוא. ואם צעק והרים קולו, מכניסים אותו לבית האסורים וקונסים אותו ומביאים עדים זוממים מהם ובהם. לפי שחוק דתם שמותר להעיד על העברים שקר כדי שיהיו העברים שפלים ובזויים. וכן כל מלאכה בזויה מוטלת על היהודים, כגון: בתי כסאות ולסחוב כלבים וחמורים מתים, בכל מקום שיש יהודים מוטל עליהם. וכן ממשילים העברי על כל דבר טמא ועל כל דבר בזוי. וכמה עניינים עד אין מספר. ולא יכילו ספרים ומגילות מהצערים האלו, עד ישקיף ה' משמים. ועינינו תלויות לאבינו שבשמים, שיאמר ליסורנו ולצערנו די, אמן כן יהי רצון.

אני מציע שתוקם וועדה למיזוג הגלויות, שתמצא את הדרך המתאימה למיזוג, מבלי לפגוע בצביון הרוחני ובסגולות הנעלות של כל עדה ועדה. אני יודע על מיזוג, המתנהל בצורה לא נכונה, במקום לתקן עוד מהרסים ומחריבים, ודווקא בדברים הנוגעים בציפור נפשה של היהדות הדתית. למשל, נוער מבני העדה התימנית שהגיע למחנות העולים, בנים להורים שומרי תורה ומצווה, נלקחו והוכנסו למוסדות חילוניים, והדבר נעשה מבלי לשאול את הילדים ולא את קרוביהם, על דרך החינוך הרצויה להם.
יהודי תימן, רובם ככולם חיים - למעשה - חיי תורה ועבודה, ורואים בתנועת 'תורה ועבודה' - הפועל המזרחי', את המסגרת הרצויה להם, והמתאימה לרוחם ולהשקפתם. רבים מהם מאורגנים ב'הפועל המזרחי', ורבים מחנכים את ילדיהם במוסדות התנועה הזאת. אולם, לא כולם יכולים לגלות אומץ, עד כדי התארגנות גלויה ב'הפועל המזרחי', מחמת לחץ בלתי צודק מצד גורמים מעוניינים. הלחץ עליהם גדול עד כדי כך, שיהודים אלה מפחדים שמא יאבדו את זכותם בשיכון, בעבודה, בעזרה סוציאלית וכולי - למרות שכל זה ניתן להם על ידי הסוכנות, שהיא - כידוע - מוסד כללי של הציונות כולה. יהודים אלה, מבקשים לשחרר אותם מפחד זה, בייחוד שאנו חיים במדינת ישראל, אשר יהודי צריך להרגיש בה טעמה של חירות ובטחון, ויהיה חופשי לקבוע את דרכו, בלי כל לחץ שהוא.
עם כל הערכתי למפא"י ומפעליה הכבירים, אינני יכול להסכים שמפלגה חילונית זו, תהא אפוטרופוס על יהודים דתיים, כמו יהדות תימן המושרשת עמוק במסורת ישראל. ואנו מבקשים מן הציונות, להרחיב את המסגרת ההתיישבותית של תנועת 'הפועל המזרחי', ואת מוסדות עליית הנוער שלה, כדי שנוכל למצוא לנו מקום בתנועה זו, המתאימה לרוחנו ולחינוך בנינו, למען תשתלב יהדות תימן במסכת היצירה של העם בארצו, בצורה ההרמונית והיעילה לחיסונה בחומר וברוח, ולביצור העם והמולדת.

הרמב"ם כתב לבני תימן, וחיזקם ועודדם על אמונת הגאולה ועל ימות המשיח, ועל חיזוק הדת ומסורת אבותיהם, לבל יעזבום. ובהיפרדו מן העולם הוא ציווה להוליך עצמותיו לארץ הצבי, ולקבור אותם בטבריה, כי שם טמונים גדולי ישראל, וגם עתיד המלך המשיח להופיע תחילה בטבריה. כל ימיו של הרמב"ם התגעגע לגאולה, והיה ממפלסי הדרך למשיח. והיות והוא לא זכה לראות בבוא המשיח בימיו, על כן ציווה להוליכו לטבריה.

כל החכמים שאחר הרמב"ם, פשטנים ומקובלים, מודים בפה מלא שאין כמוהו מורה. וכמה חיבורים עשה עד אין קץ, מכולם לא יוכל שום אדם להקשות עליהם ולבטלם, חס ושלום. הלא תראה שכמה נתלבטו חכמינו זיכרונם לברכה, בעניין קץ הגאולה, שכל אחד נתן קץ לפי מה שחוותה עין שכלו. אבל רבינו הרמב"ם, זיכרונו לברכה, לא רצה לתת קץ, אלא אמר: 'וכל אלו הדברים וכיוצא בהן' - כלומר שבעניין המשיח, 'לא ידע אדם איך יהיו עד שהיו. הדברים סתומים הם אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפני הכרע הפסוקים'. ולסוף אמר: 'אמרו חכמים: תיפח רוחם של מחשבי קצין, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר'. עד כאן לשונו. וזה מרוב חוכמתו וזהירותו בדבריו. מי ייתן ונזכה, ויזכו כל ישראל, ללכת בדרכיו ולקיים כל דבריו הלכה למעשה. וכדאי היא זכותו שתגן עלינו ועל כל ישראל ותמהר קץ גאולתנו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה, רבתי בגויים, שרתי במדינות הייתה למס'. -
נראה לי בס"ד רמז נאה בפסוק זה, והוא כי ראשי תיבות הפסוק עולים בגימטרייה שנאת חנם (עם התיבות והכולל). ועניין הוא כי ידוע שבית המקדש השני נחרב בעוון שנאת חינם. ומה שבא זה ברמז ולא נכתב בפירוש, הוא מפני שמגילת איכה נכתבה על חרבן בית המקדש הראשון, שנחרב בעוונות אחרים. אך המגילה מתאימה גם לחרבן בית שני, לפיכך נרמז בה עוון שנאת חינם.
ומאחר שבית המקדש נחרב בעוון שנאת חנם ממילא בית המקדש השלישי יבנה בזכות אהבת חינם, כאשר ישראל יהיו באחדות אחת, ויתרחקו ממחלוקת. וכן תמצא ראשי תיבות איכה ישבה בדד, עולים בגימטרייה אהבה, ועולים בגימטרייה אחד. לרמוז על מה שכתבנו.

שבט יהודי תימן, עטור כזוהר קדומים, ובאגדות רבות מצויות ונעלמות, וסופרו על ראשית התיישבותו בחצי אי ערב הדרומי. שבט מופלא זה זכה להיעתק כמעט כליל מהפזורה, ושב בהמוניו למולדתו ההיסטורית. לאחר שנותק ממנה למעלה מאלפים שנים. במשך שנים אלה, ימיהן ולילותיהן, נכסף בכמיהה ובציפייה לשוב לארצו, לחונן עפרה ולהשתרש בה לנצח. בלי הרבה עמל ויגיעה בתוככי תימן מטעם מוסדות הישוב בארץ, בלי ריבוי הטפות, שכנועים והבטחות על עתידה בארץ, החליטה עדה זו להיחלץ לעלייה ארצה בדרכים עקלקלות בין שודדי כברים ומלסטמי דרכים, שמה לארץ חזונה ומרכז ערגתה. עלייה מופלאה זו הזכירה את יציאת מצרים בימינו, ובאמצעיה הדלים, סבלותיה ונחשולי מצוקותיה, זכתה לראות בהתגשמות התקווה הנושנה ...
במלאת 90 שנה לעליית תרמ"ב, מן הראוי להקצות מקום נכבד להעלאת דמותה של עדה מבורכת זו, ולציון מעלותיה המיוחדות בהיסטוריה החדישה של עמינו, שאף על פי שקיימת אדישות והזנחה בקידומה החברתי והכלכלי, נוהגת בדרכי צניעות ואינה מתריעה כנגד זה. תכונה אחת חשובה מציינת את אופייה היהודי, היא נהנית מישיבת קבע בארץ ישראל, עם כל הקשיים הכרוכים בכך ועד היום, לא נמצא אף עולה אחד שיעדיף את השיבה לארצות הפזורים כמו שעשו זאת עשרות חוטאים אחרים. במלאת 90 שנה לעלייה החלוצית של עדה זו, מן הראוי לסקור, כדי ליצור בליבו של הדור הצעיר תחושת הזדהות עם פועלם הטוב של הראשונים, אשר בזכותם זכינו לחוש עצמאותנו כבימי קדם.

מלת 'היה' - מורה על העבר, והאות וו' - מורה תמיד על החיבור, וקוראים לו 'וו' החיבור', ומהפך מהעבר לעתיד ומהעתיד לעבר. והנה עם ישראל, עברם היכה שורשים עמוקים בלבותם, מעמד הר סיני, גילוי השכינה ועננו במדבר עליהם, מתן תורה המן, הבאר, נסי ה' במלחמותיהם, ועוד ועוד. כל אלו קשורים בחיי העם כולו בעבר, והטביעו חותמם עליהם לכל הדורות ולכל התקופות. ...
אמנם, אם יעמוד דור אשר ירצה להתכחש לעברנו, וירצה לנתק את עצמו מהעבר המזהיר שלו, ויאמר: אין לנו חלק בעבר, ואנו כבר מתקדמים, ויפסיק את השלשלת הגדולה, ויבדיל בין אבות לבנים, ויאמר שכבר השלים את חוקו שהיה בחוץ לארץ, ועכשיו הוא בתקופת הקידמה, ורוצה להתבולל בין העמים ולהיות 'ככל הגויים בית ישראל', לא נאבה להם, ולא נלך בהוראותיהם אלה, אלא נחזיק בוו' החיבור, המחבר אותנו אל העבר המזהיר של אבותינו, והיא התורה ומצוותיה, חוקיה ומשפטיה.

"נחלתי עלי שפרה. בתת אל שבת לי למנה' - נחלתי זו ארץ ישראל שהיא נחלה לישראל, לפי שמתקיימת בידם בזמן שעוסקים בתורה, שלפחות אם הם טרודים בששת ימי החול ,יעסקו בה בשבת, ולפי שלא עסקו בה אפילו בשבת - גלו, שנאמר: 'על עוזבם את תורתי'.

בשנת ה'תרמ"א, אחר שבועות, הודיעו שרי ממשלת תוגרמה, במודעה שהדביקו חוץ לארמון, כי רום מעלתו, רוטשילד, ה' ישמרהו ויחייהו, קנה הרבה מקומות בארץ ישראל, וכי הרשות נתונה מאת המלך ליהודים, אשר בכל תפוצות העולם, לבוא להתיישב בארצם ארץ ישראל.
ושמחו כל יהודי תימן שמחה גדולה עד מאוד, וחשבו ממש שהגיעה הגאולה העתידה, ובאותה שנה או שנה שאחריה יגאלו, ושזו התחלת הגאולה. ונתעוררו כל יושבי תימן בהתלהבות גדולה, עד שכל איש וכל משפחה, יתום ואלמנה, מבקשים למכור בתיהם, וכל כליהם, ובגדיהם, וספרי הקודש, וכל אשר להם, ולהעתיק יישובם מתימן ולילך לדור בירושלים. וכמו רוח חדשה נכנסה בלב כל אחד ואחד מהיהודים, אשר לא היה כמוה למיום אשר גלו.
אחר המודעה שפרסמה המלכות שהרשות בידי היהודים לעלות לארצם, באו עוד מכתבים מיוסף נדאף וחבריו הנזכרים, אשר נסעו לארץ ישראל, מספרים כי הגיעו לירושלים, תיבנה ותיכונן, וכי טובה הארץ מאוד, ומספרים בשבח ארץ ישראל הרבה. ונתבשרו יהודי תימן כי יכולים לנסוע לארץ ישראל, לחיים טובים ולשלום. כי מתחילה הייתה קבלה בידם, שמי שנוסע לארץ ישראל, לא יגיע לשם, והוא מת בדרך. ולא תהיה לו שום הצלחה. ואם יגיע לשם בדרך נס, אינו מגיע אלא לאחר שנה ויותר, והיה שם עוני וגלות גדולה ליהודים. והיה זה קודם ט' באב שנת תרמ"א. ובאותו ט' באב בכו כל יהודי צנעא, ועשו אבל גדול על חורבן ירושלים, תיבנה ותיכונן, אשר לא היה כמוהו בעולם.

משה רבינו, עליו השלום, ביאר לנו בתורה, כי עתידים ישראל אחר שלוותם, שיתפזרו בכל קצות הארץ, ולהיות בשפלות ודלות כהיום הזה, ואחר כך עתיד השם יתברך לקבץ אותם. הוא מה שאמרנו לעיל מפסוק זה: 'ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-להיך שמה'. ואם תאמרו שמא, חס ושלום, תטבעו בין האומות, אני מוציא אתכם. הוא מה שאמר: 'אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' א-להיך'. והוא מה שאמר הנביא על זה: 'וקבצתי אותם, אחד מעיר ושניים ממשפחה' - כלומר אפילו לא נשתייר אלא אחד מאותה עיר שהייתם בה, ואפילו שניים ממשפחה, אני מקבץ אותם. וכן ישעיה אומר: 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים, וישתחוו לה' בהר הקודש בירושלים'.
'והיה ביום ההוא' - זה יום קבוץ גליות. 'יתקע בשופר גדול' - זה השופר הוא של איל יצחק, והוא של ימין - סוד חסד. ושל שמאל - והוא הקטן, כבר נתקע בה בהר סיני, שכתוב: 'ויהי קול השופר הולך וחזק'. ומפני מה בהר סיני נתקע בשופר קטן, ובקיבוץ גליות עתיד להיתקע בשופר גדול? - מפני שבהר סיני היו מקובצים יחד, ולא היינו צריכים לשופר גדול, אבל בקיבוץ גלויות, לפי שמפוזרים הם בכל הארצות, ואינם מתקבצים על ידי אותו קול. כך מצאתי.

'צדק צדק תרדוף, למען תחיה' - אפשר לרמוז על כנסת ישראל הנקראת 'צדק', וזה יהיה כוונתך בכל דרכיך עליה להתקינה, ולמתק דינים של צדק. ... וכן 'צדק צדק' - גימטרייה: 'שכינה' ויותר שלושה, לייחודה על ידי שלושה אבות: חסד-גבורה-תפארת, ואז תחיה בסוד חיים עליונים. וכן 'למען' - גימטרייה: 'קץ', 'תחיה' - גימטרייה: 'משיח בן דוד' - כלומר על ידי אותו צדק, יגאל הקדוש ברוך הוא לישראל. ...
וירמוז לעסוק לשם שמים, לעשות נחת רוח לכנסת ישראל, להכינה ולסעדה, ולהקימה מעפר, ולגאלה מהגלות. וסמוך לו 'לא תטע אשרה' - אלו הלומדים לקנטר, ולכבוד עצמם להיקרא 'רבנים'', והם פוגמים בכנסת ישראל. ... וסמוך לו: 'לא תזבח' אזהרה למפגל בקודשים - וכן הוא שלא יפגל בתורתו ותפילתו, לחשוב בגאווה ויוהרה ולהיקרא 'רב' ולהתראות. ואפילו לחשוב בינו לבין עצמו שהוא בקי בתורה או בקי להתפלל או שיחשוב שהתפלל כהוגן, וזה שנא ה', אלא לשם שמים תעסוק.

אחר שסידר קערת הסדר, יכון לקראת א-להיו, לקבל שמחת הרגל, מועדת בשמחה ובששון, מהודר ומסולסל, להחזיק טובה למי שעשה לאבותינו ולנו, כל הנסים והנפלאות במצרים, ויכין הכוסות המהודרים לקיים מצוות ארבע כוסות, ומה נאה גם לקדש לחג הקדוש הזה, בתודה ובקול זמרה, כאילו זה היום יצאנו ממצרים, בשמחה רבה וחיבה יתירה.
וטעם לחג הקדוש הזה מה שלא נעשה בשאר החגים והמועדים, יען כי כבוד ה' והגדיל לעשות עמנו, כי מי האמין לשמועתנו אחר שהיינו אסורים בכבלי ברזל בעול מצרים, ומעונים וסחופים בו בלילה, ובני ישראל יוצאים ביד רמה ברכוש גדול, כלי כסף וכלי זהב. וה' הולך לפניהם יומם, ולזה חובה עלינו להודות ולהלל, והמודה בניסו עושים לו נס אחר, ויוסף ה' שנית ידו ויגאלנו, ויעשה עמנו לטובה אות ככתוב 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות', כן יהי רצון.

ובני הגזע העדני אשר בארצנו, חייבים כיום לראות את המציאות במו עיניהם, ולדעת כי העדינות שבהם לבדה, אין בה כדי לגאול את הארץ.
את מקומה צריכה לרשת מידת האומץ והסבלנות שבמזג התימני, אשר בקרבו היתה מוכנה המידה אשר יוכל למדוד בה את הארץ, לקנות בה את אדמתה, לכבשה, לעבדה ולשמרה.
שלוש מידות אלו - אומץ הרוח, הסבלנות וההסתגלות - עזרו להם, סללו לפניהם את הדרך. דווקא משום שסבלו נתדלדלו, נעו ונדו, הם הצליחו ומצליחים כיום בבניין הארץ ושחרורה.

זכינו ועלינו הרמתה, מקום קבורת אלקנה הנביא וחנה הנביאה, זכותם יגן עלינו, ושמואל הנביא, עליו השלום, והערבי השומר פתח לנו החדר הפנימי, מקום ובנין משובח ומכובד מאוד, ובסוף הבית קברו של שמואל הנביא, עליו השלום, וארון גדול על הקבר, ומכסה ירוק עליו וד' אמות וד' כותרות על ד' זוויות הארון וד' אמות, סמוך לארון מחיצה של ברזל לכל שטח הבית, גובהו ב' אמות.
והערבים מכבדים שם כבוד גדול, ואין מניחים לאדם להיכנס במנעלים, ולא לדבר שם בקול רם, וגם מדליקים שם נרות מחוץ למחיצת הברזל בקרקע הבית כמין ארובה, ובית גדול תחתיו ותולים שם נרות וקנדיל, ואומרים ששם הם הקברות, זכותם יגן עלינו.

צריך עיון מדוע לא הוזכר שמו של משה רבינו בהגדה, הרי הוא היה שליח הגאולה, הוא היה מושיען של ישראל. הגאון רבי ראובן מרגליות כתב: השמטתו של משה באה להדגיש את אשר נאמר קודם לכן: 'לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח'. ומשום שבכל דבר ותהילה, אין לכלול יצור עם היוצר ברוך הוא, וזהו יסוד ושורש כל היהדות. ועל כך כתבו המפרשים: כדי שלא יבואו לחשוב שהנסים היו מעשה בשר ודם, אלא ידעו כי מאת ה' לבדו הייתה זאת.

בוא וראה כמה גדולה מעלת תינוקות של בית רבן: גלתה סנהדרין - לא גלתה שכינה עמהם. גלו תינוקות של בית רבן - גלתה שכינה עמהם, שנאמר: 'עולליה הלכו שבי לפני צר', וכתוב אחרי: 'ויצא מבת ציון כל הדרה'. וכך אמרו על פי 'הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים' - ששאל משה רבינו, עליו השלום, מהקב"ה איך יהיו ישראל בגזרות עשיו וישמעאל, השיב לו הקב"ה: 'אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן, ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים' - בזכות תינוקות של בית רבן, העומדים במשכנות הרועים, דהיינו - המלמדים, אני משרה שכינתי ביניהם ומציל אותם מגזרות עשיו וישמעאל. הרי שמקום מושב השכינה הוא בתוך תינוקות של בית רבן ...
מה שרמזתי על המקרא ואמרתי 'זאת עשו וחיו את הא-להים' - כלומר 'זאת' - שהיא התורה, 'עשו' - ההשתדלות עם המלמדים שלא יתבטלו אפילו רגע, ובזכות התורה של תינוקות של בית רבן, 'וחיו' - שתחיו בגלות זה מגזרות הגויים, ואף גם זאת תזכו, 'את הא-להים' - שהקב"ה ישרה שכינתו ביניכם, ותהיו עם הא-להים בבניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, בעגלה ובזמן קרוב, כן יהי רצון אמן.

'הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד', - ושמא תאמר: והרי העולם הזה הוא לעשו, כאמור לזה סמך: 'הרחמן הוא יתן שלום בינינו' - וכיוון שכן אנו הם שמקיימים אותו, ולכן אנו שואלים מאת ה' גם כן שישבור 'עול גלות מעל צווארנו' ו'יוליכנו קוממיות לארצנו', שעל ידי השלום יבוא משיח צדקנו, יבוא ונחזה בו.

'והארץ לא תימכר לצמיתות' - כאן הבטיחנו הקדוש ברוך הוא כי הארץ הקדושה, נחלת אבותינו, לא תימכר ולא תימסר לאומות העולם לצמיתות, וגם אם יחטאו ישראל וילכו לגלות, אפילו כך - תישאר הארץ על שמם, וסופם לחזור אליה ותפיסת אומות העולם בה היא זמנית.

'ולקחתם לכם ביום הראשון: פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' א-לוהיכם שבעת ימים'. - וקשה, 'לכם' למה לי? - היה לו לומר 'ולקחתם ביום הראשון'. ורבותינו אמרו 'משלכם', ויש לומר בו עוד. ועוד: למה אמר 'ולקחתם'? - היה לו לומר 'ותקחו לכם' ...
ויש לומר מה שאמר 'לכם' הוא משום שישנו בילקוט חדש שבזכות ארבעה מיני לולב ישראל נגאלים, קל וחומר מאגודת אזוב. וזהו 'ולקחתם לכם' - להנאתכם, שבזכותם אתם נגאלים ותזכו ל'ושמחתם לפי ה' א-לוהיכם' בארץ ישראל. ... ומה שאמר: 'ולקחתם' הוא על פי מה שישנו שם, אין אדם יוצא ידי חובתו בארבעה מינים עד שיהיו כולם באגודה אחת. וכן בישראל לא ישובו לארצם עד שיהיו כולם באגודה אחת, ואם יחסר שום מין אחד, לא יצא, אלא דווקא תהא לקיחה תמה בשלימות, יהיו באגודה אחת, בלקיחה אחת תמה.

'ה' מלך גאות לבש' - גאות לבש הוא אותיות: גואל שבת, שבזכות שבת תבוא הגאולה. רבינו האר"י, זכרונו לברכה, הובאו דבריו ב'חומת אנך', ואפשר על זה הדרך, מה שאמר במדרש: אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, מאחר, שהגלית לנו בין האומות, כדין הוא שלא נשמר את השבת, ועיין עוד. ואם כן, כיוון שיבוא גואל, אין מענה בפיהם לבטל שמירת שבת. וזהו שרמז: גואל שבת. ואפשר 'גאות לבש' אותיות תשוב גאל - לרמוז כשיחזרו ישראל בתשובה, יבוא הגואל במהרה בימינו אמן.

'דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם' - כתב הרב מדרש תלפיות, זכרונו לברכה, הנה ידוע כשחרב בית המקדש, חיסר הקדוש ברוך הוא ו"ה משמו ואלף מכיסאו, שכתוב: 'כי יד על כס יה'. גם חיסר יוד מירושלים והם אותיות: 'והיא', וסימן: 'והיא מר לה' על חסרון אותיות, והיא מר לה לשכינה כביכול. ... ובבוא המשיח, ימחה שמו של עמלק, ויהיה השם והכיסא וירושלים שלמים.

אמונתנו הצרופה והמבוססת ללא פקפוק היא, שהקמת המדינה ושיבת בנים לגבולם, הכל בהשגחת ה' יתעלה. ותקופתנו זאת היא עקבות משיח, והיא גם תקופת הניסיון ועמידה במבחן לקראת הגאולה השלימה המיוחלת בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן. לאור האמור, היינו מטיבים לעצמנו ולעמים אחרים, לו השכלנו בשובנו לארצנו הנכספת, לבסס את עצמאותנו המדינית על יסודות חזקים ומוצקים של עברנו המפואר, ועל הליכות חיים הגנוזים וטמונים בתוך המעיין הנצחי הבלתי נדלה, תורת אל חי יתברך שמו, כפי שהורונו רבותינו הקדושים, אשר רוח ה' דיבר בם, ולהיות אור לגויים, ולא ככל הגויים, חס ושלום, כי זהו התפקיד המיועד לעם הקדוש בארץ הקודש. ואז, גם יום העצמאות הנפלא והמיוחד במינו, היה מקבל תוכן אמיתי ולא מלאכותי, דוגמת במות ריקודים ושירי עגבים, בזה שכל העם נוהר בהמוניו לבתי כנסת מלובש בגדי חג, ולהתפלל תפילה חגיגית בשירות ותשבחות לאבינו מלכנו, יתברך שמו, שהביאנו עד הלום, ולשמוע דרשות מתובלים בדברי תורה וחכמה מענייני היום, על הניסים והנפלאות שעשה ה' יתעלה לאבותינו ולנו, עם קריאת מגילה מיוחדת שבה יסופר בקצרה על הנס הגדול והנפלא של תחיית העם היהודי בארצו, וכן הלאה. ומצווה בגדולים, הם גאוני הדור הענקים, יגנו עלינו, האחרונים לגלות וראשונים לגאולה, לחבר מגילה כזאת כפי חכמתם הרמתה.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שעתיד הקדוש ברוך הוא להוריד את ירושלים, בנויה באש מן השמים, וזהו בית שלישי. אבל השני מקדשים, על ידי שהיו מעשה ידי אדם על כן נחרבו, ושלישי שיהיה מעשה שמים, שוב לא יחרב. וזה אומרו: 'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי תבואו אל הארץ, אשר אני נותן לכם'. - אני דווקא, שהוא עתיד לבנותה, ונותן גם עניין חדש, שתרד בנויה מן השמים. אמנם בתנאי שתשמרו שתי שבתות, אחד לתקן קלקול הראשון, ושני לזכות, וזהו: 'ושבתה הארץ שבת' - שהם שני שבתות. ...
ועל פי זה יובן פסוק אחר: 'את שבתותי תשמורו, ומקדשי תיראו' - קרא בו 'תראו', וזהו אם 'את שבתותי' - מיעוט רבים שנים, 'תשמורו', ועל ידי שמירת שני שבתות תזכו לראות המקדש בנוי.

רביע - גימטרייה 'אהיה' במספר קטן היא השכינה הרבוצה בגלות, וזהו: 'גואל ישראל' - רוצה לומר: כשישראל נגאלים אז השכינה כביכול נגאלת עמהם. ישראל מתחננים, מקווים, מייחלים לחסדו, לגואלם במהרה מהגלות, הנמשל והנדמה ליער המסובך והמסוכסך, כך אנחנו בגלות הזה, נבוכים בארץ סגר עלינו המדבר. וכתוב: 'יכרסמנה חזיר מיער' - הע' של צור היא תלויה למעלה, להורות ולרמוז על צור הוא הר עשו. ולקץ הימין, כשיעלו מושיעים בהר ציון, אז יהיו ישראל למעלה במדרגה העליונה משבעים אומות, ועל זה רמז על עין של אדם היא תלויה למעלה, לרמוז אף על פי שהם שוכנים ורבוצים בגלות, לסוף יעלו למעלה, כמו הרביע שהוא למעלה שהוא משפיע בתחתונים, והיא עליונה ונסתרת מעין כל חי, וזה הוא שאמר הכתוב: 'ואל מי תדמיוני ואשווה', 'ומ"ה דמות תערכו לו', והמשכיל יבין.

'יכול בכולם חותמים? תלמוד לומר: 'והיה ברכה' - בך חותמים ולא בהם. זהו שאומרים: 'ברוך אתה ה' מגן אברהם' - ולכאורה מה אכפת לו לאברהם, אם בכולם חותמים? ומה חסר לו? אבל הכוונה כפי מה שאמרנו כידוע כי מידת אברהם היא מידת החסד והצדקה, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהיה לו פונדק על אם הדרך פתוח לארבע רוחות העולם, והיה כל הרעב בא ואוכל, ובזה החזיר הרבה אנשים בתשובה וגייר כמה אנשים ונשים. ויצחק שנעקד על גבי המזבח הוא מידת העבודה, שהיא הקרבנות, וכנגדה בזמן שאין בית המקדש קיים - התפילה. ויעקב, הוא מידת התורה, כמו שאמרו על הפסוק: 'ויעקב איש תם יושב אהלים' - שהיה יושב ולומד תורה בבית מדרשו של שם ועבר. וכמו שאמרנו, שבימינו שאנחנו על סף הגאולה, היא תבוא רק על ידי הצדקה, כמו שכתוב: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה', ולא תאמר שבזמן החתימה - כלומר זמן הגאולה, צריך להיות כולם, הצדקה, התפילה והתורה ואז תבוא הגאולה. לכן אמר לו: כי בחתימה - כלומר בזמן הגאולה, אין צריך שיהיו כולם יחד, אלא 'בך חותמים' - כלומר במידת הצדקה שהיא כנגד אברהם אבינו, בה חותמים, בה תבוא הגאולה.

'והיה כי תבוא אל הארץ' - 'והיה' לשון שמחה, לרמוז שצריך אדם לשמוח בארץ ישראל, כמו שכתוב בגמרא: אפילו מדברות של ארץ ישראל יותר טוב מארמונות של חוץ לארץ.

'עשיתי משפט וצדק אל תניחני לעושקי' - דהיינו שדוד המלך, עליו השלום, אומר לקדוש ברוך הוא, מאחר שאני 'עשיתי משפט וצדק' - רצה לומר, שקיימתי מה שאמרת על ידי הנביא: 'שמרו משפט ועשו צדקה', אם כן מהראוי גם אתה צריך לקיים מה שאמרת 'כי קרובה ישועתי לבוא' ותגאלינו ו'אל תניחני לעושקי'.

'א-להים יכוננה עד עולם סלה' - בא לרמוז שכל הקושיות והספיקות, שהניחו רבותינו זכרונם לברכה - בתיקו, לעתיד לבוא, עתיד הקדוש ברוך הוא שילמד לנו התורה הקדושה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: 'וכל בניך למודי ה', עד שנדע אותה על אמיתתה, וממילא יוותרו כל הקושיות.
וזהו: 'א-להים יכוננה' - לתורה הנזכרת לעיל, 'עד עולם סלה' - דהיינו: בסוף הגלות, שיבוא שילה, שהוא מלך המשיח - ש'סלה' - באלף-בית דזשרס"ץ היא 'שלה' - בזמן ההוא עתיד הקדוש ברוך הוא שיפרש ויכונן לנו התורה על אמיתתה.

'שיר למעלות. אשא עיני אל ההרים' - ובעוונותינו הרבים, מי שעולה לארץ ישראל בזמן הזה, אין לו פרנסה כי אם בדוחק גדול, שכל השפע יורד לחוץ לארץ, 'ושפחה כי תירש גבירתה' כידוע, ולזה אמר: 'אשא עיני אל ההרים' - רוצה לומר: לעלות לארץ ישראל, 'מאין יבוא עזרי' - רוצה לומר: במה אתפרנס? לזה אמר: 'עזרי מעם ה'' - שהקדוש ברוך הוא זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ובפרט בארץ ישראל.

'לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה' - שהמחדש בתורה מקרב הגאולה. וכתב הרב 'ערכי הכינויים', זיכרונו לברכה, 'ידיעה' - כינוי לשבירה ואיבוד. וכתב הרב 'בגדי שש', זיכרונו לברכה: 'חכמה' - כינוי למלכות אדום. ואפשר שזהו שאמר 'לדעת חכמה ומוסר' - רצה לומר: כדי לשבר ולאבד מלכות אדום ומוסר שלהם, דהיינו העול שלהם, והוא הגלות האחרון הזה, צריך 'להבין אמרי בינה' - דהיינו: להבין דבר מתוך דבר, שזהו חידושי תורה, כי המחדש חידושי תורה מקרב הגאולה, ומלכות הרשעה תשבר, ויבוא משיח צדקנו, במהרה בימינו, אמן.

'אמת ואמונה כל זאת וקיים עלינו כי הוא ה' א-להינו ואין זולתו ואנחנו ישראל עמו. הפודנו מיד מלכים. הגואלנו מלכנו מכף כל העריצים.' -
יעקב בחיר האבות קיבל על עצמו צער השכינה ואחריות תיקון העולם במלכות שדי. הוא תיקן לנו תפילת ערבית להאיר לנו באור של תקווה ונחמה בחשכת הגלות, אשר זמן תפילת ערבית הוא דווקא בלילה ממש - שעת הדין ותוקפו. כלומר: ואז, ודווקא אז, עלינו לזכור את הקשר האמיץ והחזק אשר נתקשר עמנו אל עולם בברית אבות והוא עתיד לגאלנו גאולת עולם, כאשר אנו מזכירים זאת ב'אמת ואמונה' אחר קריאת שמע של ערבית.

'ויאמר משה: בנערינו ובזקנינו נלך' - פשט המקרא: 'בנערינו' - אלה י"ב שבטים, 'ובזקנינו' - יעקב אביהם, שכולם קמו עמדו לראות גאולת בניהם בצאתם ממצרים. אם כן, 'בנערינו' עם התיבה והכולל בגימטרייה: יצחק יעקב, 'ובזקנינו' - זה אברהם סבא חסיד כמו שדרשו חכמים.

'ויאמר משה: בנערינו ובזקנינו נלך' - פשט המקרא: 'בנערינו' - אלה י"ב שבטים, 'ובזקנינו' - יעקב אביהם, שכולם קמו עמדו לראות גאולת בניהם בצאתם ממצרים. אם כן, 'בנערינו' עם התיבה והכולל בגימטרייה: יצחק יעקב, 'ובזקנינו' - זה אברהם סבא חסיד כמו שדרשו חכמים.

בחר ה' יתברך באומה הישראלית יותר מכל האומות להיות שדווקא בישראל נמצא מידת הרחמנות. ובמידה זו החזיק אברהם אבינו, עליו השלום, כמו שאמר הכתוב: 'תתן אמת ליעקב חסד לאברהם'. וכן כתוב: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', שהכוונה שמצווה לבניו דרך ה', שמה הוא רחום כך יהיו בניו רחמנים, ובמה, שיעשו צדקה ומשפט.
שבזה יובן מה שמסיים ואומר: 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו' - מהו הדיבור אשר דיבר על אברהם? - אלא הכוונה שבפרשת מילה אמר לו ה' יתברך לאברהם: 'כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל', ומצאנו שה' יתברך קיים מאמר 'ולזרעך' - ונתן לבניו ארץ כנען, אבל מאמר 'לך' - לא קיים, אלא אדרבה כשבא לקבור את שרה קנה קבר בדמים מרובים.
והיכן נתקיים מאמר: 'לך ולזרעך' - שמפרש שלו ולזרעו ייתן את הארץ? - אלא זוהי הכוונה שעל ידי הצדקה יבוא הגאולה, כמו שאמר הכתוב: 'שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתי לבא', וזהו 'וצדקתי להגלות' - ירצה על ידי הצדקה יהיה ש'וצדקתי להגלות' - שיגלה אותה צדקה שעשיתי עם אברהם ואמרתי לו 'לך ולזרעך', וכן כתוב: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' - וכשיבא הגאולה יחיו המתים ויקום אברהם, ויקוים בו מאמר: 'לך ולזרעך'.

הלחץ והדיכוי מצד אחד, והשפעתם הכבירה של התנועה הציונית מצד שני, הפיחו בלב יהודי פרס רוח חדשה, ועורר בקרבם את ההכרה לשחרור האומה, באותה הארץ שאליה קשורים באלפי נימי נפשו, זיכרונות עברו המזהיר. ברוח קסם, הקיפה התנועה הלאומית את כל יהודי פרס בכל מקומות פזוריהם, ויתעוררו מתרדמת הגלות, ויחלו בפעולות ממשיות, מלבד השתפכות נפשית וגעגועים לארץ המתבטאים בתפילה שבלב וניב שפתיים לא-להי ישראל. 'הגאולה' ו'החיים', כלי מבטאה של התנועה הזו, משמשים עד היום בסיס איתן לעורר בלב העם בכל פינות מושבותיהם, את ההכרה הלאומית ואת ההרגשה המרנינה, של עם חי תחת כיפת שמי הארץ שלו. התנועה הזו יצרה במשך זמן קצר, פדרציה ציונית מוצקה בפרס, אשר מרכזה בטהרן, וסניפיה הרבים בכל ערי פרס הגדולות. בכל ענפי העבודה הלאומית, משתתפת הפדרציה הזו בפעולה אקטיבית-מוסרית וחומרית - לפי מידת יכולתה. היא הייתה אחת הראשונות בארצות המזרח, שנענתה לקול הקריאה הראשונה של מנהיגי האומה לקרן הגאולה, ונתנה יותר מכפי כוחותיה הדלים. העובדה שמספר השוקלים בפרס הולך מדי שנה בשנה, הלוך וגדול, מציינת את רצונה הכביר, לקחת חלק בכל דבר שטובת האומה דורשת.

על מנת לקרב את הגאולה, יש בראש ובראשונה להשתוקק לה, ולזכור בערגה את בית מקדשנו ותפארתנו, וכדי לזכור מניין שנות החורבן, אפשר לחשב זאת באופן הבא: לוקחים את מניין השנים של השנה המבוקשת כגון השנה שלנו: תשמ"ג שהם 743, ומוסיפים לזה את הגימטרייה של המילה 'עקב' שמניינה 172. חיבור ספרות אלו עולה למניין 915, לכך מוסיפים 1,000 וקיבלנו את המניין המדויק לשנות החורבן מאז ועד ימינו, 1915 שנה.
גם על פי מניינם בלוח הלועזי, לוקחים את מניין שנות השנה המבוקשת כגון השנה: 1983 ממספר זה מורידים את הגימטרייה של המילה 'חיים', שמניינה 68, והרי לנו שוב התוצאה: 1915.

'כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות, כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים' - 'אמר רבי יוסי, אמר רבי חנינא: למה נמשלו ישראל לתפוח? - לומר לך: מה תפוח פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע'. - אמנם, על פי מה שכתב הרב 'חן טוב' ומה שכתב הרב 'נאות יעקב' לבאר כפי שמה שכתב הרב 'חן טוב', כוונת מדרש חזית על פסוק 'הביאני המלך חדריו' - אם כן לא הייתה התורה צריכה להידרש אלא מהחודש הזה לכם, ומפני מה גילה ה' מה ביום אחד, בזכות שאמרו 'נעשה ונשמע', ופירש הרב שכוונת רבי יוסי הייתה, שבזכות שאמרו 'נעשה ונשמע' ועשו עיקר מהמעשה, זכו וגילה להם שכרן, שאם לא היו מקבלים רק את ה'נשמע' - דהיינו מצוות לא תעשה, לא היו מקבלים שכר, באומרן שאין נוטלים שכר, אלא על המעשה. יעויין שם, ועכשיו באו קשרן של כתובים על נכון, וכך אמר, שאף שישראל היו במצריים 'כשושנה בין החוחים', שכתוב היה לגואלם, יען לא היה בידם אלא מצוות לא תעשה - והוא שלא שינו את שמם, כמו שכתוב, אבל מה שעמדה להם הוא 'כתפוח בעצי היער' - שהקדימו נעשה לנשמע, שעשו עיקר מהמעשה.

הדבר האחד: במדינת הודו מערבה, בלשון אנגלי ווסט-אינדיה, יושבים קצת מעשרת השבטים, ושנסעו לשם מארץ קידר דרך אניאן או דרך חינא, ועוד היום הם נסתרים בחלק אמריקה בהשגחת השם יתברך. השני: שעשרת השבטים אינם יושבים יחד במקום אחד, רק בהרבה מקומות, כמו שמזכירם ישעיהו י"א: אשור, מצרים, פסרום, שנער, חמת, איי הים. השלישי: שעשרת השבטים לא חזרו לארץ ישראל בבניין בית שני. הרביעי: שעד היום הם מאמינים אמונת ישראל. החמישי: שהנבואה מהגאולה שלימה עדיין לא היה, ויהיה לעתיד. השישי: שהעשרת השבטים יתקבצו מכל המקומות בזמן הגאולה אל שתי המדינות אשור ומצרים, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, ויהיה להם כל צורכם כמו שאמר ישעיה ס' פסוק ח' וט': 'מי אלה כעב תעופינה כיונים אל ארובותיהם, כי לי איי הים יקוו, ואניות תרשיש בראשונה. להביא בנייך מרחק, כספם וזהבם איתם'. הדבר השביעי: שיבוא משיח בן דוד, ולא ילכו עוד בגלות, 'וקראו להם עם הקודש גאולי ה', ולציון 'יקרא דרושה עיר לא נעזבה'.

'האמנתי כי אדבר, אני עניתי מאוד, אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב'. -
אני עניתי מאוד' – כלומר: אני מאמין באמונה שלמה, מה שאני מדבר, אף כי עניתי מאוד בצרות הגלות, המעבירים את אדם מדעתו ומדעת קונו. עם כל זה אני חזק באמונתי, שמי שגאל את האבות, יגאל את הבנים, באופן ש'כל האדם כוזב' - כלומר: אומות העולם, המכונים בשם אדם, שמלעיגים עלינו בשביל ביטחוננו בך, באמרם א-להים עזבנו. כזב ושקר הם אומרים, אלא האמת היא שאם יתמהמה, אחכה לו כי בוא יבוא, לא יאחר.

'בַּסֻּכֹּת תשבו שבעת ימים ... כי בסוכות הושבתי את בני ישראל' - כתוב פעמיים: 'בסכת ... בסוכות' - הראשונה חסרה והאחרונה מליאה. אפשר להבין לרמוז, ששניים כנגד בית ראשון ובית שני שנחרבו, לפי שלא היה עץ חיים שהוא ו' הנקרא 'עץ חיים' לפיכך הם חסרים. ו'סוכות' אחרונה, שהיא מליאה בו' - לרמוז על הבית האחרון, שהוא בית שלישי, שיבנה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון, שיהיה בו עץ חיים, שהוא ד', שיישאר קיים לעולם. ועוד אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: כי בית ראשון היה בזכות אברהם אבינו, עליו השלום, ועל ידי שיצא ממנו ישמעאל - נחרב, ושלטו בו ישמעאלים. והשני בזכות יצחק, ועל ידי שיצא ממנו עשו - נחרב על ידו. אך השלישי בזכות יעקב - על כן יהיה קיים לעולם. וזהו מרובה בבנים, כלומר על שלימות בניו כהדס הכשר, שאין אחד מן העלים יוצא משורש השתיים.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהקדוש ברוך הוא נשבע שלא לגאול את ישראל, אלא עד שיתפללו סך מה תפילות. והקשו חכמינו זיכרונם לברכה: והרי משגלו ישראל עד עכשיו, קרוב לאלפיים שנה, ובכל יום מתפללים שלוש תפילות, מלבד יום טוב וראש חודש ושבת שמתפללים יותר, אם כן בטח וודאי שישראל התפללו סך גדול שישלים המניין. ותירוץ פשוט שהשבועה של הקדוש ברוך הוא אינה על סתם תפילה, יהיה מה שיהיה, אלא על התפילות אשר יהיו בכוונת הלב, על דרך מה שאמר התנא באבות: 'וכשאתה מתפלל וכו' אלא רחמים ותחנונים לפני המקום', ולכן צריך כל אחד ואחד מישראל לשים לב להתפלל בשפה רפה, ובחיתוך האותיות, ובהכנעה ובאמירה רכה כעבד לפני אדונו, כי הגאולה תלויה בתפילה כשתהיה מסודרת וכנזכר. וזהו כוונת הכתוב: 'ויגש אליו יהודה' - אין 'ויגש' אלא לשון תפילה, כמו שנאמר 'ויגש אברהם ויאמר' - כלומר כשיגש האיש היהודי להתפלל ויאמר 'בי אדוני' - שיתפלל בשפה רפה ומבקש רחמים מאתו יתברך כעבד לפני אדונו, אז יתקיים בנו: 'ויגש אליו יהודה' - רמז למשיח בן דוד, שהוא מיהודה, ודברי הכתוב מתפרשים בשני אופנים.

'ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר: אם כן למה זה אנוכי, ותלך לדרוש את ה'.- כשיגיעו ישראל, חס ושלום, למדרגה התחתונה, אזי באותה שעה, הקדוש ברוך הוא גואלם.
וזה שאמר: 'ויתרוצצו הבנים בקרבה' - רוצה לומר: הבנים אלו ישראל המתרוצצים בין האומות, שיהיו נדחקים כמו רבקה אימנו, שהייתה בצער דוחק הבנים, מרוב הגלות, והם בשפל המדרגה. אזי 'ותאמר: אם כן' - זו האומה הישראלית, 'למה זה אנוכי' - בשפל המדרגה, ואין אנחנו נגאלים. ולזה 'ותלך לדרוש את ה' - דהיינו: ותאמר לא יש תקנה, אלא לדרוש את ה' בתשובה ומעשים טובים, ואז יגאלנו ה' במהרה בימינו אמן.

'השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך' - לא נחרב הבית רק בעבור שנאת חינם, ואם כן כשיש שלום בישראל יבנה בית המקדש וישבו ישראל על אדמתם ברוב טובה.
וזהו: 'השם גבולך שלום' - על ידי השלום אזי יבנה בית המקדש וישראל על אדמתם, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. וזהו: 'וחלב חיטים ישביעך' - ויהיו ישראל ברוב טובה, ופשוט.

'ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדו, כי פי ה' דבר' - רצה לומר: במעמד הר סיני, לא היו מוכנים כל ישראל לשמוע ממנו, יתברך, ואמרו למשה :'דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו א-לוהים פן נמות'. לזה אמר, בגאולה העתידה להיות, בעזרת ה', במהרה בימנו, ונגלה כבוד ה' כדי להיות מוכנים ובזה 'כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר' - ולא על ידי שליח כמעמד הר סיני, שהיה על ידי משה, והטעם שנזכה לכל זה ההכנה: 'קול אומר קרא ואמר מה אקרא כל הבשר' - שהיינו רוחות של הבשר, שהוא יצר הרע וסיעתו, 'חציר' יכרתו, 'וכל חסדו' - דהיינו יצר הטוב וסיעתו 'כציץ השדה' - כמו שהציץ והעשב הולך וגדל, כך יצר הטוב וסיעתו, כפי זה תיבת ציץ לשבח.

'דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת' - שלא להיות העולם חרב ושמם מן האדם ו'לא תוהו בראה לשבת יצרה', התקין לו הא-ל, יתברך שמו, שיהא 'דור הולך ודור בא' עד שיתוקנו כל האורות. אבל הארץ - אין צריך להיות 'דור הולך ודור בא', לפי שיכולה היא להיות קיימת עד סוף כל הדורות. ...
והוא כמו שנאמר: 'ואתם כי תהיו ארץ חפץ, ואשרו אתכם כל הגויים'. והנה ידוע הוא כי האשור, לפי שכל הגויים אשר היו בזמן ישראל, כמו החיתי, אמורי, והדומה להם, וגם הבאים אחריהם, חלפו הלכו להם ואין זכר למו, אבל שם ישראל עד היום ומחר בכלל הוא מצוי, וזהו האשור, שיהיו נמצאים לעולם כמו הארץ, וזה אמרו: 'דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת'.

ועכשיו, שבאנו לארץ הקדושה, ארץ אבותינו הקדושים, שאנחנו צריכים להוסיף יותר ויותר על מה שהיינו שם כדי לזכות ולזכות לאחרים, לא באנו רק לאכול ולשתות, באנו להחזיק ולחזק הדת להתפלל עם הציבור ערב בוקר וצהרים ולקבוע שיעורי תורה.
אפילו אם לא קיימנו 'והגית בו יומם ולילה', על כל פנים אם אנחנו מתפללים כל יום וקוראים קריאת שמע עם הציבור נחשב לנו כאילו קיימנו 'והגית בו יומם ולילה', וכל שכן אם אנו קובעים שיעורי תורה כל לילה כידוע אז בוודאי קיימנו 'והגית בו'.

יונתי אל תיראי מנשרים, אשמורך בחדרי חדרים, לא תנודי עוד ביערים, אקבצך מכל עברים. הגלות שכח ממני ששון, כי גרתי בין דישן ודישון, אב רחמן גרפני נחל קישון, ימים ולילות לא יכולתי לישון. הלנצח תעזוב נפשי לשאול? ידעתי כי אין בלתך לגאול, שמע את תפילתי חיש בקול, ולא תנני למעול בך מעול. אל תדאגי בת עדינה, קרוב יום ועלייך רעננה, יבוא גואלך ואת שאננה, שובי אלי.

ובמסורה שניים: 'ויקרבו ימי ישראל למות', 'ויקרבו ימי דוד למות'. - שמה שאמרו זיכרונם לברכה - ביעקב, כן גם כן אמרו - בדוד, שיעקב אבינו לא מת, ודוד מלך ישראל חי וקיים. ולזה אמר הכתוב: הימים הם שקרבו, ולא ישראל עצמו, כמו כתוב בזוהר, שיעקב אבינו לא מת, אלא הוא חי וקיים, וכפי שאמרנו.
מכאן אתה למד, שאף על פי שהבטיח ה' יתברך את יעקב, ואמר לו: 'ואנכי אעלך גם עלה', לא נמנע יעקב מלצוות את יוסף, ולא הספיק לו בציווי בלא שבועה, אלא הציווי בשבועה. ללמדך, מה שאמר שלמה המלך עליו השלום: 'סוס מוכן ליום מלחמה, ולה' התשועה' - שצריך האדם שיעשה מה שיכול בידו לעשות, וה' יתברך יגמור. אבל לא יאמר האדם, כיוון שה' יתברך הבטיחני בדבר זה, איני צריך לטרוח בזה, שהרי אין לנו גדול מיעקב, וחשש אם לא ישביע יוסף, שמא יתרשל, חס ושלום, ולא סמך על ההבטחה עצמה לבד.

ארץ ישראל, ידוע מעלתה וקדושתה ומעלת הדר בה עד שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו א-לוה, חס וחלילה. וצריך כל איש ישראלי להיות לבו ועיניו, שם כל הימים. ... וישתדל בכל כוחו לקבוע דירה בארץ ישראל.
והן בעוון, בזמנינו זה קשה מאוד על הדרים בחוצה לארץ, להעתיק דירתם ולשכון כבוד בארצנו, לפי רוב הכסף הנדרש לזה, מלבד רוב הטרחה והיגיעה המסתעפת מזה.
וכבר אמרו רבותינו: שעל כל מצוה ומצוה, שאדם מחשב בליבו ומצפה מתי תבוא לידו לקיים אותה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים אותה בפועל. כי המחשבה טובה, הקב"ה ברוב רחמיו מצרפה למעשה.
בוודאי שהמצפה באמת, בלב שלם, על איזה מצוה, מתי תבוא לידו לקיימה, נחוץ לו מאוד להיזהר ולהישמר שלא יהיו מעשיו ודבריו מוכיחים הפך מחשבתו. ...
ובכלל זה יהיה זהיר לקיים כל המצוות שעל ידם נזכה לגאולה, כמו מצוות עסק התורה בכל עתות הפנאי ... ומצות הצדקה שמקרבת את הגאולה ... ולהתרחק מאוד מאוד מכל העבירות והמידות הרעות אשר גרמו חורבן עירנו ... כמו עוון לשון הרע ... ועוון שנאת חינם.

'ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה'' - ראיתי לאבי מורי ועטרת ראשי, בספרו 'כסא רחמים' שכתב, וזה לשונו: 'יש לדקדק במילת 'שמך' - שנראית כיתירה, חס ושלום, והיה לו לומר כמו שסיים 'דורשיך'. עיין שם. ולעניות דעתי, נראה על פי מה שאמר הרב 'כנף רננים', זיכרונו לברכה, על פסוק 'ומעוז ישועות', שעל ידי השכינה, שהיא עמנו בגלות, אנו מובטחים שניגאל מהגלות'. עד כאן. וכתב הרב 'פרסומי ניסא', זה לשונו: ש'שמך' - היא השכינה. עיין שם. וזהו שכתב: 'ויבטחו בך יודעי שמך' - רצונו לומר: ש'יבטחו בך' - שנצא מהגלות, 'יודעי שמך' - שהיא השכינה, שהיא עמנו בגלות, שאנו מובטחים שנצא מהגלות, 'כי לא עזבת דורשיך ה'' - כלומר: עוד בה יש דבר אחר, שעל ידו תבוא הגאולה, 'כי לא עזבת דורשיך ה'' - בתפילה, שתמיד הם מתפללים אל ה', שיביא לנו הגואל.

'אם באה הצרה על האדם תבוא הרווחה, מתוך צרה הרווחה' וגם כן, 'אם ישראל יגיעו למדרגה התחתונה, מיד נגאלים'. עד כאן. וזהו שאמר: 'זבדני א-לוהים' - שהוא מידת הדין אותי, והייתי בצרה, לא עלינו, אזי ודאי 'זבד טוב' - שיבוא טוב - כי מתוך צרה רווחה. גם כן על כללות ישראל, שאם 'זבדני א-לוהים' - שהיא מידת הדין, שהגיעו למדרגה התחתונה, אזי 'זבד טוב' - שתבוא הגאולה ויבוא משיחנו לגאלנו, כי מתוך הצרה רווחה. כן ה' יתברך יחיש לגאלנו במהרה בימינו גאולה שלמה. ויביא לנו הטוב הצפון לצדיקים בעולם הבא, בישועה וברחמים, כן יהי רצון אמן.

'על עזבם את תורתי' - בלא היה מספיק לומר: 'על עזבם את התורה', אלא אומר ולא אחשוש, כי כוונת הכינוי של 'תורתי' בא לשלול כדי שלא יעלה על דעת תלמיד חכם, שעסוק בתורה, אף שהיא בצורכי הקהל, שיוכל לפטור עצמו בטענה זו, מחיוב זה להשתדל בעסק הארץ של הקדוש ברוך הוא. על כן בא הכתוב ללמד, שכולם חייבים בעסקיה של ארץ ישראל ויושביה. וכל כך למה, מפני הכתוב מפורש: 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם' - ומקובלים כי משם תצא הוראה לעולם.

עתה, אלף ושמונה מאות ושבעה ושבעים שנה, ואנחנו בגלות קשה ומר הארוך הזה, ועדין לא נושענו. ואף גם זאת, בהיותנו בארץ נוכרייה, הוא, יתברך, שומר את נפשנו מכל נזקים ומקרים רעים, כאשר עינינו רואות במלחמה העולמית הנוראה הזאת עם הגרמנים, שאין להם חמלה וחנינה על ישראל.
כידוע ומפורסם, ששונאים אותנו בטבע, וכבר הגיעו ובאו תוניס וכל אגפיה ולא יכלו לעשות עמנו רעה, כאשר נשמע לנו, מכמה נסים ונפלאות שנעשו לאחינו בתוניס וכל אגפיה. לבד, מערי צרפת ומדינות גרמניה, הרבה יהודים הרגו 'ובביזה לא שלחו את ידם'.
ומי יבוא בסוד ה', צדיק הוא וצדיק דינו, 'אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא' - באופן כי בימים האלה ראינו כי ה' אלוהינו עמנו, כאשר היה עם אבותינו. וסיבת גלותנו היא בעבור עונותינו ועונות אבותינו. יכול יתברך שמו, לעת עתה, הוא שואג כארי ואומר: 'אוי לי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגלתי את בני לבין האומות', ולעת עתה הוא מצפה לתשובת בני ישראל.

לפני ימים אחדים, קניתי איזה ספרים עבריים, ובכללם העתקת החיזיון 'דון קרלוס' משילר לעברית על ידי דוד ראדניר; במבוא הספר מצאתי האנשים הנקובים בשמותם: פהיליפפ מלך שפאניען ...
'א-להי הרוחות לכל בשר', קראתי מרוב אנחתי, הזה גורל השפה העברית? החסרות לנו מלות: ספרד, נסיך, דוכסית, מארקיזית, נסיכה, גראפית וכו'?! ועד היום לא ידעתי אם באמת העתקה מאשכנזית לעברית היתה לפני, או אם מעברית לאשכנזית ...
כבר באה העת לגרש כלה את הרוח האשכנזי, המרחף מעל פני השפה העברית. סופרינו יטיבו נא לכתוב עברית לעברים, ובזה ימלאו חוב קדוש, ובעזר הא-ל, הבוחר בציון, שפתנו תפרח כבימי דוד ושלמה, ותגאל שנית כבימי עזרא הסופר, כיאות לכל חובבי שפת עבר, ובתוכם גם אני.

'ותקרבנה בנות צלפחד ...למשפחות מנשה בן יוסף' - מדברי רש"י אנו למדים, שתכונה זו של אהבת ארץ ישראל של יוסף הצדיק, השפיעה על בניו וצאצאיו במשך דורות רבים. בעוד שאחרים, המרגלים, הוציאו דיבת הארץ רעה, הן, בנות צלפחד, חיבבו את הארץ וביקשו נחלה בה. וכבר כתב רש"י על הפסוק: 'ובאלה לא היה איש' - אבל על כל הנשים לא נגזרה גזירת המרגלים, לפי שהן מחבבות את הארץ. ולכן נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן. והרי זכות כפולה לבנות צלפחד: האחת - הן לא חטאו בחטא המרגלים, וחיבבו את הארץ כמו יתר הנשים בעם ישראל. ועוד - הן היו מבנותיו של יוסף, וזכות אהבת ארץ ישראל של זקנן, עמדה להן להגביר אהבה וחיבה.

אל גדול ונורא יוטה אורה, איך על בן גבירה, תמשול בן אמה: נחלת אל נקרא, צבי תפארה, איך תהיה המשרה, לעובד חמה: יהמה לך נפשי, ה' מחסי, איך חמדת משושי תהיה לשמה: מושלים זרים שוסים, ונוגסים אצים, איך יסבול עם חוסים, בך דר רומה: רם עד מתי תשים, בניך חפשים, איך יהיו נפוצים, קדמה וימה: דראון שמני, שוטני ומוני, איך עוד תשכחני, אדיר בעצמה: כרם בתה תדרוש, היה היה ראש, איך השקוהו מי רוש, שמונו חרפה: יד שור כי זה כמה, יונתך הומה, איך תשכח איומה נויות ורמה.

'קול צופיך נשאו קול, יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו, בשוב ה' את שיבת ציון' - אומרו: 'קול צופיך' - לשון מצפים, והכוונה: אותם שהיו מצפים, ועיניהם תמיד צופיות לישועה, כמו שאנחנו מתפללים בכל יום: 'כי לישועתך קיווינו כל היום', 'נשאו קול יחדיו ירננו' - ויזכו לראות עין בעין בשוב ה' ציון - זה שכרם. 'פצחו ורננו יחדיו, חורבות ירושלים' - רצה לומר: 'פצחו רננו יחדיו' - עם ישראל, אפילו 'חורבות ירושלים' - ירננו, והטעם 'כי נחם ה' עמו', וגם כן 'גאל ירושלים'.

עשה נא ה' אות לטובת עמנו, ושלח משיחנו כמו גשם לנו. פדה עדה סוערה ענייה, ממקום אשר תמיד עיניך צופיה. צדקה תהיה לנו למזור, כי כנוגה אור עולה השחור. קנה דעת טובה מחרוץ, מלושני סתרים נגדך אל תרוץ. רביד הזהב יהיו לנו לטובה, והא-ל החנון יהיה לנו לעזרה. שמירת שבת כאישון בת עין, להגדיל בה כוס ישועות יש מיין. תקבצנו לארץ הטובה והטהורה, ותעלנו לציון הר ה' במהרה. אמן!

המחשבה הישראלית, לא חדלה לעולם מלהאמין שיבוא יום, ועמה ישוב ויהיה גוי לעצמו בארץ הקודש, כמו שנובא בספר הדברים. בדורות שעברו, שבהם בני ישראל היו מורדפים בלי חשׂך, ולמרמס כטיט חוצות, בימים שאחדות דת אחת לבדה בכל מלכות, הייתה יסוד עיקרי של ישוב מדיני, היה מן הטבע שתקום שנית מלכות ישראל, כגוי חופשי על אדמת הקודש, היה משא עיני בני ישראל בכל עוז נפשם, כי בגלל זה תחדלנה המצוקות המדאיבות נפשם, ויהיו בטוחים על עניין חופש עבודתם את ה'. אבל מעשה נורא זה, שגוי יקום שנית על מצבו הראשון, או טוב מזה, שכל הגויים יתערבו אלה באלה ויהיו לקהילת אחים, לא האמינו בני ישראל שיהיה לתועלתם בלבד, כי גם לאט לאט לתועלת כללות בני האדם. ובכן, המחשבה הישראלית, בהבינה כי האור שהופיע מהר סיני, עדיין הוא בטהרתו וביפעתו, מכהה עיני יושבי ארצות רבות, שאבה תמיד תוך מצוקותיה, ויותר מכן תשאב מתוך חיי החֹופש שלה, כוח להודיע ערכה, ומלימודי קורות ימים שעברו, שואבת רחש אמת על אודות הגורל שההשגחה עיתדה עליה, לבוא לעזרת התחברות כל גויי עולם כאחים גם יחד. ...
חובה היא לנו במצב יישובנו האמיתי לעת עתה, להשיג מבט הנביאים בעניין מלכות ה' לעתיד. ובעת ההיא, המוסר יהיה להרגל כאילו הונחל לכל אדם מבטן, שלום ואחווה יקשרו יחד כל גויי האדמה, וכולם מחפצם בלי מכריע יודו על אחדות ה', עיקר תם ועליון, וייקדו יחד לפני השגחתו בלי סוף.

'במידה שאדם מודד בה, מודדים לו' - אם האדם מראה את עצמו צדיק, נראה הוא כצדיק יסוד עולם, מדקדק על קוצו של יוד, רק לעיני הבריות, אך בתוכו הוא משקר, מהדר במצוות כלפי העולם ולא כלפי עצמו, מהדר בפרהסיה, ובצנעא אינו כן. באותה הדרך ינהגו בו, כשיגיע לבית דין של מעלה, ויתחילו לדון אותו כביכול מגיע לו גן עדן על חסידותו וההידורים שעשה, ומיד מצווים לשני מלאכי חבלה לקחתו לגיהנם. נדמה לו שמוליכים אותו לגן עדן, והנה בדרך כשהולך עם מלאכי החבלה, מרגיש שקצת חם לו, וחושב שאולי טעו בדרך. אומרים לו: 'הדרך לגן עדן רחוקה, גם אנו חם לנו'. וככל שהולכים החום גובר. 'נו!', מפציר הוא בהם, 'שמא טעינו בדרך'. אומרים לו: 'עוד מעט מגיעים'. ושמחתו מגיעה לשיאה, כי הנה הגיע למקום המיוחל ובליבו מרגיש איך סידר את הבית דין של מעלה, והולך באשליה שהוא אדם פיקח שידע איך להסתדר. ושם נותנים לו את ההרגשה הזו. והנה הגיע הרגע שחושב שצריך להיכנס לגן עדן, וזורקים אותו לגיהנם. וזה הפשט ש'רשעים, אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים'.

למה יצאו ישראל ממצרים, ועדיין לא נשלם הקץ? - ומוכרח לומר, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שבעבור שלא נשלם הקץ, הוכרחו להשתעבד עוד בשאר גלויות להשלים. כי באותה השעה, לא היה אפשר להשתעבד עוד, כי אלמלא שהו שעה אחת, לא היה אפשר לצאת. כי היו נכנסים, חס ושלום, בשער החמישים של טומאה. ולכן הוציאם באותה השעה קודם הזמן, והשלימו בשאר גלויות.
וזה ואומרו: 'גאולי ה' למה' - רצה לומר שמזמור זה שאמר: 'הודו לה' כי טוב' - נאמר על גאולת מצרים, ואם כן למה כתוב: 'יאמרו גאולי' - שהוא לשון עתיד, היה לו לומר: 'אמרו' - שהוא לשון עבר. לזה אמר: 'אשר גאלם מיד צר' - רצה לומר: מיד צר שהוא פרעה, והגאולה הייתה קודם הזמן, ולכן צריכים להשתעבד עוד להשלים הזמן, ולזה אמר: 'יאמרו' - לעתיד. ומן האמור שהגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו אמן, היא על ידו יתברך, ולכן תהיה גאולה שלמה, שכמו שהוא יתברך חי וקיים לעולם, כן תהיה גאולתנו. נראה לעניות דעתי שזה פשט הכתוב: 'ישראל נושע בה'' - רצה לומר: סוף כל סוף ישראל נושע בה', כי על ידי זה תהיה הישועה: 'תשועת עולמים' - כמו שהוא חי וקיים לעולמים.

'צדק צדק תרדוף למען תחיה' - 'למען' תחיה - גימטרייה 'קץ' - שיגיע קץ משיחנו במהרה בימנו אמן.

'אתהלך לפני ה' בארצות החיים' - אמר רב יהודה זה מקום שווקים ...שכך אמר הכתוב: אתהלך לפני ה' - שכל מקום שאני הולך בירושלים הוא נקרא - הליכה לפני ה', שהשכינה שורה שם בכל מקום.
לא מדבר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אלא אפילו במקום ההילוך, שאני הולך - הוא הליכה לפני ה'. ועל זה בא רב יהודה לפרש ...'זה מקום שווקים' - שהוא מקום הילוך וטיול, ועם כל זה נקרא לפני ה'.

לו עשינו כולנו כזאת, ששמחנו בנס שעשה לנו ה' בשנת תש"ח, שהצילנו מיד מרעים, והיינו מזמרים ומשבחים ומשוררים לקב"ה על זאת, כי אז בוודאי הייתה הגאולה נגמרת, ואפילו שאין בידינו מעשים טובים שבזכותם ננצל ונגאל, היה ה' עושה לנו הגאולה בהלוואה, על סמך המעשים שנעשה אחר כך.

'שמעו אלי אבירי לב ברחוקים מצדקה'. - שלא רוצים להתקרב אל הקב"ה, בשל כך הם רחוקים מצדקה, כיוון שהם רחוקים מצדקה רחוקים הם משלום, שאין להם שלום.

מעלת גדולת השלום בגאולה, אשר אנו מקווים, המעלה שישיגו החיים היא השלום שיתרבה בין החיות מזיקות, ובין האדם והחיות ובהמות שאינן מזיקות. כפי שכתוב בישעיה: 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ... כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים' - וכיוון שבא לידנו, יש לדקדק מה שייכות יש עם אומרו 'כי מלאה הארץ דעה את ה' - הלא בהיות אמת, שכל מזיק, בין מבעלי חיים המדברים, בין מבעלי חיים בלתי מדברים, הוא מחוסר דעת, שאין הדעה סובל להזיק דבר שברא הקדוש ברוך הוא, שאב אחד לכולם, אך לעתיד יתרבה הדעת בכל הבריאה, ויבינו בעצמם כי הוא מהדופי והזרות להזיק, וזה: 'ולא ירעו ולא ישחיתו בהר קודשי' ולמה? - משום 'כי מלאה הארץ דעה'.

'קווה אל ה' ושמור דרכו, וירוממך לרשת ארץ בהכרת רשעים תראה' -
'ושמור דרכו' - דייק: דרך החיים, עסק התורה ומצוות ומעשים טובים, לעשות צדקה וגמילות חסדים עם עניים ותלמידי חכמים, ובזה תזכה 'וירוממך לרשת ארץ' - היא ארץ ישראל. ...
הבט בעינך וראה: 'בהיכרת רשעים' - מן הארץ היא ארץ ישראל כמו שאירע להקמצן שלא קלטה אותו ארץ ישראל מפני רוע מעלליו ונקבר בחו"ל, ומשם תיקח ראייה ברורה לשומרי בריתו ומצוותיו הכתובים בתורתנו הקדושה, שלא בא האדם לעולם הזה כי אם להיטיב לזולת. ...
'איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם' בעולם הזה העובר - הוא להיות מקיים מצוות וצדקה וגמילות חסדים, ולרחם על הבריות ולהיטיב עמהם.

מעשה שהיה כך היה: בארג'יל, יגן עליה ה', בשנת 'שלחני כי עלה השח"ר'. ... עשיתי הפסקה של שישה ימים ושישה לילות רצופים. ובליל שבת קודש שלאחר הפסקה סמוך ונראה, ויהי בחצי הלילה מעלה מטה, ואשא עיני ואראה בחלומי, והנה איש עומד לנגדי לבוש כולו בבגדים לבנים, לבן הוא טהור הוא. ויאמר: משה משה, ואומר: הנני מוכן ומזומן לעשות כרצונך לרצון א-להינו שבשמים. ויאמר: השבעה לי כיום שבועה ברורה, ללכת לארץ ישראל, תיבנה ותיכונן, ובתנאי שתדור במקום שקבור רבי שמעון בר יוחאי, עליו השלום. ואשבע לו. ויען ויאמר לי: בני, בני שבועה זו לא תועיל ולא תציל כי אם שתשבע למחר בהקיץ בנקיטת חפץ, בספר תורה בתוך קהל ועדה, ותשבע גם כן בתוך העדה, כולם קדושים, שלא תדור כי אם במקום הנזכר לעיל, אם יגזור ה' בחיים. ואומר לו: כן אעשה כדבריך, אמנם הגידה נא לי קושט דברי אמת, מה שמך? ויאמר לי: זה שמי אשר יקראו יצחק לוריא, שאהבתי תקועה בלבך. ואשמח שמחה גדולה כשמחת בית השואבה כראות פני איש א-להים קדוש הוא, האי גברא רבא, ובבשורת ארץ חמדה טובה ורחבה. ובקשתיו ולא מצאתיו. ואיקץ והנה חלום. ראיתי חלום טוב. ויהי בבוקר, הבוקר אור, אחר שהוצאתי ספר תורה מן ההיכל, ועשיתי לו רימונים שמצווה זו היא שלי, בשנה זו הנזכרת לעיל, כשעלה ספר תורה לתיבה, עליתי עמו, ואחזתי ספר תורה בידי, וספרתי המעשה לקהילת קודש, בחברת החכם השלם, בר אוריין ובר אבהן, ממשפחת רם אלי, מלך כבוד, מורי הגדול הרב יוסף קרשקש, ישמרהו הרחמן ויושיעהו, הנקרא חברת צ'אר בן נהוראי, שהיום הזה נקרא חברת צ'אר שראב, ונשבעתי בנקיטת חפץ בספר תורה, ללכת לארץ ישראל, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, ולדור בצפת, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, ששם קבור רבי שמעון בר יוחאי, עליו השלום, זכותו יעמוד לנו ולכל ישראל בכל מקום שהם בכל עת ובכל רגע.

אקווה יושב שמים, רוקע ארץ על המים, אשתחווה ארצה אפים, בתוככי ירושלים, א-להים חי: נכספה נפש יקרה, לראות את בית הבחירה, כי מציון תצא תורה, ודבר אל מירושלים: ימים ולילות אצפה, לצור העתידות צופה, לב דווי רפא ירפא, ואבוא לירושלים: משה ישמח הוא בחלקו, נתן יתן עז למלכו, ושם יחזק את בדקו, את חומות ירושלים: שאלתי מאת אדוני, לשכון ולהיות במשכני, כל ימי חיי ושני, אשאל שלום ירושלים. שם צוה לי הברכה, אעלה מעמק בכא, כי טוב יום בחצרך, ואבחר בירושלים:

בשעת מנחה נוהגים לקום מעל הארץ על גבי ספסלים במקום גבוה, והוא להראות נחמה באבלנו, בו ביום, ועל זה אומרים פסוקי נחמה ומתעטפים בציצית ומניחים תפילין שנקראים פאר, מה שאין כן עושים כך בבוקר משום אבלות. וכן אין נופלים על פניהם כל היום כולו, להראות אותו כיום מועד שמובטחים אנו שייהפך אבלנו לששון ולשמחה כדכתיב: 'לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר'.

מהמצוות החשובות של תרי"ג מצוות, שנצטווינו אנו בני ישראל במעמד הר סיני, הוא לבנות בית הבחירה לעבודה, שבו יהיה הקרבת הקורבנות והבערת האש תמיד, כמו שכתוב: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. והמקום המקודש הזה ישמש לתפילה ולתחינה, בהינגף עם בני ישראל לפני אויב, שיתפללו ויתחננו לאל יתברך שמו, והוא ישמע צעקתם ויסלח להם, וישיבם על אדמתם. וכן בהיעצר שמיים ולא יהיה מטר ... יתפללו אל המקום הזה, והוא ישמע תפילתם מן השמיים ויסלח לחטאותם, והמקום הזה הינו מוקדש ומוכן לכל תפילה ולכל תחינה על כל צרה שלא תבוא.
ובזמן הזה שאין לנו בית המקדש, החיוב מוטל עלינו לבנות בתי כנסיות ובתי מדרשות, שגם הבית כנסת יש לו קדושת מקדש מעט.

'שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב'- להיותם בגלות מר וקשה, צריכים לישועה גדולה, כמו שבנגב להיות הארץ ארץ יבשה, לא יספיק המטר המועט, לרוות את הארץ, רק צריכה לאפיקים, כדי 'שהזורעים בדמעה' לרוב פחדם מהיובש, 'ברינה יקצורו' באפיקים ההם. כן ה' א-לוהינו בגלותנו זה, שאנחנו בצרה גדולה יפליא חסדו עמנו, כי אנחנו צריכים לישועה גדולה, בכח גדול וביד חזקה, 'כימי צאתנו מארץ מצרים'.
כי הישועות הקטנות שבכל יום ויום הוא מטיב עמנו, יספיקו להצילנו מידם שעומדים עלינו האומות לכלותינו. אמנם כדי שנקצור ברינה מה שזרענו בדמעה, שיצא לנו פרי, צריך לישועה גדולה כנזכר, שתהיה 'כאפיקים בנגב'. שכפי שריבוי הצער בזריעה תהיה ריבוי השמחה בתבואה, כן כפי ריבוי הצער וזמן הגלות יהיה ריבוי שמחת הגאולה.

'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' - כי על ידי עשות ישראל צדקה ומשפט, יימשכו ויתקיימו הדורות עד לעתיד שתתקיים מתנת הארץ לאברהם ולזרעו. מה שאין כן אם, חס ושלום, יהיה הפסק בקיום הדורות על העדר צדקה ומשפט, שלא יתקיים המעותד לעתיד לאברהם. ובראות כי אין זה דרך ה', חלילה, לא יעשו הם צדקה ומשפט וימנע טוב גם מאברהם עצמו, וזהו: 'למען הביא ה' על אברהם, את אשר דיבר עליו'.

אמר משה רבנו עליו השלום: 'כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים'. וכבר תמהו רבותינו זיכרונם לברכה, איך יאמר 'כחצות' בכ', וכי יש ספק כלפי שמים. ותירוצו כמה תירוצים, יעויין שם. ולדרכינו נח גם כן, שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'כחצות הלילה' של אברהם 'ויחלק עליהם לילה', כך אני יוצא בתוך מצרים. כשם שהוא פעל עמי בחצי הלילה ויצא לקדש את שמי, כמו כן אני יוצא בתוך מצרים. זהו שאמר: 'ליל שמורים' - כלומר שאותו הליל שהוא חצי הראשון הנקרא 'ליל,' שבו נלחם אברהם עם המלכים, שמורים הוא לה', שהוא שמור זכותו לזרעו אחריהם, להוציאם מארץ מצרים. כשם שאברהם יצא לשם שמים בחצות, כך אמר הקדוש ברוך הוא, כחצות של אברהם אני יוצא בתוך מצרים. ואמר להם הבטחה אחרת, הוו יודעים שהלילה הזה משומר לכל בני ישראל, מלבד שכמה צדיקים נצולים בה כחזקיה ודניאל וחנניה מישאל ועזריה, אלא לכל בני ישראל בכלל, היא שמורים לדורותם, כלומר משיח ואליהו מתגדלים בה. וזהו הודעה של 'הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם'.

וזה כוונת הכתוב: 'בצאת ישראל ממצרים' - הוא בזכות 'בית יעקב' - שהם הנשים, שנקראו 'בית' כמו שכתוב: 'בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים' - וזהו בזכות הצדקה, שהיו עושים בית ישראל באותו הדור. ואם יקשה לבך, שמה זכות היה לנשים בזה?! - והלא מה שקנתה אישה - קנה בעלה, וכל מצווה שהיא עושה בממון - כולו לבעלה ואין לה שום זכות.
לזה רמז הכתוב: 'בית יעקב מעם לועז' - לסברת רבי עקיבא: שאם צמצמה עצמה, וקימצה מעיסתה - כולו הוא שלה, וזכות הוא לה, אשר עושה בהם מצוות צדקה.
וזהו שרמז: 'יעקב מעם לועז' - יעקב נוטריקון: קאמר עקיבא בן יוסף. אשר הוא 'מעם לועז' - שהוא בן גרים, שסבור לו שהעדפה על ידי הדחק היא לעצמה, ולזה מצוות הצדקה, אשר היא עושה בו, מצווה גדולה יחשב לה, ויכולה שתגן על ישראל לצאת ממצרים.

בשבת הקרובה אנחנו קוראים את פרשת 'בהר סיני', שם כתוב בפסוק י': 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה ... ושבתם איש אל אחוזתו, ואיש אל משפחתו תשבו', והנה שלושה פסוקים לאחר מכן חוזרת התורה בפסוק י"ג: 'בשנת היובל הזאת, תשבו איש אל אחזתו'. מדוע חזרה התורה על אותן מילים, ופעמיים כתבה תשבו - חסר ו': ת' ש' ב' ו', מכאן רמז 'תשבו איש אל אחוזתו' בארץ ישראל, למתי? בשנת תש"ח עולה ת' ש' ב' ו'. מכאן שבשנה זו תש"ח, עלינו לשוב לארץ ישראל, בה נקים את מדינתנו, ונשב בה, בע"ה, לנצח.

'אין בן דוד בא, אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב' - והוא אומרו: 'בבוא אדוני בית רמון' - לומר שאם בוא יבוא, אדונינו המלך דוד בדור שכולו זכאי, והוא מצא מצוות כרמון. או בוא יבוא בדור שכולו חיים, והם עם הארץ, כאומרו: 'ובבוא עם הארץ' - לומר שאין חכמה ויראת ה' בקרבם. ...
גם אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'בעקבות המשיח חוצפה תשגה', כאומרו: 'בבוא דואג האדומי' - לומר שמלבינים פניהם זה לזה, והולך לובן ובא סומק, ואין דאגה וצער יותר מזו, ואין שלום יוצא מתוך מריבה. על כן צריכים אנו לדאוג ולחרוד חרדה גדולה, טרם בוא יום ה'. גם כן, רגלי המשיח מלחמות הרבה באות לעולם, ובפרט מלכות של אדום, ככתוב: 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו'. לכן צריכים אנו לדאוג בבוא דואג האדומי. דאגת האדומי דאגה גדולה, וטרם - צריך לשקוד על דלתותיי בתי כנסיות ובתי מדרשות, כל איש ואיש יבוא על מקומו בבית ה'. הן להתפלל ולהתחנן על כל פושעי ישראל, שיחזרו בתשובה שלימה, והן בתלמוד תורה קהילות קהילות, יושבי על מדין.

'והיתה הקשת בענן וראיתיה, לזכור ברית עולם בין א-להים ובין כל נפש חיה, בכל בשר אשר על הארץ' - שהנה נודע שעניין הקשת הוא לזכור השבועה שלא להביא מבול לעולם. זאת שנית אמר בזוהר שציווה רבי לבנו: 'לא תצפה לרגלי המשיח עד שתיראה בעולם קשת זו מקושטת בגוונים ברורים ויתבהר העולם' - הוא סימן ישועה בעזרת ה'. ואמר עוד שלכך הזכיר את גאולת ישראל כמה שנאמר בפרק: 'כן נשבעתי מקצוף עליך', וכתוב בכתבי ספר נח עיין שם.
וזו היא כוונת הפסוק: שה' הראה לנח הקשת בגוונים לא ברורים - שהוא לכל הדורות, שהכוונה לזכור שלא להביא מבול. ואחר כך הראה לו הקשת בגוונים ברורים, שהוא סימן לישועה בעזרת ה'. ...
כי זהו: 'אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ' - שהם הצדיקים שהבטחתים, שאביא הגאולה והישועה ובהיות הקשת באופן אחר נהיר ובהיר, והוא אות לישועה.

בעשר השנים שחלפו משנת תש"ח (1948) עד ראשית תשי"ח (1958), נוסדו 401 נקודות חקלאיות, שלמעלה ממחציתן משתייכות לעולי ובני ארצות המזרח, ויד העושים במלאכת הקודש עודנה נטויה ... אין לכחד כי בני ועולי ארצות המזרח הופכים לגורם מרכזי במפעל ההתיישבות החקלאית. מתוך 401 נקודות חקלאיות הם צועדים בראש, כי 222 מיושבות על ידיהם. לא הובאו בחשבון נקודות לרוב שנושבו על ידי בני הארץ, אם כי בני עדות המזרח כלולים גם בהם במספר ניכר. ... עבודת אחינו אלה מסמלת בניין הארץ ממש, העולה ושקולה על כל עבודה אחרת, ואין טובה ויעילה ממנה. שומה עלינו לעודדם בכל הדרכים הנאותות להצדיק פועלם המועיל, ולהעמידם על כך כי השירות שהם ממלאים בגופם הוא חיובי וחיוני, וממדרגה ראשונה למדינת ישראל ולתושביה.

'אין הנבואה שורה בחוץ לארץ' - והלא למשה במדבר, ליחזקאל בארץ כשדים, וליונה בנינוה. אלא חוץ מן הארץ העליונה - שאין לו נבואה, אלא למי שהשכינה שורה עליו, כי היא פתח לכל המראות והנבואות.

'ויהי מקץ שנתים ימים, ופרעה חולם' - 'ויהי' אינו אלא לשון צער, ומה הצער כאן?! - אדרבה היה צריך להיות שמחה על שיוסף יצא מבית האסורים, אלא כידוע כל מה שקרה ליוסף וירידת ישראל למצרים, היה כדי לקיים מה שאמר ה' לאברהם: 'ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה', אם כן הגאולה התחילה מרגע שלקחו את יוסף לפתור החלום לפרעה, ולזה אמר 'ויהי' - לשון צער, כי זו הייתה גאולה בידי אדם, ובאה אחריה עוד גלות. אבל הגאולה האחרונה שתהיה, במהרה בימינו אמן, על ידי הקדוש ברוך הוא, תהיה גאולה אמיתית ואין אחריה עוד גלויות, ככתוב בדברים: 'ושב ה' את שבותך, והטיבך והרבך מאבותיך'.

'והיה כי תבוא אל הארץ, אשר ה' א-לוהיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה' - אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: אין 'והיה' אלא לשון שמחה, שכל יהודי העולה לארץ ישראל ומתיישב בה, נמחלים לו כל עוונותיו, הרי זו שמחה גדולה לכל יחיד מישראל. רבנו חיים בן עטר, האור החיים הקדוש, כתב: אין שמחה מלאה לישראל אלא בישיבת ארץ ישראל, ולכן פותחת הפרשה בלשון יחיד: 'והיה כי תבוא אל הארץ'.

'ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם. ויאמר א-לוהים אל משה: אהיה אשר אהיה' - והובא במדרש אמר הקדוש ברוך הוא למשה: כשם שאתה תהיה עמי כך אני אהיה איתך - אם פותחים ידיהם ועושים צדקה, אף אני אפתח את ידי להם. רוצה לומר: באיזה זכות אומר להם שאגאלם, שיאמינו לי? - שהרי יודעים על עצמם שעובדי עבודה זרה הם, חס ושלום, ואינם ראויים להיגאל, חס ושלום.
לזה השיבו: 'אהיה אשר אהיה' - אם פושטים ידיהם ועושים צדקה, רוצה לומר שבזכות הצדקה שעושים, כדאים הם להיגאל, ואפילו שהם כעת עובדי עבודה זרה, חס ושלום. וכמאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה'. ואם כן, כיוון שמצינו שעונשה שקול לעבודה זרה, כל שכן ששכרה גדול יותר. ... ואם כן, כדאי זכותה לגאלם. אם פושטים ידיהם לעשות צדקה, אני מוחל להם על העבודה זרה. ואפתח ידי להם.

'דבר אל כל עדת בני ישראל' - כולם כאחד איש לא נעדר, כיוון שכולכם תהיו קדושים, על ידי זה יתקדש שמי בכם, שכיוון שתהיו קדושים ימהר יחישה גאולתנו, לפי שאין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, לזה צריך שכולם כאחד יהיו קדושים, ועל ידי זה 'כי קדוש אני ה' א-לוהיכם' - יתקדש שמי בכם. ואמר גם כן: 'ואמרת אליהם' - כלומר לכל אחד ואחד מהם ...
וכוונת העניין כמו שכתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה, בפרק ג' מהלכתו תשובה: צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן העולם חציו זכאי וחציו חייב, עשה חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתתם. עשה מצווה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: 'וצדיק יסוד עולם' - זה הצדיק שהכריע את כל העולם לזכות והצילו. עד כאן לשונו.
לזה אמר הקדוש ברוך הוא: 'דבר אל כל עדת בני ישראל' - כאחד יחד כולם 'קדושים תהיו'. ולא אמר 'היו' בלשון ציווי אלא 'תהיו' - כלומר כיוון שקדושים תהיו על ידי זה 'כי קדוש אני ה' א-לוהיכם'. ולבוא למידה זו צריך ש'ואמרת אליהם' - כלומר לכל אחד ואחד, 'איש אמו' - שהיא כנסת ישראל, 'ואביו' - זה הקדוש ברוך הוא 'תיראו'. והיראה היא מה שאמרנו: לעולם יראה עצמו וכל העולם כולו כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכיוון שכל אחד ואחד יעשה כן, נמצא שיהיו כולם קדושים כולם כאחד, ויתקדש שמו עלינו, שיבוא משיח צדקינו.

הנודר לדור בארץ ישראל בזה הזמן, גם כן נקרא נדר מצווה, ואין מתירים לו אלא מדחק. והוא הדין בנודר לעלות לביקור לארץ ישראל תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן - נחשב נדר מצווה, והנודר לילך להשתטח על קברי הצדיקים הרי זה נדר וצריך לו התרה.

אפשר לפרש במה שקיים לנו בדין, שלא נתחייבו ישראל בביכורים אלא לאחר כיבוש וירושה, כמו שכתוב: 'והיה כי תבוא אל הארץ'. וידוע שהביכורים באים מהפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל דווקא, כגון גפן ותאנה. וזה שכתוב: 'התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח'. והגיע זמנם להקריב ביכורים, וכל זמן שלא נכנסתם לארץ אין יכולים להקריב ביכורים. לכן: 'קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך' - אל הארץ הטובה, ואז תוכלי לקיים מצוות הביכורים.
וגם במה שכתוב: 'אין לך קץ מגולה מזה, שבזמן שארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה סימן קץ הגאולה' - שבזמן ש'התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח' - שעשתה ארץ ישראל פירותיה, אז קול מבשר ואומר: 'קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך' - לארץ טובה לאכול מפריה ולשבוע מטובה.

צריך ליתן לב לשוב מעבירות שבידנו כמו 'שנאת חינם' שבאה מחמת קינאה...
ואבותינו יצאו ממצרים בשביל שלא היה ביניהם קטגורים, אלא אהבה ואחדות ביניהם, ואם כן יש ליתן לב לעשות הדברים המועילים לקרב את הגאולה.

מגלות בבל יש להוכיח, שהיה לו לה' יתברך, וכי יש לו חפץ, שלא תישאר ארץ מולדתנו חרבה ושוממה, מבלי בניה כל עיקר. מאחר שעינינו הרואות כי לב מלך ביד ה', המשים בלב מלכי החסד שבאומות העולם, שיתנו לנו שארית בארץ, וברצי כסף יהיו מתרצים שידורו בתוכה מבני ישראל, ובשעת החורבן עצמו הפך לבב נבוזראדן שר צבא נבוכדנצאר עבדו, לכדי שיניח בארץ יהודה הדלת העם, ליתן להם כרמים ... הרי לך ברור בזה כי לא היה רצונו יתברך שתישאר הארץ חרבה ושממה מבניה כל ועיקר.

'תניא רבי דוסא אומר: ימות המשיח ארבע מאות שנה. כתוב כאן: 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה', וכתוב שם: 'שמחנו כימות עיניתנו'. עיין שם. והנה סופי תיבות של 'ארבע מאות שנה' הם 'עתה'.
ובא הרמז למה שאמרו במסכת סנהדרין: אם זכו בני ישראל על ידי מעשים טובים, אזי 'אחישנה' לגאולה. ואם חלילה לא זכו, 'בעתה'. עיין שם. ובא הרמז: 'ארבע מאות שנה' - סופי תיבות 'עתה', וכנזכר לעיל, לרמוז שאם לא כן, אז משך זמן השעבוד הוא ארבע מאות שנה. ואולם, אם זכו אזי אחיש את ה'בעתה', ויופחת מהארבע מאות שנה.

אם יטענו עלינו זרים לומר: מה לכם להתפאר ולשמוח עוד?! - יען גאולתכם לא היתה נצחית, והנכם היום עוד בגלות! יש לנו תשובה מספיקה ואמיתית להתנצל מטענתם בזה הלשון: הגאולה לא היתה רק לגאולת גופנו החומרי, כי אם לגאולת נפשנו הרוחנית.
יען בגלות מצרים לא היינו עם תורני, וכמעט היינו מתלמדים מדרכי ונימוסי מצרים, כמו שהיה וראינו אשר בערך רד"ו שנה כבשו ממנו הגוף והרוח. ואם באותו הזמן לא היינו נגאלים, שם הישראלי ורוח הלאומי שלנו היה נפסל ונפסד, ונתהוינו במצרים.
לכן עיקר הגאולה ויציאת מצרים היתה לייסד יסוד הלאומיות בקרבנו, ולקיום רוח היהדות שבנו. והיסוד הזה שנדבר עליו היא התורה, שנתנה לנו בסיני, ופדתה את רוחנו, שלא נתערב בעובדי אלילים אשר באיזה ארצות גלותנו עוד הפעם.
והראיה, כי בזה הגלות של אלפים שנה, עם היות כל הרדיפות והשחיטות שעברו עלינו כצאן לטבח יובל, והקרבנות שנעשו בנו עד אין מספר, ונמס גופנו עלי אדמות, בלתי כל דורש - למה כולם להבל טרחו? 'מים רבים' - של האויבים 'לא יכלו לכבות את' אש אהבתנו הנלהב בנוגע לתורתנו. ואמנם להיפך רוחנו, בכוח תורתנו נתחזק ביותר, ונשאר חי ובריא וקים במקומו בעזרה הפנימית.

כל הנחמות אשר הוזכרו בכתובים, הוקדמו בסוד רפואה למכות הגלות. כי כבר כל האורות ההם הוכנו על מצבם כן, כאשר יש להם לעשות פעולותיהם בגאולה. וגילויים לנו הוא כי כבר ניתן להם גילוי גדול להאיר לנו, שאילולי כך נגלו למעלה לא הגיע הידיעה מהם אלינו, והוא תיקון גדול להתיש כח הרע הגובר בגלות ולרפא קלקולים רבים עד שנוכל לסבול אותם.

'העם היושבים בחושך, ראו אור גדול' - הכוונה כי לעתיד לבוא, תתבטל הגאווה מן העולם, וכמו שכתוב: 'ושח גבהות אדם ושפל רום אנשים', ואם כן, הם ענווים במדרגת 'נעלבים ואינם עולבים', וכיוון שכן, הם ראויים לקבלת שפע שלא בהדרגה, ולכן 'העם היושבים בחושך ראו אור גדול', פחד ה' והדר גאונו, ולא תחשכנה עיניהם מראות.

מה שנהגו ישראל הקדושים לחלק החיטים לעניים לצורך הפסח, בא הרמז 'זכר ליציאת מצרים' - שמצווה גוררת מצווה, שעל ידי מצוות הצדקה בחילוק החיטים לצורך פסח, המה באים לזכור מיציאת מצרים, שירדו במניין ועלו במניין. ושם רמז למה שכתבו רז"ל: 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' - שבניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל.
וגם אמרו: 'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה' ומשום כך נהגו לחלק חיטים לעניים לצורך פסח - לרמוז שעל ידי הצדקה שעושים ישראל בימים האלה ובזה הזמן, הם מקרבין את הגאולה שבניסן נגאלו. והוא מנהג נכון ומנהגם של ישראל תורה היא.

אי אפשר לאדם להשיג הטוב, טרם יעברו עליו יגונים ואנחות. ושעבוד מצרים וגלות החל הזה יוכיחו. כדי שיהיה הדור הגון, מצודק, וזכאי לקבל הטוב. כאשר קודם עלות השחר יבוא חושך ויחשיך ממה שהיה. וטרם בוא הקיץ יתקרר האוויר. גם כן בדור המדבר, הוצרכו להתברר ולהתלבן ארבעים שנה, בצרות צרורות על שכמם, על שכיוונו ליבם למקום, וזכו לירש את הארץ.

'חטא חטאה ירושלים' - דהיינו שתי חטאות: שעשו פירוד בין איש לחברו, ובין ישראל לאביהם שבשמיים. ועד שיהיה השנאת חינם ביניהם - לא יגאלו.
וכשיהיה אחדות ושלום ביניהם, אז נצפה לגאולה ולבניין ירושלים. שנאמר: 'שאלו שלום ירושלים' - כשת'שאלו לשלום' - אזי 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' - לשון חיבור ואחדות, אזי 'יעלו השבטים שבטי יה'. יגאלנו ה', ויעלנו לארצנו על ידי גואלינו במהרה בימינו אמן סלה

לעניין בני חוץ לארץ העולים לזייארה, והם תשעה, אם יכולים לצרף עמהם אחד מבני ארץ ישראל להוציא ספר תורה? - עיין להרב צרור החיים אחד מרבני צפת שעמד על זה בסימן י"ג, ובמקום שעמד לא ישב, שעיקר מה שיש להסתפק הוא שכיוון שאינם עשרה בפני עצמם, לא הוו קהל בפני עצמם ובזאת שנו: 'אל ישנה אדם מפני המחלוקת'. ...
ועין כל רואה, לבבו יבין, שהראיה שכתב היא כראיה מוצק, והדחיה אינה דחיה, שאם תקנו חכמינו זיכרונם לברכה קריאה הוא דווקא בהיותם עשרה, וכמו שתקנו ביום טוב כן תקנו גם כן שעשרה שמתענים, תקנו להם קריאה ודבר הזה חובה מתקנת חכמינו זיכרונם לברכה ואפילו כך הם אמרו שאם אין עשרה - לא. אם כן, גם ביום טוב, שיש שישה גדולים הוא הדין.
ולפי קטנות דעתי ראיה זו שרירא וקיימת ומוסכמת לדעת למה שכתב מרן דודי בספר הלכות קטנות חלק א' סימן ג' ...: אל יתפללו יום טוב אלא בצנעה, וכל שכן שאין להם להוציא ספר תורה וללמוד עניני היום עם שיצרפו עשרה, אחד או שניים מבני העיר, ועל זה שנינו 'אל ישנה אדם', שאין לך פרהסיה גדולה מזו. ואם תראה שנהגו בכך אינו מנהג קבוע על פי חכמינו זיכרונם לברכה אלא דוחק השעה, ועניות בני ארץ ישראל הסיבה להם, אבל אם הם עשרה הרי הם קהל ויכולים לעשות מנהג מקומם ואין בזה משום אל ישנה, שביחיד אמרו שאם הווי קהל אין כאן מחלוקת.

'ציון מדבר הָיָתָה ירושלים שממה' - אפילו שהייתה ציון חרבה ושממה ומדבר מבלי ישוב, עם כל זה 'ירושלים שממה': שממה בגימטריה שכינה, שהשכינה שם מצויה בירושלים בכותל המערבי.

עלינו לשבח לאדון הכל, אשר זכינו זכיה גדולה, מה שלא זכו אבותינו ואבות אבותינו, ששערי הארץ פתוחים לפנינו, והעלייה אליה בנקל השגנו, בלי שום צער ובלי כסף ובלי כל אמצעיים, ותהילה לאל יתברך ויתעלה שמו, אנו כבר בארץ ישראל מסתופפים בצל השכינה כמו שנאמר: 'יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן'. ואף שיש איזה ייסורים מצד קושי העבודה והפרנסה, יש לנו הכל באהבה, כי הכל כאין נגד הרווח הגדול של ישיבתנו בארץ הקודש, וכמו שנאמר במדרש: 'טוב פת חרבה ושלווה בה' - בארץ ישראל, 'מבית מלא זבחי ריב' בחוץ לארץ. ... ועלינו לדעת כי הצער שנקבל בארץ ישראל הוא לטובתנו, לתקן מה שמאסנו בארץ חמדה, וטוב לנו שנקבל יסורים בארצנו משחוק שנשחק בישיבתנו בחוץ לארץ.

אחים ארזו חבילותיהם במקום בו נולדו וחיו שנים רבות, והתאקלמו למקום ומנהגיו, עזבו סביבה שנקשרו אליה באלפי נימים, בזיכרונות ילדות ובחוויות משפחתיות. את הכל השאירו מאחוריהם ועלו בלב שוקק תקווה, מתוך כמיהה ותשוקה עצומה לארץ אבותם - ארץ מולדתם.
מה עמוקה תהיה אכזבתם, אם הכל יהיה זר ומתנכר. מכאן ועד לתסיסה חברתית בין שכנים, בין חברים לעבודה, אין הדרך רחוקה. באווירה זו צצות מחשבות של ירידה ועזיבה.

ומבואר בתורה כי שני השבות הם: הראשונה - כי ה' ישיב את שבותנו וירחמנו; והשנייה - כי ה' יקבץ פזורינו ונדחינו מכל העמים אשר הפיצנו ה' שם, ויביאנו אל הארץ אשר ירשו אבותינו, והיטיב והרבה אותנו יותר מאבותינו. ובימינו אלה זכינו להשבה הראשונה - כי ה' ברחמיו נתן בלב אדירי הממלכות הנאורים לבלתי היות עוד אותו העול והחמס, השעבוד והעבדות, לכל בית ישראל אשר בגולה, וכן להשיב לנו את הארץ - ארצנו ונחלת אבותינו, ציון קריית מועדנו, להיות בית לאומי לישראל, וכל הדרים שם מאחינו זכו זכות אזרחית בארץ...
ואחרי זה עוד ישיב ה' את ידו שנית לקבץ שה פזורה ישראל בבוא לציון גואל.

חשיבותה של הציפייה אינה רק בהיותה קנה מידה לעצמות האמונה, אלא יש לה חשיבות עוצמתית רבה יותר, מלבד מעלתה הנשגבה ושכרה הרב, היא עצמה מזרזת ומקרבת את הגאולה.
כאשר אנו מבקשים ומצפים לגאולה, בכך אנו מזרזים את בואה, ולעומת זאת כאשר עם ישראל לא מצפה לגאולה, הגאולה מתרחקת. ואחת הסיבות שהמשיח מתעכב, מפני שבני אדם לא מצפים לבואו, ולא מרגישים חסרון, בזה שהוא לא נמצא. ולדוגמה מתי יש חשק לאורח לבוא? - כאשר מחכים ומצפים לו, כך גם המשיח כשמצפים לו הוא מתקרב.

'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו.' -
לא חרבה ירושלים אלא בשביל ביטול מצוות הצדקה'. ועוד אמרו במסכת שבת: 'לא חרבה ירושלים אלא עד שביזו בה תלמידי חכמים'. ...'ואתה ה' לעולם תשב' - תתעכב כל כך עמנו בגלות.
ולישועתך קווינו ה', ש'אתה תקום' לשוב מהגלות, ובאגב 'תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד'. ונתן טעם כי הרי לא חרבה ירושלים וגלו ממנה, אלא בשביל שביזו תלמידי חכמים.
ועכשיו 'רצו עבדיך את אבניה' - הם תלמידי חכמים, על דרך מאמרם זיכרונם לברכה, בפסוק 'אשר אבניה ברזל' - אל תקרא אבניה אלא בוניה, כי עכשיו הם מרצים אותם ומכבדים ואוהבים אותם.
וגם 'את עפרה' - שהם העניים, אשר דבקה לעפר נפשם בשיפולתם, 'יחוננו' בצדקה ובמתנות חינם, וכיוון שנתקן המעוות, הרי בא מועד.

'ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אויר ארץ ישראל מחכים', והטעם מפני שהוא מקום קדוש. מכל מקום זה היכן רמוז? - שכל דברי החכמים רמוזים בתורה.
ונראה שהוא רמוז בפסוק זה. ובהקדים מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'לכו לחמו בלחמי'. זהו אומרו: ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם' - פירוש כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אין עני אלא מן התורה ומן המצוות' - שלא תאכל לחמה של תורה בעניות כי אם בעשירות.

ונתן ה' בלבי לבנות חורבותיה, ואני עומד עליהם ברוב בניינם, לבלתי ישיג איש גבול חברו, ולכל דברי חילוקי קרקעות, ונזקי ראיה ונזקי אורה, גם בבתי כנסיות, שנבנו בכל אלו השנים, אשר נפרדו כל איש ואיש ללשונותיהם, ועשינו תקנות בכל אלו הקהילות, ישמרם צורם ויחייהם,
על כל הבאים מחוץ לארץ, מדי שנה בשנה, ממלכות תוגרמא ומלכויות אחרות, עניי עם בני הלשון ההוא. ומפני כי הספרדים, מגירוש ספרד הם רבים, אשר בנו שם 'קהל גדול', ו'קהל בית יעקב', ובתחילה היה להם כיס אחד לכולם, לצדקות, למיסים, ולארנוניות, בהיותם כולם בני לשון אחד, ואחר כך מצד מריבות, נפרדו לכל קהל כיס אחד לבדו לעניי קהלם, לכל הדברים.

כולם יודעים, לא המדרש עיקר אלא המעשה. צריך לקיים את זה. צריך להשתדל. נכון מה שדיברו, יש לנו הרבה דברים שצריך לתקן, הרבה דברים שאפשר. יש לנו צעירים, היו לנו זמנים שלא היה לנו כזה, ובפרט תוך ה-60 שנה, זכינו יש כמה אברכים שלומדים בישיבות, שמענו פלפולים יפים, דברי תורה יפה, וזה צריך להמשיך, ואנחנו צריכים כל אחד ואחד.
התפקיד שלנו כדי לאהוב את התורה, איך זה אני אוהב את התורה, אני מנשק - זה לא עוזר, העיקר זה הילדים שלנו נזכה אותם שיכנסו בישיבות, שילמדו עוד יותר זה הכוח שלנו. אני מאמין, כל אחד מתפלל שיבוא המשיח, איך יבוא במשיח - משיח יבוא ע" התלמידים ע"י הישיבות שמתחנכים ילדים. יהי רצון שכל אחד ואחד יזכה בשמחת בית השואבה. בשמחת בית השואבה מי היה שמח שמה: 'חסידים ואנשי מעשה' את זה אנחנו צרכים לגדל, כל אחד ואחד צריך לגדל חסידים בבית שלו, במשפחה שלו, בקרובים שלו, וזה יביא את המשיח

שאלה: הייתי באסיפת עם אחת בימי בין המיצרים, ורצו לשיר בסוף שירת התקווה כרגיל, ונשאלתי מרב אחד שהיה אתנו האם מותר זה בין המצרים?
תשובה: ... ואם כן בעניין הנידון, נראה בעיני לומר שהשיר של התקווה הוא שיר של נחמה, ואינו שיר של פיוט וזמר, עם שהוא מעורר שמחה בלבב, כל עיקרו לא בא אלא לשם נחמה וזה מוכח מלשון התחלת השיר הזה 'עוד לא אבדה תקוותנו', ואם כן אין איסור להגיד דברי נחמה לדעת מרן זיכרונו לברכה רק ביום ט' באב עצמו. אבל בימי בין המצרים מותר לומר דברי נחמה שבסוף הקינות וכיוצא, ואם כן השיר הזה של התקווה מותר לאומרו בימי בין המצרים, ואינו שיר מוזיקלי ופיוט של שמחה, אלא הכנסת האמונה בליבות העם שבוא תבוא הגאולה השלמה, לפי רוח התורה בבניין בית המקדש והגואל צדק משיח צדקנו, אמן.

עם קום מדינת ישראל, יהדות מפוארת זו עזבה את מרוקו, הביאה איתה את מנהגיה, ואת מסורת אבותיה ואותם מקיימת פה בארץ, בדחילו ורחימו, מתוך מסירות ודביקות.
אחד המנהגים החביבים עליה הוא מנהג 'חגיגת המימונה' - השמחות והחגיגות המקובלות והמפורשות בתורה, אין בהם שום חידוש, ואין שום רבותא לכבדם ולשמוח בהם, כי הם חגי האומה כולה ומועדיה, וכל העם משותף בהם ומחויב לשמור עליהם, אך חג זה של 'יום האמונה' המיוחד ליהדות זו בלבד, ואשר אותו אמצה מדור דור, נתחבב עליה מאוד, והיא שומרת עליו כבבת עינה באשר הוא מעשה ידיה. וכאן בארץ האבות קבלה חגיגה זו משמעות מיוחדת ...ולא עוד שהוא מעורר געגועים לעבר המפואר של יהדות זו.

בזמנינו שנתרבה היישוב, תהילה לאל, ומרבים העם לבוא, ונתיישבו באיזה קולוניות, ומקווים אנו לו יתברך, שיתיישבו גם בעבר הירדן, וכמדומה גם בסוריה, יש הרבה בעל בתים, לכן עלינו לבאר את כל המקומות שחייבים מן התורה מדין הש"ס, ואיזה מקומות שחייבים מדרבנן.

'כי לולא התמהמנו כי עתה שבנו זה פעמיים' - יראי השם מצטערים על עיכוב הגאולה, ומצפים ומקווים למתי תבוא, כמו שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח התפילה: 'כי לישועתך קיווינו כל היום' ואומרים שהעיכוב מצדינו. וזו היא מילת 'כי לולא התמהמהנו' בתשובה - אלמלא פתחנו בתשובה מקודם, כבר 'שבנו זה' גאולה שנית של חורבן שנחרב 'פעמיים'. ...
'ויאמר אליהם ישראל אביהם' - הוא אבינו מלכנו, ישראל סבא, ונותן להם עצה טובה לתקן מעשיהם. 'אם כן אפוא, זאת עשו קחו לכם' - מהרו סגלו מצוות ומעשים טובים ... 'ואת אחיכם קחו' - דהיינו: פייסו זה לזה, ותשימו שלום ביניכם, מלשון: 'קח את אהרן', אזי אל שדי יתן לכם רחמים ירחם עליכם, וישלח לכם את אחיכם, שהם גולים בארבע פינות הארץ, ונפוצות יהודה יקבץ. אמן כן יהי רצון.

'מי שיצא למדינת הים, ובא הוא ואשתו ובניו, ואמר: זו היא אשתי ואלו הם בניה, אין צריך להביא ראיה, לא על האישה ולא על הבנים' - ומטעם זה נראה, בשעה שבא הקדוש ברוך הוא, כביכול, עם ישראל מגלות מצרים, חונים על הים, אז החיה את יעקב להיות שם עמהם, כדרשת רבותינו זיכרונם לברכה: 'וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים - ישראל סבא'. ויעקב מדוע היה שם? - אבל תדע ששר של מצרים טען על ישראל בים: אין אלו בניך, ריבונו של עולם, שנטמעו במצרים, ואם בגופם היום שולטים בנשותיהם לא כל שכן, ואם כן מדוע שונים אלו מאלו. לכך העמיד ה' את יעקב לשם, שיעקב לא מת ואמר: זו היא אשתי שיצאתי עמה לגלות. ... וגם לעתיד כשיקבץ הקדוש ברוך הוא נפוצות נדחי עמו ישראל מגלות, אז יחיה האבות העולם, והמה יבואו בראש גולים, כאשר דבר ליעקב בירידתו למצרים: 'אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה' - לעתיד להיותם קיימים, ולא יהיה קטרוג על בני ישראל להביא ראיה עליהם, לא על האישה ולא על הבנים. כן לעתיד, יבואו האבות בראש גולים, וישראל יהיו כרוכים אחריהם, ויאמר הקדוש ברוך הוא: זו היא האישה אשר הלכתי עמה למדינת הים, זעפת האומות, ואלו הן בניה, בני בחירי, בני ידידי, כולו זרע אמת, אנוכי נטעתים וברחמים אקבצם, במהרה בימינו אמן ואמן.

'יתן ויתנו אחרים - חסיד' - בעל המידה הזאת נקרא חסיד, יען כי הוא נותן משלו ומשתדל שיתנו גם אחרים. כי הוא מתיל לפני כולם ומתנדב בעין יפה, ואז גורם הוא שיתנו אחרים בעין יפה, כי ממנו ילמדו וכן יעשו. והחליט התנא לקוראו חסיד כי מעשה הצדקה היא הסיבה היותר גדולה לקרב הגאולה. כמאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'אין ישראל נגאלים אלא בזכות הצדקה, שנאמר: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'. ולכן נקרא סתם חסיד בשביל שהוא מתחסד עם קונו על ידי הצדקה.

'זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל' - שלא יבוא משיח עד שיהיו ישראל באחדות. וזה שנאמר: 'זאת אשיב אל ליבי' - וראשי תיבות זא"ת: ז' - שביעי שהוא השבת, א' - אחדות, ת' - תשובה.
כלומר בשביל זא"ת - שיש לי זאת שהוא שבת, אחדות, תשובה, לכן אשיב אל ליבי, שיבוא המשיח.

'ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו, ושמו להם ראש אחד, ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל' - ואמנם, כשיגיע זמן הגאולה של 'בעתה', אז אפילו אינם ראויים לא ידמו לעפר אלא לחול, שראוי יותר לזריעה ... וזה יהיה ע"י האחדות והאמונה וכנראה בהמשך ההפטרה: 'כי גדול יום יזרעאל' - שהוא לשון זריעה וקיבוץ גלויות, ולפני זה כתוב: 'ושמו להם ראש אחד' - שיהיו רק מפלגה אחת.

'ושילח את הציפור החיה אל מחוץ למחנה אל פני השדה' - ידוע מה שכתוב בזוהר: כי הציפורים הטהורים מכריזים גזרות טובות. זוהי כוונת הכתוב: 'ושילח' - הקב"ה, 'את הציפור החיה אל מחוץ לעיר' - אל יושבי חו"ל בגלות, לקבץ נדחי ישראל, 'אל פני השדה' - אל בית המקדש הנקרא שדה, לראות בבניינו במהרה בימינו, אמן.

'בונה ירושלם ה', נדחי ישראל יכנס' - צריך לומר למה שינה ואמר 'בונה ירושלם' - לשון הווה, ולא יבנה ירושלם, כמו שכתב אחר כך 'נדחי ישראל יכנס'? ...
וזאת אומרו בונה ירושלים ה' שתמיד בכל יום ויום בונה ירושלים ה' על ידי מלאכי השרת עסוקים בבניינו כמו שנאמר וזה הוראה עצומה כי נדחי ישראל יכנס ולא שכחנו ה'.

'ותמות רחל ותיקבר בדרך אפרתה' - שנקברה בפרשת דרכים, כדי שתתפלל על בניה. - אדרבה, מהראוי היה שתיקבר שם לאה, שיש לה שישה בנים, ולא רחל שאין לה אלא שני בנים. ...
עשה הקב"ה כך שלא תיקבר אלא בדרך כדי שתטעון לעתיד 'וכי לא עבדית' - שמסרה הסימנים ללאה ואז ישבע לה הקב"ה: 'מנעי קולך מבכי' וכולי 'ויש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם' - שהקב"ה חפץ בטובתם של ישראל, אבל אם נקברה לאה אין לה טענה זו.

'והיה בהניח ה' א-לוהיך לך מכל אויבך מסביב תמחה את זכר עמלק' - מכאן ראייה שכל המצוות צריך האדם לעשות לשמה, ולו השמידו בני ישראל את עמלק תיכף בבואם אל הארץ כי אז היו עושים את זאת מתוך אף וחימה, ומתוך תאווה לנקמה, ולא לשם מצווה. לכן ציוותה התורה לבני ישראל: 'והיה בהניח ה' א-לוהיך לך מכל אויבך מסביב' - ואז יעשו את זאת לשם מצווה.

'אמר ה' למשה: אסוף את העם ואתנה להם מים' - דהיינו מה שאמר לו ה': חייך, כשם שנתת נפשך עליהם בעולם הזה, כן לעתיד לבוא, אתה תבוא עם אליהו לאסוף את העם מארבע כנפות הארץ.
אבל לא תחשוב שכמו שנתתי עתה התורה על ידך כך תהיה לעתיד, אלא 'ואתנה להם מים' - ואין מים אלא תורה, שעתה על ידי שהם שמעו מפיך, הם למדים ושוכחים, אבל לעתיד לבוא ,שאני בעצמי מלמד אותם, לא ישתכחו אותה ועל ליבם אכתבנה.
ואף גם זו: 'אז ישיר ישראל את השירה' - שאעשה עמהם ניסים ונפלאות, ואגאלם מיד אויב, 'ואז ישיר ישראל' כמו שכתוב: 'ואני אשיר עוזך' כן יהיה בעגלא ובזמן קריב אמן כן יהי רצון.

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם' - כי הטעם שנתארך הגלות, וכל מה שהתפללנו זה אלפי שנים לא נענינו, משום כל כוונתנו בתפילה על הגאולה היא רק על דברים הגשמיים, לזכות לארץ חלב ודבש, ולהיות לנו מדינה ושחרור מהגלות, אבל לא מתפללים על צער השכינה שהוא בגלות.
וזהו: 'מדוע לא בן ישי' - זה המשיח דוד בן ישי, 'גם תמול גם היום' - למרות מה שהתפללנו על הגאולה? משום 'אל הלחם' - שכל כוונתנו בתפילה רק על הלחם ודברים גשמיים.
ובזה יש לפרש הכתוב: 'שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך שלווה בארמנותיך. הכוונה כשנתפלל על הגאולה צריך לשאול על 'שלום ירושלים' - תחילה להיות בית המקדש בנוי על תלו, ואחר כך נתפלל 'ישליו אוהביך' - על השלום והנחת הגשמי, ובזה תפילתנו תתקבל ונזכה להיות 'שלום בחילנו שלווה בארמנותינו' עם חיים טובים ומאושרים. אמן.

זכורני, לאחר מלחמת תשכ"ז, כשכבשנו את הכותל המערבי מידי הלגיון הירדני, כולם נהרו אליו. כחצי מיליון יהודים הגיעו ביום אחד, כדי לחונן את אבני הכותל המערבי, לאחר שלא זכו לכך שנים רבות, בזמן הכיבוש הירדני. היו כאלה שזו הייתה להם הפעם הראשונה שביקרו בכותל המערבי, ההתרגשות הייתה גדולה, והנהירה הייתה בעיצומה.
הכותל המערבי אינו סתם מקום, שכאשר רוצים להגיע אליו באים נכנסים ויוצאים. הכותל המערבי הוא המקום המקודש ביותר שישנו כיום מיום שנחרב בית המקדש, לא זזה שכינה מכותל מערבי. אי אפשר להתנהג בו מנהג של חול. צריך להתכונן לפני שבאים לשריד בית מקדשנו.

ברוך ה' רואים כבר את ניצני הגאולה בפתח, שהרי בימים עברו לא היו יכולים להתראות האחד עם בני משפחתו, מאחר והיו מפוזרים בגלות - בכפרים, בעיירות, בפלכים ובכל מקום בעולם, בכל ארבעת רוחות העולם, ותודה לאל, הקדוש ברוך הוא קיבץ נידחנו והיום יושבים יחדיו באין מפריע. יש לנו בתי מדרשות, בתי כנסיות, בתי דינים, ספרי קודש לרוב, שלא כבימים עברו שלא היו מצויים ספרים בידי כל אדם אלא רק בידי רב העיר, ואפילו חומש לא היה מצוי, וכשהיה מגיע ספר אחד היו כולם רוקדים מרוב שמחה, ויש לנו רבנים גדולים. אם כן, מריחים אנו כבר את המשיח ... וזוהי כוונת דברי רבי ישראל אביחצירא, עליו השלום, שבימיו הייתה 'אתחלתא דגאולה', כי הרי מלך המשיח אינו חייב להתגלות בכל בחינותיו, ומה שראה רבי ישראל זכר צדיק לברכה, היה רק חלק מבחינותיו, וכשם שהוא ראה חלק מבחינתו של המשיח - כך גם אנו נזכה לראות אותו בכל בחינותיו.

ועתה ידע משה רבינו, עליו השלום, כי הוא יפטר מן העולם, ולא יכנס לארץ ישראל, ויהושע הוא יכניסם. ועל פי הטבע, כי האדם ישנא את רעהו, העומד במקומו, לראות בטובה אשר לא יראה הוא, ואם כן איך משה רבינו, במקום שנאה אשר ישנאהו, עוד התחת זה יתפלל עבורו להינצל מפח יקוש, עצת המרגלים?! והיה די לו לשתוק: גם ברך לא תברכנו וקוב לא תקובנו. אלא באמת כי זה מענוות משה רבינו, אשר כאפס נחשב לו כל טובה, ומלבו הטוב אשר יאהב כל טוב לחברו, וחס ושלום להעלות עין הרע בלבו על מגן, להתקנאות בזולתו, חס ושלום, כי הכל גזרת הבורא יתעלה.

'שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו' - רבותינו אמרו: מי שאכל הוא שצריך לברך, ולכן ישראל הם שצריכים להלל את ה', ולמה דוד המלך אמר: 'הללו את ה' כל גוים' בגלל ש'גבר עלינו חסדו'?
אלא אמרו רבותינו, שהגויים זוממים עלינו כמה מחשבות רעות, לעשות לעם ישראל, והקדוש ברוך הוא מפר עצתם, ולא עולה בידם לעשות מה שהם זוממים. ואנחנו בני ישראל לא יודעים שום דבר, ממה שהגויים חושבים לעשות לנו, רק הקדוש ברוך הוא יודע. ולכן דוד המלך, עליו השלום, אמר: 'הללו את ה' כל גוים' - שאתם יודעים מה שאתם חושבים לעשות, והקדוש ברוך הוא לא נותן לכם לעשות זממכם. ...
וברוך ה', שגם בזמננו אנחנו ראינו, שהקדוש ברוך הוא עשה לנו נסים גדולים, שזכינו לראות ארץ ישראל, מלכות ישראל, בעזר השם יתברך שמו. ואפילו מלכות אומות העולם, יעידו שגבר עלינו חסדו, והקדוש ברוך הוא נתן גבורה ביד חיילי צבא הגנה לישראל, והתקיים בנו מה שאומרים בחנוכה: 'מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים, ולך עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה'.

בזמן הזה, שישראל בכללם הם בחוסר כל, ובפרט אחינו ושרינו בני ארץ ישראל, בני ציון היקרים, עמודי התווך, אשר אמרנו בצילם נחיה, אין להם לחם ושמלה, ומוכים ומעונים מהאומות. אף אם אין בנו מצוות, ולא הכנה להתעורר עצמנו, להיטהר מחמת צרת הגלות, הוא יתברך ברחמיו מטהר אותנו, כמו שנאמר: 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם' - וזהו בלי התעוררות האדם. ...
'וספר לו שבעת ימים' - ימי חופה, והם ימות המשיח, שהם שבעת אלפים שנה, ככתוב: 'ומשוש חתן על כלה, ישיש עליך א-לוהיך' ... ואז כל עת שוגג ברעה יתמוגג לקול הן חוגג, 'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'. יראו עינינו וישמח לבנו במהרה ובזמן קרוב, ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

'סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני' - מה חולה זה מצפה לרפואה, כך הדור שבמצרים מצפה לגאולה'. עד כאן דברי המדרש. - לא נאריך בשאלות במדרש זה כי דבר פשוט הוא, וודאי שרצו להיגאל ולא להיות עבדים. ואם תאמר, שהיו מובטחים ומצפים לגאולה, אם כן מה הקשר לחולה, וכיצד מצפה החולה לגאולה. האם הוא בטוח שירפא מחוליו?! - החולה ינצל מחוליו, רק אם יש לו תקווה, עידוד ואינו מתייאש. החולה לא יקום מחוליו, בלי תקווה ועידוד, שהם הגורמים לצאת מסכנה. בכל דור ודור התקווה, שעם ישראל יצא מאפילה, היא הנותנת לו לצאת מחושך לאור. וכן אנו שזכינו בהתחלת הגאולה ביום מדינתנו, התקווה והביטחון, שעזר לנו ה', הוא שייתן לנו שנזכה לגאולה שלמה, אמן.

'וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו, כי הוא חלקו, כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו'. - והוא כי האדם צריך לעשות המצווה בשמחה, כי זה הוא מה שנותן להם הקדוש ברוך הוא בעולם הזה, כי שכר מצוות בזה העולם - אין, לא קרן ולא פירות. וזה הכוונה: 'ראיתי כי טוב לאדם מאשר ישמח במעשיו' - שבזה משום השמחה, משלם לך בעולם הזה. 'כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו' - שהכל צפון לעולם הבא, אחר כמה צערות שיבוא לאדם, עד שיהיה ראוי לקבל שכר. ואם כן אם האדם ישמח בעשיית המצוות בעולם הזה, יש פירות בעולם הזה.

'גדולה הבטחה - שהרי קראן שאננות ובוטחות' בעולם הבא, שהוא עולם כולו שבת, עולם שכולו ארוך. ואני אומר שלא על חינם הן זוכות לעולם הבא ולשכר גדול כזה, שמלבד הטעם הידוע, שמגדלות בניהם למקרא, ותומכות בתלמוד של בעליהם, וממתינות לאנשיהם עד שיבואו מבית החכמים, כנזכר לעיל, עלה על דעתי לומר טעם נכון לזה, שהקדוש ברוך הוא משלם לנשים יקרות מידה כנגד מידה: שכשם שהנשים צדקניות, יש להן בעולם הזה טרחה יתירה, לאפות ולבשל ולכבס, ולהכין הכנה רבה בכל ערב שבת ויום טוב, יותר מן האיש, והן מתייגעות הרבה מאוד לצורך השבת לענגו בכל מיני תענוגים, ודרך נשים לעשות כדבר הזה בחיבה יתירה מידי שבת בשבתו, משום כך הן זוכות לעולם הבא הנקרא: 'עולם שכולו שבת', להיותן בוטחות ושאננות במנוחת שלום השקט ובטח עד עולם, שהוא שכר מוגבל, מידה כנגד מידה, לפי פעולתן, שכשם שהן הנה היו מטריחות את עצמן בעולם הזה לצורך יום המנוחה, בדין היא שגם הן יזכו למנוחה נכונה בעולם האמת.

שורש כל העבירות באים מהגאווה, כי על ידי הגאווה האדם לא יכיר בחסרונותיו ובדרכיו המקולקלים, כי חושב עצמו מי כמוהו שלם בכל, ואפילו יבוא מי שיוכיח אותו, לא יקבל ממנו, כי יאמר בליבו מה נחשב זה, מה יודע עד שיבוא להוכיח אותי, האם הוא יודע יותר טוב ממני. לא כן מי שהוא עניו, מקבל תוכחת מכל אדם והאמת ממי שאמרו, ואז בוודאי שיחזור מכמה עבירות או דעות רעות, שהיו בידו ויעשה תשובה עליהם, ואז יבוא בן דוד לבשרנו הגאולה במהרה בימינו אמן.
ואפילו שזה רמז הכתוב: 'הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות' - שלמה יבוא במצב כזה: 'עני ורוכב על חמור' - אלא להראות לנו שעיקר גאולתם של ישראל תלויה בענווה, שעל ידי ענווה ישובו בתשובה, וכמו שנאמר גם כן יען 'משח אותי לבשר ענווים'.

'שאו את ראש כל עדת בני ישראל' - עוד יש מעלה אחרת באחדות שמקרבת הגאולה. והוא מה שאמרו במדרש שיר השירים: 'קול דודי דופק' - זה משיח, בשעה שהוא בא ואומר להם לישראל: אתם נגאלים. אומרים לו ישראל: לא כך אמר הקדוש ברוך הוא לנו, שהוא משעבדנו בשבעים אומות. והוא משיב להם: אחד מכם גלה לברבריה ואחד מכם גלה לבטרניא, נחשב לכם כאילו גליתם כולכם'. עד כאן.
ובזה פירש הרב מורי ורבי זקני, 'יד המלך', מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'גדולה צדקה שמקרבת הגאולה' - שכשהם באחדות, בגוף אחד, אז גאולה קרובה, שבאחד שגלה כאן ואחד שגלה כאן כאילו גלו כולם. וזהו מה שרמזתי בתחילת דברי: 'שאו את ראש' - שהוא משיח בן דוד, שנקרא 'ראש', כמו שאמרו בגמרא 'מי בראש? - בן ישי בראש'. ועוד אמרו בזכות שלושה 'ראשון', זכו לשלושה 'ראשון', ואחד מהם הוא המלך המשיח. וזהו כשהם 'כל עדת בני ישראל' - שהם באחדות, אז יבוא משיח צדקנו, במהרה ובזמן קרוב, כן יהי רצון אמן.

מתי נולד המשיח? מתי נולדת הגאולה? - בגלות. דווקא בימים האלה, שאנחנו מצטערים ובוכים על החורבן. אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה' - זוכה ורואה, לא 'ויראה' לעתיד לבוא - רואה עכשיו בבניינה. משיח נולד בעיצומו של היום הגדול של תשעה באב, להראות לך שבשיא הגלות, נמצאת הגאולה.

'ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך ולבניו, לכהנו לי' - וכבר ידוע שלשון 'עשיה' לפעמים נאמר על הצדקה, וככתוב המקרא: 'עושה צדקה בכל עת'. וכן 'והיה מעשה הצדקה שלום', וכן גם כן מקרא שכתוב במגילת רות: 'ושם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז' ... ו'אמר רבי אלעזר אין צדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסד שבה, שנאמר, זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד'. ופירש רש"י זיכרונו לברכה, הנתינה היא הצדקה והטורח, כגון שמוליכה לביתו או נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש ... וזהו מה שרמזתי: 'ועשו' - שירבו לעשות צדקה, על דרך 'עושה צדקה בכל עת'. וגם שיהיה חסד עמה, כלומר בגד ללבוש, ובזכות הצדקה והחסד הנלווה עמה יגלה ויראה משיח צדקנו ויגאלנו במהרה בימינו אמן.

'יאר ה' פניו אליך ויחונך' - שבימי הגלות היה בהסתר פנים ובביאת משיחנו יאר פניו בזכות התורה. וזהו: 'ויחנך', ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: בתלמוד תורה, וכלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה. וזהו: 'ישא ה' פניו אליך' - שהקדוש ברוך הוא נושא פנים לישראל. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאליהו קודם, בוא יבוא תחילה, ויאמר: 'שלום'. וזהו: 'וישם לך שלום'. אך בתנאי שישראל בצרתם ישתפו שם שמים, להתפלל למען שמו המחולל בגויים, 'ושמו את שמי על בני ישראל, ואני אברכם', במהרה ובזמן קרוב, כן יהי רצון, אמן.

כך נראה לעניות דעתי, נכון להליץ יושר וזכות על דוד מלכנו, ויהי רצון מלפני א-לוהי השמים, שכמו שזיכנו ה' להמליץ עליו יושר וזכות, כמו כן יעשה ויושיע, ללמד זכות, ואומץ ואיילות על כללות עמו ישראל ברחמים, ולהאיר עינינו תמיד במאור תורתו הקדושה, וגם למהר ולהחיש מחכי קץ הפלאות, אשר אליו עינינו נשואות, לבנות בית מקדשינו, ציון קרית מועדינו, ונחדש שם המלוכה, 'כי שם ציווה ה' את הברכה', 'והיה ה' למלך על כל הארץ', 'וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'

'וירא אליו ה' באלוני ממרא' - הראה לו ארבע מלכויות: אדום, יון, בבל ומדי, והן הן: 'מבי"א גואל לבני בניהם למען שמו'. וזה שנאמר: 'וירא אליו ה' באלוני ממרא' - ראשי תיבות מביא למפרע.
ולפי ששתי מצוות מבטלות את הגלויות והם - צדקה ומשפט שנאמר: 'שימרו משפט ועשו צדקה', וזו כוונת הכתוב: 'מתן בסתר יכפה אף' - ראשי תיבות: 'מביא' - ארבע גלויות הנזכר, כופה אותן המתן צדקה. וגם זה כוונת: 'מלך במשפט יעמיד ארץ' - ראשי תיבות: 'מביא' - המשפט מבטל הגלויות. ...
וזהו שהקב"ה משבח לאברהם בעניין סדום: 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' - והם מבטלים הגלויות.

'ותלד רחל ותקש בלדתה' - האבות סימן לבנים. רחל הייתה עיקרו של בית, לכך קיבלה צער כדי שתהיה סימן לישראל. כיצד? - את מוצא כשנסעו מבית אל, אז קשתה בלדתה, לרמוז שעתידים ישראל, כשיצאו מבית אל - דהיינו: בית המקדש, שיסבלו גלות קשה וייסורים גדולים, וחבלי יולדה יבואו להם. אשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי. ועם כל זה הצער נביאיהם מתנבאים להם ומנחמים אותם, כי עתיד השם להושיע ולגאול אותם, ולשלוח להם משיח בן דוד לאסוף נדחם. ואומר להם אל תיראו, כל עת שתגדל צרתכם, דעו בוודאי שנולדה תשועה, כמו שנאמר: 'ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע', וכן נרמז זה אצל רחל: 'ויהי בהקשותה בלדתה, ותאמר לה המילדת אל תיראי, כי גם זה לך בן'.

משנכסנו לארץ ישראל, אין ישראל יכולים עוד לפטור את עצמם בטענה שהתורה נכפתה עליהם, והם לא קיבלו אותה מרצונם, שהרי כתוב: 'ויתן להם ארצות גוים ... בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו', וכשגלו שוב יכולים לטעון טענה זו. כך כתב המפרש משם הרב שלמה בן אדרת. ועל פי זה נראה לי לפרש הפסוק: 'לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים היום, איש כל הישר בעיני יעשה, כי לא באתה עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה'. – וקשה. וכי בשביל שלא באו לארץ יעשו איש כל הישר בעיניו?! - אך לפרש הפסוק אפשר, שהנה מה שכתוב לפני זה, מדבר על כניסתם לארץ ישראל, ועל זה אמר כשתבואו לארץ ישראל: 'לא תעשון ככל אנחנו עושים פה היום' - שניתן לכם לטעון את טענה שלעיל, ולא לקיים את התורה מפני כי 'לא באתם עד עתה אל המנוחה', ולפיכך אתם יכולים לטעון זאת, אבל כשתבואו אינכם יכולים לטעון כך, כי ירושת ארץ ישראל היא 'בעבור ישמרו חוקיו'.

'וראיתם את הארץ מה היא' - אמרו: 'אין בן דוד בא אלא עד שיכלו כל גסי הרוח', וזהו: 'וראיתם את הארץ' - שנזכה לגאולה שלמה, ונהיה על ארצנו ועל נחלת אבותינו, צריך 'מה' - דהיינו: להיות מתנהגים במידת הענווה ולא בגסות הרוח, וכמו שכתוב: 'ונחנו מה'.

'רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו בא-לוהים סלה - כתב הרב ברכה תהילה על התהילים, מזמור נ"ז משם המקובלים, זיכרונם לברכה, ששם הוי"ה בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ תמיד 'רחמים', אבל בארץ ישראל 'רחמים' יותר מחוץ לארץ. אבל שם א-לוהים בארץ ישראל 'רחמים' כמו הוי"ה בחוץ לארץ, ובחוץ לארץ 'דין'. עד כאן.
וזהו שאומר הפסוק: 'רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו בא-לוהים סלה' - שכשישראל בגלות שם א-לוהים תמיד דין, ולכן אין לישראל ישועה, חס וחלילה. על זה סיים דוד המלך עליו השלום אמר: 'לה' הישועה', בגלות השם יתברך ישתמש בשם הוי"ה שהוא רחמים אפילו בחוץ לארץ.

בראשית שנת ה' תרי"ו (1856) החלה תנועה חדשה להניעו בכוח, היא תנועת המסע של ארץ הקודש, תיבנה ותכונן, העלייה מבבל לארץ ישראל. וחרף כל הפחדים והסכנות, אשר פגשו הנוסעים בכל מדרך כף רגל בארץ ערב, זה לפני כחמישים שנה, אימות המוות אשר אפפו את הולכי אורחות עקלקלות האלה, במדבר שממה, וארץ צייה וצלמוות, מבגדאד עד ארם צובא, למרות רצון כל אוהביו ומיודעיו, אשר הניעוהו מעזוב ארץ מולדתו, ולנוד ולנוע אל ארץ מולדתו. אזר כגבר חלציו, בלוויית עטרת ראשי, הורתי, תבורך מנשים, ושלושת בניו, וישם לדרך פעמיו. ...
אחר עמל ותלאה כמשולש חודשים הגיע אל מחוז חפצו עיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן, אל הארץ הזאת, אשר השליך את נפשו ואת נפש עולליו מנגד. לבוא אליה ולשקת את עפרה ולחונן אבניה. ודעת נבון לתאר בנקל לתאר את הרגש אשר מילא לבבו בהימצאו שערי ירושלים, הראות בפעם הראשונה את הארץ, אשר אליה נכספה וגם כלתה נפשו, מיום היותו עלי אדמות וכה אמר תמיד: מימי לא ראיתי שמחה ואבל מתרוצצים בקרב איש אחד, באשר ראיתי אני, בהציגי את כף רגלי על אדמת ירושלים. ... ובאותו רגע אשר קרעו בגדי וברכתי ברכת דיין האמת, הרגשתי את לבבי כאילו ניתק ממנו.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה בעניין שתיה: 'אם עתה רוצה לשתות יין, כמה מלאכות עושה עד שיהיה יין, ולעתיד יביא ענבה אחת גדולה כחבית גדולה, ומניחה בזווית ביתו, ומוציא יין בכל עת שירצה'. ולפי זה הנאת העתיד תדמה להנאת התינוק, שיש לו מן דדי אימו, שהדדים נותנים לו חלב. וזהו שאמר: 'ה' בדד ינחנו, ואין עמו אל נכר' - רוצה לומר: דוגמת הנאה שתהיה מן הדד.

בשעת צאתו לדרך להשתטח או ללמוד תורה, יאמר: אם נתחייבתי גלות, חס ושלום, יהי רצון שיהא נחשב לי הטלטול והצער, שיש לי בדרך הזה לכפרה במקום גלות, והריני מכווין בזה להשתתף בצער השכינה, הנמצאת בגלות עם ישראל.

צרת הגלות היא הכנה להעדר שלמות הנפשי. מפני שכל זמן היותנו בגלות, אין אנו יכולים לקיים כל המצוות שבתורה, וגם קצתם שאנו מקיימים בגלותנו המר, אין אנו מקיימים אותם בשלמות הכוונה והמעשה. ולכן אמר הנביא בשם כללות ישראל: 'רפאני ה' - מחולי הגוף 'וארפא' - מחולי הנפש, שהם העוונות. כי זה בזה תלוי. כי רפואת הנפש שהיא מחילת העונות נמשכת מרפואת הגוף. וכן גם כן נתפלל על צרת הגלות. ואמר: 'הושיעני ואושעה' - רצה לומר: 'הושיעני' מצרת הגלות, שהיא צער הגוף, 'ואושעה' - תשועת הנפש על ידי קיום כל המצוות בשלמות הכוונה והמעשה, שהוא שלמות הנפשי.

'היפלא מה' דבר?! למועד אשוב אליך, כעת חיה, ולשרה בן'.
היפלא מה' דבר - ראשי תיבות גימטרייה: מ"ט, וסופי תיבות עם הכולל גימטרייה: ר"ז. ואפשר לומר כי 'דבר' היא השכינה, ורצה לומר: הייתכן שיהיה רז זה, של הגלות המר והנמהר הזה, מופלא ומכוסה ממך, שלא יהיה לו זמן וגבול, שלא יעלה לשער החמישים, שער החירות?! והלא כמה מועדות שזמן הגלות עברו ולא נתקיים מה שנאמר: 'למועד אשוב אליך כעת חיה', ויהיה הבן - הישראל לשררה וחירות החירות?!
ועוד שזמן האחרון שבכולם הגיע ולא יהיה חירות הגאולה והוא זמן האמיתי, הוא זמן 'אעלה בתמ"ר', עם שתי תיבות הוא מניין 'למועד'. כיצד? - אם תמנה 'למועד' במילואו כזה - למד מים ויו עין דלת. עם האותיות גימטריה תרמ"ב - קרא האיגרת, כלומר: קח בניך מהגלות ואמור לצרותינו ולייסורינו ולגלותנו די, וגדול מכולן השכינה שהיא בגלות, מהר והחיש לגאלה גאולה שלימה. ובבקשה ממך א-להינו אל תמוגינו ביד עווננו, חס ושלום, אלא חוס ורחם עלינו, והשוב אלינו 'כעת חיה', לשנה הבאה בעזרתך אותנו ויהיה הבן שלך למלכות ולשררה, אמן כן יהי רצון.

'ואתהלכה ברחבה כי פיקודיך דרשתי' - השמיענו התנא, עליו השלום, שמדבר בגאולות שעברו על שערי ירושלים, שהיו 'עומדים צפופים ומשתחווים רווחים', 'ולא אמר אדם לחברו, צר לי המקום שאלין בירושלים' - שכל זה היה בדרך נס, אבל בגאולה הזאת שאין אחריה גלות אין העניין הלז, בא בדרך נס, אלא ממש מתרחב ארץ ישראל התרחבות גדולה בפועל כל כך.
וזה יובן עם מה שאמרו בילקוט ישעיה רמז: 'מה התאנה זו צרה מלמטה ורחבה מלמעלה? - כך עתידה ירושלים להיות מורחבת ועולה והגלויות באות' יעויין שם באורך. זהו שאמר: 'ואתהלכה ברחבה' - ירצה, לא כגאולות שעברו, שהיו 'עומדים צפופים ומשתחווים רווחים', והתרחבותה לא היתה כי אם דרך נס ופלא אך בגאולה זו נתרחבה ממש בפועל כמדובר.

בזמן שבית המקדש קיים וישראל יושבים על אדמתם, הנה נכון להראות סימני חירות אף גילת ורנן על אשר היינו עבדים לפרעה ויוציאנו ה', ואנו בני חורין, אך בגלות המר והארוך הזה, אשר כשל כוחנו, לשמחה מה זאת עושה?! - שהיינו עבדים ויוציאנו לחירות, הרי גם עתה עבדים אנו.
וזהו שאמר 'מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה׳ אלוהינו אתכם' - עייפי הגלות, גם אתם גם אבותיכם מכמה מאות שנים, ומה מקום לסימני חירות והלל והודות על אשר יצאנו מתחת יד פרעה.
והשיבו כפי חכמתו - 'כהלכות הפסח', כלומר כל אלו העדות והחוקים והמשפטים הם כהלכות הפסח, ומה הפסח - בטחנו לחזור ולעשותו כי ה׳ אלוהינו מרחם, עוד ישוב ויגאלנו גאולת עולם. ...וזהו טעם לעשות כל זה בגלות, לחזק אמונת הגאולה כי עוד יאיר אפלתנו בגאולה שלמה.

'ויסלק שנאת חינם מביניכם, וישבור עול הגויים מעל צוואריכם' - ובזה יובן מה שאמרו: 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום)' - וכך פירושו: שמיום שגלו ישראל, אין לך ביטול תורה גדול מזה, וצריך לפחות כדי למצוא יסוד וקיום השלום, וזהו: 'ה' עוז לעמו' - אין עוז אלא תורה, אבל עתידה תורה שתשתכח מישראל מיום החורבן, ולכן 'ה' יברך את עמו בשלום'. וזהו נוסח 'מי שברך': 'ויסלק שנאת חינם וישבור עול' - וכך פירושו: כיוון שהשלום יסוד עולם, עולם - אפילו עובדי עבודה זרה, לזאת אמר: 'יסלק שנאת חינם' - שיהיה הכל שלום אז 'ישבור עול'. וזהו פירוש: 'ועוז מלך משפט' - ורצונו לומר: שה' יתברך נתן תורה לישראל, אבל מיום החורבן אין תורה, לזה משפט וצדקה שהוא שלום - במקום התורה. ...
וזהו הטעם 'חבור עצבים אפרים הנח לו' - ואמרו זיכרונם לברכה: אפילו עובדי עבודה זרה - אין אומה שולט בהם, דהיינו שאף על פי שיש להם עוונות, כיוון שבצירופם מתקיים התורה, לזה אין אומה שולט בהם. ולזה לא מצא כלי מחזיק לקיום התורה אלא השלום - וזהו: 'לא הביט און ביעקב ... ה' א-להיו' - שהוא שלום, שמו של הקדוש ברוך הוא 'עמו', ויש ביניהם שלום, אין אומה שולט בהם, אפילו שיש בהם עובדי עבודה זרה. תדע לך, שהרי א-ל הוציאם, אפילו שהיו עובדי עבודה זרה, אבל היה ביניהם אחדות, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שלא נמצא בהם לשון הרע, ומשום כך הוציאם ממצריים, וזהו: 'ויסלק שנאת חינם' - ויש ביניהם אחדות, בצירופם כל התורה מתקיים, וממילא 'ישבור עול גלות', אין אומה שולט בהם ... ולדעתי השלום יסוד העולם, כאילו קיימו כל התורה.

מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו ...והתורה מחזרת על אכסניה שלה, שאין לך תורה כתורת ארץ ישראל. ובירושלמי - אמר הקב"ה: חביבה עלי כת קטנה שעוסקת בתורה בארץ ישראל, מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ.

התחלנו לארגן את העולים מצעדה בקבוצות גדולות לצורך העלייה. בפגישות של הפעילים הוחלט, כי הרב משה עמר ויעקב עמר זצ"ל, ואנוכי ניסע למערב תימן, אל ארץ ההרים הגבוהים, כדי למסור לאחינו שם את בשורת הגאולה, וכדי לדרבן אותם להתארגן לעלייה ...
השבח לאל כל יושבי הקהילות בחבל ארץ זה השתכנעו מדברינו, וקיבלו עליהם לנטוש את תימן ולעלות לארץ ישראל. הם הסבירו לנו כי ירתמו למשימה קדושה זו, לאחר שיתירו את הקשרים הכלכליים שלהם עם השכנים הערבים, ולאחר שימכרו את רכושם.
מן הראוי להדגיש כי ארץ המערב הייתה משופעת בגשמים וידועה בתנובתה החקלאית הטובה. ... כמו כן ישבו שם אחינו לבטח בין דודניהם בני ישמעאל. אף על פי כן הסכימו יהודים יקרים אלו להיפטר מרכושם, ולצאת לדרך לא נודעת, וכל זאת בכדי להגשים את התפילה בת אלפי שנים.

'ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה' - למה הניח תיבת 'לשרה' ביניהם, בין ההספד והבכי. ...
אלא מתחילת ביאתו, היה מתעורר לספוד לשם שרה ולבכותה - לה לשמה, שדבר כזה צריך חיזוק וצער להמשיך הבכי. ... שעיקר ההספד מתחילה היה 'לשרה ולבכותה' - שהבכי היה לה, מבלי שקדם הבכי לעניינים אחרים, עד שלבסוף נמשך לה.

לא על העבודה המטריאלית לבדה, וההוללות יחיה עם העמים, אלא על כל מוצא פי הנבואה העברית ומדע היהדות לכל גווניו יחיה עמנו. דיבור עברי, עבודה עברית, תוצרת עברית ואף תרבות עברית גרידא, כוחם יפה הוא רק לגופו של העם, אך בשום אופן לא לגבי נשמתו. ... עם העמים לא הסתפק בכל עברו, הגדול והמנוסה, בנזיד עדשים של המודרניזציה. הקולטורה, התרבות והזיופים הבולטים לעין כל, של אירופה האלילית או גם הנוצרית הגוססת. וכי יש לכם מופתים יותר חותכים מתקופתנו, תקופת הזדון, השקר הזרוע?! - ומה המה כבושי יפן בסין, גרמניה באוסטריה, הלאומיים הספרדים, בארצות הרפובליקה של ספרד?! ומאידך העוול הבולט והצרה של גרמניה ליהודייה ...
תנו לנו תורה עברית, א-לוהות עברית, ומוסר עברי צרוף, תוכן עברי בארץ עברית ובכל משמעותה של המילה, בגישתנו לבנות את ארץ העברים הקדומה, עלינו לשוב אל תורת העברים.

אמרו בירושלמי בפרק ערבי פסחים, על מה ששנו בין הכוסות הללו: 'אם רצה להפסיק רשאי, ובין שלישי לרביעי לא יפסיק'. ... והרב 'בינה לעתים' חילק דבר זה לארבע דעות: כת האחת - לצאת מעבדות לחירות; והשנייה - להנקם מאויביהם אשר זדו עליהם; וכת השלישית - לשמור את דרך עץ החיים, כי בימי הגלות אין ספר בידינו לקיים מצוות הקרבנות וטומאה וטהרה ורובי תורה; וכת רביעית - למען אשר ידעו ויכירו כל יושבי תבל כי לה' המלוכה, א-ל ושמו אחד ואין עוד מלבדו, כמו שאמר הכתוב: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד'. ...
עין רואה, השני כתות הראשונות, עיניהם לנוכח עצמם יביטו - יציאתן לחירות ולעשות נקמה. ושני האחרונים - לצד עליון: לקיים מצוות ה' ולפרסם אחדותו. על כן רמזו להיות ארבע לשונות הגאולה כנגד הארבע כתות הללו, כי לא ישוו כל ישראל למדרגה אחת, על כן יאמרו המושלים בין הכוסות הללו אם רצה להפסיק מפסיק, יען הם כנגד כתות ההולכים, אחר מה שהגיע אליהם מצוות הגוף, אבל שתי הכתות המכוונים כנגד העבודה והאחדות, אין ראוי להפסיק ביניהם יען שתיהן לשם שמים נתכוונו.

מתוך אהבת ארץ ישראל ויתרנו על הכל, בגלל האמונה שלנו. ולא היינו כל כך בטוחים להציל את נפשינו, ככה היה באותו זמן. אבל דבר אחד איחד אותנו - כי בטחנו בקדוש ברוך הוא ובתורתו, כמו שכתוב: 'והיה באחרית הימים, ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי'. כשכל היהודים עשו יד אחת, אז כולם האמינו בקדוש ברוך הוא, להיות במדינת היהודים, להשתחרר מעול גלות, וזה מה שעשינו. כאשר אתה הרבה דורות, מבוסס במקום, נולדת שם, אתה מוכר, ויש לך ירושת אבות, אתה לא יכול לקום ולעזוב, בלי כח עליון ושלטון של גורל כמו שכתוב ביציאת מצרים, כח עליון הנחה אותם.

עמים שונים כשהגיעו בתקופות שונות לידי משבר, לידי הרס וחרבן לאומי נפלו לזרועות הייאוש, ונעלמו מאופק החיים, וזכרם ללא ייסוף עוד, אולם עם ישראל ידע לשמור על עוז רוחו, ואף בימי רעה ומצוקה חורבן ושמד, עלו בליבו ניצי החרות, הפדות, והשחרור, ובימי חושך וצלמוות קווה והאמין, ולפיד הגאולה האיר את חייו, ונסך בו עוז ותעצומות, לקיים חייו העצמאים בלי רתת ופחד.

'לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא כל האיברים, ואינו מנחם תחילה אלא הלב, שנאמר: 'ודברת על לבה'. - בזמן הזה אם ישמח הלב, אינה שמחה נצחית וקיימת, אלא שמחה לפי שעה, ואחריה אנחה, אבל לעתיד לבוא תהיה השמחה נצחית, שאין אחריה אנחה. ולב האמיתי הוא הר ציון כמו שהלב עומד באמצע על האיברים, כך הר ציון עומד באמצע כל העולם, והר ציון הוא נוף הנבחר מכל הנופים שכתוב: 'יפה נוף משוש כל הארץ, הר ציון קרית מלך רב' - מלכו של עולם ותחילת הנחמה התחיל בציון שכתוב: 'כי נחם ה' ציון', והאיברים הם ישראל בניה, שכתוב: 'כי חלה גם ילדה ציון את בניה, ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה'.

ארץ ישראל, ארץ הקודש, היא אדמת גדולתה של היהדות ותקוות גאולתה. בארץ זו נולדה האומה מימי אביה הראשון, אברהם, אב המון גויים. בארץ זו גידלה מלכיה ונביאיה, חכמיה וגיבוריה. בה צפונה תקוות גאולה וחירותו של עם ישראל. וממנה תצא תורה ואורה לכל העולם כולו.
בכל מקום שגלו ישראל נשאו בנפשם תקוות גאולתם לשוב אל ארץ נחלת אבות. עם ישראל שמר בריתו לארץ נחלתו בכל מקומות פזוריו. ולכן השתוקק והתאווה משה רבן של ישראל ליכנס לארץ קדושה זו, לקיים מצוות התלויות בה, אבל לא לאכול מפריה ולשבוע מטובה דווקא, ומזה אנו למדים מה גדולת מעלת העם השוכן בציון ובארץ חמדה זו.

'ושבתי' שתי פעמים: 'ושבתי בשלום אל בית אבי', 'ושבתי בבית ה' לאורך ימים' - לרמוז על הגאולה שאם יסתלק שנאת חינם מביננו אשר היא הייתה סיבה לחורבן בית קודשנו ותפארתנו, ונהיה כולנו שלום בין איש לרעהו וזהו: 'ושבתי בשלום אל בית אבי', אזי ימהר יחיש לגאלנו גאולה שלימה ויבנה לנו בית המקדש - 'ושבתי בבית ה' לאורך ימים'.

אני מתפלל ומשנן, עד מתי קץ הפלאות, עמך בצרות צרות צרורות, צרה אחר צרה, כל יום בכי ואנחות. כלו עינינו מדמעות, פרוטה מן הכיס אזלה. בבקשה ממך אדון האדונים, שלח תשלח משיח לפי תומו, יבוא המשיח עכשיו וינחמנו, מלך ביופיו תחזינה עינינו, אל השמחה ואל הנחלה ואל המנוחה, ציון היא דורש הן לה עיר קדשנו עיר א-לוהינו, וארמון על מכונו ומשפטו ישב, בית בנוי ומשוכלל במהרה בימינו, במהרה ובזמן קרוב אמן.

על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות ועל הנחמות, שעשית לאבותינו ולנו בימים ההם בזמן הזה. אתה האל עוררת את לב אבותינו, לשוב להר נחלתך, לשבת בה, ולקומם את הריסותיה, ולעבוד את אדמתה. ובעמוד עלינו שלטון רשע, ויסגור את שערי ארצנו בפני אחינו, הנמלטים מחרב אויב אכזרי, וישיבם באניות לאיי הים ולחופים נידחים, אתה בעזך, מיגרת את כסאו ותשחרר את הארץ מידו. ובקום עלינו אויבים מבית, ויתנכלו לנו להשמידנו, אתה בגבורתך הפלת עליהם אימתה ופחד, ויעזבו את כל אשר להם, וינוסו בבהלה ובחיפזון אל מחוץ לגבולות ארצנו. ובבוא עלינו שבעה גויים לכבוש את ארצנו ושומנו למס עובד, אתה ברחמיך, עמדת לימין צבא ההגנה לישראל, ומסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים, ובזרועך הנטויה עזרת לבחורי ישראל, להרחיב את גבולות מושבותינו, ולהעלות את אחינו ממחנות ההסגר.
על הכל אנחנו מודים לך ה' א-לוהינו בכפיפת ראש. וביום זה, יום חגנו ושמחתנו, אנחנו פורשים את כפינו ומתחננים על אחינו הפזורים ואומרים: אנא, רוענו אבינו, קבצם במהרה לנווה קודשיך, והשכן אותם בו, בשלום ובשלווה, ובהשקט ובבטח. הרחב נא את גבולות ארצנו כאשר הבטחת לאבותינו, לתת לזרעם מנהר פרת ועד נחל מצרים. בנה נא את עיר קודשך ירושלים בירת ישראל, ובה תכונן את בית מקדשך כימי שלמה. וכאשר זיכיתנו לראות את ראשית גאולתנו ופדות נפשנו, כן תחיינו ותחזינה עיננו בגאולת ישראל השלמה וחדש ימינו כקדם. אמן.

'גדולה שירה זו - שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה לעולם הבא' - כי כל התלאות והצרות אשר עברו עלינו מיום גלותנו עד עתה, אין בהם דבר, אשר לא הוגד מראש בשירה הזאת - הקטנה בדיבור והנשגבה בעניין. וכאשר באתנו לשעבר גלות ושיעבוד וטלטול - כמו שהעיד בנו מלכנו מחוקקנו, כן תתחזק בליבנו התקווה לעתיד, שיתנחם ה' עלינו, לעת הכמוס עמדו, להוציא למרחב רגלינו, ולהקים אותנו לעם כשנים קדמוניות.

בפרק חזון מתרעם 'כספך היה לסיגים... שריך סוררים וחברי גנבים' - שהכסף והמתכות הטובים היו מזויפים ומעורב בהם מהפחותים והרעים ושהיה שם עושק ונלוז גנבה וגזלה. באופן שפגמו במה שהוא כל כך שנאוי לפניו יתברך, דהיינו מה שבין אדם לחברו.
על כן בא התיקון לזה בהפטרת 'קומי אורי', שאמר ה' יתברך - 'תחת הנחושת אביא זהב, ותחת הברזל אביא כסף'. לא יהיה שם תערובת סיגים עם הכסף. כי אדרבה, יהיה להיפך, שתחת המתכת הגרוע יבוא היותר חשוב - תחת הנחושת זהב ותחת הברזל כסף. במקום שהיו שם גנבים בעול וחמס - 'אז לא ישמע עוד חמס בארצך, שוד ושבר בגבוליך'. שלא ימצא בתוכם מי שיחמוס או יטול מה שאינו שלו. אלא הכל יהיה בצדק ובמישור. ומזה תבוא לקרוא הישועה בחומותיך.

כל מי שמשתתף בבקשות. בלילי השבתות, בין המזמרים, בין הקהל השומעים. בפרט צעירים וצעירות וילדים. זאת אומרת - שומע, נהנה, ומשמיע - הוא משמח א-לוהים ואנשים. שנאמר 'כבד את ה' מהונך' אל תקרא מהונך אלא מגרונך - אם חננך ה' בקול נעים אל תמנע טוב מבעליו. הוא הקב"ה שנתן לך קול נעים.
שמעתי מעשה מאבא מורי זכרונו לברכה ולחיי העולם הבא - פעם בא שר אחד ישמעאלי תקיף ואלים להרוג את יהודי אחד בשם בבא אלי, שהיה חייב לו הרבה כסף שפשט לו הרגל. במקרה בא השר דרך יום, והגיע לעיר עמדיא בעירק, ביום הכיפורים בשעת מוסף. נכנס לבית הכנסת עם עבדיו. בידם קנה רובה להרוג את היהודי הנזכר. והקהל פחדו ממנו מאוד. ותכף שטחו לו שטיח על האצטבא שבחצר בית הכנסת, וישב עד שיגמרו תפילת מוסף.
והחזן היה מו"ר זקני חכם רבי בנימין אבידני זכרו לחיי העולם הבא, והסומכים שלו היו שני בניו מו"ר דודי חכם רבי רחמים ז"ל, ואבא מורי חכם רבי שמעון זכרו לחיי העולם הבא, והיו אומרים אותה שעה את הפיוט של 'אשרי עין ראתה כל אלה. הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו.'
והשר שמע נעימות קולם. שלושתם היה להם קול נעים ושובר ארזים. אחרי שגמרו גם את הסליחות הכל. הנה קם השר על רגליו ואמר: אני הנה באתי, דרך יום אחד, כדי להרוג את היהודי הזה הנזכר לעיל, אך בגלל קול נעים של התפילה הזאת של חכמים שלכם, אני סלחתי לו, תכף פנה והלך לו. ...
לכן רבותי, תתארו לכם מהו ערך שירים ובקשות פה בארצנו הקדושה. לכן הנני מבקש מכבודכם. תחזקנה ידכם בזה, תחזיקו, תגדילו, תקדישו את קדוש יעקב ...ובגלל זה נזכה לגאולה שלמה אמן.

'בונה ירושלים ה', נדחי ישראל יכנס' - אם ירצה אדם, שה' יתברך בונה ירושלים, אז ישתדל, ש'נדחי ישראל' - דהיינו: הרשעים, שנדחו לצד האחר - יכניס אותם לקדושה על יד התוכחה.

'ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ... ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת א-לוהים אנוכי'. פירש רש"י: 'הבה לי בנים' - התפלל עלי. 'ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת א-לוהים אנוכי' -וכי במקומו אני. עד כאן לשונו. הכל מקשים: מדוע חרה אפו בה על שאמרה לו התפלל עלי, באומרו כי התחת א-להים אנוכי אני, והיא רצתה שיתפלל כי שומע אל צדיקים ה'.
ואפשר לפרש על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על אמרם: 'כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה' - שהכוונה היא שארץ ישראל תחת ממשלת הקב"ה, ושאר ארצות תחת השרים ואנשים הדרים בה מתנהגים על פי כוכבים ומזלות. וזאת אומרת: 'דומה כמי שאין לו אלוה' - רק תחת השרים ומזלות, וזאת אומרת כי 'התחת א-לוהים אנכי' - שתתקבל תפילתי, שאילו הייתי בארץ ישראל שהיא תחת ממשלת הקב"ה, הייתי מתפלל עליך, אבל עתה שאני בחו"ל שהיא תחת ממשלת כוכבים ומזלות מה תועיל תפילתי, שהכל תלוי במזל. וזהו שכתב רש"י: 'וכי במקומו אני' - דהיינו בארץ ישראל שאתפלל עליך.

מדברי הנחמה מתוך אהבה, נראה בבירור ובגלוי, שה' ברחמיו מבטיחנו טובות רבות: קיבוץ גלויות בארצנו הקדושה והנכספת, שנאמר: 'הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגוים'; איחוד מלכותנו, שנאמר: 'ומלך אחד יהיה לכולם'; טהרה ושלמות במעשינו, שנאמר: 'ולא יטמאו עוד בגילוליהם'; קשר של אהבה וחסד עם ה', שנאמר: 'והיו לי לעם ואני אהיה להם לא-להים'; מלך אחד שינהיג את ישראל והוא מבית דוד, שנאמר: 'ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד'; שלטון בית דוד על עמו בארצו הקדושה יימשך בשלום לנצח, שנאמר: 'וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב'; והטובה האחרונה שמבטיח לנו ה' היא העמדת מקדשו בתוכנו לעולם, ובו נתקדש וננהיג עצמנו כמלאכים, ויהיה ידוע לכל ומוכר לכל על ידיהם, שנאמר: 'ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם' ... ובשכון השכינה בקרב בני ישראל, חייבים הם להיטהר בחייהם ובמעשיהם כמלאכים.

'שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב' - שמחו בה' - בשמחת ירושלים, הנקראת כסא ה', כמו שכתוב: 'שמחו את ירושלים' - בראות אותה בנויה, וכמו שכתוב בהתחלה: בונה ירושלים ה. ו'גילו צדיקים' - בקיבוץ גלויות בה, כמו שכתוב אחר כך: 'וגילו בה כל אוהביה', וכן כתוב אחריו: 'נדחי ישראל יכנס'. 'והרנינו כל ישרי לב' - בתחיית המתים, שאותם צדיקים עתידים להחיותם לעתיד לבוא. ... שבסדר הזה יהיו דברים אלו וכן בסוף אותו מקרא כתוב: 'שישו אותה משוש כל המתאבלים עליה,' כי האבל שהתאבלו על ירושלים, והמתים אשר מתו בחורבנה כשאר כל המתים בתחיית המתים, יתהפך למשוש וזה יהיה ממש כמו יובל שהשדות חוזרות לבעליהם, כי כן הגופות אז חוזרות לנשמותיהם.

שמה ארצך בת ציון, לא לנצח תֵעָזֵב. חיש בה יבנו אפיריון, כי לא איש אל ויכזב. ובערי ישראל עוד במנוחה, ישמע קול ששון עם קול שמחה. שמחת עולם על ראשך, ולהגלותך אל יוסף, כי לא עוד יבוא שמשך, וירחך לא ייאסף, ובחוצות עיר שלם עוד לתהילה, ישמע קול חתן עם קול כלה.

קיומה של האומה העברית תלוי אך ורק בשמירת תורתה וכל קנייניה הלאומיים ובשאיפה לחיים שלמים ובריאים וחופשיים בארצה. מי שחפץ בחיים עליו לשוב לארצו, לתורתו ולעמו. כמו כן לשוב אל השבת באמת ובתמים לשמרה ולקדשה, כך שקדושתה תמלא את בתינו.

ארץ ישראל כל עפרה קדוש וטהור, וכל אדם שרוצה לברוח מהיצר הרע, בקלות יכול לברוח ממנו משום שכל ארץ ישראל היא קדושה. בכל מקום שיבוא יצר הרע לאדם, שם יעמוד ויאמר פסוק: 'שמע ישראל' וגומר, ויאמר פסוק: 'ויאמר ה' אל השטן, יגער בך השטן' וגומר, ומיד היצר הרע יהיה נכנע ויברח ממנו, משום שקדושת ארץ ישראל עוזרת לו לאדם.
לכך אדם שהיה בחוץ לארץ, והקדוש ברוך הוא עוזרו לעלות לארץ ישראל, ורואה שהקדושה מתגברת על הסטרא אחרא, משום שארץ מולדת של הקדושה היא ארץ ישראל, וגם על כן רואה אור קדושת ארץ ישראל מאיר על פניו, אז האדם שש ושמח על המנוחה וקדושה, שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל ועל אוירה של ארץ ישראל שהוא טוב ונעים. אז אומר עכשיו אוכל לסבול עול של תורה, ועושה עצמו למס עובד בתורה, ולהוציא דבר מתוך דבר, ולכתוב דברי תורה שהוציא מפיו להגדיל תורה ויאדיר.

פתחנו במאמר: 'שתא הכא בעמק הבכא' ורוח משיבה: 'לשנה הבאה בירושלים עיר המלוכה, ששים בבניינה לאכול מפריה ולשבוע מטוב אדמתה'. א-להים דיבר בקודשו, לאמור לאסורים: צאו, ואת לב האימאם היטה כלפי חסד, ונתן רשות לכל עם ישראל הגולים בארצו ללכת אל ארץ חמדתם.

'לך דומיה תהילה, א-להים בציון, ולך ישולם נדר, שומע תפילה. ... פשעינו אתה תכפרם ... נשבעה בטוב ביתך. במה שכתב הרב 'וילקט יוסף' מערכת ו' אות ג': כשאנו שרויים על אדמתנו אז הקדוש ברוך הוא מאיר לנו, ומשפיע לנו ממידת בינה, וה' שוכן בציון, ואז אין שום מלאך מבדיל בנינו לבין אבינו שבשמים, והוא שומע תפילתנו ואין צריך להתעורר רק במחשבתנו כי הוא היודע מחשבות, והמרחם מבקש את הלב. עד כאן.
וזהו שאמר: 'לך דומיה תהילה, א-להים בציון' - רוצה לומר: כשה' שוכן בציון וישראל שרויים על אדמתם, אז 'לך דומיה' - שאין צריך להתפלל רק במחשבה, וה' שומע תפילה, 'ולך ישולם נדר' - שנדרנו במחשבה, ו'פשעינו אתה תכפרם' – שהמרחם מבקש את הלב, 'ונשבעה בטוב ביתך' - בטוב המושפע לנו ממידת הבינה הנקראת בית.

'התחת א-לוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן' - פירש רש"י: וכי במקומו אני?! וקשה, התשובה אינה מעין השאלה, שהיא אמרה הבה לי בנים, ופירש רש"י: התפלל עלי כמו שעשה אביך לאמך, והוא השיב לה: וכי במקומו אני?!
לכן, כדי להבין זה הלשון, נקדים זה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה' - ומי שאין לו א-לוה למי יתפלל ויענהו? ויעקב היה בחוץ לארץ, בבית לבן, ומקום הקדוש ברוך הוא בארץ ישראל. ובזה אפשר שיובן, שכשאמרה לו 'התפלל עלי', אמר לה, 'וכי במקומו אני?!' - דהיינו בארץ ישראל, שיש א-לוה כביכול, שם אני מתפלל ויענני. אבל בחוץ לארץ, שנדמה כמי שאין לו א-לוה, אף אם אתפלל, אין בטוח שתפילתי נשמעת.

'ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר אבי. ויאמר הנני בני. ויאמר הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה'. 'ויאמר יצחק' - זה מלשון שמחה, שצריך ללמוד את התורה בשמחה. 'אל אברהם' - אברהם זה כינוי לקדוש ברוך הוא - אבי-רם. צועק לקדוש ברוך הוא: אבי, אבינו מלכנו, תגאלנו גאולה שלמה. והקדוש ברוך הוא אומר: הנני, מה שתבקש אני אתן לך.
אבל מה הקדוש ברוך הוא רוצה? - 'איה האש והעצים'. 'האש' - זה התורה בחוץ, שהתורה ניתנה באש, והדור האחרון רק בזכות התורה יגאלו. 'והעצים' - זה תומכי התורה. ואם יש את זה: 'ואיה השה לעולה'. 'השה' - זה עם ישראל, שנקראו 'שה פזורה' - מתי תעלה אותם, תרומם אותם.

'יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים' - כאשר ינצח ישראל את אויביו, ויושלם עם הוויכוח, אז ונבנתה עיר קדשנו, וארמון על משפטו ישב כבתחילה. ואותו עת: 'יברכך ה' מציון' - יען כי הוא מקור הברכות, כידוע, שכל השפע יורד לשם, ומשם ייפרד לכל העולם. וכל זה אינו אלא, בשעת ישובה של ירושלים. וזהו: 'וראה בטוב ירושלים'. ואימתי? - 'כל ימי חייך' - דהיינו לימות המשיח. ...
ואז 'וראה בנים לבניך' - יען כי מקרא מלא שכתוב שם: 'בלע המוות לנצח'. וכל זה אינו אלא בשביל מידת השלום, לפי שעל ידי זה יהיה קיום התורה והמצוות, שכיוון שיש אחדות, ממילא מה שלא לקיים זה יקיים זה, ואז יהיה 'שלום על ישראל' - ויזכו לכל אלו המעלות.

'ה' א-להינו דיבר אלינו בחורב לאמור רב לכם שבת בהר הזה.' - וזהו מה שרמזה לנו תורתנו הקדושה: ה', שהוא מידת החסד והרחמים, מאהבתו לעם קרובו, 'א-להינו דיבר אלינו בחורב'. כלומר שכינת עוזנו, הנקראת 'א-להינו', הנהיג עמנו, דיבר לשון הנהגה, בגלות בזמן החורבן. וזהו בשורה טובה לישראל, כי קרובה ישועתו לבוא בקול מבשר לאמור: 'רב לכם שבת בהר הזה' - שהוא הגלות המר הזה, שארכו שניו. 'פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי' - שהיא ירושלים תיבנה ותיכונן. כי בוודאי כשיגאל ה' שכינת עוזו מן הגלות, אף אותנו יגאל עימה בעגלא ובזמן קריב אמן.

אמירת השירה בניגון ובשמחה רבה ובעמידה, ומצייר בדעתו כאילו עובר בתוך הים ביבשה וינצל, ופרעה ועבדיו טבעו בלב ים - נמחלים לו עוונותיו.

והנה, אין לנו לחוש שיעבוד ביום טוב על הרוב, אלא למי שאין לו מה יאכל. במה יפרנס את עצמו?! - על כן נחוש, שמא יעבוד ביום טוב, כי עניות מעברת אפילו על דעת קונו. ועלינו להסיר המכשלה הזאת על ידי שאנו מפרנסים אותו. כמו שפסקו בהלכות אבלות - אוי להם לשכנים, שהצריכוהו למי שהוא אבל לעסוק במלאכה, ולא פרנסוהו הם. גם אנחנו צריכים לפרנס העני כדי שלא יצטרך לעבוד ביום טוב, וכיוון שאנחנו מתקנים השני דברים הנזכרים לעיל בטוח לנו בעזרת ה' שה' יגאלנו. ...
וזהו כוונת המגיד: 'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא' - רוצה לומר: הרי זה לפניך שהוא לחם עוני. ורוצה לומר: שאנו מזהירים הרבה מלאכול חמץ בפסח, כי אם מצה, הרי חזרנו ממה שאכלנו חמץ בפסח, וחוזרים עוד ממה שלא שמרנו יום טוב בדינו, וחיללנוהו ברוב עבודה.
ולא עוד שאין אנו מחללים אותו אלא אפילו אחרים אנחנו משתדלים שלא יצטרכו לעבוד. ועל כן הוא מכריז: 'כל דכפין יתיי ויכול' - ואל יצטרך לחללו למלאות נפשו, כי ירעב.
וממילא כיוון שאנו מתקנים השני עוונות הנזכרים לעיל, מעתה מובטח לנו: 'השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל' - שהקדוש ברוך הוא ירחם על עמו ישראל, ויביא משיחנו במהרה בימינו.

'וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות, מלא כל הארץ כבודו' - ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ש'קדוש' ראשון - נגד בית ראשון שנחרב, ו'קדוש' שני - נגד בית שני שנחרב, ולזה לא נאמר בהם: 'מלוא כל הארץ כבודו'. אבל 'קדוש' שלישי - שהוא נגד בית שלישי, שיבנה במהרה בימינו אמן, שהוא מעשה ידי יוצר, ברוך הוא, עליו נאמר: 'מלא כל הארץ'. ואפשר לומר שלזה בא 'קדוש' ראשון בטעם פסיק - שנפסק, ו'קדוש' שני בתביר - שנשבר ונחרב, אבל 'קדוש' שלישי לא יש בו לא פסיק ולא תביר - יען שלא נחרב כלל ועיקר. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן.

האמנם יתחמץ לבב אנוש, בראותו כובד עול הגלות המר הזה, ואפשר שגם רות באותו פחד הייתה נמצאת, אשר על כן בא בועז בנועם לשונו, לדבר על לבה ולנחמה באומרו: 'ליני הלילה, והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל, ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי, חי ה' שכבי עד הבקר'. - הכוונה היא שאמר לה: את בתי, תסבלי עול הגלות הדומה ללילה, ואל תקוצי תוכחת קונך. אבל תדעי לך אהובתי, 'והיה בבקר' - והיה לשון שמחה, וגם היא אותיות הוי'ה שלמה - רצונו לומר: השמחה שלך תהיה בבוקר, בעת בוקרו של משיח, וגם אז יהיה ה' שלם, לא כזמן הגלות שנקרא בשם י-ה לבד.
ושמא תאמר, פן לא היה להם זכות ומעשים טובים, חס ושלום, ואיך נגאלים? - לזה אמר 'אם יגאלך טוב' - דהיינו מעשה טוב, הנה מה טוב ויגאלך טוב. 'ואם לא' - שלא יש מעשים טובים, עם כל זה יחפוץ לגאלך למען שמו. וסיים: 'וגאלתיך אנכי' - נקרא בו: 'וגאולתיך אנכי' - רצונו לומר: הגאולה שלך תהיה על ידי התורה, שניתנה ב'אנכי', שבזכות התורה תבוא הגאולה, שמשה רבינו עליו השלום תבע כבוד התורה כנודע. ועוד 'חי ה', שכבי עד הבוקר' - רצונו לומר, שנשבע ה' בימינו, שלא ימיר אותנו באומה אחרת, וזהו 'חי ה'' - לשון שבועה, לכן 'שכבי עד הבקר' - בוקרו של משיח, כי בטח יבוא במהרה.

'ורעה עינך באחיך האביון, ולא תיתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא' -
'והיה בך חטא' גימטרייה 'בן דוד', שאם היית תופס במצווה זו, היית מקרב הגאולה. אף על פי שאין בנו לא תורה ולא מעשים טובים ליגאל בהם, מכל מקום, על ידי מה שאנו עושים צדקה, זה עם זה, גם הקב"ה יעשה עמנו צדקה, ויגאלנו מן הגלות, בתורת צדקה בהתעוררות מלמטה.
זה אם 'לא תיתן לו והיה בך חטא' - על מה שאתה מאחר גאולת ישראל, כי הצדקה מהפכת מידת הדין למידת הרחמים, ואז אין מידת הדין מעכבת הגאולה, כי נהפכה למידת הרחמים.
וכשלא תיתן לו, אז מידת הדין במקומה עומדת לעכב הגאולה, ולזה בא הרמז 'והיה בך חטא' גימטרייה 'בדין' - שאז הגאולה מעכבת בדין.

באו זמנים חדשים, ואל שורת הקופות הקדושות, שהיו נמצאות פה ושם בבתים: קופת רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רחל אמנו ועוד, נוספה עוד קופה אחת קדושה לא פחות, והיא קופת קרן קיימת לישראל. וקופה זו על אף היותה צעירה מאד לימים, ביחס לקופות הותיקות הנ"ל, תפסה חיש מהר את מקומה הנכון ביניהן, כשווה בין שוות, שהרי כולן למטרה אחת נוסדו, ובאפיק אחד כספיהן זורמים, למען ישובה של ארץ ישראל וחיזוק ידי יושביה. אין כאן התחרות ואין כאן דחיקת רגל של מישהו, אדרבא, כל אחת שמחה בהצלחתה וקידומה של חברתה, כי הצלחתה של האחת היא הצלחתה של האחרות.

מיום עלותי ארצה, בשנת ה'תשי"ד, והסתדרתי במושבנו זה, גילת, שיבנה ויכונן לעבודתו יתברך, מצאתי שאין מניין, רק בשבת, ואין חברותא עם מי ללמוד, ואין ספרים וישיבות בכל אזור הנגב, ולכן היה בראש דאגתי יום וליל לעבור לאזור תורה ותלמוד תורה, וחברים לשאת ולתת עמם בתורה. ומלבד זה במקומנו אין לנו לא מים ולא חשמל ובלילה לפעמים באים מסתננים וגונבים ועושים שמות, על כן העולים החדשים פוחדים לצאת בלילה ובבוקר השכם לבית הכנסת, ומתפללים בבית והולכים לעבודה. ורק בשבת שאין עבודה מתפללים בבית הכנסת. וכששמעו אנשי המקום כוונתי, עודדוני שזו רק תחילת ההתיישבות באזור ולכן המצב כך, וכשיהיה חשמל ברחובות ובבתים, אז בלי נדר נתפלל יום יום.

'כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק' - וידוע שאריכות הגלות ועיכוב הגאולה הוא לסיבת חטא הידוע שלא נתקן עדיין, על-כן רמזו לנו חכמינו זיכרונם לברכה, שלאשר שרבי אליעזר, התנא הגדול, היה נזהר בזה ביתר שאת על כל בני דורו, שהכוונה שרבי אליעזר לא איבד מעולם, החל מימי בחרותו, טיפת זרע לבטלה, כך היה נזהר בשמירת ברית קודש, כדאי הוא זכותו, שיגן עלינו בשעת הדחק, בעקבי המשיח, שנצטרך הזכות רבה של צדיק יסוד עולם. וידוע שרבי אליעזר הוא מתלמידי בית שמאי, ולעתיד יהיה הלכה כמותם, על-כן עוד קודם ביאת המשיח יושפע לנו מזכותו.

'הארץ אשר אני נותן לבני ישראל', וסמוך לה 'וזאת הברכה' - דרך רמז על העולים לארץ ישראל, בזמנינו שיש הרבה עולים בן פורת יוסף, ואחרי ראותם את המצב בארץ מצטערים ומתחרטים חס וחלילה, וזה שטות גדול, שהארץ היא שלנו, ועוד לא נתיישבה, וצריכים אנו לסבול קצת דוחק עד שתתיישב, ויהיה בה כל שופע, 'לא תחסר כל בה', וכל עוד שלא נתיישבה צריכים אנו להסתפק במה שיש, ונודה לה' יתברך על שהגיענו למקום קדוש וטהור שהוא העיקר.
וזהו הסמיכות: 'הארץ אשר אני נותן לבני ישראל' - כל עוד שלא נתיישבה כמו בזמנינו זה, שאין כל כך זמן, ממה שנתן ה' יתברך בלב המלכים להסכים למסור לנו את הארץ, וסמוך לו: 'וזאת הברכה' - לרמוז שצריכים אנו לומר: 'וזאת הברכה' - אף על כל מחסור שנראה במצבנו בה, וכמו שרגיל האדם הישר והירא ה' לומר תמיד: מספיק ודי במה שיש לי, וזה הכול ברכה מאת ה' יתברך.

יהי רצון מלפניך ה' א-להינו וא-להי אבותינו, א-להינו שבשמים ובארץ. בזכות התורה הזאת, ובזכות אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, ומשה ואהרן, ויוסף ודוד, עליהם השלום. כשם שהצלתנו מכמה צרות צרורות, לא ידענו ספורות, כך ברחמיך הרבים, תצילנו לנו ולאחינו בני ישראל, הנפוצים בארבע כנפות העולם, ובפרט תציל לכל בני ישראל, השרויים בארץ ישראל, ובפרט תציל לכל בני ישראל, השרויים בירושלים, עיר הקודש. ותעשה לנו נסים ונפלאות, כשם שעשית לאבותינו הקדושים, וכשם שנתת פחד ומורא בלב יושבי ערי הכנעני, בימי יעקב אבינו, עליו השלום, ככתוב: 'ויהי חתת א-להים על כל הערים, אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב', כן תכניס פחד ומורא בלב הקמים עלינו לרעה, כמו שכתוב: 'תיפול עליהם אימתה ופחד, בגדול זרועך ידמו כאבן'. וכתוב: 'כי הנה אויביך ה', כי הנה אויביך יאבדו, יתפרדו כל פועלי און'. ולא תעשינה ידיהם תושייה, ותצילנו מכל צר ומשטין, ומכל מלשין ומקטרג, ותוציאנו לרווחה מכל צרה ואנחה, מכל שמד ותקלה. ותצילנו מכל פחד ורעדה, ומבלבול הדעת, ומעילוף, ומכל הפסד והשחתה. ותצילנו ממלחמה וממצור, ומשבי ומבזה, ולא ישמע בעיר ירושלים ובכל ארץ ישראל, שוד ושבר, ומאוצר מתנת חינם תחון עלינו.

סמיכות המנורה לפרשת שלח לך אנשים - כי המנורה רומזת על האחדות ככתוב: 'מקשה זהב' - שכולה חתיכה אחת, ואין לנו ישוב קבע בארצנו רק על ידי האחדות, כי בהעדר האחדות נחרבה בית קודשנו כנודע, ולכן אחרי שציווה על המנורה, הרומזת לאחדות, יצווה לשלוח לתור להם מנוחה בארץ ישראל.

אין שכר מצוות בעולם הזה - היינו בחוץ לארץ, שהיא תחת המזל, ש'בני חיי ומזוני' במזל תלויים. אבל בארץ ישראל, שהיא תחת רשותו יתברך, יש שכר מצוות בעולם הזה. והן עוד נביא מה שאמרו המפרשים: שישראל כשהם בחוץ לארץ הם בחינת עבדים, וכשהם בארץ ישראל הם בחינת בנים...
'אל תהיו כעבדים' - דהיינו כשאתם במדרגת עבדים, דהיינו בחוץ לארץ. אל תהיו משמשים לקבל פרס - לתת לכם שכר בעולם הזה.

כמה גדולה וחביבה מצוות יישוב הארץ, ומאוד מאוד צריך אדם לשים מגמתו תמיד להשתדל לקבוע דירתו שם, ולהתיישב בה. ואפשר שלזה בא הרמז בראשי תיבות: 'וכי תבואו אל הארץ' - אותיות תאוה, לומר שצריך להיות לאדם תאווה ותשוקה ביישוב הארץ

אף על גב שנולד בארץ ישראל, איבד טובה הרבה, שיצאת נשמתו בחוץ לארץ, ומכל מקום כבר נשרש בו בלידה קדושת ארץ ישראל בנשמתו. כמו שהקדמנו בטעם ירמיה ויחזקאל, בהתנבאותם בחוץ לארץ, לפי שאותה ההכנה שהוכנו לנבואה בארץ, לא פסקה מהם אף בעמדם בחוץ לארץ. וכן גם מי שנולד בקפוטקיא, שנשרש בו זוהמת חלאת חוץ לארץ, אף על גב שמת בארץ ישראל. אף שהועיל קבורת ארץ ישראל ויציאת נשמתו בה, אינו דומה למי שנולד בה, לפי שכבר נשרש בו חלאת זוהמת חוץ לארץ.

'והוא יפדה את ישראל', וסמך לו: 'לא גבה לבי'. יובן על פי אומרם זיכרונם לברכה: 'אין בן דוד בא, עד שיכלו גסי הרוח'. וזהו: 'והוא יפדה את ישראל' - בביאת גואלינו, ואימתי? - הוא שאמר: 'ה' לא גבה לבי' - רוצה לומר: עד שיכלו גבוהי הרוח.

יצאנו מהעוני של אתיופיה, מהלכלוך, מהאוכל שאכלנו, מהלבוש שלבשנו ומהפרנסה שהתפרנסנו ממכירת הכלים של החמורים והסוסים וממכירת הסוסים והחמורים עצמם. לאחר שהיתה נפשנו ברעב ובצימאון מים, הסתיימו צרותינו ויצאנו מהכלא ומהחושך, והגענו מהחושך לאור, מהכלא לגן עדן, מהצר לרחב, ממוות לחיים, מעפר למיטה, מקור לחום. ...
כפי שאבותינו עברו ברגל את ים סוף ואת נהר הירדן, כך אנו, עייפים, עיוורים, צולעים, עקומים ושבורים, קשישים ומבוגרים, תינוקות וחירשים ונשים בהריון, ה' הביאנו בחיבוק ובתמיכה מאתיופיה לארץ הקודש במטוס. הביאנו לארץ הקדושה, ארץ אבותינו, מורשה לנו מאברהם, יצחק ויעקב, מורשת משה ואהרן, כפי שנאמר: 'והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב'. עמדנו ברגלינו וראינו בעינינו: 'לעולם ה' דברך ניצב בשמים' - כך נאמר, וזכינו לכך.

על מנת לעלות לארץ, נזקקו בני העדה למסירות נפש במסע ארוך ומייגע. המסע עבר באזורי לחימה, וחשף את הצועדים לסכנת מעצר, מצד אנשי השלטון, ולהתנכלויות מצד שודדים. לאחר שהגיעו לסודן, נשלחו בחשאי מדריכים אתיופים להודיע, בכל פעם למספר קטן של משפחות, על מקום האיסוף, בו חיכו להם אוטובוסים שהסיעו אותם למטוס, שיעלה אותם לארץ. ההליכה לאוטובוס בוצעה בשיטת צֶ'לֶמַה צִ’ינֶת - העמסה בחושך, כאשר ההולכים צעדו בחושך, כשהם נופלים, נשרטים ונפצעים מקוצים ואבנים.

יהודי אתיופיה חלמו על ירושלים. הם רצו אותה כל הזמן. אין חלום, שהם רצו להגשים יותר מזה: ירושלים של זהב; ירושלים עיר הקודש; ירושלים עיר דוד; בית המקדש; עיר הזהב; ארץ זבת חלב ודבש - התפילות, השירה, הסיפורים. זו הייתה זיקה דתית-רוחנית להגשמת החלום.
קֶס מְהְרֶט היה אחראי לקבוצה גדולה של אנשים, והוביל אותם במסע אל הארץ, מהכפר שלנו דרך סודן. הוא לא היה פעיל במוסד, ולא בארגון אחר מטעמו, הוא פעל בהתנדבות, ותרם את החלק שלו, במיוחד בתפקיד הרוחני. הוא חיזק את ההולכים כל הדרך, עד שהגענו לארץ. לא היה דרוש מורה דרך. הוא היה המורה דרך. אמלקה דוויט יָאוְוקַל – א-לוהי דוד יודע. בדרך מוצאים מישהו ושואלים: איך מגיעים למקום הזה? והולכים; כמה זמן לוקח מפה עד שמגיעים למים?

על בני הדור הצעיר שהגיעו לארץ מוטלת החובה ללמוד את שפתנו, ללמוד לדבר אמהרית, ללמוד לכתוב באמהרית, בעוד כמה שנים (על אף שהיום הזה נראה רחוק מתמיד), יגיעו אחינו מאתיופיה לארץ ישראל, והם יהיו זקוקים למישהו שיכוון אותם, שיקל מעליהם את הקליטה. תלמדו לדבר אמהרית כדי שתוכלו אתם הצעירים להיות האנשים הללו, שתומכים ושמגישים עזרה לאחינו. גם אם זו נראית לכם היום מציאות קלושה, אני מאמין בכל ליבי, שכל אחינו הנמצאים באתיופיה יזכו ויגיעו לארץ ישראל, ואנו צריכים להכין את עצמנו לכך, לדאוג לקליטתם בצורה הטובה והמיטיבה ביותר.

היה נהוג שבנות יהודיות, בעת מחזור, שוהות בבית הנידה, אך לפי השלטונות הן חייבות להגיע לבית הספר. קֶייס מֶלְקֶה עזריה פסק: הדת שלנו היא לא נושא של הממשלה.
הוא נלקח למאסר אך למחרת שחררו אותו, אחרי שבני הקהילה שילמו את הקנס. הבנות היהודיות לא הלכו לבית הספר, כמנהג 'ביתא ישראל'.

קֶייס מנשה בא עם הקהילה שלו לשדה התעופה בסוף 1989. הוא היה אז כבר זקן מאד, אבל היה הוא היה נראה חי מאוד. עיניו היו בהירות; הוא הקרין אנרגיה; ובאופן מפתיע, לאור הנסיבות המתוחות, הוא גם היה שופע בהומור ובדיחות. בשל מעמדו ובשל גילו המופלג, הישראלים רצו להעלות אותו לארץ כמה שיותר מהר, ובקיץ 1990 הם היו מוכנים. אבל אז בדיוק החלה מלחמת המפרץ. נציג ה'סוכנות' אמר לקֶייס מנשה, שעליהם לחכות עם הטיסה, כיוון שהתחילה מלחמה בישראל. קֶייס מנשה הביט נדהם ואמר: 'מה?! אם תהיה מלחמה בישראל, הביאו אותי לשם מיד. שימו אקדח בידי ואני אצטרף למלחמה'. נציג ה'סוכנות' אמר לו, שזה מסוכן מדי. קֶייס מנשה ענה לו: 'אינך מבין. ישראל היא המדינה שלי. אני לא הולך לשם כדי למצוא חיים נוחים יותר. אני הולך הביתה, למדינה שלי. אם יש מאבק, אני אלחם. אם ישראל במלחמה אני אגן עליה. קח אותי עכשיו.'

'כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בתוכו להתפלל נקרא שכן רע' - שבתי כנסיות ובתי מדרשות נחשבים כארץ ישראל, אם כן יפה אמר שנקרא שכן רע, מאחר שהוא קרוב לארץ ישראל, והיה יכול להיכנס לתוכה בלא שום טורח ובלא הוצאה, ועם כל זה אינו נכנס לפיכך נקרא שכן רע. נמצא שכל המתפלל בבתי כנסיות ובתי מדרשות כאילו מתפלל בארץ ישראל.

ידוע שמעלתה של הצדקה היא גדולה מאוד, עד שאמרו רבותינו ז"ל: שבזכותה נגאלים מן הגלות, כמו שאמר 'ושביה בצדקה'. ואם תאמר במה היא שונה מכל מצוות שבתורה? הוא זה - שמקובל לנו: 'עבירה מכבה מצווה, ואין עבירה מכבה מצוות צדקה' כמו שכתוב 'וצדקתו עומדת לעד'.
ידוע ש'בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להיגאל' ולכן בראש חודש אדר, משמיעים ומכריזים על השקלים, דהיינו, כדי לעשות מצוות הצדקה, כדי לקרב הגאולה בזכותה, שהיא מכפרת עוון, כמו שאמר בדניאל: 'וחטאך בצדקה פרוק'. ולכן קוראים 'פרשת שקלים' לרמוז על זה.
ואחריה קוראים 'פרשת זכור', שהיא מחיית עמלק, שבזכות הצדקה ימחה שמו של עמלק, כמו שנמחה המן שהוא מזרעו. ואחריה 'פרשת פרה' ... שעל יד הצדקה שאנו עושים באדר, אזי היא מכפרת עלינו, כמו 'פרה אדומה'. ועל זה נזכה לגאולה במהרה בימינו בהחודש הזה שהוא ניסן. ...
ולכן 'פרשת החודש', לפני ראש חודש ניסן, לומר להם שיכינו את עצמם לגאולה, על ידי תשובה שיעשו. ועוד כדי שלא יתייאשו מן הגאולה, לכן לפני חודש ניסן, קוראים 'פרשת החודש', לומר: כמו שהחודש מתחדש בכל תחילת ראש חודש, גם ישראל עתידם להתחדש כמותה.

'מגיד' - אותיות דגים ובא לרמוז מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף', וזה באמצעות מצוות פריה ורביה, לפרות ולרבות כדגים.

דיברתי היום עם איזה אדם מאוד פשוט אך עם הרבה יראת שמים, והוא דיבר איתי שיחת חיזוק. אמנם דברים פשוטים, אבל מאוד נהניתי ותוכן דבריו על הציפייה לביאת המשיח. ותיאר כמה שהוא מחכה ומייחל לו, והצטערתי בליבי מדוע אין אני בדרגה כשלו בציפייה למשיח.
אחר זאת נכנסתי לבית המדרש ועדיין הייתי תחת רושם הדברים וסיפרתי זאת לאברך אחד. ואותו אברך סיפר לי שהוא קנה חליפה מיוחדת לביאת המשיח, והייתה לי חלישות גדולה והצטערתי מדוע אין אני בדרגתם של אלו. ואחר זה נתיישבתי בדעתי שאומנם אין לי חליפה מיוחדת וכדומה, אך הלימוד תורה שאני לומד, זה ההכנה הכי טובה ואין לך הכנה טובה ממנה.

'ויתעצב אל לבו - התעצב על ירושלים, שהיא באמצע העולם' עד כאן. - שבעל המאמר הוקשה לו מה שכתוב: 'אל לבו' - שידוע שהעצבון הוא בלב, ופשט הכתוב יורה שהקדוש ברוך הוא כביכול נתעצב על שעשה את האדם בארץ, וראוי לומר: ויתעצב בלבו, כאמור.
אבל מה שאמר: 'אל לבו' - הוא פועל יוצא חוץ מעצמותו כביכול. ושמע מינה: שנתעצב בלבו לדבר אחר. לזה פירש התעצב על ירושלים, שהיא לב העולם, שהיא באמצע ישוב העולם. כמו הלב שהוא באמצע הגוף, כך ירושלים - כיוון שהיא באמצע יישוב העולם, נקראת לב העולם.
והעניין הוא שידוע שירושלם היא נקודה האמצעית שבכל העולם, והיא קודש קודשים, והחטא פוגם בה פגם גדול מכל ארץ ישראל, וכל שכן לשאר ארצות חוץ לארץ.

לב ידרשוהו רוחי ונשמתי, כי בי חשק נפשי, לדרוש את תורת ה'. אביעה חידות, אלו דברי אגדות, בהם ובשמותיהם, 'דרושים לכל חפציהם', 'אשר תקראו אותם במועדם', מהני מילי מעלייתא.
ויהי מאז אמרתי אני אל ליבי: ומה אניח ליום זקנה, לו חפץ ה' - והראני אותו, ואת נויהו ואשלם לה' את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. אודה ה' מאוד בפי, ויביאני אל המקום אשר בחר בו ה', על אדמת הקודש ירושלים של זהב תבנה ותכונן, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו מחזיקנא טיבותא.

'גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון'. וכבר כתבנו משם הרב 'משאת בנימין', שכל שהבניין שרוצים לבנות הוא טוב ויפה מן הראשון, שמותר לסתור אף בלא שראה בו קלקול. ולמד כן מבניין הורדוס, כמו שאמרנו. ואם כן, מאחר שהקדוש ברוך הוא גזר להחריב המקדש, וקיימא לן כרב חסדא, שאמר: לא יסתור אדם בית כנסת עד שיבנה בית כנסת אחר ... ולא אמרנו, אלא שלא ראה בה קלקול, אבל ראה בה קלקול - סותר ובונה. וכל שכן המקדש, שחמור יותר, ואף שלטובת ישראל עשה כן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ששפך חמתו על העצים ועל האבנים, מכל מקום, שכיוון שבלא קלקול סתרו, סוף סוף, כשיבנה אותו בעזרת ה', צריך להוסיף ולבנותו, טוב ויפה מן הראשון, כמו שאמר הרב זכרונו לברכה. על זה הבטיח הנביא ואמר: 'גדול יהיה כבוד הבית וכו', שצריך להיות כן על פי הדין, שיבנהו טוב ויפה מן הראשון, במהרה בימינו אמן.

'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' - בכל דבר שאומרים בשם אומרו, על ידי כן יגדל שמו, ותעשה על ידו איזו תשועה לישראל, וכל שעה ושעה צריכים ישראל לאיזו גאולה.

מצינו בשלמה המלך, עליו השלום, שהנחיל לישראל שתי ירושות נכבדות: אחת רוחנית ואחת גשמית. את הרוחנית היא ספרי משלי, קהלת ושיר השירים, והיא עומדת לעד, אפילו אחר כמה גלויות ושמדות, קוראים את מוסרם הטוב ושותים את דבריהם בצמא, וחביבים עלינו כל יום כחדשים. ואת הירושה הגשמית שהיא בית המקדש, עלה נבוכדנצר והחריב אותה, ולא נשאר לנו אלא הבכי והצער על חורבנה. ולזה אמר שלמה המלך, עליו השלום, 'כי טובה חכמה מפנינים, וכל חפצים לא ישוו בה.'

'צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את הארץ.' - עוד אפשר לפרש במה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שעיקר קיווי ביאת המשיח הוא משום צער השכינה. וזה שאמר: 'צדק צדק' – גימטרייה: למשיח. 'תרדוף' - שאתה רודף ומבקש ביאת המשיח. 'למען תחיה' - שתצא מן הגלות שנקרא מוות. ואינו האמת - כי היקר הוא בשביל השכינה, וזהו: 'וירשת את הארץ' - היא השכינה.

ואם ה' יתברך, עשה לכבוד ישראל ונחרב הבית לקיים שמם בעולם, והשכינה כל הימים עמנו בגלות, למה יושבים פה? עד מתי אנו ישנים? ויש כמה דברים לקרב הגאולה, ראוי לידבר בהם, ולהתפלל לה' על גאולתנו ועל פדות נפשנו, ויוליך אותנו קוממיות לארצנו, ונעשה שם המצוות שאין נוהגים בחוץ לארץ. ובזמן הזה, שאין בית, ואנחנו חסרים מכל טוב הנפש, ו'טוב פת חרבה ושלווה בה' - בירושלים ובארץ ישראל, 'מבית' - בחוץ לארץ 'מלא זבחי ריב' - שכל טובות העולם הזה הבל המה, אפילו בארץ ישראל, שסוף האדם למות. ומי שהמוות רודף אחריו איך יערב לו שום טובה בעולם? וכל שכן אנו, שבימים האלה יושבים בארץ לא לנו. וברוך ה' אשר בחר בנו. שכל מה שיכבד עול הגלות עלינו, אנחנו אליו עינינו, לראות בעניינו. ולמהר לגאלנו גאולה שלמה למען שמו.

מעשה בעשיר אחד, קמצן ורע עין, שלא היה רוצה לרחם על עניים. עמד בבית הכנסת ואמר לקהל אתם תשמעו ממני - כל מה שאנחנו מתפללים, שישלח לנו גואל - עבר קציר וכלה קיץ ואנחנו לא נושענו. וזאת העצה למהר הגאולה, למנוע צדקה מעניים, ואז הם צועקים לפני ה׳ מרוב עוניים ומרודם, והקב״ה שומע צעקתם ותפילתם, מפני שתפילת העני, יותר מקובלת ורצויה לפני ה׳, כמו שנאמר בזוהר הקדוש על פסוק 'תפילה לעני כי יעטוף'.
והקהל שמעו אל דברי העשיר הזד, בחשבם כי עצה טובה היא, ולא ידעו שכוונתו לרעה מקמצנות. ונשארו העניים ברעב ובצמא, ונגזר על העיר ההוא, בר מינן, מגפה בעבור עוון זה, וזה שנאמר 'אם ענה תענה אותו', אדרבא, 'וחרה אפי'. ...והקב״ה אומר עתה אקום לנקום מהאיש הרע הזה, אדרבא הוא מונע גאולה, כמו שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.

יש להעלות על נס את גבורתם ואומץ ליבם של לוחמי ישראל, שמתוך סירובם לחיות ללא מולדת עשו פלאות שקשה לתאר. להם תהא הזכות לתבוע ארץ זו ללא פשרות לשם תחיית עם ישראל.
רק עיוורים יכולים שלא לראות את גילוי ההשגחה הא-לוהית ואת ההכרה, שאף פרעה הכיר בה: 'אצבע א-לוהים היא'.

'כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון' - זהו דווקא בתוככי ירושלים. עוד בשאר עיירות שבארץ ישראל - והוא לעתיד לבוא. וזה שאמר 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה ההר הטוב הזה והלבנון', ופירש רש"י: 'ההר הטוב הזה' - זו ירושלים, 'והלבנון' - זו בית המקדש. ...
וכיוון שמקום בית המקדש, מקום ליבון עוונות, הוא בירושלים, לכך העם היושב בה בירושלים - נשוא עוון, כי כן הוא ציון. וירושלים מקום בית המלך, כי היא העיר החשובה שבכל ארץ ישראל.

'רומה ה' בעזך, נשירה ונזמרה גבורתך' - כתוב בזוהר הקדוש בפרשת בא, שסיפור ניסיו יתברך, מוסיפים כוח לקדוש ברוך הוא, לפדותנו מגלותנו. ודע שזה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שעל ידי סיפור נפלאותיו, מוסיפים כוח בפמליה של מעלה, לא, שחס ושלום, יותש כוח של מעלה, חלילה, אלא הרצון לומר, מפני מידת הדין הטוענת לפניו: מפני מה תאבד אלו מפני אלו ... אבל על ידי שאנחנו מספריו ניסיו בשיחות ותשבחות, בזה אנחנו מודים, שאין אנחנו כפויי טובה ממנו, ועל ידי זכות השירה, מתכפרים עוונותינו לגמרי, וקטגורים שנבראו מעוונותינו, נמחים, ועל ידי זה רב ידו להושיענו מידי אויבינו.
וזה אומרו: 'רומה ה'' - אתה בעצמך ולא על ידי שליח, וה' ירחם עלינו, 'בעוזך' - שכתוב בתפילין שלך 'ומי כעמך ישראל', אשר הלך הא-לוהים לפדות, וכן 'עם נושע בה'', וכיוון שכך, לך נאה להושיענו מידי אויבינו. וכיתות חבלה שמקטרגים וטוענים: מה שונים אלו ואלו, ואין בידי יכולת להושיע אתכם, שאין משוא פנים לפני, ולזה אמר: אנחנו 'נשירה' - ובזה נמחלים עוונותינו 'ונזמרה' עריצים ונכרית כל החוחים, הם המקטרגים עלינו, ועל ידי זה גבורותיך לנו להושיענו מיד אויבינו.

'מחתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך שובה אלי כי גאלתיך' - ויש לדקדק, שלא היה לו לומר 'כי גאלתיך' - לשון עבר, ועל פי האמור יבוא אל הנכון, שבא לרמוז שלא יעלה בדעתם לומר, שאיך יתכן שהקדוש ברוך הוא מקבל שבים, מאחר שמרדו בו, וכבר מילה אמורה ש'מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול'. לזה בא לרמוז להם, שלא ישימו על לב סברה זו ששונה לגבי הקדוש ברוך הוא. וזה אומרו: 'מחיתי כעב פשעך וכענן חטאותיך שובה אלי', ואל יעלה על לב, שאיני מקבל שבים, מטעם ש'מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול', שזהו דווקא לגבי מלך בשר ודם. והראיה לזה, שאני מוחל את כבודי מיציאת מצרים, שאני גאלתיך וירדתי במקום טומאה ומחלתי את כבודי.

'האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא - מותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים, ואסור לשתות יין כל ימות החול' - אסור לשתות ין מטעם שמא יבנה בית המקדש וצריך לעבוד באותו יום. ...
ואפשר לומר שכוונתו הוא שבניין הבית הוא אחר ביאת המשיח, ואפשר להיות שיבנה ביום בואו, ואפשר שיבנה יום או יומיים אחר ביאתו. אך לעולם בניין הבית אינו אלא לאחר ביאת המשיח. ואם כן, בהכרח כיוון שבשבתות וימים טובים אינו בא המשיח, ודאי סבור שלא יבנה המקדש באותו יום. ולמה לא ישתה?! לא קשה. שמניין לנו זה שבניין הבית אחר ביאת המשיח?! - אדרבה, מפשט הסוגיה משמע שיהיה קודם. ולכך אסור בכל יום, אפילו בשבת. ... אלא שאסר עצמו ביום שבן דוד בא, ולכך בשבת מותר, שלמדנו בשבת לא בא.

'ורוח א-להים מרחפת על פני המים' - עיין בעל הטורים שכתב בגימטרייה: זו רוחו של משיח. ... ועל פי זה יען תשלום הכתוב: 'על פני המים' הרומז לים כינרת שבטבריה, שמשם עתידים להיגאל. ורבי מאיר בעל הנס, שהיה שם בטבריה, תבנה ותיכונן אמר לנו: זה משיח כהן שלכם. ומה נעים סופי תיבות: 'ורוח א-להים מרחפת' - סופי תיבות: 'חמת' - זו טבריה.

הגאון רבי רפאל עבו, זכה למיתת נשיקה, וכך היתה עובדה ביום פטירתו: מרן הגאון, זכר צדיק לברכה, בחסידותו, נהג להתענות - ב', ה', ב', שאחר הפסח, ואחר חג הסוכות כדברי מרן ב'שולחן ערוך', סימן תצ"ב. ביום חמישי, ט"ו באייר תשמ"ג, היה רבי רפאל שרוי בצום. היה זה היום האחרון מבין השלושה של ב', ה', ב'. כהרגלו, נסע באותו יום לבית-הדין הגדול שבירושלים. אחר-כך, יצא להתפלל בכותל, ואחר-כך שב לביתו שברמת-גן. לאחר תפילת מנחה, העביר את שיעורו הקבוע במשך שלושים ושלוש שנים רצופות, בבית הכנסת 'מקור חיים', שבנחלת גנים. לאחר השיעור, התפללו ערבית, ובאמצע קריית שמע, לאחר שהמליך עליו את מלך מלכי המלכים ב' שמע ישראל ה' א-לוהינו, ה' אחד', נשמט ראשו של מרן הגאון, זכותו תגן עלינו אמן, על השולחן, וכך נפטר במיתת נשיקה.
ומדוע צם באותו יום? - לכאורה היה צריך לסיים את תענית הב', ה', ב', באותה שנה ביום שני י"ב אייר, אלא שבאותה שנה היום הראשון לתענית ב', ה', ב', חל ביום שני ה' באייר, והיות ואותו היום, נוהגים חכמי ספרד, ומכללם מרן הגאון רבי רפאל עבו, זכר צדיק וקדוש לברכה, להרבות בשמחה ובסעודת מצווה ובהודאה לה' יתברך, לא צם אותו היום, הרב זכר צדיק לברכה, ודחה תעניתו.

יש לנו תקווה טובה שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו ויבנה הבית האחרון, ממה שבעינינו ראינו שנתן בלב כורש לבנות הבית השני אף על פי שהיה עתיד להיחרב, והטעם היה כדי לסתום פיהם של המקטרגים, שעתידים לקטרג בבניין האחרון, מרוב עוונותיהם של ישראל.
וזהו שאמר: 'ואני בה' אצפה אוחילה' מידי יום ביומו 'לא-לוהי ישעי', ויש לי תקווה טובה שבוודאי 'ישמעני א-לוהי' לגאול אותי. ושמא תאמר באיזה זכות, הלא כיוון שהעוונות במשא כבד כבדו, אם כן באיזה זכות ישמע לך. תירץ ואמר, שאין לנו שום ספק שבוודאי 'ישמעני א-לוהי' משום 'אל תשמחי אויבתי לי', שהם המקטרגים, וזו ראיה ברורה 'כי נפלתי קמתי' - כלומר נפלתי בבית ראשון וקמתי בבית שני. ושם יש קושיא לא-לוהינו: למה עשה ה' ככה, ליתן בלב כורש לבנותו כיוון שעתיד להיחרב? - אלא וודאי שהתירוץ הוא כדי לסתום פיהם של המקטרגים, העתידים לקטרג בבניין האחרון.

שבעת צוואתה אמרה בזו הלשון: שחצי עזבונה יזכו בו חכמי ועניי ירושלים, תבנה ותכונן, ושם נמצא בעת ההיא במוגאדור, רב אחד, שליח דרבנן, מעיר הקודש טבריא, תבנה ותכונן במהרה בימנו, והלך השליח דרבנן הנזכר, ישמרהו האל וינצרהו, ואסף איש טהור כמה חתימות מכמה אנשים, שהעידו לי שרוב הנשים, שטעו וקרו לכל ערי אדמת קודש בשם ירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימנו, ומכוח זה רצה לומר שגם לעיר הקודש טבריא, תבנה ותכונן, יהי חלק ונחלה גם היא. ...
יש לנו לומר לירושלים המקודשת מחברותיה נתכוונה כמו שכתוב בגמרא: האומר - נכסי לטוביה ופסק השולחן ערוך בסימן רנ"ג יעויין שם: שאם היו שני טוביה, ובהם תלמיד חכם הוא קודם וכולי.
וגם כאן הכי יש לומר כל המוקדש מחברו עדיף הן מצד קדושת הארץ והן מצד קדושת יושביה מכל יושבי באי עולם. ... הן מצד ירושלים המרובה באוכלוסין כידוע פשוט הוא שוודאי לירושלים האמתית שהיא עיר תהילה נתכוונה ופשוט.

'ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש, ושלח לכם את אחיכם' - רמז אל העתיד שיבוא משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן, והוא שכבר ידוע מה שאמרו בביצה דף לב, כתוב: 'ונתן לך רחמים ורחמך' - כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם. וכתבו המפרשים זיכרונם לברכה, שהטעם לפי שאברהם אבינו, עליו השלום, החזיק תמיד במידת החסד, וכן כתוב: 'חסד לאברהם', ואברהם הנחיל לבניו מדה זו, ככתוב: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט', ולקיים מה שנאמר: 'תחת אבותיך יהיו בניך', שהם נמשכים אחר שורשו. ואם כן 'כל המרחם על הבריות' - דהיינו שמרחם על העניים ועושה צדקה וחסד עמהם, 'בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, עליו השלום, שנמשך אחר שורשו. עיין שם. ובפרק ראשון של בתרא, דף י עמוד א: 'תניא רבי יהודה אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה'. יעויין שם. וכעת זהו שאמר: 'לכם רחמים לפני האיש' - כלומר, כשיש 'לכם רחמים' - שאתם עושים צדקה וחסד, 'לפני האיש' - דהיינו האיש העני, אזי 'ושלח', כלומר למלך המשיח, כי 'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה'.

עכשיו בסופו של דבר, אליכם אישים אקרא, רבני העיר מאנטובה, יגן עליה א-להים, אשר יראת ה' נוססה בקרבם, ונתלבטו בכל מאמצי כוחם, ונתחזקו במדבר זה, שלא לשלוח יד ביום טוב שני של גלויות אפילו כמלוא נימה, ולא הניחו אותם לפרוץ גדר, חס ושלום, שכך היא חובתנו, וכך יפה לנו, ואמרנו להם יישר כוחם, ישאו ברכה מאת ה', אורך ימים ושנות חיים.
וישראל קדושים, הם לא חשודים לבטל דבר מדברי סופרים, אפילו זיז כל שהוא, ומטים אזנם לשמוע לקול מורים. ובטחנו בה' כי דברינו יעשו פירות, ודברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. וה' ישמים ישקיף עלינו השקפה לטובה, ויעזרנו על דבר כבוד שמו, להעמיד ישפטי הדת על תילם, עד יבוא מורה צדק מושיעם של ישראל בשמחה ובשירים.

מחמת שהיא ארץ זבת חלב ודבש, וכל התענוגות של העולם הזה גם כן שכיח בה, על כן יוכל אדם, חס ושלום, למשוך עצמו לגשמיות, ולשכוח לעבוד ה' באמת. ובפרט כשבאו ישראל לארץ מצאו בתים מלאים כל טוב וזיתים וכרמים מלאים פירות, ובוודאי יכולים מיד למשוך אחר הגשמיות.
על כן עצה היעוצה לזה שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, שידע האדם כל טוב שנותן לו ה' יתברך לא נותן לו בשביל עצמו, רק כדי להיות משפיע מטובו לאחרים, וה' יתברך לא עשה אותו, רק כמו גזבר על כל הטוב, כדי לחלק לעניים, ולא לחשוב בעצמו כלל שהיא שלו, רק שיהיה בו רק חלק כחלק העני, ובזה יוכל האדם לבוא לעבודת ה' באמת.

הנה לפי זה יתחייב, שכל הנמצא בעולם ימצא בארץ ישראל. וזו היתה חכמת שלמה המלך עליו השלום, והיה נוטע בירושלים כל מינים שבעולם. וזהו אצלי פירוש הכתובים: 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, ששם עלו שבטים.' - ואין לפשוטו שחר. ...
והנה להיות שמכל עיר באים לארץ ישראל, יעלה על הדעת כי כמה לא ייטב בעיניהם אוויר ארץ ישראל, אם לצד טובותיו, אם לצד 'חן מקום בעיני יושביו'. אבל לפי מה שהקדמנו, שירושלים כלולה מכל העולם, הנה יתחייב שאווירה מתייחס לאוויר כל המקומות, אם כן לכל עיר שתתחבר, ירושלים היא בדומה לה. והוא אומרו 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' והטעם לזה - 'ששם עלו שבטים', ושלא יזוק שום אחד בעלייתו.

סמיכות הפרשה: 'ואתם עלו לשלום אל אביכם', וסמוך לו: 'ויגש אליו יהודה' - אפשר לרמוז בזה מה שאומר הפסוק: 'השלום והאמת אהבו' - כי על ידי השלום והאמת תבוא הגאולה כידוע מדברי חכמינו זיכרונם לברכה. וזהו רמז הסמיכות: 'ואתם' - אותיות 'ואמת', 'עלו לשלום', שהאמת והשלום יהיו עולים בקנה אחד, שהם רצויים לפני אביכם שבשמים. בזכות זה: 'ויגש אליו יהודה' - תבוא הגאולה ותתקרב ותהיה מלכות דוד בן ישי, שהוא משבט יהודה.

ועל ידי התעניות, שתיקנו רבותינו זכרם לברכה, אנחנו זוכרים מה שעבר עלינו, ויודעים שעוונותינו הביאו עלינו הגלות הזאת, ולולי זאת היינו שוכחים מה שעבר עלינו ולא נשוב בתשובה.
אבל על-ידי התענית של כל שנה ושנה, אנחנו זוכרים ויודעים, שתקנתנו היא התשובה, והיא הרפואה לכל מחלותינו, ועל ידה נזכה לכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא, ונזכה לראות ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

'ואלה שמות בני ישראל' - והנה יש לומר, שהאות ו' של 'ואלה' מיותרת, והיה די באומרו 'אלה'. ושמעתי מפי הרב המובהק, כבוד מורנו החכם רבי חיים משה פריסקו, ישמרהו ה', ששמע מפי אדם גדול שהיה אומר, עם מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, ששמות השבטים כל אחד הוא רומז לגאולה שהיו עתידים להיגאל, ובכל שם ושם יש רמז בלשונו, לשון גאולה. 'ראובן' - על שם שראה ה' בעוני עמו, 'שמעון' - על שם ששמע הקדוש ברוך הוא בזעקתם, וכולי. והנה בסוף סדרת 'ויחי' כתוב: 'פקוד יפקוד א-לוהים', שהבטיחם על הגאולה, ועל זה בא הרמז 'ואלה שמות' - ורוצה לומר שהוא סמוך עם מה שלמעלה, והוא שהראיה שעתיד הקדוש ברוך הוא לגאלם הוא, 'ואלה שמות', שהם רומזים הגאולה. וקל להבין.
ולעניות דעתי נראה לומר בפשיטות, על פי מה שאמר רש"י זיכרונו לברכה: 'להודיע חיבתם חזר ומנאם', אם כן בא על נכון האות ו', שהוא מוסיף על עניין הראשון, שמנאם כבר וחזר עוד ומנאם כאן.

'לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את המצורע' - בזמן הזה יש בני אדם שרוצים לעלות לארץ ישראל כדי לקבוע דירתם שם, אך מצד שאבותיהם מעכבים בעדם מלעלות לשם, נמנעים המה מלעלות לארץ הקודש. ...
וזהו כוונת התנא: 'לא יטול אם על הבנים' - כלומר שלא ימנע את הבנים מלעלות ארצה.
כי 'אם' - רומזת לארץ ישראל. 'ואפילו לטהר את המצורע' - הכוונה היא שאפילו אם הבן מפרנס את אביו, וכמו שאמרנו ש'המצורע' רומז לעני, והוא מטהר אותו ע"י שמפרנסו. בכל זאת לא יימנע מלעלות לארץ ישראל.

'יזל מים מדליו וזרעו במים רבים' - אם כן יובן מה שאמרו: כי 'אין בן דוד בא עד אשר שיכלו כל גסי הרוח מישראל'. וכתב הרב 'כה לחי': ש'מים' רומז למשיח.
וידוע שהענווה נמצאת בדרך כלל אצל הדלים והעניים. וזהו מה שנרמז: 'יזל מים' - שיבוא המשיח שנמשל למים, וזה בזכות 'מדליו' שיהיו ישראל ענווים.

יום העצמאות. על פי תקנת הרבנות הראשית לישראל, ... מוסיפים מזמורים של שבת וחג, ואומרים 'שירת הים' פסוק בפסוק. קוראים הלל - יש קוראים בברכה ויש בלא ברכה, מוציאים ספר תורה, וראוי לקרוא בפרשת 'כי תבוא' ... אומרים תפילה לשלום המדינה וחיילי צה"ל, אין אומרים תחנון ו'למנצח', חוגגים לציון ראשית צמיחת גאולתנו, בהלל והודיה לה' יתברך. ...
בלוב נהגו להוציא ספר תורה ולקרוא קריאה מיוחדת ליום העצמאות. מצורף בזאת התקנות שניתקנו בלוב: ה' באייר, שנת חמשת אלפים תש"ח, גאולת ישראל ושיבתם לארצם. אנו, הרבנות הראשית ובית דין הצדק לטריפוליטניה, יגן עליה א-להים, תקננו שביום העצמאות ה' באייר בכל שנה, להוציא ספר תורה ולקרוא שלושה עולים בשחרית בפרשת 'כי תבוא', מתחילת הפרשה עד 'כאשר דבר', ולהפטיר בישעיה סימן ס': 'קומי אורי כי בא אורך' עד סוף הפרק. ובתפילת מנחה, לקרוא בספר תורה בפרשת 'קדושים', שלושה עולים, מתחילת הפרשה עד שני, ולהפטיר בזכריה סימן ח': 'כה אמר ה' הנני מושיע את עמי מארץ מזרח' עד סוף הפרק. ואחר ההפטרה בשחרית ובמנחה כנזכר לעיל, תקננו לקרוא תפילה זו שחיברנו במיוחד ליום העצמאות בכל שנה, ובהחזרת ספר תורה למקומו אומרים כל הקהל ביחד, 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון' וכולי, ותקנות אלו כיתד נטועים, לא ימוטו לעולם. הרבנות הראשית ובית דין הצדק לטריפוליטניה.

ידוע לכלל האנשים על אחת כמה וכמה, יקרה היא ומאוד נעלה, לשם טוב ולתהילה, מצוות ה' ברה, לבנות ולנטוע אפילו בית אחד בארץ ישראל, וכל שכן לבנות בתי כנסיות ובתי מדרשות.

רחש ליבי דבר טוב, אשרי האיש יקרב יבחר. רב לך מחשך הגלות ובמולדת כבר עלה השחר. רץ לקראת רץ ירוץ, מקרא: עלה, גרונם ניחר. ראה בטוב ירושלים, מהרה כבוש ורש, רכול וסחר. רצה אבניה וחונן עפרה, קום עשה אל תאחר. רבות רעות אדמת זרים. כאתמול תצר גם מחר, רדיפות וטביחות אין קץ, ועלילות אין להם שחר. רוקה פניך בעליל יכסה, וגידופיה ללב כחרב תנחר.

'ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה תמיד. עיני ה' א-להיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה.' - וליבו שם כל הימים, אף בגלות לא זז מחבבה. מקום השלמות, מקום הקדושה והטהרה, מקום השמיטין והיובלין, מקום הראייה, מקום מוכן למצוותיו יתברך שמו, מקום מוכן לטובה המתחכם בתורתו הקדושה, מקום מוכן להשראת שכינתו יתברך, מקום להשגת רוח הקודש והנבואה, מקום המנוחה והקוממיות, מקום אריכות ימים ושנים, ארץ חיטה שעורה וגפן ותאנה ורימון זית שמן ודבש, ובה נכרת ברית, מקום שבה קניין אחד, מקום המלכות, נבחרת מכל הארצות, מקום השמחה, מקום הכפרה, נאווה קודש עוז ותפארת ותהילה, מה נורא הדום רגליו, מקום הישועה, מקום התחייה והגאולה, מקום הנקמה להמשעבדים בבניו, מקום שמלך מלכי המלכים הקב"ה איווה למושב לו, מקום השלום, ההר הטוב הזה והלבנון, יפה נוף משוש כל הארץ, מקום מכוון כנגד מלכות של מעלה, מכון שבתו בשמי מרומים, מקום מעבר לכל הנשמות, מקום מובדל בקדושה בין הקודש ובין קודש הקודשים, מקום שממנו נברא העולם, מקום שממנו יצא אורה לעולם, מקום ייחודו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

וגם מזה אל ינח ידו בעתות הפנאי, להבין את מעשה ה' אשר עשה בשמים ובארץ, על ידי התבוננות בחכמות וטבעיות, ללמוד ולדעת ולהיות בקי ויודע ביישובו של עולם, וזה כלל גדול הכולל הלכות דרך ארץ, וכל הנימוסיות והחכמות שצריך כל אדם לידע, ובפרט לתלמיד חכם ... שכל החכמות עוזרות ליראת ה', ולהביא רוממותו בלב האדם, וכמה גופי תורה תלויים וקשורים בידיעות הללו ...
והניסיון יוכיח שבעוונותינו הרבים, מיום שגברה הגלות והצרות, ונדלדלו הלבבות, ובעלי התורה לא עסקו בישוב ובנימוסיות ובידיעת החכמות, הושפל כבוד התורה בעיני עמי הארץ, בראותם שאנשי התורה מבוזים ואינם יודעים דבר מטיב העולם וממנהגיו ... שגם הגאונים הקדמונים והאחרונים היו רובם חכמים וידועים בהם, וכמה ספרי חכמות יצאו לאור העולם כולם מחוברים מגאוני עולם.

שבעה לה נפשנו צרות תכופות על שתי כתפות, וקצף תועפות, פנים זועפות, צנומות שדופות. ... רוכב ערבות, שובה רבבות, וראה: כל העם כי ניחם ה' ציון אור פניך כי רציתם.
יבוא משיח לישראל, בזרועו יקבץ שה פזורה, ואסף איש טהור עמו, וצאן מרעיתו הניחם על אדמתם. ובנה אצלו ציון מקדש ה', כוננו ידיך תאיו ואיליו ואלמיו, הלשכות והעזרות איש על דגלו קרא בשמותם.
והכוהנים הניגשים שם יזבחו זבחי צדק - כוהנים בעבודתם. ולווים בדוכנם יוצאים בשיר, וישראל עושה חיל בשומעו את רינתם. שמחים אלי גיל גילת ורנן - אלו הן הגולים כי פקד ה' את עמו, ולא בזה את תפילתם.

'והמלך דוד זקן בא בימים, ויכסוהו בבגדים, ולא ייחם לו' - הרב יוסף חיים מפרש דרך רמז: כי ידוע שדוד המלך, עליו השלום, הוא המשיח שיבוא במהרה בימינו, והנה, ירמוז על ידי הגלות הזה, המר והנמהר, אשר כלו כל הקצים ועדיין לא בא, וזהו: 'והמלך דוד' - הוא משיח צדקנו. 'זקן' - רצה לומר: זה כמה שנים משנולד, וכמה שנים משבא זמנו לבוא, ולא בא ונעשה כמו בבחינת זקן.
ידוע מה שכתבו רבותינו זכרם לברכה: שישה אלפים שנה הווי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. והכוונה? - בשני אלפים האחרונים, שהם אלף החמישי ואלף השישי, אפשר שיבוא המשיח, וכל עת וזמן שבשני אלפים אלו הוא זמנו. אלא, שהדבר תלוי בישראל - אם ישראל היו עושים תשובה כראוי, היה אפשר שיבוא תכף, כשהתחיל אלף החמישי.
והנה עתה, בעוונותינו הרבים, נכנס אלף השישי ועבר רב מאלף השישי ולא בא. וזה שאמר: 'בא בימים' - רצה לומר: בשני אלפים - שיומו של הקדוש ברוך הוא: אלף. ...
אזי 'ויכסוהו בבגדים' - והסיבה שכיסוהו להיות גנוז ונטמן בגן עדן, ולא בא ונתגלה לעיני הכל.

'ויהי כי יראו המיילדות את הא-לוהים ויעש להם בתים' - לדרוש בגאולת ישראל, על גאולתנו ועל פדות נפשנו, והוא על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, וזה לשונם: 'דרש רבי לוי מהו שכתוב: 'מי זה בא מאדום' - לעתיד לבוא, כשיבוא הקדוש ברוך הוא לכלות את האומות מן העולם, באים כל השרים של מעלה ואומרים לפני הקדוש ברוך הוא: כלום יש לפניך משוא פנים, מה נשתנו אלו מאלו, הללו שופכי דמים והללו שופכי דמים, הללו מגלי עריות וכו', אומר הקדוש ברוך הוא למיכאל סנגורם של ישראל: החזר להם תשובה. באותה שעה מיכאל סנגורם של ישראל משתתק, שנאמר: 'בעת ההיא יעמוד מיכאל שרכם', ואין עמידה אלא שתיקה. אמר הקדוש ברוך הוא למיכאל: 'נשתתקת, אני מדבר', שנאמר: 'אני מדבר'. באיזה זכות אני גואלם? - בשביל הצדקה שהיו עושים אלו עם אלו, שאלמלא הצדקה, לא נתקיימו שמים וארץ. הוי: 'אני מדבר בצדקה רב להושיע'. עד כאן. ואם כן, זהו שאמר: 'ויהי כי יראו המיילדות' - דהיינו יש קלס בתוך קלס, והיא הצדקה. ועל ידי זה אנו זוכים למלכות, וזהו: 'ויעש להם בתים' - דהיינו בתי מלכות, שיבוא מלכנו משיחנו ויגאלנו במהרה בימינו, כן יהי רצון, אמן.

'אדם כי יקריב מכם קורבן לה'' - רמז על גאולתנו ועל פדות נפשנו, שידוע כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה. ... וזהו מה שרמזתי: 'אדם' - שם רמז על המשיח, 'כי יקריב' - בעזרת ה' לגאולה, צריך 'מכם' - שתתעוררו בתשובה שלמה, 'קרבן לה'' - לשם ה', שתעסקו במצוות ובתורה לשם ה', ותזכו להיות גאולים, במהרה ובזמן קרוב כן יהי רצון אמן.

'אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם, וכל מנאצי לא יראוה' - אפשר לפרש בדרך דרש 'אם יראו' מלשון 'רואה אני את דברי רבי אלעזר מדבריכם', והכוונה אם עם ישראל תהיה להם אהבה בארץ ישראל, ויכירו בטובה, ויעריכו המתנה היקרה, שנתן להם - ארץ חמדה טובה ורחבה, ויכנסו אליה בשמחה ואמונה, אז 'כל מנאצי' - אלו אומות העולם, 'לא יראוה', ולא יהיה להם בה מדרך כף רגל

'ויקחו לי תרומה' - כתב רש"י זיכרונו לברכה: 'לי - לשמי'. ויש להבין מהו כוונתו זיכרונו לברכה, שהרי וודאי בכל המצוות צריך לעשותם לשמו יתברך, ולמה אמר כאן מילת 'לי' יותר מבכולם. ...
ובעוונותינו הרבים, שאין כסאו שלם, ואין שמו שלם, עד שימחה זרעו של עמלק. ומעתה זהו כוונת רש"י זיכרונו לברכה, שאמר: 'לי - לשמי', 'לשמי' דווקא, רצונו לומר, כדי שיתוקן שמי, צריך שייתן תרומה 'לשמי', לתקון שמי, כדי שאוכל להגלות. וזהו 'לי, לשמי'.

'ירושלים הבנויה' - אף שהיא כרך, אוירה טוב כ'עיר שחברה' - כאילו עיר חוברה, ויכולים לבנות הבתים בהרחבה ...ואם כן פשוט שאוירה טוב כעיירות ...שלא יהיו דוחקים זה לזה בבתים.

מרוב דאגה שאני רואה עיר זו, שעיני כל ישראל עליה, שהיא עיר פרצות ואין בה חומה נמוכה, דלתיים ובריח, ושמא יתעוררו עליה הגולה ויתקנוה? - ווי ווי! הגוים עוד דורשים אותה תמיד, ובאים אליה מסוף העולם ועד סופו, ומג' שנים לג' שנים, בא אליה פרנס אחד, אדם רשום מקצות הארץ, על שם כוללות כל הנוצרים, לשמור גדריה. אנו שהיא חלקנו ועתידה להיות גורלנו, ויש לנו חיוב לדרוש בשלומה, על אחת כמה וכמה! לכן היה ראוי לעשות. ושמא אין יודעים הגולה בדין זה, ובחיוב זה, לכן אני מכריז להם ומודעים להם, שכל מגמת העיר ותיקוני העיר והנהגות העיר, הכל מוטל לרוב דעת הקהילות בחוץ לארץ, לשום את ירושלים תהילה בארץ. וכבר אמרתי שכן יעשה הקדוש ברוך הוא באחרית הימים, שעתיד הקדוש ברוך הוא לשום לכל יושבי ירושלים לב אחד, ושתהיה נדרשת מכל ישראל, ורבים באים אליה ומתאווים לשבת בתוכה, ואחר ישובה של ארץ, יתחיל הקדוש ברוך הוא לתקן גאולה לישראל, וכבר התחיל מזמן קדמון באומות.

'כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם' - רצה לומר כשהנחש בשלמות. רע לעולם שהגלות נמשכת. אבל- 'פיזור לרשעים', שיתפזר 'נון' מנחש ויעשה ממנה מ"י - 'הנאה להם והנאה לעולם'. הנאה להם - שלעתיד יומתק הכל ויחזור לקדושה. והנאה לעולם - שיבוא משיח,

חזרתי על המקרא ואמרתי: 'א-להים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם' - שכבר ידוע מה שאמרו בזוהר סדר בחוקותי על פסוק: 'ונתתי משכני בתוככם' - שכיוון שהשכינה עמנו בגלות, בוודאי שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו בשביל השכינה.
וזהו מה שרמזתי ואמרתי: 'א-להים עמכם' - שהשכינה היא בגלות עמכם, וכיוון שכן בוודאי ש'והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם' - שיעשה בשביל השכינה, ויגאל אותנו וישיב בנים לגבולם, כן יהי רצון, בעגלא ובזמן קריב ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

למה מזכיר זכות אבות, ועמהם מזכיר זכות הארץ, שהלא האדם יראה לעיניים, שהאבות גדולה מעלתם מצד זכות מעשיהם הטובים, אך בזאת הארץ מה זכות נמצא איתה?
ולזה הביא משל למלך, שהיו לו שלושה בנים, ושפחה אחת משלו מגדלתם. כל זמן שהיה המלך שואל בשלום בניו, כדי להתמלא רחמים על בניו ביותר. מה היה עושה ואומר: שאלו לי בשלום המגדלת, וכוונתו להביא בדעתו ובזיכרונו, מה שעשה כביכול ה' משמים. ואל האישה אמר: שיהיו דדיה במקום נאה, כדי שלא יבוא הולד לידי סכנה חס ושלום. ...

'למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך' - דהיינו: מה שאני מתפלל בשלומה של ירושלים הוא כדי שיהיו הכל רצים אחריה, לשבת בה, כמוני היום, ויהיו לי אחים ורעים. וכי תאמר: למה לי כל זה, דיה לשדה, ליישב בה, אתה ורעיך, 'בני עליה והם מועטים'. לזה אמר: 'למען בית ה' א-להינו אבקשה טוב לך' - דהיינו: בשביל בית ה', לשמור אותו, שלא ישלטו בו האויבים, חס ושלום, אנוכי מבקש 'טוב לך' - שיהיו הכול מעלים לירושלים ברוב עם, כאשר עשו בזמן בית שני בהתנדב עם לשבת בירושלים.

וביותר תגדל שמחת אנשי ארץ ישראל, תבנה ותיכונן בכלל, וירושלים בפרט, בימים האלה אשר בם ינהרו נדיבי ישועי ישראל, מכל קצות תבל לעלות לרגל, הזלים זהב מכיס, להחיות רוח שפלים ולב נדכאים, לעניי ואביוני עמנו. בצדק יאמר עליהם גם בזמן גלותנו עתה: 'מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב', כמו שדרש רבא בפרק ראשון של חגיגה וזה לשונו: דרש רבא מהו שכתוב 'מה יפו פעמייך בנעלים' וכו'? - כמה נאים רגליהם של ישראל בשעה שעולים לרגל.

'כה אמר ה' מנעי קולך מבכי' - ירצה שהקדוש ברוך הוא אמר לרחל: אל תבכי בתי, ולא תבכה לאחרים, הם המלאכים העומדים 'ברמה' - רומו של עולם, לפני, כדי שידברו על בניך טובות, כי כבר רצה הא-לוהים את מעשייך, ויש לך שכר טוב בעבור הפעולה שפעלת בהתחננך אלי, יען נאום ה' הוכרחתי להורידך עם בניך בגלות, שזה גרם להם לשוב מארץ אויב, כדין האישה שגלתה ולא זז יד בעלה מידה, שמותרת לבעלה. ומזה 'כי יש תקוה לאחריתך נאם ה'' - ירצה מאחר כי נאום ה' ירדתי עמה בגלות, משם תדע כי 'שבו בנים לגבולם' - בלתי ספק, כי מאחר שיקום שכינה מהעפר, ותלך לשכון כבוד בארצה ... אין ספק כי גם בניך שבים לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.

משפיל גאים השפיל כל מלכי ארץ. הרים ליבות עמים ויבא קרץ. אל כל ערי מבצר פרץ על פרץ. הרווה מדם אדם זוחל ושרץ: חוגר כל איש חרבו זקן ונער. יישא קולו לטרוף מחייתו יער. צועק להיות חופשי חכם ובער. כי כל סאון סואן מים בסער: לפרוק מעול כבד מוטל עלימו. ירצו חכמי לבב, ובכל חילמו. ירהבו את מלכם כי סר צילמו. קרב קיצם אשר נגזר עלימו: לא כן עבדי האל, גיבורי חיל. יילחמו את יצרם יומם וליל. את עול צורם ישאו, גם ישגו חיל. דומה דודי לצבי ולעופר איל: שופר גדול ייתקע יביא בן פרץ. צמח צדיק יצמח, יפרוץ בארץ. צורם ירפא צירם, יגדור כל פרץ. כי ה' מלך תגל הארץ:

אנא ה', עד מתי עשנת בתפילת עמך, הושע ה' את עמך, הושע את משיחך, קבץ פזורים מארבע תפוצותיך, לעיר קודשך ונחלתך, הראינו בבניין מקדשך, ימינו כקדם השב, וארמון על משפטו ישב, יראו עינינו יגל לבנו, במהרה בימינו, אמן.

'לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' - זה עכשיו, שאנחנו בגלות אבל יהי רצון שלשנה הבאה, נהיה בארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש, לא תחסר כל בה, ונהיה כולנו שבעים דשנים ורעננים.
ולא זו בלבד 'בארץ ישראל' - ועדיין תחת ממשלת האומות חס וחלילה, והם נוטלים חלב וטוב הארץ כמו שהיו בתחילת בית שני כמו שכתוב בנחמיה: 'הנה אנחנו עבדים, והארץ אשר נתת לאבותינו, מרבה תבואתה, ומלכים אשר נתת עלינו בחטאתנו'. ... אלא, בעזרת ה', נהיה שם 'בני חורין' - אין אדון לנו, זולתי יתברך לבדו, יראו עינינו וישמח ליבנו אמן כן יהי רצון.

נחמה גדולה ומופת גדול עליה הראה לנו הנביא ירמיהו באומרו: 'חדשים לבקרים רבה אמונתך' - כלומר במה שאנו רואים, שאתה מחדש בכל בוקר ובוקר האורה, אחרי עבור החושך עב מן הלילה, 'רבה אמונתך' במה שהבטחתנו שאחרי עובי הצרות האלה תגאלנו, כי כן עניין השכל מבין דבר מתוך דבר, ומתוך העבר יתבונן העתיד להיות, ומשווה דבר לדבר ואומר כמו שהיה זה כן יהיה זה.
כמו כן אמר הכתוב: 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' - כלומר אל תתמה על החפץ, איך תהיה הגאולה העתידה, 'כי כימי צאתך מארץ מצרים' אשר ראית תהיה מה זאת אתה מצפה, כי כמו שאז קרא ה' למשה ברעותו צאן חותנו במדבר והציל את ישראל על ידו, כן כאשר תגזור חכמתו יתברך, יקרא המשיח הנודע לו ויצווהו לפדות עמו.

במקום מצוה 'שומר מצוה לא ידע דבר רע', ושלוחי מצוה אינן ניזוקין. כפי שאמרו לגבי בדיקת חמץ מרבנן: שכל זמן שהוא עוסק במצווה, לא חלי ולא מרגיש מסכנת עקרב המצויים בגלים, יעויין שם.
וכל שכן במצות ישיבת ארץ ישראל שהיא מצוה מן התורה, וכמו שמנאה הרמב"ן במניין המצות מהכתוב: 'וירשתם אותה וישבתם בה', אפילו בזמן הזה.
ואמרנו בכתובות: המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא, והקבור בארץ ישראל כקבור תחת המזבח, ומתיה חיים ויציצו מעיר כעשב הארץ ולא כן מתי חוץ לארץ. וכמה דברים טובים נאמרו בה, עד שאמרו ששקולה היא ככל המצות.

השוכן בציון שלחונן עפרה ערגתי מעודי, ולנוכח דבירה השומם, פניתי בהתפללי ובסגדי, יכונן מקדשה משאת נפש כל יהודי. ולאורו ילכו גם שכניה הארמי והגלעדי. בשלום ישבו נחלתה ארץ הראובני והגדי. ובארץ הצבי נמר ירבץ עם גדי.

'וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי' -
'וייקץ יעקב משנתו' - אמרו זיכרונם לברכה: 'ממשנתו' ופירש החיד"א על פי מה שכתבו זיכרונם לברכה: 'גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם' - שבזכות המשניות נגאלים, עד כאן. נמצא ששכר המשנה גדול להציל מן הגלות. ואפשר שזה רמזו זיכרונם לברכה: העוסקים במשנה מידה ומקבלים עליה שכר בעולם הזה. קשה - פשוט שיקבל שכר ומה הוא משמיע לנו? - ועל פי זה יבוא על נכון שרצונו לומר: מקבלים עליה שכר בעולם הזה, שבזכותה תבוא הגאולה, מה שאין כן לשאר מצות ששכרם לעולם הבא.

'מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי' - שעל-ידי קיבוץ ישראל בעיר הקודש ירושלים, מתרבה אור השכינה השרויה שם, לפי שכל אחד מישראל, נמצא אתו עמו ניצוץ אחד מאור השכינה, ולפי מדרגת כל אחד ואחד, כן יהיה גודל וריבוי הניצוץ שלו. ומסיבת שכל דבר חושק לחזור להתדבק בשרשו בכח המושך, נמשכים אותם הניצוצות ונדבקים בעצמות אור השכינה השרויה בכותל מערבי.
אמור מעתה: לסיבה זו חביבים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבירושלים לפני המקום יותר מזולתם - לפי שבהם השראת שכינה נמצאת תמיד, שכל בו עשרה - שכינה שורה. ולהיותם כפלטין המלך עצמו, אין ספק שתתרבה בהם השראת שכינה ביתר שאת משאר בתי כנסיות ובתי מדרשות, שבכל מקום, ועל ידי כך נגדלת ומתרבה השכינה שבכותל מערבי, כי נמשכים אליה אותם ההארות הנחצבות מאור שפעה בבתי כנסיות ובתי מדרשות הקרובים וסמוכים אליה בירושלים עצמה, ונאחזים ונדבקים והיו לאחדים לאור גדול ועצום, ועל זה אנחנו מתפללים תמיד המחזיר שכינתו לציון.
הדור אתם ראו שבח ויקר קדושת בתי כנסיות ובתי מדרשות, הנבנים פה 'עיר עז לנו' ירושתו, שעל ידם יורד אור שכינתו בשפע רב, ושורה בכותל מערבי, ואז נגדלת ומתרבה, הבחינה השרויה בו תמיד, וזהו התחלת הגאולה. ומי באחינו ירא ה' וחושבי שמו, ישתדל באונו והונו להעמיד קיום בית מדרש אחד בעיר הקדש, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, דהיינו שישתדל להמציא חיזוק לתלמידי חכמים שיושבים כאן, לקבוע תלמוד תורה ותפילה, וכמו שנאמר על דברי התנא באבות: והעמידו תלמידים הרבה' – שפירושו: לשון קיום, כנודע במדרש שמואל שם, וכן עיקר השראת השכינה בלימוד התורה הקדושה, ובפרט תורת האמת, שעושה נחת רוח להקדוש ברוך הוא ומייחד הדודים.

'דומה דודי לצבי' - דודי - זה הקב"ה, דומה לצבי - שסוגר עין אחת ופותח עין אחת, כמו שכתוב בתרגום. כלומר - שמעלים עין אחת מן הגלות, אך עין השנית פקוחה להשגיח עלינו ולגאול אותנו. ...
לכן הוא 'משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים' - לשמור אותנו כל גלויותינו, עד אין קץ בבוא הימים.

'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' - ולא אמר: אעשה נפלאות, כי יחולנו ותקוותנו, שה' יראנו נפלאות כימי צאתנו ממצרים, כי האף אמנם כי ה' עושה עמנו נפלאות בכל דור ודור, כי אלמלא זאת לא היינו קיימים, אך הם נסתרים ונעלמים, ותקוותנו כי יהיו מוחשיים, עין בעין נראה.

מעיקר הדין ניתן להקל להתגלח ולהסתפר לכבוד יום העצמאות, כדעת הראשון לציון והרב הראשי לישראל הרב יצחק ניסים זכר צדיק לברכה, אמנם יש מחמירים ולא מתגלחים עד ל"ד בעומר בבוקר. וכל אדם יעשה כמנהגו. נוהגים שלא לומר 'תחנון' ביום זה. כמו כן יש לומר הלל ללא ברכה בתפילת שחרית ביום העצמאות, ואל לנו להכניס ראשינו במחלוקת הפוסקים ולומר הלל בברכה, כי 'ספק ברכות להקל'. וכן הסכימו רבים מרבני הספרדים.

'אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי' - ומדוע כל כך חשוב, לפני ה' יתברך, הנהגה זו של 'האומר דבר בשם אומרו'. מפני שהמבשר טוב או האומר דבר שמועה שיש בו חכמה, באפשרותו להגדיל כבודו ומעמדו בעיני השומעים. וביותר, על בשורה שיש בה הצלה למלך. אילו אסתר היתה אומרת את הדברים בשם עצמה, היה המלך מעניק לה שכר גדול. ועל טוהר מידותיה, זכתה והביא הקדוש ברוך הוא, תשועה לכלל ישראל על ידה. וכן 'כל האומר דבר שמועה בשם אומרו' - בזכות עבודת המידות זו, מביא גאולה לעולם.

'ועשית מנורת זהב טהור' - בגאולה העתידה לבוא, במהרה בימינו, רוצה לבוא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וכמו שאמר הכתוב: 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון'. וכבר ידוע שאם יש לנו, חס ושלום, איזה מידות רעות, כמו הגאות והכעס וכיוצא, לא יש השראת שכינה, כמאמר הכתוב: 'תועבת ה' כל גבה לב', וכל שכן וקל וחומר לשון הרע, שהוא מהכתות שאינם רואים פני שכינה.
ואם כן, צריכים אנחנו לתקן אילו המידות רעות כדי שתשרה השכינה בינינו, בעזרת ה', ויבוא הגואל במהרה בימינו. ורבותינו זיכרונם לברכה אמרו: 'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה'. וגם ידוע שכדי לקרב הגאולה שצריך לעסוק בתורה יומם ולילה, וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שמפני ביטול תורה חרב הבית, כל שכן שלא יבנה חס ושלום אם יש ביטול תורה. ...
וזה מה שרמזתי, אם רואים אנחנו שיבוא הגואל במהרה בימינו, בעזרת ה', 'ועשית מנרה', שהוא ראשי תיבות: מידות, נדיבות, תורה, 'זהב טהור' - זה בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.

'מי חכם וישמור אלה, ויתבוננו חסדי ה'' - הנה כל החגים וכמה מהמצוות של התורה כתוב: 'זכר ליציאת מצרים' כי נס יציאת מצרים הוא יסוד להאמין, שתמיד ה' עומד לימין ישראל בכל הגלויות, ואם, חס ושלום, ה' לא רוצה בסוף לגאלנו, לא יהיה טעם לגאול אותנו, ואחר כך להגלות אותנו, גלות בלי גאולה. והנה אנחנו עם ישראל, שכתוב בנו: 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה', צריכים לשמור ולזכור יציאת מצרים תמיד נגד עינינו, שהוא יסוד לאמונת קיומנו בגלות, וכמו שגאלנו וגאל אבותינו, כן יוסיף לגאלנו בכל הגלויות. וזהו: 'מי חכם' - כמו עם ישראל שצריך ש'ישמור אלה' הנסים והנפלאות של יציאת מצרים, וגם צריך לצרף בזה לדעת הסיבה, שעזרה לעם ישראל לצאת ממצרים, כדי לשמור על אותו זכות, שיעמוד לנו גם בימי גלויותינו, וזהו שאומר: 'ויתבוננו חסדי ה'' - נתבונן איזה זכות גרם, להיות לנו חסדי ה', להיגאל ממצרים, ונלך בו כדי לזכות להיגאל גם מהגלות הזה.

'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שעל-ידי התורה תבוא הגאולה, ולכן אמר: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל' - בגאולה, וזה מה שסיים התנא: 'לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' - שעל-ידי התורה והמצוות תבוא הגאולה.

ארץ ישראל היא מיוחדת לקדוש ברוך הוא, 'ארץ אשר ה' א-לוהיך דורש אותה תמיד', ומי שאינו מודה בו, חס וחלילה, איכה יוכל להיכנס לשם? ומשום זה נאמר קבל עליך מצווה זו, שדווקא אם תקבל עליך להפריש ראשית עריסותיכם, נשמע מכך שאתה מודה שאני ראשון וקדמון לכל דבר - אתה בא אל הארץ ואם לאו, אל תיכנס. ... ועל פי דרכנו יבוא על נכון, לשון 'הספרי' שאמר, שבזכות שתקבל עליך - אתה בא אל הארץ, שכבר כתבתי משם הרב רוח יעקב, שארץ ישראל היא יתד ופינה לכל הדברים הראשיים, ואם כן, כשתקבל עליך מצווה זו, נמצא מאמין שהוא יתברך ראשון, שאמונה זו נמשכה ממצוות חלה ובשכר אמונה זו, אתה בא אל הארץ, ששם קביעות כל אלו המצוות הראשיים.

'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ'. -
וצדיק נקרא מי שמתפלל כוותיקין, כמו שכתב הרמב"ן במלחמות ריש מסכת ברכות: 'ולכשיתקיים מקרא שכתוב: ועמך כולם צדיקים - יהיו כל ישראל כותיקין, ולא יהיו לעולם ניזוקין'. ...
ויש להסביר דבריו כך: סמיכות 'גאולה לתפילה' היא מעלת הצדיקים, בהתפשטות מעלה זו ב'כל ישראל' - שיזכו להיות כולם צדיקים, דור שכולו זכאי, מיד יזכו לגאולה, מידה כנגד מידה.
ישראל סומכים גאולה לפני תפילה, תהיה תפילת כל ישראל מקובלת לפני השם יתברך ברצון, והוא יסמוך לתפילתנו הגאולה האחרונה, שישראל יהיו נושעים תשועת עולם.
וזה סיום דברי הרמב"ן: 'לא יהיו לעולם ניזוקין'. כלפי יחיד נאמר: 'אינו ניזוק כל היום כולו', אולם בזכות 'כל ישראל' - יהיה שכרם עולמי ונצחי, ולא יבושו עמי לעולם.

לעולם לא אשכח ולא אנשה לנצח, רוב הטובה והחסד הגדול אשר גמלני איש רם המעלה, תורה וגדולה, כליל המדעים, נטע שעשועים, בנם של קדושים, אראלים ותרשישים. זך השכל והדמיון, חריף וחד הרעיון, הראש אב בית דין, מקודש מקודש, כבוד מורנו הרב רבי שלמה טאנג'יר, השם ישמרו ויחיהו, ראש הרבנים בעיר ואם בישראל בירות, יגן עליה א-לוהים, אשר בעלותי ההרה - 'ההר חמד אלוהים' - זו טבריה, תבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, כמעט נואשתי ממטרתי והייתי כנדון בחזרה.
וכמלאך מושיע ורב עמד לימיני, וישלח את מברקו הטהור ואת הבטחותיו לממשלת ישראל ירום הודה, ותרשני עם כל העולים איתי להיכנס אל ארצנו ונחלת אבותינו. והנני היום עם העולים איתי בעיר הקודש טבריה, תבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, ברוב הטוב בעזרת ה' וישועתו.

כמה מעלות טובות לאשר דר בארץ ישראל, ומה גם בירושלים אשר היא משוש לכל הארץ.
כי היא אם כל חי ורוח כל בשר איש, והכל רצים אחריה, חמדת כל לב גדולים עם קטנים, התאוו תאווה לשבת, שם ישבו כסאות למשפט.
כי היא האם המגדלת, ושדיים נכונו לה, משד תנחומיה, כי ממנה הוצאות מקור החיים, לכל ההולכים בה, וגם היא האם הרובצת על הבנים להגן עליהם מכל צר, שלא אמר אדם מעולם צר לי המקום שאלין בירושלים.

'ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו' - ולכאורה, כיוון שאמר בתחילה 'ואל הבקר רץ', הרי שכבר נאמרה זריזות בעשייתו, ולמה חזר ואמר: 'וימהר לעשות אותו'. ...
ויתבאר במה שאמר בעל ה'חסד לאברהם', שאדם וחווה בחרו להיקבר במערת המכפלה, לפי שהיא מכוונת לגן עדן, ומיום שנקברו שם אדם וחווה, נסתם פי המערה מפני הבריות, כדי שלא ידעו הבריות מעלת המקום, ובאותו היום שבאו שלושה המלאכים אצל אברהם אבינו, הלכו אברהם וישמעאל בנו ליטול ג' פרים מהמקנה שלו. הלך רפאל בנסתר, ונדמה לו כפר חשוב ומשובח, וכשבא אברהם לתופסו, היה נשמט ובורח מעט מעט עד שהגיע אברהם אבינו למערת המכפלה, ונפתחה פי המערה, וכל זה בשליחותו של מקום, שימצא אברהם את המערה הזו, וכשנכנס אברהם אבינו למערת המכפלה, ראה אדם וחווה קבורים שם, והריח שם ריח גן עדן, מיד ידע מעלת המקום, וחמד להיות קבורתו שם, ומיד נמסר הפר מאליו בידו. וכיוון שהגיע לאהלו, שחט לאותם ב', שנתן לנער, שהם 'רך' ו'טוב', וכיוון ששחטם, היה רואה לכאן ולכאן, ולא מצא הפר הג' הנעלם, לפי שרפאל היה, ונדמה לו בדמות פר. מה יעשה אברהם? והרי מקנהו בהר, והגיע זמן הסעודה. – הביא ספר יצירה וברא פר בשמות הקודש, המובאים שם. וזהו: 'וימהר' - שלא לאחר זמן הסעודה, ולכן נאמר: 'לעשות אותו', ולא לבשלו, ולכך נאמר: 'ואל הבקר רץ' - בלשון יחיד, כי רק על פר אחד רץ אברהם.

שאלתך על מנהג עיר הבירה צנעא שקורין קריאת שמע בטעמיה וכשמגיעים לפרשת 'ויאמר ה' אל משה לאמר' - קורין אותה במהירות. דע: כי לא שמתי לב מאימתי מתחילים לקרותה במהירות, ואם נתבונן היטב לדעת מתי מתחילים למהר בקריאתה, נדע הטעם הרמוז בזה, ובוודאי מנהג זה עתיק יומין ואל נחשוב כי בסתם ממהרים בלי כל סיבה וטעם לזה.
על כן התבונן נא וראה כי המנהג לקרותה בקול אחד ובנעימה אחת הוא רק עד שמגיעים ל'על האדמה אשר נשבע' - ומכאן מתחילים לקרוא במרוצה (התבוננתי ושמעתי בבתי כנסיות שונות מעולי צנעא). ומדוע? אלא בוודאי לכוונה ידועה עושים זאת.
ומה שנראה לעניות דעתי טעמן של אבותינו בזה הוא, לרמוז חיבתן לארץ ישראל והשתוקקותם לעליה שכאילו רוצים לעוף אליה ברגע שמזכירים אותה.

מצאתי את עצמי בסודם, כמצווה ועומד להתנצל בהם, מאמר זוהר הקדוש פרשת וירא, אשר לב בני ישראל זה כמה שנים, משתוקקים לאמר: מתי נשמע קול ת"ר בארצנו? והן עתה בהגיע ת"ר, לבל יניאו לב בני ישראל, חס ושלום, אמרתי להעלותם במכתב על זה, לגלות טפח ולכסות טפחיים ... לנחם אותם, ולדבר על ליבם לאמר: עוד חזון למועד, אם יתמהמה חכה לו לא אחר, כי בוא יבוא צמח מצמיח קרן ישראל. ועוד 'היום אם בקולו תשמעו'. ...
קודם הגאולה, בעזרת השם יתברך, יהיה התגלות קץ הימין, שנאמר בדניאל י"ב: 'כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ. יתבררו ויתלבנו' וכולי 'ולא יבינו כל רשעים, והמשכילים יבינו' - היינו כשיבוא זמן סמוך לעת קץ, אזי יתברר הדברים על ידי המשכילים, ואי אפשר לומר שבזמן הקץ עצמו אזי יבינו, כי מה הלשון יבינו?! - הלא יראו הדבר עין בעין. ... אלא על כן הכוונה היא, כמו שנאמר, שקודם הגאולה יהיה התגלות קץ הימין, ואז המשכילים לבד יבינו, אבל לא הרשעים. וזהו מה שנאמר בזוהר הקדוש, פרשת וירא: 'ובשש מאה שנים לאלף השישי, יתפתחו שערי החכמה, ומבועי החכמה למטה, והנה רבים סכלו לפרש דברי זוהר הקדוש, שכוונתו שבשנת ת"ר יבוא משיח צדקנו, וזהו טעות גמור, כי אין זה נכלל בדברי זוהר הקדוש.

אל הקהל הקדוש, על כל חלקיו ועדותיו, אנוכי מבקש ופונה אליהם, בלב נרגש ומחריד, לרגל המאורע המעציב, שאירע בימים אלה של 'שנאת אחים', ושנגמר בשפיכות דמים - שהוא דבר המזעזע ומחריד הלבבות. ועל כיוצא בזה נחרב בית קדשינו ותפארתנו וגלינו מארצנו לא תקום פעמיים צרה.
וזאת הייתה טענת המן הרשע, באומרו - 'ישנו עם אחד' - שחזר להיות מפוזר ומפורד. וכנגד זה אמרה אסתר המלכה למרדכי - 'לך כנוס את כל היהודים', שיהיו באחדות ובליכוד השבטים לעם אחד. ובזה נתבטלה הגזירה.
אני פונה אל הקהל הקדוש. הסירו כל גורמי הפירוד, סלקו המחיצות המבדילות, וגרשו שנאת חינם מתוככם. נכבד איש את רעהו, נהיה מתונים זה לזה, נשמור ונקפיד על מוסר האדם וחייו.

זאת מעלת קדושת ארץ ישראל, וכמה נוראות ונפלאות מגיע לעמו ישראל על ידי ארץ ישראל, וכאשר מצינו כמה נסים ונפלאות עשה עמנו האל יתברך בצאתנו מארץ מצרים, וכולם לא היו כי אם בעבור ארץ ישראל, שאם לא היינו משועבדים מצרים אנו ובנינו ובני בנינו. ... וכתב הרב 'נחלת יעקב' שהוא פשוט שאי אפשר לקיים מתנת הארץ רק אחר יציאתם ממצרים, יעיין שם.
על כן עשה עמנו כל אותם הנסים והנוראות להוציא אותנו משם להביא אותנו אל הארץ הטובה כאשר דיבר בקדשו אל אברהם אבינו, עליו השלום, כי זה נראה לי פשט הכתוב בתהלים קה: 'כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו ויוצא עמו בששון ברינה את בחיריו ויתן להם ארצות גויים'.

אחינו ושרנו, עטרה לראשינו, הנדיב המפורסם בכל קצווי הארץ בצדקותיו הנשגבים, השר והטפסר, הוא האדון בארון די רוטשילד, יחיה חיי עונג ונועם מתמיד, כן יהי רצון, אמן.
בארץ מרוקו, אשר נדבה רוחו אותו להשקיף על מצבנו ומעמדנו פה החומרי והמוסרי, ודרך סיפורו מנדבת אדוננו הברון שיחיה חיי עד, ופעולותיו הטובות הנשגבות לטובת האומה הישראלית ואושרה, הודיענו לנכון, אשר עיני אדונו הברון פקוחות לישוב ארצנו, ולקרב הרחוקים אחינו בני ישראל, אשר אין להם שכר טוב בעמלם בארצות פזוריהם, ללכת לעבוד את האדמה בארצנו ונחלת אבותינו, ולבוא על שכרם מנדבותיו הנשגבות, נוסף על חופש הדרך והאניות עדי הגיעם אל המנוחה ואל הנחלה.
ובכן נאלצנו לגלות אוזן אדוננו, השר שיחיה, משום אל תמנע טוב מבעליו, שיש בעירנו זאת, אנשים בריאי בשר, ואמיצי לב וכוח, ויש את נפשם לעבוד בחפץ כפיים ובידיים חרוצות, ורק זאת הם מבקשים, חפץ ורצון הברון, ה' ישמרהו ויצילהו, ועתירתו לבקשתם להגיע לתשוקתם הלזו נמרצה, וחפץ ה' בידו יצלח, ובכן תכון תפילתי מול הסיבה הראשונה, להתמיד שלוותו, תרב גדולתו יאריך ימים על משמרתו, כחפצו הרב, וכחפץ דורש שלומו וטובתו, בכל לב ונפש.

'ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם ולזרעם' - כיוון למה שאמר הרמב"ם זכרונו לברכה תחילת הלכות תרומות, וזו לשונו: 'ארץ ישראל, האמורה בכל מקום, הוא שכובשן מלך ישראל, מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד או שבט שהלכו וכבשו לעצמם מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם, אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו כל המצוות'. וזהו שאמר פה: 'ובאתם וירשתם את הארץ' ואינו אומר 'אשר נשבע ה' לאבותיכם', שאפילו מה שלא ניתנה לאברהם נקרא ארץ ישראל, ובתנאי 'אשר אתם עוברים שמה', כי כל שהרבים הולכים שמה לכבוש זהו נקרא הארץ. ואם כן, הבחירה בידכם.
'למען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע' - פירוש: לא תטעו לדייק ממה שכתבתי לכם 'אשר אתם עוברים שמה' לומר כי דווקא מה שתעברו שמה הרבים ותכבשו - יקרא ארץ ישראל, זה לא תעברו הרבים בו, והלך אחד וכבשה, אפילו שיהיה מן הארץ שניתנה לאבות, שלא יהיה לו מעלת ארץ ישראל.

כתב ב'מדרש תלפיות' ענף גאולה, טעם שצריך הקדוש ברוך הוא לגאלנו: שידוע המוכר עצמו לגוי חייבים הקרובים לפדותו, והקדוש ברוך הוא נקרא קרוב שלנו, ועיין שם ...
והנה העושה צדקה מוכיח שאנו בנים ובדין שנזכה לגאולה, כמוכר עצמו לגוי שחייבים לפדותו הקרובים, ואין לך קרוב יותר מאב לבן, ולכן אמרו: 'צדקה מקרבת הגאולה' כי על ידי הצדקה מוכח שאנו בחינת בנים ובדין הוא שיגאלנו הקדוש ברוך הוא מדין קרוב, שאין לך קרוב יותר מאב לבן.

אדוני מהר ענני, מצר פדני, מגיני, למעון ביתך שובה. נפלתי בי אויבתי, שפחה נמכרתי. תוחלתי, אבדה וגם נכזבה. יחתו אויבי השחיתו, לענה ישתו. יכרתו, תבער בהם להבה: שבר תשבר אויב, מתגבר עובר, מתעבר, על ריב לא לו. לך אוחילה, נורא עלילה. קרב גאולה, יבוא שילה. משורש ישי, יקבוץ נפוציי. כל מלכים שי, לו יובילו. היכן מקדשי, חדש משושי. רוחי ונפשי, נכספה לו: ישבתי, בתוך נותי, עתה גליתי, במדבר בערבה. הראיני, בנין מכוני. סלח זדוני. נחני, ארץ טובה ורחבה. והדר, סוחרת ודר. תלבש צור נאדר, עם נהדר. נפשו חולת אהבה. שמע נא. דלה אביונה, אל נא רפא נא לה. מחה נא, צורי חטאת כתובה: אליך צורי, יערב שירי. רפא את צירי. עיני כלו. מלך במסיבו, מהרה יבוא. תאוות ליבו. צורי תן לו. יביא, רץ כצבי. יקבוץ סביבי. מבין אויבי נפלו. צור עורי עורי. אבד צוררי, מעל צווארי. אפרוק עולו. עזרא לי. תהה גואלי. אז אשא קולי. שיר לאלף ורבבה:

והנה נראה לעניות דעתי ליתן טעם למה הגשמים אוספין הגלויות? - והוא על פי מה שאמרו: על ידי השלום, הקב"ה בונה ירושלים, והגשמים הם מביאים שלום לעולם, שעל ידי יהיו הפירות מרובין, וישאו הרים שלום לעם, וזה שנאמר: 'גדולים הגשמים שאוספין הגלויות' - שעל ידי הגשמים יהיה שלום בישראל, ועל ידי כך הקב"ה מנחם ציון ובונה ירושלים תיבונן ותיכונן, אמן כן יהי רצון.

ואחר כך יעמודו רגליו על הר הזיתים, ביום ההוא וישתלם קומתו, נאמר עליו: 'הנה ישכיל עבדי ירום ונישא וגבוה מאוד' - ישכיל מעשיה, בסוד 'ונחמד העץ להשכיל' - עץ הדעת. ירום מיצירה, ונישא מבריאה, וגבוה מאצילות, מאד - אותיות אדם הוא אדם קדמון. אז יבא משיח וכולי, כי בהגלות רגלי אדם קדמון על הר הזיתים, אשר בתוכם מתלבש האין סוף כנזכר לעיל. ואז 'היה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים הראשונים' - זאת אומרת שמלכות של אדם קדמון הנקרא עתיק יומין דאצילות עד כאן לשונו.

'לכל תכלה ראיתי קץ' - ועל זה אמרו: העולם הבא, אין בו לא אכילה ולא שתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, וזהו סוד 'יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית'. יובן כי כשאדם אוכל ענבים הוא מתענג באכילתם, ואם לא ראה מימיו יין, לא יוכל לשער שיצא מהענבים דבר יותר ערב ומעונג ומועיל יותר מהן, יותר באכילתם, ומי שיאמר לו שישיג בעבודת הגפן תענוג נפלא יותר מאכילת ענבים, ייפלא מזה ולא יאמין עד אשר ישקוהו יין. וזהו 'יין המשומר בענביו'.

דעו לכם כי הסכמנו, החסיד (רבי יוסף קארו) ואני עבדו, ועבדיכם מהחברים, לעמוד על נפשנו ליל השבועות ולנדוד שינה מעיננו. ... ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה, ולמדנו שתי מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד, קול גדול בחיתוך אותיות, והיה נעימות רב, והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו, ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא, והדיבור ההוא מדבר עמנו והתחיל ואמר: שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים ידידי אהובי ... אשריכם בני, שובו אל לימודיכם ואל תפסיקו רגע, ועלו לארץ ישראל כי לא כל העיתים שוות, ואין מעצור להושיע ברב או במעט, ועינכם אל תחוס על כליכם כי טוב הארץ העליונה תאכלו. לכן, מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם, ואני אפרנסכם, 'ואתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום' ... כי הנה יום בא ויסיר האדם 'את אלילי כספו' ומאודו בהנאת העולם 'ואלילי זהבו' - חמדת הממון, ועלו לארץ ישראל כי יש לאל ידכם.

מובא במגילת איכה וזה לשונו: 'אחד מאתונה בא לירושלים, מצא מדוכא (כלי אבן) שהיה שבור, לקחו והביאו אל לחייט, אמר לו: תפור לי את המדוכה השבורה, הושיט לו מלוא קומצו חול, ואמר לו שזור לי חוטים מהחול ואתפור.' עד כאן. ...
הכוונה שרמז לו על ישראל שהם מדוכים ושבורים ופזורים כמו אותה מדוכה שבורה, מה תקנה יש להם שישובו לארצם, ו'הן עם לבדד ישכון' ויתוקנו משבירתם ומפוזרים? והחייט הוא הבין חידתו ומליצתו גם הוא רמז לו ברמז תשובה, שישראל נמשלו לחול הים ולזה לקח מחול הים ונתן לו, ואמר לו: 'שזור לי חוטים לתפור המדוכה' - רצה לומר: בזמן שיהיו ישראל שזורים באחדות אחד ואין ביניהם לשון הרע, זה הוא תקנתם כמו המדוכה הנשברת יש לה תקנה על ידי תפירה.
'כל ישראל' אף על פי שהם מדוכים ונשברים ומפוזרים, תקנתם על ידי אחדות ושלום ביניהם, יתקנו שבר בת עמי בתשובה גמורה, ואז 'ישראל אשר בך אתפאר', 'ומי כעמך ישראל גוי אחד', והוא באחד.

'ראה נא בעונינו וריבה ריבנו ומהר לגאלנו גאולה שלמה' - יתן על לב הגאולה, שבכל יום עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו, ויש ישועות בכל יום. ויכוון שאף אם אין אנו ראויים, יעשה חוץ לטבע, דהיינו לפנים משורת הדין, כמו שכתוב בישעיה: 'ה' כגיבור יצא' - אף שאין ראויים ...
ולכן 'גואל' לשון הווה, ולא 'יגאל' שייתן הודאה על גאולת ישראל כל יום, ויתפלל על העתיד. ויכוון על הפדות והגאולה, שבכל עת יפרוש ה' כנפיו עלינו ועל כל ישראל.

'מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד' - כתב הרב 'בן אמונים', זיכרונו לברכה, על פסוק: 'צר לי מאד, נפלה נא ביד ה'' - שהכוונה 'צר לי מאד' - נוטריקון 'מאלף דלת' - רמז אל הגלות המר הזה, שהוא סוף אלף רביעי על ידי אדום הרשעה. ועל זה התפלל דוד המלך, עליו השלום 'נפלה נא ביד ה'' - 'נא' בגימטרייה: אדום, ואז 'כי רבו רחמיו', עיין שם. וזהו שאמר: 'מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד'. 'מהר' - קרא בו 'מֵהר', רמז על אליהו הנביא, זיכרונו לברכה, שיבשרנו מראש ההר על הגאולה, על דרך מה שאמר הכתוב: 'מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום'. וזהו: 'יקדמונו רחמיך' - להושיענו תשועת עולמים, מן הגלות המר הזה, 'כי דלונו מאוד' - גימטרייה 'אדום', רמז על גלות אדום, שהוא בסוף אלף הרביעי. וזהו גם כן 'מאד', נוטריקון 'מאלף דלת' וכנזכר. וזה אפשר גם כן רמז הכתוב: 'אנא ה' הושיעא נא' - גימטרייה 'אדום', שהתפלל דוד לה' שיושיענו מגלות אדום.

התקינו אבותינו הראשונים, הלא המה אנשי כנסת הגדולה, ארבעה שבתות אלו לפני בוא יום חג הפסח אשר ירמוז על גאולה העתידה המקווה, באשר המה ראו אורך הגלות וצרת השעבוד, מריבוי ימי הגלות, וראו להעיר ישני הגלות, איכה יעשו לקרב קץ גאולתם, והמה בחרו דברים אשר המה עמוד חזק על גאולתנו ועל פדות נפשנו. הראשון: 'שבת שקלים' - להגיד כי ישר שעמוד הימיני לקרב גאולתנו הוא הצדקה, וכמאמרם: 'גדולה צדקה שמקרבת הגאולה, שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה', ופירשו הראשונים: 'שמרו משפט' - הכתוב בתורה: 'לא תעשוק את רעך' ו'לא תגזול', ויהיה עושה עושר אך במשפט, ואז 'ועשו צדקה' - מיגיע כפיך, ואז תהיו בטוחים 'כי קרובה ישועתי לבוא'. וכמו שאמר הנביא 'בצדקה תכונני', אך בתנאי 'רחקו מעושק', כי כל המידות בטלו חוץ ממידה כנגד המידה.
וכאשר יהיו מרחמים על איש נוכרי, אשר הוא לא גואלו ולא קרובו, ועל הכל אם הרע לו ופגם בכבודו, ועם כל זה מעביר על מידותיו ומרחם עליו, על דרך מה שהצריכם לפרש בעניין אחר: 'מה הקדוש ברוך הוא מלביש ערומים שנאמר: ויעש ה' א-לוהים לאדם ולאשתו' - הגם שבאותו רגע עצמו, פגמו בכבודו ועברו על ציוויו, ועם כל זה ריחם עליהם, וכאשר ילכו בדרכיו יתברך במידתם ורחם עליהם, אף שהמה אינם ראויים מצד עצמם, וכל המרחם - מרחמים עליו מן השמים שנאמר 'ונתן לך רחמים וריחמך'.

'אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים' - נמצא שפדיון השכינה מן הגלות תלוי בידנו, ואוי ואבוי עלינו כי פשעינו האריכו קיצינו, הנה כי כן לכו נא הגברים, כל אחד ואחד, יפשפש במעשיו ויאמר: הן בעוון, בשלי הצער הגבוה, ומה נענה ליום הפקודה, 'ומה אעשה כי יקום א-ל וכי יפקוד מה אשיבנו', על אשר הארכנו גלות השכינה, ובמסתרים יבכה נפשו, וישוב אל ה' ולבקש מלבד 'סור מרע ועשה טוב' מצוות סגוליות לקרב הגאולה ובפרט לרחם על עניי עמו ככתוב: 'שמרו משפט ועשו צדקה', ואפשר שזה מורה אחדות ישראל, 'אחד באחד יגשו' אל כל אחד, על שום מה אדם נותן מלחמו לאחרים?! אם לא שמאמין שכולנו בני איש אחד אנחנו ... וזהו מה שרמזתי שעל ידי התשובה שמקרבת הגאולה, ויהיו תואמים מלמטה באחדות כאמור 'ויחדיו יהיו תמים', בין השם ובין הכסא יהיו תמים, ולא חסרים כמו עתה בזמן הגלות, אלא 'יהיו תמים', יראו עינינו בניין קודשנו בנוי ומשוכלל במהרה בימינו אמן סלה.

על ידי זכירת עמלק, אנו מרוויחים שהגויים כשומעם מה שנעשה לאבותינו, גם המה בימים האלה ובזמן הזה, מתייראים לבוא עלינו. ... ועוד יש תועלת אחרת, והוא שאינם מתייאשים עם בני ישראל מן הגאולה בגלות הזה האחרון, שאומרים ישראל על ידי זכירתם, מי שגאל את האבות הוא יגאל את הבנים, שעוד ידו נטויה בחסד וברחמים על עמו ונחלתו. ... שעם שלפי הנראה היה שזה שנצטווינו לקרות מצווה זו של 'זכור' בציבור היה לביזיון ישראל, אחר שהוא בא למזכרת עוון, מכל מקום כיוון שיש מצד אחר תועלת, שבשביל מצווה זו יש הצלה לנו מהגויים ששומעים הנסים שנעשו לאבותינו ועוד יש תועלת אחרת והוא שבזוכרנו מחיית עמלק אנו נזכור מהנסים שנעשו לאבותינו ולא יעלה על לבנו כי אבדה תקוותינו, חס ושלום, כי מי שגאל את האבות הוא יגאל את הבנים.

'וענווים יירשו ארץ, והתענגו על רוב שלום' - אפשר לפרש על פי מה שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: שלכאורה נתינת הארץ לישראל במתנה הוא לרעת ישראל, וכמו שנאמר: 'ושונא מתנות יחיה'.
ונראה לומר שיש תקנה נגד זה והוא - על ידי שישראל יעשו דברים, המאריכים ימים כגון מידת הענווה, אהבת השלום וכיוצא, ובזה יתבטל החשש של 'ושונא מתנות יחיה'. וזהו רמז הפסוק: 'וענווים יירשו ארץ' - עם ישראל על ידי שיחזיקו במידת הענווה, יזכו לרשת ארץ ישראל במתנה, גם 'והתענגו בה על רוב שלום' - שיהיה ביניהם - כי בזה אין חשש של 'ושונא מתנות' ... איך ישראל הצליחו במתנת הארץ? - על ידי שהחזיקו בשתי המידות של הענווה והשלום, המאריכים ימים.

אנו מאחלים לה, שתיגאל מרוע ההתפלגות בין הגורמים השונים ושהכל ידעו כי האינטרסים של הערבים והיהודים קשורים אלה באלה, וכי הטוב והברכה יבואו עליהם באמצעות שיתוף הפעולה.

ובזה אפשר להבין כוונת הכתוב הנאמר בגדעון: 'ויש ה' עמנו, ואיה כל נפלאותיו, אשר ספרו לנו אבותינו לאמור: הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין' - כי ידע גדעון שהקדוש ברוך הוא הוציאנו ממצרים באותות ובמופתים, שדבר זה מפורש בתורה, ואפילו תינוקות של בית רבן יודעים. אכן מה שכתוב: 'ואיה כל נפלאותיו' - כוונתו לומר שמכוח ניסי יציאת מצרים, נעשו ונמשכו אחריו כמה ניסים לשעתם וגם לעתיד לבוא, ולכן אנו מוזהרים לאמור: הלא ממצרים העלנו ה' - שאנחנו נזכור אותם הניסים תמיד, שזה הוראה שהוא יתברך עושה עמנו נפלאות בכל צרותינו.

'ואת המשכן תעשה ... כרובים מעשה חושב תעשה אותם' - כנגד המלאכים, הנקראים 'כרובים', שנוצרים מכל מצווה ומצווה שאדם עושה, כידוע בדברי רבותינו זיכרונם לברכה. והזהיר הכתוב לאדם, שיעשה מצוות ועל ידי כך יבראו מלאכים טובים, והוא בא על ידי 'מעשה חושב תעשה אותם' - דהיינו: שכאשר עושה את המצוות, יכוון במחשבה לעשותם בשלמות, ובלא שום חסרון כלל. ובזה יזכה שהמלאכים ימליצו טוב בעדו לעתיד לבוא. ועל ידי מדות אלו, הרמוזים בפסוק זה, זוכה האדם המקיימם, לעשות משכן בתוכו, שתשרה בו השכינה.

אל ירע ליבו בבוא עתו, כי הלא ידע מאז שעמד על דעתו, כי לא יחיה לעד, וצריך היה להבין זאת ולהטמיע זה ברצונו, וכל שכן שהוא רק מחליף עולם בעולם, וחיים חדשים ממעלה גדולה יותר באים במקומם, ועוד יתענג ויזכה לחזות בזיו השכינה וכיסא הכבוד, וישמח לעד. וכבר כתב הרמב"ם: הבוכה על מתו יותר מדאי, הרי זה טיפש, כי הוא בוכה על מנהגו של העולם. וידיעת דבר זה היא חלק מחכמת האדם, כי האדם לא מת מיתת חידלון, חס ושלום, ואינו אלא שינה עמוקה כתפילתנו: 'ומקיים אמונתו לישני עפר'. היינו שיחוש האמונה והתקווה להתעורר, גם אם הוא כבר ישן בבטן האדמה, וכמו בחיים חיותינו, נותנים דעתנו כי נשוב ונחיה, גם האדם במותו יחוש גם זאת התקווה. כי האדם לא מת, ורק חליפת העור שלו נקברת.

כשם שהבניין הזה נעשה מחצץ דק, ומעפר, ומצרורות ומחלקי אבנים על ידי הצטרפות כולם יחד, לבנה על לבנה ואבן על אבן, נוצר ונעשה בנין גדול נהדר ויקר, שכל מיני רוחות קשות לא יזיזו אותו ממקומו, כן אנו נוכל להתחזק פה בארצנו, על ידי איחוד כל המעשים וכל הרצון כלפי תפקידנו וחובתנו הקדושה, להעלות כל הכוחות כולם לאצילות ולקדושה, בשמירת הדת התורה והמצוה, בשמירת שבת קודשנו והמסורת הקדושה, או אז, ורק אז, נזכה לשעת אושר ולשעה של שלום.

'הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ה', אשר גאלם מיד צר' - ומקרא מדייק: יאמרו גאולי ה', ולא אמרו גאולי ה' - שמע מזה שלעתיד ידבר. כי הנה כבר ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה שגאולות שעברו משום שהיו על ידי שליחים בשר ודם, כמו שהם לא נתקיימו והיה קצבה לימיהם, כן גאולתם הייתה להם קצבה ופסקה טובה. אומנם לעתיד לבוא תהיה גאולה על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, וכשם שהוא חי וקיים לעד, כן גאולתו קיימת ולא תיפסק. וזהו שאמר: 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו', ומי יאמר כך? - אם תאמר היוצאים ממצרים ומגלות בבל, אי אפשר להם לומר 'כי לעולם חסדו', שהרי פסק אותו החסד וגלו בראש גולים. אין זה כי אם דבר ההודאה הזו 'כי לעולם חסדו' - יאמרו לעתיד גאולי ה' דווקא, שעל ידו יתברך יגאלו, ונכון שיאמרו 'כי לעולם חסדו' - שכשם שהוא חי וקיים, כך גאולתם תהיה.

'והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש' - על ידי האחדות אז הגאולה תהיה לארץ וזה שרמז: 'והוא באחד' - שיהיה באחדות אחד, אזי 'ומי' – נוטריקון: ומשיח יבוא, 'וישיבנו' - שעיקר הגלות בעבור שנאת חינם, שהייתה בינינו. וזה שאמר: 'שרים רדפוני בגלות החיל הזה חינם' - כלומר בעבור שנאת חינם, ועל דרך שאמור זה לשונו בפסוק: 'חינם נמכרתם'.
ומן האמור שעל פי זה שמעתי מדין פה מדבר גדולות, אחד שהיה אברהם, אברהם אוהבי, כבוד מורינו הרב אברהם חמוי, ישמרו השם ויצילהו, במה שכתב שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים בפסוק: 'אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, שחולת אהבה אני' - כלומר: אמרו להשם יתברך, ידידי עוז, כי אני בגלות החיל הזה, חולה בעוון השנאה והפרוד, וזהו: 'חולת אהבה אני' - כי אין בינינו אהבה ואחווה. עד כאן תוכן דבריו, ישמרהו הרחמן ויצילהו.

טעם שנהגו הספרדים לומר המזמורים: 'כאיל תערוג' ו'שפטני א-להים' קודם ערבית. ...
משום שכתוב בו 'צמאה נפשי לא-להים לא-ל חי מתי אבוא ואראה פני א-להים' - והכוונה מתי יזכהו ה' לעלות לרגל כבימים קדמונים ... ובפרט עתה שאנו בגלות 'צמאה נפשנו לא-להים מתי אבוא' - כלומר מתי יבנה בית מקדשנו כדי לבוא 'ואראה פני א-להים' ...
והטעם שאומרים גם מזמור 'שפטני' כיוון שנמצא בו קשר אמיץ עם המזמור שלפניו, באומרו: 'שלח אורך ואמתך' - אורך הוא מלך המשיח שנדמה לאור, כמו שנדמה לאור בפסוק: 'ערכתי נר למשיחי', 'ואמתך' - זה אליהו שהוא נביא אמת ונאמן. 'המה ינחוני יביאוני אל הר קודשך ואל משכנותיך'.

ואהבת לרעך כמוך אני ה' - ועליו אמר רבי עקיבא: 'זה כלל גדול בתורה'. ומה זה אהבה ואחווה שביניכם, ואנו רואים מסה ומריבה? זה מביא את האור, וזה מביא את העצים ובא אחר וליבה, ואפילו גדול שבא לכבות אין שומעים לו, ואיה אפוא שומר הכלל הגדול הזה?! ראינו אותם והם מועטים, כי רובם קופצים להאחיז את האור במדורת המחלוקת, להגדילה ולהעבירה לזמן רחוק.
אנחנו בגלותנו 'ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון' חרבה ושוממה, על השנאה ועל הנטירה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, וביזו תשובתה ורפואתה, ואין לך דבר המעכב את הגאולה כחסרון השלום ומיעוט האחווה. ועתה יראה הנוקם והנוטר, והמשים דמי מלחמה, בין איש ובין אחיו, ובין קהל לקהל, מה יהיה משפטו ומעשהו, והרי הוא מעכב את תשועת ה' ועזוזו, ונפלאותיו אשר יעשה.

'בצדקה תכונני, רחקי מעושק - ע''י מצוות הצדקה, חשוב כאילו קיימת כל המצוות. ושמא תאמר - איך אתן צדקה ויש לי כל-כך מסים והפסדות?! ולזאת אמר 'רחקי מעושק' - ע''י מצות הצדקה, ה' שומרך מן הפסדים ומסים ...
וכמו שאמרו שאין דבר רע בא מן הצדקה, שכתוב 'והיה מעשה הצדקה שלם'.

כוס האחד שנודה לה' יתברך על בחירה בנו, וזהו קידוש: אתה בחרתנו מכל העמים. הכוס השני, שנודה בו על גאולת מצרים, וזהו חתימת ההגדה 'אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים'.
כוס השלישי, שנודה בו על קיומנו בגלות, בחיים, בדת ובפרנסה, שאין ה' יתברך מניח לאומות שיכלו אותנו או שיבטלו דתנו ותורתנו וגם כן הוא מפרנס, וזהו עניין ברכת המזון. כוס הרביעי, שנודה על גאולת העתיד, וזה עניין חתימת ההלל ברכת השיר: 'יהללוך ה' א-להינו'.
וזהו טעם אסור לשתות יין בין הכוס השלישית לרביעית, לרמוז שתכף ששתינו כוס של גלות נשתה בעזרת ה' כוס של גאולה, וכן זהו גם כן שאין מברכים 'על הגפן ועל פרי הגפן'; רק על כוס הרביעית, רמז שבבית הרביעי, שהוא זמן העתיד, הגפן תיתן פריה.

בהיות הבית קיים, היתה שכינה שורה בישראל, וכעת עלינו להתנהג על פי מידת השלום, בין איש ובין אחיו ובין גרו, כי בזה תהיה השכינה שרויה בינינו, ותמצא נחת רוח בתורתנו. והביא ראיה מהכתוב הבא בזכריה: 'אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו; אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'. כי הוא מלמדם להועיל על פי השם, במה שיעשו להטיב מעשיהם, ואולי יחנם ה', וישיב את שבותם. וגם כדי שישיגו קצת על ידי המעשים האלה, ממה שהיו משיגים בהיות הבית קיים.

'ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה, והכנעני אז בארץ.' - לפי שאמר לו ה': 'אל הארץ אשר אראך', וקיים לנו בהלכות קידושין: 'האומר לאישה, התקדשי לי על מנת שאראך בית כור עפר', אנו צריכים, שיראנה משלו, ולכן אברהם בשומעו דבר ה', אשר אמר: 'אשר אראך' - אמר שהיא עתה בלא בעלים, ויכנס לתוכה בלי בושה, והוא לא כן מצא: 'ויעבור עד מקום שכם' – ולא מצאו ריקן, 'עד אלן מורה' – ולא מצאו ריקן, שבכולן עדיין 'הכנעני אז בארץ' - הולך ותפס כדברי חכמינו זיכרונם לברכה, ולכן תמה על המראה, מיד: וירא אליו ה', ויאמר לזרעך אתן' - שעיקר כוונתי במה שאמרתי: 'אשר אראך' - לא לך, אלא על בניך, הכוללים בך, אמרתי כן, ובאותו זמן תהיה פנויה מבלי יושב. 'ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו' - במקום בניו, ופינה וישב במקום הפקר 'ההרה', כיוון שאין לו זכות עתה בארץ נושבת.

'ויקרא שם הבאר עשק' - האריך בעניין הבארות. יש אומרים לרמוז לעתיד כי באר מים חיים ירמוז לבית המקדש הראשון. ועשו מחלוקות ומלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שטנה הוא הבית השני שכתוב בו: 'ובמלכות אחשוורוש כתבו שטנה' אותיות השטן הוא המן. והשלישי קרא רחובות הוא הבית העתיד שיעשה בלי ריב והשם יתברך ירחיב גבולנו.

'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' - וכבר ידעת דבריהם זיכרונם לברכה, שבכל דור ודור ראוי שיבנה בית המקדש בימיו, וישיב בנים לגבולם, וכהנים לעבודתם, ולויים לשירם ולזמרם, אם יתקנו מעשיהם. וכשאינם שמים על לב אורך גלותנו ושממות ארצנו, ויתקנו מעשיהם, ונשאר הבית כמו שהיה חרב, נחשב עליהם כאלו המקדש היה בנוי ומשוכלל בימיהם, ונחרב בזמנם והם החריבוהו בעוונם. והוא אומרו: 'לכן בגללכם ציון שדה תיחרש' - שאילו זכיתם הייתה נבנית בימיכם, ועכשיו אני מחשב עליכם כאילו הייתה בנויה ועכשיו בשביל עוונם: 'ציון שדה תחרש וירושלים לעיים', ואתם מחריבים את העולם.

'רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים'. - אמרו זיכרונם לברכה במסכת קידושין: אמר רבי שמעון: למה כתוב: כי יקח איש אישה - שדרך האיש לחזר אחר האישה, וכן דרך המשפיע לחזר אחר המושפע, וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. אם כן, מי שמשמח חתן, המחזר אחר אשתו, הנה הוא יתברך, במעשיו הטובים, יהיה סיבה, שבזכות זה, יפן ה' ברחמיו להחזיר שכינתו לציון, כי הוא יתברך המשפיע, וציון המושפעת.

'כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך' - איך יתכן כי הנה ארץ ישראל מפורסמת היא ברוב טובה וכמו שהעיד הכתוב פעמים רבות שהיא 'ארץ זבת חלב ודבש', ו'לא תחסר כל בה', ואם כן בהיות ישראל שרויים על אדמתם, 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו' חש הכתוב פן יאמר נא ישראל: כי שמא חדל עוני ורש מישראל, ואם בוא יבוא איש לדפוק על דלתי ביתך, לשאול ממך מתן, ולבקש ממך עזרה, ישיאך לבך לאמור כי הוא ערום יערים, לאסוף ולצבור כסף מהון זרים, ותקשיח לבך מעזור לו, ולשלול זה בא הכתוב באומרו: 'כי יהיה בך אביון' - לבקש ממך עזרה בצר לו, גם שיהיה זה 'בארצך', ש'לא יחסר כל בה' – 'לא תאמץ ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון' ותמנע מעזור לו, כי תאמר שזה בא בעורמה כי לא יבצר מהיות לו נחלת שדה וכרם להחיות את נפשו.
ולזה הוצרך עוד להסיר דעה זו מלבך ורק 'פתוח תפתח את ידך לו' - יען כי באמת 'לא יחדל אביון' גם 'מקרב הארץ' - שגם בארץ ישראל, מבורכת ה', לא יחדל ממנה גם עני ורש, כי כן יסד המלך, מלכן של עולם, לצורך הקבוץ והתיקון המדיני, ובלא זה העולם יישום ויחרב כמפורסם לכל, על כן הנני בא לצוותך 'כי פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך שבארצך' - שגם האביון שבארצך, ארץ ישראל, תיתן לו אם יבקש ממך עזרה.

בעגלת הקיטור ישבנו בחדר אחד לבדינו, ואין איש נוכרי בינינו, ועד מהרה תקע אחד בחצוצרות, לאות כי העגלה תיסע לדרכה, ותכף העלתה קיטור העשן ותיסע במהירות. הדרך ההולכת מיפו, לפניה ואחריה, כיכר יפה אף נעים, משתרע משני צדי הדרך, והעטוף יבול תבואה וגפנים למכביר, המרהיבים עין העובר. ... הנסיעה ההיא, הייתה לנו לטיול ועונג, גם שירים שרנו, גם יין שתינו, גם טבק עישנו, עד אשר עברנו בין רכסי ההרים וטורי סלעים באורחות עקלקלות. עדי הגענו אל הר אחד, ומרחוק ראינו ירושלים, תבנה ותיכונן, הוא ההר אשר עליו תתנוסס העיר הקדושה, חרדת קודש אחזתני, אף אגלי דמעה נטפו מבבות עיני, בראותי את ירושלים, ובהעלותי על לבבי את דברי ימי העיר העתיקה הזו, אשר ראתה מלכי עמי, כהניה, נביאיה וחוזיה, בגאונם והדרם, ואשר בה צרורים פרקים הרבה בדברי ימי עמי, קרעתי כנף מעילי כנהוג, ואף לבבי נקרע בקרבי, ובקול מר קוננתי: מזמור לאסף.

'שאפילו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ'. - והנה הדבר קשה, שאם כן מה מקום יש לנו בארץ גלותינו בעת סליחתנו לזכור זכות אבותינו: 'הרחמן, זכור לנו רחמיך לפני אברהם', וכיוצא בזה.
והתורה אמרה: 'והבאתי אותם בארץ אויביהם', 'וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור.' - אם לא שנאמר, שלא אמרו זיכרונם לברכם, שאין זכות אבות עומדת, אלא דווקא ליוצא מעצמו מארץ ישראל לחוץ לארץ, ובשביל העוון, שיצא מעצמו, אינה עומדת לו זכות אבות, אבל מי שנגלה ממנו או שלא נולד בה - זכות אבות מסייעתם.

הייעוד התשיעי, שבגאולה ישובו כל פושעי ישראל, שיצאו מכלל הדת ויתערבו בגויים, אם באונס מפני תרבות, ואם באונסים אחרים, והם יתחרטו באחרית הימים וישובו אל א-להי ישראל, ולפי שהם היו צאן מרעיתו כמו שכתוב: 'כי תעבור במים - אתך אני, ובנהרות - לא ישטפוך, כי תלך במו אש - לא תיכווה ולהבה לא תבער בך', וככתוב: 'ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב, נאום ה'.

בכל ימי חיי, תמיד היתה מחשבתי ומגמתי לעלות לארצנו הקדושה, לשכון כבוד בה, ובפרט מיום שהעיר ה' את רוח בני ישראל, ונפח בקרבם ניצוצי טהרה, וקרב עת אתחלתא דגאולה, ואזרו חיל ועלו ארצה, וה' עזרם, ולה' המלחמה כמו שנאמר: ה' איש מלחמה, ונלחמו עם האויבים ונצחום ונתנה לישראל, ו'לא בכח יגבר איש' - רק בכוחו הגדול וזרועו הנטויה, שלמי שירצה יתננה.
מאותו זמן גמרתי בדעתי לעזור את החו"ל ולעלות אל הקודש, אל ארצנו הקדושה לשכון כבוד בה, וכמו שכתב דוד המלך, עליו השלום, בתהלים: 'הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה', ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: טוב לו לאדם שילין במדבר ארץ ישראל ולא ידור בארמון מלכים בחו"ל, זהו שאמר: 'אלין במדבר' - אפילו באהל במדבר. והתחלתי להכין את עצמי ולבקש מן הסוכנות שהם ממונים על העלייה לתת לי רישיון לעלות, ולא הרשוני לעלות, עד שנתחייב בני חמודי ואור עיני, משה, ישמרהו צורנו ויגאלו, הנמצא בארץ ישראל משנת תרח"ץ (1938) שהוא עלה בעודנו בחור, וכשקיבל עליו להיטפל בי וגם לשלם עלי ועל אחותו את כל הוצאות הדרך, נתנו לי רשות לעלות לארצנו הקדושה, ברוך ה' שהחיינו וקיימנו והגיענו לארץ ישראל, וזכינו לדרוך על עפרה ולישון על אדמתה.

'תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב' - כתבו המפרשים על פסוק 'וילחם עם ישראל ברפידים' -על ידי שרפו ידיהם מן התורה בא עליהם עמלק, וידוע שעל ידי עסק התורה נזכה לגאולה וימחה שמו של עמלק אז יהיה שם 'הויה' שלם - מספר כ"ו, לא כן עתה בגלות שיש רק שם 'יה'.
וזה שרמז: 'תורה צוה לנו משה' - סופי תיבות גימטרייה כ"ו, כמניין שם 'הויה' שלם, לרמוז שבלימוד התורה שציווה לנו משה יהיה שם השם שלם מספר כ"ו, וגם זאת 'מורשה קהילת יעקב' - היינו: הארץ שהיא מורשה לנו מאבותינו, שנתנה ה' להם, תהיה ביד ישראל שהם קהילת יעקב, ועל צד הרמז: יעקב - ראשי תיבות: ישובו עדת קדושים בארצם, ונראה ביאת גואל.

על-ידי האחווה נגאלים ישראל. כי האחווה היא העומדת לנו בכל עת צרה, והיא המסוגלת גם כן לגאולתנו ולפדות את נפשנו. במתן תורה היו ישראל כאיש אחד בלב אחד, כמו שכתוב: 'ויחן שם ישראל כנגד ההר'. ולכן אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'אנכי ה' א-להיך' - לרמוז שעיקר קבלת התורה, בנוי על קשר האיחוד, למען יוכלו לקיים את כל מצוותיה בכללות. ... כשם שבקבלת התורה צריכים אחווה כדי לקיים את המצוות, כך גם בגאולה העתידה צריכים לקשר האחווה, שאם לא כן צריכים להשתעבד כולם יחד בין שבעים האומות. מה שאין כן על-ידי האחווה, שאז מצטרפים גלות של זה עם זה, ונגאלים.

אורך הגלות לא ייאש לבנו מן הגאולה, אדרבא הוא מחזק לבנו - בראותנו היות אומה זו קיימת בעולם. עם כל זה, מן הזמן שהיא גולה וסורה, ובהיותם מחזיקים כל כך בתורה ובמצוות. וזאת היתה תשובתי לנוצרי כנגד טענת אורך הגלות.
והנה למה שאמר עוד מפאת הטענה השנייה, והיא היותנו פזורים בכל פאות העולם, ואין עומדים במקום אחד לעזור אלו עם אלו. אמרתי לו, כי הנה גם זה היה מפאת השגחתו עלינו, להשאיר לנו אחרית ותקווה, שאלו גלינו כולנו למקום אחד ולא נתפזרנו בין האומות, הנה יכלו האומות אותנו, למצוא אותנו מכונסים במקום אחד. אמנם היותנו פזורים בכל פאות העולם, גם שיקומו לכלות, אשר במקום אחד, עדיין ישארו אשר בשאר המקומות, ואם כן טובה וצדקה עשה עמנו השם בעניין זה.

'ורוח א-לוהים מרחפת על פני המים' - כמו שהיה בימים הראשונים, כן יהיה בימים האחרונים. כשתגיע הארץ להיות תוהו ובוהו, 'וחשך על פני תהום', אז ורק אז, רוח א-לוהים תהיה מרחפת על פני המים. ...
יובן על פי מה שקרה לנו במלחמת יום הכיפורים, שכל התושבים נשלחו לחזית המצרית, הסורית והירדנית, 'והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח א-לוהים מרחפת על פני המים' - רוחו של הקדוש ברוך הוא ריחפה על פני המים של התעלה, שרוב חיילנו היו שם, וגם החיילים הלא דתיים התחילו להתפלל ולהניח תפילין, מידי יום ביומו. וה' יתברך עזר לנו ויצאנו בחסד וניצלנו ברוך ה'.

כתב ה'שולחן ערוך', זו לשונו: 'הרואה חמה בתקופתה, והוא מכ"ח לכ"ח שנה, והתקופה בתחילת ליל רביעי, כשראו אותה ביום רביעי בבוקר, אומר: ברוך עושה בראשית' ... וכן עשו מעשה בשאלוניקי, לברך בכנופייה, ביציאתי מן הישיבה, כן נהגו הרבים שם. ...
וכתב הרב 'מגן אברהם': בבוקר - משמע מיד בהנץ החמה, וכן כתב בליקוטים, שמהרי"ל ציווה להכריז: 'בערב שלמחר, יזהר כל אדם כשרואה הנץ החמה יברך'. וב'משאת בנימין' כתב: 'בשחרית כשיוצאים מבית הכנסת, מתאספים הקהל יחד ומברכים ברכה זו', כן נהג מהר"ם, וכן דעתי לעשות.' ונראה לי שאם לא בירך עד שלוש שעות, לא יברך שכבר עברה ממקום הזה.

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'בזכות נשים צדקניות נגאלו', זכו ויצאו מגלות מצרים לפני הקץ, כמו שנאמר: 'כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'.
כידוע כשאמר משה רבינו, עליו השלום, לישראל לצאת ממצרים, כל אחד עמד והביא שאלותיו: למתי, ובאיזה כיוון, וכמה זמן בדרך, ומה צריך צדה לדרך, ועוד. אבל הנשים אמרו: אין לנו אלא דברי בן עמרם, ואפילו האוכל המבושל ומוכן בבית לא לקחו איתם. כמו שכתוב: 'וגם צדה לא עשו להם'. והאמונה הזאת עשתה רושם, ובשכר הזה קבלו שליחות מיוחדת מה', והקדימו לאנשים. ועוד כמאמר: 'וחמושים עלו בני ישראל' - שפירשו חכמינו זיכרונם לברכה: אחד מהחמישה עלו וארבעה חלקים מתו בשלושת ימי חושך, אבל הנשים לא מתו, שהן רצו לעלות והאמינו בה' ובמשה עבדו. ולא רק יציאת מצרים בלבד היה בזכות הנשים, אלא כל גאולה היתה ותהיה בזכות הנשים צדקניות.

כיום ישנם בארץ ישראל רבנים גדולים שאין דוגמתם בחו"ל, עם ישראל נקראים עם חכם ונבון בכל מקום אבל כשבאים בארץ ישראל אווירא דארץ ישראל מחכים ומוסיפים חכמה על חכמתם, חכמה שנתן השם לישראל הביא לעם ישראל תשועה גדולה וזכינו לקיבוץ גלויות ולבניין הארץ, ונהיינו עם, עם מדינה ריבונית, ואויבי ישראל נכנעו תחת יד ישראל בזאת החכמה שנתן השם לישראל.

'וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-לוהיך מייסרך והביאך אל ארץ טובה' - ויש לדקדק שמילת כי נראית כמיותרת והיה לו לומר 'וידעת עם לבבך כאשר'... ויובן בהקדים מה שאמר הגאון החיד"א: שמאחר שכבר אמרו ישראל 'נעשה ונשמע' למה כפה עליהם הר כגיגית? ותירץ וזה לשונו: ששתי אהבות בעולם אהבה רצונית ואהבה עצמית, אהבה רצונית היא אהבה שבין אדם לחברו, שאוהב אותו ועושה לו רצונו אבל אינה אהבה עצמית, מה שאין כן אהבת האב לבנו היא אהבה עצמית, שמוכיחו ומייסרו שילך בדרך הישר בשביל אהבתו אותו', לכן הקדוש ברוך הוא רצה להראות לנו שאהבתו אותנו אינה רצונית, רק אהבה עצמית, כאהבת האב לבנו, ומשום כך כפה עליהם הר כגיגית מרוב חיבתו ...
לזה הוצרך משה רבינו, עליו השלום, להודיעם לישראל, שידעו ויתבוננו בלבם שאין הקדוש ברוך הוא אוהבם אהבה רצונית, שאינה אהבה עצמית, וזה אומרו: 'וידעת עם לבבך' - שאהבת ה' עימך, אינה אלא 'כאשר ייסר איש את בנו' - שבוודאי היא אהבה עצמית ולא רצונית, כן 'ה' א-לוהיך מייסרך', ומביאך שתלך בדרך טובה וישרה להטיבך באחריתך, וזהו: 'והביאך אל ארץ טובה' - ארץ העליונה שהיא תכלית הטוב.

'עשה עמי אות לטובה' - ידוע שאין הפרש בין תיבת גולה לתיבת גאולה אלא אות א' לבד. והנה עכשיו, בעוונותינו הרבים, אנחנו בגולה וחסר אות 'אלף', ולזה ביקש דוד המלך, עליו השלום, שיעשה עמנו אות לטובה. רוצה לומר: שישים אות 'אלף' בתיבת גולה ויהיה גאולה וזהו לטובה.

ואחרי חג האסיף נסענו לעיר הקודש חברון, להשתטח על קברי האבות בשדה עפרון. ובעת זמן האביב נסעתי עם אשתי ובני החביב, ארץ הגליל, הכרמל והשרון. אדמת קודש טבריה וצפת ומירון. זכינו להשתטח על קברי כל הצדיקים, בהרים ובעמקים. התפללנו במערת רבי שמעון בר יוחאי בהילולה, בעד כל אחינו שבגולה. חזרנו לארץ הצבי כאריה וכלביא. אמרתי זאת המנוחה וזאת המרגוע, לנפש עייפה וכנועה. נתתי בשלום סוכתי ובציון מעונתי. זאת מנוחתי עדי עד. פה אשב ואסעד. כי אדמת קודש עליתי ולמקום תורה גליתי. ראיתי בני עליה והם מרובים, במשמרת הקודש ניצבים.

והנה, ברוך ה', זכיתי בחסדו הגדול ליישוב טוב, ולא רק ליישוב טוב, אלא גם לזהב טוב, שהיא תורת ארץ ישראל, ולא רק זה, אלא גם לחזות בנועם ה', ואיזה? - זה שזכיתי לראות מדינת ישראל ביופייה והדרה, בשכלולה ובצביונה, בשחרור המולדת, שזהו נועם ה' עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, באשר ה' היה עמנו כאשר היה עם אבותינו, הרמת דגלנו, המתנוסס במדינתנו. מפלת אויבינו אשר חשבו וחושבים להכחידנו, לולא ה' שהיה לנו, אזי חיים בלעונו. ונוסף על נחלתנו, שחרור ירושלים השלמה, משוש ליבנו. זכיתי לראות את הניסים והנפלאות, המתרחשים יום יום לעינינו.

יש בכתבי האר"י זיכרונו לברכה, שיש כוונה בפסוק 'שמע ישראל', שאם אדם מכוון בה להעלות נשמתו למקום עליון, יכול להביא הגאולה. ... בזה יובן לעניות דעתי, מה שאמרו בפסחים פרק 'מקום שנהגו': 'אמר רבי שמעון בן לקיש: 'ויקרא יעקב לבניו' - ביקש יעקב לגלות הקץ לבניו, קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר שמא, חס ושלום, יש במיטתי פיסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: 'שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד' - כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. ויש לדקדק למה נקט בלשונם פסוק זה. אמנם במה שהקדמנו יבוא נכון, שבכוונת 'שמע' יכולים להביא הגאולה, והם כשראו שקרא להם, ובקש לגלות להם הקץ ולא גילה להם, אלא דחה אותם בדברים והשיאם לדבר אחר, רצו לרמוז לו שאל מגלה לנו, בכוונה שאנו מכוונים בפסוק 'שמע ישראל', אנו יכולים להביא הגאולה ונגאלים. וזה פתחו ואמרו: 'שמע ישראל', ובכן 'ובא לציון גואל', כן יהי רצון. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

ישראל קדושים משכימים לסליחות, מראש חודש אלול ומשברים תאוותם בעוד הלילות קצרים. ומעבירים שינה מעיניהם, לעשות נחת רוח לאבינו שבשמיים. שבאשמורת הבוקר שט בעולם העליון, ועת רצון מלפניו להתוודות ולהתחנן בתשובה שלמה לפניו, ובזה תקובל ברצון לפניו, ויסלח לכל עוונותם. ... ולא יצעק כעומד ברחוב, וידע כי הוא עומד לפניו יתברך, וישב בדרך ארץ, ויקרא בנחת ובתחנונים, כיאות למי שמבקש טובה מאת המלך. ...
ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה', ועוד אמרו: 'שבתשרי עתידן להיגאל' - והכל אחד: שבתשרי זמן תשובה לכל, ועל ידי זה נזכה לגאולה במהרה בימינו אמן.

גם כשאנו רואים את חומרת המצב וקושי הגזירה, עד שכמעט ואיננו רואים פתח להצלה כלשהי, אין לנו לומר נואש, ואדרבה, יש תמיד לבטוח בה' יתברך, 'כי לה' הישועה'. כבר נאמר על ידי הנביא ירמיהו: 'עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע' - דווקא מתוך הצרה צומחת ועולה הישועה. וכן נמצא במדרש בפרשתנו: 'ונלחם בנו ועלה מן הארץ' - כל זמן שישראל בירידה התחתונה הם עולים'. ועוד דרשו במדרש שם את סמיכות הפסוקים בתהלים: 'אמר דוד: 'כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו', אותה שעה 'קומה עזרתה לנו, ופדנו למען חסדך'. - אתה הראת לדעת, שהישועה ממהרת לבוא, דווקא כאשר הירידה גדולה. כי אחר שהגיעה ירידתו של עם ישראל עד לקרקעית הארץ, ומשאין המשך לירידה, משם יש לו רק עליה - 'ועלה מן הארץ'. לפיכך, יש לנו לתלות ביטחוננו בקדוש ברוך הוא, שהוא יפר עצת אויבנו. כי מציאות חומרת הגזירה, מחייבת להאמין בביטולה.

'בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את לשונם, ושלא שינו את שמם, ושהיו גדורים בעריות ושלא היה בהם מלשינים' - והכוונה שארבעה דברים תמצא בהם תיקון השכינה. ידוע שהשכינה נקראת 'שם', כמו שכתוב: 'ויעש דוד שם' - שעשה תיקון לשכינה. וזהו: 'שלא שינו את שמם'. ועוד 'שלא שינו לשונם' - שלשון גימטרייה: שכינה עם הכולל, וכן 'שפה' גימטרייה 'שכינה', והם שנזהרו בלשונם נדבקו בשכינה. ועוד בכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה, שהיא השכינה. ואמרו זיכרונם לברכה, שפגם הברית הוא בשכינה, חס ושלום. ועוד אמרו: ארבע כתות אינם מקבלים פני שכינה, ואחת מהם מספרי לשון הרע. ולהיות שהם נזהרו בארבע מידות אלו - נגאלו.

'ויהי בישרון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל' - שהנה נודע, שאין המלך נקרא 'מלך', עד שימליכוהו כל קהל ישראל עליהם. להוציא אם מלך מעצמו, ואינו מרוצה לקהל, אינו נקרא 'מלך'.
וזה אומרו: 'ויהי' – וי על מי שיהיה 'בישורון מלך' כנזכר לעיל. ועוד אינו נקרא 'מלך' אלא 'בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל' - להמליכו עליהם, ואזי יהי נקרא בשם 'מלך' כנזכר לעיל.
או רצונו לומר במה שנאמר 'בהתאסף ראשי עם' - כמו שאמרו 'אין מלך בלא עם', ועל זה אמר 'ויהי בישורון מלך' - ואמתי נקרא 'מלך'? 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל' להיות אתו עמו.

אהבתה לארץ ישראל הייתה להפליא, ולמרות כל הקשיים הרבים שהיו עושים הסוכנות היהודית בתוניס, שכל מי שיש איזו מחלה, אפילו אם לפי עדות הרופא של המשפחה שנתרפאה, או שהוא זקן ואין לו מפרנס, או שיש לו משפחה ברוכת ילדים, לא היו נותנים לו רישיון עלייה, ונגרם מזה סבל רב, היא לא אמרה נואש, ואכן אמונתה עמדה ועלינו ארצה, למרות שזה היה על חשבונם.

הגאולה שלמה תהיה לנו לעם ישראל, בעזרת ה', בקרוב, וקץ הגאולה הוא גלוי כשאנחנו רואים מוסדות, יש בישראל לשכת הסעד, ביטוח לאומי, לשכת הבריאות וכו', מזה נראה שמקיימים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה, ומזה יתרבה האחדות והאהבה ביניהם ועל ידי האחדות תבוא הגאולה, שבעוון שנאת חינם נחרב.
וזהו כוונת הכתוב: 'וכל קרני רשעים תגדע תרומננה קרנות צדיק' - שעל ידי 'וכל' - ראשי תיבות: 'ואהבת לרעך כמוך', ומזה יהיו באחדות ואהבה רבה, ובזה 'קרני רשעים' - כלומר קרנות של תיבת 'רשעים' - שהם ראשי תיבות: רם - לשון התרוממות, שהרשעים, דהיינו מלכות הרשעה, שהם מתרוממים עלינו ואנחנו תחתיהם בגלות, שיתעקרו מן העולם, ואזי 'תרוממנה קרנות צדיק' - שהם קץ הגאולה שעל ידי האחדות והצדקה תבוא הגאולה.

'אין לה מנחם מכל אוהביה' - בהיותו גולה למקום תורה, חבריו יקיימו בידו, וכיוון שהם בין האומות, אחד גולה לצפון ואחד גולה לדרום, אין מי שינחם את חברו ויאיר עיניו בדברי תורה, ואם נפרש 'מנחם' - מלשון לך נחה את העם, יפורש יפה, ואם כן כיוון שכל אחד נשאר במבוכתו, הנה זה גורם שלא נמצא הלכה ברורה, ונעשית תורה כשתי תורות, וזהו: 'כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים' - פירוש כל אותם העוסקים בתורה, שהם רעיה, בגדו בה - פירוש בתורה, שלא הבינו אותה כראוי, ולכן היו לה לאויבים, פירוש בשבילה, כי תחת היותם אוהבים זה לזה, על דרך אהבה בסופה, נשארו אויבים, וזה על דרך מה שאמרו זיכרונם לברכה: לאחד קראתי נועם זו תלמוד ירושלמי, ולאחד קראתי חובלים זו תלמוד בבלי, וכן גם כן אמרו: שלושה שונאים זה את זה, ויש אומרים אף תלמידי חכמים שבבבל. והנה על העדר התורה כמו שאמרנו, אפשר שלזה אמרו: בוכה ומבכה שמיים וארץ עמה.

הגמילות חסדים, שהיו עושים בזמן הבית אי אפשר לעשותו עוד בגלות, אפילו אם לא יהיה טרחת הדעת בעול הגלות. שמובא בפרקי רבי אליעזר: ראה שלמה שמידת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, וכשבנה בית המקדש, בנה שני שערים, אחד לאבלים ולמנודים, ואחד לחתנים. והיו כל ישראל, הולכים בשבתות ויושבים בין שני שערים הללו, והנכנס בשער חתנים היו יודעים שהוא חתן, ואומרים לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות. והנכנס בשער אבלים והיה שפמו מכוסה אז היו יודעים , ואם לא היה שפמו מכוסה היו יודעים שהוא מנודה, ואומרים לו וכו', כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתם בגמילות חסדים. עד כאן לשונו.
וזה הגמילות חסדים היה נעשה במעמד כל ישראל, ובפרט כשהיו ברגל, והיתה המצווה נעשית בשבח גדול לבורא עולם בחסדו הגדול כי 'ברוב עם הדרת מלך', ועוד כי תפילת הרבים נשמעת, שהיו כולם ביחד מתפללים עליהם. אמנם כשגלו ישראל, מעט כאן ומעט כאן, אין עוד הידור למצווה זו, ואינו ניכר פארה וחשיבותה, אף אם כל יחיד ויחיד יקיים אותה כהלכתה.

ובכל יום ויום מתבררים ניצוצות וחלקים מהם, ועולים מדרגה אחר מדרגה, כפי כוח מעשינו ותפילתנו בעת ההיא ועולים ומתחדשים וכך אנו עושים בכל יום תמיד. ...
נמצא שבששת אלפי שנה, שנמצא העולם, אין יום דומה לחברו ואין בריה דומה לחברתה, וכל אחד מברר הניצוצות השייכים אליו. וזה שאמר: 'ועולים מדרגה לדרגה' - שאחר שנתקנו ששת ימי החול, כל יום חלקו אחר. כך בשבת: עולים מדרגה אחר מדרגה.
עוד בזה תבין איך לא נגמר להתברר כל הניצוצות בפעם אחת וצריך כל כך זמן עד ביאת המשיח, שהרי כאשר יגמרו להתברר כל הניצוצות יבוא משיח צדקנו, אלא שכל יום יש לו ניצוצות השייכים לו, ואינו דומה יום לחברו, ולכן עדין לא נגמר להתברר עד שיבוא מלך המשיח.

'בצר לך' - כשתהיו בצרה בגלות הארוך הזה, 'ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים' - אין לך עצה אחרת רק: 'ושבת עד ה' א-להיך, ושמעת בקולו כי אל רחום'. וכן אמר שלמה המלך, עליו השלום: 'אם לא תדעי לך היפה בנשים' - שאם לא תדעי שום עצה על מי תפנה, אז 'צאי לך בעקבי הצאן' - ראי מה עשו אבותייך כן תעשו גם אתם. שנאמר: 'ויאנחו בני ישראל ויזעקו ותעל שוועתם'. ...
וידענו שיבוא המלך הקדוש לזה העולם, שמשרה הקדוש ברוך הוא שכינתו בבית הכנסת, שנקרא מקדש מעט. והנה אנחנו כולנו באים בבית הכנסת ואומרים בליבנו: 'נבוא לפני המלך'.