'אין העולם מתקיים, אלא על הבל פה של תינוקות של בית רבן', 'לא חרבה ירושלים, אלא על שבטלו בה תינוקות של בית רבן' - שתי מימרות אלו, שנאמרו מפי חכמינו הקדמונים, מראות בבירור איזו חשיבות עליונה הם ייחסו אל החינוך בימיהם. ובכל זאת, כאשר לימוד מלאכה עמד על הפרק, חכמינו הדגישו אף יותר את חשיבותם וערכם, כמו שמעידה המימרה הבאה בנחרצות רבה: 'כל שאינו מלמד את בנו אמנות מלמדו ליסטות'. כרכי התלמוד גדושים באמירות על ערכה של קניית חכמה ועל גדולתה של ידיעת מלאכה. הרבה מהחכמים בעצמם היו עובדי כפיים, לצד עיסוקם כאנשי הוראה. בדרשות ובמעשים, הם הובילו את צאן מרעיתם בדרך הישר, ולימדו אותם שהקדושה מוכרחה להתגשם בפעולות ובמעשים. עצמאות הייתה מוערכת בקרב האנשים הללו: 'פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות'

מאז ימיו של אלישע הנביא, אשר ריפא את נעמן, שר צבא ארם, על ידי שבע טבילות בנהר הירדן; מאז תקופתו של ישעיהו, הצופה הגדול והרופא הגדול, אשר הורה להניח דבלת תאנים על פצעו של חזקיה, המלך הצדיק של ממלכת יהודה - צאצאיו של אברהם העברי, בלטו בין העוסקים במלאכת הרפואה. מלאכת הרפואה, כאשר היא נעשית כהוגן, היא מלאכה אצילית ביותר. ריפוי חולים היא מידה טובה הנכללת בכתבי הקודש. חכמינו זיכרונם לברכה, מתוך הכבוד שרכשו למידה זו, טבעו את הפתגם: 'רחמנים בני רחמנים'. בכל תקופה ובכל קהילה, היהודים נמנו עם תלמידיו של אסקולאפיוס. עדות נאמנה לאור הגדול הזה, שזרח אף בימי הביניים, הוא רבינו משה בן מימון, אשר שימש כרופאו של סולטן מצרים, ונודע לתהילה בידיעותיו ברפואה. שמות רבים ניתן להזכיר; ובימים אלו, כאשר היישומים הרבים של גילויי המדע, מיוסדים על ידע רב יותר, יהודים כובשים עמדות בחיל החלוץ של הרפואה. ממזרח וממערב, בני עמנו מובילים בענפי המחקר המגוונים, שהביא בכנפיו המדע המודרני.

לעיתים לא רחוקות תגיע לאוזנינו האמירה שהעברית היא שפה מתה. אם נתבונן על אמירה זו מתוך השוואה בין העברית ובין איזו שהיא שפה מדוברת, תהא אמירה זו נכונה ולא נכונה כאחת. השפה העברית, אף כי אינה משמשת באופן נרחב כאמצעי לתקשורת בין אנשים, בכל זו היא עודנה, ותמיד תהיה, אוצר בלום עבור האנשים, האמונים על שימורה. כל זאת אמור במיוחד עבור אלו שמוצאם במזרח ובדרום אירופה. בזמן שבכמה אזורים באסיה, היכן שהאוכלוסייה היהודית יותר דומיננטית, השפה העברית משמשת כמעט כמו שפת דיבור. אבל מה שמשמש כהוכחה הטובה ביותר לשימורה של העברית היא העובדה שהיא מהווה שפתם של המתפללים בבתי הכנסת בכל העולם. תפקידה בעיצוב דמותו של על העם היהודי, ובשמירה על זהותו של עמו הנבחר של א-להים, לא תסולא בפז. יהודי יכול ללכת לכל חלק בארץ הנושבת, ובזכות השפה העברית השגורה בפיו, או אפילו על ידי כמה מילים שהוא זוכר, יוכר מיד כאורח רצוי בכל מקום בו אחיו יושבים. זוהי המילה החיה – שקושרת ומאחדת יהודי עם יהודי, בכל מקום אשר הוגלו שמה.

'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' - זו המצווה הגדולה הכתובה בספר שמות, להורות לילדים את המצוות והחוקים. חינוך דתי הוא הבסיס לכל המצוות. היהודים תמיד הכירו בעקרון הזה, ולא חסכו באמצעים ובמאמצים בתחום הזה, על מנת להרגיל את בניהם, ללכת בדרך הישר. בתי ספר - היכן שהידע על היהדות מועבר, ביחד עם שאר לימודי החול והמלאכות, כמעט תמיד שגשגו בקרבם. ישנן דוגמאות רבות לתכונה הזו בתקופה שאחרי התנ"ך, וגם בימינו אנו כך הוא, בכל מקום שיש מספיק חירות להתפתח, ואין חוקים מגבילים והתערבות ממשלתית.

'הלא פרס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו, ומבשרך לא תתעלם' - אלו הן המילים מעוררות-ההשארה של הנביא הגדול ישעיהו; אך הן מהדהדות לא מעט חוקים ומשפטים, הכתובים בחומש ובמקומות רבים בתנ"ך. רעיונות אלה זכו להיענות רבה בקרב היהודים בכל הזמנים; אין עוד קהלים בהם הנטייה לצדקה, וההזדהות עם הנזקקים, הסובלים ומוכי-הגורל מודגשות כל כך. לפנים, בימי קדם שאין זוכר אותם; כשישבה האומה על אדמתה, בארץ כנען, כאשר הם נצטוו לעזוב את הלקט ואת פאת השדה, לעניים ולגרים (במידה כזו שמייתרת את הצורך בבתי צדקה); - מאז ועד היום, היהודים ידועים בערבותם ההדדית, נושאים את חייהם בעצמם תחת כל תמורות הזמן, ורק לעיתים רחוקות, אם בכלל, מסתייעים בעם שבקרבו הם יושבים. אפילו בימים טרופים אלו, כשהסבל והעוני רבים כל כך; כשאלפים באים לחופים אלו, כמעט ללא פרוטה, אם לא חסרי כל לגמרי, ובכך מהווים נטל על החברה ועל משאביה; עדיין, מחזה של קבצן יהודי ברחובות הוא דבר נדיר. מוסדות ציבור כמעט ואינם מונים את בן הדת הזו בין דייריהן, או בין הנהנים מנדבותיהן. היהודי הוא בדרך כלל עצמאי, או שהוא מהר מאד לומד להיות כזה. שמו יימצא רק לעיתים רחוקות ברשומות הנזקקים של המוסדות.