חכם משה עטיה


חכם משה עטיה

לידה: תר"ס, 1900
פטירה: יג אב תש"ן, 1990
החכם היומי, מאגר מידע על חכמי יהדות ספרד
מקצת שבחו

חכם משה עטיה נולד לאביו חכם יצחק מכלוף עטייא, ולאימו שמחה בת החכם שלמה אנקאווה, בשנת תר"ס (1900) בעיר מידלת במרוקו. אמו נפטרה בקטנותו, ואביו נשא אישה אחרת. הוא גדל בתורה וביראה, בהתמדה עצומה ומתוך דוחק גדול, והיה תלמידו המובהק של החכם המקובל שלמה אמסלם, רב העיר מידלת. הוא נשא לאישה את מרת עיישה, בת החכם יחיא דהאן, ונולדו להם חמישה ילדים: חכם מכלוף עובדיה, חכם יעקב, חכם יצחק, מרת ג'והאר אתרזמאן ומרת שמחה שטרית. בזיווג שני, נשא לאישה את בת רבו, מרת מזל טוב. 
בשנת תרפ"ט (1929) חתם עם רבו, החכם שלמה אמסלם, על תקנת הקהל. אחר עבר למכנאס, שם למד מפי החכם מרדכי עמאר. אחר שנת ת"ש (1940) נתמנה ע"י החכם יהושע בירדוגו, רבה הראשי של מרוקו, למסדר גיטין בעירו מידלת. בשנת תש"ט (1949) נתמנה לרב העיר דבדו. ושימש חבר בית הדין בעיר אוג'דה. בשנת תשי"ב (1952) נתמנה לדיין ורב העיר תאוויררת. בשנת תשט"ז (1956) חזר למידלת, ושימש רב העיר. בשנת תשכ"ג (1963) נפטר רבו, חכם שלמה אמסלם. העיד עליו החכם יוסף משאש, שהנהגתו הייתה במקל נועם, ובטוב דעת וטעם. נודע כדרשן מצוין, מתגבר כמעיין, מלא וגדוש חכמה, בינה ודעת יתרה, ויראת ה' טהורה. הוא העמיד תלמידים רבים ועצומים, ובתוכם, בן רבו, החכם מסעוד אמסלם, והחכם יצחק זינו. היה בקשרי מכתבים עם חכמי דורו, ובתוכם החכם יוסף משאש, והחכם מאיר אבוחצירא.
בשנת תשכ"ז (1967), יצא לגמלאות, כדיין בבית הדין הממשלתי. הוא וויתר על גמלתו, זכה ועלה לארץ ישראל, והתיישב בקרית גת. הוא סירב לקבל על עצמו משרת רבנות, והיה מבאי בית הכנסת 'ברית שלום'. רבים מחכמי ישראל, באו להקביל פניו, והוא תמיד הקפיד על הכנסת אורחים, בסעודה ובמשקה, בפיוטים ובדברי תורה. 
בשנת תשל"ג (1973) יצא לאור בירושלים ספרו 'מעט מים' ובו שאלות ותשובות, קיצור דיני איסור והיתר, וביאורים על הגמרא, שהובאו בחוק לישראל. בשנת תשנ"ט (1999) יצא לאור מהדורה שניה של הספר.
חכם משה עטיה נפטר ביום י"ב מנחם אב תש"ן (1990), ומנוחתו כבוד בבית העלמין בקרית גת.

מדברי החכם בעניין גאולת ישראל
מלמד להתפלל לישועה ולהצלחת חיילי צבא הגנה לישראל.
ואני תפילה לאל נורא עלילה, אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא לצה"ל, לחיילינו, לטייסינו ולמטוסינו, וקיים בהם מקרא שכתוב: 'ורדפתם את אויבכם', ורדפו מכם חמישה מאה, ומאה מכם מאת מיליון, ונפלו אויבכם לפניכם לחרב, ופניתי אליכם והפרתי אתכם, ובימינו תיוושע יהודה, וישראל ישכון לבטח.
חכם משה עטיה, מעט מים, הקדמת המחבר, מהדורה שניה תשל"ט (1979), עמ' 10-11. מתוך 'החכם היומי'
מדברי החכם בעניין לימוד התורה
מלמד שיכולים להוציא ספר תורה, ולהוליכו לבית כנסת אחר.
יכולים להוציא ספר תורה ולהוליכו לבית כנסת אחר, לקרות בו הפרשה, כיוון שנמצא פיסול בספר תורה שלהם, ואין להם ספר תורה אחר לקרות בו. ואין שאלה, שאין בזה שום איסור. לא איסור גדול, ולא איסור קטן. אלא אדרבא מצווה רבא יש בזה, שאם לא כן מנועים ולא שומעים פרשת השבוע.
חכם משה עטיה, מעט מים, אורח חיים סימן ט"ו, מהדורה שניה תשל"ט (1979), עמ' כ"ט. מתוך 'החכם היומי'
מדברי החכם בעניין מנהגי ישראל
מלמד לעשות הגבהה לספר תורה, גם ביום ט' באב.
ביום ט' באב, האם חובה לעשות הגבהה לספר תורה, שלא למעט כבודו, או לא? כתב השולחן גבוה, שמנהג מקומו היה שלא להגביה, ושוב ראה להרב משה אמארילייו, שביטל מנהג זה והגביה ספר תורה, ואמר: 'וזאת התורה' כמעשהו בכל יום, ושאל את פיו, איך ישנה מנהג קדמון, והשיבו שבהיותו בקושטא, הראה לו הרב אלפנדארי פסק אחד, כתב יד מהרב כנסת הגדולה, שגם בט' באב מגביהים הספר תורה. והביא ראיה מהירושלמי, שאמר שכל מי שקורא בתורה בלא הגבהה עובר על 'אשר לא יקים את ספר התורה הזה'. נמצא שאסור לקרות בספר תורה בלא הגבהה.
חכם משה עטיה, מעט מים, אורח חיים סימן ט"ז, מהדורה שניה תשל"ט (1979), עמ' ל'-ל"א. מתוך 'החכם היומי'
מדברי החכם בעניין מנהגי ישראל
מלמד שעולה החתן משלים, שאין כבוד מלך להעלותו בנוספים.
השליח ציבור העלה החתן בשביעי שהוא משלים, ואחרי מופלג היה חתן אחר, ונפל סכסוך בין הקהל על עליית החתן, קצת מהם אמרו שיעלה אף במוסיף, וקצת מהם אמרו לא יעלה אלא בשביעי, שהוא משלים, סוף דבר עלה בנוספים, ונתתי ליבי לחקור עם מי הדין. ומצור דב"ש הרחיב בעניין וזה לשונו: עמו זר נחשב בעיני המנהג הלזה, וחרפת עולם היא זאת, שהחתן בכל כבודו ומלכותו יעלוהו לעולה נוסף, שאין עולה עלייתו לספר תורה מחובת היום. ואם מלך הוא איה כבודו. ... יעויין שם. המורם מזה שהדין עם מי שאומר לא יעלה החתן, אלא בשביעי, שהחתן נקרא מלך, ואין כבודו של מלך להעלותו בנוספים.
חכם משה עטיה, מעט מים, אורח חיים סימן י"ד, מהדורה שניה תשל"ט (1979), עמ' כ"ח. מתוך 'החכם היומי'
מדברי החכם בעניין בין ישראל לעמים
מלמד שעושה שותפות אמת עם גוי, אינו בכלל חילול שבת.
פעמים רבות נדרשתי מטבח אחד מטבחי העיר לדבר על לב קצב אחד, רכות או קשות, שלא להניח הגוי שותפו, למכור הבשר ביום שבת קודש. ההוא אמר, שרבים מבני עמינו מלגלגים עליו, שהוא עושה חילול שבת, ולכן רבים, וכן שלימים נמנעים מלקחת ממנו הבשר. ושאלתי לו, גוף המעשה, איך הוא? אמר לי: בששת ימי המעשה עוסקים ביחד, וביום השבת עוסק הגוי לבדו. והריווח של חול ושבת חולקים מה שהתנו וזה איסור גמור, שנהנה מהריווח של מקח וממכר שנעשה בשבת. עד כאן דברי הטבח. ... בנידון שלנו, שישראל והעכו"ם, שניהם יחד מתעסקים תמיד בסחורה, למכור הבשר כל ששת ימי המעשה, ובשבת מתעסק בה העכו"ם לבדו, מותר לישראל ליטול חלקו מהריווח של שבת, שגוי, על דעת עצמו עושה, והנאתו הוא רק הנאה שממילא, ובחינם מלגלגים עליו, שהוא עושה חילול שבת, והתיר להם אדונם
חכם משה עטיה, מעט מים, אורח חיים סימן ל"ז, מהדורה שניה תשל"ט (1979), עמ' ס"ד-ס"ו. מתוך 'החכם היומי'
מדברי החכם בעניין אהבת ישראל
מלמד להתיר הדלקת חשמל בי"ט, ולא יחמיר ויבוא לידי כעס.
נמצאו חוץ לבית הכנסת, בני אדם מתווכים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ועל דעת אחד לא יסמוכו. ואומר להם: גוף המעשה איך היה? והם אמרו: בליל חג השבועות שחלף, כשהיינו לומדים תורה בבית הכנסת, בספר קריאי מועד כנהוג, נכבו נרות החשמל ע"י השעון המיוחד לכך לעת הצורך, ורק שתי נרות הם שנשארו דולקות, ואינם מספיקים לכל הקהל, ורצו לחזור ולהדליק הנרות שכבו. ושם נמצא אחד חכם, ואמר להם, שאסור להדליק נר החשמל ביום טוב, ועמד מי שעמד וגמר בידו, מה שנשאר דלוק, והיה חושך אפילה בכל בית הכנסת. ואפילו כך אמר לו החכם, שידליקו נרות של שעווה וילמדו לאורם. בה השעה, לא יכלו הקהל לסבול עוגמת נפש כזה, והדליקו כל הנרות שנכבו, וחרה לו עד מוות, ויצא מן בית הכנסת בחורי אף, ועמד ואמר: אני איני יושב עם האנשים שמחללי יום טוב. ואחד מן הקהל אמר לו: למה חרה לך, ולמה נפלו פניך על ההדלקה של נרות החשמל, שהדלקנו ביום טוב, כבר הורה זקן, הרב משה עטייה, שמותר להדליק נר החשמל ביום טוב, ובה השעה, גדלה המדורה וחמתו בערה בו, וירה זיקים כמתלהלה, ותמוה תמיהה אל השמועה שבאה אליו, שהוראתי שלא כדין ופער פיו לבלי חוק, עד שקמו מהם יחידים, וקנו את קנאתי, קנאת ה' צבאות, שלא בפני, והשיבו לו כגמולו. סוף דבר הייתה מחלוקת גדולה ביניהם. ... הוראת לדעת ... להתיר ביום טוב הדלקת חשמל בפשיטות, והחומרה שהחמיר כבודו, יצאה לו ממנו ... שבא לכלל כעס, וכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, עד שקרא למדליק בהיתר מחלל יום טוב, ונעלם מעיניו מאמר רבותינו: 'אמור לחכמה אחותי את' - אם ברור לך הדבר כאחותך, שאסור לך - אמרהו, ואם לא - אל תאמרהו. ובית - שגרם להם בהוראתו, לכבות את שני הנרות הנשארות, שהכיבוי אסור מן הדין. וגימל - שעל ידי זה נעשה מחלוקת במעון הקודש. ודברי רבותינו ידועים, כמה שנוא המחלוקת, אשר על כן יכולים לעקור איסור דרבנן בקום עשה, מפני חשש המחלוקת.
חכם משה עטיה, מעט מים, אורח חיים סימן מ"ג, מהדורה שניה תשל"ט (1979), עמ' ע"ג-ע"ו. מתוך 'החכם היומי'

״דע שמנהגינו להדליק נר נשמה לכבוד הצדיקים ולעילוי נשמתם, שנאמר נר ה׳ נשמת אדם. ומה טוב להוסיף מאור התורה על אור הנר, שנאמר נר מצווה ותורה אור. ומה טוב להרבות מתורת הצדיק ביום פטירתו, שאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי כל תלמיד חכם, שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר. ואף אם כל השמים יריעות, וכל בני אדם לבלרים, וכל היערים קולמוסים, איננו יכולים לכתוב מה שלימדו רבותינו. אך טוב מעט לצדיק, ובזכות תורתו הקדושה, ובזכות הלימוד שילמדו ישראל בשמו, ביום פטירתו, הקב״ה ישים חלקנו עמהם, ולעולם לא נבוש כי בקב״ה בטחנו, ועל חסדו הגדול באמת נשעננו, ומה רב טובך אשר צפנת ליראך.״

החכם היומי - מאגר מידע מקוון לספרות יהודי ספרד

רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר - ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר: