מפתח ערכים - צדקה ומרפא

היהדות על כן בהכרח שוללת את כל אותו משחק הנאה, "המראת הכוחות" הנקרא מלחמה. ולא שוללת סתם, אלא שלילה מוחלטת, בלי כל תנאי ובלי כל יוצא מן הכלל. ... ולא רק שהיא שוללת סתם, אלא שזוהי עיקר מהותה. ... אדם שבא לבנות את מקדש היהדות על הדם ובכוחו של הברזל, הוא מעיד על עצמו בפני כל הדורות, שלא ירד, מעולם, לסוף דעתה של מהות היהדות. ומבלי כוונה רעה הוא עוקר את יסוד היסודות של זו, את מהותה היחידה.

משל למלך שהוא נדיב מאוד, ונותן תמיד מתנות לעבדיו. והוא רוצה ליתן, ורוצה שיבינו שהוא רוצה ליתן תמיד בלי שום הפסק. והנה הקרובים מאוד אל המלך, יודעים הטובות שעושה המלך, יודעים שרוצה המלך ליתן תמיד בלי הפסק. ואותם, שאינם קרובים אל המלך, יודעים גם כן שהמלך רוצה ליתן תמיד, רק שאינם מכינים עצמם לקבל מהמלך. ואותם הרחוקים מהמלך, אינם יודעים כלל, שהמלך נותן תמיד. ועל הבחינה הראשונה, שיודעים שהמלך נותן תמיד, ורוצה שידעו ויכירו כוח מלכותו, שהוא רוצה ליתן תמיד, באהבה רבה, וחיבה יתרה, ובתענוג גדול. על אותה הבחינה אמר מורי זכרונו לברכה, שהוא פירוש הבקשה: 'אבינו אב הרחמן, הראינו אות לטובה'

אמת כי אנו קרואים בנים למקום, וכאשר אנו מבקשים איזה בקשה מה' ואין אנחנו נענים, אנו גוזרים, בר מינן, תענית עד שיחננו כרחם אב על בנים. אמנם זהו בזמן שאנו נותנים צדקה לעניים, שזהו אות שאנו מחזיקים לעניים בגדר בנים, וכמו המשל שהשיב רבי עקיבא לאותו המין - לא כן להיפך. וזהו 'שכר התענית - צדקה', אימתי יועיל התענית, בזמן שאנו נותנים צדקה לעניים.
ובזה אשובה אל הנושא: 'לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם', בהקדים עוד שמילת 'זאת' רומזת לצום ולממון ולקול כידוע, והיינו: 'לו חכמו ישכילו' - שכשיעשו צום וקול, דהיינו: תפלה ותענית, אז ישתפו עמו צדקה שהוא ממון, וזהו: 'ישכילו זאת' שהיא גימטרייה: צום, קול, ממון. ואם תשאל למה זה צריך לשתף הצדקה, לזה אומר 'יבינו לאחריתם' - שעל ידי הצדקה נקראים בנים, וממילא הם נענים.

קמו ארבעה אנשים ויאמרו שאין כוח לקהל לגזור שהחוץ יפרע בעול בעד הסך שהוסדר כנזכר לעיל, ושאם רוח אחרת עמם - ירדו לדין עמהם לפני דייני ישראל, אשר לא יהיו מן העיר הזאת ...
כי לא עלה ותעלה מעולם על הדעת, ולא יובן מזה שיוכלו יחידי הקהל לערער נגד כוח הקהל קדושים בכללו, ונגד הסדרים הכלליים הקדמונים אשר נעשו לעולם, מרוב מניין ורוב בניין, בשביל הקהל קדושים כולו, מבלי שום חילוק ביניהם בין יחיד ליחיד ... ודעו נאמנה, שהאנשים החולקים על הציבור הם שלומי אמוני ישראל, ועדיין מחזיקים הם בצדקתם, אבל בדבר זה מוטעים הם מפי אנשים המשיבים בדרך, אם כן כדי להתרפס ברצי כסף אשר חזו להם משאות שווא ומדוחים. והרי קהילתנו הקדושה היא מן הגדולות שבאיטליה וישיבתנו מלאה חכמים ומשכילים, ואם כן לא היה לשום יהודי לחרחר ריב בין היחיד והציבור, ולהבעיר אש המחלוקת בין בני ישראל, ולא היה להם להשיב אל היחיד לפחות עד שישאלו מן חכמי העיר איך הדבר נהיה, כדי שלא יתנו מקום למחלוקות ומריבות, כי תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, בפרט בהיותנו עם מפוזר ומפורד בן העמים. אבל הכסף יענה את הכל, אשר על כן חובה על עוצם תבונתכם וצדקתכם להציל נפש האנשים השלמים הללו.

'ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים ... וצדקה תהיה לנו' - בא להודיעם על עניין הצדקה שהיא לא כמו שאר המצוות - שאם עושה מצווה ונרשמה במצחו, וכשבא לעשות מצווה אחרת נמחקת הראשונה ונשארת רק השנייה עד שיעשה מצווה אחרת ונמחקת גם השנייה, אלא הצדקה לא נמחקת. ...
זהו שמרבה הצדקה לפני התפילה כמו שנאמר: 'אני בצדק אחזה פניך' - כדי שתובל התפילה בלי מקטרג כשיראה רשום במצח מצוות הצדקה אף מקטרג לא יוכל לקטרג עליך, ותפילתך תקובל ברצון.

נביאים רבים ניבאו בישראל וביהודה, הם גיבורי הרוח, מלאים קנאת ה' ואהבת ארצם, אשר מעולם לא נשאו פנים לאיש, ולא החליקו לשון לבקש אהבה. כי אם את אשר שם רוח ה' בפיהם, אם טוב ואם רע, אותה הגידו ולא כיחדו. האמת הייתה נר לרגלם, ולכן הוכיחו את העם וגדוליו, את המלך ושריו, על כל רעתם אשר עשו, וידברו דבריהם בחצר בית ה' ובשערי העיר וברחובותיה, ובכל המקומות אשר נאספו שם עם רב. ויעשו חיל רב בתורה, וילמדו את העם תורת אמת וחוקים ישרים.
המצוין בהם, היה ישעיה בן אמוץ מירושלים, אמיץ הרוח, בעל מליצה חדה, יפה ונשגבה, אשר לא היה כמוהו בכל הנביאים. הנביא הגדול הזה, ניבא בימי המלכים עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו, ויוכיח ישעיה בשבט פיו את ראשי העם לאמר: 'שמעו שמיים והאזיני ארץ כי ה' דיבר, בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי ... הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים ... חדלו הרע, למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה ... ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה, אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה, ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה'.
וינבא לצדק עולמים, לאחווה ולשלום, לעת מאושרה אשר תחדל הרשע מן הארץ, וצדק ומשפט ימשלו בעולם: 'ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה ... ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענווי ארץ'.

'משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות' - וראיתי שערורייה ושלהבתיה, שהם מביאים לבתיהם בחגים ובחודשים, ולפעמים בימי החול, גוים המזמרים בכל מיני זמר, בכינור ונבל תוף וחליל, ושיכר ירדופו ויין ידלקם, אנשים ונשים וטף, ויבואו האנשים על הנשים בערבוביה. ...
ושכחו חורבן בית המקדש, ולא ידעו מה הוא, ולא זכרו מקרא שכתוב: 'שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה'. וידיעת ההפכים אחת, ומכלל הן אתה שומע לאו, כמו שכתבו רבותינו: כל מי שאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בנחמתה, וכל שכן השר שירים על לב רע אחר החורבן.
ואף לפירוש הראשון שכתבנו בדברי הרמב"ם שאין איסור זמרה בין ביד בין בכלי שיר כי אם על היין, הנה יש כאן שיכר צמוקים ותאנים שהנו חמר מדינה. ... והנה עיניכם רואות שיותר משמח שתיית שכרנו הנקרא 'למחיא' מן היין, והכתוב צווח ככרוכיה: בשיר לא ישתו יין ימר שיכר לשותיו' - הנך רואה בעיניך, שבכתוב גופו שבו אסר יין השווה יין לשיכר. ...
ואחר שמפסידים ממונם בהבל וריק שאין בו ממש, ונותנים אותו למכה ועפר אדום וישמעאלים מואב והגרים, כגוי אשר צדקה עשה וחסד לאומים חטאת. וכאשר יבואו בני הא-להים, הפרנסים הממונים על הצדקה, ויאמרו: תנה לנו פרוטה לעניים, יתנו כתף סוררת, ויהי באומרם כלתה פרוטה מן הכיס ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים. ולא זו הדרך ולא זו העיר, ואין זה הדרך ישכון אור, והפסיד הממון לדבר עבירה, והתורה חסה על ממונם של ישראל וצדיקים חסים על ממונם, ובהפך ההפך. ... וכל שכן כי עת לעשות מצות ה' ברה הישרה, יעקשו ויאמצו לבבם, ויקפצו את ידם מעשותה.

'יהי ביתך פתוח לרווחה' - פירוש שלא ירגיל עצמו להכניס בביתו העניים - לבד, אלא יהי ביתו פתוח - לכל עובר ושב - בין עשיר ובין עני, שיהיה להם רווחה ונחת רוח. כי זאת המצווה היא יקרת הערך, עם העשירים שלא חסר להם כלום, על כן זה כשיקבלו הבעל בית ימצא העשיר רווחה ונחת רוח, וכל שכן העניים.
כי זאת המצווה היא קיום העולם, כנזכר לעיל: 'העולם עומד' - והעניין הוא שהקיבוץ המדיני שהוא קיום העולם, הוא קיומו ועיקרו על זאת המצווה שאי אפשר שיהיה הקיבוץ המדיני ולא יושלם סידורו אלא בהיות בני המדינה עוזרים זה לזה וגומלים חסד זה לזה במלאכות ובפעולות כנודע. שאם לא יעזרו זה לזה או ינגדו זה לזה, יפסיד הקיבוץ המדיני - ולזאת הסיבה נתרחקו עמון ומואב מלבוא בקהל, מדה כנגד מדה, הם לא רצו לעשות עם ישראל גמילות חסדים, כי 'לא קדמו אותם בלחם במים', גם כן נענשו שלא יהיה להם קיבוץ מדיני עם ישראל ולא יבואו בקהל מידה כנגד מידה.
וזה שאמר התנא: 'יהיה ביתך פתוח לרוחה' - לכל אדם, שלא יהיה סגור בפני שום אדם אפילו מהגויים וכיוצא, ובזה ימשך מזה מידה אחרת טובה ויהיו עניים בני ביתך, שלא יתביישו להיכנס לביתך.

'אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי' - יש לדרוש זה הכתוב על בני חוץ לארץ, המחזיקים ביד תלמידי חכמים ותלמידיהם, העולים לעיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן. והוא, שידוע ששבט הלוי אין להם חלק בארץ וכולם עניים. והיינו, 'הקהתי' שרומז לקהיון שיניים מרוב צער העוני, שיש בתוך עניי בני ישראל הרמוזים לשבט לוי. ובא לצוות לשאר ישראל: 'אל תכריתו' - כלומר 'אל תפסיקו חיותם' וכו'. ...
ובזה יזכו לקרב קץ הגאולה, שגדולה צדקה ותורה, ע"י שניהם יחזיר ה' יתברך, עטרה ליושנה, וישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, והיינו 'לבית אבותם למשפחותם' בחיינו, אמן.

קצת בני אדם עניים יש, שכל משאם ומתנם הוא בעורות בהמה שמוכרים לערלים, וקוראים אותם 'אראש'. ובבוא יום טוב, כגון פסח וסוכות, יש מהם שמקודם המועד מניחים קצת מעורות אלו באיזה חנות גוי, שימכרו אותם בשבת ויום טוב, או בחול המועד. ושאל ממני אם יפה עושים, שהרי אסור לסחור בחול המועד וכמובן שלא בשבת, והשאלה היא האם הגויים יכולים לסחור בעורות במקומם ולהעביר להם את הכסף. הם עניים ויש להם צורך בזה. ...
אך זחלתי ואירא להתיר בפומבי בפני עם הארץ, שלא יודעים להבחין בין דין לדין, ומדמים דבר לדבר, ויבואו להתיר אף בלתי קצוץ, וגם להזכיר יום שבת ויום טוב בפה מלא ברוב הימים, שהם שוכחים, ולא יזכרו, ולא יעלו על לב שאין היתר, רק בלא הזכרת שם שבת ויום טוב,
ברם כשבאים לשאול כשאירע יום השוק בחול המועד, ורוצים לתת איזה דבר לגוי שימכור, אז וודאי שיש להתיר בשופי בקיצוץ, ובלי הזכרת חול המועד, אפילו לעם הארץ, ואין לחוש לשום דבר, שמן העיקר, אמירה לגוי מקודם השבת הם אמרו, שהוא חידוש, ובחושן המשפט לא מצינו שזה אסור, ואפשר שמן הדין יהיה מותר ליתן לגוי, מקודם המועד למכור בחול המועד, אף שיאמר לו בפירוש שימכרהו בחול המועד, שבשבת מצינו לא בחול המועד, ואף שאין זה ברור, מכל מקום, לגזור שלא יתנו כדינו בקיצוץ ובלי הזכרת חול המועד, מחשש שמא יאמרו לגוי בפירוש שימכרנה בחול המועד כל זה ודאי שאין להחמיר, שאפילו תאמר שיבואו להזכיר חול המועד מי יאמר לנו שאסור.

ועיקר העושר לא נתנו הקדוש ברוך הוא אלא על הדרך הנזכרת למעלה, שהוא בשותפות עם העני, וצריך לתת לו 'די מחסורו אשר יחסר לו', לומר אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. ללמדך שכל הפנים שווים הם לפניו יתברך, ועל כן לא יאות לו להתגאות. אבל לפעמים יאות לו העשיר להיות שמח ונראה לפני בני אדם, ובאמת אין זה גאווה, אלא לרוב השמחה שהוא שמח במה שחלק לו ה' וחננו להיות הוא כלי להשפיע ביד אחרים, דהיינו אם היה עושה צדקה בסתר, שהוא הצדקה המעולה.
ועל זה אמר החכם: 'כי את כל מעשה הא-להים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע'. ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה בחגיגה: ... 'מהו אם טוב ואם רע? - זה הממציא לעני בשעת דוחקו'. וזה 'בשעת דוחקו' יש לפרשה 'בשעת דוחקו' של עני, שגם אם הוא עני בלאו הכי, ולעולם הוא דחוק, הלא לפעמים ירבו עליו מתנות מבני אדם, ובין לבין שיוציאם אינו דחוק. ויש לפרשה 'בשעת דוחקו' של העשיר המלווה עצמו, שאף שהיה באותה שעה דחוק, גבר על יצרו והקדים המצווה והניח ביתו ריקם, שבלי ספק שכרו של זה כפול ומכופל ואין לו קצבה.

ספר 'שערי העבודה' לרבינו יונה: 'היסוד לעבודת ה' הוא לדעת את ערך עצמו' -
תתמסר למשהו שאתה יודע לעשות טוב, תדע לך שאיך שהוא, ריבונו של עולם, יש לו עבורך משהו מיוחד לעשות בחיים, שאף אדם אחר בעולם, לא יוכל לעשותו חוץ ממך. העיקר לא להתייאש, ולא לעשות השוואות ... תביט על עצמך כמוצלח, אם בן-האדם היה מקשיב להצלפות שהוא מצליף על אישיותו בצורה בלתי פוסקת, היה רואה שאין כל פלא שהתוצאות הם חוסר ביטחון ...
תשתחרר מהציפיות והתקוות שהאנשים תולים בך. הצעד המכריע לביטחון עצמי הוא, להפסיק לרצות להיות מה שאחרים רוצים שתהיה. הכי נוח הוא להיות מה שאתה צריך להיות, והוא מה שיוצרך ריבונו של עולם רוצה ממש. וזהו העובד האמיתי, וכדברי רבינו יונה החסיד, זכרונו לברכה, ולא מה שאחרים קובעים לך להיות. זה כל כך בלתי נוח, לנסות להיות מה שזה לא אתה, עד שזה מסבך את כל אישיותך. תתחיל להקשיב לעצמך, ולהיות רק מה שאתה, ולא מה שזה לא אתה. אל תנסה לחפש דרכים למצוא חן בעיני הבריות, במקום לעשות רושם על אחרים ולהיות מה שזה לא אתה.
מוטב שתהיה אתה, ללא רושם. תגלה את הנקודה האמתית שבך כמו שהיא, ובזה תקבל מציאות חן יותר, וחמימות בחברה, הנקודה האמתית שבאדם מכריעה את הכל, הביטחון העצמי כמו האושר איננו דבר ממשי, שיכולים לתפוס אותו במיוחד, זה דבר שבא מאליו. אם יפסיק האדם להצליף על עצמו, ובמקום זה לראות את הטוב, את היופי, את הכישרון שבו, ובדרך של ענווה יגיע לביטחון עצמי. כישרונותיו של אדם הם עניין שניתן לו מן השמיים, ואיננו אחראי על כשריונות שאין בו. אמנם, הוא כן אחראי על מה שיש בו, לפתחו ולהשיג את המקסימום שיש בו, וזהו תכלית האדם בעולמו.

גם על עניין הצדקה הנוהגת בעניים, אם לא יהיה בעל הצדקה איש בושת, אזי אינו פושט ידו לתת, בפעם כפעם, ולדבר אתו קשות לאמור: מה לי ולך כי באת להשיג את גבולי, יום אחר יום. ומכל שכן אם בוא יבוא אותו עני מחמת דוחקו וצערו, רבות מצערות, ולכן בטח באותו עשיר לבוא אצלו לעזור לו להעניקו, פעמיים שלוש ביום ואינו מכלימו ונותן לו 'די מחסורו אשר יחסר לו', וזאת גרמה מידת הבושה שהיא עיקר הכלי.

'דע מה למעלה ממך - עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים' - אפשר לפרש שהתנא הקדוש מדבר בצדקה ואומר: 'דע מה למעלה ממך' - כלומר גודל העול המוטל על המך, הוא העני, שתדע מצבו הפנימי בפרטות, למשל שהוא מטופל במשפחה והכנסותיו מועטות, ואולי הוא זקוק להוצאות נוספות כגון תרופות וכלי בית ומלבוש וכסות וכדומה, ועל ידי כן תדע ערך הצדקה שתיתן לו, וידיעות אלו תשיג אותם הן בעין רואה, או באוזן שומעת שתחקור על מצבו הכלכלי מאחרים, ותרשום למזכרת אצלך מה שהוא צריך ומה שנתת לו, כדי שתדע להבא שלא תיתן לו פחות מכדי צרכו.

גם מאחינו נסו מחמת חרב הם עזבו את העיר וינוסו את נפשם. וישארו העניים והאביונים בערום ובחסר כל. ואני בתוך הגולה, כחוב המוטל עלי להשתתף בצרת הצבור. לא שלוותי ולא שקטתי מלהשגיח עליהם ולשים עין בקרת את כול הון ביתם אשר עזבו באהליהם, לבל יבוזו זרים יגיעם, ולהחיות לב נדכאים המבקשים לחם ואין. ובקול שופר חזק מאד הרצתי טלגרמות ומכתבים לאחינו נדיבים בערי אירופה וחפץ ה' הצליח בידי ושלחו ממונם נדבה וכלכלתים. עד משך שנה תמימה הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני. ...
גם לא מנעתי עצמי מלדרוש שלום אחינו אנשי הצבא, אשר באו להגן על העיר דרך ים ויבשה. וכתבתי לראשי השלישים הם (הקומאנדאטים) לתת חופשה לאחינו בימי מועדי ה' המקודשים, וכולם כאחד נתנו מקום לשאלתי, וכאשר תשובתם הנם כמוסים תחת ידי, למען יעמדו לדור דור כי חוק וחוב קדוש הוא לכל מנהל להשגיח, לאיזה צי אדיר אשר ימצא בגבולו להעיר אזנם אם המצא ימצא בתוכם מאחינו בית ישראל לתת להם חפשה במועדי ה' המקודשים בעבור ישמרו חוקם ותורותם ינצורו.

כל מי שלא ראה שמחת ליל התקדש חג מועד צאתנו ממצרים לא ראה שמחה בימיו. כשמונים איש רובם רוסים, צרפתים, איטלקים, ומאוסטריה נקבצו באו בצל קורתי. כולם היו מסובים כבני חורין בהדרת קדש לאכול בו מצה ומרור, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני-ישראל לדורותם. ואות הוא לעולם כי זיק שלהבת היהדות בוער תוך משכיות לבם הטהור, ורשפי אש דת חופף תמיד בקרב איש ישראלי, אף אם אין האיש בביתו, והלך בדרך רחוק, עיניו תמיד צופיות אל ה' ודתו ומלאים מצות כרמון.

'שומר רוח לא יזרע, ורואה בעבים לא יקצור' - כי אם האדם ידקדק בעניים, ויאמר: זה נראה בעיני שהוא ראוי ליתן לו ואינו רמאי, וזה רמאי ואיני נותן לו, לא יוכל האדם לעשות צדקה, כי האדם יראה לעיניים וה' יתברך רואה ללבב. אפשר מה שנראה בעיניך שהוא ראוי הוא רמאי, ושנראה בעיניך שהוא רמאי אפשר שהוא ראוי ואינו רמאי, כמו אדם שרוצה לזרוע השדה שלו ושומר שמא יבוא הרוח ויפזר העפר מעל הזרע ולא יצמח עוד הזרע. אם כן, כשתהיה זאת המחשבה בדעתו לא יוכל מימיו לזרוע. וגם כן אדם שרוצה לקצור שדהו ורואה כל היום בשמים שמא יבואו העבים ויריקו גשם על הקציר שלו ולא יתייבש ונפסד, אם כן לא יוכל לקצור, ממחשבתו בעבים. כך אתה, העשיר, אם תעלה מחשבה זאת בדעתך ותאמר שמא זה ראוי ליתן לו וזה אינו ראוי ליתן לו, לא תוכל לעשות צדקה מימיך. אלא כל עני שיבוא לך אל תשיב אותו ריקם והנח הדבר ביד הא-להים ויחשבה לו צדקה.

'והנה דמעת העשוקים, ואין להם מנחם, ומיד עושקיהם כוח, ואין להם מנחם' - הנעשק, בטבע החומר שלו, תמיד נפשו תהמה ויחם ליבו בקרבו, על העושק שעשו לו. ונוספה לו צרה: אפילו שיש אנשים צדיקים באותו הדור, ורואים את העשוקים, דמעתם על לחייהם, בשביל העוול שעושים להם, ומן הראוי אלו הצדיקים שבדור כשרואים זה העוול שעושים להנעשקים ועיניהם ייזלו דמעה - היה להם לנחמם ולדבר על לבם. אפילו כך, אלו הצדיקים שבדור אינם מדברים פיוסים ותנחומים להעשוקים. וזאת צרה נוספת בטבע הלב של העשוקים, כי 'אין להם מנחם'. והאמת עם הצדיקים שבדור, משום שיש להם יראה מהעושקים, משום שמא ישמעו העושקים שהם מנחמים את העשוקים, ויאמרו להם: אמת עמכם העושקים. או עושים רע גם לצדיקים שמנחמים את העשוקים משום: 'ארץ נתנה ביד רשע פני שופטיה יכסה' - אלו השופטים, ויש להם כוח לעשות רע לכל, וזה דבר רע הנעשה תחת השמש.

מעלת הביקור חולים, מה ששייך למבקרים לעשות, הן בידיו והן ברגליו והן בממונו, אם החולה נצרך קצת לבריות, ובנתינת מעט מעות או מעט קפה וסוכר הוא מחיהו. ויש אנשים שמתרפאים מחוליים מרוב שמחתם ששמחים, שמחשבים אותם ככה, ועל הכל שמתפללים עליו, ואל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך.
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה בפסוק 'אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'' - שהכל מדבר במבקר לחולה, שדל של אותו מקרא, הינו החולה. וחברו: 'מדוע אתה ככה דל בן המלך' המדבר באמנון. ומשבח דוד המלך, עליו השלום, ל'משכיל אל דל' - והיינו שמביט בשכלו לעשות צרכי החולה ולהתפלל עליו ולהדריכו בדרך ישרה, שרפואת הנפש זה רפואת הגוף. וכן להשתדל שיביאו הרפואות שיאמר הרופא. סוף דבר, להחיותו ככל אשר יצא מתחת ידיו ורגליו וממונו. ראה מה שמשתכר זה המבקרו, ש'ביום רעה ימלטהו ה'' - זו גיהנם. ובעולם הזה מה שכרו: 'ה' ישמרהו ויחיהו. 'ואל תתנהו בנפש אויביו, ה' יסעדנו על ערש דווי, כל משכבו הפכת בחוליו' - שאם חס ושלום, זה המבקר יחלה, גם הוא יסעדנו על ערש דווי, זה יום שביעי של חולי שהוא דווה מאד. 'כל משכבו הפכת בחוליו' - אף בשעה שחוליו כבד עליו, שנהפך כל מרגועו ומנוחתו, הוא יתברך יסעדנו וירפאהו במהרה.

כארבעה עשר אלף יהודים בירושלים, אשר כל יושביה שלושים אלף נפש. מאפס מלאכות בידם, ימצאו למרביתם לחם חוקם ממתנות חסד, אשר ישלחו להם אחיהם מכל קצווי ארץ, ומכסתן מדי שנה בשנה למעלה מאלף אלפים פראנק. הרבנים המופקדים על חלוקת הכסף, שולטים שלטת על עדריהם, ואוחזים תמיד בלהט החרם, אשר ברבות ההשכלה והתבונה, נשכח מלב, ביתר הארצות.
מכל המפלגות ומכל הלשונות, נמצאים בקרב יהודי עיר הקודש: רוסים ופולנים, אשכנזים וספרדים, חסידים וחב"ד וקראים. המנהגים, אשר אבד עלימו כלח, והמלבושים העתיקים יתייצבו שמה בלי חליפה. בגדי משי ארוכים, וכובעי שער, ופאות ארוכות בקווצות תלתלים על הרקה, כתורת החסידים. הבחורים בני שש עשרה לוקחים נשים, והנערות תלכנה לאנשים בנות שלש עשרה שנה. בתי הכנסת והחולים ומוסדי הצדקה רבים שם. אולם בתי הספר מעטים, ולימוד התלמוד לבדו הוא כמעט כל תורת שעשועיהם, עם קינות מאדיבות נפש, לפני הכותל המערבי. למודי חול נאסרו עד כה לעין השמש. אולם בית הספר, אשר יסדה שם מקרוב חברת 'כל ישראל חברים' ללימודים ולמלאכות ידים, נועד לחדש פני מצבם השפל שמה.

'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך' - מובא בתנחומא פרק ט' אמר דוד לפני הקב"ה: ריבון העולם, 'ישב עולם לפני א-להים' - כלומר תיישר עולמך בשווה שכולם יהיו בינוניים: לא חלק עניים, וחלק עשירים וחלק בינוניים. אמר לו הקב"ה: אם כן 'חסד ואמת מן ינצרוהו?!' - כלומר אם יהיו כולם עשירים או עניים מי יוכל לעשות חסד?! עד כאן לשון המדרש.
לא שדוד שכח מצוות צדקה, אלא בא להודיע לעשיר: שכל מה שיש לעשיר, יש בו חלק לעני.

ומהגיוני לבי אומר: שעצם נתינת הצדקה, פעולה זו כשלעצמה היא הברכה. אדם שזיכה אותו הבורא יתברך בממון, שיכול לעזור לעניים ונצרכים, לפרוס מלחמו לרעב ולתת מכספו לדל להחיות נפשות אומללות, אין לך ברכה גדולה מזו. והוא בבחינת: 'והיה ברכה'. בפתיחת ידך לעני ודל, אתה הוא המשפיע ופותח אוצרות השמים לברך את כל מעשי ידיך, וזו היא הברכה.

שישה סדרי משנה הם סימני זמ"ן נק"ט והם גימטרייה: רנו, וזה רמז הכתוב: 'רנו ליעקב שמחה'. ...
והנה השישה סדרים הם: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות. ואפשר לומר שהם דרך רמז על הצדקה, ביאור מה שאמרו על פסוק: 'עשר תעשר' - עשר בשביל שתתעשר. גם עיקר הצדקה כשתהיה בסתר. גם על ידי הצדקה אמרו בזוהר הקדוש הצלם לא יסור ממנו ולא יוזק. גם שקולה ככל הקורבנות, אבל בתנאי צריך לעשותה עם בני אדם שהם מהוגנים.
וזהו: זרעים - על דרך 'זרעו לכם לצדקה'. מועד - אם נתת מ' (40) אז וע"ד (80) - יחזיר לך שהם כפלים על מה שנתת. גם צריך לעשותה בצנעה, כמו נשים שדרכן להיות צנועות. גם רצה לומר שהצדקה שתיתן טוב שתהיה כמו של נשים, שמקרבות הנאתן. נזיקים - רצה לומר שלא יוזק. קדשים - ששקולה ככל הקורבנות. טהרות - רצה לומר: עם בני אדם שהם מהוגנים וטהורים.

כמו שהאורח תמיד מתבייש מבעל הבית, שטורח ומביא לפניו הוא ואשתו - כן יתבושש האדם מהקדוש ברוך הוא, המעריף טובו עליו מן הטובות, וגבר חסדו עליו ותמיד בכל יום מזמין לו פרנסתו - ולא ילין אדם רעב עד אשר ישלח מזונו ופיתו.
גם לרמוז לאדם כי כמו שבעל הבית אם יכניס אורח לתוך ביתו, צריך לקבלו בשמחה ובטוב לבב, וישב עמו לאכול על שולחן אחד עם בניו ובני ביתו. וכמו שאמר התנא 'ויהיו עניים בני ביתך' אכן אם ייתן לו לאכול על דלתו, כמה איוולת היא לו וכלימה, וכל שכן שאינו יושב איתו.

'פתוח תפתח את ידך לאחיך, לענייך, ולאביונך בארצך' - יש לפרש על פי מה שכתב הרמב"ם, זכרונו לברכה, שאין אדם מתחייב בדבר שאין לו קצבה. ולכאורה לפי זה אין האדם מחוייב לתת צדקה שגם היא אין לה קצבה כדרשת חכמינו זיכרונם לברכה: 'נתון תתן לו - אפילו מאה פעמים'.
אך תשובה לזה ממה שזכינו בארץ ישראל שהיא דבר שאינו קצוב. וזה הרמז: 'פתוח תפתח את ידך לאחיך'. ושמא תאמר איך האדם יתחייב בדבר שאינו קצוב? לזה אמר: 'בארצך' - ממה שזכו בארץ ישראל, שהיא דבר שאינו קצוב.

'מועד' בגימטרייה במספר קטן: 'אהיה' שהוא רחמים, שעל ידי הצדקות והחסדים, שעושים בעלי הממון עם העניים, מתגברים הרחמים בעולם. ו'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים'.
והנה השם הזה, כל מי שזוכה להיות נידון בו, איך שיהיה, בין צדיקים בין רשעים, הוא זוכה לאור באור החיים. וזהו: 'א"ך טוב לישראל' כולם. וידוע, כי כל ישראל במועד, כולם כאיש אחד חברים. ובא הרמז בתיבת מוע"ד: מרחם וחונן על דלים.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה, ואם עושה כן שוב אין מראים לו סימני עניות שנאמר: 'ועיניתך לא אענך עוד' - ופירשו זיכרונם לברכה מה שאמרו: 'האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או בשביל שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור' - דווקא אם הוא מוסיף הצדקה הזו, על השיעור הראוי לו ליתן כפי נכסיו, אזי מותר לתת צדקה על מנת לקבל פרס, אבל אם אינו נותן אלא כפי שיעור ממונו, אסור לעשות כן, וסימן לדבר: 'צדק צדק תרדוף' - שתי צדקות, שנותן יותר מהראוי לו אז 'למען תחיה וירשת את הארץ' - על מנת לקבל הנאה בעולם הזה.

'קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף' - שאדם אל ידקדק להסתכל על האורחים ומקבלי צדקה הצריכים לו, שיזון אותם בזכוכית מגדלת לראות את פגמיהם, עונותיהם וחסרונותיהם, וממילא ימנע מלהנות אותם - כי זוהי ממש טענת היצר הרע הישנה.
שכבר טען בקריעת ים סוף על ישראל, ואמר: שלא כדאים והגונים הם, שגם עובדי עבודה זרה היו, וטען מה אלו אף אלו! וזהו: 'קשים מזונותיו של אדם' - כשהוא מצפה לאחרים, שעל-פי רוב תבצבץ במוחו של הנותן, אותה טענה של 'קריעת ים סוף'.

'פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך' - ראשי תיבות: לולב. והם אותיות ראש התורה וסופה ל"ב ('בראשית ברא א-להים-לעיני כל ישראל), וראש הנביאים וסופם ('ויהי אחרי מות משה-ה' א-להיו עמו ויעל'). שם רמז למה שנאמר בגמרא בבתרא: כל המקיים מצוות צדקה כאילו קיים כל התורה, שנאמר והעמדנו עלינו מצוות, עיין שם.
וסופי התיבות: 'ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך' - חמישה כפי"ם, שם רמז שגורם להוריד השפע ... שעל ידי הורדת השפע גורם להפרנסה ברווח ובלי יגיעה וטורח.

מי שיש לו עניים קרובים, נראה שיכול לחלק הצדקה שדרכו ליתן: מחצה לקרוביו ומחצה לעניי עולם. וראיה מפרק ח' של פאה, משנה ו', שלמדנו: 'נוטל מחצה ונותן מחצה'. היה לו דבר מועט - נותן לפניהם והן מחלקים ביניהם. ועיין בתשובות רבי דוד בן זמרא המודפסות, סימן קמ"ז.

'כי פתוח תפתח' - ראשי תיבות: תכ"ף - רמז שצריך האדם ליתן את הצדקה לעני, תיכף ומיד כשמבקש ממנו, וכמו שידוע המעשה בנחום איש גם זו, שנשתהה מלתת צדקה לעני, ויצאה נשמתו. ולכן צריך האדם להיזהר מאוד לתת לעני את הצדקה מיד כשביקש ממנו.

אדם שזוכה למצוות ביקור חולים חייב לבדוק אם יש לחולה כסף או שאר תנאים שיוכל לרפאות את עצמו, אם חסר כסף לחולה צריך לתת צדקה, לקנות לו תרופות ומאכלים בריאים שיחזקו אותו. וזה סוד עמוק, והניסיון מוכיח כל אדם בישראל בעל יראת שמים אם לא חס על ממונו, יתנדב מכל ליבו צדקה לעסק זה, לקנות תרופות עד שיתרפא החולה מכל חוליו.
ועל זה מתאים המאמר וצדקה תציל ממוות, שאם נתבונן במאמר כשלעצמו הוא לא מובן, ודאי שצדקה תציל ממוות, כל מצווה שאדם עושה מצילה ממוות, שהרי כל מצווה מכריעה לכף זכות ומצילה את האדם מלהיחשב כרשע, אמנם צדקה מעין זו שמצילה ועוזרת לחולה להינצל ממוות שהוא בעצמו חסר אונים ואינו יכול להציל את עצמו מהחולי, שיכול להחמיר, חס ושלום, למות, וכשמטילים סך מכיס צדקה לרפואתו, הרפואה תצילו ממוות, וכמובן הקדוש ברוך הוא מצילו ממוות.

שאלו לשלמה המלך, עליו השלום, עד היכן כוחה של צדקה? אמר להם: צאו וראו מה אמר אבא: 'פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד' - ולמה אמר אביונים ולא אמר אביון?
אלא שאם ייתן האדם צדקה - יתננה לרבים, לכך נקט 'אביונים' לשון רבים. ובזה יובן מה ששאלו לשלמה עד היכן כוחה של צדקה? כוונתם שהיא צדקה קיימת ומועילה זכותה לעולם.

'כי צדיק ה' צדקות אהב, ישר יחזו פנימו' - אפשר שכוונת הכתוב היא לומר, שכדי שהצדקה שנותן האדם, יהיה כתיקונה, צריכה להיות מאיש צדיק - שאותה צדקה שנותן היא ממעות שהרוויח בצדק ומשפט, ולא מגזל ומרמה, כי הקדוש ברוך הוא שונא גזל בעוולה. וכן האיש, המקבל אותה צדקה, יהיה גם כן איש צדיק והגון, שאם המקבל הצדקה הוא איש שאינו הגון, אותה צדקה הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בה. ...
וזהו כוונת הכתוב: 'כי צדיק' - רצה לומר: כאשר הוא איש צדיק הנותן צדקה וגם המקבל, אז 'ה'' - רצה לומר: בין שניהם מתייחדים אותיות שם הוי"ה. ואלו הן הצדקות אשר ה' יתברך אהב. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהנותן צדקה זוכה לראות פני שכינה. ולמדו אותה מהכתוב: 'אני בצדק אחזה פניך', ולזה סיים הכתוב: 'ישר יחזו פנימו' - לומר שעל ידי הצדקה יזכה לראות פני שכינה.

ראובן מת וחליש והניח אשתו ושתי בנותיו דווקא ונמצאו נכסים אצלו שני שטרות של אחרים מסך שמונים לירה, ועוד מטלטלי ביתו ותכשיטי אשתו, בין רב למעט, ואלמנתו ישבה על כבוד בעלה והיתה ניזונה, היא והבת הגדולה מנכסי בעלה הנזכר, ומעסקה מעט שהיתה עוסקת, אך הבת הקטנה היתה שרויה אצל זקנה - אבי אביה, מפתו תאכל ומכוסו תשתה.
ויהי היום שהבת הגדולה הגיעה לפרק הנישואין, שידכה אותה אמה עם איש אחד, ונדרה לתת לה שני אלפים גרוש לנדונייתה. ושוב נתבטל אותו שידוך. ואחר כן מתה האם, ואחר מיתתה עמד זקנה הנזכר, ושם לה בנדונייתה סך ארבעה אלפים גרוש, מהמטלטלים והתכשיטים הנזכרים, שנמצאו בבית אחר מות אביה ואמה. ...
ובינתיים גדלה הבת הקטנה, ועמד זקנה הנזכר, והשיאה גם היא, ושם לה בנדונייתה סף אלף ושמונה מאות גרוש משלו, יען שמנכסי אביה לא מצא מה לתת לה. ...
הלא מעתה תורה יוצאה בנידון שלנו: שאם תרצה הבת הקטנה לגבות מהבת הגדולה - הרשות בידה, משום שמיד שמת ראובן היה הממון בחזקת שתי בנותיו, ואם כן הזקן בגזל שלח יד בממונה של הבת הקטנה, ונתן לגדולה, וקם עליה כגזלן. היא לכך: הבת הקטנה רצתה - גובה מהזקנה, רצתה - גובה מהבת הגדולה, ובעלת דברים שלה היא.

תכשיטי ספר תורה, שמקדישים הנשים לבית הכנסת, אם יש יתום ויתומה להינשא, יותר טוב שייתנוהו להם, שהרי מוכרים ספר תורה בשבילם.
נהגו שבכל כלי הקודש, שמתנדבים מנורות כסף ורימונים ולוחות כסף ופרוכות, לכתוב שמם עליהם, והטעם שאין נדבת היחיד, מבטלת נדבת הציבור שיכולים להתנדב הרבה, אבל בדבר שהציבור נידחים מפני נדבת היחיד, אין לו לכתוב שמו עליו.

גם מחוץ לדין חובה, עלינו לשבר מלתעות מי שרוצה לאכול ממון חברו ... צא וראה מה שכתב הטור בשם אביו, וזו לשונו: תורת אמת וחוקים טובים ומשפטים ישרים נתן הקדוש ברוך הוא לישראל על ידי משה רבנו עליו השלום דרכיה דרכי נועם ... והפושעים המתנכלים לעקש היושר, ולהגדיל שקל במאזני מרמה, חייבים חכמי ישראל לסקל עצתם ולבטל מחשבותם, ועל זה נאמר: 'צדק צדק תרדוף'. עיין שם ... וכל זה אפילו בשטרי מתנה עשויים כדין וכהלכה.

'ויבא קין מפרי האדמה' - ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה: קין הביא מפרות הכחושים, כי לא בחפץ וברצון הביא את המנחה, כי אם במקרה, על כן הביא מפירות הכחושים, הנושרים מאליהן מהאילן, אחרי שאכל בעצמו הפירות המבושלים והחשובים. והתורה אמרה: 'קרבן ראשית תקריבו'. ...
וכן אמר שלמה המלך, עליו השלום: 'מלווה ה' חונן דל' - ולא כמו איזה בני אדם, בעת שרוצים ליתן צדקה לעניים, נותנים איזה פרורי לחם או מה שנשאר מתבשיל פאה בקערה, שראוי לזריקה, ודבר מאוס אולי בהכרח יאכל אותו העני או זורק אותו. או אם רוצה לתת לו כסף, יחפש אולי אם ימצא אצלו איזה פרוטה או בעד קופה של צדקה או לבעלי בתים צנועים או לתלמידי חכמים או לילדים יתומים וכיוצא. ... על כן כל בר ישראל, שנותן צדקה, יתן בעין יפה ומדבר החשוב והמובחר.

'אם חבול תחבול שלמת רעיך עד בוא השמש תשיבנו לו' - לפעמים יהיו עשיר ועני בגלגול כדי לפרוע החוב הקודם. בשביל זה, חייב האדם למהר ליתן הצדקה, שמא הוא חייב בגלגול הקודם, ועל זה חננו ה' עושר כדי לתקן מעוותו. וזה אומרו: 'אם חבול תחבול שלמת רעיך' - דהיינו: שילום החוב, שהיה חייב מקודם לכן לחברו, צריך לפרוע לו במהרה. וכל זה שאמרנו הוא קודם שתבוא שמשו, בעודנו חי ישיבנו לו. ... וידוע כי הגוף הוא מלבוש לנשמה, וגם היא שמלתו, רוצה לומר: שזה העני, לא היה עליו עוון לחזור בגלגול, ועל מה חזר בגלגול? - כדי להיפרע מזה העשיר, לזה חזר בגלגול.

'אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה' - והוא תמוה, כי מצוות צדקה סתמית היא, וכל הפושט יד אתה מחוייב לתת לו. ואם כן מה מצאו חכמינו זיכרונם לברכה, להנאת עצמם הם דורשים להוציא תלמידי חכמים מן הכלל לומר עשה עם עמלי תורה? - ועל פי האמור הנה נכון ונקדים עוד מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'כי בצל חכמה בצל הכסף' - כי המחזיק ביד תלמיד חכם, זוכה ויושב אצל תלמידי חכמים. ושמא תאמר כי מגרעות נתן לו, כי בזיון הוא לו שאינו יודע ללמוד, והקדוש ברוך הוא יושב ולומד עם התלמיד חכם, שתלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ובעולם הבא. ואם כן ביזיון הוא - זה אינו, כי שכרו - הקדוש ברוך הוא מלמדו תורה מפיו.

'בגאות רשע ידלק עני, יתפשו במזמות זו חשבו' - כתבו המפרשים זיכרונם לברכה, שמילת 'עשיר' בחשבון קטן גימטרייה - י"ג, ועני בגימטרייה גם כן - י"ג, ואהבה גם כן - י"ג, לרמוז שהעשיר והעני צריך להיות אהבה ביניהם, ובזה מקיים העשיר מצוות צדקה, ואם העשיר שונא לעני ונוטל עליו גאווה, ודאי הגמור, לפי הדעת, שאינו רוצה ליתן לו הצדקה מצד הגאווה ומצד השנאה.
ומעתה זהו כוונת הכתב 'בגאות רשע' - שיש לו גאווה ואינו משגיח על העני מצד גאוותו ועל ידי 'ידלק' גופו נשרף, שאין מי שמשגיח עליו אבל 'יתפשו' - רוצה לומר: העני יש לו תפיסה להעשיר 'במזימות זו' - שהיא גימטרייה י"ג. 'חשבו' - יאמר לו נעשה חשבון, ביני ובינך כולם שווים במניין י"ג.

הדאגה הסוציאלית לגורלו חסר הישע היא עיקר גדול בדיני ישראל, היתום והאלמנה חלשים הם, וזקוקים לסעד ולמגן: 'כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך ... לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידיך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך לו'. - זוהי אזהרה שלא לנעול דלת בפני לווה אביון מחשש שמיטת כספים. 'העבט תעביטנו' - הלוואה די מחסורו.

ובזה נראה לעניות דעתי לתת טוב טעם ודעת, למנהג הקדוש הזה, שנהגנו מימי עולם ומשנים קדמוניות, לעשות מצווה זו של הלבשה בבית הכנסת ברוב עם הדרת מלך, בשירות ותשבחות ובשמחה ובטוב לבב, והוא יען כי עיקר מצוות הצדקה היא ליתנה בסבר פנים יפות ובשמחה, והן בעוון לא פוחת העולם, שיש בני אדם שנתנו אותה ליד גבאי צדקה על כורחם, שלא בטובתם, והרי יאבדו זכותם, חס ושלום. ולכן נתקן המנהג הקדוש הזה בבית הכנסת ברוב עם, בשירים ותשבחות, כדי לעשותה בלב שלם, בשמחה ובטוב לבב, ואין המצווה נקראת אלא על שם גומרה, דהיינו בגמר הדבר, שהיא נעשית במקהלות עם בסבר פנים יפות ובשמחה. ...
שכתב הרמב"ם שכל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים, איבד זכותו והפסידה, אלא צריך ליתנה לו בסבר פנים יפות ובשמחה, שהוא בדרך כבוד, שלא יהיו פניו כבושות בקרקע, ובזה הנה שכרו אתו קיים לעולם. וזה אומרו: 'פיזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד' - רצה לומר: הן אמת שצדקתו עומדת לעד, אך בתנאי כי 'קרנו תרום בכבוד' - כלומר, שלא יתן הצדקה בהיותו ראשו על כרעיו, פניו כבושות בקרקע, ויפסיד המצווה, אלא 'קרנו' - דהיינו ראשו, על דרך שאמר הכתוב: 'תרוממנה קרנות צדיק', 'תרום בכבוד' - שיהיה בהרמת ראש, שבזה תהיה נתינתה בכבוד, ואז 'צדקתו עומדת לעד' - שלא יאבד זכותו אלא לעולם תעמוד.

שלושה אחים שותפים היו, וסומכים על שולחן אחד, וכיס אחד לכולם, בין בקרן, בין ברווח. ונדבה רוחם לבנות בית הכנסת, וכן עשו, ובנו בית כנסת אחד בעד רבים להתפלל שם, ונתקבצו הציבור בו, והתפללו בו, ונדבו נדבות ונדרים וברכות כמנהג ישראל הקדושים. ובמעות של הקדש קנו כמה ספרי תורה ורימוני כסף ושאר תשמישי קודש, ואחר זמן מה נתפרדו האחים זה מזה וחלקו ביניהם הממון והמטלטלין מה שהיה להם בין בבית בין בחנות מהסחורה מפרקמטיה בין כסף בין שווה כסף, וכל אחד נטל חלקו, בכל מה שקוראים נכסים, ונתרצו זה עם זה ונתפרדה החבילה.
ואחר כך אחד מהאחים קם וערער על חלקו מבית הכנסת שבנו האחים הנ"ל, ורוצה לחזור בו ולחלוק על ההקדש, ואומר כי הוא אינו חפץ בבית הכנסת, וכוונתו ליטול קרקע מבית הכנסת ולהכניס בביתו, או למוכרו. ומערער גם כל על כלי הקודש ותשמישי בית הכנסת ולהורידם מקדושתם ולעשותם חול. ילמדנו רבנו אם יש רשות וכוח לאח אחד להחזיק בחלקם מבית הכנסת ותשמישי קודש, לעשות בהן כרצונו או לא זאת. ועוד אחרת אם יש יכולת בידו לחלק כלי הקודש שהם בשותפות הקהל ולהוליכם לבית הכנסת אחר או לאו. ויהא שכרו מן השמים. ...
ובכן ברוח תורתנו הקדושה וברוח כותל מערבי אשר מעולם לא זזה שכינה ממנו, כי אף על פי שהיא שוממה מלבוא בתוכה, לא זזה מחבבה, גוזרני בחרם על כל יחיד המערער בקרקע הלז, וכל שכן בית הכנסת עצמו, והוא הדין בכלי הקודש אשר נעשו מנדבות אשר התנדבו המתנדבים שלא ישוב לכסלה עוד כי אין רוח חכמים נוחה הימנו, ואם חס ושלום, יחזור לערער - נחש של חכמים, שאין רפואה למכתו, ומחה ה' את שמו מתחת השמים עד בלתי השאיר לו שריד באוהלו. ושומע לקול התורה ישכון בטח ושאנן מפחד רע. וכל חותמי ברכות שהיו במקדש יחולו על ראשו וראש זרעו יציצו, יפרח כגפן.

לפי בחינת הנשמות השכליות אשר בתוכם, מצב יחשב כסא מעלתו, ירים ויגביה התחתונים אל המעלה הרמה אשר עליו ועל יתר הנמצאים זולתו, יתפשט משלה ומשטרה, והקשור בו יקשרם, וענווה יאחדם, והוא הכתר הרצון הודאות רבות ומעלה, כי בצד מה יש לו התייחסות, מה עם המוכתר ימשיך ממנו, אורו וכוחו, סיבת כל שלמות, ופועל לא ישפיע, כי אם אל המתהפכים אליו, אשר באמצעותם, נאותים וראויים יתייחדו עימו, והם ככתר הממלכה בראש המלך, בו יתפרסם גדולתו ונדיבות ליבו לעבדיו כיד המלך, ובהכנתם למעלה, מוכנים וראויים בסיבת הדמיון אשר להם עימו, לקבל, ולהחזיק ולהשפיע לזולתם השפע הא-לוהי, ואף כי הוא רצוני השפע, יראה חזק ואמץ, נאדר הכוח בנושאים המוכנים.

טעם למה אומרים מזמור 'למנצח על הגיתית לבני קורח מזמור' במנחה. שמעתי הטעם לומר לך: אתה בן אדם אל תיגע להעשיר לקבוץ ממון, ותתבטל מתפילת המנחה. הלא תראה קורח, כמה ממון קיבץ, ולבסוף לא הועיל לו, ואבד העושר ההוא בעניין רע. לכך פקח עיניך וראה שלא תתבטל מתפילת המנחה שהוא עת רצון.

'אמר רבי אבהו: אם ראית אדם, שהוא מפזר מעותיו לצדקה, הווי יודע שהוא מוסיף, שנאמר: 'יש מפזר ונוסף עוד, וחושֹך מיושר אך למחסור' - כי ידוע הוא יש שני מיני מפזרים: אחד שהוא מפזר מטבעו בין בצדקה, בין בהנאתו ופיזור מזונות ביתו; ואחד שהוא מפזר לצדקה לבד, וקמצן למזונות ביתו. וכן במיני הקמצנים הם שניים: אחד שהוא הקמצן בטבע; ואחד שהוא לצדקה קמצן, ולמזונות ביתו פזרן. ועתה אמר רבי אבהו, שאינו מדבר במפזר, אשר מפזר בכל דבריו, כי זה הוא ניכר וידוע התוספת ברכה, אשר נתווסף במעותיו. אלא אם ראית אדם, שהוא מפזר מעותיו לצדקה דווקא, והוא קמצן במזונותיו, וראית לו תוספת ברכה בנכסיו, אל תטעה ותאמר כי במה שקימץ במזונותיו, הייתה התוספת, אלא הווי יודע שהוא מוסיף עוד. ודייק בפסוק שנאמר: 'יש מפזר ונוסף עוד' - כי תיבת 'עוד' דווקא, כי התוספת הוא מרובה על מה שקימץ למזונותיו, וזה מורה כי פיזור הצדקה עשתה זאת.

'טמן עצל ידו בצלחת, גם אל פיהו לא ישיבנה' - אף על פי שישיאנו וידבנו, לפעמים, לבו לעשות צדקה, הנה בבואו ליטלה מן הכיס או מן הצלחת אשר שם המעות, תיבש ידו שם, ויקפוץ עליה לבל תראה החוצה, שמא בהיותה חוץ לפרגוד הכיס, ידבנו לבו ליתנה. ... כי יש אדם שמאמץ לבו, ולא יעלה על לבו כלל, כנגדו אמר: 'לא תאמץ את לבבך'. ויש אשר ידבנו לבו לתת, אכן בעת שמוציאה מן הכיס, קופץ ידו ויחמול עליה ולא יעזבנה, כנגדו אמר: 'לא תקפוץ ... כי פתוח תפתח'. וכמו כן זה, שנדבו לבו תחילה אבל בשעת מתן מעות והוצאתם מן הצלוחית, 'טמן עצל', זה שנתעצל מן המצווה, שלא לעשותה אחר שכבר נדב בלבו לעשותה, נתעצל מלקיימה. ולא זו בלבד שגמר בלבו ולא הוציא בשפתיו, אלא גם 'אל פיהו' - מה שנדר בפיהו 'לא ישיבנה' - מהוציאה מן הצלחת או מן הכיס ליתנה לעני.

ש: גבאי הממונה על הצדקה שבעיר הקודש, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, ששלחו לידו הלבשה מעיר סאלוניקי, יגן עליה א-לוהים, ושלח לומר הגבאי של סאלוניקי לגבאי בעיר הקודש, שאין לו רשות לחלק הלבשה לשום עני שבעולם - כי אם דווקא לעניי סאלוניקי, שכן חפצם ורצונם שתהא הלבשה זו לעניי עירם דווקא. ויש בעיר קדשנו עניים מסאלוניקי, שיש להם כמה שנים, שנתיישבו בעיר קודשנו, וגם יש עניים שבאו בשנה זו עם הספינה, שבאה מסאלוניקי זה חמישה או שישה חודשים. ועל זה נסתפק השואל. ...שמא שאין לעניים המוקדמים, ליקח הלבשה זו, כיוון שעבר עליהם י"ב חודש הרי הם כאנשי העיר, וקרויים עניים שלנו ולא עניי סאלוניקי ...?
ת: אם כשגובין שם בסאלוניקי, גובין בפירוש לעניי עירם... - ייקחו בתחילה אלה אשר כבר זכו מקודם ולקחו בשנים קדמונים, ואחר כך, אם יישאר, ייקחו העניים החדשים שבאו מקרוב. ואם ייוודע הדבר, שכשגובין בסאלוניקי, גובין סתם להלבשת ירושלים, אם כן - יזכו בה עניי עיר הקודש תחילה, ואם יוותר - לעניי סאלוניקי, ומה שכתב הגבאי של סאלוניקי אינו עולה על פי הדין, וזוכים עניי ירושלים.

'כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' א-להיך נתן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון' - והנה לפי דעת חכמי מצרים יש לפרש הכתובים הנאמרים, הם המדברים: 'כי יהיה בך אביון' – דהיינו: הקטון שבאחיך כמו אחד העם; 'באחד שעריך' - דהיינו: בעיר אחרת מן העיירות בארצך, שבתחילה היה בארצך והייתם שניכם בעיר אחת; 'לא תאמץ את לבבך' - לומר כיוון שאינו בעיר עמי אלא הוא עכשיו בעיר אחרת, איך יעלה על הדעת לפסוק לו מה שצריך לו באותה העיר?! אלא 'לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון'. ...
זה שאמר: 'ולא תקפוץ את ידך מאחיך' - כיוון שהוא אחיך מאביך, שכופים אותך לזון אותו כמו שעשו חכמי מצרים, כיוון שהוא אביון ותאב לכל דבר, לזה: 'כי פתוח תפתח את ידך לו'. ואמר פתיחות הרבה, לומר שלאו דווקא שתיתן לו לעת עתה בכדי שיתפרנס, אלא 'תפתח את ידך' ותן לו בשופע וכמו שעשו חכמי מצרים שהוציאו מנכסי שמעון אלף זהובים בבת אחת, באומרו: 'העבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו' - דהיינו: לפסוק לו כפי כל הצריך לו.

השבת שבת 'חזון' על שם ההפטרה 'חזון ישעיהו בן אמוץ'. ההפטרה מסתיימת בפסוק 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'. הרב הצדיק יוסף חיים זוננפלד, זכר צדיק לברכה, ואב בית דין בה, מצא: 'ציון במשפט תפדה' - גימטרייה: תלמוד ירושלמי. 'ושביה בצדקה' - תלמוד בבלי. ושאלתי את עצמי: מדוע 'ציון במשפט תפדה' - תלמוד ירושלמי, ואילו 'ושביה בצדקה' - תלמוד בבלי. נתברר: ציון - ירושלמי, כנגד י"ב שבטי י-ה, ושביה - שבויים בבבל, 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון'.
'ואלה שמות בני ישראל הבאים' - ראשי תיבות: 'ושביה', סופי תיבות 'תהלים', שישובו עם ובזכות ספר התהילים. ונאמר: 'לעשות משפט וצדקה': משפט - תלמוד ירושלמי, צדקה - תלמוד בבלי. המסקנה: גם משפט וגם צדקה, על פי התלמוד הירושלמי ועל פי התלמוד הבבלי.

אפשר לרמוז כמו שכתב הרב 'פני דוד', זכר צדיק לברכה, משם זקנו זיכרונו לברכה, שתיבות 'בראשית ברא' בגימטרייה: 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד'. עוד כתב הרב הנזכר משם הרב מהר"י אלפנדארי זיכרונו לברכה, על מה שאמרו: 'כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאילו עובד עבודה זרה' - כי הנה בעבודה זרה טוענים אומות העולם: אם אינו חפץ בעבודה זרה, מדוע אינו מבטלה?! - והסתירה לזה ממצוות צדקה, שרצונו הא-ל יתברך לרחם על העניים, שאם אוהב את העניים למה אינו מפרנסן? - אלא מוכרח שמעשה אדם עדיף. גם כן גבי עבודה זרה - אינו חפץ בה, וציוונו לבטלה, ולשמש אחרית, וזה שמעלים עיניו מן הצדקה מורה שמקיים טענת אומות העולם. עיין שם.
עוד כתב הנזכר משם 'ספר החרדים' - ששמים וארץ רומזים לעשירים ועניים, ומעתה אפשר שזה שאמר: 'בראשית ברא' - בגימטרייה: 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד' - שרמזה תורתנו הקדושה, יחודו יתברך, שהוא אחד, ומבלעדיו אין א-להים ואין טענה של אומות העולם: אם אינו חפץ בעבודה זרה, למה אינו מבטלה?! - שמעשה אדם עדיף, תדע שהרי ברא א-להים שמים וארץ - דהיינו: עשירים ועניים, וציוונו לפרנסם - שעשירים יפרנסו את העניים, ואם הוא אוהבם, למה אינו מפרנסם? - אלא ודאי שמעשה אדם עדיף, וה' א-להינו ה' אחד:

אפשר לרמוז כי סופי תיבות: 'צור ילדך תשי, ותשכח אל מחוללך' - גימטרייה: 'רפח' שהוא גימטרייה 'פזר' עם הכולל. בהקדים מה שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה, ששאלו הפילוסופים את הזקנים: אם הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בעבודה זרה, למה אינו מבטלה?! - אכן הסתירה לזה היא שמעשה אדם עדיף, לזכות את העשיר בעני, שאם לא תאמר כן למה הקדוש ברוך הוא אינו מפרנסן?! - וזהו: 'צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך' - וכוונת הכתוב שיש לכם טענת הפילוסופים: אם אינו חפץ בעבודה זרה, למה אינו מבטלה?! לזה רמז בסופי תיבות: 'פזר' - רצה לומר: הלא יש לך לדעת מצדקה כי מעשה אדם עדיף, ומזה הסתר עושה לטענת הפילוסופים.

והנה, על המקרא הזה יש לדקדק באומרו 'אל תגזול דל כי דל הוא', וכי לעשיר מותר?! ועוד מה נותן טעם שלא לגזול - משום שדל הוא? והא הגזל אסור, בין מעשיר ובין מעני.
האמנם, נראה בדרך רמז והוא, שיש כמה מדעות אנשים, חפצים לחון על הדלים באומרם שזה עושה עצמו עני, אבל אינו עני. וזהו שאמר 'אל תגזול דל' - לומר שאינו דל. כי באמת דל הוא, אבל אתה הגוזל ממנו מילת 'דל' כדי שלא ליתן לו. ואין זה אלא הסתת היצר, שלא להניחך לעשות מצווה.
וזהו גם כן נראה לי, כוונת הכתוב שאמר 'גזלת העני בבתיכם', דהיינו כשיבוא אל בתיכם לדפוק על הדלת, דוחים אותם בטענות שאינם עניים ועושים עצמם עניים - שבאמת הם עניים. ואת גזלת העני שאתם אומרים שאינו עני ...ואינכם נותנים לו, הרי אתם גוזלים אותו.

שלא תבטיח לאדם דל ויהיו עיניו צופות ולבו בטוח, ותשוב לאחור, שתולה בטחונו בך, ולא תמלא חפצו ורצונו, וזוהי עבירה גדולה לפני המקום, שעובר על מצות 'לא יחל דברו', ופירוש רש"י: לא יעשה דבריו חולין. וגם כן אם תמצא אדם ברחוב, לא תאמר בוא הביתה ואתנה לך בסעודתך שמן ודגים וגבינה ובשר ויין, שמא לא תוכל להשיג ליתן לו ככל אשר אמרת, אלא אמור לו רצונך שתבוא אלי הביתה? אין לי כלום ליתן לך זולתי מעט מים. אל תאמר שיש לי להטריח בשבילך כדי שלא יתבייש.
וכבר היה מעשה בארץ התימן בעיר אחת ששמה אלנבאת, שהם עניים אבל אוהבים את העניים הבאים אצלם, ומכבדים להם יותר מגופם, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם עוד יותר ויותר, והם בעלי שם טוב אשריהם ואשרי חלקם, ונשותיהם יותר מהם באהבת הצדקה, לא ראיתי כהנה בכל ארץ התימן לטובת עין בצדקה. והיו מספרים בשבחם ובטובתם כל עובר ושב, משקיפים בעין החמלה אפילו על גוי בר עממין, ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: כל הנשים עינם צרה באורחים, אמרתי אני בליבי: זולתי הנשים הללו, שעינם יפה באורחים.

'יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך' - כיוון בזה למעשה המובא ברבותינו זיכרונם לברכה: שחכמים הלכו בשליחות אצל נדיב אחד, לגבות גביה לצדקה, וכשנכנסו לחצירו, שמעו שהיה מצוה למשרתו, שיקנה ירקות כמושות על היותם יותר בזול, וחזרו החכמים לאחוריהם, שחשבו כי הוא איש כילי וקמצן, שמדקדק על הפרטים כל כך לאכילת בני ביתו, וכשראה אותם הבעל הבית בעד החלון, שנסוגו אחור, קרא אותם בקולי קולות, והכניסם לביתו בכבוד והדר, והשיב להם: מה שראיתם שצוותי להמשרת, שיקנה ירקות כמושות בדמים קלים, היינו לפרנסת אנשי ביתי, שאני מצמצם כדי להרבות בצדקה וגמילות חסדים יותר ויותר. ונתן להם נדבתו בשפע רב עד כאן.
מבואר שמי שחפץ בצדקה ובגמילות חסדים, לתת להם כיד המלך, צריך לצמצם בהוצאת בני ביתו כדל והלך, והיינו ממש דברי התנא שלפנינו: 'יהי ביתך פתוח לרוחה', וכדברי המפרשים: 'פתוח לרוחה' - כביתו של אברהם 'ויטע אשל בבאר שבע' - פתוח לארבע רוחות העולם כדי שלא יטריח העני להקיף, וזה לא יכון כי אם כש'יהיו עניים בני ביתך' - שיספיק להם מאכל עניים ירקות כמושות, שנקנים בדמים קלים, אזי תוכל לעשות צדקה וחסד בשפע רב.

'והעבט תעביטנו, די מחסורו אשר יחסר לו' - והכוונה: כי יש אדם, שיאמר כי אין הוא חייב ליתן צדקה, אלא רק אם יש לו בשביל עצמו ברווח והותר, אבל אם אין לו ברווח אלא בצמצום, אינו חייב לפרנס העני. דברים אלו, דברי הבל הם, יען שאם יש לאדם ממון ברווח די והותר, והוא נותן צדקה מהנותר, אין בדבר זה שום חשיבות, ואין בה בנתינה זו שום אור, שאיך יתכן שהוא לא יתן דינרי זהב באוצרו שאין לו צורך בהם, והעני ימות ברעב?! - זו אכזריות שאין כדוגמתה.
אלא צדקה שיש בה אור היא כאשר נותנה ממזונותיו המצומצמים, וכמו שנאמר: 'כי נתן מלחמו לדל' - כלומר מפרוסתו המיועדת לאכילתו, ממנה עצמו נותן לדל.

זכינו בעירנו איזמיר, יגן עליה א-לוהים, בהתאסף ראשי עם, שנים עשר אנשי ה' צבאות, יגן עליהם א-לוהים, לעשות קופה חדשה 'מחזיקי עניים', א-לוהים יכוננה עד עולם סלה. שאם לא הייתה נעשית קופה זו, חס ושלום, העולם אבד, שהיו התינוקות הולכים מדחי אל דחי, בשדות ובשפת הים. ...
'כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב', נתן בלב האנשים האלה, שלמים, לשכור מלמדים, ולפרנס ולהלביש ליתומים ובני טובים, לתת להם ספרים, כדי שילמדו כל התפילות וארבעה ועשרים ספרים, ועבודת ה'. אין לך צדקה גדולה מזו כמוה בעולם, להחזיק בשכר סופרים ובשכר משננים כדי לקיים משפטי ה' אמת. שכבר אמרנו: שמשפטים נקראו דברי חכמים - תורה שבעל פה. ועל ידי הצדקה הגדולה הזאת היא קיום שלא יאבדו המשפטים, שאם אינם מקבצים ומשתדלים לשכור מלמדים ולהחזיק ביד בני ישראל, חס ושלום, יאבדו המשפטים של התורה.

חברה שהיה להם מקדם ספר תורה, וברוב השנים נפסל בהרבה מקומות, וצריך מתן דמים הרבה לתקנו, ואין בקופת החברה אלא מעט מזעיר שגבו לעניים. עתה לשאול הגיעו, אם יכולים ליקח ממעות ההם כדי לתקן הספר תורה, ולא ייגנז עם כמה אזכרות שבו, או שמא אם פורעים מאותם מעות שגבו לעניים, הרי זה גוזל את העניים, ולגבות מחדש, אין לאל ידם, כי עניים המה? ...
מעיקרו של זה הדבר מיושב ב'בתרא': 'שנו חכמים: קופה של צדקה וכולי, ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, ולשנותה לכל מה שירצו'. עד כאן. ובפירוש של זאת הסוגיה, נחלקו גדולים: ... שזה שאמר 'לכל מה שירצו' - דווקא למה שהוא צורך עניים, אבל לדברים שאין צורך לעניים אסור לשנותם, שהרי זה כגוזל מהם ... שכיוון שגבו העניים במעות אלו, שגבו לחלק להם, אין יכולים ליקח מעות ההם כדי לתקן הספר תורה, אחר שמפסידים עניים הפסד שלא חוזר, ובפרט שרבים האוסרים. ... והרשב"א בתשובה, והרדב"ז זיכרונם לברכה כתבו, שזה שמותרים הציבור לשנות 'לכל מה שירצו' - היכן שמספקים הציבור כל צרכיהם של עניים ... וכן נראה דעת הטור, שאפילו לדבר מצווה צריכים אנו על מנת לפרוע. והנה בנידון שלנו, אין בני חברה זו מספקים כל צרכיהם של עניים, וגם אינם פורעים עוד, אם כן אסור לשנות ...
ואף על גב שיש רבים וגדולים שסבור להם להיפך ... שלדבר מצווה מותר לשנות ... בנידון שלנו שלא חוזרים פורעים, וודאי שאסור לשנות. מעתה, קם דין בנידון שלנו שאסור לשנות, אף על גב שהוא לדבר מצווה לתקן הספר תורה.

במילים 'היום הרת עולם' רמזו על הצדקה, מכיוון שהיום נברא העולם, והוא נברא רק בשביל האדם, שהוא מובחר הברואים, והוא הרודה על כל בריותיו ועל כל היקום אשר ברגליו ... והסיבה לזה כידוע היא שבחיים הללו עצמם, נמצא איזו סגולה, ואיזה דבר המתוק מדבש ומנופת צופים טמון בחובם, מה שאין הפה יכול לדבר, ואין שום תענוג אחר בעולם שישתווה לשמחה ועליזות לגילה ולמעדנים הנמצאים בתוך החיים הללו. אם כן אין צדקה יותר גדולה מזו, ובואו נחזיק טובה לבורא ברוך הוא, הואיל והיום הזה מזכירנו את ההזדמנות היקרה שבו נברא העולם להנות מהמטעמים היותר ערבים, ולהשביע בצחצחות נפשנו, ואחר שהחיים הללו הם צדקה שעשה הקדוש ברוך הוא עמנו, בואו אחי בני עמי, ונלך אחר מידותיו, ונלביש ערומים, ואת רעינו הצנועים הנחבאים אל הכלים, נעזור ונפתח את ידנו לעניינו ולאביוננו הדווים והאומללים, ותמיד נהיה רודפי צדקה, המצילה אותנו ממות, וחיה נחיה.

נקוט זה הכלל, שכל ממון ששייך לעניי קהל קדוש חברון, שייפול ביד האשכנזים שבוונציה, הוא נידון לאלתר כנכסי הגר, וכל הקודם בו זכה, וכבר הדבר הזה הוברר על ידי מופת וניסיון לא אחת ולא שתיים. אשר על כל אלה, נשמרתי יפה יפה, והעידותי בם, שישלחו מה ששייך לנו, ליד מעלתם דווקא, וכל המשנה ידו על התחתונה וישלם מביתו.

מצווה שיש בה חלק השמיים וחלק הבריות, בזה הותר לעשותה על מנת לקבל פרס. ובכזה מדבר המקרא: 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', ושני דברים הללו יש בהם: חלק הבריות - הצדקה שמהנה לבני אדם; והמשפט - גם כן לעשות שלום בין איש ובין אחיו, ולהציל עשוק מעושקו. ...
וכמו שכתוב, וזה לי פשט הפסוק: 'צדק צדק תרדוף למען תחיה', וחכמינו זיכרונם לברכה אמרו: 'צדק צדק' - אחד לדין ואחד לפשרה', וזה מותר על מנת לקבל פרס, וזה אומרו: 'תרדוף למען תחיה'.

'די מחסורו אשר יחסר לו' - כיוון שאמר 'די מחסורו' מה צורך לומר 'אשר יחסר לו'? שהווי כפל הדבר. אלא שהכתוב בא להזהיר האדם שלא יהיה רשע ערום, שאם יודע שיש לעני מאה תשעים ותשע זוז, שלא ישלים המאתיים זוז לעני זה בצדקה כדי שלא יתנו לו, לא הוא ולא אחרים.
וזהו שאמר: 'די מחסורו' - חייב ליתן האדם לעני ומפרש והולך שאזהרה הוא שלעולם הנתינה יהיה 'אשר יחסר לו' - שאם אתה יודע שיש לו מאה תשעים ותשע זוזי, לא תתן לו זוז אחד להשלימו למאתיים - כי בכך תמיד יחסר לו.

'כל העושה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא' - דהיינו בעושה כל ימיו שלא לשמה. ... בבתו של נקדימון, שנאבד ממנה כל ממון בית אביה, מפני שלא עשה צדקה, ומקשה שם: 'ונקדימון לא עשה צדקה?!' ומתרץ: 'אם תרצה אמור: לכבודו הוא עשה, ואם תרצה אמור: כשהיה עליו לעשות, לא עשה'.

'הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' - יתרונן של שלוש רגלים הוא, כי אף אם אין הרגליים באותו אורך ממש, יעמוד יציב ולא יתנדנד. מה שאין כן כאשר יש ארבע רגליים ויותר, אזי אורך הרגליים חייב להיות מדויק בכדי שהשולחן, הכסא או העולם לא יתנדנד. כלומר, שלושת הדברים שהעולם עומד עליהם, אינם חייבים להיות שווי ערך לגבי כל אדם ואדם, יש מי שישים את הדגש על התורה, אחר על העבודה, והשלישי על גמילות החסדים, צריך לאחוז בכל שלושת הדברים, 'אחוז מזה, ומזה אל תנח ידיך', אבל הדגש שונה מאדם לאדם מקבוצה לקבוצה מעיר לעיר. תלמיד חכם יעשה לילות כימים ללמוד בתורה, ולא יעלה על הדעת שלא יתן צדקה ולא יתפלל. ירא השמיים התמים, שה' לנגדו תמיד, יחשוב בוודאי את עבודת ה' כמעלה הגבוהה ביותר, ורודף הצדקה והחסד לא ינוח ולא ישקוט וכל מעייניו: הזולת, ההתנדבות ומסירות הנפש לפרט ולכלל.

בשנת תר"ך נוסדה בפריז החברה המפוארת הנקראת כל ישראל חברים, אשר יחד עם זו שבאנגליה, פעלו ופועלות ללא לאות בהקמת בתי ספר ומכללות ולקדם את הספרות המדעים והאמנויות בקרב כל היהודים. הקדוש ברוך הוא ישלם את משכורתם ויתמוך בפועלם הטוב.

כל העושה צדקה מניח שלום בין הקדוש ברוך הוא ובין העני, שלא יתרעם על הקדוש ברוך הוא למה אינו מפרנסו, כי הוא זן ומפרנס אפילו לכלב ועורב, ומקרני ראמים עד ביצי כינים, שנאמר: 'או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי'. ואין מעוז ומגדול להינצל בעת צרה כמו כצדקה שנאמר: 'וצדקה תציל ממוות'. ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה, שמציל ממוות הגוף בעולם הזה והנשמה בעולם הבא. ועל ידי זה נכון גם כן הפסוק הנזכר, שנקט השלום כפול כי הצדקה ב' פעמים גורם שלום כפול הנזכר. ועל זה נכון הפסוק: 'נתון תתן', 'הענק תעניק', 'העבט תעביטנו' - הכל כפול, ונראים דברי אמת ושלום.

הנה מזה עדות נאמנה, אמנו רחל שמסרה ג' הסימנים בליל נישואיה לאחותה: א, נידה. ב', חלה. ג', הדלקת הנר. ועם שאישה מתקנאת בירך חברתה, כבשה תאוותה שהרחיקוה מיעקב דודה כדי שלא תיכלם אחותה. ומהחסד הזה שעשתה רחל עם אחותה נתן השם שכרה כפול ומכופל כנגד הג' סימנים הנזכרים: נגד סימן נידה, פעל השם עמה נגד הטבע, שהיא הייתה עקרה, כמו שכתוב: 'ורחל עקרה' - וילדה. נגד סימן חלה, נסתובב העניין שנלקחה הבכורה מראובן, וניתנה ליוסף בכורה של רחל, וירש פי שניים בארץ ישראל. וכנגד סימן הדלקת הנר בשבת, זכתה לבנה בנימין, שבחלקו נבנה בית המקדש, מקום שבו מדליקין המנורה להעלות נר תמיד.

מה שנותנים לעניים נקראת צדקה, מלשון 'צדק' ולא מלשון 'מתנה', כמו שאומרים: הצדק עם ראובן, ושמעון חייב לשלם לו. וכן הוא העניין צדקה, אשר העשיר מחויב ליתן לעני. כי על מנת כן נתן לו הקדוש ברוך הוא, העושר. וגם 'בגלל הדבר הזה' - היינו גלגל החוזר בעולם, וייתכן, אשר העשיר הזה היה עני בגלגול הראשון, וקיבל מהעני הזה שהיה אז עשיר. וזה שאומר: 'לכם לצדקה' - כי בצדק אתם נותנים והוא 'לכם' באחת משתי אלה - או פירעון לשעבר או לטובה על להבא.
והנתינה דומה לזריעה, שזורעים מעט - ומצפים לקצור הרבה, וכן יאמר: 'וקצרו לפי חסד' - כי הקצירה, דהיינו השכר יהיה לפי חסד, דהיינו לפי הפעולה שנעשית על ידי הצדקה, דהיינו: אם נתן מעט, אבל במעט הזה נעשה דבר גדול - ייחשב השכר לפי הדבר הגדול, דהיינו לפי חסד.

תמה אני על בעלי בתים העשירים שהקדוש ברוך הוא שם אותם אפוטרופוס על העניים באופן שהממון אינו שלהם, ועושים הוצאות להם ברצונם והותר, וכשנותנים פרוטה לעני קשה להם כמוות, ואינם משימים ליבם, שכל ההוצאות שהם עושים, הם מממון העניים המופקד בפיקדון, וכשהפקיד אינו נאמן, בעל הפיקדון הא-ל יתברך לוקח הפיקדון מידו, והדבר בהופכן.
ולזה אמרה תורה: 'נתון תיתן' - בריבוי ובכפל, 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - משום 'כי בגלל הדבר הזה יברכך' - שאתה נותן לו בכפל, הקדוש ברוך הוא מניח הממון בידך, ואתה נושא ונותן בו, ויברכך 'בכל מעשיך ובכל משלח ידיך' - ואתה מוציא הוצאות רבות לצורכך. וזהו: 'ובכל משלח ידיך' - כלומר יברכך בכל דבר שתשלח ידיך להוצאות שלך, שכיוון שנתת לעני.

'אם כסף תלוה את עמי' - אם רצית להחזיק ביד עמי להלוותו, עשה אופן היותר נאות שהוא 'את העני עמך' - שתביא העני עמך בבית. ואמר 'את העני' - לומר שלא העני בלבד תביא בית, אלא מה ש'את העני' ועמו יהיה 'עמך', שאיך יערב אל לבו, שיהיה אוכל ושותה לבדו, ובני ביתו בחוסר כל.

'רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם קיים - על הדין ועל האמת ועל השלום' - זהו שאמר התנא, שגמילות חסדים הוא אחד מעמודי העולם, היינו גמילות חסדים הנעשית על פי הדין - דהיינו בצנעה; ושיהיה על האמת - שלא ליתן פרוטה לעני להשלימו למאתיים זוז; וגם שיהיה על השלום - ולא לקנטר, ולהתייהר, ולחרף את מי שאינו עושה, ולהכריע אחרים באורחותיו. אם אתה עושה כן - אשריך בעולם הזה, להעמיד ארץ ומלואה. אבל אם אתה עושה אותם, שלא על פי הדין, ולא על פי האמת, ולא על פי השלום, ואדרבה, 'נמוגים ארץ וכל יושביה'. הלמד מעניינו, שהמצווה הזו ... הלבשת תינוקות של בית רבן ... על פי שלושה תנאים שהתנה רבן שמעון בן גמליאל: על הדין - שאנו מקדימים להם קודם שילמד; והיא גם על האמת - שהיא מאהבה, לא בשביל שיקראוני חכם או שיקראוני רבי; והיינו גם על השלום - שאין בה כדי לקנטר ולקפח בהלכות, ולחרף את מי שאינו יודע, אלא היא תורה לשמה.

'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש'. - על אותו אחד, שבא לפני רב נחמיה. אמר לו: במה אתה סועד היום? אמר לו: בבשר שמן ויין ישן. רצונך שתגלגל עימי בעדשים? גלגל עמו בעדשים ומת.
ואין ספק שיעקב היה מורגל בבית אביו בתענוגי מלכים, שהוא היה עשיר, וכמו שכתוב: 'וימצא בשנה ההיא מאה שערים'. גם אומרו: 'כי עצמת ממנו מאוד', ורבקה אהבתו. לזה מפיל תחנוניו, שייתן לו ה' לחם לאכול - רוצה לומר: שלפי תענוגיו והרגלו, יהיה לו מאכל, ולא כעניים בעדשים וכיוצא שהוא מאכל לעניים ולא לעשירים. לזה אומרו: 'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש' - רוצה לומר: שיהיה הגון וראוי לי ללבוש. שרבי יוחנן קורא לבגדים - מכבדות, ויהיו אלה הבגדים לכבוד ולתפארת, הכל לפי כבודי.

'המלווה לעני בשעת דוחקו' - ופירשו המפרשים זיכרונם לברכה: 'בשעת דוחקו' - של עשיר, שלא יאמר האדם כיוון שאני דחוק איני נותן צדקה, אפילו כך צריך ליתן, שלגבי אותו העני שבא לשאול לו, עשיר נקרא, ואפילו הוא דחוק הרי לא הגיע לחצי שיעור של העני, שהוא בחוסר כל. לזה בא הכתוב להזהיר את בני ישראל, אפילו מי שהוא דחוק ייתן צדקה. זהו אומרו: 'כי יהיה בך אביון' - רצונו לומר שהעניות הוא בך, שאתה דחוק גם כן, ויהיה 'אביון מאחד אחיך' ... 'לא תאמץ את לבבך'. ומאיזה טענה אתה קופץ את ידך, 'מאחיך האביון'?! - רצונו לומר, מכוח שזה האביון הוא אחיך, כלומר שווה לך, שאתה דחוק והוא עני, 'לא תקפוץ את ידך', אלא 'פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו'. ושמא תאמר, גם אני מחוסר ממון ואיך אתן לו, לזה אמר: 'אשר יחסר לו' - אינו שווה חסרונך לחסרונו, שהחיסרון שיש לו הוא 'לו' דווקא ולא לך, שהוא שואל על הפתחים ולא אתה, שלך אין אלא דוחק בלבד, לכן אני מצווך שלא תקפוץ את ידך מליתן לו. וה' יקבץ נדחי עמו ישראל ולא יצטרכו זה לזה ולא לעם אחר. אמן כן יהי רצון.

'והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון' - שבא הרמז להודיע לבני האדם, שאם נדבו לבו לעשות איזה מצווה של גמילות חסדים, כגון לגבות איזה צדקה, או לעשות איזה טובה לחברו, ונדמה לו שיוכל לעשות אותה המצווה בחצי יום או יום אחד, וכאשר התחיל בה, בעיניו ראה כי צריך טירחא רבה וזמן רב, וצריך לכתת רגליו כמה פעמים עד שיבוא הדבר לידי גמר, אל יקוץ מזה האיש הישראלי, כי אדרבה: זו טובה היא לו, כי מלבד השכר שמקבל על מעשה המצווה עוד מקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה שהוא הולך לצורך המצווה ההיא. ...
וזה שאמר: 'והודעת להם את הדרך ילכו בה' - מקבלים עליה שכר, וגם: 'את המעשה אשר יעשון' - הוא מעשה המצווה. ויש להם שכר מיוחד על הפסיעות לבד ועל המצווה לבד.

'וישבו המים מעל הארץ הלוך ושוב' - במוסרה 'הלוך' - ארבעה מלא בתורה: 'הלוך ושוב', 'הלוך וגדל', 'הלוך וחסור', 'הלוך ונוע'. ... כתבו המפרשים זיכרונם לברכה גבי 'ונתנו איש כופר נפשו', ש'ונתנו', כשתקראנה למפרע היא 'ונתנו'. גם 'צדקה' בא"ת ב"ש היא 'צדקה', ואינה מתחלפת בשום אות אחר, לרמוז כי מה שמחסר האדם מממונו הקדוש ברוך הוא מרוויח לו ממקום אחר. וזהו שאמר במוסרה: 'הלוך ושוב' - כי המאמין שהמחסר מממונו לצדקה שישוב לו ממקום אחר, הנה שכרו 'הלוך וגדל', כי לא די לו שתשוב אליו אותה צדקה שנתן, אלא שמתברך וממונו הלוך וגדל. אך החושב כי מה שנותן לצדקה הוא מחסר את ממונו, וזהו 'הלוך וחסר', אז 'הלוך ונסוע' כל ממונו, ויצא נקי מנכסיו.

'על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים.' - אומרו 'גמילות חסדים', בלשון רבים. והוא: יען שהאדם מדמה בנפשו כשהוא עושה גמילות חסדים עם זולתו, הוא חושב שהוא עושה חסד רק עם חברו, אבל האמת אינו כן, אלא הוא עושה חסד גם לנפשו, וכמו שנאמר: 'גומל נפשו איש חסד'. וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, שכן אמרה רות לנעמי: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום', ולא אמרה אשר עשה עמי אלא 'אשר עשיתי עמו', הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עמו בשביל שהאכילני פרוסה אחת'. ולכן אמר 'גמילות חסדים' לשון רבים, שהוא עושה שני גמילות חסדים: אחד עם העני, ואחד עם נפשו הוא עצמו.

דיני התורה על העבדים, מניחים שמוסד העבדות הוא קיים, אבל אינם מצווים על קיומו. הדינים והמנהגים שהיו קיימים בתחום זה אצל שאר העמים כשנכתבה התורה, וגם בתקופות מאוחרות יותר, ראו את העבדים כרכוש של אדוניהם, ושללו מהעבדים את כל זכויות האדם. אם נשווה אותם עם דיני התורה באותו תחום, ניווכח שדיני התורה הם נוחים הרבה יותר אל עבדים, והם נוטים להכיר להם זכויות אדם. אצל רוב העמים התרבותיים המודרניים בוטלה העבדות. אם ירצה מישהו לחדש את העבדות בישראל לפי פרטי הדינים שבתורה, יעבור למעשה על דברי התורה, מפני שיפעל בכיוון הפוך, לכיוון שעליו מצביעים אותם דינים. כוונת חוקי התורה בענייני החברה והקרקעות היא בלי ספק להביא את החברה אל הדרגה הגבוהה ביותר של שוויון בין בני אדם.

החסיד שהיה מחכה באחת מתחנות האוטובוסים, ראה חייל עומד רחוק מן התחנה ופושט ידו לכל רכב המתקרב אליו. תנועת ידו זאת החוזרת ונשנית על כל רכב ורכב העובר, לא השפיעה על אף אחד מהם במשך תקופה של חצי שעה בערך. החסיד אמר לעצמו: הלא כל הנהגים ובעלי מכוניות, היו או יהיו חיילים, ויודעים שכל חייל שומר על המחנה, ולאמיתו של דבר שומר על המדינה, על בעלי רכב אלה, על בתיהם, על בניהם ובנותיהם, על עסקיהם, ועל כל רכושם, ומגן עליהם, בסכנת עצמו, בחורף, תחת הגשם, השלג והברד. בקיץ, תחת חום השמש הלוהטת ... ואיך לא מרחמים עליהם?! ...
ואף שבאחרונה החייל יכול לנסוע באוטובוסים בלי כסף, חובה על כל בעל רכב לקחת אותם ולזכות במצווה גדולה של גמילות חסד ... וכן במניעת נזקים ותאונות חלילה, כמאמרם זיכרונם לברכה 'שליחי מצווה אינם ניזוקים'. וכשמעלה את החייל הרי הוא נעשה שליח מצווה.

'כפלח הרמון רקתך' - ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אפילו ריקנים שבך, מלאים מצוות כרמון'.
וצריכים להבין שממה נפשך, אם הם באמת ריקנים כיצד קורא אותם 'מלאים', ואם הם מלאים כיצד הם 'ריקנים'?! - ולהבין זאת נקדים מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'גדולה צדקה שהיא שקולה כנגד כל המצוות' ... אם כן, כשיהיה האדם ריקם מן המצוות, על ידי הצדקה שעושים זה עם זה, ונותן, תיכף ומיד באותה שעה מתמלא מן המצוות. אם נותני צדקה, כך שגדולה מעלתה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, כל שכן וקל וחומר, למעשה אחרים שיתנו, זה וודאי גדולה מעלתו ביותר שאת.

נמצאנו איפוא למדים, שהחירות המוסרית משתמעת, אומנם, מן התורה והיא מהווה, לדעתנו, את אחד הנימוקים היפים נגד האמונה בגזירה הקדומה והמקריות, שיוחסו, כביכול, לתורת משה.
האידיאה, שהיהדות יצרה לה על כבודו של האדם, תהיה נטולת כל משמעות ללא קביעה חגיגית של החירות. האדם הוא חפשי; הוא טעון איפוא השתלמות תמידית.

מודעה רבה לעניים, המקבלים צדקה בכל אופן שיקבלוה - שלא יוציאוה במותרות ובאכילות גסות. כי אם ככה יעשו אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. רק לצורך פרנסתם ופרנסת אנשי ביתם, וחובה עליהם להתפלל אל ה' בעד קהילות הקודש.

'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש ישראל אשר ידבנו לבו' - צריך הנותן צדקה והגזבר, או העני המקבלה, שיכוונו שניהם לייחד שם הויה ברוך הוא, על זה הדרך, והוא כשייתן בעל הצדקה בידו המעות, יכוון שהמעות שבידו הם יו"ד, וחמש אצבעותיו הם ה"א , הרי שם י"ה. והמקבל יכוון שהזרוע שלו הוא וא"ו וחמש אצבעותיו הם ה"א הרי שם ו"ה. וזהו יחוד שם הויה ברוך הוא. וזה היא הצדקה המעולה. והכוונה הזאת, לא ידע לכוון אותה, כי אם החכם או האיש המשכיל. ואם היה הנותן צדקה עם הארץ, שלא ידע לכוון השם, אפילו כך - צדקה תחשב לו, אבל אינה מעולה כמו צדקת החכם והמשכיל ... אמר השם יתברך למשה רבינו, עליו השלום: 'דבר אל בני ישראל' - הנותנים צדקה, 'ויקחו לי תרומה' - כלומר, אמור להם כשייקחו בידם המעות, לתת אותם לגזבר או לעני, שיכוונו שניהם לייחד שמי כמו שפירש רש"י 'לי' - לשמי, על זה הדרך שיכוון הנותן לשם י"ה ... אבל אמר לו משה רבינו, עליו השלום, לה' יתברך: רבונו של עולם, וכי כל ישראל יודעים לייחד השם?! - והשיב לו השם יתברך ואמר: 'מאת כל איש' - לרבות מי שהוא עם הארץ.

מקובל להבין שמטרת החסד היא העזרה לזולת, ומקורה של המידה ברגשות הלב. לאור ההבנה זו, מעשה חסד נמדד בתוצאותיו הברוכות של המעשה, וגמילות חסדים מוכיחה את טוב ליבו של הגומל. לשיטה זו, מעשה החסד אינו קשור באמונתו של גומל החסדים, אישיותו ועזרתו של האדם הם המודדים את מידת החסד שבו, ואין כל קשר בין האמונה, שמקורה בדעתו של אדם למידת החסד הנובעת מליבו. ... החסד מכיר בעוני ובצער כחסרונות העולם, ומנסה לבערם. הרגשתו של העושה, שיש לתקן את העולם, שנראה לו שאינו מושלם. הרגשתו של הגומל היא שהוא המבער את העוני, והוא העוזר לבורא, כביכול, להשלים את החיסרון, ולבטל את הצער. החסד הנובע מתוך רחמים וחמלה הוא להשקיט מצפון, שאינו שלם עם הבריאה, וזו היא החטאת שבכוונת העושה מחוסר האמונה. וכי הבורא צריך את עזרתו של העשיר כדי לחסל את העוני?! וכי צריך הו את טוב ליבו של בעל המצפון כדי להיטיב לזולת?! - הרי הזן ומפרנס לכל יכול לפרנס את העני כשם שמפרנס את העשיר. עצם ההרגשה, שהאדם הוא המיטיב וזקוקים לעזרתו 'חטאת היא' ויש בה חסרון אמונה.

האדם שנולד - ידיו קמוצות, ואילו כשמת - ידיו פתוחות לרווחה, ולכן התורה מזהירה: 'פתח תפתח' - לפני שאדם יפתח ידו בעל כרחו, יפתחנה הוא מרצונו. ולפי מה שאדם פותח ידו, כך הקדוש ברוך הוא פותח לו כמו שכתוב: ה' צלך על יד ימינך, ואמרו חכמנו זיכרונם לברכה: מה הצל הזה אם אתה מראה לו אצבע אחד הוא מראה לך ב' אצבעות, כך לפי מה שאתה נוהג עם בוראך - כך בוראך מתנהג אתך, ומה שאדם פותח - כך הקדוש ברוך הוא יפתח לו.

והנה יש אדם, שרוצה לזכות ולעשות צדקה, אלא ירא שלא יכשל בבני אדם שאינם מהוגנים, וכמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'ויהיו מוכשלים' - הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כדי שלא יקבלו שכר. ואפשר שיאבד ממונו לריק, אם יכשל במכשול זה. ובזה הפחד נמצא, איך יעשה שיהיה בטוח ולא ילך ממונו לאיבוד, ויהיה לבו בטוח בלב שלם.
אבל האמת הוא, שאף על פי שהחכם לומד שלא לשמה, לא יחסר כל המחזיק, אלא נותנים לו שכרו מושלם למחזיק. וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: אם בקשת לעשות צדקה - עשה עם עמלי תורה. שאף על פי שהחכם לומד שלא לשמה, אפילו כך המחזיק שכרו מושלם, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ונמצא על ידי המחזיק, סופו החכם לומד לשמה, לכך שכר המחזיק מושלם, אף אם החכם עתה לומד שלא לשמה, כיוון שעל ידי המחזיק סוף החכם לומד לשמה.
זה אומרו: 'ורחוק מפנינים מכרה' - כלומר הקונה תורה, כלומר המחזיק, עדיף יותר מהקונה שום סחורה, כסף או אבנים טובות, משום שלפעמים אם ימצא כסף סיגים או אבנים מזויפות, מפסיד הלוקח מן הקרן ואיבד מעותיו, מה שאין כן הלוקח תורה, כלומר המחזיק, אף אם החכם לומד שלא לשמה, ונמצא שקנה לשמה ונמצא שלא לשמה, כמו קנה אבן טובה ונמצאת זכוכית, מכל מקום המחזיק הוא בטוח על הקרן ועל הריווח. וזהו: 'ורחוק מפנינים מכרה' - כלומר קניית התורה רחוק מקניית הפנינים, לפי שאם ימצאו אבנים מזויפות יפסיד הלוקח, אבל בקניית התורה, אף על פי שהחכם לומד שלא לשמה 'בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר' - שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

וכן מצוות בכורים כתוב בה: 'ועתה הנה הבאתי' - זאת אומרת כשאדם נותן צדקה, צריכים להיות בה שלושה תנאים, וכך כל מצווה שאדם עושה. 'ועתה' - זה מראה על מיד. 'הנה' - זה לשון שמחה, כמו שכתוב: 'ראשון לציון הנה הנם'. 'הבאתי' - זה משלי, לא צריך האדם לחכות עד שיהיה לו מיותר, אלא אפילו משלו גם יתן. ובשביל זה התורה אומרת: 'ולא נתתי ממנו למת' - זאת אומרת: אם אדם עושה את המצווה לא מתוך שמחה ולא מהתנאים האמורים, אז המצווה הזו לוקחת אותה סטרא אחרא.

'רבן יוחנן בן זכאי היה אומר: אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת' - אותו דבר לעשיר, אם העשרת הרבה והצלחת בעסקיך, 'אל תחזיק טובה לעצמך' - שהודות לזריזות שלך הצלחת הרבה, 'כי לכך נוצרת' - והוטב מזלך להתעשר בכדי לעזור לנצרכים. ולזה כיוון הפסוק: 'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות'. האם רק הכסף והזהב לה' צבאות?! - הלא כל העולם ומלואו, כולו שלו יתברך, אלא הקדוש ברוך הוא דורש מהעשיר שירגיש ויאמר בפיו, שכל כספו וזהבו שייך לקדוש ברוך הוא.

בני, היזהר הרבה בעניין הצדקה. בין כשיש בידך לעשות, בין כשאין בידך - תן כפי יכולתך. ואם אין בידך כלום - עשה בגופך. ואם חולה אתה בגופך, במקום שאתה שם - הוי מצטער בינך ובין עצמך מצרת העניים. ואם באים לפניך, פייס אותם בדברים, והחזק לבבם עם הקדוש ברוך הוא, כי הוא בעל היכולת להשפיל ולהרים.

ואני הנני מעיר, מעורר, ומתעורר, להחזיק בה בצדקה, כל איש כשהוא איש, בעודנו חי, כי האומר: תנו לאחר מיתה, מראהו כמראה נחושת, וכעין נחושת לו קלל, הוא לא פנים קלל כי 'נחושת' - נדבת חולה שאומר תנו, וזה אינו מחסר נפשו מטובה, כי אם מחסר היורשים, נוטל מאחוריו ליתן לגבוה, ונותן מה שאינו יכול לעצור ולעכב לעצמו. ונמצא נותן משל יורשיו, וקרא אמר: 'ונתנו איש כופר נפשו' - ונתנו בעצמם, ולא שאומרים: תנו איש, כשהוא איש וכאיש גבורתו.
ושלמה אמר: 'ידעתי כי אין טוב' בחייו - כשהוא חי 'כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו', שהטוב החלטי הוא לעשות טוב בחייו, כשהוא חי, ואמר לשמור ולעשות כמו שהוא על פי הדין בשולחן ערוך: 'צריך ליתן הצדקה בשמחה ובטוב לבב'. עד כאן. וזהו אצלי מה שכתוב: 'והיה מעשה הצדקה שלום' - ואין והיה אלא לשון שמחה, 'והלך לפניך צדקך' - ולא אחריך, והגם שגם האומר: תנו לאחר מיתה - א-להים חשבה לטובה 'ויחשבה לו לצדקה' ... מכל מקום אין צדקה כזו מגעת לקרסוליה של צדקה, הניתנת מחיים, ושקול המעט שנותן בעצמו למרובה, שאומר: תנו לאחר מיתה, כמו שיש בין זהב - זה הנותן בריא, לנחושת, שהזהב הוא מעט המחזיק את המרובה.

'ואתם סרתם מן הדרך' - ביטלו נתינת צדקה לתלמיד חכם. וזה שאמר: 'הכשלתם רבים בתורה' - רוצה לומר שעל ידי שמנעתם מהם פרנסתם, יש בידכם מכשלה גדולה, שרבים מהם ששנו ופירשו מן התורה משום שלא השיגה ידם טרף לביתם, ונמצאת תורה משתכחת לישראל.

'והיה מעשה הצדקה שלום' - כי על ידי הצדקה יהיה שלום בין העשיר והעני. ועוד בה: שאין העני נותן בעשיר עין הרע, כי על ידי שהעשיר מספק צורכי העני, שמח העני בהצלחת העשיר בכדי שייתן לו בעין יפה, לא כן אם העשיר מעלים עיניו מן הצדקה ונשמט ממנו, אזי העני, מרוב צערו, נותן העשיר עין רעה, ונחסר ממונו או שנפסד או שבאים האומות ונוטלים ממנו. ...
וזהו כוונת הכתוב: 'והיה מעשה הצדקה שלום' - שאין העני נותן עין רעה בממון העשיר, ועוד יהיה בה שלום לעשיר מן המלכות שאין פוגעים בממונו.

'צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ' - שני סוגי צדקות, ומבאר: כי אחת מהן תזכה בה 'למען תחיה' - שתציל ממיתה עצמה, והשנייה 'וירשת את הארץ' - עולם הבא, ארץ חיים. ....
והנה הגם ליד העני, נראה שאין בה זכות מהצלת מיתה, מכל מקום ... הרי שכשהשעה דחוקה לחיי נפש, ואין זמן לחכות לקופה של ציבור, גם 'מיד ליד' מצלת ממיתה עצמה.
ובזה יפורש 'נתון תתן לו' - ראשונה סתם, שהיא לקופה של ציבור כי כך היא המעולה. שנית 'תתן לו' - שאם השעה דחוקה, תתן לו מיד ליד, 'ולא ירע לבבך בתתך לו', ולא נתת לקופה של צדקה ,שהיא מעולה יותר 'כי בגלל הדבר הזה', גם כן יברך אותך באותה ברכה עצמה שהיתה בנתינה לקופה. ומביא הטעם: 'כי לא יחדל אביון' - שהקב"ה אינו חפץ שימות האביון ברעב ויחדל מקרב הארץ, ואם אתה דוחהו עד שיחיה בקופה, הרי הוא מת וחדל.

'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע: זה דיין שדן דין אמת לאמיתו, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד: אלו גבאי צדקה' - שידוע שאור הכוכבים אינו שלהם, רק מהלבנה, שמו שכתוב 'מיעט הירח וריבה צבאיה', וכך גם הגבאי יש לו זכות, הגם שכסף אינו שלו, רק שמקבל מאחרים - 'גדול המעשה'.
ומזה יתברך מה שכתוב באברהם 'אשר יצווה את בניו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' - כי הנה עניין הגבאי צדקה להעניק מזה וליקח ממנו לתת לאחרים. ועניין המשפט לתת גבול לעלילות מצעדי גבר לבלתי 'יגבר איש' בעול על חברו. ושני אלה מצאנום בדרך ה', שלקח מאור הירח וחילק לכוכבים.
ועל זה אמרו 'ושמרו דרך ה' - כביכול כמו שעשה לעשות צדקה ליתן מזה לזה, וכן דרכו לעשות גבולים, וכמו שנאמר 'אשר שמתי חול גבול לים' וכמוהו לעשות משפט המציב גבולות בין אדם לחברו, ולעומת זה בירך זרע אברהם ככוכבי השמיים - נגד הצדקה, וכחול אשר על שפת הים - נגד המשפט, לשלם להם מידה כנגד מידה.

פירש בני חכם עזרא, כוונת הפסוק: 'עשיתי משפט וצדק, בל תניחני לעושקי', והוא כיוון שעל ידי מצוות כיבוד אב ואם, היא מקרבת הגאולה. וגם מצוות הצדקה מקרבת הגאולה, כמו שביארנו לעיל.
וכבר ביארנו לעיל שמצוות כבוד אב ואם, נתכנת בשם 'משפט', כמו שאמרו בילקוט על פסוק: 'שם שם לו חוק ומשפט' - זו מצוות כיבוד אב ואם', אם כן, זהו הכוונה: 'עשיתי משפט' - דהיינו: מצוות כבוד אב ואם, 'וצדק' - דהיינו מצוות הצדקה, שתיים כהלכתם, לזה: 'אל תניחני לעושקי' - בגלות המר והנמהר.

'על כן אנוכי מצווך לאמור: פתוח תפתח את ידך לענייך ולאביונך בארץ' -
'פתח תפתח את ידך' - סופי תיבות: חת"ך - והוא שם קדוש החותך חיים לכל חי כנודע, לרמוז כי על ידי הצדקה מאריך ימים, וצדקה תציל ממות, והיה מעשה הצדקה שלום.
'את ידך לאחיך לענייך ולאביונך' - ראשי תיבות: אלול, ובאה תיבת 'ידך' מפסקת באמצע - לרמוז כי בחודש אלול יפתח ידו לצדקה.

גם ידוע צריך האדם שיהיה שלום במעגלותיו ובביתו ובחומותיו, ואם לאו, חס ושלום, אז יהיה ביתו משכן לסיטרא אחרא ושר של עניות רודף אחריו, וזהו על-ידי 'מגיד רחצה', שעל-ידי התורה מוציא ניצוצי התורה והקדושה מסיטרא אחרא על תנאי 'מוציא מצה' - שיוציא מביתו ומאצלו מצה ומריבה וקטטות. וגדול השלום, שניתן לאוהבי התורה, שנאמר: 'שלום רב לאוהבי תורתך', ואם לאו, חס ושלום, אז 'מרור כרוך', שאם הוא תמיד במחלוקת אז סיטרא אחרא כרוך אחריו, וזהו: 'מרור כורך'. ומי שהוא יראת ה' על פניו, וכל מעשיו לשם שמיים שישקול דרכיו במאזנים וגם שיעשה צדקה, ומה גם אם תהיה צדקתו בסתר אז מתקן ניצוצי הקדושה ... על-ידי פיזור לעניים ולתלמידי חכמים ולסמוך אלו ברכי רבנן העייפות, וזהו: 'שולחן עורך צפון ברך' - דהיינו: צדקה צפונה בסתר.

'כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון' - כפה פרשה לקבל מהנדיבים בעד העניים, ולכן נקט 'כפה' ולא 'כפיה' או 'ידיה' לרמוז על מנהג הטוב שהיה לה לצדקת שהייתה מקבלת מהנדיב כל מה שייתן אפילו דבר קטון מאוד, ולכן פרשה כף אחת לרמוז שמקבלת כל שהוא, ואחר כך חילקה לאביון בסבר פנים יפות, בשתי 'ידיה' - נתנה בעין יפה ומתנה מרובה.

'צדק צדק תרדוף' - כי הרודף צדקה וחסד ימצא חיים וכבוד. ולכן אל תחסר ממחצית השקל, בכל שנה - פעם אחת, ובכל חודש ובכל שבוע - כפי מתת ידו, ובכל יום - לא תחסר מתנה מועטת, לכל הפחות קודם התפילה. בכל אשר תמצא ידך לגמול חסד - כי גמילות חסד היא בין לחיים בין למתים, בין לעניים בין לעשירים.
אל תהיה כפוי טובה - וכבד לכל מי שפתח לך פתח, ובקש די סיפוקך, ואל תוציא מפיך דבר שקר וכזב. ותהיה נאמן לכל אדם ואפילו לגוי בשוק.

המושגים 'צדקה ומשפט' נראים כסותרים אחד את השני, כי אם עושים צדקה אין כאן משפט ואם עושים משפט אין כאן צדקה. נראה לי לומר שמציאות המשפט בעולם הוא מעשה של צדקה לבריות. כי על ידי שיש משפט בעולם, וחיי החברה והציבור מתנהגים לפיו, אזי קיימת אפשרות של חיים מתוך הבנה בין כל חלקי הציבור ושוררת ביניהם אחדות. וחלילה, בהעדר המשפט מתערערים החיים התקינים ובכל שורר תוהו ובוהו. שנאה ומחלוקת הן מנת חלקם של החיים עלי אדמות. נמצא שבקיום המשפט בין הבריות הוא מעשה צדקה שאין כמוהו, כי בקיום המשפט 'מוראה של מלכות' - טמון היסוד של חיים תקינים בין הבריות ואין לך צדקה גדולה מזו.

עניים אומללים נופלים שדוד, בידי מתקוממים זרים, ארורים נושאים עיניהם על אחינו בני ישראל, רחמנים בני רחמנים, יתנו לכסף מוצא לשים להם פדות, ובאהבת השם יתברך לשכנו ובנו, אשר נטעה יד ימינו שמים, ושמי שמים טפחה ימין צדקו, והארץ מתחת יסדה ידו הנפלאה והחזקה, יפקד על העדה איש נדיב נדיבות יעץ, כי יתן את רוחו עליהם, לקרוא להם דרור, לאסוף אותם הביתה, להטריפם לחם חוקם, והיה זה שלום לפמליה של מעלה ולפמליה של מטה, כי הוא העמוד הימיני יכין ובועז, משלושה העמודים אשר העולם בכללו עומד, שנה אותו תנא צדיק צדקות אהב שמעון הצדיק אומר: 'על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' - שלושתם היו לפנים בישראל, מאז היו יושבים בטח על אדמתם, אך באשר הרבינו לפשוע גלינו מארצנו, נרפים הם נרפים אי עמוד העבודה? - היה לעקר כי אין לנו מקדש וכו' ורק שיח שפתותינו, אי עמוד התורה? - עומד ברפיון היותנו מוכים ומעונים בידי אדונים קשים, וישימו עלינו צרי מסים, 'ותשורה אין להביא' ל'בני עליה והמה מועטים', להחזיק את ידיהם ולכלכל את הדרך אשר ילכו בה, כך היא דרכה של תורה פת וכו' ועל זה נשינו טובה, ותורה נשתכחה מאתנו, כי מי ומי יכול לעמוד בסודה ואמיתה, כי אם אשר ימלא ידו די סיפוקו, וזה תהא עמוד השלישי לגמול חסד את החיים ואת המתים, יעמוד לנו לעיתות בצרה, ותהי לישועה, וגאולה תהיה לנו כמאמר הנביא: 'שמרו משפט ועשו צדקה'.

האדם נולד חופשי, חופשי מטבעו. לכן כל האנשים, לא משנה לאיזה עם הם שייכים, חייבים להיות חופשיים באותה מידה. מכיוון שלכולם יש אותו כבוד ומשתתפים באותן זכויות, אין אנשים שיכולים לראות את עצמם כנעלים ואת אחרים כנחותים, מכיוון שיש בכל אחד ניצוץ א-לוהי, שגורם להם להיות שווים ... יש להבין את הזכות לחיים, לא רק כזכות קיום, אלא לראות את חייו של האדם מובטחים מלידתו, לראות את קיומו של האדם מובטח כנגד כל איום, כל אלימות. פירושו, ערובה לאמצעי קיום, באמצעות חלוקה הוגנת יותר של הון, כך שלא יהיו עוד אנשים שמתים מרעב בעולם. המשמעות היא, שזכותו של כל אדם לראות את כבודו, את שמו הטוב, מוגן מפני פגיעות ודעות קדומות, כולל אלה בעלות אופי דתי. פירושו, גינוי של כל התקפה על כבודו העצמי של האדם, שנחשבת בעיני היהדות כשווה לשפיכות דמים. פירושו, להילחם נגד השקר, בגלל ההשלכות הרות האסון שיכולות להיות לכך על החברה, וכנגד השנאה, שמעוררת אלימות ונחשבת בעיני היהדות כשנאת ה', שהאדם הוא צלמו. חופש המחשבה, כולל גם חופש מצפון וחופש דת. עלינו לשאוף בכל כוחנו, על מנת למנוע מאדם גם היום, להיות נרדף או מגונה בגלל הרעיונות שהוא דוגל בהם, או בגלל עבירותיו הדתיות. ...
זהו אידיאל בפני עצמו, אחד מהאובייקטים של שלטון הצדק האוניברסאלי שהובא בתנ"ך, שמכוחו יש לאנשים ולעמים את הזכות שאינה ניתנת להפקעה, להיות אדונים של עצמם.

בנתינת הצדקה ישנם לפעמים מגרעות וחסרונות אשר מקלקלים את ערך המצווה, כגון: אדם שלא מעוניין לתת צדקה בכלל, וכשהגזבר מתקרב אליו הוא נותן בעל כורחו, ואחר כך הוא מתחרט שנתן. וכך הוא מאבד את שכר המצווה; אדם שנותן מתנה מרובה בגלל הבושה מפני הצבור שמכיר אותו, אך הוא לא עושה זאת בלב שלם, מאחר והיה בדעתו לתת רק מעט; אדם שנותן צדקה רק מחמת הקנאה באחרים וחס על כבוד עצמו ולכן הוא נותן, אבל לבו בל עמו; אדם שנותן צדקה מחמת שרוצה להתפאר כדי שיגידו עליו שהוא בעל צדקה גמור, ואין לו כוונה אמיתית לשם המצווה. ...
לכן מתחילה יפריש כל אחד צדקה לשמו יתברך בינו לבין עצמו, כי אז אין לו ממי להתבייש ואין מי שיכריח אותו, ואז הוא עושה הכל רק לשם שמים, וכשיבואו הגבאים ימסור להם בלב שלם.

'אין ירושלים נפדית אלא בצדקה' שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' - עוד נקדים מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל שדן דין אמת לאמיתו, גורם לשכינה שתשרה בישראל', ונקדים עוד מה שכתב הרב היפה בספר בראשית בשם הכוזרי: שסגולת הקרבנות להתמיד השכינה בישראל, וכתב מהרש"א במדרש שמואל על משנת 'על שלושה דברים העולם קיים' בשם המפרשים: שהממציא את הדבר גדול יותר מהמעמידו, שמים חמים ביותר שקבלו חומם מאש חזק ישמרו חומם במעט מן האש.
ועל פי האמור, זהו שאמר אדונינו שלמה: 'עשה צדק ומשפט' - בשתיים אלו גורמים לשכינה שתשרה בישראל, שהן בעוון - אין ציון, ואין מקדש, ואין שכינה. מכל מקום על ידי קיום מצוות צדקה, והעמדת הדין לאמיתו ישוב הכל לאיתנו הראשון, ושכינה שורה בישראל. מה שאין כן במעשה הקרבנות, שאין סגולתם אלא להתמיד השכינה בישראל. אמנם כשאין שכינה - מה תהא עלינו? - וגדול הממציא יותר מן המקיים, לזה אמר: 'נבחר מזבח' - שאינו מתמיד השכינה, מה שאין כן הצדקה והמשפט.

מצבה הכספי של הישיבה הוא ללא נשוא, ועל כל אחד ואחד מאתנו, לתת מהונו ואונו לישיבה. יזכור כל אחד ואחד, בעת שמקבל את משכורתו בכל חודש, להפריש סכום לישיבה, וכל אחד ואחד כברכת ה' עליו. ובכך יחנך את עצמו ובני ביתו, כי צורכי התורה צריכים להיות בראש דאגותיו. ובכך ירגיש עצמו שותף בהקמת עולה של תורה בישראל. כי עלינו לזכור, אם לפני דור, היה קיים דור דעה במזרח ובמערב, הרי במזרח נפטרו גדולינו מבלי להשאיר יורש, ובמערב עלה עלינו הכורת זה עמלק הגרמני ואכל מאתנו כל חלקה טובה והעלה על המוקד שליש מעם ישראל, ובתוכו מאורות האומה מורינו ורבותינו, אשר מפיהם היינו חיים. ... נשתדל לתבוע עלבונה של תורה מעצמנו ולהשיב לה את הודה ותפארתה. ... עלינו לתבוע שיהיה לנו רב בכל בית כנסת, ולפחות בכל שכונה כאחינו האשכנזים, כן ירבו. ואם עזרני הקדוש ברוך הוא, וזכיתי להקים מספר שיעורי תורה כאן, הרי אני חייב לומר את האמת, כי אני הצעיר בכל בית אבי, ואלפי הדל בישיבת 'פורת יוסף'. בישיבה קדושה זו, עדיין ישנם רבנים גדולי תורה ויראה, אשר קוטנם עבה ממותנינו. עלינו להוציאם משם ולהביאם לכאן, כדי שנהנה לאורם.

יש שלושה פסוקים שבכל אחד שבע תיבות, והתיבה האמצעית היא 'והוא'. האחד הוא: 'מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך'. והשני: 'ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום'. והשלישי: 'א-לוהים הבין דרכה והוא ידעת את מקומה'.
ואם כן מבואר שיש שלוש הדרגות בצדקה. אחת - כמו שבט אשר, שייתן לעני מעדני מלך יותר משובח ממה שהוא אוכל, למעלה מזה הוא שיהיה עושה ומעשה, שייתן ויתנו אחרים, וזהו: 'נדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום'. ועדיין אין זו שלימות הצדקה בעצם, כי אם שתהיה גם כן מתן בסתר משני צדדים, כי היא העולה על כל דרגות הצדקה, שהנותן לא ידע מי המקבלה והמקבל לא ידע מי הנותנה. וזהו: 'א-לוהים הבין דרכה', שבאה למקבל, וגם 'והוא' יתברך 'ידע מקומה', הוא ידע את המקבלה ולא הנותן.

'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם' - במה ייוודע איפה כי האומה הישראלית בדד תשב, ולא תחשב אף היא כאחת מן האומות, שאף כי הם המעט נאמר בהם נפשות הרבה, וכמו שנאמר בעשיו: בשלמא, בזמן שבית המקדש קיים ניחא, מפני שהייתה בידם מצוות מחצית השקל המורה על אחדותם כאמור. אך אחר שהייתה כאלמנה ואין להם מחצית השקל, את מי יורה דעה על אחדותם שכולם נחשבים כאיש אחד? - לזה השיב ואמר: 'רבתי בגויים שרתי במדינות הייתה למס' - ורצונו שהמס עצמו, שחייבים כל אחד מהם לפרוע בעד חבריו זה הוא הוראה על אחדותם, ומפני זה תחשב אף רבתי בגויים ולא המעט, וזהו בעצמו מאמר רבי אליעזר שבזמן שבית המקדש היה קיים, השקלים מכפרים לכל עוון ולכל חטאת, ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אם נותנים צדקה ופורסים לרעב לחמם משם שהם גוי אחד בארץ, כולם נחשבים לאיש אחד, אך אם לא ייתנו צדקה באים אומות העולם ונוטלים אותה בזרוע, והוא על ערבותם זה בזה, שלוקחים מזה בעד זה, ואף על פי כן נחשב להם קצת לצדקה כמו שכתוב: 'ונגשייך צדקה' - מפני שפורעים זה בעד זה. אך אין ספק שעיקר לחטאת יחשב להם מה שהעלימו עיניהם מן הצדקה עד שבאו אומות העולם, ונטלוה מהם על כרחם שלא בטובתם.

'אמר רבי חנינא בר פפי: כל העושה דבר עבירה ומתחרט בו, מוחלים לו מיד על כל עוונותיו. שנאמר: 'וקרבתי אליכם למשפט, והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר, ובעושקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני, אמר ה' צבאות'. - הרי אם 'יראוני' - מוחלים להם'.
וכתבו התוספות זיכרונם לברכה: אם יראוני - לגבי עושקי שכר שכיר, שהווה לו 'לא תעשה', וחולקים על של רבי ישמעאל בפרק האחרון של מסכת יומא: שתשובה תולה ויום הכיפורים מכפר. ...
פירוש דבריהם הוא שמשמע ש'הרי אם יראוני - מוחלים לו', אבל מה שכתוב בפסוק: 'במכשפים ובמנאפים' הם מיתת בית דין, ואין מי שסובר בחטאים אלה שתשובה מכפרת.

'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים' - נהנה מיגיעו הוא הבעל מלאכה שהוא עני, שצריך שיטרח בגופו ויתייגע להביא טרף לביתו, והוא גדול מירא שמיים, הוא העשיר העוסק בפרקמטיה, כי העניים הם כליו של הקדוש ברוך הוא כנודע.

אהבת הגרים הוא לעזור ולסייע לאיש הנודד ממקומו, והוא גר בארץ נוכרייה, ולאו דווקא גר צדק... על מי שהוא גר בארץ נוכרייה, בלי רע ואח, ואין לו מכיר, ורוחו נמוכה, ולבו נשבר ונדכה - ראוי לרחם עליו, ולקרבו, ולהיות עימו - אוהב ורע, ולעוזרו ולתומכו, בכל הבא בידו, ובזה מקיים מצוה רבה זו.
וביותר יגדל המצווה הזאת על אשכנזי ההולך בין הספרדים או ספרדי בין האשכנזים וכדומה, שגם לשון אין להם, אשר לא ישמעו איש שפת רעהו, והם מתדכאים הרבה, שאין יכולים להגיד צערם, ולהראות ערכם... ומה בין ספרדי לאשכנזי או שאר לשונות, חלילה לעשות שום חילוק, אדרבה, יגדל החיוב לרחם ולסייע, למי שהוא מלשון אחר, מטעם מצוות אהבת הגר.

מובא בחז"ל: 'אמר הקב"ה, אפילו אין ישראל עושים לפני מצווה כי אם מעט כתרנגולים שמנקרים באשפה אני מצרפן לחשבון גדול' - אי לזאת, אל יקל בעיניכם ליתן פרוטה לצדקה או ליתן טבאקו לכל אדם בלי שאלה. שיש בני אדם אשר תאווה נפשם, ולמצווה רבה תחשב, ומצטרף לחשבון גדול, ואין אתה יודע מתן שכרן של מצוות.
ומשמע שאם שאל, יש סרח גזל שנותן משום בושה, ובפרט בזמן הזה שהדרהם של טבאקו הוא עשרה פרוטות. יש להיזהר שלא לשאול משום אדם, אלא דווקא שנותנים לו בלי שאלה ישתה, ואם לאוו - יתענה. וכל שכן ציגארו, שהוא יותר ביותר.

'מלח - ממון חסר' - אם ירצה שהממון יתקיים אזי - חסר. רוצה לומר - עשה צדקה. וכמו שיער הראש או הזקן, שכל זמן שמחליפו וגוזזו הוא עולה, ושיער שאינו גוזזו, כמו הגבינים ושער העיניים, אינו גדל.
וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת גיטין בדף ז': אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים - יעשה מהם צדקה, וכל שכן כשהם מרובים. ...
וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל: לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה. וגם אמרו רבותינו ז"ל: כל המרחם על העניים ה' דוחה את הגזירות הקשות, וברעב תציל ממות, ולא עוד, אלא גם מוספת אורך ימים ודי להאמין בזה.

העושר הוא פיקדון ביד העשיר, ואם אינו נותן ממנו לעני, אזי יקח ממנו העושר הזה או מת ועוזב לאחרים חילו. על זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה 'וצדקה' - רוצה לומר שחזר בתשובה ועושה צדקה - אזי תציל ממנו המוות, יישאר גם כן עשיר.

'הגה: נוהגים ללוש כדי שיעור חלה לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויום טוב, והוא מכבוד שבת ויום טוב ואין לשנות.' - כתב זה לפי גרסתו שגרס ב'בבא קמא': 'שתהא משכמת ואופה בערב שבת' כמו שכתב בד"מ. אבל מדברי הראשונים, והם הרמב"ם והרי"ף והרא"ש זיכרונם לברכה, נראה, שלא גרסו בגמרא: 'ערב שבת'.
ומוכח בגמרא שם שאמרו: 'שתהא פת מצויה לעני', ואם כן, לפי דבריהם, לא יש הפרש בין 'ערב שבת' לימים אחרים, אלא התקנה היא: כל יום שאופה, תהי אופה בהשכמה, כדי שתהא פת מצויה לעני. ומכל מקום, מי שאפשר לו לאפות בערב שבת לאכול פת חמה, תבוא עליו ברכה.
ומה גם, שיש טעם אחר: כדי ליטול האישה חלה בערב שבת, שבערב שבת נברא אדם הראשון שהיה חלתו של עולם וכמו שכתב הרב 'מגן אברהם'. עיין שם.

אמר שמורו ורבו אביו, רבינו מאיר, זכר צדיק וקדוש לברכה, אמר על אחד שלא היה מוחזק לשומר תורה ומצוות, אבל היה מפזר צדקות, שהוא מובטח בו שיחזור בתשובה. וכשנשאל על ידי רבינו מהיכן מובטח שיחזור בתשובה, ורבינו מאיר, זכר צדיק וקדוש לברכה, ענה לו: העניין של הקושי לחזור בתשובה, זה מפני שיש קשיים לאדם להתגבר על יצרו. ואמר: אדם שמוכן לפזר צדקות, שדבר זה הוא קשה בטבע לאדם להיפרד ולתת מממונו לאחרים, ואם האיש הזה הגיע למידה זו בעניין פיזור צדקות, להתגבר על טבעו ולתת מממונו לאחרים, יש לו כבר התכונה להתגבר על יצרו, מובטח שגם בעניינים אחרים ישתמש בתכונה הזו, להתגבר על יצרו ויחזור בתשובה שלא יחטא גם בעניינים אחרים. ורואים מזה שהמבחן האמיתי לגדלות וכוחות האדם, זה טמון ביחס שלו לממון ולכסף, אם הוא מתגבר כל יצרו עד כדי להפסיד ממון זה, מראה שיש לאדם כוחות נפש להגבר על יצרו.

וקיבלתי לעשות חסד תדיר, כמעיין נובע שלא פוסק. כמו שכתוב: 'והיית כגן רווה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו'. שהרי כתוב 'עולם חסד יבנה' - נבנה לא נאמר אלא יבנה, שתמיד הוא נבנה בחסדו יתברך, ואילו פסק צינור חסדו, מיד היה העולם נחרב ... כל עת שישאלו מהאדם יתן, אם יש לו, ואם אין לו ישתדל לבקש, ואם לא מצא הרי הוא אנוס ויש לו שכר כעושה כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה. ועוד גם בעת שאין שואלים, יהיה ליבו מתאווה מתי ישאלו, ויתן בשמחה ... ואמר באבות: 'דרך טובה שידבק בה האדם, לב טוב' - כלומר שיסמוך אדם ליבו לצד הטוב, ויהיה ליבו נובע מאותו מקור טוב תמיד, לחשוב טוב, ולא לחשוד אחרים שעשו רעה, אלא לדון לכף זכות, ולדבר טוב ולעשות טוב.

'וכל קרני רשעים אגדע, תרוממנה קרנות צדיק' - וזהו 'וכל קרני רשעים' - שחסים על ממונם שלא יכלה, ואינם עושים ממנו צדקה, 'אגדע' - קרנם שיכלה ממונם. וממונם עצמו, 'תרוממנה קרנות צדיק' - העושה צדקה שייתן לו ה' יתברך, ממון הרשע, שירוויח הצדיק ריווח גדול על דרך 'יכין וצדק ילבש', ומן הריווח ייתן צדקה ,והקרן ירום בכבוד. וזהו שאמרו: 'תרוממנה קרנות צדיק' - שהקרן יתרומם ויתרבה מן הריווח.

'והיה אם שמוע בין אחיכם' - שהדין שבא לפניכם הוא מאחיכם במצוות, שהם אנשים חכמים צדיקים, שלא חששנו לדין מרומה. אז ודאי 'ושפטתם צדק', פירוש - מבלי דרישה וחקירה, כמו שכתוב בגמרא: 'בצדק תשפוט'. אמנם אם הוא, בין איש ובין אחיו, ברמאות, שמכירים אותם שהם רמאים, או בין איש ובין גרו שאומר עליו דברים כמו שאמרו זיכרונם לברכה, כלומר שאף על פי שהוא מוחזק בכשרות, מכל מקום בזה הדין מכירים טענת רמאי בדבריו, אז 'לא תכיר פנים במשפט' - רוצה לומר: לישא פנים במשפט, ולהיות דיין לרמאים, שאיסור גדול הוא. אלא תסתלקו מן הדין, כמו שכתב הטור: 'לא תגורו מפני איש' - כלומר אל יעלה בדעתכם לומר שעל ידי זה ליצני הדור אומרים שהם אינם רוצים לדון, כדי שלא להוציא הדין לאמיתו, ורוצים לזכות את החייב ולחייב את הזכאי. על זה אמר 'לא תגורו' מפני זה האיש, המדבר סרה על בית דין כי מוציא דיבה הוא, כסיל.

'הכופה אחרים ליתן צדקה שכרו גדול משכר הנותן' - ומה שאמר רבי אליעזר: 'גדול המעשה יותר מן העושה' הכוונה היא שלעולם המעשה והעושה שווים לעניין השכר, ומה שאמר: 'גדול המעשה' הוא לגבי העושה, שכיוון שהעושה הוא הנותן הפרוטה ומעשה אינו נותן כלום ואפילו כך נוטל שכר המעשה כעושה, משום כך מלמד: גדול שכרו של מעשה יותר מן העושה.

'גדול המעשה יותר מן העושה' - שזו הייתה כוונת הפסוק, בסוף פרשת וישב, שאמר יוסף לשר המשקים: 'כי אם זכרתני איתך, כאשר ייטב לך, ועשית נא עמדי חסד, והזכרתני אל פרעה, והוצאתני מן הבית הזה'. ואם נדייק נראה שהיה צריך לכתוב: והזכרתני אל פרעה והוציאני מן הבית הזה, שהרי פרעה הוא המוציא, ואיך אמר 'והוצאתני', שמשמע שהוא שר המשקים, המוציא והמביא. אבל לפי מה שאמרנו קודם יתבאר, שוודאי אם מזכיר שר המשקים את יוסף לפני פרעה, ומשתדל להוציאו מבית הסוהר, אין לך צדקה וגמילות חסד יותר מזו, שהיה לו כמה שנים והוא אסור מקום אשר אסירי המלך, וכיוון שכן, נמצא שר המשקים גדול יותר מן מפרעה המוציא, שהרי קיים לנו 'גדול המעשה יותר מן העושה' משום כך אמר: 'והוצאתני מן הבית הזה' - שכיוון שאתה משתדל בהצלתי, מעלה עליך כאילו אתה הוצאתני.

אם נדר סתם מתנה לעני, אם מת העני, הנודר צריך ליתן ליורשיו, משום שכבר זכה בו העני באמירה שאמר. ... כיון שאין העני זכה באותו ממון עדיין זכיה גמורה, היאך יורשיו ירשו מכוח המת, אלא נראה שסובר שכל הנודר מתנה לעני, זכה בו העני מיד באמירה, שאמירתו לעני כאמירתו לגבוה.

באחד הימים הלך רב שלום שרעבי בדרכו לבית-התפילה, בשעה שגשם סוחף ניתך ארצה, והנה לפניו אשה סומה מנוהגת ביד תינוקת. בכבדות שרכה האישה ההרה את דרכה ברגליה היחפות, הטבועות בתוך הטיט והחצץ שבגומצי השווקים המקולקלים והעקלקלים. ואז ניגש אליה רב שלום, חלץ נעליו מרגליו, כפף עצמו לארץ ונעל אותן לרגלי האישה היחפה. ואחר נטל סודרו, עטף בו את גופה של התינוקת, הרועדת מקור ומטחב, ונחפז בדרכו לבית התפילה.

'בית דין, בשביל שדנים צדק, הקדוש ברוך הוא עושה צדקה עם הבריות, שנאמר: 'אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף'. - וקשה, איך תלה זה בזה, שבשביל שדנים צדק, הקדוש ברוך הוא עושה צדקה עם הבריות? - ונקדים מה שכתב במסכת עבודה זרה: 'אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום: שלוש ראשונות - הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה; שניות - יושב ודן את כל העולם כולו, כיוון שרואה שנתחייב עולם כליה, עומד מכיסא דין ויושב על כיסא רחמים; שלישיות - יושב וזן את כל העולם כולו, מקרני ראמים עד ביצי כינים'.
וזהו כוונת המדרש: 'בשביל שדנים צדק, הקדוש ברוך הוא עושה צדקה עם הבריות' - שכיוון שדנים צדק, אם כן אין צריך הקדוש ברוך הוא לדון כל השלוש שעות. ולכן עושה צדקה עם הבריות.

'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך' - מה כתוב למעלה ממנו: 'איש כמתנת ידו, כברכת ה' א-להיך אשר נתן לך'. ... וזהו כוונת סמיכות הפסוק: 'איש כמתנת ידו, כברכת ה' א-להיך' - לומר כל אחד כפי יכולתו, יקריב קורבנות, מי שיש לו אוכלים הרבה ונכסים מרובים, יביא עולות. זה בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים, מה יעשה? - לזה סמך 'שופטים ושוטרים' - שהדינים הם יותר גדולים מהקורבנות, ו'ידין בצדק דלים' - ובזה יתכפרו עוונותיו.

בעבור הזכירה, שיהיו על סדר - שגנאי הוא לזכור הקטן לפני הגדול, כמו שאמר הכתוב: 'ויחרד יצחק חרדה גדולה' - למה חרד יצחק אבינו, עליו השלום? - אמר: מה עוון יש בי, שבירכתי קטן לפני גדול, ושיניתי סדר היחס. ומכאן אנחנו לומדים: אינו דרך ארץ, לזכור קטן לפני גדול. ולעניין סניור חסן, אמרת שזכרתיהו, לשלום הוא ואמו. והלא כבודך ציווני, אני היכן הייתי יודעת אותו?! ... גם אני, על דבריך זכרתיהו וברכתיהו, כל אשר תברך מבורך, וכל אשר תאור יואר. וכל אשר יורני כבודך, באותה הדרך אלך, לא אטה על ימין או על שמאל. ולעניין הדין שאמר כבודך, כי אין אנחנו צריכים לדיניה ולזולתה, ברוך השם, אשר האיר לנו והשפיע לנו באור.

שמעו החכמים מילי, ונבונים יאזינו אלי. צירֵי מחלתי אשמיע, אולי ישוב כוחי חֵילי. על תורה אזעק אנאקה, כי נעדרה מכל גבולי. נתכסה ניצוץ מאיר, תוך ענן מעון מקהלי. אפסו מושכי עיון, אישי חכמה, מעמקי מושׂכלי. נסגרו שערי הבינה, לא נודעו אורחי ושבילי.
הדור אפל, אין מוכיח, אבכה לזמני גם חדלי. אני עמדתי במצב צרות, הקיפוני את ידי רגלי. תיכנתי עמודי ארץ, אז אציב דיינים בפלילי. גם סגרתי הנפרצות, מדרש ותפילה בגלילי. הטרידו שׂכלי, במבוכת הרבות עונש שלי עליי. הציגוני ריק, הפשיטו את שמלת אדר ומעילי.
קראתי: חנוני, רעיי, כי צר, אללַי אללַי לי. ולמי מקדושים אפנה, לנדיבים רופאי מחלי. אתם חסידים, חמלו נא אל, תורת א-לי. צורי פועלי, לא אל הודי או תועלתי, היא בכייתי או תוללי. גם לא אל צורך ביתי, או אל מלבושיי ומאכלי. אך אל קיום המדרשות, שלא יפוץ מני חֵילי. חיילים אגביר אל תורה, על זאת, מותניי מלאו חלחלי. אקים סוכה הנופלת, אסירה את כל מבדילי.
על זאת, יחרד כל איש משכיל, גם נבון יחרד למילולי. אם עשיר אם עני, ישלח צרי אל ליבי ולכסלי. אפס עוזר, סומך אין, גם אח קרוב מגואלי. אך לנדיבי ישראל, אל הרי עזרתם אשא קולי. הרבה מוּטים אל ההרג, הצלתם, התירו שלשלי. שלא תכבה גחלת ההר, ניצוץ דולק בזוך שׂיכלי. ולהרים קרן מדבר שמם, וחייתה נפשי בגללי.
אל דמעתי אל תחשו, ישישו נא כל חלילי. אעשה חיל, ארבה כי באתי בכתב משאלי. וזכותכם נאדרת עד רום שחק, אל ראש מגדלי. שמכם יוחק במרום שחק, קרן הודכם לגדולי. אם יפוצו תלמידי אל תבל, מה הם יומי, לילי. לכן שמעו החסידים, אנשי צדק האזינו אליי.

'ורעה עינך באחיך האביון, ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה', והיה בך חטא. נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-להיך בכל מעשך ובכל משלח ידך.'
שהנה תיבת 'האביון' - יעלה מניינה ע"ד ותיבת 'עשיר' - יעלה מניינה תק"ף. נמצא יש ביניהם תק"ו - כמניין 'נתון'. וזה שכתוב: 'נתון תתן לו' - רוצה לומר: כמניין 'נתון' תתן לו - שאז יהיה עשיר.

'כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו' - זאת אומרת: כי כל הזכיות והמעשים טובים, שעושה היתום או היתומה ההם, יהיה לו בהם חלק וזכות כאילו הם אחד מבניו.
ואמרו עוד רבותינו זיכרונם לברכה: שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא' - והכוונה כאמור וכבר ציוותה לנו תורתנו הקדושה: 'כל אלמנה ויתום לא תענון' - ואולי לזה כיוון המאמר הנזכר לעיל: 'כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו' - דהיינו: שמחבבו כבני ביתו בלתי שום הפרש והפלאה, בינו לבין בני ביתו, לכן 'מעלה עליו הכתוב' - זאת אומרת: במה שכתוב בתורה: 'כל אלמנה ויתום לא תענון' - כאילו ילדו, שצריך להעריך אותו, ולחשוב אותו כאחד מבניו.
וקיים בזה את הפסוק הנזכר במלוא מובן וזה גם כוונת התנא באבות פרק א': 'ויהיו עניים בני ביתך' - רוצה לומר: שתחשוב אותם כאילו הם בני ביתך.

'הלא פרוס לרעב לחמך' - הוא שהנביא בא ללמד את העם, פן יקפוץ את ידיהם מליתן לעני צדקה, לומר: 'והלא צריך שיתנה, ולא ידע למי נותנה ונוטלה', לזה אמר: 'הלא פרוס לרעב לחמך' - ולא אמר לעני, לרמוז שכל שהוא רעב הוא עני באותה שעה, ובכגון זה מותר ליתן בידו.
זאת ועוד, 'לחמך' - וכל שהוא לחם אינו צריך תנאים. ודייק 'לחמך' - כלומר מממונך באמת.
'ועניים מרודים תביא בית' - כיוון שאתה תיתן לעניים לחם ואוכל מותר ליתן בידם ואמר עוד: 'כי תראה ערום וכסיתו' - בא לומר שכשם שבתיתך לחם אינו צריך תנאים כן גם: 'כי תראה ערום וכסיתו', וכן 'מבשרך' - שהוא קרובך, לא תתעלם מהם לומר שצריך תנאים.

'והוסג אחור משפט, וצדקה מרחוק תעמוד, כי כשלה ברחוב אמת, ונכוחה לא תוכל לבוא.' -
שיש לדעת איך תלה זה בזה? ועוד - שהיה לו לומר 'וצדקה מרחוק עמדה', אך לפי האמור ניחא. והכוונה: כי יען קודם המשפט הוא הצדקה - להזכיר לכל.
לזה אמר: 'והוסג אחור משפט' - מסיבה כי הצדקה מוכרחת לעמוד מרחוק, ואין מי שיוכל להוכיח ולהזהיר יען 'כי כשלה ברחוב האמת, ונבואה לא תוכל לבוא, ואת הישרה יעקשו'. ואחר כך, כשאין צדקה, שלא יוכלו להזהירם, שאליו הוסג אחור משפט ממה שהוא ראוי, כי המשפט בא אחר הצדקה והאזהרה. אבל כיוון ש'ברחוב' - שהם פני העדה, כשלה האמת, ואינם מניחים להוכיח, ותוכחה לא תוכל לבוא, ממילא יוסג אחור משפט. ...
ועל פי זה נמתיק סוד כוונת המקרא בפרשתנו: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - שיש לדקדק, שהיה לו לומר אשר תכין להם, או תדבר, כמו שנאמר בכל התורה. אלא הכוונה, על פי האמור, ורצה לומר: תחילה אתה צריך שתשים לפניהם, קודם שיבואו ליכשל חס ושלום'.

'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך'. - מה שהקפיד המקרא ואמר: 'ומטה ידו עמך', שלכאורה תיבת 'ידו עמך' הם ללא צורך. ואפשר ששם רמז למה ששמעתי משם המפרשים, זיכרונם לברכה, בכוונת הכתוב: 'פתוח תפתח את ידיך' - שהכוונה שכשאדם נותן צדקה לעני, צריך שייתן לכל אחד כפי חשיבותו, וכפי טיפולו אשר לו. והסימן הלזה הנה זה בידיים אשר לו, שייתן את עיניו בידיים, ולו יראה שאין כל האצבעות שוות, ואחד גדול יותר מחברו ואחד קטן, ושם נמצאו חמש אצבעות, זרת וגודל ואצבע ואמה וקמיצה. ומשום כך נקט מקרא בלשון זו: 'פתח תפתח את ידך' - שבשעה שבא האדם לתת צדקה לכל שואל, שיפתח את ידו, וייתן דעתו באצבעות הידיים, שאינם שווים, ובדרך זה ייתן הצדקה לכל אחד ואחד, כפי שיעורו וחשיבותי. אלו דבריהם זיכרונם לברכה, והיא עצמה נאמרה ונשנית: 'וכי ימוך' - ובאת להחזיק בידו, תן דעתן ביד אשר לו, שיש חילוק בין האצבעות, וגם אתה כה תעשה לתת ולהחזיק לפי מעלתו וחשיבותו.

יש לי צער גדול, למה לא מגלים לנו על משפחות או אפילו על בחורים שמצבם קשה, אולי מוטל עלינו לעזור להם. ואין אחד שיוכל לפטור את עצמו, בטענה שאין לו דרך לעזור.
כי דברים אלו נובעים מחוסר אהבה לזולת. שאם יש אהבה אפשר להשיג הכל. וגם טענה שמתבייש לגבות כסף מאחרים - אין זו טענה. כי כשאין הדבר נוגע לו, אלא לאחרים, אין מקום להתבייש כלל, ובושה כגון זו היא בושה פסולה. ואי אפשר לקבוע את מצבו הכלכלי של האדם לפי גובה הכנסתו, כי יתכן שמרוויח יותר מחברו, אבל יש לו הוצאות גדולות, שאינן לחברו.

שאל נא מדוע ברא ועשה א-להים, חושך וצלמוות, הלא טוב ברא א-להים 'את האור כי טוב' - השמש בגבורתו, וירח יכון עולם, והכוכבים בהילם, ומה יתרון לבריאת החושך?
אבל הוא הדבר אשר דיברתי אליך לאמור: 'זה לעומת זה עשה הא-להים' - כי בהעדר החושך לא יהיה ניכר האור כי טוב, שא נא עיניך וראה: עץ ארז ואזוב. הארז אשר בלבנון גבוה עד מאוד מכל עצי השדה אשר תחת כל השמים, לא כן אזוב קיר שפל ונמוך מאוד, ובכל עצמי השדה אין שפל ונמוך ממנו, גם הנשר הגדול בעל כנפים הלא יגביה ויתרומם עד לשמים, ובלעדו לא ירים עוף את ידו ואת רגלו לאמור נעלה לנו השמימה, לעומתו יתוש קטן שבקטנים אין כמוהו עוף נמוך וקטן. ...
קח לך כל אלה והבן: כי העושר והדלות הם צריכים זה לזה. כשם שאי אפשר לשמים בלא ארץ, והאור בלא חושך, והארץ בלא אזוב, והנשר בלא יתוש ... כך אי אפשר לעושר בלא עוני, ולגדולה בלא שפלון. יען וביען. כי בהעדר הבריאה התחתונה אי אפשר לדעת גדולת הבריאה העליונה ממנה.

העושק והחמס שואבים את מציאותם מתוך מידת האנוכיות הזוללת שבאדם, שאינה יודעת שובע ורחמים, אבל היא דוגלת בגאות נפרזה, ויהירות מרובה ואומרת: כל אשר בכוחך לעשות עשה - לדכא נחשלים, לעשוק דלים, ולשעבד תחת שלטונך חלשים ממך, בכוח הזרוע והחרב. השקפת העולם הזאת מצדיקה את עצמה בעלי תאנה של תורת הגזע או פילוסופיה מוטעית האומרת שלא נבראו החלשים אלא כדי להשתעבד להתקיפים מהם...
לעומת זאת היהדות מעמידה את השקפת עולמה על יסוד אחדות העולם ואחדות האדם, שהוא נזר הבריאה, ואחראי לאחדותו של התבל, והפרחתו ושלומו, מתוך השקפה זאת, היא מכריזה ואומרת: 'אב אחד בראנו, אל אחד לכולנו, ולמה נבגוד איש באחיו' (מלאכי ב', י') ותורת ישראל מצווה ואומרת 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצווך לאמור: פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך'.
האביון אינו בריה שפלה ומיותרת בעולם שאתה רשאי להתעמר בה, לענותה ולהשמידה או אפילו להתעלם ממנה, אבל היא חלק מהכל, שלא יחדל מהיות. ואתה מצווה לקיימו, לא רק קיום עלוב, אלא בנדיבות לב ויד פתוחה. כי לא נבראה האביונות אלא כדי לחייב את הנדיבות, כשם שלא נברא הרע אלא כדי שהאדם יהפכהו לטובה ולברכה.

'יהי ביתך בית וועד לחכמים' - והוא כי ידוע כי כל ישראל הם כגוף אחד באחדות כידוע. ולמשל, התגר אשר כל ימיו הולך ונוסע למרחקים - הוא דמיון הרגל. הבעל מלאכה שעושה בידיו כמו החייט הסנדלר וכיוצא – הוא היד. וכל כל כיוצא בזה וכל אחד כפי מלאכתו הוא דמיון לאבר אחד מן הגוף.
והעניים ותלמידי חכמים או הבל תינוקות של בית רבן שאין כוחם אלא בפה. והיינו: התלמיד חכם - להגות בתורה. והעני - להתחנן לה' שישפיע עליו מטובו בעולם ביתר שאת, כדי שעל ידי זה יתנו לו מתנות מרובות. ולכן כשם ש'עמל האדם לפיהו' - כדי ליתן טרף לפיו על כן ראוי הוא יתן לתלמידי חכמים ולעניים שהם דמיון הפה ליתן לו טרף לאכול ובגד ללבוש, שאם לאו יתהפך עליו הגלגל. ...
וכשיחזור לפתוח את ידיו לעניים ולתלמידי חכמים אזי יחזור להצלחתו בצלח העודף. ולזה הזהיר התנא באבות: 'יהי ביתך בית וועד לחכמים' - כדי שלא ימנע השפע והברכה ממך.

'אמר רבא אמר רבי יהודה: הרואה את המת, ואינו מלווהו, עובר משום לועג לרש חרף עושהו' -ובהשקפה ראשונה, נראית דבר שאינו מועיל, ומעשה תינוקות של בית רבן. באמת אחר פגר מובס, בתוך ארון אחד של עץ עם מכסה שחור, לסימן אבלות מה יועיל המון העם שמלווה אותו?! - אבל אחר העיון, נראה שכל אלו הדברים מהמנהג, נעשו דתות בין האנשים ובין חברת בני האדם לכמה תועליות: התועלת האחת - שלווית המת אינה משקפת הגוף, אלא זיכרון הנפש שהייתה בתוכו כשהיה חי, שעלתה לשמים להיות צרורה בצרור החיים, ובזה האדם מכבד יותר עצמו בפרט והאדם בכלל, ובשכלו יבין וישכיל כמה היא נחשבת נצחיות הנפש; וכל שכן אם על ידי מעשיו זוכה נפשו להתענג בגן עדן. התועלת השנייה - שהכבוד אחר המוות, הוא דבר שממתיק מידות האדם.

תאוות הממון היא מנתקת את האדם מה' יתברך, מהקרבה אליו. והתיקון בשביל להתגבר עליה, זה נתינת הצדקה. זה בדיוק ההיפך מן השליליות, זה להתחשב באדם האחר, לתת ולפזר לאחרים ולחסר מעצמי בשבילם. ומנגד, תאוות הממון זה לאגור ולאסוף. ובשביל לתת צדקה - אי אפשר להסתכל על כמה כסף עוד חסר לי, אלא כמה כסף יש לי, ולהסתפק במה שנשאר לי. אדם שתמיד מרגיש שחסר לו ורוצה לאגור עוד ועוד ממון, הוא כאילו מת, שום דבר לא מספיק לו. במקום שיביט סביבו ויראה בעיניים שלו את כל העושר, שה' נתן לו ויהיה מאושר, בבחינת: 'הבט ושא עיניך, מי נתן כל אלה לך, וגם בנים לשולחנך'.

אם יעסוק האדם במצוות הצדקה, נחשב לו כאילו קיים כל התורה כולה. אשר בזה נראה לפרש כוונת התנא: רבי חנניא בן עקשיא, שאמר: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'. והקשו זיכרונם לברכה, שאדרבה, נראה להפך, שאם לא העמיס עליהם כל כך תורה ומצוות, יותר זכות הוא להם, להיות נקל להם קיום התורה ומצוותיה.
אבל לפי הדברים האלה אין שאלה, שמאחר שהמקיים מצוות צדקה כאילו קיים כל התרי"ג מצוות, נמצא שריבוי התורה והמצוות הוא לזכות לנו, שעל ידי מצוות צדקה יש לנו שכר כנגד כל התרי"ג, שהם חשבון גדול. ומי יתן והיה, שירבה לנו תורה ומצוות, אלפי אלפים, ובמצווה אחת של הצדקה נשיג שכר כנגד כולם. וזה שאמר: 'וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת' - רצה לומר: מצוות הצדקה תהיה נחשבת לנו, כאילו נשמור לעשות את כל המצווה הזאת, שהם כללות כל התורה.

'איזהו עשיר'? - אשר נחשב למעלה, זה: 'השמח בחלקו'. רצה לומר: שאינו מחשיב את עצמו, שהוא ראוי לעשירות, ולא ירום לבבו מאחיו העניים. כי אם, הוא חושב, שחננו ה' בתורת חנינה, ושמח בחלקו. ועוד מפרש - אמר: 'חלקו' - כי האיש אשר לא יחשוב העושר למעלה, ויסתפק רק בכל צרכיו, והשאר יראה לגנוז אוצרות למעלה - לחלקם לצדקה, ולא יעזוב לאחרים חילו, כמאמר מונבז המלך: 'אני גנזתי לעצמי' - אשר אך זה חלקו לעצמו, ובזה ישמח בעושרו.

כתב הספר 'מצוות גדול': לא תחבול בגד אלמנה. ושנינו בפרק 'המקבל': אלמנה - בין ענייה בין עשירה,
אין ממשכנים אותה. וכן כתב הרמב"ם, וסיים שם: 'ואם חבל - מחזירים ממנו בעל כורחו' - פירושו: ואפילו אם אותו משכון, אינו לא כסות יום ולא כסות לילה, שאם לא כן מה הוא בא להשמיע לנו, הרי ודאי פשוט בשביל שהיא אלמנה, הזה עלה על דעתך שנגרעה משאר בני אדם?! - ואדרבה הכתוב מעדיף כוחה להוסיף, ביחוד לה לא לאחר, אלא ודאי כמו שאמרנו.

ואולם צריכים אנחנו לידע באמיתות, במה הנה זוכות אחרי שנודע כי נעדרים הן מכמה מצוות. ובאמת שבגמרא הפכו בזכותן ואמרו שיחלקו עם הגברים והבנים שלהם, בהיות שהן עזר ומסעד להם, לסגל מצוות ומעשים טובים, בהיות שמלאכת הבית מוטלת עליהם, והייתה הרווחה לאבות ובנים, ללמוד תורה בכל עת, אשר מעסקיהם יהיו פונים.
עוד יש ספק בידם לעשות, לתת צדקה לעני ולחזק ברכיים כושלות. כי הצדקה שקולה ככל המצוות, ואחרי שהיא שקולה כנגד כל המצוות, כל המקימה כאילו קיים תרי"ג מצוות בפעולה.

'רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' - הנה ימצא שיהיה, דרך משל, באיזו מקום איזה גבייה ועריכה לקהל, ויעריכו את האיש פחות ממה שהוא ראוי לתת, כי לפי ראות עיניהם אינם יודעים כי ממונו רב. ויש גם כן, שמעריכים אותו לעשיר גדול אבל באמת אין לו כאשר חושבים שיש לו.
והנה הדרך הישרה היא שהאדם שיש ביכולתו לתת הרבה, ואומדים אותו בני אדם בפחות ממה שיש ביכולתו, הנה הוא צריך לצאת ידי שמים ולתת כאשר ראוי לתת באמת. גם אותו האיש שאומדים ומעריכים אותו, שיש ביכולתו לתת סך רב, אף שבאמת אין לו כל כך, מכל מקום כיוון שבני אדם חושבים שיש לו, אם יתן בפחות ממה שאומדים אותו, יבוא להכשיל אחרים שיש להם באמת ממון רב, וממציא להם פתח לומר: אם פלוני שהוא עשיר כל כך לא נתן כראוי לו, אני שאין לי כמוהו איני נותן יותר, אף שבאמת אותו האיש שלא נתן כאשר אמדו אותו, לא בשביל צרות עין הוא, רק שבאמת אין לו לתת יותר, מכל מקום 'האדם יראה לעיניים' והמה חושבים כי רב ערכו.
מעתה אפשר שזה כוונת התנא: 'איזה דרך ישרה' בצדקה 'שיבור לו האדם' - לזה אמר: 'כל שהיא תפארת לעושיה' - רוצה לומר: שהיא מצד עצמה תפארת לעושיה, שנתן כפי הראוי לו, אף שלעולם אמדו אותו בפחות ממה שיש לו, 'ותפארת לו מן האדם' - היינו כשקרה להפך שהעולם אמדו אותו ביותר ממה שיש ביכולתו והוא נותן לפי מה שאמדו לו. 'ותפארת לו מן האדם' - אף שאין ביכולתו לזה השיעור.

וגמילות חסדים זה, העושה עם חברו טובה, בין גדולה בין קטנה, ואפילו אם אחד דפק על דלת ביתו לשאול על איזה איש ועונה לו, או פרט לו מטבע, או בקש ממנו שישאיל לו איזה כלי. ... ולפי רוב הטורח וההפסד במעשה החסד, כך יהיה גם שכרו יותר גדול, והקדוש ברוך הוא יודע לשער ולשקול בדיוק את השכר לפי רוב המעשה.
וביותר צריך לגמול חסד עם אנשים זרים המגיעים לעיר, יותר מאנשי העיר, כי אין הוא מכיר אף אחד ואין יודע לאן לילך ולאן לבוא. וכל שכן שראוי לשים לב לגמול חסד עם העניים הסובבים מעיר לעיר, וירחם עליהם כפי כוחו. ולא כאותם אנשים שלא מתייחסים אליהם בטענה ש'ענייך ועניי עיר אחרת, ענייך קודמים', ולכן לא עוזרים לעניים מעיר אחרת. והם טועים, כי פרוש: 'עניי עירך קודמים' - רק שלא יעזוב עניי עירו, וישלח את הצדקה רק לעניים של עיר אחרת, שזה ברור שצריך לתת גם לעניי עירו. אבל ודאי שלא יעזוב עני שבא מעיר אחרת, והוא גולה ונידח, ועזב את ביתו ריקם. ופשוט שצריך לעזור לו כל מה שאפשר, ואדרבא על כאלו צריך הרבה רחמים.

עוד נלמוד מפרשה זו שימעט האדם מאכילת הבשר, כי מאכל הבשר מוליד אכזריות גדולה ואף וחימה, ואך אכילת התבן והעשבים תבטל האף והחימה, ולכן ציווה ה' לנח, שלא יאכלו בתיבה, גם הארי והנמר, רק העשבים כדי שיתבטל זדונם ורשעם, והכלבים נקראים עזי נפש מפני כי אוכלים הבשר, ולכן ייעד הנביא כי לעתיד לבוא: 'ואריה כבקר יאכל תבן', ועל ידי כן לא ירעו ולא ישחיתו.

'כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון' - שידוע החילוק שיש בין עני לאביון: שעני נקרא מי שלא ראה מאורות מימיו, ואביון הוא מי שמקטנותו היה עשיר ועתה ירד מנכסיו, שיודע טעם כל דבר ותאב לו, על כן שהוא צנוע גם ומתבייש ליטול צדקה דבר מועט ועוד בפרסום רב.
וזהו הכוונה: 'כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון' - דהיינו שמדקדקת בנתינת הצדקה: שלגבי עני שהוא מקטנותו ולא אכפת לו: 'כפה פרשה' - דהיינו: נותנת לו צדקה בלתי צניעות, ועוד אפילו דבר מועט. ברם, לגבי אביון שהוא עני צנוע ותאב לכל דבר אמר: 'וידיה שלחה לאביון' - דהיינו שנותנת לו מנה הראויה להתכבד בשתי ידיים, וגם 'שלחה' שנותנת לו בדרך צניעות ומשלחת לביתו.
ואשה כזו שמדקדקת כל זה 'לא תירא לביתה משלג'

'אשרי משכיל אל דל' - דהיינו שהצדקה המעולה היא קודם שיבוא העני בביזוי לשאול על הפתחים, שכיוון שרואים ומשכילים שאינו מרוויח, צריך ליתן לו. וזהו הצדקה המעולה, כדי שלא יתבייש העני. ומתוך כך ה' ימלטהו ביום רעה. וזהו שאמרו: 'שהקדימה פת' - דהיינו שייתן קודם שיבוא העני לשאול על הפתחים.
וזהו שאמרו: אם בקשת לעשות צדקה - דהיינו שאתה מבקש לעשות צדקה למי שאינו מוחזק לעני, עשה עם עמלי תורה, שוודאי עמלי תורה לומדים, אינם מחזרים על הפתחים וריווח אין להם, כי הם עמלי תורה ואינם עמלים בסחורה. ועל פי זה שמעתי שיובן מקרא קודש בפרשת יתרו: 'ויאמר אל בנותיו, ואיו למה זה עזבתן את האיש, קראנה לו ויאכל לחם' - כלומר: 'למה זה עזבתן את האיש' עד שיוכרח לבוא לשאול לחם, 'קראנה לו' - קודם שיבוא תקראו לו 'ויאכל לחם'.

'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך בכל מעשיך' - כתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה, במעלות הצדקה, שהצדקה המעולה היא שייתן מאה זוזים למאה עניים, ולא לעני אחד או לשנים, מפני שבזה ירגיל ידו ליתן. זהו שאמר: 'נתון תתן' - כלומר שייתן נתינות הרבה, ובזה: 'ולא ירע לבבך' - שירגיל ידך ליתן, ולא ירע לעולם בתתך לו, ומלבד זה 'יברכך ה' א-לוהיך בכל מעשיך' - כלומר בכל פעם שתיתן. ובזה יובן מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במסכת בתרא: שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כוחה של צדקה? אמר להם: צאו וראו מה פירש דוד - 'פיזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד, קרנו תרום בכבוד'. עד כאן. ...
'עד היכן כוחה של צדקה?' - כלומר איזה צדקה כוחה יפה, אם אותה שנותן מאה זוזים למאה עניים או שייתנם לאחד או לשניים שהכל צדקה? - לזה אמר להם: 'צאו וראו' - כלומר 'צאו' מאותה סברה, שטוב שייתנם לאחד או לשניים, 'וראו' בבירור מה שפירש דוד אבא בפירוש: 'פזר נתן לאביונים'. מהו 'פזר'? ומהו 'נתן'? ועוד למה אמר 'לאביונים'? - היה לו לומר 'לאביון', ועוד מהו הכפל: 'צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד' - שהכל אחד, אלא רצה לומר: זה שהצדקה שפיזר ונתן - כלומר נתינות הרבה ו'לאביונים' - כלומר עניים הרבה, אותה צדקה יש לה יותר שאת, ש'צדקתו עומדת לעד' - שלעולם יעשה צדקה, שכבר הרגיל ידו, ובזה 'קרנו תרום בכבוד' - כלומר השכר שיש לו.

תדע שהכסף שיש לבן אדם, הקדוש ברוך הוא נתן לו בגלל שהוא צינור, ושליח לרחם על העני. ומרמז הפסוק, שאמר: 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' - מילת 'כסף', האותיות שלפני כ"ף סמ"ך פ"ה, הם אותיות 'עני', יו"ד לפני כ"ף, נו"ן לפני סמ"ך, עי"ן לפני פ"ה, בזה רמז הפסוק: אם תרצה שהכסף שלך יתברך, ויתמיד בידך, תקיים כל הפסוק, לא רק את התחלתו, שאחרי 'אם כסף' כתוב: 'את העני עמך', שהיא 'עמך' - כאמור שמילת כסף משותפת עם עני, ומילת 'עמך' - היא גם כן גימטרייה 130 ו'עני' גימטרייה 130, בזה מרמז לנו הפסוק: 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' - והלוואה וגמילות חסדים - וצדקה תציל ממוות, גם כן מילת 'כסף' גימטריא 305, הכוונה במילוי, כ"ף, סמ"ך, פ"ה, ו'כפרה' גימטריא 305, ושבן אדם מביא קורבן שעלה לו 'כסף', תהי לו 'כפרה', וכשייתן יעזור לעני בכסף, ובדבר שעולה כסף גם תהיה לו לכפרה, ויתברך ממונו בזכות הצדקה, ותכפר לו על כל עוונותיו, ותשמור אותו מכל נזק, וכל משפחתו.

ברור הדבר, שאין לחלל שבת כדי לפנות חללים, ואם יש ביכולתנו להימנע מלבצע הפינוי עד צאת השבת, ודאי שחייבים אנו לעשות כן. ולא עוד, אלא שחובה עלינו לידע ולהודיע ששמירת השבת בעת מלחמה, סגולה גדולה היא להצלחה, וחילול שבת שלא במקום הצורך, הוא גופו סכנה. על כן, ודאי שמצווים אנו להסביר דבר זה לחיילים, הנמצאים בשדה הקרב, ולהימנע מפינוי החללים בשבת.
אבל אם נראה למפקדים בשדה, או לחיילים הלוחמים או העומדים לצאת לקרב, שאי פינוי החללים יגרום לפגיעה במורל החיילים, אזי נראה לנו, שיש מקום להתיר, אף מלאכות מן התורה, לפנות החללים, שוודאי הדבר שהמורל הינו מרכיב מרכזי, הן בהכרעת הקרב כולו, והן ביכולת החייל הבודד לתפקד כהלכה. על כן נראה, שפינוי החללים ייכנס לגדר 'כל צרכי המלחמה' כמו שכתב הר' יצחק בר-ששת בתשובותיו. כל זה נאמר בגדר של ההיתר הכללי לעשות את כל הפעולות שרגילים לעשותן בחול, שמותר לעשותן גם השבת, מדין 'עד רדתה'. ונראה לנו שאף מדין פיקוח נפש של כל התורה, מותר לנו לעשות פעולות הכרוכות בחילול שבת מן התורה, במקום שנראה לנו שאי ביצוע הפעולות יגרום לפגיעה במורל החיילים. ...
ונראה לנו להוסיף עוד נקודה, שאמנם אינה קיימת בכל מקרה של פינוי חללים, והוא שאי פינוי החלל תיכף וסמוך לנפילתו, יגרום קשיים בזיהוי החלל, ועלולה להיווצר בעיה של עגונה ... ונראה לנו שבמקרה זה, שאי הפינוי יגרום לאי זיהוי, ומכאן למצב של מכשלה גדולה לנוגעים בדבר, אפשר לצרף סברא זו כסניף להיתר.

חובתנו הראשונה, לפני הכל, שכל אחד מאתנו, במקום בו הוא עומד, יתנהג בדרך כזו שתיתן כח ויציבות לחוקים שהגישו נציגינו; לקחת בחשבון את העול המוטל על אלה, שממונים על ניהול המערכות המבצעות; לתרום, כפי יכולתנו, לתמוך בממשלה הזו, אשר נוסדה על העקרונות הטבעיים של שוויון, חירות וצדק. אם מוטלת עלינו חובה דתית לדרוש בשלומה ושגשוגה של העיר, אשר בה אנו יושבים, כמה תגדל חובה זו כאשר אנו חיים תחת חוקה שכל כך מיטיבה עמנו?! המסקנה מכך היא שמוטל עלינו להשתמש במירב האמצעים שלנו כדי לסייע לדכא את כל מיני ההפקרות; להתאחד, בשמחה ובגאון, נוכח כל מה שעשוי להתרחש במרחב הפוליטי כמו במרחב המוסרי; לקדם כל מגמה שהיא לטובת הציבור; שהרי ללא כפיפות לחוקים, אף ממשלה לא תוכל להתקיים לאורך זמן.

האם משהו באופייה של נעמי, מאפשר לנו לחשוב שבחיי בעלה היא היתה שפחה, ללא כל חינוך דתי, מוסרי או אינטלקטואלי? אם אמנם היתה כזו בשנות חייו של אלימלך, היתה נשארת כך אחרי מותו. תחת זאת, מנחישותה לשוב אל ארצה ולעבוד את א-לוהיה בין בני עמה, אנו מבינים כי היא היתה אשה בעלת דעת חזקה ואנרגיה בלתי פוסקת. ... אם כן, הרי שאף חוק מחוקי ישראל לא מתאר את מעמד בנות ישראל בהתאם למה שמתארים אויבינו בבורות רבה כל כך.

צריך לדעת כי אנחנו עושים טובות, לא לקבל שכר ולא מפחד ועונש, אלא אנו עושים צדקות וחסדים למען היותם טובים, ונהיה צדיקים וחסידים, וכדי להתרחק מעשות רע, פן נהיה רעים וחטאים. אמנם כבר הזהירנו התלמוד באמרו: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס'.
ואף על פי שאנו רואים כי לא כל הצדיקים בעולם הזה, מאושרים ועשירים, ולא כל הרשעים, עניים ודלים, חובה עלינו, שלא נהיה מסתפקים בצדקת ה' כי דעותינו קצרות הן, ואיננו יכולים להשיג משפטי ה' ומחשבותיו, שנאמר: 'כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם, ומחשבותי ממחשבותיכם"

הנצרות ניסחה את מצוות אהבת הזולת בצורה חיובית: 'כל אשר תחפצו שיעשו לכם אנשים, עשו להם כמו כן גם אתם, כי זאת התורה והנביאים'. ואילו היהדות, אין לה, אלא הכלל השלילי של הלל: 'שעליך שנוא - לחברך לא תעשה' - היינו צורה מצומצמת של הציווי 'ואהבת לרעך כמוך'. דיינו להכיר כאן, שרק לצורה השלילית של הלל תוכן ממשי, ואילו הצורה החיובית הנזכרת לעיל מעמידה את רוב בני האדם לפני מצוות שווא. ... אין אתה מצווה לעשות איזו שהיא טובה לאחר, אלא אם כן ביכולתך לעשותה. בעוד שהמצווה השלילית: אל תגרום רע לאחר, שהיא מבחינת 'שב ואל תעשה', אינה תלויה בתנאי, וביד כל אדם לקיימה. ורק מצווה כזו, שהיא למעלה מתנאי המקום והזמן, יכולה לשמש כלל השווה לכל נפש. ... ביד כל אדם 'לסור מרע', אך לא ניתן לכל אדם 'לעשות הטוב' בכל השטחים.

'טוב איש חונן ומלוה'. - דהיינו: הטוב שיש לאיש באותו עולם, הוא דווקא מה שהוא 'חונן ומלווה' בזה העולם, בעודו בחיי חיותו, על דרך מי שטרח בערב שבת, והוא גם כן על דרך 'במתים חפשי' כידוע. וזהו עיקר טובו של האיש באותו עולם, 'שבשעת פטירתו של אדם, אין מלוין לו לאדם', ומבלתי זה אין לו שום טוב, ה' יצילנו. ... וזהו 'חונן' - במתנת חנם, דהיינו: חונן דלים בצדקתו, 'ומלוה' - דהיינו גמילות חסדים. גם 'ומלוה' על דרך 'לוו עלי ואני פורע', דהיינו הגם שאין לך עכשיו מה תיתן לעני, הבא כסף, תלווה מחברך ואל תשיבנו ריקם מלפניך, ואני פורע לך חסרונך ועמלך. ודהיינו: 'חונן ומלוה' שניהם טובים.

'וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת' - הגדול לפי גודלו ולפי גודל נדיבות ליבו, והקטון לפי קוטנו ויכולתו להשתתף במצווה. ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמיים, בין כסף בין זהב. ... והדל לא יבוש אם יתן נחושת, והעשיר לא יתפאר אם יתן זהב, וגם לא יעלה על לב אדם לכבד המתנדבים בעם זהב ואבנים טובות, יותר ממה שמתנדבים הנחושת, אלא יהיה כבוד אחד לכל ושווה לכולם כעני כעשיר. כי ה' מוריש ומעשיר ואין להם כלום, כי הכל משלי ולי הוא.

'אמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו באחד עשר ברכות' - אפשר שזהו גם כן כוונת הכתוב: 'מלווה ה' חונן דל' - והוא כמו שכתבו המפרשים: שטעם הדבר שהמפייסו גדול מהנותן לו מעות, זהו משום שבנתינת הצדקה יש טענה: 'מי הקדימני ואשלם' - מי נתן צדקה עד שלא נתתי לו ממון, מה שאין כן המפייסו מעצמו מלב ומנפש, שייטול שכרו מושלם כי רב הוא. וזהו שאמר: 'מלווה ה' חונן דל' - כלומר, שמה שנקרא 'מלווה לה'', זהו דווקא מי שהוא 'חונן דל' - שמרחם עליו, ומדבר על ליבו דברי פיוס ותחנונים, לפייסו על עניותו, ובאיש כזה 'וגמולו ישלם לו' - דווקא, שזהו מן הדין ולא מצד החסד, שהרי בפיוס דברים אין טענת 'מי הקדימני', אלא הוא גמולו ממש.

גדולה צדקה, שעל ידה נעשה שלום בעולם בין אדם ובין בני ביתו ובין ישראל לאביהם שבשמים, ככתוב בישעיה: 'והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם'. - הלא ראו תראה, מעשה בכל יום, בהיות העניים דחוקה להם השעה, אז ונלחמו איש ובני ביתו, ואיש את קרובו, ובין השמים שמו פיהם, ולשונם תהלך בארץ: 'מדוע דרך העשירים צלחה', אנו 'צרות רבות סבבונו', יגון ואנחה. הלא בני איש אחד אנחנו. ואומנם בהיות מעשה הצדקה בארץ כמתכונתה, אזי העניים מרווחים, ששים ושמחים, ומודים ומהללים ליוצרם, ובגללם העשירים מובטחים ומוצלחים. וזהו: 'והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם' - כלומר בין הבריות לשמים, ועל ידי עבודתה נעשה השקט - לעניים וגם לעולם, ושלום בין איש ואשתו, שזכו שכינה ביניהם.

'בצדקה תכונני רחקי מעושק כי לא תיראי וממחתה כי לא תקרב אליו'. - כי הנה ראינו, בעוונותינו הרבים, מעשה בכל יום, מה שמביא יצר לב האדם באדם רע לו, ולבו יקבוץ און לו, ובפיו ובשפתיו ידבר כי ידיו רק לו במתנות ידו, ויום יום יחלק שלל לעניים האביונים, ולא כל העתים שוות, וכעת הן קצרה ידו מפדות, ויוקר השערים עשר ידות, ואם יוסיף עוד על זאת, הנה העת ילך ויחסר עד ככר לחם, פן יהיה נשבר ונחפר ואין רואה, ה' יצילנו. ויען וביען על זה אמרתי בעוניי דרך רמז בפסוק זה: 'בצדקה תכונני' - על דרך מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אם ראה אדם מעותיו מצומצמים ונחסרים - יעשה מהם צדקה', ובזה 'בצדקה תכונני' - שעל ידי זכות הצדקה יכונו מחסור ממונך. וזהו שסיים: 'רחקי מעושק' - רצונו לומר: גם כן שיטהר לבו ורעיונו, שהיה מחשב שהעניים היו כמו שעושקים ממונו, וירחיק מדעתו כל זה, ופן בנתינת הצדקה יחסרון מזונותיו 'כי לא תיראי', ופן הזמן יהפוך עליו על היום 'וממחתה' - בזכות הצדקה 'כי לא תקרב' -וודאי לא תקרב אליך כאומרם זיכרונם לברכה: 'אין אדם מעני מן הצדקה'.

הנה, כל הרופאים המומחים עונים פה אחד, שאף על פי שנבלע הדם בכל איברי הילוד, הנולד יישאר עם מחלתו, וגם בהיותו לאיש והוא למראה אדם כשאר אנשים, בעל אישה והוליד בנים, יישאר גם כן במחלתו זאת, ואם כן הדבר בנדון שלנו: אם האיש הזה מביא תעודה מרופאים מובהקים, הנאמנים לבית דין, שהוא אימופיל, אין לנו להביא ראיה ממה שהדין פסק: בקטן שאחר שנבלע הדם, ובגדול שיתחזק גופו, נקרא ראוי למילה, אלא אומרים אנו להפך, ואם אינו מל הרי הוא ישראל כשר, שזהו חולי אחר, ולא נעלם מכבוד תורתם, שלכל הדעות סכנת נפשות דוחה את הכל, ושאי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם, ובספק נפשות הולכים להקל.

'כה אמר ה': שמרו משפט ועשו צדקה' - כלומר שלא תעשו צדקה לבד, שהיו עושים בזמן החורבן, שבטלו המשפט והיו עושים צדקה - שדבר זה גרם שלא יכלה הצדקה להגן עליהם כל כך, כיוון שביטלו המשפט ונחרב הבית, אכל אתם לא תעשו כמעשיהם, אלא 'שמרו משפט' תחילה, שזהו עיקר גדול לישוב העולם. ואחר כך 'עשו צדקה', שכיוון שיש משפט, הצדקה היא חשובה מאוד.
והטעם שאני מזהיר אתכם על הצדקה יותר מכל המצוות, הוא מפני 'כי קרובה ישועתי לבוא, וצדקתי להגלות' - שישועה היא כל כך ודאית, עד שמפני זה נקראת 'קרובה', אף על פי שהיא רחוקה, שעל כל פנים תהא הישועה, כמו שכתב מורינו הרב רבי משה אלשיך. ומשום כך אני מזהיר אתכם על כך, כדי שבבוא הישועה, יהיה בידכם מצוות הצדקה, שבלא זה אי אפשר. כמו שכתוב בדרש, שבשביל הצדקה, אף על פי שימצא בישראל קצת מהם שיעבדו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, נגאלים הם בזכותה. וכשיטענו שרי אומות העולם עליהם: 'מה נשתנו אלו מאלו', ישיב להם תשובה ניצחת, כמו שכתוב: 'אני מדבר בצדקה רב להושיע', שמצווה זו גורמת ל'בלתי ידח ממנו נידח', שזהו דבר שאפשר להתקיים בכל אחד מישראל, אפילו ברשע גמור, שלא תקיף יצרו כל כך, שלא לקיים מצוה זו, באופן שמצווה זאת היא הכרחית מכל המצוות לאותו היום, שבשבילה יזכו כולם כצדיק כרשע.

'לא תאמץ את לבבך.' - המקיים מצווה זו כתקנה הווי דוגמא עליונה, שכן בעל הבית למעלה עושה צדקה בכל עת ומוריד מזון ושפע למידה הנזכרת ומשם מתחלק לכל העולמות. ...
וכבר ידעת כי בהתחבר צדיק עם צדקה אז כל העולמות בהשקט ושלום, וכל הכוחות פנימיות וחיצונית כולן מקבלות שפע וברכה בגלל הצדקה. וזהו 'כי בגלל הדבר הזה יברכך'.

'ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אוכל' - מה שאמרו זיכרונם לברכה, שהצדקה מהפכת מידת הדין, למידת הרחמים ...וזה רמז 'ויאמר אבינו' - שבשמיים, 'שובו' - מדרככם הרעים, וממידת הכילאיות, ורחמו על העניים ו'שברו לנו' - תשברו לנו מידת הדין.

בית הכנסת היה בין היהודים למורה ראשון במעלה לעקרונות של צדק חברתי ואחדות בין בני אדם. היה זה מרכז ראשון במעלה למעשי צדקה וגמילות חסדים ולחינוך אליהם. תמיד ידעה היהדות בבירור רב, שלא ניתן לברוא שמים חדשים וארץ חדשה, על ידי הצהרה על עקרונות מוסריים, ועל ידי מילים של נחמה ועידוד בלבד. נוכח הבעיות והסבל של בני אדם, היא לא הסתפקה בדיבורים נאים, במילים גבוהות ובתפילה נלהבת. מתוך בית הכנסת נבעו מוסדות אהבת-אדם ואחוות-אנוש שהושיטו עזרה וחיזוק לתוך חייהם של הנזקקים והכושלים. בבית הכנסת נולדו המוסדות למען מתן-בסתר, הכנסת כלה, הכנסת-אורחים, ביקור-חולים ותלמודי-תורה.

'שלי שלי, ושלך ושלך' - גישה זו אשר מונעת כל שיתוף, מייצגת את האינדיבידואליזם המחוספס של הג'ונגל. שנת היובל אשר שומטת את כל החובות, מעניקה גם לעני ביותר תקווה להתחלה חדשה. חקיקה שכזו, מקטינה את החיכוכים והתחרות בחברה, ועוזרת לבנות רשת בטחון חברתית.

'כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו' - שכתבו חכמי המוסר: שהאות - אם המוכיח צדיק גמור או לאו, בהיות דבריו נשמעים, על דרך: 'ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא'.
וזהו שאמר: 'כל שרוח הבריות' - הם האנשים החטאים, שעשו מעשה הבריות כמעשה בהמה, אם רוחם 'נוחה הימנו' - נוחה ממנו מסיבת תוכחתו, והרהרו בתשובה, וחזרו - אות הוא ש'רוח המקום נוחה הימנו' - ולכך נשמעו דבריו, ולהפך הדבר בהפכו.

'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך' - אפשר שהנה יאמר האדם, אף שמקובל בידנו, שפרנסתו של אדם קצובה מראש השנה, אינו אלא לחם לפי הטף דווקא, ולא מה שייתן לעניים ולצרכי ציבור וכיוצא, כי מה שנותן להם, אינו אלא ממה שמצמצם על עצמו ובני ביתו.
וזהו שאמר: 'יהיה ביתך פתוח לרווחה' ואל תהרהר מחשבה זו בדעתך כי על ידי שתתנהג כן 'יהיו עניים בני ביתך' - שפרנסתך תהיה קצובה ובכלל כל מה שתיתן לעניים הללו כאילו הם בני ביתך.

הנותן צדקה, אפילו עברה בידו, ונחתם גדר דינו עליו - להיאבד, וניתן רשות למלאך הממונה על הפורענות וכו' - אותו המלאך, שנברא מן הצדקה, אינו מניחו להיפרע ממנו, אלא רץ ובא בין מלאכי מרום, ומלאכי מרום מניחים לו לעבור ביניהם, ועוזרים לו ואומרים לו לפני הקב"ה - פלוני בן פלוני, שנגזר דינו להיאבד, זכות גדולה יש בידו.
והמלאך הממונה על הפורענות אומר - וכי רק עבירה אחת בידו, הלא אלף עבירות עשה. ואיך בזכות, אחד שבידו, ימחלו לו כל עוונותיו. והם אומרים - הזכות, זה שעשה, שקול כנגד כל העבירות - שנתן צדקה, והחייה לעני, והמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם ומלואו.

שאלה: אדם אחד בעת צרת חוליו. נדר להפריש מעשר מכל, ואחר כך, ראה עצמו שאינו יכול לעמוד בנדרו מפני דחקו כי פרנסתו בדוחק, אם אפשר להתיר לו?
תשובה: הנה שאלה זו מתחלקת לשני צדדים, יש צד לומר כיוון שהוא נדר לצדקה, אפשר, שאין מועיל בו התרה, ויש צד לומר, שהוא נקרא נדר בעת צרה. ומעתה נבוא לספק הראשון, כיוון שהוא נדר של צדקה, אין מועיל בו התרה ממה שכתב מרן: הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן, נשאל לחכם והתיר לו. ועיין לרבי דוד בן זמרא, זכרונו לברכה, שכתב: ולעניין אם יכול להשאל על נדרו, הדבר ברור, שאם נשאל והתירו לו, שהוא מותר, שלא עדיף מכל קונמות והקדשות והנדרים ונדבות, אבל חכם המתיר לו נדרו חייב נידוי. וכן כתבו בפירוש המפרשים, והטעם הוא, מפני שמפסיד את העניים. ומכל מקום הנדר הותר. ...
ולכאורה יש להוכיח כן ממה שכתב מרן, זכרונו לברכה: אם היתה ההסכמה נדר לרבים, או סייג לתורה ולדבר מצוה, אינם יכולים להתירו. ולכאורה זה סותר למה שכתב בסימן רנ"ח ובסימן רכ"ח סעיף מ"ב: שנדר לצדקה יש לו התרה, הרי אף על גב בנדר של מצוה, כתב שיש לו התרה, ואיך כתב ולדבר מצוה אינם יכולים להתירו? אלא כדעת רבי דוד בן זמרא: אם כבר עברו והתירו לו, מועלת לו, אבל, מכל מקום אין מתירין. ומה שכתב אין לו היתר, רצה לומר, כיוון שהחכמים אינם יכולים להתירו, וזה משום שהמתירו בר נידוי, על כן אין לו התרה. רצה לומר: אין מי שיתיר לו.

כשיכנס האדם לבקר את החולה, יתפלל עליו ויאמר: 'ה׳ יסעדנו על ערש דוי כל משכבו הפכת בחוליו', וצריך לכוון שהשם שהוא חכמה, כמו שכתוב: 'ה׳ בחכמה יסד ארץ'. 'יסעדנו' - לשון סעודה, כמו שכתוב: 'וסעדו לבכם' - הוא הזן לחולה. 'על ערש' - אותיות עשר, שהוא מספר יו"ד, והיינו שמסיים 'דוי', ומדוי - שהוא חולה נעשה יו"ד, נהפך לטובה, ונעשה יו"ד חכמה, והיינו שמסיים ''כל משכבו הפכת בחוליו'. ... עוד נראה לי לפרש במה שאמרו במסכת ברכות: אמר לו רבי יוחנן הב לי ידך, נתן לו ידו והקימו' - דהיינו חמש אצבעותיו של המבקר, וחמש אצבעות של חולה, יעלה מספר יו"ד חכמה, דהיינו מ'דוי' חזר יו"ד, ומ'ערש' - עשר ומיד נתרפא וקם על רגליו בכוונה זו.

שהמוכר ביתו, אם הוא מרצונו הפשוט, אם כן בג' שנים, שעמד פנויה וריקנית, איבד חזקתו וכו' - גם זה אינו נכון, שהרי כל מוכר ביתו ויוצא הוא שלא מרצונו, שמי הוא זה ואיזה הוא, שרוצה למכור ביתו, אם לא שוודאי אנסוהו למכור, ולסיבה זאת מוכרח לצאת מביתו, וכי גרע זה ממי שיצא מהחצר כדי להוריד דמי השכירות בשביל שהיה השכירות יותר ממין הראוי או שיצא משום הגוי רוצה להעלות לו שכר החצר או שיצא מפני שאינו רוצה הגוי לתקן את הבית, אף על פי שיצא מעצמו. ואפילו כך, אמרו שאינו יכול שום יהודי להיכנס לזמן עשר שנים, ולמה לא יאבד חזקתו, בגזירה שווה, כיוון שמעצמו יצא, בלי שיגרש לו הגוי, אלא וודאי שלא אמרו בג' שנים, שאיבד חזקתו, אלא שיוצא בלתי סיבה מן הסיבות כלל כנזכר, שמפקיעים חזקתו ואינו רוצה בה, אבל כל שיוצא בשביל סיבה, שרוצה להעלות את השכירות או שאינו רוצה לתקן לו את הבית, לא אבד חזקתו אלא עד עשר שנים.

כתבו חכמי המוסר, שבענייני התורה והמצווה, אין ראוי להסתכל במי שלמטה הימנו, כי אם במי שהוא גדול ממנו. לא כן בענייני העולם הזה, אין ראוי שיסתכל במי שהוא למעלה הימנו, שזה גורם לו לעבור כמה עבירות, כגון קנאה ושנאה ותחרות, וחייו אינם חיים, וגזל וריבית ואונאה ושבועת שקר, ועכבת האבדה, וחניפות ולשון הרע, ומתכבד בקלון חברו, וביטול תורה, ומאבד שכלו, ולא יוכל להתפלל בכוונה, ולא ישמע דברי תורה. ולפעמים יביא לדבר על ה' תועה, חס ושלום. ובזוהר הקדוש, כמה פעמים אין מספר: ווי להם לבני העולם שאין להם עיניים לראות ואוזן לשמוע וכו'. לא כן המסתכל במי שלמטה הימנו חסד יסובבנו, וישמח בחלקו, וירחם על העניים וייתן צדקה כראוי. וזהו ממש: 'והבוטח בה' חסד יסובבנו' מכל צד, כולו מלא חסדים. וזה וודאי יש לו עין רואה ואוזן שומעת. ובזה פירשו מקרא שכתוב: 'בשמים ממעל', רצונו לומר בענייני השמים 'ממעל'. 'ועל הארץ מתחת'.

'ויהי רָעָב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבד הרָעָב בָּארץ' - שכבר ידוע ביאתו למצרים היתה הכרחית, לפי שהוא היה עמוד החסד, ובהיות שבארצו קרא עליה ה' לרעב, לא יכול לזון ולכלכל את כל עוברי דרך, כי כך היתה מידתו, לכן כדי שיהיה לו לפרנס ולעשות חסד עם שאר בני אדם הלך למצרים, כי בה שובע גדול, ויוכל לקיים מצות הכנסת אורחים ואביזריה יותר כתיקונה.
וזה הוא החילוק שיש בינו לבין אלימלך, שזה הלך לו מארצו כדי שלא לעשות צדקה לעניי העיר, ועל כן נענש, אבל אברהם עזב את עירו לבקש מזון לעניים ולקיים עוד גמילות חסדים, עיין באלשיך. וזהו הטעם לפי הפשט לביאתו למצרים.

'אם כסף, תלווה את עמי את העני עמך' - על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה: 'המלווה סלע לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר: 'אז תקרא וה' יענה' - ופירשו חכמינו זיכרונם לברכה: 'בשעת דוחקו של המלווה'. וזה שכתוב: 'אם כסף' בטעם פסיק - שהכסף נפסק לך ואתה דחוק, ואף על פי כן תלווה את עמי. אז 'את העני עמך' - רצה לומר: מה שאת עני יהיה עמך, זאת אומרת שיהיה ה' קרוב לתפילתך שתקרא וה' יענה, וכמו שכתוב בעני: 'קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע'.

ובזה יובן מסורה: 'הלוא' - 'הלוא יתעו חורשי רע' - שהם הדנים את האדם לכף חובה, ויאמרו שזה העני הוא דל גאה והקדוש ברוך הוא שונאו, ודוד אמר: 'הלוא משנאיך ה' אשנא'. ...
והחורשי טוב אומרים: 'הלוא ביראת ה' תלכו', ולא תרבו דברים בבלי דעת, כי הנה מצוות הצדקה מצווה הכתובה בתורה, ואיך תתבטל ממנה, במה שאתה תשפוט בדעתך, לחשוד בכשרים שהוא דל גאה? - הלוא מצוות הצדקה וגמילות חסדים הם כתובים בתורה, ואין לך מקום פטור מדעתך.
ועוד מי לנו גדול מבועז, שכיוון שראה את רות בשדה שלו, אמר לה: 'הלוא שמעת בתי, אל תלכי ללקוט בשדה אחר', והיא מואביה שיש בה כמה חששות, וגם כן חב לעניים אחרים, ועם כל זה לא חשש לכלום. ואדרבה, אם יעלה איזה מחשבה רעה לאחד מן הנערים שלו, שלא להניחה ללקוט, אמר לה: 'הלוא ציוויתי את הנערים לבלתי נגעך', אלא 'וגם שול תשולו לה'. ואם כן מלאך לבך לומר, שלא אתן צדקה לעני, שמא יהיה דל גאה? - הלוא כה עשו אבותיכם, אברהם היה זן ומפרנס לערלים, ולא חשש שהם שונאי ה'. לכך ביראת ה' תלכו ולא תקפוץ ידך.

'במה תרום קרן ישראל' - הוא ממונם ויהיו עשירים? - הוא על ידי 'ונתנו איש כופר נפשו לה'' - ועל דרך 'עשר תעשר - עשר בשביל שתתעשר', ואז הועילה 'לבלתי יהיה בהם נגף'. וכמו שכתוב בשישה סדרים במעשה שקטב מררי לא פגע באביי, לפי שהיה עשיר וקיים לו שעתו. וקל להבין. וזה שאמר: 'צדק צדק תרדוף' - אז תתעשר ותרוויח, 'למען תחיה'. וקל להבין. וזה שאמר: 'אשרי משכיל אל דל' וניתן אז יהיה עשיר, וירוויח ש'ביום רעה ימלטהו ה''. וכאמור שזה שפירש: 'יברכך ה'' - בממון 'וישמרך' - מן המזיקין.

'אין פוחתים לפאה משישים. ואף על פי שאמרו אין לפאה שיעור - הכל לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי רוב הענווה' - וכתב התוספות יום טוב: 'פירש הרב מברטנורא: 'הכל לפי גודל השדה' - אם שדהו גדול, נותן ומוסיף על שישים' - ותמהני - למה יוסיף?! שהרי הפאה גם גדולה, כשהיא שישים מהשדה הגדול'. והרמ"ז כתב: שאין תמיהתו תמיהה, שהרי הכתוב השמיע לנו לתת 'כברכת ה' אשר נתן לך' ... ודברי תימה הם, שהרי כשנותן הפאה באחד משישים כגודל שדהו, הרי הוא נותן כברכת ה' אשר נתן לו. ... כבר כתב הרב בתוספות יום טוב, שהוא בא ללמדנו מ'לא יפחות משישים' - אף שהעניים מועטים, כלומר שלא תאמר דווקא כשהעניים מרובים הוא שאמרו אין פוחתים לפאה משישים - אין זה כך, אלא הכל לפי גודל השדה.

הצדקה לעני ומשפט הצדק אחוזים זה בזה, כשדנים משפט צדק עושים צדקה עם הזכאי: שקיבל את המגיע לו כדין מן החייב, וצדקה עם החייב: שלא נשאר בידו עוולה וגזל.
הצדקה לעני מגיעה לו מבחינת צדק, כי כל בני האדם הם צאצאי אדם הראשון שנברא בצלם א-להים, וכל הטוב שבעולם מגיע לכל אדם חלק כחלק.

'כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו' - משמע דווקא במותו לא ייקח הכל, אבל בחייו יוכל לקחת הכל. וזה ייתכן, כשיוריש כל רכושו למוסדות צדקה למיניהם, ואז גם כבודו ירד אחריו.

'נתון תיתן לו' - שמצווה הכתוב על מצוות הצדקה, שייתן ויחזור וייתן, ולא יאמר בשביל מה עוד יוסף על חובתו שנתן כבר לעני וקיים מצוות הצדקה, ונמצא שחסר ממונו והוא כבר קיים מצוות הצדקה. לזה אמר: 'ולא ירע לבבך בתתך לו' עוד פעם אחרת, 'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-להיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך' - כלומר שאוכל הפירות גם בעולם הזה. ואם כן למה אתה מתיירא על חסרון ממונך, הרי עכשיו לא תחסר, שאדרבה אתה מרוויח ביתר שאת, שמצוות הצדקה מן הדברים שאוכל פירותיהם בעולם הזה.

הנה המדרגה המעולה, אחרי זאת, בנתינת הצדקה, היא בתת האדם בממונו בדברי פיוס, ואהבה אל העני, כי בדבריו מתקן הבושת המגיע לעני בקבלתו. ונמצאת הצדקה שלמה. זהו מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה בפרק ראשון של מסכת בבא בתרא, וזה לשונם: 'אמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות'. ... ונראה לעניות דעתי, שאם כן קשה - איך יעלה על הדעת, שיגדל שכר המפייס בדברים, ולא יועילו למוצרך, מן הנותן עוזרו ביום צורכו?! ואפשר שזה הוקשה לאותם 'יש אומרים', ועל כן הגיהו 'בנותן ומפייס'.
ונראה לעניות דעתי כי הכתוב מפרש בבירור, שהמפייס הזוכה לברכות הללו, משמע כשאין לאל ידו לתת, אבל כשיש לו ואינו נותן, ומפייס בדברי שווא: 'לועג לרש חרף עושהו'.
וזהו שאמר: 'אם תסיר מתוכך מוטה, שלח אצבע ודבר און. ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע' - רצונו לומר: אם תסיר מתוך לבך הנטייה מדרך טוב, שלא אצבע ברמיזות חיצוניות, מראות רצון טוב ליתן, 'ודבר און' - ואין תוכו כברו, ואז 'תפק לרעב נפשך', אז 'יזרח בחשך אורך', וכל הברכות. ואולם אם יתחברו שניהם, יזכה לשבע עשרה ברכות, סימן טוב.

יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האישה' - שלא יהיו עניים בביתו בושים ונכלמים, כאדם המצפה לשולחן אחרים, אבל יהיו כבניו, שאינם מתביישים מאביהם ומאמם ואוכלים על שולחנם, ככה יחשוב העניים ויכבדם ויראה להם שהם בעלי הבית, ואל יהיו פניו כבושים בקרקע, ואל יראה להם שום עצבנות כלל.
ואם יצטרך לפועלים או לעובדים לעשות לו מלאכה, יבחר ביהודים עניים, ואפילו ירבה להם יותר- הרי נחשב צדקה חשובה, היותה אינה ניכרת והפועל חושב שכל מה שמקבל הרי זה מגיע לו. ...
ויהיו בני ביתו ענווים ולא יגערו בכל הבאים לשאול צדקה, אלא ישיבו אותם רכות, וידברו על ליבם ולא יכלימום. וגם יקרה שיבואו לביתו בכלל העניים גם נשים עניות, לכן סמך התנא 'ואל תרבה שיחה עם האישה' - שלא ירבה איתה שיחה, פן יחם לבבו לדבר ערווה, חס וחלילה.

אמרו רבנינו זיכרונם לברכה: 'גדול המֵעשה יותר מן העושה' - וקשה, במה אנו עוסקים? אם לא נתן הוא, כיצד הוא גדול מן העושה? אבל נראה לי שמשום עשיית המצווה בשמחה הוא שיש לו שכר. ואם כן, נאמר שזה המֵעשה: אם הוא עשיר, ונתן גם הוא, ובוודאי נתן בשמחה, והעמיס על אחר שייתן, אם כן יש לו שכר על מה שנתן, ועוד יש לו גם כן שכר במה שהניח לאחר שייתן, והשכר הזה האחר, שלוקח המעשה הוא יותר מן השכר שלוקח העושה, משום שאינו עושה בשמחה. ואם המעשה הוא עני, ומניח את אחר ליתן, גם כן כך הוא.

מותר לזון גרושתו, והיא מצווה יותר משאר עניים, שנאמר: 'ומבשרך אל תתעלם'. ויזון אותה על ידי שליח.

מי שיש בידו כח, לעשות נימוסים ודתות כגון המלך או השר או קיבוץ טובי העם, אם הוא צדיק וישר ודורש טוב לעמו, לא ישים מגמת פני נימוסיו, אלא להנאת עמו ולטובתו כדי לשמור גופם וממונם. ואם הוא להוט אחר הממון, ישים עליו עול כבד למלאות אוצרותיו כסף וזהב, ולא יכמרו רחמיו לשור עניים ולאנקת אביונים. אך אם הוא בינוני במידות, ישים עליו מס באופן שלא יעדיף המרבה, והממעיט לא יחסיר, אבל הוא לעולם ברווח. נמצא, שהראשון הצדיק והישר- יעשה טוב לעמו ולא לו. השני הלהוט אחר ממון - לו יעשה טוב, ולא לעמו. והשלישי הבינוני - הרוב לו והמיעוט לעמו.

'חברת אליהו' או 'חברת הלוויה' - בשנת תר"ס לערך, נוסדה חברה זו. כשראו שתושבי העיר אינם באים ללוויה, רק אם הוא אדם גדול כגון רב או עשיר, התעוררו יחידים מהקהל להקים גוף, שחבריו יראו חובה לעצמם, להפסיק את עסקם ומסחרם כדי להשתתף בלוויית המת.
אנשי חברה זו נושאים את מיטת הנפטר על כתפם מפתח בית עד בית הקברות במשעול הכרמים. ובהליכתם קוראים מזמורי תהילים, בעיקר תמניא אפי. כשקרובי הנפטר היו עניים, ואין בידם לעשות תכריכין למת, אנשי חברה זו עזרו להם לקנות תכריכין למת.

ולא תהיה צדקתו רק מפני הבושה או מצד ההכרח וכיוצא כי לא תהיה נחשבת לו לצדקה שלימה, ויצטרך להתגלגל באיש עני, ותהיה לו מחשבה נכונה. באם היה ספר בידו היה נותן בעין יפה ובשמחה ובטוב לבב להיות מתקיימים מצוות צדקה במעשה ובמחשבה.
ועל פי זה נראה לי לפרש כוונת הנושא העומד בפרשת השבוע: 'נתון תתן לו' - דהיינו: שתי נתינות צריך, במחשבה ובמעשה. 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - רוצה לומר: שלא תהיה נתינה בלי לב כי אז 'בגלל' - גלגל הוא שחוזר בעולם כמו שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה, דהיינו: להתגלגל ולהיות עני.

כי נרפים אנחנו על לימוד בנינו תורתנו הקדושה אשר עליה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה 'אין העולם מתקיים אלא בהבל תינוקות של בית רבן', שהוא הבל שאין בו חטא,
ואין איש שם כל לב, לשלם להמלמד במועדו, ואחר כך וכך ויגיעות, ישלם לו, ודומה עליו כמשא כבד יכבד עליו. הנה בידינו שתי רעות: אין אנו עוסקים בתורה ולא תינוקות של בית רבן ומלמדיהם, יען כי אין להם לזון ולפרנס בני ביתם, רק משכר הלימוד, והינם שוטטים בחוצות כעני החוזר על הפתחים, ודופקים פתח חנות אביהם של ילדים לדרוש מהם שכרם ופונים אליהם עורף, ויש מהם מכחישים להמלמד לומר כי כבר שילם וכזאת וכזאת עד כי אויבינו ילעגו למו באומרם הנה מצב חכמי היהודים הוא לשוטט ברחובות. ...
ועל גדולי ונכבדי העיר תרבץ חוב גמור להרים מכשול הלז, ולהדגיל דגל תורתנו הקדושה, באופן שהמלמדים לא ישיגו צער, ועל ידי זה נרוויח שיהיה ההתמדה בתלמוד תורה יותר.

שפעמים בא עני אורח לעיר, ומביא איגרת מליצה ליחיד מיחידי העיר, שמליצים לו עליו, שיהיה לו מעיר, לעזור להיות עושה ומעשה. ופעמים טבע זה האיש כשבא העני אומר לו: אני אעשה עמך כפי יכולתי, אבל אי אפשר לי לדבר עם אחרים, יען אני יודע כי כל העיר עזובה, הן ציבור עני - זה 'עינו רעה בשל אחרים'. ולפעמים יש אחר שאומר אני אשתדל כפי כוחי שהקהל יתנו לך, אבל משלי איני יכול - זה 'עינו רעה בשלו'. ופעמים יש אחד שמפייסו בדברים ואומר לו: אל תירא, אני אעשה מה שאוכל ואדבר גם כן עם אחרים - זה חסיד, שמלבד הנתינה מפייסו גם בדברים, כמו שכתוב: 'ותפק לרעב נפשך', יש אחר שאומר לו: אוי לך, היכן באת, בדיוטא התחתונה! כולנו עניים, כמוני כמוהם - וזה רשע, אף על גב שסוף סוף נותנים לו, מכל מקום, במה שהֵיצר לו מלכתחילה לפיכך נקרא רשע.

דבר גדול עשו רבני קושטא, לתקן קידושין על תנאי, אבל זהו תקנה על להבא, אבל מה הועילו חכמם בתקנתם על כמה אלפים ורבבות נשים עגונות שהן עתה במצב מעציב ומאדיב, אשר נשארו בעירום ובחוסר כל, והתוצאות הן נוראות ואיומות, שבתוך העגונות האלה יש פרוצות וצנועות, הפרוצות יש מהן שמתנצרות, ויש מהן שתצאנה לתרבות רעה ומפקירות עצמן מדעת, ושאלה זאת המנסרת בעולמה של היהדות זה כמה שנים, לא נפתרה לגמרי עם קידושין על תנאי.
ובאמת אם נחדור לתוך הרוח ועומק תורתנו הקדושה, נוכיח לדעת שהיא תורת חיים, וחי בהם ולא שימות בהם, והנה עינינו רואים ביסודו של התלמוד ההתקדמות וההסתגלות לתנאי החיים המתחלפים והמשתנים. יש בתלמוד כמה וכמה רעיונות פרוגרסיביים, ואפילו נטייה לרפורמה. ובפרט בעניין עגונה, שהקלו אפילו בעד אחד ועד מפי עד, ואפילו עבד ושפחה, וגוי מסיח לפי תומו וכולי, ובכמה עניינים עשו הפקעת קידושין מטעם שכל שמקדש על דעת חכמים מקדש ...
האם יש יותר עשו שלא כהוגן, מאלו האנשים אשר בורחים לערים רחוקות, ועוזבים את נשיהם עגונות כל ימיהם, בלי שום אמצעיים לפרנס את עצמם, והם משביעים את יצרם וחובקים נשים נוכריות? וכן משום הוראת שעה: האם יש יותר זמן פרוץ מזמן הנוכחי, ובפרט איזה בעלים אשר מנצלים עם הדת, ודורשים סכומים עצומים כדי לגרש את נשותיהם או לחלוץ ליבמותיהם, האם יש חילול הדת יותר מזה? ... אך זאת אני רוצה להדגיש: כי אילו היו חכמי התלמוד בזמן הזה בוודאי שהיו מתקנים כמה תקנות כדי להתיר מכבלי העיגון אלו האלפים ורבבות נשים האומללות, ומה שלא תיקנו בזמנם הוא מפני שהמצב לא היה כל כך נורא כמו מצבנו היום. שבעקב המלחמות הגדולות, התחלפות גדולה באה בעולם, והפריצות והאכזריות היכו שורש בלב האנושיות. אין רחמנות. ואין מוסר ואנושיות.
לכן רבותי, רבני ארץ ישראל והגולה, די לכם לשבת מנגד בשוויון נפש ובאדישות. אחריות וחובה גדולה מכבידה עלינו במומנטים המעציבים האלו, עליכם להתאסף איזה רבנים מכל הארצות במרכז אחד, לטכס עצה ולתקן תקנות כדי להרים המכשול הזה מקרב עמנו ... כי עינינו רואות כי האנושיות מתפתחת בכל יום, ואם העניין החשוב הזה יעלה בידינו לעשות, אז לא רק שנמחה את הדמעות המרות של הנשים הצועקות ובוכות האלו, כי אם גם כן נסתום פיות המדברות גדולות נגד תורתנו הקדושה, כי כמה וכמה, יהודים ואינם יהודים, מדברים ובצדק, הזאת היא התורה שאומרים עליה שהיא תורת חיים, וצדק ויושר וכולי?! ובכן עלינו להשתדל בכל מאמצי כוחנו לשים קץ לדברים האל, ולהעמיד הדת על תילה, ולהחזיר עטרת התורה על יושנה, ולשים אותה באותו גובה הראוי לה, ואז נקדש שם שמיים ברבים.

מה שעינינו הרואות ברבת בני עמינו, אנשים חכמים ונבונים, עוסקים בתורה תמיד, גם בלילה לא שכב לבם, וכמעט לא עבר עליהם לילה בלתי קריאת ספר תהלים כולו, ומשכימים לבית הכנסת, ועוסקים בגמילות חסדים, ושלטו בגופם, ומבקרים חולים, אבל בדבר הנוגע לממון הם אבירי לב הרחוקים מצדקה וכל הנוגע בממונם כנוגע בבת עינם. וגם המעט, שעושים לפי עושרם, הוא על כורחם שלא בטובתם, או מפני הבושה או יראה מאחרים, שלוקחים מהם בעל כורחם. אוי לה לאותה הבושה האמיתית, שיתביישו בעולם הנצחי, שיהיו עיניהם רואות וכלות, כי צדיקים נהנים בזרוע והם נהנים בתורת צדקה, ובושה להם.
ואני אומר כי אם היו נותנים אל ליבם דבר זה, כי הם יוצאים מן העולם בידיים ריקניות, והם גונזים לאחרים, לא היו מתנהגים כן. אין זה כי אם עיוורון עיניים ותימהון לבב, כי הצר הצורר טפם, כחלב ליבם ועיוור את עיניהם, לבל יוכלו לעשות צדקה. וכמעט נזרקה בהם מינות וכופרים בשכר הצדקה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ש'כל המעלים עיניו מהצדקה כאלו עובד עבודה זרה', שאם היה מודה בהישארות הנפש ושכר ועונש בעולם הבא, אי אפשר שיאמץ את לבבו ויקפוץ את ידו.

'אם כסף תלוה את עני, את העני עמך' - הקדוש ברוך הוא ברא עני ועשיר, כדי לזכות זה בזה. כמו שאמר רבי עקיבא לאותו המין כששאל אותו: אם הקדוש ברוך הוא אוהב את העניים, למה אינו מפרנסם. והשיב לו: כדי שנזכה אנו מהם. אם כן, הקדוש ברוך הוא הביא העני לידך, כדי שעל ידו תזכה. כמו שאמרה רות לנעמי: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז'. אם כן, העני מזכה לחייב, והם כליו יתברך.
ואתה העשיר, בהעלותך עליך יצרך, ויאמר: כי לא בא כי אם לקפח פרנסתי, ועל ידי כן, שפכת דם העני אשר עמך - אשר עושה עמך חסד. באת התורה ואמרה אזהרה, שאפילו 'אם רוח המושל תעלה עליך, מקומך אל תנח' - דהיינו אפילו עברת ועשית זאת, לא התמיד בזה העניין, ולה התרפס ורהב רעיך. כי כיוון ששפכת את דמו, והוא מזכה אותך, הרי הוא זכה ונוטל חלקו וחלקך בגן עדן תכף ומיד. אל תאחר, התרפס ורהב רעך. 'ומקומך אל תנח' ביד חברך. לכך רמז הכתוב: 'לא תהיה' - כלומר לא תתמיד לחברך בעזות פנים, כי על ידי זה 'תהיה לו כנושה' - דמו, וגם כן הוא יירש מקומך.

'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי' - יש לפרשו על ההנחה סוברת - שמדבר על העני. שאומר העני: 'לולי תורתך' שכתוב בה - 'שעשועים'. שהיינו - 'כי היא חייך ואורך ימיך', וזהו שאמר: 'שעשועי, אז אבדתי בעוניי' - רוצה לומר: כשהייתי עני לא הייתי מתקיים.
לפי: כי ממה נפשך - אם אקבל מתנות מהעשירים, הרי כתוב: 'ושונא מתנות יחיה', וממילא מי שאוהב את המתנות ימות. ואם לא אקבל - אפילו כך אמות ברעב.
אבל עכשיו שבתורה כתוב: 'כי היא חייך' - וקשה. והלא במתנה נתונה, וקיימא לן: 'ושונא מתנות יחיה'. אלא ודאי משום שמגיעה הנאה לנותן ... כמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז' - 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית'.

נשאלתי פה העירה מאיש אחד שדרכו לצאת בכל יום לצורך מסחרו, לאהלי קידר לשווקים, וצריך לקום באשמורת בשעת עמוד השחר, ואי אפשר לו להתפלל בדרך מכמה טעמים, אם מותר לו להתפלל באותה שעה, וגם אם יברך על ציצית ותפילין באותה שעה.
והיתה תשובתי מאחר ואי אפשר לומר באופן אחר, הוי כדיעבד ויכול להתפלל וללבוש ציצית ותפילין ולברך עליהם. שלגבי ציצית ... והגם שמרן שם כתב שזמן הברכה הוא משיכיר בין תכלת ללבן - זהו לכתחילה, אבל בדיעבד - די משעלה עמוד השחר. ...
ולגבי תפילין מצינו שמתור מדאורייתא להניחם בלילה עצמה, אלא רבנן גזרו, שמא ישן בהם. ... ובנדון שלנו, שרוצה לצאת בהשכמה, לא שייכה גזירה זו, ובפרט שהרי קודם צאתו חולצן ויוצא. ...
ולגבי קריאת שמע וברכותיה מצינו למר"ן בשולחן ערוך ... וזה לשונו: מי שהוא אנוס כגון שהיה משכים לצאת לדרך יכול לקרותה עם ברכותיה משעלה עמוד השחר.

מוסדותיה הקדושים והקדמונים נשארו קיימים, חברי הוועדים והמוסדות עוסקים עם הציבור לשם שמיים, גבאיה וגזבריה נאמנים גדולים, ומכיסם וממונם הם משלמים, רודפים צדקה וחסד ומקיימים נפשות רבות בישראל העניים והאביונים הדלים החולים והחלושים, אלמנות יתומים ואומללים, ונותנים הם בשמחה ובטוב לבב ובסבר פנים יפות, ובעין יפה ביד נדיבה, ואכלו את חל"ב האר"ץ.

'אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך' - בא להזהיר, אם לא תרצה לתת לו בתורת מתנה, ולהסתפק בהלוואה בלבד - זה דווקא לשאר העם: העשיר והבינוני, אבל העני לא תסתפק אפילו במתנה באקראי כשיזדמן, רק שיהי באוכלי שולחנך תמיד, כמאמר התנא: 'ויהיו עניים בני ביתך'.
וזה שכתוב 'אם כסף תלוה' - רוצה לומר: אם רוצה אתה להסתפק בהלוואה, היינו: 'את עמי' - היינו: את העשיר והבינוני, אבל את העני אין די בהלוואה, אלא 'עמך' במאכל, אתך במשתה.
ולהיות שיקרה למי שהעני אוכל ושותה אצלו תמיד, שבהאריך הזמן, יקוץ בו ויעשה תחבולות עליו כדי שיבין ויפרוש מעצמו: או שיהיה מתעלם ממנו בשעת אכילה, כפעם בפעם שיעשה עצמו כשוכח ולא יקראנו לאכול לחם כדי שיבין ויפרוש; או יעשה קנוניה עם המלווה בהראותו שהוא צריך לקבל בריבית מזולתו והוא אינו צריך, שיבין העני מזה שהוא דחוק וילך לו מאצלו.
לכן על הראשונה אמר: 'לא תהי לו כנושה' - לא תעשה את עצמך כשוכח לאכול, לשון 'נשיתי טובה'. ועל השנית אמר: 'לא תשימון עליו נשך' - שלא תיקח ריבית בעבורו שאינך צריך לו, כדי שיבין וילך לו.

מסורה ה' פסוקים של ה' תיבות משני אותיות נח: 'את שם את חם', 'כי גם זה לך בן', 'כי יד על כס יה', 'גם לי גם לך לא', 'אין זה כי אם רע לב', 'על כן לא בא אל שלחן המלך' - שבאה ללמדנו סדר נתינת הצדקה: בתחילה 'את שם את חם' - שיקבל כל אדם בסבר פנים יפות, הן בן תורה המכונה שם, הן עם הארץ המכונה חם, ונותן טעם על זה: 'כי גם זה לך בן' - שבין כך ובין כך קרויים בנים, עוד יקוים: 'כי יד על כס יה' - היינו כיס של צדקה נקרא כס של המקום ברוך הוא, שייתן צדקה בלי להתמהמה.
כל זה מידת אדם טוב, מכאן ואילך מסדר מידת אדם רע וכילי, שאומר לעני: 'גם לך לא יהיה' - אני צריך לפרנס בני ביתי או שאומר לחברו הרשע כמותו: 'גם לי גם לך לא יהיה' חלק בצדקה על דרך שאמרו: 'לא יתן ולא יתנו אחרים' ולמה אומר כן ... אין זה כי אם רע לב, על כן לא יזכה לבוא אל שולחן המלך.

שולחן ערוך, דברי הרמ"א: 'אבל אסור ללמוד מספרים של חברו בלא דעתו, כי אנו חוששים שמא יקרע אותם בלימודו' - כתב ה'מגן אברהם': 'ועיין ... בספר 'מאור עיניים' שכתב: אפילו הפקיד ספרים אצל תלמיד חכם, אסור ללמוד הימנו, אם ידענו שהמפקיד מקפיד על זה. והש"ך שם, חולק עליו וכותב שמותר. אבל ממה שכתב ה'בית יוסף' כאן, בשם הפוסקים משמע שהוא שואל שלא מדעת'. עד כאן לשונו. ובמחילה מהרב הגדול, לא ראיתי להש"ך שם, שיסבור שכל שהבעלים מקפידים - שמותר לו לעבור על דעת הבעלים. וזו לשון הש"ך שם: 'כתב ה'מרדכי' ... המפקיד ספר תורה לא יקרא בו לכתחילה, והטעם שמקלקלו בקריאתו. ואם הוא תלמיד חכם, מותר ללמוד ולהעתיק ממנו שלא ברשות, ואף על גב שמקלקלו, לפי שכשהפקידו אצלו, היה יודע שהוא תלמיד חכם וילמד בו ... ועתה קשה לו - כי לפי טעמו, שעל דעת כן הפקיד אצלו, מועיל לדעה שמותר ללמוד ממנו אף על פי שמקלקלו, מכל מקום מדוע מותר להעתיק ממנו?! - הרי ודאי על דעת כן, לא הפקידו אצלו שיעתיק ממנו. לכך אמר, ושמא הטעם לפי שכתוב במדרש: 'מותר לגנוב דברי תורה', אם כן אפילו הקפיד ודאי מותר להעתיקה. ואף על גב שמקלקלם במה שמעתיק, מכל מקום על דעת כן הפקיד אצלו, שילמד בו, ואין מקפיד על הקלקול. אם כן שני הטעמים דרושים: שעל דעת כן הפקיד אצלו - נצרך כדי לאמר שמותר להשתמש אף על פי שמקלקלו, וטעם 'שלא יבוזו לגנב' – נצרך, שאף על גב שמן הסתם מקפיד בכך - מותר'. עד כאן לשונו. הרי שלא התיר להעתיק, אלא משום שאנו עדים שאינו מקפיד במה שמתקלקל על ידי לימוד. אלא שאפילו כך היה ראוי שיאסר להעתיק, כיוון שעל ההעתק מקפיד אם לא מטעם של 'אל יבוזו לגנב'. תדייק מכך שאם הוא מקפיד בפירוש על הלימוד - בוודאי אסור.

'זרעו לכם צדקה, וקצרו לפי חסד' - וביאור המילות כי כינה הנביא כל עשיות שאדם עושה לזריעה, והתכלית המכוון, והמקווה אצלו מאותה עשייה - לקצירה. ולזה אמר שיזרע - דהיינו שיעשה מעשה הצדקה, ויהיה התכלית - דהיינו: הקצירה לפי החסד, שיהיה עליו מהשם יתברך. ויש לומר דבר שמשתמע, שיש אפשרות, שיעשה צדקה ולא יקבל שכר, כיוון שתלה הדבר כלפי חסד. ובאמת זה אומרו, שכל העושה צדקה מקבל שכר, ופשוטו, שלאו כל נותני צדקה שווים, ואינו דומה שנותן בסבר פנים יפות, למי שנותן בפנים זועפות, כמבואר ביורה דעה כמה מעלות ומדרגות בצדקה, וכן לפי עושרו. וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'כראוי לו לעשות - לא עשה', והעני הנותן פרוטה - מקבל שכר הרבה, והעשיר הנותן פרוטה - אין לו שכר. וכן כל כדומה לזה, והיינו: 'לפי חסד' - היינו: החסד והרצון של הנותן הצדקה. כך הוא לפי פשוטו.

'העניק תעניק לו' - תיבת 'העניק' מליאה יו"ד, לרמוז שייתן לו בעשר אצבעותיו, רצונו לומר: בעין יפה, כמו שמצאנו במשה רבינו, עליו השלום, שאמר לו הקדוש ברוך הוא: 'קח את יהושע בן נון וסמכת את ידך עליו'. וכתוב: 'ויסמוך את ידיו עליו' - ופירש רש"י, זיכרונו לברכה: 'בעין יפה, יותר ויותר ממה שנצטווה, שהקדוש ברוך הוא אמר לו: 'וסמכת את ידך' והוא עשה בשתי ידיו'. עד כאן לשונו. וכן אמר בעבד עברי, שחוץ ממה שלא ישלחנו ריקם ,חייב גם לתת לו מכל מה שברכו ה', בעין יפה, ולא במידה מצומצמת. ולכן תיבת 'העניק' מלאה יו"ד יתרה - להזכיר שיעניק לו בעשר אצבעותיו, כאמור.

איך לך צדקה מעולה, מ'הנותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע נוטלה'. שמא יעלה על לב האדם שלא להטות אזנו לזעקת דל, הבא לשאול ממנו עזרה בצרות, באמור אל לבו: למה לי להפסיד שכר מרובה בשביל שכר מועט, הלא טוב לי אז בתתי אותה בקופה של צדקה, שאיני יודע למי נותנה, מתתי אותה לאיש הזה, המכירי ויודעי, ואני גם כן מכירו ויודעו, שאין השכר גדול כל כך. והאמת הוא שאין הדעת סובלתו לאטום אזנו משמוע צעקת אביונים כדי לתתה לקופה של צדקה, שעד כאן לא אמרו שזה גדול מזה, רק בהזדמן לפניו אחד מהדרכים הללו, וכן במי שינדבנו לבו למוסרה לגבאי, מלילך לבקש עני הצריך לה, אך אם יבוא עני אצלו ומבקש ממנו דבר להשיב נפש, הלא דבר ברור הוא שחייב לתת לו ולא לשלחו מאתו ריקם, אפילו על תנאי ועל מנת להניח בקופה כל הסך שהיה ראוי לתת לאותו עני. וזה דבר אמת וברור מצד עצמו מבלי אות ומופת. ולזה אפשר להמשיך כוונת הכתוב: 'ולא ירע לבבך בתתך לו'.

'אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'' - רצונו לומר: 'אשרי משכיל אל דל' כמעשה הנזכר, שהוא נתן בדעת ובהשכל, מפני בושתו של לוקח, ובשכר 'ביום רעה ימלטהו ה'' - שניצול מדינה של גיהנם, כידוע מדבריהם זיכרונם לברכה. ועוד כתוב: 'וצדקה תציל ממות' - ודרשו זיכרונם לברכה: ראשי תיבות - 'מות'. כתוב בלקט שבילקוט ראובני דף ז': 'הרוחות יכולות לחטוא ולהעניש לאחר מיתה, כמו רוח נבות, לכך נותנים הצדקה על המתים'. עד כאן. וזהו ראשי תיבות: 'מות', רצונו לומר 'וצדקה תציל ממות' - שלאחר מיתה, דהיינו: מהעונש שגורמים לעצמם מחמת החטא שעושים לאחר מיתה.

'זרעו לכם לצדקה' - אמרו זיכרונם לברכה: כל מצוות שעושים ישראל, הקדוש ברוך הוא זורעם וישראל אוכלים מפירות. והעניין הוא כמבואר אצלנו: כי דין המלכות היא דין, ונקרא 'צדק', בסוד דין של צדק כנזכר, שהוא סוד הגבורות, ועל ידי המצוות, ובפרט מצוות הצדקה, מה שהייתה 'צדק' תהיה 'צדקה' בתוספת 'ה', רצונו לומר, מה שהיתה אות 'ד' - דלה וענייה מן החסדים, עתה על ידי הצדקה וכיוצא, נעשית 'ה', ואז היא ראויה לזריעה בסוד הזיווג, ומן שפע אותו זיווג יושפע למי שגרם להיות אות 'ה'. וזהו הרמז על ידי המצוות הצדקה: 'זרעו' - רצונו לומר, יהיה סוד הזיווג, ואז 'זרע ו', סוד התפארת על ידי היסוד 'ו' יהיה לצדקה למצווה הנקרא 'צדקה' בתוספת 'ה' על ידי המצוות, 'וקצרו לפי חסד'.

'הלא פרס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו, ומבשרך לא תתעלם' - אלו הן המילים מעוררות-ההשארה של הנביא הגדול ישעיהו; אך הן מהדהדות לא מעט חוקים ומשפטים, הכתובים בחומש ובמקומות רבים בתנ"ך. רעיונות אלה זכו להיענות רבה בקרב היהודים בכל הזמנים; אין עוד קהלים בהם הנטייה לצדקה, וההזדהות עם הנזקקים, הסובלים ומוכי-הגורל מודגשות כל כך. לפנים, בימי קדם שאין זוכר אותם; כשישבה האומה על אדמתה, בארץ כנען, כאשר הם נצטוו לעזוב את הלקט ואת פאת השדה, לעניים ולגרים (במידה כזו שמייתרת את הצורך בבתי צדקה); - מאז ועד היום, היהודים ידועים בערבותם ההדדית, נושאים את חייהם בעצמם תחת כל תמורות הזמן, ורק לעיתים רחוקות, אם בכלל, מסתייעים בעם שבקרבו הם יושבים.
אפילו בימים טרופים אלו, כשהסבל והעוני רבים כל כך; כשאלפים באים לחופים אלו, כמעט ללא פרוטה, אם לא חסרי כל לגמרי, ובכך מהווים נטל על החברה ועל משאביה; עדיין, מחזה של קבצן יהודי ברחובות הוא דבר נדיר. מוסדות ציבור כמעט ואינם מונים את בן הדת הזו בין דייריהן, או בין הנהנים מנדבותיהן. היהודי הוא בדרך כלל עצמאי, או שהוא מהר מאד לומד להיות כזה. שמו יימצא רק לעיתים רחוקות ברשומות הנזקקים של המוסדות.

ידוע שהקדוש ברוך הוא ברא העולם בחסד שנאמר: 'אמרתי עולם חסד יבנה' - שעל ידי החסד מתקיים העולם. שהרי 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא' ואם כן כיוון שיש חסד בעולם, העני - אף על פי שחטא, עם אותו צער שיש לו לשאול הצדקה מן העשיר מתכפר עוונותיו. והעשיר - ע"י זכות של הצדקה מתכפר עוונותיו כמו שכתוב: 'וחטאך בצדקה פרוק'. לזה יש לו קושיה לעני למה הקדוש ברוך הוא עשה זה שיהיה הוא עני, ויתכפר במה שמתבייש ליקח הצדקה, גם הוא רוצה שיהיה עשיר, ויתכפר במה שנותן הצדקה. לזה הקושיה שיש לעני עם הקדוש ברוך הוא, מה עשה הקדוש ברוך הוא? - עשה עניין אחד שיהיה העשירות והעניות חוזר חלילה, שבגלגול זה יהיה ראובן עשיר ושמעון עני, ובגלגול אחר יהיה להיפך שמעון עשיר וראובן עני, ובזה ישלימו זה את זה. וזהו מה שכתוב: 'גלגל הוא שחוזר בעולם', ולפעמים יבוא זה העניין בדור אחד עצמו שמקצת ימיו עשיר ומקצת ימיו עני.

'ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד' - ירמוז שחובת האדם, להיות עניים אוכלים משולחנו, וכמו שנאמר: 'הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית', אבל העיקר להיות מקבלם בסבר פנים יפות, על דרך שנאמר: 'טוב ארוחת ירק ואהבה שם, משור אבוס ושנאה בו'. וזהו שאומר: 'ונתת על השלחן לחם' - שיהיה לחם פרוס על השולחן בשביל העניים, אבל צריך להיות 'פנים' - רוצה לומר: לקבלם בסבר פנים יפות. ומצווה יקרה זו תהיה 'לפני תמיד' - על דרך שנאמר 'הוד והדר פעלו וצדקתו עומדת לעד'.

'ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ' - הטל הוא תמידי כמו הקדוש ברוך הוא, והגשם מזדמן. הגשם יכול להזיק, הטל לא. הגשם הוא שכר והטל מתנה. הטל הוא חינם, ברכה בלי תנאים. ניתן להגיד שהגשם הוא בחינת הרחמים - רחמי שמיים, אותו מזכירים בעת בצורת. התלמוד וגם התנ"ך מלאים בסיפורים הקשורים לטכסים שונים להבאת הגשם. הטל שאינו תלוי במעשינו, שהוא מתנת חינם וביטוי לאהבה שאינה תלויה בדבר, קשור לחסד שהוא אהבה נטו.
בצורה זו ניתן להסביר שבעולם הערכים השורשים הפוכים: הגשם בא מהאדמה, מצרכי האדמה, מתוצר האדמה; הטל כפי שיצחק אמר ליעקב מגיע ממקום גבוה יותר, מן השמיים, ממעמקי אהבת הבורא. הסמלים האלה הגיוניים מאוד: האדמה מציינת תמיד את המוגבל והסופי, לעומת השמיים החומקים מחוקי הדטרמיניזם: האינסוף, אהבת הבורא, הטל.

'הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות' - זה שאמר: 'יודע צדיק דין דלים רשע לא יבין דעת' - שלא אמרו: שהמפייסו יטול י"א ברכות, רק כשאין לו ממה ליתן צדקה, אבל רשע זה 'לא יבין דעת' - כלומר לא ירצה לידע דין זה, כי לא רוצה לתת צדקה מטענה זו שהפיוס עדיף לו, שמקבל יותר שכר י"א ברכות, הוא 'לא יבין דעת'.

'כל דכפין ייתי וייכול ... השתא הכא עבדי, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' - יש לפרש הסמיכות, דהיינו: שלא יתבייש העני בבואו לאכול, שמי שאוכל, לא משלו, מבהיל להסתכל בפניו. לזה אנו מנחמים אותו ומדברים על ליבו, כי אדרבה, יותר ממה שאנו עושים עמו - הוא עושה עמנו, על דרך מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק 'אשר עשיתי עמו': 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית'. והיינו כמה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'גדולה הצדקה שמקרבת את הגאולה', וכן גם נמצא שבחסד זה המועט, שאנו עושים עם העני באכילת סעודתו, הוא עושה עמנו חסד גדול ומאוד נעלה, לקרב לנו את הגאולה. ומזה יאכל בלתי בושה, כנהנה מיגיעו. וזהו: 'כל דכפין ייתי וייכול' - בלתי שום בושה, כי על ידו אנו נגאלים, וזהו: 'לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין'.

יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך' - שיהיה ביתך פתוח לכלים שבורים של הקדוש ברוך הוא, ובא הרמז: בראשית - איש תבר (שבור), שגופו נשבר בעניות, ופירות השכר: בראשית - תרבה אורך ימים שנים בלא רפואה - שאינם צריכים רפואה. ואם לא באו העניים לביתך, המצווה הגדולה היא: בראשית - תביא בביתך אנשים רקים יום שבת. וזהו התענוג שלך, שתענג עניים במאכל ומשתה. ותרוויח עוד בראשית נוטריקון - אשר שפע רב יבוא תוך ביתך.

'כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה' - ולכאורה קשה, שהלומד תורה לשמה הוא בלתי שום קבלת שכר כי אם לשם שמיים בלבד, ומה לו לרבי מאיר להודיעו שהוא זוכה לדברים הרבה, הלא בזה גורם לו שלא יעסוק לשמה? - אמנם רבי מאיר בחכמה יסד ארץ, הודיענו כי השכר שהוא מזכיר כולו רוחניות וצורה, וכולו הוא בכלל לשמה, כי אם לומד כדי שייקרא רע, אהוב, אוהב את המקום וכולי, הרי הוא ממש לשמה, אלא כדי שלא תהיה תקוותו מפח נפש, לומר איך אלמד תורה לשמה ומה תועלת יש בה, וצריך להמית החומר כולו, ומזה יהיה סיבה לבטל הלימוד, על כן הודיעו רבי מאיר תקוות קיבול שכר שהוא עצמו לשמה, כדי שייהנה קצת החומר ויתקיימו שניהם, וזהו שאמר לעיל 'חצי לשלטון וחצי שיהא לך' - רוצה לומר: העבודה שלך תהא באופן זה, 'חצי לשלטון' - לעבודת קונך, בשעבוד ובטורח להתיך החומר, 'וחצי שיהא לך' - שתהא עבודתך לתועלתך, על דרך מה שיתבונן המתבונן בעבודת שמיים, שיש שאמרו שהעבודה צורך גבוה, ויש שאמרו שהיא צורך האדם, ושניהם אמת, 'אלו ואלו דברי א-להים חיים', והוא על דרך אש של גבוה ואש של הדיוט שהיה במזבח.

'כל דצריך ייתי ויכול' - פירש רש"י: שכל אדם יעשה עצמו כמי שצריך לאחרים, כלומר שלא יאמר אדם, הואיל ואני עשיר אקנה פסח לעצמי ואוכלנו אני, כולו לבדי, שנאמר: 'משכו וקחו לכם', לכך היו ישראל קוראים לאחיהם: 'כל דצריך ייתי ויכול' - כלומר כולכם צריכים להימנות על הפסח, שהוא נאכל על השובע.

פירש הרב 'ציון במשפט תפדה' בישעיה הפסוק: 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים' - מלשון אסיפה וכריתה, שמיתתם לא הועילה כלום, והחסד שלהם שרצו לעשות לישראל, לכפר עוונם, לא הועיל כלום.' עיין שם.
אולי גם שיש שני דברים שמכפרים: נתינת הצדקה, ככתוב: 'עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'; ומיתת הצדיקים. ואם יתרשלו ואינם שמים לב ליתן צדקה, אז גורם בעוונותינו הרבים, מיתת הצדיק. וזהו: 'הצדיק אבד' - לכפר, וזה גרם על ידי 'ואין איש שם על לב' - ליתן צדקה, ביפה שעה אחת קודם. והם כשרואים כן, אז 'ואנשי החסד נאספים' - שפוסקים מליתן עוד צדקה, שאומרים שאינם צריכים עוד ליתן, כיוון שנתכפרו במיתת הצדיק.
אבל 'באין מבין, כי' שמא 'מפני הרעה נאסף הצדיק' - על כן צריכים ליתן צדקה וחסד, שגם שאבד הצדיק, מכל מקום תהי הצדקה מגן וצינה על כל צרה שלא תבוא.

זאת תורת האדם: אהוב אל חי הורים מורים ורע: בחר דרך ישר וברח הרשע: גמול חסד וטוב גם לדבר פשע: דרוך ורדוף יצרך עד ייכנע: הווה נבון על כל מקרה החלד: ומה זה אם פרץ עליך פרץ: זכור כי גלגל הוא חוזר בארץ: חשוב כי לא תדע היום מה ילד: טעום עדני תבל כמלא השעל: יהי לבך תמים תרחק משקר: כבוד האל הסתר דבר אין חקר: למוד בינה כי אז לא תמעול מעל: מחה כל חטא פשע אחים מספר: נדוד תרחיק מרע עד מדבר סלה: סעוד ליבך בטוב אנא אל תלה: עבוד האל וזכור כי נחנו אפר: פקוד אנשי חכמה כל אוהב דעת: צרופה אמרתם בה יחיה גבר: קרא אליך דל תשביר לו שבר: ראה עניו חלץ נפש גוועת: שמור פקודי אל תורה נכבדת: תהילתו דתו לעד עומדת:

'אמר רב שמלאי: התורה ראשיתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. ראשיתה, שנאמר: 'ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור והלבישם', וסופה, שנאמר: 'ויקבור אותו בגיא' - לא על הפשט הוא בא לדרוש לנו, אלא הוא מזהיר אותנו מן המשתמע ממנו. הוא אומר שבהתחלה נמצאת גמילות החסדים, כעקרון ואבן יסוד עליו מושתת המשקל הגדול של החוק הא-לוהי, ושבסוף נמצאת גמילות החסדים, כסיום וככתר של אותה התורה עצמה. עם התחלה וסוף אלה, נכללת כל התורה כולה, כאילו היה אומר, שמהות תורה זו, ונשמת גוף זה, וכל לימודה אינם אלא המעשים הטובים, זוהי התחלתה וזהו סופה. התורה התחילה בכך - בגמילות החסדים, ואותה תורה הסתיימה בגמילות חסדים.

'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך'. - יש לרמוז למה שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: שאם העני מתבייש לקחת צדקה, אז יתן לו בהלוואה, וככה יגיד לו: כעת, אתה דחוק. קח הלוואה, וכשירחיב ה' גבולך תחזיר לי. אבל בליבו גומר אומר במתנה גמורה.
וזהו: 'אם כסף' - לשון כיסופין, שאם יש לו כיסופין לקחת, אז תחשוב אותו בתור אחד מבני העם, שבא ללוות כסף, ותיתן לו בתורת הלוואה. אבל בלבך 'את העני עמך' - בתור עני, שתיתן לו מעמך, בתורת הלוואה גמורה.

'אל תגזול דל כי דל הוא, ואל תדכא עני בשער' - וקשה, וכי מפני שהוא דל אל תגזול אותו?! - הרי אם היה עשיר מותר לגזול אותו?! ועוד מאחר שהוא דל, מניין לו ממון, שתגזול אותו ממנו? ועוד, מהו: 'ואל תדכא עני בשער'? - כמעט אין לו מובן. ולעניות דעתי נראה על פי מה שכתבו המפרשים זיכרונם לברכה, שהממון שיש לעשיר, הקדוש ברוך הוא נתנו לו בתורת פיקדון. דהיינו אותו ממון שיש לעשיר, הוא של העני, וכדי שיזכה זה העשיר במצוות צדקה שייתן לעני, נתן לו הקדוש ברוך הוא ממון של אותו עני, והם פיקדון אצלו. ורצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, שאף על פי שהעשיר אינו נותן משלו לעני, אלא נותן לו מהפיקדון שיש לו אצלו, אף על פי כן יחשוב לו הקדוש ברוך הוא כאלו נתן לו משלו, 'ויחשבה לו צדקה'. וזהו שרמז התנא עליו השלום: 'תן לו משלו' – פירוש: תן לעני משלו. והביאו כמה מאמרי רבותינו זיכרונם לברכה מעידים על זה העניין, עיין בספריהם.
אמור מעתה, זהו כוונת שלמה המלך, עליו השלום: 'אל תגזול דל' - פירוש שלא תיתן לו צדקה, שהרי 'כי דל הוא' - בסיבתך, שתזכה בו, שמה שהקדוש ברוך הוא נתן לך ממונו של אותו עני, בשביל שתזכה בו כשתיתן לו, ואם אין אתה נותן לו מהפיקדון שלו, נמצא שאתה גוזלו ממש. וכיוון שעשה ה' ככה לזכותך, מעתה 'אל תדכא עני' - לאמור לו שמעשיו גרמו לו להיות עני.

'הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בא יבוא ברינה נושא אלומותיו' - היינו: זה שהולך בגלות ולובש בגדים נאים ומתאווה בעושרו ואומר: לא נאה לי לעסוק באומנות אלך לחפש לי רווחים וחיים קלים, ידע כי בסופו של דבר כשלא תהיה לו אומנות בידו, יגרום לעצמו שלא יגלה מצוקתו לאיש, וילך ויבכה במסתרים, ולא יהיה מי שירחם עליו, ויסייע בידו במצוקתו.
ואילו זה שרגיל במלאכה והוא עושה כל עבודה קשה, נושא אלומות על כתפו, איש זה חי בשמחה ובברכה כל ימי חייו ולא חסר לו דבר לאכילה. מי שנהנה מיגיע כפיו, חשוב הוא מאוד בעיניי הקב"ה.

ידוע שצריך להשתדל טרם בקשת העני הסיוע והעזר, ולזה אמרו: שאם העני פשט ידו תחילה, אזי יבוא אותיות שם הויה - בהפוך, וזה נקרא באיחורים, ואם האדם פושט לתת לעני טרם יפשוט לקחת, אזי יבוא שם הויה – ביושר, וזה נקרא פנים.
וידוע שעל ידי הצדקה יהיה שלום, וכמו שנאמר 'והיה מעשה הצדקה שלום', וזהו 'ישא ה' פניו אליך', שאם קימת להביא ולישר אותיות שם הויה בפנים, ואזי וישם לך שלום.
וידוע שבזכות הצדקה אנו נגאלין וידוע מאמרם ז"ל - ששם של משיח כשם של רבו, כמו שנאמר 'ה' צדקנו' וזהו פירוש הכתוב מה שאמר אחרי כן, 'ושמו את שמי' כביכול על בני ישראל, היינו שנקרא שם ה' על המשיח, אשר יבוא במהרה בימינו בעגלא ובזמן קרוב אמן.

'וכי ימוך אחיך ומטה ידו' - 'וכי' גימטרייה: שלושים ושש, לרמוז למה שראיתי כתוב כי אמצע אותיות 'עשיר' - כזה: 'עין, שין, יוד, ריש' – גימטרייה: ל"ו. אבל אמצע 'עני' - כזה: 'עין, נון יוד' - גימטרייה: כ"ב, חסר י"ד.
וזה רמז: 'וכי' - שהיא גימטרייה: שלושים ושש, 'ימוך אחיך ומטה ידו' - שחסר לו 'יד', אז 'והחזקת בו'.
ובזה יובן מדרש: 'וכי ימוך אחיך' - זהו שכתוב: 'אשרי משכיל אל דל' - רצונו לומר, שישכיל להשלים מה שחסר לעני מל"ו, כי מילת 'דל' עם האותיות, גימטרייה: ל"ו.

'פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד' - ידוע, שכשהצדקה היא לרבים וודאי מקיים המצווה כתיקנה, ואפילו שיכשל בבני אדם שאינם מהוגנים.
ובנתינת הצדקה ליד הגבאי יש שתי נתינות: אחת שלו ליד הגבאי, ואחת מיד הגבאי לעניים.
ועל כן לא אמר לאביון אלא 'לאביונים' - שסתם גבאי אינו נותן לעני אחד וזה הצדקה מעולה ביותר שבהרבה עניים אי אפשר שאין בהם מי שהוא ראוי ובזה 'צדקתו עומדת לעד'.

מתנאי אהבת האחים, כי אח לצרה יולד בכל צרתם לו צר. הנה לא ינום ולא ישן והיו עיניו פקוחות בכל אשר ימצא את ידו להציל את אחיו מצרתו הצל יציל.
לזה יקרא גבר באחיו, איש באחיהו ידובקו, וכמו שמצינו בראובן שנתן עצמו וחשקו להציל את אחיו וכמו שהעיד עליו הכתוב: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם'.

'כאזרח מכם יהיה לכם הַגֵּר הַגָּר אתכם, ואהבת לו כמוך.' נקדים מה שכתב מורנו החכם יוסף מיטראני: 'שישראל ערבים על הגרים, ואין הגרים ערבים על ישראל - שאין בידם למחות' -
זהו אומרו: 'כאזרח מכם' - שאתם ערבים עליו, יהיה גם זה הגר, שאתם ערבים לו. שמא תאמר גם הוא ערב לכם, תלמוד לומר: 'יהיה לכם' - שאתם ערבים לו, ולא הוא לכם. ונתן טעם 'הַגֵּר הַגָּר אתכם' - כפוף לכם ואין בידו למחות בכם.

'עושק דל להרבות לו, נותן לעשיר אך למחסור' - לכאורה אין מובן, וכי משום שגוזל מהדל, משום כך מתרבה ממונו?! - אדרבה נעשה דל יותר. ועוד 'נותן לעשיר אך למחסור' - אדרבה, כיוון שנותן לעשיר נעשה עשיר יותר. אלא כוונת העניין יובן, במה שאמרו במסכת פאה: מי שיש לו מאתים זוז, לא ייטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היה לו מאתים חסר דינר, אפילו אלף נותנים לו כאחד, הרי זה ייטול. עיין שם. ...
זהו כוונת שלמה המלך: לפעמים רואה אדם עני, שיש לו מאתים זוז ואין מספקים לו, ובני אדם אינם נותנים, שכך הדין כמו שכתוב במשנה. מה עושה הצדיק הזה? עושקו ונוטל ממנו זוז אחד או שניים, שעל ידי זה יכולים לנותנו, אפילו בפעם אחד אלף זוז. והיינו מה שכתוב: 'עושק דל להרבות לו'. ולפעמים 'נותן לעשיר', כלומר נותן כדי שיהיה עשיר, כגון בדרך משל יש לעני מאה תשעים ותשעה זוזים, מה עושה זה? - נותן לו זוז אחד כדי להשלימו למאתיים, ודבר זה 'אך למחסור' - גורם לאבד לו, שאם לא היה נותן לו זה הזוז אפשר שהיה מוצא אדם אחר, שהיה נותן לו אלף זוז. ... ובזה יובן כוונת התנא: 'ארבעה מידות בנותני צדקה' - איך כולל בארבעה נותני צדקה: זה שלא ייתן ולא ייתנו אחרים, אלא במה שאמרנו יובן, שלפעמים נותן לאחד שיש בידו מאה תשעים ותשעה, כדי שלא ייתן ולא ייתנו אחרים, והינו רשע לעולם.

'ואל ירע לבבך בתתך לו' - כי מה שאתה עשיר אינו משלך, כי אם שעשה אותך הקדוש ברוך הוא עשיר כדי שתתן על ידך חלק העני, כי נמצא כי העניים המה הגורמים שתהיה אתה עשיר. וזהו: 'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך'. ... שחלק העני העומד אצלו, אם נותנו לעני מה טוב חלקו ומה נעים גורלו בעולם הזה ובעולם הבא. לא נתן חלקי העני, מלבד דהוא גזל בידו, גם משליח בו משלחת מלאכי רעים, הם אומות העולם, ונוטלים אותם בזרוע, ונמצא קרח מכאן ומכאן, החוב שחייב עדיין לעני ושכר המצווה שאובד. וזה אומרו: 'בצדקה תכונני', אבל אני מצווה שתתן כראוי לך ליתן, ולא תקפוץ את ידך מלתת מה שראוי לך, מפני שאתה גוזל את העניים ועושק אותם, משום שחלק 'העני עמך'. וזה אומרו: 'רחקי מעושק כי לא תיראי' - ולא תירא ממחיתה הבאה מאומות העולם, שכבר נחת חלקו מושלם.

'יברכך ה' - בצדקה, וישמרך - שייכתב זכותך, יאר ה' פניו אליך - בתורה'. עד כאן.
ולכאורה מן המתמיהים, אבל על פי האמור הנה נכון: והכוונה ש'יברכך ה' - בצדקה', רצה לומר שהקב"ה ממציא לו מעות צדקה. מה תאמר שחס וחלילה יהיה לאיזה בני אדם שאינם מהוגנים, לזאת אמר 'וישמרך - שייכתב זכותך', וממציא לו בני אדם מהוגנים שיקבל שכר. אבל כדי להינצל מהם - 'יאר ה' פניו אליך' על דרך 'כל הנותן פרוטה לעני, זוכה ומקבל פני שכינה.' כדי ש'יאר ה' פניו אליך', ויהיה שכרך בלי ספק יהיה - בתורה - עם עמלי תורה, ובזה ודאי שכרו, לא הפסיד.

יזהר שיהיו עניים מרודים על שולחנו, להיות לו לכפרה, כמו שכתוב בזוהר: 'שולחנו של האדם קיימת לו, לזכות אותו מכל חובותיו'. ואותה אוותה נפשנו, ותעש מאז הבוקר, ותעבור המנחה תיקוני הכפרה, ולמה יגרע גם הכפרה הזאת?!

יושבי עיר היפה, 'רקת זו טבריה', אשר אל א-לוהים ה' העדיף מטובו עליהם, פת לחם שם בפיהם, יאכלו ענווים, העם המתאווים, זכות צדקת הצדיק העומד לנס, הוא התנא, קדוש יאמר לו, רבי מאיר בעל הנס, שנפל בחלקם שם חלקת מחוקק ספון. וימן להם לחם מן הארץ הטוב הצפון, על כן יאמר קבר הידוע מקומו טהור ומותר בהנאה, פרי תבואה, זכותו חזק על כל צרה שלא תבוא, מגן בנדור נדבה לשם ...
זה דרכם של אחינו בני ישראל היושבים בחוץ לארץ, גומרים בליבם ופוצים בשפתם, ושולחים ביד רמה אל מקום כבודו, כל איש אשר ידבנו לבו, בכל נפשו ובכל מאודו. וזה חיותו של העם היושבים בה. אחד חכם ואחד תם, ואלמלא זה או נשבר או נשבה. יודעים כל העולם, כי בזה אין להם חלק ונחלה, לשום אחת מארצות הקדושות, כלל לא, כי גם להם הא-לוהים אינה את אוכלם, בעתו יחפרוהו ממטמונים, באופנים שונים ... כי זכו בני עיר הקודש טבריה, תבנה ותיכונן בשלהם, להם ולבניהם, בכל הנידר ונידב על שם תנא רבי מאיר בעל הנס, זכותו יגן עלינו אמן, ובכל מקום שלהם נתנה להם, לא יוכלו לנגוע בקצהו, והאיש הירא לא יגש להקריב קרבן אחר מזה לשום מקום, ולשום מצווה אחרת, כי אם מהרה ירוץ לשולחם לעיר הקודש טבריה תבנה ותיכונן, כל שהיא תפארת וגולת הכותרת.

במצוות הצדקה מצאנו שאף אם הוא אומר 'סלע זה לצדקה על מנת שיתעשר', הרי זה צדיק גמור'. ... וכן אמר משה: 'שמור ושמעת' כו' 'למען ייטב לך ולבניך אחריך, כי תעשה הטוב והישר בעיני ה'' - רצה לומר: אף בשעה שאתה עושה הטוב והישר - שהיא הצדקה, כמו שאמרנו, אם אתה אומר בפירוש שאתה עושה כן 'למען ייטב לך ולבניך אחריך' - כמטיל תנאי, אין בכך כלום, והרי זה צדיק גמור.

'אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר, יותר מכל הקורבנות, שנאמר: 'עושה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזבח' - ואם כן, שהצדקה גדולה מכל הקורבנות, היה לו לא-ל יתברך, לצוות לחוטא, שייתן צדקה - שעדיף, ולא שיביא קורבן, כיוון שהצדקה עדיפה מכל הקורבנות. ועוד יש להקשות בכוונת המאמר, שמה ראייה היא מפסוק: 'עשות צדקה ומשפט'? - ואני אעלה על דעתי 'צדקה ומשפט' שניהם ביחד 'נבחר לה' מזבח', אבל צדקה בפני עצמה לא תהיה גדולה מכל הקורבנות. ...
כיוון שהוא עושה בסתר, הוא גומל חסד עם זה העני, שאין בני אדם מכירים בו שהוא עני. והביא ראייה, שנאמר: 'עשות צדקה ומשפט' - כלומר מי ששופט עצמו בשעת נתינת הצדקה, ליתנה לאיש צנוע בסתר, 'נבחר לה' מזבח'. ולזה לא ציווה הקדוש ברוך הוא במקום קורבן - צדקה, שאם יתנו צדקה בפרסום, אין זאת הצדקה גדולה מכל הקורבנות. אבל הנותן צדקה בפרסום - גמילות חסדים גדולה ממנה.

'כי תקנה עבד עברי' - כי תרצה לקנות עבד - תקדים לקנות עברי. ולא תאמר אקנה עבד - שאעבוד בו עד עולם, ולא אקנה עבד - שאחר שש שנים אשלחנו ...כי שם עבדות על ישראל הוא עובר ואינו קבוע, מטעם - כי לה' הם עבדים, וייצא מתחת ידו בשנה השביעית.

'ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך לקצור' - טעם שהתחיל לדבר בלשון רבים וגמר אומר בלשון יחיד: 'לא תכלה' - נתכוון לשלול דעת טועים אשר אומרים, כי כשאין דבר מספיק לעניים - אין לו ליתן. ...לזה ציווה ה' בלשון יחיד - לומר שאפילו אחד לבד, עליו חובת פאה, הגם כי פאה של אדם אחד מועטת היא לכל עניי ישראל.

כמה גדולה מצוות גמילות חסדים, ואין לך גמילות חסדים יותר מביקור חולים, וקובר מתים וניחום אבלים, שאין אדם מצפה באלו לגמול. ואף על פי שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'טוב ללכת אל בית אבל' - טוב לו לאדם ללכת למידה, שיש לה פירעון ממידה שאין לה פירעון - כלומר המוות, שווה בהכרח לכל, ועל כן הגומל חסד למתים ולאבלים, סופו גם הוא למות, ויבואו לגמול לו חסד כמו שעשה. כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: מי שבכה - יבכו עליו, מי שספד - יספדו לו, מי שקבר - יקברו אותו, מכל מקום, אין לך אדם שמשתדל לקיים מצוות בקור חולים, שמצפה שיחלה כדי שיבואו לבקר אותו, ואין לך אדם שמצפה שימות לו מת, כדי שיבואו לנחם אותו, ואין לך אדם שמצפה למות, כדי שיבואו לגמול לו, לקבור אותו. ולפיכך, הגומל חסד לחולים, למתים, ולאבלים, נקרא 'חסד של אמת'.
הוא שאמר יעקב אבינו, עליו השלום, ליוסף בנו, כשנטה למות: 'אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים'. אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: וכי יש חסד של שקר, שאמר לו 'ועשית עמדי חסד ואמת'?! - אלא לומר לך, שחסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, שאין אדם מצפה לגמול. גם כן שאין המת יכול לגמול עם זה שגמל עמו חסד.

אם איש אחד בשנת בצורת יכלכל כמה נפשות מישראל ועניים מרודים, ואולם אין כוונתו ומגמת פניו אלא לאסוף אנשים, ויהיו עמו בחבורתו, להנקם מאויביו ולשלם לשונאיו על פניו להאבידו. כגון זו, אף שהפעולה מצד עצמה רבת המעלה, מכל מקום מאחר שהנמשך ממנה בלתי נכון והגון - עבירה היא בידו. וזה כוונת הכתוב: 'אני ה' חוקר לב, בוחן כליות, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו' - לפי שאדם יראה לעיניים, לפי רוב המעשה, אם טוב ואם רע, ולמראה עיניו פעולתו אשר עבד בה, לזכות או לחובה, לא כן האל יתברך, בוחן לבות וכליות, היודע ועד הנמשך מאותה פעולה, ותמיד עיני ה' אל הנמשך והפרי היוצא, לא אל הפעולה עצמה, הטובה היא אם רעה.
ואני עושה כמתלמד מדבריהם, פי המדבר, שאפשר שזו היתה כוונת קהלת שאמר בחכמתו: 'כי את כל מעשה הא-להים יביא במשפט, על כל נעלם אם טוב ואם רע' - הכוונה: שסוף דבר בכל מצות ה' אשר תעשנה, אין העניין תלוי בדבר, דהיינו הפעולה עצמה, אלא בסופה ותכליתה, אם היא ליראת שמו יתברך, אף שהדבר והפעולה עצמה מכוער ומגונה לעין רואה ואזן שומעת. וזה ביאורו באומרו: 'כי את כל מעשה' - יהיה איך שיהיה, משובח או מגונה 'הא-להים יביא במשפט' - אותו מעשה, ומביט בנעלם במעשה ההוא, 'אם טוב' - אף שהמעשה מגונה, 'ואם רע' - אף שהמעשה חשוב

כשמת אדם והשאיר אחריו נכסים, מבואר בהלכה: בזמן שהנכסים מרובים - הבנים יורשים והבנות ניזונות, ובנכסים מועטים - הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים.
יוצא איפוא, שמתחילה משריינים בית הדין כל צרכי הבנות בשלימות, היינו - מזון, לבוש, דיור, חינוך ונדוניה, והיתר יורשים הבנים, ואם לא ישאר מאומה, יחזרו על הפתחים.

אשריהם ישראל שגומלים חסדים זה לזה, ולאו דווקא העשירים אשר חננם ה' נכסים רבים שעושים מאהבה, אלא אפילו בינוניים שאין להם די סיפוק מזונותיהם לפי יוקר השערים ומיעוט המשא ומתן, ממה שיש להם - נותנים לצדקה בעין יפה ומקיימים מצוות ה' הכתובה בפסוק: 'ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-להיך'.

לימדונו רבותינו זיכרונם לברכה את מעלת המארח תלמיד חכם בביתו, שהוא כאילו הקריב ביכורים. וזה לשונם בסדר בהר סיני: 'אמר רבי אבין: כל המארח תלמיד חכם בביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב ביכורים. נאמר כאן: 'וענים מרודים תביא בית' ונאמר להלן :'תביא בית ה' א-לוהיך' - מה להלן ביכורים, אף כאן ביכורים ... ונראה שיובן זה, עם מה שאמרו, שעיקר מצוות ביכורים הוא, שהמביא הביכורים, שיביאם הוא בעצמו. ואם כן המביא דורון לתלמיד חכם, צריך בעצמו להביאו, וליתנו ביד התלמיד חכם. ... וכן צריך שממקום הבאתם, שיקרא עליהם שם, דהיינו: 'דורון זה לתלמיד חכם פלוני'. ואם אדם חשב להביא ביכורים לתלמיד חכם אחד, ואחר כך חלף לו בתלמיד חכם אחר, אינו דומה לביכורים.

'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא במצרים' - עם מה שכתב הרד"א, שבמצרים לא היו נותנים להם, אלא מצה, לפי שהיא קשת העיכול ויספיק להם מעט עיין שם. והיא הוראה שהיו המצריים צרי עין. וכמו שכתוב בזוהר הקדוש, שמות דף ג', עיין שם.
והנה האיש הישראלי כי חפץ חסד הוא, ופתחו פתוח לרווחה, והקול נשמע וארשת שפתיו בחוץ חרוכה: 'כל דכפין ייתי וייכול' ועין רואה על שולחנו לחם מצה לא חמץ. פן ואולי יחשוב העני, שכל זה מצד צרות העין, שיש בו על בני ביתו, אוכלי שולחנו, וכל שכן וקל וחומר, למי שאינם מבני הבית, ומי הוא פתי יסור שמה. וכל האוכל מצרי העין עובר בב' לאווין: אל תלחם ואל תתאו.
אשר על כן יקדים אדם בראש, יישא משלו ויאמר: 'הא לחמא עניא' - כלומר זאת לדעת שנתינת לחם מצה על השולחן לא משום צרות עין שיש בי, חס וחלילה, אך ורק אני עושה זה דוגמא וזכר למה שאכלו אבותינו בארץ מצרים, אולם לגבי דידי 'כל דיכפין יתיי וייכול' - בשמחה ובטוב לבב, 'וכל דצריך'. ויתכן כי על כן באו ב' לשונות: 'כל דכפין ו'כל דצריך' הם כנגד ב' לאווין הנזכרים בצרי העין. ובשכר זאת 'השתא הכא לשנה הבאה בארץ ישראל' - שגדולה הצדקה שמקרבת את הגאולה.

'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו' - מה שאמר הכתוב: 'ומטה ידו עמך' - כאן רמז, שאפילו העשיר, מטה גם ידו ממה שהיה, והיינו אומרים: שאינו מחוייב עליו להחזיק ביד העני, שהרי הוא עצמו גם מטה ידו עם העני. - בא להשמיע לנו: 'והחזקת בו'. ...
'והחזקת בו' - קודם שיפול לגמרי, דהיינו בשעת דוחקו ממש, שאם תניחנו עד שיפול לגמרי, יהיה קשה עליו להקימו לבדו, כפי שאותן המעות שנתן לו אינו יכול לקנות בהן רק מזונות של חצי שנה ... ונמצא שנשאר מוטל ברעב עוד חצי שנה, וצריכים עוד לסעדו אנשים אחרים.

'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, תן חלק לשבעה וגם לשמונה, כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ' - תן חלק לז' וגם לח' מעלות הצדקה שמנה אותם הרמב''ם פרק י' - מתנות עניים.
כי אף שלא תוכל לעשות המדרגה המעולה שבצדקה, שהיא 'נותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה' - מכל מקום לא תמנע מאחד המדרגות.

'ולקחת מראשית כל פרי האדמה' - כי ראוי לאדם שייתן צדקה מהמובחר, ומן החלק הראשון אשר הרוויח רווח ופירות עסקי העולם הזה. ואל תאמר הנה אני טרחתי. הייתי כאניות סוחר ממרחק אביא לחמי, ולמה זה אתננו לזר? לזה אמר: אף על פי שאתה תביאנו מארצך בטורח רב, אל תאמר: 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', כי הכל שלו יתברך.
וזה שאמר: 'אשר ה' א-לוהיך נותן לך' כמו שנאמר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'. ודע, כי כל מה שנתת לצדקה בעולם הזה, כל הפרוטות מצטרפות ... וכאילו הכל בטנא אחד.

ומכלל המידות הטובות, להיות רב חסד ומרבה להטיב - כי סימן מובהק ואמיתי הוא. כי הנוטה תמיד להטיב עם זולתו, ואף כי בעת ובעונה אשר לא יקבל ממנו כל תועלת, הנה זה להוראה נכונה ונאמנה - כי הוא איש טוב ובעל לב טוב. כי כלל גדול מסור הוא בידינו 'מדרך הטוב להטיב'.
ובזה מדרגות שונות זו מזו - עד כי תימצא היותר טוב, נוטה במידותיו ודעותיו להטיב, גם לאשר הרע לו מלפנים, ומלבד כי אינו נוקם ונוטר, לעשות כמעשהו, וגמולו לא ישלם לו, עוד בה כי דעותיו ומידותיו מושכים אותו להטיב עימו. צר לו בצרתו, מתאווה ומייחל להושיעו, אם רק לו יכולת. וכן ממידתו הטובה לבל ייחל לתשלום גמול חסדיו, כי רב חסד הוא.
ואין הבדל אצלו בין עשיר לעני, בין גיבור לחלש, בין אשר לו היכולת לתת לו תודה וברכה לאשר היכולת לו, ותמיד תהילתו בפיו - כי חסדיו הרבים, הנה הנם, ממעמקי רצונו המוחלט, בלתי כל תוחלת ותקוות גמול. ובל יביט אל מקבל חסדו, רק אל עצם החסד והטוב, אשר יעשה הוא.
וחסד כזה הוא באמת חסד של אמת כי שאר החסדים רק כדרך מקח וממכר מקנה וקניין בתתו לרעהו דבר זה וממנו יקבל זולתו.

אנא אחי אל תרעו, עליכם המצווה להחזיק ביד הרב הגאון אב בית דין קהילה של מחנם, הן ברוחניות - שיהיו דבריו בכל דיני התורה נשמעים לכל קהל עדתכם יחיו. והן בגשמיות - להיטיב מעמדו. אשר לכפי הנשמע נתקלקלו צינור השפעתו ברשעת השוחט ובודק הנזכר לעיל, ויש זמן, זמנים הרבה, שלא נותן לו לחם חוקו, כפי המדובר ביניכם.
וכאשר כך, היא חובתכם לרוממו ולגדלו, גדלהו משל אחיו, על המחיה ועל הכלכלה, לחם ושמלה, ויהיה בו תורה וגדולה, ושכר הוא לכם, עץ חיים היא למחזיקים למען ירבו ימיכם, ותהי זאת תהילתכם ותפארתכם, תחת אשר מעשי השוחט ובודק הזה, לחרפה נתן אתכם.

'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך' - אמר דוד המלך, עליו השלום, לשלמה בנו: 'והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב כיכרים מאה אלף' -שמאחר שהיה מלך גדול איך אמר 'בעניי הכינותי'?! - ופרשו הם זיכרונם לברכה, שכוונתו לומר שהיה מסגף עצמו כעני, כדי להרבות זהב וכסף לבניין בית המקדש לפאר את בית א-להינו. וממנו ילמוד כל אדם בעניין מצוות הצדקה, לנהוג את עצמו ובני ביתו בעניין אכילה ושתייה ומלבושים וכיוצא כעניים ולא להרבות בהם, כדי להרבות בצדקות ומעשים טובים. ...
והיינו שתרגיל בני ביתך להאכילם כעניים, כדי להרבות בצדקות ומעשים טובים ומצוות אורחים, ואז 'יהיה ביתך פתוח לרווחה' - תמיד להאכיל לאורחים ולעניים הבאים לביתך. שאם אתה מרבה לבני ביתך באכילה ושתייה וכיוצא, אי אפשר להיות ביתך פתוח לרווחה תמיד.

'אם כסף תלוה את עמי את עני עימך' - מה שנתת לעני זה דווקא הוא 'עימך', וכל העושר אינו 'עימך' - כי מי יודע למי יהיה, אבל הצדקה הוא שלך ודאי.

'תכבדני חית השדה, תנים ובנות יענה. כי נתתי במדבר מים, נהרות בישימון, להשקות עמי בחירי'- יש להבין מה כוונת הפסוק, ועוד מהו שסמך לו פסוק: 'עם זו יצרתי לי'.
ונראה שיובן במה שכתב הרב בעל 'שבט מוסר', שהאדם יעשה חסד עם כל אדם, בין יקבל שכר על אותו החסד, בין לא יקבל. וילמד מוסד מחית השדה, שאינו מקבל שכר מן האדם, עם כל זה יעשה אופנים לעשות חסד עם האדם, דהיינו שיש מן חיה בעולם שקוראים אותה 'שאקה קושי' בלשון תוגרמה, ויש להם זפק גדול מאוד, ויש מדבר שאין בו מים כלל, ובני אדם שעוברים דרך שם, אינם מוצאים מים, ומתים שם חיות השדה, אבל החיה הזאת שקוראים לה שאקה קושי, הולכים למקום מים, וממלאים זפקם, ובאים למדבר, ושופכים לתוך גומות כדי שישתו בני האדם, העוברים דרך שם ויחיו, משום חסד. עיין שם.
זהו שאמר הנביא 'תכבדני חית השדה' - רצה לומר: חית השדה שקוראים לה שאקה קושי, דהיינו שנתתי במדבר מים 'להשקות עמי בחירי', אם כן 'עם זו' - רצה לומר: ומה חית השדה, שלא נצטוותה לעשות חסד, עם כל זה עושה חסד, אתם שנצטוויתם על אחת כמה וכמה. וזהו שאמר: 'עם זו יצרתי לי' - רצה לומר: שיצרתי לי כדי לעשות חסד זה עם זה, עד דרך 'אמרתי עולם חסד יבנה', שברא את העולם כדי שיעשו חסד, על אחת כמה וכמה.

לכאורה, מצד זה יש לפשוט להקדים משלוח מנות למתנות לאביונים, יען שכשמקיים משלוח מנות בפרוטות שבידו, ויהיה עני פטור, על כל פנים, ממתנות לאביונים לדעת הפר"ח. ... מה שאין כן אם יתן הפרוטות למתנות לאביונים, נשאר מחויב במשלוח מנות לכולי עלמא. ...
לכך פוטרו במתנות לאביונים, משום שאפשר שאין אותו עני המקבל חוזר ונותן לזה הנותן, אלא יתן לאחר, ולכן הנותן חייו קודמים, מה שאין כן במשלוח מנות שעושים חליפין כידוע, שכשזה שולח לזה גם הוא חוזר ושולח לו, לכך חייבו. ...
ויהי רצון שלא יבואו בני ישראל חלילה לידי דקדוקי עניות בר מינן, ולא יצטרכו זה לזה ולא לעם אחר, ויריק ה' יתברך לכם ולנו ברכה עד בלי די לעבודתו יתברך שמו אמן כן יהי רצון.

'כי ישר דבר ה', וכל מעשהו באמונה' - יש לפרש: דבר ה' היא התורה. ואם תאמר: איך יכול לקיים כל התורה? - לזה אמר: 'וכל מעשהו באמונה' - בצדקה שנקראת אמונה, שעל ידי הצדקה נחשב לו כאילו קיים כל התורה כולה. גם כן: 'כי ישר דבר ה'' - היא התורה, ומי שאינו יודע ללמוד תורה, התיקון שלו: 'וכל מעשהו באמונה' - בצדקה, להחזיק ביד לומדי התורה.

'לא נברא העולם אלא בשביל אשת הנביא, שנאמר: 'ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע' - צעקה לאל שיושיע אותה. ... הקדוש ברוך הוא כשרצה לברוא את העולם, ראה שלשה דורות, שעתידים לצאת לעולם ולהחריבו, הסכימה דעתו שלא לברוא את העולם, עד שראה אשת עובדיה הנביא עתידה לצאת בעולם, הסכימה דעתו לברוא את העולם'. ... ולא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אלא בחסדו הגדול, ומי שאינו גומל חסד, שעושה לו הקדוש ברוך הוא, הוא מאבד כל העולם כולו.
וזה כוונת המדרש: 'לא נברא העולם אלא בשביל אשת עובדיה' - שעשתה חסד גדול, שראוי העולם להבראות בשבילה, לכך ברא הקדוש ברוך הוא עולמו בשבילה. אבל דורות אחרים, שהם דור המבול, ודור סדום, ודור מצרים, עקרו חסד מן העולם. ... עד שראה אשת עובדיה שהיא עתידה לצאת בעולם, אמר בשבילה אברא את העולם, ובשעה שבאו הנושים לקחת את שני ילדיה צעקה לאל שיושיע אותה.

'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון' - והטעם שריבתה תורה אזהרות על זה, הגיעה לסוף דעתו של אדם, שחמדת הממון קשה עליו, ומחמת זה הוא בא למנוע עצמו מלחסר ממונו לצדקה, שחושב שחסרון הוא לו, ואינו יודע שהמניעה הזאת אדרבה חסרון היא לו. לפיכך באה תורתנו הקדושה וריבתה אזהרות רבות על זה, ללמד שילחם האדם כנגד יצר הרע ויתגבר עליו, כמאמר התנא: 'איזהו גיבור הכובש את יצרו', ויפתח ידו הרחבה לעניים. ובשביל זה לא יבוא לידי חסרון, אלא אדרבה הוא בא לידי ברכה ועושר ואושר.

'ואחרי כן קבר אברהם' - זהו שכתוב: 'רודף צדקה וחסד - זה אברהם'. ... שטרח ויגע הרבה, לעשות חסד עם שרה עד שנקברה, אמנם צדקה לא מצינו שעשה, שאף אם הוא מצווה לבניו אחריו 'לעשות צדקה', הוא בעצמו לא מצינו כעת שעשה צדקה. ואיך שאמר: 'רודף צדקה וחסד - זה אברהם'?! ...
אף-על-פי שגמילות חסדים גדולה מן הצדקה, כמו שאמרנו, מכל מקום, עיקר החסד הוא שבא מכוח צדקה, שיוכלל בה גופו וממונו, ולכך אברהם אבינו בבואו לגמול חסד עם שרה לקוברה, השתדל שיקדים לחסד - צדקה, ולפיכך השתדל לקנות מקום שתקבר בו, שבזה תושלם מעלת החסד בהיותה באה מכוח צדקה. ... וזה שאמר דוד המלך: 'רודף צדקה וחסד' - הכוונה בו לומר מה שאמרנו: מי שרודף לעשות צדקה וחסד יחד, שיהיה החסד משותף עם הצדקה.

'והיו לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות ברוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. והערים אשר תתנו שש ערי מקלט תהיינה לכם. את שלוש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלוש הערים תיתנו בארץ כנען ערי מקלט תהיינה'. רש"י: אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי, השווה מנין ערי מקלט שלהם משום שבגלעד מצויים רוצחים, שכתוב גלעד קריית פועלי און עקובה מדם.
ועוד נראה, כי אף השגגות יהיו מצויים לפי המזידים, כי כיוון שבני הערים פרוצים ורוצחים בזדון ורגילים בכך - היא קלה בעיניהם. כי אף הנזהר בהם מלהרוג במזיד, לא יזהר מלהרוג בשוגג. כי השוגג עצמו אינו חייב גלות אלא מפני שהוא קרוב לפשיעה. שהיה לו ליזהר שלא יבוא היזק ממעשיו.

'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת בני ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' - למה נקט בפרטות שני עניינים אלו דווקא צדקה ומשפט, ולא שאר מצוות שבתורה? - ונראה לעניות דעתי, שלפי שהוא בא לעשות משפט חרוץ באנשי סדום על רוע מעשיהם, ועיקר רעותם היה על סיבת שתיים רעות גדולות אלו שהחזיקו בהם. אחת שנתקשרו עצמם מלעשות צדקה, ש'יד עני ואביון לא החזיקו', עד שהכריזו ואמרו שכל מי שייתן פיסת פת לעני יישרף, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה בבראשית רבה. ועוד שנית שהיו הדיינים שבהם, דנים משפט מעוקל בכל העניינים כמו שהאריכו רבותינו זיכרונם לברכה בסנהדרין דף ק"ט ע"ב ב'ארבעה דיינים שהיו בסדום אחד נקרא שקראי וכולי, יעיין שם. ואם כן מכיוון שהוא יתברך בא לעשות בהם דין והוא אמר: 'המכסה אני מאברהם אשר אני עושה' - מכסה אני ממנו דינה של סדום כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, משום כך בא טעם דבר המתחיל: 'למען אשר יצווה את בניו ואת בני ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט' דווקא, שעל שתיים רעות אלו עיניו יחזו עתה, מה מידת הדין מחייבם, ומשום כך ודאי שהוא יזרז 'ויצווה את בניו אחריו לעשות צדקה ומשפט'.

'אמר רבי יוחנן: מהו שכתוב 'מלווה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו'? - אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול, עבד לווה לאיש מלווה.
שיש לדקדק, מהיכן נשמע לו לרבי יוחנן כך? אמור שפירש המקרא: מלווה ה' לחונן דל - ולפי מה שהקדמנו - נוח, שרבי יוחנן קשה לו מה שכתוב: 'וגמולו ישלם לו' - שהיה לו לומר: 'וגמולו ישיב לו', כפי דרך המקרא בכל מקום, וזהו מה שאמר: מהו שכתוב 'מלווה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו' - שישלם משמע - בעל כורחו, ועל זה שאמר ש'אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו', שמזה שכתוב: 'ישלם' - משמע בעל כורחו, ואם כן פשוט שפירוש תחילת המקרא הוא כך: שמלווה לה' חונן דל, ומה שאמר הכתוב: 'ישלם' - שהוא בעל כורחו, ומשום 'עבד לווה' - ואם כן בוא וראה כמה גדול כוחה של צדקה.

'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, לא תהיה לו כנושה' - שידוע זה הוא חובה, ולזה אומר: 'אם כסף תלוה את עמי' - שאתה חייב להלוותו, אך 'את העני עמך' - אם הבאת את העני לאכול עמך בביתך אזי 'לא תהיה לו כנושה' - שפטור הוא מלשלם. וזה הוא כוונת הכתוב: 'תנו לה מפרי ידיה' ... ששלמה המלך, עליו השלום, משבח את האשת חיל בכל מעשיה, ובכלל שיבח אותה: 'כפה פרסה לעני וידיה שילחה לאביון' - דהיינו שמלבד כשבאים עניים בביתה, היתה נותנת להם צדקה מלא כפה, ואף גם זאת 'ידיה שילחה לאביון' - ששולחת לבית האביונים מזונות ופרנסה להחיות את נפשם.

מה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם 'ואעשך לגוי גדול' - לא בא להבטיחו על ריבוי עם לבד, אלא כך אמר: אותה אומה שכתוב בה 'מי גוי גדול' - דהיינו אומה שעתידים לקבל התורה, שהם גדולים במעלה, אותה אומה אני מעמיד ממך. והטעם שזכו בני אברהם לכך, לקבל התורה יותר משאר אומות, על פי מה כתוב בפרק ראשון של מסכת סוטה: 'התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים'. ופירשו המפרשים הטעם, ששורש התורה למעלה נאצל ממידת חסד, וכמו שכתוב: 'ותורת חסד על שלשונה', וכן הוא אומר: 'מימינו אש דת למו' - שהימין הוא מדרגת החסד, ולפיכך תחילתה וסופה גמילות חסדים, ללמד ששורשה בוני למעלה על מידת החסד. וזהו שאמרו לקמן שמות רבה פרשה ל, כתוב: 'באורח צדקה אהלך' - אמרה התורה איני מהלכת אלא בדרכם של עושי צדקה וחסד. כלומר, שאינה מתקיימת אלא בבעלי גמילות חסדים. ומטעם זה אינו ראוי ליתן התורה אלא לזרע אברהם, המחזיקים בעמוד החסד והצדקה', מה שאין כן שאר גוים שאינם בני רחמנים בטבע. יעויין שם.

יש לו לאדם ללכת בדרך אמת בצדק וביושר וממילא לא יצטרך לבוא על הדין. וכן להתרחק מהונאה ורמאות בעסקיו עם חברו, ולא זו בלבד אלא אפילו להשתעבד באחרים שלא כדין, אפילו שהפועל מסכים בעל כרחו שלא בטובתו. למשל, כשאין עבודה והפועלים בטלים ינצל את הפועל לעבוד לו בזול בחצי משכורת שאפילו הפועל הוא מסכים מחוסר ברירה שיותר טוב לו מהבטלה, בכל זאת נקרא הונאה!
וכן לא יהיה אדם שמח לאיד אחרים שלא תהיה עבודה, ובזה יוכל להשכיר לעצמו פועלים בזול, וכמו שראיתי אמרו לפועל אחד: כשאין לך עבודה, למה אתה לא תסכים לעבוד במחיר מוזל, וכן לנצל זכות הפועל, ובמקום שחייב לעבוד רק שמונה שעות, מכריח אותו להוסיף עוד שעות עבודה ללא שום תמורה. או נותן לו עבודות שאינם ממקצועו, או לא היו בתנאי העבודה.
וכן אם למשל יש יוקר השערים או פיחות בכסף, והפועל מבקש תוספת למשכורתו, בעל הבית מפחידו שאם יבקש תוספת יפטר אותו, ויודע שהפועל ההוא לא ימצא עבודה במקום אחר, ומחוסר ברירה יסכים, אבל בוודאי הוא נושא עיניו לשמים ותובע עלבונו, ואף על פי שהדבר נראה כאילו אמת, שהרי הפועל הסכים, אבל זה נקרא נעשה באונס ואין זה אמת רק הונאה, ושערי הונאה לא ננעלו. וזה גורם שהעולם יתמוטט מצעקת עניים ודלים.

'שנאו רע ואהבו טוב והשיגו בשער המשפט' - ונקדים מה שאמרו בגמרא: מהו 'אם טוב ואם רע'? וכי יש טוב שהוא רע?! - אלא זהו מי שנותן צדקה לעני בפרהסיה, שמבייש אותו. וזהו שאמר: 'שנאו רע ואהבו טוב' - כשתעשו צדקה שנאו הרע שיש בה, דהיינו שלא תעשו אותו בפרהסיה, וגם 'השיגו בשער משפט'.

מצוות הלוואה גדולה עד מאוד, ורבותינו זיכרונם לברכה אמרו: 'גדולה מצוות הלוואה יותר מן הצדקה', ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אם כסף תלווה את עמי' - עמי ונוכרי? - עמי קודם, אפילו הנוכרי בריבית ועמי בחינם - עמי קודם; עני ועשיר? - עני קודם, ועל ידי זה הקדוש ברוך הוא קובע לו שכר, כיוון שמלווה לישראל בחינם, ואינו רוצה בריווח הריבית של הנוכרי, וכל שכן אם הלווה עני, וכן אמרו: 'הון ועושר בביתו' - זה מי שיש לו מעות ומלווה אותן בחינם שלא בריבית, שממונו קיים, שההלוואה חוזרת, והיינו: 'הון ועושר בביתו', והקדוש ברוך הוא קובע לו שכר, והיינו: 'וצדקתו עומדת לעד'.
וכן אמרו זיכרונם לברכה: 'כל המלווה לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר: אז תקרא וה' יענה', ויש מהמפרשים שכתבו: דחקו של מי? - אם תאמר: דוחקו העני - העני הוא תמיד דחוק, אלא הוי אומר: דוחקו העשיר, וזה הפירוש נובע ממה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: נוכרי בריבית ועמי בחינם? - עמי קודם, כגון שבא נוכרי ללוות מישראל בריבית, וישראל בחינם, והעשיר כופה את יצרו ותאוותו ומלווה לישראל בחינם, ומניח מלהלוות לנוכרי, ואינו חומד בריווח שייתן לו, או אם נזדמנה לו סחורה בזול, ואם יקחנה ירוויח בה הרבה, והעני בא ללוות ממנו, והוא כופה תאוות העושר והרווח שירוויח באותה סחורה, ודוחק את עצמו ומלווה לעני, ובזה שכרו גדול, ואינו אומר איך אלווה לזה העני, וישארו מעותיי בטלות אצלו, אם אני לוקח סחורה זו בהן ארוויח כך וכל, ואינו משגיח במחשבה זו

הנה מה שכתב ה'חתם סופר' שדעת הנותנים לחלק לפי מספר הנפשות, כן מבואר בתקנת מנהגי ונציה, בעת שתיקנו בערי איטליה, נדבת מחצית השקל בכל חודש אדר מידי שנה בשנה לשלוח לארץ ישראל, ויחויבו הגבאים לסדר לחלק המעות בארץ ישראל כפי ערך נפשות מכל הלשונות: לאשכנזים, ספרדים, פורטוגזיס ואיטלינים וזולתם לכל קהל וקהל למספר נפשות ולפי הטף. וכן מנהג האשכנזים בארץ ישראל בכל הנדבות הבאות להם ממדינותיהם שבחוץ לארץ, שמחלקים המעות לפי מספר נפשותיהם אך לתלמידי חכמים הם נותנים קצת יותר לפי כבודם ולהם משפט הקדימה. אך מנהג הספרדים בנדבות הבאות להם ממדינותיהם אינו כן. אלא, המעות ניתנות דווקא לתלמידי חכמים ולעניים ולאביונים, ולהוצאות העיר לתלמוד תורה וכיוצא, כי כן הוא דעת המתנדבים במדינות הספרדים. ויש תחת ידי מכתב מגאוני עיר תוניס משנת תקצ"ה ששלחו לעיר הקודש צפת, תבנה ותיכונן, בעניין זה.

שדקדק יעקב אבינו, עליו השלום, באומרו: 'הצילני נא מיד' - ראשי תיבות: המן, שהוא רוצה להגביר יד שמאל על יד ימין וזהו: 'מיד', ומזה הטעם באותו הדור ישראל קדושים, קבלו עליהם ועל זרעם, לתת צדקה ולהרבות מתנות לעניים ולאביונים בפורים, להורות שעל ידי הצדקה הניתנת ביד ימין בטלו כוח המקטרגים והחיצונים הנמשכים מיד שמאל.

מעשה בימיו של הרב הקדוש מעוז ומגדול, סבה דמשפטים, דיין ומצוין זה, כבוד מורינו ורבינו החכם רבי חיים פינטו, זיכרונו לברכה, בעיר המהוללה צוירא, יגן עליה א-לוהים, עבד ה', יושב בפתח הבית, יום שני ויום חמישי, על מנת לאסוף צדקה עבור העניים.
ביום חמישי, הגיע אחד העשירים לקנות לו מצרכים לשבת, אמר לו החכם: תן צדקה לעניים. ענה לו העשיר: אין לי. אמר החכם לשליח שלו: לך אחרי העשיר ההוא עד לביתו, וכשישב לו העשיר, החל בקריאת שמע. כששמע השליח את דברי החכם, אץ רץ למלא את הוראתו. השליח הלך בעקבות העשיר והחל לומר את הייחוד, רק סיימו נפטר העשיר, לא עליכם. חזר השליח אצל החכם וסח לו, שהעשיר נפטר. אמר לו: אספר לך מה הוא הסוד. אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שתשובה, תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. החכם צפה ברוח הקודש, שבאותו יום תהיה פטירת העשיר מהעולם הזה. האמת שקנה את צורכי השבת, ונשאר לו בכיסו ריאל אחד, ולו היה נותנו לצדקה - לא היה נפטר, כיוון שצדקה תציל ממוות, כיוון שלא רצה לתת צדקה - נגזר עליו למות בלא קריאת שמע.
ולכן שלח אליו שליח, יען כי כוחה של הצדקה רב הוא אך תשובה גם כן, כפי שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'במקום שבעלי תשובה עומדים - אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד'.

כך היא מידתה של נוות ביתי תבורך מנשים - שכשיש בביתנו איזו שמחה וגיל, ובכלל לעשות סעודה לעניים, אינה נותנת לאכול לשום אחד מהקרואים, עד שמסדרת השולחנות לעניים בתחילה, ואחר כך משימה שולחנות שיאכלו הקרואים.
וכן ראוי לעשות כפי לשון הזוהר הקדוש הלזה, וגם כפי מה שאמרו בתיקונים - שצריך ליתן לעניים, מהטוב שלו ומתחילת המאכל, ולא למה שמשייר בסוף.
והגם כי בלאו הכי כבר מכינים מה שנותנים לאכול לפני העניים, וראוי להם, בכלים מיוחדים בפני עצמן, ואינו משיורי מאכלם, מכל מקום כיוון שנותנים להם לבסוף מורה על העדר כבוד, ושהם שיור.

'זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל'. - והרמז שאין ראוי לתת לעני פת קיבר והוא אוכל פת נקייה, אלא ייתן לו פת נקייה, ולא שייתן לו צוננת אפילו היא נקיה, אלא חמה ייתן לו, למלאות נפשו כי יתאוו, ויחשוב בליבו כי העושר והעוני ה' עשה גם שניהם.
ולכן כל אשר תמצא ידך לעשות צדקה - עשה, ולא תאמר 'כוחי ועוצם עשה לי את החיל הזה', ועצלות העני עשה לו דלי דלות, זהו הרמז: 'זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקום אחד לכל'. - כלומר התולה דברים למקרה הוא רע.

שער עמי לי סגולה, זאת חובתי ואעשנה לתת את השבי יקר וגדולה. לאלה בני שם נדיבי עם א-לוהי אברהם העם בחר לנחלה. השוכנים בפאת מערב החיצון בעיר הגדולה לא-לוהים תוניס המעטירה נאוה תהילה. כפריה ובנותיה וכל המתייחס אליה יסוד המעלה. וכל ערי אפריקה, הארץ הטובה: עיר ואם בישראל - והראן, יגן עליה א-לוהים, ועיר ואם בישראל - אלג'יר, יגן עליה אלוהים, ועיר ואם בישראל - קוצימטינא, יגן עליה א-לוהים. כפרים ועיירות גדולות תבענה שפתי תהילה, הנאהבים והנעימים. מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי על כל הטובות אשר גמלוני, ארוחתם ארוחת תמיד ובצל כנפיהם הסתירוני, בענות חן כמו נגיד הקריבוני, ובנאות דשא הרביצוני.

בראותנו פעולת צדיק, אשר פעל ועשה, מעלת הרב הנכבד המקובל, כבוד מורינו החכם רבי יצחק סוסיא, נר"ו, להוציא לאור תעלומת ספר יקר מאוד, ונשגב בדברים העומדים ברומו של עולם, והחוכמה וביראה נפלאה נכלל בו כללי תורת הקבלה בקל"ח בתים, ספר 'מערת שדה המכפלה', אשר חיברו וסידרו איש א-לוהים קדוש הוא, הרב הגאון, כבוד מורינו ורבנו החכם רבי משה בן צור, זכר צדיק וקדוש לברכה. לפועלו הטב אנו אומרים ישר להרב פחד יצחק הנזכר לעיל, שהזיל זהב מכיסו וממונו, זכה וזיכה את הרבים, אשריו ואשרי חלקו, מה נעים גורלו, יהי רצון שזכות המחבר יגן עליו ועל זרעו וצאצאיו, ועל כל הנלווים אליו אמן כן יהי רצון. ובכן, את אחינו אנחנו מבקשים, תופשי התרה וחוזקיה ומכבדיה כי יעזרו מנדבתם לסיוע לרב המוציא לאור, לפרוע חוב אשר נשאר עליו מהוצאות ההדפסה.

'להושיבי עם נדיבים' - שרצונו יתברך הוא להושיבו עם נדיבים - אלו צדקות שנקראו 'נדיבים', ולא להתנהג בכיליות, כי לא נקרא לנבל נדיב, ולכילי לא יאמר שוע, רק להיות עם נדיבי עמו, בניו של אברהם אבינו, עליו השלום, אף על פי שנקרא 'נדיב' על היותו מרבה בצדקה, אך אם ירע לבבו ולא יחשב עם נדיבים, אז מורה שאינו מאמין בהשגחה האל יתברך כי הוא 'מקימי מעפר דל', בו ענף האמונה, והשגחתו ויכולתו יתברך היא מידת הנדיבות שיעמיק בדעתו, כי לא לו יהיה העושר והכבוד, ואם יפזר מעותיו לא יתמוטט מפני זה, כי האל יתברך הוא המשגיח עליו 'המגביהי לשבת', 'להושיבי עם נדיבים', כי על דעת כן מעשירו.

אם התלמידים ילבשו בגדים צואים, לא ידעו ולא יבינו, חתום תורה בלימודם, מאחר שערבוב הבגדים מביא לידי שעמום, ואם כן מה תועלת בתלמוד תורה של רבים, וילבשו בגדים מטונפים. ... 'בשעה שהתינוקות נפטרים מבית רבן, בת קול יוצאת ואומרת להם: 'לך אכול בשמחה לחמך'. ולכאורה לא ידענו היכן רמוז כאן 'תינוקות של בית רבן', ומדוע לא העמידו את הפסוק בסתם בני אדם, העושים את המצווה, והיכן התינוקות רמוזים בזה המקרא. אלא שקשה להם לרבותינו זיכרונם לברכה, מה שכתוב אחריו: 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים' - שמה עניין בגדים אצל אכילה ושתיה, ומה יוצא מזה אם הם לבנים או צואים. ואולם אם נפרש הכתוב ב'תינוקות של בית רבן', הנה נכון הדבר, שאמר שבשעה שנפטרים מבית רבן בת קול אומרת להם: 'לך אכול בשמחה לחמך' - ומפני שהמאכל מביא לידי טינוף בגדים, וטינוף בגדים מביא לידי שעמום, ולא יצליחו בלימוד, ולכך סמך לו לאחריו, עומד ומזהיר: 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים' - להזהיר גדולים על הקטנים, שלא יניחום בבגדים המטונפים, שזה גורם להם שעמום, ולא ידעו ולא יבינו.

'ויקצוף ה' ויישבע אם יתכפר עוון בני עלי בזבח ומנחה' - 'אמר רבא: בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אביי אמר: בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בגמילות חסדים, לפי שעמוד החסד גדול כבודו'. ועוד הובא שם: 'רבא ואביי מבית עלי הם באו. רבא שעסק בתורה חי ארבעים שנים, אביי שעסק בתורה ובגמילות חסדים חי שישים שנים'. ...
הוא כוונת המשורר בסימן ל"ד: 'מי האיש החפץ חיים ... סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו' - יש לדקדק שאיך תלוי בקשת שלום באריכות ימים, ולמה בחר בזאת המצווה משאר מצוות התורה. ועוד מה זו שאלה ששאל: 'מי האיש החפץ חיים'? - אלא נראה שדוד מלך ישראל דיבר כלפי בני עלי, אם תרצו להינצל מגזרתכם, שוודאי לא יש לכם חיים, זאת עשו וחיו: 'סור מרע ועשה טוב' - ואין טוב אלא תורה, וגם 'בקש שלום ורדפהו' - על פי מה ששמעתי מפה קדוש, הרב החסיד מורנו, הרב גדליה חיון, זכר צדיק וקדוש לברכה, בשם רש"י, זכרונו לברכה, שמילת 'שלום' הוא כינוי לגמילות חסדים, שבתורה וגמילות חסדים דווקא יכולים להינצל.

נודה לצור עליון אשר חננו. הגדיל יאל לעשות עמנו: שישו ושמחו תהלו ורונו: אחי ורעי נא ובשפתיים. עוזי וזמרת יה לשבעתיים: לכבוד הדר תורה להוד תיכונו: נודה לצור עליון אשר חננו: לפני אלי אבות ברוב תפארת: נגלה אדון עולם והנחילנו: תורת אמת לעד ורצה בנו: להיות סגולתו ובו נקשרת: נודה לצור עליון אשר חננו: לכן בחג זה אלי רקיע: חסדי ה' כברו עלינו: יהי לרצון מעשי ידינו: יתר שאת ועוז מופיע: נודה לצור עליון אשר חננו: מי זה כאברהם נדיב ידיים. פיזר זהב כיסו וחידש ספר. תיקן תעודת אל במכתב שפר. וכאהרון הקריב אלי שמים: נודה לצור עליון אשר חננו: אשכיל במנחתו הכי נשגבה. יומא דקא גרים להגדיל כושר. דבר בעיתו להוסיף אושר. קמה אלומתו וגם ניצבה: נודה לצור עליון אשר חננו: יישא ברכות רב יהי זורח. ברוך בחילו יעשה ויצליח. ברוך בבנים יעמיד יצליח. ברך בכל טוב עד בלי ירח: נודה לצור עליון אשר חננו: רחום כמו מאז בהר נראית. תשוב להגלות לאנשי חלד. קבץ נפוצות עם חבוש הסלד. יודו לאומים כי מאוד נפלאת: נודה לצור עליון אשר חננו. הגדיל יאל לעשות עמנו:

רבן יוחנן בן זכאי שאל לתלמידיו, איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם? והשיבו לו תלמידיו איש איש כפי דעתו. אחד אמר חבר טוב, ואחד אמר שכן טוב, וכן כולם אמרו דבר אחד. ורבי אלעזר אמר לב טוב, ורבן יוחנן בן זכאי אמר להם רואה אני את דברי רבי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם. והאמת אתו, לפי שמן הלב באים התאוות והמחשבות. והמעשה הוא פרי המחשבה, ואם כן כשיש לו לאדם לב טוב, גם מחשבותיו ומעשיו יהיו טובים ונעימים, ויאהב קיום העולם וייהנה לאחרים משלו, וייטיב לכל, שהכל תלוי בלב, וכתוב 'כי השם יראה ללבב', ולכן טרם הכל יכין האדם את ליבו להיות טוב בעיני א-להים ואדם, ואז אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא.

זאת היא תורת האדם השלם, להשים כל מגמתו להשלים ולתקן זולתו, ולא לומר: אם אני לי בקניין השלמות, מה אכפת לי בשלמות אחרים?!
וכמו שכתב הרמב"ם, זכרונו לברכה, ב'מורה נבוכים' ... וזה לשונו: 'מי שלא השפיע לאחרים את חכמתו לא נקרא אדם השלם'. ... ומה מאוד נאמנו דברי הגאון בעל 'נשמת חיים', זכרונו לברכה ... וזה לשונו: 'לא לעצמנו נולדנו, כי האדם מדיני, ועליו להטיב את חברו וללמדו מידת קונו, ובזה נעשה שותף להקדוש ברוך הוא,' אשר ברא את עולמו, לא לצורך עצמו, חס ושלום, כי אם להשפיע מטובו על כל בריותיו'.

'מפני מה בכו את אהרון שלושים יום? - מפני שדן אהרן דין אמת לאמיתו, לכך נאמר: 'ויבכו אותו כל בית ישראל'. וידוע לנו כי הפליגו חכמינו זיכרונם לברכה, במידותיו של אהרן, ו'אוהב שלום ורודף שלום' היה, ובאהבת שלום זו ורדיפתו, הרי גומל חסדים רבים לבריות. וללא ספק רבים היו החייבים לו תודה, על יחסו זה בין אדם לחברו. ולמרות זאת בכיית כל בית ישראל אותו, באה על כי דן דין אמת לאמיתו. אם הבסיס היא האמת, חותמו של הקדוש ברוך הוא, הרי משמעות גדולה יש גם לגמילות חסדים.

מה מאוד נאמנו דברי רבותינו זיכרונם לברכה, בעניין הצדקה: א - המתנה, שמלבד שתהיה מתנה הראויה להיקרא בשם מתנה, אלא שתהיה גם כן הראויה להינתן. שיהיו מעות יפים וטובים, אפילו אם יהיו רובם טובים ומיעוטם רעים, אינה נחשבת אותה צדקה לכלום, ולא עוד אלא שייענש עליה, לפי שלא מלאו ליבו לתת לו יתברך מתנה טובה. ... ב - עיקר מצוות צדקה, צריך שתהיה בסתר, לא להתגדל ולא להתרברב כדי לקנות לו שם. 'והחלש יאמר גיבור אני', ולא ימתין עד שיפצירו בו ליתן בעל כורחו, שזה מלבד שאין בה מצווה, אלא שאינה נחשבת לכלום. ג - שתהיה הצדקה בזמן הראוי, רצוני לומר, שהצדקה של כסות תהיה בזמנה, דהיינו בזמן הקור והברד, ולא שיכסנו בימות החמה, ויהיה מתלבש בבלאות בימות הגשמים, שאז לא תועיל אותה צדקה לכלום. ... כן גם כן בעניין הצדקה שתינתן בזמנה הראוי לה, רצוני לומר שייתן אותה תכף ומיד, שאם יאחר בנתינתה, אפשר שיעבר זמנה ולא תועיל ולא תציל. נמצא ששלוש מעלות הצדקה הנעשית כהלכתה, שבשבילם נאמר: 'מעיל צדקה יעטני'.

'טוב איש חונן ומלוה, יכלכל דבריו במשפט. כי לעולם לא ימוט, לזכר עולם יהיה צדיק' - מה שאמר כאן: 'טוב איש חונן ומלווה' ובתנאי ש'יכלכל דבריו במשפט' - שאמרו חכמים לפתוח לו תחילה לשם מתנה, והאיש העושה זאת ודאי 'כי לעולם לא ימוט' - שלא ירד מנכסיו אף על פי שאמר הכתוב 'כי' - כלומר בגלל הדבר הזה. ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כי - בגלגל הדבר הזה' - רצה לומר: שזה הוא גלגל שחוזר בעולם. אם לא בא הוא, בא בנו או בן בנו
או מי ש'יכלכל דבריו במשפט' כמו שאמרנו, ויעשה זה ההשתדלות ודאי 'כי לעולם לא ימוט', ולא יצטרך אל אחרים שיחזיקו בו, על דרך מה שאמר הכתוב: 'כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו'.
וזה האיש נקרא צדיק על דרך מה שאמר הכתוב: 'לעולם לא ימוט' - וזה האיש נקרא צדיק, אבל זה האיש 'לזכר עולם' כפי ערך כל הדורות 'יהיה צדיק', ויחשב לצדיק גמור.

'ושבח אני את המתים שכבר מתו, מן החיים אשר המה חיים עדנה' - והוא ששלמה המלך, עליו השלום, בא ללמדנו דבר זה עצמו שמותר לשבח את המתים, הגם שכבר מתו, בכל מה שאומרים עליהם יקרא מקצת שבחו בפניו, וזה בעדיפות 'מן החיים אשר המה חיים עדנה', 'עדנה' דווקא, שהנה הנם בפנינו, שיש חילוק שבפניו הוא מקצת שבחו, ושלא בפניו אומרים כל שבחו, ואלו למתים, אפילו בפניו, אומרים יותר ממקצת שבחו, שמותר להוסיף בשבחו, ויקרא הכל שהוא 'מקצת שבחו'.
אחר כל אלה הדברים נאמר שזהו גם כן כוונת המאמר: 'כל המתעצל בהספדו של תלמיד חכם', ובא בטענה כי ירא אנכי אותו, שהוא שלא בפניו, שכבר מת ובוודאי שאינו שומע, ואיך אני יוצא ידי חובתי ל'כולו שלא בפניו'. ולפי דברי רש"י עיקר ההספד הוא לספר בשבחו, כפי שכתבנו. ... והמת שומע, אף כי אחרי מותו, ובפניו נחשב, ויוכל לצאת ידי חובתי במה שבא להספידו ולספר תהילתו.

הקשר שנוצר מאפשר לצדיק שבאמת ממלא את התפקיד שהחסידות הקלאסית הטילה עליו, להתחבר עם האדם הפשוט. אך ההתחברות היא לא קלה: כדי להתחבר, כדי לעזור, אתה צריך פשוט קשר אמיתי שמביא לשוויון. אתה לא יכול לעזור למישהו שנמצא ברמה אחרת משלך, אתה בשמים והוא בבור עמוק.

'שאלוהו תלמידיו במה זכית לאריכות ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מיטתי קללת חברי, ותרן בממוני הייתי. ... כגון: איוב שהיה ותרן בממונו, ומניח פרוטה לחנווני מממונו.'
וזה אני מעיד, כשהייתי קטן, הייתי מתלווה אתו לקניות, וראיתי הרבה פעמים, שלא קיבל עודף מבעל החנות, כי כשהחנווני היה מחזיר לו את העודף, היה אומר לו: אין צורך, תחזיק את זה לעצמך.' וכששאלתי אותו כמה פעמים: הרי מגיע לך עודף, למה אינך לוקח את העדף מהחנווני, והיה עונה לי: האיש הזה, המוכר, הוא עני ומצבו קשה, תצא לך מדין צדקה.

ציוותה התורה: 'לא תאמץ לבבך' - מלפייס העני ולדבר על ליבו. כי המפייסו מתברך י"א ברכות. 'ולא תקפוץ ידך' - מלתת לו, כי לפי האמת אתה מקבל ממנו יותר ממה שתיתן לו. כי 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, עושה עני עם בעל הבית'. ונמצא כשאתה פותח ידך לתת לעני, אתה פותח ידך לקבל ממנו. אם תקפוץ ידך מלתת לו, הנה באמת תקפוץ ידך מלקבל מאחיך האביון.
ולזה אמר: 'לא תאמץ לבבך' - שלא לתת, כי בזה 'לא תקפוץ ידך' - מלקבל מאחיך. אבל אם תאמץ לבבך מלתת - גם תקפוץ ידך מלקבל מאחיך. והטעם: 'כי אם פתוח תפתח' - פירוש: כי אם תרצה שיפתחו לך פתוח שערי הרווחה והצלחה מהשמיים, צריך שגם אתה תפתח ידך לו, ובהיות ידך פתוחה אתה עושה שני דברים: לתת וגם לקבל.

'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך' - רוצה לומר: אל תמאן מלהלוות לעני עד שיהיה לך זהב, אלא 'אם כסף' יהיה לך 'תלווה את עמי', ועל ידי זה 'את העני', שהוא הקדוש ברוך הוא שנאמר: 'כי יעמוד לימין אביון', 'עמך' - ויעשירך עושר גדול.
או יאמר: 'את העני עמך' - רומז אל הכותב כל נכסיו לאחד מבניו, שלא עשאו אלא אפוטרופוס, שאומדן דעת הוא שלא יניח את השאר ריקנים אלא כל חלקם פיקדון בידו, כך הוא יתברך העביר לאחד, הייתכן שיישארו העניים ריקנים והלא גם הם בניו, אלא חלק העניים מופקד אצלו. וזהו: 'אם כסף תלווה את העני עמך' - ממון העני מונח אצלך פיקדון בעלמא, ואינך נותן משלך.

'וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפורים הוא'. - על פי מורינו זיכרונם לברכה: 'שכר התענית - הצדקה'. וזה האדם ביום כפור אינו נותן צדקה, וחושב בדעתו שביטל מלאכה ביום הכיפור, מה שאינו נותן צדקה, מרוויח כאילו עשה מלאכה, וזה היום לא הלך לבטלה. וזהו: 'כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה' - רוצה לומר: שלא תעשה מלאכה בעיצומו של יום על ידי שלא נתת צדקה.

'אמר רבי אלעזר: כל העושה צדקה ומשפט כאילו מלאו לעולם כולו חסד, שנאמר 'אוהב צדקה ומשפט, חסד ה' מלאה הארץ' - כל העושה צדקה ומשפט, כלומר כמשפט - בסתר ולמהוגנים, מלבד מה שמציל עצמו מאף וחמה, 'כאילו מלאו לעולם כולו חסד' - שבזכותו נכפה אף וחמה מכל העולם, ונפתח אוצר טוב לתת מטר, ומרחם לכל העולם, ואין לך חסד גדול מזה כאילו הוא עשאו בידיו, שנאמר: 'אוהב צדקה ומשפט' - פירוש שעושה מאהבה: כשמתנו בסתר - לא בגלוי להתפאר; ולמהוגנים - שהוא לשמה. 'חסד ה' מלאה הארץ' - שמסתלקים אף וחמה מן העולם, והיה זה שלום וגשם ורחמים בארץ. 'שמא תאמר כל הבא לקפוץ' ולעשות צדקה כראוי בלא ראות, למי נותנה? - אם הגון הוא - קופץ ומזמין לו, הקדוש ברוך הוא מהוגנים כדי לקבל שכרו, תלמוד לומר: 'מה יקר חסדך א-להים', ואינו בנמצא, וצריך האדם לטרוח ולבקש מהוגנים ואין סומכים על הנס, 'יכול אפילו ירא שמיים' כן, שאם לא טרח למצוא מהוגנים אין הקדוש ברוך הוא ממציא לו? תלמוד לומר 'וחסד ה' מעולם'. ועיין עוד על יריאיו - שהקדוש ברוך הוא עושה חסד עם הירא שמיים בעולם הזה ובעולם הבא, ואם כן בוודאי הקדוש ברוך הוא ממציא לו מהוגנים כדי לקבל שכרו ולעשות עמו חסד.

מה שרמזתי בכתובים: 'דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם' - איש אשר ייתן מעשר לכהן ומעשר לעניים בעבור כל זה - 'יברכך ה' וישמרך'. יברכך - בממון רב כסילון כמשפך. רצה לומר: העשיר הוא כסילון כמשפך, ששופכים לו ברוחב מן השמיים, כדי שיריק לכלים ריקים - הם העניים מלמטה, שאם יסתום מלמטה, מהריק לדלים, מהשמיים - לא יריקו, אך אם נפתח ידו, שהוא הנקב התחתון - גם מלמעלה ירחיבו לו צינור המריק על המשפך בשפע נמרץ.

'ויבוא יעקב שלם עיר שכם' - פירש רש"י זכרונו לברכה: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו'. – 'שלם בגופו' – דהיינו: שהחיה אבריו וגידיו על ידי עשיית המצוות וזהו שלמות הגוף. וכי תאמר: מי יעצור כוח לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת בכללותן? ומה גם שיעקב אבינו עליו השלום, שהיה בחו"ל, והרבה מצוות התלויות בארץ וכמה מצוות שאין ביד האדם לעשות.
לזה בא כמשיב: 'שלם בממונו' - דהיינו שהיה עושה צדקה בכל עת, וזהו שלמות הממון לשיקרא ממונו בעשות האדם ממנו צדקה, אזי יקרא ממונו בעצם, וזהו דקדוק 'שלם בממונו' ועל ידי מצוות הצדקה שהיא שקולה ככל המצוות החיה את גופו בכללות.

כתב הרמב"ם ז"ל הלכות מתנות עניים. וזו לשונו: 'שמונה מעלות יש לצדקה זו למעלה מזו. המעלה שאין למעלה הימנה, זה המחזיק ביד ישראל המך, ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עימו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות וכולי.
זהו אומרו: 'גדולה צדקה שמקרבת הגאולה'. רוצה לומר - הצדקה הגדולה, דהיינו לחזק ביד עולי גולה, שיוכלו להתפרנס - היא מקרבת הגאולה.
ואין ירושלים נפדית אלא בצדקה הגדולה הזאת, שנאמר 'ציון במשפט תיפדה'. פירש רד"ק: משפט - רוצה לומר - מצוות שבין אדם לחברו. רוצה לומר - ציון תיפדה במצוות שבין אדם לחברו.
דהיינו לחזק ידיים רפות ולאמץ ברכיים כושלות, להמציא להם עבודה ומלאכה שיוכלו להתפרנס, שאם אין פרנסה אין גאולה, וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'גדולה פרנסה יותר מן הגאולה', שהגאולה על ידי מלאך - שנאמר 'וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים', ופרנסה על ידי הקדוש ברוך הוא - שנאמר 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון'.

הנה כאשר הביאני המלך, מלכו של עולם, לרעות צאן קדשים, בעיר התורה קורפו, יגן עליה אמן, והייתה המשרה על שכמי, להעיד על האתרוגים, הנשלחים מהמחוז לכל ערי ישראל, הקרובות והרחוקות, תהילת כל דבר, ראיתי כי טוב וכשר הדבר בעיני א-להים ואדם, לסלק עצמי מהנאתם של האתרוגים, כדי שלא אהיה נוגע בעדותם.

יבקש האוהב הטבת חברו בכל פנים, אף אם יגיע לו בעבורו נזק והפסד, וזו היא האהבה השלמה אשר אין למעלה ממנה, וניסיון האהבה ההשלמה הזאת יהיה, כשיאהב את חברו בלב שלם, וישתדל לעשות כל דבר שיחשוב שיהיה לרצון לו, וישמור עצמו מכל דבר רע בעיניו או מזיק לו. כי קניית האוהב והעמדתו תהיה בשלושה דברים: לכבדו בפניו, ולשבחו שלא בפניו ולשרתו בעת הצורך. ולא יהיה מהאוהבים בשעת הצלחה ובורחים ומתרחקים בעת צרה.

'אדם כי יקריב מכם קורבן לה' מן הבהמה מן הבקר' - כינהו למביא קרבן מן הבהמה שור או כשב או עז, בשם 'אדם' כפי ההרגל, להביא כמתנת ידו הרחבה, ולכך בו נאמר 'מכם'. ובמנחת עני לא אמר: 'ונפש כי תקריב מכם קרבן מנחה' - שכפי הנראה, העני הוא המביא מאשר קיבץ מהזולת, לא כן העשיר, שמשלו הוא מביא. אבל האמת כי העני הוא המביא משלו, תחת אשר הערה למות נפשו, וכלימה כיסתה פניו. ועוד משולחן גבוה זכו, וחובו גבה מבעלי בתים. אבל העשיר יביא מהרווחים שמרוויח מן הזולת, במשא ומתן, ומנחות ותשורות שרגילים להקריב לו לפייסו. או על ידי הטלות שמטיל קנסות על הצריכים לקנס. ואם כן 'מכם' ומשלכם הוא מביא קרבן, ואתם הם המקריבים בעצם. וקרבנכם נקרא, והוא כשליח בעלמא.

אל כבוד הועד הכולל 'חברת כל ישראל חברים' בפאריז, ובראשם העמוד החזק אשר בית ישראל נשען עליו הנכבד אדולפו קרימיו, ישמרהו צורו ויחייהו, שלום וברכה.
בשמחה רבה קיבלתי מכתבכם היקר מיום 15 באפריל. והנני אודה ומברך לכם קצינים ואלופים בכל ליבי על כל הטובה, אשר עשיתם, ואשר בדעתכם לעשות עם אחינו בני ישראל בכל מושבותיהם. יתן ה' לכם רחמים בנפשכם. חזקו ואמצו בכל מעשה ידיכם. ואנוכי מצידי גם אני לא אמנע מהשתתף עמכם, לייסד פה עמנו בתי ספר להתינוקות ולהביא עזר להבנים הנעזבים. אשר על זה היה ליבי דווה כל הימים, ועתה בא לידי בעזרת ה' יתברך ואקיימנה.

ובאמת זאת היא עיקר מצוות הצדקה, ועליה מקבל הנותן השכר - דווקא בזמן שנותן לעני בדברים ופיוסים טובים, ואומר לו: שאין אני נותן לך אלא חלקך אשר מופקד בידי בתורת פיקדון, שאין העניות מן העברות ואין העשירות מן הזכיות, כי כמה עשירים רשעים וכמה עניים צדיקים.
אבל אם נותן לו בפנים זעופות ומראה שהכול שלו, וכבר זכה העשיר בשלו, שזכה לו מן השמים - שמצא חן בעיני ה', והעני להפך - שמן השמיים בכעס עליו, וכיוצא בדברים אלו.
מן הדין אין לו להעשיר שכר על עצם הצדקה והמתנה שנותן, כיוון שהוא אינו אלא כמחזיר הפיקדון או הגזל אשר בידו.

'אם כסף תלוה את העני עמך' - כלומר אתה, שאתה עשיר, עשיתי עמך את העני ... אני שעשיתיו עני ולך עשיר, יכול אני להפוך את השיטה אם לא תחמול עליו ותלוונו ...
שכל כך גדול עוון הגזל, שלא נחתם גזר דין על דור המבול אלא בעוון הגזל, ופה - הוא גוזלו ממש, שראה מה כתוב: 'לא תאמץ את לבבך מאחיך' - מעני אין כתוב כאן, אלא - מאחיך, לומר ששניהם שווים באותו ממון, ובאמצו את לבבו וקופץ יד ממנו הרי הוא גוזלו - מה שהוא שלו ממש.
וכשם שנשתנו סדרי בראשית בדור המבול, גם עתה כמו כן בעוון הגזל ישתנה מזל זה.

'כי נר מצווה ותורה אור' - מהו 'נר מצווה'? - כל מי שעושה מצווה כאילו הדליק נר לפני הקדוש ברוך הוא, ומהו 'תורה אור'? - אלא הרבה פעמים שאדם מחבב לעשות מצווה, ויצר הרע שבתוכו אומר לו מה לך לעשות מצווה ומחסר את נכסיך, עד שתיתן לאחרים - תן לבניך, ויצר הטוב אומר לו תן למצווה, ראה מה כתוב: 'כי נר מצווה' - מה הנר הזה כשהוא דולק אפילו אלף אלפים שיפודים מדליקים ממנו - אורו במקומו, כך כל מי שנותן למצווה אינו מחסר את נכסיו'. - ולפי זה, היינו וודאי טעם זקנים, שנהגו לעשות מצוות הלבשת עניים בימי חנוכה, שם רמז לעצת יצר הטוב שאומר: תן לצדקה, ואין אתה מחסר ממונך, ומביא ראיה מן הנר, שאם אולי ימצא מי שישמע לעצת יצר הרע ואינו רוצה ליתן לצדקה והלבשת עניים, ואומר עד שאתן לאחרים אתן לבני - יאמרו לו הביטה וראה הנרות הללו שאנו מדליקים מהם כמה אלף אלפים נרות ואורו במקומו, כך אתה תן לצדקה ונכון ליבך יהיה בטוח, שלא יחסר ממונך.

אדם בליעל איש אוון, עובר על לא תחמוד ולא תגזול, ומחלל את שם ה', ומביא את הרבים לידי עבירה, ועל הכל נותן חיתתו בארץ החיים, כאשר הוכיח במישור מעלת הרב הפוסק הנזכר לעיל, אשר בראותו כי אין בידו להעמיד במקומו על תילה התורה, מחמת המציקים ומחזיקים ידי עוברי עבירה, ביקש סעד ועזר מקנאי ה' צבאות, מורי הוראה שבגלילותינו, והחל מן הצד ממני הצעיר, כי דיני נפשות היא. ולכן עתה באתי לעזרת ה' בגיבורים, והנני מסכים בכל דבריו הצדיקים והישרים, וגוזר אנוכי להבדיל אדם מקהל הגולה, באף ובחימה וקצף והמולה גדולה, בלי חמלה ולהחרימו ... ובטוח אני כי ירך לבבו ויפקחו עיני בחינתו, בזכות אבותיו הקדושים ובשורש נשמתו שנתנה בו בטהרה, כי כל ישראל קדושים הם, ולהם נפש יקרה, וישוב ונחם ורוחו ישוב אל הא-להים אשר נתנה, ושב ורפא לו.

מה שכתב השר המנוח בצוואתו: ... נראה שכוונתו במילים 'אקנה אותו לעצמי יום מותי' - הוא על הציווי שציווה לתת מנכסיו לצדקה ולישיבות ולחכמים ולעניים, כמו שמוזכר בסמוך בסוף ואמצע הצוואה, שזהו באמת אשר יישאר בידו קניין חזק יום מותו כמאמר הכתוב: 'והלך לפניך צדקך'. וכמאמרם זיכרונם לברכה: 'אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר 'ולך תהיה צדקה' - והכוונה שהמעות אשר נותן האדם לצדקה, הם הם באמת הנקראים שלו בעצם. והיינו פשט צחות הכתוב: 'ולך תהיה צדקה' - הכוונה שלך תהיה הצדקה כי כל הממון אשר מניח האדם אינו שלו רק הם לאחרים, אבל אשר עושה לצדקה הוא שלו.

מה שכתב השר המנוח בצוואתו: ... נראה שכוונתו במילים 'אקנה אותו לעצמי יום מותי' - הוא על הציווי שציווה לתת מנכסיו לצדקה ולישיבות ולחכמים ולעניים, כמו שמוזכר בסמוך בסוף ואמצע הצוואה, שזהו באמת אשר יישאר בידו קניין חזק יום מותו כמאמר הכתוב: 'והלך לפניך צדקך'. וכמאמרם זיכרונם לברכה: 'אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר 'ולך תהיה צדקה' - והכוונה שהמעות אשר נותן האדם לצדקה, הם הם באמת הנקראים שלו בעצם. והיינו פשט צחות הכתוב: 'ולך תהיה צדקה' - הכוונה שלך תהיה הצדקה כי כל הממון אשר מניח האדם אינו שלו רק הם לאחרים, אבל אשר עושה לצדקה הוא שלו.

גדולה מעלת גמילות חסדים והיא אחד משלושה דברים שעליהם נברא העולם, כמו ששנינו: 'שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים'. ... אבל אינן שלושה דברים שלמדנו בסוף פרק ראשון: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם קיים: על הדין ועל האמת ועל השלום' - הם לקיים את העולם אחר שנברא, אבל לא היו הם כדאי שעליהם יברא, אלא לקיימו אחר שנברא. כי בזמן הזה, כל מאן דאלים גבר, וכן השקר אין לו רגלים, אבל האמת יסוד ומעמד לכל הדברים, וכן השלום כמו שכתוב: 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו'.
והקשה מרן בבית יוסף: 'למה נצרכו דין ואמת ושלום לקיים את העולם - הלא שלושת הדברים שעליהם נברא, כל שכן שראויים לקיימו? ותירץ שהצורכו למלא חסרונן היכן שאינם, שעתה בעוונותינו, בגלות הזה, אין אנו יכולים לעסוק בתורה ובגמילות חסדים כראוי, ובטלה העבודה ואפס קרבן, יהיה לנו תמורתן שלושה אלו - דין אמת ושלום. ...
ותחת גמילות חסדים יעמוד השלום כי בחסרון גמילות חסדים - מלחמה בעולם, כי העני למלאת נפשו כי ירעב, ישלח ידו באשר ימצא, וישים אשם לנפשו, אשם גזלות, והנגזל יעמוד כנגדו, ויהיה ריב בין שניהם. וכן הגמילות חסדים כי יהיה פת בסלו, שלום בינו לביתו, ושלום בעולם, ועל כן מידת השלום תעמוד במקום גמילות חסדים, ששקולים הן לעשות שלום בעולם, אלו דבריו, זכרונו לברכה.

'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' - רצה לומר: שהטוב שנתן הקדוש ברוך הוא לאדם והעושר אינו הוא לבדו, כי אם כן צריך שייתן ממנו לעניים ולאביונים ולא יחשוב שהצדקה והכסף שנותן לעניים זה הפסד הוא לו, אלא אדרבה מזה יהיה לו הנאה לו שיותר ממה שהבעל בית עושה עם העני, העני עושה עם הבעל בית, וזה שנאמר: 'אעשה לו עזר כנגדו' - שבזה יתברך יותר ויהיו לו עזרה וברכה.

שכונת 'רחובות הבוכרים' בירושלים, המשתרעת על 500 דונם, הייתה בזמנו השכונה המפוארת היחידה מחוץ לחומה, שנבנתה בהון עצמי, על ידי בני העדה עצמם, ללא תמיכה חומרית מבחוץ, או עידוד ועזרה מעשית ממוסד כלשהו. השכונה נבנתה בקצה הצפוני-מערבי של ירושלים, אז הייתה השכונה ללא הגנה וללא שערים מארבע רוחותיה, בשונה ממאה שערים וימין משה. מבחינה כלכלית, נתנו יהודי בוכרה תנופה רבה לשגשוגה של ירושלים.
מעניין לציין, שבני העדה הבוכרית הדפיסו אז כמאתיים ספרים, שתורגמו מעברית ללשונם הטג'יקית. ראוי להעיר, שבני העדה הבוכרית ניהלו בית מדרש מיוחד, שחכמים מארם צובה למדו בו ספרי קבלה, במשך כל היום. הבוכרים היו מפרנסים אותם. היו מקרים, שאנשים כתבו שטר שותפות בלימוד התורה, כיששכר וזבולון, בין הלומד והתורם.
אחינו הבוכרים הופיעו בירושלים משנת תרנ"א (1891) והלאה, בכל תוקפם והדרם, בהמונם ובממונם, וברצון כביר לבנות הנהרסות. אצילי רוח ומושלי העיר והקונסולים, כפפו ראשיהם לפניהם. הם העשירו אז את ירושלים במסחר, בבניינים ובקניין, ונתנו ביד רחבה בכל דבר שבצדקה ובכל דבר טוב ומועיל. רבים מהם המציאו עבודה רבה לבתי דפוס בירושלים, בהדפיסם ספרי לימוד ותפילה, עם תרגומים ללשונותיהם המדוברות בוכרית וספרדית, והיו שולחים לאחיהם לבוכרה.
בסיכום ניתן לומר, שיהודי בוכרה עלו לארץ עם נכסיהם ועם עושרם, ושימשו מקור לתרומות עבור כל יהודי ירושלים וחברון, צפת וטבריה. כמו כן, תרמו יהודי בוכרה לבניית כמה שכונות בירושלים, נוסף על שכונת 'רחובות הבוכרים'. מנכסיהם ומתרומותיהם נבנו כמה בתי מגורים וחנויות, בתי כנסיות ובתי יתומים, בית חולים ומושב זקנים. מפעלים אלו שהרחיבו את גבולות ירושלים, תרמו להתבססות תושביה ולהשתרשותם בארץ.

צריך ליתן צדקה ממובחר, וראשית כל ל-ה', ולא מן השיירים כקין.
וזה שכתוב: 'ויקחו אליך שמן זית זך' - כי השמן תמיד בראש כל שמנין צף למעלה, וזה 'מן המובחר' - ראשית ממונו ולא מגזל ועשק, אלא זית, שכתתו וטרח עליו ביגיעת כפו, 'זך' - בלי שום תערובת דופי, אז צדקתו למאור לו בעולם הזה ולעולם הבא.
וירמוז 'זית' - ראשי תיבות: זה יגן תמיד. 'זך' - ראשי תיבות: זהב כסף, כי על ידי הצדקה באהבה תגרום שלום לכל ישראל ... אבל הנדיב ונותן מלב צדקה למאור לתלמידי חכמים, שעוסקים בתורה שמאירים לעולם אז 'צדקתו עומדת לעד'.

'יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך' - והוא שבא לרמוז למאמרם זיכרונם לברכה: 'ארוחתו ארוחת ירק - ארוחתו ארוחת תמיד, ארוחתו ארוחת בשר - ארוחתו וישלחהו, והיא מסרה ה', ופירשו זיכרונם לברכה, שאם אנו רואים שהבעל הבית מכבד לאורחים במאכל ערב ותענוגים, מכאן הוכחה שאינו רוצה שהאורח יתעכב אצלו, ולכך מוציא הוצאות ביותר, כדי שהאורח בעצמו יהיה למשא כבד בעיני עצמו, וילך לו למקום אחר. לא כן אם הבעל הבית אינו עושה פעולה לכבוד האורח, אלא מאכילו מן המצוי לו שהכין לבני ביתו, מזה ידע שהבעל הבית רוצה בו שיישב אצלו ואינו מואס בו ...
וזה אומרו: 'יהי ביתך פתוח לרווחה' - לקבל אורחים, אך בתנאי שלא תעשה על עצמך טרחה ביותר לכבודם, אלא 'ויהיו העניים' הנזכרים כמו 'בני ביתך', שאין אתה עושה פעולה והידור לכבודם.

'דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים' - הוא רמז לעני שנקרא מך, תדע ותשכיל השכינה שעומדת על גביו, ואם כן 'עין רואה' - אם לא נתת לו בפנים צהובות, וגם 'אוזן שומעת' - אם דיברת עמו דברים קשים, ומה גם 'וכל מעשיך בספר נכתבים' - להשיב לאדם כפעלו,

גם בשעה שהחושך כיסה כל ארצות העמים, ואת היהודי הכריחו לשאת כתם ירוק על בגדיו, והשפילו אותו בכל מיני שפלות עד עפר, בחיי האומה פנימה הייתה כל מידה נכונה, יסדו חברות 'בקור חולים' לחולים עניים, חברות 'לחם אביונים', 'גמילות חסדים', 'תלמוד תורה'. ... היהודי הירא א-להים באמת, התנהג תמיד עם משרתיו באהבה ובחמלה, והיו נחשבים אצלו כאחד מבני ביתו.
התרחבות והתפשטות הרכוש ובתי החרושת, באופן ששעבדו בדרך בלתי ישרה את העובדים, וימררו את חייהם, הלא נעשה בשנות המאות האחרונות, וביחוד נסתבכה השאלה הזו בשנות המאה האחרונה, והיהדות איננה יכולה לפתור שאלה זו על פי רוחה ודעתה, מפני כי תנאי חיי היהודים תלויים בסדרי חיי הממשלה, אשר הם גרים בה, ואיננה יכולה לתקן בזה איזה סדר חדש. אבל בטוח אני, כי כאשר יתנו ליהודים אוטונומיה רחבה, לסדר חייהם על פי עצמיותם ורוח היהדות, בוודאי יסדרו חייהם באופן שלא יעשו שום עוול להעובדים העמלים. כאשר היהודים יהיו חפשים על פי תנאי חייהם, לסדר אצלם סדרים חדשים בסדרי מדינתם, בוודאי ובוודאי לא יצטרך הפועל לעבוד יותר מהראוי.

'אם כסף תלווה את עמי את העני עימך' - בשעת פטירתו של אדם, אין מלווים לו לאדם, לא כסף ולא זהב אלא תורה ומעשים טובים. יוצא שבדרך כלל כסף לא מלווה לו לאדם אבל יש שתי פעולות שעושים בכסף: צדקה והלוואה. ויש לבאר פסוק זה על פי הדרש כמו שהקדמנו: 'אם כסף תלווה את העמי' - שבדרך כלל לא מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב, אבל אם בכל זאת אתה רוצה שיילווך, אזי תעשה את שתי הדברים הבאים הראשון הוא 'תלווה' כלומר מצוות הלוואה שאין מעולה ממנה, שאין למקבל שום בושה שיודע שמחזיר.
ועוד אומר הפסוק 'את עמי' - שאף שמצוות הלוואה צריך לעשותה בפני עדים, אבל את העני שזוהי מצוות צדקה, 'עימך' - כלומר בדבר זה לא נצרך לעדים. ועשיית מצוות אלו ילווהו לאדם לאחר פטירתו מן העולם. ויש אנשים הנותנים צדקה וחושבים שנותנים משלהם. באה התורה בפסוק זה לתקן טעותם של אותם אנשים שתדע לך 'את העני' - כספו של העני נתן הקדוש ברוך הוא 'עמך' אבל תדע באמת שהכסף של העני, וכדי שתקיים מצווה, הפקיד הקדוש ברוך הוא את כספו של העני אצלך.

'צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו' - שהצדקה עולה מלפני ה', שהיא העולה לפניו להליץ עליו שנאמר: 'צדק לפניו יהלך' - פירש צדק לפניו יתברך יהלך. 'וישם הצדק לדרך פעמיו' - עד כסא הכבוד. ו'בשוחר טוב': ג' לגיונות מהלכים לפני הקדוש ברוך הוא. 'צדק לפניו יהלך', 'אש לפניו תלך', 'לפניו ילך דבר'. ואיזהו פנימי שלהן? - צדק שנאמר 'ולך תהיה צדקה'. עד כאן. ונראה, שתהא משמע לו יותר, שלעולם תהיה בהווייתה לפני ה' שתמיד הוא זוכרה, לפי שהיא קרובה ופנימית יותר.

'חסד ואמת אל יעזבוך, קושרם על גרגרותיך, כותבם על לוח לבך' -
גמילות חסד, בין בגופו בין בממונו, בין לעניים בין לעשירים, ונמצא שהגמילות חסדים, נוהגת בכל זמן ובכל אדם, וכן התורה כל עת הוא זמנה. ועל זה אמר 'חסד ואמת אל יעזבוך' - דהיינו, שלא תפסק מהם רגע, משום שתדיר ושייך בכל זמן וזמן.
ולא זו בלבד, אלא 'קושרם על גרגרותיך' - ללמדם לרבים, ודייק שלגבי תועלת אחרים 'קושרם' משום שאינו כל כך תדיר, אבל לעצמך 'כתבם על לוח ליבך' - שלא תזוז מהם אפילו רגע. וכאן לעצמך וכאן לאחרים - שלעצמך תחמיר ביותר, ובזה 'תמצא חן בעיני א-לוהים ואדם' וממך יראו וכן יעשו.

'ומה הוא שכתוב: 'וילבש צדקה כשריון'? - לומר לך - מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול'. - הקשה הרב בעל 'זקן אהרון', שאם כן, מה יתרון לאדם מאיתו יתברך, במה שמצרף כל פרוטה ופרוטה, והלא דין הוא שמי שפרע היום חובו פרוטה ולמחר פרוטה, חייב הבעל חוב לצרף כל מה שנתן לו, וכן אם אחד יעשה צדקה אחת היום ולמחר אחרת, למה לא יצטרפו?! ... שיש שתי מיני צדקות: האחד - משום חיוב, כאשר ציווני ה' א-לוהי; והאחד - שעשאה בזמן שאינו חייב, וזאת נקראת צדקה של חסד. ועכשיו הייתי אומר שדווקא הנעשית בחיוב, הקדוש ברוך הוא מצטרף, אבל אותה שנעשית שלא בשעת חיוב אינה מצטרפת, 'שגדול מצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה'. בא להשמיע לנו, שמה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפים, בין גדולה בין קטנה, החזקה היא הרפה, אף צדקה - כל פרוטה ופרוטה דווקא, בין נעשית בשעת חיוב, בין לא בשעת חיוב, שקולים הם לפני המקום, ויבואו שניהם להצטרף. ועכשיו, משאמר: 'רודף צדקה' ולא אמר עושה צדקה, משמע שרודף לעשותה 'בכל עת', אף שלא בשעת חיובו.

'כי תשא את ראש בני ישראל ...העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - עיין בפירוש אבן עזרא, הטעם שזה בא 'לכפר על נפשותיכם', ונפש העני ונפש העשיר כולם שווים, לכן כתב 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' ודייק להשמיע לנו - כי העשיר לא ירגיש גאווה במעמדו, כי נפשו שווה כנפש העני.

'בצדקה תכונני' - למה 'תכונני', בשתי נונים? שלא כן בשאר המצוות, רק לשון 'תכון', וחכמינו זיכרונם לברכה פירשו: בצדקה תכון בעולם הזה ובעולם הבא. ואני מקום הניחו לי אבותיי להתגדר בו, והוא מצוות הצדקה צריכה תכנון והתייעצות והתגברות הרבה הרבה, יותר משאר מצוות, כי אנחנו נמצאים בדור הממון, כמו שאמרו רבותינו: 'אין בן דוד בא עד יעבור זעם' - ראשי תיבות: זנות, עבודה זרה ממון.

כשהייתי מורה ומנהל בתלמוד תורה בעיר סאלי ... ראיתי את הלחץ שהיה בתלמוד תורה בסאלי מפאת המקום, שאין לנו איפה נלמד התלמידים, אבל למזלנו הטוב היה לנו מקום הנקרא 'בית הכנסת אורחים', ורק היסוד בנוי ואין מי שיגמור, ואם כי אזל הכסף טכסנו עצה לעשות מגבית פה ושם, ונמשיך לבנות ולהבנות, אם ירצה ה' בחיים. כתבתי מכתב למורי ורבי למקנס, ובקשתי ממנו עזרה הדדית ועזרה כספית, והוא ענה לי ברצון רב אעזור לך, רק תתחיל, רק יהיה על מה תשרה הברכה, ואז נעמוד לימינך, בני ותלמידי, ואין לך מה לדאוג. השבת הזו בלי נדר אני אהיה אצלך בסאלי, רק מה שאני מבקש ממך אל תגיד שום דבר לוועד. אני אבוא בהפתעה, ואז לא יהיה לשטן פתחון פה בכלל. בערב שבת אני יושב בתלמוד תורה והנה הרב צלצל: יהודה, אני כבר הגעתי לסאלי. בא אלי להתייעצות בכדי שנצא לפעולה. כשבא, התרגזו כמה אנשים מן הוועד. אמרו: כבוד הרב, היה לך להודיענו מראש שאתה בא, ואז נצא לקראתך בהינומה ובהמון חוגג. וזה לא כבודך. זאת ועוד, כעת לא עת האסף, לא מוכשר הזמן הזה לגבות כספים, כולם עניים ואין לאל ידם. אז הרב זכר צדיק לברכה ענה להם בחוכמתו: רבותי היקרים, בגלל זה לא רציתי להודיעכם מראש. כי אנחנו בדור הממון. וסימנכם: 'אין בן דוד בא עד שיעבור זעם - זעם בראשי תיבות: זנות, עבודה זרה, ממון. ואנחנו בדור הממון, והערב בעצמו נתחיל לגבות. כולכם בואו אתי לכבד אותי בבית הכנסת בערבית. זה כבוד שלי, רצוני הוא כבודי, והלילה נתחיל בגביה. ולזה רבותי לא הודעתי אתכם מראש, כי יגורתי מפני האף והחמה ויצר של עבירה, המעביר אדם על מצות הצדקה'.

שמנהגינו הוא פה ארם צובא, יגן עליה א-לוהים, שבכל דבר אין הציבור מכריחים לשום אדם שיעלה לספר תורה ויתנדב או שיקנה איזה דבר של מצוה, אלא הכול ברצון תלוי הדבר, וכן כשמכריזים על המצוות מי שירצה קונה ומי שלא ירצה אינו קונה.

ובזה יתבאר מה שמובא במדרש: 'אהיה אשר אהיה' - כשם שאתה הווה עמי, כך אני הוה עמך. אם פותחים את ידיהם ועושים צדקה, אף אני אפתח את ידי שנאמר: 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב', ואם אינם פותחים את ידיהם לעשות צדקה, מה כתוב שם? 'הן יעצור במים ויבשו'...
ויש לדקדק למה פרט מצוות הצדקה יותר משאר מצוות? ועוד יש לדקדק שמה התייחסות יש לתשובה זו למה ששאל משה רבנו ואמר: 'ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם?' והשיב לו השם: 'אהיה אשר אהיה' שפירושו: אם פותחים את ידיהם ועושים צדקה, אף אני פותח את ידי'.
ולכאורה אין קשר לדברים הללו, אלו עם אלו. אך במה שכתבנו יתיישב, והנה הרב מוהר"ש יפה בשמות רבה כתב כי שאלת: 'מה שמו?' - היינו אם הגאולה במידת הדין או במידת רחמים? כלומר שאם היא במידת הדין דווקא - הם חוששים, שאולי יחטאו ונחם ה', אבל אם במידת רחמים - יודעים בוודאי שגואלם, מאחר שאינם ראויים לגאולה והוא אומר שעתיד לגאלם, לפי שדן אותם במידת הרחמים, רחמי ה' הם לעולם ועד, כי לא כלו רחמיו.
ובזה נבוא לכוונת המאמר שמשה רבנו שואל: 'מה שמו, מה אומר אליהם?' - כלומר אם הגאולה היא במידת הדין או במידת הרחמים, וככתוב לזה השיב לו ה' שמה אכפת לו בזה אם אני דן אותם במידת הדין, מכל מקום אני אהיה אשר אהיה' כלומר כשם שאתה הווה עמי, כך אני הוה עימך, אם פותחים את ידיהם ועושים צדקה, אף אני אפתח את ידי, כלומר, שבידם הוא להפוך מידת הדין למידת רחמים, על ידי הצדקה שעושים, ואם כן לעולם אני מתנהג עימם במידת הרחמים.

רבותינו הקדושים היו נזהרים, וקושרים הכסף בסדיניהם, וזורקים אותם לאחריהם, בכדי שיבואו העניים וייקחו אותם, מבלי להתבייש. ויש מרבותינו שזורקים הכסף בפתחי העניים, בכדי שימצאו אותם העניים, וייקחו אותם בלי להתבייש. ולכן כל אדם צריך להיזהר שלא יתבייש העני על ידו, ובשביל דבר זה יבוא על שכרו, ולא בשביל נתינת הכסף, כי הכסף של הקדוש ברוך הוא.
הוא שנאמר: 'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' ' וכו'. וכמו שאמר התנא בפרקי אבות 'תן לו משלו שאתה ושלך שלו'. וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל, ומידך נתנו לך', - מה פירוש: 'ומידך נתנו לך'? - לפי דרכינו יבוא על נכון, כלומר כשאנחנו נותנים צדקה לעני, נותנים אותה באופן שלא יבוא לידי בושה, כאילו מן השמים ניתנה לו, כאותם שזורקים להם לעניים בפתחי בתיהן, וגם כן מי שנותן צדקה לעני באופן כזה, כאילו נתנה לקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב: 'מלוה ה' חונן דל'.
וגם אם נותנה לעני מידו לידו, ישתדל לתת אותה באופן שלא יתבייש העני, כלומר ידבר על לבו ויגיד לו שהקדוש ברוך הוא מינה אותי אפוטרופוס בכדי לתת לך הצדקה הזאת. וזה יותר טוב.

צא וראה כמה אופנים נאים וטובים בעניין נתינת הצדקה, שמוסיף הנותנה משום הדור מצווה, אף כי בתורה כתוב: 'נתון תתן לו'. ולא עוד, הוא ביד האדם הוא אופן הנתינה כדי שלא יתבייש העני הנוטלה.
וזה אומרו: 'לך ה' הצדקה' - כלומר ממך ושלך היא הצדקה, אשר אנו נותנים, כי ממך הכל, שאם לא נתת לנו מעות לא היינו נותנים, נמצא כי הכל שלך ומידך נתנו. 'ולנו' - ומה שיש לנו זכות בצדקה, לקבל עליה שכר, הוא 'בושת הפנים' - כלומר כל מה שאנו עושים, אופן שלא יהיה בושת הפנים לעני הנוטלה, והיינו שאנו נותנים לו, באופן שלא ידע ממי שלקח כדי שלא יתבייש, הוא 'לנו' דווקא. ונכון.

'כל המעלים עין מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה' - צריך לתת טעם לעונש חמור כזה, שעונש היאות לו לפי מידתו הוא להתמוטט מנכסיו, בר מינן, מידה כנגד מידה, אך אמנם, נראה לעניות דעתי, לתת טעם לשבח, בהקדים מה שאמרו חכמי המוסר, שהעשיר מינהו השם אפוטרופוס על העני, וחלק העני הרי הוא יותן ביד העשיר, להספיק לו 'די מחסורו אשר יחסר לו'. והטעם כדי שהעשיר יכנס על ידו לגן עדן ... ולפי זה אם העשיר נותן צדקה כדת וכשורה, נקרא צדיק גדול, בעל אמונה שלמה, שבצדקתו מורה בעליל לארץ, שמאמין שהקדוש ברוך הוא משגיח על כל בריותיו, בפרטות כעני - כעשיר, כעם - ככהן, כל העם מקצה, והוא הנותן לו כח לעשות חיל, והוא הנותן לחם לכל בשר. רק חלק העני ניתן בידו כדי לזכות על ידו, ואמונה זו היא אחת מי״ג עיקרי הדת, שהקדוש ברוך הוא מצוי ומשגיח בעולמו בפרטות. אך אם, חס ושלום, הוא מעלים עין מלתת כפי מסת ידו, הרי הוא באמת כעובד עבודה זרה, יען שסיבת העלמו עין, בטח היא משני טעמים: א׳ - שכופר בדברי חכמינו זיכרונם לברכה, שאמרו שחלק העני ניתן בידו בתורת פיקדון, וכמו שכתבנו למעלה. ב׳ - שכופר בהשגחתו יתברך על כל בריותיו, ולבו אומר לו שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. ואם כן, למה יבואו עניים, ויבוזו יגיעו. ומה לו לעשות לעני, אם מזלו גרם המרחם יצילנו, ולזה באמת יפה אמרו: 'כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה', המרחם יצילנו, זאת עולה מהדבר, שהמעלים עין כאלו עובד עבודה זרה, אבל הפורש כפיו לעני ואביון וכולי כמצוות התורה, ודאי צדיק גמור הוא, וראש מאמינים הוא, ובצדקתו מפרסם א-להותו יתברך בעולם.

כמה מעלת הצדקה, ולהיכן מגיעה. ואשריו ואשרי חלקו, למי שהשם נותן בליבו, ומקיים את המצווה הזו בשמחה. וידוע שה' ברא את העני כדי שיזכו בו אחרים העשירים והבינוניים, וקיום המצווה הזו גורמת המשכת שפע בכל העולמות, והשם שולח ברכה ושפע לעולם בגלל המצווה הזאת, ומתפאר בעם ישראל בפמליה של מעלה: ראו כמה ששים בני לעשות רצוני, אף על פי שיצר הממון נלחם במצווה הזאת וקשה לאדם להיפרד מממונו. בכל זאת, מקיימים בני מצווה זו בשמחה. ועל ידי אהבת החסד, ה' מעביר על כל פשעם. והרחמן הוא יתן בליבנו לעשות ולקיים המצווה היקרה בלב שלם ובנפש חפצה ובהתלהבות רבה, ובזכות המצווה הזו, ירחם ה' עלינו ועל עמו ישראל, ויבנה לנו מקדשינו וישלח לנו משיחנו. אמן.

מעלה יתירה במצוות הצדקה, שהמפייס את העני מתברך באחד עשר ברכות, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה. ובוודאי שצריך הנותן צדקה לפייס לעני גם כן כדי שיזכה גם לאותם הברכות.
וזה נראה לי רמז הכתוב בסדר ויחי: 'ועתה אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וינחם אותם וידבר על לבם' - שיש לדקדק, שמאחר שאמר להם שיכלכל אותם, למה צריך עוד נחמה ודברים המתיישבים על הלב? - אלא הוא הדבר אשר דברנו, והוא שהשבטים הם עניים באותה שעה מחמת הרעב, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שמשמת יעקב חזר הרעב. ועל זה בא אמר להם יוסף לפרנסם ולכלכלם, ואמר להם: 'אנכי אכלכל אתכם', וגם פייס אותם בדברים המתיישבים על הלב, על דרך והמפייסו כדי לזכות לאחד עשר ברכות, וזהו: 'וינחם אותם וידבר על לבם'.

חובה על הקרובים להצטער בצרתם של קרובים בעד החיים אל המתים, וזו היא דרך ישרה יבחר ויקרב כל בעל שכל, עיניו בראשו, שהיא תפארת לעושיה בעיני א-להים ואדם, ובזה עלה בידינו אמור הקודם בהקדמתנו על נכון. האמנם, חיוב הנמשך, והוא ש'איש איש על כל שאר בשרו' - זו אשתו, שבעתיים יוקם ביתר שאת פניה. ... למדנו כי נשיאות פנים מחוייב הוא בחיים חיותם, ואולם במיתתן גם כן, זה פשוט מאוד, ומבואר ממקומות רבים. כבר אמרו: 'כל המאבד אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות'. והאות העיקרי הוא מפרשתנו, במה שהשתדל אבינו הזקן, בעניין קבורת צלעתו הנכבדת, וכבוד עשה לה במותה, והוא אומרו: 'ותמות שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען, ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה'.

צריך האדם שיהיה לו אחדות עם חברו ... והאחדות הוא להשתדל להחזיק בידו בכל הבא מידו כדי שתהיה לו פרנסה ... והיא מצווה הגדולה שבכל מיני גמילות חסדים וצדקה ... וזהו טעמו משום שעל ידי הצדקה וגמילות חסד מגיע לו למקבלו בושת, מה שאין כן בדרך זאת שאינו מגיע לו שום בושת, ואדרבה על זה, יכול הנותן מעות להרוויח עמו למחצה לשליש ולרביע, וכאשר שמענו מהגבירים שעברו שהיו רודפים אחר מצווה זו מאוד, עד שהיו שלושה גבירים, זיכרונם לברכה, עושים מעמד בבית אחד מהם, חוזר חלילה, לידע ולהודיע מי הוא אשר ירד מנכסיו, והייתה העלמה כדי להחזיק בידו. והיו מחזיקים בידו בדרך נסתר והעלמה. ויש מעשים רבים על זה, 'שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך', וכידוע. אלא שעל כל פנים גם המקבל המעות, העוסק הנצרך, צריך שלא יבזבז נכסיו לאכול ולשתות יותר מדאי, וכן לעשות לו מלבושים ולבני ביתו ושאר הוצאות וכיוצא יותר מהראוי, שאם כן תכלה הקרן, והוא סיבה לנעול דלת בפני המחזיקים, שמטעם זה, הן בעוון, נחלשה מצווה זו הגדולה בעירנו.

בהגיע השמועה על הכלה הענייה, שעתידה להינשא ואין מאומה בידה, היו יוצאות נשים מכובדות אלה, עוברות מבית אל בית, ובעיקר בבתי העשירים, ואוספות כסף למצווה זו של מצות הכנסת כלה. צדקניות אלו היו, בין היתר, מרת אמי עליה השלום, תבדל לחיים ארוכים הרבנית מזל סלים, אשתו של מולא יוסף שם טוב, עליה השלום, מרת מזל זרכיוף, עליה השלום, ועוד.
זכורני שגם למשפחות מבני עדות אחרות היתה אמי, עליה השלום, אוספת עבורן כסף עם חברותיה, בעיקר לכלות עניות. וזוכר אני היטב כי, הרב הגאון רבי יהושע שהרבני, זכותו לחיי העולם הבא, היה בא לעתים אל ביתנו, עם היכנסו לחצרנו היה קורא בקול רם: 'גברת לאה, גברת לאה, מצווה גדולה, משפחה ענייה מרודה, רוצים לחתן הבת ואין להם, והבחור אף הוא עני. מצווה גדולה, גברת לאה, מצוה גדולה נפלה בידך.' והייתה אמי, עליה השלום, הולכת עם חברותיה ועושה מצווה זו, כי חכמים אלה, שמידת הענווה וצרת העניים היו נוגעים לליבם, לא הססו לעשות מצווה זו, ועל אף כבודם וזקנותם, מהרו להגיש העזרה.

'רבי אומר: איזוהי דרך ישרה, שיבור לו האדם - כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם' -
הכוונה לומר 'איזוהי דרך ישרה' כלומר - איזוהי מצווה שיכול לברור 'לו' - להנאתו האדם, ושיהיה יכול לומר: הריני עושה מצווה זאת - על מנת שיחיה בני ...כגון מצוות צדקה, וכיוצא בדברים 'שהם תפארת לעושיה' - שמקיים מצוות בוראו, 'ותפארת לו מן האדם' - ...שמביא להם לבריות הנאה ממנו.

'אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' - מזמור זה נקרא מזמור של 'והחזקת בו' וכתבו דוד המלך, עליו השלום, ללמד לאדם כי עיקר הצדקה הוא מה שאמר הכתוב: 'כי ימוך אחיך עמך והחזקת בו' - והיינו שייתן להעני כסף בתורת הלוואת חן וחסד, להעמידו על רגליו להחיות עצמו ע"י עצמו, ולא להיזקק לפתוח ידיו תמיד לצדקה, אלא יחיה חיים בכבוד ולא בביזוי.
וזו היא הצדקה המעולה וההגונה, והיא אשר תציל אדם מהמיתה. ואפילו אם היה חולה בחולי אנוש, אשר פסע בינו ובין המוות, זכות הצדקה תעמוד לו ותצילו. ואומר לאדם, כי ממני תראו וכן תעשו. כי כבר אמרנו כי דוד המלך, עליו השלום, חלה חולי אנוש והגיע לשערי מוות בשחין רע, כמו שכתוב: 'הבאישו נמקו חבורותי מפני אולתי'. וכאשר התפלל אל ה', ה' רפאהו והצילהו ממוות, ובפרט הצילהו מדברי אויביו, החושבים רע עליו לאמור: 'מתי ימות ואבד שמו, ואשר שכב לא יוסיף לקום'. וכאשר התרפא, ראה דוד המלך, עליו השלום, ברוח הקודש כי זה היה לו בזכות מצוות 'והחזקת בו', שהיה מחזיק ידי עניים בהלוואת חן וחסד, ומסייע אותם שיפרנסו עצמם בעצמם, ולא יצטרכו תמיד לאחרים. וזאת המצווה אשר הצילתו מחולי האנוש שהיה מצער אותו והגיעהו עד שערי מות.

מחזיק אני טובה למעלת יחידי סגולה, מחזיקי עניים, ה' יחזקם ויחיים, שהם מחזיקים במצווה רבה כזאת של תינוקות של בית רבן, מידי יום ויום, אחד שחרית ואחד בין הערבים, שזכו וזיכו את הרבים. וכמה חבילות של מצוות, וחבילות חבילות נעשו על ידם בעבר ובהווה ובנמשך, כידוע. ובפרט קיום תורתנו הקדושה, שמכוח שכבר יש מקום מרווח לתינוקות של בית רבן אצל רבם, חינם אין כסף, ואדרבא מלבישים ומנעילים להיתומים ועניים שבהם, זה גורם עצירה והימנעות מלילך איזה תינוק, חס ושלום, עם המינים מכוח העניות. אשריהם, מה טוב חלקם ומה נעים גורלם, שעוסקים עם הציבור לשם שמים, שאין קץ ותכלית טוב, הצפון להם לעולם הבא, ועליהם אמר דוד המלך עליו השלום: 'מה רב טובך אשר צפנת ליראך'. ה' יאריך ימיהם בטוב ושניהם בנעימים, באופן שמצווה גוררת מצווה.

שאלה: מעשה שהיה כך, היה פה עיר הקודש ירושלים, תבנה ותיכונן, שנתקבצו פקידי עיר הקודש ירושלים, תבנה ותיכונן, שהם הממונים להשגיח על כל ענייני העיר עם הרבנים המתעסקים בצורכי ציבור, והסכימו לעשות הסכמה, להטיל מס חדש על המוליכים סחורה מעיר הקודש ירושלים, לחוץ לארץ או מביאים משם לכאן, שיתנו ג' למאה, להוצאות הקופה של עניים, שנתרבת ההוצאה, ואינו מספיק ההכנסה של היחידים, הקצוב להם. ולהיות שאלו הסוחרים מרוויחים בסחורות, שאפילו שנמשך לכוללות העיר ולהם, נזק בסיבה זו, לשרי העיר ומושלים, רצו להטיל על הסוחרים מס זה לסיוע צדקה של עניים, כדי שבזכות זה לא יהיה אסון, שום נזק להם ולא לכוללות העיר. והסכימו עמהם שאר בתי הדין הקבועים, וחתמו ההסכמה הפקידים והרבנים כנהוג. ובהודע הדבר לסוחרים, נצבו כמו נד לצעוק, שאינם רוצים לקבל זה, לפי שיש מהם סוחרים, שהלוואי יוכלו לפרנס עצמם ובני ביתם, בריווח זה שמרוויחים. וכשיתנו זה לא יספיק להם להוצאותיהם ובני ביתם, ואינו מן הדין שיפחתו פרנסתם לפרנס עניים אחרים. ועוד כי כל דבר שהוא רווח לזה והפסד לזה, צריך שיסכימו כולם, וכאן כל ההפסד היא לאלו הסוחרים, והרווח לשאר בני העיר, שלא יצטרכו להוסיף יותר לתת לקופת העניים. והרבנים והפקידים המסכימים מכללם, ולאו הכל מהם, לכופם לתת על פי הסכמתם, שהם נוגעים בדבר להקל מעליהם, כיוון שהם אינם רוצים בזה. והרבנים והפקידים טוענים שכיוון שהם ממונים לכל ענייני העיר יש כוח בידם לכופם שיקבלו הסכמתם, מדין הפקר בית דין ואף שיש רווח לזה והפסד לזה. יורינו המורה להיכן הדין נוטה, ושכרו כפול מן השמים. ...
ולזה נראה, לעניות דעתי, שאין כוח ביד מתקני תקנה זאת, אף שהיא בטובת הציבור ורבני העיר, לכופם שלא מדעתם כיוון שתועלת עצמם היא, להקל מעליהם הטורח, ויש גם כן תועלת ממון, שהיו צריכים להוסיף מכיסם על קצבתם האישית, איש לפי ערכו. והטוב והישר לפייסם בדברים טובים שיקבלו התקנה מדעת - ובשכר זאת אל שדי יריק להם ברכה עד בלי די בסחורות שלהם, בזכות המצווה של הצדקה והשקט המריבות. והאמת והשלום אהבו.

'וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה'. - הנה העשיר אינו רוצה ליתן צדקה לעני, מפני שטוען שאינו רוצה לבטל גזירתו יתברך שעשאו עני, ואם הוא חפץ בעני, למה אינו מפרנסו?
לכך עושה לו הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה, ומביא על העשיר החולי, והולך אצל הרופא לרפואתו, ונותן מעות מה שלא נתן לעני, ולפי סברתו הנפסדת, שטוען שאם הקב"ה רוצה בעניים למה אינו מפרנסם? - אם כן, אם הקב"ה רוצה ברפואת העשיר למה מביא עליו ייסורים?
אלא ודאי טענתו הָלְכָה לה, ואין בדבריו ממש.

'רבי יהושע בן לוי אומר: כל הרגיל לעשות צדקה, זוכה לבנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי הגדה. בעלי חכמה שכתוב: 'כי מוצאי תצא חיים'. בעלי עושר שכתוב: 'צדקה'. בעלי הגדה שכתוב: 'וכבוד' וכתוב שם: 'כבוד חכמים ינחלו'. - והמורם מזה שהרגיל בצדקה זוכה שחייו יקראו חיים, על ידי שיהיו לו בנים, וזוכה לעושר הוא ובניו, והבנים יזכו לחכמה.
וזה שנאמר: 'הלא פרוס לרעב לחמך' - ירצה עם שפרסת לחם לעני, כשאחר כך תראה עניים מרודים תביא בית, לסמוך אותם על שולחנך, ושאחר זה: 'תראה ערום וכיסיתו'. - והכוונה בזה להזהיר על ההרגל במצוות הצדקה שאם אתה רגיל בה 'ומבשרך לא תתעלם' - רצה לומר: הרי אתה לא התעלמת מהנאות עצמך.

'גיבור בארץ יהיה זרעו וצדקתו עומדת לעד' - שמעשה הצדקה נאמר בו לשון זריעה ככתוב: 'זרעו לכם לצדקה' ... ואמר: 'גיבור בארץ יהיה זרעו' - לומר שזריעה צדקה זו שבסתר. שהרי על ידי הצדקה זו 'הון ועושר בביתו', מה שלא זכה זולתו לעושר זה, ועל ידי כן 'צדקתו עומדת לעד'. מחמת אותו עושר, שזכה הוא לו, מה שלא זכה זולתו.

אין השפע נשפע אלא בהתלבשות בחסד, דרך משל השפע הנשפע מן החכמה אל הבינה, מתלבש תוך החסד של החכמה ויורדים שניהם ומתלבשים בבינה. והשפע חוזר ויורד אל הקטן מן הבינה, מתלבש בחסד של הבינה ומתפשטים שניהם בזעיר. וכן על ידיד זה בכל העולמות כולם. ועל זה נאמר כי החסד נקרא יומם. יומם כולו. כל מי שפע משתנים בירידתם למטה, מה שאין כן החסד שהוא אור קדום שהיה מסוף העולם ועד סופו עד כי אמת היסוד. לעולם אינו מתעבה ואין כוחו ניתש כלל, כי כל כך מאוד למטה כמו למעלה, לפי שאין בו שמרים כדי שיתעבה בירידתו. ...
החסד הוא מתפשט כשופע בלי קצבה. אך הגבורה שהיא דין נותנת קצבה אל השפע שלא יתפשט יותר מהראוי אל המקבלים. שני מיני חסד הם: הא' - הוא חסד הפרטי שהוא בזרוע ימין. והב' - הוא החסד העליון הנקרא יומם, שכולו יום. ומקומו הוא מראשי הכתפיים, קודם התפשטות והתחלקות הזרועות.

כל עוד זיק חיים בנפשנו, כל עוד לא תם כוחנו, עלינו לחתור בכל לבבנו ונפשנו ומאמצנו אל השלמות התכליתית בחיים, והוא, לעבוד ולבנות, לפעול וליצור ערכים בשביל הלאום, בשביל האנושיות. כל אחד כפי יכולתו, כפי מידת היכולת וכשרונותיו של כל איש ואיש, לשכלול חייו הוא וחיי הציבור והכלל. כי בעל כורחך אתה נולד, ובעל כורחך אתה חי, ובעל כורחך אתה צריך למות, ואי אפשר לך בן אדם להימלט לשום עיר מקלט בעולם הגדול, מצו דורי נצחי זה. ועל כן, במעברו של בן אדם על האדמות, במספר שנות חייו, מיום הולדתו עד ערוב יומו ומותו, לעבוד בלי ליאות, לעשות, לפעול, ליצור, לבנות, לשכלל ולהרבות במעשים טובים בחיי העם והארץ, ולטובת החברה האנושית כולה.

אודות חזקת בית אחת, ששכר ממנו מוסא, זה כמה בשער הזול, ועתה שנתייקרו הבתים רצה להוסיף עליו בשכירות ...
פסקתי להם שאינו יכול להוסיף עליו עתה בשכירות, כיוון שנתייקרו הבתים קודם לכן ושתק, ולא הוסיף עליו, ואדרבא היה נפרע ממנו בכל חודש בשער הזול, לכן אינו יכול להוסיף עליו כלום.

'אשרי משכיל אל דל ומכל צרותיו הושיעו' - אשרי משכיל אל דל, אשרי יודע, את עני במסתר, ויהי מחסהו; אנקת דכא ורש אשרי שומע, מכל צרה ונזק יצילהו. על דמעת המסכן אשרי דומע, אם ברעב אם בצמא ירווהו; על מכאוב חלכאים יכאב, וכרע ילבש את דך מדיו, וייף מראהו. עומד לימין אביון, חשכו יגיה, ימצא חיים, כבוד, הדר, תפארת; קנאה תרקב, עולתה תקפץ פיה. ובכלח ובשלוה יבוא אל קבר; כל פה יודה לו, כל לשון אומרת: אשרי כל אלה לו, אשרי הגבר.

'ואהבת את ה'' - הנה יש מקום פה לחקור חקירה אחת פילוסופית, על אודות הקשר שיש בין יראת ה' כמו שאנחנו רואים בתורתנו הקדושה, ובפרט בפרשיות קריאת שמע, ובין המוסר האנושי המכיל כמה מצוות ומשפטים, להדריך המין האנושי בדרך הטובה, ושלא יסור ימין ושמאל מישרות השכל. כי עינינו רואות בדורות האלה ואוזנינו שומעות, שיש הרבה בני אדם ההולכים במישור, ושאינם מזיקים לזולתם אפילו שווה עשירית פרוטה, אבל אין יראת ה' בהם. ועונים אותנו שהם מתנהגים כך לשמוע ולקיים מצוות השכל, אבל אין להם עסק בעבודת ה'. לכן תראה אותם מלאי דרך ארץ ומוסר גדול במפעליהם. אומנם אם תשאל אותם מאיזה סיבה עושים זאת, יאמרו לך כי שכל האדם יחייב המוסר, כי יש לו יכולת להכיר הטוב והרע. ועל קוטב הזה של הדעת הוא סובב, ואין צריך תורה א-לוהית. הנה יש להבין היטב טעותם, ולהורות להם שאין הצדק עמהם. ... שיש קשר גדול וחזק בין המוסר האנושי הנהוג ברוב המון העם, ובין יראת ה' היוצאה מפיו. ונקל להבין שהראשון צריך לשנייה, ולא השנייה צריכה לראשון.

'אמר רבא משמו של רבי אלעזר: מהו שכתוב 'וילבש צדקה כשריון' - לומר לך: מה שריון זה - כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה - כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.
רבי חנינא אמר מכאן: 'וכבגד עידים כל צדקותנו' - מה בגד זה כל חוט וחוט מצטרפת לבגד גדול, אף כל פרוטה ופרוטה מצטרפין לחשבון גדול'. עד כאן.
שהצדקה הנעשית ע"י רבים ככנופיה - גדול שכרה, שכל אחד ואחד מהם, זוכה ונוטל שכר כנגד כולם. ואף אם מצד צדקתו לבד, לא היה ראוי ליטול שכר, מצד איזה עוון אשר חטא או שעשה להתייהר, חס ושלום, הנה בדין הוא שיטול שכרו, מצד כי זכות הרבים שאצלו, תלוי בו כי 'גדול המעשה יותר מן העושה', וגם 'כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו'.

כל צדקה וחסד שעושים ישראל, שלום גדול ביניהם לאביהם שבשמים, 'בשמים ממעל ועל הארץ מתחת'. כי המצווה הזאת יקרה בעיני ה', ומעלותיו רבו מספר. והמעלה הגדולה שבהם, היא שעושה רצון העני, מה שהוא שואל ומתאווה נפשו, ונותן לו ממובחר שבמאכלו, אשר הוא אוכל, ואשר הוא שותה.
זהו המעלה הגדולה בצדקה. גם אם הוא בן טובים, ועושה לו כמו שהיה נוהג בעושרו, ובתוקף גבורתו. וכמו שמצינו בהלל הזקן, עליו השלום, שנתן לו סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו.
שבזה יובן לעניות דעתי כוונת הכתובים בישעיה סימן ח"ן וכתוב שם: 'הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו, ומבשרך לא תתעלם'. עד כאן. ויש לדקדק מהו 'לחמך' שאמר - 'לחם' סתם היה לו לומר. וגם 'בית' שאמר - והיה לו לומר 'הבית'. גם במה שאמר 'ומבשרך לא תתעלם', אין לו מובן. ועיין מה שכתב הרב 'דת ודין' פרשת ראה. אך לפי האמור יתיישב זה אומרו: 'הלא פרוס לרעב לחמך' - דווקא, רצה לומר מה שאתה אוכל גם. 'ועניים מרודים תביא בית' - רצה לומר: בית המיוחד לך, והיא יושבת בכרים וכסתות. ומלבד זה 'כי תראה ערום וכיסיתו' - שצריך שתיתן לו כסות נקיה וטובה, כמו 'ובשרך לא תתעלם'. יראה כמו שאתה 'ומבשרך לא תתעלם', שאתה לובש בגדים נאים וחשובים, גם כן צריך ליתן לו מאותו המין, ומאותו המלבוש, כדי שלא יהא הפרש בינך לבינו, ולא יתבייש.

כוונת רבי שמעון בן יוחאי הקדוש, זכותו יגן עלינו אמן, בתיקונים, וזה לשונו: 'את המאור הגדול לממשלת היום' - כאן ציווה לעשות צדקה. 'את המאור הגדול' - סוד העשירים, 'המאור הקטן' - סוד העניים.
וכמו שהלבנה, אין לה אור אלא שמקבלת מן השמש, כך אמר הקדוש ברוך הוא: 'לוו עלי ואני פורע' - שהכוונה נמשכת אל האמור, שכינה רבי שמעון בן יוחאי לעשיר ל'מאור הגדול' - דהיינו השמש, להזהירם על הצדקה, שכשם שהמאור הגדול עושה צדקה בכל יום להאיר ולהזריח בעולם, כמו כן אתם בעלי העושר, כה תעשו עם העני העושה צדקה בכל עת.

מצאנו צדקת הזאת, מרת דודתי, תהי נשמתה צרורה בצרור החיים, שהיתה מחזקת ביד כמה וכמה תלמידי חכמים, לומדי התורה, ועל ידם נעשו שלוחיה, ושלוחו של אדם כמותו, וזוכה היא גם כן למאור התורה, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה, ככתוב: 'כי בצל החכמה בצל הכסף', ושם זוכה ללמוד תורה, כדי שלא יתבייש בשבתו אצל בעלי תורה והוא יושב ודומם. אך לכאורה באשה, שפטורה מתלמוד תורה לא מועילה שליחות, שמקובלים אנו, שכל דבר שלא יכול לעשות הוא, אינו יכול למנות שליח, כפי שישנו ב'נזיר'. אך כתב הרב החסיד הכהן הגדול בספרו הבהיר 'חסדי כהונה', זיכרונו לחיי העולם הבא, שבשכר יכול למנות שליח בדבר שהוא אינו יוכל לעשות ... וכן כתב הרב 'מחנה אפרים' זיכרונו לברכה לגבי שכר גוי לעשות לו מעקה, שאף על גב שאין שליחות לגוי, כיוון שפועל בשכר הינו שלוחו. כאן גם לעניין נשים צדקניות, מאחר שהם מחזיקות ביד התלמידי חכמים ללמוד תורה, הינם שלוחיה.

כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על-כן אנוכי מצווך לאמור - פתוח תפתח את ידך לאחיך, לענייך ולאביונך בארצך - פרשת הצדקה בפרשת 'ראה' מתחילה ב-'כ' כפופה ומסיימת ב-'ך' פשוטה - לרמוז שיקמץ בהוצאות ביתו, וירבה בצדקה - וזהו 'כ' כפופה על הוצאות ביתו, ו-'ך' פשוטה - שיפשוט כפו בהרחבה להרבות בצדקה.
וזה שאמרו חז"ל 'אל תחזיק טובה לעצמך' דייקא - אלא תצמצם לעצמך, כדי להרבות בצדקה, וזוהי 'כי לכך נוצרת' - שנוצר האדם, בזה העולם, לקיים הרמז של 'כך' - 'כ' כפופה להוצאות עצמו, ו-'ך' פשוטה לצדקה. וכתוב 'והיה מעשה הצדקה שלום' - שהיצר הרע נקי מכשול - ועל ידי פתיחת כף האדם לצדקה, תחסר הכף ממכשול - יישאר שלום, ויהיה בשלום.

שכיב מרע, שציווה שהוא נותן לבניו הקטנים - כך וכך, יתר על חלק אחיהם. לפי שהם אפרוחים ולא גדלן ולא השיאן, כמו שכבר גדל והשיא לבניו הגדולים, אם צריך תוכחת או לא?
תשובה: נראה שאין צריך תוכחת, שכיוון שטעמו נותן לפי שהם אפרוחים וצריכים למזון ופרנסה, גם לצורך נישואיהם. אם כן מין הדין הוא להשוות בניו זה לזה, וכמו שעשה לבנים הגדולים שהטעימם יערת דבשו, כך יעשה לקטנים ואין בזה משום העברת נחלה, כדי להצריכו תוכחת, שהרי דבריו בצדק ובמשפט ומישרים, ואיך הפה יכולה להוכיחו, ולומר לו שלא לעשות כדבר הזה, בדבר שאנו רואים שעושה כפי הדין - שמשווה כל הבנים שלא יהיה ביניהם שנאה וקנאה ותחרות. ...
וקרוב הוא שאפילו אם יוכיח אותו החכם על דבר העדפת אחד ישיב אמריו אליו: אדוני יודע כי הילדים רכים ואם יצטרכו למזון ופרנסה וצרכי החופה, במעט זמן יתמוטטו, ואין חונן ואין מרחם, ולכן עשיתי להם ענין נאות השוותם לגדולים, שכבר זנתי ופרנסתי אותם ועשיתי להם כל צרכי חופתן, וכן אני עושה לאלו כאילו הוא עדיין בחיים חיותו. ולכן מכל זה נראה לי שאין צריך תוכחת חכם.

'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך' - שירצה לומר ממונו של עני ביד העשיר, והוא אינו - רק כאפוטרופוס, ועל ידי נתינתו הצדקה, גורם לשלוח לו ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו. נמצא שהעני גורם לו עושר וכבוד, שיותר ממה שהעשיר עושה עם העני- העני עושה עם העשיר, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז', ו'גדול המעשה יותר מן העושה' ובאמצעות שניהם נשלם השם, כמו שאמר הכתוב: 'והיה מעשה הצדקה שלום', והרי הם כשותפים בו וחולקים בשכר, שזכין לאדם שלא מדעתו, והמצווה נעשית מממון שניהם.

עיקר זעקתם היתה, שהיו להם בעלי חוב, והם רוצים ליקח מבני אדם אלו העניים, ממעות שנתנו להם בני אדם לצדקה, האומנם כבר כתבנו שאין אדם נתפס בחובו בגופו, ואין כוח ביד הבעל חוב לתפוס חובו, או לעשות מלאכה להשכיר את עצמו לשלם לבעל חוב, ואפילו שכתב תנאי זה בשטר - אין בו מועיל, מהטעם של 'לי בני ישראל עבדים'.
זאת ועוד אחרת: מהטעם שלא נתנו לו צדקה זאת, אלא כדי לפרנס בניו ובנותיו, וכבר כתבנו משם הגהות מרדכי, זכרונו לברכה: שבניו ובנותיו יכולים לעכב על ידו, שלא לשלם לבעל חוב, וזהו שנאמר: 'ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים.'

'את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' א-להיכם' - לרמוז על מצוות הצדקה, שהיא שקולה ככל המצוות, שנאמר בו: 'והעמדנו עליו מצות' - מצווה לא כתוב כאן, אלא מצוות'. ורמז ואמר: 'את הברכה' - לומר שלא תאמר למה אני נותן ומחסיר מנכסי, לכן אמר: 'את הברכה' - רמז: צריך לידע שאדרבה מוסיף 'ברכה' בנכסיו, כי 'מלח - ממון חסר לצדקה, וכמו שכתוב: 'ובחנוני נא בזאת' - אף על פי שאסור לנסות את ה' בכל מצווה, כאן בצדקה מותר לנסות ה'.
ולכן אמר: 'את הברכה' - בהא הידיעה, 'אשר תשמעו' - כאלו קיים כל התורה. ואמר: 'אל מצות' - ראשי תיבות: מצות צדקה ותורה - לרמוז כי עבירה מכבה מצווה, ואין מכבה תורה, גם אין מכבה צדקה. לזה אמ:ר 'אשר תשמעו אל מצות' - ראשי תיבות: 'אל מצות' - אין לכבות מצות צדקה ותורה', לרמוז שאין עבירה מכבה צדקה ותורה כאמור.

קהל שרוצים לתקן שהעניים לא יחזרו על הפתחים, ושיתנו להם מקופה של צדקה. אם צריך לעשות כך? - נראה פשוט שאינם יכולים לעשות כן, שמלבד שבזה מונעים את הרבים לעשות מצווה שהרי יש כמה בעלי בתים, שאין לאל ידם להיות מכת הנותנים לקופה של צדקה ומקיימים מצוות הצדקה כשהעני מחזר על פתחיהם, נותנים לו כפי השגת ידם, פרוטה או פרוסת לחם, ואם אתה אומר שהעניים לא יחזרו על הפתחים, נמצאת מונע את אלו מלעשות מצוות הצדקה. ...
כלפי מה שאומרים העשירים שיחזרו על הפתחים, וכוונת העשירים בזה, שלא תהיה פרנסת העניים לפי ממון, אלא יחזרו על הפתחים ובזה יהיו העשירים והבינוניים שווים בפרנסת העניים, והבינוניים אומרים שתהיה פרנסתם מוטלת על הציבור לפי ממון, שהעשיר יתן לפי עושרו והבינוני לפי ממונו. ... הדין עם הבינוניים, מפני שמצוות הצדקה היא לפי ממון. ...
ואחר שיתקנו שייתן כל אחד לפי ממונו, אם אחר כך יחזרו העניים על הפתחים, הנותן לפי ברכתו ראוי יותר לברכה. שהרי אין עשירות בכיס של הקהל ליתן להם די מחסורם. ...
ואף שכתב הרמב"ם ופסקו בשולחן ערוך שהמעלה היותר גדולה היא שהנותן לא ידע למי נותן, וקרוב לזה הנותן לקופה של צדקה ... מעולם לא עלה על דעתם, חס ושלום, שהעני לא יחזר על הפתחים, וזה פשוט וברור שאין נכון לעשות כן, אלא תהיה פרנסתם מוטלת על הציבור לפי ממון כפי הדין, ויניחו אותם לחזור על הפתחים אם ירצו לחזור ומי שרוצה ליתן להם יתן.

'והוא יושב פתח האהל כחום היום' - פי שנמצא בפרק ראשון במסכת גיטין: 'כל הגוזז נכסיו ועושה מהם צדקה, ניצול מדינה של גיהנם. משל לשתי רחלות שהיו עוברות במים, אחת גזוזה ואחת שאינה גזוזה, גזוזה עברה, שאינה גזוזה לא עברה'. עד כאן. וזהו שאמר: 'והוא יושב פתח האהל' - לפרנס העוברים ושבים, כי על ידי כך ינצל מ'חום היום' של גהינם.

שבתחילה מזכיר הצרה שהיו בה במצרים, שאכלו לחם עוני, ותכף קרי בחיל למי שהוא בחוסר ובכפן שיבוא ויאכל. מה כוונתו?! - שהנותן, בעין יפה הוא נותן. אם היה איזה מאכל של תענוג, יזמין לאנשים עניים שיאכלו איתו, אבל על לחם כזה לא יזמין לעניים. ...
וחזר ואמר 'כל דצריך' וכו' - כוונת המגיד לומר לנו שאנחנו צריכים לעשות תיקון לצאת לחירות מהשעבוד הזה, והוא שידוע שאין ירושלים נפדית אלא בצדקה, כמו שאמר הכתוב ציון במשפט תיפדה, ולזה אמר כל דצריך ועל ידי נתינת הצדקה, השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל.

'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' - הכוונה היא שהקב"ה אומר לעשיר: אני אברא את האדם ואתה זן אותו. ולא כטעות המינים, חס ושלום, שהם שתי רשויות. ... וזהו: 'את השמים ואת הארץ' - שברא העשיר והעני המכונים בשם 'שמים' ו'ארץ' - לזכות העשירים על ידי העניים.
ועל ידי מה יתחזק אדם לתת צדקה לעניים? - על ידי שיחשוב כי 'הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך' - כאילו כבר היתה כך, כשהגיע קצו למות ולעזוב את כל חמדות התבל, ורואה באותה שעה שכל העולם תוהו ובוהו, ולא ירד אחריו כבודו. ועל ידי זאת בוודאי יתלהב לעשות צדקה לאכול מפריה ולשבוע מטובה בעולם הנצחי.
ונמשך מזה גאולת כל ישראל כולם כאחד כמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'גדולה צדקה שמקרבת הגאולה', וזה שכתוב: 'ורוח א-לוהים מרחפת' - רוחו של משיח.
ועוד בא בשכרו שיתפלל אל השמים על המטר ויענהו, וזהו: 'ויאמר א-לוהים יהיה אור' - רצה לומר שיקרא ויאמר לשמים: 'יהי אור' - הוא הגשם ויהי אור כאמור.

'הנותן צדקה פחות ממה שראוי ליתן, ונותנה בפנים זועפים, אז לא די שאינו מקבל עליה שכר אלא גם ענוש יענש עליה'. שולחן ערוך יורה דעה ה' צדקה בהגהה.
וזה אפילו רמז הכתוב: 'וצדקה תציל ממות' - ראשי תיבות: מות. דהיינו: אם נותנה כראוי אזי תציל ממוות, ואם לא - היא עצמה נעשית מות לנותנה, רחמנא ליצלן, על כן יזהר כל אדם לתת צדקה כמסת ידו בברכת ה' אשר נתן לו בסבר פנים יפות.

'וזאת התרומה אשר תקחו מאתם: זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן' - נראה לעניות דעתי שפסוקים הללו מדברים בעניין הצדקה, וזה פירושם: 'וזאת התרומה' - היא הצדקה.
'זהב' - ראשי תיבות: 'זה הנותן בייחוד', כלומר שמייחד שם הוי"ה ברוך הוא בנתינת הצדקה, כמו שכתבנו לעיל. 'וכסף' - ראשי תיבות: 'וכשתיתן, סדר פיוס', וכמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה: 'והמפייס מתברך באחד עשר'. 'ונחשת' - ראשי תיבות: 'ונתינה חשובה של מקבל תורה', וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אם בקשתה לעשות צדקה עשה עם עמלי תורה'.
'ותכלת וארגמן' - בא לרמוז ותכלית הצדקה היא 'וארגמן' - ראשי תיבות: 'ונותן אינו רואה גוף מקבל', וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'גדול העושה צדקה בסתר', שהמקבל אינו יודע ממי קבל והנותן אינו יודע למי נתן. 'ותולעת שני ושש ועזים' - לומר שתועלת הצדקה, הנזכרת על ידה, יאריך שנים ויזכה לשיבה, וזהו: 'ושש' - כמו שכתוב 'בישישים חכמה'. 'ועזים' - ראשי תיבות: 'ועל זה יקרב משיח', כמו שכתוב: 'ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא'.

'שמרו משפט ועשו צדקה' - לכאורה מה עניין סמיכות משפט לצדקה? - ולפי חומר הנושא נראה לומר כוונת הכתוב, שלא יעלה האדם בדעתו בנתינת הצדקה לבחון במקבלים לומר זה ראוי וזה אינו ראוי, אלא כל שפושט ידו ליטול נותנים לו. וזהו שאומר: 'שמרו משפט' - רצה לומר: עיכבו המשפט הזה, ולא תעשו אותו, 'כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב', ושמא זה צריך וזקוק לנדבה כי ביתו ריקם, ואתה אין לך ידיעה. ובזה תהיה 'קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות'.

בבוא האדם לעשות מצווה מן המצוות, צריך לדאוג שתהיה בשלימות ובלא פקפוק. שאפשר שעל ידי מצוותו גורם לרגשות רעים אצל זולתו. וכמו שאמרו בחגיגה הנזכרים לעיל, בשם רבי ינאי שמבאר מהו: 'על כל נעלם אם טוב ואם רע' - זה הנותן צדקה לעני בפרהסיה. שרבי ינאי ראה אדם אחד שנתן צדקה לעני בפרהסיה, אמר לו: טוב יותר היה, אם לא היית נותן לו כלל. שעכשיו ביישת אותו. עד כאן. וצריך להבין איך היה במציאות. שאם העני ביקש צדקה בפרהסיה, אם כן הוא עצמו אינו מתבייש. ולמה לא יתן לו בפרהסיה?! - אלא ודאי שאינו כן. אלא שהוא אחד מהעניים הידועים בעיר. וזה שפגש אותו בשוק אץ רץ לתת לו צדקה. ולא שם על לב, שעלול העני להתבייש אף על פי שידוע הוא לכל כעני המתפרנס מן הצדקה. ומה שנעלם ממנו, רגש זה של הזולת, על זה יביאו אותו למשפט.

וכן יש בני אדם דומים לסוס שמכה ברגליו להרחיק הסוס, ואין שמים ביטחונם בה' יתברך, וכשיראו שיש אדם אחד בא בתחומם למכור איזה סחורה, הם מתעצבים, ואינם יודעים כי הכל ביד ה' ובידו כוח לפרנס כל העולם, גדולים וקטנים. ובזה גם כן לא יהא מתקמץ לתת צדקה לעניים, בחושבו כי מזה יחסר לחמו, כי הכל מיד השם יתברך, והוא זן ומפרנס לכל, ואדרבא הוא משפיע עליו שפע ברכות טובות במעשהו זה. ... ואל ידאג בזה כי הכל מאתו יתברך. ולא זו בלבד חייב אדם לתת צדקה לעניים, אלא גם כן חייב לנחם העניים על צערם, והוא מעיקר נתינת הצדקה.

כמה צריך להיות לו לאדם רגשי אהבה על העניים, בכל ליבו ובכל נפשו, במחשבה, דיבור ומעשה:
במחשבה - יתפלל על צרת עניים, הקב"ה ירחמם ויוציאם מעניים.
בדבור - שינחם את העניים בדברים ניחומים: 'אשריך בעולם הבא; אל תדאג גם זה עובר; הרבה יתומים הצליחו בעושר ובבנים; העולם הזה, עיקר עולם הבא - נחת שולחנך מלא דשן' וזהו שאמרו בגמרא: 'והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות'.
במעשה - שיפתח לו פיסת בר כפי עושרו. כלומר אם יש לו, יתן לעני בריווח ויתן לו מזהב שבא, וכמו הלל הזקן שנהג כבוד לעני בן טובים, ורץ לפניו שלושה מילין. ואם אין לו אפילו 'פיסת בר' - מלשון בר ולחם ומזון, יתן לו פרוסת פת בעין טובה, ואזי יפייסו לעני בדברים דווקא.

'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה' - שכל עיקר ציוויו של אברהם לבניו ואת ביתו אחריו, הינו לקיים מצוות הצדקה על ידו ולא על ידי שלוחו, כאשר עשה ה' לאדם, וככתוב: 'אחרי ה' תלכו', ומזה יוצא עניין משמעותי לקיים דברו הטוב, אשר דבר עליו לשלם לו גמולו. ...
ועתה זהו שכתוב: 'ושמרו דרך ה'' - כלומר 'אחרי ה' א-לוהיכם תלכו 'לעשות צדקה ומשפט' - שבהם דרכו יתברך, לעשות על ידו, יתברך שמו, אף כי הרבה שלוחים למקום, גם אתם כן. ויוצא מזה: 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו' - ותיבת 'עליו' מתייחס לקדוש ברוך הוא, וכלומר, שכשאתם עושים צדקה על ידכם ולא על ידי שלוחכם, אז לעניין השכר הוא על ידו יתברך שמו, ויקיים דברו הטוב 'את אשר דבר עליו' - תיבת 'עליו' דווקא, כלומר כמו שהתבאר, עלי לשלם לו גמולו, כי שכר מצווה זו של צדקה לא ישולם על ידי שליח אלא הוא עלי ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

'נתון תתן לו, ואל ירע לבבך בתתך לו.'- כי העניין הוא שלפעמים הן האדם נותן לקופה של צדקה, חלקו הראוי ליתן, שממונים עליה אחרים, לחלקה לעניים צנועים, כמו שהיה הדבר בזמן חכמי הש"ס, עליהם השלום, ולפעמים שפגע עימו העני, הרגיל ליטול מהקופה ככל אחיו העניים, ושאל מאיתו שיזכה עימו, אל יחזור וישוב דל ריקם בטענה שאומר: הרי כבר נתתי חלקי, הנוגע לי לקופה של צדיקים, שממונים עליה גזברי קודש, ולך אתה לשאול מהם, אלא גם לזה יתן, ואל ישלחנו ריקם.
וזהו 'נתון תתן להם' - רצה לומר: הגם שכבר נתון מחלקך לקופה של צדקה, לעשותה בדרך נסתר, עם כל זה, אם שאל העני ממך, פה אל פה, תתן לו פעם שנייה. 'ואל ירע לבבך בתתך לו' - לו דווקא, שהיית רוצה שייקח מהקופה, בדרך כבוד ונסתר, שלא יתבייש העני, יען כי על ידי שתחזור ליתן לו אתה בעצמך מידך לידו, אזי 'יברכך ה' א-לוהיך' ברכה עד בלי די, וכמו שנאמר על פסוק: 'ויתן לך הא-לוהים מטל השמיים' ויחזור ויתן, והוא מידה כנגד מידה, כאשר עשה כן יעשה לו.

'עץ חיים היא למחזיקים בה' - יובן במה שכתב 'סודי רזיא', וזה לשונו: 'מי שנותן בחייו ללומדי תורה, וגומל חסד עמהם, אף על פי שהוא עם הארץ, כשמת מלמדים אותו תורה'. עד כאן לשונו.
זה אומרו: 'עץ חיים היא למחזיקים בה' - רצונו לומר: המחזיק בלומדי תורה, לעתיד לבוא מלמדים אותו תורה, שנקראת 'עץ חיים'. זה אומרו: 'עץ חיים היא' - לעתיד לבוא 'למחזיקים בה'.

'ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי' - יש עוד להקשות, שהיה לו לומר 'ויתנו לי תרומה' מהו ויקחו? - אלא שמתוך נתינת נדבת המשכן, הם לוקחים בו הנתינה לצדקה, באמת תחשב ללקיחה, על דרך 'נתון תתן', שהכוונה הוא ייתן לך למעלה כשתיתן אתה למטה. הרי שהנותן הוא לוקח. ועוד אתם לוקחים 'לי' - לתת משכני בתוככם, מתוך רוח נדיבה 'אשר ידבנו לבו' של אדם, היכל ה' הוא, והתרומה שמפריש אותו אדם היא 'תרומתי', כי שמי בקרבו.

'לעשות צדקה ומשפט למען' - ראשי תיבות 'צלול'. כי לעשות צדקה ומשפט צריך דעת צלול. להעלות שמועתם על פי ההלכה, כמו שנאמר שמועה מבקשת צלילות הדעת. וסופי תיבות: 'לעשות צדקה ומשפט' - 'תטה', רמז שאם עשית משפט בלא דעת צלול, סופך שתעבור על 'לא תטה משפט'.

'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך, ושפטו את העם משפט צדק'. - הפסוק הזה לא ראשו כסופו ולא סופו כתחילתו, שפתח בגוף נוכח וסיים בגוף נסתר. והיה ראוי לומר: 'ושפטו אותך משפט צדק', ונראה שכיוון באזהרה זו, להזהיר לבית הדין הגדול, שבכל דור ודור, בכל זמן וזמן, שימנו שופטים תחת ידם בכל כפר והסמוך לו. והנראה עמו כדי שישפטו את העם שבכפר ההוא, ולא יצטרכו ללכת לבית הדין הגדול על כל דבר פשע, על שור וכדומה. שאז יהיה משפט צדק, שלא יצטרכו להוציא מאתיים על מנה, שהלא אם כך, יצטרכו להוציא מאתים על מנה, ואין זה משפט צדק.

'כל המתהלך בקומה זקופה אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו' - נשמע מזה שהעניו, שמהלך בכפיפות קומה הוא משום שרואה כאילו השכינה למעלה מראשו, שכל העולם ומלואו של הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר: 'לה' הארץ ומלואה'. וזהו טעם השביעית, שבראותו שאין לו רשות בנכסיו ואינו שליט, אז יכיר וידע שהעולם ומלואו של הקדוש ברוך הוא, ואז ייכנע ליבו הערל. מה שאין כן, כשלא יקיים את מצוות השמיטה, שכיוון שרואה עצמו בהשקט ובבטחה, 'תחת גפנו ותחת תאנתו' ואין לזרים איתו, אז יבוא לרום לבבו, וכמו שנאמר: ובתים טובים תבנה וישבת וכו' ורם לבבך'. והווי כעובד עבודה זרה.

'אם כסף תלוה את עמי' - פירש רש"י ש'אם' זה הוא וודאי. ואפשר שגם זה 'אם' ככל 'אם' שבתורה, במה שרומז בזה הפסוק, שאם לווה שיהיה בעדים. וזהו: 'אם כסף תלוה את עמי' - כלומר בעדים. ואם נותן בצדקה - צריך שיהיה בסתר כדי שלא יתבייש, וזהו: 'את העני' - כלומר בצדקה ולא בהלוואה, 'עמך' - שיהיה בינו לבינך כדי שלא יתבייש. ועתה בא על נכון לשון 'אם' - שוודאי חייב ליתן צדקה או בהלוואה או במתנה, אלא שבזה יש תנאי שאם הוא בהלוואה - 'את עמי', ואם הוא במתנה בצדקה - 'עמך'.

'יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך'. - יש אדם נדיב לב, ורצה שיכנסו רעבים לתוך ביתו וישבעו ...אך הוא אינו יושב בביתו, אלא כל היום יוצא לשוק, וגם כשהוא בביתו - יושב בעלייתו, ואינו יודע מהבאים לבקש ...אלא כל הדברים מסורים ביד בני ביתו, אשר מופקדים על אוצרות הבית, ועל בית התבשיל, ואלו - אף על פי שאין נותנים משלהם, צרה עיניהם, לתת לכל שואל, די מחסורו ולמלאת בקשתו ...ואפשר שהם נועלים דלת בפני כל שואל.
לכן אצווך ש'יהיו עניים בני ביתך' - אלו בני הבית אשר ממונים על אוצרות ביתך, ועל בית התבשיל שלך, שהם יושבים אצלך בשכירות. תביא אנשים, שהיו מתחילתם עניים, שיודעים צרת העניות - הן מצד הרעבון, הן מצד חסרון הדלות, הנוגעת לבריאות הגוף. כמה קשים ומרים חסרונות אלו לאדם הנצרך, ואין לאל ידו - כדי שיתמלאו רחמים על אלו, הנצרכים לדפוק דלתי ביתך, למלא שאלתם ולתת להם מחסורם, מן מיני מאכל ומשקה, הנמצאים בברכת הבית, ולא ישיבו פניהם ריקם.

וכי יש חסד של שקר?! - אלא חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת. אמנם, נצטווה על חסד של אמת, שלא יחכה לתשלום גמול. כמו הלווית המת שאין אפשרות שיקום וילווה אותנו וישלם לנו גמול על הספד למת, על השכבה שעשינו או כל דבר שעשינו למען המת, לקבל גמול כנגדו.
אבל חסד של שקר זהו שאדם מביא אורח עשיר וסוחר לביתו ומאכילו ומשקהו ומשכיבו ועושה לו כבוד, כי העושה זאת צפוי לגמול דומה או יותר גדול ממעשיו. כאשר אדם עושה משתה או חתונה לבנו, או משתה לכבוד ברית מילה, או מסיבה שעושים חברים, שכנים או קרובים, קוראים זה לזה ומזמינים זה את זה לאכול ולשתות ולשמוח. הם עושים זאת כמלווה על מנת להחזיר, ולזה אומרים חסד של שקר.
אם כן מה שאמר יעקב אבינו עליו השלום 'ועשית עמדי חסד ואמת' - מלמד אותנו כי זה צריך להיות בלא תשלום גמול.

'אשרי שומרי משפט' - לשון רבים: הם התלמיד חכם, שלומד ושומר משפט התורה, והמחזיק בידו ועוזרו לכתוב תורתו ולהדפיסה, שלא תישמר כי אם ע"י המחזיק בידו בכל עת. וזהו 'עושה צדקה בכל עת' - לשון יחיד: שהוא המחזיק.

שהיה בית המקדש קיים, היו 'כוהנים בעבודתם' ובכל שנה עולי רגלים היו מחויבים לעלות - לעשות 'זייארה' בירושלים שנאמר: 'שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך'. 'יראה' - זו ירושלים שנאמר: 'בהר ה' יראה'. ומביאים בידם תרומות ומעשרות וביכורים ונדרים ונדבות, וכל העולם היו ניזונים מהשפעת ירושלים עיר הקודש. לא כן עתה כי השפע והצינור נהפך חוץ לגן ה', והלך בדרך עקלתון ומוכרחים השלוחים לחזור ולקבץ מעט מן המעט, מחול על הקודש.
ולזה כתוב בתורה: 'כי יהיה בך אביון באחד שעריך בארצך אשר ה' א-להיך נותן לך' - כי הקדוש ברוך הוא צופה ומביט כי עתיד להחרב בית המקדש. לזה ציוותה התורה: 'באחד שעריך בארצך' - שאלמלא כך, בית המקדש קיים היה, כל השפע עולה לירושלים על ידי עולי רגלים.

כי הדבר היפה הוא, כי האדם יחלק רוב זמנו בחכמה ובתורה וקצת בעסק, ולא יצטרך לבריות, אבל בזה הכלל כי לא יאות למשכיל להשיב כוונתו בעושר על הכוונה הראשונה, אך מלהנות ממנה, שיהיה לו הכנה ועזר להשיג השלמות ויוכל להעמיד חכמתו בכבוד ... לא שיכוון להרבות ממון ולקבוץ אוצר, אלא כדי שיעור ההוצאה בלימוד ושלמות, כי היא לבדה קניין עצמי לאדם, ועל זה אמר: 'אמת קנה ואל תמכור'. וכל אשר יגדל עושר האדם, יש לו לעסוק ולחקור יותר בתורה. ...
וכבר התנו בגדר הפילוסופיה, שיהיה אוהב האמת ואנשיה, גועל רוב הכסף והזהב, ולא ישתוקק לקנות דבר נפסד, כי חסרון הנפש והעדר החכמה הוא חסרון אמיתי, וחסרון העושר הוא חסרון דבר מדומה. וכן שלמה: 'זה חלקי מכל עמלי, אף חכמתי עמדה לי'. ואין צריך לקנות מהכסף, אלא מה שלא אצטרך לבריות, ושלא להבזות בעיניהם.

אם רואה תלמידי חכמים, שאין היכולת בידם ללמוד וצריך להמציא להם מחזיקים בכפיה, בדברים, או בריצוי ולהשתדל להמציא להם טרף לביתם. ... אל יאמר אדם: אני מה אכפת לי בזה, דבר זה מוטל על גדולי הדור להחזיק דגל התורה, והם מנהיגי הדור שהם יכולים לכוף על זה, ואדרבה, אני איני ראוי לדבר קשות נגד העשיר לכוף אותו, לעזור עבור זה.

עיקר הכנסת כסף לקופה הוא בא על ידי תקנה, שתיקנו אבותינו, נוחי נפש, מימי קדמוניות. וענין תקנה זו נעשתה על ידי חכמי תימן וחתומים בה שבעים ואחד רבנים, שלא תבוטל עד עמוד הכהן הגדול לאורים ותומים, וזה נוסח התקנה:
שכל בהמות הנשחטות, ונמכר הבשר בשוק לציבור על ידי הקצבים. כל עורותיהם וחלביהם, ימסרו לידי גזבר כללי, וימכרו העורות והחלבים, ויכניסו דמיהן בשלימות לקופה, שממנה יוכלו למצוא הוצאות לטובת העניים. ... מחלקים לעניים סמוך למועדים עזרה כספית. ... נותנים לו לתוך ביתו כסף בסתר; הקופה מטפלת ביולדות של העניים; פדיון שבויים; תמיכה לזקנים ולמי שאינם רואים ולנחשלים בכל שבוע; צרכי קבורת מתי עניים; עוזרים בכסף לעניים לנישואין; שאם תיטרף בהמה לקצבים, שמוכרים בשר לצבור, עוזרים להם בשליש דמיה ... ; מכסף הקופה קונים אדמה לבתי עלמין כללי, משוחרר לכל בלי כסף; לתיקון מקוואות לטהרה ולטבילה; לתת שטיחים לבתי ספר בשביל תינוקות של בית רבן.

המנוח הזה, שהיה בעל צדקה. וכמה פעמים שהלכו איזה בני אדם לגבייה של מצווה, והוא נותן חלק בראש. ולכן גם אנחנו חייבים לספדו, גם מי שלא נהנה ממנו.
כי מידה כנגד מידה, כמו שהיה הוא מטיב לאחרים, ובמיתתו ההנאה ההיא והתועלת ההיא בטלו, ולכן גם אחרים צריכים לבוא להיטיב לו ולהספידו.
ולכן אמרו: 'עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות צדקה אצל עמלי תורה. מה הטעם? כי בצל החכמה בצל הכסף' - כי כמו עמלי תורה מיטיבים לאחרים, כן בעלי מצוות צדקה מטיבים לאחרים. וכמו שחייבים להספיד לבעלי תורה, כן גם חייבים להספיד לבעלי מצוות.

נדייק לשון הזוהר הקדוש פרשת ויגש: 'פזר נתן לאביונים - אלא שזו הצדקה, שהוא עושה קיימת לעד, שכתוב 'צדקתו עומדת לעד' - וזהו: 'שהוא עושה' - שרוצה לומר: שאין מי שידע הדבר, אלא הוא לבדו, ועם זה 'צדקתו עומדת לעד' - שלא ימוט לעולם, וגם כן 'קרנו תרום בכבוד' - כפי מעשיו אשר הסתיר נתינתו וקבלוה בכבוד בלי ביזו, גם הוא 'קרנו תרום בכבוד'

הגם שבאמת אנחנו מבינים שהזמן קשה לכל אחד, מצד יוקר השערים, וקשה לדרוש מהציבור, אבל צריכים להבין שנתינת הצדקה מתוך הדחק היא באמת צדקה מעולה ויותר טובה, ממה שבן אדם נותן מתוך שפע ורווחה. הצדקה שבן אדם נותן מתוך הדחק סימן שבן אדם אוהב את הקדוש ברוך הוא יותר מנפשו ובניו, שהרי בניו ומשפחתו זקוקים לאותו הסכום שהוא רוצה לתת לצדקה, ואפילו כך הוא מתעלם מהכל ונותן לשם שמים, הרי זה קידוש השם ברבים.

תקנה למי שהוא רגיל תמיד בנדרים ושבועות, ואינו יכול לעכב את עצמו, תקנתו הוא שיקנוס עצמו בכל פעם ופעם שישבע או ינדור, לתת כך וכך לצדקה או לחולים או לפדיון שבויים וכדומה, ובכן על ידי זה ימשוך עצמו מלהישבע פעם אחרת, שיצטרך לתת הסכום שקצב לצדקה או לפדיון שבויים. ...
'איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה, לאסור איסר על נפשו' - שהוא רגיל בריבוי נדרים או שבועות, ורוצה להמשיך את עצמו שלא לנדור או להישבע מכאן ואילך, ואינו יודע כיצד יעשה, כי אינו יכול לעכב את עצמו, לזה וודאי תקנתו הוא 'לאסור איסר על נפשו' - לתת כך וכך לצדקה בעבוד מה שנדר, ובזה יוכל לעכב את עצמו שלא להקל בנדרים, כי יתן בכיס עינו.

'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' - יקשה, אם במשפט לא בצדקה, ואם צדקה לא במשפט, אלא יובן על פי מה שאמרו בגמרא: בית ועלייה שנפלו, הבית של אחד והעלייה של אחד, ובעל העלייה רצה לבנות עלייתו, ובעל הבית מעכב עליו, ואלו לו - 'אין לי במה לבנות'. ואמר שם בגמרא שהדין הוא, שבעל העלייה יבנה שתיהם, כלומר בית ועלייה, וישכיר הבית לבעליו, ויקח בעל העלייה שכירות הבית, עד יד בעל הבית לפדות. וידוע שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, וכשנחרב בית המקדש של מטה, נחרב גם בית המקדש של מעלה. והקדוש ברוך הוא רוצה לבנות של מעלה שהיא עלייה, ואנו אין לנו במה לבנות - 'שאין בנו לא תורה ולא מצוות'. והדין נותן שהקדוש ברוך הוא, שהוא בעל העלייה, יבנה שתיהם, וישראל ידורו במקדש של מטה על ידי השכירות. וזהו שאמר הכתוב: 'ציון' - שהוא מקדש של מטה, 'במשפט תפדה' - שהקדוש ברוך הוא בדין, שיבנה אותה כדין בעל העלייה, 'ושביה' - שהם יושביה בשכירות. ומה השכירות, שהיא הצדקה שנותנים לחכמים ולעניים.

עבירה יש לה קרן, ויש לה פירות. והכתוב: 'פרי מחשבותם' - כאן בעבירה שיש לה פירות, צריך האדם הזה לעשות כנגדן, מצוות שעושים פירות, תמיד לרדוף פעולות החסד, ולכתת בגמילות חסדים, ובהבאת שלום בין אדם לחברו. ואומרו: 'עושה צדקה בכל עת' - זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, והקונה ספר תורה נביאים וכתובים ומשאילם לאחרים', ועכשיו שניתנה תורה שבעל פה להיכתב ספרי הגמרא וספרי הפוסקים, שכרן מרובה כשישאיל לאחרים. ולפי שאמרו הצדיקים: באותו דבר שחוטאים בו מתרצים, צריך לדקדק להתרצות בכל אבר ואבר שהכעיס בו: פה דובר נבלה - יתרצה בדברי תורה, ובהבאת שלום ופיוס לעני בדברים, ככתוב: 'ותפק לרעב נפשך'; ידיים שופכות דם נקי - יתרצו בזה שכף יפרוש לפני יד ישלח לאביון, וכן הוא אומר: 'וחטאך בצדקה פרוק, ועויתך במחן עניין'; רגליים ממהרות לרוץ לרעה – יכתת אותם לדבר מצווה, ולגמילות חסדים, ולדברי תורה מעיר לעיר, 'לשמוע שריקות עדרים', שכתוב: 'והם תוכו לרגלך'.

'יהי ביתך פתוח לרווחה' - למצוא בו רווחה כל איש מצרתו: רעב ימצא בו אוכל, עני ימצא בו צדקה, דחוק ימצא בו הלוואה, חולה ימצא בו רפואה, וכן כל כיוצא בזה. ולא עד שיהיו כולם בבת אחת, רק אף באחת מהנה, הכל כפי השג יד. העיקר הוא שיהיה ביתו של ישראל יש בו דבר מה רווחה לעני. ...
בעיר דרוקרת היתה אישה עניה קמה בכל יום בהשכמה, ומחממת התנור ומשאלת מים חמין או גחלים לשכנותיה, ופעם אחת היתה דלקה בעיר וניצולה היא ושכנותיה בזכות מצווה זו. הרי שאף שהם עניים, היה ביתם פתוח לרווחה לאחרים כאשר השיגה ידם.

'אשרי שומרי משפט, עושה צדקה בכל עת' - וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת?! - דרשו רבותינו שביבנה, ויש אומרים רבי אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים'. - אף על פי שכינה הכתוב את פרנסת בניו ובנותיו הקטנים כצדקה, בל יעלה האדם על לבו מחשבת פסול, כי בזאת יצא ידי חובתו במצוות צדקה, ולא יפזר מממונו לעניים. חלילה לו מלעשות כן, כי מלבד צדקה זו, שעושה עם בניו ובנותיו הקטנים, הוא מחויב גם לקיים מצוות צדקה עם עניי ישראל, בתיתו להם מזון וכסף לחיותם, שאם לא כן, מניין יתפרנסו עניים?! וירמוז זאת באומרו: 'אשרי שומרי משפט' - הוא משפט הצדקה עם העניים, ומלבד זאת 'עושה צדקה בכל עת' - שמפרנס בניו ובנותיו. דורשי רשומות רמזו זאת בכתוב: 'ואל יבוא בכל עת אל הקודש'. - וירמוז, 'אל יבוא' - כל אדם 'אל הקודש' - העולם הבא, כאשר בידו רק 'בכל עת' - רק אותה מצוות צדקה, שעליה נאמר: 'עושה צדקה בכל עת' - דהיינו שזן בניו ובנותיו הקטנים.

אף הגשר בין אדם לאדם נעשה מעורער ומט ליפול. שוב אין האדם רואה בחברו יצור א-לוהי, כמותו שותף למעשה בראשית, חבר ורע למימוש המשימה המשותפת, שהטיל הבורא בברואיו ומעשה ידיו. ונהפוך הוא, עומד האדם מול רעהו, כזאבים הנאבקים על הטרף, וחוששים שחלקו של האחד, יגרע מחלק חברו. ... לכן יש להחזיר לדור הזה את האמונה בטוב שבאדם, והנעלה שבקסם הבריאה.

'צדק צדק תרדוף' - וזהו אפשר מה שרמזה לנו התורה הקדושה, רוצה לומר: שלא יאמר, שלא יתן הצדקה כי אם לתלמיד חכם - שמגינה לעולם, אבל לעם הארץ אינך צריך ליתן הצדקה.
וזהו כפל הלשון 'צדק צדק' - שהזהירה התורה הקדושה בין צדיק בין רשע, צריך ליתן הצדקה. ויוצא מזה: 'למען תחיה' - רוצה לומר: משאינכם חסים על הממון, לא יפרע הקב"ה כי אם מן הממון - שהוא הזיבורית, ותרוויחו הנשמה שהיא העידית.

שלא לאחר שכר שכיר - וטעם מצווה זו הוא מבואר כמו שכתוב בתורה: 'ואליו הוא נושא את נפשו', וזוהי דרך ישרה - ששכיר זה, אולי אין לו מה שיאכל אותה לילה או אותו יום, ובפרט אם יש לו אשה ובנים, והם מוטלים ברעב ומצפים עת בואו, להביא להם מה לאכול, ואם יבוא בידיים ריקניות, כמה מן הצער וריב ומצה וכיוצא בזה, וכאילו הוא נוטל את נפשו, כמו שכתוב למעלה. ובזה יקנה האדם מידת הרחמנות ולב טוב, שהוא תכלית המבוקש בתורתנו הקדושה, להיות רחום, אוהב את הבריות, ומבקש קיום וישוב העולם. ונפשו בטוב תלין, שמח וטוב לב, שזכה שיהיה הוא אדון ויש לו פועל.

ועל הנזכר כי מתגאה מצד עושרו, צריך שיתבונן כי גם העושר הנתון לו הוא מאתו יתברך, שאומר הכתוב: 'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות'. ולא נתנו לו העושר להתנאות בו, אלא בכדי שיפזר ויתן צדקות. ואם כה יאמר כי העושר הזה לא השיגו כי אם על ידי כי טורח הרבה, ויגע בעשר אצבעותיו, לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות, לעשות פרקמטיא גדולה,
אפילו הכי - צריך שידע כי כל הטורח הזה לא הוא לבדו טרח ויגע להתעשר, כי אם בהיותו בחברתו הנשמה התמימה אשר בתוכו, כי היא חלק אלוה מלמעלה, ושניהם כאחד עשו את החיל הזה. אם כן נמצא שהגוף והנשמה המה שותפים בכל העושר הזה. ... ואם כן הדין נותן, שצריך לחלק השותפות הזה בהיותו בחיים, לעשות חשבון הדק היטב, וליתן מתנה לנשמה, דהיינו לעשות מצוות שיש בהן חסרון כיס, ולחלק צדקה ברבים.

'שים נא ידך תחת ירכי' - דהיינו: ידך תמיד תהיה פתוחה לעניים, הנקראים בשם ירך, שהם דומים להירך - מה ירך הוא מכוסה תחת הבגדים - כן העני מהבושת פנים אשר לו, ומהצערים אשר הוא בהם, תמיד יהיה יושב לבדו נסתר. ואמר: 'תחת ירכי' - לרמוז לאמרם זיכרונם לברכה: מה טוב כשתהיה הנתינה בדרך הנראה בעיני הרואים כמו העני הוא שנותן ולא המקבל, דהיינו: יד העשיר נראית מתחת יד העני, ואז על ידי זה 'ועשית עמדי חסד'.

והנה תדע כי בעת שמידת הדין מתוחה בעולם ושערי תפילה ננעלים, אז אם הוא מאותו סוג שאינם שואלים על העני עד שיבוא ויבקש מהם ויתחנן אליהם, על אלו נאמר: 'יקראני ואענהו' אז אלו התשועה רחוקה מהם. ועל הסוג השני שהם דורשים את העני, עליהם נאמר: 'טרם יקראו ואני אענה', ובאין ספק שזו מידה כנגד מידה. ותדעו מורי ורבותי כי כפי התנהגות האדם למטה כן מתנהגים עמו למעלה, ואם מידתו למטה להעלים עיניו מהעניים, ובפרט מן התלמידי חכמים ולומדי התורה, ומחכה עד שיבואו אליו ויתחננו לפניו, אז יתנדב בעבורם, גם בשמיים לא יתנו לו עד שיתמקמק ויצעק עד שיענו לו מן השמיים, אבל אם לא יקרא לא יענוהו. אמנם מי שהוא 'משכיל אל דל' ואינו ממתין עד שיבוא אליו, אלה הוא מקדים ושואל עליו, גם הקדוש ברוך הוא לא ימתין עד שיתפלל אליו עד שיתן לו, אלא טרם יקרא ה' יענהו. וירוויח בזה בהיות, חס וחלילה, מידת הדין מתוחה בעולם, ולא יכול להתפלל כי שערי תפילה ננעלים, אף על פי כן הקדוש ברוך הוא יענה אותו קודם שיקרא.

שלושה פסוקים, בכל אחד שבע תיבות, והאמצעית 'והוא' ... ופי מהרמ"א, זיכרונו לברכה, שהנה שלוש הדרגות יש בנתינת הצדקה: האחד - שייתן משובח על מה שהוא אוכל, שהוא 'שמנה לחמו' לעצמו, מה שהוא אוכל ולא מעדנים. אך לעני 'יתן מעדני מלך'. למעלה מזה - הוא שיהיה 'עושה ומעשה' - שייתן ויתנו אחרים, וזהו: 'ונדיב נדבות יען והוא על נדיבות יקום'. ועדין אין זו שלימות הצדקה בעצם, כי אם שתהיה גם כן מתן בסתר משני הצדדים, וזו היא העולה על כל הדרגות הצדקה, שהנותן איני יודע למי נתן והמקבל אינו יודע ממי לקח. וזהו: 'א-לוהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה'. וזהו: 'א-להים הבין דרכה' - ממי באה למקבל, 'והוא ידע את מקומה' - ליד מי תגיע אבל הנותן אינו יודע.

'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו' - משל לאדם אחד, היה חולני בצער ובדוחק וחלוש הרבה, ועבר בתוך רפש וטיט, והיה בצער שאינו יכול לילך בתוכו כי אם בצער ובדוחק, והוא נע ונד בו. והיה שם גיבור אחד הולך גם כן בטיט ההוא, אמרו לו העוברים לאותו גיבור, תיקח יד אותו החלוש ותעבירהו מהטיט שלא ייפול שם, אמר להם עכשיו עדיין עומד ומהלך קצת אינו צריך לי. תכף ומיד והנה החלוש נפל ארצה ונתלכלכו בגדיו, ונתמלא פניו ועיניו מהטיט, ואילולי לקח והחזיק בידו הגיבור תחילה, תכף היה מגיע ליבשה וניצול. כן האדם שנתמוטט קצת, אם יאמר העשיר, אני איני מחזיק בידו עד שימכור כל כליו ויהיה עני מרוד, ואני נותן לו צדקה, זה דעת נפסדת, אלא צריך להחזיק בידו בעודו בינוני. וזה שאמר כשתראה 'ומטה ידו', תיכף 'והחזקת בו', שתיתן לו עשרים או שלושים משקלים להרוויח בהם. וזה תעשה בעודו 'חי עמך', שהוא בינוני, ונקרא 'חי'. ולא עד שיעני לגמרי, ויקרא 'מת', שעני חשוב כמת, אלא 'וחי עמך'

למה אישה שמת בעלה נקראת בשם אלמנה - מובא ברבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'אלם צדק תדברון' - ויש אלם אף בחיריק, אשר לא יוכל לדבר, ולכן נקראת אלמנה, שאינה יכולה לדבר ולריב ...
'שפטו יתום ריבו אלמנה' - לגבי יתום 'שפטו', דהיינו: הדיין שופט לו דינו אבל לגבי אלמנה אמר: 'ריבו' - שהדיין הוא עצמו יריב בעדה כאילו הוא הבעל דין. ... שמשמה יוצא הלימוד - אלמנה שהיא אילמת, שאינה מדברת, ולריב ריבה שהיא תשושת כוח.

'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת' - ונראה על פי מה שאמרו חז"ל על פסוק: 'ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ' - ודרשו חז"ל: ששופטיו צריכים להישפט, ולכן - 'ויהי רעב בארץ'.
ופירשו רז"ל, וכמדומה הם דברי מהר"ם אלשיך, עם מה שאמרו חז"ל: שהעולם מחלק היום לארבעה חלקים: שלוש שעות זן את העולם, שלוש דן את העולם, שלוש מלמד תינוקות, שלוש משתעשע עם הצדיקים. ולפיכך אם השופטים לא דנים את הדין לאמיתו, אז הקב"ה צריך להחזיר את הדין ולדון השופטים על זה, לכן לוקח מהשלוש שעות של פרנסה, ולכן 'ויהי רעב בארץ'.
ולפי הנ"ל יש לפרש הפסוק: 'אשרי שומרי משפט' - כלומר כשהדיינים 'שומרי משפט', אז הקב"ה 'עושה צדקה בכל עת', שאפילו שלוש שעות של דין, עושה אותן פרנסה.

הרבה מבעלי בתים ובפרט העניים שלא היה להם אפשרות להכין כאמור מצה משומרת משעת קצירה, מאידך יש מהם שהיו מקבלים שלושה כיכרות מצה משומרת משעת קצירה במתנה מבעלי בתים האמידים בהיותם קרוביהם או מכיריהם או שכניהם, ורוצים לזכות אותם לקיים מצוות אכילת מצה מן המובחר, וכן היו נותנים להם עוד שלושה ככרות גם לליל הסדר השני של יום טוב גלויות.

אבות היישוב לפנים תיקנו, שכל שור או כבש או עז הנשחטים בעיר, ובשרם נמכר לרבים באטליז, הרי חלבם ועורם מופקע לקופת ההקדש, בשביל צורכי עניים, ואין לקצב בהן שום חלק וזכות. ...
כן מוציאים מקופה זו לתכריכין ושאר צורכי קבורה למתים עניים. היו מוציאים מקופה זו תמיכה לפועלי הניקיון בימות הגשמים, שאינם יכולים להתפרנס ממקצועם.

'א-להים הבין דרכה, והוא ידע את מקומה' - הוא רמז למי שנותן בסתר, שהיא המעלה הגדולה מכולם בעניין הצדקה. והוא שיש מציאות, שכשגובים לעניין מצווה שהוא לפדיון שבויים או להציל עניים או לעשות הלבשה לתינוקות של בית רבן, וצריך לאותה מצווה מאה אריות. אפשר שימצא אדם אחד, שיש לו יכולת לעשות אותה מצווה לבדו, משום שהוא עשיר ונדיב, ויש לו לב טוב, אף על פי כן אינו עושה אותה. ורוצה שכולם יתנו חלקם, ולערבב חלקו עם חלק כולם, כדי שיהיה צדקתו בסתר, שהיא המעלה הגדולה מכול בעניין הצדקה. משום שכיוון שעירבו המטות יחד, אף על פי שנתן הצדקה בפרהסיה, נקראת 'בסתר', משום שכל עני ועני, שלקח חלקו ולבושו, אינו יודע אותם המעות בפרטות שלקח, מי נתנם, כדי שיתבייש ממנו, וגם הנותן לא ידע צדקתו, שנתן לאיזה עני הגיע. ... וזהו לו כמי שנתן בסתר.
זהו שאמר: 'מאשר שמנה לחמו' - כלומר שהוא איש עשיר ונדיב לב, 'והוא יתן מעדני מלך' - שיש לו רצון ליתן כמו המלך, והיה רוצה ליתן מכיסו כל הממון הצריך לאותה מצווה, ואף על פי כן: 'ונדיב נדיבות יעץ' - ומייעץ לעולם שיעשו נדבות וייתן כל אחד חלקו. 'והוא על נדיבות יקום' - כלומר בתוך אותם הנדיבות, יקום ונותן גם הוא חלקו בתוכם, אבל כוונתו כדי ש'א-לוהים הבין דרכה' - שיהיה צדקתו בסתר, כמו שכתבנו.

'אם כסף תלווה את עמי' - הרי ברור שההלוואה, הניתנת לעני, מחזיקה אותו שלא יפול ויצטרך לצדקה. ומי שכבר מט, נפרנס אותו די צורכו ועל זה נאמר: 'אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. ... ובי זה המעשה, כשהייתי מתעסק בגביית צדקה, לכל מקרה שהיה מזדמן, אם להכנסת כלה או לחולה או לחיה או לאיזה אדם לחוץ, ולכן היו מתגלים לי כל מיני אנשים, יש כאלה שהיו בודקים בשבע בדיקות ושבע חקירות 'למה' 'ולמי' וכו' עד שנותנים משהו. ויש ששואלים פחות, ויש שאינם רוצים לדעת, ויש שנותנים בלי למנות ונותנים כל מה שעלה בידם. והיה מעשה באדם אחד שהיה עושה ומוכר ערק, שכשהיינו באים אליו לדבר מצווה, בלי לשאול ובלי לשמוע, מה שאנחנו אומרים היה לוקח את הקופה ומריק אותה לנו, זכור לטוב. ,.. כמה יש ללמוד מזה וכיוצא בו, שדאג לאחריתו וידע שהכל הבל, ורק המעשים הטובים נשאר לו לאדם, אבל הכסף והעושר נאמר עליו 'ועזבו לאחרים חילם'.

ישיבתנו בסוכה, שבעה ימים, מלמדת אותנו: ראשית - שאל לנו להתמסר יתר על המידה לעולם הזה ולהנאותיו, כשם שאל לנו להיות יהירים מפאת בתינו היפים, אשר בנינו וריהטנו בצורה כל כך מפוארת ומטופחת. עלינו לקיים את מצוות הא-ל ולעשות את הטוב בעיניו, כי רק מעשינו הטובים ילכו עמנו ויסנגרו עלינו ביום הדין לפני כיסא הכבוד; אך בתינו ורהיטינו וזהבנו יישארו מאחור.
כמו כן עלינו ללמוד מכך שכאשר אנו יושבים תחת סוכותינו, ולזמן מה נבצר מאיתנו להתרווח בבתינו הנוחים, אנו נזכרים באחינו העניים, אשר שוכנים בדירות פחות נוחות אפילו מסוכה זו, שנראית בעינינו כל כך לא נוחה, ובעקבות זאת אנו מקבלים על עצמנו לעשות כל אשר לאל ידינו, להקל את מצוקתם.

אמרו בעלי המוסר שיש אדם שרגיל ליתן סך מה לצדקה מדי שנה בשנה דבר קצוב, ויש שנה אחת שאינו נותן כמו שהוא למוד אלא פחות מלימודו או שיש שאינו נותן כלל באותה השנה מצד שלא הרוויח באותה השנה ובפרט אם אירע לו איזה הפסד באותה השנה, או היצר הרע שבליבו אומר לו בזה השנה אתה פטור לפי שהפסדת. וכפי האמת זה האיש שוטה. אדרבה, אם הוא למוד ליתן בכל שנה לצדקה מאה, אותה השנה נותן מאתים, כדי להרוויח בשנה הבאה כפלים, מה שהיה רגיל להרוויח. כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'המלווה פרוטה לעני בשעת דוחקו' - ופירשו זיכרונם לברכה בשעת דוחקו של בעל הבית. וימלא חסרונו של זה השנה. אבל אם לא ייתן בזה השנה, לשנה אחרת יפסיד יותר.
ועל כן יאמרו המושלים שדומה זה האיש לצמא שהוא צמא ושותה מים מלוחים לרוות צימאונו. שלפי אותו רגע יהיה צימאונו מעט, ואחר כך יוסיף עוד צימאון על צימאונו, כן זה האיש, אותו העת שלא נתן צדקה מלא חסרונו מעט מן ההפסד ,ואחר כך מוסיף חסרון על חסרונו. ... וזהו שכתוב 'נתון' - רצה לומר: אף על פי שהממון שלך נתון ביד אחרים, שהפסדת אותו, אף על פי כן 'תתן ולא ירע לבבך' - שתאמר אני הפסדתי, 'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'' - שתרוויח בכפלים על מה שהפסדת למלאות חסרונך. ... ועל זה הזהירו הכתוב: 'נתון תתן' - אפילו בעת שלא תרוויח. ובזה נראה לעניות דעתי פירוש הפסוק: 'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת' - בין עת שהוא מרוויח או עת שהוא מפסיד, לא עלינו.

'מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי'. - הנה נודע כי התנאי הנחוץ מאוד לכל עשיית המצוות היא הסרת הדאגה והעיצבון. ומה גם במצוות הצדקה, אשר קיומה יחייב העיצבון. כי על כן מוכרח לאזור חיל להיות בשעת נתינת המצוות שמח וטוב לב. שזה הוא עיקר שלמות עשיית המצווה. הנה כי כן ציווה ה' את משה: 'דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה' - רוצה לומר: האנשים אשר בשם ישראל יכונו, אשר הם בלי ספק נותנים מטוב רצונם, שמחים וטובי לב, אליהם תאמר: שייקחו לי תרומה בסתם. אבל כאשר תיקח התרומה 'מאת כל איש אשר ידבנו ליבו' - רוצה לומר: כאשר תכיר איזה איש בלתי שלם, שכאשר יתן תרומה יהיה ליבו דווה וכואב, ויהיה מילת 'ידבנו' - פתרונה דאבון לב. לאנשים כאלה תאמר אליהם: אל תעצבו. כאשר תתנו לי עוד מעט 'תקחו את תרומתי' - אחזיר לכם את התרומה שנתתם לי.

'כל הנותן פרוטה לעני זוכה ורואה פני שכינה, שנאמר: אני בצדק אחזה פניך' - והיינו: ודאי צדקה הגונה ומעולה: נותנה ואינו יודע למי נתן, נוטלה ואינו יודע ממי נטל, והיינו כגון גבאי צדקה. ואפילו ע"י גבאי, יש לחוש לשאינו ראוי. וכמו שכתוב במדרש איכה על פי 'כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב' - אלו גבאי צדקה, שנוטלים ומחלקים לראוי ולשאינו ראוי. 'ולא יחטא' - איך מה זאת אמר: קולע אל השערה - 'ולא יחטיא'. עד כאן. הרי שאפילו על ידי גבאי צדקה, חוששים לשאינו ראוי. ועל כך אנו אומרים כי זה הדבר טוב, אשר קיימו וקבלו אבותינו, לכונן את ארץ ישראל, כי ביושבי הארץ, ודאי מהוגנים וראויים המה.

דודי, כבוד מורנו הרב נסים בנימין מרדכי אלישר, זיכרונו לברכה, אשר הרביץ תורה ברבים והעמיד הרבה תלמידים, ובפרט כמה יתומים, חינכם וגידלם על התורה, והחזיק ביד לומדי התורה, בגשמיות ורוחניות. והוא ציווה שלא להכתירו בתארים, ולא ידרשו עליו דרשנים, וראינו זה פלא שבעת הלוויה כנהוג, הביאו נרות להדליקם על ידי הארון, ופתאום נעלמו מעין כל, ולא נודע יד מי הייתה בזאת, והנה אחרי איזה ימים חיפשנו בניירותיו, ומצאנו כתוב בצוואתו, שלא ידליקו נרות בעת הלוויה על יד הארון, אז נוכחנו כי מן השמים הייתה זאת לעשות רצון צדיק כי גדול מרדכי.

'וימצאהו איש והנה תועה בשדה, וישאלהו האיש לאמור מה תבקש' - ונמשך מוסר על שיירת ישראל קדושים, ההולכים בדרך אחת, שצריך התבוננות והשגחה בעין פקוחה, על כל אחד ואחד מהשיירה, אם הם שלמים, כי לפעמים נשאר לאחוריו ומסתכן, או בימי הגשמים שהגשמים מרובים ואיזה מהם הוא ערום מבלי כסות ראויה וכיוצא, וזוהי סיבה שמסתכן ומת, חס וחלילה. או אם הוא קצת חולה - להשתדל לרפאותו ולהברותו. ... ואשריהם ישראל, שכשהולכים בדרך בים או ביבשה, עוזרים זה לזה, אשריהם ואשרי חלקם.

חכמי חרשים שמעו, לא זו הדרך ישרה שאתם הולכים בדרכי החקירה, זו היא חכמת הטבע, לדעת לברוא בריאה או יצירה, לא לכלות הזמן בוויכוחים הגיוניים ופילוסופיים, ולבנות אלף שאלות על כנפי הנמלות, נעים ונדים בתנועה, תהגו ריק בריקות, טועים בהתחלות חומר וצורה והעדר, והשיחות הטפלות, אשר הגלחים הבטלנים צברום בספריהם, חמרים חמורים הזו מהתלות, ובהרגלם בהם כל היום עם תלמידיהם נדמו להשיב כיוון על כל קושיא, אפילו איומה כנגדלות, ויתפארו בוויכוחים במקהלות, ורב מהיות קולות, שעלו על גבי מרומי המעלות. הוי עניי הדעת, יודע אני חסרונכם במושכלות, קול דברים אנוכי שומע באין פעולות, ואתם עדיין מבחוץ אדוקים בקליפות. נבוכים אתם, ורעיונכם זה לזה נקשו, יהלומון בכשיל וכלפות. ומשבח אני הממציאים איזו מלאכה לתועלת הרבים, ועסקי בעלי מהפיכת המתכות חכמי פילוסופית האלכימיה, המראים לעין אמיתות התפלספותם, וכן במלחות ובעבודת האדמה, ובתחבולות הבאת המים וכדומה, מהמועילים לרבים, בזמן שלום ובשעת מלחמה, שבאמת אלו הם החכמים השלמים, שהמציאו נוראות. לא הפילוסופים הכותבים מילות סתם. וכן העניין בחכמת הלמודים, שכל דבר היוצא לפועל, להיות מעיר לעזור לדבר אחר - הוא יותר משובח, ויעלה זכרונו לפני מלכים, כגון המצאות החכם ארכימדס בתחבולות ובמראות שלהן, נעשה יקר וגדולה על דקדוקי ספר העשירי לאוקלידס וחכמת האלגברה, עשר ידות. וכי לא אמרו כל זה חכמינו במוסריהם: 'כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת, וכל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת', כי בזאת יתהלל המתהלל - ביודע לפעול איזה דבר מעולה ובעל סגולות, והוא לבדו לפני מלכים יתייצב, לא המקשה קושיות גדולות ומדקדק במילות.

שאלה: חתן וכלה שקבעו החתונה באולם, ושילמו סכום גדול לבעל האולם עבור הכנת סעודה גדולה למאות מוזמנים. ההזמנות חולקו והכל מתוקן לסעודה, ויומיים לפני החתונה מת אחי הכלה. ביטול החתונה בזמן שנקבע, יגרום להם הפסד גדול, נוסף לעוגמת נפש לחתן וכלה, אם תידחה החתונה, מה הדין בזה? ... בזמננו, שמוציאים הון תועפות, ומשלמים כמה אלפי שקלים עבור סעודת חתן וכלה באולם השמחות, אפשר שאין חילוק בין מת אביו של חתן או אמה של כלה, או מתה אמו של חתן או אביה של כלה או שאר קרובים, כיוון שנגרם הפסד גדול, הפסד ללא החזר, וגם עוגמת נפש לחתן ולכלה, ויש חשש לביטול הנישואין בין בני הזוג לגמרי, חס ושלום, כי מי יכול לעמוד בהפסדים גדולים של הוצאות החתונה בימינו, ולכן בנידון שלנו נראה שיש להקל לעשות את החתונה, ולדחות את קבורת המת עד למחרת החתונה. ... רק יש להזהיר שאר הקרובים של הכלה הקרובים למת, כגון אביה ואמה ואחיה ואחיותיה, שלא ישתתפו בחתונה, כיוון שהם אוננים, והמת מוטל לפניהם, ופטורים מכל המצוות, אם כן בוודאי שאסור להם להשתתף בחתונה, ורק החתן והכלה ושאר הקרובים שלא שייכים לאבלות מותר להם להשתתף בחתונה.

פתיחת תורתנו הקדושה, ופתיחת פרשת בריאת העולם, היא באות ב' של תיבת 'בראשית', ובביאור הטעם לכך אומרים חכמינו זיכרונם לברכה, שלפני שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, באה לפניו כל אחת מכ"ב האותיות הקדושות בבקשה, שבה יברא את עולמו, והקדוש ברוך הוא דחה את כולם מסיבות שונות, עד שבאה לפניו האות ב', והחליט שבה ראוי לברוא את העולם, כיוון שבה מתחילה תיבת 'ברכה', ורצנו יתברך לפתוח את תורת הקדושה, וכן את בריאת עולמו בלשון של ברכה. דבר זה מלמדנו שעלינו לפתוח כל שלב בחיינו (הן בגשמי כפתיחת עסק וכדומה, והן ברוחני כפתיחת לימוד חדש בתורה וכדומה) בעניין של ברכה. וכהוראת חכמינו זיכרונם לברכה במדרש: 'פותחים בברכה', וברכה פירושה עשיית טוב וחסד וצדקה עם הזולת, שהרי עיקר כוונת הבורא היתה כדי להטיב לברואיו. וכאשר מידת הנתינה והחסד תהיה נר לרגלנו, ובה נפתח כל פרק בחיינו, בזה תשרה הברכה ובהצלחה בכל משעה ידינו.

'וירא א-להים את האור כי טוב' - ברא האור במידה גדושה, והשפיע כפי גדולתו ואהבתו עם בריותיו... 'ויהי ערב ויהי בֹקר יום אחד' - בא לעודד ולנחם את האיש, שמצאוהו רעות רבות, המכוונות במילת 'ערב', אל יתייאש, ויוסיף אומץ בעבודת ה', ויידע שצרותיו תעבורנה, ויבואו במקומם טובות, המכוונים במילת 'בֹקר'. וזהו שאמר: 'ויהי ערב' - אם יהיה ערב לאדם - אל יצטער, כי אחריו יבוא בֹוקר.

'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך כי בגלל הדבר הזה' - שהאדם נותן לעני כאילו נותן לקדוש ברוך הוא כמו שנאמר: 'מלווה ה' חונן ודל'. וזה שנאמר: 'נתון' - לעני כאילו נותן לקדוש ברוך הוא, וזהו: 'תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו' - לומר מה אני נותן דבר מועט לקדוש ברוך הוא 'כי בגלל הדבר הזה' - אפילו מועט 'יברכך ה' א-לוהיך' כי 'הוא אמר ויהי'. ...
אפשר שצריך האדם ליתן לכל אדם כדי שלא יתבייש העני כמו שפירשו: 'יהיה ביתך פתוח לרווחה' - אפילו לעשירים, 'ויהיו עניים בני ביתך' - רצה לומר: כבני ביתך שאינם מתביישים, וזה שנאמר: 'נתון' - אפילו לעשירים 'תתן לו' - לעני, 'ולא ירע לבבך' - אפילו יצר הטוב 'בתתך לו' - שתרצה לתת לו דווקא 'כי בגלל הדבר הזה' - שאתה נותן לכל, ולא יתבייש העני 'יברכך ה' א-לוהיך'. ....
אפילו שייתן לו, צריך לפייסו, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'ומפייסו בי"א' ואל תאמר מה מועיל הפיוס אותו, אעסוק או בעסקיי או בתורה, זה חשוב לפני הקדוש ברוך הוא מעסק התורה. וזה שנאמר 'נתון' - מעות 'תתן לו' - זהו פיוס, שהנתינה אפשר על ידי אחר אבל הפיוס לו דווקא.
וזה שנאמר 'נתון' - הנתינה על ידי אחר, 'תתן לו' - זה הפיוס, 'ולא ירע לבבך' - אפילו יצר הטוב, 'בתתך לו' - ותאמר הפיוס מה מועיל, אעסוק בתורה עדיף. ולזה אמר 'כי בגלל הדבר הזה' - הוא הפיוס, 'יברכך ה' א-לוהיך'.

העולם נוהגים בבית הכנסת, כשמוצאים סידור תפילה וכיוצא של חברו, שלוקחים בלא דעת בעליו, ואין היתר לזה, כי מה שונה סידור מספרים אחרים, שזה וזה אחת היא. וטלית בבית הכנסת הוא שמותר, אך ספרים אף בבית הכנסת, סידור ומחזורים, אסור.

'מאתך תהילתי בקהל רב, נדרי אשלם נגד יראיו, יאכלו ענווים וישבעו.' - ידוע מה שהזהירו חכמים על הסתרת מעשים טובים מבני אדם, כמה גדול שכרו. וכן מובא בזוהר הקדוש בפרשת חוקת דף קפ"ה עמוד ב', שחושב מדרגות הצדיקים וכתב וזו לשונו: 'ולמעלה טוב מכולם מי שלא התפרש ולא התגלה וכל מעשיו סתומים הם, אשר הוא זכאי וחסיד, השומר את מצוות התורה ומקיים אותן, ומשתדל בתורה יומם וליל, שמתייחד ובדרגה גבוהה יותר משאר בני האדם'. עיין שם.
לבד אם יש עזר וסיוע לעניים בזה, כגון לעת הצורך שיידור - שייתן סך גדול כדי שיהיה הקיבוץ רב לעניים, וגם תיכף שהולך ומביא מוסר ליד הציבור כדי שלא יחשדוהו, שאפשר לחזור מדיבורו, זה האדם זכות הרבים תלוי בו, ואשריו ואשרי חלקו שהוא רצוי לה' יתברך ולישראל.
ולזה אמר דוד המלך עליו השלום: 'מאתך תהילתי בקהל רב' - הכוונה: שגם שהוכרחתי לעשות מצווה זו בפני קהל רב, אתה שמח ומשתבח. ומהו העניין? 'נדרי אשלם נגד יראיו' - כדי שגם הם יכנסו לבית הקנאה ליתן צדקה כראוי. ואם תאמר ומה לך בזה, כל מה שיתנו יתנו, לזה אמר: 'יאכלו ענווים וישבעו' - שיהיה לנצרכים כדי שביעה.

מי שהתנדב מעות לצדקה, ונתנם ביד שליח לחלקם לעניי העיר סתם, אם זכו בהם כל העניים שבעיר, וצריך השליח לחלקם לכל העניים המצויים בעיר, ואף על פי שלא יגיע לכל אחד אלא דבר מועט, שלא מתנת שמיים או אם יכול השליח לזכות באותם המעות, לעניים שיזדמנו לו תחילה ויניח השאר. ...
הדבר פשוט, שזכו במעות כל העניים שבעיר, וצריך השליח לחלקם לכל העניים המצויים בעיר. ... ואף על פי שלא יגיע לכל אחד אלא דבר מועט ... - הדבר פשוט שלא נתנו חכמינו זיכרונם לברכה שיעור למתנות עניים אלא בלקט שכחה ופאה, ופסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים 'למה שנותנים הגבאים לעניים, אבל היחיד אין שיעור למה שנותן אלא נותן לעני כפי מה שידו משגת'.
ומה ששאלת עוד 'אם יכול השליח לזכות באותן המעות לעניים שיזמנו לו תחילה ויניח השאר' - הדבר פשוט שאינו יכול שכבר נתבאר שזכו בהם כל עניי העיר, ואם יזכה לקצתם נמצא עובר על דבר משלחו. ... ומה ששאלת עוד: 'אם כבר זיכה השליח למקצתם, מה שעשה עשוי או נאמר לא כל הימנו ומוציאים מידם חלק שאר עניי העיר' - דבר ברור הוא שאם הודיע השליח לאלו שזיכה להם, שהוא שלוחו של פלוני המשלח, בוודאי שחייבים המקבלים להחזיר חלק שאר עניי העיר, ולא נאמר מה שעשה עשוי ... ואם אין להם להחזיר כגון שנאכלו, ינכה עליהם ממה שהוא עתיד ליתן להם, וישלים חלק עניי העיר.

'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-להיך.' - אפרש לפי מה שאמרו בפרק ראשון של חגיגה, דף ה עמ' ב, על פסוק: 'על הכל יביא הא-להים במשפט, על כל נעלם אם טוב ואם רע'. מהו אם טוב ואם רע? אמר שמואל: זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו.
ופירש רש"י זיכרונו לברכה: זה הממציא – הרגיל, שממציא צדקתו לעני בשעת דוחקו, ולא בשעה שקודם הדחק שיוכל לבקש מזונותיו ולקנותם בשעת הזול. עד כאן לשונו.
משמע מזה, שאם נתן לו קודם שעת דוחקו, ואחר כך נצרך העני עוד הפעם בשעת דוחקו, שיכול ליתן לו עוד הפעם, אפילו בשעת דוחקו, ואין זה בכלל ממציא לעני בשעת דוחקו. וזה שאמר: אם כבר 'נתון' - קודם שעת דוחקו, אזי 'תתן לו' עוד הפעם, ואפילו בשעת דוחקו. 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - פעם שנית בשעת דוחקו, 'כי בגלל הדבר הזה' - שקיימת 'נתון תתן' שתי פעמים, 'יברכך ה' א-להיך'.

מלמדי תינוקות כשל כוחם מלסבול. שאבי הבנים מתרשלים מלשלם שכרם, והעניות דוחקתם, וכמעט יעזבו הלימוד, ותישאר העיר הזאת חרבה ושממה ממיעוט עבודה ותפילה.
הן עתה רבותי, מי יתן איפוא ויכתבון מלי, דעו לכם מכל הנזכר, שכל מי שיאטום אזנו ולא ישמע, יצפה לפורענות. וא-ל נקמות ינקום נקמתו מהמכעיסים אותו, אַלקַחְטְמִישׁ מי שלא יעזבנו, לא מזרע ישראל הוא, ותיבש ידו ואין תרופה למכתו, יקחו קולמוסים תמורתם ויעסקו בכתיבה.
שכר מלמדי תינוקות כל אחד ישלם תיכף, פן תשתלח המארה במעשה ידיו, ולא יראה ברכה רחמנא ליצלן זה לצאת ידי חובתנו לפני המקום. אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו. ואם תמאנו ומריתם? הסכמתי להודיע לחכמי ירושלים תיבנה ותיכונן, למען ידעו כי אין בי כוח לשבר מְתַלְּעוֹת עַוָּל, ונפשנו הצלנו אנחנו ובנינו. המקום ברוך הוא יתן בלבבכם יראתו ואהבתו לבלתי תחטאו.

הא לחמא עניא - מה עני מסיק ואשתו אופה מיד, אפילו העשיר - שלא יבוא לידי חימוץ.

'וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים.' - כדי שירצו לתת להם כל כך ממון גדול בחינם, שאלמלא כן אי אשר שיתנו להם כל כך בחינם. ...
כי אין הקב"ה רוצה שיקחו ישראל ממון של גזל, אלא שהם יכירו במעלת ישראל, ויאהבו אותם - עד שירצו לתת להם ממון גדול במתנת נדבה.
ועוד היו שואלים מהם שיברכו אותם כמו שאמר פרעה: 'וברכתם גם אותי'. כי כן רצה ה' יתברך שיצאו ישראל ממצרים בכבוד גדול. כעניין שיהיה לעתיד לבוא שנאמר: 'והביאו את כל אחיכם מכל הגויים'.

'איש כמתנת ידו, כברכת ה' א-להיך אשר נתן לך' - ראוי להבין מהו כ' הדמיון בזה. אלא לומר לך על דרך שדרשו חכמנו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'כי פתוח תפתח את ידך לו' - כי משעה שאתה פותח את ידך ליתן, מן השמים פתחו לך שפע וברכה ליתן לך, על דרך שכתוב: 'כי צל ימנו עלי ארץ' – פירוש: דוגמת הצל ממש של אדם, שאם יניח ידו, ינוח עימו הצל, ואם ייטול ידו, יינטל הצל.
וזה כוונת הכתוב: 'איש כמתנת ידו' - רצונו לומר: משהרהר ליתן, הקדוש ברוך הוא נותן לו מה ליתן. ועוד 'כברכת ה' א-להיך אשר נתן לך' - על דרך 'רודף צדקה ימצא צדקה' - ימצא מעות לעשות צדקה.

ועל זה ידוו כל הדווים. הקול נשמע, צעקת הרועים הקדמונים שבקדמונים, אבות העולם, גונחים ומייללים נגד עשירי עם, הממלאים בתיהם כסף, כי יעלימו עין מן לומדי התורה, ולא ישגיחו בהם להחזיקם בלימודם. ועל זה התורה חוגרת שק, כי נפלה עטרת תפארת הדת, כי לומדיה לובשים שחורים מבחוץ ומבפנים, עם העניים האומללים, כי לא נכון להם להתבזות עצמם לחזר על פתחים, הגם כי בביתם אין לחם ואין שמלה. שימו לב אחי ורעי, כי עיקר השמחה במועדי רגל היא לשמח העניים, במתנה ראויה להתכבד כל אחד כפי יכולתו, ובפרט לתלמידי חכמים, כי אין קץ לשכר התומכים בהם.

'אם כסף תלווה את העני עמך, לא תהיה לו כנושה' - אפשר במה שידוע, שנתינת הצדקה אין לה ערך, והמעלה של הצדקה היא שתהיה בסתר, באופן שלא יתבייש העני. ויזכור תמיד שכל מה שנותן לעני הוא כבר אצלו בתורת פיקדון, כמו שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: שממון העני מופקד אצל העשיר, אלא שהקב"ה רוצה לזכות את בני אדם, ולכן ברא עניים ועשירים.
וזה שאמר: 'אם כסף תלווה את עמי' - דהיינו: אם אתה נותן צדקה לעני אז 'תלוה את עמי' - תחשוב כאילו אתה נותן לו בתורת הלוואה, באופן שלא יתבייש העני, כי עתיד הקב"ה להחזיר לך, כי אתה נותן מכאן והקב"ה נותן לך מכאן.

'ואיש את קדשיו לו יהיו, איש אשר יתן לכהן לו יהיה' - פירש רש"י זיכרונו לברכה בשם מדרש אגדה מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן, לו יהיו המעשרות - סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשר, שהיתה למודה לעשות. עד כאן לשונו. ויש לרמוז תיבות: 'ואיש את קדשיו' - עולה בגימטרייה 'המעכב מעשרותיו'.

'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם, ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם'. רמז על עת הסעודה של ימים טובים, ושל כל ימי שמחה, שצריך שישראל יקדימו חלק השם מאותה הסעודה והשמחה, ומהו חלקו? - לימוד התורה והזמנת עניים על שולחנו, ונקראו: 'זבחי שלמיכם' – כלומר: מה זבחי שלמיכם הם שלום למזבח ולבעלים, כך גם עתה, צריכים אתם בעת סעודת יום טוב וראש חודש, וכל ימי שמחה שיהיה בשמחתכם, שלום למקום ושמחה נתן לכם.

מצוות גמילות חסדים - למבקר את החולה, ומכל שכן אם הוא עני - לראות מה הוא צריך. כי סתם עני חסר מכל, אם כן מצווה גוררת מצווה: ביקור חולים, מצוות צדקה, פיקוח נפשות.

'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל.' - והדן דין אמת מקרב הישועה שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא', וכתיב: 'ציון במשפט תפדה' - וזהו הכוונה: 'דן ידין עמו' - כלומר: הדן שהוא הדיין, צריך שידין את עמו, 'כאחד שבטי ישראל' – דהיינו: שיהיו בעיניו בשווה, ולא יחניף לשום אחד מהם. ומה שאמר: 'עמו' - כלומר צריך שיחשוב אותם, שהם עמו בשווה, ולא יהיה לו, לשום אדם יתרון על חברו. וכך הוא האמת, שהרי הם 'כאחד שבטי ישראל', וכולם שכולם שבטי יה ובני יה, אין לבכר שום אחד על חברו.

'ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד' - ודרך רמז ילמד לאדם דעת: שבהיותו יושב על שולחנו לאכול לחם, שלא יהיה מאלו שנאמר בהם: 'ואוכל פתי לבדי', אלא יפרוס מלחמו, ויתן ויחזור ויתן לדלים אומללים המחזרים על הפתחים.
וזה אומרו 'ונתת על השולחן לחם פנים' - רצונו לומר: שתיתן מתנות בהיותך יושב על שולחנך מלא דשן, והמתנות שתיתן הם 'לחם פנים' - רצונו לומר: שתיתן לחם לאותם פנים חדשות של עניין אביונים אשר 'לשאול הגיעו', שזו ודאי היא צדקה מעולה - אחד שהוא לחם, שקרובה הנאתו. ועוד שהיא מהלחם עצמו אשר אתה אוכל, שמסתמא היא פת נקיה אשר ביררת לחלקך, ועוד שהוא מן המזומן לפיך, באופן שתצמצם לעצמך על כדי ליתן להם, ובזה שכרך גדול.
זהו אומרו 'ונתת על שולחן לחם פנים' - רצונו לומר: תיתן בהיותך יושב על השולחן, לחם לאותם פנים חדשות שהם העניים, שהם פנים ומינים ממינים שונים, ואז 'לפני תמיד' - רצונו לומר: תזכה שיהיה על שולחנך לפני תמיד, על דרך 'זה השולחן אשר לפני ה'.

'אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר ... אל תרשע הרבה, ואל תהי סכל' - אומר החכם כי הדרך הישרה שיבור לו האדם הוא הדרך הממוצעת במידותיו. על כן אמר: 'אל תהי צדיק הרבה', כי פעמים אין ראוי לאדם להיות צדיק, כמו אם יקום איש עליו להרגו, וימנע מלהזיק לו, בחושבו שאין ראוי להזיק לאדם בשום צד, הנה אין זה צדק במידות, כי ראוי שישתדל האדם להימלט נפשו, מהקם עליו גם בנפש הקם עליו, או באחד מאבריו. 'ואל תרשע הרבה' - רוצה לומר: שלא תטה אל הקצה שהיא הרשע, יותר מן הראוי. כאילו תאמר שלא תזיק לזולתך רק במקום הראוי. ואמר: 'ואל תתחכם יותר', והופכו: 'אל תהי סכל' - כי אין ראוי לאדם להתחכם יותר מן הראוי ולחפש מה יעשה, ולא להיות סכל, רק ילך אחר תורת א-להינו, ולא יסור ממנה ימין ושמאל משמור מצוותיו, 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם', ויאחז בצדק וברשע בזמן הראוי ובמקום הראוי כפי חוקי התורה, כי ירא א-להים יצא את כולם.

'צדק צדק תרדוף למען תחיה' - למה כפל הכתוב צדק צדק שני פעמים? - לומר שנתינת הצדקה מהרה חשובה כשתי צדקות, וזה רמז 'צדק צדק' - יחשב לך שתי צדקות אם תרדוף ותמהר נתינת הצדקה, שהזריזות לבד מצווה בפני עצמה, 'תחיה' - בעולם הזה 'וירשת את הארץ' - לעולם הבא.

מעשה בא לידי באחד, שמכר מאה אוקיה של כרתי לחברו, פראסה בלעז, לערך ג' לבנים האוקיה, והוליכו לכפר שלו, למוכרה למחר בחנותו לערך ז' לבנים, להרוויח בה.
ויהי ממחרת, ויבוא המוכר והביא בחנותו לערך ג' לבנים, שק אחד מלא כרתי, לכפר אשר הלוקח דר שם. ויבואו כל העם מקצה, וקנו מזה המוכר לג' לבנים, והלוקח האחר לא היה יכול למכור כי אם לד', ומתוך כך מכר המוכר כל הכרתי שלו, ונשאר הכרתי של זה הלוקח, ולא יכול למוכרה, רק גם הוא לג' לבנים, ומה שנשאר עברה צורתו, והשליכה לים, כי היה ערב החג יום רביעי, ועד יום ראשון כבר עברו שלושה ימים ונפסד. ועתה בא המוכר ותובע מעותיו מהלוקח. טען הלוקח שבסיבתו הפסיד כל הכרתי, ומה שמכרתי אתן לך לערך שני לבנים, שגם אני להרוויח בה קניתיה. והמוכר תובע מעותיו, וטוען שהוא לא התנה עמו, שלא יביא בכפר שלו שם עוד כרתי.
וכעת לא מצאתי ראיה חותכת לחוב למוכר, אף שיש אומד גדול, ואף אם תלמוד לומר שאין המוכר יכול להוציא מידו כיוון שהוא מוחזק, אם כבר נתן המעות ובא עתה הלוקח להוציא מידו, היכן ידונו הדיינים?! וכעת עשיתי פשרה ביניהם.

למרות שבעוונותינו הרבים היו מזונותיו מצומצמים, עם זה היה טורח ויגע להביא טרף לביתו, לו ולעשרה נפשות הסמוכים על שולחנו מקרוביו העניים והאביונים, שוודאי שגדולה מעלתו ושכרו מרובה בהיותו 'עושה צדקה בכל עת', שגדולה כוחה של צדקה. וכמאמרם זיכרונם לברכה במסכת בבא בתרא דף י' עמוד ב': 'אמר רבי אבהו: שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כוחה של צדקה, אמר להם: צאו וראו מה פירש דוד אבא: פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד'. עד כאן ...
נראה שזוהי כוונת המאמר ... 'פיזר נתן לאביונים' - רצונו לומר: כאדם שהוא מפזר תמיד ונותן לעניים אפילו בשעה שאינו מחויב, הנה שכרו אתו שצדקתו עומדת לעד, שהקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות לעשות צדקה בכל עת, ויזכה לעשות צדקה תדיר לעד לעולם.

ראובן עשיר, החזיק ביד תלמיד-חכם אחד, ונתן לו את בתו לאשה, ופסק לו נדוניה גדולה. וביום שקודם כניסה לחופה, הזמין קרואיו, בית דין, ותלמידי חכמים, ושמאים, ושמו הנדוניה. ואחרי שומת הנדוניה פסק עוד עם אבי החתן בפני כל הקרואים לזון את החתן ואת הכלה ולפרנסם ולתת להם מדור שלוש שנים. ונישומו המזונות והכסות והמדור גם כן בפנקס הנדוניה. ושם נאמר שכך היו הדברים: שאם לא רצה החתן להיות אצל חמיו, שיפרע לו דמים בשומה ששמו ויזון ויתפרנס מעצמו. ואחר כך נטלו קניין מהחתן, וזקפו עליו כל הנדוניה ודמי המזונות והכסות והמדור בכתובה, ונכנסו לחופה וישב החתן אצל חמיו זה כשנה וחצי. וחמיו היה מאכיל ומשקה ומלביש כמו שהתנו. ועכשיו רוצה לחזור מלזון ולפרנס, באומרו מאחר שלא נתחייב לחתן בקניין יכול לחזור בו. ...
נראה פשוט לחייב הנותן הזה לקיים דבריו מדין נדר, שהרי כל עצמו בתנאי זה לא היה אלא להחזיק ביד התלמיד חכם חתנו, שאין לו משלו כלום, והוא רצה להחזיק בידו להיות מאוכלי המן, יושב על התורה ועל העבודה. וכיוון שכן נדר גדול נדר לא-להי ישראל. ...
שפסק לחתנו ולבתו, שעניים הם, בשעת הזיווג, ובפרט שחתנו הוא תלמיד חכם יושב בין ברכי התורה, וכדי להחזיק בידו, פסק לזונם ולפרנסם, והמזונות והפרנסה לגביו, שהוא עשיר גדול, דבר פעוט הוא לו, ובמתנה מועטת אפילו לעשיר קנה.

'נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו.' - שבאה תורה להזהיר את האדם, שבעת תיתו הצדקה, שלא יהיה בה שום פניה רעה, והוא שלפעמים יהיה לו לראובן שום משטמה על שמעון, ושמעון היה עשיר ואחר כך ירד מנכסיו, רחמנא ליצלן, וכראות ראובן ששמעון מטה ידו, וחלקו שאל בפיו, שמוח ישמח בצעקתו, ומרוב שנאתו אותו, הוא בא ליתן לו מתנה, ואין כוונתו לשם מתנה, רק מרוע לבבו רוצה להנקם ממנו, לזה באה תורה להזהיר את ראובן על זה: שלא יקום ולא יטור.
וזהו: 'נתון תתן לו' - רוצה לומר: הן בלב הן במעשה, לא יהיה כוונתך - רק לשם מתנה ולא לשם נקמה, חס וחלילה. ולזה כפל הכתוב: 'נתון תתן', 'נתון' - בלב, 'תתן' - במעשה.
אבל הישמר לך, שמא מרוע לבבך, יהיה כוונתך להנקם, 'ואדם יראה לעיניים' - שהוא נותן לשם מתנה אבל פיך ולבך אינם שווים, ולא היתה כוונתך אלא רעה. וזהו: 'ואל ירע לבבך בתתך לו' - רוצה לומר: בעת שאתה נותן בפועל, לא יהיה לבבך רע, וכוונתך לשם נקמה

כתבו חכמי המוסר ששלמות האדם היא: מחציו ולמטה - איש, מחציו ולמעלה - מלאך. אם רוצה להיות מלאך שלם - זה רק למעלה, כי בעולם הזה צריכים להיות גם חצי איש כדי להרגיש את השני. ... וכשנתבונן בדבר נראה, שאדם יכול להיות מלא וגדוש בתורה, אם במידותיו, לא נראית השפעת התורה עליו, הרי הוא כ'נזם זהב באף חזיר', כי הוא רק מחציו ולמעלה מלאך, וחסר לו את 'מחציו ולמטה אדם' הוא מגרע גם 'בחציו ולמעלה'. ... שאדם צריך לדעת לא רק להיות חצי מלאך, אלא גם חצי איש, וזהו לחפש כמה שיותר לעזור לזולת, כמו שמצינו בכתובות: 'אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד, סוס לרכב עליו, ועבד לרוץ לפניו.' אף על פי שבאותו זמן התבטל מתורה, ואותו עשיר הרגיל את עצמו לכך, מכל מקום האדם מחויב להשתדל למען הזולת ככל שיוכל, בלי שום חשבונות.

ויש מבני האדם הנותנים צדקה, שאינם נותנים אלא למי שהוא שבור או עיוור או גרב או ילפת או מי שהוא סגי נהור. אבל אם רואים עני, אף על פי שהוא בערום ובחוסר כל ועל הארץ ישן ובגדיו קרועים, אם הוא שלם בגופו יאמרו: זה עשי"ר נקרא - ראשי תיבות: עיניים, שיניים, ידיים, רגליים, ואסור ליתן לו צדקה, כדי שלא ילמד שלא לעשות מלאכה, ויטיל עצמו על הציבור וגם ילמדו אחרים ממנו.
גם בזה לא בחר ה', שהם לא ידעו בינה שאף על פי שגופו שלם, דעתו חסר. ואינו מקובל על הבריות כדי לעשות להם מלאכה.

'וכלכלתי אותך שם' וגו' 'והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים' - אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שהמכבד את אביו ואמו, הקדוש ברוך הוא מעשירו, כמו שאמרו על עשו, שהיה מכבד את אביו ואמו, מה פרע לו הקדוש ברוך הוא שכרו? - נתן לו את הר שעיר ונתעשר. וזהו שכתב: 'וכלכלתי אותך שם' - שאעשה לך כבוד וממילא: 'והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים' - שהקדוש ברוך הוא העשיר אותו. וקל להבין.
גם כן אפשר לומר על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שמי שיפרנס אביו ואמו נקראת 'צדקה'. ועוד אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שהנותן צדקה, הקדוש ברוך הוא מעשירו, וזהו שכתוב: 'וכלכלתי אותך שם' - וזו נקראת 'צדקה', וממילא 'והגדתם לאבי את כבודי במצרים', שהקדוש ברוך הוא מעשירני. וקל להבין.

נקרא בשם 'עני' ו'דל' - שהוא על שם שהקדוש ברוך הוא עונה אותו ושומע צעקתו. ועל דרך שנקראת המצה: 'לחם עוני' - לחם שעונים עליו. וכן שם 'דל' - לשון 'דלת' כמו 'על דל שפתי'. ורצה לומר שהוא כמו העומד על הדלת ודופק, כך העני קרוב אליו יתברך, לענותו בדופקו על שערי שמים בצעקתו. ומזה יירא ויפחד האדם לחון עניים, ולא יאטם אזנו מצעקתם, וכמו שכתוב: 'אוטם אזנו מצעקת דל, גם הוא יקרא ולא ייענה', לא עלינו. וזהו: 'אשרי משכיל אל דל' - כלומר שמתבונן ומשכיל בטעם קריאת שמו 'דל'.

לכאורה יש לדקדק בשם זה של 'גמילות חסדים' - שלשון 'גמילות' אינו נופל אלא במי שמחזיר ומשיב וגומל חסד עם מי שעשה עמו טובה וחסד, ואיך השתמשו בשם 'גמילות חסדים' גם על נתינת צדקה לעני, שמעולם לא עשה עמו שום טובה וחסד. ונראה לפרש על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז'. והקשו שהיה לומר: 'אשר עשה עמי' - ותירצו, שהחסד שעושה העני עם העשיר, גדול יותר מהחסד, שעושה העשיר עם העני. ומעתה בא על נכון לשון 'גמילות חסדים' - שכל צדקה שייתן העשיר לעני יש בה גמילות חסד מזה לזה ומזה לזה.

'אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע ולא ירא א-להים' -
'אשר קרך בדרך' - רמז על מצוות צדקה, שידוע שתיבת 'דרך' הוא כינוי לצדקה, שכמו שאמר הכתוב: 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. והנה לפי גודל מצות הצדקה ומעלתה כידוע היצר הרע תמיד מפתה לאדם להימנע ממנה. ...
וזהו: 'אשר קרך בדרך' - שהוא מקרר אותך בדרך שהיא מצוות צדקה, ועל ידי זה: 'ויזנב בך כל הנחשלים אחריך' - קוראים בה 'הנחלשים' - שהם הנחלשים במצווה זו, כולם יבואו אחריך.
וכל טענת היצר הוא באומרו: 'ואתה עייף ויגע' - שכל היום אתה עייף ויגע להרוויח מעט, וזה יבוא וייקח אותם על מי מנוחות.

מעשה שהיה בראובן ביום פורים, שהיה מחלק מעות פורים, עברה דרך שם, נערה אחת, שכנתו, וקרא אותה ואמר לה: קחי פרוטה זו ממעות פורים. ותבוא הנערה ופשטה ידה כדי לקבל כי ענייה היא, ובשעת נתינה אמר לה: הרי את מקודשת לי בזה וכולי. והיא פשטה ידה וקיבלה בשתיקה. ותרץ הנערה, ותגיד לבית אמה בדברים האלה לאמור: את זה נתן לי שכננו במעות פורים. והנה האנשים אשר היו עמו, שאלו את פיו מה דעתו בזה, אם הוא דרך צחוק או באמת ובתמים, והשיב אין זה אלא בכל לבי ורצוני לקדשה. מה משפט הקידושין הללו? ... עיין להרב הנזכר סימן ה', שהאריך בזה ופסק שאינה מקודשת. עיין שם.

'שולחן עורך' - הכוונה היא לערוך שולחן לעניים, שיהיו תמיד על שולחנו, ולתן להם צדקה כפי מיסת ידו, אשר ברכו ה', וכל שכן לעמלי תורה, שהיא הצדקה היותר מעולה, ובזה יעלו ניצוצות הקדושות אשר פיזר, ויחזרו לשורשם ומקומם. וכמו שפירש הרב 'ציפורן שמיר' סימן הנזכר אות כ"ז.

'צדק צדק תרדוף' - אפשר לפרש שעל עשיית הצדקה בא כפל צדק, והרמז: שהצדקה תהיה לכם צדקה דווקא, ולא להתהדר ולהתפאר בה לעיני הבריות, וזה שנאמר: 'צדק צדק תרדוף' - רצה לומר: אם באת לרדוף צדק, דהיינו לעשות צדקה, תהיה כוונתך לשם צדק ולא לפנייה אחרת.

מצוות ביקור חולים נחלקת לשני אופנים, אופן ראשון בממון, והשני בגוף. בממון - להיות נדיב, מפזר ממונו לצורך אחינו, אשר יחלו ויפולו למשכב, ואין ידם משגת להוציא הוצאות הצריכים בעד רפואתם. ואל יתקמץ בזה כלל ... ובכלל הביקור הממוני הוא לחקור על מצב אחינו העניים והאביונים, אשר יחלו ויפלו למשכב, האם הם מוצרכים מצד אחר, כגון פרנסת בני ביתם, או אם יש עליהם איזה חובות, אשר הנוגשים אצים אותם בתשלומים, ואין לאל ידם לשלם, ונמשך להם מזה עצבון וכעס, לא עלינו. ובפרט בראותם נשותיהם ובני ביתם, נודדים ללחם, ועיניהם צופיות אליהם, ואין ביכולתם לצאת לשוק, ולהמציא להם מזון, לכלכל אותם, שבוודאי זה גורם הוא למניעת רפואתם ולכובד מחלתם, לא עלינו. ובכן, כשם שמצווה וחובה לסעד את החולה ולתומכו ברפואות, כן מצווה וחובה לרחק ממנו כל דבר שגורם לו נזק וכובד חוליו, לא עלינו. כי מה תועלם בהוצאות של רפואות וכיוצא, בעת אשר יש מעצורים מצד אחר למניעת הרפואה?!

'שימרו משפט ועשו צדקה' - מלשון: 'ואביו שמר את הדבר' - רצה לומר: הצפינו משפט לעיין בעני זה: יש לו מנורה יפה, שולחן יפה וכו'. אל תסתכלו בזה, 'ועשו צדקה' - בלתי עיון משפטי, ובזה 'קרובה ישועתי לבוא' - שאני לא אעיין ואבדוק בכם אם אתם ראויים. ...
'אמת מארץ תצמח וצדק משמיים נשקף' - ... המצדיק עצמו, שמראה לעם שכל מעשיו הוא עושה רק על פי הצדק והאמת וזהו: 'אמת מארץ תצמח' - בזה מעורר עליו צדק משמיים לבודקו, ומובן שתיכף הוא נופל ... וירמוז הכתוב: 'נתון תיתן לו' - רצה לומר: בלתי עיון, 'כי בגלל הדבר הזה' דווקא - שאינך מדקדק, יברכך ה' - שלא יבדוק אחריך.

'עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה. והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' - בהנהגת לימודך או בקיום מצוות עשה של צדקה - 'אמור מעט' - תחשוב על מיעוט ובזה תוכל לעשות הרבה, שאם תחשוב בדעתך הרבה, הנה היצר עומד להתנגד לך להמציא עיכובים כדי לטרדך מן הלימוד ואפילו מעט אינך עושה. והגם שאמרתי לך שתשתדל מאוד בעסק התורה, אל יעלה בדעתך שאם בא לך אורח, תדחה אותו ולא תסביר לו פנים באומרך שמא יטרידך מהלימוד לזמן מה, לא כן אבי, זכור נא מה שאמרו: 'דרך ארץ קדמה לתורה'.

שאלת בשתי מתנות לשני אביונים, במה הוא שיעורן: אם שתי פרוטות או פחות או יותר? ... נתינה מהתורה בכל שהוא עד שגילה הכתוב בפרוטה או כזית כמו שכתבנו, אם כן מצאנו לומר, שמתנות גם בכל שהוא, אלא שתקנת מרדכי ובית היא דינו, וכבר תיקנו לנו זיכרונם לברכה, שיער לכל דבר ודבר, נראה למי דומה, ומסתבר לי לפי מה שכתב הר"ן פרק אחד ממגילה וזה לשונו: 'ומשלוח מנות איש רעהו שתי מתנות לאדם אחד היינו מיני מאכל ומשתה לעשירים ולאביון, דבר לכל אחד במתנה אחת, שהיא נחשבת בעיניה כדבר גדול. עד כאן לשונו. הרי ששתי מתנות לשני אביונים שווים לשתי מתנות לאיש אחד דהיינו לעשיר, וכי כך שמשלוח מנות היינו כדי סעודה. ... נמצא שאם נותן לו מעות, חייב שייתן לו במה שיקנה ג' ביצים אוכל, ואם נותן לעני מתנה אוכלים כפי מה שפסק הר"מ בה' מגילה, שמתנת גם יוצא באוכלים, צריך לתת לו שיעור ג' ביצים. ... ולפי זה אם מחלק לעניים מנה ונותן לכל אחד פרוטה, לא יצא ידי חובתו.

יש בני אדם נותנים צדקה מפני הבושה, כגון שרואה עשירים שמתנדבים מעות לעניים, זה כך וזה כך. ומי שלא ייתן, יהיה חסרון לפי כבודו. ולכך הוא נותן - לפי הבושה, כדי שלא יהא חסרון בכבודו.
ויש בני אדם, נותנים צדקה לעניים מפני התרעומת, שמתפחדים שלא יתרעמו עליהם העניים, ויקללו אותם. ...ואם כן, כל כגון זה, אין נותנים בלב שלם, ולזה אמר 'נתון תיתן לו', רוצה לומר - שתי נתינות: אחד בלב ואחד בפועל ולא בלב שלם.

'נתון תתן לו' - בינו לבינך'. קשה? - למה לא פירש כן, בפסוק שלמעלה ממנו: 'כי פתוח תפתח את ידך לו' ויפרש בינך לבינו? - ואפשר שכאן כתוב: 'לו' 'לו' - שני פעמים. ועוד יש לומר, שרש"י כוונתו לפרש אומרו: 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - שהוא פסוק יתר, שאם כוונת הכתוב להזהירו, שלא יהא רע לבב, ולא יאמץ את לבבו, הרי כבר כתוב: 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ'. לזה תירץ שאותו 'נתן תתן לו' - היא אזהרה אחרת, שייתן הצדקה בינו לבינו. ועכשיו בא על נכון: 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - כדי שלא ליתן לבעל הדין לחלוק ולומר, הנח לזה שכשאני נותן בפרהסיה, אל ירע לבבי, כיוון שעל העולם רואים אותי, שאני מנותני צדקה, אבל עכשיו שהוא מזהירו שלא יתנה, אלא בינו לבינו, ודאי יש מקום שירע לבבו, כי יחשדוהו בני אדם, שמעולם לא נתן צדקה. וזה בא להבטיח הכתוב כי 'לא ירע לבבך בתתך לו' - דווקא, בינו ובינו, כי אדרבה, 'בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך', עשה מצווה בסתר, וה' מכריז עליך בגלוי. וקל להבין.

נוהגין ליתן הכפרות לעניים, ויותר טוב לפדותן בממון בשוויין, ולחלק הממון לעניים, כדי שלא יתביישו העניים במה שנתנו להם התרנגולים, שלקחו לכפרתם. ...
וזורקין הבני מעיים והכבד והכליות של הכפרות על הגגות או בחצר מקום שהעופות יכולים לקחתם משם, לפי שראוי לרחם על הבריות ביום זה כדי שירחמו עלינו מן השמים.

'רשע עושה פעולת שקר, וזורע צדקה שכר אמת' - רצה לומר על פי הנודע: שתורה של שקר - בורא שמים וארץ של שקר ושווא, ונותן כוח לקליפה.
וזאת אומרת רשע שאינו נותן צדקה - 'עושה פעולת שקר' ... מה שאין כן 'זורע צדקה שכר'. רצה לומר: שכרו הוא אמת התורה, שנקראת אמת שניתנת לו במתנה, שמכווין לאמיתה של תורה.

על ידי מצוות הצדקה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית וכמו שדרשו חכמנו זיכרונם לברכה על פסוק: 'נעשה אדם' - שאמר: 'נעשה' בלשון רבים, לומר שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם, והעשיר זן אותו, ונחשב כאילו 'נעשה אדם' גם כן על ידו, ונעשה שותף בבריאתו.
ובזה יובן כוונת הכתוב: 'מלווה ה' חונן דל' - דהיינו מלשון 'ילוה אישי אלי', ורצה לומר: מי הוא שמדבק ה' יתברך אליו, שיהיה שותפו בבריאת האדם? - הוא החונן דל וכאמור.

'כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם' - כלומר תפקוד אותם לעשות להם נשיאות ראש, להוציאם מן הגלות, זה תעשה להם על ידי 'ונתנו איש כופר נפשו לה' - דהיינו הצדקה. ...
'כי תישא את ראש' - ראשי תיבות גימטרייה כתר, הם כת"ר מצוות - תרי"ג דאורייתא וז' דרבנן. ורמז בזה שעל ידי קיום כת"ר מצוות, יהיה נשיאות ראש לישראל 'לפקודיהם' - הוא לשון חיסרון כמו שנאמר: 'ולא נפקד ממנו איש', ובא לומר שאותם המצוות שנחסרים מהם, שאין ביכולתם לקיימם כמו מצוות פדיון הבן למי שלא ילדה אשתו בכור וכיוצא, התיקון לזה הוא 'ונתנו איש כופר נפשו לה' - דהיינו צדקה שהיא שקולה כנגד כל המצוות.

'ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום' - ובוודאי אי אפשר לידבק בשכינה, אלא הכוונה שנידבק במצוותיו, לקיים מצוותיו וללמוד מדרכיו הטובים והמאירים. וכן מצינו שביקר הקדוש ברוך הוא את החולים, כפי שאנו רואים שבא לבקר את אברהם אבינו. ומכאן למדים שאפילו הגדולים צריכים לבקר את הקטנים, שבמקום של קיום מצוות אין מדקדקים בגדולה, ובפרט במצווה זו שהלב מתעורר כשרואה בצערו, והוא מבקש רחמים עליו ומקבלים תפילתו, והרי זה כאילו החיה אותו. וכן, כשרואהו בצערו הוא משתדל למצוא את הדברים שהם נחוצים, והוא מצווה לטאטא ולנקות ביתו, וזהו עיקר המצווה שאם המקום מלא זבל מחלתו מכבידה והולכת, ע"י שינה במקום מזוהם מלא אבק. ומי שמנקה אותו עושה לו חסד גדול. ומי שמבקר החולה ואינו מתפלל לרפואתו לא קיים המצווה. ואשרי האיש המטפל בחולים עניים, והוא משתדל במצווה זו של ביקור חולים, ויש לו אנשים המודיעים אותו, מי ומי חולה, כדי לשלוח לו את סוכר הפרחים והעוף ושאר הכרחו.

ידוע דברי ימי אחינו הבוכארים, שהיו לפנים עשירים מופלגים, ובנדיבות לבם החזיקו את כל מוסדות החסד, בלי הבדל, בארץ הקדושה מלבד מה שהיו נותנים בעין יפה להרבנים, לעניים, יתומים ואלמנות וכל קשי יום וכו'. מצבם של אחינו אלה הורע בזמן האחרון בארצות מגוריהם ברוסיה הסובייטית, והם נאלצים לרגלי הרדיפות, העינויים, המאסרים, והרעב הנורא והכבד השורר בזמן האחרון בערי טורקיסטאן ובוכארה, לשים נפשם בכפם, ולהימלט לערי פרס ואפגניסטאן, ובהימלט על נפשם הם נופלים ביד שודדי דרך אשר פושטים את עורם ואת בשרם ומשאירים אותם לנפשם בעירום ובחוסר כל, ולפעמים קרובות רוצחים אותם נפש, ורק חלק מהם מצליח להגיע לערי פרס ואפגניסטאן. ...
והם זקוקים לעזרת כל הצבור ועיניהם נשואות לתושבי ארצנו הקדושה, וביחוד לאחיהם הבוכארים הנמצאים בארץ ישראל, שהצליחו להגאל מרדיפות המציק, וה' זיכה אותם לשבת בארצנו הקדושה, שהם יהיו הראשונים לבוא לעזרתם, ואחריהם כל קהל ישראל וליישבם בה הם ומשפחותיהם.

'ויקחו לי תרומה' - עליהם לדעת שאין הם נותנים משלהם כלום, אלא הם רק השליחים, להעביר את הכסף שלי, שהפקדתי בידם ולהפריש ממנו תרומה. ולכן הפסוק אומר אחר כך 'תרומתי' ולא 'תרומתכם', כי הכל שייך לקדוש ברוך הוא, ונתנו פיקדון ביד האדם, כמאמר התנא: 'תן לו משלו שאתה ושלך שלו'. וכן פירש בספר 'בית הלוי', שהחלק שיש לאדם בממונו, הוא רק אותו חלק שנותן לצדקה, והשאר מופקד בידו. ודורשי רשומות דרשו על כך את הפסוק: 'ואיש את קדשיו לו יהיו' - שרק במצוות והמעשים הטובים שעושה כאן, 'לו יהיה' - לעולם הבא. ... ובדרך זו שמעתי לבאר גם את מה שנאמר אצל אברהם: 'ואקחה פת לחם וסעדו לבכם' - שאברהם ידע שבזה שהוא נותן לאורח, הוא בעצם לוקח ואוסף לעצמו זכויות, ולכן אמר 'ואקחה' פת לחם, ולא אמר 'ואתנה'.

'חסדי ה' עולם אשירה, לדור ודור אודיע אמונתך בפי' - העולם נבנה מתחילתו בחסד, שנאמר: 'כי אמרתי, עולם חסד יבנה, שמים תכין אמונתך בהם'. - 'חסד' ו'אמונה' יש הבדלים ביניהם, ומה המה? 'החסד' - הינו מה שיעשה האדם מנדבת ליבו, ולגמול חסד לכל אדם, הפונה אליך לגמילות חסד, ולעשות הטוב והישר, מבלי כל הבטחה לקבלת שכר או תגמול, לקיים: 'חסד ורחמים - מלא כבודו'.
'האמונה' - היא המאמין בה' שהוא ברא את העולם בשישה ימים, 'וביום השביעי שבת ויינפש', ומאמין שאין אחר זולתו, 'אין כא-להינו, אין כאדונינו, אין כמלכנו, אין כמושיענו'. האמונה היא האמת; אמת ויציב - אמת ואמונה, ועל פיהם שלושה עשר עיקרים שמנאם הרמב"ם.

אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצה עד מאוד, את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לארץ ישראל, ולקופת רבי מאיר בעל הנס, ורבי שמעון בר יוחאי.
והשליח דרבנן הבא מארץ ישראל, אם ספרדי או אשכנזי הוא, מתקבל אצלם בכבוד גדול, ונותנים לו אכסניה נאה ומתת כסף בנדיבות נפרזה מכפי יכולתם. ....
אמנם בין שליחי דרבנן, שבאו פעם כפעם מארץ רוסיה ואשכנז, היו גם קבצנים רבים, אשר כינו את עצמם בתור שליחי דרבנן של פדיון שבוים בארצם. ויאספו הון רב, וישימו בכליהם. מלבד זאת, הוסיפו השדרים - זייפים כאלה, להשתמש באמצעים של לקיחת כסף בחוזקה, על ידי חרמות ונידויים וכדומה, בגלל כן נאלצו רבני פאס, ויעשו הסכמה בשנת תמ"ט (1689) - ועד הקהילה לא יוכל לתת יותר משני ריאלים, לכל שליח דרבנן ושליח דרבנן, הבא מרוסיה ואשכנז.

ישנם עשירים, המתרחקים מאחיהם העניים, ומתחבאים בחדרי חדרים, בכדי שלא לראות בצרותיהם. עשירותם מקשיחה את ליבם, ואינם רואים בצרות האומללים. הם עושים את עצמם כחרשים ממש, ואינם שומעים לזעקת המסובלים בצרות, ודמעותיהם אינם יורדות אל ליבותיהם הקשים מחלמיש צור, ואם לעיתים רחוקות יעשו מאומה לטובת אחיהם, יעשו זאת בפרהסיה כדי שיפורסמו לבעלי צדקות וטוב לב. ... עשירים כאלה, אשר כל כוונתם בנותנם צדקה לאיזה דבר, הוא 'בשבילם' - רצה לומר: לטובת עצמם, להתכבד בפני חבריהם.

'רודף צדקה וחסד, ימצא חיים וצדקה וכבוד' - והקשו בגמרא, וכי בשביל שעשה צדקה ימצא מי שיעשה עמו צדקה?! - ותירצו: אלא הקב"ה ממציא לו מעות לעשות מהם צדקה אחרת.
זה רמוז במילת צדקה בא'-ת' ב'-ש' למפרע: ה' חילופה צ', ק' חילופה ד', ד' חילופה ק', צ' חילופה ה'. ורצה לומר: הצדקה שנותן, נמשך ממנה - שייתן לו הקב"ה מעות לעשות צדקה אחרת.

'ועשית שולחן עצי שיטים אמתיים ארכו ואמה רוחבו ואמה וחצי קומתו' -
כמה חובה על האדם מוטלת ליתן צדקה לעניים בעת אכילתו, כי כך אמרו בגמרא: 'המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו' - ופירשו הטעם: לפי שעל ידי זה האריכות, שמא יבוא עני, ויתן לו שכתוב: 'המזבח עץ שלוש אמות גובהו', שכתוב: 'וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה',
והקשו פתח במזבח וסיים בשולחן? - ותירצו רבי יוחנן ורבי אלעזר באומרם: 'כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליו, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו' שנאמר: 'הלא פרוס לרעב לחמך'. ...
וכבר האריכו בזוהר הקדוש פרשת תרומה במעלת המאכיל לעניים על השולחן בעת אכילתו.

'עניה סוערה לא נוחמה' - כנסת ישראל מתרעמת עליו, יתברך: נוח וטוב אילו עשית אותי עניה, שניטל כל ממוני, כופר בעד שאר הגזירות קשות ורעות. אכן כאן ראינו 'עניה', וגם בשרה סוער מרוב המכות והצרות והחולאים, ומסער הגלות, אם כן שוחד לא לקח, ולא הואיל איבוד ממוני להצילני משאר גזירות קשות ורעות המסעירים גופי, ואם כן שתים לרעה, לזה 'לא נוחמה' ...
שאמר 'עניה' - שאין מי שיזכור, וגם 'סוערה' - מרוב המחלוקת, 'לא נוחמה' - לזה אמר: 'הנה אנכי מרביץ בפוך אבנייך' - היינו עושר, 'וכל בניך לימודי ה'' - לומדים מפיו יתברך הלכה ברורה, שלא יהא בא שום מחלוקת, ולא יצטרכו אהבה בסופה, כי מראש לא יבואו להתקוטט, אלא 'ורב שלום בניך'. וכדי לקרב נחמות אלו, צריך להשתדל להרבות בצדקות, כי 'ושביה בצדקה', וזה שאמר 'בצדקה תכונני'.

ידוע שזה החודש מלומד בנסים. ובהיות שאין לב העם פנוי לעניים, אזי מתגלה אליהו, זיכרונו לברכה, בשם 'רבי נסים המצרי', כמו שאירעו כמה מעשיות מזה העניין.
מעתה זה אומרו: 'הזורעים בדמעה' - רצונו לומר, שכמו הזורעים שצריך שלוש בחינות: מקום טוב, ונסתר, ובטוח, שאחר כך: 'ברינה יקצורו', כך הנותן צדקה צריכה שתהיה כך. אכן זה דווקא בשאר ימים, אבל בפסח כל אחד: 'הלוך ילך ובכה' -שצריכים לאכול מצה בפסח, ואפילו הרשע בזה העת, אין אנו שואלים על מקום טוב, רק 'נושא משך הזרע' - מי שהוא זרע אברהם אנו נותנים לו. ומסיים, ואם, לא עלינו, העם לא יש אחדות ביניהם, ואין חונן, אזי עושה הקדוש ברוך הוא נס: 'בוא יבוא ברנה' - היא ראשי תיבות 'רבי נסים המצרי'. וכשהם באחדות, 'נושא אלומותיו' - כל אחד נושא את קרובו.

'יהודה בן טבאי אומר: אל תעש עצמך כעורכי הדיינים' - ואפשר לפרש ממידת קצת בני אדם, שמעריכים את החכמים ובפרט גבאי צדקה בדורותינו אלה, כי הם מעריכים את החכמים אם גדול הוא אם קטון, ולפי מה שנערך התלמיד חכם בעיניו - כן נותן לו נדבתו, וטעות הוא בידם כי האדם יראה לעיניים, ואפשר שאפילו הוא קטון בחוכמה - גדול הוא ביראה, 'וראשית חוכמה יראת ה'.

'ועל גמילות חסדים' - אמר גמילות חסדים בלשון רבים, ולא אמר גמילות חסד, לרמוז שלא יאמר בדרך שאומרים קצת בני אדם, כשבא אדם אצלם על דרך גמילות חסד, הן בפיו נכונה לו: כבר גמלתי עימו חסד, פעם ושתיים ויצאתי ידי חובה, ומה לי לעשות עוד?! - ומתוך זה אמר 'גמילות חסדים' - בלשון רבים, שפעמים רבים צריך שיגמול חסד עם כל אחד, ואין פוטר אותו בגמילות חסדים פעם ושתיים, כי יתן דעתו כמה פעמים עד אין חקר ואין מספר גומל הוא יתברך שמו חסד עמנו.

'הלא פרוס לרעב לחמך' - שפרשו המפרשים, זיכרונם לברכה: שלא תהיה אוכל פת סולת ותתן לו פת קיבר, וכיוצא, אלא 'פרוס לרעב לחמך' - עצמך, ממה שאתה אוכל, פרוס וחלוק אותו לשנים, אפילו כי אין לך אלא הוא.
וגם כן: 'עניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו' - ולא תתמה: מה לי ולצרה הזאת?! ואל תאמר: שתעשה לו כן פעם אחת, אלא כל פעם משנה לו, שהרי 'ומבשרך' - זה גופך, כל שעה עושה כל מה שתצטרך, כך לעניים תעשה כל צורכן.

צו את אהרון וכדומה, זאת תורת העולה וכדומה, ואת המזבח תוקד בו, כתב רבי יעקב בעל הטורים, זכרונו לברכה, זאת תורת העולה, היא העולה, לומר כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה עד כאן. שבילקוט אמרו כי חסד חפצתי ולא זבח, אמר הקדוש ברוך הוא, חביב עלי חסד, שאתם גומלים זה לזה מכל הזבח שזבח שלמה לפני...משום שעושה צדקה טוב לשמים ולבריות וזהו חסד שאתם גומלין זה לזה.

לא יקבל הרופא שכר מעניים, וקרובים ואוהבים כאחים, ולא יקח שכר מימים טובים ושבתות, ויש מתירים בהבלעה עם ימי החול. ואם יראה שהאוהב רוצה ליתן שכרו, יום יום, כדי שלא יטרח בסוף, לתת לו מתנה יקרה או כדי שיהיה לו לב לקראו, יכול ליקח שכר.
ואף על פי שהרופא המבקר חולים מצווה הוא עושה, ולא היה ראוי לקבל שכר, עם כל זה התירו משום שכר בטלה כמו שהתירו למלמדי תינוקות דברי תורה לקבל שכר, וכדי שיוכלו לחיות במלאכתם, וגם אמרו: 'רופא שלא נוטל כלום לא שווה כלום'.

עליהם לעשות התרה, אם הם מכירים בעצמם ששוב אין ביכולתם לסדר בדיוק כמו שנהגו מקודם. בעתיד יפרישו באומד הדעת, הן חסר הן יתר, אם יש ביכולתם להפריש מעשר, ויתנו שזה עושים בלי נדר כלל ועיקר, וכל שעה יהיו רשאים לפי צורך הזמן, אם, חס ושלום, יהיה צורך לפחות ממעשר. יתנו בפירוש שמה שיפרישו יהיה על דעת לעשות מזה כל מין דבר מצווה שירצו, הן לזון ולפרנס קרוביהם, והן לקנות צורכי מצווה כמו עליות ספר תורה ושאר מצוות, הן לתת מזה צדקות וכל דבר מצווה, ובזה יהיו רשאים להבא, להפריש מעשר באומד פחות או יותר, כפי מה שה' יתברך יעזרם.

'יברכך ה' וישמרך, ישא ה' פניו אליך ויחנך' - אפשר במה שכתב ...'וילקט יוסף' - שהצדקה גורמת גדר בפני העשיר, שלא יבוא לידי רום לב מתוך העושר, כעניין שנאמר 'וכסף וזהב ירבה לך ...ורם לבבך'. ולפיכך הרוצה לגדור בעד ממונו, שלא יביאהו לידי רום לב - ייתן ממונו לצדקה ועיין שם.
ואמרו זיכרונם לברכה על העניו - שאין תפילתו נמאסת, וכמו שכתב על ר' עקיבא - שנענה שהיה עניו ומעביר על מידותיו.
ולכן כשאמר 'יברכך ה' - בממון, אזי יש פחד שמא יתגאה בו, לזה אמר 'ויחנך' - שתהיו חוננים זה את זה, ואזי תהי עניו, שאתה מחסר מהממון לצדקה, ולא תתגאה בו. וכשאתה עניו אזי 'ישא ה' פניו אליך' בשעה שאתה עומד ומתפלל שיקבל תפילתך.

הבטיחו רבותינו זיכרונם לברכה, למחזיק ביד תלמיד חכם, שלא יארע לו שום נפילה בהיותו במלחמה, וזוכה שלא ייפול בחרב ונוצח במלחמה, כמו שכתב בספר 'תורה וחיים' למורנו הרב רבי חיים פלאג'י, משם הרב 'מדרש תלפיות' דף קלח עמוד א', עיין שם. ולעניות דעתי שהוא מידה כנגד מידה, שכמו שהוא החזיק ביד תלמיד חכם, שלא ייפול בצרת העוני והרעב, כן הוא זוכה להתחזק ולא ייפול ביד אויביו במלחמה. וקל להבין. ועל ידי זה שהוא מחזיק ביד לומדי התורה, מעלה יתירה נמצא בו, שזוכה למהר קרן הישועה וביאת הגאולה ... גם זוכה המחזיק, שניצול מהייסורים, כמו שכתב הרב 'יפה תורה'.

'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת' - שהכוונה אשרי מי ששומר המשפט, להורות שיש לנו דין בנים, ואיך יהיה זה? ע"י שעושה צדקה בכל עת דייקא. אפילו בעת, שאין עושים רצונו של מקום, דהיינו - שיש להם עוונות, אפילו הכי ע"י הצדקה מוכח שיש לנו דין בנים. ...
ועל פי זה יובן כוונת רבנינו זכרם לברכה - 'גדולה צדקה שמקרבת הגאולה', שנאמר 'שמרו משפט ועשו צדקה'. ומקשים שמהפסוק נראה שצריך שניהם - משפט וצדקה, ואיך דרש רבי יהודה - גדולה צדקה לבד?! אבל עם האמור, עולה יפה - שכוונת הפסוק הוא 'שמרו המשפט' - שיש להם דין בנים, ואיך יהיה דבר זה? - 'ועשו צדקה' ואז תקובל התשובה - 'וקרובה ישועתי לבוא'.

'אם א-לוהיכם אוהב העניים, מהו הטעם שאינו מפרנסם? - אמר לו כדי להינצל אנו מדינה של גיהינום'. וזו שאלה ששאל טרנוס הרשע את רבי עקיבא. וזה שנאמר: 'כל העושה צדקה כאילו מלאו לעולם כולו חסד'. הנה מדברי טרנוס שאמר לו לרבי עקיבא: שאין הקדוש ברוך הוא אוהב העניים, שהרי אינו מפרנסם, משמע שמידותיו של ה' הם נקמה, חס ושלום. שהרי מחמת היותו שונא לו הוא מקפח פרנסתו, ואין הדבר כן, שמידותיו הם רחמים פשוטים. אלא רצה הקדוש ברוך הוא לזכותנו כמו שנאמר בגמרא, ונמצא שבעשותו צדקה, מורה שאין מידותיו נקמה אלא רחמים, וממלא כל העולם חסד.

הדברים הללו מסורים לחכמים לראות האם מכוח ההסכמה נתנדה אברהם הכהן, ישמרהו צורו ויחייהו, או מכוח זלזולו בשלוחי הפרנסים: שאם מכוח ההסכמה שנעשית מדעת כולם או רובם, וכל שכן אם הרב בנימין כהן הוא ובן אחיו הנזכר מהמקבלים אותה כי אז פשוט שנידוי הפרנסים חל על אברהם הנזכר בדין, ואדרבא שלו אינו כלום; ואם הוא בעבור זלזולו, צריך לראות שייך בו גם כן לגדור דבר משום הפקרות כנגד שילוחיהם בדבר שנעשה לשם שמיים ולגדור פרץ כי אז גם כן נידויים נידוי. או אם כוונתם להתנקם ולהשתרר בם השתרר, וללבוש בגדי נקם בעד כבודם כי אז נידויים כמקל קללה בעלמא, וממילא נידויו של אברהם הכהן חל עליהם, כדין המנדה לחברו שלא כדין, והחכמים יוכלו בנקל להבחין האמת, ובין כה וכה, ראוי להם לסלק המכשול ואבן נגף, ויכולים לכוף את הקהל להתירו, שידם תקיפה מפאת הדין.

כי אחרי החושך הכפול זרחה שמש הנחמה, אחרי הסערה, חיינו מחדש. למרות חורף כה קשה, שהוא טבע האקלים פה, כאילו הטבע וויתר על זכויותיו, ונהיה כל כך רחמן והפליא לנו, שלא היינו מוכרחים לעצור אפילו יום אחד ולהפסיק את עבודת הקודש. על כן נכון להזכיר דברי דוד המלך: 'מה לך הים כי תנוס, הירדן תיסוב לאחור' - מה לך חורף שברחת, קרח הקפוא, שהנך סב לאחור, מפני ה' בורא שמיים וארץ, שמעשיו הם קניינו, מפני ה' שקיבל את העבודה והזריזות של קהילת יעקב.

והנה גם בנתינת הצדקה, צריך לעשותה בסתר ולא יתפאר האדם בצדקה שנותן, ואם מתפאר, לא דין שאינו מקבל שכר, אלא ענוש ייענש עליה כנודע.
אלא שאם נהגו לעשות צדקה בפרסום, אין אנו חוששים ליוהרה ואריך לעושה כך, מאחר שנמשך מזה ריבוי צדקות, שלומדים זה מזה להתנדב בלב שלם, ואין אנו חוששים ליוהרה, שהגם שהפועל הוא מגונה שיש כאן חשש יוהרה מכל מקום כיוון שהתכלית הנמשך מהפרסום הוא טוב מאוד, שעל ידי זה מרבים העם להביא צדקות - מותר ואריך לעושה כך.

ארץ ישראל נקראה 'ארץ הצבי' שנאמר: 'צבי היא לכל הארצות'. חכמינו זיכרונם לברכה אמרו כאן שארץ ישראל נמשלת לצבי - מה צבי, אם תפשוט את עורו לא יספיק לחזור אליו - כך ארץ ישראל, בשעה שהיו כל השבטים בתוכה, הייתה ארץ רחבה שהספיקה לכל עם ישראל. אבל בעת שישראל יצאו מתוכה נעשתה קטנה, אבל בתחילת הגאולה תתחיל להתרחב.

'עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים ה' מתיר אסורים.' – שהוא מדבר על העושים צדקה מן הגזל, כגון אלו שלצורך צדקה לעניים או תלמוד תורה וכיוצא בהם הם קובעים גאביל"ה (=מס) על הבשר וכיוצא שזה, הוא שוד יתומים ואלמנות עניים ותלמידי חכמים, שהם פטורים מן הדין, ובעל כרחם הם נותנים בזה, והיה טעמם פגום נכנס פגום יוצא, שלצורך מצוות צדקה זה מותר.
לזה הוא אומר: 'עושה משפט', שבפסוק הקודם אמר: 'השומר אמת לעולם' - רצה לומר שכמו שבמצווה שלגבי עצמו, שהיא מצוות הקרבן הוא יתברך שמו שונא גזל בעוולה, כן הוא במצווה שלגבי אחרים, שהיא מצוות הצדקה לעניים, הוא יתברך שונא גזל, שהוא אמת ושמו אמת. ...
'עושה משפט לעשוקים' - בעושקיהם כדי 'ליתן לחם לרעבים' - וסוברים שלצורך מצוות צדקה, הגם שזה הוא אסור ה' מתיר אסורים' - שכל זה אינו.
והוא יתברך שמו עושה משפט לעשוקים, וקבע את קובעיהם נפש בר מינן.

צער בעלי חיים - יש להזהיר לשוחטים בדבר ההווה, ורגיל תמיד, שהרבה בני אדם באים אל השוחט, אוחזים העופות בידיהם, ועומדים סמוך לו ממש, טפחו של זה בצד טפחו של זה, ובפרט בערב יום הכיפורים בשחיטת כפרות, שמרבים העם להביא. ואין זה נכון, שיש בזה משום צער בעלי חיים.
שיש סוברים צער בעלי חיים דאורייתא, ואיסורא דרבנן יש אליבא דכולי עלמא, ואין לך צער בעלי חיים גדול מזה, שזה רואה בשחיטת חברו. ואין לומר שעופות לאו בני הרגשה הם. שהרי מבואר שלפעמים הריאה שלהם צעקה מחמת שחיטת אחרת בפניה. וכמו שכתב בשולחן ערוך. יש לומר שאין לעשות זה, כיוון שיכול לבוא מחמת זה לידי ציעוק. וכן בבהמות כשקושרים הרבה שוורים בבית המטבחיים יש ליזהר שלא יראה האחד בשחיטת חברו משום צער בעלי חיים וחשש ציעוק.

'תן לו משלו שאתה ושלך שלו', וכן בדוד הוא אומר: 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'. הכוונה, כי העשיר אינו רוצה ליטפל בעני, לתן לו משתי סיבות: האחת - באומרו, וכי אני יקר הערך וגדול ליהודים, ואתטפל עם איש נבזה וחדל אישים?! והשנית - באומרו, מה אני מחסר ממוני, לתת לאיש אשר לא עמל בו?! - לזה בא התנא להזהיר: 'תן לו משלו' יתברך, 'שאתה' - דהיינו גדולת מעלתך, 'ושלך' - דהיינו: ממונך ועושרך, 'שלו' יתברך. וכן בדוד הוא אומר: 'כי ממך הכל' - דהיינו: הגדולה והכבוד, 'ומידך נתנו לך' - דהיינו: הממון.

'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, לאמור קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך' - הכוונה להזהיר על מצות השמיטה, שלא לזלזל בה, כלומר: להימנע מלהלוות סמוך לה, כדי שלא תשמיט אותו שנת השמיטה, והוא אומרו: 'ורעה עינך באחיך האביון', ולא תיתן לו משום קורבת שנת השבע כדי שלא תשמיטנו. לא תעשה כן, אלא 'נתון תתן לו'. יראה: שבשעה שאתה נותן לו בתורת הלוואה, תגמור בדעתך מתנה אחרת, מתנה גמורה שלא על מנת להחזיר, שהשמיטה משמטת, ויהיה בתורת צדקה. ולזה כפל לומר 'נתון תתן' - שתגמור דעתך לשני מיני נתינה: שאם יפרע לך קורם השמיטה - אזי תהיה הנתינה בתורת הלוואה, ואם לא יפרע עד אשר באה שנת השמטה - אזי תהיה הנתינה בתורת צדקה.

כשהוא בדוחק ובצער, ויש לו הפסד בממונו או שאינו מרוויח או שיש לו הוצאה מרובה, כגון מיסים וארנוניות, אין לו לקמץ עצמו מן הצדקה, ולעשות כיליות עם העני, שזהו כמכבה אש בתבן, וכמרווה צימאונו ממים מלוחים, שלפי רגע נראה לו כמכבה האש וכמרווה צמאו, ואחר כך מתלהב ביותר ויצמא יותר. ומה גם אם בהוצאת עצמו וגופו אינו עושה כיליות וקמצנות, אלא הוא מוציא הוצאתו כמו שהיה רגיל, שאז מקטרג עליו מידת הדין, לומר לעניין הוצאתו אינו עושה קמצנות וכיליות, אף שהוא בדוחק ובצער, ויש לו הוצאות רבות, כגון מיסים וארנוניות, ואינו מרוויח במשא ומתן, והוא מוציא כדרך שהיה מוציא, ולעניין הצדקה הוא עושה קמצנות, ואומר שהוא בדוחק, ... ואינו מהראוי לעשות כך, אלא הטוב והישר בעיני א-לוהים ואדם. וכן דרך הכשרים והישרים בלבותם, שאף שהוא בדוחק, לקמץ לעניין הוצאות דווקא, ולעניין הצדקה ליתן יותר ממה שראוי ליתן. ומה גם שהוא מבזבז בהוצאתו יותר מדאי, אף שהוא דחוק, שצריך ליתן לעניים יותר ויותר. ייתן ויחזור וייתן, כמו שכתב הרב. ומה גם שאף שיש לו ממון הרבה ועשיר גדול, אפילו כך צריך שיקמוץ בהוצאתו, שלא להוציא יותר מדאי, כדי לפזר לעניים.

ראובן, שהיה מלמד בחברת תלמוד תורה, זה עשרים שנה ויותר, ומחמת דוחקו, שהיה עני מאוד, ולא היה יכול להתפרנס בעירו, עקר דירתו מן העיר ללכת למקום אחר, שהיו לו קרובים עשירים באותה העיר, ויחמלו עליו, ואנשי העיר מינו את שמעון במקומו בחברת תלמוד תורה,
והעני ראובן, לא הלך למחוז חפצו מפני אונס, וחזר למקומו ומצא את שמעון במקומו, ורצה ראובן לחזור למקומו, ואמרו שכבר זכה שמעון, ומחמת הסכמה אינם יכולים להוסיף מלמד אחר.
ויהי היום ומת אחד ממלמדי תלמוד תורה, ורצו להביא אחר, וראובן אומר שהוא קודם.
יורינו המורה הדין עם מי ושכרו כפול מהשמיים.
תשובה: נראה לעניות דעתי שהדין עם ראובן, שגרסנו בפרק קמא דיומא - 'תנו רבנן: אירע פיסול בכבוד גאונו, ומינו אחר תחתיו, ראשון - חוזר לעבודתו, שני - כל מצות כהונה גדולה עליו, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: ראשון - חוזר לעבודתו, שני - אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. אמר רבה בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי, ומודה רבי יוסי, שאם מת ראשון שחוזר לעבודתו'. ...
אך, מה שיש להסתפק בנדון שלנו - שמכל המקומות שכתבנו הוי אונס לאדם שלא מדעתו, ובשביל אותו האונס, הוסר ממצוותו, אבל בנדון שלנו - הוא עצמו הביא האונס עליו, שמדעתו עזב את מקומו ... וכיון שהדבר ספק, ראוי להקדים ראובן מלאחר.

אמר ה' לישעיה הנביא: 'על בני ועל פועל ידי תצויני', גם אנחנו על מי נצווכם? - ענייכם הם, שאר בשרכם הם, קרובים הם, רבניכם הם, קמנו ונתעודד לכוף עצמינו ולאחרים עמנו, בסוד כופים על הצדקה, ולקבץ נדבה הגונה, בעין טובה וברוח נדיבה, בתיכף ומיד, ובלי לך-ושוב ומחר אתן, להחיות נפש האומללים האלה, ולקיים מצוות שלוח ביפה שארץ קדושה 'כי עת לחננה כי בא מועד' וראה יראה ה' בצדקותינו, החזקנו ולא נרפה, והיטב יטיב לנו בזה ובאחריתנו, ולא ימסור בנינו להם חרב, וצאצאינו לא יחסרו לחם, כי הצדקה מאין תמצא ...
כל אחד ואחד מכם, יתן ויחזור ויתן, כי ממנו הכל ומידו נתן לו, ומה ששלח הקדוש ברוך הוא חלק העני אצלכם הוא כדי שצדקה תהיה לכם, ולחיותינו כהיום הזה, ויקיים בנו מקרא שכתוב: 'וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה'.

ובזה אפשר לפרש כוונת מאמרם זיכרונם לברכה, 'כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עבודה זרה'. והכוונה כי המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה'. והכוונה כי המעלים עיניו מן הצדקה מוכח שמתיירא שמא יאבד את מעותיו, שהוא פורע חוב חברו, הניח מעותיו על קרן הצבי. וכל שכן שהוא חוב של מזונות שאז לפי כל העולם איבד את מעותיו, וזה הדבר יוכל לומר אם סובר שיש שתי רשויות. אבל אם בוסר שכל העולם שלו הוא והוא מלא כל הארץ כבודו יתברך שמו, אינו יכול לומר שאינו בפניו ישתבח שמו, ואם כן זה ודאי חייב הקדוש ברוך הוא לשלם לו. וכמו שכתב מורינו הרב רבי שמואל די מודינא זיכרונו לברכה, וכל שכן לדעת המביט [רבי יוסף מטראני] זיכרונו לברכה שפורע חוב חברו מדעתו, לא אמרו. וכאן גם על פי ציוויו יתברך, וודאי שחייב לשלם לו גמולו. וזהו 'כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עבודה זרה', שמורה, שחס ושלום, שאינו מקרא בפניו, יען שיש שתי רשויות חס ושלום.

על ידי נתינת הצדקה, בעין יפה ובמידה מרובה וגדושה, כאשר חננו ה', אז מגרש ממנו ומעל בני ביתו כל מין עין הרע, והצד האחר וכל מיני טומאה, וניצול מהמוות גם כן.
ואשר לעניות דעתי יראה לפרש הפסוק: 'ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו' - זאת היא הצדקה הנקראת 'מעט' כמו שכתוב: 'טוב מעט בצדקה'. ואם כן כשמוסיף הצדקה אז 'ואין רשע, והתבוננת על מקומו ואיננו' - שהצדקה מכבה עבירה, והמלאך המשחית הנברא מהעבירה הולך לו ע"י הצדקה, ומתהפך לו לסניגור טוב.

אחת מהמצוות, אשר טעם החומר ושכל האנושי, שלא לעשותה היא מצוות הצדקה מכמה טעמים, שמצד החומר כיוון שהוא חביב כל כך אצל האדם ... שממונו חביב עליו ביותר ואינו מוציאו בנקל, והנה כי כן כל דבר חביב כזה, ינצרנהו כבבת עינו, לפני ולפנים, וירע הדבר מאוד בעינו, לתת אותם לאחרים. זאת שנית לגבי החומר, שירא שמא יעני ויהא נצרך לבריות, שהוא רואה שנחסר לו, לפי שעה, וכי ייתן בכיס עינו תראה עינו שחסרה לו, ולזה יבוא לומר: 'חייך קודמים לחיי חברך', ומוטב שלא אתן, כדי שלא לבוא לידי עניות. ... הנה כי כן יצא לנו טעם מספיק לגדלות מצוות הצדקה יותר משאר מצוות, יען שהיא נגד הטבע ונגד השכל האנושי וכמה טעמים יש לבטלה, והן בכל זאת האדם אינו עושה עיקר מהם, נגד רצונו יתברך, שזוהי תכלית המכוון, שהוא שורש ועיקר, לעשות שאר המצוות שבין אדם למקום, כי אינו מחשיב גופו וממונו נגד רצונו יתברך, כמו במצוות שבין אדם לחברו, כמו גזלה ונקימה ונטירה ואונאת ממון ודברים וכדומה, שהם תלויים במצוות 'ואהבת לרעך כמוך'.

דברים אלו צריך אדם ליזהר ולהשתדל בהם בשעה שבא ליישב בסעודה: צדקה על השולחן. והדבר הראשון שיש לעשות בשולחן, לתת לעני את זה שהוא אוכל. וכשם שהקדוש ברוך הוא נותן לו, כך צריך ליתן לעני. ובאותה מידה שהוא נותן לעני ומשביעו, מזה שיש לו בשולחנו, כך יענגו הקדוש ברוך הוא וישביעו בעולם הבא, מצחצחות העולם הבא, כמו שנאמר: 'ונפש נענה תשביע, אז תתענג על ה''. וכך אמרו לנו חכמינו זיכרונם לברכה, שאחד הדברים המאריכים חייו של אדם, אם מאריך על שולחנו. וטעמו של דבר, שאם מאריך על השולחן, יתכן שיבוא עני ויתן לו. ולכן בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר. ובוודאי אין הכוונה שעל ידי אכילה ושתיה מתכפרים עוונותיו. וזה שאומר הכתוב: 'הלא פרוס לרעב לחמך' - היינו מן הפת שלך תפרוס לעני.

'ידיך לא אסורות, ורגליך לא לנחושתיים הוגשו'. - ידוע שבעניין הצדקה יש שני מינים:
האחד - יש שהוא נותן, אך לא ישתדל שיתנו אחרים, וזה נקרא: 'יש לו ידיים' - שפותח את ידו ונותן. והשני - שמשתדל והולך ומכתת רגליו ממקום למקום ומחנות אל חנות לקבץ מאחרים ליתן לעניים אבל הוא לא נותן, וזה נקרא: 'יש לו רגליים' - שממלא חובת המצווה ברגליו. ויש מי שהוא עושה ומעשה, הוא נותן ומאסף מאחרים לשתפם במצווה, וזה נקרא: 'יש לו ידיים ורגליים'.
וזהו כוונת הכתוב באמרו: 'ידיך לא אסורות' - דהיינו: שידיך היו פתוחות לצדקה, 'ורגליך לא לנחושתיים הוגשו' - רוצה לומר: שגם ברגליך, היית טורח ללכת לכאן ולכאן לקבץ לצדקה.

נתינת הצדקה היא מכוח האחדות והאהבה, אשר יאהבו איש את רעהו כנפש, שאם לא כן, איש אשר יתן לו הא-לוהים עושר ונכסים, מדוע יתננו חלקו, לאיש אשר לא עמל בו, אם לא שהוא חלק מחברו עצם מעצמו ובשר מבשרו? - וזה דבר שהשכל מחייבו ואינו צריך ראיה.

'הגד הוגד לי כל אשר עשית' - שהיינו מהחלק שבין אדם לחברו, יש בידך, וגם 'ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום', שהוא מהחלק שבין אדם למקום. וכיוון שיש בידך גמילות חסדים, 'ישלם ה' פועלך' - בעולם הזה. ואף על פי כן 'ותהי משכורתך שלמה לעתיד לבוא' - מפני שהפירות את אוכלת בעולם הזה.

אין בני העיר יכולים למכור הקרקע שקנו לצורך בית הכנסת לקנות בדמיו בית עלמין אחר - שאין עילוי, ואינם יכולים לשנותו כי אם למצווה חמורה מבית הכנסת כמו שביארנו לעיל.
ועל מה שאמרו בשאלה, שכעת אין ידם משגת לבנות הבית הכנסת בקרקע הנזכרת, שצריך הוצאה מרובה וכו', ואם יניחו אותו בלא בניין, במשך הזמן יתרבה הסך של החזקה, ותחזור ביד בעלה לחלוטין, ומי יודע אם הגויים יבנו אותו בית תפילה שלהם וכו'. הרי לזה יש תיקון - שיוציאו מה שנשאר מהנדבה לצורך הבניין, שיקופו ארבע מחיצות בבניין עד גמר כל הנדבה. בינתיים, יריק ה' עליהם ברכה וישיגו ידם לגמור בניין בית הכנסת שהיא מצווה גדולה. ...
ובניין זה של בית הכנסת, יהיה לו כאילו בנה מקדש מעט בארץ ישראל, וכמו שכתב בסוף פרק בני העיר: 'עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבשפל שיקבעו בארץ ישראל' - והלא המה בתי כנסיות ובתי מדרשות של שאר ארצות, ובשכר זאת אל חי, חלקנו, צורנו, יריק עליכם ברכה עד בלי די.

יהודים שהולכים בשיירה בגמלים עם אורחת ישמעאלים במדבר הגדול והנורא, והכל יודעים שמאחר שאינם רוכבים על סוסים כי אם על הגמלים שהם צריכים לחלל שבת בפרהסיה, לרכוב וללכת עם השיירה כי מפני הסכנה לא יוכלו להתעכב במדבר לבדם בשבת, ולכן נסתפקת אם ראוי למחות בידם שלא יצאו בשיירה במדברות, למען לא יבאו לחלל את השבת, אף על פי שאין להם במה שיחיו כי אם בהליכה עם השיירות ...
כל שיוצא מן הישוב בשיירה למדברות ביום ראשון ויום שני ויום שלישי - מותר, לפי שאלו הג' ימים מן השבוע מתייחסים לשבת שעבר ונקראים אחר השבת, ואין לו להימנע מלצאת מחמת השבת הבאה, שאז אם יהיה לו סכנה, ויצטרך לחללו מפני פקוח נפש - מותר הוא ואין בכאן איסור. אבל ליוצא מן הישוב למדבר ביום רביעי ויום חמישי וערב שבת - אסור, לפי ששלושה ימים אלו מתייחסים לשבת הבאה ונקראים לפני השבת.

כתב הרמב"ם פרק י' מהלכות מתנות עניים: 'שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. המעלה גדולה שאין למעלה הימנה - זה המחזיק ביד ישראל המך וכו' כדי להחזיק בידו שלא יצטרך לבריות'. -
נמצא, שלכתחילה - צריך לשומרו למך שלא יבוא לידי עניות, אלא שיחזיק בידו בקרן, או להמציא לו מלאכה שיתפרנס ממנה. אבל שיתן לו צדקה אחרי שכבר נעשה עני ודל - אין זה כל כך שבח כמו מעלה הראשונה, ולכך אין שכר מעלה הראשונה כמו השנייה, ולא שנייה כשלישית.
וכעין זה שאמרו בגמרא: 'הלוקח ספר תורה מן השוק - כחוטף מצווה מן השוק; כתבו: כאילו קיבלוֹ מהר סיני'. ופירש ה'נימוקי יוסף': '...שאין לו שכר כל כך כמי שטרח בכתיבתו, ויש למידת הדין ולומר: אלו לא באת המצווה לידו, בלא טורח ויגיעה, לא היה עושה אותה'. ...
וגם כאן היה עולה על דעתו לומר: כיוון שהמעלה הראשונה להחזיק בידו קודם שידל ויעני - אם כן, אם בא אחר כך, לפרנס לעני, אינו נוטל שכר מצווה שלימה, אלא שיהא גם: 'כחוטף מצווה מן השוק'.
ולזה אמר: 'וכי ימוך אחיך והחזקת בו' - זהו שכתוב: 'מצווה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו'. ...
משמע שזוהי עיקר המצווה - להחזיק בידו, אלא שבא זה וחטף את המצווה שנזדמן לו, ופרנסו, ודומה לחוטף מצווה מן השוק. לא תאמר: שאין לו שכר כל כך עליו. לכך אמר הקב"ה: עלי לשלם לו גמולו. זהו שכתוב: 'וגמולו ישלם לו' - שגם כשהוא כחוטף מצווה, מכל מקום הרי זה פורע חובתו של מקום, ה'נותן לחם לכל בשר', ולכך גמולו ישלם לו.

'היתה ידה כפופה ופשטתה, דבר שהמיתה עושה׳. - נראה שטבע זה נתן הקב״ה בבהמה בדומה באדם. שכל זמן שהוא חי כופף ידיו, וברצונו הוא מושך בידיו אליו כל ממון שבעולם. וכשהוא סמוך למיתה הוא פושט ידיו ממנו, ואינו חושש בשום ממון.
ושמא נבראת כן (הבהמה) שיראה האדם ויטול ממנה מוסר, שלא יהיה להוט אחר הממון, ויזכור כי במותו לא יקח כלום ויעזוב הכל, כבהמה זו שפושטת ידיה במותה. וכמו שאמרו בסוף עירובין: 'מליפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו - אלמלא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, וגזל מנמלה'.

'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה' - מודעת זאת בכל הארץ, קושיית המפרשים אשר הקשו, מדוע כתבה תורה 'ויקחו' ולא כתבה 'ויתנו'. ותירצו, שכשאדם נותן לקדוש ברוך הוא, הוא בעצם לוקח לעצמו, שכן הכל שייך לו יתברך, וכמו שכתוב: 'לי הכסף ולי הזהב, נאות ה' צבאות'. ואם נשים לב, מילת 'ונתנו' ניתנת לקריאה מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, ללא שום שינוי לא במילה עצמה ולא במשמעותה, לרמוז, שאם אדם נותן לקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא נותן לו בחזרה.

על מה סמכו הכהנים להשתטח על קברות צדיקים? - לעניות דעתי, אין להם על מה שיסמכו, סמיכת זקנים. שאם סומכים על מה שנמצא במדרש, והובא בילקוט משלי: שנטפל אליהו ברבי עקיבא כשמת וקברו. ואמר לו רבי יהושע בן הגרים: אמש אמר לי מר, שכהן הוא, וכהן אינו מטמא. אמר לו: דייך רבי יהושע, חס ושלום, אין טומאה בתלמידי חכמים ואף בתלמידיהם. מכאן נגררו כוהנים והלכו להשתטח על קברי צדיקים, שאין טומאה בהם, אשר המה חיים. ולא היא, שכבר כתבו התוספות ... שעיקר טעמו, משום שהיה מת מצווה, שהיה מהרוגי מלכות, והיו יראים לקוברו, לכן נטפל בו אליהו, ומשום כבודו של רבי עקיבא אמר: חס ושלום, אין טומאה בתלמידי חכמים. ...
וכעת לא הונח לי מנהג זה. ורבים וגדולים ועצומים, אנוכי הרואה, הלוך הלכו האישים על קברי צדיקים על כן נאלמתי דומיה, והנם בקיאים, וכן נגלה להם ולדורות הראשונים מ'סוד ה' ליראיו'.

'רבי יודן בשם רבי אלעזר אמר: שלושה דברים מבטלים גזירות רעות: תפילה וצדקה ותשובה'. -אמרתי שאין לנו פנים לעשות נדבה ולשאול לקהל מעות, מפני שאנו רואים כובד המסים שמכבידים עליהם, אבל אמרתי שרבותינו זיכרונם לברכה הסירו ממנו זאת הבושה, שאם ישראל יתנו צדקה מממונם ינצלו ממסים ומארנוניות. תראה זה במדרש רבה פרשת בראשית, פסוק: 'כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד', ואמרתי שהוקשה לרבותינו זיכרונם לברכה כפל הפסוק, שה' יהיה בכסלך, הוא עצמו, 'ושמר רגלך' - תרצו רבותינו זיכרונם לברכה שם לעיל ואמרו: בדברים שאתה כסיל בהם, וכאן תירצו בדרך אחר, ופירשו כי ה' יהיה בכסלך ... - שתתן צדקה מכיסך, ושמר רגלך - מלכד במסים.

מצוות הצדקה היא פרקמטיא היותר טובה מכל הסחורות שבעולם. מפני שהפרקמטיא שאנו עושים כדי להרוויח, יצטרך להוציא הוצאות רבות כדי להרוויח, ופעמים יוצא כל הריווח בהוצאות. המשל - אני משלח אלף אוקיות בספינה אחת, אני צריך להוציא הוצאות רבות עד שיגיעו לידי פעם אחרת, אבל הצדקה מה שאני נותן לצדקה, אין צריך להוציא הוצאות עליו כדי שארוויח, אלא מה שאני נותן הקדוש ברוך הוא גונזו ומשמרו בבית גנזיו לעולם הבא, ואינו מחשב עלי הוצאות כלל.
ולכן אנו צריכין להשתדל במצוות הצדקה, כמו מונבז המלך, שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני רעבון. ואל יחשוב אדם ויאמר: אני מוציא ממוני בצדקה, מה אני מניח לבני? - שאם יהיו בניו צדיקים הקדוש ברוך הוא יזמן להם פרנסתם, ואם יהיו רשעים יאבדו, בר מינן.

'אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', ה' ישמרהו ויחיהו ... איסי אומר: זה שנותן פרוטה לעני'. –
נראה שדייק אומרו: 'ה' ישמרה ויחיהו' - ולמה פירש לו כל השכר בעולם הזה? - והרי שכר מצוות בזה העולם אין, והיה לו לומר סתם: 'אשרי משכיל אל דל' ודי, כמו שאמר :'אשרי אדם לא יחשוב לו ה' עוון', וכמו 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים'.
לזה אמר: 'זה שנותן פרוטה לעני' - פרוטה דווקא, רצה לומר: שלא פירש זה השכר כי אם למי שנותן פרוטה אחת לעני, אבל נתן אותה בדרך השכלה, על דרך שאמרו: הייתה כיכר בעשרה פרוטות, ועני עומד בשוק ואין בידו אלא תשעה, ובא אחד ונתן לו פרוטה, ונתן ככר ואכלה ושבעה נפשו, עליו אומר לו הקב"ה: אף אתה בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופך לצאת, אני משיבה לך, לזה פירש לו כל השכר בעולם הזה, אבל הנותן מתנה מרובה, שכרו מונח בקרן זווית לעד.

'פתוח תפתח את ידך לו' - 'פתוח' נפתחו 'לו' שערי שמים. אפשר על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שמצוות הצדקה גדולה מכל המצוות, שאילו שאר מצוות עד שיעשה אותם, ואז נותנים לו שכר, אבל במצוות הצדקה, משעה שחשב בליבו לעשות צדקה, ועדיין לא עשה - פותחים לו מן השמים שערי שפע. וזה שכתוב: 'פתוח תפתח' - ירצה מעת שפתוח לבך, וחשבת שתפתח את ידך לו, לעני לתת לו צדקה - תכף פתוח נפתחו שערי שמים שערי שפע, מה שאין כן בשאר מצוות כנזכר.

'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם: כי תקנה עבד עברי' -
התורה פתחה בדין עבד עברי, ראשון לכל המשפטים. והטעם הוא שירדה התורה לסוף רגשותיו האנושיים של האדם, ובפרט האדם הישראלי, כאשר הוא נתון תחת עולו של אדם הדומה לו, והרגישה באותו צער פנימי ועמוק, שמרגיש בסובלו את השעבוד המר, המדכא והממרר את רוחו, שעבוד המלווה בהשתלטות גערות וביזיונות. וכל זה אינו אלא מייצור אנוש כמותו, והוא אינו יכול להשלים עם מצבו, והרגש האנושי מתפעם בקרבו כל רגע ורגע: מדוע הוא מדוכא כל כך נרמס תחת כפות רגליו של אדונו. ולעומת זה אדונו שליט גאה נשיא ראש וגבה רוח, במה שונה הוא ממנו הלא כולם יציריו של בורא העולם והוא זן ומפרנס לכולם, ולמה כל כך נפל גורלו ממנו.
שאלות אלה מפעמות את רוחו ומבלבלות את שכלו בכל יום ובכל רגע. ולאט לאט הולך ומתקרר אצלו אותו הרגש. והאנושיות שבו הולכת ומתנוונת מתה לרגעים, עד שלאחרונה משתתקת בכל רוחותיו. ונהפך לבעל חי שאין אצלו רגש כלל. ואין לו רק צרכי אכילה וחיות בהמית. ולא נשאר בו אלא אותו הכוח החיוני המרגיש רעבון ואיך ובמה ישבור רעבונו. ודבר זה נוגע בשינוי הבריאה כביכול, שאין זה כוונת הבורא יתברך בבוראו את האדם המדבר והמשכיל והיודע דעת עליון. ועל כן הקדימה התורה לכל המשפטים את משפט העבד העברי, לגדור אותנו שלא נבוא לידי כך. ועל כן ראשית כל מנעה מן האדון שלא יקנה לחלוטין עבד עברי אלא 'שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם'.

'שאלו את שלמה בן דוד: עד היכן כוחה של צדקה? אמר להם: צאו וראו מה פירש דוד אבי: 'פזר נתן לאביונים'. רבא אמר מכאן: 'הוא מרומים ישכון'. - ויש לדקדק שמה זו שאלה?! - שהרי מקרא מלא הוא: 'נתון תתן לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך'. ועוד, במה נחלקו?
ונראה לפרש על פי מה שמובא בתורת כוהנים פרשת ויקרא פרק כ"א רבי אברהם אבן עזרא אומר: 'הרי אומר: כי תקצור קצירך בשדה - הרי שהיתה סלע צרורה בכנפיו, ונפלה ונטלה העני ומתפרנס ממנה, הרי הכתוב קובע לו שכר בדומה לשוכח עומר בתוך שדהו.' ולזה שאלו עד היכן כוחה של צדקה (אם היא אפילו לא בכוונה)? אמר להם: צאו וראו מה פירש דוד אבי: פזר נתן לאביונים. ...
שאפילו פזר מעותיו, בלא כוונה, כיוון שלקח אותם העני, הקדוש ברוך הוא קובע לו שכר כאילו נתן בכוונה. מיהו רבא לא נוח לו בזה - שזה שאמר: 'נתן' ומשמע בכוונה, לזה הביא ראיה מפסוק: 'לחמו ניתן' - משמע שניתן ממילא ... נתפזרו מעותיו, ולקח אותם העני. ואפילו כך 'והוא מרומים ישכון'.

'נתון תתן לו ולא ירע לבבך' - הוא לומר שצריך להיזהר בנתינת הצדקה, שיהיה בהצנע ומתן בסתר. והיינו: שנקט 'נתון' - בלי מקור, ואם אי אפשר ליתן לו בסתר 'תתן לו' - בגלוי, ולכך נקט 'תתן' - לנוכח. או גם, עצה טובה משמיע לנו, שייתן הצדקה על ידי אחר כגון על ידי שליח, והאחר יתננה לעני כדי שלא יתראה עמו פנים בפנים, ויתבייש. והיינו הכפל: 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - פנים אל פנים, ותחוש למה שכתוב בגמרא ובמדרש, ובשביל כך תתעכב מליתן לו, אלא 'אל ירע לבבך בתתך לו', שכיוון שאי אפשר בסתר, טוב ש'תתן לו' בגלוי משלא תתן לו כלל.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה במסכת סנהדרין דף צ"ז עמוד א': 'אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס' - אפשר לומר דרך הלצה, על פי מה שנאמר שם דף צ"ח עמוד א': אמר עולא 'אין ירושלים נפדית אלא בצדקה', שנאמר: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה', והנה כל זה שיש פרוטות קטנות, יתנו לעניים מהם - זה יקרא צדקה פחותה, ואינה כדאי לפדות בה ירושלים. אבל כשתכלה זאת הפרוטה, ויעשו במקומה מטבע גדול כמו גרוש או חצי גרוש, ויתנו מהם לעניים, אז תהיה צדקה מעולה, ובזכותה יבוא בן דוד ותפדה ירושלם. וזה אומרו: 'עד שתכלה פרוטה מן הכיס'. והגם שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, על פי 'וילבש צדקה כשריין' - שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, היינו שיש לו שכר גדול, אבל אין בה כדי לפדות את ירושלים ולמהר הגאולה.

ונראה דהיינו באברהם אבינו, עליו השלום, המשיך לה הקדוש ברוך הוא חסדים בצדקה שהיה עושה. כמו שכתוב במדרש 'שוחר טוב' מתהילים ל"ז, שאמר אברהם אבינו למלכי צדק כיצד יצאת מן התיבה? אמר לו: בצדקה שעשינו שם. אמר לו: וכי עניים היו שם?! עם מי הייתם עושים צדקה? אמר לו: עם בהמה חיה ועוף. אותה שעה אמר אברהם: אני אם אעשה בבני אדם שהם בצלם הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה. אותה שעה: 'ויטע אשל' - אכילה, שתייה, לויה. וכן בפסוק: 'ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ' - אמר רבי יצחק: היה מקבל את העוברים ואת השבים ומשהיו אוכלים ושותים. אמר להם: ברכו את ה' המבורך. עיין שם. וכבר הרב כתב גבי 'יהיה ביתך פתוח לרווחה' - שרחל כשהיא פנים בפנים נקראת גם היא הויה כמוהו אלא שהיא 'הויה דבן' ונקראת צדקה שהיא מקבלת ה' חסדים. וזה כוונת הצדקה שאנו עושים, להמשיך עליה ה' חסדים, שתהיה פנים בפנים. ואם כן אברהם בצדקה שלו המשיך ה' חסדים. חסד לאברהם, כנגד זה הייתה ביתו פתוחה לרווחה.

'קרנא היה נוטל פרוטה מהזכאי ופרוטה מהחייב, והיה דן להם דין. ואיך עושה כך? והרי כתוב: 'ושוחד לא תיקח'. ואם תאמר: דברים אלה, היכן שלא נוטל משניהם, שמא יבוא להטות את הדין, וכי לא בא להטות את הדין - מותר. ושנינו: 'ושוחד לא תיקח' - מה תלמוד לומר? - אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי, הרי כבר נאמר: 'לא תטה משפט' - אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, אמרה תורה: 'ושוחד לא תיקח'. דברים אלה, היכן שלוקח בתורת שוחד. קרנא - בתורת שכר היה לוקח. ובתורת שכר, האם מותר? והרי שנינו: הנוטל שכר לדון - דיניו בטלים. דברים אלה - שכר הדין אבל קרנא שכר בטלה היה לוקח'. ...
שכיוון שבא לקבל שוחד ממנו, מתקרבת דעתו לגביו - היינו לפי מה שעולה, שהברייתא דנה, שנוטל בתורת שוחד, ואין חילוק בין היכן שנוטל בתורת שוחד לתורת שכר, לכך אמרנו: וודאי, שמתקרבת דעתו לגביו, אבל לשום סילוק דעת, סבור לו, שאפילו לא בא להטות את הדין - אסור. וכן פירוש המקרא: 'לא תיקח שוחד' - אפילו לשפוט צדק. שמי שלוקח שוחד להטות משפט, אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב והעיניים, ... לכך אני גוזר, שלא ייקח אפילו לשפוט צדק.

ועל זה נביאנו נותן תורתנו צווה לנו על פעולות הצדק והיושר, ולא בלבד היו מצוותיו להזהיר לנו מעשות העוול, כי גם בזריזות לעשות חסד ומשפט. והנה כל אותם הדברים, שאסר לנו והרחיק ממנו, הלא הוא לטעם נכון ונפלא השבח. ... שכל מצוותיו הן משקיפות ומיושרות אל הצדק, למלא מתום נפשנו במחשבות קדושה וחסד. הלא תראה, שכל העופות הטהורים לנו הם בעלי תמות, ומזונותם תבואה וקטנית, ונאספים אל תוך ביתנו באחווה וריעות. אולם הטמאים לבדד ישכונו, בין עפאי יער וכרמל, וטורפים בשר לאכל, הן ממינם הן מן הטהורים. ועוד יש בהם, שחורקים שן ונועזים לטרוף טרף, לא בלבד מגדיים וכבשים, אלא גם כן מאדם, במוות וחיים, ולכן נותן תורתנו כינה אותם טמאים ומרוחקים, ונתן לנו בהם סימנים, וזה מלבד הנזק העושים לגוף, להעיר אוזן לעם תורתו ינצורו, שיאות להם להתנהג ביושר וצדק, ולבלתי יעשה איש לרעהו רעה, ולא ליקח מאומה מכל המתייחס לזולתו, ולמען נחדל תמיד מהזיק איש באחיו. ובמונעו אותנו לגעת בטמאים הללו, לרוע תכונתם וזדונם, איך לא נלמד כי ביותר צריכים אנו להישמר, מהדמות עליהם במידתנו.

'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך' - מודיענו הכתוב שיש לעשות חסד עם החבר, ושכאשר הוא נתון במצוקה והוא עומד ליפול, יש לעשות השתדלות, להעמידו על רגליו שלא יפול לגמרי, שחייב להושיט לו יד ולהשאיל לו כסף כדי שיוכל להתאושש, ואל יתן לו ליפול ללא תקנה שיצטרך לתמוך בו בתורת צדקה ... וזהו: 'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך' - רוצה לומר: כשתראה אחיך שנתרושש והוא עומד ליפול, תושיט לו יד ותחזיק בו בעודו חי. ואל תמתין עד שיתמוטט ואחר כך תפרנסו בדרך צדקה, שהגמילות חסד גדולה מן הצדקה לעניים, לפי שהם בעוונות כבר רגילים לבקש צדקה, וכבר נסתלקה הבושה מפניהם. אבל אלו שלא הגיעו לידי כך, מתים מבושה ואין להם עוז לפשוט יד ולבקש נדבה. ולכן חייבה התורה לתמוך בו לפני שמתמוטט, והקפידה התורה מאוד על זה שיש בידו להלוות כסף לחברו, והוא יודע בצערו ונמנע מכך.

'גדולה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר: עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'. ...
'כי צדיק ה' צדקות אהב, ישר יחזה פנימו' - שציווה מצוות הצדקה לעשות אותה הכל. וכי תאמר: למה לא ציווה לחוטא ליתן צדקה במקום הקורבן? לזה אמר: 'ישר' - זה הצדיק שהוא 'ישר יחזו פנימו' - שיתן צדקה, כמו שכתוב: 'אני בצדק אחזה פניך' - שגם הצדיק חייב ליתן צדקה. לא כן אם היה מצווה לחוטא, שיתן צדקה במקום הקורבן, אם כן הצדיק לא היה נותן צדקה. ...
ובזה יובן כוונת הכתוב משלי כ"א: 'עשה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזבח' - וכי תאמר: למה לא ציווה לחוטא שיתן צדקה במקום קורבן? - לזה אמר: 'רום עיניים ורחב לב ניר רשעים חטאת', רוצה לומר: היתה הצדקה במקום חטאת - חוטא דווקא, ומי שאינו חוטא - לא יתן, לכן ציווה לחוטא - שיביא קורבן, והצדקה - הכל חייבים בה.

נודע בשערים כמה גדולה מעלת הצדקה והכנסת אורחים. וכמו שראיתי מדקדקים שהיו קונים בעצמם מה שצריך לעני, מפני שהעני אינו יודע לקנות דבר הגון ומאנים אותו. וכן אינו דומה מי שנותן לעני ביום שישי בשחרית לנותנו בערב, ולכן מי ששוחט שור או כשב או עז לכפרת עוונותיו לחלקם לעניים, צריך לשוחטו ביום ה' לערב כדי לחלקם קודם שיקנו העניים בשר לשבת.
וכן מי שיש לו מלאכה לעשות ויכול לעשותה על-ידי גויים מצווה רבה לעשותה על-ידי ישראל, אף שאין הישראל עוסק במלאכה כמו הגוי, כמו שאמר התנא: 'ויהיו עניים בני ביתך'.
וכן קיבלתי מאבותי, שראו כמה בעלי בתים שירדו מנכסיהם, מפני שקנו עבדים ושפחות בבתיהם, אף שהיו יכולים לקחת משרתים ישראלים. ובפרט בעירנו זו שלוניקי, שרובם ככולם הם עניים בני טובים. ולכן הצדקה היותר מעולה, הוא מה שעושים עם עניים בני טובים שירדו מנכסיהם, ובביתם אין לחם ואין שמלה, פורש אין להם.

לפנים בישראל, בזמן שבית המקדש היה קים, התפלל הכהן הגדול ביום הכיפורים בהיותו בהיכל: 'יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו וא-לוהי אבותינו, שלא תצא עלינו גלות, לא ביום הזה ולא בשנה הזאת'.
והיה בזכרנו את התפילה הזאת ביום האדיר והנורא, עלינו לכלול בבקשתנו גם את האנשים אשר נאספו אל עמם זה כמה שנים, גם את הקדושים אשר בארץ המה, ולחלות בעבורם את פנים אב הרחמים, לבל יסבלו עוד את חבלי הגלות, וינוחו בשלום על משכבותם באין כל מפריע, וערבה להם שנתם עד אשר יעמדו לגורלם לקץ הימין. כי בעוונותינו הרבים, עצמות לאין מספר הוצאו בימינו אלה מקבריהן (דבר אשר לא שערו אבותינו הקדמונים), ובתוכן היו גם עצמות רבנים גדולים וחכמים מפורסמים בחסידותם ובצדקתם, זיכרונם לחיי העולם הבא.

אין לומר שמה שנהגו לתת, בכל שנה ושנה, כמה וכמה, לתלמידי חכמים ה"ה, איש לפי ערכו, הוא דווקא כל זמן שהוא תושב העיר ונהנים מתורתו, אבל אם רצה לצאת מן העיר, אין נותנים לו כלום היינו דווקא אם רצה לילך במקום אחר מחוץ לארץ, ובמקום שהולך עשו לו פרס, וקבלו אותו שם אנשי העיר, שהלך לשם בוודאי אין נותנים לו כלום. אבל אם רצה לצאת ממחיצתם, וכוונתו לשכון כבוד בארצנו זו ירושלים, תבנה ותיכונן או למקום אחר מארץ ישראל, אדרבא, מלבד שנותנים לו מה שהיו נותנים לו מהכולל, גם מוסיפים לו יותר, כדי שיהיה להם זכות לתומכו ולהחזיקו, ויהיה בטוח במזונותיו ויעסוק בתורה לילה ויום, תורת ארץ ישראל. ...
ולאו התלמידי חכמים עצמם, אלא אפילו שנפטרו לבעלי הבית והניחו אלמנותיהם, ויש להם מנהג לתת לה מחצית ממה שהיה לוקח בעלה מהכולל כל ימי חייה, ואם רצתה לבא לארץ ישראל, גם כן שולחים לה בכל שנה עד יום מותה, ואפילו שהניחה בניה בעיר הנזכרת כידוע ומפורסם.

'רבי שמעון אומר: מכוח הצדקה, המתים עתידים להחיות. מניין אנו למדים? - מאליהו, שקבלתו האלמנה בכבוד גדול, ואימו של יונה הייתה ... ועל ידי כך זכתה להחיות את בנה'. - והנה ראוי להבין במאמר זה ראשונה במה שאמר: 'מכוח הצדקה', כי מהראוי היה שיאמר: בזכות הצדקה, המתים עתידים לחיות, ומילת 'מכוח' אינו צודק למאמר זה. גם צריך לומר: איך הוי מידה כנגד מידה? ...
וזה אומרו: 'מכוח הצדקה' - היא הנתינה אותה בלב טוב, ובאופן שלא יתבזה המקבל, שהולך הסומק מפניו ונעשים לבנים. ומידה כנגד מידה, כמו שהוא מחיה לעני שחשוב כמת, ומחיהו ודיבר על לבו דברי ניחומים, ו'מכוח הצדקה' חיה יחיה המתים

ידוע מה רב כוחה של הצדקה, שמהפכת מידת הדין למידת הרחמים, ומצילה ממוות, כמו שכתוב 'וצדקה תציל ממות'. ויכול אדם לבטל כל גזרה קשה בצדקה ובגמילות חסדים, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק 'צדק יקראהו לרגלו' - אמר רבי ראובן - הצדקה הייתה צווחת ואומרת שאינה קיימת, אלא לרגלו של אברהם, ואם אין אברהם, מי יעשה אותה? - לכן יהי רצון מלפני הקדוש ברוך הוא 'שיתן לפניו גויים, ומלכים ירד' - וינצחם, כי בהיות אברהם קיים, יהיה מעשה הצדקה קיים, ואינו מתבטל.
וכן עשה הקב"ה ש'יתן כעפר חרבו', ונצחם אברהם ויעבור שלום, שמתוך שרדפם אברהם נתקיימה הצדקה, ויעבור שלום בעולם, כי מעשה הצדקה שלום, ובביאור 'יתן כעפר חרבו' נחלקו - ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה סובר שאברהם היה משליך עפר, ונעשה חרבות, ונמצא העפר - חרבו של אברהם. ור' נחמיה סובר שלא אברהם היה משליך עפר ונמצא חרבות, אלא הם הגויים משליכים חרבות ונעשו עפר, וזהו שאמר 'יתן כעפר' כלומר חרבותיהם של המלכים.

ויתכן, לעניות דעתי, שזו היא כוונת רבותינו זיכרונם לברכה, כמו שאמרו במדרש בפרשת 'נשא' וזה לשונו: 'ויחונך' - ייתן בכם דעת, שתהיו חוננים זה את זה כעניין שנאמר: 'ונתן לך רחמים' וכו', שלא יעלה על רוחכם מחשבות און של אותו המין הרשע, להתאכזר על אחיכם העניים והאביונים, כדברי שווא ודבר כזב לחוד בידי ומשול משל למלך שכעס על עבדו, וגזר עליו שלא לכלכלו בלחם ובמים, כי הנה מי שעובר על גזרתו לפרנסו ולכלכלו, כשישמע הדבר המלך, הלא רעמו רבה ובן מוות האיש ההוא, הממרה את דבר המלך. - כי כל זה דברי תוהו המה הבל ואין בם מועיל, לחשוב מחשבות עמל ורעות רוח, אלא תהיו חוננים זה את זה. כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה להיות מרחמים זה את זה, מפני שכל כללותם, כקטון כגדול, יחד עשיר ואביון - 'בנים אתם לה' א-לוהיכם', וכשם שהמלך בשר ודם מחזיק טובה ומשגר דורון לכל מי העמד ומפרנס את בנו, החבוש בבית האסורים, גם ה' יתן הטוב מלכו של עולם יתברך לרודף צדקה וחסד לתת לאיש כדרכיו, ולשלם לו מתן שכרו במעלו הטוב ובצדקתו, אשר עשה תשלומי כפל ארבעה וחמישה.

הלכתי להכבודה הצנועה יוכבד, 'מנשים באהל תבורך', בתו של אברהם אלמדיוני, זיכרונו לברכה, ואמה אלדיסייא בת מר דודי מרדכי טולידאנו זיכרונו לברכה. וקבלה אותי בשמחה, ולא הניחה אותי לצאת מביתה, והלכה היא בכבודה אצל בעל הבית, ופייסה אותו הרבה עד שנתרצה, ונתן לי רשות להיות שם אצלה, אותו שבת קודש, שבת זכור ויום א' היה פורים, סעדתי שם סעודת פורים.

'בכל עצב יהיה מותר, ודבר שפתים אך למחסור' - בכל המצוות, אסור לנסות את השם ברוך הוא, כמו שכתוב: 'לא תנסו את ה' אלהיכם', חוץ ממצוות צדקה - מותר לנסות, כמו שכתוב: 'ובחנוני נא בזאת'. וזהו הרמז: 'בכל עצב' - ראשי תיבות: 'עשיית צדקה בחנוני', ואם תאמר והרי כתוב: 'לא תנסו', לזה בא כמתרץ ואמר: 'יהיה מותר' - בדגש, דהיינו שעל ידי עשיית הצדקה מותר לנסות. אבל צריך ובתנאי, בעת תדור הצדקה, תיתן אותה מיד, על דרך: 'מוצא שפתיך תשמור ועשית'. אבל אם הוא ידור ולא ישלם, אזי, חס ושלום, עושה פגם למעלה ובמקום שיושפע מלמעלה, אלא אדרבה מחסרים לו מהשפע הראוי לו. וזהו: 'ודבר שפתים' - דווקא, היינו כשאין בידו כי אם 'דבר שפתים' ולא הנתינה, אזי 'אך למחסור', לא עלינו.

'דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה' - שמה יוצא מזה בעניין השבח של אותה אישה אם היא דורשת בצמר ופשתים או בעניין אחר, שמה לימדני מעתה בה שום מעלה יתרה? ...
ואפשר להבין על פי מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה, שאינו דומה נותן פרוטה לעני לנותן לו לחם אפוי, וגם שהולך הוא בעצמו לתת לו הצדקה ויטרח הוא בגופו ולא ימתין עד שיבוא הוא וישאל, ומשום כך אמרו בש"ס שהקדים הענן בצד של אשתו, משום שמקרבת הנאתה. ...'ופשתים' והוא נוטריקון ופת שחרית תמיד מצוי, לפי שבבוקר העניים רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, וכשבאים אצלה אינה אומרת להם לך ושוב, אלא תמיד מצוי אצלה לחם אפוי ואינה משיבה דך נכלם, ואמר: 'ותעש בחפץ כפיה' - רצה לומר: שהיא עושה המצוות בחפצה ורצונה, בכפיה ולא על ידי שליח, גם יש בכלל ששני ידיה זוכות כאחד ונותנת מלא חופניה ולא ביד אחת כדרך הצרי עין שנותנים על יד על יד אלא היא טובת עין.

'נתון תיתן לו' - וכפל לדיבורו לומר, שאינך צריך לדקדק עליו, אם יכול להתפרנס בדוחק ממעשה ידיו אם לאו, אלא בכל אופן נתון תיתן לו. 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - לומר שאין לו לשלם לי, 'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך' - שהוא משלם לך שבעתיים. ... 'על כן אנכי מצווך לאמור פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך' - בין בדרך הלוואה, בין בדרך מתנה, בין בסתם על מנת להיפרע מהקדוש ברוך הוא, שגדול כוח המצווה ונאמן הוא לשלם שכרך משלם.

צריך להיזהר האדם, בנתינת הצדקה שייתן לעני, באופן שלא יתבייש העני, וזהו עיקר הצדקה. כי לפי האמת - כל מה שנותן האדם, הכול משלו יתברך, וכן הוא אומר: 'כי ממך הכול, ומידך נתנו לך'.
ומה שעושה משלו הוא - שעושה, אופן שלא יתבייש העני, אשר בזה מובא במפרשים כוונת הכתוב 'לך אדוני הצדקה ולנו בושת הפנים' - רוצה לומר: הצדקה שאנו נותנים הוא - משלך, שאם לא נתת לנו ממון, מהיכן היינו נותנים צדקה? אבל מה שהוא - משלנו, הוא - בושת הפנים, שאנו עושים, אופן שלא יתבייש העני.

והנה הצדקה הראשית העומדת כנגד כולם היא בית התלמוד תורה, לאשר היא כוללת את הגוף והנפש גם יחד. היא תשים עיניה על ילדי העניים העזובים, תאלפם בינה ומדעים, ולכן עליה אטיף מילתי, ובייחוד לאשר עשו חיל מאד מנהלי הבית הגדול הזה ומעשה ידיהם להתפאר.
הבית הזה היה מאז ומשנים קדמוניות, ועל אשר ברבות הימים וירב מספר הילדים, על כן שתו עצות לכונן אותו בבניין רחב ידיים לפי צרכי הזמן לשמחת לבב כל רואיו, בו מאכל ומשתה גם מלבוש לילדים העניים. יתעורר רגש הרחמים והחמלה בליבות כל מפלגות בני עמינו הרחוקים והקרובים, וירבו ויוסיפו להביא את מסת נדבת ידם לתועלת המקום הזה לגדל ולחנך את הילדים על ברכי הדת והתושיה להיות אנשי חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם.

'וירד משה מן ההר אל העם, ויקדש את העם, ויכבסו שמלותם'. - במדרש הובא: 'וירד משה מן ההר אל העם' - מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו, ולא היה יורד בתוך ביתו, אלא מן ההר אל העם'. עד כאן. - נראה לפרש, עם מה שכתב הרמב"ם, זכרונו לברכה, בסוף הלכות שכירות: כדרך שמוזהר בעל הבית, שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית, ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון, שלא יברך אותה וכולי'. עד כאן. - זהו שקשה לו לבעל המדרש, שהיה לו לומר פסוק: 'וירד משה אל העם', מהו 'מן ההר'? - הלא כבר ידענו שהיה בהר, לכך תירץ, מלמד שלא היה פונה לעסקיו, אלא מיד מן ההר אל העם, כדין פועל במלאכת בעל הבית.

היהודים גומלים חסד לא-ל, לאנשיהם, ולזרים, לגרים ולאויבים, לעופות ולעצים; וכללו של דבר, כל התורה כולה היא קיצור ספר גמילות החסד וסמל האהבה.

כתוב בספר החינוך מצוה ל"ג: 'דיני המצווה כגון כבוד זה מנכסי מי חייב לעשותו - אם משל אביו או אם משל עצמו? - והלכה משל אב, אם יש לו נכסים, ואם לאו - יחזור הבן אפילו על הפתחים, ויאכיל אביו' - וזה הפך כל הפוסקים. זה לא כדעת רבי יצחק אלפסי, שכתב שאם הניח הבן, והאב אין לו - כופים את הבן לתת לאביו בתורת צדקה, כפי אותו מעשה שרבא כפה לרב נתן בר אמי לתת צדקה בסך ארבע מאות זוזים לאביו. אך איך ניתן להסיק מכאן שעליו לחזר על הפתחים? גם הרמב"ם, שבדרכו הולך ספר החינוך, לא כתב אלא שעל הבן לזון את אביו ואימו כפי יכולתו, אם אין להם ממון. ובפירוש כתבו הטור והשולחן ערוך, שהבן אינו חייב לחזור על הפתחים ולהאכיל לאביו. ...
ואם לבו נטה על אשר לא ראתה עינו לירושלמי בפרק ראשון של קידושין ששנינו בו: 'רבי שמעון בר יוחאי אומר: 'כבד את אביך ואת אימך' - בין יש לו, בין אין לו, ואפילו הוא מחזר על הפתחים'. מאמר זה אין כוונתו, שיכבדנו משלו ויחזור הוא על הפתחים, שהרי מקובל בידינו שמכבדו 'משל האב', אלא שמכבדו כגופו, ובטל ממלאכתו, ומתוך כך צריך לחזור על הפתחים. כך פירש הרא"ש, ומביאו ה'בית יוסף' שם. באופן שכל הפוסקים סבורים, שאינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל לאביו ... ואפילו בעל ה'ספר מצוות גדול', המחמיר מכולם לא חייבו, אלא לטחון ברחיים ולא לחזור על הפתחים.

ויש אשר אומרים לווינו כסף למידת המלך - שדותינו וכרמינו, כלומר למס המלך שהוא על שנושאים ונותנים בעיר, וחייבו אותנו בשביל שדותינו וכרמינו, וכי זו היא דרך ישרה לשים מס על הקרקעות שמכלים הקרן והפירות? ...
וימלך ליבי מאוד כאשר שמעתי את זעקתם ואת הדברים האלה ... ואומר לא טוב הדבר אשר אתם עושים ... כי לא תעשה כזאת בישראל להטיל מס על הקרקעות כשאר מעות, שבזה מכלים הקרן והפירות ואין מניחים להם חיים. ... אמנם ישראל נאמר בהם 'ישרים' שיושבים ביניהם, ומדקדקים ביניהם, ומטילים מס באופן שלא יכלה הקרן והפירות. ובכן השיבו נא להם כהיום, שדותיהם וכרמיהם, שאתם מחזיקים בהם שלא מן הדין.

'ולוט יושב בשער סדום' - הנה אנשי סדום היו מכת המנאצים ורשעים גדולים, והיו בוחרים בכל המעשים המגונים שדעתו של אדם מכרעת איסורם, כמו הגזל והחמס והרציחה והמרד וכיוצא, ובהיות ארצם שמנה וטובה כגן ה', והיו באים שמה עניים רבים, והם היו מואסים הצדקה, לכן תקנו לכלות הרגל מביניהם, והיו מודרים הנאה מכל אדם זולתם, והסכימו ביניהם שאם יבוא לעירם אורח, יתעללו בו בתועבה הגדולה, שזכר הכתוב אחר כך, ומרוב העינוי והמצוק, יכריחוהו לצאת מיד מעירם או ימיתוהו. ... ולוט שישב זמן רב עם אברהם, ולמד ממנו מעלת הצדקה והחנינה לאורחים, היה רגיל ליישב בשער סדום, כדי להמתין שם אם יבואו אורחים, ויכניסם לביתו בחשאי, באופן שלא ירגישו אנשי העיר דבר, ולכן לא היה יושב בשער ביתו, כי ירא מבני העיר, גם לא היה חוזר אחר האורחים ביום, מפחד אנשי המקום, אלא בערב היה הולך מחוץ לעיר בשער, להמתין העוברים דרך שם.

גמילות חסדים שיעשה בממונו עם העניים להאכילם ולהשקותם כפי יכולתו, ולצמצם על עצמו ויתן לעניים, ולכלכל עצמו במלוא כף נחת קטנה, ובזה זוכים לחיי עולם הבא ... ומלבד זה שיעשה גמילות חסדים בממונו עם העני גם צריך להאריך אפו עמהם, ולשמוע כל דבריהם ולהיות מצר ומצטער בצרתם בפניהם, וכל זמן שהם מדברים עמו צריך להטות אוזנו, ואל יאמר די לכם במה דיברתם כי הבנתי כל כוונתכם, אלא יהיו חביבים עליו כבן שמדבר לפני אביו כי כל מה שיאריך בדברו, יהיה לו נחת רוח מתוך חיבתו.

'הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד' - נראה לפרש על פי שאמרו: 'גדול המעשה יותר מן העושה', ולכאורה תמוה שיהא הנותן צדקה מכיסו, והמעשה שלא נתן כלום אלא דיבר, יהיה שכרו גדול, אלא פירושו: 'המעשה' - מעשה לכמה בני אדם, כמו הגבאי גובה מכמה בני אדם, זהו גדול יותר מאם נתן מכיסו כפי שיעורו, כמו שפירשו זיכרונם לברכה ל'גדול העונה אמן יותר מן המברך' - שהמברך פעם אחת לא יכול לברך שתי פעמים על דבר אחד, אבל העונה יכול לענות אפילו אלף פעמים ובזה הוא גדול.
וזה אומרו 'הון ועושר בביתו' - שפעמים הגבאי אינו נותן כלום ונשאר בביתו, אפילו אז 'צדקתו' - שמעשה לאחרים, 'עומדת לעד' - כאילו כל יום הוא נותן.

'בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אך יחסר' - פירש חכם אחד על פסוק: 'ואל יבוא בכל עת אל הקודש' על מה שאמרו בגמרא: 'עושה צדקה בכל עת' - זה הזן את בניו ובנותיו, כשהם קטנים'. ומן הראוי הוא אדם, אם יכול יעשה צדקה גם לאחרים, ולא יסמוך דווקא על זה. וזהו שאמר הכתוב: 'ואל יבוא בכל עת' - בזאת המצווה שנאמר בה 'בכל עת', לא יספיק לו לבוא דווקא בזה אל הקדושה ואל עולם הבא. עד כאן לשונם. ועל פי דרכו אפשר לפרש הכתוב: 'בכל עת' - כלומר, הזן בניו כשהם קטנים, בזה יזכה שיתלבנו עוונותיו, שהצדקה מכפרת עוון, כמו שכתוב בספר דניאל: 'וחטאיך בצדקה פרוק', אבל לא די זה לתשלום ולתכלית תיקון האדם, כי צריך לעשות המצוות, ולא די לו שלא יש לו עוונות וחטאת, צריך גם מעשה המצוות והמידות הטובות. וזהו שאמר הכתוב: 'בכל עת' - כלומר מצוות צדקה, 'יהיו בגדיך' - לשון בגד ועוון, 'לבנים' - שיתכפרו. כמו שאמר הכתוב: 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו', אבל צריך גם כן 'ושמן על ראשך' - כשמן הטוב על הראש שיורד על פי מידותיו ומעשיו 'אל יחסר'.

ודרך הטבע, גמילות חסדים גדולה מהצדקה, כי בצדקה העניין ידוע, כשהעני בא פעם ראשונה נותן לו פראנק או דורו, כשישוב פעם אחרת בטח לא יתן לו כמו בפעם הקודמת, הוא תמיד ילך ויפחית לו. ואם חוזר אליו בפעם השלישית יהיה לו מזל אם לא יעליב אותו. ואילו בגמילות חסדים ההפך - אם למשל בפעם הראשונה הלווה לו פראנק או חמישה פראנק והחזיר לו אותם, בפעם הבאה לא יחשוש להלוות לו יותר, ואם גם את זה יחזיר לו הוא יהפוך להיות אצלו נאמן להלוות לו סכום אפילו גדול. ודבר ידוע הוא שכגודל העזרה לזולת כך גומלים לו מהשמיים, בדומה למינקת שככל שהיא תתן חלב לתינוק ממשיך ובא לה עוד חלב. אבל אם תפסיק להניק יתייבש מקור החלב.

'מי שהחשיך לו בדרך - נותן כיסו לנוכרי, ואם אין עמו נוכרי מניחו על החמור' - והיינו לרמוז שהעולם הזה הוא דרך לעולם הבא. וכאן האדם עושה מצוות ומעשים טובים, הכנה לעולם הבא, ליטול שכרם לעולם הבא. וזה אמרו: 'מי שהחשיך לו בדרך' - בזה העולם לא עשה צדקה כראוי לו, 'נותן כיסו לנוכרי' - באים אומות העולם ונוטלים את הממון שלא נתן לצדקה. ... 'ואם אין עמו נוכרי' - ואם לא באו הנכרים ונטלו הממון, 'מניחו על החמור' - מכשילו הקדוש ברוך הוא בבני אדם שאינם מהוגנים. ...
וזה מה שמסיימת המשנה: 'הגיע לחצר החיצונה', והיינו 'חצר החיצונה' - היא עולם הבא, 'נוטל את הכלים הניטלים בשבת' - והיינו שאין יכול להוליך עמו כי אם מצוות ומעשים טובים, שאלו הם הניטלים בעולם שכולו שבת, והם מליצי יושר עליו, להצילו מיד המקטרגים וממידת הדין הקשה, לא עלינו. 'ושאינם ניטלים בשבת מתיר את החבלים' - והיינו כשנתעררה חבילה, והוא הולך לבית עולמו, 'והשקים נופלים מאליהם' - הממון והמטלטלים והבתים, ממילא הם נשארים בזה העולם, במקומם הם עומדים, לא יועילו ולא יצילו.

כי הנותן צדקה לעני, הנה גם הוא מבקש צדקה מה' יתברך תמיד בכל עת, ונמצא זה העשיר שעושה עם העני, הנה גם עמו נעשה חסד וצדקה מאת ה'. ועל זה אמר: 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' - הנה מה שאתה עושה עם העני, נעשה גם כן 'עמך'.

שוחטי העיר, ה' ישמרם ויחייהם, שהיה קבוע להם שכרם קצוב מקהל מדח"ב, והן עתה תבעו מהקהל להוסיף להם דבר מה, לפי שאין הקומץ משביע את הארי בזמנים כאלו, שהכל ביוקר והקהל מיאנו בזה. וכבוד תורתו שרטט וכתב פסק דין ערוך לזכות הקהל, וידרוש ממני לחוות דעתי בעניין זה.
ואען ואמר שאם התלמידי חכמים הנזכרים, תורתם אומנותם, ואין להם פרנסה ממקום אחר זולת ממלאכת השחיטה, הדבר פשוט שמחוייבים הקהל לפרנסם לפי כבודם, אך לא בשביל מלאכת השחיטה. כי מצד המלאכה, אין בידם להכריח הקהל להוסיף על מה שהחזיקו בו. ומעשים בכל יום כשרוצים השוחטים להוסיף בשכרם, אינם עושים אלא מרצון הקהל. ואם יבואו לעשות נגד רצונם, צריכים הם להסתלק ממלאכתם, לאמור שאין לנו חפץ לעבוד בשכר מועט כזה, ואז אם לא ישיגו הקהל תמורתן, מוכרחים הם לכוף ראשם לעיקרם ולהתפשר עמהם כרצונם. ...
כל זה אמנם הוא מצד הדין, אבל מצד המוסר והנימוס, לא טוב הדבר להתנגד ולהתעקש בענייני יהדות כאלה, ולהיות השוחטים עושים מלאכתן בלא לב ולב באונס ולא ברצון, ואדרבה הטוב והישר להיות לבם נכון עמם לעשות מלאכתם בזריזות ובאמונה, למען האכילם משופרי שופרי והניסיון מוכיח כי שלימות המלאכה וחסרונה תלוי בשכרה אם מעט ואם הרבה, כל שכן במלאכת שמים כזו. ועל כבוד תורתו מוטל להשוות הדעות במתק לשונו, ולשפות שלום בדבר השווה לשניהם.

'לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים' - יש לפרש 'חמישה עשר באב' - היינו האות החמש-עשרה באלף בית, והיא ס', העשויה עגול כמחול, ובמחול אחדות מלאה, פנים אל פנים, וכולם שווים, וזה עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והשכינה במרכז, ואין אדם מתקנא בחברו.

על מה ששאל כבודך, אם מותר לעשות מבגד אישה מעיל ומפה לספר תורה, אומר בקיצור, שהן אמת, שלכאורה נראה לאסור, כמה שכתב בסימן קמ"ז סעיף א' בהגה: 'אין לעשות מפות לספר תורה מדברים ישנים, שנעשו בהם דבר אחר לצורך הדיוט', ובסימן קנ"ג בשולחן ערוך סעיף כ"א, שאין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה, וכמו שאמר כבודך בשאלתך.
אבל כבר ראית מה שכתב המגן אברהם בסימן קמ"ז סעיף קטן ה', שאם שינה צורתם מותר, אלא שאתה בספק אם חשוב שינוי מה שחותכים הבגד לקרעים.
אכן, לעניות דעתי אין כאן מקום ספק, שהרי יש כאן שינוי השם – שמלכתחילה נקרא מלבוש, ועכשיו נקרא מעיל או מפה, וגם שינוי מעשה – שכשהיה מלבוש היה בצורה אחת, ועכשיו נחתך קרעים-קרעים ואחר כך נעשה בצורה אחרת, והווי שינוי שאינו חוזר לברייתו.

'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך' - יש לדקדק אומרו לשון הלוואה לעני, שהרי מי שנותן לעני, בתורת צדקה מביא לו ולא בתורת הלוואה, שהרי אינו נפרע ממנו אחר כך, אכן יש לומר על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'שהעושר גלגל הוא שחוזר בעולם', שאם לא בא הוא, בא בנו או בן בנו או אחד מזרעו, וזה אומרו בשעה ששתן לעני 'לא ירע לבבך בתתך לו' - בחושבך שאתה נותן לו במתנה שלא להחזיר, רק תתן לו בדעתך שאתה נותן לו בתורת הלוואה.
וזה כוונת הכתוב: 'אם כסף תלוה את עמי' - ואם תאמר לאימתי יתן את הפירעון, 'את העני עמך' - דהיינו: שהעניות היא עמו, ואם לא בא הוא, בא בנו ואפילו זרעו של עני או הוא או בנו של עני יהיו עשירים, ויפרעו לו או לבנו או לזרעו, ויתן הנותן בדעתו בשעת נתינת הצדקה לעני או לגבאי, וודאי שייתן בכל ליבו ובסבר פנים יפות, ובשברון לבב הואיל והוא חושב שלעתיד יעמוד הוא או בנו.

'ויזרע יצחק בארץ ההיא' - שזריעה כינוי לצדקה, ככתוב: 'זרעו לכם לצדקה, וקצרו לפי חסד'. גם אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שמה שנותן אדם לצדקה לא מפסיד, ואדרבה, הוא נוסף לו יותר, ככתוב: 'עשר תעשר' - עשר בשביל שתתעשר'. עוד ידוע, שעל ידי הצדקה אוכל הפירות בעולם הזה, והקרן קיים לעולם הבא. וזהו שנאמר: 'ויזרע יצחק בארץ ההיא' - דהיינו שנתן צדקה ועל ידי זה 'וימצא בשנה ההיא מאה שערים' - וזהו הפירות שבעולם הזה, ועוד 'ויברכהו ה'' - שהקרן קיימת לעולם הבא.

'כה אמר ה': שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות' - כי לעתיד שיהיו שוקי ירושלים מלאים אבנים טובות ומרגליות, העני לא יצטרך לקבל צדקה מהעשיר כי אבני חפץ יעשירוהו. ... ועכשיו, רמז לנו הנביא: כי בעוד שאנו בגלות, צריכים אנחנו להתחזק במצוות אלו, שאנו יכולים לקיימם עכשיו, ולא אחרי כן, וזהו אומרו: 'שמרו משפט ועשו צדקה' - בהיות לאל ידיכם לקיים אותם, יען כי 'קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות' - ולא תמצאו אופן לקיים אותם על כן אנוכי מצווה אתכם שתרבו בצדקה עתה בעוד שנמצאים עניים.

'היטיבה ה' לטובים' - יכול לכל? - תלמוד לומר: 'ולישרים בלבותם'. עד כאן לשונם. - וכך אמר: 'הטיבה ה' לטובים' - דהיינו למי שהוא טוב ומטיב לבריות, הטיבה להם. 'יכול לכל?' - דהיינו אף מי שנותן לעני בסבר פנים זועפות הטיבה לו? - לזה אמר: 'ולישרים בלבותם' - דהיינו מי שהוא נותן הצדקה בסבר פנים יפות ובישרות הלב, דומה עליו כמו שמרוויח, אז לזה הטיבה לו ביותר.

'והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענוי ארץ' - וכן אמר המקרא: 'והריחו ביראת ה'' - דהיינו שמידת הדין, כיוון שעומדים לפניו בעלי הדין, רוח ה' נוססה בו, וידע הדין להיכן נוטה, ומי הוא החייב ומי הוא הזכאי, ולא ראיה צריך ולא טענה צריך. והיינו שאמר: 'ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אזניו יוכיח'.
שכלפי הטענה אמר: 'לא למראה עיניו ישפוט', על דרך שאמרו: 'אין לדיין מה שעיניו רואות'. לזה אמר: 'ולא למראה עיניו ישפוט'. וכלפי הראיה, אמר: 'ולא למשמע אזניו יוכיח' - דהיינו ראיה בעדים לשמע אוזן שישמע מהעדים - זה לא צריך, אלא מכיוון שעמדו לפניו למשפט, יודע הדין להיכן הדין נוטה.
אך ורק, אף על פי כן, 'ושפט בצדק דלים' - כיוון שבא לפניו דין עני ואביון, אף על גב שהיה הדין נוטה עם העשיר, והתורה אמרה: 'ודל לא תהדר בריבו', אף על פי כן 'ושפט בצדק דלים' - היה מפשר ביניהם ומצדיקו, על דרך מה שאמרו: 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה'. ואם תאמר: הכיצד, הרי כיוון שברור לו הדין, להיכן הדין נוטה, אסור לבצוע, לזה אמר: 'והוכיח במישור לענווי ארץ' - דהיינו דרך תוכחת ופיוס, וכמו שכתב ה'שלטי הגיבורים', שזו מצווה גדולה והבאת שלום שבין אדם לחברו.

ונחתום בטבעת המלך הרא"ש, המתנשא לכל לראש, בתשובה, כלל ע"ח, סימן ג', הלא בספרתו, לארכה ולרחבה, בזה עולה ובזה יורד - שחייבים חכמי ישראל לסכל עצת הפושעים, ועל זה נאמר: 'צדק צדק תרדוף'. אמרו חכמים: דין אמת לאמיתו - להוציא מרומה, ולהפר מחשבות ערומים, ובפרט באומדנות מוכיחות. וסוף דבריו, שכהנה רבות בתלמוד, ללכוד החכמים להרע בערמם. ואנו נדון דבר מדבר, כי חכמי התלמוד לא הספיקו לכתוב כל הנולדות המתחדשות, אלא שהבאים אחריהם יוצאים בעקבותיהם ומדמים דבר לדבר, כל שכן בצורך שעה וגידור דבר, ודבר שכיח.

ישמח אדם המשכיל דעת וחכמה, נבון הוא יקרא מעלתו רמה, אשר הוא שליט על יצרו בעורמה, ויודע שתקוות אנוש רימה, ואדם להבל דמה, וכספו וזהבו אינו נחשב למאומה, לכן כל אשר בו נשמה, בעודנו חי על פני האדמה, ובעוד לא שקעה אליו החמה, יתן אל ליבו עצה טובה ונעימה, אשר לא יערכנה זהב וזכוכית וכל כלי רקמה, לעשות צדקה בממונו וצדקתו עומדת לעד כחומה, אורח חיים למשכיל עד בואו אל הקודש פנימה.

'רבי פנחס בשם רבי ראובן אמר: כל מי שנותן פרוטה לעני, הקדוש ברוך הוא נותן לו פרוטות. וכי פרוטה נותן לו?! - והלא לא נותן לו אלא נפשו. הרי כיצד, היתה כיכר בעשר פרוטות, ועני עומד בשוק ואין בידו אלא תשע פרוטות, ובא אחד ונתן לו פרוטה ונטל כיכר ואכלה, ושבת נפשו עליו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אף אתה, בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופך, אני משיבה לך'. - שבשעה שהגיע קיצך להיפטר מן העולם, ו'נפשך מצפצפת לצאת מגופך, ואני משיבה לך' - דהיינו, בשעה שניתנה רשות לנפש לצאת מן הגוף, כמו שדרשו חכמינו זיכרונם לברכה, שהקדוש ברוך הוא צוררה וקושרה לנפשו של אדם בקרבו, שאלמלא כך היה זורקה בעת צרותו, ואינה יכולה לצאת עד שיתירנה הקדוש ברוך הוא. ובשעה שניתנה לה רשות לצאת, אני משיבה לך - בשכר מה שהחיית נפש העני, באותה הפרוטה שקנה ממנה הכיכר להשיב את נפשו. ... ושיעור המקרא כך הוא: 'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך' - וכי ימוך אחיך - ולא היה בידו כדי סכום דמי הכיכר, 'ומטה ידו עמך' - כלומר, השיגה ידו של עני לקנות, בהצטרפות פרוטתך שנתת לו, 'והחזקת בו' - להחיותו. מהו שכרך? - 'גר ותושב וחי עמך' - כי נפש האדם בעולם הזה הוא כגר בארץ, ובשעה שנפשך רוצה לצאת ולשוב לאיתנה, למקום מושבה הראשון, ממקום שחוצבה להיות שם תושב, אז הקדוש ברוך הוא ישיבנה לך, 'וחי עמך' - שיוסיף לך שנות חיים ואורך ימים.

אל שמועה וגם במכתב שוועת צדיקים וצאן קדושים מקריית הארבע היא חברון, ונאקת נקיי הדעת, מפני הנוגשים אצים להעשיר במלתעות עולם, ועוד ידם נטויה להתעולל עלילות, והמה לדמים יארובו לאכול את ישראל בכל פה דובר נבלה, חרדה גדולה אחזתנו, וכל לבבות התעוררו לעשות מצווה ולדרוש סמוכים לפני אברהם יצחק ויעקב, ישני העיר הקדושה המצטערים בקבר, וכראות עין בעין פני מלך חיים, הוא הינו החכם השלם קולו אומר כבוד, דיין שיורד לעומק הדין מקושט בכ"ד קישוטי תורה, אבא אומן וכלי אומנותו בידו משפחת ספרים, זה האדם הגדול כבוד מורנו הרב רבי חיים יוסף אזולאי, ישמרהו הרחמן ויפדהו, יאיר כשמש בגבורתו, עצרנו כוח ובענייות נמצאנו מילה ברורה פנים מזערות, והתנדבנו ומנינו אל ידו יד הקודש ... וה' הטוב ירצה לכל הנותנים בעין יפה.

אפשר לפרש מה שכתוב בזמירות לשבת קודש: 'נחלת יעקב יורש, בלי מצרים נחלה, ויכבדוהו עשיר ורש, ותזכו לגאולה, יום שבת אם תשמרו, והייתם לי סגולה'. - כי המחשבה לפעולה טובה נתעלה לפעמים, יותר מגוף המעשה הטוב בפועל, כי יכולה להיות בלי גבול ושיעור.
וזה שאמר: 'נחלת יעקב' - דהיינו: ארץ ישראל 'יורש בלי מצרים נחלה' - כלומר במחשבה שחושב לעלות לארץ ישראל יכולה להיות נחלה בלי מצרים - דהיינו: בלי גבול, מה שאין כן במי שכבר עלה בפועל, שהוא בגבול וערך. ושבת גם כן כך, כי יכולים לכבדו 'עשיר ורש' שווה, ועל ידי זה תתקרב גאולה לעולם. כי שמירת שבת כראוי יקרב הגאולה כידוע, ואיך אפשר, שעשיר ורש יכבדו שבת כראוי שווה, אם לא במחשבה. ... שאולי במעשה בפועל, אי אפשר, שעשיר ורש יכבדו שבת כראוי בשווה, כי דל אין ידו משגת, מה שאין כן במחשבה.

עיר שיש בה שתי קהילות, וכל קהל יש להם כיס של צדקה מיוחד בפני עצמו, לפרנסת התלמידי חכמים והעניים, כמו מחננו עיר תונס, יגן עליה א-לוהים, כידוע שיש קהילת קודש תוואנסה וקהילת קודש גראנה, ה' עליון יברך אותם, וגם עשירי עם כל אחד נותן צדקותיו ונדבותיו לגבאי של קהל עדתו לפרנס ענייהם, וחלוקים בעיסתם, ואפילו בבית עלמין, לכל קהל - יש להם בית קברות לבדם, וכיס לבדו. אך בעניין הזיווגים לא יש הפרש ביניהם, כל קהל מהשתי קהילות הנ"ל, בנותיהם יתנו לנשים לבני הקהל האחרת, ובניהם יקחו להם נשים מבנות הקהל האחרת.
והסדר הנהוג כי האישה נגררת אחר בעלה ועם קהל בעלה תחשב הן לטוב והן למוטב, אם היא עניה תתפרנס מכיס קהל של בעלה ואם עשירה היא תתן צדקותיה לכיס קהל של בעלה, אולם אם נתאלמנה ולא יש לה בנים אזי תשוב אל בית אביה להקהל אשר ממנו חוצבה, זהו המנהג.
אך עתה נסתפקנו באישה אחת אשר נתאלמנה, ולא יש לה בנים, ונפלה לפני היבם כדברי התורה, אך היבם אינו בעיר ... ונשארת האלמנה עגונה, מה יהיה משפט הנערה הזאת? ...
והנראה פשוט שהוא כדין ממון המוטל בספק שחולקים, שוודאי לעניין תרומה הולכים לחומרה ואינה אוכלת, אך להחיות את נפשה, אם היא עניה, או לפרנס עניים מממונה כדברי התורה, שחייבים העשירים לפרנס העניים, זה ודאי שחולקים - ומתפרנסת משתי קהילות אם עניה.

'אמר רבי אבין: העני הזה עומד על פתחך, והקב"ה עומד לימינו - דכתיב כי יעמוד לימין אביון. אם נתת לו - דע מי שעומד על ימינו נותן לך שכרך' - שהכוונה שהוא, יתברך, נותן לחם לכל בשר, ובא זה וחטף לו את המצווה - הווה לו כפורע חוב חברו, שאיבד מעותיו. ...
ועל דבר זה רומז כאן 'יאר ה' פניו אליך' - זה מאור שכינה, והיה זה בזמן ש'ויחנך', שתהיו חוננים זה את זה במעשה הצדקה לקבל בגינה פני שכינה על דבר - 'אני בצדק אחזה פניך'. והואיל ושם הוא השכינה, מי שעומד על ימינו, יתן את שכרך: 'ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום' - לשון תשלומין, שהוא קובע לך שכר תשלומך במושלם.

כשיש בידך יכולת אל תזיזה מתוך כיסך להיות מוכנת תמיד ליקח מעות לתת צדקה ולמעשים טובים. והתפלל אל ה' שיזמין לך אנשים מהוגנים וראויים. וקודם תתך המעות לצדקה אמור: 'הריני מקדיש את זה לצדקה, ממה שחנני הבורא יתברך, ואני נותנו לשמו יתברך למצוא חן בעיניו. והוא ברחמיו ידבק לבי לאהבתו וליראתו כי הוא חלקי מכל עמלי'.

שאלה: כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ובני ציון היקרים מטה ידם, ואין לאל ידם להחזיק ביד האביונים להעביטם כי על-כן האביונים מוכרחים הם ליקח מעות בריבית מן הגויים, והגוי המלווה, לא יתן מעות לעני ואביון אם לא בערבות ישראל אחר, אשר ראוי לסמוך עליו. ובאופן הזה מוצאים העניים מעות, ואם לא מתעלפים ברעב. ...
שכל שזקף הריבית עם הקרן, יכול ישראל להיות ערב בשבילו ... ואם כן הדין יצא לנידון שלנו להתיר.

מה שאדם נותן ממונות לעני הדחוק בפרנסתו, שהוא מחויב עליו נקרא 'צדקה'. אבל מה שאדם נותן יותר מהראוי לו, וגם למי שאינו עני כל כך, וגם מה שאדם מסייע בגופו לחברו, אם לעשיר להדרו, ולחולה לבקרו, ולאבל לנחמו, ולחתן לשמחו, ולמת ללוותו, שלא יש לו שום חיוב לעשותו - נקרא 'חסד'. לפי שהיא צדקה, הנעשית במידת החסד, בלי שום חיוב, והעושה אותה נקרא חסיד.
ואמנם לבוא עד תכונה המידה החשובה הוא בעבור האדם אוהב את יוצרו באהבה עזה. רצוני, שהעובד את ה' מיראת העונש, די לו לעשות הצדקה המחויבת לו, להיותה כתריס לפני הפורענות, שלא יבוא עליו. אמנם, העובד מאהבה יפליג בחסידות למלא רצון קונו, ולמצוא חן בעיניו ולא לשום בחינה אחרת.

ויהי היום, ויכלא הגשם בשמים, ותראה הקשת בעננה, ושבעת עיניה בה. ויהי ריב ביניהן, למי הגדולה על חברתה. ותאמר עין האדום: אני גדולה מכן, אשר בי יכבדו שרים ומלכים במלבושי ארגמן, אשר ילבשו לכבוד ולתפארת. ותאמר עין השמים: אני גדולה מכן, אשר ישתומם כל רואי כאשר ישא עיניו השמים. ותאמר עין הירקרק: אני גדולה מכן, אשר יקרתי בעיני כל, וכי יחפצו כל בני אדם מכל מחמדים כי עין הזהב היא עיני. ותאמר עין הירוק: אני גדולה מכולכן, כי בי יכבדו שדות ועמקים גנות ופרדסים, ובאדמה אשר אני שם יאמרו כל רואיה: ברוכה היא לה'. ותאמרנה שלושת העיניים הנותרות: האמת אתכן אחיותינו. לכל אחת מכן תמצא גדולה וכבוד ,אך אם תחסר הקשת הזאת אף אחת מעיניה, אף אחת משלושתנו אשר לא רמה קרננו כקרנכן, לא יאורו פניה כמו עתה, ולא יתמה עליה כל רואה. וכן מעשה הצדקה, כל אחד מפעולותיה טוב הוא, נחמד ונעים\ אך האיש לא יקרא צדיק תמים, אם חסר לו אף אחת.

הלב, רק אם הוא מזהה שזה נכון - אז נרגע. אותו דבר בעבודה הפנימית שאתן עושות - תנו לעצמכן דיוקים דקים, ואז הלב נרגע. ואם שוגות - אין דבר, שעדיין שוגות. העיקר להתחיל ...
אם תתחילו להצמיח, תראו שתגיעו ככה לא לתיקון קטן של חלק זה או אחר, לא לאחוז בו, אלא הצמיחה - הרבה הנבטות תהיינה בהבנה, בהכרה, ותוצאות רבות. הסתכלות מורכבת על המתרחש כנבנה, כמשתנה. המשחרר והבונה - כנבנה. מתוך הבנה מעמיקה הזו, התיקון ממשיך בקלות ...
הקושי שבבנייה, זה רק מהמאבקים האישיים של הנפש, שעושים את הנדמה של הקושי. נכון? - אז נכון שיש טרחה ומאמץ, ואם יש רצון למאמץ הזה - אז זה התחדשות. זה התנערות חזקה מאותם חלקים, שכאילו קשורים, דבוקים בכן, מיותרים שנקראים 'מזיקים', ואז יש רק טוב. וכאשר הטוב ישנו, אז ישנו צורך גם בהעמקה, ולהבין אחרת ולהאמין, וגם אין צורך להאמין שזה צריך להיות באמת, אלא מבינים את אותה אמת. יש להבין אותה בהעמקה מאוד מאוד מאוד, באמת איפה שאתן נמצאות באמת, כפי שהלב מבין באמת, תעשו את המלאכה - תראו זה נפתח לבד.

בפורים, לא נהגנו להתחפש כלל, לא קטנים ולא גדולים, לא נשים ולא גברים, למעט אולי מסכת פנים צבעונית ולפעמים מפחידה מקרטון קשיח, שהיו הנערים שמים מדי פעם, ומסלקים אותה לאחר זמן. לעומת זאת נהגנו בדמי פורים, כאשר המבוגרים נותנים דמי פורים לקטנים ולנערים, אם בצורת כסף ממש, ואם כצעצועים או מתנות אחרות. בליל פורים נהגה המשפחה המורחבת כולה להתכנס יחד, לחלק לקטנים צעצועים ודמי פורים, תוך שירה וחדווה, ולבסוף מתאספים כולם, גדולים וקטנים, למשחק קלפים.

'מלווה ה' חונן ודל' - יש לפרש על מי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שעל ידי הצדקה נעשה האדם שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, וזהו 'מלווה ה' - מלשון התדבקות כמו 'עתה הפעם ילווה אישי אלי' - דהיינו שמתלווה אל הקדוש ברוך הוא, ואיזהו? - מי שהוא חונן דל שנותן צדקה כאמור.

המשפט בזמן הזה, כעכביש בחלון - שהציפור והעוף נכנס ויוצא, ואינו יודע אם ישנו, והזבוב מיד ייתפס ברסנו. אשר על זה אמר אסף בחרוזו ושירו, לשמור דבר זה ולהזכירו: מסך מעכביש על פי חלון / ציפור עובר וזבוב בו ייתפס. כך המשפט לחסון כאלון / ולאיש דל ואביון ומר נפש.

'אל תירא כי יעשיר איש, כי ירבה כבוד ביתו' - מעשה בשני עניים, שביקשו לשים קץ לדלותם. נדברו ביניהם לגשת אל הרב, ולבקש את עצתו וברכתו להצלחה בחייהם ובפרנסתם, אמר אחד מהם לחברו: גש אתה תחילה, ובקש את ברכת הרב, ואם יועיל אכנס גם אני אל הרב.
נגש הראשון ונכנס אל הרב, שפך בפני הרב את צרותיו, וכי בקושי מוצא הוא את פרנסת ביתו. מיד יעץ לו הרב לתת מעשר מכל רווחיו, שכבר אמרו: 'עשר בשביל שתתעשר', זאת למרות וכל פרנסתו מסתכמת בתרומות ספורות, אותם מקבל מהעוברים ושבים.
הלה שקיבל את עצת הרב, תוך מספר שבועות האירה לו ההצלחה ונתעשר. כשפגש את חברו העני סיפר לו על עצת הרב והברכה שהגיעה בזכותה. נכנס גם הוא אל הרב וביקש את עצתו, אמר לו הרב: 'כבד את אשתך', עשה כן העני והתעשר, שכבר אמרו: 'לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו'. ובכך יתפרש מה שאמר דוד המלך: 'אל תירא כי יעשיר איש' - אל תתפלא על התעשרותו הפתאומית של חברך, כי סיבת הדבר היא, 'כי ירבה כבוד ביתו' - ביתו זו אשתו, וכשקרא לה כך - הרי כיבדה, כמאמרם זיכרונם לברכה: 'מעולם לא קראתי לאשתי - אשתי אלא ביתי.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהמחזיק יש לו שכר כתלמיד חכם עצמו, ומלמדים אותו בעולם הבא, כל מה שלמה התלמיד חכם עצמו בעולם הזה, כדי שלא תהיה לו בושה וכלימה כשיושב אצל הצדיקים.
ובזה נראה לעניות דעתי לפרש כוונת הכתוב: 'פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד' - שהנה כתב הרב 'ערכי הכינויים', זיכרונו לברכה, שהתלמיד חכם מקרא 'אביון'. וזהו שאמר: 'פזר נתן לאביונים' - לתלמידי חכמים שהחזיק בידם, ועל ידי זה 'צדקתו עומדת לעד' - שנוטל שכרו, ועוד בה 'קרנו תרום בכבוד' - אצל הצדיקים, שמלמדים אותו כל התורה שלמד התלמיד חכם, ויושב אצל הצדיקים בכבוד, וכנזכר. ואין כבוד אלא תורה, וכמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה. ...
ובזה יש לפרש עוד כוונת המסורה: 'ושבתי בשלום אל בית אבי'. 'ושבתי בבית ה' לאורך ימים' - שידוע שאב - כינוי לתלמיד חכם שהוא אב בחכמה, וזהו שאמר: 'ושבתי בשלום' - היא הצדקה, 'אל בית אבי', שהם תלמידי החכמים שהחזקתי בידם, שעל ידי זה אזכה ליישב אצלם 'בבית ה'' - שהיא עולם הבא, 'לאורך ימים' - בזכות התורה שלמד התלמיד חכם בהחזקתי.

המורם מכל, שאין יכול לשנות מעות הצדקה, שנדרו בסתם הם לצדקה, כי אם בדומה לעניין הנאת עניים, אם למאכל, אם לנשואי יתומות, אם לתלמוד תורה, ולא לדבר חוץ כגון במקרה המדובר, שבא לתקנת חובו, אשר כבר חייב, והתחיל בעניין כתיבת ספר תורה כדי להשלים המצווה בקניית תורה שבעל פה, דהיינו פירושי תורה ש"ס ופוסקים. ואפילו הוא עניין 'תלמוד תורה כנגד כולם', מכל מקום צריך מכיסו ומכוחו, ולא מנדר אשר נדר בעת צרה לעניים, ועניים עומדים וקיימים וחיי נפשם קודם לכל דבר. ועוד שאינם תלמוד תורה של עניים, שהם תינוקות של בית רבן שעליהם נאמר ו'תלמוד תורה כנגד כולם', שמפיהם אנו חיים, רוצה לומר בהבל פיהם. ... ואפילו שאמר התנא: 'כנגד כולם' ולא חילק, כאן בעניין שינוי יש לחלק שהוא תלמוד תורה של צדקה, ואינו יוצא ממציאות צדקה. באופן זה האיש ראובן לא יצא ידי חובתו בקניית ספרים.

'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך' - שידוע שמילת 'ברוך' מרמזת לצדיק. וזהו שאמר: 'נתון תתן' - שתי פעמים, דהיינו יותר מכדי חיובך. 'ולא ירע לבבך בתתך' יותר מכדי חיובך לומר: למה אני נותן יותר מערכי? - 'כי בגלל הדבר הזה', שאתה נותן יותר 'יברכך ה' א-לוהיך' - שתהיה צדיק גמור הנקרא 'ברוך'. ...
ובזה יובן כוונת הכתוב: 'צדק צדק תרדוף למען תחיה, וירשת את הארץ' - שידוע שהעני חשוב כמת, וזהו שאמר: 'צדק צדק תרדוף' - שתי פעמים, יותר מכדי חיובך, על ידי זה 'תחיה', שתזכה להיות עשיר ולא עני החשוב כמת. וגם 'וירשת את הארץ' - היא עולם הבא, שתוכל לומר על מנת שאזכה לעולם הבא, שאתה נותן צדקה יותר מכדי חיובך, וכנזכר. גם כן כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה שעל ידי הצדקה זוכה לתחיית המתים, משום שהצדקה היא מדין בנים, והאב מטמא לבנו. וזהו שכתוב 'למען תחיה' בתחיית המתים.

'רשע כגובה אפו בל ידרוש אין א-להים כל מזימותיו'. - שהנה הרשע נמנע מלתת צדקה מפני שאינו בוטח בה', שאם היה בוטח בה' היה נותן צדקה, ככתוב: 'והבוטח בה' חסד יסובבנו'.
וזהו שאמר הפסוק: רשע כגובה אפו בל ידרוש' - דהיינו: בל ידרוש לתת צדקה, לקיים מצות ה', ושיבואו עליו ההבטחות שהבטיח ה' לנותני הצדקה, מפני ש'כל מזמותיו אין א-להים', חלילה וחס, ולא יאמין שהקדוש ברוך הוא יקיים עמו הבטחתו מרוב גאותו.

'ויאמר א-לוהים יהי אור ויהי אור' - אפשר לפרש, שהנה ידוע שעל ידי הצדקה הגשמים יורדים. וידוע המבואר בתענית, שהגשמים נקראים בשם 'אור', שנאמר: 'יפיץ ענן אורו'. וגם הצדקה נקראת 'אור' - מפני שהיא מאירה עיני העני. וזהו שנאמר: 'ויאמר א-לוהים יהי אור' - רצה לומר: תהי צדקה בעולם, ואז 'ויהי אור' - הוא הגשם. ובדרך זה יתכן לומר עוד שהגאולה נקראת 'אור' - מפני שהיא מאירה להם לישראל, ואמרו במסכת בבא בתרא: 'גדולה צדקה שהיא מקרבת את הגאולה'. וכעת הרי הוא כמבואר.

עיקר מצוות הצדקה המעולה, שבכל האופנים והסעיפים, היא שישגיח מי שבידו היכולת על מי שהיה מתפרנס ממלאכתו ומסחרו, ואם כה יראה כי נוטה הוא ממצבו, ועומד הוא להתמוטטות, לסעדו ולהחזיק בידו לבלתי יתמוטט, והרבה אופני סמך וסעד ותמיכה יש, כפי האיש וכפי העניין וכפי היכולת.
ולפעמים יש כדי די לזה, בעצה הגונה והנהלה מחוכמת ומתק שפתיים וריצוי, עד אשר יחזור המתמוטט לתוקפו ואייתנו, ולפעמים צריך לזה איזה סעד וסמך על המצאת איזה מלאכה או מסחר לידו עד אשר ימצא המתמוטט דבר להחיות בו את נפשו ואת נפש אנשי ביתו, ולפעמים צריך לזה תמיכה ממשית להלוותו סך מה, למען תתחזק עבודתו ומלאכתו או מסחרו וכיוצא, ואחר כך האיש המקבל עצמו ישיב את אשר הלווה אם לפרקים ופסקי פסקי, אם בבת אחת כפי האפשרות, או לתת לו במתנה ממש, מתנה שאינה חוזרת.
באופן כי ראוי ומוטל על כל אחד ואחד להחזיק ידו של מך ועני, בטרם יפול לארץ ולא ימצא אחר כך הדרך לקום ממפלתו, ויהיה, חס וחלילה, לאיש עני, ובני ביתו גוועים ברעב, נודדים ללחם ואין.
ואם האיש היחידי אין ביכולתו לעשות זאת, ישתף עימו אחדים או רבים מאחינו הרחמנים, וישתדל לחשוב יום ויומיים וחודשים על זה, עד אשר יצא כנוגה צדקו ופעולתו.

'אשרי עין ראתה כל אלה', כי אזכרה ימים מקדם, בימי הילולת רבי שמעון בר יוחאי, בל"ג לעומר, שכל העיר ברובע הקטן, כבר נתמלאה ויחנו בחצרות, בחצר בית הכנסת הגדול אלגריבה ...
ואחרי כל ההכרזות, ומכירת המצוות, והמנורה, והנרות, מאוחר קצת, יתחילו העם להתפזר לעיר ולמקומותיהם. ונשארו בבית הכנסת הבטלנים, הפייטנים, והלומדים האדרא רבא, והדרת זקנים, וזהר, וסעודות ותרומות לאין מספר בכמה מקומות, וכסף לרוב מתחלק, 'פזר נתן לאביונים', לעניים, לבטלנים, לתלמידי חכמים, למוסדות למיניהם, ובפרט נדרים ונדבות לרוב, לבית הכנסת וכדומה.

'את השמש לממשלת היום, את הירח וכוכבים לממשלות הלילה, כי לעולם חסדו' - ופרשו חכמינו זיכרונם לברכה: שהנה אנו רואים שכל בריות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, הם לווים זה מזה. שהרי היום הוא לווה מהלילה, והלילה מהיום. דהיינו, בימים ארוכים ולילות ארוכות. זה שאמר: 'את השמש לממשלת היום' - שאנו רואים שהימים לווים מהלילה, ובשביל כך הם ארוכים. שכן 'הירח וכוכבים לממשלת הלילה' - שאנו רואים שהלילות ארוכות, בשביל שלוות מהיום. ולמה עשה הקדוש ברוך הוא כן? - והשיב הטעם: 'כי לעולם חסדו' - כדי שילמדו העולם מהם, לעשות חסד זה עם זה.

דחיית נפשות מכל סיבה שהיא, גם זו הנראית כשרה למהדרין ולשם שמים, אינה אלא עצת יצר הרע ומקורה בחטא. הרמב"ם ז"ל בהלכות תלמוד תורה כתב: שתלמיד שאינו הגון מחזירים אותו למוטב, ומנהיגים אותו בדרך ישרה. ההלכה ברורה: אין דוחים, אלא מקרבים ומחנכים ומוכיחים עד שיתוקן.
וכן ציוונו רבותינו: 'הווי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. אהרן הכהן היה אהוב על כל העם ובשל כך נבחר להיות כהן גדול המכפר על העם. היעד הוא קירוב העם לתורה, והדרך ליעד חייבת להיות מרוצפת בשלושה תנאים שהם הם מידותיו של אהרן: אוהב שלום; רודף שלום; אוהב את הבריות. ורק אז - מקרבן לתורה.

'אם כסף תלווה את עמי, אֶת העני עימך, לא תהיה לו כנושה' - לא תעלה על דעתך שאתה הוא הנושה בו וְשֶׁמִשֶׁלְךָ הלווית אותו, כי הכל שלי, ואתה שלוחי, וכאשר תאמין בזה, אני ערב שלא תשים עליו נשך, כי אין הממון שלך, ואני לא שלחתיך לקחת ריבית, ואין אדם משנה משליחותו.
ועל זה אפשר שאמר 'מלווה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו' - יראה, כשאדם חונן דל, את ה' יתברך הוא מלווה, כי מה שהיה מוטל על ה' להטריפו לדל לחם חוקו, אתה נכנס במקומו, וכיוון שכן יקווה הרווח מה' יתברך, לא מהדל. וזה אומרו: 'וגמולו ישלם לו' - ה'.
ולפי זה הפירוש, נפרש מאמר 'לא תהיה לו כנושה' - שרצה לומר: אין אתה נושה בו לקחת ממנו נשך, רק כי אתה נושה ועלי לשלם גמולך, ולפי הפירוש שפירשנו בו לא תעלה על דעה שאתה הוא הנושה בו, כי אין אתה רק שליח שלי, והנושה אני הוא, ולא אתה. ... אם כן גמולו ישלם לו - הדל אל ה' יתברך המלווה, לא אל החונן עצמו, כי אין ראוי שיהיה היין לבעליו והתודה למשקה.

רצוי שכוהני הדת לא ייקחו כסף עבור הנהגת התפילות הנערכות עבור משפחה מתאבלת. עליהם לעמוד לשירות הקהילה, ואסור שאנשים יחששו להסתייע בהם, בגלל ההוצאה הכספית. אם משפחה מבקשת לשלם עבור התפילות, רצוי לחלק את הכסף לנזקקים - לעיוורים, חולים, אלמנות ויתומים. בנוסף, על כוהני הדת לדאוג שלא תפגע מקור פרנסתם של היתומים והאלמנות. קֶס בְּרְהַן ברוך התנגד לשחיטת פר לכבוד המנחמים, היות והפר היה נצרך לפרנסת משפחת הנפטר. הוא תיקן שכל אחד מהמנחמים יתרום כפי יכולתו, אם מעט ואם הרבה, על מנת לסייע לאלמנה וליתומים הסובלים ממחסור כלכלי.

'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' - רמז מוסר 'כסף' - לשון תאווה כמו 'נכסוף נכספת', 'תלוה' - לשון לוויה וחיבור כמו 'כי לווית חן הם לראשך'. והיינו: 'אם כסף' - היינו להתאוות גופניות, 'תלוה' - היינו תחבר עצמך להם, הווי זכור: 'את העני עמך' - על דרך שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל החוטא דוחק, חס ושלום, את רגלי השכינה' שהיא עניא בגלותא'.

'דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה' - פירש רש"י: 'לי - לשמי'. ובביאור דבריו יש לרמוז, שנתכוון לשם הוי"ה הקדוש, שהרי ידוע מדברי מרן 'אביר יעקב' זכותו יגן עלינו, כי במתן צדקה מתגדלת השכינה הקדושה, ונוסף בה אור עליון, והדינים נמתקים ונהפכים לרחמים. והשכינה אשר קרויה היתה 'צדק' - היינו בחינת דין, נשלמת ונקראת 'צדקה'. ולפיכך מעשה הצדקה רומז לשמו של הקדוש ברוך הוא על דרך זו: שהנה הפרוטה הניתנת לעני רומזת היא לאות יו"ד, וידו של הנותן האוחזת במטבע רומזת לאות ה"א, וזרועו הפשוטה של העני רומזת לאות וא"ו, וכף ידו המקבלת רומזת היא לאות ה"א, וזהו שאמר ישעיה הנביא: 'והיה מעשה הצדקה שלום'. והוא מאמר הכתוב: 'ויקחו לי תרומה - שהתרומה תהיה בכדי למלא שמו יתברך כסדרו. ולפי דרכנו, למדנו שצריכים להקפיד בנתינת הצדקה, שתהא התרומה ניתנת כסדר שם הוי"ה ברוך הוא, ולפיכך יש להקדים את נתינת הצדקה, בטרם יפשוט העני את ידו, שהרי כך תהיה האות יו"ד בראשונה ואות ה"ה באחרונה.
ובזה תובן גם בקשת המן הרשע, שביקש להפוך סדר השם הקדוש, שניצחונו של מרדכי, עליו השלום, יהיה רק בבחינת 'וכל זה איננו שוה לי' שסופי התיבות: 'זה איננו שוה לי' - היינו שם הוי"ה הקדוש שלא כסדרו, ואילו אסתר המלכה, עליה השלום, התאמצה באמירתה: 'יבוא המלך והמן היום', שראשי התיבות הינם שם הוי"ה הקדוש כסדרו, ובזה הביאה לכך שראה המן הרשע: כי כלתה אליו הרעה' - היינו סופי תיבות שם הוי"ה הקדוש כסדרו גם כן. ולכך הורונו חכמינו זיכרונם לברכה, שאין מדקדקים במצוות פורים, אלא כל מי שפושט את ידו לטול נותנים לו, שאפילו אם יד העני פשוטה מכבר, אפילו כך, אין מעכב הסדר, והווי מידת הרחמים, גם לא כסדר.

מחיר השבויים היהודים היה יקר, שכן גלוי היה וידוע שהקהילות היהודיות, תיתנה כל אשר תשיג ידן, כדי לפדותם. ברם, הלכה רווחת היא בישראל ש'אין פודים את השבויים, יותר על כדי דמיהן, מפני תקנת העולם'. חברות פדיון שבויים קבעו שיעורים, ושקדו שלא להוסיף עליהם, אבל אם היה תלמיד חכם חשוב נהגו בו לפנים משורת הדין. הוא הדין בבחורה יפה, שהשבאים היו תובעים במחירה כסף רב. מאמצים מיוחדים נעשו לשחרור נשים וילדים - נשים שמא ייטמאו, וילדים שמא יעבירום על דתם.

אף על גב שבפרשת משפטים פירש רש"י: 'ולא יראו פני ריקם' - הביאו לי עולות, מכל מקום כאן שכתוב: 'ולא יראה את פני ה' ריקם' - מ'את' מרבים גם כן הצדקה, כמו שנמצא בספרי: 'ריקם' - מן הצדקה, שצריך להזמין עניים, שצריך ליתן חלק גבוה לעניים, שהם כלים שבורים של הקדוש ברוך הוא, כפי שנמצא בזוהר הקדוש, ועל זה כתוב אחריו: 'איש כמתנת ידו', וכמו שכתב רש"י.

אפילו רק ב'הרעשת דבר' לחוד, כבר הלב נמס והיה למים, והיוקר יאמיר והדרכים נסגרים, והציבור בדוחק, והעניים גוועים ברעב ... שהרעבון והתענית קשה למחלה זאת - לזה הותר לשנות מעות פדיון שבויים לחלקם לעניים הנמצאים באותו חולי, או שלא יחלו, חס ושלום, כי זה נקרא פדיון שבויים. ...
אחריי שאפילו מעות פדיון שבויים הותרו לתתם לעניים בזמן 'הרעשת דבר', כל שכן מעות התלמודי תורה, שהם קילי כנזכר לעיל, - יכול לחלקם לעניים, ואם כן עתה שהוא זמן 'הרעשת דבר', רחמנא ליצלן, בוודאי מותרים ההיתר כאשר אמר מר, כי אין הקב"ה מביא תקלה על ידי שליח מצווה, ותכף ומיד חלקתי המעות לעניים לפום דינם כרצון כבוד תורתו, וכל אוהבי ה' ותורתו, וגדולה צדקה שמבטלת את הפורענויות וכל גזרה קשה.

'רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' - מקורה מן התורה: 'ועשית הישר והטוב' - ירצה לומר, שיהיה תמיד הולך בדרך הממוצעת בכל מידותיו, ולא יטה לאחת הקצוות, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות. ומצאנו, לא חייבה התורה לתת יותר ממעשר, שנאמר 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך' - אחד מעשרה, לפי שאם ייתן כל ממונו לצדקה ויצטרך לבריות, אין זו דרך ישרה, ואם יהיה כיליי, ולא ייתן כלל, אין זו דרך ישרה, אלא צריך לאחוז במידת המיצוע, שהיא מדה בינונית, וכן בכל המידות, וזוהי דרך ישרה, שתהיה 'תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'. והווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שהרי התורה השוותה מצוות כיבוד אב ואם למצוות שילוח הקן, לעניין השכר.

'ויבואו האנשים על הנשים, כל נדיב לב הביאו חח ונזם, וטבעם וכומז, כל כלי זהב'. – 'ויבואו האנשים על הנשים' - עיין פירוש רש"י, שפירש סמוך.
ולעניות דעתי נראה לפרש כפשוטו: הביאו התכשיטים 'על הנשים' ממש כשהן מקושטים בהן, ולפני משה פרקום. והטעם לפי שכתוב: מ'את כל איש אשר ידבנו ליבו' - בזה הורו נדבת ליבם הטהור הם ונשיהם, אף על פי שהם צריכים להם לקישוט נשיהם, ואין להם זולתם. גם שלא תאמר: שמא האנשים הביאו בעל כרחם של נשים, שסתם נשים עיניהם צרה, כל שכן בקישוטיהן, ולהסיר הספיקות הללו עשו כנזכר לעיל והביאום על נשיהם.

תהא ידכם תמיד פתוחה למתן צדקה, ועל זה נאמר: 'ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם'. הקפידו על הפרשת מעשר צדקה, מכל רווח אשר יבוא לכם, בעזרת ה'. יהי ביתכם, בכל אתר ואתר, פתוח לאורחים כשרים. הזדרזו במצווה יקרה זו, כי הלא כולנו אורחים בעולם הזה.
כבדו התורה ולומדיה, וחזקו ברכי רבנן העייפות, אשר תייחדו איזה תלמיד חכם נזקק, ותתמכו בו, מקרוב ומרחוק. קומו תמיד מפני תלמיד חכם או זקן בהגיעו לגיל שישים, קימה שיש בה הידור.
מאוד מאוד היזהרו בכבוד אשתי, אמכם, ואהבו וכבדו את חמיכם וחמותכם, חותנכם וחותנתכם כאב ואם ממש. תפרישו תמיד חלק מהכנסותיכם למיניהן, והפקידוהו בידי אמכם, ולאחר אריכות ימים ושנים, בידיו של גדול המשפחה, סכומים אלו יהוו קרן סעד, ומשענת לכל בני המשפחה, בשעת צרה חלילה, ובשעת שמחה.

'הא לחמא עניא' - על פי דברי רבותינו זיכרונם לברכה: 'שכל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו מתברך באחד עשר ברכות'. וזהו: הא' - גימטריא שש. 'לחמא' - כלומר זה עבור מי שנותן לחם לעני.
אבל 'ענ' - לשון מענה, מי שהוא עונה ומדבר עם העני, כלומר מפייסו בדברים, אז 'יא' - שהיא גימטריא אחד עשר, שמתברך בי"א ברכות (מפי השמועה).

'ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן ...למען הודיעך כי לא על הלחם יחיה האדם' - שלא יטעון האדם לומר כי בזמן הזה אין עניים בעולם, שאין שום אדם רעב ללחם, שיש הרבה מוסדות שמספקים לכל העניים לחם ומים, ובשביל מה אני נותן צדקה? אך כבר הורנו חכמינו כי חובת האדם לראות כיצד סדר החיים שלו וכמותו ממש צריך להיות חיי העני, שנאמר 'וחי אחיך עמך' - שיהיה כמותך וכשם שהוא מסדר עצמו בכלי בית עם רהיטים ומלבושים נאים, כן צריך להיות חיי העני.
וזה שנאמר: 'ויענך וירעיבך'- רצה לומר: שיש עניים שהם רעבים ומעונים וחסרים כמה דברים, וצריך אתה למלא מחסורם, ושמא תאמר והלוא אינם חסרים לחם ומים שהם החיים העיקרים, לזה אמר: 'ויאכילך את המן' - רצה לומר: תזכור שכשהיית אוכל המן, שיש בו כל מיני טעמים, ואפילו כך אמרת: 'ונפשי קצה בלחם הקלוקל', אם כן גם העני אפילו שיש לו מה לאכול, לא זה דרך החיים המאושרים, וזהו שסיים: 'למען הודיעך כי לא על הלחם' לבד 'יחיה אדם' חיים טובים, אלא צריך להיות רוכש לו כל מוצא ה', כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ורק בדרך זה יחיה האדם בעולם שקט ושאנן.

'אמרו לו רבותינו לרבי יהושע בן לוי: באו דרדקים עכשיו לבית המדרש, ואמרו דברים שאפילו בימי יהושע בן נון, לא אמרו כמותם: אלף בית - אלף בינה, גימל דלת - גמול דלים' - כאשר תגמול דלים את זה תעשה בהשכל ודעת, ותאלף בינה שיהיה באופן שלא יתבייש העני ההוא, וצריך שיהיה בענווה ובמתק שפתיים, שאם כן מאבד הוא את עולמו בשעה אחת, שמעשיית המצווה שלא כתקנה, נברא מלאך פגום ומקטרג עליו בכל עת, וזה כוונת הכתוב: 'כל אלמנה ויתום לא תענון כי אם ענה תענה אותו שמוע אשמע צעקתו' - רצה לומר: לא תתן להם צדקה בעניין שתהיה בה בושה וענוה כי אם תעשה כך נברא מלאך פגום, ואם מלאך זה יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, שעשית אותו פגום.

'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון', כי העניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו. ומכל מקום, לא יעשה מלאכתו עיקר, אלא עראי כדי פרנסתו, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו, כי אין מעצור לה', ברב או במעט, וישלח לו ברכה במעשה ידיו, והעיקר ללמוד תורה ויישא וייתן באמונה ... 'חייב אדם ללמד בנו אומנות, וכל שאינו מלמדו אומנות כאילו מלמדו לסטות', וכמה בני אדם טועים בזה, לאמר שהאומנות הוא דבר של ביזיון, שהרי מצינו כמה תנאים ואמוראים שהיו בעלי מלאכות, והובא במדרש רבא בבראשית פרק ע"ד: 'חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות ... ומעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו שנאמר: 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך' - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב'.

דע, כל מצווה שאדם עושה נרשמים ומאירים לו במצחו, וכל מצווה יש לה אות אחת מכ"ב אותיות התורה. וכשאדם עושה מצווה אחרת מאיר במצחו אות של אותה המצווה השנייה, ואות של מצווה ראשונה מסתלקת, אבל אות של מצוות צדקה אינה מסתלקת מהרה כשאר כל המצוות. אלא אף כשעושה מצוות אחרות נשאר במצחו רושם של מצוות צדקה כל אותו השבוע בסוד: 'וצדקתו עומדת לעד'. ומי שהוא בעל גמילות חסדים, בידוע שהוא ירא שמיים.

ישראל שקנה בהמה מסוכנת שנשחטה, מצד הדין אין איסור באכילת בשר המסוכנת, כשלא נמצא בה שום פגם המטרפת אותה. ומי שנזהר מאכילת בשרה הוא מפני שנפשו קצה. ... אך זו רעה חולה, מה שמוכרים אותה בדמי בשר הבריאה, ואיסור חמור וגזל גמור הוא זה. על כן יש להוכיחם על פניהם, ובכל יכולתם יעמדו עליהם, שלא לסכן את בני ישראל, ושיהיו שוחטים רק בריאות. ואם לפעמים יארע להם מסוכנת, לא יימכר בשרה אלא ברביע דמים. וצריך בכל עת לחפש אחריהם על זה.

שמוע שמענו כי יש מי שמלמד אחרים הלכות שחיטה ושבעים טרפיות, ונותן להם רשות. וכל אחד מבקש לעשות לו שם שהוא נותן רשות, בלי הצטרפות יודעי ספר עמו, או בלי נטילת רשות מבית דין. וזה נראה כאילו כלל כל ספרי הפוסקים, וזו יוהרא היא. על כן כל מי שמבקש ללמד אחרים, הרשות בידו, ובלבד שיצטרפו עמו אנשים ידועים, יודעי ספרים, או אם ייבדק אצל בית דין. וכל מי שנותן רשות בלי הצטרפות יודעי ספר, הרי הוא כחרס הנשבר שאין בו ממש.

'רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד' - פירשו רבותינו זיכרונם לברכה, שהקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות לעשות צדקה. וכתוב: 'והייתם נקיים מה' ומישראל'. כל הברכות שבתורה יחולו על ראשי המתנדבים שתמכו בידי להשלים רצוני, שלא להחזיר שואלי ריקם, ממה שהם רגילים. ואף על פי שיש עוד כמה ישיבות שדורשים ממני, אני בוטח בה' יתברך שהוא יעזור לי להפיק רצון כולם. אמן כן יהי רצון.

'מתן אדם ירחיב לו, ולפני גדולים ינחנו' - בא ללמדנו כי הנותן צדקה לעניים הרי הוא זוכה, והקדוש ברוך הוא ירחיב לו, וירבה עליו השפע, וכמו שנאמר: 'זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד'. ...
ובפרט אם האדם נותן צדקה מתוך ענווה ושפלות. ... והעניין הוא כיידוע שכאשר האדם נותן צדקה בענווה, אין העני מתבייש כל כך, ואז הצדקה שהוא נותן יש לה ערך גדול למאוד מאוד, מה שאין כן כשהוא נותן צדקה מתוך שרירות לב וגאווה, והעני מתבייש ומבקש את נפשו למות.

כיצד גובים מבעלי הבתים לצורכי רבים או לפדיון שבויים, למתנות עניים או לאלמנות ויתומים וכיוצא. מתאספים וממנים אחד מעיני העדה, שהוא משכיל ובעל שיעור קומה, וקוראים לו בלעז 'אלעאקל חכים', דהיינו חכם צורבא מרבנן, והוא יכול לקבוע על כל אחד לפי מצבו, והגזבר גובה מהם כל מה שבא לידו, אם זה כסף, או גרעיני תבואה, מבלי להכביד עליהם, והוא מחלק לפי ראות עיניו לנזקקים או לצרכי בני העיר, כגון הוצאת לימודים לתינוקות של בית רבן, או לתכריכי מתים, והוצאות למיעוטי יכולת, או לבניין בית הכנסת וכדומה לזה, והשאר בקופת הציבור עד שיצטרכו לו.

מי שהוא תורם כל ממונו - אל תקבלו ממנו, כי פיזור כל ממונו, אין בזה שלימות, והוא פועל יוצא חסרון וקלות דעת, כי אין מי שיחייב אותו לתרום כל אשר לו, ולמחר יצטרך לאחרים. ולכן אמרה תורה: 'אשר ידבנו לבו' - דווקא, ולא מי שאין לו לב. כי העושה זאת הוא 'חסר לב' יקרא. וחכמינו זיכרונם לברכה אמרו: 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש', והיא הנדבה הממוצעת שבחר בה ה', ולא בחר בפיזור ממונו.

'שים שלום טובה וברכה ... צדקה ורחמים' - מפני מה נסמך זה לזה? כל מי שעושה צדקה, מן השמים מרחמים עליו, וכל העושה צדקה עושים שלום בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה שנאמר: 'או יחזיק במעוזי, יעשה שלום לי, שלום יעשה לי - נמצא הנותן צדקה מטיל שלום בין העני ובין הקדוש ברוך הוא, שלא יהא העני מתרעם על בוראו, והוא השלום האמור כאן.
ועל דרך הקבלה. כל הנותן צדקה, גורם שיורד שפע רב לעולם, לפי שבעליונים משפיעים אלו לאלו, עד שמגיעים לתחתונים. והתחתונים משפיעים לאלו, ואם לא השפיעו, גורמים שלא ירד שפע לעולם. אלא כשם שהרב משפיע, כך יהיה תלמיד משפיע, ודיו לעבד להיות כרבו.

'ולקחת מראשית כל פרי האדמה' - וכי נותנים מכל פרי האדמה, והלא לא נותנים, רק משבעת המינים, אלא הרחמן רוצה את הלב, אם מביא בשמחה ובלב טוב, מעלה עליו הכתוב כאילו הביא מכל הפירות.
ואפשר לדרוש על הצדקה, כנזכר לעיל, שאם תיתן צדקה לה' יתברך, תן לו מן היפה הנקרא: 'ראשית', כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה, וכן תמצא ראשי תיבות: 'כל פרי האדמה' - גימטרייה: 'כף האדם', כי מה שאדם נותן בכפו, מכפר על עוונות שעשה בכפו, וממתק דיני הכף, שהגבורות בחמש אצבעות נרמזו, ולכן יהא לשם שמים, שסופי תיבות: 'ולקחת מראשית כל פרי האדמה' - 'תתה לי' - רצה לומר: שאתה נותן יהא לי לשמי, לייחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו, וזה כמקריב בכורים, וכן מעלה ניצוצות הקודש.

בערב פסח יקיים 'שוויתי ה' לנגדי תמיד' - כל היום כולו בעבודת ה' יתברך, באהבתו וביראתו, ויזכור ואל ישכח לתת מנה אחת יפה לעניים צנועים ולתלמידי חכמים, וכל המוסיף מוסיפים לו, ויהי בין עיניו מה שכתב הרב שמח"ה בשם רבינו בחיי, זיכרונו לברכה, כי גלות מצרים היה בעבור שיד עני ואביון לא החזיקו, והעלימו עין מעשות צדקה.
ויזכור מה שכתב הרב החסיד 'שבט מוסר', וזה לשונו: 'בקיצור מקום נתן לך השם א-להיך ללמוד לעשות צדקה וחסד, מבריותיו שברא כי יש מקום במדבר, שלא נמצא בו מים מהלך כמה ימים, ונמצאים שם עופות ובלשון ישמעאל קוראים אותם שאק"ה צוא"י (רוצה לומר שואבי מים) והם גדולות עד מאוד, וכשרואים ששיירה עוברת שם, הולכות למקום מים, וממלאים זפקיהם מים, ובאים ומריקים אותם המים, בחפירות הנמצאים בהרים ובארץ, כדי שימצא מים לעוברים שם ולא ימותו בצמא, הרי העופות הללו טורחות כל כך כדי לעשות חסד, קל וחומר, איש ישראל שכבר מצווה על זה'.

'לא תטה משפט גר יתום ולא תחבל בגד אלמנה' - רצה משה להזהיר את השופטים אשר מסר לידם את הגה גלגלי המשפטים. לא נבצר ממנו להבין כי ביד האדם המחזיק בהגה להטות את הגלגלים לכל צד שירצה, והנשפטים כנוסעי העגלה מובאים אל המקום אשר יעד.
ידע משה ברור כי דרכים רבות לו לשופט להטות את טענת הצדדים אל אשר יחפוץ. ההגה בידו לגלגל את הטענות לשבט או לחסד; לפעמים אף שלא ברצונו, לפעמים אף כשאינו מתכוון לכך, ולפעמים באה לו הטיה זו מהשפעת הצד בעל הביטוי העשוי להשפיע. על כן מזהיר משה את השופט, ומעורר נפשו להיזהר בשעה שעומדים לדין לפניו שני הצדדים: האחד מהודר ומלא וגדוש שפע משפיע, והאחד יתום או גר או אלמנה אשר אינם מסוגלים להשפיע בדבריהם.

הלכנו לעיר הקודש, לבית המדרש הנקרא 'תפארת ירושלים', ושם י"ד בתי מדרשות, ובכולם יש מלמדים - יש מהם מלמדי תינוקות, ויש גדולים לומדים גמרא, וגם בית הכנסת מפואר, וסמוך לאותו מקום לימוד הנקרא 'דורש ציון', ושם גם כן בתי מדרשות, ובאותו מקום חצר גדולה, ובתים הרבה בנוי לתוכה, ועניים ומרודים דרים בתוכה. ואמרו שעל פי הגורל נכנסים לשם, לפי שיש עניים הרבה, לכך מפילים גורל, ומי שנפל גורלו להיכנס - נכנס שם, ודר עם בני ביתו עד ג' שנים, ובתשלום ג' שנים מוציאים את אלו ונכנסים עניים אחרים, גם הם על פי הגורל עד ג' שנים.

הרמ"א הוסיף על דברי ה'שולחן ערוך' וכתב: 'ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח'. וצריך עיון הרי לכאורה דין זה הוא מדיני צדקה, שיש חיוב לתת לעני די מחסורו אשר יחסר לו, כמבואר ב'שולחן ערוך', וגם צרכי פסח הם בכלל 'די מחסורו אשר יחסר לו', ואם כן מקומו בטור ושולחן ערוך יורה דעה בהלכות צדקה, ולא באורח חיים בהלכות הפסח, ואם כן למה הביא זאת הרמ"א דווקא כאן.
יש לומר שלפי המבואר לעיל, הביאור בדברי הרמ"א כך הוא, שהרי מה שכתב: 'ומנהג לקנות חיטים' הוסיף זאת על דברי המחבר ש'שואלים ודורשים בהלכות הפסח, שלושים יום קודם הפסח', ולפי מה שנתבאר שהוא דין מיוחד ועצמי עם הלכות מיוחדות שיש לקיים בתוך שלושים יום אלו, על זה הוסיף הרמ"א שיש עוד דין מדיני הפסח, שמקיימים אותו בשלושים יום אלו, והא הדין של 'קמחא דפסחא' שהוא מדיני הפסח ולא מדיני צדקה. ודין זה מקיימים בזמן זה של שלושים יום קודם החג. ויעויין בספר משנת היעב"ץ, שביאר דין זה של מעות חיטים שהוא בכלל קיום מצוות שמחת החג, שלא מקיים מצוות שמחה בחג, אם הוא לא מאכיל גם לעניים, כמבואר ברמב"ם, שאם הוא אוכל ושותה ואינו מאכיל ומשקה לעניים, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו. ומשום כך דין זה הוא כעין מס לקיים מצוות החג, נמצא שזה דין מדיני החג ולא מדיני צדקה. יעויין שם.

'באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט. להנחיל אוהביי יש ואוצרותיהם אמלא.' -
לכאורה נראה שאין בהם באלה שמח כתובים קשר שייכות זה בזה כלל, ואולם הוא הדבר אשר דברנו, שזה שהצדקה מצלת את האדם מדינה של גיהנם וזוכה לחיי העולם הבא, היינו דווקא בצדקה שעושה מממונו הבא לו ביושר ובתמים, ולא בממון של גזל ועושק. וכן כל היעודים שנאמרו במצוות כגון מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאין האדם מעני מן הצדקה, ואדרבה מלא ממון - חסר, וכן אמרו: גדולה צדקה שמעשרת את בעליה, כל זה היינו דווקא שנזהר מגזל ועושה צדקה מעמלו, מממון הבא לו ביושר ובתמים.
וכעת, זה שאמר שלמה המלך עליו השלום: 'באורח צדקה אהלך' - שאני עושה מצוות הצדקה, ועוד, אני נזהר שזה הממון שאני עושה בו מצוות הצדקה הוא 'בתוך נתיבות משפט' - שבא אלי בדרכי יושר באמת ומשפט, ולא מגזל ועושק. ובוודאי שעל צדקה כזאת אין ספק שתזכה לחיי העולם הבא, ויקויים בך 'להנחיל אוהבי יש' - לש"י עולמות, ואף גם זאת: 'ואוצרותיהם אמלא' - שתזכה גם בעולם הזה.

'יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו העניים בני ביתך.' - יתכן שהכוונה במה שמובא בש"ס ... שרב יוסף אמה לה לביתו הקדימו והביא לחם לעניים כי כך שיקדימו לבניכם. אמר לה מקרא כתוב: 'כי בגלל הדבר הזה' - גלגל הוא שחוזר בעולם . נמצא שעל ידי שנותן צדקה לעניים, זה יהיה גורם שאם בניו יהיו עניים, שיהיו בני אדם נותנים להם כשם שהוא היה נותן.
וזה שאמר: 'יהי ביתך פתוח לרווחה' - כביתו של אברהם אבינו, עליו השלום, שהיה פתוח לארבע רוחות העולם בשביל העניים, שלא יצטרכו להקיף וילאו למצוא הפתח. וקל מהרה תוציא להם לחם, והנאה לך בהתגלגל הדבר 'ויהיו עניים בני ביתך', כי כך היא המידה, כגלגל הוא שחוזר בעולם, כי אז ימצאו מי שיקדים להם, כאשר עשית יעשה לך.

'צדק צדק תרדוף' - צדק צדק פעמיים למה לה?! -
אמנם צדק וצדקה מאותו שורש הם, וכבר אמרו חז"ל במסכת אבות פרק ד' כי ארבע מידות בנותני צדקה: הרוצה שייתן הוא ולא יתנו אחרים - עינו רעה בשל אחרים; יתנו אחרים והוא לא יתן - עינו רעה בשלו; לא יתן ולא יתנו אחרים – רשע; יתן הוא ויתנו אחרים - חסיד.
וזהו רמז לכפל הלשון: 'צדק צדק' לרמוז בזה שהכתוב בא בעצה טובה לאדם, שיבחר מבין ארבעת המידות של נותני הצדקה את המידה שיש בה שתי צדקות: 'שייתן הוא ושיתנו אחרים' - ונוסף על מה שהוא נותן, ישתדל גם לזכות אחרים ליתן צדקה.

'אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה' - שהצדקה שנותן האדם לעני, מאיר עיניו, שהם כהות ברעב. וידוע שהצדקה שנותן האדם, הקדוש ברוך הוא זורעה כערבות'אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה' - שהצדקה שנותן האדם לעני, מאיר עיניו, שהם כהות ברעב. וידוע שהצדקה שנותן האדם, הקדוש ברוך הוא זורעה כערבות ותעשה פירות. וידוע האדם שאין ידו משגת לתן צדקה. וזהו: 'זרוע לצדיק' - כשיראה העשיר נותן צדקה הוא שמח. וזהו: 'אור' - רצונו לומר, הצדקה שנקראה, לפי שמאיר בה עיני העני, זאת המצווה הקדוש ברוך הוא זורעה בערבות. וזהו: 'זרוע לצדיק' - שנותן הצדקה, 'ולישרי לב שמחה' - רצונו לומר: אותם הבני אדם, שאין ידם משגת ואינם יכולים לעשות צדקה, שהם 'ישרי לב', שאין להם אלא השמחה בלבד, הקדוש ברוך הוא גם כן זורע להם אותה שמחה. ותעשה פירות. וידוע האדם שאין ידו משגת לתן צדקה. וזהו: 'זרוע לצדיק' - כשיראה העשיר נותן צדקה הוא שמח. וזהו: 'אור' - רצונו לומר, הצדקה שנקראה, לפי שמאיר בה עיני העני, זאת המצווה הקדוש ברוך הוא זורעה בערבות. וזהו: 'זרוע לצדיק' - שנותן הצדקה, 'ולישרי לב שמחה' - רצונו לומר: אותם הבני אדם, שאין ידם משגת ואינם יכולים לעשות צדקה, שהם 'ישרי לב', שאין להם אלא השמחה בלבד, הקדוש ברוך הוא גם כן זורע להם אותה שמחה.

וטוב עין יקדים מבעוד יום אחר עניים מרודים, להביאם אל ביתו, והיו באוכלי שלחנו כדי שימצא את ידיו לאמור בליל התקדש חג: 'כל דכפין ייתי ויכול', כי אם לא יזמינם מבעוד יום, איך ימצא ידיו ורגליו לאמור על שולחנו: 'כל דכפין', וביתו סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא. העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים ...
ועניים מרודים יביא בית בפיוטים ודברי ניחומים, כי הוא עיקר הצדקה. כי אם ינהג בעיצבון, וברוח גבוה עמהם, הכך הוא מקלקל חיים בחסד?! ומי ביקש זאת מידו, רמוס האומללים ו'לערוץ אנוש מן הארץ', אשר על כן יאמר נא ישראל: 'כל דכפין וכו', 'השתא הכא עבדי לשנה הבאה בארץ ישראל', לדבר על לב העניים האומללים, קרואיו אשר זה עני קרא, והעני כסתה כלימת פניו, ולכן תשיב אמריו: קול לו קול אליו - 'השתא הוא עבדי וכו' - כלומר לא תבוש ולא תכלם כי השנה הזאת כאן אתה אורח 'ומהולל מאוד', ולשנה הבאה אתה תהיה בביתך בארץ ישראל.

האדם ביסודו הוא טוב. ואם כן, התשובה היא, פירושה כפשוטה, חזרה אל שורשו המקורי הטוב, וכי הנטייה לחטא אינה אלא תולדה חיצונית ולא שורשית, ולכן ביד האדם להתגבר עליה.

הטעם שהאדם הולך אחר היצר הרע יותר מהיצר הטוב, הוא משום שכל פיתויו הוא על עסקי עולם הזה שהאדם רואה בעיניו, ועין רואה והלב חומד. אבל היצר הטוב הוא בהיפך מזה, שכל עצתו ומגמתו הוא על דבר שאינו נראה, עולם שכולו טוב, ובני אדם שעיני בשר למו, אינם נותנים לב ש'הא-לוהים יביא במשפט על כל נעלם'. עוד בה, שמרוב הפיתוי וההסתה של היצר הרע, מביא האדם לידי כפירה בעולם הבא ובתחיית המתים, ואינם מאמינים, לא בקיבול שכר ולא בקיבול פורענות, ומדחי אל דחי יצאו, עד שאינם מאמינים בתורה ובנביאים, שמשום זה אינם מרחמים על כליו השבורים של הקדוש ברוך הוא.

חסד נקרא צורה פשוטה, הנפרדת מכל גוף, והוא האור הנברא ביום ראשון: 'ויהי מבדיל בין מים למים' – רוצה לומר: שהרקיע ההוא יבדיל בין צורה לצורה, שהיא החלולה ופתוחה הוא זך ונקי.

'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' - שצריך להרגיש שהעניות היא 'עמך' ואתה מתאווה לפרוסת לחם, ואין לך להשביע את רעבונך, ואז תרגיש את צער העני. או 'את העני עמך' - רוצה לומר: תראה את הילדים שהם 'עמך' - כלומר ילדיך, שהם נחשבים עניים, כי אין להם משלהם כלום והם תלויים בך, ככה העניים אין להם כלום משלהם, והם עיניהם תלויות בעשירים שיתנו להם. וחוץ מדרכנו, פירשו זיכרונם לברכה: כי אם אדם מלווה כסף לחברו, צריך להיות מעשה ההלוואה לפני עדים, שלא יעלה בדעתו לכפור, וכן שלא יכפור בפועל. ובצדקה צריך להיות להפך, צריך לתת בסתר, ככתוב: 'מתן בסתר יכפה אף'. וזהו פירוש הכתוב: 'אם כסף תלוה את עמי' - צריך להיות 'עמי' - מישהו שיעיד על כך. אבל 'את העני' - כשאתה נותן צדקה לעני, יהיה 'עמך' בלבד, כלומר אתה והעני ולא אדם אחר עמכם.

'נתון תתן לו' - אפילו ממה שנתתי לך מאחרים, דהיינו שאתה מתפרנס רק מן הצדקה, אפילו כך צריך שתיתן ממנו לצדקה, 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - לומר כיוון שאני עני, ראוי לי ליטלה לעצמי ולא ליתנה לאדם אחר, וממילא ירע לך בנתינה זו. שזה אינו, אלא צריך שתיתן אותה צדקה בשמחה ובטוב לבב, יען כי 'בגלל הדבר הזה' - שאתה עני ואפילו כך נתת הצדקה בשמחה, 'יברכך ה' א-לוהיך בכל מעשה ידיך' - דהיינו על ידי הצדקה תנצל מן העניות ותתעשר, כמו שכתוב: 'עשר תעשר' - 'עשר בשביל שתתעשר'.

'גמלתהו טוב ולא רע' - נראה לי לרמוז על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו מתברך באחת עשרה ברכות'. והיצר הרע אומר לאדם למה תתן לעני הפרוטה ותתברך בשש ברכות, תפייס אותו יותר טוב ותתברך באחת עשרה ברכות. ולזה אמר דוד המלך עליו השלום: 'סור מרע' - שהוא יצר הרע, אל תשמע לו, 'ועשה טוב' - שהיא הפרוטה והפיוס שהם ביחד 'טוב' ברכות. ולזה אמר כאן באשה אשת חיל, שהיא 'גמלתהו טוב' - שנותנת לעני הפרוטה וגם מפייסת אותו, שהם ביחד 'טוב' ברכות, 'ולא רע', שדהיינו שלא שמעה ליצר הרע, כמו שנתבאר.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כשיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות צדקה זה עם זה' - ולכאורה לכתוב: 'זה עם זה' - אינו מובן, שהיה להם לאמור: לעשות צדקה עם העניים.
ואפשר לפרש, בעזרת השם, על פי מה שאמרו זכרונם לברכה על פי 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז' - שיותר ממה שעושה העשיר עם העני, העני עושה עם העשיר. ולכן יפה שייך לומר: 'זה עם זה' - שגם העני עושה עם העשיר ויותר ממנו,
או אפשר לפרש, בעזרת השם, שלפעמים גם העשירים יהיו נצרכים לאיזה כלים וחפצים, וביותר בחג הקדוש הזה, שחוגגים ברוב עם בבית אחד, ועל הרוב נחסר גם לעשיר, ונחוץ לו איזה כלי בית: קערות וכוסות ושולחנות וכיוצא, ושואל משכנו, הנמצא אתו, אותם כלים, גם שהוא עני, וזה ודאי לצדקה וחסד תחשב, ולזה אמר: 'זה עם זה' - שגם העני עושה עם העשיר.

'ברוח קדים תשבר אניות תרשיש' - לזה אומר: 'תשב"ר' - שהיא ראשי תיבות: תינוקות של בית רבן, הם שקיבל הקדוש ברוך הוא מאבותינו ערבים. והטעם הוא: מפני שאין בהם טעם חטא, והבל פיהם קדוש כמלאכים, וזהו: 'תשבר אניות' - דהיינו: שהאניות, שהם העבירות - שפירש רש"י, זיכרונו לברכה, על פסוק: 'לא הביט אוון ביעקב' - והוא שכביכול אינו מביט באניות שלהם, עיין שם בדברי קודשו - הם נשברים, ונתבטלו, מן התשב"ר. וגם כן הבל פיהם קדוש כמשרתי עליון, וזהו: 'תרשיש' - שהם המלאכים, כנזכר לעיל, שהם דומים להם בהבלם שהוא קדוש.

'הנה יד ה' הויה' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהנותן צדקה צריך לכוון בשם הוי"ה, וזה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה, היינו הטעם שתלמיד חכם אינו פושט ידו תחילה, וממילא תהיה הוי"ה כסדרה: הפרוטה יו"ד, וחמש אצבעות של הנותן ה"א אחד, וזרוע הנותן וא"ו, וחמש אצבעות של המקבל ה"א אחרונה. אבל אם יתן למי שאינו תלמיד חכם תיהפך השם, שפושט חמש אצבעותיו וזרועו, שהם ה"י וא"ו תחילה, ואחר כך הפרוטה והיד של הנותן שהם יו"ד ה"י, וממילא מהפך השם מרחמים לדין. וזה אומרו: 'הנה יד' - רוצה לומר: אם בעת נתינת הצדקה, הייתה יד העני פשוטה כבר, גורם שהשם שהוא רחמים יתהפך להוי"ה - שהוא דין, בר מינן.

בשלהי מרחשוון של זאת השנה (תצ"ג), נשאלנו מאת מעלת הפרנסים, ישמרם צורם ויחיים, אם יכולים ליתן מקופת של פדיון שבויים לאלה שלוחי הרחמן, החכמים כבוד הרבנים יוסף חיים אליישר ואליהו בן-ארחא, ישמרם צורם ויחיים, שהביאו אגרות וקבוצים שהיו בחברון בצרות מרובות, עד שהיו חובשים אותם, והיו רוצים לגרש משם את כל היהודים, ולעשות מבית הכנסת בית התורפה, חס ושלום, וכמה צרות אחרות. והשבנו בכתב, וחתמנו כל החכמים, ישמרם צורם ויחיים, שמותר גמור הוא, ושאם ירצו ליתן הרשות בידם.

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לתת הצדקה לרבים, שלא יבצר שיהיה בהם הגון.
'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים' - ואפשר לפרש: 'והמשכילים' - שעוסקים בתורה ומצוות, וקראם הכתוב בלשון 'משכילים' - שהוא לשון 'הצלחה', כמו שכתב הרב 'ערכי הכינויים', זיכרונו לברכה, לומר שכדי שיצליחו בתורה ויבינו הדבר הקשה, ויצליחו במצוות, שיעזרם הקדוש ברוך הוא, כביכול, לקיים מצוותיו, ושלא יעברו על מצוותיו יתברך, צריך לזה שיהיו מצדיקי צדקה לרבים, ובזכות זה יצליחו בתורה ומצוות. ונקט 'רבים' - כי הצדקה הניתנת לרבים תהיה כראוי, כי מי שנותן ליחיד אפשר שאינו הגון, אבל הצדקה לרבים, ודאי שלא יבצר שיהיה בהם ההגון, ותהיה צדקתו טובה.

נתינת הצדקה - זה תיקון לארבע עולמות שהם אצילות בריאה יצירה עשייה, אבל זה בתנאי שייתן את הצדקה להקים שכינתא מעפרא, ושייתן את הצדקה למקום הראוי, לצדיקים צנועים, לתינוקות של בית רבן, לאלמנות ויתומים, ולמשפחות צנועים.

והייחוד עצמו, והשפע היורד מצדיק לצדק, נקרא צדקה. הרי כינוי זה מורה התשואה הגמורה לדודים בהשלמת היחיד. ונרמז באותיותיו שהן כפולות ומתהפכות בא-ת ב-ש. ...
וסגולת הצדקה הנעשית בצנעא מפורשת בפסוק: 'מתן בסתר יכפה אף' - ראשי תיבות: מביא; סופו תיבות: רן פה - שהוא גורמת לרינת הפה, להביא אותה שתקובל ברצון.

והייחוד עצמו, והשפע היורד מצדיק לצדק, נקרא צדקה. הרי כינוי זה מורה התשואה הגמורה לדודים בהשלמת היחיד. ונרמז באותיותיו שהן כפולות ומתהפכות בא-ת ב-ש. ...
וסגולת הצדקה הנעשית בצנעא מפורשת בפסוק: 'מתן בסתר יכפה אף' - ראשי תיבות: מביא; סופו תיבות: רן פה - שהוא גורמת לרינת הפה, להביא אותה שתקובל ברצון.

'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים' - אין שכר הצדקה על הנתינה שאנו נותנים לך, ש'ממך הכל ומידך נתנו לך'. וזהו שאמר: 'לך ה' הצדקה'. אבל שכר הנותן על הצדקה שאנו עושים, זהו על מה שאנו נותנים לו באופן שלא יתבייש, וזהו: 'ולנו בושת הפנים' - באופן ששכר הצדקה הינו שלא יתבייש העני.

שאלה: מה הדין לגבי שימוש בחוט תפירה העשוי משעטנז לעניין תפירת החולה לאחר ניתוח?
תשובה: כל דבר השייך לרפואה, והמחייה נפש מישראל אינו אסור כלל בהלכה, פיקוח נפש דוחה הכל כולל יום כפורים.

ועוד יש לרמוז בפסוק זה, מה שאמרו המקובלים על פסוק: 'פותח את ידיך' ופסוק: 'פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך' - שכשהאדם מקבל למטה, להשפיע לעניים ולעשות עמהם צדקה וחסד, אזי מיד משפיעים עליו מלמעלה, ומסייעים לו להחזיק ברכה במעשה ידיו. וזה רמז הכתוב: 'פתוח תפתח את ידך' - רצונו לומר, כאשר אתה מקבל 'פתוח', תיכף 'תפתח את ידך' - כלומר יודך, שתיכף משפיעים מן השמים, שפע ישועה ורחמים, מבחינת אות יו"ד, שהמשפיע מלמעלה היא היו"ד. כי המשפיע מלמעלה לעולם התחתון היא השכינה, והיא שם א-דני, המנהיג העולם והוא הזן ומכלכל ומשפיע ברכה. וזה רמז יו"ד: כי מא' עד ט' עולה מ"ה עם יו"ד מלא - גימטרייה א-דני, כמו שכתב גאון עוזנו, מרן החיד"א, זיכרונו לברכה בספרו הברוך 'אהבת דוד', דף כ"ב עמודה ד', עיין שם בדבריו.

אם אתה נותן לו בעצמך, אז עיניך לנוכח יביטו על העני. בזה יתוקן העין, שאתה נותן לו בעין יפה. כלומר העין שלך יתוקן, ויהיה יפה, ועליו נאמר: 'טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל' - כלומר: עתה שנתן מלחמו לדל בזה נקרא 'טוב עין'.
המשמעות, אף שהיה תחילה רע עין, אבל עתה נתקן העין ונקרא טוב עין. ובזה שנותן בעצמו יתוקן גם כן האזנים, אשר תחילה נאמר:' אוטם אזנו משמוע דל' - אבל שומע אל אביונים, נתקנו האזנים גם כן. גם ידיים, שעד הנה 'יד העני לא החזיקו' - ועתה החזיק העני בידיו זהו תקנתו, וכן הפה כשמפייסו גם כן בדברים ובצדקה כזו יתוקן הכל, וכן רגלים שמוליכים צדקה זו יתוקנו גם כן.

'בבוקר זרע את זרעך, ולערב אל תנח ידך' - שצריך האדם ליתן צדקה תמיד, ולא יאמר 'כבר נתתי'. וכמו שכתוב: 'נתון תתן' - הכוונה שתיתן ותחזור ותיתן. וכמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'בבוקר זרע זרעך' - אמר רבי יהושע: אם בא עני אצלך שחרית - תן לו. בערבית - תן לו, שאין אתה יודע איזה מהם ה' כותב עליך, הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים'. הואיל ועני יודע שבאמצע היום העשיר יהיה טרוד בעסקיו, ואינו רוצה להטריחו, לכן יבוא אליו מיד בבוקר להציע אליו בקשתו, ולבקש ממנו עזר. והעשיר משיב לו עתה אין לי פנאי להאזין לך, כי צריך אני לצאת לשוק לעסקי. ושוב בא לו בערב אחר שגמר עסקיו, משיב לו העשיר, תן לי מנוחה מטרחתי שטרחתי כל היום, ואל תטריח לי עתה לשמוע דברך, וילך ממנו העני בידיים ריקניות. והנה כתוב: 'זרעו לכם לצדקה' - הרי הצדקה מכונה בשם 'זריעה', וזהו שאמר: 'בבוקר זרע את זרעך' - אם בא אליך עני בשחרית, תן לו מיד ואל תאחר, ולא תאמר 'אין לי פנאי' כנזכר לעיל. גם 'לערב אל תנח ידך' - אם בא אליך עני בערבית, תן לו מיד ולא תאמר 'תן לי מנוחה' כנזכר לעיל. כי לא תדע איזה מהם ה' כותב עליך, אם פה שאתה מבטל עסקך בבוקר לשמוע בקשתו, או מה שאתה עוזב מנוחתך בערב, ואם שניהם כאחד טובים.

מדרש, כשיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה. הובאו דבריו בכתבי הרב 'ילקוט הדרוש', זיכרונו לברכה. כדי להבין מה ראו ישראל באותה שעה לכרות ברית זה, אפשר לומר על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה', כמו שכתוב 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'. ולכן כאשר יצאו מהגלות המר והקשה של שעבוד מצרים קודם הזמן, על ידי נתינת הצדקה, ידעו והבינו כמה גדול כוחה של צדקה, ולכן תכף ומיד כרתו ברית, לעשות חסד זה עם זה.

'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון' - שהיצר הרע שהוא נמצא עם לבבו של האדם, הוא מפתה אותו ואומר לו: תראה שהשנה הזאת שנת השמיטה. אתה לא זורע, ולא קוצר, ולא מכניס פירות לבית, ואין לך שום הכנסות, וגם אתה חייב להשמיט את ידך מהכספים שהלווית, ואיך אתה יכול לעמוד בכל ההוצאות, אם לא תקצץ בדברים שאתה לא חייב לעשותם, באחזקת תורה, באחזקת תלמידי חכמים, בישיבות, בצדקה לעניים וליתומים ולאלמנות. ואז היצר הרע יפתה אותך. ולזה התורה מזהירה מאוד מאוד: 'לא תאמץ את לבבך'. ...
גם בזמנינו לצערנו הרב, היצר הרע בא לאדם לפתות אותו, ובפרט בחודש תשרי, שהוא חודש שיש בו הרבה חגים, הרבה הוצאות, ראש השנה, יום הכפורים, סוכות, ואומר לו היצר הרע: איך אתה יכול לעמוד בכל ההוצאות האלה, ואתה חייב להוציא הרבה כסף על האישה, על הילדים, על האוכל, רהיטים וכדו', ולכן אתה צריך לצמצם את ההוצאות שלך, על כל פנים בדברים שאתה לא חייב לעשותם, ולא מוכרח לעשותם כמו שאמרנו, בכל הדברים שאדם עושה על מצוות ומעשים טובים. ולזה התורה אומרת, הזהר שלא תשמע לעצת היצר הרע, הבליעל הזה

'טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל' - מי שהוא טוב עין ונותן צדקה לעני, שנתן אל ליבו שמה שהוא נותן לעני הוא ממון העני ומופקד בידו, יבורך בעושר גדול, וחושב לו הקב"ה כאילו נתן מלחמו לדל ונקרא ממון העשיר, ופשוט.

'המכסה אני מאברהם' - מהו זה התמה, וכי כל עניין צריך ה' יתברך לגלות לו, עד שהוצרך לגלות לו עכשיו?! - אלא כוונת ה' יתברך בזה התמה ... שבזמן אברהם לא יש מהשלושה עמודים, שהעולם קיים עליהם, כי אם החסד. וכשראה ה' יתברך אברהם אבינו עוסק בקיום העולם שהוא החסד, וה' יתברך שלח מלאך להפוך סדום, בהיפך ממחשבת אברהם אבינו, אמר ה' יתברך: 'המכסה אני מאברהם', שעל ידו תתקיים העולם, שאפילו ביום ג' למילתו, לקיום העולם סבל והעמיס אותו הצער, והלך ללוות למלאכים, לגמול חסד. ואני עושה הפך משיטתו להפוך סדום?!

'גדול המעשה יותר מן העושה' - והן אמת שיש מרבותינו זיכרונם לברכה, שהקשו זה ויישבו - שמה שאמרו 'גדול' הוא מלבד מה שעשה גם כן מעשה, אבל מכל מקום יש לומר שאם כן פשוט, לכן נראה לי ליישב דבריהם ולומר שכאן מדבר בבני אדם, שהיו אגודה אחת, ובא עני לפניהם, וקפץ העני שבהם, ונתן לו. ועל זה הוצרכו גם הם לתת לו. אם כן זה שקפץ ונתן, אחד - לא מלבד שיש לו שכר במה שנתן אלא גם כן 'מעשה' יקרא, ונותנים לו גם כן שכר 'מעשה'. אבל יש לומר סוף סוף 'עושה ומעשה' יקרא, ופשוט שיש לו שכר שניהם. לכן אפשר לומר, שלעולם בשכר שניהם, שווים המעשה והעושה, ומה שאמרו זיכרונם לברכה: 'גדול המעשה' - הוא גדולה לבד יש בידו, שהנותן לא זכה לשכר אלא על ידי ממון, אבל המעשה בדברים לחוד זכה לשכר עולם הבא. וזה מה שנאמר: 'והיה מעשה הצדקה שלום', כלומר שלום ביניהם, ואין לאחד יתרון על חברו בשכר עולם הבא.

'הואיל וכך, אם ציווה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר: כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים - זכו בהם העניים. יש גאונים שחולקים על דבר זה. שאין העניים זוכים אלא בדבר שקונה הדיוט, ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם, ואין דעתי נוטה לדברים אלו, שאין אדם מצווה להקנות, והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצווה לקיים הנדר'. -
הרב 'כסף משנה', וכן ב'בית יוסף' חושן משפט רי"ב הקשה: איך יזכו העניים, הרי היורשים לא נדרו, ומורישם גם כן אינו בעולם?! - ותירץ, שכיוון ששמעו ושתקו כאילו קיבלו על מנת לתת. עד כאן. ואחרי המחילה הראויה, תירוץ דחוק הוא, והמפרש, זיכרונו לברכה, כתבו, שהטעם הוא כדי לקיים דברי המת, ולעניות דעתי עוד משום שקיים לנו דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דומים, או גם בשעה שהוציא שכיב מרע דבר זה מפיו כאילו כבר נמסר ביד העניים, לפי זה רבנו הזכיר הדין בשכיב מרע, שקנו העניים, וכל שכן בבריא.

'שולחן ערוך: שואלים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום. ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח. וכל הדר בעיר י"ב חודש צריך ליתן לזה.'
הדין אמר 'שואלים בהלכות' - אל תקרי הלכות אלא הליכות, רוצה לומר: צריך לשאול לעני איך אתה מתהלך בפסח, האם אתה אוכל בשר טוב וטרי או רק ירקות. לגבי כל בני אדם שחושבים רק על האכילה אמר: 'שואלים', אבל לגבי תלמידי חכמים שהם תמיד חושבים על קיום הנפש אמר: 'שואלים ודורשים' - דהיינו חוקר ומחפש, כמו 'דרוש דרש משה' - שידרוש מהעני איך הוא מתהלך בפסח, האם הוא עוסק גם בתורה או רק באכילה ושתיה. זהו 'ודורשים' - שהם חוקרים שלא יכשלו, חס ושלום, בבני אדם שאינם הגונים. ...
ולמה קודם פסח שלושים יום? אלא מצאנו כי שלושים יום לפני פטירתו של אדם הנשמה עולה למעלה לתת דין וחשבון ולראות בשכר ועונש. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאדם נידון לא רק בראש השנה, אלא גם בפסח. וצריך להרבות בתשובה וצדקה בפסח יותר מראש השנה, שהשטן מקטרג הרבה, ולכן צריכים להרבות בצדקות לפני הביעור כדי שלא יהיה לו פתחון פה לקטרג.

השם אדם הוא מלשון אדמה, שממנה נוצר. וזה מחייב את הבן אדם, שהנה: כמו שהאדמה מוציאה אל הפועל, מגדלת אילנות וצמחים העושים פירות - כך התביעה מהאדם שיוציא פירות מן הכוח אל הפועל. ועיקר תולדותיהם של צדיקים המה מעשים טובים, והם הנקראים פרי, כמו שנאמר: 'אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו'. וכתוב כך: 'ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו'.

'רודף צדקה וחסד' - שקשה לו מהו 'רודף'? - היה לו לומר עושה צדקה וחסד, כמו 'עושה צדקה בכל עת'. מהו 'רודף'? - לזה תירץ ואמר: 'זה אברהם' - רצונו לומר שהיה רודף אחר הצדקה, לא שהיה ממתין עד שיבוא העני, לדפוק על פתחו, וישאל ממנו צדקה, אלא היה רודף אחר העניים, לחפש אחריהם, לתן להם צדקה. ודייק זה מכך שלא נאמר: 'יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט'. מהו 'ושמרו'? - אלא לומר לך, שלא היה ממתין עד שיבוא העני, לשאול ממנו צדקה, אלא היה שומרה - דהיינו רודף אחרים, שזאת היא השמירה ששמר דרך ה' תמיד, כדי לעשות צדקה.

'וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור: זה הדבר אשר ציווה ה': איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. -
אם התלמיד חכם הדרשן הוא איש עשיר ומכת הנותנים לצדקה ולכל מוסד טוב של מצוה באופן שהוא שונא מתנות ואינו לוקח צדקה כלל, אז אדרבא נאה ויאה לו לדרוש בחובת מצות צדקה לעמלי תורה, ובעונש המעלים עין מן הצדקה ודבריו אז נשמעים ביודעם ומכירם שהוא נאה דורש ויאה מקיים. ...
וזהו: 'לאסור איסר על נפשו' - שעל נפשו קיים באיסור לקבל צדקות. איש כזה 'לא יחל דברו' - שיהיו דבריו נשמעים ומקובלים אצל הבריות, וידעו באמת כי כל דבריו קודש ולא חול, חס וחלילה, לכבוד עצמו, ואז 'ככל היוצא מפיו יעשה' - כל העם. או 'ככל היוצא מפיו יעשה' - הוא הטעם ש'לא יחל דברו' - לחשוב חס וחלילה לכבוד עצמו, שהרי הם רואים ש'ככל היוצא מפיו' הוא 'יעשה' - ונאה דורש נאה מקיים, שנותן צדקות כפי יכולתו.

'אוטם אזנו מזעקת דל, גם הוא יקרא ולא יענה'. - נראה שהדבר פשוט, שתלויים זה בזה, שהם מידה כנגד מידה, כמו שהוא אינו רוצה לשמוע בזעקת דל, ואומר: מה פעולה נהניתי ממנו, לתן לו כספי ומעותיי חינם לצדקה, האם בשביל מה שדבר אלי, ואפילו בירך אותי כדרך המבקשים צדקה, לברך מי שנותן להם דבר מה לצדקה, הלא רק דברים בעלמא, ובשביל איזה דברים רוצה כסף. לכן גם הוא כאשר מתפלל לה' יתברך, לעזור לו באיזה בקשה, אין פונה אליו, ודבריו אינם רק דברים בעלמא ולא תתמלא בקשתו.

'אמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצות שנאמר: 'והעמדנו עלינו מצוות', מצווה לא נאמר, אלא מצוות'. וכתב הרב 'וילקט יוסף', זיכרונו לברכה, שאף שיש ג"ן פרשיות, תרי"ג מצוות אינם אלא בל"ו פרשיות. וזהו: 'לו עמי שומע לי' - לו פרשיות. הפרשיות שתרי"ג מצוות כלולות בהם, צריך עמי לשמוע לי, לקיימם כולם. ואם תאמר שלא אפשר - לזה אמר: 'ישראל בדרכי יהלכו' - כלומר בצדקה וגמילות חסדים שנחשב כל אחת ככל התורה כולה. עד כאן לשון הרב 'קול רינה ותודה', זיכרונו לברכה. ...
וזהו בעזרת ה': 'ואהיה תמים לו' - הפרשיות הכלולות בהם תרי"ג מצוות שאני מקיימם, ואז 'ואהיה תמים', ואין מחוסר לי שום אבר ושום גיד. ואם תאמר שלא אפשר, לזה אמר 'וישב ה' לי כצדקתי' - שעל ידי הצדקה חשוב עלי כאילו קיימתי כל הל"ו פרשיות, שכוללים בהם תרי"ג מצוות.

קצת בני אדם, שעינם צרה בתלמידי חכמים, הסובבים מעיר לעיר, ובפרט מעניי ארץ ישראל ...
יש מהם ששמענו, שמקמצים וידיהם אסורות מלעשות צדקה, ואומרים תנו להם הקופות כפי הנוגע להם, 'ויבואו הרועים ויגרשום'. ואנו בקיאים בהם, כי בהבליהם יכזבו, כי צדיקים המה, ועושים משפט וצדקה בארץ, וישענו תחת העץ, עץ הדעת טוב ורע, לעשות דינו של זה כיוצא באלו, ממה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה בתלמוד: כי 'עניי ביתך קודמים לעניי עירך, ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת', אשר על כן פוטרים עצמם עם דרשות של דופי ופקפוקי מילים. הדברים הללו אשר אין להם שחר, יען כי באמת למי שיש לו דעת דקדוקי עניות המה, כי על כורחך, לא אמרו זה, אלא מעיר לעיר, וממשפחה למשפחה, במחוז אחד עם השונה הקרובה אליהם, שעומדים כולם תחת הנהגת העשירים ההם.
אבל אכסנאי שבא לעיר - יש לו דין כמו בן עיר, כפי הכתוב: 'וחי אחיך עמך' - בעודו 'עמך' הרי הוא 'אחיך'. ומי שיתנהג עמו באכזריות, שלא לתת לו 'מחסורו אשר יחסר לו', זה הכל הבל ורעות רוח. זולת לפי תיקון הקהילות, יש לצדד ולעכב שלא יכבידו על אחד מהקהל, שאינו שלו לעשות שם דירה, אשר לא כדת דירת קבע, אבל לעולם דרך העברה - סברא היא, שכל אחד מישראל יכול לומר: 'תנה לנו לחם ונחיה', ואין חילוק בין בן עיר לשאינו בן עיר, ולפטרו בלא כלום אי אפשר.

'ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי א-להים עולים ויורדים בו'. -
כתבו המפרשים, זיכרונם לברכה, כי סולם, גימטריא ממון, לרמוז שהממון הוא מוצב ארצה, עץ יבש ואינו כלום. וראשו מגיע השמימה, שעם כל זה, עושה הוא רושם גדול למעלה בשמים, על ידי שייעשה האדם בממונו מצוות צדקה, והחזקת ידי לומדי תורה וכיוצא.
ובזה אני מפרש סיום הכתוב: 'והנה מלאכי א-להים עולים ויורדים בו' - כלומר, מה הוא הרושם הגדול שנעשה בשמים על ידי הממון? - וביאר כי 'מלאכי א-להים' - המה תלמידי חכמים, וכמו שאמר: מלכי רבנן והמה 'מלאכי א-להים' שלוחים מאתו יתברך, להורות לנו את הדרך נלך בה.
'עולים ויורדים בו' - שאם הם מקבלים די פרנסתם ומחסורם מבעלי הממון, אז הם עולים ממדרגה למדרגה, ומתחזקים לעשות חיל בעיסוק התורה. ואם אין להם במה להתפרנס, כי אם בלחם צר ומים לחץ, ואינם מקבלים שום דבר מבעלי הממון, אז הם יורדים ומדלדלים, חס ושלום, ומתמעטים.

'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' - אין לקרוא את הפסוק כפשוטו: 'אם כסף תלוה' - כמשמע שאין חובה להלוות, רק אם הוא מעוניין, אלא יש חובה להלוות לעני. ...
אפשר להוסיף ולומר, כי התורה באה לומר לאדם, שאל לו לבטוח בעושרו, ולחשוב כי לעולם חוסן, אלא תמיד יחשוב על כך, שממונו הוא בגדר 'אם'. אין זה ודאי שהממון יישאר בידיו של האדם, לכן כל עוד לאדם יש ממון, עליו להקדים ולקיים מצוות הלוואה לעני ומצוות צדקה. לכן נקטה התורה בלשון מסופקת: 'אם כסף תלוה' - אל תבטח בעושרך, כי המצב הזה שיש לך כסף הוא מסופק בלבד.

הנה עדי בשמיים וסהדי במרומים, כי לא מרצוני להיטפל בעניין כזה, ומה לי ולצרה, ויש כאן מר עוקבא, הוא הראש, הוא חייב לשפוט בצדק ולהכריע הכרעת טפח ודובר אמת, ולתבוע עלבון בית הדין הצדק, 'האחד בא לגור'. אך מה אעשה כי לפי רוב ההפצרה, ובאמת עגמה נפשי מראות צער באישה, היא אימו, החכם רבי בכור מולכו, ה' ישמרהו ויחיהו, בוכה ומבכה, מאחר שכבר זכתה בגורל, בפני הבעל דין, החכם רבי יצחק הכהן הרופא, ה' ישמרהו יחיהו, הנזכר, ומאת ה' היתה זאת, שהסכים בכל מעשיהם, וסבר וקיבל, ונתנו מעשה בית דין בידה, מה לו להרב המנגד, לרדוף אחריה, ולבטל המעשה בית דין, ולהיכנס בתחום שאינו שלו?!

מי שעושה שמחה או משתה ואינו מזמין עניים לתוך ביתו, השטן מקטרג עליו ומקלקל את שמחתו, וכן גם במועדות צריך להקדים וליתן לעניים, ומזמינם לתוך ביתו על שולחנו ... וכן בראשי חודשים שהשטן עומד ומקטרג, לכך יחידי עם סגולה, מקדימים ועושים בערב ראש חודש תענית, ונותנים צדקה לעניים, ויהיו מן הקרואים על שולחנם, מקדימים ולא מאחרים. לפי זה, זאת היא כוונת הכתוב באומרו: 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם' - דהיינו בזמנים האלו 'ותקעתם בחצוצרות' - על הקריאה כמו 'ובהקהיל את הקהל תתקעו', וגם זה הפירוש גם כן רמז לנו עניין זה דהיינו: שבשעה שמקהיל את הקהל לאיזה שמחה ועצרה - צריך שתתקעו, רצה לומר: תקראו לעניים 'כל דכפין יתיי ויכול' ולא תריעו מעשיכם, 'על עולתכם ועל זבחי שלמכם' שעשיתם, 'והיו לכם לזיכרון לפני אלו-היכם', ואם עשיתם זה - 'אני ה' א-לוהיכם'.

'כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי' - למה הקדים בחצי הראשון 'מחשבותי' ל'מחשבותיכם', ואילו בחצי השני הקדים 'דרכיכם' ל'דרכי'? - בני אדם יש להם שתי טענות על אפשרות התשובה: א) אומרים שזה בלתי אפשרי שה' יסלח לאדם וישנה רצונו מכעס לרצון, הלא ה' אומר: 'אני ה' לא שניתי' - בלתי משתנה. ב) אומרים היאך יתקן את אשר יעוותו, על ידי חרטה בלבד. איך יתקן בגד שקרע וקלקל אותו. משיבם ה', נגד הטענה הראשונה - אין אצלי שום שינוי כלל, ואין אתם יכולים להשיג מהות מחשבותיי כלל, כפי שאין אתם משיגים מהות עצמותי. ועל הטענה השנייה, ולא דרכיכם דרכיי, כי לפי מה שסללתי דרך במצוות שנתתי לכם, יוכל לתקן את אשר עיוות על ידי חרטה, כי אתם מניחים לפי הגיונכם שאין אדם סולח לאשר השחיתו לו, על ידי חרטה בלבד, דרכיכם אינם דרכיי.
והתשובה על פי משל. כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכיי מדרכיכם. האם אפשר להשוות בין שמים לארץ על ידי גובה יחסי?! - אין להשוות כלל, כך לא יתכן להשוות בין דבר מצוי לאינו מצוי. ...
ועוד מברר דבריו במשל, המשיך על שתי טענותיהם הנזכרות לעיל. א) התורה והמצוות נתן אותם ה' אל האדם לעובדה ולשומרה, לא נתנה בעבור שיועילו לו לה' מן השומר מצווה או החוטא, כי ה' לא חסר דבר ורק להטיב עמנו רצה. ואם חטא ועבר על מצוות ה' רק לעצמו השחית, ולכן כשישוב בתשובה שלמה יקבלו ה' ברצון. ב) השפע הקדוש תמיד יורד מן השמים ללא הפסק, הכל תלוי בהכנת המקבל. שכן, מי שלא הכין עצמו לקבל השפע, דומה למי שלא חרש ולא זרע שדהו. אף על פי שיורד גשם המרווה את הארץ - לא יעזור לו הגשם היורד להרוות הארץ, ושמה לא ישוב ולא יביא אתו בחזרה מאומה. כך שפע ה' יורד רק למטה ולא מקבל כל תועלת ממעשיו של האדם, רק עשה מה שחפצתי והצליח במה ששלחתיו.

'ותעשה אדם כדגי הים' - הדג הגדול תמיד רודף את הדג הקטן מאחור לטורפו. ... אם יבלע את הדג מאחור, הרי הסנפירים של הדג עומדים בזמן שבורח מן הטורף, ואם היה בולעו היה חונק אותו ...
מה עושה הקדוש ברוך הוא כדי לפרנס בריותיו? - מזמין דג אחר הבא לקראתו ובולעו ישר, מה שלא חשב עליו. ככה האדם מחפש פרנסתו פה ושם, ולא יודע מאיפה ימצא פרנסתו. הקדוש ברוך הוא מזמין לו פרנסה ממקום שלא חשב עליה, והיא נמצאת לידו, רק שהוא לא השכיל לראות אותה לידו.

עכשיו ברגע הזה, מוצאי שבת קודש, קוראים אותה 'מלווה מלכה'. מלווה מלכה, מה?! - לא מלווים את המלכה, המלכה לא לבד, המלכה זה שבת קודש, אי אפשר לבד, מיליוני מיליונים של נשמות צדיקים ומלאכים משתתפים. בכוח זה, אם אדם עכשיו שומע איזה דבר, מכוח הקדושה הזאת נקלט במוחו, מקיים האדם הזה. למה? - בכוח שעכשיו יש לנו שיריים מאותו הארה של נשמה קדושה, נשמה יתירה, ומכוח אותם המלאכים שבאים עם השבת. ועכשיו כולם, המלאכים האלה, הם מלווים את השבת, ואנחנו משתתפים להיות שותפים עם שבת המלכה.

'יהיה ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך' - מזהיר התנא לאדם שידבר עם העניים דברים שמרחיבים הדעת ומשמחים את הלב להפיג לו מצערו. וכעניין שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על שלמה המלך, עליו השלום, שנגזר עליו שלוש שנים להיות גולה ונידח, ופעם אחת הזמינו איש אחד לסעוד אצלו, ובזמן אכילה היה מזכיר לפניו איך היה מלך, ואיך היה חי בגרם המעלות, והיה שלמה המלך, עליו השלום, בוכה מרוב צערו ולא אכל כלום. ופעם אחרת הזמינו אדם אחר והיה מדבר על ליבו דברי תנחומים, ואכל מכל מה שהביאו לפניו בתיאבון. ועל זה אמר: 'פת חריבה ושלווה בה, מבית מלא זבחי ריב'. וזהו שאמר התנא: 'יהיה ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך'.

ראו שנחוץ מאוד לעשות חסד זה עם זה בכל פרטי המצוות שבתורה, שכל אחד יסייע לחברו 'איש את אחיו יעזורו' וכל מי שיש בידו יכולת לעזור, יעשה יכולתו, הן בדברים, הן בטרחה, הן בכל דבר שביכולתו לעזור בקיום מצוותיה כל אחד ואחד.

בין סיפורי ספר בראשית שמגמתם ליישר הטעויות על אודות קורות העולם הקדמוניות, שהיו קבלה בידי צאצאי תרח ומורווחות גם כן על ידי סיפורי מרבית אלילי כשׂדים, ראשון ועיקרי להם הוא סיפור המבול. ונראה ברור, שזיכרון בני הא-להים כוונתו למחות אמונת כל העמים בא-להים פחותי הערך, שלא היו באמת כי אם הציידים, שהושיעו הרועים והמשפחות הדרות בערים פרוצות, מיד חיות השדה הצודות לנפשם. מעשה חסד הגיבורים ההם ותוקף גופם, הטילו על הלבבות כבוד ומורא, בעוד שיפי מראה ורכות תואר בנות האדם החיים ביישוב מדיני, השיאו הציידים, גרועי המידות ההם, לקחת אותן לנשים. ובמשך הדורות, נחשבו כא-להים פחותי הערך, כמו בסיפור קורות אלילי יוון המאוחרים להם. השחתת המידות באה גם כן מחטיפת העלמות, שגם הא-להים הגדולים התירו לעצמם חטיפה, שסופרה במעטה יפה מראה, אבל בוודאי בימים הקדמונים הייתה בזדון וברשע, ולזה יחסה התורה ההשחתה הכללית ועונש המבול, זרם ושטף, שקבלת כל עם מספרת בו - והיה מן הצורך, שספר בראשית יישר מאורע כזה, ויציירהו לאמיתו כראיה על אחדות הא-ל וכאזהרה מוסרית.

'דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו' - הקדוש ברוך הוא אמר למשה: 'דבר אל בני ישראל' - דיבור קשה, שידעו שהמצווה העיקרית היא נדיבות הלב, ומבלעדיה אין שום ערך למצווה. אם הינך נותן את הלב, אף שתרומתך נחושת - היא מתקבלת. אך אם אינו נותן מכל הלב, אפילו נתינתו גדולה מזהב - אינה מתקבלת. ולאחר שיש בתרומה זו נדיבות הלב, אפשר לעשות משכן.

'פזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד, קרנו תרום בכבוד' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שתקנה האדם שינצל בצדקתו מבני אדם שאינם מהוגנים, רוצה לומר: שתהיה רצויה, כי האדם אינו יכול לידע מה הוא ההגון לתת לו פרי צדקתו. והם אמרו שייתן לבני אדם הרבה, ועל ידי זה ולא יעבור ייתן למהוגנים, או יפריש ממונו לחכם, וזה ודאי לא יכשל, כי החכם הגון הוא.
וזה אומרו אדונינו המלך דוד, יחי לעולם, שניים השמיע לנו - ויצא הראשון: 'פזר נתן לאביונים' - היינו הרבה בני אדם, ועל ידי זה 'צדקתו עומדת לעד' - מוכרח ליתן לבני אדם מהוגנים. ועוד בה: 'קרנו תרום בכבוד' - שתהיה נחשבת לו לצדקה בכבוד, רצה לומר: ייתן לחכם הלומד תורה, הנקראת 'כבוד'.

'פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך' - ראשי תיבות לולב ...
שנתינת צדקה צריכה להיות בממון של היתר ולא מממון של איסור. ...ולכן נרמז בו 'לולב' - כמו לולב הגזול - פסול, שצריך לכם משלכם ...כך הצדקה צריכה להיות מממון שלכם ולא מן הגזל.

ואף להטיל שלום בין איש לאישתו, אמרה תורה - 'ימחה שמי על המים', כמו שאמרו זיכרונם לברכה, כל שכן - להציל נפשות, שתקדים לראיית פני שכינה, וכל שכן בהצטרף אליה מצוות צדקה - שהיא גורמת לביאת שכינה, שכתוב 'ואני בצדק אחזה פניך'.
וזה נראה לי כוונת הכתוב בתהילים 'כי צדיק ה' צדקות אהב' - היינו שאוהב שבני אדם יעשו צדקות, אף על פי ש'ישר יחזו פנים' - והם יושבים למולו ורואים אותו ביושר, על כן זה 'צדקות אהב' - שיעשו צדקה ויכניסו אורחים, יותר מראיית פניו.

'ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו' - וידוע הוא שאם ישראל יהיו לעם אחד, ובאחדות אחד, וברוב אחד, אפילו לא יהיו כל כך זכאים, אפילו הכי יזכו לגאולה.
וכמו שכתוב: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא' - שמצוות צדקה וגמילות חסדים, זה עם זה, אזי הם מורים על האחדות, שכולם נפש אחד.
לזה רמז: 'ואם ימעט הבית' - רוצה לומר: אפילו ימעט הבית שהוא בית ישראל ... שאינם זכאים כל כך ... התיקון לזה הוא: 'ולקח הוא ושכנו הקרוב אליו' - רוצה לומר: שיתייחדו כולם באחדות אחד, שיעשו צדקה וגמילות חסדים, זה עם זה, שמורים על האחדות.

צריך אדם לעשות חסד עם חברו בין בגופו בין בממונו, שמסתמא מה שהוא עושה עמו חסד הוא על פי בקשתו שיעזור לו, ולא מצינו שאסרה התורה לבקש ולשאול מחברו איזה בקשה, וחכמנו זיכרונם לברכה אמרו: שאחד מהדברים שהעולם עומד עליהם הוא גמילות חסדים.
אלא התשובה היא שוודאי מותר לאדם, לילך אל אוהביו ורעיו ולקרוביו ולנדיבי עמו, ולדבר אליהם ולהתחנן לפניהם שיעמדו לו בעת צרתו, ולתת לו מפרי ידיהם ולהלוות לו בעת דוחקו.
אלא העיקר שלא יעשה בטחונו העיקרי בבני אדם, אלא אף על פי שישאל מבני אדם, עיקר בטחונו יהיה בהשם יתברך, שייתן בלבם לעזור לו, ואם הבני אדם לא הועילו ולא עשו בקשתו, ידע נאמנה שמה' היתה זאת, ואם יעזרוהו והשלימו לו חפצו, ידע כי מה' הוא המסבב סיבות ליתן בלבם, להיטיב אליו, ולא תהיה רק הודאתו להם שהיטיבו עמו, אלא יודה להשם יתברך שנתן בלבם להיטיב עמו.

באיזה דרך יגיע האדם לאהבת כל אדם? - אשכילך ואורך הדרך הוא שיעזור בנפשו ובממונו כפי יכולתו. העזר בנפשו הוא שישרת לכל אדם, הן עני הן עשיר ויטרח עבורם. העזר בממונו הוא שילווה לעשיר בעת צרכו למעות, וכן לעני ילווה בעת דחקו, וכן יפקידהו במתנת כפי כוחו, ולקצות עיתים ישלח מנות ודורנות, גם לעשירים, ויהא ותרן בשלו. ואם יהיה לו עסק עם בני אדם, יהיה כל משא ומתן שלו באמונה, ואל יקפיד בדבר מועט על חברו. לעולם יהיה חפץ שחברו ייהנה ממנו ואל ישתדל הוא ליהנות מחברו, ויהיו דבריו בנחת עם בני אדם. ביישוהו - אל יביישוהו, הטעהו אדם - אל יטעהו, יסבול עולם העולם על צווארו - והוא אל יכבוד עליהם, ולא יתקוטט עם בני אדם, ויקבל כל אדם בשמחה ובסבר פנים יפות, כי הסברתו פנים תחזק האהבה.

'ברך עלינו את השנה הזאת, ואת כל מיני תבואתה לטובה', והוסיפו לומר: 'ומלא ידינו מברכותיך' - ולכאורה קשה? - מה עניין זה, בשאלה זו, שהיא עיקרה על ירידת הגשמים לעניין: 'ורווה פני תבל, ושבע את העולם כולו מטובך' - שבקשת הגשמים - לחוד, ועניין 'ומלא ידינו מברכותיך' - לחוד, שהיא שייכת בכל עת וזמן, שימלא ידינו מברכותיו יתברך, בין בקיץ בין בחורף. ...
ונראה לעניות דעתי שדבריהם מיוסדים על אדני פז, והוא בהקדים מה שכתוב במסכת תענית פרק ראשון דף ח' עמוד ב' וזה לשונו: 'אמר רבי יצחק: גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס, מתברכת בו, זה שכתוב: יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, לתת מטר ארצך בעתו, ולברך את כל מעשה ידיך'.
ופשוטן של דברי רבי יצחק נאים להיאמר ביותר על העניים, שאין הכיס שלהם מלא מעות כל כך כמו העשירים, ולזה יום הגשמים מועיל ביותר להם, שתשרה הברכה בכיסם. ... שאפילו פרוטה לבד בכיסם מתברכת מפני שהיה להוציא כמה פרוטות, בעת שהם צריכים לקנות תבואה מן השוק ואין לאל ידם, מה שאין כן עתה בירידת הגשמים בפרוטה אחת קונים מה שהיו קונים בכמה פרוטות.

השישי - לקנות פירות או מיני מתיקה לקינוח הסעודה, כל אחד כפי ערכו וכפי השגתו. ואף על פי שאין דרכו בכך בחול, יתנהג בשבת כשר וחשוב, ואפילו כבני מלכים אם יכול, וכל המוסיף מוסיפים לו, כי אין ערך וקצבה לענג את השבת, אלא יעשה כל אדם כל הבא לידו לענג עצמו ובני ביתו עם עניים וקרובים אליו, כי אין טוב לאדם שיאכל וישתה, ואחיו בני ישראל העניים והאביונים מוטלים ברעב ובחוסר כל, כי אינו מדרך הישר ולא דרך רחמנים וגומלי חסדים כזרע אברהם אבינו, עליו השלום, אלא יתענג עצמו ואחרים עימו, אם מעט ואם הרבה.
ולעניין זה נהגו בקצת מקומות, לגבות תמחוי מכל בית ובית, לתת חלק מהתבשיל במוכן אצלו, ונותנים לעניים ובזה יצאו ידי חובתן. ומי שאינו נותן התבשיל, נותן ככר לחם לחלק לעניים, ואם אינו נותן לחם נותן מעות ליד הגזבר, והגזבר נותן לכל עני ועני שיקנה בהם צרכיו ... וישמח אותם בדברים טובים ונחמדים כמו שכתבו: 'ותפק לרעב נפשך', ובזה נמצא שמשיב נפשו ורוחו, ומחייה אותו עני.

'אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: אתה לא תבנה הבית הזה לשמי, אלא בנך היוצא מחלציך'. - ולמה? אמרו בגמרא: שאמר לו הקדוש ברוך הוא: כי דמים רבים שפכת. והקשו חכמינו זיכרונם לברכה: וכי דוד, חס ושלום, הרג נפשות ישראל על חינם, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: 'כי דמים רבים שפכת', והלא אם הרג, הרג בהן מפני שהוא ראש סנהדרין והורג בהן.
אלא אפשר לומר: למה אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: 'כי דמים רבים שפכת'? - מפני שדוד אצר כל האוצרות של כסף, מפני שראה דוד לבנות בית המקדש עד שבא רעב, והיו העניים מתים, ולא פיזר אותם לעניים ולאביונים, על כן לא רצה השם יתברך שיבנהו הוא בעצמו, לפי ששפך דמים רבים של עניים ואביונים, שלא פרנסם באותם המעות לעניים לצדקה, ולא לבניין בית במקדש נכנס כסף וזהב.
וזה הוא: 'פזר נתן לאביונים' - שמה שאצר לבניין בית המקדש ולא פיזר אותם, ויותר טוב שיפזרנו ויתננו לעניים ואביונים, וזהו: פיזר ונתן, והטעם לזה: יען הבית המקדש נחרב ולא עומד לעד, מה שאין כן צדקה - עומדת לעד. שאלו חכמים לשלמה ואמרו לו: 'עד כמה כוחה של צדקה' - שהיו מסופקים בכוחה של צדקה מה היא הטוב בהם? - אם לבניין בית המקדש או לצדקה, לכך אמר להם: 'מה פירש דוד אבא' - הכוונה צאו וראו בתורה מה כתב הקדוש ברוך הוא על דוד, שלא נתן אותם לעניים ואצר אותם לבניין בית המקדש, כתב עליו הקדוש ברוך הוא כאילו שפך דמים של עניים ואביונים, לכך אמר לו הקדוש ברו הוא: פזר אותם לעניים ואביונים וכל מי שיעשה מעשה זה בוודאי 'וצדקתו עומדת לעד'.

אמר ציצרו, אחד מן החכמים הגדולים לעם רומי, כאשר יראו ופחדו מאוד בימיו מפני חמת המציק הבלייעל קטילינה העריץ, אשר קם על עיר מולדתו רומי, ויתלקטו אליו אנשים ריקים ופוחזים להילחם עליה, החכם הגדול הזה ניחם אותם ודיבר על ליבם ואמר לעמו, הגם שנחשוב שלא חשוב העוזרים אשר איתנו מאשר איתם, אף על פי כן תוכלו גם כן להיות בטוחים שאתם תנצחו את האויב, יען כי מצדנו ילחמו וישתתפו עמנו המידות הטובות: הבושת, היראה, האמונה, הגבורה, אהבת ארץ מולדתנו, הכבוד, הפרישות, הצדק, המישרים, והחכמה ...
ומדרכי הטבע הפשוט הוא, שבמלחמת הרע עם הטוב, שהטוב יגבר על הרע ... ומלבד כל אלו, הלוא לא-לוהים המשפט, לו העוז והגבורה, הוא יעמוד לימין הצדק, להושיעו מכף מעוול וחומס.

'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך' - כי אם לא פתוח לרווחה, אפשר שיבואו לביתו העשירים, כי העשיר בוטח בעושרו ולא יתבייש להתאכסן בכל מקום שירצה, אף אם יבקשנו ככסף וכמטמונים יחפשנו, כי ידע שיקבלוהו בסבר פנים יפות. אמנם העני, כי דל חלקו, יתבייש מהכנס לבית קטון, אף שיהיה פתוח למקום רחב או במבוי צר, אף שיהיה הבית גדול, אשר על כן יצטרך לכשיכנסו העניים בביתו כבני בית, שיהיה פתוח לרווחה משני צדדי הפתח.
וזה אומרו: 'יהיו עניים בי ביתך' - ואינה אזהרה וציווי רק הודעה, כאילו אמר שישתדל שיהיה הבית פתוח לרווחה מכל צד, וימשך מזה עיקר יקר המכוון שיהיו העניים בני הבית, רוצה לומר: אנשי הבית הנכנסים בו, וקראם בני הבית ולא אמר אורחי ביתך לרמוז כי כזה יכנסו בו בלתי בושה וכלימה, כבני הבית.

'לשחוק עושים לחם, ויין ישמח חיים, והכסף יענה את הכל' - קורא תיגר על האוכלים ושותים ושמחים, ולא ישמחו לב דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים. ואומר: הנה 'לשחוק עושים לחם' - שהוא משתה כי אמרו רבנינו זיכרונם לברכה: 'לא נברא יין כי אם לנחם אבלים', וכן מצווה מן התורה לשמח לב העניים. ואמר: הנה 'לשחוק' - שהיא שמחה שאינה של מצוה, כי אם של שחוק וקלות ראש - עושים משתה ולא לאבלות שהוא הפך השחוק. וכן יין שלהם ישמח הנקראים חיים, ולא את העניים הנחשבים כמתים, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'עני חשוב כמת' - ומה עושה הקדוש ברוך הוא? - 'שהכסף יענה את הכל' - כי העשירים מרימים קול בשחוק, והעני מרים קול בכי על דלותו כי הוא תאב לכל דבר, ואלו אוכלים למעדנים על שמחת שחוק וקלות ראש - אז הכסף יענה את שתי הכתות, כי יוסר מבעלי השחוק וילך אל העני. נמצאו נענים שניהם לאיש כמשפטו.

'והעמידו תלמידים הרבה' - ולא אמר 'למדו תלמידים הרבה', לרמוז מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק יזל מים מדליו' - יזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה, וזהו יאמר פה: אל תעשו עיקר התלמידים מבעלי הממון, כי אם 'והעמידו' את משוללי העמדה להקימם לעסוק בתורה כי הם העיקר.

על ענין הנדרים והנדבות הנהוגות מימי קדם לארצות הקדושות, יבנו ויכוננו במהרה בימינו, מאת אחינו בני ישראל היושבים בחוץ לארץ, ה' עליהם יחיו, אמן. אשר פירשו שיחותיהם ומעידים על המנהג, כי כל אחת ואחת מארבע הארצות הקדושות זכתה בשלה, כי עיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן, זכתה בקופות שלה, ואין לשלוש ארצות חלק בהם, ועיר הקודש חברון חלקה קופת אבות העולם, ועיר הקודש צפת נחלתה קופת התנא רבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן, וחמד זו טבריה, בנס היא עומדת, רבי מאיר בעל הנס, זכותו יגן עלינו אמן, ואין להם שום זכות על זה. ...
והודיעו שנפשם בחלה בכל מין תערובת שיהיה, שהוא אסור, ואחרי שכן הוא לא נשאר לנו מקום לדון בבית המדרש ולבוא בפסקים ובכתבים ובסעיפי וענפי ואמירי דינים השייכים לדבר הזה, אם כשר הדבר לחבר את האהל להיות אחד, כל ארבע ארצות הקדושות כיס אחד לכולם כדעת חכמי ורבני עיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן, כמו שהאריכו בקונטרס שהדפיסו. ...
כי ידענו שהטבע יעשה את שלו, להחזיק כל אחד בדעתו, ובפיו ימלא ויאמר: כי אמת תורתו. ושכנגדו החלוק עליו יסתירנו בסתירתו, הדוחה ידחה בכל שכן ויראה פנים לדחייתו, ואין לדבר סוף, בשגם יתרבה המחלוקת, ואין טוב יוצא וכו', והטוב בעיני א-להים ואדם לראות מראשית דבר אחריתו, ומי יבוא להכניס עצמו באתר זיקוקין די נורא, רבנים גדולים, אלה מפה ואלה מפה, כל אחד מכרזת תורתו. וגם שדיני נפשות שינו כאן: אלפי אלפים עניים, עיניהם תלויות בזה להחיות נפשו ונפשות אנשי ביתו, אשר בעבור כל זה שומה היתה בליבנו שלא להיטפל בזה עסק אולי, חס ושלום, נחטיא השערה, וה' הוא היודע כי חפצנו ומאוויינו ורצוננו ותשוקתנו להחזיק ישוב ארץ ישראל בכלל.
אך אחרי ראות קושט אמרי אמת, אשר כתבו וחתמו העיירות הנזכרות ויחידי עירנו, יגן עליה א-להים, שפירשו האמת מה שהוא - כי כל אחד זכה בשלו, ושדעתם בנדריהם ונידבותם שלא להחליף את של זה בזה ושלא לערבב הקופות, כי דעתם במה שנודרים ונודבים הוא לשלוח הנידר לקופות ירושלים תיבנה ותיכונן – לעיר הקודש ירושלם תיבנה ותיכונן דווקא, והנידר והנידב לאבות העולם - לעיר הקודש חברון, והנידר לשם התנא רבי שמעון בר יוחאי - הוא לעיר הקודש צפת, תיבנה ותיכונן, והנידר והנידב לשם התנא רבי מאיר בעל הנס - הוא לעיר הקודש טבריה תיבנה ותיכונן דווקא, שכן נהגו מאבותיהם ושכן דעתם וקבלתם, וגם ציוו לבניהם אחריהם שכן יעשו, אם כן זה הדבר עצמו היא גזירה דאורייתא לבלתי קחת מכסף הקדשים. ... וה' יתן הטוב לכל אחינו שבגולה, וירבו בנדבה לכל ערי הקודש, ולא ישנו בנדריהם ונידבותם לחלקם ממקום למקום כי כל אחד זכה בשלו.

'לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם' - תוכחת מגולה, על המנהג שנהוג לעשות מסים על הבתים בשווה, כקטון כגדול, ופעמים עושים כך לגולגולת, וטוענים לומר שהמס הוא בשביל היהדות, מה לי עשיר מה לי עני. אפשר שעל זה אמר שלמה המלך, עליו השלום: 'דור חרבות שניו, ומאכלות מתלעותיו ,לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם' - ירצה כי הם מטילים המס על כל מי שיש לו בית, שלא ימלט שום אדם. זהו שאמר: 'לאכול עניים מארץ' - מחמת הארץ, שהוא קרקע שיש להם להסתופף בצלו. ועוד 'ואביונים' - שאין להם קרקע, עושים אופן אחר שמטילים לגולגולת, זהו שאמר: 'ואביונים מאדם' - מחמת שהוא אדם.

'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה' - על פי מה שאמרו בכתובות, שמי שאין לו ואינו רוצה לקבל צדקה, נותנים לו לשם מתנה, ואחר כך לשם הלוואה, כדי שירצה לקבל, שאם פותחים לו לשם הלוואה, אולי לא ירצה לקבל, שיאמר היום או למחר ידחוק אותי אבל כשפותח לו במתנה, הוא בטוח שלא ידחקנו לפרוע. זה שאמר כי האישה הזאת עושה חכמה עם העני, שתחילה פושטת ידיה במתנה, ואחר כך אומרת לו שאינו אלא הלוואה. זה שאמר: 'ותורת חסד על לשונה' - שאומרת לו זו גמילות חסדים ששייך בין לעניים בין לעשירים, ואינו צדקה, אלא בתורת חסד.

כשנותנים צדקה על ידי זה מהפכים מידת הדין למידת הרחמים. ...
ובזה יובן כוונת מאמר חכמינו זיכרונם לברכה בילקוט וזה לשונו: 'טוב ה' לכל - יכול לכל?! תלמוד לומר: ורחמיו על כל מעשיו' עד כאן. והוא תמוה ...
שאין זה רק בזמן שבני הדור מרחמים על העניים, ונותנים להם צדקה, שאז מהפכים מידת הדין למידת הרחמים, וכיוון שמידת הרחמים בראש, מתחלת היא ליקח הדור ולהצילו.

'שלושה סימנים יש באומה זו, רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים' - לא נאמר, שתכונות אלו אינן קיימות בעמים אחרים. חכמינו זיכרונם לברכה מעלים את חשיבותן של תכונות אלה לגבי בני ישראל, כפי שהן מובאות בתורתנו הקדושה, כדי לחנך את העם כיצד עליהם לנהל את אורחות חייהם ומעשיהם, שיהיו רצויים בעיני ה' יתברך, ויתעלה הדר כבוד מלכותו

'על דבר פעור' - בשעה שרוצה אדם לעשות איזה מצווה בעצת היצר הטוב, תיכף זה היצר הרע מכניס ראשו מן החורים ומן הסדקים באותה מצווה, כדי להביאה בפנייה ולפגום אותה המצווה.
כגון אם יחפוץ האדם לתת צדקה, אומר לו היצר הרע המסית, עד שאתה נותן צדקה זו לעני בסתר, פעור פיך ופסוק צדקה זו ברבים, ותן לו לעני בעיני כל כדי שילמדו האחרים ממך, ויתנו גם הם, ונמצאת זוכה ומזכה. ובוודאי בעצה כזו פוגם במצוות צדקה פגם גדול על ידי שמחה ששמח בלב מהמשבחים אותו בזה.

עוד ראיתי בדברות קדוש הא-להי האריא"ל, הנזכר לעיל כתוב לאמור: שהמקיים מצוות שכר שכיר בזמנו, זוכה אז לנשמה יתירה, שקונה האדם בשבת, עיין שם. ומשום כך רמוז הראשי תיבות של 'ביומו תתן שכרו' - שבת. עיין שם.
ונראה לי לתת קצת טעם לדבר: שהנשמה יתירה, שזכה בה אדם הראשון, משום קדושת שבת, היה מעין שכר שכיר, שביום השישי טרח וזרע וקצר בעולם, והקדוש ברוך הוא, שהוא בעל הבית, נתן לו שכרו אז - נשמה יתרה. וכמו שאמר הכתוב: 'ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה', ושם נרמז שבת, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על שם: 'שמור את יום השבת לקדשו' - מי שישמור מצווה זו, יזכה למה שזכה אדם הראשון - לנשמה יתירה בשבת. וקשור עם דיננו, שאדם הראשון היה שכיר ביום השישי, והקדוש ברוך הוא פרע לו שכרו ביום השישי עצמו, שתוספת הנשמה באה מיום השישי מחצות ואילך. ועיין עוד שם. אורך ימים ושנות חיים בימינה של תורה שבת.

'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו'. והוא כלל גדול, שלא ידון העשיר על העני, העני על העשיר, החכם על הטיפש, הטיפש על החכם, הרב על החבר, החבר על הרב, ההדיוט על החשוב, החשוב על ההדיוט, וכל אלו עד שיגיעו למקום חבריהם - ואז ידונו לכף זכות, כי יכירו באונסם - ואם לא יגיעו לא ידונו. וכשישבו בחברת האנשים לדבר, ידברו בעסקיהם - אם הם עמי הארץ, ובענייני החכמה - אם הם תלמידי חכמים, וכשהם לבדם יפשפשו בנגעי עצמם ולא בנגעי חבריהם. כמו שאמר המשורר: 'תשב באחיך תדבר' - סתם בתחילה, ואולי גם בשבחו, ומתוך שבחו ידבר אחר כך בגנותו, וזהו: 'תתן דופי' אפילו במה שאין לו, כדרך 'ואיש אשר יתן מום בעמיתו' שלא היה בו מתחילה. ...
לא ידון העני על העשיר - שהרי 'וישמן ישורון ויבעט'. העשיר על העני - כי העניות והדלות לא הניחה מידה טובה. החכם על הטיפש - כי כל הרהורים רעים מתגברים בלב הפנוי מן החכמה. הטיפש על החכם - כי מואס בענייני העולם מי שדבק בענייני החכמה, ולפעמים נראה כמשתומם ולא ישגיח על עסקי גופו, שהרי נמשך אחרי שמועותיו. וכן תדון בכל השאר.

פרשת תרומה באה אחר פרשת משפטים, כי התרומה שעושה האדם היא הצדקה, ומי שרוצה להינצל מהמשפטים יפתח את ידו וייתן צדקה, ככתוב: 'וצדקה תציל ממוות'. ... ובפרשת משפטים כתוב: 'פתוח תפתח את ידך', ואם לא תפתח מעצמך - 'ויקחו', ואם לא נתת - 'ואתה תצוה' - הם יקחו ממך, ואם לא לקחו - 'כי תשא... ונתנו איש כופר נפשו' - יצטרך לתת בעבור נפשו. וזה סמיכות הפרשיות האלה.

'עצת עני תבישו כי ה' מחסהו' - שמעתי דרך הלצה, והוא שהעני קודם צאתו לשאול, משים עצות בנפשו, ואומר שעתה הוא ילך אצל ראובן ולוקח ממנו סך מה. וכן גם כן מלוי וכיוצא בזה, ואם כן מצא סעודה היום. ודרך קצת בני אדם כשבא עני ומבקש מהם איזה דבר, אומרים לו: ה' יסעדנו - ורצונו לומר: שה' ימציא מזונותיו.
לזה בא אדונינו דוד המלך, עליו השלום, ואמר להם ברוח קודשו שטעות המנהג הזה. וזהו אומרו: 'עצת עני תבישו' - רוצה לומר: העצה שיעץ בנפשו לקבל מכם איזה סך, ביישתם אותו באמרכם: 'כי ה' מחסהו' - ורצונו לומר: שה' ימציא מזונותיו. אם כן: 'מי יתן מציון ישועת ישראל' - רצונו לומר: אם כן מי יתן תשועה להעני? והלא כל אחד ואחד יוכל לומר כן, וחס ושלום, ישאר העני ברעב.

'וכי ימוך אחיך' - שהוא מך מבריאותו עד ש'מטה ידו' - מכל וכל, מלקום ולהתהלך בחוץ על משענתו, אז 'עמך' - היא השכלתו והצלחתו, כי במה שתבקר אותו, 'והחזקת בו' - לפי שמקל חוליו, ואפילו לגר ותושב צריך אתה לקיים מצווה זאת של ביקור חולים. ואם תעשה כן, 'וחי עמך' - למלטך ולהצילך מגהינם ולשמרך מיצר הרע. וגם כן אם תחלה, השכינה למעלה מראשותיך, תבוא לבקרך, וזהו: 'וחי עמך'.

עוד ממצוות הצדקה - שייתן לעני מהמאכלים הטובים ומתוקנים, ולא כמקצת בני אדם, אשר יבררו לעני חלק ברע, כל פת מעופשת יבש היה ניקודים, וכל תבשיל סרוח שלא נשבה בו הרוח. או שנותנים לו תבשיל חדש, אבל הוא תבשיל של בשר ירקות וכיוצא, בלי חתיכת בשר לשמח לב האביונים. ...
ועוד 'מאשר שמנה לחמו' - שאינו נותן אלא מלחם הטוב. וגם בעניין התבשילים וכיוצא, 'והוא יתן מעדני מלך' - מהמובחר שבמאכלים, וכל מאכל טוב וערב. ... ובה היתה כוונת הפסוק בישעיה: 'הלא פרוס לרעב לחמך' - דהיינו מלחמך שאתה אוכל, ממנו תן לעני, ולא פת שעיפשה.
ועוד 'ועניים מרודים תביא בית' - שלא תתן לו פרוטה וילך לו, אלא 'ועניים מרודים תביא בית' - לתת לו מאכל המתוקן, כי טורח לעני והוצאה יתירה עליו לבשל בביתו.
ועוד 'כי תראה עירום וכיסתו' - שתיתן לו בגדים המכסים את גופו, ולא בגדים קרועים, ובשרו נראה לעין כל. ועוד כאשר תתן לו, לא תבחר לתת לו ירקות מבושלות מבלי חתיכת בשר, זה שנאמר: 'ומבשרך לא תתעלם' – דהיינו: מהבשר שבקדרה, לא תעלים עיניים ממנו, אלא נתון תתן לו בעין יפה. 'אתה הראת לדעת' - שהנותן מאכל לעני מתוקן יותר טוב ממה שייתן לו מעות.

כל המשהה בביתו או בחנותו משקל חסר או מידה חסרה, עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה'. ואפילו אינו מודד בה כלל גם כן עובר, ונמצא לאו זה עובר עליו אפילו בעת תפילת הנעילה ביום הכיפורים, והוא הדין דבר הדומה לזה - שלא ישהה שטר פרוע. גם לא ישהה מטבע שהוא נחושת ומצופה בכסף וכיוצא בזה.

את מסכני עליון בהונו יעניק, ייתן לכל שואל מלוא חופניים. בין איש לרעהו כתלמיד אהרן, לרדוף שלומם הוא מהיר רגליים. נושא ונותן באמונה ואמת, ובכל פעולותיו נקי כפיים.

אף כי בעולם הזה יוקר שערים, וחיסרון כיס ופרנסה, מכל מקום 'לפי הצער השכר', ו'לוו עלי ואני פורע', וראשי תיבות 'אלה מועדי ה' מקראי' - גימטריא הווי-ה אדנות - דהיינו יחוד הקב"ה, ומובטחים בחסדו הגדול שיושפע לנו שערי טובה והרווחה.
אשר על כן יש להשגיח על העניים והצנועים של העיר, ובפרט בחג הקדוש הזה.

מצוות הצדקה צריך לעשותה בשמחה ובצנעה כדי שלא לביישו כמו שנאמר: 'הנסתרות לה' א-לוהינו' - שרצה לומר: הצדקות הנעשות בסתר הם לה' א-לוהינו, 'והנגלות' - שאינם אלא לכבוד ולתפארת הם 'לנו ולבנינו' - שאינו אלא לקנות שם, ועוד אמרו: 'וצדקה תהיה לנו' - אימתי תחשב הצדקה לנו? - כי נשמר לעשות את כל המצווה, דהיינו בצנעה ולא בפרהסיה לשם יוהרה.
ולפיכך אמרו: שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה עם מי שהוא גרוע ממנו כי 'צדיק ה' צדקות אהב', ועוד אמרו: שאפילו לעשיר שהוא עני באותה שעה, דהיינו שהוא במקום שאין מכירים אותו, או שהשעה דחוקה לו מחמת איזה מקרה אנו מחויבים להחזיק בידו, כי בכלל הגמילות חסדים נכנס הנעשה עם העשירים בעת שיוצרכו להחזיק בידם, בממון או בדברים טובים וניחומים, ושכרו מרובה, כמובא: 'כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחד עשרה ברכות' - כי לפעמים מי שרואה עצמו נצרך לבריות, ויורד מנכסיו, ותבחר מחנק נפשו, חושב כי אבדה תקוותו ואז הוא מצוה לנחמו ולדבר על ליבו דברים המתיישבים על הלב, שלא יצטער על גלגל החוזר, ועל עולם שאינו שלו, כי עוד השמש במרומים, ושוב ישיב כאז שבותו כמו ששב את אחרית איוב.

'ונתן לך רחמים ורחמך, כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים' - וזה פשוט כי הקדוש ברוך הוא מודד מדה כנגד מדה, ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות, גם הוא בדינו, ירחמוהו וימחלו לו עונותיו בחסד, שהרי מחילה זו דין הוא, כיוון שהיא מדה כנגד מדתו.
והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה: למי נושא עון? - למי שעובר על פשע. ומי שאינו רוצה להעביר על מידותיו, או אינו רוצה לגמול חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין.
ראה עתה מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקדוש ברוך הוא עושה עמו שורת הדין, ודוד המלך מתפלל ואומר: 'ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי'. אמנם העושה חסד - יקבל חסד, וככל מה שירבה לעשות, כך ירבה לקבל. ודוד היה מתהלל במידתו זאת הטובה, שאפילו לשונאיו היה משתדל להיטיב, זהו מה שכתוב: 'ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי'.
ובכלל העניין הזה שלא לצער לשום בריה אפילו בעלי חיים ולרחם ולחוס עליהם, וכן הוא אומר במשלי: 'יודע צדיק נפש בהמתו' - וכבר יש שסוברים: צער בעלי חיים דאורייתא, ועל כל פנים דרבנן. כללו של דבר, הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקוע בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות, ולא לגרום להם שום צער.

כמה גדולה מעלת מצוות הצדקה, ובפרט המצווה הלזו של הלבשת עניים, אשר נהגו לעשות לה מידי שנה בשנה לרבנים ולתלמידיהם, שנותנים הלבשה להמלמדים. ...
'ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם' - נמצאנו למדים שהקב"ה בכבודו ובעצמו הלביש לאדם ולאשתו, ולכן נהגו כל בית ישראל בכל אתר ואתר, בימים האלה ובזמן הזה, שהם ימי החורף, שהשעה צריכה לכך לקיים מצווה זו של הלבשת ערומים כדי להלוך אחר מידותיו של הקב"ה.

על היות עני בישראל, לפעמים, עז פנים נבל, ונבלה ידבר כל רוחו, יוציא לומר: תנו לי צדקה כי חובה היא עליכם. וישאל פנים זועפות וברוגז פנים. ולכן יסבב, כי רוב בני אדם יחרה אפם על חלומותיו, ועל דבריו, וימנעו עצמם מלתת לו צדקה, באומרם שאין לו צורך, ואילו נכונים דבריו לא יצא עתק מפיו, לדבר גבוהה. אין זה כי אם רוע לב, ואדם שאינו הגון. ואם אחד מיחידי סגולה יאסוף עני אל תוך ביתו, העני ההוא יעשה מעשה היצר הרע נכנס בעני, ולא זז משם עד שקנה בעל הבית אדון לעצמו.
ומידה רעה כזאת היא ברוב העניים שבימינו. עד כי 'חדלו פרזון בישראל', והולכי נתיבות יושר. ואם יתנו צדקה יתנוה בכאב לב, ודברים קשים כגידים. הזהיר לנו הכתוב את כל זה דרך מליצה, והוכיחנו לבלתי הביט אל דברי העניים, ואל מעשיהם הרעים, ולא נשגיח אם יענו אותנו קשה. ונעשה צדקה בלב טוב ובפנים מאירים למען קדוש ישראל, ולא למענכם.

'דרכיך ה' הודיעני, אורחותיך למדני' - והטעם כי בעשיית המצוות שאין בהם חסרון כיס כמו לווית המת, עניית קדיש, ברכת הלבנה וכדומה, אומר האדם 'דרכיך ה' הודיעני'. - הודעה דווקא, ואני דרך מצוותיך ארוץ בחשק. אך באורח צדקה שאין האדם מורגל בעשיית הצדקה, טורח הוא לפניו לבזבז ממונות לצדקה, ואומר מקמצנותו: איני יודע מהי טיבה של צדקה זו.
אורחות הצדקה צריך לו מלמד, כמו שהמלמד בתחילה מלמד לתינוקות א' ב' ג' ד' וכו' ואחר כך נקודות ואחר כך מלמדו פסוקים של תורה, ואחר כך נביאים כתובים, ואחר כך תורה שבעל פה, ואז יתלמד. ואם לא יעשה המלמד כך אלא מתחילה ילמדו גמרא וקבלה, עד שאפילו ימות לא ילמוד שום דבר ויצטער מלימוד, כן אורח הצדקה צריכה לימוד, שילמדו האדם שמתחילה יתן פרוטה לצדקה ויהיה קל לפניו ויתן, וכשהורגל בזה יוסיפו לעשות בו עד שיתן נדבה לעני ג' פרוטות ...
וכשהורגל באלו, אזי אם יזכהו ה' מנדבת ליבו יבנה בתי כנסיות ובתי מדרשות.

נשאל באדם אחד שנדחקה לו השעה יותר מדי, ולא מצא מי שיפרנסנו, אם מותר לו לגנוב ולאכול משום פיקוח נפש או לא. ...
והואיל ופתח לנו הרב פתח כחודו של מחט, אף אנו נבוא להורות לאיש הזה שמותר לגנוב ולגזול ... ויש לנו כר לדבר ממה ששנינו בפרק ה, פאה, משנה ד, וזו לשונו: 'בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום, וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני ייטול, וכשיחזור לביתו ישלם - דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: עני היה באותה שעה'. עד כאן.
ופשוט הוא שההלכה כחכמים, שפוטרים מתשלומים ... הרי שאף על פי שהוא מציל עצמו בממון של עניים, אפילו כך פטור הוא מלשלם אחר כך, שהרי חברו היה חייב מן הדין לפרנסו, ואם היה אכזרי ולא רצה לפרנסו וקם זה וגנב לו והחיה את נפשו יפה עשה, וקורא אני עליו: 'והחוכמה תחייה בעליה'. ולא אמרנו אלא אם היה בסכנה, מפני הרעב, שאם לא היה גונב וגוזל לאכול היה מת. אבל אם היה רק מצטער ברעב לבד, ויכול לצער עצמו עד שישכיר עצמו ויטול שכרו או יכול לחזר אל הפתחים וימצא מה שייתן לו מתנה חינם, בזה אנו מודים שאסור לגנוב או לגזול אפילו על מנת לשלם אחר כך, שמזה עתה, איסור עשה.

'לא תעשו עוול במשפט - רש"י: מלמד שהדיין, המקלקל את הדין קרוי עוול' - כלומר, שכאן לא לדיין מזהיר המקרא, שלא יעוות הדין, אלא שכאן לישראל בכלל הוא מזהיר: כשתעשו דיינים, לשפוט אתכם, לא תעשו אדם עוול דיין. וכפירוש רש"י בספר דברים בדיבור המתחיל: 'לא תכירו פנים', שפירושו שמהווה אזהרה לממנה הדיינים, גם כן זה המקרא שכאן כך פירושו וזוהי גם כוונת רש"י לפנינו בדיבור המתחיל: 'לא תעשו עוול במשפט' הכתוב גבי משקולות.
ומטעם זה כתבו בלשון רבים, משום שאם כתבו בלשון יחיד כל אזהרות הללו שלמעלה ונאמר: לא תעשה עוול במשפט, תטעה ותאמר שהיא אזהרה לדיין, אבל על הממנה דיין שאינו הגון, אין לו חשש עוון. לכך כתבו בלשון רבים, לומר שזו אזהרה היא לממנה, שהם כל ישראל, שהם ממנים הדיינים.

'שוטטו בחוצות ירושלים ... ובקשו ברחובותיה, אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט, מבקש אמונה ואסלח לה' - והלא ירמיה עצמו היה שם, והיה צריך שישראל יינצלו בזכותו, כי די בצדיק אחד ... ואם כן למה לא בטלה הגזרה בזכותו? ...
'אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט' - איש שר ומושל ועושה משפט ומבקש אמונה בין אדם לחברו.
... כי כשיהיה חמס וגזל ועושק וכיוצא מעבירות שבין אדם לחברו בתוך העיר, לא יועיל לזה זכות צדיק אחד, אף שהוא גדול כל כך, יען שלא יהיה ישוב העולם. ... אבל אם ימצא איש שהוא שופט צדק ועושה משפט בין אדם לחברו, אז יתיישב העולם על ידו, ועל זה נאמר 'מלך במשפט יעמיד ארץ'. מה שאין כן, אם יש צדיק גדול, אבל אין דבריו נשמעים, אז לא תועיל זכותו להם.

אוי לו למי שמצווה לשוער ביתו, למנוע עניים מפתחו, כי מונע ברכת ה' מביתו, ובכל פעם ופעם שיזדמן לו לאדם לעשות צדקה עם עני, ימהר ויעשהָ וישמח בה, כי דורון הוא שהקדוש ברוך הוא שולח לו. ואף על פי שבין המחזרים על הפתחים, יש כמה וכמה רמאים, שנוטלים לצדקה בלי צורך, וכמה בהם עצלים, שונאי מלאכה ואוהבי בטלה, עם כל זה לא נמנע פרוטתנו מכל פושט ידו ליטול, כי הלא טוב לתת לתשעים ותשעה בלתי הגונים ובלתי צריכים לה, מלמנוע מעני אחד ראוי והגון לקבלה.

הצדקה נמשלה לזריעה כמו שאמר הכתוב: 'זרעו לכם לצדקה, וקצרו לפי חסד'. ... כמו שהזורע חיטים זורע אותם בסתר, וחוזר המחרישה לכסות הזרע תחת הקרקע, ויהיה טמון ומכוסה שם, שאם לא - לא יועיל, כך הצדקה צריכה להיות בסתר, שמתן בסתר יכפה אף.

זהו שאמר הפסוק: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' - רמז בזה, כי במלחמת העולם הראשונה נפדתה ציון, ויצא חוק ומשפט גלוי מכל העמים, שצריכה להינתן לעם ישראל, וזה שנאמר: 'ציון במשפט תפדה', כלומר תיפדה במשפט האומות, אבל 'ושביה' - כלומר השיבה אליה וקיבוץ הגלויות, יהיה על ידי צדקה - היינו הזכויות ומעשים טובים... ועל כן כל אחד מאתנו, ישתדל ויתאמץ בשמירה מהעוונות, ובריבוי המעשים הטובים, ובפרט הצדקה, ובזכות זה נקווה ונצפה, שהמשפט העומד לצאת מגדולי האומות יהיה לטובת עם ישראל וקיבוץ הגלויות.

'עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תימצא' - על ידי גמילות חסדים, שיש באותה צדקה שעושה, דהיינו - שהוא טורח לכתת רגליו לקנות קמח וללוש ולאפות פת - בזה יזכה לשיבה.
וכן אמר באברהם 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה' - רצה לומר בצדקה שיעשה, יהיה בה דרך ה' - שהיא גמילות חסדים. וזהו 'רודף צדקה וחסד' - רצה לומר צדקה שיש עמה גמילות חסד - אז ימצא חיים. גם דקדק לומר רודף, שבמה שהוא רודף ומחזר אחר העני, ואינו ממתין עד בואו לחזר על הפתחים ולהתבייש לפניו, בזה ימצא חיים, וגם צדקה וכבוד.

'הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בא יבוא ברינה נושא אלומותיו'. - מה שנותן האדם, הקדוש ברוך הוא זורעו לעולם הבא ומוציא פירותיהם ופירי פירותיהם. ויש שני מדרגות בבני אדם. יש נותן ושמח ויש נותן וזועף.
וזה אומרו כוונת הכתוב: 'הזורעים' - רצונו לומר: הזורעים צדקה, בין 'בדמעה' - בפנים זועפים, בין 'ברינה' - שהוא בשמחה, כולם 'יקצורו' - לעתיד לבוא. אבל ההפרש הוא אותו ש'הלוך ילך ובכה' - בנתינת הצדקה, 'נושא משך הזרע' - אינו קוצר כי אם מה שזרע דווקא. והוא ש'בא יבוא ברינה' - בנתינת הצדקה, זה 'נושא אלומותיו' - רצונו לומר: אלומות רבים כנגד מה שזרע. תתבונן ותבין.

'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים' - ידוע מאמרם זיכרונם לברכה: 'מי הקדימני ואשלם' - שאנו אין לנו שום שכר מהמצווה, שאם יעשה אדם צדקה, מי נתן לו ממון כדי שיעשה הצדקה? - הקדוש ברוך הוא נתן לו. עוד נקדים מה שידוע שהצדקה המעולה - מי שנותן לעני מאחוריו ואינו רואה פני העני כדי שלא לביישו, או נותנה לגבאי של צדקה, ואז אין לו בושת לעני.
וזה אומרו: לך ה' הצדקה' - רצונו לומר: אפילו אם נעשה צדקה, שלך היא, ש'מי הקדימני ואשלם', ואנו אין לנו ריווח מן המצווה כי אם שכר בושת הפנים, שאין מביישים לעני.

ואני מנהגי מיום היותי מרביץ תורה ב'קהל בית יעקב' ... הייתי נמנע לילך לדבר לשום יחיד עשיר, מהבאים מחוץ, שיבוא להיות מתפלל בקהל שלי, אלא כפי ההסכמה שהייתה בין שתי הקהילות, ועתה נתעוררו כמה אנשים, ומהם חכמים מבני קהל קדוש 'קהל גדול', אשר הולכים להקביל פני האנשים העשירים הבאים מחוץ. מיד שהם נכנסים בשערי העיר מפתים אותם ללכת לבית הכנסת הגדולה, כי לגדולתה ולראשי העם אשר בה, ראוי לכל העשירים ילכו אליה.
וכוונתם, על נדבותיהם לרבות כיס צדקותיהם וכיס חברתם, ולהמעיט כיס צדקה 'בית יעקב', אשר אינם יכולים להספיק לעניי קהלם, ולבעלי תורה שבניהם, והם יש להם קרן ממון מקובץ מן הנדבות הרבות, ונותנים אותו לריווח, אשר לא כדת, שאין משתכרים בממון עניים, כדי שיהיה מוכן לעת הצורך, ועל זה אני קובל על ההולכים להקביל ולהדר פני העשירים, שילכו לקהלם, כי עושים הם שלא כדין, והם חוטאים, ולא להם כי הם גוזלים מדלים של 'בית יעקב' לדלים של קהלם.
ושלמה אמר: 'אל תגזול דל כי דל הוא' - שנוכל לדורשו בדרוש הזה: 'אל תגזול דל' אף על פי שדל הוא הגוזל את חברו דל, כל שכן אחרים, גבאים וכיוצא בהם, להשתדל להרבות לעניים מיוחדים ולמעט אחרים, אשר אפשר הם מוצרכים יותר, וכל שכן, אם אינם מחלקים הכל לעניים, אלא שהם מסגלים מעות לריווח, אפילו שיהיה קצתם לדבר מצווה, לפרוכת ולמעות וליפות בניין בית כנסת כי הם נכללים על מה שאמר הנביא: 'וישכח ישראל עושהו, ויבן היכלות'.

הבאנו את המכתב לרב הזה, לשלוח את זה. אמרתי לו, הוא קרע את זה. אתה אומר, שאין לך כסף. להקים ישיבה, להקים כולל, צריך המון כסף. אני אמרתי לו: למי אני אבקש? - תבקש מהרבי, אם הרבי ייתן, גם אני אשתתף. אמרתי לו: זה לא בושה?! חסיד לא מבקש מהרב, מבקשים מהרב ברוחניות ולא בכסף. זה צריך לבקש מרבני חב"ד.

חכמינו זיכרונם לברכה דרשו: 'בגלל הדבר הזה' - גלגל הוא שחוזר בעולם, היום זה עשיר וזה עני, ולאחר זמן, יתכן הופכם, ולכן הזהירה התורה: 'לא תאמץ לבבך ולא תקפוץ כי פתוח תפתח'. ויש לדייק, והלא מכלל לאו אתה שומע הן, ומדוע הזהירה התורה, אזהרה אחר אזהרה: 'לא תאמץ לבבך' - 'כי פתוח תפתח'?
ולפי עניות דעתי, נראה: 'לא תאמץ את לבבך' - ולא ירע בעיניך לתת יגיעך לאחר, שלא עמל בו כלל, כי הלא יתכן, אשר בקרב הזמן, 'פתוח' אתה 'את ידך' לקבלו ממנו, וכמו שהמליצו חכמינו זיכרונם לברכה: הקדימו רפואה לעני. ואפשר שזה רמוז במקרא פרשת משפטים: 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' (וידוע בחכמינו זיכרונם לברכה: 'אם' האמורה כאן היא לחובה) וזה שנאמר: 'כסף תלוה את עמי' ותתן בדעתך שמא מחר אתה העני, 'עמך' - דהיינו העניות יהיה אתך בגורלך, ויתהפך המזל, ועניות זה העני יהיה בך.

ישנם אנשים הרואים את השלימות רק בבעלי תורה ולא באנשי מעשה, וטועים הם. וכבר אמרו חז"ל 'לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה'. אומרים חז"ל 'עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי המצוות אצל בעלי תורה בגן עדן' - הרי שגם בעל מעשים טובים שווה הוא לבעל תורה. ...
'אשרי מי שגדל בתורה, ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב' - רבי יוחנן בעל המימרה גילה לנו, שלאו דווקא מי שגדל בתורה - היינו מי שהיה גדול בתורה, אלא אפילו מי שהיה עמלו בתורה - כלומר שכל מעשיו, כל העמל שלו, העסק שלו, הוא על פי התורה.
כי על ידי מעשיו הטובים והנהגתו הישרה, עושה נחת רוח ליוצרו ...חזקה עליו שגדל בשם טוב, שלא פגע בזולתו, וכל שרוח הבריות נוחה הימנו, כן גם רוח הבורא נוחה הימנו, ועד יום לפני פטירתו הולך שם טוב לפניו, במיוחד אם הוא בעל צדקות.

'הון יוסיף רעים רבים, ודל מרעהו יפרד' - דהיינו מי שהוא רגיל ליתן צדקה בעושרו, שחננו הקב''ה ועושה בו כמה מצות, כגון הכנסת אורחים גמילות חסדים, מפרנס יתומים ואלמנות וכו'.
שבכל מצווה ומצווה שעושה, קונה לו פרקליט אחד, ...רוצה לומר על-ידי מעשיו הטובים, הוא בורא כמה חיילות מלאכים, המלווים אותו ליום הדין, ומקדימים את פניו ומלמדים עליו סניגוריה.
ודל נחשב מי שהוא דל מן התורה והמצווה, שאין אני אלא עני בתורה. 'מרעהו יפרד', דהיינו - אפילו עשה איזה מצווה, פעם אחת, באקראי, ונברא ממנה מלאך אחד, עתיד להיפרד ממנו בעולם הבא.

כל מכשול שיש בו איזה סכנה כמו סולם רעוע או כלב רע, מצוות עשה להיזהר ולהסירו ... וכל העובר על דברים אלה וכיוצא בהן, ואומר: מה אכפת להם לאחרים, אם אני רוצה לסכן נפשי, מכים אותו מכת מרדות, והשומר נפשו נזהר בהם, תבוא עליו ברכת טוב.

'איש אשר מצא כלי זהב, אצעדה וצמיד, טבעת, עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה'. - אפילו בזמן הזה, שאין לנו מקדש ולא כהן שיכפר בעדנו, אף כאן המצוות שאנו עושים נחשבים לנו כקורבן. ומונה והולך מה הם המצוות 'איש אשר מצא כלי זהב' - רומז למצוות המעולות, שנחשבים ככלי זהב:
תחילה, הנותן צדקה לעניים הגונים. ולא משום שנטה למות, אלא 'זהב' - ראשי תיבות: זה הנותן בריא. שנית, 'אצעדה' - שהוא צועד ברגליו לעשות גמילות חסדים כגון הלווית המת וביקור חולים והכנסת כלה וכיוצא בהלוך הרגלים. 'וצמיד' - דהיינו שהוא משתתף עם הציבור בצרתם, ואפילו אם הוא שלום עליו ואינו בצער, אף כאן יצטער עמהם, ולא יאמר שלום עליך נפשי, ולאו דווקא צבור אלא אפילו רק אחד מישראל, צריך להצטער בצערו. 'טבעת' - דהיינו אם יראה אנשים נפרדים זה מזה, או איש ואשתו, ידבק אותם יחד להיות נחשבים כאחד על ידי מתיקות לשונו, ויהיה נחשב מתלמידיו של אהרן רודף שלום ואוהב שלום. 'עגיל' - יהיה שוקד ומסביב על עניין העניים, למצוא להם טרף, אם לא במעותיו, ברגליו ובפיו לקבץ להם. ... 'כומז' - עלה חשבונו חסד הכולל – דהיינו: יעשה חסדים לקיים מה שנאמר: 'הגד לך אדם מה טוב ואהבת חסד.

מי שנדב בלבו להביא נדבה לבית הכנסת, ומחמת שדחוקה לו השעה לא הביא, בוודאי זה הינו כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'מחשבה טובה בישראל, הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה'.
וראיה לזה מהבאת נדבת המשכן ... ואמר: 'כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם, להביא לכל המלאכה אשר צוה ה', לעשות ביד משה, הביאו בני ישראל נדבה לה''. - לכאורה פסוק זה כולו מיותר, מאחר שכבר פרט הכתוב נדבת כל אחד ואחד, האנשים והנשים והנשיאים, מה מוסיף עוד הכתוב הזה לומר: 'כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם' ... אמנם אחר שפרט הכתוב נדבת כל אחד ואחד, שהביא ממשה, שנמצא בידו: זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ועורות אלים ועצי שטים, הוסיף הכתוב לומר, שכל איש ואשה שלא היו בידם שום דבר, 'כי לא יחדל אביון בקרב הארץ', והיה חושב בלבו, שמי ייתן ויהיה בידו להביא מכל המלאכה זהב וכסף ונחושת, צרפו הכתוב מחשבת לבו כאילו הביאו בפועל, כדרך בני ישראל, שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. וזה אומרו: 'כל איש ואשה אשר נדב לכם אותם להביא לכל מלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה' - אף על פי שלא הביאו בפועל, אלא שנדב לבו להביא אם היה בידו, קרא כאן: 'הביאו בני ישראל נדבה לה'' - בפועל.

'אוהב את הצדקות' - נותן צדקה בעין יפה ובלב שמח. ולא יאמר: מכיוון שאני עוסק בתורה, פטור אני מן הצדקה, כי עניין הצדקה הוא מתוך לב טוב שיש באדם, שהוא דבר המסוגל לקניית התורה.

'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך' - כתוב במדרש: בשעה שאמר לקב"ה: 'וכל אשר תתן לי', אמר לו הקב"ה: הנני נותן לבניך עשרת ימי תשובה על כל זה.
וצריך ביאור ואפילו לפי פשוטו, על פי מה שאמר החיד"א: שהצדקה צריך לעשות יותר בתשרי. וכמו שכתב הרמב"ם: בעשרת ימי תשובה מרבים העם בצדקות. ועתה, אפילו כשראה הקב"ה שיעקב אבינו, עליו השלום, הרבה בצדקה ואמר: 'וכל אשר תתן לי' מעין דוגמא, השיבו הקב"ה בשביל זה אני נותן לבניך עשרת ימי תשובה. דהיינו, שימחלו להם העונות, בשביל הצדקה שהרבית.

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו' הריני הולך לעבודה כדכתיב: 'יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב' - להרוויח לחם חוקי ולהביא טרף לבני ביתי, לחם לאכול ובגד ללבוש, והוא ברחמיו יסייעני ויצילני מכל חשש איסור ונדנוד עבירה בעבודתי ובכל מקום שאני נמצא.
ויקויים בי מקרא שכתוב: 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', 'אשתך כגפן פורייה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך'. ויהיה רצון מלפניך ה' א-לוהינו וא-לוהי אבותינו ש'אל תשליכיני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני' - לי ולבני בייתי כל ימי חיינו תמיד לעבודתך.

ראובן תושב עיר אחת, ומנהגו להתפלל בביתו בשבתות ובמועדי ה' ובמניין ובספר תורה. וראובן הנזכר, עם כל זה שהוא מתפלל בביתו, הוא מתנהג עם כל בני העיר, לתת מנת חלקו בכל הוצאות העיר, כמו שוחט ומלמדי תינוקות וכיוצא מאלו.
והן היום נצבו כמו נד כמה יחידים מהעיר, למונעו להתפלל בביתו, שכפי הדין חייב להתפלל בבית הכנסת הקבוע. וראובן משיב שהרבה מצוות הוא עושה להתפלל בביתו, וכיוון שהוא נותן להם חלקו בכל הוצאות העיר, אין להם למנוע אותו, וגם המתפללים בביתו גם כן הם נותנים חלקם להוצאת העיר, ומה שנמנעים לבוא לבית הכנסת הוא מפני שידעו בבירור שיצא מחלוקת וקנאה ושנאה, וזאת הסיבה שנמנעו עצמם לבוא לבית הכנסת להתפלל. ...
זכינו לדין בפשיטות, שאין כח ביד המערערים כנגד ראובן שלא יתפלל בביתו ובחומותיו כי הדן דין אמת הן פוטר אותו, שהלכה כמותו בשפי, ואין מוחה בידו וביד המתפללים בביתו כלל. ...
והנני יוסיף כי גם פה, עיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן, כמה יחידים מקהילת קודש אחד, הולכים לבית כנסת אחרת ואין מוחה בזה, הא ודאי כי כך נהגו מימי קדם.

יהיו דברי אלה עם יחידי סגולה, החרדים אל דבר ה' שומרי תורתו ומצוותיו, איש איש תחת אחיו יעזורו, לתקן פה העיירה, היא העיר הבירה, עיר ואם בישראל תוניס, יגן עליה א-לוהים, קופה גדולה ואוצר נחמד למחסה ולמסתור, לחסות תחת כנפיה כל אלה אשר דבר ה' ידרושו, ואשר כח בם לעמוד בהיכל ה', אשר הכרת פניהם תענה בהם כי ראויים הם מצד יראתם וחכמתם, וזכות דעתם לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו, הן מבני הארץ ממש הן מבנותיה סביב סביב, והענק יעניקו להם ברכה עד בלי די לכסות ולמלאת את כל מחסוריהם ומחסור אנשי ביתם, בפרסים תמידיים חודשיים שנתיים. והעמד יעמידו להתלמידים האלה מורים מובהקים, שלמים בכל יראה חכמה ודעת, להדריכם בנתיבי ההוראה וההנהלה הציבורית, ומי לה' אליי? כמאמר אדונינו משה.

מלא לבי רחמים עליהן, נכמרו רחמיי אגב אונסן, ולא אניח ראשי על הכר עד שאהפוך בזכותן, ולא אשקוט עד יצא כנוגה כוח ההיתר שלהתיר תגרתן, כבלי עיגוניהן ... כל העם רואים כי דרך זו מלך, להתיר צרורה ... הלכו בו כל חכמי לב שופטים בארץ, סמוכים מהתורה כן הם ישישו כי ימצאו פתח תקווה ושנו תקנתה, להוציא ממסגר העיגון אשה קשת רוח, כאוות נפשה שאפה קב ותפלות, או חברותא או מוות. וזאת התורה אשר שם הרמב"ם לפני בני ישראל בתשובותיו, כל אלו הדברים חוזרים לעיקר אחר והוא, שאין מדקדקים בעדות אשה, וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו, לא יפה הוא עושה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו. שעיקר תקנתם - באשה הקלו משום עיגון אשה.

'מתהלך בתומו צדיק, אשרי בניו אחריו' - יש בבני אדם שלוש מידות בנותני צדקה:
יש שרוצה הוא להחזיק ביד לומדי תורה, ביד אותם החכמים העוסקים בפלפול, בעלי ישיבה, כדי שיהיו מורי הוראה בישראל. יש שאוהב את החכמים בעלי הגדה, שאומרים לו פשטים, מוסרים ומעשיות ומהנים אותו. ויש שהוא אוהב ליתן צדקה דווקא לעניים האומללים המחזרים על הפתחים, כי יכמרו רחמיו עליהם לרוב שפלותם. כך שיש בזה מה שאין בזה.
אבל מי שהוא רגיל בנתינת צדקה לכל שואל, שלושתם עולים בידו, כי הוא מספק לתופסי ישיבה, לבעלי הגדה ולעניים מרודים. מדה כנגד מדה זוכה לבנים בעלי חכמה - כנגד מה שהספיק למורי הוראות. בעלי הגדה - כנגד נתינתו לבעלי הגדה. בעלי עושר - כנגד מה שנתן לעניים מרודים.
זאת אומרת: 'מתהלך בתומו צדיק' - שהוא עושה צדקה בתום ליבו עם כל השלושה, ואינו אומר זו מעולה מזו, 'אשרי בניו אחריו' - שזוכים לשלוש המעלות הנ"ל.

'שוא לכם משכימי קום, מאחרי שבת, אכלי לחם העצבים, כן יתן לידידו שנא - מי שנדד שינה בעולם הזה, ועוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד' -
באנשים גומלי חסדים טובים, שיושבים העניים בביתם ומאכילים לפיהם מעדני מלך, שכגון אלו - אין צריכה לנדוד שנתם בעולם הזה, לעסוק בדברי תורה בלילה, כדי שהקב"ה ימשוך עליו חוט של חסד, שכיון שבלאו הכי, במידת החסד שיש בהם, ניתן להם סגולה כזאת.
ועכשיו זה שכתוב 'שווא לכם משכימי קום' - תיבת 'לכם' דווקא, והיינו לומר שדווקא לכם, שאתם גומלי חסדים טובים הוא שווא משכימי קום ...
'כן ייתן לידידו שינה' - ייתן לידידו אינה כדרשת הש"ס שהוא מלשון נדידה, אלא הוא מלשון ידיד, והיינו שהאיש העושה חסד, כי הולך בדרכי ה', שהוא אל רב חסד נקרא ידיד ה' כנודע, וכלומר שכגון אלו, שאתם אנשי חסד ראוי כל אחד ליתן שינה על עפעפיו .

'שאלו את שלמה בן דוד עד היכן הגיעה כוחה של צדקה. אמר להם צאו וראו מה אמר דוד אבא: פיזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד, קרנו תרום בכבוד. רבי אבא אמר מכאן: הוא מרומים ישכון'. ...
שרמז להם שלמה המלך, עליו השלום, שבכוח הצדקה שהיא עומדת במצחו לעד, ואין עבירה מכבה אותה, אז 'קרנו תרום בכבוד' - ולא תישאר בקליפות, ולא יגיע לה שום נזק כמו שאמרנו לעיל. ורבי אבא הביא פסוק: 'והוא מרומים ישכון', שגם זה הפסוק רומז עניין זה, דהיינו שישכון מרומים, שתעלה נשמתו מהקליפות ולא תישאר במעמקי הקליפות, מה שאין כן שאר מצוות, כי אין להם סגולה זו.

'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו' - ראיתי באדם אחד, גדול הדור, שבא עני בן טובים לפניו וסיפר לו את צערו, אז נתן לו נדבה הגונה, ואחר-כך נתן לו שנית. ושאלו האיש מה זאת אדוני הרב? והייתה תשובתו: כי בראשונה נתן לו כדי להשקיט צערו מחמת הסיפור, ובשנית נתן לו לשם מצווה.
וזהו שאמר הפסוק: 'נתן תתן לו' - רוצה לומר: שני פעמים, ואז 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - כלומר לא יהיה הנתינה מחמת רוע צער לבבך וכאבך אז לא תהיה המצווה בשלימות אלא תתן לו לשם המצווה.

'אמר לו רב לרב המנונא: בני, אם יש לך - היטב לך, שאין בשאול תענוג ואין למוות התמהמה. ואם תאמר אניח לבני - חוק בשאול מי יגיד לך' - אם זכית שיש לך עושר, תקדים בכל יכולתך לפזר בעצמך לצדקה להיטיב לנפשך, ואל תתמהמה בזה, ונתן טעם לדבריו שאם יפתך יצרך שתפזר לצדקה אחר מיתתך כדי שתתקבל נפשך שם בכבוד - רוצה לומר: הצדקות שתעשה אחר שתהיה בשאול, לא יגיע מזה תענוג להקדוש ברוך הוא, שעיקר נחת רוח שהקדוש ברוך הוא מקבל ממעשי האדם הוא רק כשהוא חי ובחירתו בידו, ויצרו מקטרגו ומעכבו, והוא כובש את יצרו. ואם תאמר שעדיין אתה בחור ויש לך עת לפזר אם בחיים חיותך אחר זקנותך לזה אמר: 'ואין למוות התמהמה' - ופן תמות מיד בבחרותך. 'ואם תאמר אניח לבני' - אינו רוצה לפזר צדקה כלל לא בחיי ולא במותי, רק אניח כל העושר ירושה לבני, הנה גם הוא הבל וכסילות.

עניין הצדקה היא חיוב המין האנושי, שיחמול וירחם על מינו. כי איך יראה אדם כמותו מצטמק ברעב ולא יחמול עליו?! כיוון שכל אדם מכיר ומרגיש הצער כי ירעב. ועל כן מי שאין לו רחמנות על מינו יוצא מכלל אדם, ובזה פירש החכם השלם והכולל, הרב ידידיה אבולעפיה זכרונו לברכה, מה שנתן דניאל עצה לנבוכדנצר: 'וחטאך בצדקה פרוק' - שכשראה דניאל שנגזר על נבוכדנצר להתהפך לבהמה, נתן לו עצה לעשות צדקה, שעל ידה יישאר בכלל אדם. וכשלא שמע לעצתו, מיד נהפך לבהמה. עיין שם באורך. ובזה יבואר רמז הכתוב: 'אדם ביקר בל ילין, נמשל כבהמות נדמו' - רצה לומר: שאינו נקרא אדם אלא ב'יקר', כך יקרא לצדקה, שבצדקתו שעושה נקרא אדם. אבל כשהוא 'בל ילין' - שאינו עושה צדקה על דרך מה שכתוב: 'צדק ילין בה', אז 'נמשל כבהמות נדמו'.

'ויסר המלך את טבעתו מעל ידו, ויתן אותה על יד יוסף' - כל גבאי צדקה ראויים להתכנות בשם יוסף, כמו יוסף הצדיק שהיה הוא המשביר לכל עם הארץ. ...
הן עתה שקיימו המצווה הגדולה שהיא לתת הצדקה 'על ידו' ולא על ידי משרתו. ועוד אחרת גדולה מהצדקה הניתנת 'על ידו' - והיא שניתנת ביד גבאי צדקה, שהיא נותנה ואינו יודע למי נותנה, ונטולה ואינו יודע ממי נוטלה. וזהו: 'מעל ידו' - ומעולה ממנו הוא 'ויתן אותה יוסף' - שהוא גבאי צדקה.

ראובן הוחזק להיות מכת הכסילים משתטה ומשתגע מזמן לזמן ונוהג בו השטות כמה ימים וחוזר ומשתפה שיפוי גמור כאילו לא נשתטה כלל. אך בימי וסת השיטות מתלבש בו רוח רעה עד שיוצא מן הכלל ומניחין אותו בכבלי ברזל בידיו ורגליו חדר בחדר בדלתיים ובריח,
ובא שמעון ואמר: שתיקון חולי זה - שלא יחזור לחולי זה לעולם הוא שיאכילהו תרנגולת נבלה שמתה בידי שמים, ואמר שכן ראה בעיניו, שכן אירע לאדם אחד בעירו ונתרפא על ידי זה. וכן העידו נשים מבנות ישראל שהם גם כן ראו כמה בני אדם שנשתטו ונתרפאו על ידי אכילה זו.
ועל זה נסתפק השואל אם זה החולי נקרא חולי שיש בו סכנה לכדי שנאכילהו איסור נבלה בידיים, או אין בו סכנה מיקרי, שהרי עינינו הרואות שאינו מת מחולי זה, דווקא חוזר ומשתפה הוא - ואסור, שלא אמרו: בכל מתרפאין אלא בחולי שיש בו סכנה.
עוד נסתפק השואל, שאף אם תבוא לומר שהוא חולי שיש בו סכנה, מכל מקום, כיוון שתרופה זו אינה מדרך הטבע כדרך כל התרופות שעושים הרופאים, אלא בדרך סגולה היא, אם אסור או מותר? ...
וודאי שמותר להאכילו לשוטה זה - רפואה זו של נבלה, ומוטב שנעבור על לאו זה של 'לא תאכלו כל נבלה' ולהאכילו בידיים, כדי שיתרפא וישמור אחר כך את חוקי הא-להים ואת תורותיו.

מובא בגמרא, במעשה של אבא חלקיה, שהצדקה הנותנת האישה, גדולה בערכה יותר משל האיש, משום שהאיש נותן רק כסף, והעני לא נהנה מיד מהצדקה שקבל, עד שיקנה ועד שיבשל ועוד, אבל האישה נותנת צדקה לעני, אוכל מוכן והעני מיד ייהנה. ובזה יש לפרש הכתוב: 'טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל' - הכוונה: 'טוב עין' - הנותן צדקה, 'הוא יבורך' - ויגדל שכרו יותר משאר האנשים נותני צדקה, כאשר 'נתן מלחמו' - ממש לחם מוכן לאכילה 'לדל' - שבזה מקרב ההנאה לעני.
וזהו גם רמז הכתוב: 'טוב פריי מחרוץ ומפז, ותבואתי מכסף נבחר' - הכוונה: 'טוב פריי' - כשאני נותן צדקה, יותר טוב אם אני נותן פרי מוכן לאכילה, יותר 'מחרוץ ומפז' - לתת לעני כסף או זהב, וכן 'ותבואתי' - דברים הנאכלים כמות שהם חיים', 'מכסף נבחר'.

הנה יש בתורה מצוות ביקור חולים. ולכאורה מה יוצא לחולה ממצווה זו? והרי אותו מסכן לא יכול לאכול אפילו דייסה, ומביאים לו שוקולד? ומביאים לו פרחים? איזו מצווה היא זו?
ב'שולחן ערוך' מבואר שמצוות ביקור חולים עניינה כדי שהבא לבקר את החולה יראה בעיניו כיצד החולה סובל. ואז יתמלא עליו צער ורחמים ויבכה עליו בתפילה ובקשת רחמים מהקב"ה שירפאו. וכתב שם: 'וכל שביקר את החולה ולא ביקש עליו רחמים, לא קיים המצווה'.

'ויהיו עניים בני ביתך' - שלעולם כאשר כואב לאדם דבר מה וצועק הוא ברוב כאבו, הרי שמי שאינו סובל מאותה צרה, אינו מתפעל כל כך מצעקותיו, באשר אינו מרגיש את כאב זולתו, מה שאין כן אדם אחר, שאף לו כואב אותו מכאוב, שמבין היטב צעקת חברו ומזדהה עמו. ואין לך אדם שאינו כואב בדבר מה, אם זה בדאגות פרנסה, בעיות בגידול הילדים, בעיות בריאות וכולי ...
וזהו: 'ויהיו עניים בני ביתך' - שכאשר יבוא עני לביתך, והנך יושב בבית בשלווה עם אשתך וילדיך, ראה עצמך כאילו אתה הוא העני העומד בפתח, ומבקש דבר מה להחיות את נפשו, וחשוב בדעתך כי אשתך מבקשת לחם בעבור ילדיך העטופים ברעב, וכולם בוכים מרוב עניות. וכאשר יעשה זאת, ויתגלגלו רחמיו על העני, אזי גם הקדוש ברוך הוא ירחם עליו ומתפאר בו, שלמרות כל השפע שהשפיע לו, בכל זאת הינו מרחם על הבריות כאילו היה עני שמתנהג בשפלות.

אם יקבל הבעל בית לאורח ומאכילו כמו שאוכל הבעל בית תדיר דהיינו - ירק, אז בוודאי 'וארוחתו ארוחת תמיד'. אבל אם 'וארוחתו ארוחת מלך', שמכין לו מאכל מלכים, אז בוודאי 'וארוחתו ארוחת הלך', שמתבזה האורח והולך במהרה. עד כאן לשונו. מעתה זו הכוונה בפסוקים שלנו: 'מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך' - לפני האורח, אז 'נפתלי אילה שלוחה' - שילך האורח במהרה.

'עבדו את ה' בשמחה' - רבותינו אמרו: אם אדם נותן צדקה והוא נותן אותה בפנים זועפות, לא נחשבת לו לצדקה, בגלל שהכסף איננו שלו אלא של הקדוש ברוך הוא, שנתן לו בריאות בכדי שיוכל לעבוד ולהרויח כסף. ולכן צריך לתת את הצדקה בשמחה, ואם כך יעשה, נחשבת לו לצדקה, בגלל שגם הוא שותף בנתינת הצדקה, דהיינו גם הוא נתן את החלק שלו שהוא השמחה.
הגמרא מספרת לנו מעשה ברב ברוקה, שמצא את אליהו הנביא, זכור לטוב, בשוק. שאל רבי ברוקא את אליהו הנביא, זכור לטוב, אם יש בין האנשים בשוק, כאלו המזומנים לחיי העולם הבא. ובין כך באו לקראתם שני אנשים. אמר אליהו הנביא, זכור לטוב, לרבי ברוקא, הללו מזומנים לחיי העולם הבא. שאל אותם רבי ברוקא: מה מעשיכם, שבגללם זכיתם לחיי העולם הבא. אמרו האנשים הללו: אנחנו שמחים ומשמחים אחרים, שבשעה שאנחנו רואים אנשים עצובים, אנחנו משמחים אותם.
אנחנו לומדים מכאן, שאם רוצה לשמח אחרים, צריך הוא עצמו להיות שמח, שאם הוא עצמו היה עצוב, אפילו אם הוא רוצה בכל כוחו לשמח אחרים, לא יכול לשמח אחרים.

אנו בית הדין בעיר ואם בישראל מצרים, נדרש מאתנו לחוות דעתנו בזה, שרבים מאחינו בני ישראל, ה' עליון יברך אותם, מתנדבים תמיד כסף לבית הכנסת הרמב"ם, זכותו יגן עלינו אמן, עד שיש לבית הכנסת הנזכר יותר על כדי צרכו, ויש הרבה מהתמידים מוצנעים ללא צורך בהם, ולכן שואלים לדעת, אם מותר לפי דעת תורתנו הקדושה, לשלוח תמידי כסף הנותרים לבית כנסת אחר הנחוץ לו, להדליקם לפני היכל הקודש, או שמא יש איסור בדבר?
והנה אחר עיון בדבר זה, ראינו שאין איסור בזה כלל, אלא אדרבא, מצווה עושים לתתם לבית כנסת אחר, הנחוץ לו תמידים להדליקם לפני היכל הקודש, מאשר שיהיו מוצנעים מבלי להשתמש בהם כלל. ולא כך היתה כוונת המתנדבים שיהיו גנוזים, אלא שידלקו ויאירו לפני ההיכל. לכן מותר בשופי שיתנום לבית כנסת אחר להשתמש בהם ולהדליקם לפני היכל הקודש. ...
ואין לחוש למה שחקוק על התמיד, קודש לה' לבית הכנסת הרמב"ם, זכותו יגן עלינו אמן. כי כל מצרים מקומו של רמב"ם הוא. וטוב שיהיה דלוק בבית כנסת אחר במצרים, מאשר שיהיה גנוז בבית כנסת הנקרא על שם הרמב"ם, אחרי שבית הכנסת הרמב"ם יש לו תמידים יותר מכדי צרכו.

'לוה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן' - משלא כתוב: 'לוה ולא ישלם רשע' - משמע שהרשע דרכו שלווה ואינו משלם, וזה אינו מוכרח, שמן הסתם הוא מוכרח לשלם, מפני הכבוד המדומה, וחושש גם כן שלא יישאו ולא יתנו עמו. וגם אם נאמר שמדובר במי שכבר נפל ממעלתו, ואינו חושש לזה, קשה - מדוע נקט שאינו משלם, מה שכבר לווה בהיתר, והלא גונב וגוזל כמה פשעים וכמה מרדים בידו.
אלא ירמוז לעניין נתינת הצדקה, והשמיענו שהרשע שאינו רוצה ליתן, יש לו דין: 'לוה ואינו משלם', ומוציאים ממנו גזלו של עני על כורחו, כמו שכתבנו. ואם תראה שהצדיק עושה צדקה שכרו משתלם מן הדין, ונקרא 'נותן מתנה' ולא 'פורע חובו' - היינו על ידי שחונן ונותן לעני בשמחה ובפיוסים וכיוצא, ועל ידי זה נקרא 'מתן' - כאילו נותן משלו.

בכל שנה ושנה, ביום שנעשה בו נס לישראל, מתעורר ישועה גדולה לישראל. ועל פי זה, בימי הפסח שיצאנו מעבדות לחרות, ונגאלנו ממ"ט שערי טומאה, ונכנסנו למ"ט שערי קדושה, כן בכל שנה מתחדשת הקדושה של יציאת מצרים, ותחילתה: 'בדיקת חמץ' - שיבדוק בכיסים שלו, אם נתן מלחמו לדל. ... ולכן נוהגים ליקח חיטים ולחלקם לעניים. כי 'חטה' - בחשבון כ"ב - כנגד כ"ב אותיות התורה. על ידי החיטים עושים הכנה, שיוכלו לקדש כ"ב אותיות התורה, על ידי התורה והתפילה.
ולכן נקרא החג הקדוש פסח: 'פה סח' - שיקדש עצמו בשירות ותשבחות. וכן לרמוז סח - בחשבון 'חיים' - כי חיים ומוות ביד הלשון, ועל ידי השיחה, שהיא לימוד התורה, בוחר בחיים והיא התורה הקדושה. וצריך להיות בבחינת חי - כלומר תפילה בכוונה שלימה, כי 'תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה'. לכן צריך שתבוא תפילתו בחיים, ולרמוז לחלק לעניים. ואותם העניים, שאינם יכולים לקדש עצמם בכ"ב - צריך לחלק להם, לעזור להם, ולהשפיע קדושה, כדי שגם הם יוכלו להיטהר.

'עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא' - אם ראית אדם שמחזיק בתורה וגמילות חסדים, עתיד לזכות לעטרת שיבה, לכך נאמר: 'בדרך צדקה תמצא'. צא ולמד מיוסף שמתוך שנתעסק בכבוד אחיו במצרים, זכה לעטרת שיבה, שנאמר: 'וירא יוסף לאפרים בני שלשים'. והיכן מצאנו שעשה צדקות, שנאמר: 'ויכלכל יוסף את אחיו'. וכן באברהם, וכן בדוד. הרי למדת שאין הזקנה מצויה, אלא בדרך צדקה.
ידוע הדבר ומפורסם העניין כמה גדולה מעלת הזקנה, כמאמרינו הפונה קדים, שאריכות ימים של אדם הוא מופת חותך, שעסק בתורה וגמילות חסדים. אשר בזה רגיל אני לפרש מקרא שכתוב בקהלת: 'שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאינו'. - והדבר ידוע, שאם לפי פשט שישליך לחמו על פני המים, בוודאי צרה ויגון אמצא ולא לחם. ואפשר שיובן שעיקר הצדקה והחסד עם המתים שלא לקבל פרס, דהיינו שיעשה הצדקה והחסד עם המתים, שאינו מצפה לתשלום גמול והנה שכרו אתו. 'כי ברוב הימים תמצאינו' - רצונו לומר שתהיה זוכה לאריכות ימים, שעל ידי הצדקה וגמילות חסדים אדם זוכה לאריכות ימים.

יסוד העולם ובניין הדרים עליה, תלוי ועומד על ידי גמילות חסדים, שגומלים הבריות זה עם זה, כמאמר דוד המלך, עליו השלום: 'אמרתי עולם חסד יבנה', והוא העמוד השלישי, שהעולם ומלואו נשען עליו, כדברי התנא בפרק א' של אבות, 'על שלושה דברים העולם עומד וכו' ועל גמילות חסדים'. ועל ידי החסד נברא אדם הראשון, כדברי רבותינו זיכרונם לברכה, כשאמר הקדוש ברוך הוא 'נעשה אדם', נעשו מלאכי השרת כיתות כיתות, חבורות חבורות, מהם אומרים: יברא, ומהם אומרים: אל יברא. חסד אומר: יברא, שכולו מלא חסדים, שנאמר: 'כי אמרתי עולם חסד יבנה', ומשום 'והלכת בדרכיו', חייב כל אדם מישראל לגמול חסד עם מי שצריך לו, ואשריו לאדם שגומל חסד עם העניים, דלים ואביונים, יתומים ואלמנות, צנועים ובעלי כבוד וסובלי חולאים, ותלמידי חכמים נצרכים, ואורחים הבאים מאיים הרחוקות וכיוצא. יטיב חסדו עם כל אלו העלובים, ונמוכי רוח שזכרנו. ובאמת אמרו: 'כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים', ו'ישא ברכה מאת ה'', על שקיים כמה נפשות מישראל. וזה דרכו של הקדוש ברוך הוא, להטיב חסדו עמנו בכל עת. ... נמצא שמי שמתמיד לעשות צדקה וחסד תופס אומנותו יתברך שמו, ועליו תבוא ברכת טוב.

כמה הפליגו חכמינו זיכרונם לברכה בשכר לווית המת, ובפרט העוסקים בקבורה, שזה נקרא 'חסד של אמת' - שאינו מצפה לתשלום שכר. לא כן חסד עם החיים, שזה נקרא 'גמילות חסדים' - שהיום זה עשה לחברו טובה, ומחר גם כן חברו יחזיר לו.

'חסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים' - אמר רבי יצחק בר מריון, בשם ריש לקיש: גדול החסד שעומד לעולם, אבל הצדקה עד שלושה דורות, שנאמר: 'וצדקתו לבני בנים'. -
וזה נראה עניות דעתי כוונת הכתוב: 'והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם', שיש לומר מהו 'מעשה' ומהו 'עבודת' ומהו 'השקט ובטח'? ... וזהו 'מעשה הצדקה' - דהיינו שעושה כל הנצרך, שלא יתבייש העני, 'שלום' - שלא ימות, שזאת הצדקה מצלת מן המיתה. ועוד 'שלום' - ששכרו אינו בדרך צדקה, אלא מן הדין, ומנחיל לבניו אחריו, אבל יהיה עד שלושה דורות. אמנם 'ועבודת הצדקה' - דהיינו שטורח יותר כדי לתת לו דבר מזומן, מלבד שלא ימות אפילו ממיתה הטבעית, אלא שבזכותו מנחיל לזרעו לעולם, ואינו עד שלושה דורות אלא 'השקט ובטח עד עולם'.
וזה נראה לעניות דעתי כוונת הגמרא: 'גדולה הבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר 'נשים שאננות קומנה, שמענה קולי בנות בוטחות, האזנה אמרתי' - והוא שלמעלה מזה מדבר על הצדקה שנאמר: 'ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום', וכבר אמרנו שצדקת האישה היא מעולה ביותר, שמקרבת הנאתה ונותנת לעני דבר מזומן. וזהו, גדולה הבטחה שהיא 'השקט ובטח עד עולם'. לא כן צדקת האנשים שהיא עד שלושה דורות.

'ואהבת לרעך כמוך' - היא מכשירה את האדם גם למצוות של בין אדם למקום - 'זה כלל גדול בתורה'. למשל, 'אעשה לו עזר כנגדו' - אשה. ... מה תעשה עם האישה והילדים?! איפה תלך?! - זה מכריח אותך יום יום לעבוד על המידות, יום יום להוציא את האהבה העצמית, ולתת ולתת, וזה לא מספיק, ועוד לתת. לא רק לתת כסף, אלא לתת את החיוך, לתת את הגוף, לעשות כל מיני דברים, ללכת לפה, ללכת לשם. 'אעשה לו עזר כנגדו' - ומה זה העזר? - שהיא עומדת כנגדך, ואתה צריך כל הזמן לתת. על ידי זה, אתה מכשיר את עצמך להיות משפיע נחת רוח להשם.

'וחמישיתו יוסף עליו' - שאם, חס ושלום, ארע לו לאדם איזה נזק והפסד בממונו, על צד ואופן שיהיה, לא משום זה יצמצם את עצמו בנתינת הצדקה, אלא אדרבה צריך להתאמץ בנתינת הצדקה, הרבה יותר ממה שהיה רגיל ליתן. וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: אם רואה אדם, שנכסיו מתמוטטים והולכים, יעשה מהם צדקה, ויכולה היא שתגן, והמקום ימלא חסרונו כתוספת על העיקר.
וזהו הרמז: 'ושלם אותו בראשו' - שזכות הצדקה, אשר הוא עושה, יהיה לו להדר עזר. 'ושלם' - ישלמו לו מן השמים, מה שחסר ונאבד לו מן הקרן, שהוא הראש, וזה אומרו: 'בראשו'. לא זו אף זו, 'וחמישיתו יוסף עליו' - חמש ידות יוסף עליו, כהנה וכהנה, בתוספת מרובה, יותר ממה שהיה לו מאז ומקדם. וזה אומרו: 'לאשר הוא לו' - כלומר שירבו לו נכסים רבים יותר ממה היה לו בתחילה, ברכת ה' היא תעשיר.

'מלוה ה' חונן דל, וגמולו ישלם לו' - אפשר לומר פשוט והוא, שאם ראה בחברו, שהוא מתבייש מלקבל צדקה, ומתבייש להסתכל בפניו, יעשה צידוקים שלא יבייש. כיצד? - יאמר לו תעשה כך וכך, אפילו שאינו צריך, כדי לשלם לו להחיותו, ובזה אינו מתבייש כי שכר פעולתו הוא נותן. וזהו: 'מלוה ה' חונן דל'. ואיזוהי היא צדקה, שאין זה בושה וכלימה, כגון 'וגמולו ישלם לו' - שיעשה לו דרך תשלומים.

לרבינו הקדוש היו אוצרות של אוכל ומזון. הוא הכריז שהוא פותח את האוצרות, שיבואו כל בני הישיבות וילמדו אצלו. אבל רק אדם שלמד מקרא או משנה או גמרא או אגדה, יהא רשאי להיכנס. השומרים שמרו על המקום, שייכנסו בעלי משנה, בעל מקרא בעלי גמרא בעלי אגדה. היה תלמיד אחד ושמו יהונתן בן עמרם. תלמיד זה לא רצה ליהנות מכבוד התורה ומהלימוד שלו. כאשר השומרים שאלו אותו מה שמו ענה: אלמוני. לא נתנו לו להיכנס. 'דחק' - נכנס בלי רשות. בא אל רבינו הקדוש ואמר לו: פרנסני, רבי. שאל אותו רבינו הקדוש: למדת? - ענה: לא. קרית? לא. שנית? - לא. הלכה אתה יודע? - לא. מדרש אתה יודע? - לא. אמר לו: במה אפרנסך? כאן אני נותן מזון רק למי שלומד. אמר לו: 'רבי, פרנסני ככלב וכעורב'. פרנס אותו. ...
איך שכנע התלמיד, יהונתן בן עמרם, את רבינו הקדוש להאכיל אותו? ... אמרו רבותינו: הכלב, ה' זן אותו: 'לכלב תשליכון אותו'. במה זכה הכלב, שהוא המקבל את נבלותיהם של ישראל? - בגלל אבא שלו: 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו'. בזכות זה שהכלבים האלו, לא נבחו או צעקו כשיצאו בני ישראל ממצרים. אף כלב לא צעק. בזכות זה נתן לו לאכול את הבשר הזה. הוה אומר: הכלב הזה נהנה בזכות אביו. והעורב? - נוח שילח את העורב: 'ויצא יצוא ושוב'. אמר העורב לנוח: אני לא נבראתי בשבילך. היונה כאן בשבילך, אני לא. אני נבראתי בשביל אליהו הנביא: 'ואת העורבים שם ציוויתי לכלכלך'. אני מתקיים עכשיו בזכות בניי. כשיבואו לקחת אוכל משולחנו של אחאב ולהאכיל לאליהו. זה שאומר יהונתן בן עמרם: אמנם אני אין לי זכויות עכשיו, אבל רבי, פרנסני כי יש לי זכויות של אבותיי, אולי יש להם זכויות, ואולי ייצאו ממני צאצאים שעבורם אהיה זכאי להתפרנס.
ללמדנו, יש אדם חי בעולם הזה בזכות אבותיו. הקדוש ברוך הוא מפרנס את האדם הזה בזכות אבותיו. אביו היה צדיק ובזכותו הוא מתפרנס: 'וזוכר חסדי אבות'. יש אדם חי בזכות בניו. בנו הוא רב בבית הכנסת, ולכן כולם מכבדים אותו. ויש לך אדם החי בזכות עצמו. אולי אין לו בנים כשרים, אין לו אבות כשרים, ולכן חי בזכות עצמו. וזה שאנו אומרים: 'אלה תולדות נוח' - מה הם זכויותיו של נוח? אין לו זכויות מאביו למך, ולא זכויות מבניו שם, חם ויפת. בזכות מה? - 'נוח איש צדיק' - בזכות עצמו.

חשיבותה של מצוות גמילות חסדים אינה רק בנתינה או בהלוואה, אלא גמילות חסדים פירושה כל ענייני הטוב והחסד, שאדם מטיב ומסייע לחברו עמו, שאמר הנביא מיכה: 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד' - ולכאורה היה לו לכתוב: כי אם עשות משפט וחסד או אהוב משפט וחסד, ומה לשון: 'הגיד לך אדם'? - שמשמע שבא הכתוב לגלות דבר, שלא ידע האדם מעצמו, והלא כל העולם יודעים ש'עשות משפט' הוא עניין גדול כמו שמובא בפרשת משפטים, וגם חסד הוא עניין גדול כמו שמובא בפסוקים רבים.
אלא התירוץ הוא - על האדם להתבונן בכל ריווח וריווח, שהוא מרוויח, אם הוא נעשה על פי משפט התורה כדי שיהיה הממון מתקיים בידו, וזה שכתב: 'כי אם עשות משפט', ואחר כך הוסיף 'ואהבת חסד' - רצונו לומר, שלא יחשוב שההתבוננות על כל ריווח וריווח, שנעשה על פי משפט התורה, יגרום שלא יחסר ממונו, אלא צריך לעשות צדקה וחסד בממונו לפי עושרו, אחרת יהיה ממונו כלה כמו נקדימון בן גוריון. והדגש 'אהבת חסד' - שנאהב את עשיית החסד, ולא בגלל ההכרח, שהרי יש נפקא מינא בין עשיית החסד מאהבה לעשיית חסד מהכרח.

הנה הכסיל יבין כי הדיבור ההוא, שיצא מפיו לטובתו, הוא היה מפאת חוכמתו, ואין זה אמת, אלא שלפי שבאותו הרגע נפתח המקור, להוריד השפע משער העליון, הוא שמועיל שעלו דבריו לרצון. ואשר יעיד על הופעתנו זאת הוא אשר אנחנו רואים כי לפעמים ימצא חן בעיני שומעיו, ואפילו בליצנות ושחוק, שמיאוס לשומעם, ולפעמים נפלאות ידבר, ולא יועילו דבריו למאומה. ...
ונראה שזהו גם עניין מאמר החכם: 'בכל עצב יהיה מותר, ודבר שפתים אך למחסור' - כלומר: הגם שתשחר פני העשיר כל היום, לא תצלח למלוכה, להקריבך אל הממלכה, שהרי לא תוכל לדעת אותו העת, אשר בו תבקש החפץ, ואם כן גם אם תעתיר אליו ערב ובוקר, לשווא אתה עמל.
ונראה שזהו גם עניין אומרו: 'שמחה לאיש במענה פיו, ודבר בעתו מה טוב' - כי הוא סובר כי שמכוח מענה פיו, הוא שהצליחו אל השגת המבוקש ההוא. אכן לא צדק בהשערתו זו, שאין זו אלא רק מאשר דיבר 'דבר בעתו' וכמדובר. ומזה הטעם תראה כי לפעמים רחוקות יבקש אדם מחברו דבר, ולא יעניינו, אם לא לאחר שכבר נלאה מלהתחנן אליו. וזה ידמה בדעתו, שרחמנות העשיר עשתה לו זאת, ליתר מה שהתמרמר לפניו. אבל לא כן, גם בלא בכי תמרורים, יופיע לו א-לוהים שערי רחמים משמי מרומים, להשים אל לבו להטות אליו חסד כהיום הזה באמצעות אותו עשיר, בכוח אותו האור, היוצא מבתי הנפש כי הוא העיקר.

'והחזקת בו' - שהיה לו לומר: תחזיק בו, ואפשר שרמז שהו' של 'והחזקת' - מולידה תיבה כאילו 'החזקת והחזקת' כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'ויתן לך' - יתן ויחזור ויתן.
והפירוש: 'החזקת והחזקת' - כי אם החזקת פעם אחת, ומטה ידו פעם אחרת, לא תסבור שכבר יצאת ידי חובה עימו, אין זאת אלא - הגם שהחזקת כבר, והחזקת פעם אחרת.
עוד ירמזו: שלא יתן מתנה מרובה פעם אחת, שאם כה יעשה העני מוציאם תכף, ויחזור לעוניו, ולכן צריך שיתן לו - מעט מעט כדי שיועיל לו לזמן הרבה, וזה הרמז: 'החזקת והחזקת' - כי כאשר עלה על ליבך לתת - תחזיק ידו כמה פעמים.

מניין שמארכת ימיו של אדם? - נאמר ב'שילוח הקן', שהיא מצווה קלה, 'למען ייטב לך והארכת ימים', קל וחומר בצדקה, שהיא חמורה. מניין שהיא מביאה לחיי עולם הבא? -שנאמר 'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת', ואין אשרי אלא לעולם הבא כמו שנאמר 'אשרי האיש אשר לא הלך'. מניין ששווה לתורה? - שכתוב 'שלום רב לאוהבי תורתך', בצדקה כתוב 'והיה מעשה הצדקה שלום'. לעניין שהיא מעלה ומושיבה את נותנה כנגד כיסא הכבוד? - שנאמר 'הולך צדקות ודובר מישרים הוא מרומים ישכון'. אשרי מי שהוא זהיר בה, אשריו מי שנתאכזר על ממונו, וחס על העניים. אשריו מי שכבש את יצרו ופתח ידו לעשות רצון יוצרו, מי שאצר במקום שאין היד שולטת.

שולחן ערוך סימן רמ"ט, סעיף א': 'שיעור נתינתה: אם ידו משגת - יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך - יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר' - וחומש זה הוא שני מעשרות. וסמך לדבר שבכל שנה ושנה היו ישראל נותנים שני מעשרות. ונראה מזה, שמן המעשר האחד יש לו רשות להוציאו לכל דבר מצווה, ואפילו לצורך עצמו ובניו ובני ביתו, כגון שיכתוב מהם ספרים ללמוד בהם הוא ובניו, ולהשאילם לאחרים, שהרי מעשר שני היה נאכל לו ולבני ביתו בירושלים. אבל מן המעשר האחר, יש לו לתת צדקה לעניים כמו שהיו נותנים מעשר לכהנים וללויים, למען יחזקו בתורת ה', וכל המדקדק בזה מובטח לו שיצליח בנכסיו.

'אדם כי יקריב מכם קורבן לה' - מה שנאמר בזוהר הקדוש פרשת ויקרא כי קרבן העני אף על פי שהוא מן התורים ובני יונה, יותר חשוב וחביב מקרבן העשיר שהוא מן הבקר. ...
והטעם כי העניים הם ענווים ושבורי לב וכתוב: 'קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע', וזהו: 'אדם כי יקריב מכם'. 'אדם' - היא רומזת על הענווה כמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'אדם' - ראשי תיבות: אפר דם מה, או 'אדם' ראשי תיבות: אברהם דוד משה, שהם התהלכו במידת הענווה כנודע.
'כי יקריב מכם קרבן לה' - זה הקרבן שהקריבו, זה האדם שהוא עני ונכה רוח, זה הקרבן - יחשב לה' וחביב לפני ה' יתברך, אבל הקרבן הזה, מן הבהמה או מן הבקר, דהיינו מן האנשים שהם בעלי גאווה וגסות רוח, שחושבים עצמם גדולים כמו הבהמה והבקר, שהם גדולים בכמות תקריבו את קרבנכם, זה הקרבן נקרא שלכם שאין כך גם - לכפר העוון, אבל אינו חביב לפני כמו קרבן העני.

'כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו' - כתב הרמב"ם זיכרונו לברכה: שיש ח' מעלות בצדקה, והחשובה והנעלה מכולם היא כאשר הנותן אינו יודע למי נותן, והמקבל גם כן אינו יודע ממי קיבל.
וזהו: 'ה' צדקות אהב'. ואיזו מהם אהב מכל? - כאשר 'ישר יחזו פנימו' - דהיינו: כשהעני יכול להסתכל פניו של הנותן, ישר בלי שום בושה, כי לא יודע שזהו שנותן לו.
וגם אפשר לפרש הפסוק לפי המעשה שהביאו חכמי המוסר; שפעם אחת מורנו הרב חיים ויטאל זצ"ל ראה במצחו של המהר"ם גלנטי זצ"ל כי האות ג' הפוכה, ואמר לו שיש לו חשש גזל חס ושלום. וכשבדק נוכח לדעת כי אישה אחת היתה טווה לו צמר ביתר יעילות מיתר הנשים, והוא היה משלם לה כמו כולם. ואז שילם לה כראוי לעבודה היפה שעשתה, ונתקנה הג'. וזהו: 'ישר יחזו פנימו'.

'ויהי ה' משגב לדך' - סופי תיבות: 'יהבכ' - אותיות: 'בכיה', לרמוז מרבותינו זיכרונם לברכה, ששערי דמעה לא ננעלו, לכן בגלל הבכי והדמעות של העני, ה' נהיה למשגב לו ושומע תפילתו.

רבי יצחק אברבנאל מציין שהקדוש ברוך הוא מצוה את משה לבחור מנהיגים, שיש בהם חכמה ומעשים טובים, ואינו מציין כי עליו להתחשב בייחוס של המועמדים; אולם משה העמיד בהנהגה אנשים בעלי ייחוס, ועשה כן מפני ש'הם מתאימים יותר למנהיגות בגלל מוצאם, מפני שההנהגה יפה למשפחה מיוחסת'. פרשנות זו של אברבנאל עומדת בניגוד לדברי התלמוד. אשר מצהיר שיכולת אישית ומעשים טובים היו המדדים היחידים לפיהם משה בחר את ההנהגה של ישראל.

נשאלתי בעיסת מצא, שבשעה שבאו לפתוח העיסה, מצאו בה מלמולי עיסה קשה, והתרתי להם יען כי שהיה איש עני והמצה ביוקר לא תימצא. ... יען שראיתי שהרבה מלמולי עיסה קשה נמצא בקרקע אצל המגלגל העיסה, ואין הדבר רחוק, שהמלמולים האלו באו, מתנועת המגלגל מבגדיו. ...
ושאלני שבא לו יום שישי שמועה רחוקה על אימו שנפטרה, וקיבל עליו אבלות שעה אחת כדין שולחן ערוך אך לא עשה קריעה, ובכן עתה רוצה לגעת האם מחויב הוא לקרוע אפילו שכבר התאבל עליה, אם לא. ... כל זמן שאותו בגד עליו אומרים לו קרע, אפילו לאחר ל' יום, הרי שהקריעה של אב ואם אינה תלויה לא בשעת חימום כשאר מתים, ולא בשעת האבלות או אחריה אפילו שהתאבל כבר. ויען שהוא איש עני, וראיתי שמצטער על בגדיו, אמרתי שיוכל להחליף בגדיו ולקרוע.

'האף תפר משפטי, תרשיעני למען תצדק' - ה' מגלה פה לאיוב, כי השורש של כל טענותיו הוא שהוא רוצה לראות את עצמו חף מפשע, ומכיוון שכך יש לו טענות על ה': למה ה' נותן הצלחה לרשעים, למה אין הוא עושה משפט בהם. אבל איוב עושה את זה, אולי מבלי שיהיה מודע לכך, למטרה מסוימת: 'האף תפר משפטי תרשיעני למען תצדק'. הוא רוצה לראות את ה' כאחראי, ואת עצמו כבלתי אשם, וכאילו אין לו חלק בכל ההתרחשויות הללו.
אבל ה' אינו מסכים לו. ה' אומר לו, אני לא המשרת שלך לנקות את העולם מרשעים כדי שאתה תחיה בשלוה, זה אינו התפקיד שלי. אני שמתי אנשים כמוך בעולם כדי שהם יילחמו למען הצדק ולמען המשפט, ואם אתה יש לך רגש כה חזק למשפט וליושר ולצדק אז אתה מוכרח לעשות משהו, ולא לשבת בחיבוק ידיים ולצעוק: למה אני לא עושה. אתה הופך את סדר של כל הבריאה, זה לא הסדר שאני סידרתי בעולמי. ... אני חפץ שבני אדם יעשו חסד משפט וצדקה. איני חפץ תמיד שאני אעשה את זה ישירות. אני נותן מקום לבני אדם לעשות, ואם הם אינם עושים, הרשע מתחזק, אבל בני האדם הם האחראים על כך. אני רוצה שהם יהיו אחראים.

'תפילה לעני כי יעטוף' - כמה גדולה מעלת הצדקה שנותנים לפני התפילה. הנה כשעני מתפלל, בקשותיו מתונות וצנועות. ואם הוא רגיל לאכול לחם יבש, ומבקש שיתנו לו גם מעט חמאה וכדומה, אין המקטרגים מונעים מתפילתו לעלות לפני כסא הכבוד. אבל אם עשיר, שיש לו למשל מיליון דולר, עומד ומתפלל ומבקש שיהיה לו עוד מיליון דולר, באים המקטרגים וטוענים מה פתאום שיקבל, והרי זה בכלל לא מגיע לו. ואם העשיר נותן צדקה לעני, אז העני 'עוטף' את תפילתו של העשיר בתפילתו, והמקטרגים לא יודעים, וכשהיא עולה לשמים, פותחים את תפילתו של העני ומקבלים אותה מיד, ומגלים גם את תפילתו של העשיר, ונענים גם לו, בזכות העני.

כשנותן צדקה, וכן שמדליק נר לכבוד הצדיקים הידועים, יאמר: הרינו נותן צדקה או הריני מדליק נר זה לכבוד אדונינו ורבנו הצדיק, פלוני בן פלוני, במקום לעילוי נשמתו.

לוויה: תהיו עומדים על הפקודים להיות חרדים לעשות לוויה לאהובים רעים וידידים. בעת אשר הם יוצאים לדרכים. שהיא דומה להצלת נפשות, לעיתות הנצרכים. וכל שאינו מלווה אותם, נכלל עם הפושעים בגופם, וכאילו דמים הם שופכים. ושיעור לוויה: הרב לתלמיד - עד עיבורה של עיר, שיוצא ממנה. דהיינו: שבעים אמה ושיריים. חבר לחבר - עד תחום שבת, דהיינו: אמות אלפיים. תלמיד לרב - אין לו שיעור, הנראה לעיניים. וכל מי שמלווים אותו, אפילו בעיר, ארבע אמות, אינו ניזוק ומרחמים עליו מן השמיים. ואין שיעור לשכרה הטוב בעדי עדיים.

'באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מוות'. - רצה לומר: שמי שהולך 'באורח צדקה', ונותן צדקה כפי מה שראוי לו ליתן, הנה הוא זוכה לחיים שיאריכו ימיו ושנותיו. אבל מי שהוא הולך ב'דרך נתיבה' - שהיינו שאין לו ממה שייתן צדקה, ואף על פי כן כן הוא דוחק את עצמו, ומחסר ממזונו ונותן צדקה, כמו שהנתיב הוא צר, וההולך בו הוא נדחק ומצטער בדרך נתיבה, מפני שחסר ממזונו וצמצם על עצמו ונתן צדקה, הנה שכרו איתו. שאפילו היה קרוב למוות וסמוך לה כגון לסטים או חיות רעות או חולאים רעים שהם מגיעות האדם למות, ונפל אדם זה במוקשי מוות באחת מאלו העניינים הנזכרים הוא ניצול מהם. שכמו שהוא הצר ודחק לעצמו, והרוויח לעני כמה שנתן לו צדקה, כן הקדוש ברוך הוא יוציא אותו מצרת המוות לרווחה, וניצול מהמוות וזה שאמר: 'ודרך נתיבה אל מוות' - רצה לומר: אף על פי שהגיע לשערי מוות וקרוב הוא למות, אף על פי כן 'אל מוות' - רצה לומר: לא תהיה לו מוות וניצול.

'וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור ... ושבתה הארץ שבת לה' - דע אתה המעיין במצווה הזו, שהיא כשאר המצוות, אם כן, מה הסיבה שהוא ייחדה בסיני מכלל המצוות? - לפי שהפקרת ממון האדם והזנחת הרכוש יקשה על האדם לפי ערך דמיונו הנפסד וטבעיו הגופניים, וכאשר רצה ה' הכשרת נפשותיהם והוצאתם מאותו מצב אל מצב ההסתפקות והפסקת התאוותנות, לכך ציווה אותם במה שהזכיר בפרשה זו, ויוחסה לסיני כדי להרתיע ולהפחיד כדי שיקיימו את זה.

'וכי ימוך אחיך ומטה ידך עמך' - זהו שאמר הכתוב: 'אל תגזל כי דל הוא, כי ה' יריב ריבם' - אמר הקדוש ברוך הוא: 'אל תגזול דל כי דל הוא' - אני עשיתי אותו דל, ואני הוא שעשיתי אותך עשיר. אני בידי היכולת להפוך אותך לדל, ולדל אהפוך אותו לעשיר. אלא רצוני לזכותם - אם החזקת בידו קודם שימוט, אתה זוכה להתברך בעושרך, ותקנה חיי עולם הבא. והעני כשיקבל עליו העניות, ואינו מתרעם עלי, הוא זוכה להיות עשיר בעולם הזה ולעולם הבא - כי הכול בידי.
ואני הוא המנסה את העשיר ואת העני, האם תשמרו חוקותי משפטי ותורתי שצוויתי אתכם, ועשיתי אתכם אחים. האם תהיו אחים מרחמים זה את זה כמו שאני מרחם עליכם.

יש בילקוט משלי על פסוק: 'עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא' - אם ראית אדם שמתחזק בתורה ובגמילות חסדים, עתיד לזכות לעטרת שיבה, לכך נאמר: 'בדרך צדקה תמצא'. עד כאן.
יש לומר במה שאמר 'אדם שמתחזק בתורה' ולא אמר 'אדם שעוסק בתורה', ועוד אפשר לומר במה שאמר: 'לכך נאמר: 'בדרך צדקה תמצא' - שמשמעו, שיש קושיה בפסוק, ובזה יתורץ ... שבא ללמד שאדם זוכה בזקנה על ידי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים תדיר ולא בדרך עראי, ומשום כך נקט לשון חיזוק, שמילת 'מתחזק' הוא תדיר, רצונו לומר: שלא יעשה אותם דרך עראי, אלא שיעשה אותם דרך קבע. ולכך נקט ואמר 'שמתחזק' - כלומר תדיר. ועתה נתיישב אומרו בפסוק: 'בדרך צדקה תמצא', שתיבת 'בדרך' נראית שפת יתר. אומנם עכשיו, שאמר בעל המאמר, שהאדם אינו זוכה לזקנה על ידי שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים דרך עראי, כי אם דווקא בדרך קבע, אם כן שייך תיבת 'בדרך' - כלומר שהוא מתמיד כדרך שעובר עליה תמיד, כן זה עושה צדקה ושונה בה, שאז זוכה לעטרת שיבה.

'אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שצריך האדם ליתן צדקה לעני, לפי שמעלת הצדקה גדולה עד מאוד, שמצלת את האדם אפילו ממיתה עצמה, וכל הנותן צדקה לעני מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב עולה, שנאמר: 'מלבד עולת הבוקר' - שכאן תמצא ראשי תיבות: 'מלבד' - מלווה לעני בשעת דוחקו. ודרשו: דוחקו של מי? דוחקו של מלווה. ...
ועוד, שהעני, כשיורד מנכסיו, הוא חשוב כמת. וזהו 'מחצית השקל' - אם תחלק המילה תמצא אותה: מת חי וצ' באמצע, שהיא הצדקה - שאם מעלים האדם עיניו מן הצדקה, חס ושלום, שגורם לו מיתה. ואם מהנהו מנכסיו, כביכול שהוא מחיה אותו. וזהו שבא הרמז במילת 'מחצית'.

'תנו רבנן: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. עד כאן לשון המאמר.
ולהבין כפל אומרו: 'ואינם עולבים', 'ואינם משיבים', והיה לו לומר: 'הנעלבים' ו'שומעים חרפתם'. אך יובן העניין בשאלת החכם: מה היא הגבורה השלמה? אמר לו: המחילה בעת היכולת. ולכן אם הנעלב ישים יד לפה לפני עולבו ממיעוט יכולתו, אין זה ממידת טובו וחסדו, רק היא כתשובת הזקנה, אשר לא מצא יד לנערות לגנוב ולנאוף וכדומה. אך אם הוא שגיא בכוחו, ויש לאל ידו לעשות רע, וכבש את יצרו מיראת שמים שבו, לאל אשר אלה לו, שכרו אתו ופעולתו לפניו מבורא עולם ה'.
זהו שאמר: הנעלבים ואינם עולבים' - ירצה, משלא הספיק לו לתנא, עליו השלום, לומר: 'הנעלבים' סתם, והוסיף ואמר: 'ואינם עולבים' - משמע שיש בידם לעלוב גם הם את אחרים, אך לשם שמים הוא שאינם עולבים. והוא הדבר בחלוקה השנייה של 'שומעים חרפתם' - שיש לאל ידם להשיב, ומיראת שמים הוא שאינם משיבים, 'עושים מאהבה' גם כן בענייני המצוות.

הנה מצאנו שעל ידי שני דרכים אין הממון מתקיים ביד בעליו - או שאינו עושה אלא לכבודו או שאינו עושה לפי ערכו, וכל שכן שאינו עושה כלל. ולזה אמר התנא: 'איזהו עשיר' - המתקיים ממונו בידו והוא 'שמח בחלקו' - פירושו שאין נותן צדקה רק לכבודו, ולשמח את עצמו בעת שמחלק צדקה לעניים. או פירוש 'שמח בחלקו' - שחושב הממון שבידו חלקו שלו ואין חלק העניים בידו, כידוע מאמר חכמינו זיכרונם לברכה, שחלק העניים פיקדון ביד העשירים, ולכן מי שאינו מאמין בדברי חכמינו זיכרונם לברכה אלו, אינו נותן כלל, או אף על פי שנותן, אינו נותן כראוי לו, מי הוא זה ואיזהו, אשר הוא עושה כן ויתקיים עושרו בידו?! - ולזה מביא ראיה, שנאמר: 'יגיע כפיך' - מה שאתה יגע להרוויח ממון לא לכבד את עצמך על ידו אלא 'כי תאכל', רצה לומר לצורך פרנסה דווקא. ... מעתה 'אשריך' - בעולם הזה שמתקיים ממונך בידך 'וטוב לך' - לעולם הבא 'והלך לפניך צדקך'.

'יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך' - רצונו לומר: שלא תהיה קמצן, בין לעני בין לעשיר, באיזה הנאה, וגם 'ויהיו עניים' ממש 'בני ביתך' - לאכול ולשתות כבניך. ... שימנע אדם ליתן צדקה בטענה: עניי ביתו קודמים, לזאת אמר אף ש'יהיו עניים בני ביתך' - כי אפילו עני צריך ליתן, על דרך מה שנאמר 'ומבשרך לא תתעלם' - שלא ימנע באומרו שקרוביו קודמים. עיין לעיל, שהכפל הורה שלא ייתן לעני פת קיבר, וגם ליתן לו פרוסת לחם וילך, וגם לטעון שאינו מספיק ליתן לו, ולזאת אמר 'ויהיו עניים בני ביתך' - כמו שעושה לבניו, שמאכילם פת נקיה ואוכלים עמו, ואף שאינו מספיק.

'כי צדיק ה' צדקות אהב, ישר יחזו פנימו' - שמצוות הצדקה צריכה להינתן מתוך שמחה, בפנים צהובות, ולדבר על ליבם של העניים, ולנחם אותם. וכמו שכתב הרמב"ם: 'כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, אפילו נתן לו אלף זהובים, אבד את זכותו והפסידה'. וזה אומרו: 'כי צדיק ה'' - ולאותו איש שעושה צדקה עם הפנים, אוהב אותו הקדוש ברוך הוא, אבל בתנאי צריך ש'ישר יחזו פנימו' - כלומר שיראו העניים לבעל הצדקה, בעת נתינתה, בפנים ישרות - בפנים צהובות, אבל אם, חס ושלום, רואים אותו בפנים זועפות, הרי איבד את זכותו והפסידה. וזהו: 'ישר יחזו פנימו' - כלומר שיראו אותו בפנים ישרות בסבר פנים יפות.
ואל זה הוא כוונת הפסוק באומרו: 'נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו' - שעם האמור, הדבר מובן שהפסוק בא להשמיענו באזהרת שתי מצוות: מצוות הצדקה, ובכללה ועל גבה - מצוות השמחה. וזה אומרו בתחילה: 'נתון תתן לו' - שהיא מצוות צדקה, ואחר כך אמר, שאותה נתינת צדקה, תהיה בתנאי ש'לא ירע לבבך בתתך לו' - שתיתן אותה בהרעת לבב באף ובחימה בפנים זועפות. ונתן טעם: 'כי בגלל הדבר הזה' - דווקא, שהיא השמחה חוץ מהנתינה, 'יברכך ה' א-לוהיך'.

בהיותנו בחצר סוסא וכפר נאבל, ראה ראיתי לגבאי הצדקה, כשיבוא אורח תלמיד חכם או עני לשאול נדבה, קובץ על יד, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, אחד המרבה ואחד הממעיט, עושים נדבה בבית הכנסת, והאורח אינו יודע כמה וכמה עלתה הנדבה, ואז עומד הגבאי ומתפשר עם האורח, והיה הנשאר, הרי זה יותן לקופה של עניי העיר. והוכחתים בשבט פי, שלי ודאי לא טוב עושים, שכיוון שבשעת הנדבה על דעתו של אותו אורח נתנו, אם כן כבר זכה בו האורח, ולא אלים כוח הגבאי להפקיע זכותו של אורח, להוציא מזה וליתן לזה. והוריתי להם שיתפשרו קודם עם האורח, שעתה על דעת נפשו עושה, הן חסר הן יתר.

ביום השנה היה מנהג, שהיו עושים סיר גודל חמוסטה, והיו מחלקים לשכנים ולעניים, והיו קוראים לזה קורבן לבית. ועוד היה מנהג, שביום שישי היו לוקחים צלחת קובה או לעני או לאיזה תלמיד חכם, וזה קוראים לזה: חלק של מתים, והיה עושים למתים אשכבה. באמצע שבוע, היו אופות הנשים לחם דק, לכבוד שבת, וכך לכל אחד היה לו לחם בבית. כל יום שישי, השמש שהיה לו סל גדול של קני סוף, שהיה עשוי לדבר הזה, היה גובה מכל בית, לחם אחד, והיה ממלא את הסל, והיה קורא לזה לחם של שבת. והיו נותנים מרצון מכל הלב, והיה לוקח אותו, והיה מחלק אותו לשמש השני, ולמורים של תלמידים במדרש. וזה היה מסורת, הרי הייתה כמו עיירה קטנה, קשורה אחד בשני כי כולם היו שומרי מסורת.

'אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה' - וזהו אתה בן אדם, אם בא אליך עני להלוות ממך כסף או לתת לו צדקה 'את העני עמך' - כלומר אתה צריך להסתכל ולראות רק שהוא עני עמך, 'ולא תהיה לו כנושה' - רצה לומר: תראה את הנושא הסיבה שבשבילה הוא עני, דהיינו שהוא עצל, ולכן יפתך ליבך שלא לתת לו. ולכן לא תראה את הסיבה, אלא 'העני עמך' - שעכשיו הוא עני, ולכן כתוב: 'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו' - שתראה את הסיבה ואתה מדקדק עליו, למה הוא ככה איש עצל ולא הולך לעבוד, ש'בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך' - מכיוון שאתה לא מדקדק עליו, גם ה' יתברך לא מדקדק אחריך, אם אתה גם כן ראוי לתת לך ברכה.

'ויהיו עניים בני ביתך' - שאל יאמר האדם פעם בשנה, כמו בפורים או כשיש לו שמחה בביתו, אז פותח את ביתו לרווחה לפני מקבלי צדקה, ושאר הימים סגור ומסוגר. לזה אמר: 'ויהיו עניים בני ביתך' – דהיינו: עניים יהיו תמיד בביתך, עד שיחשבו בני אדם, שעניים אלו הם בני ביתך.

'צדק צדק תרדוף' - יש הרבה עניים ואין לו די מחסורם לתת, ויש עשיר אחד שיש לו הון רב ואינו נותן. וקיים לנו שכופין על הצדקה, אלא שאין יכולים לכופו. לכן אומר: כיוון שהדין הוא לכופו, אגזול ממנו ואתן לאלו העניים, והוא בדעתו שיפה עושה.
על זה אמר: 'טוב מלא כף נחת' - שהולך ופועל ועושה מעט משלו, ולא אותו שגוזל וחומס מאותו עשיר, שאינו רוצה ליתן, הגם כי כוונתו אינה כי אם לחלק לעניים.
וזהו הכפל: 'צדק צדק תרדוף' - היינו: עניים שלא תאמר כיוון שהצדקה היא מצווה גדולה עד מאוד, אם כן אף אני אעשה זאת, שאם יהיו הרבה ואין לי כל כך ליתן להם, ויש עשיר שיכול ליתן להם די סיפוקם, ואינו רוצה ליתן אגזול ממנו. שאם אתה רוצה לעשות צדקה '- צדק צדק תרדוף', שיהיה הממון הוא בא לידך בצדק, ולא בתורת גזל מזה הממון ותעשה ממנו צדקה

'כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח' - אנו פותחים לבנו לתת לכל איש די מחסורו, שלא יהא שום בר ישראל עצוב בשמחתנו, ומי שהוא רעב יבוא ויאכל וישמח עמנו. כל הצריך יבוא ויפסח - כלומר, לא למי שאין להם מה לאכול לבדם, אני קורא, אלא גם למי שיש לו מה יאכל, אלא שהוא נצרך לכל צרכי הפסח, אני אומר שיבוא ויעשה כל צרכי הלילה, באופן שלא יהא אדם עצב בשום צד בלילה כזה.

'המלווה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר: אז תקרא, וה' יענה תשווע ויאמר הנני.' -
פשטות הדברים מורים שתיבות: 'בשעת דוחקו' - חוזרים על העני שהוא דחוק. ויש לדקדק: שלכאורה תיבות אלו, אין להם מקום שבוודאי העני דחוק הוא, שאם אינו דחוק אינו עני. והנראה שכוונת הגמרא על המלווה את העני - אף על פי שגם הוא מצבו דחוק עליו, ובכל זאת מתאמץ בכדי להלוות את העני, עליו הכתוב אומר: אז תקרא וה' יענה' - דהיינו: כשיקרא את ה' על דוחק מצבו, תענה בקשתו.

בקהילות המזרח החזיקו עד לפני כמה שנים במגבית התמחוי.
הכרתי בילדותי שמש זקן (שמו אגבאבא בן יצחק שמש), שבערב שבת אחר הצהרים, הלך מבית לבית, בשכונות העוני שבירושלים, ואסף לחם ותבשילים. וחילק את אשר אסף בין העניים שבהכנסת אורחים או בין המשפחות העניות ביותר ומטופלות בילדים רבים. עם פרוץ המלחמה העולמית (בשנת תרע"ד) בטל המנהג, ומשום מה לא נתחדש אחר כך. אני מכיר כמה משפחות בעדות המזרח, שגם כיום אינן יושבות לאכול סעודת שבת, בטרם תשלח האם מעט תבשיל ולחם לעני שבשכונתן.

'ויהי רעב בארץ' - זה ניסיון אחר שבא בארץ כנען: שנת בצורת ורעב, ולא הרהר אחרי דבר קדשו, שאמר לו: 'והיה ברכה'. גם לא ישב בארץ, והאמין שיעשה לו ה' ארובות בשמים, אבל הסתכן ללכת עם אשתו למצרים, כי לא הזהירו ה' שלא יצא מארץ כנען. והצדיקים אינם נשענים על זכות מעשיהם, והם נועצים בכל עת צרה איך ינצלו בימי רעה בדרך הנהוג.

'וברך את עמך את ישראל, ואת האדמה אשר נתת לנו'. - מילת 'את' שני פעמים - להורות שבין כשהוא 'עמך' - עושה רצונך וראוי לו טובה בשורת הדין, ובין כשהוא לבד 'ישראל' - שאז משים אתה עין חמלתך עליו. וכמדרש רבה כתב שבזכות המצווה הזאת מתפלל אני עליך שתברכהו. 'ואת האדמה אשר נתת לנו' - רצונו לומר, כיוון שתברך את עמך, ממילא תברך גם כן 'האדמה אשר נתת' - לחלקינו וראויה לנו. וביותר מפני ש'נשבעת לאבותינו' - שגם אם אין אנו כדאיים, עשה בזכותם. 'זבת חלב ודבש' - הם שני דברים כנגד השני חלקים של הצדקה, הנעשית במעשר שני: 'חלב' - כלפי מן הבהמה הנקרבת שלמים, ומאכל מהם לעניים. 'ודבש' - על פירות האדמה, אשר מהם גם כן היה עושה צדקה לנצרכים.

'ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך' - אדם שמעשיו הטובים והנעלים וכל חייו מוקדשים לזולת, אינו עושה לעצמו כלום. אף כל ההשתדלויות שהוא משתדל, הן רק למען אחרים. וכזה היה אבינו הראשון אברם זכרונו לברכה. הוא דאג להאיר לעולם מכבוד ה' וחסדו, ואיך לעשות טובות לבני אדם. וממילא את עצמו הזניח ולא דאג לעצמו כלל. לכן אמר לו ה' לאברהם - 'לך לך מארצך'. כלומר - הגיע הזמן שתעשה פעולה, שתהיה בשבילך, בשביל טובתך אתה - 'לךָ'.

'ויאמר משה אליהם איש אל יותיר ממנו עד בוקר' -
על ידי האחדות, שכל אחד אוהב את חברו כנפשו, ומשתתף בצער חברו, אז מרבה בצדקה לפרנס את העניים, שאינו סובל צער העניים, והרי הם כבני ביתו ממש, ומכיוון שמחזיקים במידת בצדקה אז אין מידת הדין מוצאת מקום לקטרג, כי הצדקה מהפכת מידת הדין למידת הרחמים.
כשהיה צער בעולם: 'ויאמר משה' - הוא המוכיח להם לישראל כדי לבטל מידת הדין, 'איש' - דהיינו שיחזיקו במידת האחדות, שכל ישראל נחשבים רק איש אחד, גם 'אל יותיר ממנו' - קרא ממונו או 'ממנו' - אותיות ממון, רצה לומר: אל ישאיר ממונו אצלו, רק שירבה בצדקה לפרנס העניים, והרי הם נחשבים כבני ביתו. כיוון שהם מחזיקים במידת האחדות ועל ידי זה: 'עד' - שהוא לשון חושך מלשון עדויי חשוכא (בארמית להסיר החושך) - דהיינו שיושבים בצרות, שנחשבים שיושבים בחושך - אז יהיה בוקר, שעל ידי צדקה ואחדות מבטל כל גזרות רעות ויאיר עינינו בגאולה.

'חסד ואמת נפגשו' - רצה לומר: מי שעושה צדקה לשמה, דהיינו חסד של אמת, אז 'צדק ושלום נשקו' - רצה לומר: מידת הצדק ומידת השלום נתקשרו יחד פנים בפנים, כאדם הנושק את חבירו פנים בפנים, ואז מתרבה השפע בעולם, והרחמים מתגברים, וממתקים הדינים, ויהיה שבע בעולם.
וזהו גם כן שרמז הפסוק: 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד' - שישראל מזהירים זה לזה ואומרים זה לזה: שצריך לקשר המידות יחד הוי"ה שהוא שם הרחמים ואלוהינו שהוא דין, צריך לקשרם ולחברם יחד, וזהו: 'ה' אחד' - שיהיו כולם פנים בפנים ולחבר אותם יחד על ידי אהבת ה', שנהיה אוהבים אותו בכל נפשנו ובכל מאודנו, דהיינו מצוות הצדקה שנותן מממונו, וזהו: 'ואהבת את ה' א-לוהיך'.

'צדק צדק תרדוף'- מהו צדק צדק ב' פעמים? - אלא לומר לך: אם תעשה צדק במשפט תוכל לרדוף אחר צדק אחר, שהוא לעשות צדקה לעניים.
פירוש: בשביל שעושה צדק במשפט, הוי דן דיו אמת לאמיתו, והוי שותף לקב"ה, לכן זכו ישראל בתורה ... ואם כן כשזכו ישראל בתורה הוי העולם שלהם ויכולים לתת צדקה, הא אם יעשו עוול במשפט, אינם שותפים ואינם זוכים בתורה, והעולם אינו שלהם ואין להם במה ליתן צדקה.

אמת מוסכמת היא על דעתנו, שאף אושרה בכתבי הקודש, כי המדרגה הגבוהה שיכול איש הסגולה להגיע עדיה בעולם הזה, היא שמעשיו ידמו למעשי הבורא הכל-יכול, לעשות את רצונו הא-לוהי ולקיים את מצוותיו הקדושות. כי בהיות מעשי הקדוש ברוך הוא הדגם והמקור המתמיד בעבורו לשלמות העולם, אי אפשר שמעשי הא-ל יחדלו להיות מושלמים.
התיאולוגים הקדמונים שלנו מוכיחים את הדבר על פי ציוויו של מלך מלכי המלכים בספר דברים לאמור: 'אחרי ה' א-להיכם תלכו' - שמובנו האמיתי הוא ללכת אחרי משפטי הא-ל ומעשיו הקדושים, מלאי הרחמים והצדק, האמת והצדקה הגדולה, כפי שאנו מוצאים בכתבי הקודש כמעט אין ספור פעמים: 'מה הלביש ה' את אדם וחוה בהיותם ערומים, שנאמר: 'ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם', אף אתה הלבש את הערומים; מה ביקר ה' אצל אברהם אבינו בחוליו אחרי המילה, שנאמר: 'וירא ה' אליו באלוני ממרא', אף אתה בקר את החולים. ...
ולבסוף אם שואף אתה להשיג את הדרך הנעלה של השלמות המלאה ולעטר את נשמתך בלבוש המזהיר של מידות המוסר והחכמה, שילווך יום יום בפעילותך ובהגותך, שא את עיני שכלך, ירא ואהב את בוראך, התבונן בו, מלא את רצונו והידמה לו במעשיו, שהרי זוהי הדרך האמיתית אל האושר האחרון והסיבה הנאותה למעשיך המהוללים: 'אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה'.'

'אם כסף תלווה את עמי את העני עימך' - שאינו עני, שצריך לקנות ממנו מאכל ומשתה, אלא שצריך לו לעסקיו - תלווה אותו, אבל 'את העני', כשאתה נותן לו צדקה, לא תתן לו כסף, אלא 'עמך' במאכל 'עמך' במשתה תביאנו, על דרך מה שאמרו רבנן כי טוב לו עמך, עמך במאכל, עמך במשתה, שבכך הווי צדקה חשובה, שמקרב הנאתה כמו שאמרו זכרונם לברכה.
'לא תהיה לו כנושה' - לא מבקשים נושה ממש, שלא תהיה לו, שזה במתנה נתת לו הצדקה, אלא אפילו כנושה - לעבוד בו עבודה על הצדקה שנתת לו, כלווה שהוא עבד לאיש מלווה - לא תהיה לו, כי משלו נתת לו, וכמו שאמרו ברמז הנזכר לעיל.
'ולא תשימון' - אתם: עשיר הלווה ועני המקבל צדקה, 'עליו' - על האיש העושה עמכם חסד, 'נשך' - של עין הרע, הנושך את ממונו, במה שראיתם את עושרו, וידעתם אותו מן החסד שעשה עמכם, שאילולי שכיוון לשם מצווה, היה לו להסתירו ולא לגלות את עצמו, לעשיר בהלוואה ומתנה זו אשר עשה.

במקום שנוהגים שאם משים דבר בבית הכנסת וכשירצה - לוקחו משם, וכשיורד מנכסיו - מוכרו לאחרים - הולכים אחר המנהג. וכן כתב מורנו רבי משה בן חביב בתשובתו: שהמנהג פשוט בארץ ישראל, שמי שעשה רימונים ומוליך לבית הכנסת בשבתות וימים טובים ונפטר לבית עולמו, אם היורשים יורדים מנכסיהם - מוכרים אותם לפרנס עצמם. וכל המקדיש - על דעת המנהג מקדיש.

ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד באנו שמה' - אבל העשירים בעלי השכל, והם 'עיניים להם' - ורואים בדברי תורה, 'אוזניים להם' - ושומעים לדברי חכמים, ומה הם עושים? - בונים בתי כנסיות לתפילות בני אדם, ובונים בתי מדרשות לתלמוד תורה, ובונים בתי מלון לעניים, שם ילינו ושם יאכלו וישתו. וגם לבניהם מזהירים כדי שיעשו גם הם כמותם, ואומרים להם: לא נתן הקדוש ברוך הוא כל העושר, אלא לעשות בו מצוות וצדקות, ובזה אנחנו חיים בעולם הזה ובעולם הבא, וכך הממון הזה ילך עמנו גם לעולם הבא, וכך גם אתם לא תחסרו שום דבר, מכל מה שאני עושה, ככה תעשו גם אתם. ובזה ממנו ניקח למחייתנו בעולם הבא, ובעניין זה נוכל לעבוד את ה'. וגם לא יפסיק האדם מעניין הזה, ויאמר: די לנו מה שעשינו, משום שהוא הולך לעולם שכולו שבת וארוך, ולכך אין אנחנו יודעים מה נעבוד את ה' - כלומר לא נדע עד כמה היא עבודת ה'. לכן משום שאין אנחנו יודעים עד כמה, לא אספיק מעבודת ה' וממצוותיו עד בואנו שמה, כלומר עד בואנו לעולם הבא.

הראשונים, מזמן היותם במדינת צנעא, ראו כי בהגיע המועדים לא ימצאו העניים מחייה לנפשותם. וזה ממה שאסור להעלים עין כשאר ימות השנה כל שכן בחגים שחייבים לשמח אביוניהם, כנודע. ודי להם מה שסבלו דוחק וחרפת רעת כל השנה.
לכן תיקנו שהזבחים הנשחטים בבית המטבחיים הציבורי, כל העורות והחלבים שלהם, יגבה אותם גזבר הממונה, ומוכרם יום יום ומשמר הדמים אצלו, ובהגיע חג הסוכות מחשבים בית הדין עם הגזבר, הסכום המקובץ מראש חודש ניסן עד סוף אלול. ומחלקים אותו לעניים לחג הסוכות, ומה שיתקבץ אחרי כן מתחילת תשרי עד סוף אדר, מחלקים אותו לחג הפסח. וכן על זה הסדר שנה שנה. ואין מוציאים מקופה זו לשום צורך.

'אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'. ה' ישמרהו ויחייהו, ואושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו'. 'משכיל אל דל' - זה החולה הניגף בחולי המגפה בר-מינן, שהכל בורחים מאצלו, ואין מי שיספיק לו צרכיו, וזה האיש שהולך אצלו ומבקרו ומספיק לו צרכיו - אשריו, ולא תאמר שידבק בו החולי, חס ושלום, אלא 'ה' ישמרהו ויחייהו ואל תתנהו בנפש אויביו' - הם המחבלים הנמצאים בעולם, בזמן המגפה בר-מינן, שלא יוכלו להרע לו כיוון שהוא עוסק במצווה, ושומר מצווה לא ידע דבר רע. ורבים מיראי ה' עוסקים בדבר מצווה כזו להיטפל בזמן המגפה, לבקר את החולה ועושים לו צרכיו, ולא אירע להם נזק, וה' ישמור את עמו ישראל מכל דבר רע אמן סלה.

'ויחלום והנה סלם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי א-לוהים עולם ויורדים בו' - והנה 'סולם' בגימטרייה: 'ממון' - לומר שהמצוות שעושים מהממון כגון צדקה, אף ש'מוצב ארצה' - שהם נמצאים בעולם הזה, אבל אחר כך 'וראשו מגיע השמימה' - זאת אומרת מקבל שכר בעולם הבא, מכל המצוות והצדקה שעשה בממון הזה.
ולכן נאמר: 'והנה מלאכי א-לוהים עולים ויורדים' - קודם עולים, ואחר כך בזמן פטירתו של אדם, אותם המלאכים שנבראו מהמצוות ומעשים טובים שעשה, ואז יורדים ללוותו ולהאיר לו את הדרך לעולם הבא ...
שהממון בעולם הזה לא שווה כלום, כמה שהאדם יעשיר ויהי לו עוד יותר ממון ונכסים, הוא משאיר אותו והולך. כשאדם נפטר מן העולם לא לוקח אתו שום דבר לקבר. וזה שאומר הפסוק: 'והנה סולם' - הכוונה על הממון, 'מוצב ארצה', יישאר רק בעולם הזה, ואין לו שום חשיבות. אבל יש דרך להעלות אותו למעלה ולקחת אותו, כאשר עושה בממון מצוות ומעשים טובים, נותן צדקה לעניים, מחזיק בידי תלמידי חכמים, נותן לישיבות, נותן למצוות חתן וכלה. כל אלו הממון שעשה בהם המצוות עולים למעלה, ואוכל הקרן והפירות בעולם הבא. זה שאומר הפסוק: 'וראשו מגיע השמימה' - זאת אומרת שיש אופן, והוא שעל ידי הצדקה, יגיע לשמים ויאכל אותו הממון בעולם הבא.

'הנותן פרוטה לעני מתברך בששה ברכות, והמפייסו - בי"א'. וקשה, במה אנו עוסקים בפיוס זה - אם לא נתן לו - וכי כוח הדיבור יותר מכוח המעשה שנותן צדקה?! ואם נתן, פשוט. ...
ויש לומר שהמפייס לעני ומנחמו, ואומר לו כי העניות טובה הרבה כדי להרבות שכרו לעולם הבא, זה דבר טוב וגדול, שבוטח בה' כדי שיקבל שכרו בעולם הבא, עולם שכולו ארוך וטוב, אבל הנותן בשתיקה, בלא שעירב דעתו עמו לנחמו, אזי העני הזה, אף על פי שנותן לו, אין לו קורת רוח, ובפרט אם מתנתו מעוטה, ולזה המפייס יותר מהנותן.
אם כן, זה פירושו: 'הנותן פרוטה' דווקא - המפייסו יותר טוב ממנו. לא כן הנותן צדקה מרובה, לא בא דיבור ודבור ודחי מעשה. וזהו כוונת הכתוב: 'הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע. בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו': ראשי תיבות: דמעה - דעתו מעורבת עם הבריות, בלשון טוב ופיוס. אז האדם הזה זורע על דרך הפסוק: 'זרעו לכם לצדקה', אדם זה ברינה יקצור אשר זרע. ונתן טעם למה, כי העני הזה שבא צועק וגונח, ו'נושא משך הזרע' - דהיינו הצדקה, 'בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו' - תחת שהיה נפש נכאה ופייסו, שמח שמחה רבה, ולפי זה יהיה הפסוק הזה במי שנותן צדקה ופייס, ולא מספיק באחד לבד, כי טובים השניים.

'אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך' - יובן על דרך מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהשכינה נקראת צדיק, וכשנותן צדקה נקראת צדקה.
וצריך האדם, אם הלווה לעני לא ידחקנו, ואם יצערנו פגם ביוד של שכינה, ובפרט אם היד שהלווית לו, בה בזאת היד תפשת אותו, ואמרת לו: לא אשלחך כי אם פרעתני, פוגם בה' של שכינה.
וזהו: 'אם כסף' - היא הצדקה שנתת, 'תלווה את עמי, את העני עמך' - עשית תיקון לשכינה שנקראת עניה ונקראת צדקה, וכיוון שהלווית לו, 'לא תהיה לו כנושה' - אם ציערת אותו פגמת ביו"ד של שכינה, ונשאר כי אם אותיות 'כנשה', ובפרט אם ביד שהלווית או תפשת אותו בה פגמת באות ה"א, ונשאר בשכינה כי אם אותיות 'נשך'. לכן אני מזהירך לא תצער את העני. רבי יעקב.

'ולך תהיה צדקה' - אומר התרגום 'ולך תהי זכותא'. רואים, מי שרוצה להוסיף בזכויות - שייתן צדקה.

'איש כמתנת ידו', וסמוך לו 'שופטים ושוטרים' - שהנה ידוע שכופים על מצוות צדקה, ורשות ביד בית דין לירד לנכסיו של הקמצן, ולמשכן שדהו, עד שייתן כפי שיושת עליו. וזהו: 'איש כמתנת ידו' - רצה לומר: כפי שהושת עליו על פי בית דין. והיינו שמחויב 'כברכת ה' א-לוהיך אשר נתן לך'. ששמו אותך כפי ערכך, והיתר למצווה רבה תחשב לך. ואם לא ייתן, לפחות כפי ערכו ששמוהו, הנה: 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך' - הם 'ושפטו את העם משפט צדק' - לתת כפי ערכו, לדבר עם הקמצן הזה, לבל יצטרך לכפיית בית דין. ואמר: 'צדק צדק תרדוף' - אתה מעצמך, 'למען תחיה וירשת את הארץ'. מה שאין כן הנותן בכפייה, ששכרו מועט. ואמר: 'צדק צדק' - כוונתו כאומרם זיכרונם לברכה: 'נתן תתן לו' - אפילו מאה פעמים, כי 'והיה מעשה הצדקה שלום'.

ה' יתברך נתן לנו בתורתו רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם, ומי שזוכה לקיים את כולם זכה בחלקו לחיי העולם הבא. והקשו רבותינו זיכרונם לברכה, שאיך אפשר לאדם לקיים את כולם?! - הלא כמה מצוות שאין יכולת ביד האדם לקיימן, אם לא בא לידו מה' יתברך, כמו מצוות פדיון בכור, ומילה וכיוצא, וכן כמה מצוות כקרבנות וכדומה חסרו לנו על-ידי חורבן בית המקדש. ותירצו: שעל ידי מצוות הצדקה מעלה עלינו ה' יתברך, כאילו קיימנו כל המצוות, והסמיכוה על הכתוב: 'וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצווה'.

ישמח לעני הן במלבוש וכיוצא, והן בממון ממה שחננך ה', כדי שישמח הוא גם כן. כי ישראל ערבים זה לזה, וכמו שאתה שמח, ישמח הוא עמך. וכשיבוא העני לבקש איזה עזר, לא יחזור ריקם מאצלך, חס ושלום, והיה בך חטא, בר מינן. ומה שתיתן לו, ממנה ימשך הנאה לנפש. ומה יועיל בשמחת גופך דווקא אם לא שישמח גם הוא עמך ביחד?! וביותר מזה, חיוב מוטל עליו לעשות צדקה וכיוצא עם קרוביו, שהם קרובים אליו יותר משאר בני אדם.

'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא' - ויש לדקדק, שהאיך הבעל בית הזה הוא מגריע באכילתו, שהיא 'לחמא עניא', והוא אומר: 'כל דכפין ייתי ויכול'?! ועוד, העני הזה, בשומעו כן, לא יבוא, אמור יאמר: וכי חסר אני מלחמא עניא?! - כל היום זהו לחמי תבוא אנחתי.
ונראה לי, שהבעל בית בוודאי הוא עושה מטעמים טובים, ומעדנים, ותבשילים מינים ממינים, ואיך יטעם לאכול, ונוסף גם פרי מגדים לרוב - אלא הלחם לבדו הוא שאינו טוב, כי הוא 'לחם עוני', והוא מוכרח לעשותו כן, כי כן דבר המלך מלכו של עולם, זכר לאבותינו.
וזהו: 'הא לחמא עניא' - רוצה לומר הלחם לבדו הוא לחם עוני, ותהיה מילת 'הא' - מיעוט, והיינו מטעם 'די אכלו אבהתנא בארץ מצרים', ומוכרח אני לעשות כן זכר להם וזהו דווקא.
אבל יש דברים אחרים שהם טובים הרבה, ועל כן 'כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך יתיי ויפסח' - מהתבשילים ומטעמים הטובים.

'אם כסף תלווה את עמי את עני עמך' - אם היה עני בן טובים ולא יכול ליקח צדקה בעין, יאמר לו שהוא נותן לו בתורת הלוואה. וכן מצווה לדבר על לבו דברי ניחומים ופיוסים שזה נוטל שכר יותר מנותן צדקה, ובדרך מה שאמרו זיכרונם לברכה, הנותן מתברך בשש והמפייסו מתברך באחת-עשרה.
ובזה יבואר כוונת הכתוב: 'אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'' - דהיינו: אשרי, המשכיל אל דל - לדעת אם מתבייש לקבל צדקה, שיעשה לו אז בשכלו אופן שאינו מתבייש, כגון בתורת הלוואה וכיוצא. וגם 'משכיל' - שידבר לו דברים מושכלים ודברי פיוסים, שזה שכרו הרבה מאוד.

'לא תאמץ את לבבך' - לפי שיש בני אדם, שבשעת הנדבה, מאמצים את לבבם להתנדב שיעור גדול, ובשעת הפירעון, עושים איזה התנצלות כדי שלא לפרוע, אלא דבר מועט, לשליש ולרביע וכיוצא.
לזאת אמר - 'לא תאמץ את לבבך' בשעה שאתה מתנדב, כדי שלא תקפוץ את ידך אחר כך, בשעת הפירעון. כי מתחילה לא תהיה מתנדב (אלא) מה שאתה יכול לפרוע.
עוד יש בני אדם, שמפני הבושה, בראותם מה שכנגדם מתנדבים, גם הם מתנדבים, אף על פי שאין להם מה לפרוע. לזאת אמר - 'לא תאמץ את לבבך'. בשעה שאתה רואה בני אדם שמתנדבים, כדי שלא תקפוץ את ידך בשעת נתינה, מאחר שאין לך מה לפרוע.

דרך מקורית משלו מצא המנוח חואתו חסאן (גאלאמין) ז"ל לקיים מצוות 'כי תראה ערום וכסיתו', במיוחד לכסות לילה בלילות החורף הארוכים והקרים. הוא היה קונה בעונת הקיץ עשרות רבות (עד חמישים) שמיכות צמר "עביות", ובהתקרב החורף היה משאיל אותן למשפחות עניות שידן אינה משיגה לקנות כסות לילה לבניהן. ההשאלה היתה במפורש על מנת להחזיר אותן בעונת האביב, כשלא יהיה עוד צורך בכסות חמה בלילות. היה מקבל בחזרה את השמיכות המשומשות, מוכר אותן וקונה במקומן חדשות בכדי להשאיל אותן לנזקקים בחורף הבא (שמיכה חדשה מחממת יותר ממשומשת) וחוזר חלילה.
מצווה גדולה זו, שאותה היה מקיים איוב בימי גדולתו ועשרו: 'אם אראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון, אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם', קיים המנוח במילואה ובדרך מקורית משלו, כאמור. דרך המונעת בושה מהמקבל, שהרי סוף סוף הוא מחזיר את השמיכה לבעליה, וגם מאפשרת לאיש החסד לחזור על מעשהו זה שנה שנה בלי הוצאות מרובות, שיתכן שלא היה יכול לעמוד בהן. זכר צדיקים לברכה.

שאלה: נשאלתי על ידי בני חיים שיחיה, האם מותר להשתתף בקניית מניות. מאחר שלפעמים מרוויחים ופעמים מפסידים, אולי זה נקרא כמשחק בקוביא, שפסול לעדות. ...
ויש שני טעמים: אחד שזה גזל, שאסמכתא לא קנויה. ושני, שלא מתעסק ביישובו של עולם. וכזה הנימוק השני פסק מרן זכרונו לברכה ... שאם יש לו עבודה אחרת - מותר. יעויין שם. ואם כן, בני שיחיה שיש לו עבודה אחרת - מותר. וגם, שזה לא אסמכתא. שזה מכירה גמורה. ומה גם, שזה נקרא עוסק ביישובו של עולם, שהמניות של חברות המתעסקים בדברים העומדים ברומו של עולם, למשל, חיפושי נפט, או מפעלי סדום, וכיוצא, ואלו מניות שלהם, שאז כאילו הוא שותף עמהם באחוזים, לפי קנייתו. ואם כן, מותר. וגם ריבית אין בזה, כי זה מקח וממכר ממש, פעם מרוויח ופעם מפסיד, חס ושלום.

הסברנו פעמים רבות שאסור לשארית ישראל להטעות שום אדם, לא נוצרי וגם לא מוסלמי. הרגשות שעולים מכתיבה כזאת, והאפשרות שבני המאה האחת-עשרה קיימו הוראות אלה, הן עדות נהדרת להוראות האתיות של היהדות, ולרף הגבוה שהציבה לאידיאל המוסרי, בשעה שיחסי היהודים עם הסובבים אותם כללו שנאה, רדיפות ותו לא. עם זאת, רש"י אסר חלוקת מתנות לאביונים בפורים לגויים. אך את זאת עשה לא מתוך שנאה לגויים, אלא על מנת שלא להזניח את היהודים העניים.

'כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני'. - נמצא שמי שנגזר עליו, חס ושלום, עונש מוות 'נתנו חכמים עיניהם' - כלומר נתנו והוסיפו לאותיות מו"ת את אות עי"ן, ונתהווה 'מעות', והמעות נתחלק לצדקה ונפדה ממוות לחיים. ואם עינו צרה - כלומר שאינו רוצה להעמיד את העי"ן בין אותיות מו"ת, וממונו חביב עליו יותר מגופו ומחייו, אז, חס ושלום, נשאר מות כגזר דין.
על כן הברירה בידו או פדה יפדה את עצמו, מבלי שיחוס על ממונו, גם אם ישאר עני ואביון או יתהפך גזירת 'מות' על פדיון 'מעות' בתוספות העי"ן או חס ושלום נשאר בתוקף הדין מות. השם יתברך ימתיק מעלינו כל גזירות קשות, ויחיש לנו ישועות ונחמות.

'תפתח את ידך' - ראשי תיבות: אתי, יש לרמוז על דרך הנזכר למעלה, שתחשוב לומר שחלק העני הוא אתי ועל ידי זה לא תהיה קמצן בצדקה.
או אפשר במה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אם כסף תלוה את העני עמך' - שמי שלא טעם טעם עניות, אינו יכול להכיר בצער העניים, ולכן צריך העשיר לצייר בעצמו כאילו הוא עני ומוצרך, ועל ידי זה יתפעל לרחם על העני ולתת לו צדקה, וזה שנאמר: 'את העני עמך' - וזה אפשר גם כן שרמז בראשי תיבות: אתי, שיחשוב העשיר, ויצייר בעצמו שהצער של העני הוא אתי.

'כי נר מצווה ותורה אור' - מהו 'ותורה אור'? - אלא הרבה פעמים, שאדם מחשב בליבו לעשות מצווה, ויצר הרע אומר - למה אתה מחסר נכסיך? ויצר הטוב אומר לו - תן למצווה! שהמצווה נמשלה לנר, שאפילו אלף מדליקין ממנו אינו חסר...
ואם פגע בך מנוול זה ורוצה לפתותך שלא תיתן צדקה, שאתה מחסר מממונך, משכהו לבית המדרש, ותראהו שבתורה מה כתוב בה - 'כי נר מצווה', שהמצווה נמשלה לנר, שאינו חסר בהדלקת אחרים. ומתורתך תלמדנו ליצר הרע - שלא להחטיאך, 'ולא תאמץ את לבבך מאחיך האביון'. אם כן, התורה היא אור להדריכך בדרך תלך, ואלמלא תורה היה יצרו מתגבר עליו, ולמנועו מעשיית צדקה.

המשכילים שבדורנו זה, שאבו את השכלתם מארץ העמים הטמאה, ונתחנכו בחנוך זר, לפי רוח הזמן, והמודה, ותורת החופשים. ולפי דעתם, שהדור החדש אסור לו ללמוד שום דבר מתורתנו הקדושה, אם לא יתאים לתורתם החדשה. ויש להתפלא על עדות המזרח, המצטיינות במסורת התורה ויראת ה', וכעת כמעט רובן נוהרות, יום יום, אחריהם ולומדות ממעשיהם. ואפילו איש ירא שמים, כשרואה את חברו עושה איזה דבר נגד תורתנו הקדושה, מעלים עין, ונפרד ממנו ואינו מוכיחו. ואפילו שהוא נזהר בתכלית הזהירות באהבת רעים ובהושטת עזרה, ורק בעניינים דתיים הוא נפרד מחברו, ואינו מכיר מה שכתוב בתורה: 'הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא', ועל ידי זה גורמים להתפשטות החופשיות וההפקרות בדת, חס ושלום. הלא תורת האנושיות מחייבת אהבת רעים, שגם אנו מצווים עליה כמו שכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך', והיא אחת מתרי"ג מצות, וכל שכן שצריך להכיר במצוות 'הוכח תוכיח", שהוא מדריך את חברו שיהיה בן נאמן לקדוש ברוך הוא כמו שכתוב: 'ישראל אשר בך אתפאר', וייהנה מאור השכינה וינצל מדין גיהנם. וידוע שהמוכיח את חברו מציל את נפשו מהערבות כמו שכתוב: 'ולא תשא עליו חטא'.

'וזה מעשה המנורה מקשה זהב' - אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שקולה מצוות צדקה ככל התורה כולה'. וזהו: 'וזה מעשה המנורה' - היא התורה, 'מקשה' - אחת, שיחשוב האדם שהוא באחדות אחת עם העניים והאביונים, לרחם עליהם ולתת להם צדקה. וזהו: 'זהב' - ראשי תיבות: זה הנותן בריא.
וזה: 'מקשה' - בזמן שיתקשה בה האדם, שלא השיג להבין איזה עניין מלימוד התורה, התיקון לזה הוא זהב - זה הנותן בריא, כנזכר, דהיינו: שייתן צדקה, ועל ידי זה יפתחו לו שערי בינה, להבין כל דבר שקשה.

'ולא תשאו עליו חטא, בהרימכם את חלבו ממנו' - 'בהרימכם את חלבו' - סופי תיבות: מות - לרמוז למה שנוהגים, כשיקרבו ימי האדם למות, מצווה לכתוב לעניים ולצנועים איזה חלק או סך ממונו או לאיזה דבר מצווה, וזהו: 'ולא תשאו עליו' - שהצדקה מכפרת עוון גס שנעשית סמוך למיתה.

מצינו שמצוות צדקה היא גם כן מעשרת, שעל ידי שייתן האדם צדקה זוכה לעושר, כמו שדרשו זכרם לברכה 'עשר תעשר- עשר בשביל שתתעשר'.
ועל פי זה אפשר לומר מחז"ל 'כל העולם ניזון בשביל חנינא בני', דהיינו כל העולם זוכים לעושר ויש להם מזונות, בשביל חנינא - שיש להם מדת החנינה ונותנים צדקה לעני שהוא בני...
וגם מי שלא חננו ה' בעושר ואינו יכול לתת צדקה, זוכה בעושר ע"י שמעשה לאחרים ליתן צדקה. כמו שפירשו 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים' - שכל הרודף אחר צדקה, הקב"ה ממציא לו מעות, ליתן מהם צדקה. ועל פי זה אפשר לפרש פסוק 'צדק צדק תרדוף' ...דהיינו אם אין לך מעות ליתן צדקה ואתה רוצה לתת צדקה - 'צדק תרדוף', שתהיה רודף לאחרים ותעשה אותם לעשות צדקה, ובזכות זה תזכה לצדק - היינו שיהיו לך מעות לצדקה

ראיתי בסימן ראש השנה שמביא בשם ה'אגרא דפרקא' שכתב: 'קבלתי שכשמתגבר יצר הרע על האדם ינדור איזה דבר לצדקה וינצל'. ובזה אפשר להבין מה שכתוב בפסוק: 'יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו' - ראשי תיבות: 'אם ידור' - לומר שאם ידור איזה דבר לצדקה, מובטח לו שיעזוב דרכו דרך הרשע ומחשבות האון.

'על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' - חשבו אחד מן השלושה, לפי שהוא דבר גדול ונחשב כתורה ועבודה. וכמו שהפליגו בזה בעניין הגמילות חסדים שהוא יותר מהצדקה בכמה מקומות ידועים. וצא וראה ממעשה רב בימי האר"י, זכותו לחיי העולם הבא, פעם אחת בא אליו מורנו הרב חיים ויטאל, זכותו לחיי העולם הבא, ואמר לו האר"י, זכרונו לברכה: הנה אני רואה שבתוך כ"ב אותיות א"ב במצחך, כולם מאירות חוץ מאות גימל, שהיא מהופכת. ומיד חרד הרב מורינו הרב חיים ויטאל, זכותו לחיי העולם הבא, וביקש מהאר"י, זיכרונו לברכה, שיגיד לו טעם הדבר כי בוודאי לא על חינם הוא. אמר לו האר"י זיכרונו לברכה, שאינו גומל חסד עם אביו כראוי, אף על פי שאתה עושה חסד עמו אבל לא חסד מלא, ובשביל כך האות הגימל מהופכת, עד כאן. הרי לך עתה, בשביל שלא גמל חסד כראוי נכתב, אבל לא נכתב כסדרו. אבל מי שלא גמל חסד בוודאי שלא ייכתב עליו. הרי לך מכאן שעניין גמילות חסדים דבר גדול הוא שבשבילו אמרו העולם נברא ועומד עם התורה והעבודה.

'עושה משפט לעשוקים, נותן לחם לרעבים, ה' מתיר אסורים' - בזוהר הקדוש: 'אם העומד בראשו טוב - טוב לו, טוב לעמו, טוב לארצו'. והנה אם יהיו כל ישראל כולם טובים, ביראת שדי ובעבודת ה', ודבקים באחדותו ובמצוותיו, אז קל כנשר יבוא גואל צדק. כי אין בן דוד בא עד שיהיה כל הדור כולו זכאי. וזהו: 'עושה משפט לעשוקים' - הכוונה אם הדיין עושה משפט לעשוקים, שמעלה השמועה על פי ההלכה, ומציל עשוק מיד עושקו כח. וגם יהיה אב לאביון, משען לאלמנה ויתום, דהיינו: 'נותן לחם לרעבים', ומשתדל בכל יכולתו להיזהר בבני עניים שמהם תצא תורה, לתת להם בר ולחם ומזון, ואף השמלה הייתה בכלל. אז 'טוב לעמו וטוב לארצו' ואז בן דוד בא: 'לאמור לאסורים צאו, ואשר בחושך הגלו'. וזה: 'ה' מתיר אסורים' - האסורים בגלות החל הזה.

המנהיג צריך להיות זמין תמיד לציבור ומוכן לעזרה למען החולים, העקרים, ומי שזקוק לעזרה. צדקה וחסד נעשים בצניעות ועם כל אדם, ללא חיסכון במאמץ.

'יהי ביתך פתוח לרווחה' - על כל אדם לפתוח את ביתו ואת ליבו לכל מבקש, עלינו לדאוג לאוכל - לאותם המבקשים אוכל, עלינו לדאוג למקום לינה - לאותם המבקשים מקום לינה, ועלינו להוות סעד וכתף תומכת לאותם המבקשים את זאת. צריך להצטיין במידת החסד. ראוי לאדם לפתוח את לבבו ואת ביתו לכל הזקוקים והרוצים בכך, לדאוג שביתך פתוח תמיד לכל אדם, להעניק מקום לינה ודברי מאכל לכל אלו המבקשים. אסור לאדם לקחת כסף מאנשים המבקשים ברכה או עצה טובה, ואם נתנו לו כסף בכל זאת עליו לתרום ולתת כסף זה לצדקה וחלקו לזקוקים לכך.

כשהתארגנה קבוצת יהודים באתיופיה למסע לארץ ישראל דרך סודן, הוא לא תמך ברעיון. הדרך מסוכנת, ויש בין ההולכים זקנים, נשים בהריון, תינוקות וילדים. הוא לא חשב שהעלייה עצמה היא דבר רע, הוא רק חשב על ביטחונם של היוצאים בדרך זו. ואכן אנשים רבים שילמו בחייהם.
חלק מהאנשים שיצאו למסע, החליטו לחזור, אך לא יכלו לחזור לבתיהם. חלקם נתפסו על ידי השלטונות, והוחזרו בחזרה, בלי שהגיעו לסודן. המצב היה מאוד קשה. קֶייס מֶלְקֶה עזריה עזר לכולם, במציאת בית ואיסוף תרומות.

אדם חייב להושיט יד לנזקקים. מי שאינו עוזר לאחרים הרי שהוא פוגע בכבודו של א-לוהים כי בצלם א-לוהים נברא האדם. גמילות חסדים היא מצווה גדולה וחייבים לעזור לכל מי שמבקש, וגם למי שאינו יהודי. אדם הוא אדם.

הייתה בו הרבה אהבה לבני אדם ולחיות. כאשר עז המליטה בשדה הוא עזר לה ואחר כך הביא אותה, ואת הגדי הנולד לעדר. בבוקר לפני שיצא לחרוש היה נותן לשוורים לאכול. תמיד אמר: 'קודם תאכיל את הבהמה, ואחר כך תאכל בעצמך'. לפני ששחט, היה נותן לחיה לשתות מים, כדי להרגיע אותה, ואת הסכין הסתיר כדי לא להבהיל אותה.

'הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות' - רוצה לומר: הווי זהיר במצוות הצדקה, שנראה לך שהיא קלה, לפי שאין בידך ליתן אלא פרוטה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, שאפשר שיש ביד העני תשע פרוטות, ובפרוטה אחת שאתה נותן לו, אתה משיב לו את נפשו.

'הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית' - שכשאדם רוצה ליתן צדקה לעני, יותר טוב להזמינן אצלו שיאכל, כי על ידי זה יראה מלבושיו קרועים ויכסנו, וזהו 'ועניים מרודים תביא בית', והטעם הוא: 'כי תראה ערום וכסיתו' - הרי כסות אמורה.
'ומבשרך לא תתעלם' - שאחיך בשרך הוא, כי כולנו בני איש אחד נחנו, ותעניקו בהענקה טובה, שהוא בן אברהם יצחק ויעקב, ואפילו אתה עושה לו כסעודת שלמה בעת מלכותו, ולא יצאת ידי חובתך עימהם.

'נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו' - שהכסף המיועד לצדקה יהיה נתון ומוכן בידך, וכשתראה עני תתן לו בטרם יבקשו ממך, 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - לפני שיבקש ממך ולומר אולי הוא לא יבקש. 'כי בגלל הדבר הזה' - שאתה נותן לו לפני שיבקש, 'יברכך ה אלו-היך בכל מעשיך' - על שגרמת יחוד שם ה'.

ישנם הרבה אנשים שנקראים 'אנשים טובים' מחמת שהם עוסקים בחסד. אומנם הנטייה שלהם לעזור לשני הוא מחמת הרגשות שלהם. ונמצא שזה בעצם חסד בשביל עצמם, ולא בשביל אחרים. ואם כי זו גם למעלה תחשב, אך אין זה הטוב המושלם. כי החסד האמיתי הוא לדאוג באמת לחבר ורק בשבילו, ולא בשביל הרגשות העצמיים שלך.

'לא יכבה בלילה נרה' - שהיא מצוות הצדקה ולא כמו שאר נרות, שהם שאר מצוות, שהעבירה מכבה אותם כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'כי נר מצוה ותורה אור' - שהמצוות דומות לאור הנר - והרוח מכבה אותם, וגם כן מצווה - מכבה אותה עבירה.
והתורה דומה לאור היום, שאפילו כל רוחות שבעולם מנשבים בה - אין מזיזים אותו ממקומו. וכך התורה אין עבירה מכבה אותה כמו שאר מצות. וגם כן מצות הצדקה - אין עבירה מכבה אותה.

בהקדש עניים סתם במקרה, כגון ציבור שהקדישו במקרה מפני יוקר השערים, או מפני סיבה אחרת, לעניים סתם, ואינם ידועים העניים, המקרה כזה מוכח שאפילו לדבר מצווה אסור לשנות.

לפי שחרבו חמישה כרכים בהפיכת סדום, ופסקו העוברים ושבים, ונתבטל ממנו מצוות צדקה והכנסת אורחים, לכן נסע משם. אם כן, כשבא לישב בגרר, הוא ששם היה מוצא לקיים המצווה.

'יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך' -
כל מי שמבקש הרווחה ועצה טובה, בגוף ובממון, ובכל מיני עצות, שתיכף ייכנס אליך וימצא אותך בבית. וישפוך שיחו לפניך על דאגתו, וישאל את פיך, ואתה את דעתו תניח במה שאתה יכול.
ותן לעניים בשמחה, כאילו אתה נותן לבניך, ותשתדל שירגישו כמו בבית שלהם, וייהנו מן האוכל המוכן, ושיהיו המזונות מצויים ברווח, ולא בצרות עין. מכל מקום יש ללמדם דרך ארץ, כמו בני ביתך, ולהדריכם בדרך אמצעי, ולא יהיו כזוללי בשר, אלא תן לו מנה בדיוק כמו אחד מבני הבית, ולא משיורי האוכל. ואדרבה עם בני ביתך תנהג איתם כעניים, ולא בתפנוקים.

'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך' - רצה לומר: שיהיה פתח החצר פתוח כנגד ביתך, בבית שאתה יושב, מכוונים זה כנגד זה, באופן שיהיו נראים לך העניים כאילו הם בביתך, עד שיקל עליך טורח הליכתך להם, שתיתן להם בעצמך, שמצווה בו יותר מבשילוחו. גם תפייס אותם בדברים טובים, שכל המפייסם מתברך בי"א ברכות אחרות, מה שאין כן על ידי שליח. ...
ובדרך זו יובנו פסוקים בתורה בפרשת ראה: 'כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו ... על כן אנכי מצווך לאמור פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך.' - כי לכאורה קשה, למה כפל הפסוק 'פתוח תפתח' בשני הפסוקים ... ואפשר שבא לרמוז האמור, והוא: 'פתוח תפתח' - רוצה לומר: אף על פי שחצרך פתוח על ידי בית שער, עם כל זה תפתח עוד פתח, באופן שיהיו הפתחים מכוונים כנגד המקום, אשר אתה יושב בו, ותראה העני ותיתן לו בידך ולא על ידי שליח, וזהו שאמר: 'את ידך לו' - דווקא.

ליוסף בני היקר: ה' יתברך הגביר חסדו עליך, והצלחת בלימודי הרפואה, להיות רופא מומחה למחלות הלב, ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל מחלה ולא מחלת הלב, וכל חולי בחזקת סכנה'. לכן בני היקר, אף שאני יודע שחננך ה' במידות טובות שבהן נשתבחו בני ישראל הכשרים, רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים, ונטע בליבך אהבת הזולת, ומידת החסד עלתה על כולנה, אבל אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אין מזרזים אלא למזורז', ועליך לדעת, כי עסקך בענייני נפשות, ומוות וחיים ביד הרופא, טיפה אחת מיותרת או חסרה תוכל להזיק, לכן צריך להיות מתון ומזורז במלאכתך, ולרדת לתוך נפשו של החולה, ויהא לשונך לו למרפא, כי מילה יפה מקילה עליו חוליו, וזאת היא גמילות חסדים שאין למעלה ממנה, ולדבר אתו שיחה נעימה, ובאורך רוח, גם אם מרבה לשאול שאלות, אל תזלזל בו, כי בנפשו הוא, ולב יודע מררת נפשו, ודוד המלך, עליו השלום, אמר: 'אשרי משכיל אל דל', ואין דל כחולה, צריך להשכיל ולהתבונן איך לדבר אתו, ואחר שתעשה כל מאמץ שעליך לעשות, ה' הטוב ישלם לך גמולך, ולא תצא שום תקלה מתחת ידיך. ובכל דבר שיש לך בו ספק, אפילו ספק קל, אל תתרשל או תתבייש מלשאול ולהתייעץ עם חבריך, כי ספק נפשות דוחה שבת החמורה, ודברים אלו תשים בין עיניך בכל מקרה חמור...

'צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את הארץ.' -
אפשר במה שפירש הרב פלא יועץ, זיכרונו לברכה, בערך הצדקה וזה לשונו: 'שיחשוב האדם אילו הוא היה עני, כמה יש לו נחת רוח, מה שיתנו לו - כן הוא יעשה נחת רוח לעני, ועוד שהשכינה מימין העני, ואילו היה בא אליו אדם גדול, כמה היה טורח להאכילו ולהשקותו, עד כאן'.
וזה שנאמר: 'צדק צדק' - אם באת לעשות צדקה, תחשוב כאילו אתה בעצמך עני, ו'צדק תרדוף' - מבני אדם, שיתנו לך 'למען תחיה' אתה ובני ביתך העטופים ברעב, שכמה נחת רוח יש לך שיתנו לו.
'וירשת את הארץ' - היא השכינה כנזכר, העומד לימין העני, ותעשה למענה, ונקט לשון ירושה - רוצה לומר: כמו שהירושה אינה זזה לעולם, כן השכינה לא תזוז מהנותן צדקה.
וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'הנותן צדקה זוכה להשראת השכינה' - ואפשר שזהו מהטעם הנזכר: כיוון שהשכינה היא מימין העני.

'אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים' - מצאתי כתוב בקונטרס ישן מועתק מכתב יד, הדומה מופת הדור, מורנו ורבנו הרב יוסף עטיה, זכר צדיק לברכה, על פסוק: 'ועמי תלואים למשובתי' - וזה לשונו: יש לפרש על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה בטעות דור אנוש, שהיו אומרים כי אין מן הראוי, לרוב הרוממות הא-ל יתברך, וגדולתו, להשגיח בשפלים, כי אין מדרך כבוד מלך אדיר, להשגיח בדלת העם. ועל זה בא דוד המלך, עליו השלום, ואמר: 'מי כה' א-להינו' - שאין מנהגו כמלך בשר ודם, שכל זמן שהוא מתגדל הוא מסלק השגחתו מהעניים ובזויים, כי מידתו יתברך אינה כן, שאף-על-פי שהוא 'מגביהי לשבת', אפילו כך 'משפילי לראות בשמיים ובארץ', ומשגיח בפרטי פרטים. עד כאן לשונו. ועל פי האמור, זהו כוונת הכתוב: 'אשירה לה'', שאפילו' גאה גאה' - שמן הראוי, שלא ישגיח בתחתונים, אפילו כך 'סוס ורוכבו רמה בים', והשגיח בהם, שעינו בני ישראל, ולזה הטביעם בים. ... וזה כוונת הכתוב: 'מי כמוך באלים ה'', כמו 'ואת אלי הארץ לקח', כלומר: מי כמוך בגדולים, שלא כמידת בשר ודם מידתך, שמידת בשר ודם - לפי גדולתו אינו משגיח בשפלים, אבל אתה 'מי כמוך נאדר בקודש' - מלך אדיר 'נורא תהילות' - שאין קץ לשבחיך, שכל הבא להגיד אותם, ירא פן ימעיט, חס ושלום, ואפילו כך משגיח בתחתונים, ועושה להם פלא.

'והדרת פני זקן' - ולא כל בני אדם וכל העיתים שוות. יש לך אדם מעונג ואינו יכול לחסר שום דבר ממנהגו בעת עושרו, בין במאכל בין במשתה, בין במלבושיו ודירתו. ואם יחסר לו מזון או שום חסרון, פוסל בכל שהוא, ומכביד על קרוביו או על הסרים למשמעתו, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו. ובאמת, אם הוא תלמיד חכם או עני בן טובים, ואפשר שיסתכן אם יבטל הרגלו, המחזיקים בידו עושים נחת רוח לאבינו שבשמים, אם יש יכולת בידם לספק לו כל צורכו. ואם לאו, לפחות יחזיקו בידו, העושים מצווה לשם שמים, בימים הראשונים לנפילתו, והוא מדריך את בני ביתו, בחסרון מועט, בדבר שאפשר בלאו הכי, עד יעלה ויבוא. ויש בני אדם שיכולים ושוכחים עושרם ותפארתם, וביום אחד אוכל בשר ומחר אוכל דגים קטנים וכיוצא. וכן על זו הדרך השינוי מקובל אצלם ברגע. ויש מי שאחר כל העושר והוא נודד ללחם איה. ומצטמק ורע לו. ופיו סגור וידיו אסורות לבקש צדקה. המקום ימלא חסרונם.

'ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה' - אם 'הלוך' - וגדל במצוות ומעשים טובים בעולם הזה, הקב״ה מחזיר לו ממונו שנתן לצדקה. ...אבל אם 'הלוך' - וחסור ממצוות וצדקה, גם עושרו 'הלוך - ונסוע הנגבה'.
כמו אותו בן חסיד שהיה נותן מעשר משדהו, ורע בעיניו. והיה מחסר בכל שנה ושנה, וגם הקב״ה חיסר לו, עד שנשאר לעצמו, מעשר ממה שהיה נותן.
עוד: מי שמכניס אורחים. אם 'הלוך' - ומגדיל סעודתו ואכילתו בבשר עופות ודגים - האורח מתבייש, ואינו חוזר עוד פעם לביתו - 'הלוך ונסוע'. אבל אם עושה סעודה קטנה של אורז וקטניות ומיני ירקות 'הלוך' - וחסור - האורח אינו מתבייש כל כך. 'הלוך' - ושוב עוד פעם.

'מי שאמר לשלוחו צא ותרום, תורם כדעת בעל הבית'. - לפי זה, אם המת הזה שנותנים צדקה לעילוי נשמתו, היה בחייו נדיב לב ומרחם על הבריות, אם כן בוודאי נוח לו שמבזבזים לעניים ממונו לאחר מיתתו. שאם הוא עדיין חי, היה עושה כן, והיה עכשיו כדעת בעל הבית. ואם באת לומר - אמורים הדברים באדם שהוא חי ומצווה לשלוחו, אבל למי שכבר מת - לא, שאין שליחות לאחר מיתה. זה אינו. שצדיקים במיתתם קרויים חיים, וזכין לאדם שלא בפניו.

'יודע צדיק דין דלים, רשע לא יבין דעת' - כלומר 'יודע צדיק דין דלים' - נותן לב על הצער ודוחק העניים - לרחם עליהם, על דרך שאמרו 'וידע א-להים'. אבל רשע שהוא כילי - שלא ייתן ולא יתנו - 'לא יבין דעת' - ייתן לב לדעת ייסורי הדלים ודוחק עוניים - לתת להם די מחסורם.

נהגו בעירנו זאת איזמיר, יעזרה א-לוהים, שהרב המרביץ תורה, קם ודורש בשבת הלבשה בקהל קדושים, אחד שחרית ואחד בין הערבים. והדרשה הלא היא לכבוד מעלת מצוות הצדקה מהלבשת ערומים. ומהנראה שכך נהגו בכל תפוצות ישראל ה' עליהם יחיו אמן. ולנו לדעת מה דרכו לפתוח בדברי תורה במצוות הצדקה יותר משאר הרמ"ח מצוות עשה, ומה נשתנו אלו מאלו?
ועל פי האמור יהיה נכון, שראשונים כמלאכים, המה ראו לעשות כדבר הזה, רומז ונרמז על בעל מצוות וצדקות בישראל, שלא יעלה בלבבם לומר שהם פטורים מנתינת הצדקה, על היותה שאינו קצוב, ולפי סברת הרמב"ם לא חל החיוב, ויכול הנותן לומר, מקובלים אנו שגדול כוח המוחזק כידוע,
על זה כה עשו, לפתוח בדברי תורה בבוקר ובערב, לרמוז שחקירה זו היא באה ונהייתה גם בעסק התורה וקיומה, וכמו שכתב הרב חיד"א, שעליה נאמר: 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים', ואין לך דבר שאינו קצוב גדול מזה, ואם כל זה, אין פוטר אותך, והיא עצמה גם נאמרה ונשנית גם במעשה נתינת הצדקה.

לפעמים, אדם רוצה לעשות צדקה, ויצר הרע אומר לו: למה אתה נותן צדקה ומחסר נכסיך, ויצר הטוב אומר לו תן למצווה, ראה מה כתוב: 'כי נר מצוה' - מה נר זה מדליקים ממנו כמה נרות ואין אורה חסר, כן הנותן צדקה למצווה אין נכסיו חסרים. וזה שמעתי מתלמיד חכם זקן, החכם השלם והכולל, ומקובל על הבריות, כבוד מורינו הרב רבי יוסף מורדוך, זיכרונו לברכה, שאמר דרך צחות במשנה: 'עשרתן, ערבתן, הדליקו את הנר' - רצונו לומר, שהעני אומר לעשיר: תן לי צדקה, ולזה אמר: 'ערבתן' - רצונו לומר: ערבתם לי, שלא יחסר ממוני? - שיצר הרע אומר לי כן, ולזה אמר לו העני: 'הדליקו את הנר' - משם תראה שלא יחסר ממונך. ונודע ש'טוב' - נקרא האור, כמו שכתוב: 'וירא א-לוהים את האור כי טוב'. ... ואם תאמר שיחסר לו ממונו ממנו, 'לא ימנע טוב' - רצה לומר כמו 'האור כי טוב' - מדליקים ממנו כמה נרות, והקדוש ברוך הוא לא ימנע האור, כמו כן ההולכים בתמים - בתמימות לבם הטוב ונותנים צדקה, לא יחסר ממונם.

'נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו' - הצדקה המעולה יותר היא שייתן צדקה בשביל צוויו יתברך, ולא מצד הרחמנות ורכות הלבב, שאינו יכול לסבול לראות את חברו בצער, שמצטער גם הוא לראות את חברו, שצדקה זו אינה מעולה כל כך, אלא ייתן צדקה לעשות ציוויו ורצונו יתברך, ויחשב בלבו שהקדוש ברוך הוא נתן לו כדי שייתן לאחרים.
ואפשר שזהו רמז כאן: 'נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו' - וזה 'ירע' אפשר לפרשו - לשון הכרעה, כלומר כשתיתן צדקה אל ייכנע לבבך בתתך, כי אם 'נתן תתן' לעשות צוויו יתברך כאמור.

מצוות הצדקה נוטל שכר מהמקבל, כדין מחזיק שנוטל שכרו, אם כן איפה על ידי מצוות הצדקה יכול האדם לקיים כל תרי"ג מצוות מדין מחזיק. וזה אצלי רמז הכתובים: 'יגמלני ה' כצדקי, כבור ידי ישיב לי, כי שמרתי דרכי ה', ולא רשעתי מא-לוהי, כי כל משפטיו לנגדי, וחוקותיו לא אסיר מני' - רצונו לומר שעל ידי הצדקה שאני עושה, ועל ידי מצווה זו, יש לי דין מחזיק. אם כן 'כבור ידי ישיב לי' - כאילו אני בעצמי קיימתי המצוות 'כי שמרתי דרכי ה', ולא רשעתי מא-לוהי' - שעל ידי מצווה זו 'כל משפטיו לנגדי' - אף המצוות שאינן תחת האפשרות לקיימם במצווה זו, שמחזיק את חברו להחיותו ולהספיק מזונותיו, הרי הוא תחת האפשר לקיים התרי"ג מצוות כאמור, כיוון שנוטל מלך בראש מהמקבלים.

'תנא דבי רבי ישמעאל: אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה', שנאמר: נחמתי כי עשיתים, ונח מצא חן בעיני ה'. ולמעלה מזה אמרנו: 'אמר רבי יוחנן: בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ'.
ויש לומר, למה נחתם גזר הדין על נח, מאחר שהיה צדיק? ואם נאמר שלא היה צדיק, איך מצא חן בעיני ה'? ואין לומר שהוא כדרך מי שמוצא חן בעיני אדם להפיק רצונו, ויתרצו לפניו אף על פי שאינו הגון, שאין זה צודק בו יתברך שמו לעד, שיודע מחשבות לבו, ולא ימצא חן בעיניו, אלא למי שהוא ראוי והגון לפניו. לכן יש לומר, שנח לא היה בידו חמס, שבשבילו נחתם גזר הדין של מי המבול, ולא היה חייב נח מבול. ומה שנחתם גזר הדין אף על נח, בשביל שלא היה צדיק בכל מעשיו, אלא שמצא חן בדבר זה ולהשאיר לעולם שארית. ולכך פירש רש"י זיכרונו לברכה: 'צדיק' - במעשיו, בלא חמס.

בעניין זמן עשיית סעודת פורים - יש מקדימים ויש מאחרים ואין לדבר עת קבוע. האמנם רוב כל יראי ה' עושים סעודת פורים אחר חצות, סמוך לעת ערב, בעוד היום גדול, שאז תכלה רגל העניין המחזרים מלסבב עוד לקבץ צדקה, ואינם עושים סעודה בבוקר.
כי הלא נודע מה שכתב הרמב"ם ...וזה לשונו: 'מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניין ויתומים ואלמנות וגרים'. ואם כן, אם יעשה סעודתו בבוקר וישתכר וישן - הלא יאבד טובה הרבה. והעניים - זמן קיבוץ שלהם הוא עד אחר חצות מעט, מה שאין כן בעשיית סעודה אחר חצות.

עמד בדין הבחור ... תובע לאמו ... באומרו, שאין לאשה הנזכרת ליטול שום חלק ונחלה בנכסי אביו, לפי שקודם שנשבעה כמשפט האלמנה כבר זינתה וילדה, ואם כן היא חשודה שאינה יכולה לישבע, ואין האלמנה נוטלת כלום מנכסי היתומים אלא בשבועה, וזו אינה יכולה לישבע מפני שזינתה בעודה פנויה. ומסתמא נבעלה נידה ופסולה לשבועה והיא הכחישה אותם. ועם היות שקרוב לוודאי, שהאמת כדברי הבן, מכל מקום לעניין הדין, לא מצאנו כוח להפסידה מנחלת בעלה הראשון, לפי שכבר נשאת לשני, והכניסה לו מה שעלה לה בנכסי בעלה הראשון, וידוע שהבעל בנכסי אשתו לוקח, הווי וטען, אפילו אם תבוא לומר כדבריהם שלא נבעלה באונס, לפי שהאישה הנזכרת היתה בפאס אלבאלי, והמקום גורם, שידוע שיש שם אלימים ובעלי זרוע, ובפרט באותו זמן שהיתה שם ממלכה שפלה, ש'צעקה ואין מושיע לה', וצריך הבן להביא ראיה שהיתה נבעלת ברצון. וזה הדבר נמנע.
ועוד שני מצאנו בפסקי הרב יעבץ, זכרו לחיי העולם הבא, שכתב לגבי אשה שמתה ולא נשבעה ... אינה חייבת שום שבועה כלל, אלא מפני חומרא בעלמא, משביעים אותה בחייה. אבל אם מתה לא יגרע כוחה. אך מפני קצת חשש יש לוותר מחלק האלמנה מעט אך לשליש ולרביע לא שמענו. עד כאן תורף דברי הרב זכרונו לברכה.
ואם כן ממנו ניקח לנדון שלנו גם כן, מאחר שאינה יכולה לישבע, הרי היא כאלו מתה ותיטול חלקה, ששבועה אינה אלא חומרא בעלמא, ומה גם שעיקר הדין, אף אם נאמר שהיתה נבעלת ברצון, מכל מקום יש בידה לתקן להתוודות וללקות ולחזור בתשובה ותשבע ותיטול חלקה מושלם כמבואר בחושן משפט סימן ל"ד. סוף דבר לא מצאנו כוח להפסיד האישה הנזכרת מנחלת בעלה מן הדין, אך על כל פנים עלתה הסכמתנו ללכת בעקבות דברי הרב הנזכר ולדון בזה גם בנדון שלנו, שתיתן האלמנה הנזכרת מחלקה שישית ליתומים.

'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח' - אפשר לרמוז: כי נודע שהתנאים הראשונים היו דנים וגוזרים על נחשים, והנחשים מתפחדים מהם והורגים עצמם. ...
ואפשר הטעם הוא מפני שהיו כל מעשיהם לשם שמים, ושומרי דרכי התורה כדת מה לעשות, ולכן נקראו צדיקים, רוצה לומר: אמיתיים, 'ושפטו את העם משפט צדק' - כעם ככהן, כעני כעשיר, אין להם חנופה לעשיר או לקרוב וכיוצא. אזי גם הקדוש ברוך הוא עושה רצונם, ודבריהם לא ישובו ריקם כמידתם. וזהו הרמז בכאן: אם הדיין 'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל' - לא יעשה הפרש לרחוק ולקרוב, לעני לעשיר, 'כאחד שבטי ישראל', אזי זכות זה תועלת שגם: 'יהי דן' אותו, וגם 'לשפיפון עלי אורח' יהי דן אותם, כאשר יגזור עליהם כן יקום דבר.

'אמר רב יהודה: זה שרוצה להיות חסיד, שיקיים הלכות נזיקין. אבא אמר: את הדברים שנאמרו במסכת אבות. ויש אומרים: הלכות ברכות.' - כפי שאנו מקדישים מחשבה לברכות, לדעת איזו ברכה מברכים על כל מצווה ומצווה ובפרט כאשר צריך לכוון בברכות, כמו כן בדיני נזיקין ובדיני ממונות יש להקדיש מחשבה כיצד יש לפסוק הלכה ואיך ניתן להכריע בדין, אזי גם במילי דאבות יש לשים לב כיצד אנו מתנהגים בהליכותינו ומהלכים בדרך ארץ עם הבריות.

מעלת גמילות חסדים גדולה עד מאוד, עד שאמרו עליה שרבי עקיבא נכנס לבקר את החולה ורבץ לפניו
וחי, וכל שכן אם הוא רופא מובהק, שעל ידי חכמתו וידיעתו הסימנים שנותן לחולה, גורם שמקיים נפשות בישראל. ומצינו שנשתבח אברהם, אבינו עליו השלום, במידה זו.

ללמד דרך ארץ לעני, שיהיה עומד בחוץ ולא יכנס לפני לפנים, כי כן הוא מהלכות דרך ארץ. ולזה הוצרך התנא בסדר הגדה לומר כל שצריך יבוא ויאכל, ולא אמר בקיצור כל שצריך יאכל ...
אלא משום שאין העניים מצויים עמו בבית, שאין דרכם ליכנס לפנים אלא לעמוד בחוץ, על זה הוצרך להכריז הבעל הבית: יבוא ויאכל - כלומר הרשות בידו ליכנס.

'וימלאו את כליהם בר, ולהשיב את כספיהם איש אל שקו, ולתת להם' - כלומר שכשישראל עושים צדקה, זה עם זה, באחד משני אופנים הללו: דהיינו או ש'ימלאו את כליהם בר בארץ' - שהיא פת אפויה, על דרך 'יהי פיסת בר בארץ', שהיא פת אפויה וגלוסקאות, שאין בהם טורח לעניים כלל. או 'ולהשיב כספיהם איש אל שקו ולתת להם' - ... דהיינו שאינו נותן הצדקה מידו ליד העני, שיודע למי נותנה וגם העני יודע ממי נוטלה, אלא נותן הצדקה על ידי הגבאי, שבאופן זה שייך לומר לשון השבה, שמה שלקח הגבאי מיד בעל הבית לתן לעני, הוא חוזר ומשיבו לעני, והיינו 'ולתת להם' - לעניים ... אז באופן כזה דווקא שעושה צדקה באחת משתי דרכים הללו כנזכר, מובטח הוא להיות לו צידה לדרך. דווקא 'צידה לדרך', וכלומר שבזכות צדקה כזו באחד משני אופנים האמורים דווקא, הוא שהיא לו מגן וצינה 'וגם צידה לדרך', שהקדוש ברוך הוא מצילו מנשיכת הנחש ושפיפון הנמצאים עלי דרך, וכמו שכתב 'יהי דן נחש עלי דר ושפיפון עלי אורח', שממיתים את האדם במיתה משונה, בין בהיותו הולך בדרך ובין בהיותו בבית. וכמו שאמרו בגמרא, ואיזוהי שמצלת ממיתה משונה, נותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. וגם כמעשה של בתו של רבי עקיבא, שאף שנתנה צדקה ליד אותו העני שקרא על השער, שהעני יודע ממי שנטלה ממנה והיא גם היא ידעה למי נתנה, מכל מקום כיוון שמה שנתנה לאותו עני שקרא על השער היה מהחלק שנתנו לה, שהיה מאכל מוכן ומזומן, הגן עליה להצילה מנשיכת הנחש שממית את האדם במיתה משונה.

על עיר שהסכימו מנהיגיה עם המרביץ תורה שביניהם, שאיש כי ימות ובן אין לו, שייתן היורש כך וכך לקהילה לקופה של ציבור לצורך מצוות ביקור חולים ושאר דברי מצווה שאין להם הכנסה ישום יקום, וההוצאה ירוצה ונכתבה בספר ולא נחתמה, לא מפני שחזרו בהם, רק יפני ההתרשלות - אם הסכמה זו בר קיימא היא ואם יבוא חס ושלום לידי מעשה אם יש כח להוציא מיד היורש. ...
אין מי שחולק שהסכמה זו לאו בר קיימא היא, ובפרט להוציא מיד המוחזק, הגם שהייתה ההסכמה בחרם לא היה חשש כלל, והגם שהיו אנשי העיר מתנהגים והולכים מזה זמן בזאת ההסכמה, אינו אלא בחושבם שהיו מחויבים לקיימה, אך אחר שנודע ונתברר שהיא בטלה, פשוט - שקבלתם והנהגתם בהסכמה זאת היתה קבלה בטעות, ומכאן והלאה אינם מחויבים לקיימה.

יסוד חיי האדם עלי אדמות להיות אחיעזר לכל אחד, בזה קיום העולם. כמה שנאמר: 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק'.
ולזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה'. ולמדו זה מאברהם, שהיה מדבר עם ה', וביקש רשות: 'אל נא תעבור מעל עבדך' עד שיקבל אורחים, וה' הסכים אתו.
מזה למד אברהם, ורבותינו זכרונם לברכה למדו ממנו, שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. כי האורח הבא לעיר זרה ואין לו מכיר וגואל ובא איש והזמינו, הרי הוא הצילו מחרפת רעב. וזו אחת מהמצות שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
וגאולתנו, שתהיה בקרוב בעזרת ה', תהיה רק על ידי עשיית צדקה, כמה שנאמר: 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה'. והצדקה שנותן האדם בסבר פנים יפות, זה מראה על טוב לבו וגמילות חסדים שיש בו.

'הלא פרוס לרעב לחמך' - ואגב הודיעו אופן נתינת מאכל לרעב - שלא תיתן לו פת שלימה, שאשר יאכל ממנה ניכר ובוש, אבל אשר תיתן לו יהיה פרוס לחתיכות חתיכות, כי בזה לא יבוש לאכול.
וגם לראותו הביאו לפניו פרוסות - יאמר כי הם מה שנותרו לבעל הבית ממאכלו, ולא חסר ממאכלו ומאכל בני ביתו כלום. כי כל שיחשוב העני שהדבר הביאו לפניו, קל וקטון בעיני בעל הבית תתמעט בושתו ויאכל בלא בושה. ומכל מקום, אתה לא תיתן לו מהמותר והנבזה בעיניך, אבל מלחמך אשר תאכל תיתן לו, אכן תערים להסיר בושתו, בפרוס לפניו כמו שאמרנו.

'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו' - ידוע שהימים הרעים, לא עלינו, אדם מרגיש בהם שהם ארוכים ואינם עוברים מהר, מה שאין כן ימי השמחה עוברים מהר, והאדם אינו מרגיש בהם איך עברו וכידוע. וזהו רמז הפסוק: 'שלח לחמך על פני המים' - דהיינו לתת צדקה כפעם בפעם, 'כי ברוב הימים' - בעתות של רעה וצרה, לא עלינו, שהימים שלהם, נראים לאדם שהם רבים וארוכים, 'תמצאנו' - תמצא זכות הצדקה, שפיזרת להינצל מהם.

עגלות שהולכות בדרך אחת ביחד, ועגלה אחת נצרכה לתקן בה איזה דבר - צריכים להמתין, ולא יניחוהו יחידי. וכל שכן, רוכבים על סוסים, ואחד מהם נפל מן הסוס, או שהסוס רובץ תחת משאו, שצריכים להמתין עליו ולסייעו. וכן אם בהמתו של אחד מהם היא רעועה או חלושה, ואינה יכולה לילך כל כך במהירות, אין רשאים להיפרד ממנו, ולהניחו יחידי. ובכל עניין שיהיה - לא יניח חברו יחידי.

'אמר רבי אלעזר: גדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר: 'והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם'. והמפרשים זיכרונם לברכה, המה ראו כן תמהו, שהרי בפרק 'חלק' אומרים: 'אמר רבי אבהו: כל המעשה את חברו לדבר מצווה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשהו, שנאמר: 'ומטך אשר הכית את היאור'. וכי משה הכה את היאור?! - והלא אהרן הכהן, אלא לומר לך, כל המעשה את חברו לדבר מצווה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשהו'. ופרש רש"י: כאילו עשהו לאותו דבר מצווה. עד כאן. - הרי משמע מכאן ששכר המעשה הוא כשכר העושה. ... ולעניות דעתי לחלק, שההיא של פרק 'חלק' מדובר במעשה לאדם אחד דווקא, וכן משמע גם מהראיה שהביא ממשה שאמר לאהרן, עיין שם. וכמו שמשמע גם מלשונו שאמר: 'המעשה את חברו', בזה הוא שאמרו - ששכר המעשה שווה לשכר העושה. אבל רבי אלעזר מדבר במעשה את הרבים, שבכל אחד שהוא מעשה שייתן צדקה, הוא נוטל שכר כנגד הנותן ובהצמידם יחד, השכר שהוא מקבל בשביל מה שטרח לעשות לרבים בין כולם, נמצא שעולה שכר המעשה יותר מן העושה. אבל לעולם אותה של רבי אבהו עיקר.

'פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד' - יש בני אדם שככל שמוסיפים בעושר, הם מוסיפים בנתינת צדקה. אבל יש בני אדם שככל שהם עשירים, אינם נותנים צדקה כלל אלא מוסיפים לצרכי ביתם. וזהו שאמר: 'פזר נתן לאביונים' אז זוכה ' צדקתו עומדת לעד'. אבל 'קרנו' - שזה רומז על העסקים הפרטיים שלו, 'תרום בכבוד' - שמוציא הוצאות רק לפי צרכיו.

'אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח' - וצריך האדם לעסוק במלאכה כדי להתפרנס ממנה. ואם כן, איך התורה מתקיימת בעולם? אך התיקון לזה, שהעשירים מחזיקים בידי התלמידי חכמים, לתת להם כדי פרנסתם. ואז חולקים החכמים עם העשירים את שכר לימוד התורה שווה בשווה, וזוכים גם העשירים לחלק טוב בעולם הבא'

שידוכין. עוד מעשה בא לידי פה העירה מגדלים, בראובן משודך עם נערה אחת, ובהמשך הזמן הלך לו אל אחת הערים, ומשם שלח לומר במכתב לחמיו, שהוא אינו מרוצה בבתו ויעשה מה שליבו חפץ, שהוא אינו רוצה לישא את בתו. ואחר זמן, בבואו פה, חזר בו וטען שתקיים שבועתה, והיא האישה זאת אמרה כיוון שכתב לאביה כן שאינו מרוצה בה, שכל כגון זה שהיה לה חרפה גדולה, אם כן אינה מרוצית בו ופטורה משבועתה. ופסקתי שצדקה בטענתה ... והרי היא נקייה נדר, נקייה שבועה, וממילא שפטורה מהקנס, ואין זה צריך ביאור.

נמצא מעלה לארץ ישראל, אפילו לבית דירה וכיוצא, כל שכן מי שיש להם חלק בבניין בתים מלאים, אשר בית ישראל נכון עליהם, לצורך הכנסת אורחים וביקור חולים כי מצווה רבה היא אין ערוך, והוא העמוד הימני, שהוא עיקר, שנשאר שלם לאחינו בני ישראל שבגולה, משלושת העמודים שהעולם ומלאו נשען עליהם, כדי שלא ימוט, ככתוב במשנת חסידים: 'על שלושה דברים העולם עומד - על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' - והנה התורה נתבטלה בגלות וכמו שאמרו בש"ס בחגיגה: 'כיוון שגלו, אין לך ביטול תורה גדולה מזה'. גם בגלות נתבטלו הקורבנות, אם כן לא נשאר לקיום העולם כי עמוד השלישי הוא עמוד החסד.

וכל מי שנגע ה' בליבו, ורוח לבשתו, ונדבה ליבו, ונתגדלה מערכתו, לכתת רגליו לעלות ולהתראות את פני האדון ה', יפריש מעות של מצווה, לכלל ולפרט, כאומרו משאר ההוצאות, כברכת ה' אשר נתן לו, ומעות ההוצאות אם יותירו - יותירו לו ואם פחתו - פחתו לו.
ותדעו נאמנה, שמה שיוציא האדם מהוצאות לעלות לארץ ישראל, אין מחסור, בהיותו עושה המצווה בחיבה ובשמחה לשמה. וגם הוא סימן טוב לאדם לכל ענייניו. ועוונותיו מתכפרים, וגם סיוע גדול יהיה לו, לזכותו אחר זמן, לדור בתוכה ולהיקבר בה.

שעל ידי כן יזכך ליבו לחזות במעלת נשמתו, ואז יאהב את ה' וילך בדרכיו, להידמות אליו בכל דרכיו, ולהיות רחום וחנון, ולאהוב את חבריו ולגמול חסד, כפי שכתוב: 'מה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך'. וידוע כי מידת הנדיבות גדולה היא בנפש האדם, ואשרי אדם זוכה להיות עזר ומגן ליצוריו, או להשלים איזה מעשה טוב החפץ בו הא-לוהים ... המידה הזאת היא אות על גודל לב בעליה ונשמתו, שאינה נוחה אם היא לבדה תהנה מפרי חכמתה, גבורתה ועושרה, אבל תחפוץ לחלקם לכל לראויים להם, כי מרגשת ומכרת שלא נבראת לעצמה לבד.

נשאלתי בני עיר שמנדבים צדקה אחד בשנה, מידי שנה בשנה, לחברת תלמוד תורה להלביש תינוקות של בית רבן העניים והיתומים, חליפות שמלות ע"י אנשים חכמים, פקידי תלמוד תורה, גבאי הצדקה, הם העומדים על הפקודים בהסכמת טובי העיר, בכל שנה ושנה מוציאים מזה ונותנים לזה.
ומראש מקדמי ארץ, גביית נדבה זו היה לבד לתינוקות של בית רבן העניים והיתומים, וחדשים מקרוב נתנו מגביית זו גם כן למלמדי התינוקות. ונשתרבב המנהג, עד שבעתה נותנים גם כן לעניים צנועים.
אם יפה עשו אלו לפני ואחרי - לשנות נדבת ציבור מעניין לעניין. ומה גם שנותני הצדקה, יש מהם אומרים לגבאים שעל מה יתנו נדבה זו?! מאחר שהם נותנים לאנשים שיש להם צורך, והמלמדים - אין צורך להם, ויש להם ארבע וחמש חליפות. ...
זה שנשתרבב המנהג שנותנים מגביה זו למלמדים ולזקני ההסגר, ולקצת תלמידי חכמים וצנועים, יש לדון שלא יפה עשו, שאף אם יסכימו בני העיר עם הגבאים על זה, ושתיקת ז' טובי העיר למעשה הגבאים יורה כן - אין ביד כולם לשנות.
שאף אם בגביה מותר - היה להם לתת הכל לתינוקות של בית רבן, שעכשיו נותנים להם בגד רע, ולפעמים אינן מספיקים לתת בגד אפילו בפחות שבערכים, ונותנים להם לבוש אחר בזול יותר, היה לתת להם מבגד טוב או ב' לבושים. ...
ומותר זה אינו אלא בהשתדלות הגבאים עם טובי העיר, שהם מפצירים בטובי העיר, ומוסיפים הקצבה שנותנים כפעם בפעם, וגם שמלבד זה הם משתדלים בדבר לגבות מארחי פרחי וכלל בני העיר. ואין דעתם כי אם להוסיף ולתת גם כן לאלו הבאים מן החדש.

הכתוב אומר: 'והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר'. - אומר הרב ב'אמרי שפר': ישנם עסקנים הפוטרים עצמם מנתינת צדקה, הם חושבים משום שהם עוסקים במצווה זו. לפיכך אומרת התורה: 'והם הביאו אליו נדבה' - אפילו עושי המלאכה עצמם, לא פטרו עצמם מלתת נדבתם, אלא, הם הביאו אליו עוד נדבה 'בבוקר בבוקר' - עוד לפני העבודה הזדרזו להביא את נדבתם.

הדבר ידוע, שעיקר מצוות נתינת הצדקה היא נתינתה בסבר פנים יפות, כדי שלא יתבייש העני ויתבזה כבודו. וכמו שכתב הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות מתנות עניים, ורבינו הטור ביורה דעה סימן רמ"ט, ומרן בבית יוסף. יעויין שם. ובפרט לדעת הרמב"ן בספר המצוות, שמנה במניין המצוות מצווה זו, לפי דעתו במצוות 'לא תעשה' סימן י"ז, וזה לשונו: 'שנמנענו גם כן, שלא ייחר לנו בתתנו צדקה לעניים, ולא נתן אותה אליהם בעין רעה, ונחשוב אותה מיעוט לנו. אבל יהיה זה בעינינו שכר ותועלת ותוספת בממוננו, לפי שהוא יתברך ישלם לנו הכל בכמה כפלים. והוא אמרו יתעלה: 'נתן תתן לו. ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך'. עד כאן. ובאמת אמרו: המגיע צדקתו לעני, בענין שלא ידע ממי קבלה, אין טוב ממנו כנודע. ואם כן כיוון שהוא זריז במצוות הצדקה כראוי בה, כדי שלא יבוא אחיו העני לידי בושה ובזיון, בדין הוא שיטול שכרו במידה טובה מרובה, שיזכה לזקנה טובה ויתרבה כבודו, שהכל מכבדים ומהדרים אותו בעבור כבוד זקנתו, שמו שנאמר: 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן'.

'הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד - זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים' - שלימוד תורה לאחרים נחשב צדקה. וזה אומרם: 'כל המאכיל פרוסה לתלמיד חכם', - רצונו לומר: אכילת הבוקר שהוא פרוסת פת, שעל ידי זה הוא בישוב הדעת, ופוסק דין ישר בין איש לרעהו, וגם מלמד תורה לאחרים, נמצא שעושה זה הבעל הבית חסד לכל ישראל על ידי אכילתו, באופן שהמחזיק ביד התלמיד חכם, נחשב כאילו עושה חסד עם כל ישראל. והנה יש בני אדם נדיבי עם, שהם רוצים לעשות טובה עם כמה אנשים, אבל אין יכולת בידם להספיק צורך כולם. כשנותן מעט אשר בידו לתלמיד חכם, נחשב כאילו עשה עם כל מי שהיה בלבו.

'ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, תיקחו את תרומתי' - אפשר לומר שזה רומז על האדם, שהוא באמת עני, ולא השיגה ידו לתת צדקה לעני, המבקש עזרתו - על כן הוא מפייסו רק בדברים, לנחם אותו ולדבר על ליבו - ראה אחי גם אני כמוך, ורחמיו על כל מעשיו כתיב, ואם אפו רגע, חסדו לעולם. וכיוצא מדברים טובים, המעודדים העני, המבקש צדקה.
דברים כאלה ערכם חשוב, שהרי אמרו בגמרא - והמפייסו מתברך באחד עשר ברכות, לא כן הנותן לבד - מתברך רק בשש ברכות. וזהו רמז הפסוק 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה' - ממשית, ואותו אדם 'אשר ידבנו ליבו' ומשתתף בצער העני המבקש ומנחם אותו רק בדברים, גם הוא נחשב לנותן צדקה וכאילו לקחתם ממנו את תרומתי.

'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' - לא תעשה עורמה ליתן לו מנה, להשלים לו מאתים זוז, כדי שלא להתקרב אצלו עוד. אלא אם 'תלווה את עמי', יהיה באופן זה 'את העני עמך', כלומר, שיחזור עוד הפעם להיות 'העני עמך', לקבל ממך.
וזהו אומרו: 'אין מידותיו של הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם. מידת בשר ודם, מי שהוא עשיר, הכל נדבקים בו'. ומכלל 'הן' אתה שומע 'לאו', שמי שהוא עני, עושים אופן לקיום מצוות הצדקה, ולא להיות מתדבקים עמו עוד. כלומר על ידי מעשה של השלמה, שמשלים לו מאתים זוז. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא רואה לעני ונדבק בו. ואם כן לעולם ידבק אדם בטובים, ולא להיות רשע ערום.
ובזה בא על נכון אומרו: 'זהו שכתוב 'טוב איש חונן ומלווה' - שבא בעל המאמר לפרש שמה שאמר 'את העני עמך' - היינו להורות לזה שעושה צדקה, לא יעשה באופן שלא יתקרב עוד אצלו אותו העני לקבל ממנו, משום שאם כה יעשה, לתת לו באופן שלא יחזור אצלו - 'רשע ערום' נקרא, כיון שלא הלווה לו ולא נתן לו בשביל חמלה וחנינה, כי אם להאבידו מפניו, כדי שלא יתקרב עוד אצלו.

'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - הטעם שכיון שמעות השקלים הם לצורך הקורבנות ציבור, לכן ציווה במצווה זאת - 'העשיר לא ירבה', כדי שיתנו ישראל בשמחה, ולא יתביישו זה מזה.

לעניין שאמרו להרבות במשתה ושמחה, לא אמרו אלא ששון ושמחה של מצווה, ולהאכיל לעניים בסעודתם, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמוח לב עניים ויתומים ואלמנות. שכל מה שמשמח לב האומללים האלה, משמח את בקדוש ברוך הוא, שהם הכלים השבורים שלו.
אך לא אמרו שמצווה להרבות סעודתן וכל מיני שמחות, לקרות ולזמן עשירי עם, אשר המה שמחים דשנים ורעננים בקרב ביתם, ולב טוב משתה תמיד כל הימים, ולא יקוו לבני אדם לשמח את לבם, כי המה שמחים מאליהם בלאו הכי, ולסעודה ולשמחה מה זה עושה. ... כי עיקר הכל לשמח למי שאינו שמח, ולשבוע מי שאינו שבע בשמחת התורה, לא להצבות בטן השבעים ושמחים.

הכנסת אורחים היא בכלל גמילות חסדים, ורוב מקומות יש להם תיקון ובית מיוחד לכך, אבל בירושלים, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, אין בה הכנסת אורחים מכוללות העיר, כי אם דבר מועט שבמיעוט, והטעם לפי שהאורחים מרבים להגיע אליה בכל שעה ושעה, ואינו מספיק להם חצר אחד או שתי חצרות, וברגלים, בפרט ממצרים, יש פעמים שעולים אליה כמאה נפשות, וצריכים חצרות הרבה, ולמי נותנים תחילה?! - וכן מכל שאר המקומות בכל השנה, הלכך אין בה הכנסת אורחים. אבל בחברון יש הכנסת אורחים ולא עוד אלא שמאכילים את האורחים ג' ימים רצופים, ובכל סעודה וסעודה מכל מאכל יאכל, בשר ויין ועופות ופירות בשופע, בסעודת אברהם אבינו למלאכים, גם תיקונם נאה ומתקבל, אלא שאין מתי מספר.

הנותן צדקה גורם 'יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה' כמו שאמר רבינו האר"י זכרונו לברכה.
וזה הטעם שנקראת מצות הצדקה בשם - מצוה סתם, כמו שאמרו בגמרא, שהיו הולכים למצוה. פירוש - לגביית צדקה. יען כי 'מצוה' הם אותיות שם הוי"ה ברוך הוא. כי י"ה בחילוף אתב"ש הם - מ"צ, עם אותיות ו"ה הרי - מצווה.
והטעם שהתחלה היא - בחילוף אתב"ש, יען שחילוף אתב"ש היא דין. והתחלה במצות הצדקה הוא דבר קשה. הן מצד מזג האדם וטבעו - כי אדם דואג על איבוד דמיו. הן מצד מידת הדין - שאור שבעיסה המעכב. אבל אחר שגמר בליבו ליתן - אז אין שליטה למידת הדין, כי הצדקה מהפכת מידת הדין למידת הרחמים. ולכן סוף השם - בגילוי רחמים פשוטים

'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה' - אפשר לפרש לעניות דעתי, על פי הקדמתנו שכתבנו בסדר הנהגת הדיינים: שתחילה הוא האמת, שכשידע הדיין האמת על ידי אומדנות מוכיחות, צריך הדיין לחתוך הדין על פי האמת שנתאמת אצלו, אף על פי שהוא חוץ מן הדין, אלא שכשלא ידע הדיין על ידי אומדנו האמת, אז עושה משפט הכתוב בתורה.
ובזה פירש הרב מורנו הרב רבי יצחק ג'אמיל, זיכרונו לברכה, בספר 'חיים וחסד' בסדר יתרו מאמר הכתוב בישעיה: 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה' - שהכוונה לרמוז מה שכתבנו: שפעמים כשהדיין ידע והכיר האמת מפי מגידי אמת, ודעתו סומכת עליו וכיוצא, צריך הדיין לשמור המשפט ולהניחו לצד אחר, שלא להורות ולעשות משפט הכתוב בתורה, אלא לעשות מה שדעתו סומכת לצד אחר, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולמראה עיניו ישפוט.
וזהו מה שכתוב: 'שמרו משפט ועשו צדקה' - כלומר שאם למראה עיניו של דיין באיזה דין שיבוא לפניו, לבבו יבין, שאם יעשה משפט הכתוב בתורה, יהיה הפך האמת והצדק, לפי שידע באומד דעתו מה שהוא אמת וצדק, אז צריך לשמור המשפט ולהניחו לצד אחר ולעשות האמת והצדק.
וזהו מה שכתוב: 'שמרו משפט' - שהמשפט הכתוב בתורה, תשמרו אותו, ותניחו אותו לצד אחר, ועשו צדקה, כלומר מה שהוא האמת והצדק. אלו דבריו, זיכרונו לברכה.

'שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות'. - וקצת קשה ממה שאמרו בפרק ראשון של מסכת בבא בתרא כתוב: 'לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממוות' - שתי צדקות הללו למה? אחת שמצלת מדינה של גיהנם, ואחת שמצלת ממיתה משונה. ולמה אינו מעמיד זאת במעלה זאת, שהיא הגדולה מכולם שלא יצטרך לבריות? - ויש ליישב.
וזה אפשר שרמז הכתוב: 'כי צדיק ה' צדקות אהב' - 'אהב' בגימטרייה: שמונה, וכל שמונת הצדקות אהבם, אך 'ישר יחזו פנימו' - דהיינו המעולה שבכולם.
גם כן אפשר, שרמז מה שכתבו בפרק ראשון של מסכת בבא בתרא: שתי צדקות הללו למה? ... והקשה רבי אליעזר בן יעקב: לא יתן אדם פרוטה לארנק של צדקה, אלא אם כן ממונה עליה כרבי חנינא בן תרדיון. ומתרץ: זאת שאמרנו, כשממונה עליו כרבי חנינה בן תרדיון. עד כאן. זהו שאמר: 'כי צדיק ה' צדקות אהב' - שתי צדקות, אחת שמצלת ממיתה משונה, ואחת שמצלת מדינה של גהינם. וזאת שנית - דהיינו ארנק של צדקה, 'ישר יחזו פנימו' - וצריך לראות שיהיה אדם ישר ונאמן.

'תניא רבי יהודה אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא' - ולבי אומר לי שאפשר לפרש טעם: כעיקר שמה נשתנה מצוות הצדקה לטובה כל כך, אשר על ידה מקרבת את הגאולה, והוא בהקדים מה שכתוב במסכת בבא בתרא שם על כן שנינו: מה יעשה אדם ויהיה לו בנים זכרים? רבי אלעזר אומר: יפזר מעותיו לעניים וכולי מבואר שמעשה הצדקה היא המעולה, שעל ידי זה זוכה לבנים זכרים. ועוד ידוע מה שכתוב במסכת יבמות דף ס"ב עמוד א': אמר רב אסי: אין בן דוד בא, עד שיכלו כל הנשמות שבגוף שנאמר: כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. עד כאן. ועיין פרוש רש"י זיכרונו לברכה.
ואם כך מעתה אפשר שזה הטעם שאמר רבי יהודה: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה - שכיון שהגאולה תלויה ועומדת עד שיכלו כל הנשמות שבגוף לזאת והצדקה הרי זה סגולה, שעל ידה זוכה לבנים ולפרות ולרבות, ואם כן הרי זה סיבה גדולה לקרב את הגאולה .

מה שלקח בועז לרות, לא מתורת ייבום לקחה, אלא כדי להקים שם המת על נחלתו, כשהיא באה לשדה יאמרו: זו אשתו של מחלון, ועל הגאולה, גם כן אינו צריך לעדים כלל, יען שבועז לא קנה השדה מאת רות, אלא מאת נעמי כמפורש בכתובים: 'ויאמר לגואל חלקת השדה, אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי, הבאה משדה מואב', ואף שכתוב: 'ויאמר בועז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואבייה אשת המת' - זהו: לעיני הגואל אמר כן, כדי לומר לו שאינה מוכרת השדה, אלא אם כן ישא אותה, אבל עיקר המכירה - נעמי המוכרת כמפורש בפסוק שאחריו: 'ויאמר בועז לזקנים וכל העם, עדים אתם, היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ולמחלון מיד נעמי' ולא הזכיר שם רות כלל וזה פשוט. והיותר ראיה חזקה לזה כי מהעיקר מחלון וכליון נשאו לרות וערפה בגויותן, ולא גיירו אותן כמו שכתב רש"י, זיכרונו לברכה, בפירושו למגילת רות ומן הפסוקים הוא מוכרע: 'ותאמר נעמי לשתי כלותיה: לכנה שובנה, אשה לבית אמה' - ואם הם נתגיירו, כיצד אמרה להם לחזור לגויותן?! - ודאי כי לא נתגיירו, וכיוון שכן מה עניין ייבום כאן?!

אם השם 'מלאך' - שמעו בו להעיד על יקר תפארת גדולתו, השם שליח הוא כמעט נפל מכבוד וחן בעיני הבריות, בזמנינו בארצנו. כל העמים מתכבדים בשם שליח, לכנות כל צירי-אמונים לדתם ועמם, ולהרחבת החכמה והדעת באה, וגם היום כבוד יתנו להם במלא חפנים, ורק עמנו בדורנו ובפרט בארצותינו, הורידו את כבוד השם היקר הזה ממעלתו, לפעמים עד המדרגה התחתונה; לפנים התכבדנו בשליחי הכוללים מארץ קודשנו, ועתה בימינו, בנפול כבוד התורה, בעוונותינו, הרבה מכבודה ועוזה בימי קדם, נפל גם כבוד שלוחי ארץ הקודש; וכל מין עובר ושב ושליח לעצמו, אשר בתוכם ימצאו גם ריקים. אולם כאשר כל סגולה לא תיפול ממעלתה, בנופלה באשפה מגועלה, כן גם כבוד התורה הברה ובעליה התמימים הנאמנים, לא נפלו ולא יפלו לעולם חלילה, כי מגינם חזקה, גואלם גדול, הא-ל הגדול הגיבור והנורא, ובתוכם גם הכינוי הנכבד שליח מארץ הקודש, לתכלית נשגב או שליח מצווה אחרת, עוד יכבד בכבודות כל עת, אשר נושאו איש נאמן לשולחו ולשליחותו, ומתהלך בתמים עם א-להים ואנשים.

אין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסד שבה, ופירש רש"י: שהנתינה היא הצדקה, והטורח הוא החסד, כגון מוליכה לביתו או טורח שתעלה לו להרבה, כגון נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש. בזה יבוא הכתובים על נכון, שהם המדברים בצדקה שיש בה גמילות חסדים:
'הלא פרוס לרעב לחמך' - דהיינו שתיתן לו פת אפויה שזה יקרא גמילות חסדים, 'ועניים מרודים תביא בית' - דהיינו העניים האומללים והמרודים שאינם יכולים לצאת ולבוא אצלך תביא להם לביתם, שזה יקרא גם כן גמילות חסדים. 'כי תראה ערום וכסיתו' - שאתה נותן לו בגד ללבוש. שכל אלו הם מצות גמילות חסדם כמו שפירש רש"י.
אחר כך אמר: 'ומבשרך לא תתעלם' - דהיינו שאל תחשוב שלא יקרא גמילות חסדים כי אם עשות חסד עם אחרים, אלא אף מבשרך לא תתעלם, שאין אתה מתעלם ממנו, אלא רוחצו וסכו כמו הלל הזקן, עליו השלום, לזה יקרא גם כן גמילות חסדים: 'כי גומל נפשו איש חסד'.

מעלה הגדולה שבצדקה היא המחזיק ביד חברו המך, כמו שאמר הכתוב: 'כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו' - טרם שיעני. ועל זה שאלו לשלמה: איזה צדקה העליונה? - אמר להם: צאו וראו מה שאמר דוד אבא: 'פזר נתן לאביונים' - לאביונים רוצה לומר: לא אביונים ... רוצה לומר: שיחזיק בידו טרם שיהיה אביון, ועל ידי זה תהא 'צדקתו עומדת לעד', לא כאדם שנותן פרוסת לחם או פרוטה, שבכל יום צריך לתת לו, אבל צדקה שמחזיק ביד חברו היא עומדת לעד.

יש צדקה בעולם, מהוללת מאוד, והיא זו כאשר ראית איש רעב אורח ואין בך יכולת להביאו אל תוך ביתך, כי אין לך בית אחר או שיש לך אורחים אחרים, אזי אני אומר לך: 'ותפק לרעב נפשך' - כלומר, הפק עצמך מהבית ותן לו מקום ללון, כי אז 'נפש נענה תשביע', באופן שביתך יהיה הפקר לאורחים עד שאין לך מקום לנוח לנפשך כי אם בערבוביה בין האורחים.
או על דרך אומרם אבותינו זיכרונם לברכה, שהלל הזקן רץ לפני אותו עני בן טובים שלשה מילין, לעשות רצונו, כי כן היה למוד. ועל זה אמר: 'ותפק לרעב נפשך' - כלומר אם יהיה העני בן טובים ולא מצאת מי שירוץ לפניו, הפק עצמך בכבודך לרוץ לפניו כהלל, ובזה נפשו הנענה תשביע.

'כי יהיה בך אביון' - 'בך' דווקא, ירצה: בעבורך נעשה אחיך אביון, ואתה הגורם כי מך ערכו, יען קפצת ידך מן הצדקה, ולכן גרמת העדר שפע הא-לוהי עד שנעשה אחיך אביון, לפי כי שהקדוש ברוך הוא משפיע שפע לתחתונים, בעין יפה הוא נותן ומתברכים כל יושבי תבל שוכני ארץ, ואתה היית הגורם. ולא כן כאשר קפצת ידך מלתת, הסתתמו כל צינורי ההשפעה וזה גרם 'כי יהיה בך אביון' - בעבורך כאמור. ומאחר שאתה הגורם הזהר ותשמר: 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון', ירצה: כיוון שאתה גרמת שיהיה זה אחיך אביון, לכן 'פתוח תפתח לו' - אפילו מאה פעמים, 'ונתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה' - לרמוז שבעבור זאת ההשפעה, אשר אתה משפיע לאחרים, יהיה גורמת 'כי יברכך ה' א-לוהיך'. לא כן בהיות ידך קופצת מן הצדקה, שאז גורם אתה סגירת הפתחים וצינורות השפע כאמור.

שאלה איש וביתו: האיש דרש למכור כל עדיי אשתו זהב וכסף ואבני חפץ, בין שהכניסה היא בנדונייתה ,בין שפסק לה הוא בשעת נישואין, בין שקנה לה אחר כך, בין שנתן לה מהזולת במתנה את הכל רוצה למכור כי דוחקת לו השעה, וצריך לפרנסה. השיבה האישה: שאין ברצונה להניחו למכור, ואשר יגזור הדין כן יקום. עוד דורש הבעל שלא לדור עוד במראקס, כי אינו מוציא פה מחייתו, בכן תלך עמו לעיר מולדתו ווארזאזאת. השיבה האישה, שמקום נשואיהם וכתובתם, פה עיר מולדתה מראקס, ובכתובה מפורש תנאם שלא יוציאנה.
עוד דרש הבעל שאשתו תעשה מלאכה להמציא לו עזר לפרנסה, וגם משום שלא תהיה בטלנית. השיבה שאינה יודעת מלאכה, ומעולם לא עשתה זאת כי לא נסית, ואינה בטלנית כי עושה צורכי ביתה, ומטפלת בשתי בנותיה הקטנות, והיא דורשת את בעלה להשכיר לה משרתת כי ראוי הוא לכך. הבעל מכחיש ואומר כי דל הוא ואינו ראוי לכך. ...
הכלל העולה: א. החפצים שהכניסה היא וגם מה שהכניס הוא בשעת נישואין, אינו יכול למכור לכתחילה. ב. מה שקנה לה אחר-כך יכול למכור לגמרי לאוכלם, אם איש עני הוא והוצרך להם לפרנסה. ג. המתנות אם גם כן הוצרך כנזכר והמה יתרים על הראוי לה, אז יוכל למוכרם לפירות, רוצה לומר: יינתנו בריווח, הקרן קיים לעולם והבעל אוכל פירות. ד. ידורו פה מראקס ולא יוכל להוציאה למקום אחר כי אם על פיה ורצונה. ה. תעשה מלאכה קלה לפי הפנאי מטיפול בנותיה וצרכי ביתה. ו. אם הוכחשו בחפצים תשבע האישה להחזיק מה שבידה, ועל הכחשת המשרתת, אם הוא ראוי או לא עליה להביא ראיה.

באשר דבר מלך שלטון, והוא גזר על היהודים הפריזים היושבים בערי הפרזות ובאהלי קדר ובאהלי פלישתים, שיבואו לעיר תחנותם, ולא יוסיפו ללכת להסתחר עוד באותן מקומות.
ובכן עלתה לפני אנקת נאקת השוכרים עם שכיריהם, שהשוכרים טוענים לבטל השכירות מכאן ואילך, בטענה שלא השכירו אותם אלא על דעת שיעשו מלאכתם חוצה, ועכשיו שנגזר עליהם שלא לצאת והם יושבים ובטלים גם הם גם שכיריהם, תתבטל השכירות מכאן ואילך. והשכירים השיבו אנו מזומנים לעבוד עבודתכם, ואם נמנעה עבודתכם, מזלכם גרם.
ואחר המשא ומתן בדין זה פסקתי ביניהם, שהדין עם השכירים ולא יכולים השוכרים לחזור לבטל השכירות, שהפסד של בעל הבית היא זאת, והשכירות קיימת עד זמן שקבעו. ... אמת שבבואם לפירעון בזמן שהשכירים יושבים ובטלים לגמרי, יש לנו לומר שלא יטלו כל שכרם אלא כפועל בטל.

'וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל' –
'וישכון ישראל' - רוצה לומר: בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. 'בטח בדד' - בהתבודדות על התורה ועבודת השם. ושמא תאמר: ובמה בטחו עד שיושבים בהתבודדות בלי עסק משא ומתן? - לזה אמר שבטחו על 'עין יעקב' - שהם גדולי ההמון שנקראו עיני העדה, שהם מחזיקים בידם. ולכך גם הם זוכים 'אל ארץ דגן ותירוש' - רמז על שכר עולם הבא, שהיא ארץ שמשתלם בה שכר דגן ותירוש, שהם תורה שבכתב ושבעל-פה, שהם שכר הנפש, רוח ונשמה.
ורמז כפשטו: שיתברכו נכסיו בעולם הזה בדגן ותירוש, שהם עיקר הברכה כנודע, כי המחזיק זוכה בעולם הזה ובעולם הבא כמו שכתוב בזוהר וברבותינו זיכרונם לברכה. ורמז גם כן שיזכה ללמוד בארץ, שהיא ארץ ישראל העליונה, שהיא עולם הבא, ללמוד תורה הרמוזה בדגן ותירוש.

'והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו' - על מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: סגולה להבין דבר קשה בתורה הוא - על ידי שייתן צדקה להאיר עיניו של העני, ובזכות זה - יאיר ה' עיניו, להבין בתורה, וליישב מה שהוקשה לו.
והנה עיקר הצדקה היא להיות לשם שמים, בלתי שום פניה זרה, וכמו שרמזו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק 'וייקחו לי תרומה' - לי לשמי, שהצדקה לשם ה' עושה יחוד לקדוש ברוך הוא ולשכינה. וזהו שאמר 'והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי' - תעשו צדקה שהיא כקרבן, ...והקרבן הזה של הצדקה יהיה 'אלי' – לשמי, ואז ושמעתיו - שאאיר עיניך, להבין ברור כל מה שנתקשה לך.

'למען תלך בדרך טובים, ואורחות צדיקים תשמור' - מעצם טיבו, לחוק יש אופי אוניברסאלי אשר לא תמיד מתאים בכל המקרים, כפי שהבינו היטב אפלטון ואריסטו, ויישומו המכני יכול אף להזיק.
הרבנים מצידם, תפסו להפליא את הסכנה הזו והעמידו מול 'שורת דין' - החוק בכל הקפדנות שלו, את 'לפנים משורת דין', שעדיין נמצא בתוך החוק. לא רוח המתנגדת לכתוב, דבר שאין לו כל משמעות ביהדות, אלא מה שנשאר תמיד נאמן לחוק, ומבטא באותה עת, את הצדק הגדול יותר, ואת החסד הגדול יותר, כמו שממחישה הגמרא בבבא מציעה פג ע"א:
'רבה בר בר חנה שברו לו הסבלים חבית יין. לקח את גלימתם. באו ואמרו לרב. אמר לו: תן להם את גלימותיהם. אמר לו: וכי כך הדין? אמר לו: כן, שנאמר: 'למען תלך בדרך טובים'. נתן להם גלימותיהם. אמרו לו: עניים אנחנו וטרחנו כל היום, ואנו רעבים ואין לנו דבר. אמר לו: לך, תן להם שכרם. אמר לו: וכי הדין כך? אמר לו: כן, שנאמר: 'ואורחות צדיקים תשמור'.

'שלא לנעול דלת בפני הלווים' - הדרישה שבית המשפט האחראי לגביית חובות, יורכב משלושה דיינים מוסמכים, התרככה במידה ניכרת, ובית המשפט הסתפק בשלושה אנשים ללא הסמכה מיוחדת, רק שיהיו מקובלים על ידי הצדדים. חיוב המלווה לתבוע בפני בית משפט, שהוקם על פי כל הכללים, ושיושב בדרך כלל בעיר ראשית, היה מחייב אותו להליכים כבדים, שהיו מרתיעים אותו מלהלוות, למרבה הצער של אחיו הזקוק. ...
קרה גם שבזמן הלל הזקן, לא ששו להעניק הלוואות, מכיוון שהשנה השביעית, שנת השמיטה, ביטלה את חובות. כדי למנוע הפרה כזו של התורה, הקובעת בתוקף: 'פתוח תפתח את ידך לו', הנהיג הלל את הפרוזבול, אשר לפיו השמיטה לא יכלה עוד לכבות תביעה שהופקדה בידי בית הדין.

והינה כי עיקר מצוות הצדקה, לצרף עם מצוות הצדקה דברים ניחומים ודברים טובים, להשיב נפשו העגומה, לבלתי יצטער העני שבא לידי כך שיצטרך לבריות, וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: המפייסו מתברך בי"א ברכות. 'וטוב איש חונן ומלווה יכלכל דבריו במשפט' - ושיכלכל דבריו לעני בדברים מסודרים בהשכל בצדק ובמשפט.
ובהיותו סמוך על שולחנו בנוח, יתבייש העני, כי המצפה לשולחן אחרים - עולם חשך בעדו, וחייו אינם חיים, ופניו משתנים ככרום. ולזה מקדים בדבריו להעני: 'הא לחמא עני' - כי אבותינו במצרים אכלו בעוני במרירות לב, ואחר כך נגאלו. ובכן בהיות העני סמוך על שולחנו, בזכות הצדקה מקרבת הגאולה, ונגאל כולנו, ולשנה הבאה 'בארעא דישראל בני חורין' - ונאכל בשובה ונחת.

'ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום' - שכבר ידוע שהצדקה המעולה היא כשנותנה בסתר ולא בפני רבים, שנראה כיוהרה. אבל אם כוונתו הייתה כדי שיתנו אחרים, שממנו יראו וכן יעשו, היא מצווה גדולה, ושכרו כפול ומכופל שזיכה ומזכה. וזהו כוונת הכתוב: 'ונדיב נדיבות יעץ' - לאחרים כדי שיתנו גם הם, אף על פי שהוא היה צריך שיתנה בהצנע, כיוון שכוונתו הוא כדי לזכות אחרים 'והוא על נדיבות יקום' - שאומר אני נותן תחילה כדי שיתנו אחרים גם כן, וודאי שצדקה כזאת היא צדקה מעולה ביותר.

'ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים - אין זריעה אלא צדקה, שנאמר: 'זרעו לכם לצדקה' - כמו שהזריעה, אדם זורע גרעינים רבים, ולא כולם יצליחו, ובכל זאת אדם זורע, כי מה שיצליח, יעשה פרי למכביר. כן בענייני הצדקה. אמנם, ישנם הרבה אנשים בלתי מהוגנים, אבל בכל זאת לא ימנע האדם מלתת צדקה, כי הגרעין של הצדקה, יעשה פרי כפלי כפליים.
עוד יש להזכיר מאמר חכמינו זיכרונם לברכה, בדברי הנביא ירמיה שאמר: 'בשעת אפך עשה בהם' - שאפילו בשעה שנותנים צדקה, הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, שעל ידי זה יהיה סנגוריה, שהלא ישראל ריחמו על אנשים שאינם מהוגנים, וככה צריך הקדוש ברוך הוא לנהוג אתנו.

'רק שבתו יתן ורפא ירפא' - שעל ידי צדקה לעני ינצל מכל חולי ומכל גזירה, בר מינן, שהצדקה מבטלת כל מיני חוליים וגזירות רעות. וזה אומרו: 'רק שבתו' - ראשי תיבות: רש, דהיינו: שייתן צדקה לרש דהיינו לעני, ואז 'ורפא ירפא' - שהקדוש ברוך הוא ישלח לו רפואה שלמה בגופו.

'יהי ביתך בית ועד לחכמים' - וסמוך אליו: 'יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך'. אפשר שיוסי בן יוחנן בא להשלים ולהסביר דברי רבי יוסי בן יועזר, שמה שאמר רבי יוסי בן יועזר: 'יהי ביתך בית ועד לחכמים' יכול להתקיים על-ידי שיהיה ביתך פתוח לרווחה לעניים, וכמו שכתוב: 'היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה.'

'אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.' - כלומר ההולך בזריזות בדרכיו של הקב"ה, דהיינו: רחמנות וגמילות חסדים, כמה שנאמר: לאהבה את ה' א-להיך ללכת בכל דרכיו, הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה תהא גומל חסדים, והצדקה נקראת רחמים. ...
זהו: 'יגיע כפיך כי תאכל' - שכרך מצד הדין על-ידי הזריזות הנ"ל. ועל ידי זה: 'אשריך וטוב לך' - שכרך הטוב מצד הדין בעניין יראת ה', וזריזות בצדקה וגמילות חסדים.

'אני בצדק אחזה פניך, אשבעה בהקיץ תמונתך' - נקדים זה שאמרו במדרש: אמר רבי אבין: העני הזה עומד על פתחך, והקדוש ברוך הוא עומד לימינו, כמו שכתוב: 'מי יעמוד לימין אביון'. אם נתת לו, דע מי שעומד לימינו נותן לך שכר עד כאן. למדנו מדברי המדרש שהנותן צדקה לעני מקבל פני שכינה ... ומעתה זהו כוונת הכתוב: 'אני בצדק אחזה פניך' - רצה לומר במצות הצדקה 'אחזה פניך' דווקא - שאזכה לקבל פני שכינה, כדברי מדרש רבי אלעזר, ועוד במצוות הצדקה, אני מרוויח שאקום בתחיית המתים, שמאחר שקיימתי מצוות צדקה, יש לי דין בן למקום, ועל ידי זה אזכה להקיץ בתחיית המתים, שכהן מטמא לבנו, ואהנה מזיו השכינה וזהו: 'אשבעה בהקיץ תמונתך'.

'לעולם אין אדם מעני מן הצדקה' - שכוונת רבותינו זיכרונם לברכה בתיבת 'לעולם' לומר: אף על פי שבזבז יותר מחיובו - אינו מעני, ועוד הביא ראיה מדברי אביו שאמר: 'פזר נתן לאביונים' - שפיזר ממונו יותר משיעור שהוא חייב - להרבה עניים כמו שכתוב: 'לאביונים' - לשון רבים, ואף על פי כן: 'קרנו תרום' - שהקרן של ממונו מתרומם ומתרבה.

העושר הוא מבחן גדול לאדם אם הוא צדיק ועומד בצדקו, יותר ממבחן העוני והדלות. כי על ידי העושר יכול להשיג כל המעלות הטובות, וכל המצוות התלויות בממון, וכל הגמילות חסדים - על ידי ממונו. וכן בידו לעשות כל המידות הרעות, וכל המעשים הרעים, וכל תאוות ליבו - על ידי ממונו. וזהו מה שאמרו חז"ל: 'בשלושה דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו' - וזה הוא 'בכיסו'.
אשר חננו ה' עושר ונכסים, ראוי לו להתבונן בדעתו ולשקול בפלס שכלו את מעשיו וכל ענייניו - לתקן אותם. וידע ויבין כי עכשיו חל עליו מצוות תלמוד תורה, והמצוות התלויות בממון, כגון- צדקה וגמילות חסדים. ויאמר בלבו - לא זיכני הקב"ה למעלה היקרה הזאת אלא כדי לעשות רצונו כרצונו, כי אין לו שום מענה לומר לא יכולתי לקיים מפני הדוחק.
ראוי לעשיר לחשוב בליבו כי הממון בידו הוא פיקדון בעלמא, ואינו עליו אלא אפוטרופוס. כדרך האיש שראה בן אחד מבניו שאינו שומר ממונו, ואין לו הצלחה להרוויח בכל עניין סחורה או מלאכה. וראה בן אחד מבניו חריף, וזריז ומרוויח בכל אשר ישלח ידו. עמד והפקיד אצלו חלק הבן האובד כדי שלא יכלה הקרן. ואם האפוטרופוס אינו מתנהג עם האובד כשורה - נוטלם מידו.
ובכלל חובת העשיר להשגיח על קרוביו העניים. וידע ויבין כי מן הדין אין הקהל חייבים לתת להם מנכסי הקהל, מאחר שיש להם קרוב עשיר. ועוד כי שכרו גדול מאוד.

'וימהר לעשות אותו, ויקח חמאה וחלב ובן בקר' – וקשה, היאך אברהם שהעידו עליו חכמינו זיכרונם לברכה, שקיים כל התורה כולה, ואפילו עירובי תבשילים, יאכיל בשר בחלב למלאכים שהם קדושים. ... ועוד איך בישל אברהם את הבשר בחלב, והרי התורה נקראת חסד, שנאמר: 'תורת חסד על לשונה', והיא אמרה: 'לא תבשל גדי בחלב אימו', כיוון שזו מידת אכזריות לבשל את הבן בחלב אימו? וגם כן על המלאכים קשה, היאך אכלו בשר בחלב? ... ויובן בהקדים מה שאמרו במדרש: כשעלה משה למרום, ביקשו המלאכים לפגוע בו, ולשורפו בהבל פיהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: החזר להם תשובה. אמר להם משה: והלא מיכאל, שר הגדול שלכם, אכל בשר בחלב אצל אברהם אבינו. עד כאן.
וקשה, למה פירט משה רבינו, מיכאל דווקא, והלא כתוב: 'ויאכלו', 'ויאמרו' - לשון רבים. משמע שגם גבריאל ורפאל אכלו? - ויש לתרץ, לפי שהתורה נקראת חסד, ואין דרך החסד לנטות אחר הדין. ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שמיכאל הוא שר החסד כמו שכתוב: 'ואין אחד מתחזק עימי על אלה כי אם מיכאל שרכם', וכן נאמר: 'ובעת ההיא, יעמוד מיכאל השר הגדול, העומד על בני עמך' - עמך לא נאמר אלא 'בני עמך' - ללמדך, שמיכאל יהיה המלמד תינוקות, ודווקא לו נאה, כיוון שאינו קפדן. ... עפ"י זה מובן מדוע טענת משה רבינו על אכילת בשר וחלב, הייתה דווקא על מיכאל, והוא משום שמיכאל הוא סמל החסד, ואיסור בשר וחלב יש בו משום אכזריות, ואין דרך החסד לנטות אחר האכזריות.

נשבע שלא יתן צדקה לעני הנמצא בעולם, בוודאי חלה השבועה, כמו שכתב הרשב"א בשם רבותינו הצרפתים שבוודאי אינו מחוייב לפרנס אותם שנמצאים בעולם, ולכן צריך מעיקר הדין להתיר ע"י פתח וחרטה. נשבע שלא יתן צדקה לעניים כלל, לא הווי שבועה, ואינו צריך התרה, כמו שכתב הרמב"ם.

מן המצוות היקרות של חג הפסח הקדוש הזה, היא מצוות הצדקה שאין ראוי לאדם לעשות כל צרכיו לעצמו ובני ביתו, ולא ישגיח על העניים האומללים - וצרכי הפסח מרובים.
וכמו שראינו שחז"ל התקינו לאסוף קמחי דפסחא, וכן מתחילים בהגדה - כל דכפין ייתי וייכול.
וידוע מה שנאמר בזוהר הקדוש - שבלילי יום טוב הקב"ה מבקר את אנשי העולם, וכשרואה שהם חסרים - רוצה להחריב עולמו. ומידת הדין מקטרגת על העשיר לומר לפניו יתברך - לעשיר נתת עד שאכל ושבע ודשן, ולעני לא נתת כלום, איה רחמנותך?
וה' מצטער מזה, ורוצה לשפוך חמתו עליהם. מי גרם לו? - זה שלא נתן צדקה, ועל ידי הצדקה שנותן עושה שלום בפמליה של מעלה, ועליו נאמר: 'אז יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום'.

'טוב עין הוא יברך כי נתן מלחמו לדל' - רצה לומר: על מה שנותן בטוב עין הוא מה שיתברך, ולא על הנתינה עצמה, כי 'נתן מלחמו לדל' - רוצה לומר: מפני שמלחמו של דל נתן לו, ומה ברכה יגיע לו עבורו אם לא על 'טוב העין' ודוק,
וזה יהיה גם כוונת הכתוב בישעיה: 'הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית' - שבתחילה אמר 'לחמך' - לשון נוכח, ולבסוף 'תביא בית' סתם, אבל הוא הדבר, שצריך שיתחכם האדם בעניין הצדקה, שלא יתבייש העני ולא יצטער כלל, וזהו המלמד לאדם דעת לומר לעני כשפורס לו לחם לומר לו 'לחמך הוא', ובזה לא יתבייש. אמנם כשמביאו אל ביתו לא יאמר לו 'תבוא אל ביתך' כמו שאומר לו 'לחמך', שהרי למחרתו יהיה נפסל ביוצא, כי לא יתן לו את ביתו לגמרי. לומר לו: תבוא אל ביתי, הרי יהיה עליו בושה. על כן כב יאמר לו: תבוא הבית סתם, כי כן דרך הגדולים לדבר.

'נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך' - בליל תשיעי קודם כפור, ואני בחלומי, ואני מפרש הפסוק הנזכר וכן הוא הפירוש שפירשתי:
'נתון תתן' - בא הכפל להורות שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה, חייב ליתן צדקה. ...
'ולא ירע לבבך בתתך' - דבר מועט, 'כי בגלל הדבר הזה' - שניתן מתוך הדוחק, יברכך ה' - ותיתן מתוך הריווח. ואקץ והנה חלום, והוא כפתור ופרח.

אנחנו העברים מצאצאי שם נחנו, שיסוד ועיקר להם הכנסת אורחים, ועשות חסד עם בני האדם, כאשר נודע מתכונת אברהם אבינו, ובניו אחריו. ומלבד זאת הנה תורתנו הקדושה, ציוותה אותנו על קיום מצווה זו, ככל האפשר, וגדול כח מצווה זו, שמקרבת את הרחוקים, ומרחקת את הקרובים, שהתורה ציוותה על עמון ומואב שלא יבואו בקהל ה' עד עולם, בשביל שלא קדמו אותנו בלחם ובמים, בדרך בצאתנו ממצרים. ובכלל המידות של בני שם, יש מידת הסבלנות בת העצלה הבכירה. גם זו בתוך מידותיהם והיא שמכבדים כל אדם באשר הוא אדם, ואם נוסיף על מידותיהם התרבות והחינוך המועיל והמתוקן, ישתלמו לנו מידותינו על צד היותר טוב ונאה.

'ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי' - צריך ליתן חלק העניים תחילה, וזהו: 'ויקחו לי תרומה' - שהעניים יקחו הצדקה לי - לשמי, ש'מלווה ה' חונן דל', ולא כמו שעשה דוד המלך, עליו השלום, שהניח העניים מתים ברעב, והיה צובר ממון רב לבנות בו בית המקדש.
אלא שמתחילה יקחו לי - לשמי, אחרים זולתי, והם העניים. שמה שנותנים לעניים הוא כאילו לי הם נותנים, כי 'מלווה ה' חונן דל'. ואחר שפרנסו העניים, אז תיקחו אתם הגזברים תרומתי לנדבת המשכן. וכן לדורות, שבכל עניין העניים קודמים, ולהוציא מאשר עשה דוד, עליו השלום.
וזהו שאמר במדרש: 'ויקחו תרומה' - אין כתיב כאן, אלא 'ויקחו לי' - רוצה לומר שאחרים לוקחים התרומה, שהיא נקראת לי לשמי, יקחו אותה העניים, ואחר כך תיקחו אתם הגזברים את תרומתי לנדבת המשכן. ואם כן הפסוק מדבר גם בתרומה, שייקחו לצורך העניים, ולא בנדבת המשכן בלבד.

תקנת רבותינו הראשונים, נוחי נפש, זכותם יגן עלינו אמן, שתיקנו בניסן שנת שס"ג, כאשר ראו שהדורות מתקלקלים והולכים, וחסו על ממון היתומים שילך לאיבוד, ואין דורש ואין מבקש על האפוטרופוס, לדעת אם ייתן חשבון מדויק או לא, ולזה ממון היתומים עשה יעשה לו כנפיים, עמדו ותיקנו לתועלת היתומים ולטובתם, שהאפוטרופוס - הן מינהו אבי היתומים, הן מינוהו בית דין - צריך לחשב עוד עם הבית דין, כשהם עדיין קטנים, ושהרשות ביד בית דין למנות אחר במקומו, אם נראה להם שהחשבון אינו יפה. ותקנה זו הייתה לדורות. וכל מגמת רבותינו בתקנתם היא לתועלת היתומים ולטובתם, ולא באו להקל על האפוטרופוס אלא להחמיר, ולהוסיף עוד חשבון אחר בימי האפוטרופוס כשהם עדיין קטנים כדי לבדקו אם הולך בדרך ישרה ונכונה וחשבונו יפה ומדוקדק, וזה פשוט וברור.

ואל יאמר אדם: אין לי במה לפרנס את בני ובנות ביתי, ומאין יבוא אלי ליתן לעני. כל אחד לפי יכולתו הטובה, ומה שייתן יתן אותו בעין טובה, כי 'טוב עין הוא יבורך - אל תקרי יבורך אלא יברך'.
תורתנו אמרה: 'פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך'. הפסוק הזה כפל דבריו, במה שאמר: 'פתוח תפתח', אלא בא ללמדך: אם אתה פותח את ידך מעוני, סופך שתפתח אותו מעושר.
ולזה לא אמר הפסוק: תפתח פתוח, אלא אפילו אתה עני, ואין לך אלא 'פתוח' אחד, וממנו אתה נותן לעני, סופך להיפתח כמה פתחים מצד העשירות. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו: 'אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה'. ואם אין לו מה ליתן יפייסו בדברים.

אם אתה יודע שיש חולאים במקומך, לך ובקש איזה איש חולה ובקר אותו, קודם שתגיע לביתך, כי זה מצווה רבה בידך. ואם ראית חולה שהוא עני, חון ורחם עליו, ממה שחננך בוראך, והליץ עליו טובה לאחרים ששומעים מדברך עליו, אולי יחונו עליו ממה שחננם בוראם, וה' יחון גם עליך.

גדולה הכנסת אורחים מהשכמת בית המדרש' - מה דמיון יש בזה לזה, לומר 'יותר'? ועוד, הרי תלמוד תורה גדול מכולם. - בא להודיע הפרש, העושה טובה או המקבל טובה. שהמארח עושה טוב וזה גדול, והמשכים מקבל טוב לעצמו בהשכמתו בלבד. הראיה - בקבר אלישע חי המת, ולמה לא חי אלישע עצמו? - שבהחיותו מקבל הוא טוב, ובהחיות המת, בזכותו הוא עושה טוב - וגדול. גם 'תלמוד גדול או מעשה' זה יורה שהמעשה גדול, שהוא התכלית ואם כן גדול המארח מהלומד. גם המארח טוב לעולם הזה, והמשכים טוב לעולם הבא, ואמר: אף על פי כן, המארח גדול, שזוכה חיי עולם הבא.

'שום תשים עליך מלך, אשר יבחר ה' א-להיך בו. מקרב אחיך תשים עליך מלך' – המלך, שתשים, לא יהיה ממשפחה רמה שבכל ישראל, שבזה יתגאה ולא יהיה לבו שפל להיות ב'קרב אחיך', שכן אמרו פרק ב' של יומא: מפני מה לא נמשכה מלכות שאול? מפני שלא היה בה שום דופי, שאמר רבי יוחנן: אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים מאחריו. וזהו: 'מקרב אחיך'. ומכאן למדו הדין, שאפילו אביו עובד כוכבים ומזלות, אם אמו מישראל - 'מקרב אחיך' קוראים בו.
וזהו 'אשר יבחר ה' א-להיך בו' - פירוש: לא תטעה לשים מלך, מי שהיו בו מעשים רעים, כדי שלא יתגאה, רק 'אשר יבחר ה' א-להיך בו' - שיהיה צדיק. ואם תאמר יתגאה עלינו, לזה אמר: 'מקרב אחיך' תשים אותו, פירוש, שלא יהיה ממשפחה רמה, רק מקרב אחיך, ממשפחה שהיא יושבת בקרב אחיך, שיש לה קורבה עם אחיך ולא ממש מאחיך, כמו דוד מרות, ובזה לא יתגאה עליכם.

קודם הפסח בא אליי איש אחד, ובידו שק שהיה בו קמח ועשו מזה מצה. ואחר כך הרגישו שהיה בדופן השק מבפנים מעט עיסה דבוקה, והלך אצל המורה, שפה העיר חיפה, תבנה ותכונן, רב אתאי, ברוך הוא וברוך שמו, ישמרהו צורו ויחיהו, מעדת האשכנזים, והוא שלח אותו אלי, להורות לו אם מותר או לא. וראיתי שמקום הדבק היה מעט כל כך, שבוודאי אפילו אם נפל כולו כמו שהוא, יש די והותר כדי לבטל. ולפי הרצון היה הלב מהסס להתירה, משום שיש לחוש לדברי האוסרים אפילו למי שאומר שאין חוזר וניעור. אבל לאסור גם כן לא מלאני לבי, כי איש עני הוא, וגם שאינו מצוי לקנות ויהיה בטל משמחת הרגל , ולכן חשבתי אולי למצוא לו איזה צד להתירה בשופי.

ידוע שמי שהוא מתעמל ויגע הרבה, אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק. וכל מי שהוא יושב בטח ואינו מתעמל, כל ימיו יהיו מכאובים וכוחו תשש. עיין בספר 'נאה להודות' מזמור ע"ג. והנה העניים כל ימי החול הם מלאים ויגעים ועל ידי כן מתחזק כוחם. אבל בשבת הם נחים וכיוון שלא עובדים - נחלשים. אם כן הם צריכים דבר לרפא אותם, ביום שנחים, שהוא יום שבת, ומה ירפא אותם הוא השמש, לכן זה כאילו מפורש יום שבת, על כן אמרו: 'שמש בשבת' - שמש צדקה ומרפא בכנפיה - 'צדקה לעניים', שביום השבת הם נחים וכיוון שלא עובדים נחלשים, השמש להם בשבת מרפא בכנפיה.

גמילות חסדים היא מצוה שאין קץ למתן שכרה, והיא מהמצוות שהאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כמו שכתב התנא. וראוי לאדם שיזהר בה ביותר. כי מאחר שהיא מצווה שאין בה חסרון כיס, ענוש ייענש בכפלים, אם לא יזהר בה, ומאוד הפליגו חכמינו זכרונם לברכה במצווה זו עד גדר, שאמרו שהיא אחד משלושת עמודי העולם, ואמת שהשכל שופט, שרוב קיום העולם תלוי בגמילות חסדים ... כי יהיה מלווה לעני ומדבר על ליבו, ואם לא הלווהו ולא ידבר על ליבו, הנה הוא מת ברעב. כי ביקור חולים על ידי שיבקרנו, אפשר שעל ידוו תהיה רפואתו. או שימצאהו צריך תרופה וכיוצא, ויקרב לו התועלת, וכן לקבור מתים, שאם לא כן, ישאר מוטל ומושלך בארץ ורבים כאלה. ואם כן מלבד הפשט של דברי חכמינו ... נוכל לומר שגם כפי הטבע קיום העולם בגמילות חסדים.

אם יהיה האדם יורד ברשות בשומעו שמצווה להוציא המעות באכילה ושתייה וכיוצא, כגון בשבתות וימים טובים, והוא מתגבר כארי, ולא יהיה חס על ממונו, וכל מיש שיש לו פרוטה, יריצנה אצל החנווני. ותראה כמה באים יום שישי בבוקר השכם, מבטלים התפילה ללכת להכין צורכי שבת קודש, באומרם שזוהי מצווה עוברת, שמא לא ימצאו בשר ודגים וכיוצא בזה. ואם המצא ימצא דג גדול בחצי דורוס ודג קטן ממנו בשני פרנאך, הם אומרים זה כבוד שבת עדיף. ואם תאמר להם שיתנו עשרה אונקיות לעני, הם מצטערים ואומרים כי הם בדוחק ובצער, ואינם יכולים לספק מים ומזון לבני ביתם…
היש משוגע גדול מזה, שאם הוא רוצה לעשות צדקה ולענג השבת, למה יקיימו ציוויו דווקא בלגימה ולא בצדקה. הרי ודאי שלא יקבלו שכר אפילו על עונג שבת כי מגמתם למלא את נפשם. ואף אם רצה לעשות צדקה, יחסרו מעונג שבת קצת, ויעשו צדקה ויקבלו שכר על שניהם.

'אשרי שומרי משפט, עושה צדקה בכל עת' - אפשר לומר 'במשפט' - להוציא שלא יגזול ויתן צדקה, ועל פי זה אפשר לפרש הפסוק: 'באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט'.
אפשר גם יש לומר על פי מה שכתבו ז"ל: שכשיש דין למטה אין דין למעלה, וזהו: 'אשרי שומרי משפט' - רוצה לומר הדיינים ששומרים המשפט, שעל ידי כן הקב"ה עושה צדקה בכל עת.
או יש לפרש על פי מה שפרשו ז"ל: מצוה על הדיין לעשות פשרה וזהו: 'אשרי שומרי משפט' - רצה לומר: ימתין במשפט, מלשון 'ואביו שמר את הדבר', ומה הוא עושה? - עושה צדקה בכל עת, רצה לומר: פשרה, שהפשרה נקראת צדקה.

'כאשר מתבשמת צדק זו ממשפט, אז נקראת צדקה, והעולם מתבשם בחסד ומתמלא ממנו'. - פירוש הוא מה שאמר רבינו זכרונו לברכה בשער מים דוכרין ומים נוקבין פרק י"ד כנודע: שהצדקה שנותן הצדיק לצדק, הם החסדים הנקראים שלום וצדקה. ואז צדק שהוא בחינת הדינים והגבורות מתמתקות על ידי החסדים, שהם ה' ואז מצדק נעשית צדקה יעויין שם, והשאר מובן.

'כי הוא צוה ויעמוד', 'ויעמוד השטן', 'ויעמוד בין המתים ובין החיים', 'ויעמוד פנחס ויפלל' - שאם ה' ציווה למשחית לבוא, אזי יכול להעמיד נשמה שלו - אותיות 'השמן' על ידי מצוות הצדקה, העומדת בין המתים ובין החיים, רצה לומר: 'מת' 'חי' וצדי באמצע הרומזת לצדקה היא אותיות 'מחצית' השקל. וגם צריך לעמוד ולהתפלל ועל ידי כל 'ותעצר המגפה', 'ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף'.

רבי פדת ורבי פרחיא אומרים: מחלון - על שם שמחל לו הקדוש ברוך הוא כל עוונותיו, לאחר זמן על שהיה מוחה בידו שלאביו ומשתדל בו על המשפטים' - הנה טעם לשבח על היות מחלון זוכה למחילה ולבוא בקהל ישראל, על שהיה לו מקודם תשוקה נפלאה לעמוד על דבר המשפט.
ומזה נדע דבר דוד שנאמר בו 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה'. כי עם שדרך ה' לעשות 'צדקה ומשפט', בתחילה צדקה ואחר כך משפט. דוד, לתיקון עיוות אבימלך ולהחזיק בצדקת מחלון, הוצרך להחזיק במשפט תחילה, והוא דבר נפלא.

כשאדם יודע שהוא צריך עורך-דין על בעיה מסוימת, הוא משלם מיטב כספו וממונו ובלבד שהוא ייצא זכאי. כשאדם צריך ניתוח, אז הוא ישלם לרופאים הטובים ביותר וימכור את הבית שלו בשביל שימשיך לחיות, כל אשר יש לאיש ייתן בעד נפשו. ויותר מזה, כשמדינה, מעצמה, צריכה איזה מדען, אז היא מוכנה לשלם מיליארדים של דולרים לחטוף אותו, בשביל שיבוא וימציא לה חידושים, נשק קטלני, מטוסים, טילים, טנקים. בשביל מה משלמים כל כך הרבה כסף - בשביל להרוג, בשביל להשחית את האנושות ואת העולם, ואנשים משלמים מיטב כספם, וזה הולך על חשבון האזרח שמשלם את המיסים. וכשבאים לרב, ששמעתם ושתשמעו עוד, שנותן חיים, לא מוות ...
לקבל חיים, אנחנו מייצרים חיים, מייצרים שפע, מייצרים הדרכה, מייצרים פרנסה, פה יכולים לעלות עשרות ומאות אנשים ביניכם ולספר, מייצרים את הטוב, ישתבח שמו לעד, עוסקים בטוב. אז לרב, זה לא כמו המדען ... אבל הרב צריך ללכת לכתת רגליים ולחפש עוד אלף שקל בשביל לשלם את המשכורות של האברכים, בשביל להחזיק את הישיבה, איך אתם רוצים שהרב הזה, שאתם באים אליו, יכול לשבת אתכם בנחת, ביישוב הדעת, בשמחת הלב, ולהוריד לכם את השפע, הברכה והבריאות?! ... כתוב בזוהר הקדוש, שעל ידי צדקה, ביום הזה של רחל אמנו, על ידי צדקה אנחנו מוציאים מהגלות את השכינה, כך כתוב, על ידי צדקה אנחנו משלימים את שכינת עוזנו.

ובמדרש ילקוט מובא: 'בשעה שיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית ביניהם לגמול חסד זה עם זה' - משמע כשהיו במצרים, לא היו גומלי חסד זה עם זה, ואם כך לא היו זוכים לדיוקן האדם, שיקויים בהם: 'ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ', וכפי זה היו ישראל ראויים ללקות במכת ערוב, אלא שנתן הקב"ה פדיונם במצרים, צדקה עשה עם ישראל, ולכן כשיצאו כרתו ברית כאמור.
ועם זה האמור נבין כוונת הכתוב: 'לך אדוני הצדקה ולנו בושת הפנים' - והכוונה כמו שיש למעלה שיתוף אחד, וגמילות חסד זה לזה, ומקבלים דין מן דין, כך מחויבים אנחנו למטה להיות העשיר והמסכן בחבורה אחת, ואז נהיה זוכים לדיוקן אדם וכל הבריות זעים ופוחדים מאתנו, ועתה: 'ולנו בושת הפנים' - שלא זכינו לדיוקן אדם, לפי שלא גמלנו חסד.

'כשבית המקדש קיים מזבח מכפר, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר' - אבל צריך לתת ממנו צדקה לעניים כמו שנותנים לכהן שנחשב עני, שאין לו חלק בארץ. ואפשר לרמוז: 'וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית א-להיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח' - שמדבר על השולחן שדומה לקרבן כנזכר, ורצונו לומר 'במלח תמלח' - מלשון ממולח, לשון מעורב, רוצה לומר תערובת צדקה עם דברי תורה, כדי שידמה למזבח. ומפני שיש כמה בני אדם עמי הארצות, אם יודעים איזה פסוק עם ברכת המזון יוצאים בו, או יזמנו לתלמיד חכם. ויש גם כן כמה עניים שאין סעודתם מספקת או שלא בא העני בשעת האכילה, לכך חלק הכתוב ואמר 'ולא תשבית' - רוצה לומר, אותו העירוב של תורה, אפילו תהיה עני לא תבטל אותו ו'על כל קרבנך תקריב מלח' - הוא עירוב צדקה הן לבינוני הן לעשיר, חוץ מעני שאין לו סעודה מספקת, ואם יש לו סעודה מספקת גם הוא יתן כפי יכולתו ובזה שולחן מכפר.

'אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני' - דוד מדבר על הרגל הרביעי של הכיסא, שהיא כנגד דוד, ולכן קראה 'רגלי', שאם חס ושלום קרוב להתמוטט אז ישמחו אויבי לי, כי 'חסדך ה' יסעדני' - שיסעדני הקדוש ברוך הוא בחסדו. וזהו שכתוב: 'יחל ישראל אל ה'' - שיהיו מצפים ומקווים תמיד אל הגאולה שתבוא לנו במהרה בימינו אמן, 'כי עם ה' החסד' - לתמוך בכיסא שלא יתמוטט, חס ושלום, על ידי מצוות הצדקה וגמילות חסד, שנעשה, 'והרבה עמו פדות' - מן הגלות המר הזה ואין הדבר תלוי אלא בתשובה.

חיוב עסק התורה הוא בכל יום לפחות, יהי קובע לו עת לעסוק בתורה, על אשר ילקטון יום יום. ובדומה לתורה הוא הצדקה, שחיוב מוטל על האדם לתת דבר מה לצדקה בכל יום, המעט הוא אם רב, כמאמרם: 'רבי אליעזר לא היה מתפלל עד שנתן פרוטה לעני' מה טעם? - 'אני בצדק אחזה פניך'. ועל דרך זה פירש הרב בינה לעתים דרוש עי"ן: 'אשרי שומרי משפט, עושה צדקה בכל עת' - שלגבי משפט היו מתונים בדין, אכן בצדקה: 'אשרי עושה צדקה בכל עת' - שלא יאמר שיום אתמול כבר נתתי, אלא 'עושה צדקה בכל עת''. הרי שכמו שחייב לקבוע עת לתורה בכל יום, כן הוא מחויב לתת דבר מה לצדקה בכל עת. ומעתה הוא הרמז בסמיכת הפרשה: 'ויקחו לי תרומה' למה שאמר: 'עלה אלי ההרה, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם' - אשר המה בדומה, שכמו שבעסק התורה חייב בכל יום לפחות לקבוע עתים, כן בצדקה, שחייב בכל יום לתת דבר מה לצדקה המעט הוא אם רב.

חלק העני הוא פיקדון ביד העשיר, ומה שנותן לעניים אינו אלא משלהם, ולפי זה אין כאן מקום לתשלום גמול, שדי לנו שאנו עשירים ועושים כל צורכנו בממון העניים שבידנו, שהקדוש ברוך הוא נתנה לנו על מנת שניתן לעניים, וגם שנהיה אנחנו נהנים, על דרך שאמרו 'אפוטרופוס מותר ללבוש מכנסי יתומים כשהוא להבאתם', ואנו רואים ששכרה הרבה. ...
'עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמים' - ולכאורה, כיוון שכולנו 'בני איש אחד אנחנו', למה יגרע עניי עיר אחרת מעניי העיר? - אמנם על פי מאמרנו הקודם, שחלק העני מופקד בידי העשיר, מאתו יתברך, ושלו נתנו לו אחר כך, וודאי שלא יעשה ה' דבר כזה, להפקיד חלק העני עומד בחוץ אל ארץ אחרת, והוא צריך לכתת רגליו לבוא לעיר שהעשיר בתוכה, כי אם מפקידה ביד העשיר העומד עימו במחיצתו.

ניסיון העושר הוא גדול מאד, כי הוא מעותד לכמה איסורים, ומטבעו להטות את בעליו לידי מידות רעות, ומבטלו מתלמוד תורה. וצריך שמירה רבה 'לבלתי רום לבבו מאחיו', ולא יענה עזות ולא ידכא עני בשער, ולא יהיה 'אוטם אזנו מזעקת דל' רק שמוע ישמע צעקתו, ופתוח יפתח את ידיו לו, והענק יעניקהו די מחסורו אשר יחסר לו, ורבים חללים הפיל העושר, כי לפעמים, ברוב גובהו, יכלים אחרים, ויגלה חטאתם בקהל, השם יצילנו.

ההתמסכנות וההתרפסות מידה רעה היא ושפלה. 'ואפס כי לא יהיה בך אביון' - אמרה התורה, והיינו 'בך' – בתוכך, לא יהיה אביונות והתמסכנות, ובמעשי הצדקה התורה צוותה לתת לעני הצריך, כל מה שצריך לו. לא מפני שהוא מסכן, אלא מפני שהוא צריך. ... וכתנאי שהוא משתדל להקים את עצמו, ואין הדבר עולה בידו, כמו שכתוב - 'עזב תעזוב עמו', 'הקם תקים עמו' - דווקא, לא כן כשהוא משליך את עצמו על הציבור, ומבטל את עצמו בענווה פסולה שאינו מועיל למאומה. כביכול כזה טוב יעשו הצבור אם לא יעזרו לו, כדי לחנכו וללמדו דרך ארץ לדעת כי הדרך אשר בחר בה לבטל את עצמו שאינו מועיל למאומה, דרך שאינה רצויה היא לא לעצמו ולא לציבור.

'אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה' - ולכאורה קשה. שלמה מצוות הצדקה, שרוצה לעשות, יהיה דווקא עם עמלי תורה ולא בשאר עניים?! ...
ואפשר שיובן בהקדים מה שהובא להרב 'לחמי תודה' ... והטעם נראה, לפי שידוע מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שרשעים זוכרים תמיד יום המיתה, וגם אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שסגולה אחרונה לנצח ליצר הרע הוא שיזכור לו יום המיתה. ובכן היצר הרע מתאמץ תמיד שיתנו צדקה, כדי שיחשוב בדעתו שבזה ניצול ממיתה, כמו שאמר הכתוב: 'צדקה תציל ממות', ועל ידי זה, לא ינצח אותו בזכירת יום המיתה, לפי שחושב שהצדקה יצילנו ממוות. עד כאן לשונו.
נמצא שגם על זה נמצאת לו הסתת היצר הרע, שלא ירא ולא יפחד מיום המוות, על ידי הפיתוי שייתן צדקה. ולמפרע צדקה זו שעושה לא תחשב לו למצווה כי היא מצד היצר הרע.
ובכן באה על נכון כוונת המאמר: 'אם בקשת לעשות צדקה' - רצונו לומר: אם בקשת לעשות צדקה כראוי, הצד היותר טוב הוא 'עשה אותה עם עמלי תורה' - הכוונה היא שאם עלה על דעתך, שמה שאתה רוצה לעשות צדקה הוא מצד היצר הרע, כדי שיוכל עמך כשירצה להחטיאך ולא תזכור לו יום המיתה, נגד זה עשה אותה עם עמלי תורה. ומן הסתם התלמיד חכם שתורתו אומנותו הוא בבית המדרש, ומוכרח אתה לילך שם לעשות צדקה, ועל ידי זה 'אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ'. והוא מידה כנגד מידה, היצר הרע הסית אותך שתעשה צדקה, כדי שלא תוכל עמו ותלכד ברשתו, אתה תעשה נגד זה, שתעשה עם עמלי תורה, ועל ידי זה תנצח אותו ולא תיפול בחלקו.

'אפס כי לא יהיה בך אביון'. - כתב רש"י זיכרונו לברכה: ולהלן הוא אומר 'כי לא יחדל אביון' - אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום - אביונים בכם, עד כאן.
ויש להבין ממה נפשך?! אם אביונים בכם הוא מכוח, שאינם עושים רצונו של מקום - אם כן, יתכן לומר שאין לרחם עליהם כי זה עונשם; ואם האביונים נעשו מצד העשירים, שאינם עושים רצונו של מקום - מה עשו האביונים להיענש בגללם?!
ונראה לומר על פי מה שכתב הרב 'ויעש אברהם' זיכרונו לברכה דף י"ג עמ' ב': 'שעל ידי נתינת הצדקה נמחלים לאדם עונותיו, ויזכה לשכר טוב לעולם הבא'. ובדף כ"ח עמ' ב' כתב משם הרב נח"ק: 'הגומל דלים שקול ככל התורה כלה' - ולכן כאשר ישראל אינם עושים רצונו של מקום, ונחוץ להם עונש, מרוב רחמיו, יתברך, יקים אביונים בישראל כדי שישראל יתנו להם צדקה, ובזה נמחלים להם כל עונותיהם, ונחשב להם כאילו קיימו כל התורה כלה.

מצוות ביקור חולים היא אחת מן המצוות, שמקבל אדם שכר של הפירות שלה בעולם הזה והקרן נשאר לו לעולם ההוא, והעיקר של המצווה הזאת הוא שצריך לשאול על החולה: אם יודע שאותו חולה יש לו ממון להוצאות על הבית, ולשלם לרופא, והתרופות, וכדי לענג עצמו, ישאל בו רק בפיו, וישב איתו מעט, וירחיב את דעתו, ויבקש עליו רחמים.
אבל אם יודע שאין לו כסף, צריך לדקדק בו היטב, ואם יוכל הוא לעזור ולסייע לו הוא הטוב, ואם לא יכול לבדו, יראה אנשים אחרים, וידבר איתם, ויספר על צערו וייקח לו מאצלם עם מה שיכול גם הוא לתת, וייתן לו אותם בשביל לעזור לאותו חולה, והעיקר הוא יעשה הכל בכבוד ובסתר, שלא יבייש החולה ושלא יהיה לו צער, לכן צריך אדם להשתדל במצווה החשובה הזאת, וישתדל לעשותה על הדרך שלה כמו שאמרנו, והקדוש ברוך הוא לא ימנע טוב מבעליו ויוסיף לעזור לו.

'הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני' - זה רומז לכך שהיהודים בזרותם נושאים שליחות של המדעים והדת, ומשמשים מופת לחיקוי בכוח העמידה ובאורך הרוח שלהם.
זהו המובן של 'הסבי עיניך' - הם, הנכבדים שבך, שהם מיטבי ונכבדי העם. הסבי אותם - הבא אותם, שיסבבו בעולם, וישאו את שליחותם באופן הראוי ביותר, ויהיו הדוגמה הנעלה ביותר לפיאור שם ה'.

'אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה' - משמע כשיעשה צדקה בצמצום מזונותיו, יזכה להרוויחם משפע רב היורד מן השמים, והטעם אם אפשר שהנה צמצום המזונות בא מכוח תגבורת הדין שיש למעלה, וכשעושה מצוות צדקה מתוך הדוחק, אזי ירבה החסדים למעלה, ויומתק כוח הדין, ויתרבה שפעו וירוויחו מזונותיו. ובזה יובן הפסוק: 'ועת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע' - רוצה לומר: שמהצרה עצמה, יש לך אופן שבסיבתו ייוושע האדם, אשר בצרתו, והוא כאומרו: ש'אם ראה שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה'. ויש לרמוז: 'וממנה' - אותיות 'הממון', שעל ידי הצדקה יתרבה שפע הממון למטה כאמור. וכן יש לרמוז במילת 'יושע' - גימטרייה דוד בן ישי - לרמוז שעל ידי הצדקה, ובפרט מתוך הדוחק, יבוא גואל לגאול ולהושיע ישראל כולם מגלותם.

'צדק צדק תרדוף' - ואמרתי בעניי לרמוז רמז קטן, בסיעתא דשמייא, והוא שאמצעיות של מלות: 'צדק צדק' הוא ד"ד, והעניין שהנה בעניין הצדקה אמר הכתוב: יש מפזר ונוסף עוד כעניין הדד של המינקת, שכל עוד שהתינוק יונק והשפע מתרבה יותר, ואם אין התינוק יונק הגידים צומקים ויבשים מחלב.
וזהו שכתוב: אל תחושו לממונכם בעניין הצדקה, אלא צדק אחר צדק תרדוף, משום שבזה אתם מרבים עליכם שפע יותר וכמו שכתבו: 'יש מפזר ונוסף עוד' כדמיון הדד הנרמז במילת צדק צדק.

'כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון' - שהחילוק בין עני לאביון הוא, שעני הוא מחוסר כל מקטנותו והורגל לבקש צדקה מאחרים, ואין לו בושה לחזר על הפתחים. לא כן האביון, שהוא עני בן טובים, שפרנסתו הייתה מצויה בביתו ועתה שירד מנכסיו נצרך לאחרים, הרי שמתבייש הוא לחזר על הפתחים ולבקש את מזונו מאחרים. לכך העני שאינו מתבייש לבקש צורכי סעודתו, כשעומד על הפתח יוצאת האשת חיל לקראתו ונותנת לו את מבוקשו ב'כפה' ממש. מה שאין כן האביון שמתבייש לבקש צורכי סעודתו, לזה האשת חיל מ'ידיה שלחה', על ידי שליח, שיבוא לבית האביון להעניק לו סעודה, לו ולבני ביתו, כדי שלא יבוש האביון בקבלת צורכי סעודתו מידיה.

האמת הפשוטה, שהבורא מנהיג עולמו בחסד אין סופי, לכל אלה שאינם, חס ושלום, להכעיס, וגם הם אפילו בשעת נפיחת נשמתם, ויצטערו על מה שטעו, מקבלים אותם בחסד ורחמים, שרוי ומחול להם. וכל שכן שוגג ואונס, שהם רובם ככולם, המוחלט של עם בני ישראל.

'זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסר'. - שנמשלה הצדקה לזריעה כמו הזורע, שנראה לשכל שמוציא פתו מפיו בעת החורף ומשליכה לאיבוד, שמטר ממטיר עליהם ומעפשם.
אך אמנם, מי שיש לו דעה יש לו בטחון שאם עכשיו זורע כור אחד, בעת הקצירה לעתיד יקצור עשרה כורים, שמכל חיטה יהיה שבולת אחת, וכמו שכתוב: 'הלוך ילך ובכה, נושא משך הזרע, בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו'. כן היודע, והוא בן דעת בוטח בה', כי לכל פרוטה יתן לו האל יתברך שכר גדול.
... נמשלה הצדקה לזריעה כמו הזורע, כאשר זורע חטים זורע אותם בסתר, וחוזר המחרישה לכסות הזרע תחת הקרקע ויהיה טמון ומכוסה שם, ואם לא כך לא יועיל, כך הצדקה צריכה להיות בסתר.

'אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה' - נקט 'עמלי' ולא תלמידי חכמים, ולא עוסקי תורה, ולא בעלי תורה, וכיוצא בזה, שכל אלו הנה הנם תארים, לבני אדם הגדולים הלומדים בתורה ויודעים מה שלומדים, ומבינים דבר מתוך דבר ועושים פירות. אמנם 'עמלי תורה' הוא תואר לקטני בני ישראל שלומדים בתורה לפני רבם, ועדיין אינם מבינים. שמם נאה להם 'עמלי תורה' כי יש להם שכר טוב בעמלם דווקא, שעדיין אינם מבינים, וגם אינם עושים מצוות ומעשים טובים, שאינם יודעים וגם אינם בני חיוב, ואף על פי כן אמרו בגמרא במסכת בבא בתרא, שהעולם מתקיים בהבל תינוקות של בית רבן, ולא בשביל התורה שלומדים הגדולים, אף שיהיו קדושים אשר בארץ. לא דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא, אלו תינוקות של בית רבן. ולכן המחזיק בידם ומלבישם ומנעילם וזן ומפרנסם, פשוט ששכרו הרבה מאוד, עד אין קץ, ואין לחוש לשום דבר שיפסיד שכרו, שהרי הבל שאין בו חטא הם, ונמצא ש'קרנו תרום בכבוד' בית אל ימצאנו לעולם שכולו טוב. וזהו שאמר: 'אם בקשת לעשות צדקה' - דווקא, שלא שום דבר גורם להפסיד שכר צדקתך, זאת עצתי שתעשה אותה עם עמלי תורה, דהיינו תינוקות של בית רבן, ונכלל בזה גם הלומדים אותם, שהם גם כן נקראים בתואר זה של עמלים עמהם, בעמל ויגיעה רבה. למה, 'כי ברוב הימים תמצאנו' וישולם לך שכר פעולתך מהמיטב שבמיטב.

'כפה פרשה לעני' - 'פרשה' בדקדוק, כפי שעין רואה, כי לא כל אצבעותיה שוות, והיא הנותנת לכל אחד ואחד, כפי ערכו הראוי לו והנצרך אליו.
ואמר: למד מם - לומר עיקר עשות מצות הצדקה, תהיה עם עמלי תורה, כמאמרם זיכרונם לברכה, וזהו: 'שלח לחמיך על פי המים' - להעוסקים בתורה שנקראת 'מים', ואמר: 'כי ברוב ימים תמצאנו' - רצה לומר הווה שכרו אתו ופעולתו לפניו במעשה הצדקה, שמאמר: מאריכים לו ימיו ושנותיו.
ולזה רמז למד מם - רצה לומר יעשנו עם הלומדים בתורה, שניתנה ב-מ' יום ואמר: מם' סתומה - רמז יעשה: צדקה בהצנע לכת ולא יודיע מעשיו לבני אדם.

המוסר הגדול אשר אנו לומדים מפסח באכילת לחם עוני, בסוכות בישיבת הסוכה הוא צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, וזה רומז לאדם כי הוא רק אורח ולא תושב קבוע בעולם הזה, היום כאן ומחר בקבר, ועיקר התקווה הנאמנה היא חיי העולם הבא, והיא כמו אכילת המצה שהיא לחם עוני, לרמוז כי האכילה תהיה ממוצעת ומועטת רק לקיום הגוף.
ומעתה דירת הסוכה ואכילת לחם עוני שניהם שווים לעשירים ולעניים, העשיר לא אפשר לו להתגאות בעושרו, וזה הוא כמאמר הכתוב: 'עשיר ורש נפגשו עשה כולם ה'', ובפעולות אלו העשיר ילמד לדעת מצב העני לרחם עליו לתמוך בידו, וכמאמר ההמוני: 'אין השבע מרגיש ברעב העני', אבל כאשר העשיר עצמו אוכל לחם עוני, שלא הורגל בו כל השנה, וכן כשיושב ישיבת קבע בסוכה, שדרך העשיר בימות בשנה כולה לשבת על קתדראות יפות ונוחות, ועתה יושב בסוכה בלי תקרה רק מכוסה בסכך, בזה מתעוררים רחמיו ומאמין ומרגיש בצער העני.

יסוד עולם ועמוד חזק הוא לקיומו - דבר גמילות חסדים, אשר בו נברא ועליו הוא עומד, ואין לך בריה שאינה צריכה לו, כדרשת חכמינו זכרונם לברכה בפרק לולב וערבה: 'שנו חכמים בג' דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שהצדקה בממונו - גמילות חסדים בין בממונו בין בגופו, צדקה לעניים - גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים, צדקה לחיים - גמילות חסדים בין לחיים בין למתים' ... אשרי איש יעשה זאת, ובן אדם יחזיק בה, שאין לך מידה טובה, כלכת אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא הטוב והמטיב לכל. ... ולשון וגמילות חסדים הוא שם נופל על שני עניינים מהמצוות, האחד שיעזור אדם לישראל בממונו כגון צדקה ופדיון שבוים, והשני שיעזור אותו בגופו כגון ניחום אבלים וללוות את המתים, ולבוא לחופת חתנים ודומה לזה.

אמר רבי אבא: אם נתת מכיסך צדקה, הקדוש ברוך הוא משמרך מן ההפסד - וכתב השל''ה: יש בני אדם, כשאירע להם הפסד בממונם או יש להם הוצאות אחרות כגון מסים וכו' - מקמצין עצמן בנתינת הצדקה. והרי הוא כמכבה אש בתבן, שלפי רגע נכבה האש, אבל אחר-כך מתלהב יותר.
גם דומה למי שהוא צמא ומרווה צמאו במים מלוחים, שלפי רגע מרווה צמאו, אבל אחר-כך יצמא יותר. אלא יפשפש במעשיו או אולי מנע איזה צדקה, וייתן ויחזור וייתן.

'שלושה דברים נאמרו בבני אדם: הנותן צדקה - תבוא עליו ברכה, והמלווה - טוב ממנו, הנותן מחצה ממותר - זהו למעלה מכולם'. - ומה שהורונו מן השמיים, אגידה ואדברה בפסוק: 'נתון תתן לו' וכולי, 'כי בגלל הדבר' וכולי. ויתורץ כפל 'נתון תתן' והוא, בהקדים דברי הרב 'מעיל צדקה', כי פירוש 'הנותן למחצה ממותר' - שנותן לו קרן, ועושה עמו שותפות, וכשבאים לחשבון הריווח, מסלק הקרן, ומהמותר מן הקרן, שהוא הריווח - נותן לו מחצה וכולי. וכעת יבוא מקרא שכתוב: 'נתון' - מהסך הנתון לך מן השמיים, שהוא הריווח, 'תתן לו' - שהיא השער השלישי, העולה למעלה מכולם, 'ולא ירע לבבך בתתן לו' - מחצה מהריווח, 'כי בגלל הדבר הזה', שעשית לו כאמור 'יברכך ה' א-להיך'.

'עשיר ורש נפגשו, עושה כולם ה' ... 'רש ואיש תככים נפגשו, מאיר עיני שניהם ה'. -
רש זה עני, ואיש תככים זה עשיר, שתוכו וביתו מלא מכל טוב. אם בא העני ואמר לעשיר: בבקשה ממך, זכה בי - אם לא החזירו ריקם, מאיר עיני שניהם ה'. ואם לא השגיח על העני כלל, עושה שניהם ה': מי שעשה לזה עשיר - עושהו עני, ועני - עושהו עשיר.
ועוד למדנו, מי שעשה צדקה כראוי, זוכה ליישב בצל עץ החיים, מידה כנגד מידה: הוא זן ומפרנס עניים ונתן להם חיים, אף ה' יתברך נותן לו שכרו עץ החיים.
ועוד למדנו, שמי שמקיים מצוות הצדקה ראוי הוא שיתפרנס כל העולם כולו בזכותו, שהצדקה רמז לספירת מלכות, שהיא מחלקת מחיה ומזון לכל העולם כולו, וגבאי צדקה רמז לצדיק יסוד עולם, שהוא משביע למלכות, ולפיכך גבאי צדקה נוטל שכר כנגד הכל.
ועוד אמרו ז"ל צריך האדם לעשות צדקה וחסד ממונו קודם שיחזור עליו הגלגל ויתרושש.

'מרבה צדקה מרבה שלום' - אמנם המרבה צדקה הוא מרבה שלום, לא לבד, בינו ובין בני ביתו, שהם תמיד בשלום עמו, אלא עם בני אדם יהיה בשלום: בהיותו חונן דלים, ופתו מצויה אליהם - יהיו בשלום עמו, וגם ברך יברכוהו. וגם מרבה שלום בין העניים וגבאי צדקה, כי בהיותו מרבה צדקה יתנו להם הגבאים די מחסורם, ולא יבואו להתקוטט עמהם בתתם להם דבר מועט. וגם בהיותו מרבה צדקה ורצונו וחפצו בנתינתה בריבו, אם גם אשתו ובני ביתו יתנו מממונו צדקה לעניים, אף שיתנו מתנה מרובה לא יקפיד עליהם ולא יתקוטט עמהם. אכן, בהיותו כילי בלתי חפץ בנתינת הצדקה מרובה, אזי אם תתן אשתו אשר היא מצויה בבית פת לעניים או זולתו, יבוא להתקוטט עמהם ואין שלום באהלו.

'הולך צדקות זה אברהם' - שלא היה עושה כמידת כל אדם, בבוא אליו העני אז פתח ידו לתת לו, לא כן אברהם, אלא הולך הוא עצמו לחזר אחריהם ממקום למקום. ... או אפשר שדרוש 'הולך' - פועל יוצא, שהוא מוליך הצדקות מדור לדור, לשקע המצווה ביוצאי חלציו, ולא הספיק לו עשיית עצמו כמו שכתוב: 'כי ידעתיו, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.'

'ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי' -
יש נדיב, שמפריש מעושרו או נדבתו, והוא מזומן אצלו, וכשיבוא עני או גבאי ויתן לו משם תכף, והוא דרך נקל וטוב, ועל זה אמר: 'ויקחו לי תרומה'. ויש מי שאינו נותן הצדקה עד שיבקש ממנו הגבאי או עני ולהם אומר: 'מאת כל איש אשר ידבנו ליבו'. ויש מי אם יבוא הגבאי או העני אינו רוצה ליתן, צריך לקחת ממנו בזרוע ועל זה אמר: 'תקחו את תרומתי'.

'טוב איש חונן ומלווה יכלכל דבריו במשפט' - שהלוואה הוא מעולה שבצדקות אבל 'יכלכל דבריו במשפט', שיעשה עדים ושטר כשיעשה הדין, אז לזכר עולם יהיה צדיק, שכולם שבח נותנים שהוא מקיים מצוות אבל אם הלוואה בינו לבינו, כשיתבענו יכפור ויחשיבוהו כרשע וגורם קללה לעצמו.
וזה רמז: 'אם כסף תלווה את עמי' אבל 'את העני' - כשתיתן צדקה יהיה בצנעא, וזהו: 'את העני עימך' - יהיה בצנעא אתה והעני לבד. אבל בהלוואה צריך עדים ושטר ועדים בלא שטר לא מועיל.

'כי יקרא קן ציפור לפניך' - כשאדם קרב אל הקן, אלמלא רחמיה על בניה - הייתה האם נמלטת לנפשה ועוזבת אפרוחיה, אבל היא מאהבתה את בניה - תשליך את נפשה מנגד, ותעמוד שם להצילם, ולא תברח למלט את נפשה - על כן אין ראוי לקחתה, שאם יהיה אדם לוקחה, יהיה מעשה הצדקה והאהבה שאהבה את בניה, גורם לה רעה.
והנה המכוון במצווה הזאת היא לכבד המידות הטובות ולקבוע בלבותנו כי לא יצא מצדקה הפסד - שאם היה מותר לקחת האם, תחת אהבתה את בניה - היה מרשם בלב האדם כי החמלה עניין גרוע ומנהג שטות הגורם רעה לבעליו, ועכשיו שלקיחתה אסורה לנו, יקר תפארת מידת החמלה - יוחק בלבנו חיקוי עמוק.

'יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך' - והנה בא התנא לזרז בדבר מורגש, ולחוש, ומצוי על הרוב בבני אדם, בעלי מצוות הכנסת אורחים, כשיבואו להתאכסן אצלם אנשי שם בעלי עושר וכבוד, הם נוהגים בהם כבוד גדול יותר מגופם, מלבד כשיושבים לאכול, הסבו יחד עם כרים וכסתות, ואוכלים ושותים ושמחים, יחד על שולחן אחד. לא כן יעשו בבוא להם דל והלך, מלבד שלא ינהגו בו כבוד לדבר על לבו, עוד זאת להם למכשול ולפוקה, בהגיע עת האוכל, וישימו לו לבדו ולהם לבדם. כל בני הבית לבדם אוכלים ושותים יחד, והעני הזה הוא לבדו, כתוב בו: 'ונוספה נחלתו', ושברו גדול בכלימה ובושה, 'וכדי ביזיון וקצף', אשר על כן בא תנא שלנו, עליו השלום והחיים, לצוות ולזרז:
אף על פי שכתבתי לך שלישים במועצות ודעת אמרתי לך: 'יהי ביתך פתוח לרווחה' - לפתוח פתח טוב לעוברים ולשבים, השמר פן ואל תהיה מאלו הכתות, המכבדים לאנשי שם לסעוד עמהם על השולחן עם בני הבית, ולרש המסכן יתנו לו לבדו, כי ישיגך מזה נזק ועונש, אלא אנוכי מצווך ש'יהיו עניים בני ביתך' - והם ובני ביתך ישבו יחד בסעודה אחת לסעוד, למען לא יבושו.

'זה ספר תולדות אדם' - ואחר שתכלית שלמות האדם הוא להידמות אליו, יתברך, זה השלמות אינו מושג אלא במעשה הצדקה, וכן מצינו ששמו יתברך 'שלום', שנאמר: 'ויקרא לו ה' שלום', וכן הצדקה: 'והיה מעשה הצדקה שלום, וכן 'שלום' רומז הקשר והקיום שיש לעולם עם חלקיו. אם כן, נמצאנו שהמצווה הגדולה הזאת היא המאשרת לאדם.

'אם כסף תלווה את עמי את עני עמך' - ירמוז למה שאמרו זיכרונו לברכה: שהמלווה לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר: 'אז תקרא וה' יענה' - שהכוונה היא שמלווה לעני בעת היות המלווה עצמו דחוק, ותקופה דחוקה היא לו, עם כל זה הוא מצמצם את עצמו להלוות לאחרים, אז שכרו הרבה מאוד.
ולזה אמר: 'אם כסף תלווה את עמי' - כלומר חובה רובצת עליך להלוות כסף לזולתך הנצרך, ולא בלבד בהיותך מרווח אלא גם בעת שהעוני שיש לעני הוא גם כן 'עמך', שהשעה דחוקה אצלך, עם כל זה תאזור מותניך ותצמצם עצמך להלוות לאחרים.

בי"ז בתמוז, יום התענית, נהגו פה מקדם לגבות צדקה מאנשים ונשים וטף, ולקנות בהם שני פרים ולשחטם, ולחלק לעניים כפרה לכל ישראל.

'פזר נתן לאביונים' - מאחר שהם אביונים, ואין אביון אלא התאב לכל דבר, ועוד שהם אביונים מרובים, והנה צריך ליתן בפיזור ובריבוי ... ולפי שהפיזור גורם שתהיה מצווה הבאה בעבירה או מצד שיכו האביונים זה את זה, לשלול שלל ולבוז בז מהמעות המפוזרות, או מי שאלים גובר, והיותר ראוי, יקח פחות מהבלתי ראויים אליו. לכך אמר: 'פזר נתן לאביונים' ולא כתוב: פזר לאביונים. אבל כתב: 'נתן' לומר כי מכלכל דבריו ביושר ובמשפט. 'פזר' - בבחינת הריבוי בלבד. ולעניין הסדר הנכון לכל אחד כפי הראוי לו - כתב 'נתן', בנתינה לכל אחד ואחד כפי אוכליו במכסת נפשות.

'כד הקמח לא יכלה וצפחת השמן לא תחסר' - שתלה העניין בכד ובצפחת, לפי שהאישה הזאת הייתה אשת חיל, ו'כפה פרשה לעני' מהכד 'ושלחה לאביון' מהצפחת ההיא, כי לא יתכן שתחול שם ברכה אלא באמצעות מצוות שנעשו בו. ולזה ציווה אותה שתיזכר כעת באליהו לתת לו מקמח הכד ומשמן הצפחת לטבול בו את הפת, כדי שיהיו אלה הכלים תשמישי מצוות הכנסת אורחים, ויהיו תשמישי קדושה כדי שתחול בהם ברכה. זה שכתוב: 'כד הקמח' - תלה ברכה בכד ש'לא יכלה', וכן בצפחת - לפי שעשו בהם מצוות נתינת צדקה ופרוסה לעני.

ויהי היום והנה אני עומד בקצה העיר, וה' האיר את עיני, וראיתי מקום אחד בנוי כדוגמת מקווה, והוא בריכה המתכנסים לתוכה מים מן השוקת, העוברת על יד המקום ההוא, שהיא משוכה מן הנהר. ושאלתי למי שייך המקום ההוא, ונודע לי שהוא של החכם ונבון סיניור יהודה הכהן זאגורי, ה' ישמרהו ויחיהו, בשיתוף עם החכם השלם כבוד מורנו הרב שלמה הכהן זאקוכי, ה' ישמרהו ויחיהו. ...
והסכים לזה בסבר פנים יפות, ובשמחה רבה בלי סירוב ועיכוב כלל. וכן היה, עמד ותיקן ושכלל המקווה טהרה הזה לטהרת המשפחה, והכל מכיס השותפות, הוא והרב שלמה הכהן, בלתי שום פניה. אשריכם ישראל. צדקתם עומדת לעד בזה ובבא, ושבח לאל שעשו דברינו פירות.

'זרעו לכם לצדקה' - ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: דימה הכתוב הצדקה לזריעה, שכשאדם זורע הוא בוחר באדמה פוריה, וכן אמרו: 'אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה', ואין זה אומר שלא יתן צדקה כלל לשאר בני אדם או לריקנים לגמרי, אלא שיבחר מתחילה לתת לאנשים חשובים ולחכמים, ובהזדמן לפניו גם כן בני אדם ריקנים, לא יעלים עיניו מהם, אלא לאחוז בזה ובזה, ובכולם יהיה כוונתו לשם שמיים, ולא לשום יוהרה ותפארת משום אדם.

אריכות ימים אינה תלויה אלא במעשה המצוות, וכל העושה מצווה אחת יתירה מאריכים ימיו.
וזאת נלמד מאברהם אבינו שלאחר שגמל חסד עם שרה בקבורתה נאמר עליו: 'ואברהם זקן, בא בימים' ועוד היכן מצינו שעשה צדקה? - שנאמר: 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. וכן לומדים זאת מיוסף, שמתוך שעמד ונתחזק בכבוד אביו, זכה לעטרת שיבה, שנאמר: 'וירא יוסף לאפרים בני שילשים', והיכן מצינו שעשה צדק? - שנאמר: 'ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו'. וכן בדוד עליו נאמר: 'והמלך דוד זקן, בא בימים' וכן נאמר בו: 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה'. מכאן שאין הזקנה מצויה אלא בצדקה ובמעשה המצוות ועל כך נאמר: 'בדרך צדקה תמצא'.

'אם ימלאו העבים גשם - על הארץ יריקו' - יאמר האדם: אניח לבני, וממה שיש לי אני נותן. לזה אמר: 'למוד מן העבים' - שאם ימלאו גשם יריקו. ואם תאמר: אולי אינם ראויים והגונים אלו, למי שאני נותן, אמתין עד שיבוא אחד כשר והגון, ואתן. לזה אמר: 'למוד מן העבים' - שמריקים הגשם בכל מקום, במאמרו יתברך והלכת בדרכיו, וזה שאמר 'על הארץ יריקו', ואפשר שיש באחד מאותם אחד הגון.

'ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי'. ידוע כי היום בעוונות הרבים, ישנם הרבה מוסדות שעוזרים ומסייעים ללימוד התורה, לא מהסיבה שרוצים ומעוניינים בלימוד התורה, אלא מפני המפלגות והכיסאות, שעל ידי עזרתם הם מקבלים יותר קולות, ונבחרים לכנסת ולעירייה וכדומה.
וזהו שרמז: ויקחו לי 'תרומה' – אותיות: 'תורה מ', שהתורה ניתנה לאחר ארבעים יום, שמשה רבינו עלה למרום, יש לקחת תרומה עבור תורתנו הקדושה, 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו' - ואפילו מאנשים חילוניים, שמתוך שלא לשמה באים לשמה, ועדות לכך רבבות בעלי התשובה בדורנו כן ירבו.

נוהגים באיזה קהילות, כשמברכים חולה, וגובים מעות מכל אחד, ומניחים הכלי עם המעות לתוך ארון הקודש, שלא יפה עושים, כי יש שם טומאה על המטבעות, ואפילו בלאו הכי אסור להשים לתוך ארון הקודש דבר של חול, על כן יש למנוע אותו המנהג.

'והחסידה והאנפה למינה והדוכיפת והעטלף'. - עיין פירוש רש"י זיכרונו לברכה: למה נקרא שמה 'חסידה'? - מפני שעושה חסד עם חברותיה. ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה בגמרא ירושלמית: רשעים הם העכברים, שאחרי שאכלו מן האוצר הם קוראים גם לחבריהם שיאכלו גם הם. וקשה אפוא: מדוע החסידה שנותנת לחברותיה לאכול, נחשב לה הדבר לחסד, והיא נקראת 'חסידה'. ואילו העכברים שעושים כמוה, נקראים 'רשעים'. ברם לא קשה אם נשים לב להבדל שביניהם: החסידה נותנת לחברותיה קודם שהיא תאכל, ואילו העכברים אחרי שהם אכלו ושבעו ופטמו את עצמם, אז קוראים לחבריהם לאכול, וזהו ההבדל הגדול. ועוד החסידה נותנת מזונותיה לחברותיה ונקראת 'חסידה', ואילו העכברים גונבים וגוזלים משל אחרים, ולא עוד אלא קודם הם אוכלים ושבעים, ואינם שמים לב לחבריהם הרעבים. וזה מוסר השכל לנותני צדקה וגומלי חסד, ודי למבין ברמזים. ועוד קושיא אם החסידה עושה חסד ונותנת מזונותיה לחברותיה, מדוע בכל זאת היא נמנית בין העופות הטמאים? - אלא כך פרשו לפי שהיא נותנת אך ורק לחברותיה ולמינה, ואינה שמה לב לאלה שאינם בני מינה ואינם חברותיה, על כן החסד שלה אינו שלם, אלא לחצאים, על כן מדה כנגד מדה, ניתן לה שכרה, שניתן לה שם ותואר טוב ונקראת 'חסידה', אבל אינה נמנית בין טהורות, אלא בין טמאות. וזה רמז וסימן מוכן לבני אדם שנותנים צדקה ועושים חסד רק לעדותיהם ובני משפחתם ולא שמים לב לאחרים.

הביא הרב יוסף חיים, זכר צדיק לברכה, סבא שלי, עליו השלום, בספר 'בן פורת יוסף': פירשו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך' - שקשה הכפל, כיוון שאמר: ה' שומרך מה חזר ואמר ה' צלך?! - אלא שהורה שמידות האל יתברך הוא כצל, שדרך הצל לעשות כפי מה שהאדם עושה, אם האדם סוגר ידו גם כן הצל סוגר ידו, ואם האדם פותח את ידו כך הצל פותח את ידו, ככה הקב"ה כפי שהאדם עושה האל יתברך עושה עמו, וזהו הכפל: 'פתוח תפתח' 'נתון תתן' - להורות שאם הוא יפתח ידו, גם האל יתברך יפתח ידו למעלה.

אין החברה האנושית מתקיימת אלא על מיזוג של צרכי גומלין, או על טובות הנאה שבין אדם לחברו, על משא ומתן הדדי בדברים שבשפע ובדברים שבמחסור. ומה שחכמי המוסר מכנים בשם מותרות, תפנוקים ודברי הבל, שמקורם בתאוות האדם, הרי באים לעומתם חכמי המדינה, המתכוונים לכלל האנושות ואומרים, כי אותם דברים הם שורש הפרקמטיה, יסוד המסחר, תריס כנגד הקמצנות, איזון המצב בקרב האנושות, קשר איתן והדוק בין קצה העולם לקצהו. מתכות יקרות ותכשיטים, הרי מותרות הם, בשמים ותבלין, אין נזקקים להם מי שחייו חיי נזירות ובדידות; ואילו בחיים האזרחיים והמדיניים - לא זו בלבד שנחוצים הם, כמקור הכנסות שהזכרנו לעיל, אלא גם משום שיחד עם הבאת סחורות ממרחקים, מובאים איתן גם מנהגים ואמנויות, דעות ותורות, ומובאת גם התרבות עצמה.

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה בפירוש בדברי הימים: 'וימים רבים לישראל ללא א-לוהי אמת' - מהו 'ללא א-לוהי אמת' - ללמד, שכל מי שעוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו א-לוה. עד כאן. והרב 'אשל אברהם' כתב שכוונת חכמינו זיכרונם לברכה היא שכל העוסק בתורה בלבד ולא בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו א-לוה, ונתן טעם שאף על פי שעוסק בתורה ומאמין בה' יתברך, עם כל זה מאחר שאינו עוסק בגמילות חסדים, ניכר שאין ציור נפשו בשלמות לתאר אחרי פעולותיו, כמאמרם זיכרונם לברכה על פסוק: 'אחרי ה' א-לוהיכם תלכו' - לך אחרי מידותיו ופעולותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, וזה שעוסק בתורה ולא בגמילות חסדים ציורו ופעולותיו לחוץ לנפשו. עד כאן דבריו.
וידוע שגמילות חסדים בין בגופו בין בממונו, ומעתה זהו שאמר שלמה המלך, עליו השלום: אתה בן אדם צריך לדעת 'כי בצל החוכמה' - שהוא עסק התורה, שאתה עוסק בה, דע לך שצריך עמה 'צל הכסף' - להיות רחמן ונדיב, לגמול חסד בממונך, שבזה תהיה ניכר שציור נפשך הוא בשלמות לתאר אחרי פעולותיו יתברך, ויש לך א-לוה אמת, שזה בלא זה אי אפשר.

מה שלא ברא הקב''ה את האדם שלם מפאת עצמו כמו הבעל חיים הוא משום שאילו היה כך היה נשחת הקיבוץ המדיני והחברה האנושית כיוון שכל אחד היה מסתפק בעצמו ולא היה צריך לזולתו וממילא רוב מצוות התורה היו בטלים מעצמם ולא היה להם מקום לחול.
שהרי אם היה מזונו מוכן ...היאך היו מתקיימים כל מצות עשה ולא תעשה התלויים בעבודת קרקע כגון לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, שדך לא תזרע כלאים, לקט שכחה ופאה. ...
ואילו היה כל אחד מסתפק בעצמו ואין צורך לזולתו, מה מקום היה למצוות שבין אדם לחברו כגון צדקה, וגמילות חסדים, והלוואת חן וחסד, ואיסור ריבית, וצידוק המשקולות והמאזנים, ושכר שכיר, והשבת העבוט, ומצוות ואהבת לרעך כמוך שהיא כלל גדול בתורה.

מרת חמותי הצדקת, עשתה עימי רבות טובות בלי ספורות. יזכור לה א-לוהי הרוחות לטובה בעולם הנשמות. ויהי זכרה ברוך לכל הדורות, אמן. ותבדל לחיים טובים וארוכים, רעייתי ותמתי, הודות לה ולהסתפקותה עם המצב הקיים אצל התלמיד חכם, שאין לו מעצמו כלום, היא שנתנה לי כל האפשרות, להמשיך בישיבת החכמים, ויכולתי גם לקבוע שעות נוספות בימים ובלילות, בלי כל הפרעות. גם וויתרה על המותרות, יוסיף ה' ויתן לה חן וכבוד, וזרענו כן יעמוד לירא את השם ולעבוד, אמן. וזאת הברכה, מא-לוהי המערכה, לאחיה הגדול ... שהוא המציא לי את הפרנסה משך תקופה ממושכת. זכרה ה' לו לטובה, עד זקנה ושיבה.

'מלך במשפט יעמיד ארץ, ואיש תרומות יהרסנה' - שאם מפזרים ומוציאים הוצאות, הם ובניהם, ולווים מחמת שאינם מסתפקים בקצבה, שיש להם מהקהל, ולפי זה נעשה עליהם חובות הרבה, ואוכלים למעדנים, ומלבושים יקרים ומפוארים כיד המלך, וצריכים הקהל לפרוע בעדם בעל כורחם, שזילות יש בדבר אם יחבשו אותם בבית האסורים, שיאמרו: 'רבם דקרו'. בעוונותינו הרבים יש חילול ה' בדבר.
ואם יש להם קרובים עשירים, או אפילו שאינם קרובים להם, אלא מחניפים להם ונעשו קרובים, ומדברים לאחד או שניים, כשיש עליהם שלוש מאות גסים או ארבע מאות, מטילים אותם על חובות הקהל שלנו, בריבית מן האומות או על ההפסדות שגובים, וכוללים אלו בכלל, ואומרים שכל כך יש עלינו, ואין אחד ממעריכים שבקהל יודע זה. והגם שחייבים הקהל לפרנס דייניהם, בדרך זו, הוא גזל גמור, לפי שצריך שיהא ברצון כל הקהל, ואפילו לא ניכר לא מועיל, אם יתרצו רוב הנותנים אין בידם להוציא ממון מזה וליתן לזה שלא כדין, ומה גם שהקהל אינם יודעים אלא קצבתם שיש להם בכל שבוע, ואינם יודעים כשנותנים להם, בחושבם שהוא אינו כן, וכגון זה נקרא גזל רבים.

חובתנו אנו בני התורה, ובני הישיבה הקדושה לאחוז במידת החסד כי תורה בלא גמילות חסדים אינה תורה לשמה כמבואר בפסחים: 'וכל העוסק בתורה לבד בלי גמילות חסדים , דומה שאין לו א-לוה.

ממונו של אדם, שיש לו בעולם הזה, לא נחשב שלו, כי הלא במותו עוזב לאחרים חילו, ומאומה אין בידו, ואפילו בחייו אפשר שיגזלוהו לסטים או יפסיד כל ממונו בעסקיו, ויישאר חייב, וימות חייב לאחרים. אמנם, איזהו שנחשב ממון שלו באמת הוא מה שייתן לעניים וללומדי תורה כי הוא שמור מל המזיקים לעולם הבא, ויערב ויבוסם לו לעולם הבא מממונו הנזכר קרן ופירות ופירי פירות. ...
ובזה יובן כוונת הכתוב במשלי: 'יש מתעשר - ואין כל, מתרושש - והון רב' רוצה לומר: יש מי שהוא מתעשר - שיש לו עושר ונכסים הרבה בעולם הזה, 'ואין כל' - שאינם נקראים ממון שלו, כי בוודאי שימות ועזב לאחרים חילו, ואין לו שום הנאה מכל העושר שהשאיר אחריו בעולם הזה. אבל יש 'מתרושש' - שבעולם הזה נחשב כעני ורש, ואף על פי כן יש לו הון רב אם נתן איזה פרוטות לעניים וקימץ מעיסתו, שלפי עניותו יחשוב לו שנתן הון רב וייהנה מהם בעולם הבא.

יש להתבונן מה העניין המיוחד במצוות צדקה בימי החנוכה. ויתכן לומר שהוא כיוון שבעניין הצדקה, ישנה מידה רבה של מסירות נפש יותר ממצוות אחרות. כי אדם שקנה ממון בהשקעה של עמל ויגיעה והוא לוקח את פרי עמלו ונותן אותו לצדקה, הרי התגברות מיוחדת זו היא בכלל 'מסירות נפש'.
הדבר דומה לעניין הקורבנות, שנאמר בהם: 'אדם כי יקריב מכם' - ופירשו בזוהר הקדוש, שהקרבת הקורבן היא שימסור אדם את נפשו לה'. כי עיקר הקורבן הוא, שהיה צריך להיות חלק מן האדם. וכן הוא בנותן הצדקה, שהרי הוא נותן חלק מעצמו ונפשו, ובפרט כאשר מדובר בנתינה מרובה או במי שנותן צדקה לעיתים קרובות. ומאחר שעניינו של חג החנוכה הוא במסירות נפש, ראויה הצדקה לימי החנוכה. מכאן יש ללמוד גם לשאר המצוות שהאדם מקיים בימים אלו, שיעשה אותם מתוך בחינה זו של מסירות נפש, כי זהו יסודו של חג החנוכה.

'התורה, תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים - תחילתה: 'ויעש ה' א-לוהים לאדם ולאשתו כתנות עור', וסופה: 'ויקבור אותו בגי' - קשה. למה לא אמר תחילתה גמילות חסדים מ'ויבן ה' א-להים את הצלע'. ואמרו זיכרונם לברכה, שקישטה בכ"ד קישוטים. ונעשה, כביכול, שושבין לאדם. ואין לך גמילות חסדים גדול מזה. אלא ידוע: אינו דומה מי שעושה חסד עם מי שלא חטא לו, למי שעושה חסד לאשר חטא לו, וגמלו טובה. לכן מעשה של חוה, שקישטה בכ"ד קישוטים קודם שחטאו, אין זה חידוש, שכך היא המידה שחייב לגמול חסד עם ברואיו, אבל אחר שחטאו והמרו את פיו, וגמל עמהם חסד, זהו חידוש גדול.

'קחו' - חמישה ראש פסוק - והכוונה ירמוז על סדר גביית הצדקה, שצריכים הגבאים שיתנו צדקה קודם העם, וזהו שאמר: 'קחו מאתכם', ואחר כך 'קחו לכם מן העם'. ואחר כך יגבו מן הנשים ומן התינוקות, וזהו: 'קחו נשים והולידו בנים'. אבל צריך שלא לקחת מאתם רק דבר מועט, שלא יהיה חשש אצל הבעלים, שאם יהיה דבר גדול, בחזקתו גזול, והקדוש ברוך הוא שונא גזל בעולה, וזהו שאמר: 'קחו מוסרי ואל כסף' - רוצה לומר לא כסף הרבה, אלא דרך מוסר, שלא יהיה חושש הבעל.
או יובן דרך אחרת: יבוא ללמד לגבאים מוסר, שאם יש אנשים רוצים לתת צדקה אבל אין להם, לא יעברו לפניהם, לפי שיקרה להם, אם יהיה בידם מעות לפרנסתם, יתנו אותם, והם יישארו ריקן בלי מזונות, כמעשה של רבי אליעזר איש בירתא. וזהו: 'קחו מוסרי ואל כסף' - כלומר לא תגבו מהם. ועוד צריכים הגבאים לתן ברכה לנותנים, כמו שאמרו בש"ס: 'המקום ימלא חסרונך', וזהו 'קחו עמכם דברים'.

'קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לב יביאה' - נראה לפרש באופן אחר, כפי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהצדקה המעולה היא בסתר, כמו שאמר: 'מתן בסתר יכפה אף'. וזה אומרו: 'קחו מאתכם' -כלומר ביניכם לבין עצמכם, קחו תרומה, וזאת נקראת לה' - שהיא מתן בסתר, ואין יודע בה, כי אם ה' יתברך, וגם 'כל נדיב לב יביאה' - הוא גופו לשם ה', ויתנה לגזבר.

'ארבע מידות בנותני צדקה: הרוצה שייתן ולא יתנו אחרים' - אולי בא ללמדנו כאן דבר חשוב, שלא אמר: 'ארבע מידות בנותני צדקה': הנותן, אלא 'הרוצה שייתן' - שמספיק הרצון שלו לתת זה כבר נחשב צדקה, על דרך שדרשו רבותינו בפרשת תרומה: 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי' - נדבת הלב נחשבת גם נדבה.

'לב נשבר ונדכה א-להים לא תבזה' - ואין לך נשבר ונדכה זולת העני, ואליו הוא יתברך נושא את עיניו. שנאמר: 'ואת דכא ושפל רוח', 'לראות היש משכיל אל דל'.
בפרט בימי המועדים שהכל שמחים, וצריך לשמחם גם הם, כי הם חלקו של הקדוש ברוך הוא, כברכת ה' א-לוהיו אשר חננו. ויאמר, כי בימי המועדים שהוא זמן התוספת והשמחה - כידוע לבעלי הקבלה שעל כן נתווסף קרבן מוסף - האל יתברך בא לבקר את העניים והאביונים, לראות היש משכיל אל דל, מאותו התוספת המוסף לעשירים. וכשרואה שלא נתנו חלק לעניים, כביכול הוא בוכה מצער, וכאילו רוצה להחריב את העולם שנתייסד על חסד.
בסוד: 'אמרתי עולם חסד יבנה' - שאלמלא קלטו המדרגות העליונות השפע לעצמם ולא ישפיעו לזולתם, היה העולם מתמוטט. ואלה העשירים שקלטו הטובה לעצמם ולא השפיעו לזולתם ממנו, מחריבים סדר העולם הנבנה על חסד.

ר' של אותיות תשרי – רחמים: צריכים אנו להשגיח על העניים והאביונים, וגם להחזיק תלמוד תורה עבור בני עניים ... והכוונה להשגיח על העניים והאביונים במידת הרחמים, דהיינו: בטרם תבוא הרעה - הוא מרחם עליהם, גם להשגיח עליהם במידת חנון - דהיינו: אף שלא מן הדין.

'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך' - היותר טוב הוא שלא יהיה דלת כלל, ויהי ביתך פתוח לרווחה, כדי שאם יבוא העני לא יצטרך להתעכב לפתוח הדלת. או לא יהיה פותחת כלל, מהטעם הזה ממש. ואפילו אם תרצה לעשות דלת ופותחת, היזהר שתהיה הפותחת מבחוץ, כדי שיוכל העני לפתוח גם הוא את הדלת, כמו שעושים בני ביתך, וזהו 'ויהיו עניים בני ביתך'.

בני קהילת קודש, שבראותם רוב עניות אנשי עירם, הסכימו ביניהם בגזרת נידוי חרם ושבועה, שכל אחד מדרי העיר, יהיה מי שיהיה, לא יוכל לשלוח חוץ לעיר בתורת צדקה, באיזה אופן שיהיה, יותר מז' סקודי. ואחר זה בא יחיד אחד לדור שם, וכאילו לא ידע דבר ההסכמה, ונתן אל לבו לשלוח כל מה שלבו חפץ אנה ואנה, ובפרט לעניי ארץ ישראל, ואף שהתרו בו הרבה פעמים, והודיעו לו עניין ההסכמה, השיב להם שלהיותו אורח, אינו משועבד לקיים מה שהסכימו הם, ובפרט להיות עניי העיר עמי הארץ, שאין לחמול עליהם ולהאכיל להם פתו. שלחו אליו שני רבנים להתרות בו שנית, וגזרו עליו שיבוא לבית הוועד לסדר טענותיו לפני הקהל, ולא אבה לשמוע אליהם וישלחם מעליו. אחר זה החרימוהו והוא השיב להם אדרבה באומרו לא כהוגן החרמתם וכמעט רצה להכותם. שואלים אם ההסכמה כדין נעשית, ואם חייב האורח לקיים גזרתם ונידוי של מי עלתה, שלו או שלהם. ...
ההסכמה על נכון נעשית, וכדברי תורתנו. והיחיד, כיוון ששהה שם שלושים יום, נתחייב לקיים כל דברי ההסכמה, כשאר תושבי בעיר. ועניי העיר ההיא קרויים עניי עירו, וקדמו לכל אדם ולכל דבר. ואם הרבים נידו היחיד לכבודם והוא תלמיד חכם, הם חייבים נידוי. כי המנדה מי שאינו חייב הוא מעשרים וארבעה דברים שמונה הרמב"ם שמנדים עליהם, ואדרבה, היחיד עלתה לו. ואם הוא עם הארץ ונידוהו לכבודם, אי נידוהו על דבר ההסכמה, אף עם הוא תלמיד חכם, נידויים נידוי, וחל אף על זלזולם.

'הוא היה אומר: מרבה צדקה מרבה שלום' - כמה מעלות טובות לנותן צדקה: ממונו משתבח וקולט עצמו מדינה של גיהנם, ומאריך ימים ומביא את האדם לחיי העולם הבא.
ואבותינו הראשונים, מפני מה זכו בעולם הזה, ולימות המשיח, ולעולם הבא? - מפני שנהגו עצמם בצדקה. ושווה מעשה הצדקה לתורה שנאמר: 'אם בחוקתי תלכו' ואומר: 'ונתתי שלום בארץ', ובצדקה נאמר: 'והיה מעשה הצדקה שלום'

דרוש במעלת הבונה והמייסד בית חולים ... שכל כך זכות גדול יש למקדישי ומכונני החדר הזה, שהוא פועל טוב להחיות בו חולי עניי בני ישראל, שיש בו ארבעה סיבות לרפואת העניים:
סיבה אחת: שידוע שבית העני מטונף וצר וחם או רטוב, וזהו נגדי לרפואת החולה. ואדרבא יכבד עליו החולי. מה שאין כן המקום הטוב והמפואר הוא סיבה לעזור לרפואת החולה. סיבה שנייה: הוא כלים שהוא ישן בהם, ולבושו וריחם נודף, מה שאין כן אם יושב במקום הזה שהוא נקי וטהור, הן במיטות הן בכלים. סיבה שלישית: אם הביא העני רופא לביתו, ונתן לו סמים, וכתב לו ענייני מאכלו, ואין לו מה יאכל - מה תועיל הסמים? מה שאין כן המקום הזה מתוקן, ומצוי בו כל מיני מאכל ומשקה הנצרכים לו. ובפרט רופאים גדולים ומומחים יש בו. סיבה רביעית: כי ידוע יש חולים שאין מי שישמשם, וכל שכן זרים מעיירות אחרים באים להתרפות ואין להם מי שישמשם, אם כן הם מוטלים ומתים במקומם. מה שאין כן המקום הזה יש הרבה שמשים הצריכים לחולים.
נמצא המקדיש והמייסד והבונה מקום כזה הוא יהיה סיבה להעלות ארוכה ומרפא לחולה הבא לבית החולים הזה, ומחייהו. ואמרו זיכרונם לברכה: 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא'.

חייב אדם ליזהר ביתומים ואלמנות אפילו הם עשירים גדולים. והמקניטן או מכעיסן או מדאיבן עובר ב'לא תעשה', וכל שכן המקללן. אבל אם עינה אותם - ללמדם תורה או אומנות או דרך ישרה, הרי זה מותר. וגם שהמקניט והמכעיס או המקלל לכל אחד ואחד מישראל עובר ב'לאו', אבל יתומים ואלמנות בשני לאווין - 'לאו' של כל ישראל ו'לאו' שלהם. ואף על פי כן, לא ינהג בהם מנהג כל אדם, ויעשה להם הפרש, וברחמים גדולים - אחד יתום מאב, ואחד יתום מאם. ומה שאמרו אין יתום אלא יתום מאמו כמה שנאמר 'ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה' - ראשי תיבות יתום, הכוונה יותר יוכר היתמות מהאם יותר מהאב. ועד אימתי נקראים יתומים לעניין זה - עד שלא יהיו צריכים לאדם ליסמך עליו, אלא יעשו צרכיהם לעצמן כשאר כל הגדולים.