מפתח ערכים - לימוד התורה

כל מה שנכנס לתורה, לספרות הקודש, היא קודם כל תורה והוראה. גם הסיפורים, השיחות, המאורעות והחזיונות, שנחרתו על לוחות הנצח, הנה הנם מלבד הסודות והרזים-המופלא, האצורים בהם, מצד אחד, והסיפור וההיסטוריה שהמה מהווים מהצד השני, הנה הנם אידאיות א-לוהיות, תורות לעולם ועולמות, לאנשים ואדם. ולא עוד, אלא, שהם, הם אבני השתיה של היהדות. מהם משתקפת תבנית העולם, המרוקמת במחשבתו של היוצר, הא-להים, בעל העולם ונותן התורה.

קודם הלימוד יעשה חשבון בעצמו, לפני מי הוא לומד, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ולייחד הלימוד לפני מי שאמר והיה העולם. ואחר לימוד יעשה חשבון בעצמו, ויסתכל במידותיו, וישבור ליבו על זה. ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום: 'לב נשבר ונדכה, א-לוהים לא תבזה'.
אבל יש בן אדם, שיושב בכרם מלא, ללמוד בלא חשבון, ואחר הלימוד מגאה לומר" אני לומד הדק היטב, וחושב בליבו: למי יחפץ המלך יותר ממני. ועל זה הדרך מובא בגמרא: 'כל המתגאה וכו'. ובמה נחשב הלימוד לפני השם יתברך. אין התורה ניתנה, אלא ללמוד ולעשות. ומה הוא מתפלל בכל יום באהבה רבה, ומתחנן לפני הקדוש ברוך הוא בפיו ואומר: 'אבינו אב הרחמן, המרחם רחם נא עלינו, ותן בפינו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים', ואחר התפילה עושה בהיפוך, ונמצא שקר גמור. ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום: 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד'.

ידוע מה שאמרו זיכרונם לברכה, שהתורה מתשת כוחו של היצר הרע כמו שאמרו: 'אם פגע בך מנוול זה. משכהו לבית המדרש', וכמו המעשה הידוע שאיש אחד קיבל עליו מיתה מכוח עוונותיו, והרב עשה לו תיקון וחיה, ואמר לו שיקרא סך דפים זוהר הקדוש בכל יום, ולא ישלוט בו יצר הרע כלל, וכן היה. ובזה אפשר לפרש כוונת הכתוב: 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה' - דהיינו: קחו עמכם דברי מ', דהיינו דברי תורה, שניתנה למ' יום, על דרך שדרשו בתיבת 'תרומה' תורה מ', וממילא ושובו אל ה' - בתשובה שלמה. ואין יכולת ביצר הרע להסיתכם לעבירה, חס ושלום.

רוב החכמות האנושיות הן מסופקות, והתחלותיהן לא הוכרחו אצל האנשים בשום מופת, אלא בדו אותן האנשים הקדמונים מליבם, כדי לבאר סיבת הדברים שבעולם השפל, ומציאותן אם כן אפשרי - לא מוכרח. אדרבא, על הרוב, לפי שהסיבה ההיא אינה אמיתית ואינה מספקת, הכניסו הפילוסופים עצמם בדוחקים גמורים, שמבואר נגלה שהם נמנעים אצל השכל, ומזה גם כן נהיה שלא כוונו הפילוסופים לדעת אחת, אלא כל כת וכת לקחה לעצמה ההתחלות, אשר בדה מליבו ראש הכת ההיא, ומהן הולידו תולדות, אך אם סיבת הדברים הללו תוכל להתבאר בדרך אחרת ויותר מרווחת - כל התולדות ההן בטלות לגמרי ... ואנשים אחרים חכמים בעיניהם, כפרו בהרבה דברים מדברי רבותינו זיכרונם לברכה, בלכתם אחרי דברי אומות העולם ... והוא מן התמיהה, שהרבה יותר כיבדו הפילוסופים את אריסטו ממה שעשו אנשים הללו את חכמי ישראל ... והאנשים הללו, כל עוד שמצאו בדברי רבותינו זיכרונם לברכה דבר, אשר אינו נראה לעיני שכלם המשובש - כיחשו לגמרי, ומעיד אני עלי שמיים וארץ, שהרבה פעמים הבאתי להם ראיות מדברי רבותינו זיכרונם לברכה ועקמו שפתותיהם, ואמרו: אמת שחכמים אמרו כך אבל איני מאמין ואינו מעיקרי הדת, ואחרים אמרו: אמת שחכמים אמרו כך אבל כפי הפשט אינו. אי שמיים, ולא תהיה תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה של אריסטו ושאר הפילוסופים ראשי הכתות וככל דבריהם. וכיוון שלא נמצא על הרוב בחכמות דבר וודאי, למה נכחיש דברי רבותינו שרוב דבריהם דברי קבלה, ודעתם רחבה מדעתנו.

'אדם לעמל יולד' - איני יודע אם ל'עמל פה' נברא, אם ל'עמל מלאכה' נברא? - כשהוא אומר: 'נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו' - הוי אומר ל'עמל פה' נברא. ועדיין איני יודע אם ל'עמל תורה' ואם ל'עמל שיחה'? - כשהוא אומר: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' - הוי אומר ל'עמל תורה' נברא.
מכאן יש ללמוד שאדם נברא ל'עמל פה' - היא התורה. ולא רק לעצמו ללמוד, אלא ללמד גם לאחרים תורה: לעמ"ל - ללמוד על מנת ללמד.

מני אז נפלה ארץ הקדושה ביד אויב, עיר ה' הייתה לשמה, ומעון קודש למאכלת אש, גאון ישראל נשבר לרסיסים, ושארית יהודה שרידי חרב נתפזרו בקצווי תבל, כמעט אבד שם ישראל בגויים, ויתבוללו בין עובדי אלילים. ולולא שלומי חכמי אמוני העם, אשר צפו ברוח בינתם כי מהיום והלאה, באין מלך עוצר בעם, באין מקדש וכוהניו, ובאין ארץ מולדת, 'לא בחיל ולא בכוח' יקום עם עני ודל בקרב הגויים, כי אם ברוח ה', היא התורה הקדושה, הדת מורשה לעם ישראל משנות דור ודור, רק היא תחיים ותעודדם, רק היא תאיר להם את דרכם בקודש בחשכת ימי הגלות.

'ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה' - מדברי הרב האר"י זיכרונו לברכה, ב'ספר הכוונות' נראה שלא גרס: 'כולנו זקנים' כי הלא אמר: 'חכמים ונבונים ויודעים' הם סוד חב"ד, וגם אנכי הרואה ביקשתי ברוב הנוסחאות ו'זקנים' לא מצאתי, ונראה לי כי טעות סופר הוא, כי כאן זקנים מי הזכיר, שממה נפשך? - תאמר שלא קשה, שיש לומר כי כך כוונתו: ואפילו זקנים - שכבר שמעו זה ימים ושנים, ובכל שנה מוסיפים חידוש עד שאפשר ידעו כל הדברים אשר כבר היו, מה שאין כן כשאינם זקנים, כי אף על פי כי שמעו זה כמה שנים, אפשר כי עדיין לא באו עד לגומרם של דברים, וכל שכן אם הם קטנים או נערים שעדיין לא נשלמה דעתם.
קשה - הרי זקנים הללו, הם יודעי דעת ומביני מדע, ובכלל 'חכמים ונבונים ויודעים' את התורה המה, ואם הם עמי ארצות, וטח מראות עיניהם מהשכיל ליבותם, ולא ידעו ולא יבינו, פשוט שמצווה עליהם לספר ביציאת מצרים, והם אינם בכלל "אפילו". שלגבי 'חכמים ונבונים ויודעים את התורה' היית עלול לחשוב כי אין לספר מה שכבר יודעים, אז הוא בא להשמיע לנו שכן, אבל גבי זקנים הוא בא לחדש לנו ומהו "אפילו" ששנינו בו?! - הילכך התחוור שזו גרסה משובשת.

ובה תחזה, שכל מושכלות שהאדם משכיל ומעיין ימצא הכל רומז בתורה, שהתורה היא כמו המראה המאירה זכה וברה, שכל הצורות שיעמדו כנגדה יראה בה כל אחד כפי צורתו, כן התורה כל אחד ואחד מראה בה פירוש כפי שכלו, ויראה בה הצורה ההיא.
כי יש בתורה שישים ריבוא פירושים, כי כל אחד משישים ריבוא נשמות קבל פירוש אחד בתורה, כפי הפשט וכפי הרמז וכפי הדרש וכפי הסוד, וכל נשמה ונשמה תפרש בתורה הפירוש שקבלה, ויראה בתורה הפירוש ההוא כמו המראה שמראה כל צורות בני אדם בה ועם היות צורות מתחלפות.

'אגורה באהלך עולמים' - אמר רבי יהודה אמר רב: וכי אפשר לו לאדם לגור לשתי עולמים? אלא אמר דוד המלך לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה.'
התוספתא (יבמות צו) אומרים: 'כשנשמתו בישיבה של מעלה, שפתותיו נעות בקבר כאילו מדברות, נמצא בשעה אחת דר בשתי עולמות.' - נראה ללמוד מכאן: שאפשר שאדם יכול להנות בעולם הזה מעין עולם הבא כאשר יתענג בעיונה של תורה, ובפרט שאחרים יעיינו בדבריו, ויעירו הערותיהם והארותיהם - אין לך הנאה רוחנית גדולה מזו וזהו שאמר דוד: 'אגורה באהלך עולמים'.

תורת ארץ ישראל היא תורה כללית, יש לכל ישראל חלק בה. כי התורה נקראת 'משפט א-להי הארץ' וכל ישראל יש להם חלק בא-להי ישראל ובתורתו ובחבל נחלתו. ולכן כל ישראל חייבים לחזק את התורה בארץ ישראל, מקום כבודה, להגדילה ולהאדירה כי היא חיינו ואורך ימינו, ולולא תורת ארץ ישראל לא הייתה לנו תקומה בחוץ לארץ.

'צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ' - אמרתי לקוצר דעתי שכוונת הכתוב ללמד דעת ומוסר השכל על דבר הרע הרואים בזממנו זה. הן בעוונותינו, שכמה בני אדם, ההולכים בתורת ה' ללמוד וללמד, ושוקדים על לימודם באמת וישר, ולפעמים כותבים מה שחננם ה' לקוצר דעתם באמת ואמונה. ואחריהם, הלומדים דבריהם, מלבד אשר מבזים את דבריהם ומחשיבים אותם לעמי הארץ, מלעיגים עליהם לפני ההמון, שאינם מבחינים בין טוב לרע, ונמשך מזה כמה חילול השם וחילול התורה בפה ההמון, שאומרים מכיוון שאנחנו רואים תלמידי חכמים, אשר מפיהם אנו חיים מבזים זה את זה, גם אנחנו לא נאמין עוד לשום אחד מהם, כיוון שאין אנחנו יכולים להבחין בין טוב לרע לאמת האמת עם מי. ואוי לעיסה שבעלה מעיד עליה, רחמנא ליצלן. ויותר טוב שלא נאמין עוד לשום אחד מהם. ונמשך מזה כמה הפקרות בעולם, רחמנא ליצלן מזו הדעה.
אזי הקדוש ברוך הוא כדי להודיע משפטו הישר בעולמו, כביכול נותן לב לאותם המלעיגים על דברי אותו המחבר החדש, להיות רודפים אחריו ללמוד את דבריו אות באות, ובודקים עד מקום שידם מגעת, עד אשר יבררו אותם כפי דעתם כמטהר וכמצרף כסף, והנשאר בדברי אותו המחבר נקי ובר, יצא עליו קול שדבריו הם אמת וצדק, ואחרי דבריו לא יטו ימין ושמאל.
וזהו כוונת הכתוב: אם תרצה לידע שהדברים הם אמת וצדק, אם תראה שאחריהם רודפים, את אותם דברים שכתב, ונשאו ונתנו בם יומם ולילה, מזה תכיר ותדע שדבריו צדק צדק. אבל צריך אותו המצרף ומנקה את דבריו להיות כוונתו לשמים, שעל ידי זה יהיה לימודו סם חיים, וכמו שסיים 'למען תחיה וירשת את הארץ', שהוא העולם הבא, שאין לפניו לא קנאה ולא קנטור.

המשימה המוטלת עלינו בדור הזה, היא להשיב לב בנים לאביהם שבשמיים על ידי כוח התורה, שהיא הערובה היחידה, שניתנה מאת מלכו של עולם, ללחום את מלחמת החיים, המסובכים והמעורבים בטוב ורע, אמת ושקר. ואין לנו שום דרך ושיטה כי אם דרך ישראל סבא, להפיץ לימוד התורה לאמיתו, וללכת בעקבות אבותינו ורבותינו מאורי עולם.

'תורת ה' תמימה משיבת נפש' - ולמה היא משיבת נפש, מפני שהיא תמימה'. הכוונה על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה שבשעת מתן תורה לישראל, פרחה נשמתם והחזירה ה' להם ... משום שאין ראוי לקבל התורה, שהיא תורה תמימה זכה וברה, בגוף ונשמה מלוכלכים בטיט וצואת העבירות, וזהו: 'ולמה היא משיבת נפש' - כלומר, למה בשעת מתן תורה הוצרך ה' לעשות ככה, שפרחה נשמתן והחזירה להן. כלומר, למה הוצרך לכך על ידי התורה תהיה היא משיבת נפש ממש. ולזה אמר: 'מפני שהיא תמימה', כלומר שהיא תמימה זכה וברה ואינו בדין שיקבלו אותה וטומאתם בשוליהם, טומאת העבירות, ולכן עשה ה' ככה שפרחה נשמתן למרק עוונם, לא ייזכר ולא ייפקד, ואז קבלו התורה בקדושה ובטהרה.

אצל היהודים כל דבר יכנה על קו תוהו ואדני בוהו, וגם אנוכי עברי הנני כמוהם, וקו אחד יינטה עם עלי. היהודי דרכו לחקור ולדרוש, לידע כל דבר מראשית, כאילו רק זאת ישעו וחפצו בארצות החיים. ככה המה דרכי היהודים בלי כל יסוד מוסדי.

מה אשיב כי ישאלו מחר לומר, מה משפט הספר ומעשהו, עלי החובה להגיד פעלו, ואת נוהו, כי הוא שאלות ותשובות הרב עם התלמיד, שהרב שואל כעניין והתלמיד משיב כהלכה, תשובה ניצחת מאותו עניין, ועשיתי אותו בזה האופן, לחדד בזאת התלמידים, המתחילים להתלמד מלאכת השחיטה בכל עניין ואופן, ונתתי בו סמנים באיזשהו מקומם, דבר בשם אומרו.

'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך' - שבאיזה אופן יהיו 'בניך לימודי ה' - דהיינו: למודי תורה ויראת שמיים, הוא על ידי 'ורב שלום בניך' - רוצה לומר: שתהיו יחד בשלום רב ואחווה ורעות ביניהם, שעל ידי זה הם מוכיחים זה את זה, ודברי המוכיחים נשמעים, ואז כולם ילכו בדרכי ה'.
וגם בזה יובן מאמרם: 'הילל אומר: הוי מתלמידיו של אהרון - אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - שעל ידי שהוא אוהב ורודף שלום, ואוהב את הבריות הוא מוכיחם, והם מקבלים דבריו והולכים בדרכי התורה ויראת ה', וזהו שסיים: 'ומקרבן לתורה'.

כל אדם שישים תכלית החכמה, דבר אחר זולתי החוכמה, ויאמר לאיזה דבר נלמד, אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד, וזה הוללות על האמת, ועל לימוד כזה אומרים חכמים: 'שלא לשמה', כלומר שיעשה המצוות וילמוד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר. והזהירו החכמים על זה, ואמרו: 'לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם', והם רומזים למה שביארתי לך, שאין לשום תכלית החוכמה: לא לקבל כבוד מבני אדם, ולא להרוויח ממון. ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה, ולא תהיה אצלו תכלית לימוד החוכמה אלא לדעת אותה בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתם לעשותם.

יקבל עליו לקבע עתים לתורה, ביום ובלילה, כל מה שיוכל, כדי לקיים מצות עשה: 'והגית בו יומם ולילה'. ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמים. ואם לא ידע לקרוא - ישמע, ושומע כקורא. ואם יהיה לאדם אונס ולא יוכל להגות בתורה בימי השבוע, כבר התקננו בבית קופתנו קצת מהיחידים, שנדבה רוחם לילך לשם להגות בתורה בכנופיה, ביום שבת קודש, כולו לה'.
וזהו הסדר, שבבוקר ביום השבת יקראו כל התהילים, ואחר כך פרשת השבוע 'שנים מקרא ואחד תרגום', ואחר הסעודה יעשו כתות: כת אחת להגות בזוהר הקדוש בפרשת השבוע, וכת אחרת להגות במדרש רבה סדר השבוע, וכת אחרת להגות בתורה בפרשה נביאים וכתובים. ועם הארץ שלא ידע לקרות בתורה, ישב אצלם וישמע ככל אשר לבו חפץ.
ולא יבטלו מסעודה שלישית, שהיא מצלת מחבלי משיח ומגוג ומגוג, ומדינה של גיהנם, ויתנדבו שניים ושלושה מהיחידים, חוזר חלילה, להביא לחם משנה ודגים מלוחים ומעט יין.

אהה, כי לא ידעו לשים חוק וגבול ללמודים ההם. תחת העמיס אותם על שכם הילדים, אשר תעודתם תהיה לדין ולהורות, גזלו עתות חינוך כל הנערים, וימלאו כל לבב מהחל אביב השחרות. מספר החכמים בתלמוד עלה למעלה ראש, יותר מן הנחוץ בהליכות החיים. אז הוחל להכין ימי שוק, אשר היו ימי השער הגדולים בארץ. שמה נהרו אבות המשפחות, לבקש מורה ספר או רב או רופא או חתן לבת עשירה בנדה - כי כל תענוגי החיים נועדו לנבונים, והשאר לא אכלו רק שרידי המשתה.
ובלימודים האלה אשר גרסה נפשה לתאבה, ובכתבון העצום ההוא אשר הצמיח סנסיניו בכל שנה, האם התנהלו במשפט ישר?! - אהה, כי לא כן היתה. סדר הלימוד השולט בפולניה הוא הפלפול הנודע ...
אנשי הפלפול הוקירו מכתם אופיר, הגיון דק כקורי עכביש, המעמיק יותר מהגיגי האמוראים הבבלים, ומגביה עוף למעלה מעשתונות בעלי התוספות, אשר במדינת ספרד. גזירות שוות מרחוק, והבדלים דקים מאוד, ותוצאות המוסיפות הפלא ופלא, חשב נחשבו לתולדות תבונה עמוקה, אם רק מצא המפלפל דבר חדש או פתרון קושי מדומה בדינים או מעמסה מחוכמה על הדת, להכביד המשא עליה. כל הנוספות אשר רבני פולניה הוסיפו על ספר שולחן ערוך לרבי יוסף קארו, חתומות בחותם המעמסות האלה.
יסוד ותמונת ההיגיון יחדו נאלחו. השפה הייתה ערב רב נשחתה, ויבטאוה בנפתולי הפנים, ובקרוץ עין עד להעיר גועל בנפש, ותרחק ממנה מליצה ולא חלק לה בשירה. ומרוח העם אזלו התכונות היקרות, ונשתו התום והיושר, המוסר נפל חלל לפני אהבת הדקות, אשר בהתחברה לתשוקת הבצע, מתהפכת על נקלה לתרמית. והתורה גם היא קומטה נרדמה, מתעלפת תחת רגבי באורים יבשים, אשר השמו את רגש הפשוט, ויבריחו את חפץ מקרא כתבי הקודש להבינם על אופניהם, ולדלות מבאר חכמתם אומץ רוח.

חייב אדם להעריך את עצמו על היותו בן תורה, וכשמחתו של רב יוסף בחג השבועות שהיה שמח שמחה יתירה ואומר: אלמלא יום זה שגרם לי להיות חכם, כמה יוסף יש בשוק?!
הערכה זו אמנם, אינה מצדיקה זלזול באחרים וביטולם, אדרבא היא מחייבת את בן התורה למלא את ייעודו הכללי - ולהשפיע עליהם. היא מטילה עליו אחריות כבדה. היא מחייבתו לקרב את הבריות לתורה בדרכי נועם. אין בהערכה זו שום רשות לרדיפת כבוד, ממון, או כל תועלת אחרת, יש בה רק דבר אחד - שמחה על הזכות שבחובה; הכרה כי באמצעותו יכולה התורה להילמד בישראל.

'וצדיקים ישמחו, יעלצו לפני א-לוהים וישישו בשמחה' - מה שאמרו שמותר התלמיד חכם לשמוח בחדוות השמועה ולא יצא מן הכלל של 'שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה', וזוכה לשמוח בשמחת ירושלים.
וזהו שכתוב: 'וצדיקים' - הם תלמידי חכמים, מותר ש'ישמחו יעלצו לפני א-לוהים' - בשמחה של שמועה שעל ידי עסק התורה שכינה שורה שם. ו'לפני א-לוהים' קוראים בו, ולא שיצא מן הכלל, 'וישישו' עוד בשמחת ירושלים. ומטעם זה נהגו בסיום מסכת או זוהר הקדוש לעשות יום טוב לחכמים, וכל שכן סיום תורה הקדושה. ואפשר שלכן נקרא 'עצרת' כי אותו יום שמחים עליונים ותחתונים בקיבוץ יחד, שעל ידי שמחת תורה שכינה שורה על ישראל, שהם זרע אברהם.

טעות מפורסם לאדם שעוסק בתורה התמימה, וכשתבוא לידו מצווה - מעלים עין ממנה. והיה העלמה, כי יאמר בדעתו - עסק התורה יעלה לי לרצון, וימין ה' רוממה.
כי ודאי איש כזה משקר, חס ושלום, לפני ה', ועושה אוון ומרמה, כי הוא לומד ואינו מקיים, ולא ניתנה תורה - אלא למצוותיה, להיות עבודתו תמה.

ישתבח היוצר ויתפאר הבורא האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו. והנחילנו אש דת שהיא תורתו. כל אחד מה שקבלה נשמתו. וזה רק ישראל עמו ונחלתו. האיש אשר אוהב ה' ותורתו. כלי המכתב תמיד יהיה לעומתו. לכתוב בעט סופר חלקי נשמתו. ואם ככה יהי עושה, נחשב לו כאילו הקריב כל קרבנותיו. ומתכפרים לו על כל עוונותיו. זאת ועוד תדובבנה בקבר שפתותיו. ואם יעשה בזדון לבלתי כתוב בספר חידושי תורתו. ידע כי בר מינן מרה תהיה אחריתו. והעיקר שהכל יהיה לשמו יתברך כוונתו. לכן קמתי אני הצעיר וכתבתי מה שעלה במצודתי הקלושה. ...
התחלתי לכתוב חידושי תורתי, ובטחוני בהשם יתברך היושב בציון. שיעזרני לכתוב חלק נשמתי בסדר וברעיון. אתפלל לפני שוכן שמימה, שיסייעני ללמוד וללמד בתורת ה' תמימה, הוא נחני בדרך אמת בכל דבר, ולהסיר התבן מתוך הבר, ויעזרני לכוון אל האמת בכל מילה, ואל תצא תחת ידי תקלה. ואז ישירו שפתי תהילה. לאל נורא עלילה ברוך שומע תפילה.

אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ו'יגעת ולא מצאת - אל תאמין'. ואלו הדברים נכונים לגבי הבנת התורה, אבל להעמיד לימודו לבל ישתכח ממנו, תלוי בסיעתא דשמיא.

הפסוק אמר: 'ויתייצבו בתחתית ההר', ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שכפה עליהם ההר כגיגית'. - לכאורה קשה: הרי כבר נתרצו באחדות ושמחה ואמרו: 'נעשה ונשמע'? - והמליצה בזה שבכוונה עשה ה' ככה, שתהיה קבלת התורה באונס, ובאנוסה כתוב: 'לא יוכל לשלחה כל ימיו' אפילו היא בעלת מום, וכן גם הקדוש ברוך הוא לא יעזוב אותנו לעולם, אפילו אנו בעלי מומים ולא הגונים.

'והמים גברו מאוד מאוד על הארץ, ויכוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים' - נראה לי רמז למה שאמרו: 'משה קיבל תורה מסיני' - שזכה לתורה מפני שזכה למידת הענווה, כמו סיני, שניתנה עליו התורה יותר מכל ההרים מפני שהיה שפל. ושנינו: 'מאוד מאוד הווי שפל רוח'. וזהו 'והמים' - ואין מים אלא תורה. 'גברו' - שזכה האדם ומתגבר בתורה, משום שהיה 'מאוד מאוד' – בשפלות עד שהגיע לארץ, ועל ידי זה 'ויכוסו כל ההרים הגבוהים' - שמתגבר האדם על הגבוהים, שהם הגאוותנים, וזהו: 'שבשפלנו זכר לנו ... ויפרוק לנו מצרינו'.

'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' - בעבור קוצר שכלי ודעתי, ומפני דוחק השעה וטורח הזמן וטרדותיו, המונעות את האדם מהגות בתורת ה' יומם ולילה. ותמיד כל היום מחשבותיו נבוכים הם בארץ על המחיה ועל הכלכלה. אכן שעיפי ישיבוני: כי קוצר השכל וטרדת הזמן, אינן טענות מספיקות כדי שיתרשל האדם, מלמוד החכמה ודיני התורה, מעט או הרבה, כפי כוחו כדי לצאת ידי חובתו. וכמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים'. וכבר אמר חכם אחד מחכמי המחקר: איני דורש החכמה, לתקווה שאבוא עד קיצה ואגיע עד תכליתה אבל אדרוש אותה כדי שלא אהיה סכל. וזהו מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל הימנה'. ולכן לא חדלתי מנעורי מלקבוע עיתים לתורה, ומלשקוד על דלתותיה יום יום כפי יכולתי. ועיינתי בתשוקה נמרצת בספרי הפוסקים ובחיבוריהם, והייתי שותה בצמא דבריהם. עד אשר טעמתי מעט מזער מצוף דבש, אמרי נועם חכמתם, ותאורנה עיני.

ראינו שיש ארבע דעות חלוקות על עניין גבול היום והלילה ... והנה לכל אחת מאלו הדעות והפירושים, יש ראיות חזקות מן הכתוב ומדברי רבותינו זיכרונם לברכה, מערכה מול מערכה ... והנה חקירה זאת רבת התועלת, ונמשכים ממנה ידיעת כמה דינים כמו שאוכיח. ואף על פי שאיני כדאי להכריע, ולא להכניס ראשי בין ההרים הגבוהים, החולקים בדין הזה. מכל מקום אמרתי: הלא אוזן מלים תבחן, והרשות נתונה לכל אדם לעיין ולבדוק עד מקום שיד שכלו מגעת כדי להשיג האמת.

היו נוהגים שאחד עומד ומשמר הספר, שאין כבוד להיות התורה יחידה, והוא היה החזן, ונראה שהוא היה הקורא ומשמיע לעם, ומעמידים עוד שנים עמו: אחד לימינו ואחד לשמאלו. ונראה שהעולה לקרוא בתורה יעמוד לימינו, ועוד אחד יעמוד לשמאלו, כדי לעשות רמז לשלושה אבות. ואף על פי שאין זכר, להצריך שלושה בספרים ראשונים, מכל מקום ראוי לעשות כדברי מסכת סופרים, שהיו אחרונים, ובקיאים הרבה במנהג שתפשו בו ישראל אחר חתימת התלמוד.

'נשוא את ראש בני גרשון גם הם' - מדוע לא נמסר משא הארון לגרשון הבכור, לכבדו ביתר שאת ועוז התורה, אשר לה משפט הבכורה? - ובאה התורה לרמוז לנו: שאצל התורה הכל שווין, להורות לנו שכתר תורה הפקר לכל, ועל כן לא ניתן הארון אל הבכור, שלא יהיה תפארתו לומר: אני ראוי לכתר תורה יותר מזולתי, אלא הכל שווין בה.

עדיין אין התורה חביבה על חלק ניכר של דורנו. על כך תלמיד חכם לשאול את עצמו: אולי חיסרון זה איננו אות רק לחיסרון הדור אלא לחיסרון בתלמידיו - חכמיו, שלא השכילו לפתוח לרווחה שערי התורה לכולם. ... אולי תלמידים חכמים אלה ראו ההשחתה שבדור, ובמקום להתמודד אתה, מצוידים בגבורת אמיתותה של התורה, השאירו אותה מחוץ לתחומם.
הלכו, ירדו, התבצרו בארבע אמות מקלטם הבטוח. השאירו השחתת הדור בחוץ, ובכל פעם שהרימו את הקול נגדה, לא היה זה בקול מסביר אלא משביר. לא היה זה בסבר פנים יפות, אלא בסבר פנים זועפות. זה לא היה בקול משכנע, קול משמיים, קול דממה דקה הנקלט בעומק הלב.

דע, כי התורה היא משלמת את האיש הישראלי, ומכשירתו ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, ונפש רוחו נשמה, ומעלתו אל תכלית השלימות האפשרי, ובלעדיה לא יוכל האדם לבוא לידי כישרון הגמור, מיום נתן ה' אותה לישראל. ומלבד שהיא משלמת החיסרון ומונעת הפחיתות אשר בהאדם, מצד חומריותו וכוחות טבעו המושקעים וטמועים בהבלי הזמן ותענוגיו, עוד היא בעצמותה, הטוב והיקר והאושר האמיתי, ובה יתקרב האדם לא-לוהיו, ובה יחזה פניו הוא השגת א-לוהות.

'רחש ליבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר' - מי שהוא מהרהר בתורה 'דבר טוב' - מלשון דיבור הקול, בזה נשאר אצלו הטוב ואין טוב אלא תורה, זה דרך אחת.
והדרך השנייה הוא 'אומר אני מעשי למלך' - שיוציא מפיו, וידוע שהמדבר לפני המלך הוא נזהר להוציא האותיות כהווייתן. והסוג השלישי 'לשוני עט סופר מהיר' - רמז בזה שיכתוב בספר.

לשאול מהקדוש ברוך הוא, שיסייע אותו לזכות לשלושה דברים שכל היהדות תלויה בהם, שהם קיום המצוות, ועסק התורה, ומידות טובות, שראשי תיבות של שלושה דברים אלו 'תמים', שהוא ראשי תיבות: 'תורה, מצוות, יושר מידות', שמי שזוכה לכל שלושה דברים אלו בשלימות הרי זה תמים.

נקדים מה שמובא ב'ספרי': 'אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, רצינו לעסוק בתורה יומם ולילה, אלא שאין לנו פנאי. אמר להם הקדוש ברוך הוא: קיימו מצוות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו עסקתם בתורה יומם ולילה. רבי יוחנן אומר: מקרא מלא הוא שכתוב: 'והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך'. עד כאן לשונו. –
הרי מבואר יוצא שמצוות תפילין נחשבת במקום עסק התורה שהיא תבלין ליצר הרע. וכמו שכתבו רבנינו זיכרונם לברכה: 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה - תבלין'
עוד נקדים מה שכתב הרב של"ה זיכרונו לברכה וזה לשונו: 'בתפילין של ראש אדם משועבד להשם יתברך, בורא הנשמה שבו, ובתפילין של יד, אדם משועבד גופו ונסחף והולך לו היצר הרע'. עד כאן.
ובזה פירש הרב ברית יעקב כוונת מקראי קודש וזה לשונו: 'ושיננתם לבניך ודיברת בם, בשיבתך בביתך, ובלכתך בדרך'. וכתר תורתו: איך תמצא אותה שיעסוק התורה יומם ולילה ולא ישבות? - ולזה אמר: 'וקשרתם לאות על ידך' - רוצה לומר: שאם אתה מניח תפילין נחשב לך כאילו עסקת בתורה יומם ולילה שהיא תבלין ליצר הרע.

'כל עיר שאין בה עשרה בטלנים נקראת כפר' (מגילה דף ג' ע"ב), ופירש רש"י - עשרה בטלנים, שבטלים ממלאכתם, שיהיו מצויים בבית הכנסת שחרית וערבית ... ועל זה סמכו בפה העירה יגן עליה א-לוהים שיש מקום קבוע לכת של זקנים, וכל מי שיזקין או סגי נהור, ואינו יכול לעשות מלאכה, הולכים לשם ולומדים בכל יום דברי הגדה ודבר רז"ל כגון מדרש רבה, ורבינו בחיי ודברי מוסר וכיוצא, ויש להם חכם ממונה על זה, ואחר חצות היום, כשתי שעות, לומדים תהילים בשפה ברורה, ומתפללים מנחה, והולכים להם, ונותנים להם פרס מהציבור, וכן ראיתי בכמה עיירות מישראל.

והנה רבים אומרים כי השולחן ערוך כתב אדמו"ר עבור כל העולם, והסידור כתב רק עבור החסידים שלו, ובזה הם מיישבים לעצמם טעם השינוי בין הסידור לשולחן ערוך, ואלו הם דברים בעלמא, שאין להם טעם וריח, כי מה נשתנו החסידים מכל העולם להורות לפניהם הלכה אחרת בהלכות ציצית ותפילין ושבת וכיוצא, ופרט שידוע שהסידור כתב האדמו"ר גם עבור אנשים פשוטים המוני עם, שמטעם זה לא הזכיר שום כוונות וייחודים ושמות בתוך התפילה כמו שכתב בהקדמת שער הכולל, ומה גם שהשולחן ערוך לא נדפס כלל בחיי האדמו"ר זכרונו לברכה, רק העתקות מהשולחן ערוך היה נמצא אצל החסידים דווקא, וגם בוודאי היה רצונו, שכל העולם יהיו חסידים.

ברוך בני לה', אתה כמלאך לפני, דברותיך כריח ניחוח כנגדי, ובהם שמחתי וסמכתי ואמרתי: כולם כמו זה סמכו לנו, עיר אשר הכל בה, כמעיין המתגבר יפרה וירבה. ראיתי כמה יגע וטרח בפלפול נמרץ ... וכבוד תורתו, בענוותנותו לא רצה לחלוק בפירוש, אלא כמסתפק כתב עשרים ספיקות על דברי ... ועל כן אסדר לפני כבוד תורתו, שולחן ערוך במעדני מלכים, כי על יום טוב באנו, וצדיק יאכל לשובע נפשו, 'ובמלאת ספקו ישר לו כל יד עם אל תבואנו'

יש ארבעה מיני עשירות: א. צדיק שהוא עשיר במצוות ובמעשים טובים שלא עבר עבירה מימיו נקרא עשיר במצוות. ב. חכם שהוא מלא וגדוש בתורה בחידושים בדרושים לדרוש ברבים ולהוכיח. ג. עשיר בעשירות ממון דעלמא. ד. עשיר שאבריו שלימים וחזקים ובריאים ויכול לעבוד להתפרנס ולנסוע ממקום למקום, כמו שכתבו חז"ל איזהו עשי"ר? - כל שיש לו עיניים שיניים ידיים רגלים.
וכנגדם יש ארבע מיני עניות: א. רשע בעל עבירות שלא עשה מצוות. ב. טיפש ועם הארץ שלא למד תורה. ג. עני בעלמא שאין לו כלום. ד. סגי נהור או אילם או גידם או חיגר וכיוצא.
על כן, גם את זה לעומת זה עשה הא-לוהים כדי לזכות זה בזה. כיצד? - צדיק מזכה לחייב, ומוכיחו, ומדריכו בדרך נכונה, ומחזירו למוטב כנזכר בזוהר הקדוש - נמצא זוכים זה בזה. התלמיד חכם מלמד תורה לעם הארץ או דורש ברבים, ומקהיל קהילות ודורש להם בדיני תורה, ושומעים ולומדים ממנו - נמצא זוכים זה בזה. עשיר נותן מממונו לצדקה, והעני מתפרנס מהצדקה, שנותן לו - נמצא זוכים זה בזה. ומי שהוא שלם באיבריו - אם רואה סגי נהור, ואוחז בידו, ומעבירו על הפתחים, וממקום סכנה, או חיגר ומרחם עליו, ואוחז בידו, אזי גם זוכים זה בזה כמו בעניין יששכר וזבולון.

'ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, אחר תעבורו, כי על כן עברתם על עבדכם. ויאמרו כן תעשה, כאשר דברת' - שיזכה האדם ויקיים 'ואקחה פת לחם' - זה התורה ... 'וסעדו לבבכם ואחר תעבורו' - שאפילו אחרי עוברו מהעולם הזה, יועיל לו דברי תורה, שאומר ה' משמו ושפתותיו דובבות בקבר. ...
ועוד 'כי על כן עברתם על עבדיכם' - רוצה לומר: שעיקר שעבר ובא לעולם הוא כדי לסגל מצוות ומעשים טובים ולא לעמל של העולם. ואמר: 'כן תעשה כאשר דברת' - רוצה לומר: שיקיים מה שלומד ומדבר בדברי תורה, וברוך אומר ועושה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ועוד שיהיו המעשים והלימוד שווים ולא תהיה חכמתו מרובה ממעשיו.

'עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים' - שיש להבין, שהיה לו לומר שכל המעשים בספר נכתבים, מדוע 'מעשיך'? לנוכח כראוי. ועל פי האמור הנה נכון שהכוונה שהקדוש ברוך הוא מתרעם עם האדם ואומר לו: אינך לומד כי אם דווקא מה ש'עין רואה' - רוצה לומר: מה שכתוב בספרים, 'ואוזן שומעת' - רוצה לומר: מה שאתה שומע מאחרים, אבל אתה, אינך מעלה על הספר כלל. ואם תאמר שהוא קטן ואינו ראוי להעלות על הספר בדין כי קטן הוא, לכך נאמר: 'וכל מעשיך בספר נכתבים' - מעשייך דווקא, רוצה לומר: בחשבונך ומעשיך אתה מעלה הכל, רוצה לומר: אפילו חצי פרוטה שלא תשכח, ובדברי תורה לא חלי ולא מרגיש, ואפילו שהוא קטן יש תועלת גדול מחידוש אפילו שהוא קטן.

במרכזה של פרשת יתרו, עומדת פרשת מתן תורה - הפרשה הנשגבה ביותר בתורה. לפני מתן תורה, הקדימה התורה, והזכירה פרשה שלמה בסדרי חוק ומשפט, שהציע יתרו למשה: 'אתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי א-לוהים, אנשי אמת, שונאי בצע, ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים, ושרי עשרות, ושפטו את העם בכל עת'. 'והקל מעליך ונשאו איתך' ואחרי זה נאמר: 'וישמע משה לקול חותנו, ויעש כל אשר אמר'.
נשאלת השאלה: למה הקדימה התורה פרשה זו לפרשת מתן תורה? התשובה היא, כי בכך רוצה התורה לרמוז שדרך ארץ קדמה לתורה. רצה הקב"ה לתת תורה ומצוות, לא לעם פרוע שאין לו משטר וסדר, אלא לקיבוץ מדיני מאורגן וממושמע, המסוגל לקלוט חוקים ומשפטים בצורה מסודרת.

תורה אחת היא, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. כשם שישנה קדושה בהקרבת קרבנות, כך יש קדושה באהבת הרע כשם שיש לדאוג לעני, כך צריך להקפיד על שמירת השבת.

'תורת אמת היתה בפיהו...בשלום ובמישור הלך אתי' - שהקדוש ברוך הוא השליך התורה שנקרא אמת ארצה, אך השלום נשאר אתו במרום. ואם האדם עוסק בתורת אמת יזכה גם כן למידת השלום. ...
וזה שאמר: 'תורת אמת היתה בפיהו' - דהיינו שהיה לו האמת, שהיא התורה ... ולא זו בלבד, שאפשר להיות כן בכל אדם, כיוון שכבר השליכו ארצה, אלא אף גם זאת, 'בשלום ובמישור הלך אתי' - בלומד, עם היות השלום אתי במרום, שנשתייר למעלה, הנה הוא זכה להיות אוהב שלום ורודף שלום.

כי החשמל הוא חיה של אש חריף ודק כי בשפה ברורה ובלשון אחרת ידבר במהירות וקלות. כי בזמן שידבר האד מאמר או דיבור אחד, ויאמר הוא אלף אלפים ורובי רבבות, בלי שיעמוד וימנע מארש שפתיו רגע. ותנועתו בקלות ומהירות, אשר כהרף עין יעבור ויגיע למקומות לא יכילם המספר, ויתראה באופנים שונים, לא באו בחשבון. וכפי קלותו ושינוי תנועתו תהיה מהירות דבורו וצחות לשונו, באופן כי יתנועע וישתנה, ידבר, יבריק ויזהיר, באופן אשר יבהיל ויפחיד ויחשיך ראות המראה הא-לוהי והשכלי אל הנשמות הדיבריות והאנושיות העולות אל הסולם והמדרגה הנבואית או אל גבול העולם הרוחני המאושר ובלתי גופי.
כי לא בלי ריבוי הכנת הקניינים הטובים, והמידות והחכמה, ולא פעמים רבים כי אם מעטים, יוכלו להשיג מושכלי העולם הרוחני, ועל עוצם וריבוי השאלות, אשר ישאל, והספקות אשר כרגע ימציא, והקשותו בחקירות תשובותיהם, וחקרו ודרשו במהירות ופרטות וקלות יבהיל ויבעיר השכל האנושי, באופן אשר לא ישיג או בטורח גדול ובהכנה רבה המושכלים העליונים, וזה בשביל שלא יינתן הקודש אל הכלבים, ולא יושלכו הפנינים אל החווירים, הרצון אל ההוללים, והרשעים השגה והידיעה הא-לוהית. ...
ותבין גם כן עניין ארבעה נכנסים לפרדס: כי אחד מת, ואחד נפגע, ואחד קיצץ, והרביעי שהוא רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. וראיתי אני בליבי כי מילת בשלום יעלה כמניין חשמל כי הנה בו להיותו שער העולם השכלי, הביאה והיציאה בשלום, וגם הידיעה העליונה המאושרת או חס ושלום, הקצוץ והשגיאה, הפגיעה, הנזק והדחיה, והן אמת בהניחנו מושכל עליון ורוחני.

טעם למה מכנים תלמיד חכם בשם 'תלמיד'. מצאתי בספר מדרש שמואל על מסכת אבות פרק ד' בבא א'. וזו לשונו: טעם שמכנים את החכמים בשם תלמידי חכמים להודיענו העניין הנפלא הזה. כי מעולם לא יצדק שיקרא שם חכם לבד מבלי שיצטרף אליו שם תלמיד. כי אם אינו חושב שהוא תלמיד אינו חכם, כי אי אפשר להיפרד שם חכם משם תלמיד. ...
והראיה מדוד המלך, עליו השלום, שאמר: 'מכל מלמדי השכלתי', לפי שהוא לא היה מסתכל במלמדים אותו, אלא בדבריהם היוצאים מפיהם שהם דברי תורה. ואם כן אין להתבזות בזה, מאחר שהתורה היא המלמדת אותו. וזה אמת, כי לכן נקראו חכמי ישראל, תלמידי חכמים ולא חכמים סתם. לפי שאין להם רשות לומר דבר מליבם, רק בהסכמת הקבלה.

'לריח שמניך טובים שמן תורק שמך' - דרש רב נחמן, שמה שאמר 'לריח שמניך טובים' - מדבר בכלל תלמידי חכמים, שכולם כאחד שווים לטובה, נדמים לשמן הטוב. אבל אותו תלמיד חכם, אשר נדמה לשמן תורק, מכלי אל כלי, כן הוא מגלה תורתו, ודורש הרבים, מזכה בחכמתו לרבים, זה עולה במעלות, ודומה לצלוחית של פלייטון, שכשהוא מכוסה אין ריחו נודף, מגולה ריחו נודף. כן כשמגלה חכמתו לרבים, יוצא שמו בכל העולם: 'שמן תורק שמו'. ואף על פי שיש לבעל דין לחלוק ולומר, שיותר טוב הוא שיהיה חכמתו מכוסה, ולא יגלה סוד, כי אדם אשר כזה שהוא דורש הוא מגלה חכמתו, הקדוש ברוך הוא יכסה ממנו סודות החכמה, כמנהג בשר ודם, שאינו מגלה סוד לאותו בן אדם, שהולך רכיל ואומר אותו לבני אדם - לזה אמר, שאינו כך. ולא עוד אלא שאפילו הדברים המכוסים ממנו מגלים לו, כאשר כמה פעמים קרה מקרה לתלמיד חכם, שהוא דורש בקהל והקדוש ברוך הוא משפיע ומגלה לו דברים, שלא עלו במחשבתו לאומרם, כי מים עמוקים ידלה בזכותם של רבים.

'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם' - ירצה לומר: 'בני ישראל' - אלו בוני ישראל, על דרך 'ורב שלום בניך', אל תקרא 'בניך' אלא 'בוניך'. והדיבור שתדבר אליהם, בייחוד מהמון העם, ראוי לקרות 'אדם' ולא להמונם. וחזר ופירש: מה פשעם ומה חטאתם של המון העם?! והלא חכם וטיפש גזירת מלך, ומה יעשו הטיפשים שבהם לצאת מכלל של 'אדם'? - לזה אמר הטעם: 'כי יקריב' - המקריב קרבן לה', 'מכם' הוא ולא בידי שמים, אלא גם מצדכם יכול להקריב עצמו התקרבות לה'. וזה שנשתדל וטרח ויגע, יותר מן אותו שלא טרח ויגע, ונשאר בבחינת 'בהמה', כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: לא קרא ולא שנה עליו הכתוב אומר: 'וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה'. לכך לא יתייחד שם 'אדם' אלא על עמלי תורה, אותו שהוציא עצמו מבחינת 'בהמה' על ידי טוחו ויגיעו בתורה, כי ההרגל הוא טבע שני. ואף על פי שנגזר על אותה טיפה גזירת טיפש, הרי הטביע הקדוש ברוך הוא באדם טבע שני, והשג ישיג בחכמה, ואם יגעת ומצאת האמן.

'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו' - שיש לדקדק כמאמר שאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם' - ודאי שלא יעזבוה! ואיך יחויב שמפני שהיא 'לקח טוב' - שיעזבוהו? ובא להזהיר. ...
שדרך העולם, מי שלוקח חפץ או אבן טובה או מרגלית מניחו בבית גנזיו, חדר תוך חדר, ואינו לוקחה בידו כי אם לפעמים, מימים ימימה. וזה שאמר הכתוב 'כי לקח טוב נתתי לכם', ושמא תאמרו, אם כן, כיוון שהיא 'לקח טוב', נשמרנה בבית גנזינו, ומימים לימים, דווקא נלמוד בה, לפי שהיא 'לקח טוב'.
ואם כן, תורה תהא מונחת בקרן זווית. לזה אמר 'תורתי אל תעזובו', רוצה לומר: אף על פי שאמרתי לכם שהיא 'לקח טוב' - 'תורתי אל תעזובו', כי מצוותה - להגות בה יומם ולילה.

'כיוון שעמדו ישראל על הר סיני' - רוצה לומר: שמתחילה הם היו תחת ההר, שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, עד שקיבלו עליהם לקבל את התורה. אכן כיוון שיצאו מתחת ההר ועמדו על ההר כדי לקבל את התורה מרצונם, אז ויאמר ה': 'תנו לכם ערבים' - רוצה לומר: תנו לכם ערבים שאתם מקבלים את התורה ברצונם הטוב והגמור, ולא תטענו שאנוסים אתם בכפיית ההר. ...
אז אמרו ישראל: 'בנינו ערבים לנו' - רוצה לומר: שמצד בנינו יוצאה הערבות, שלא נוכל לטעון טענת אונס. דהיינו: אפילו אם אחרים אונסים את בנינו על פינו, ואומרים להם תסתרו דברי אביכם, מחויבים הם בדבר ההוא, משום מצווה לשמוע דברי אביו הבשר ודם, ואין יכול לומר אנוס הייתי. אנו מכל שכן וקל וחומר כי אתה אבינו, היושב בשמים, בוודאי הגמור אין לנו טענת אונס. אז אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'הרי הם ערבים טובים'. רוצה לומר שטענתכם שמצד בניכם היא כמו ערבות טובה, זהו שכתוב: 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז', ומילת 'מפי' במקרא זה היא כמו 'על פי', דהיינו על פי טענת שמצד העוללים והיונקים יסדת עוז דהיינו התורה.

'והגית בו יומם ולילה, למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו' - סופי תיבות: תום ה' תרן לבו. שלמות ה' תשמח את לבבו. אומר המלבי"ם: לא כתוב 'ולמדת', אלא 'והגית'.
קם אדם בבוקר והוגה מה אומרת לי התורה: ליטול ידיים, לברך, ללבוש ציצית וכו'. אוכל והוגה בתורה, ומברך את ה'. אם תהגה יומם ולילה בתורה ותתעמק בה, שכל התורה נדרשת בדרשות ודקדוקים, רמזים וגימטריות, ובה מוצאים אנו את כל התורה שבעל-פה. כל אשר עתיד להתרחש ולהתחדש, אמור ומרומז בתורה שבכתב, 'אין דבר שאינו רמוז בתורה', ברם מן הצורך יש להשקיע הרבה עמל ויגיעה בתורה כדי לגלות את זה. ואני עבדכם הקטן יודע כמה שזה נכון.

כתוב במדרש: 'ושמחת בכל הטוב' - אין טוב אלא תורה, לפיכך הזהיר משה: 'עשר תעשר'. עד כאן. - והוא תמוה. ואפשר לומר בהקדים מה שחקר הרב נ"ב לפי דברי רבותינו זיכרונם לברכה בפסוק: 'מלוה ה' חונן דל' - שהנותן צדקה מלווה הוא לה' יתברך, אם כן הרי זוהי ריבית שכמה יעודים טובים בשכר הצדקה. ואין לומר משום שכתוב: 'מי הקדימני ואשלם' ולכן זו לא ריבית כיוון שהכל שלו, שהרי בעשותו משפט וצדקה נעשה שותף להקדוש ברוך הוא. וכן אחר שמברך על הנאתו - זה נקרא שלו כמו שכתב הש"ס: 'כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה' - שאחר ברכה 'הארץ נתן לבני אדם', ולא שייך לגביו 'מי הקדימני ואשלם'. ותירץ הרב לחקירה זו, שעיקר הלוואה היא לעני, והקדוש ברוך הוא פורע בעדו הריבית, ובדרך זו מותר לדעת רבינו תם, שלא אסרה תורה ריבית, אלא הבא מיד הלווה למלווה לא על ידי שליח. ומטעם זה מותר גם כן לנסות במעשר כמו שכתבו זיכרונם לברכה, ולא הווי ריבית כיוון שהוא על ידי שליח, והנה רוב הפוסקים כתבו על דבר זה של רבינו תם, שדווקא לבעל תורה מותר לגלות אבל לא בפני עם הארץ שמזלזל על ידי זה באיסורים. אמור מעתה כוונת הדרש הנזכר: 'ושמחת בכל הטוב' - אין טוב אלא תורה, ועל ידי התורה מותר ליקח הריבית על ידי שליח, ולפיכך משה מזהיר לישראל: 'עשר תעשר' ואין חשש ריבית כלל.

אמרה תורה: ריבונו של עולם, כתיב 'בשמאלה עושר וכבוד', ובני תורה עניים! השיב לה הקב״ה- 'להנחיל אוהבי יש', שהם יהיו עניים בעולם הזה, כדי שלא יתעסקו בדברים בטלים ויהיו טרודים בעושרם, וישכחו התורה.
וגם אמרו במדרש - אמרה תורה לפני הקב״ה: תנני בחלקו של עני, לפי שהעשירים, אם עוסקים בתורה, ותזוח דעתם עליהם, וחכמתם מסתלקת בשביל גאוותם - הרי הם בוטחים בעושרם. אבל העניים אם עוסקים בתורה אין דעתם זחה עליהם, שעל מי יש להם לסמוך? ... הרי שעל הרוב אין התורה מצויה בעשירים, וגם התורה עצמה אינה חפצה בהם.

'עשה לך רב' - ללמוד ממנו דברי תורה כדי שתאמר שמועה מפיו, ממבחר החכמים יהי רבך, ואל תבטח בספרים לומר: אקנה לי ספרים ואלמד בהם, ואל אצטרך להביא רב לאכול בביתי ולהזיל ממוני בשבילו, לזה אמר: 'עשה לך רב' - ואף אם תפזר ממון הרבה, שאינו דומה לומד מפי כתב ללמוד מפי רב, לזה אמר הפייטן זיכרונו לברכה: בחר פי סופרים לא פי ספרים, קנה לך רב ואל תבטח בספרא, פי חכם מאת פנים יקרים, והספר לבד אחד בשורה. לכך אמר התנא: 'עשה לך רב' - עשיה, לשון: 'ואת הנפש שאר עשו בחרן'.

'עשה לך רב וקנה לך חבר והווי דן את כל האדם לכף זכות'. - כיוון התנא להמציא לנו תרופה, לקנות לו רב כדי להתלמד ממנו, ולא יגיע לו שום נזק. שהן אמת - שמצד אחד, ראוי ונכון אל האדם לקנות חבר טוב לעצמו, וצא וראה כמה תועלות מגיע לאדם מזה שלא ישכח תלמודו.
ובמעשה דומה המדרש רבה, סימן נצבים על פסוק: 'לא נפלאת היא ממך' - וזה לשונו: מעשה בתלמיד אחד של רבי אליעזר בן יעקב, שהיה ממהר בכל תלמודו. פעם אחת חלה ושכח את כל תלמודו. מי גרם לו? - על ידי שלא היה אומר בפיו. נתפלל עליו רבי אליעזר בן יעקב, וחזר עליו כל תלמודו. על כן מבואר שמיצרך צריך להיות לאדם תלמיד חבר כדי לומר ההלכה עמו פעמים הרבה לבל ישכחנה, שאלמלא תפילת רבו עליו כבר היה נתרוקן מתלמודו לגמרי.

ומה מאוד יש להצטער, שיש בני אדם שומרי תורה ומצוות, הנזהרים בדברים שבין אדם למקום, ואילו בדברים שבין אדם לחברו, הותרה להם הרצועה לעשות כאוות נפשם.
ומעשה באדם אחד שהפקיד מעותיו אצל אדם נאמן אחד, שישב בבית המדרש מעוטר בטלית ומוכתר בתפילין, ולאחר זמן כפר אותו אדם בהפקדה, ואמר: איני מכירך. ואמר המפקיד: לא לך האמנתי והפקדתי, אלא לתפילין שעל ראשך.
ושמעתי מחתני הרב הגאון רבי עובדיה יוסף, שפירש בדרך רמז מה שאמרו בגמרא, שזמן הנחת תפילין בשחרית, משעה שיראה את חברו בריחוק ד' אמות ויכירנו, וכן נפסק בשולחן ערוך. שרוצה לומר: שאף על פי שהתפילין היא מצווה שבין אדם למקום, אל יעשם עטרה להתגדל בהם, וקרדום לחפור בם, להונות בהם את הבריות, אלא משיראה את חברו, שהפקיד מעות או חפץ בידו, ועודנו רחוק ממנו ארבע אמות, מיד 'יכירנו' - להשיב את הפיקדון אשר הופקד אתו כי אחרת הוא מחלל את ה', חס ושלום, ככתוב: 'באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו'.

'ואתם סרתם מן הדרך, הכשלתם רבים בתורה' - אם התלמיד חכם עושה 'קולא' בפני בעל הבית, גורם שתי רעות: אחת - שילמדו ממנו להקל באיסורים, והשנייה - שיקלו בכבודו של התלמיד חכם, ולא יחשיבהו בעל הבית. כי אף מי שהוא עובר על התורה, בראותו לתלמיד חכם, שהוא פרוש ומחמיר באיסורים, יגדל כבודו בפניו ויכבדהו, אף שהוא אינו עושה רצון אביו שבשמיים - יקר בעיניו מאוד. ולהפך, אף אם הוא ירא שמיים, הנה יקל בעיניו כבוד התלמיד חכם ההוא, שעושה 'קולא' באיזה עניינים לפי מה שלמד, ולקח סברת המקל, 'ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו' שמשווים לכולם בערך אחד שאומרים: 'לא אמון בם', ובוטל כבוד התורה.

'שמאי אומר: עשה תורתך קבע' - נראה, שדייק לומר בלשון עשייה, ולא אמר למוד תורתך. וגם אמר: 'תורתך', ולא אמר עשה התורה. וגם אמר: 'קבע', ולא אמר בקבע. לרמוז שילמד על מנת לעשות, שכשתבוא ללמוד תהא מכווין לעשות, מה שעולה לדין מתורתך. ואפשר עוד, 'עשה תורתך' שתהא מקיים 'ועשה תורתך' - שלא תלמד, ולא תקיים, ודייק לומר 'תורתך' כמו שאמרו זיכרונם לברכה, על פסוק 'כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה' - שבתחילה נקראת תורת ה', וכשנתגדל בתורה נקראת על שמו. ואמר: 'קבע' - שתהא מלאכתו עראי ותורתו קבע.

'רבי מאיר אומר: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה' - שאף שלמדת בתורה ועסקת בה הרבה, הוי ממעט באותו עסק, שלא יהא חשוב בעיניך שעסקת בתורה הרבה אלא מועט, ובזה 'ועסוק בתורה' עוד הפעם, שתאמר שעדיין לא למדת חיובך.

'והיו הדברים האלה, אשר אנוכי מצווך היום על לבבך' - ופירשו חכמינו זיכרונם לברכה: שלא יהיו בעיניך כצו מלך ישן, שכבר עבר זמנו, חלילה, אדרבא אצלך תהיה התורה כחדשה, ואש אהבתה תתלקח בליבך מיום אל יום יותר, עד ש'באהבתה תשגה תמיד'. ...
המעלות והיתרונות שישנם לתורה על השכל, כאלה ודומים לאלה, פלפולים, משלים אגדות המושכים לב השומעים, וכולם יוצאים מלפניהם בהיותם מבושמים מיין רקחה, ומתלהבים ודבקים בה בכל נימי נפשם ולבבם, היות ו'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' ומלמדתם להועיל להם - לעצמם ולכל בני ביתם, ולכל בני שכונתם וסביבם, לאשר הם המצווים את בניהם אחריהם: 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', וכשהדברים יוצאים מן הלב, נכנסים ישר אל תוך ליבם, משפיעים עליהם ומחזירם למוטב.

יום אשר 'עלה א-להים בתרועה', ועמדה לנו שעה, שעת הכושר ועת רצון, ובחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, את קולו שמענו מתוך האש, עשרת הדברים כהווייתן וקומתן, דבר השווה לכל נפש, והקול עולה ויורד בשיעור כל אדם, תשושי כוח לפי כוחם, גיבורים לפי כוחם, ואולם קבל ממני הנעלם, שהקול היה מצטייר ונגלם עם גוף המאמר, טס ופורח ובוקע האוויר ברומו של עולם, הולך וחוזר לעיני כל ישראל, כל פעם במעיל צדקה 'וככלה תעדה כליה', משבח בית אביה ביום חופתה, ולכל אחד גילתה את שוקה כפי שיעורו, את המן אכלו באותו מעמד ולקטו ממנו מה שקלטו, איש לפי זכות וחידוד ראותו אשר ירש מאביו, ומקומו זכה לו, זה חתה במחתה מן המאוכלות הפנימיות, וזה חתה גחלים עוממות.
'ויהי היום יצאו מן העם ללקוט', עין רואה את הקול מלובש במאמרו, כל לו כל אליו כלליו ופרטיו ודקדוקיו, והלב חומד וקולט את העין במידה שאדם מדד לו ובחינתו ואיפתו, והוציא את האבן הראשה, ומפרשה וחוזר ומפרשה, עד היסוד בה, וקם לו בגבולו ולא בגבול אחרים ...
זאת המנוחה והנחלה אשר ירשנו באותו היום הנכבד נורא ואיום, נמצא שזה ראה וזה ראה, אבל זה ראה ירוק וזה אדום, ונתקיימה עדותן בבית דין והיה זה שלום.

'אשרי האיש אשר לא הלך ... כי אם בתורת ה' חפצו ... לא כן הרשעים' - שמה חידש לנו בזה? ועוד מאמר: 'לא כן הרשעים' שמהיכן תבוא לטעות בזה עד שהצטרך לומר: 'לא כן'? ...
ולפי ההקדמה הנזכרת, הכוונה לומר: 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים', ומי גרם לו זה? 'ובדרך חטאים לא עמד כי אם בתורת ה' חפצו' - שאם לפעמים הוצרך לעמוד או לילך בדרך חטאים, הוא מהרהר בדברי תורה, ומתוך כך ניצול מלכת בעצתם. 'לא כן הרשעים' - אינם עוסקים ומהרהרים בדברי תורה, על כן תמיד נכשלים.

מצוות הכותב ספר תורה כשר כאשר ראינו בעיננו לבני ידידי חיים, ה' ישמרהו ויחיהו, שכתב זה ספר התורה לשמו נאה ומשובח וקיים המאמר שכתבנו בפתח השער: 'זה אלי ואנווהו - התנאה לפניו במצוות', ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו, בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בבגדי משי נאים, וכאן הוסיף גם כן ועשה את שני הרימונים והעטרה אשר תלויה עליו מכסף מזוקק, ובוודאי הגמור כי יגדל שכרו עד מאוד ויקוים בו מקרא שכתוב: 'הון ועושר בביתו וצדקתו עומד לעד'. ...
ונמצאנו למדים מדברי רבינו אשר בן יחיאל, זיכרונו לברכה, שדווקא בדורות הראשונים שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בה, עיקר המצווה הוא לכתוב ספר תורה אבל עכשיו שכותבים ספר תורה ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בו ברבים, לא די בכתיבת ספר תורה לבד אלא צריך לכתוב גם כן משנה וגמרא ופירושים כאמור.

'כל שחוכמתו מרובה ממעשיו' - אדם למד הרבה, יודע הרבה, אך אינו מקיים. ידיעותיו אינן לשם יישום וקביעה, אלא להרחיב דעתו - סכנה בדבר, כי התכלית היא חיים על פי מעשים, והם צריכים להיות קבועים, תדירים ומושרשים בחיים, הם שורשי החיים. המחשבות והחכמה, פנים רבות להן, פסיחה רבה על כיוונים שונים. אם, חס וחלילה, המעשים מועטים והמחשבות רבות ומסועפות, הרי רוח רגילה תעקור את העץ כולו, באשר קיומו של העץ תלוי בשורשים החזקים והרבים.

'התקן עצמך ללימוד תורה שאינה ירושה לך' - מלשון תיקון והכנה מראש, אין לגשת אל לימוד התורה ישירות: אבי חכם, אמי חכמה, גם אני חכם ואלמד תורה. אתבונן, אחקור, אסיק מסקנות ובסופו של דבר אדע. תיקון המידות - הוא שלב קודם ללימוד תורה, שלב הערכים והמוסר, הוא תנאי לתורה.

והנה אני אגיד לעולם שבח לאל יתברך, בכל מקום אשר דרכה כף רגלי בערי אירופא, שמתי פני ולבי לסבב בביבליוטיקה דהיינו אוצרי הספרים, וחסד אל גבר עלי, שמצאתי חן בעיני הספרן, והייתי מציין כל הספרים כתיבת יד וסידרתים על סדר א"ב ועשיתי קונטריס, וקראתי בשם 'נהר דעה'. ...
ונאמן עלי הדיין, בכל הביבליוטיקא'ס שישבתי בהם, הייתי רוב ימים בתענית, בעבור הוצאת הפונדק, וחשקי גבר, נכספה גם כלתה נפשי, לחזות ספרי ראשונים כמלאכים כתבי-יד.

'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' - בהכרח היינו שממשיכים שלום ושפע וטוב בעולם על ידי לימוד התורה, הגם שיושבים בביתם ואינם הולכים מכאן לכאן.

זה כלל גדול בכל מצווה ועבודה תדירה, וכן בעסק התורה, שצריך שיעשנה בקביעות, ולא כשיזדמן לו לבד, ועל כן אמרו שצריך לקבוע לו מקום לתורתו ולתפילתו.
וכן כתוב בתיקוני הזהר: כמו שהנשמה עושה, כך שורה השכינה כנגדה. נשמה שהיא קבועה בתורה ובתפילה, אזי היא מקום קבוע שהשכינה שורה עליה. אבל נשמה שאינה קבועה בתורה או בתפילה, אלא אם מזדמן לה במקרה, כך גם היא שורה עליה במקרה.

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שכל הנשמות של ישראל שהיו עתידים להיוולד, היו בעת מתן תורה. לכן נשאר אותו הכוח רק לישראל. ואף מי שהוא אינו למדן, אבל הוא שומע דברי תורה מתלמידי חכמים, אזי יש לו חלק בתורה בשמיעה. ועליהם אמרו בתיקוני זוהר: 'מהם באוזניים' - דהיינו מי שאינו זוכה ללמוד, רק לשמוע דברי תורה, נקראת הנשמה שלו בחינת אוזניים לתורה.

וזה שאמרו בפרק קמא של חגיגה: 'הן הן גופי תורה' - לרמוז שכל אלו הם גופי תורה, אך חכמת הקבלה היא נשמת התורה, ואין לגוף בלי נשמה ואין לנשמה בלי גוף, שאילו היה, אפשר לא היו נבראים גופות לנשמות. ונמצא שכל מי שעוסק בזה בלתי זה, אינם מקיימים בעצמם תורת חכם מקור חיים, שאין חיים זולתי בהיות גוף ונפש ביחד, וזהו ברור לאשר נגע א-להים בקרבם.

'בא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. אדם מוכר חפץ לחברו - לוקח שמח ומוכר עצוב, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, נתן תורה לישראל ושמח' - הנה כי כן, צריך הלומד לשמוח בלימודו, אף שהון ביתו חיסר בחפץ ההוא, כל שכן המקבל מתנה, שלא חיסר כלום מנכסיו, וכמו שאמר דוד המלך, עליו השלום: 'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב'. וכמו שאמרו במסכת שבת: אין השכינה שורה על ישראל אלא מתוך רוב שמחה של מצווה, וכן לדבר הלכה ... ואין לך עת שמחה כעת הלימוד.

יתירה מעלת הלומד, ממעלת ספר תורה, וחיוב כבוד ספר תורה, יוצא לנו מכבוד לומדיה, שזהו אצלי כוונת המשנה: 'כל המכבד את התורה - גופו מכובד על הבריות' - ורצה לומר, שכשהתלמיד חכם מכבד את התורה, ועומד מפני הספר תורה, כל העם מקצה שואלים ודורשים: היכן ציוונו לעמוד מפני ספר תורה, ומניין יצא לנו דין זה, כי לא פורש בתורה, וצריכים לדון בקל וחומר, שמפני לומדיה, ממילא - גופו מכובד על הבריות, נשארה להם חיוב כבוד גופו ... וזהו כוונת הפסוק: 'סלסלה ותרוממך, תכבדך כי תחבקנה' - כשאתה מסלסל את התורה, אותו החבוק והנישוק שאתה מחבקה - אתה מתכבד, שהרואה אותך מחבק אותה, צריך לדון קל וחומר, שמפני לומדיה, נמצא כבוד גופך במה שאתה מכבדה.

'אמר רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה'. - הכוונה במה שנאמר: 'כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, והעוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה', וכן בשאר המצוות. 'כל העוסק בתורה' - ורוצה לקיים המצוות הנזכרים לעיל, כאילו קיימם. ... כיוון שהוא 'עוסק בתורה לשמה' - כוונתו לומר שכוונתו רצויה, בעודו עוסק בתורה לקיים המצוות, כל שיבואו לידו, ומחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, כאילו קיים כל אותם המצוות. נמצא כי בעודו עוסק בתורה, 'זוכה לדברים הרבה' - רוצה לומר: לכל אותם המצוות שהוא שונה אותם, בעודו עוסק בתורה.

'פי צדיק יהגה חכמה, ולשונו תדבר משפט. תורת א-להיו בלבו, לא תמעד אשוריו' - והכוונה כשפי צדיק יהיה הוגה התורה, ומתוך הלימוד 'ולשונו תדבר משפט' - כלומר שמעלה שמועה על פי ההלכה, אז ממילא 'תורת א-להיו בלבו' - שתמיד מחשב בה, כמו שאמרו התוספות, ואז 'לא תמעד אשוריו' - שאין היצר הרע שולט בו, כיוון שלא פסקה הגרסה או מפיו או מלבו.

לפרקים, קבע עתים ללמוד הגדות רבותינו זיכרונם לברכה המקובצות ב'עין יעקב'. ולא תלמוד באותו הקצר, קטן הכמות, אשר אין בו שום פירוש, אך תלמוד באותם הגדולים, המאירים את העיניים בפירושיהם. ובכלל, קבע עתים ללמוד מעט דרש המתוקים מדבש ונופת צפים, המושכים לבו של אדם כאילו מטייל ממש בפרדס. והמניעה מזה הנה הוא חסרון גדול אל אשר בשם חכם יכונה.
תן חלק גם לתנ"ך עם פירוש רש"י, זכרונו לברכה, כי הוא עיקר הכל, תל שהכל פונה אליו. ובזה גם עם לימוד ההגדות תתלמד מלאכת המליצה, לדבר צחות בארש נינוחות. ומאד צר לי בראותי מכתבך שאתה מדבר בלעגי שפה ולשון מעורבב, ולפעמים מצורף עם רוע הכתיבה, וזה חסרון נגלה בחיק האיש השלם. אבל ההתמדה בלימוד התנ"ך והגדות רבותינו זיכרונם לברכה בטיב ההתבוננות והבטה יגיעוך אל זה השלימות. פקח עיניך להישיר הכתיבה ולנאותה. הלא ידעת כמה נצטערתי עליך על דבר זה. כי באמת הוא שלימות גדול אל האדם. עם צירוף המליצה הנזכרת לעיל, יתקרב האדם אל הרחוקים על-ידי איגרת, כי ליופי הכתב והלשון יאהבוהו וישבחוהו. ולמה זה בני על-ידי העצלות תהיה חסר טובה גדולה אשר אין ערוך אליה?!

'יקרה היא מפנינים' - יש לדקדק הרי פשוט הדבר שאין להעריך חיי עולם לחיי שעה, וכבר הרגישו רבותינו זיכרונם לברכה בזה, ודרשו: 'מפנינים' - מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים'.
ונראה לעניות דעתי שמודעת זאת, כי האבנים טובות אינן כשאר חפצים. כי הבגד או החגורה בעלי עשר אמות אורך והוא שווה עשרה זהובים, כאשר יהיה ארכו עשרים הוא שווה עשרים זהובים. וההיקש בשאר. אבל באבנים הטובות, אם תהיה שווה אבן ששיעורה כעדשה - עשרה זהובים, כאשר תהיה שיעורה כב' עדשות - אינה במידת תשלומי כפל, עשרים זהובים, אלא שווה ארבעים או חמישים זהובים.
והנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'ורדפו מכם חמישה מאה' - אינו דומה מרובים העוסקים בתורה, למועטים העוסקים בתורה', והביאו רש"י בחומש ראש פרשת 'בחוקותי', לפי שלפי רוב העוסקים, יגדל נא כח זכותם, חמש ידות על המועטים, העוסקים בתורה. ולפי זה יש מקום לטעות שהעדיפות אשר בין המרובים למועטים בעסק התורה הוא בערך האבנים טובות, לזה אמר שלמה כי לא כן הוא, אלא 'יקרה היא מפנינים', וריבוי יתר נמצא לה יותר מפנינים.

אבל מה שכתבת לי שאתה עוסק בפלפול, לא מצא חן בעיניי, לך בני אייעצך ויהי א-להים עמך, אל תתפתה לשיטת העוסקים ב'פלפול והדרן', לבנות ולהרוס, ושוב לבנות ולהרוס בלי שום תועלת, כי קרוב הדבר בעיניי להיות איבוד זמן וביטול תורה. עליך להשתדל להבין היטב סוגיית הגמרא עם רבי שלמה יצחקי והתוספות, ושיתיישב בליבך הפשט עם העמוק של הגמרא, ואז תמשיך הלאה, ותלמד הרבה. וטוב מאוד, אתה עושה שלומד טור בית-יוסף ושולחן-ערוך, כי ההלכה היא העיקר, ובזה נהיה האדם גדול בתורה, על ידי בקיאות בש"ס ובהלכות.

'היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה' - ונראה לי לומר הטעם לזה משום שבני העשירים, אפילו שילמדו תורה ויזכו לכתרה של תורה, לא תצא מהם תועלת לרבים, לשמש בקודש ולהרביץ תורה או שיהיו מורי הוראות וכיוצא, מכיוון שהם עשירים ולא ירצו לקבל עליהם עול כזה.
לא כן בני העניים, כשיהיו חכמים גדולים בתורה, וודאי שמרצונם הטוב יקבלו עליהם עול הרבנות, כי מזה תהיה להם פרנסה. ולזה אמר 'שמהם תצא תורה' - דהיינו לאחרים. על דרך שאומר הכתוב: 'כי מציון תצא תורה'. ולכן משה רבנו עליו השלום קיבל התורה על הר סיני, השפל בהרים, וחשבונו חשבון 'עני', להורות לאחרים כי רק מהעניים, שהם שפלים, נזכה לקבל תורה, שמהם תצא תורה לרבים.

באותם מקרים, שבהם נותנת התורה פרטים על דינים, שאינם בגדר היסודות העיקריים, ושעליהם אין התורה אומרת שהם 'חוקת עולם', כוונת התורה היא להראות באמצעות אותם דינים, מה היא הדרך המביאה להגשמת היסודות העיקריים, שהם נצחיים, לאור התנאים שהיו קיימים, בזמן שבו נכתבה התורה. על כן, עשויים אותם פרטי דינים להשתנות, בהשתנות תנאי החיים, אם שינוי כזה הכרחי או מועיל ... את הפרטים יש לקבוע על יסוד הסתכלות, במה שהוא נחוץ כדי ללכת בכיוון שציינה התורה, כשנתנה את דיניה בדבר החוקים והמנהגים, שהיו קיימים בזמן שבו נכתבה, אצל ישראל ואצל העמים שאיתם הוא בא במגע. אם כן, שומרים את התורה לפי דרישותיה ולפי כוונתה, לא אם שומרים את כל הפרטים הכתובים בה ללא שינוי, אלא כשקובעים כפעם בפעם, חוקים שיביאו את ישראל להתקדם בדרך שהראתה התורה. במובן זה יש לומר, כי אופי התורה, בחלקיה המשפטיים כמו בחלקיה הסיפוריים, הוא דינאמי ולא סטאטי.

לימוד תורה בשבת - יש בו סגולה רבה, ושכרו הוא גדול. ועליו אמרו: 'יפה שעה אחת בלימוד תורה בשבת, מאלף שעות בימות החול'. ועוד מקבל שכר על ימות השבוע, אפילו לא למד בהם מחמת אונס עבודה וכדומה. וכן על התפילות החטופות בימות החול מחמת העבודה, אם הוא מתפלל בכוונה ובנחת רוח בשבת, מעלה בזה את התפילות של חול.

'אין דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד פעמים'. - וכי בשביל פעם אחת, שלא הוסיף על המאה אבדה תקוותו וישכח לימודו?! - אתמה. אלא שהכוונה היא בשביל ששונה פרקו מאה ואחת פעמים, נתכוון לשם המלאך 'מיכאל', שהוא גם כן עולה גימטרייה מאה ואחד, ועל ידי המלאך 'תורת א-לוהיו בליבו, לא תמעד אשוריו'. גם מי שלומד ממנו ושומע תורתו לא תשכח מפיו. ...
'כי שפתי כהן ישמרו דעת' הוא התלמיד חכם, 'ישמרו דעת' היא התורה, על ידי שפתיו, ששונה בהם מאה ואחד פעמים. וכי תאמר מה לי מאה פעמים, מה לי מאה ואחד? - לזה סיים הפסוק 'כי מלאך ה' הוא' - רצה לומר: שהמאה ואחד עולה גימטרייה 'מיכאל', ועל ידי זה תורתו משתמרת. ודייק ותמצא קל. ועל פי זה נבין גם פסוק במשלי 'לב חכם ישכיל פיהו, ועל שפתיו יוסיף לקח' - כלומר 'לב חכם', שרצונו לומר: שהאיש הזה שרוצה שתלמודו יתקיים בידו, מה יעשה, 'ישכיל פיהו' - פיהו גימטרייה מאה ואחד, שיחזור על לימודו מאה ואחד פעמים, ועל ידי זה 'ועל שפתיו יוסיף לקח', שתלמודו מתקיים בידו ולא ישכח.

הנה אמת 'שכשם שאסור להתיר את האיסור, כך אסור לאסור את המותר', ושווים הם במשקלם וערכם, בלי שום הבדל והפרש כלל. ולא עוד, אלא שהמתחסד לעשות דבר, שפטור ממנו נקרא הדיוט. ובכן, חלילה לחכמי ישראל הקדושים והטהורים לאסור לעצמם, צאן מרעיתם, דבר שהוא מותר מן הדין, או להכביד ולהכריח את קהל עדת ישראל בחומרות יתרות.
אבל דע אדוני, כי יש דברים רבים מסתעפים מתורתנו הקדושה, אשר הם תלויים בשינוי המקומות, ובהבדל האנשים, והדבר ההוא מסור ביד מורה העדה ומרביץ התורה, להקל בעת הצורך הגדול, ולהחזיר הדבר לחומרו ותיקונו, בהתבטל המסובב והמכריח.

מעולם לא הקלו רבותינו הקדמונים בכבוד החוכמה האנושית, ולא זו, אלא שכיבדוה ונשאוה, ועל לוח ליבם כתבוה. הלא אמרו - 'כל האומר דבר חכמה, אפילו מאומות העולם, נקרא חכם', ואמרו - 'והאבדתי חכמים מאדום' מכלל שיש.
ובראש כולם הפעם ילווה, ומִדְבָּרוֹ נאוה, הוא הקדוש הרב יהודה הלוי, בספרו האדיר והנאור הוא 'הכוזרי'. שם ידבר עמנו בשפה ברורה ובנעימה קדושה, ושמה יחזה לנו נכוחות כי חכמי התלמוד היו בקיאים בכל חוכמה, וביארו כמה פינות התורה העיונית והמעשית על פי החוכמות...
ואם כך היו עושים חכמי התלמוד בזמניהם, והרב יהודה הלוי בדורו, מה נענה אנו, יתומים של יתומים, מקול מחצצים, והניגשים אצים, אשר היו בעינינו לקוצים, כי כפליים לתושיה גדלה תאניה, וגדל גם כן הצורך להשתמש בחוכמות ולמאוס באיוולת, לדחות הנזק ולקרב התועלת.

כל אחד אינו יכול לחדש רק מה שקיבלה נפשו כפי בחינתו, ולכן יכול הקטן לחדש מה שלא היה יכול לחדש גדול ממנו, שזה מה שקיבלה נשמתו כפי בחינתו, כי הוא חלקו.

'יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים' - אומר הזוהר הקדוש: מי שלומד תורה לשמה, ומחדש בה חידושים של אמת, לפי שכלו, ומדקדק היטב שהדבר שחידש יהיה על צד האמת, אז הקדוש ברוך הוא שמח בו ובתורתו, וכל חידוש שמחדש אדם בתורה עולה ועומד לפני הקדוש ברוך הוא, והוא מנשק אותו ועושה ממנו שמים חדשים וארץ חדשה.
לפיכך, אפשר שכוונת הפסוק בתהלים ש'יורדי הים' - הם היורדים לימה של תורה. כלומר אלו שלומדים תורה בעמקות יתירה, מתאמצים לברר את האמת שבה, ולהתאים אותה לשפת המעשה, 'עושי מלאכה במים רבים' - הם העושים את מלאכת הקודש, היינו שמחדשים חידושים של אמת במים רבים, היא התורה המשולה למים, יוצרים למעשה מציאות חדשה. הווי אומר: זהו שאמרו רבותינו שהקדוש ברוך הוא עושה מחידושי תורה אלו שמים חדשים וארץ חדשה.

תפילת רבי נחוניה בן הקנה, ביציאתו מבית המדרש מלמדת שחיוב ההודאה של חובש בית המדרש, שזכה להשכים לרוץ ולעמול כבן תורה, ולא שם חלקו בין יושבי קרנות, אינו חיוב חד פעמי, ולא נאמר בעיתים נדירות, אלא בכל עת שיוצא מבית המדרש, משום שכל ישיבה בבית המדרש משנה מהותו, וכל לימוד תורה קובע קניין בנפש ומשנה מהותו ותכליתו של הלומד, ואינו דומה חלקו שהיה לפני שנכנס לבית המדרש לחלקו בשעת יציאתו, ועל כך נותן ביציאתו הודאה על חלקו.

'וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה'.
יש שני מיני לימוד: לימוד אחד למתחילים, שילמדו תחילה, למען ידעו כיצד יקיימו את המצוות, וכמו שאמר הלל: 'אין בור ירא חטא', ועל סוג זה נמנו וגמרו: 'גדול התלמוד המביא לידי מעשה'.
הסוג השני של לימוד, רמוז המחלוקת רבי עקיבא ורבי טרפון. נאמר על ידי רבי טרפון שגדול המעשה. הכוונה על תלמוד סתמי, שתכליתו רק לימוד להשגת הידיעות וחקירת העיון. לימוד כזה לא היה מוצדק ומושלם, אם לא יקדימהו המעשה ויראת החטא. ואולם לעולם המעשה הוא הפרי המבוקש, והלימוד והעיון הוא בחינת עלים, שאם אין בו מעשה אין כל מאומה בידו כי אם עלה נידף.

'אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: 'וכל בניך לימודי ה', ורב שלום בניך'. - ויש להבין, מהיכן נשמע מהפסוק שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם?! - לפי שמן הפסוק שמביא, לא נשמע אלא, שמרבים שלום לעצמם, ככתוב: 'ורב שלום בניך' - משמע 'בניך' הלומדים - ירבה שלומם להם לבדם, אבל לכל העולם מהיכן לנו? ועוד איזו קושיה בפסוק עד שאמר: 'אלא תקרא בניך, אלא בוניך'. אומנם יובן שקשה לו בפסוק שאמר: 'וכל בניך לימודי ה'' - וכי כל ישראל הם תלמידי חכמים?! והרי צא וראה, כמה בטלנים יש בשוק, וכיצד אומר: 'וכל בניך לימודי ה''. וזהו שנתקשה בפסוק.
ולזה אמר: 'אל תקרא בניך אלא בוניך' - רוצה לומר: התלמידי חכמים, שעוסקים בבניינו של עולם, ובזכותם 'ורב שלום בניך' - רוצה לומר על ישראל. לזה אמר: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'.

מדוע שואלים את האדם 'קבעת עיתים לתורה' בלשון רבים? - והלא היה מספיק לומר 'קבעת עת לתורה'... - נאמר 'עיתים' בלשון רבים, מפני שישנם אנשים שאינם יכולים לעסוק בתורה יומם ולילה, מפאת דוחק הפרנסה, אך הם זוכים וקובעים עיתים לתורה, ומחנכים את בניהם בדרך זו, דרך התורה. נמצא שכל עמלם ויגיעם הוא לשם שמים. ולכן צריך החכם מכל אדם לכתוב את כל העיתים שאמרנו, מפני שגם אדם הישן או האוכל וכדומה, ועושה זאת לשם שמים, כגון: הישן על מנת שיוכל ללמוד תורה, ולפרנס את בני ביתו העוסקים התורה, אזי גם שנתו נחשבת ללימוד תורה. וזהו שנאמר: 'קבעת עיתים לתורה', מפני שגם עיתים של שינה, אוכל וכו', נחשבים לקביעת עתים לתורה.

'וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו' - בגמרא יומא דף ע"ב: 'אמר רבא: מכאן לתלמיד חכם שאין תוכו כברו, אינו תלמיד חכם' - ומה מחדש לנו רבא בזה? ועוד הוא לומד זה מארון התורה, הלא הארון עצמו לא היה תוכו כברו. שהרי אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ג' ארונות עשה בצלאל, חיצון ופנימי של זהב, ואמצעי, שגם הוא נקרא תוך, היה של עץ. אם כן הם מזויף מתוכו, וכיצד רבא לומד מכאן לתלמיד חכם? ... אמנם כלפי חוץ, צריך התלמיד חכם להיות מכובד, רצונו לומר להיראות מכובד לכבוד תורתו, בכבוד לשמור על כבודה, כמו ארון התורה שהוא זהב כלפי חוץ, ובכל זאת הוא חייב להיות שפל ועניו. שענווה זו שחיצוניותה כבוד מסתמל בארון עץ, המעוטף מבחוץ בארון זהב. בא רבא וחידש לנו, שכמו שלפנים מתיבת העץ היה עוד ארון זהב, כך תלמיד חכם לפנים מן הענווה, יכיר ערך עצמו, בשבילי נברא העולם. חשוב אני כעולם מלא. ויגבה דרכו בדרכי ה'. ההכרה של עניו שהוא מסוגל לגדלות. כי דווקא מצד הענווה, כל מה שהוא עושה קטן בעיניו, ובזה מתעלה יותר בתורה וביראת שמים.

אל יעלה על דעתך, כאשר עלה בדעת הרבה, שנאבדו בידם באומרם - כיוון שמכיר אני בעצמי, שאין בדעתי להבין ולהשכיל, איני עוסק בתורה! - טועה הוא בדבר, שהרי הוא מחויב לעשות מה שנצטווה לעשות, ואם יבין - יבין, שהרי 'והגית בו יומם ולילה' כתוב, ולא כתוב 'ותבין בו'. ...
ומה גם שאמרו - האדם שאינו לומד, מפני שאינו מבין, הוא פיתוי היצר. יתמיד בלימודו, וסוף הבינה לבוא, שברא הקדוש ברוך הוא חשקו בתורתו ודבקותו בה, פותח לו מעיני החכמה.

אל תביט ותשגיח לדברי המתנגדים על מה שחשקת לעסק בתורה, בגמרא או בפשט או בדרש, באומרם לך: למה אתה מוציא כל ימיך בפרט זה של תורה ולא בפרט זה?
משום שעל מה שחשקת ללמוד, על דבר זה באת לעולם.

בספר 'שבט יהודה' כתוב מה שאמר תומאס למלך אלפונסו: 'שהיהודים נוטים מאד אל השמיעה, והם כמו הנערים, כי למה הנער יזכור יותר מן הזקן, מפני שיתפלא מכל דבר, והדבר הנפלא עושה רושם בזכירה'. וכבר קדמוהו רבותינו גבי בן פקועה, שאמרו שמתוך שתמהים עליו זוכרים אותו יותר. שיותר שהדברים תמוהים ונפלאים ישתקעו בזכירה, והלא הוא הדבר בעצמו, מתוק מדבש שאמר אדונינו דוד: 'פלאות עדותיך על כן נצרתם נפשי' - אמר שכל העדות והמצוות הם נפלאים, ועל כן עושים רושם בזכירתו - 'נצרתם נפשי'. ומורנו הרב רבי יצחק אברבנאל כתב: 'כפי האמת כל נבואה נס, ואין כל נס נבואה'. ונמצא מהאמור, שהזכירה נפעלת מהתפעלות האדם ...
ואמרו המקובלים: 'כשאדם שוכח איזה דבר שקיבל מרבו, ישים תמונתו לנגד עיניו ויזכור' ... ונראה לי הטעם מפני שתהיה כהסתכלות פנים בפנים, כאשר ידבר איש אל רעהו, שמועלת הרבה, כמו שכתוב: 'והיו עיניך רואות את מוריך'. וכן בזוהר: 'הרם ראשך ויביטו פניך בפניי כדי שתבין דברי'. ושנינו: אמר להם רב משרשיא לבניו: כאשר אתם יושבים בפני רבכם, הביטו בפניו שכתוב: 'והיו עיניך רואות את מוריך'. ומטעם זה שנינו: 'בגורן שער שומרון' - כחצי גורן עגולה, כדי שיהיו רואים זה את זה'. ואחשוב שכך משמעותו של הפסוק: 'ברזל בברזל יחד, ואיש יחד פני רעהו' - שדרשוהו רבותינו זיכרונם לברכה על שני תלמידי חכמים שמחדדים זה לזה בהלכה, וסוף הפסוק: 'איש יחד פני רעהו' - שיסתכלו פנים בפנים כדי שיבינו דבריהם.

'נכנס יין יצא סוד' - תלמידי חכמים, אף על פי שירבו בשתיית היין, עם כל זה, מאחר שיש להם בחינת הרוח, אדרבה, לא יאמרו - כי אם סודות ורזי התורה, מחמת חכמה יתירה, שנמצאת בהם על ידי שתייתן, ולא יוציאו מפיהם דבר שאינו הגון, אלא יוסיפו אומץ לדבר בדברי התורה וסודותיה כאמור.

'הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד.' - רצה לומר: אתה בן אדם, תדע לך 'מה טוב' - היא התורה, שכתוב: 'כי לקח טוב'. 'ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט' - הכוונה: שלימוד התורה יהיה כדי לידע ולהבין ולעשות משפט, כי לא המדרש הוא העיקר, הרי תורה ודין ואהבת חסד זו צדקה וגמילות חסדים, שעל ידי האהבה יהיה עושה צדקה להחיות נפשות עניים.

יום שבת קודש, בתחילה היה ראוי לכל דבר שבקדושה, ושלא לחללו בשום מלאכה, אפילו על ידי גוי, 'ונדחה' איסור שבת, לגבי חולה שבישל לו הגוי הקאווי. וכשנתרפא, חוזר איסור שבת 'ונראה' ונאסר לאותו האיש, שנדחה בשבילו לשתות המותר. ... זה רמז הכתוב: 'לו חכמו ישכילו זאת' - שישראל היו מתעצלים מלשוב בתשובה, באומרם: ש'נראה ונדחה, אינו חוזר ונראה'. על זה אמר להם: 'לו חכמו ישכילו זאת' - שהיא התשובה שנקראת 'זאת', כנזכר, משום שהאמת הוא ש'חוזר ונראה'. וראיה לזה: 'ישכילו זאת' - שהיא השבת, שנקראת 'זאת', כנזכר לעיל, שבתחילה היתה 'נראית' - ואסור לחללה בשום אופן, ולגבי חולים 'נדחית' - ומותר לחללו, וכשנתרפאו החולים, חזר איסור שבת למקומו. וזה אומרו: 'יבינו לאחריתם' - של החולים, שאם נתרפאו 'חוזר ונראה' איסור שבת, כן לעניין תשובה: 'נראה ונדחה חוזר ונראה'.

שאלה בעניין ההפטרה. מה שקורין בנביאים בשבתות ומועדים, אחר קריאת התורה וקורין אותה הפטרה, מה טעם קורין אותה בשם הפטרה ולא בשם נביאים? - יודיענו ושכרו מהשמיים. ...
טעם השלישי מעין השני, והוא לרבינו תם, זיכרונו לברכה, שאנו אומרים בפרק אלו נאמרים: 'כיוון שנפתח ספר תורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר 'ובפתחו עמדו כל העם'. ולאחר קריאת התורה הותר להם לפתוח ולדבר, והוא מלשון יפטירו בשפה. ...
ואף על גב שכתב מרן בית יוסף, זיכרונו לברכה, בסימן קמ"ז בשם רבינו ירוחם, זיכרונו לברכה, שכתב בנתיב כ' שאוסר לספר כשהמפטיר קורא בנביא עד שישלים כמו בספר תורה, שאין המצווה תלויה בקורא לבד אלא בכל המצויים שם. ...
על כן נראה, בדברי העולם הוא שאסור, אבל בדבר הלכה מותר. מה שאין כן בספר תורה, שאפילו בדבר תורה אסור, וזה פשוט.

'זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' לאמור' - אפשר בדרך רמז בכוונת הכתוב: 'זאת חוקת התורה' - רוצה לומר: שתהיה חקוקה בלב שלא ישכחנה ולא יסורו מליבו.
'אשר ציווה ה' לאמור' - שילמוד בקול רם ויוציא דברי תורה בשפתיו, על דרך מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'כי נעים כי תשמרם בבטנך, יכונו יחדיו על שפתיך'.

'מגיד רחצה' - לרמוז שהתיקון החוטא הוא ע"י התורה ש'זאת התורה לעולה לחטאת' מכפרת על כל העוונות שעברו ומרחקת ממנו יצר הרע וסטרא אחרא, ש'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה ותבלין. וזהו: 'מגיד' - שהיא התורה הוא 'רחצה' – על-ידי התורה יהיה מרוחץ מעוונותיו.

איה כל אותם הישיבות וכל אותם בתי התלמידי חכמים קודש קודשים, שהיו לעדת הספרדים?
'ואל תאמר הימים הראשונים היו טובים מעתה' לא כן האמת, גם עתה יש לנו כסף ותועפות, ויש לנו די זהב, רק חסר לנו הרגש, חסר לנו הרצון, אם נרצה לילך בדרך הראשונים לייסד בתי תלמוד תורה ויראה, יש לנו האפשרות והיכולת, ואפילו אם לא היה לנו כספי כוללות ושאר הקדשות הנמצאים תחת יד העדה, היינו יכולים לשים מס חמישה גרוש לכל גולגולת לקרן התורה, ובזה היינו יכולים לגדל כמה נטיעות טובות, לא היה לנו זולת 'בן פורת יוסף' עוד 'בן פורת עלי עין' של תורה, אזי הי לנו כמה בנות צועדות לפנינו 'עלי שור'.
זכרו איך הייתה עדת הספרדים לתפארת, ברבניה ובגאוניה, וממנה תורה יוצאה לכל עם ישראל.

יזהר כל אדם לחדש בכל שבת, איזה דברי תורה - כי מצאתי בכתבי האר״י, זכרו לברכה, שדרש סמיכות 'איש אמו ואביו תיראו - ואת שבתותי תשמורו', וכתוב 'כבד את אביך ואת אמך' וסמוך לו - 'זכור את יום השבת לקדשו'.
הטעם כי העוסק בתורה ביום השבת, ומחדש איזה חידוש בה - הם מעטרים לאביו ולאמו, באותו עולם. וזה ...'זכור את יום השבת' - הזכירהו, כדי שיכבדו את אביך ואת אמך. ואם אי אפשר לו ללמוד בעצמו, ישמע איזה חידוש מחכם, כדי שתעלה נשמתו היתירה בחידוש התורה.

הן כל ראתה עיני, מיעוט ערכי וקוצר השגתי, עד שלא נתנני השב רוחי, רוח כהה ושחה, והאותיות שאלוני, וקלות תנועתי בנטל העצלות, הכבידו באומרם אלי: מה לך פה, צעיר זבובים קצוץ כנפיים לעוף בשמי מרומי קרת, קרית מלך רב, מלכו של עולם, מקום שהסתרים גלויים והכל צפוי, 'כי שמה ישבו כיסאות למשפט' רבותינו שבגולה. זאת היתה לי לאחוז בפלך השתיקה, מאז היתה עלי יד איש שלומי, שארי בשרי, חכם שלם בלימודים, אותי שלח לתהות על קנקני, כי מה מני הלוך, אך באשר יד יואב בא, שריד משרידי עדתנו, ו'אדירי כל חפצי בם', השם הטוב, החכם המרומם, כבוד מורינו החכם רבי משה גאגין, ישמרהו צורו ויחיהו, מגדרי הוציאני להשיב מענה, ולא מני לערוך שיחה ולא רוחי, ואל א-לוה דלפה עיני, לילי ויומי, יצילני משגיאה גדולה וקטנה.

שני פסוקים הנראים כסותרים זה את זה - מצד אחד כתוב: 'מן השמים דברתי עמכם'; ומצד שני כתוב 'וירד ה' על הר סיני' - דהיינו על הארץ. אלא הכוונה היא שבני ישראל קבלו את התורה על מנת לשומרה גם בזמן שהם נתונים בפסגת האושר וההצלחה, כאשר מצבם מרומם עד לשמים, וגם בזמן שהם נתונים בשפל, ובמצב שהם שחוחים לארץ, ורצוצים מהצרות ומהרדיפות. לפיכך הייתה נתינת התורה גם מן השמים וגם מן הארץ. וזהו מה שאומר הנביא: 'אם לא בריתי יומם ולילה'. 'יומם' - היינו בזמן ששמש ההצלחה מאירה לכם כאור היום. 'ולילה' - היינו בזמן שמחשיך עליכם העולם כלילה, מחמת הצרות.

'יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר, והווי דן את כל האדם לכף זכות'. - ואפשר שאל זה התכוון התנא: 'עשה לך רב' - היינו שיעשה עצמו רב, על ידי שישתדל להיות יגע בתורה יומם ולילה, עד שיגיע למעלת רב ומחדש חידושים.
ועצה טובה בא להשמיע לנו: שתזכה למידה זו על ידי 'וקנה לך חבר' - שתקנה קן קולמוס, שיהיה לך חבר, שתמיד כותב ומעלה במחברת, וקובץ על ידי ירבה. ואמר: 'הוי דן את כל האדם לכף זכות' - היינו אם באת לידי מידה זו, וזכית בתורה מחדש חידושים וחובר חבר - 'אל תהי בז לכל אדם', שלא זכו לכך ותשתרר עליהם, אלא 'הוי דן את כל האדם לכף זכות'.

בחורים כשמכינים שעור, מעיינים בספרים רבים מאוד, וזה למעשה יכול רק לבלבל אותם, שאין להם דרך סלולה בלימוד. ואדרבה, ישמעו טוב את השיעורים, ויחזרו עליהם, ויכתבו אותם, ויאמצו לעצמם דרך סלולה מרבם, שהקדוש ברוך הוא הועיד לו ללמדם. ואמרתי לר"מים פעם: אל תאמרו הרבה מפרשים, תעשו את הבחורים למפרשים בעצמם, על ידי שתסללו להם דרך בלימוד, יהפכו הם עצמם למפרשים ...
רבינו חיים פלאג'י בספרו 'תורה וחיים' כותב, שהדרך הישר הוא בשנות הבחרות הצעירות, לעסוק בעיקר בחילוקים ועיון התלמוד, כדי להרגיל את שכלו, לרדת לשורש הדינים, ולדעת לחלק ולשייך כל דין למקומו. ולאחר מכן להסיק שמועות על פי ההלכה, וסיים שם: 'וכל המשנה ידו על התחתונה'. וזה נסוב על עניין הפסק הלכה למעשה, שאי אפשר בגיל צעיר מידי לעסוק בזה, מגודל האחריות שעל כתפי הפוסק. וצריך להכשיר את עצמו לעתיד, להורות הוראות בישראל. ובצעירותו ללמוד צורת השמועה כראוי, ומה שורש ומסקנת כל דבר, ולהתרגל לראות את ביאוריהם של גדולי הפוסקים בסוגיה. ... ויסוד הדברים יש לראות ב'בית יוסף', איך בביאוריו המופלאים הוא הופך את כל פשט הסוגיה, ומונה אחת לאחת את שיטות הראשונים, ביסודם ושורשם, והמעיין יוצא עם קילורין לעיניים.

'אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום, בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף' - יראה להסביר זאת, שזעקת הבת קול היא על מי שמתחדש לו חידושי תורה ואינו כותבם, משום שזה עלבונה של תורה, שכן אם כותב את חידושי התורה לא שוכח אותם, והרי זה חשוב בליבו. ולכן מי שאינו כותב את החידושים שמתחדשים לו בעת לימודו, הרי זה עלבונה של תורה, משום שעל ידי שלא כותב את החידושים שוכח אותם, והרי זה עלבונה של תורה. וכן גם חשיבות התורה בערכה בוא למי שמחשיב כל דבר, וזה הכותב את החידושים.

'בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו' - שמחמת השקעת האשה בכל כוחה, אם גדל בנה כחכם, אין לה מעלה יותר מזה. ולכן לאב הוא רק שמחה, אבל אם ירד הבן - כל התוגה שייכת רק לאימא, משום שהיא השקיעה בחינוך את כל כוחה ולא קיבלה כלום.

'מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב' - שכוונת תלונתו על לימוד התורה, אף שנאמר שמילת 'יושב לבדך' הוא יושב על המשפט, לא מפני זה יחויב שנתרעם יתרו על שהיה יושב ושופט כל היום כולו, גם כן שזה מן בוקר עד ערב. שיתרו לא עומד אלא לפניו דווקא, שהיו העם ניצבים עליו ללמוד תורה ... ויש לומר שהיה יושב ודורש משה מפי הגבורה כל היום כולו.

כששמע משה רבינו מרבי עקיבא, שדורש על כל קוץ וקוץ, תילי תילים הלכות ולא הבין, חלשה דעתו. אשר אינו מובן כל כך, על העניו מכל אדם, שאמר: 'מי יתן והיה כל עם ה' נביאים' ...
ולמה חרה לו כאן? אך הוא אשר דברנו, כי אחרי ששמע שרבי עקיבא חריף יותר ממנו, וחכמתו רבה, ועוקר הרים וטוחנן זה בזה, עד כי כל דבריו מתקבלים הם על אוזן שומעת, ואולי על ידי רב הפלפול יהא נוטה קצת מהקבלה, ואף אם גם בלבו נראה הדברים אמת, על כן הוא אמת המדומה ולא אמיתי, אחרי שהוא היפך השתלשלות מהמקור, ולכן חלשה דעתו עד ששמע משה רבינו, שיסוד פלפולו וחריפותו מיוסדים רק על קבלת רבותינו שהיא אמיתית ... והדברים הללו הם תשובה ניצחת, לאלו המתמרמרים על ספרים המתחדשים תמיד באומרם: איזה חדשות הביאו לנו, הלא מבוארים הם בספרי הראשונים, אך אין ממש בדבריהם ... האמת היא כי כל חיובה וקיומה ותכליתה של תורתנו הקדושה, הכל הוא רק להבין ולבאר דברים הנסתרים, וזאת ממש היא חידושה, ועיין הקדמת הרמב"ן, שכתב וזו לשונו: 'אבל יש אשר קולמוס הראשונים סתמן, ועתה צריכים הנגרים להולמן'.

מדרש: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע מיד אמר: 'ויקחו לי תרומה'. וקשה, מה עניין זה לזה?
ונראה שמובא במדרש: 'בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו: 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע', באותה שעה לא היה בהן זב ומצורע ולא חיגרים ולא סומים ולא אילמים ולא חרשים ולא שוטים'. ושנינו: 'חמישה לא יתרומו: חרש ושוטה'.
כעת, נוח: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע מיד אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'ויקחו לי תרומה מאת כל איש'. ובלי זה לא אפשר להם ליקח תרומה 'מאת כל איש', שהרי יש ביניהם חרשים ואילמים שאינם יכולים לתרום אבל עכשיו שנתרפאו מיד: 'ויקחו לי תרומה מאת כל איש'.

'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו' - עיקר קניין היראה, אף שהוא במקום שבני עליה מועטים, כמו דוד הנביא, צריך להשכיל לילך תמיד אצל יראי ה', וכל שכן שמזה ילמד האדם תמיד לדבק ביראי ה', כי בזה הוא הדרך לקנות מצווה זו, לירא מה' תמיד. על דרך שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שצריך לדבוק בתלמיד חכם, כדי שעל יד זה יתקע יראתו בליבו ועל פניו, לבלתי יחטוא'.
ומזה ילמוד האדם ברוצה להחזיק במעוז מצווה זו, ללמוד תמיד ספרי המוסר, ובפרט בתחילת 'ספר הרוקח', וספר 'ראשית חוכמה' וספר 'חמדת הימים', שכולם הם מושכים לב החוטא לשוב בתשובה שלימה, ולהיות יראת ה' על פניו לבלתי יחטא. והוא ברור שמתוך מה שאנו רואים, שבדיבוק בתלמידי חכמים ויראי ה', לומד האדם ליראה את ה' הנכבד, כל שכן שיתחזק בלומדו בספרי המוסר, שהם מדריכים האדם ליראתו יתברך שמו והדרו.

נראה שעדיף לימוד חיי הבריאות מלימוד השמועה, והטעם שלא יוכל האדם ללמוד תורה אם הוא חולה, כידוע. לכן חובה להקדים לימוד הנהגת בריאות הגוף, אשר בזה יהיה שמח, ודעתו מיושבת לעבודת ה'. והמשכיל יבין היטב שהתורה תלויה בחיים והחיים תלויים בתורה, וכמו שאמר הכתוב: 'אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' - שהתורה ניתנה לחיי האדם שיחיה בנחת ובשלווה.

יסוד היסודות ועמוד החכמות הוא המשנה, כמו שכתבו זיכרונם לברכה, שעמוד ברזל הוא המשנה, שהיא פותחת לאדם ללמוד לתוספתא ולהגדה, באופן שהמשנה מאירה לאדם כמו שהשמן מאיר.
וזהו כוונת האר"י זיכרונו לברכה, שאשר היה עוסק במשנה שנאמר: 'מאשר שמנה לחמו' - וכתב הרב זיכרונו לברכה, ששמנה הם אותיות משנה, כמדובר לעיל, ומכל מקום מכך שקוראים אנו 'שמנה', והוא לשון שמן, ממילא למדנו שהמשנה נקראת שמן.
ונראה שזהו כוונת שלמה המלך, עליו השלום, באומרו: 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אל יחסר' - והנה הבגדים הללו הם הנעשים על ידי עסק התורה, ונקראים "חלוקא דרבנן", והזכיר על זה שלמה המלך, עליו השלום, שהבגדים אלו צריך שיהיו לבנים, בלי שום כתם ולא לכלוך, והכוונה שלא יורה הלכה מתוך המשנה, אלא מתוך התלמוד כמו שכתבו: התנאים מבלי עולם - לפי שעל המשנה לפעמים אומרים אנו: 'חסר מחוסרת, וכך הוא שונה', 'ויש שאומר', 'כדעתו של מי היא? - רבי פלוני היא ואינה הלכה', אמנם מתוך התלמוד מתברר הדין על אמיתו. ואמר: אף על פי שאני אומר לך שתעסוק בתלמוד, שהם הבגדים הלבנים, עם כל זה 'ושמן על ראשך אל יחסר', שהוא המשנה שהיא המאירה הנשמה, והוא עמוד ברזל לתלמוד, לתוספתא ולהגדה, והיא מאירה לך כמו ששמן מאיר.
וירמוז גם כן למה שאמר, שראוי למי שעוסק בתלמוד, שיראה בתחילה, וישגיח על המשנה, שבה הובאה אותה סוגיא, והוא סיוע גדול להבין אותה סוגיא, הנאמרת על אותה משנה, וזהו שאמר: 'ושמן על ראשך אל יחסר' - רוצה לומר: 'ושמן' - שהוא המשנה, על ראשית לימודך בתלמוד, 'אל יחסר'.

והנה כל 'דברי חכמים הם כדורבנות' - מה הדרבן הזה, מוליך את הפרה לכל צד שירצה האדם, כך דברי חכמים יכול האדם לפרשם בכל צד ואופן שירצה. שאין לחשוב שמה שהתורה נדרשת - פרד"ס, אינה אלא התורה שבכתב, אבל המשנה והגמרא, אין בהם אלא חלק הפשט ...
הנה כי כל התורה שבעל פה יש לה נגלה ונסתר, ולכן אם לפעמים נצא בפירושינו זה מקו הפשט, אל יאמר הקורא בו, שלא כיוון התנא אל דברי, כי כל הדברים שיצאו מפי התנאים והאמוראים, שורשם הוא בגבהי מרומים, וזה נראה בחוש אל אשר עיניים לו.

טעם למה שנוהגים פה עיר הקודש ירושלים, תבנה ותיכונן במהרה בימינו, כשרוצים להתחיל איזה גמרא על הסדר אינם מתחילים מההתחלה ...
אלא הכוונה הוא כי בתחבולות תעשה לך מלחמה וכשאדם רוצה ללמוד איזה ספר ולגומרו, שלא יתחיל מתחילת הספר, מפני שהשטן מתקנא ומקטרג ומביא לו עיכובים שלא לגומרו, אלא יתחיל מפרק ב' או מדף ב', ואחר גומרו חוזר לראש. אבל אלו החכמים שהיה כוחם רב, לא היו מתייראים מקטרוג השטן ועיכוביו, היו מתחילים מראש הספר ולא היו חוששים.

כל המעלות העצומות ...ללימוד התורה הוא - בכל סוג של לימוד, אפילו ברמה נמוכה מאוד, אלא שבלימוד גבוה - יש את זה יותר. וכן הוא - בכל אדם, אפילו הוא רשע גמור, אלא שאם הוא צדיק - יש את זה יותר.
אבל הצרה הגדולה היא, שהרבה בחורים, בשעה שנודע להם דבר זה, אומרים: הכל נכון, אבל אנחנו במצב רוחני כזה שפל, שעלינו הדברים האלו לא נכונים, בין מצד שהלימוד שלנו הוא ברמה כל כך נמוכה ובין מצד שהקשר בינינו לבין השם יתברך כל כך חלש.
אבל דבר זה טעות גדולה מאוד מפני שצריך לידע שכל יהודי ללא יוצא מן הכלל הוא חביב מאוד אצל הקב"ה, והקב"ה מצפה ממנו בכל רגע ממש שיעבוד את עבודת ה' יתברך - כפי כוחו וכפי יכולתו, ובשעה זו שהוא עוסק בתורה - הוא ותורתו חביבים בעיני הקב"ה, בדרגה של חיבה, שאי אפשר לתאר, והקב"ה משפיע עליו שפע רוחני עליון מאוד.
ובכל לימוד ללא יוצא מן הכלל יש את כל הדברים הגדולים הנ"ל.

אדם שנמצא, ה' יצילנו, באבלות, אסור לו ללמוד תורה, שכן 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'. ולאבל, ה' יצילנו, אסור לשמוח. העיקר זה השמחה. אדם שלא לומד בשמחה, עושה רק צער לבורא עולם. פעם אמרתי: אדם שלמד סוגיא ולא יודע אם הבין היטב את הסוגיא, יראה אם הוא שמח - סימן שהבין כי 'פקודי ה' ישרים משמחי לב' - סימן שהם ישרים.

'מעשה באחד שהדיר את בנו לתלמוד תורה' - שלא ייהנה ממלאכתו ומשימושו כדי שיהא פנוי לתלמוד תורה. אלו מלאכות קטנות - מותר לקבל ממנו כי אינן מבטלות אותו כל כך מתלמוד תורה, שהאב הדיר בנו שלא ייהנה ממנו, מפני שלא היה רוצה ללמוד - מותר האב לעשות לבן דברים אלו, שאין כוונתו אלא להנאה גדולה ... ועוד אלו דברים ששימושם הם שהבן רגיל לעשות לאב, ואין במשמע שלא יתן לו כלום, אלא שימלא וידליק ויצלה לו דג.

'ויקח חמאה וחלב ובין הבקר אשר עשה, ויתן לפניהם, והוא עומד עליהם תחת העץ, ויאכלו' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שכל דברים שמחדש הצדיק, בין בסוד בין בפשט, אז נשמתו למעלה אומרת חידושיו שמחדש, והצדיקים שמחים בו, ומעלים אותו הצדיקים ויושב עמהם, ונהנה מזיו השכינה.
וזהו שאמר הכתוב: 'ויקח' - ויקח בידו זה הצדיק, 'חמאה וחלב' - הם החידושים שחידש בסוד, כמו שאמר הכתוב: 'דבש וחלב תחת לשונך', ועוד לקח בידו חידושי התורה: 'ובן הבקר אשר עשה' - שהם כבן בקר, שהוא מאכל כל אדם. 'ויתן לפניהם' - של צדיקים. ועל ידי זה נתעלה למעלה, וזהו: 'והוא עומד עליהם תחת העץ', ואחר כך הוא והם תחת העץ, הוא אילן החיים, כמו שאמר הכתוב: 'ועץ החיים בתוך הגן'.

'אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש' - בימי חורפי פירשתי זה, במה שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: 'בא וראה, כמה כוחן של תינוקות של בית רבן, שהרי גלו סנהדרין גדולה - ולא גלתה שכינה עמהן' וכולי 'גלו תינוקות של בית רבן - וגלתה שכינה עמהם, שנאמר: 'עולליה הלכו שבי לפני צר', מיד 'ויצא מן בת ציון כל הדרה' - הרי שהשכינה תמיד עם תינוקות של בית רבן, על כן אין מבטלים אותם מלימודם לבניין בית המקדש, שהרי אינם צריכים לבית המקדש, כי בלאו הכי שכינה עמהם. ...
והחובה תגדל עלינו, לדאוג בעד בני עניים, כאומרם זיכרונם לברכה: 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' - אין הכוונה בזה, שרק בני העניים מצטיינים בלימודם יותר מן העשירים, אלא רצונם לומר: כי בני העניים, אם ילמדו יצא מהם תועלת גם לאחרים, יען כי ישכרו עצמם להיות מורים לאחרים, ולכלכל את בני ביתם, וזהו אמרם: 'שמהם תצא תורה' - כלומר תצא תורה לאחר. מה שאין כן בני העשירים, שאם ילמדו - איתם תלין חכמה, ולא יוכלו להיות לנו להועיל. וזה יורה לנו הניסיון בכל עת וזמן.

'אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה' - שפשוט הוא שהרי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר של שום בריה, ומשלם לו שכרו לפי מה שהוא אדם. ועוד אומרו: 'אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה' - שמילת 'הרבה' משמע דבר היוצא חוץ מן הטבע. ברם על פי האמור ניחא שכבר ידוע שהקדוש ברוך הוא נתן לאדם חיים בעולם הזה לעשות רצונו ולעבדו עד מקום שידו מגעת, להרבות שכרו, וקבע לו זמן להשלים חוקו, וכמאמר הכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ואם כן, אם חס וחלילה יפקד מושבו בחצי ימיו, ובוודאי לא השלים חוקו, היה עולה על דעתך לומר שלא ייטול שכרו מושלם כאילו פעל ועשה כל המצוות, אלא נוטל כדי חייו, כשיעור פעולה שעשה בעולם הזה. מפני שימי שכיר ימיו. לזה אמרו: 'לא עליך המלאכה לגמור' - דהיינו מלאכת התורה והמצוות, אינה מוטל עלייך לגמור, אלא אפילו חי שלושים שנים, נוטל שכרו מושלם כאילו חי שבעים שנה.

שנינו במסכת קידושין: 'וכבר היו רבי טרפון וזקנים מסובים בעליית בית נתזא בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול. נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול, שתלמוד מביא לידי מעשה' וכתבו התוספות: תמוה, שהרי שנינו בבבא קמא: 'שאלו את רבי יוחנן: מפני מה נחשב חזקיהו המלך יותר מאחרים. רבי יוחנן שטף ידיו והניח תפילין ואחר אמר: באחרים נאמר שהם קיימו, בחזקיהו נאמר שהוא לימד. ומקשים, שהרי נאמר גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה', ופירש בקונטרס: 'מי נתלה במי? - קטן נתלה בגדול' ואם כן כיוון שאמרנו קיים כל שכן לימד, שאינו חשוב כל כך. משמע שמוכיחים שם מכאן שהמעשה גדול מהתלמוד. ויש לומר ששם כך פירושו: כיוון שאמרנו 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה' משמע שגם האחרים למדו כי אחרת איך הם יכלו לקיים. ומתרץ שהכוונה היא שאמנם כולם למדו אבל חזקיהו גם לימד. וללמד גדול מלעשות.
ודברי התוספות הללו קשים שכל הרואה בם יכיר וידע שמה שהקשו לרש"י - גם עבורם קשה, שהרי לפי תירוצם העלו את ההפך מהגמרא בקידושין שמשמע ממנו שתלמוד גדול והמסקנה שלהם היא שהמעשה עדיף מהלימוד לעצמו, ואם כן עוד היום תיקשה לדבריהם מה שהקשו לרש"י ז"ל.
והנראה לעניות דעתי ליישב שהתוספות מפרשים שמה ששאלו בגמרא תלמוד גדול או מעשה גדול היא בתלמוד של ללמד לאחרים, והעלו שם שהתלמוד גדול כיוון שהתלמוד מביא לידי מעשה.
וכך פירושו: 'תלמוד גדול' - שמלמד לאחרים, ובכך מביא את הרבים לידי מעשה כשמלמדם, ובזה גם הוא יעשה מעשה במה שמלמדם שאין לך מעשה גדולה מזו, ומדובר באדם שכבר למד כל צורכו אם יעסוק במעשה או יעסוק בלימוד אחרים. ולפי זה דבריהם טובים ונכוחים, ומתיישבים עם דברי הגמרא שאומרת שבמקרה של תלמוד שלומד לעצמו – מעשה עדיף.

ראובן התנדב סך מעות להקדש תלמוד תורה באופן זה, דהיינו שמהפירות יספיקו לעשרה תלמידי חכמים שילמדו בישיבה בקבע, ועוד בנה ראובן הלז בית אחד לקבוע הישיבה באותו הבית, וזיכה הממון הנזכר על ידי אחר שיזכה לשם העשרה תלמידי חכמים, ואחר כך נטל הוא הממון להתעסק בו ולהוציא ממנו פירות להספיקן לתלמידי חכמים, וכשבקש העשרה תלמידי חכמים לקובעם בישיבתו, לא מצא בכפר עשרה תלמידי חכמים, שילמדו בקבע, ועתה רוצה לחזור בו מהעשרה תלמידי החכמים ורוצה שמהפירות יסתפק מלמד אחד, שילמד תינוקות של בית רבן, יורנו מורינו אם יכול לחזור בו ראובן הלז, ואין בו עוון אשר חטא ויהי שכרו כפול מן השמים. ...
שמה שנמלך המקדיש לשנות את ההקדש כדי ליתן הריווח לתלמיד חכם אחד שילמד לתלמידים הרי הוא קיים, בפרט שיש יותר מעלה בזה שילמד תלמידים כל היום אשר בהבל פיהם העולם מתקיים, ממה שילמדו עשרה תלמידי חכמים, שעה אחת, או חצי היום.

התנ"ך הוא מעיין של מסתורין, שנברא על-ידי ריבון העולם לפני בריאת העולם, ונכתב ב'אש שחורה על גבי אש לבנה'. ומשום כך גנוזים בו האורות של האידאות הא-לוהיות, וכל אות ואות שבו אוצרת בקרבה כוח רוחני, וחוליות הן בשלשלת זו המרתקת את כל העולם.
'הזוהר' ביקש לגלות את מעיין המים החיים, שיהא מטהר ושוטף בקילוחו הזך את השיורים הטפלים הדוגמתיים. אין הוא בא לבטל אף תג אחד מאותיות התורה, אלא הוא מבקש לחשוף את הניצוצות של דפי התורה מן הלבושים, שנתלבשו בהם בהמשך הדורות ובמסיבותיהם, למען ישובו ויאירו באור הגנוז במקורם הקדמון. 'הזוהר' בא להפיח את המצוות ברוח החיים, ולעשות את עולן לדבר שמקבלים אותו באהבה, מתוך מסירות נפש.

ואני מיומי מפתח ביתי לחוץ לא יצאתי, בת מלך ישראל פה הייתי. מי המלכים? - רבנן. בין ברכי חכמים גדלתי, מעונגת לאבי, זכרונו לברכה, הייתי. שום מעשה ומלאכה לא למדני, חוץ ממלאכת שמיים, לקיים מה שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה'. בעונות הרבים, לא היו לו בנים כי אם בנות, וגם כן, השביע את בן זוגי, זכרונו לברכה, לבלתי עשות בי מלאכה, וכן עשה כאשר ציווהו. ומתחילה, הרב, זכרונו לברכה, טרוד היה בעיונו, ולא היה לו פנאי ללמד התלמידים, כי אני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו. עתה, בעונות הרבים, הלך הוא למנוחות, ועזב אותי והילדים לאנחות.

'במחשכים הושיבני כמתי עולם' אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל.' -
הכוונה הדבר שהאיר לישראל כשהם 'במחשכים' - היינו בגלות, והציל אותו משיני אריות, אלו האומות, שלא להשחית דרכם, ושלא להתבולל ביניהם, ושלא לאבד אותם חס ושלום, הוא 'תלמודה של בבל' - תורה שבעל-פה שנכתבה ונתחברה מחכמי בבל. כי באמצעות התורה יהיו ישראל לעם אחד אפילו שהם מפוזרים בארבע רוחות העולם.

'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו' - דייקו חכמינו בלשונם ואמרו: 'תלמודו' להדגיש שהאושר הגדול הוא לאדם שיביא את 'חיבורו' בידו. זאת אומרת: שזכה וחיבר ספרים והוציא אותם לאור בעודו בחיים ומביאם בידו לעולם הבא. ואולי על זה מכרזת בת קול בכל יום ואומרת: 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה' -התכוונה בזה על העלבון לחיבורי התורה הכתובים וגנוזים בלי הדפסה, שזה עלבון נוראה לתורה, ואוי להם לבריות שמעלימים עין מזה, ולא מתאמצים להוציא אותם לאור העולם.

'כל השוכח דבר אחד ממשנתו' - עוד סיבה אחרת שגורם שכחת התורה: כשלומד התורה בעיצבון ובדאגה, וכמו שכתבו חכמינו זיכרונם לברכה: שבימי אבלו של משה רבנו, עליו השלום, נשתכחו שלוש מאות הלכות, משום שהיו בדאגה ובצער גדול.
וזהו מה שכתבו חכמינו זיכרונם לברכה: שתורתו של דואג מהשפה לחוץ - שכשלומד בדאגה שוכח מה שלומד. ומרובה מידה טובה, שכשלומד בשמחה ובטוב לבב - וודאי אינו שוכח.
ומעתה זה כוונת הפסוק: 'ושמחת בכל הטוב' - אין טוב אלא תורה, שצריך ללמוד התורה בשמחה. ודייק לומר: 'בכל הטוב' - שהשמחה יהיה בכל התורה.

'קשה סילוקן של צדיקים כשבירת הלוחות' - אם הצדיק פועל התורה ומרביץ תורה בישראל - להבין ולהורות כי אינו לבד שמירת המצווה בעשאה ומבקש אחרת - רק ללמד תורה שלא תשכח מישראל כי אשי תלמידיו ותלמידי תלמידיו - כולם זכותם ותורתם נמשכים ממנו.
כי זה שאמרו: 'קשה סילוקן של צדיקים כשבירת הלוחות' - יען ע"י שבירת הלוחות נשתכחה תורה מישראל כן ע"י פטירת הצדיק. זה שאמר איוב: 'אם חרוצים ימיו, מספר חדשיו אתך, חקיו עשית ולא יעבור. שעה מעליו ויחדל עד ירצה כשכיר יומו.' - רוצה לומר: אפילו שקצרים ימיו, מכל מקום - מספר חדשים - רוצה לומר: חידושיו בתורה אשר קיימה מעוני והרביץ תורה.
זה שאמר: 'חוקיו עשית' - היינו: חוק התורה, שמי שיודע חייב ללמד ולא יעבור כי שכר לזה - אין הפסק, שדור דורים זכותם עומדת לעד.

בזוהר הקדוש, בפרשה זו דף קי"ח עמוד א וזה לשונו: 'בא וראה מצוות התורה עליונות הם למעלה. בא בן אדם ועושה מצווה אחת, אותה מצווה עומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ומתעטרת לפניו ואומרת: פלוני עשני, ומפלוני אני, בגלל שהוא העיר לו למעלה'. עד כאן לשונו. וכל העובר בדברי הזוהר הקדוש הללו, בעיניו יראה, שנראה שהדברים כפולים, שאחר אומרו: 'פלוני עשני', מה צורך לומר עוד 'ומפלוני אני'? ...
מבואר כמה רע ומר העושה מצוות מממון הגזול וכמו כן חידושי תורה שהם מאחרים. ומעתה אפשר שזה כוונת רבי שמעון בר יוחאי הקדוש: 'בא בן אדם ועושה מצווה אחת וכו' ואמר פלוני עשני' - וכיוון שלפעמים המצא ימצא, שעשה איזה מצווה, כמו מצוות הצדקה לעני או לתלמיד חכם וכיוצא, וכמו כן בעסק התורה אמר בפיו איזה חידוש בתורה, ואפשר שהצדקה הוא ממון הגזול שעליו נאמר: 'עושה עושר ולא במשפט', וכמו כן בעניין עסק התורה, ולכן חזר ואמר: 'ומן פלוני אני' - שהוא ממה שזיכהו ה' יתברך לו לבדו, ואין לזרים אתו, בין בעשיית המצוות וכמו כן בעסק התורה,

ולדאבון לב, ישנם שלומדים תורה כראוי, אולם בדרך ארץ אינם נזהרים. ומלבד חסרון הדרך ארץ גופא, לפעמים נגרם מכך חילול שם שמים.
אפשר לראות זאת לעתים אף בדברים קטנים, איך יכול אדם לצעוד במקום שזה עתה עמלים בניקיונו וכיוצא בזה? ואף בתוך ביתו. אם יתפוס חלילה כמנהג הזה, יגרום לחילול ה' בתוך ביתו. וזאת מלבד אשר לדעתי אדם כזה חשוד הוא על ממונות. תכלית העניין הוא מאמרם ז"ל באבות: 'יפה תורה עם דרך ארץ', וצריך להיזהר בזה.

הגדלות בתורה לא מתבטאת בזה שהוא מלהיב את הציבור, אפילו שאנשים מתפעלים מזה, אין זו עיקר התכלית, אלא הגדלות של הרבנים היא 'אשר מחזה שדי יחזה' - ההסתכלות על צלם האדם.

אכן מר לי מר, כי לא לחכמים לחם, ונפשם יבשה אין כל בביתם, אין לחם אין שמלה, ואין כסות בקרה, ואין לאל ידם להחיות את נפשם ונפש בני ביתם, ובפרט לשוכנים כבוד בארצנו ארץ הקדושה אבן הראשה, הלא המה עוברי בעמק הבכא, מבכי נהרות ובסערת ים וגליו ידרכו באניות ובציות, בים וביבשה, ונתנו את נפשם תחת מחייתם, ובנפשם יביאו לחמם, למצוא טרף לביתם.

הטעם שנמשלה התורה לאש כמאמר: 'הלא כה דברי כאש' - שכמו שהאש לא תתמיד בהדלקה, אלא על ידי ריבוי עצים, וכן כל כמה שיהיה ריבוי עצים, כן תגדל השלהבת, כמו כן בלימוד התורה - כל כמה שירבו החברים, כן תרבה החכמה, ויוכלו לתרץ הקושיות החמורות. וזהו שסיים הכתוב: 'וכפטיש יפוצץ סלע' - שאם ילמדו מן האש ללמוד בחברותא, אז הקושיות החמורות הדומות לסלע קשה יתפוצצו כסלע המתפוצץ בפטיש.
ולכך ציווה ה' להיות 'אש תמיד תוקד על המזבח' - להורות לכהנים, שהם מורים הוראות לישראל, כמו שאמר הכתוב: 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו', להיות לומדים בחברותא, שבזה תרבה חכמתם, ויעלה להם הדין לאמיתו. כאשר תורה זה סגולת האש וכאמור. ושוב ראיתי בילקוט סופרים, שכתב וזו לשונו: 'למה נמשלו דברי תורה כאש, שנאמר 'הלא כה דברי כאש' - לומר לך מה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אין מתקיימים ביחידי', וכפי הנראה שהן הן, הדברים שאמרנו.

מעתה אשימה עיני לפרש כוונת מאמרינו: 'אשרי מי שעמלו בתורה' בהקדים מה שמובא בש"ס: 'אם תלמוד גדול או מעשה גדול. נמנו וגמרו שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה'. וצריך האדם להשתדל להביא לידי מעשה, וזה אומרו: 'אשרי מי שעמלו בתורה' ולא אמר: 'אשרי מי שלומד בתורה'.
והכוונה: אשרי למי שעמלו שיגע בתורה, להוציא לימוד התורה על בוריו ולהבינו, ועל ידי כך הוא מעיין להוציא האמת לאמיתו, וזהו עמלו ויגיעו. ועל זה שייך 'אשרי מי שעמלו' מלשון עמל וטורח, ועל ידי כך עושה נחת רוח ליוצרו להשם יתברך על ידי שעוסק בה כדי לבוא לידי מעשה.

ואצלו הצלחתי יפה מאוד כי הוא היה לו כשרון גדול בפלפול ובמשאו ומתנו עם התלמיד, עד כי מרוב שאלותיו והסבכת העניין, היה יכול התלמיד, להקשות כמה פעמים מעצמו את קושיית התוספות או המהרש"א אשר זה היה נותן שמחה בלב התלמיד, ויחד עם זה חשק נפלא לתלמיד בלימודו. ...
היה מרבה לטייל עם תלמידיו ולהוציאם מתוך ד' אמותיהם, וללכת לנאות שדה לשאוף רוח צח, ואז גם היה מעניק לנו פשטים טובים, דברי חדודים, משלים נעימים, שיחות וסיפורים מדברי רבנינו.
הוא, זכרונו לברכה, כמעט מעולם לא למד עם תלמידיו מסכת שלמה, כי אם פרקים רבים וסוגיות רבות בודדות, מסכתות שונות, אבל כבר זה בעצמו היה לתועלת גדולה לתלמיד, כי כל עת אשר יתמיד התלמיד ללמד במשך זמן רב במסכתא אחת, אחרי עבור חודש או שני חודשים, ילך מאתו החשק ללימודו, ולא יתן לב לשיעורים כראוי.

ואל יאמר בן הניכר: מי שמך לאיש, ללמד תורה ברבים, מי אתה ואנה תלך בדרכים, אשר שגבו ממך, כי לא כל מוח סובל זה. אף אתה אמור לו: כבר קידמך המדרש במדבר רבה פרשה י"ד: 'דברי חכמים כדרבונות' - מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מפי קטן שבישראל, יהא בעיניו כשומע מפי חכם שבישראל? - תלמוד לומר: 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי, אשר אנכי מצווה אתכם היום'. ולא כשומע מפי חכם, אלא כשומע מפי חכמים; ולא כשומע מפי חכמים, אלא כשומע מפי סנהדרין; ולא כשומע מפי סנהדרין אלא כשומע מפי משה - הכוונה, כי יהא דומה בעיניו כשומע מפי כל חכמי ישראל, וכשומע מפי משה ממש, שיובן עם מה שכתוב בכתבי האר"י, זכרונו לחיי העולם הבא, שאין אדם יכול לחדש דבר בתורה אלא אם נתעבר בו ניצוץ מנשמת משה רבינו, עליו השלום.

'וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה' - בברכה זו בירך יעקב אבינו את יששכר, ומוזכרים בה שני דברים שנראים לכאורה דומים: טוב ונעים. ומה ההבדל בין טוב לבין נעים? - דבר טוב זה דבר מועיל, אבל לא בהכרח נעים ומהנה. ואילו נעים - זה דבר מהנה אבל לא בהכרח מועיל. ...
'וירא מנוחה כי טוב' - שהתורה היא טוב, היא התועלת של האדם להמשיך ולהתקיים. ולכן כל יהודי מחויב בלימוד התורה. לקבוע עיתים בכל יום ויום ללימוד תורה. זה לא רשות, זאת חובה. ... כידוע האדם מורכב מגוף ונשמה, וכמו שהגוף צריך לאכול, כך גם הנשמה. האוכל של הגוף הוא לחם ומים, והלחם ומים של הנשמה זה התורה הקדושה. אדם שלא קובע עיתים לתורה בכל יום, הוא פשוט עושה רע לעצמו, הוא מרעיב ומייבש את הנפש שלו. ... וזהו: 'וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה' - אדם שטועם את טעם התורה באמת, הוא כל כך נהנה ומתענג, זו המנוחה שלו, 'ואת הארץ' - כל ענייני הארציות של עולם הזה 'כי נעמה' - כעוד כמה דברים נעימים ופשוטים, מבלי שום תועלת, ומיד מוותר עליהם.

'מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך' - נפרש במה שאמרו זיכרונם לברכה, שאשר יושב על פתחה של גיהנם ומציל למי שלומד משנה, וכמו שאמרו החכם 'מורה באצבע': כי לימוד המשנה בקול רם ובשפה ברורה אין ערוך אליו. וזהו: 'מאשר' – אותיות: אש מר, שהוא אש קשה ומר של גיהנם. 'שמנה' - אותיות: משנה. 'לחמו' - אותיות: חומל. לוחם. מוחל. הכוונה שאשר, על ידי המשנה, חומל ולוחם עם המקטרגים, עד שה' יתברך מוחל ומציל לאותו הלומד במשנה מאש מר של גיהנם.

'הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך.' - לפי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שיש לו לאדם להשתתף במצווה של רבים, אם בתפילה - להתפלל בציבור, כי 'הן אל כביר לא ימאס' - ואפילו נמצא בהם חוטאים, חס ושלום. לא כן היחיד, שמחפשים אחריו ואחרי מעשיו.
וכמו משה רבנו, 'פנה אל תפילת הערער' - דהיינו: היחיד, לבדוק אחריה, ''ולא בזה את תפילתם' - של רבים. וכן בלימוד תורה של רבים - יש בו מעלה יתרה, וכבר כתב הפלא יועץ, זכרו לברכה: 'טוב ללמוד עם רבים, לימוד שיהיה גם שירות ותשבחות' - זאת אומרת: תהילים, 'מללמוד יחיד נגעים ואהלות', וכן בכל מצוות שמתעלים יותר, כשנעשים 'ברוב עם הדרת מלך'.

אשים דברתי אל חכמי זמני, איש איש למקומותם במושבותם, מרנן ורבנן אשר מהם שתיתי מיין ענב דליותם, ואכלתי מלחם תבואתם, ואורו עיני מאור תורתם, בטח שהחבור הזה להם הוא משתילי נטיעותם, כי הם חרשו וזרעו וגדלו מתבואתם, ובחריצותם, ואין מידי מאומה, ורק קצרתי דשתי וזריתי, ממה שגדלו הם, וחלף עבודתי, זאת נתנו הכל לידי מנדבותיהם, לא קרא שמי עליהם, ואשלמה תודות להם.

'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה' - כשאנחנו עוסקים בצדקה, בזכות זה תחזור הגאולה, שהיא רק מתורת צדקה, להיות בתורת משפט. שהרי מדה כנגד מדה לא בטלה. וכשאנחנו עוסקים בצדקה צריך שהקדוש ברוך הוא גם כן יעשה עמנו צדקה ויגאלנו מהגלות. אם כן, חזרה הצדקה להיות משפט. וזהו: 'ציון במשפט תפדה' - אימתי יהיה זה, שתפדה במשפט ולא בתורת צדקה? - כשיהיו 'ושביה בצדקה' - ששביה עוסקים בצדקה וגמילות חסדים.

'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' - באמירה בעלמא, אמירה רכה 'אמרתי' להיות חכם ולא על ידי יגיעת בשר אזי 'והיא' החכמה 'רחוקה ממני', כי 'מצאת ולא יגעת אל תאמין'.

אשא משלי ואומר: 'עיר גדולה היתה לא-להים', והיו בה עשירים גדולים ובנו בתים ונטעו כרמים וגינות ופרדסים, והיו בהם כל עץ מאכל, 'תאווה לעיניים ונחמד להשכיל', וברכות מים ופרחים ושושנים, וכל המטייל בתוכם ימצא תענוג ועידונים. אבל זו הצרה, שיש שומרים על הפתח, והם אינם מניחים ליכנס שם העניים והאומללים, אלא אנשים יקרים לבושי מכלול.
ויקום אחד מן העניים ויקנא לאחיו ... וילך ויקבוץ פרוטות מפתחי נדיבים, ויקנה מראה אחת, וישם אותה נגד הגן, ובאים האומללים ומסתכלים במראה, ורואים מה שבתוך הגן ... והיו מוצאים קורת רוח.
והנמשל מובן מאליו: שרבני דורנו ה' עליהם יחיו, חיברו חיבורים גדולים ועצומים, מי בדרושים ומי בפלפולים ומי בליקוטי דינים, והיה כל העובר בהם ימצא תענוג 'ואכל וחי לעולם'. אבל זו הצרה, שלא יוכלו ללמוד בהם ... אלא החכמים והתלמידים, אבל ההמון לא ידעו מאומה. ...
ועיין מה שאמר הרב 'פלא יועץ', זכרונו לברכה, באות למ"ד תיבת לעז: הרוצה לזכות את ישראל ימלא ידו לכתוב סדרי תפילות וקיצורי דינים ותוכחות מוסר השכל בלעז, וזה יותר טוב מלהוציא ספרי פלפולים או דרושים אשר מונחים בקרן זוית ואין מועילים אלא לאחד מעיר ופעם ביובל. ... ויש אנשים ונשים, שנפשם חשקה לדרוש א-לוהים ולעסוק בתלמוד המביא לידי מעשה, אלא שקצור קצרה ידם מהבין.

'על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים'. - לא יאמר אדם: די לי או לימוד תורה לחוד, או אקיים מצוותיה שהם בין אדם למקום לחוד, או אקיים מצוות שבין אדם לחברו לחוד. לא זו הדרך, אלא בשלושה כאחד צריכים ... לומר לך ו' מוסיף, שלא די באחת ולא די בשתיהם רק בשלושתן. כי זה בלא זה, אין קיום לשום אחת מהם.
וכאומרם זיכרונם לברכה: 'כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום' - ופירשו זיכרונם לברכה: שכוונתם לומר: שהאומר אין לו אלא תורה, כלומר שלא יתעסק אלא בלימוד לבד, ולא במלבושיו שהם מצוות הכתובים בו, הרי זה 'נקבר' - כלומר הולך לקבר בלי שום דבר, אפילו שכר הלימוד לא הוליך בידו.

'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי' - וזה פירוש הפסוק: 'מה אהבתי תורתך' - שלא אשכחם, ומה היא התרופה? 'כל היום היא שיחתי' - שאני לומד בקול רם. מתוך שיש לי אהבה עתה אני מבקש תרופה. וגם אותה הראייה מביאתו לזכור הדברים ולא לשכחם על דרך אותיות מחכימות.
וכן אם אדם נושא ונותן בהם עם חברו אותו המשא ומתן מביאו לידי זכירה. והיכן רמיזא בקול רם? ואולי כוונתו לומר שלומד בשמחה שעל ידי זה אינו שוכח כמו שכתוב: 'בחוקותיך אשתעשע לא אשכח דבריך' - והיינו שאגב המשא ומתן מוכרח ללמוד בקול רם.
ומצאנו בכתבי האר"י ז"ל שהיה לומד בקול רם והיה אומר שזהו לשבר הקליפות ויוכל להבין ההלכה על בוריה, שמזה הטעם הוא אינו שוכח מה שלומד.

'הרבה למדתי מרבותיי, ומחבריי יותר מרבותיי, ומתלמידיי יותר מכולם' - והטעם אפשר לעניות דעתי משום שכיוון שלומד עם רבו צריך שישמע הכל מפיו, ואין לו מקום שיוציא גם התלמיד העניין מן השפה ולחוץ, שמחמת כך - לא יתקיים תלמודו בידו חס ושלום.
ברם, כשלומד עם חברו ניחא - שיוציא הדברים מן השפה ולחוץ, ויתקיים תלמודו בידו מחמת זה אבל לא יוכל כל כך לחדש דבר בתורה.
אבל כשלומד עם תלמידיו מלבד מה שמתקיים תלמודו בידו יפה, זאת ועוד שאגב שישתדל לחדד את התלמידים ירוויח בעצמו שיחדש הרבה חידושים בתורה.

איככה נוכל להבין דברי הסופרים הקדושים ... על טהרת לשון הקודש, מבלי למוד תחילה דקדוק הלשון בתכלית השלמות?! וכל מי שבינת אדם לו, יודה שבלתי ידיעת הדקדוק ופסקי הטעמים על פי דקדוקם, נגשש במקראי קודש כעיוור בקיר. ... וכן מצאנו למפרשי המקרא הגדולים ... שפירשו כמה פעמים הפסוקים כנגד פירושי חכמינו זיכרונם לברכה, בעניין שאינו נוגע להלכה, בעבור הכרת הדקדוק, ולמפורסמות אין צריך ראיה. ודע שבלעדי חכמת הדקדוק, נלך ונתעה אף במשנה ותלמוד ומדרשים וספרי הזהר וקבלה.

מתחייב הבעל במזונות וכסות, דהיינו 'תנאי כתובה ומזונותיך וכסויותיך וסיפוקיך', והנה הנשים הצדקניות מוחלות תנאי כתובה, שאם ירצה לקיים תנאי כתובה, אם כן תורתו מתי נעשית?! שרחיים בצווארו, ויעסוק בתורה?! אך הנשים הצדקניות מוחלות תנאי כתובה כדי לזכות את בניהם ובעליהם לתורה, ואף על פי שיודעות שיבואו ריקם מבית המדרש, שלא מקום זרע הוא בית המדרש, היא רוצה שילמדו בעלה ובנה, כדי לזכות לתורה, כדי להיות זוכה וגומלת חסד עם בעלה להביא טרף לביתה ...
'אמר לו רב לרבי חייא: אותם נשים במה זוכות?' - כלומר, מה זכותן הגדולה כל כך, שמה יוצא מכך שעושות חסד עם בעליהן ובניהן, אחר שאין שום תכלית יוצאה מהן. ולזה תירץ, בכך ש'שולחות בניהם ללמוד מקרא בבית הכנסת, ושולחות בעליהן לשנות בבית המדרש, ומחכות לבעליהם עד שיבואו מבית המדרש' - כלומר שהן מתנים למחול על תנאי כתובה, 'ומחכות לבעליהם עד שיבואו מבית המדרש' - כלומר שהן יודעות, שמה שבאים הוא מבית המדרש ואין כל בידם, ומואסות תענוגי העולם הזה.

'תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה' - שהאישה אשר היא טורחת בבעלה ובניה, על התורה ועל העבודה, יש לה דין של מי שקורא ושונה, וצריכים בעת הספדה לגמול חסד עמה, בדומה לשרה.
וזהו שאמר: 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה' - ויש לך חיל הרבה. וזהו שאמר: 'שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל' - כלומר שהיא יראה ה' יותר מכל הנשים. ולזה אמר: 'ויהללוה בשערים מעשיה' - דהיינו בשערים המצוינים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. והנה הנשים צדקניות גדולה מעלתם, בהיותן מספקות ביד בעליהן ובניהן על התורה ועל העבודה.

סמיכות 'תגלה ערותך עליו' 'ואלה המשפטים', יובן במה שאמר במסכת ברכות: מהו שכתוב 'אם נבלת בהתנשא, ואם זמות יד לפה' - כל תלמיד שיושב לפני רבו ואינו מתבייש לשאול ממנו, סופו שמתנשא. אבל 'ואם זמות' - שמשים זמם ואינו שואל, סופו שמשים יד לפה.
וזה הכוונה: 'תגלה ערותך עליו' - על דברי תורה, שאתה תגלה ערוותך, הספק שיש לך ואתה מגלהו ושואל עליו, סופך 'ואלה המשפטים', כלומר שמורה הוראות בישראל.

כל איש מישראל חייב בלימוד תורה וקיום מצוותיה, ואסור לבן אדם לעזוב אותה, אלא צריך להגות בה יומם ולילה, כמה שאפשר לו, מה שהוא יודע וממה שהוא למד, מפשט ומרמז ומדרש ומסוד. והפסוק אמר: 'אשר לא יעדה והפדה לעם נכרי לא ימשול למכרה' - וכוונת הפסוק, לפי עניות דעתי, אם בן אדם לא הבין ולא למד כלום מהתורה, לפחות יקרא קריאת שמע, פעמיים ביום בכוונה, מה שהוא מבין, והקדוש ברוך הוא רוצה באמונה ובנפש נקיה, כאמור בחבקוק: 'וצדיק באמונתו יחיה'.

עד כמה גדול כוחם של הפוסקים, הפותרים את בעיית העגונות, ומקיימים 'כוח ההיתר עדיף'. ומה נפלאים דברי מורנו הרב שמואל איידליש בסיומה של מסכת יבמות, על הבאתם שם של דברי האגדה: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', וזה לשונו: 'ונראה הטעם שכאן באמירה זו, לפי שיש במסכת זו דברים תמוהים לכאורה, כאילו עוקרים דבר מן התורה, ולזה סיים במסכת זו בדרש הזה 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', שנאמר 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בנייך', ואמר 'שלום רב לאוהבי תורתך' - שאין זה עקירה אלא ממידת שלום, שלא תעגן האישה, וכתוב: 'דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום' - שלא תמאס בעיני בעלה, ואם ייתן לה גט אין זה נתיבות שלום. ומסיים 'ה' עוז לעמו יתן' - שאין זה עקירת דבר מן התורה, כי הקדוש ברוך הוא נתן עז וכוח לעמו, שהם תלמידי חכמים בדבר הזה, להיות מקילים בדבר, שהרי 'ה' יברך את עמו בשלום', כמו שנאמר: 'וכל נתיבותיה שלום', ואין כאן שלום אם תתעגן. ובדרך הזה יתפרש המקרא 'ישא ה' פניו אליך' - גם לעקור דבר מן התורה, לפי 'שישים ה' לך שלום'. עיין שם דבריו באורך.
והלוואי ולא ניכשל במשימה כבדה ומרטיטה שקיבלנו על עצמנו, בעניין העומד במרכז עולמה של האומה, ומהווה יסוד ובסיס לשמירה על טהרת העם.

מי עוד בין כל יצורי תבל, זכה בחסד, כמו זה שאנו זכינו בו; מי ראה והרגיש את נפלאות ההשגחה רבת החסד, לעיתים כה קרובות, ובאופן כה בולט, כמו שראינו והרגשנו, אנחנו ואבותינו. כמו שאומר משה בחכמתו הרבה: 'כי מי גוי גדול, אשר לו א-להים קרובים אליו, כה' א-להינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול, אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים, ככל התורה הזאת, אשר אנכי נתן לפניכם היום'.

לימוד החוקים לבדם, במנותק מדברי הנביאים, לא יספקו את כיסופינו לדת רוחנית. החוקים מלאים בפסקאות וצווים רבים שטבעם רוחני לגמרי, אך בשל חוכמתנו, הרחוקה משלמות, אנו עלולים להתעלם מהם, כדי להגיע לחוקים ולצווים, שנראים לנו חשובים יותר, ודורשים מאתנו ציות נראה ומוחשי. הספרים היסטוריים והנבואיים מעניקים לנו את רוח החוק, מייעצים לנו מהם הרגש והמזג הנכונים, שיהפכו את קיום המצוות לטוב בעיני א־להים, שגודלו וטובו מלא עולם. או אז לא נחשיב את התנ"ך רק למילה נרדפת לחומש, כפי שאנו עושים בדרך כלל, למרבה הצער. אותו א־ל גדול ונורא ומלא רחמים שהאציל מרוחו על משה כדי שיכתוב את חמשת חומשי התורה, השרה מרוחו על אנשים קדושים אחרים על מנת שיכתבו את השאר, וכתוצאה מכך כל ספרי התנ"ך קדושים ומחייבים באותה המידה.

הרבה הייתי יכול לכתוב כדי לצדק את התחבאי אל הכלים ודומייתי כל הימים, אולם הטעם העיקרי הוא אבלי וצערי על כל הנעשה בארצנו, ועל אי יכולתי לעשות מאומה, מפני שמחריבינו ומהרסנו, בתוכנו ובראשנו יושבים. עתה, הנני שולח לו את מאמרי נגד שפיגלברג, שיצא בראש הלוחמים נגדי, כדי לחפות על כל טעויות מבקרי המקרא, ולטהר את מסקנותיהם, ומאה שרצים בידו כיאות למשומד, שמשתמשים בו כדי להכות את היהודי. ואולם, אני הכיתי אותו שוק על ירך ולא יוסיף קום, כי רק בשקר ובתרמית יוכל לשים מבטחו, אם ישוב לכסלה, ופער פיו עוד הפעם. אמנם, מצטער אני כי רק אחד או שניים נמצאו בין חכמינו שטיפלו בספרי כהוגן, ואולם כל הנותרים, או שבחרו בשתיקה, או מעלים הם גירת הגויים, לחרפתם ולחרפת ספרותינו, ועליהם נמנו אלה הלבלרים עמי הארצות שבארץ ישראל, שרוצים ללמד קודם שלמדו, ושכל חכמתם היא לחזור על מה שאמרו הגויים שקדמו להם, ולוקחים הכל מן המוכן, ומסמאים עיני הבריות בחוצפה ויהירות, המקדרת את כל תקוות עמנו.

הגמרא נוסדה על אגדות וסיפורים ושמועות על פי החכמים, וכוללת באורים ופרושים על המשנה, ותמצית ויכוחים וריב דברים, שהיו בבתי מדרשים בנוגע לפרושים ולביאורים, וגם דברים נחוצים מלבד הפירושים כמו משלים ומוסרים וקושיות ותשובות על עניינים שונים ואמונות וידיעות חומריות ורפואיות ותכוניות והוא אוצר המדע. והיו חכמי התלמוד, משתמשים בשעת הכושר מהוויכוחים והחקירות ... והיו לנו כמשל ומופת טוב במאמריהם ועמלם. התלמוד ספר גדול וקדוש כולל לימודים נשגבים, ילמדנו גמילות חסדים, וצדקה, ואהבה, וחמלה, ותקווה ואריכות אפיים, וצדק, וחסידות, ויטע בנו רגשות נכונים וישרים.

הרמב"ם אינו מסתפק ברשימה פשוטה של מקומות שמות הקודש והחול, הוא צריך למצוא סמך לכל דבר, בקבלת חכמינו זיכרונם לברכה העתיקה. אין הוא נוטל רשות לעצמו להחליט על פי דעתו הוא, בדבר שהוא מכריע כל-כך בהכשרתו של ספר תורה לקריאה בציבור. כבר ידוע למדי מספר 'המורה' שלו, כמה גדול היה בעיניו ערכו של תרגום אונקלוס, תרגומו של אונקלוס הוא בשבילו ביטויה של המסורת היותר עתיקה שנתקדשה, כי לולא זאת לא היו מצריכים 'שניים מקרא ואחד תרגום', ולא היו קובעים את התרגום בקריאת התורה בציבור, שהיא חלק של התפילה, ובכל-אופן בקישור עם קריאת הפרשה. על כן, סומך עצמו הרמב"ם במקומות אין מספר ב'מורה' שלו על קבלתו של אונקלוס, וכן דרכו גם בספרו זה. בכל מקום שהוא מזכיר איזה כתוב, הוא מסמיך לו את תרגומו של אונקלוס, ובנוסח עתיק מאוד.

מוסד זה צריך להיות מכון לתורה, לחכמה ולאמונה גם יחד. תכנית המוסד תדרוש אפוא לא רק ידיעה רחבה בתלמוד ופוסקים, במדרש, אלא גם ידיעה עמוקה בהיסטוריה, בפילוסופיה ובביקורת המקרא, בחינת 'דע מה שתשיב לאפיקורוס'. רק רבנים שיחוננו ברוח מסורתית על פי תכנית רחבה כזאת, יוכלו להשפיע על הנוער המשכיל בגולה, ולהחזיקו בקרב היהדות ... וכלל זה נקוט בידך: כל זמן שאין לרב שפה משותפת עם הציבור, או שהשפה המשותפת לקויה היא בידו - השפעתו מוגבלת היא עד מאוד.

'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים' - שכפל הלשון, גם כן בה להורות ולרמוז שהוא לעומת שני תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהגם שהכל ניתן ונתגלה בהר סיני, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'את אשר ישנו פה עמנו' - שכל נשמות ישראל שם היו, ושם נמצאו בהר סיני בשעת מתן תורה. אפילו כך, שכחו להם איש ואיש מה שקבלה נשמתו, רק ואך על ידי הטורח, חוזר וזוכר לו מה שזוכר, כל אחד לפי טורחו ויגיעתו בה. כי אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה: 'אדם כי ימות באהל'.
וזהו: 'ועתה אם שמוע תשמעו' - לעומת שני תורות כנזכר, אשר כללותם הוא בקולי קול תורה בזמן ש'הקול קול יעקב'. אכן לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, והיינו ראש המקרא 'ועתה' לשון תשובה, כנזכר לעיל. ובכלל התשובה הוא ללמוד על מנת לשמור ולעשות ולקיים כל תרי"ג מצוויה ותולדותיהם. וזהו 'ושמרתם את בריתי' - 'ברית' עם התיבה גימטרייה תרי"ג, שזהו עיקר בריתי ושמירתו, הן הנה שמירת כל תרי"ג מצוות וקיומם, שבזה גם כן נשמר ונתקן כל אדם מישראל, השומרים בכלל איבריו וגידיו, ש'זה לעומת זה עשה הא-לוהים' כידוע על פסוק 'כי זה כל האדם'. והיינו גם כפל 'שמוע תשמעו', לעומת הלימוד והמעשה. גם לעומת רמ"ח ושס"ה, שמהם ובהם נתקן כללות כל אחד ואחד מישראל, המקיימים כנזכר. וזהו 'והייתם לי סגולה מכל העמים' - שלא נתנו להם רק שבע מצות כידוע. אכן אתם בני ישראל 'והייתם לי סגלה' בהארת רמ"ח איבריכם ושס"ה גידיכם.

ובראותי עד אן ירדה אלג'יר, עיני ירדו דמעות, ובכיתי ואמרתי אהה אלג'יר, עיר ואם בישראל, עיר רבתי עם, איך נדמית עיר עליזה, אשר שמך האיר באור תורתך העולם. איה חכמייך וגאונייך המפורסמים, איה רבנייך הגדולים, תרשישים ואראלים, איה אריותיך ראשונים כמלאכים, ואחרוני אחרונים. אנה הלכו ועזבו לאחרים חילם, תורה מונחת בקרן זווית ואין דורש לה, תורה אזלה ומדלדלה, אוי לנו מעלבונה של תורה. כי נתמעטו הלבבות והתבוללויות קשות ורבות, ונחסר הדור, ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם, נערים ונערות נמשכים אחר עצתם ומחשבות ליבם.

חג שמיני עצרת חג מיוחד בפני עצמו, ובו מברכים בקידוש היום ברכת שהחיינו, ונכללת בו חג שמחת התורה בארץ ישראל שמסיימים את התורה ומתחילים בו ביום את התורה בסימן טוב, והמנהג כל ילדי ישראל, מקטנם ועד גדולם, עולים בהמוניהם, כן ירבו, לעלייה לתורה, והמבוגרים ששים ושמחים ורוקדים בשמחה של מצווה לסיום התורה ולהתחלתה.
שאלה נשאלת, שכל הסרמוניה הזאת הייתה צריכה להיות ביום חג השבועות, שהוא יום מתן תורה? ... התשובה, כי כידוע ביום מתן תורה קיבלנו את התורה בהבטחת 'נעשה ונשמע', הכל טוב ויפה, וכידוע 'לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה', ולא היינו בטוחים באם נוכל לעמוד בהבטחתנו ונקיים מצוותיה, זה היה בתורת תיאוריה בלבד. אבל העיקר, הפרקטיקה והעשייה וקיום המצוות עשה וזהירות ממצוות לא תעשה, את זה בסיימנו את התורה ביום שמיני חג העצרת ושמחת תורה, אנו רואים ומרגישים בעצמנו שעמדנו במבחן, וזכינו במשך שנת קריאת התורה בכל שבת ושבת בעיון רב שקיימנו מצוותיה ושיכולנו לעמוד בניסיון, לכן אנו שמחים שמחה של מצווה ומתפעלים ומתלהבים בשמחות וריקודים, שברוך ה' שזכינו ושכן נזכה הלאה, אנו ובנינו וכלל ישראל אמן.

'אמר רבי יוחנן: אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו' - שהטעם הוא מפני שטורח ודואג לנצח במלחמת חובה של היצר הרע כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ועל זה גדול שכרו כפול ומכופל ומהולל מאוד. ועוד זאת סיבה אחרת, כי על ידי מה שטרח לנצח במלחמת היצר הרע, הנה טוב גם כן להשיב תשובה ניצחת למה ברא הקדוש ברוך הוא להיצר הרע. וכמו כן פירשו כת הקודמים, שטעם יצירתו של היצר הרע הוא ליתן שכר טוב לצדיקים בעמלה של תורה ועל העבודה. אם כן שאם לא היה היצר הרע בעולם לא היה כל האדם צריך לטרוח כדי ללמוד תורה, כי אין לו מונע. אומנם באשר נברא יצר הרע בעולם צריך לטרוח ולעמול בתורה כדי לבטל כוחו של היצר הרע. ועל כן תשובה מוצאת להקדוש ברוך הוא על יצירתו של היצר הרע, כדי ליתן שכר טוב בעמלם. ומעתה זה אומרם: 'אמר רבי יוחנן אשרי מי שעמלו בתורה' - כלומר שהוא עמל וטורח כדי ללמוד תורה ונוצח במלחמה של היצר הרע, אשריו ואשרי חלקו. ועוד יש לה לגביו, שעושה נחת רוח לה' יתברך שלא נשאר מקום קושיא למה בראו להיצר הרע, כי הרי זה 'עושה נחת רוח ליוצרו', שכל העולם אומרים שלזה בראו, כדי לתן שכר טוב לצדיקים.

'שואלים אותו תחילת דינו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה?' - יש לדקדק על שתי שאלות אלו דווקא, ומי תלה זה בזה? - ויש להשיב כי אלו הם העיקר וצריכים זה לזה, על דרך מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה', וכן 'אם אין קמח אין תורה', וכן 'הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם', וכן 'נהוג בהם מנהג דרך ארץ - חציו לכם וחציו לה'', על כן שואלים אותו: 'נשאת ונתת באמונה?' - באמונה שמאמין להרוויח, והרי עשיית חיל ויש קמח, ועוד שואלים אותו: 'קבעת עתים לתורה?' - וזהו תחילת דינו של אדם, רצונו לומר על כל עוונותיו.

'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים' - שמה שלא הלך בעצת רשעים וכו' ולא ישב במושב לצים, הכל היה מפני ש'בתורת ה' חפצו' - שחפצו ורצונו בתורת ה', 'ובתורתו יהגה יומם ולילה'. וכיוון שכן, שהוא עובד מאהבה, שבתורת ה' חפצו, אשריו ואשרי חלקו, שיזכה למעלה גדולה, אף בזה העולם, דהיינו ש'והיה כעץ שתול על פלגי מים' - שכשם שהעץ ששתול על פלגי מים, הוא בטוח 'אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול' - ואינו מתיירא שמא יבוש וימש מעשות פרי או ינשרו עליו, כך זה האיש, שבתורת ה' חפצו - שעובד מאהבה הוא בטוח שימצא מזונותיו בעתו, ולא תאונה אליו רעה כלל. 'וכל אשר יעשה יצליח' - שמן השמים מספיקים לו כל צרכו, כדי שיהיה לבו פנוי לעסוק בתורה ובמצוות.

'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' - ומצווה זו כוללת שני דברים: ללמוד וללמד. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'תלמוד תורה כנגד כולם', וכוללת תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, ואין לה שיעור, והכל לפי מה שהוא אדם, שיד שכלו מגעת, ואין אדם רשאי להיבטל ממנה. ולכן כל אדם צריך לקבוע עת לתורה כפי ידיעתו או כפי אומנתו.
ואם חננו ה' דעת ובינה, צריך שיתבונן בה ובטעמיה, ולא יאמר כבר שניתי פרק זה או דרוש זה - די לי, אלא צריך להוסיף ולהשיג כפי השגתו ולפי שכלו. ויעלה מלימוד ללימוד וממדרגה למדרגה, עד אשר נוגע למקום שיד שכלו מגעת. ובמופלא ממנו בל ידרוש, והמכוסה ממנו בל יבקש, עד שיהיה לו מורה צדק או שיורוהו מן השמים.

מהראוי שלא נאבד אפילו רגע אחד לבטלה, בלי עסק תורה, כי עיקר ביאת האדם לזה הוא, וכנזכר. אלא לפי שאי אפשר לו לחיות, בלא מחיה ומזון, כי 'אם אין קמח אין תורה', על כן ניתן לו רשות - לעסוק במלאכתו, שיוכל להחיות את נפשו ונפשות אנשי ביתו.
ובעת הפנאי יעסוק בתורה. ובפרט בשבתות וימים טובים, שהאדם יושב ובטל ממלאכה, צריך לעסוק בתורה ומצוות, ואין פוטר אותו.

האמנם כדעתכם ידעתי גם אני, וכמו שכן הודיענו אבותינו: 'כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון', וכן אמרו: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ', ואולם שאלתי ובקשתי לקבוע עיתים לתורה ביום ובלילה, שעה או שעה וחצי ביום, וכן בלילה ללמוד ארבע אמות הלכה בוועד תלמידי חכמים. ...
והלימוד הזה יהיה בעיון אמיתי פשוט להבין כוונת בעל המאמר ורעיונו, והיה מדי לילה בלילה אחרי שובכם לבתיכם תקבעו עתים ביחוד להעמיק העיון, לפלפל לחדש, ולשאת ולתת בש"ס ובפוסקים. ...
וכן בשבתות ובימים טובים, שאז אין עול הפרנסה והמלאכה דוחקים את האדם, והלב פנוי מכל מלאכת מחשבת, הנה אז יכולים להעמיק עיונכם ולברר כל דבר הקשה, ואשר אפשר לו מה טוב ומה נעים, אם יקדיש יום אחד לשבוע ללמוד תורה, ובו ימצא שעת הכושר לברר את אשר הוקשה לו בשאר הימים, וכן לברר את המסופק. ...
ובזה גם כי יהיה לבבכם עסוק וטרוד רוב היום בקניין מלאכה או מסחר, אף על פי כן בעת הלימוד תהיה מחשבתכם פנויה ומיושבת ללמדו בלי כל מפריע.

'פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה.' - המפרשים האריכו בדקדוק הפשוט, שכיוון שיש בידו עוון ביטול תורה, אייך אומר: 'פשפש ולא מצא'. ולולי דבריהם הקדושים הייתי אומר תשובה פשוטה: כי עוון ביטול תורה, אפילו על זמן קטן, נענש. ולכן כאשר פשפש ולא מצא במה לתלות, יתלה שיש בידו עוון ביטול תורה, שאינו נרגש שביטל זמן קטן, וזה דבר אינו ניכר בבירור. ואם עשה כל מאמץ לפשפש ולא מצא, יכול לתלות ביסורין של אהבה. 'אלו ואלו יסורין של אהבה'. - רצה לומר: אלו שיש בהם ביטול תורה ותפילה, ואלו שאין בהם ביטול תורה כלל - כולם אהבה.

'ואמר רבי חייא בר אמי משמו של עולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. שלגבי ירא שמים כתוב: אשרי איש ירא את ה׳, ואילו לגבי נהנה מיגיעו כתוב: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.' -
אם אנחנו רואים לשני תלמידי חכמים בא לפניהם ספק אחד של איסור והיתר, וראינו שאחד פירש את עצמו לצד אחד, ולא רצה לבוא בפיו בשר פיגול, שעלתה עליו מחשבת פיגול. והאחד אכל ושתה ושמח במה שאכל, אבל טרח בעמלו עמלה של תורה בלימודו, עד שהוציא לאורה הדין לאמיתו, ואכל ושבע ודשן. והיה עולה על דעתנו לומר שזה שסילק עצמו מן הספק, ולא אכל וכפה את יצרו, הוא גדול ובא בשכרו יותר ממי שלא פירש ואכל.
לכן בא רבי חייא לומר שאינו כן, אלא גדול הנהנה מיגיעו ממה שיגע וטרח עד שהוציא לאור משפטו, יותר מירא שמים שפירש עצמו מזה ולא אכל. שאלו זה שיגע ואכל, עשה שני דברים טובים: האחד שעשה טובת הנאה לגופו, ולא חטא על הנפש, נפש המתאוות, ובא ענה את עצמו, שאכל ונהנה גופו וחומרו; ועוד טרח בתורת ה׳, ונתן חלק לנפשו, נפש ה׳, בלימוד ועסק התורה.
ולכך קראו בו: 'אשריך בעולם הזה' - מאשר לא חטא על הנפש הבהמית, שנתאווה תאווה, ואכל ושבע ודשן. 'וטוב לך לעולם הבא' - במה שנתת חלק לה׳ בתורה ויגיעת הלימוד. אבל זה שהוא מסוג הראשון במה שאסר עליו הדבר ההוא, אין צריך טרחה ויגיעה בזה, במה שהחמיר על עצמו, ולא רצה ליהנות ולאכול הדבר ההוא, וכמי שאמרו מהטעם שאמרו בש"ס: כוח של ההיתר - עדיף.

ידוע שבזמן שישראל עוסקים בתורה, שרו של עשו נופל ואין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, וכמו שכתוב: 'הקול קול יעקב והידיים ידי עשו'. ולכך בימי חזקיה מלך יהודה, עליו השלום, שבדקו מדן ועד באר שבע, ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו יודעים הלכות טומאה וטהרה וכו', כתוב: 'וחבל עול מפני שמן', 'חובל' - עולו של סנחריב, 'מפני שמן' של חזקיה, שהיה מדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
ולזה ירמוז למה שאמר מקרא מלא: 'רק בעיניך תביט ושלמת רשעים תראה, כי' - ראשי תיבות 'בתורתך'. 'ושלמת' - ראשי תיבות: 'ושמן לבתי מדרשות תדליק'. ... ובזה יבוארו הפסוקים: 'השתחוו לה' בהדרת קדש' - ראשי תיבות: 'קבלה'. 'חילו מלפניו כל הארץ' - ראשי תיבות: 'חכמה'. ובזה 'אמרו בגוים ה' מלך' - שהלמד מפסיק בין מ' וכ', ובמקום 'מך', חס ושלום, נעשה 'מלך'. גם כן 'אף' שהייתה כתובה 'אף תכון', ותכנס למד בין ה'אף' ותהיה 'אלף בינה'. ובזה 'תבל בל תמוט'.

'תניא: ואהבת את ה' א-לוהיך - שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, שיהא אדם קורא ושונה משמש תלמידי חכמים ודיבורו בנחת עם הבריות, ומקחו ומתנו בשוק נאה, ונושא ונותן באמונה. מה הבריות אומרות עליו? - אשרי פלוני שלמד תורה'. ...
וזה שאמר: 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו' - שמשאו ומתנו נאה ודיבורו בנחת עם הבריות, שאז רוח הבריות נוחה הימנו, גם רוח המקום נוחה הימנו ... וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו - שאין דיבורו בנחת עם הבריות וכו', אף על פי שקורא ושונה אין רוח המקום נוחה הימנו.

'אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון.' - אפשר לפרש על פי מה שכתב התנא באבות: 'וקנה לך חבר' - שאל ילמד התורה לבדו אלא עם החברים, שאם טעה באיזה דבר אז יעוררוהו, ועל ידי זה ישיג מבוקשו מה שאין כן כשלומד לעצמו.
וזהו: 'אשרי העם יודעי תרועה' - מלשון אהבה ורעות, שיעשה חברים עמו, ומלת 'ה' - רוצה לומר: בלימוד תורת ה', ואז 'באור פניך יהלכון' - שיהיה הולך ואור וישיג מבוקשו בעזרת ה'.

'הבינו פתאים ערמה' - אפילו הפתאים יכולים להבין בה, ואפילו הכסילים יבינו לב, שיקנו לב עמה, שהרי 'שמעו כי נגידים אדבר' - מה נגיד זה - יש בו להמית ולהחיות, כך דברי תורה - יש בה להמית ולהחיות. וזה ראו בסיני, שיצאה נשמתם, ואחר כך הוציא הקדוש ברוך הוא טל, שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות את המתים והחיה אותם, ונמצא שבעניין התורה כולם שווים לטובה, מפני שכולם יכולים לקבלה ולקיימה ולהבינה, ולכן החיה את כולם ... 'ומפתח שפתי מישרים' - שהיא תורה שבכתב, שהיא מישרים ואינה עמוקה, להבין פשט הדברים, וכל אדם כפי כוחו ושיעור חכמתו, יעסוק בתורה, ורצוי ומקובל לפני ה', כאילו עוסק במעשה מרכבה, ובלבד שיהיה לשמה ובחיבה יתירה.

'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב' - שמקהילים קהילות ועוסקים בתורה, אז 'ויהי בישורון מלך'. ומחייבים להשתעבד לנו. וזה שאמר: 'כל בניך לימודי ה' - אז 'ורב שלום בנייך'. רצה לומר ורב של 'עשו' שהוא בגימטרייה 'שלום' - יהי על בניך וקל להבין. וזה שאמר: 'שלום רב' - מן עשו 'לאוהבי תורתך ואין למו מכשול' וכולי. וזה שאמר: 'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי' וכאמור. וזה שאמר: 'הרוצה שיתקיימו נכסיו דווקא ולא יקבל עליו עול תורה, אז יטע בהם אדר, אותו הנאמר עליו כולו כאדרת שיער. והיינו להשתעבד לו במיסים וכיוצא.

כי התורה נמשלה למים כמו שכתוב: 'כל צמא לכו למים', ומצאנו עוז על גבי מים כמו שנאמר: 'ובמים עזים נתיבה', 'וכאבן במים עזים' ואפילו לרמוז גם כן טעם שנמשלה תורה למים לומר לך מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך תורה אינה מתקיימת אלא במי שיש לו מידת הענווה. ולזה ניתנה תורה בסיני, שהוא נמוך ועל ידי משה רבינו, עליו השלום, שהוא עניו.
גם לומר עוד כמו שהמים הם נגרים במהירות וקלות כך דברי תורה צריכים להיות מחודדים בפיך שלא תגמגם בהם וכך אמרו זיכרונם לברכה: 'ושיננתם לבניך' - שיהיו מחודדים.
ואפילו שרמז לשני הטעמים במילת עוז נוטריקון: ענוה זריזות - לרמוז שצריך האדם להיות עניו וזריז בדברי תורה. וגם הזריזות מידה טובה שיהיה האדם זריז בלימודו שאם יתעצל ימנע מלימודו ונמצא שהזירוז רמז לשני דברים: האחד - שיהיו דברי תורה מזורזים בפיך; השני - שתהיה זריז בלימודך.

העיר לי אזן ויורני, ויאמר לי: תמוך דברי לבך. וקמתי ואתבודד בעצמי, והתהלכתי ברחבה בזה הים, גדול ורחב ידיים, הש"ס בבלי, ולא הנחתי מסכתא, שלא חזרתי עליה כפי יכולתי החלושה, ובדקתי עד מקום שידי הכהה מגעת בש"ס ירושלמי, בתוספתא, בספרא, בספרי, ובמכילתא, ועברתי על ספרי הרי"ף, הרמב"ם, והראש, ושאר פוסקים המפורסמים, ובפירושי רש"י, ורמב"ם, והראב"ד, והרשב"ם, וריב"ן, והתוספות, והר"ן, ונ"י, ואחור לא נסוגותי מדברי הרז"ה, בספר המאור, והרמב"ן במלחמותיו, וחפשתי, ובינותי בספריהם, כדי למלאות חסרוני כשיעור האפשר, כי כבר הודיעונו חכמינו זיכרונם לברכה, שדברי תורה העניים במקום, עשירים במקום אחר. ומראש בסדר דברתי, מתחילת המשנה ועד סופה. ומידי דברי בה, הייתי כותב על הספר ובדיו, מה שהורוני מן השמים, להעיר בה ובפירושיה, למען לא ישכחו הדברים ממני, ויהיו לאות על ידי וזיכרון בין עיני, כאשר הזהירנו הוא יתעלה, 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך'.

'והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה' - אנשי כנסת הגדולה סתמו דבריהם ולא פירשו אם להעמיד תלמידים הגונים בלבד או לא לבדוק בתלמידים. בדורות אחריהם נחלקו חכמי ישראל בדבר ...
בימינו יש מקימים ישיבות ומלמדים בהם כל תלמיד מכל הבא ליד, ויש בתי ספר דתיים שהמנהלים ורבני בתי הספר פוסלים תלמידים כראות עיניהם, בטענה שעלול התלמיד לקלקל תלמידים אחרים, ואינם שמים על לב שעוסקים בדיני נפשות, כי תלמיד שנפסל על ידם, ועבר ללמוד בבית-ספר חילוני יקבל חינוך כפרני ויהיה מחלל שבת ועובר על עברות שבתורה, טענה כזו דורשת שיקול דעת ויש צורך להתייעץ עם רבני העיר בכל מקרה, כי בדורות שעברו החינוך היה מסור ביד חכמי התורה, והם ידעו לחנך בנים יודעי תורה ומוסר.

'והיה כעץ שתול על פלגי מים' - כשיש מים בשפע, יש בעץ חמצן בשפע, ואנו נהנים מן העודף. וכך הצדיק אם 'ובתורתו יהגה יומם ולילה' - כלומר, אם יש עודף של זכויות אז מובטח 'אשר פריו יתן בעתו' - את זכויותיו ייתן לטובת הכלל. וגם 'בעתו' - לפעמים הוא משלם בתקופת חייו, ומסתלק לפני זמנו, כדי לכפר על הדור, וכדברי חכמינו זיכרונם לברכה. 'ועלהו לא יבול' - הצדיק שייך לאותו סוג של עצים ירוקי-עד, שאינם נובלים, ותמיד נמצא בפעולה להגדיל תורה ולהאדירה. ויש להתאים לזה את דברי חכמינו זיכרונם לברכה בפרקי אבות: 'אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך' - כלומר לא הכל בשבילך, אלא לטובת הכלל, 'כי לכך נוצרת' - לקיים את העולם. וכן מה שאמרו: 'המזכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו' - יש להבין כאזהרה כלפי הצדיק המזכה את הרבים, שיתמיד במעשיו הטובים, כי הכלל חי על זכותו.

'תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב' - רצונו לומר שהתורה היא כלולה תרי"ג מצוות וציווי שלה לנו, שאנו ראויים לה, שכאיש אחד אנחנו, ועל ידי משה שתהא מורשה. ונתן טעם למה דווקא על ידי משה, משום שהוא כלול מכללות כל קהילת יעקב.

האדם, הנוצר מבשר ודם, ומורכב מחומר וצורה, כדי להשיג שלימותו האמיתי ותשועת נפשו זכה וברה, צריך, בעוד רוח חיים באפו, לעשות עצמו כמגדל עוז וכחומה בצורה, להיות לו ריווח והצלה ומשגב לפחות בצרה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, בכל עוז וגבורה, כל הכתוב בספר התורה. וכדי שזכרו לא יסוף מזרעו, ולהקים שם אמת על נחלתו, ישים כל מגמתו וכוונתו, להתגבר בכח שכלו ובינתו, להתבודד ולהתבונן תעלומות חכמות התלמוד ודתו, ובחדרי חדרי הפוסקים והליכות עולם.
אז יבחין ויערוך דרך ישרה כדין לזכות את הרבים, מכל אשר חידש בעולמו תחת השמש ירח וכוכבים, להוציא לאור מבחר פעולותיו, וספירי ספריו, ופניני בני דעתו, כדי שגם אחרי מותו, יראו בניו ויעשו כתבניתו, ואז אפילו יהיה בארץ תלאובות, יהיו שפתותיו דובבות, כי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם, אשר בעודם על אדמתם, יהיו מוסיפים זכות על זכותם.

חייב הבן אדם ללמוד תורה, אבל כשילמד תורה צריך ללמוד מלאכה, מה פירוש מלאכה? - אלו המידות והתנהגות המשובחות והנהגתם, ועל זה נאמר: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ'. ...
כי כשהחכם בעל מידות טובות, מדבר דבריו במשקל, ובנחתנות וביישוב הדעת, ומוכיח לציבור בנחת ובדרך חיבה ולא דרך קינטור וכעס, אלא בנעימות ואהבה, אז דבריו נשמעים וערבים לשומעיהם.
אבל להפך, אם מוכיח בקנטור ובכעס הדברים יקוצו לשומעיהם, ומחפשים תואנות ממומי המוכיח, ואומרים לו: 'טול קורה מבין עינייך'.

'הליכות עולם לו' - אל תקרי הליכות אלא הלכות' - ראינו שיש לכאורה הלכה בודדת שנראה שאין לה שום קשר עם סדרי הליכות עולם, וכאילו קטנה היא. אך חכמינו ראו בכל הלכה 'הליכות עולם', קשר בל ינתק מכל מאורעות החיים. כל אותיות התורה משולבות ויוצרות שירה אדירה, שירת הנצח לריבון העולמים.

'לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה' - מורה על המרגיל את עצמו הרבה פעמים עד התחקות הדבר הנלמד בלב לומדו. ומה שכתוב: 'העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא' - היינו: שלא נתחקה הדבר בליבו הרבה פעמים, אלא זמן מה, ולכן 'נוח לו שלא נברא'.
ויש להקשות מה שכתוב מילת 'לעולם' - אם הוא כל ימי חייו, אם כן מתי יבוא לשמה? שאמר 'מתוך שלא לשמה בא לשמה.' - אלא 'לעולם' - רוצה לומר: 'זמן מה' - רוצה לומר: הזמן שאנחנו בו עכשיו, וכן כל 'לעולם' הוא זמן קצוב כמו 'לעולם בהם תעבודו' - שהוא היובל.

בני בבל היו מחזיקים את עצמם ליותר חכמים מבני ארץ ישראל, כמו שאמרו בכתובות: 'ואחד מאתנו כי עלה לשם עדיף כעשר ממנו'. - זהו שחכמת בני ארץ ישראל הייתה להם מחמת צחות ודקות האוויר, כמו שאמרו: 'האוויר של ארץ ישראל מחכים' אבל לא מטבעם ומזגם. אמנם חכמת בני בבל הייתה להם מטוב תכונתם ודקות שכלם, ולכן כשהיו עולים לארץ ישראל היו חכמים יותר מהם, לפי שהיו בידם שתיים: טוב תכונתם וטוב אוויר ארץ ישראל. וביד בני ארץ ישראל לא הייתה אלא אחת שהוא טוב מזג ארצם. וכך מוכח מהודאת רבי יוחנן שהיה מארץ ישראל. במסכת בבא קמא, שאמר: 'שלכם אמרתי, שלהם היא'. ופירש רש": 'שלכם' - תורה של בני ארץ ישראל היא, 'שלהם היא' - של בני בבל. ועם כל הכבוד הזה היו קוראים עצמם הדיוטות לגבי שלנו, והיו משועבדים להם. היש ענווה גדולה מזו כעולם, ואם לא היו מאמינים שכך ציווה ה׳ את משה לא היו פושטים לבוש מלכות מעליהם.

'וירא והנה באר בשדה, והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה, כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים והאבן גדלה על פי הבאר.' - מר אבי, עטרת ראשי, זכר צדיק לברכה, בספרו 'תורה וחיים' מציין: 'באר בשדה' - באר מים חיים תורתנו הקדושה.
'והנה שם שלושה עדרי צאן' - עם ישראל בכללותו כוהנים לויים וישראלים, 'רובצים עליה', והפסוק מעיד כי 'מן הבאר ההיא ישקו כל העדרים', 'והווי כל צמא לכו למים'.
ובעוונותינו הרבים 'והאבן גדולה על-פי הבאר' - היצר הרע הנקרא אבן, וכמו שכתוב: 'והסירותי את לב האבן מבשרכם', ומונע את הרבים מלשתות, וכשאין תורה, המחלוקת מתעוררת וכל אחד מתנשא לאמור: אני אמלוך והשנאת חנם הולכת ומתרחבת.
התקנה לזה ונאספו שמה כל העדרים אחדות אהבה ושלום, וגללו את האבן מעל פי הבאר.

ועיקר העסק של התורה הוא לשמור ולעשות, ללמוד וללמד, ולזכות את הרבים. ולא יהיה כחסיד שוטה יושב ולומד דווקא, ולבל יקיים שום מצווה באומרו: 'הרי שקול תלמוד תורה כנגד כולם, אם כן מה לי לעשות מצוות אחרות?!'. כי כבר אמרו: 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. ובפרט אם הוא עסק ציבורי, כי אז יגדל החיוב לבטל בעבורו גם התפילה וכיוצא, כי לא המדרש עיקר אלא המעשה.

הסכת ושמע קורא ידיד. דע כי יתרון גדול למאמר הנשמע מפי המדבר, ממאמר הנקרא במכתב. ... להיות כי המדבר ההוא יישא מדברותיו, בשנותו את קולו וטעמו בהרמה ובהשפל, מטעים הדברים בהפיכת פניו וראות עיניו, לפי הצורך ולפי העת והזמן, והאנשים הנצבים שומעים, ומתאמץ להכניס דבריו בקרב גוום ולהנעים העניין, אז יעשה רושם אדיר וחזק לשומעיו, קול ענות גבורה.
וכאשר כתב הרב בינה לעתים ...כי הכתוב בספר עם כל קדושתו סוף סוף אין שם אלא עֲצָמות דברים הנכתבים, ולאשר אין בגווילים שום חיוּת, אינם עושים שום רושם או התחקות מורגש, שיהיה נוסף ומשתתף עם תוכן העניין להעיר לב הקורא.
אבל השומע ממלמדים והמוכיחים, לאשר הם חיים ומתנועעים, הנה מלבד תוכן הדברים עצמם ניתוסף כוח בדיבור ומורגש הן מקול ההברה הן מתנועות ועניינים אחרים עד שיתחקו מאוד בלב השומע ויתפעל מהם ויביאו לידי מעשה. ... כי תוכחה זו היוצאה מפי החיים, היא נכנסת ומתיישבת בקרב ותוֺכיוּת החכמים, שעושה בהם רושם חזק, לא תסור מקרב ליבם כל כך בנקל.

נראה לי לפרש כוונת התנא, שרוצה לומר: ארבע מידות ברגילים לילך לבית המדרש.
'הולך ואינו עושה' - רוצה לומר: יום אחד אירע לזה החכם, דבר מצווה לידו, ואינו רוצה להתעסק בה כדי שלא יבטל לימודו, וזהו הולך ואינו עושה. ואם היא מצווה שאפשר לעשות על ידי אחרים, יפה עשה - שלא ליבטל בשבילה מתלמוד תורה, שתלמוד תורה כנגד כולם, ומקבל שכר על זה, וזהו: 'שכר הליכה בידו'. ופעמים תבוא ליד חכם מצווה שאי אפשר ליעשות על ידי אחרים, ואז הדין הוא לבטל תלמוד תורה, וכנגד זה אמר: 'עושה ואינו הולך - שכר מעשה בידו', כמבואר בפוסקים. ואם השתדל החכם לקיים שתיהן לעשות המצווה מהר, ולילך מיד לבית המדרש אז נקרא חסיד.
'לא הולך ולא עושה - רשע', זה יובן על דרך מאמרם, זיכרונם לברכה: מי שרגיל לבוא לבית הכנסת או לבית המדרש ולא בא יום אחד, הקדוש ברוך הוא שואל עליו וכולי. אם לדבר מצווה הלך - נוגה לו ואם לדבר רשות הלך - אין נוגה לו. וכנגד זה אמר: זה שרגיל לילך לבית המדרש, ועכשיו לא הולך וגם לא עושה, רוצה לומר שמניעתו מלבוא לא היתה מצד היותו עסוק בעשיית מצווה, לזה יקרא רשע.

'יהי ממון חברך חביב עליך כשלך' - שמה ראית שדמך סמוק יותר, ועוד שתלמוד תורה צריך תיקון גדול כדי שלא להטיל עצמו על הציבור, שאם מטיל עצמו, חס ושלום, הוא פוגם. וזה רמז באומרו: 'והתקן עצמך ללמוד תורה'. ונתן טעם גם כן אומרו: 'שאינה ירושה לך' - שתורה יבקשו מפיך דווקא, ולא נשאר לך עת ופנאי על המחיה ועל הכלכלה, שטענה זו נשברת היא שהוא כביכול ציווה על המלאכה, והוא ציווה על לימוד התורה - ששניהם כאחד טובים, אלא שצריך אתה לעשות מלאכתך עראי ותורתך קבע, ואז נחשב לך, אפילו בחלק המלאכה כעושה מצווה, ולזה סיים ואמר: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' - הכוונה שנחשב לך למצווה כל מעשיך, אחר שכוונתך בזה, שלא להתפרנס מזולתך.

אשרי שומע דברי חכמים וחידותם, הגם שבדור הרע הזה, גברה יד מלכות הרשעה על ישראל, ואין להם לב פנוי ללמוד הדברים על בורים, רק מצוות אנשים מלומדה. מכל מקום, בהתעוררות של מטה, מתעורר מלמעלה, ואין אדם נתפס על צערו, רק שלא יבטל לימוד התורה. כי כך כתוב: 'כי נער ישראל ואוהבהו' – דהיינו: הגם שישראל בזמן הזה, גברו עליהם שלוש מאות ועשרים דינים, הרמוזים בתיבת 'נער', ועושים מעשה 'נער' - שלומדים בלא כוונה, אף על פי כן 'ואוהבהו'.

'דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה' - רוצה לומר: שאשה זו אשת חיל, החמירה על נפשה בלבישת ציצית בטענת היקש גדילים ללבישת שעטנז. ...
שדרשה סמיכות צמר ופשתים דהיינו - לבישת שעטנז, ומזה יצא לה - שחייבת בציצית, כקושיית התוספות, וזהו: 'צמר ופשתים ותעש'. רוצה לומר: אותו דבר שמותר לעשות מצמר ופשתים, דהיינו - ציצית כמו שכתבו זיכרונם לברכה, 'ותעש' - עשאתו ולבשה ציצית. וזה 'בחפץ כפיה' - דהיינו שחפצה ורצונה, מה שלא חייבוה חכמינו זיכרונם לברכה, אלא מדעתה ורצונה.

'מצוה להקים דברי המת' - בהיותי בעירי א-רבט יגן עליה אלוהים, הייתי מנהיג החברה הקדושה של חסד ואמת הרוחצים, השם יחיהם וישמרם. ואירע שהיה איש איש חשוב זקן ירא שמיים, זה שמו יעקב אדרעי, נשמתו עדן ... וציווה לי שלאחר מותו יקברו עמו ספר תהלים, הרגיל ללמוד בו תמיד. ואני בעוניי קיימתי צואתו, וצוויתי לאומן, ועשה לספר תהלים הנזכר מכסה בדיל סגור מכל צדדיו. ואחר הלבישה של תכריכין הנחתי הספר תהלים הנזכר, כסוי במכסה הבדיל כנזכר על לבו.
ונשארתי מסופק אם אין איסור בדבר. ... שאם הספרים עדיין ראויים ללמוד בהם, אסור לקוברם עם המת. ... עם כל זה, אפילו במקרה שלפנינו, שהוסגר הספר במסגרת חזקה, אפשר שאין איסור בדבר, שאין כאן בזיון כלל.
ונוסף עוד מצוה - לקיים דברי המת, לעשות לו נחת רוח כי תמיד היתה נפשו דבוקה ואדוקה בלימוד תהלים, והספר הזה לא היה מסירו מידו כל היום וכל הלילה, לכן ציווה להוליכו עמו.

אר"ץ מפוארה, שמאותו זמן ועד עכשיו לא פסק ממנה קול תורה לשמה, בעיון עמוק וישר בים התלמוד, בפלפול עצום וסברה ישרה שאלות מרובות מקרית חוצות ומארבע ארצות, ומכל פינות, מחכמי הדורות שהיו מריצים אגרותיהם לחכמיה בשאלותיהם, והם היו משיבים להם תשובות לשאלותיהם, תשובות בשפה ברורה, ובענווה יתרה, הלכה למעשה לאמיתותה של תורה, דין אמת לאמיתו כדין וכהלכה להאיר על האר"ץ. ...
אר"ץ אשר רבניה ברזי"אל הם עוסקים, בפשטי וסתרי תורה, ולהם נגלו שערי אורה, רבנים, דיינים, פסקנים, פשטנים, מקובלים, דרשנים, מוכיחים, ישרנים, מגידי מישרים, פייטנים, משוררים משמחי א-לוהים ואנשים, יראים שלמים ובקיאים במקצועות וחדרי תורה, אהובים לעליונים ולתחתונים, דבריהם דברי א-לוהים חיים איתנים מוסדי אר"ץ.

'בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם' - בזמן פטירת העשיר ר' שלמה טנזי זכרונו לברכה, השאיר צוואה שר' אברהם בוחבוט ואני נלמד כל השנה בביתו. וכשהגענו למשנה הנ"ל אמר לי רבי אברהם באור לזה: שידוע שכל אחד לפי מה שקיבלה נשמתו יש לו חלק בתורה. אם כן כל אחד יש לו חלק אחר, והחכם לומד מכל אדם את מה שקיבלה נשמתו.

'ויאמר א-לוהים: יהי אור, ויהי אור' - למה לא אמר: 'ויהי כן' כשאר מאמרים? - אבל הכוונה כי בהיות אור בעולם, יכול אדם לקרוא בתורה, אבל בחושך לא יתכן לקרוא בתורה, וזה אומרו: 'ויאמר א-לוהים יהי אור' - וממילא יהי אור התורה בעולם, שנאמר: 'כי נר מצווה ותורה אור', לכך אמר 'ויהי אור' - נמצא האור בעולם נברא כדי לקרוא בתורה, שהוא קיום העולם.

'תורה ציווה לנו משה' - וכי תאמר מי יכול לעמוד בכולם? - ולזה אמר: 'מורשה קהילת יעקב' - כלומר שיתקיימו בין כולם. וזה כשיש אחדות בישראל, וזה שנאמר: 'ויהי בישורון מלך' - כשהשכינה שורה בישראל, וזה שיש אחדות, כמו שנאמר: 'והוא באחד', וזה שנאמר: 'בהתאסף ראשי עם יחד'.

'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים'. - אין כל אדם חייב אלא כשיעורו, וכל אחד נטל חלקו במעמד הקדוש. פעמים, שתמצא בתרמילו של עני אבן טובה, שאין לה מחיר.

'כי אם בתורת ה' חפצו' - שלומד כדי שיכבדוהו בני אדם, בעת שעושה איזה דבר כדי שיכבדוהו. ומי שרוצה להתרחק מזה, הוא מתחבר אל חכמים גדולים וצדיקים, וזהו סיבה להרחקת המידה הזו, כי רואה תמיד אנשים, שעושים יותר ממנו, ואין מתגאה במה שעושה, רק עושה לפי תומו.
להוציא מי שיושב בין יושבי קרנות, ובמושב שבת במרומי קרת, שבטלים מדברי תורה, אז יוכל להתגאות במעשיו, ולכן יוכל לבוא במידה זו. וזהו: 'אשרי האיש אשר לא הלך' ולא ישב במושב לצים - היינו: הבטלים מדברי תורה. 'כי אם בתורת ה' חפצו' - הוא חפץ רק בתורה, ולא שיכבדוהו בני אדם, כי יושב בין צדיקים, ולכן אינו מתגאה במעשיו, כי רואה צדיקים גדולים ממנו, והיינו: 'כי אם בתורת ה' חפצו' - פירוש: אינו עושה בשביל שום דבר, רק חפצו בתורה.

והנני מחלה פני כל מעיין בחיבור זה, שאם בתחילת עיונו והשקפתו הראשונה, יהיה נדמה לא על איזה ביאור, שהיא הבאר"ה, שלא לצורך, ושזו היא הכוונה הפשוטה בדברי הגאונים הנזכרים. ומהרה ירוץ דברו להשליך לפידים כנגד המחבר והחיבור, לומר שמלאכה שלא לצורך גופא היא. ומכל שכן, שיהיה נדמה לו דברי המחבר מוטעים, חליתי היא בעשר חלות, שאל יהיה רץ נמרץ, כפרי המהירות חרטה, עד ישקול הדבר, פעמיים שלוש.

'אשרי מי שגדל בתורה, ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו'. - ודקדק אומרו 'ליוצרו' ולא לבוראו או לא-להיו - שחכמת אדם תאיר פניו, ובוודאי שזכיית הדרת פנים על ידי התורה אינו בא בלימוד עראי אלא על ידי עסק וחשק בתורה בתדירות על דרך 'ונותנת לו מלכות וממשלה'. וידוע מה שכתוב בשולחן ערוך: שהרואה ברייה נאה מברך: 'ברוך שככה לו בעולמו'.
וזהו שכתוב: 'אשרי מי שגדל בתורה' - שנעשה גדול ומכובד ע"י שעמלו בתורה. רוצה לומר: ע"י עסקו בתורה בחשק נמרץ ובשקידה, וממילא על ידי זה זוכה למאורות פנים, ונעשה ברייה נאה ועל ידי זה רואיו יברכו ויודו לה': 'ברוך שככה לו בעולמו' - וזהו הנחת רוח לפניו יתברך שמברכים אותו: ברוך היוצר שככה לו בעולמו, ולכך נקט 'ליוצרו'

'ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שעם הארץ אסור לו לאכול בשר, כי אין לו יתרון על הבהמה ואיך יאכל אותה?! אבל התלמיד חכם מותר לו לאכול בשר, לפי שעל ידי אכילתו מתעלה בעל החיים ממדרגתו למדרגת אדם. וזהו שרמז הכתוב פה בסופי תיבות: 'ואכלו את הבשר בלילה' - אותיות 'תורה', לומר שבן התורה מותר לו לאכול בשר.
גם ירמוז הכתוב ללמוד התורה, שהיא מזון הנשמה, ומתנה כמה תנאים: 'בלילה' - שעיקר למוד התורה בלילה, שנאמר: 'קומי רני בלילה'. 'צלי אש' - שהלמוד יהיה בחשק ובזריזות ובהתלהבות, כמו שכתוב: 'הלא כה דברי כאש'. 'ומצות' - רמז לענווה, שבן התורה צריך להיות ענו ושפל רוח. 'על מרורים' - על דרך אמרם זיכרונם לברכה: 'וחיי צער תחיה' - הרוצה שיחיה ימות, ואין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם ומצער גופו, שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'. 'יאכלוהו' - חזר וכפל 'יאכלוהו' אחר אמרו 'ואכלו' - לרמוז שצריך לחזור על לימודו, ולא יאמר כבר קראתי ושיניתי. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת.

צריך האדם להתעסק גם כן בסחורה ודרך ארץ למען יתקיימו שניהם בידו, אם כן איך נא הכתוב: 'ובתורתו יהגה יומם ולילה' - שמשמע לעולם בלי הפסק. אמנם על פי הקדמותינו יבוא הכל על נכון, כי ישרים דרכי ה', ומטה לעולם כלפי חסד, ואפילו בדברי הרשות ודרך ארץ, כשנעשו לשם שמים, קובע לו שכר גם עליהם תחת היותם סיבה לעסק התורה. ולפי זה אף על גב שמקצת היום מתעסק בדברי הרשות, נחשב לו כאילו כל היום כולו יהא יושב ועוסק בתורתו יתברך. וזהו שיעור הכתוב: 'כי אם בתורת ה' חפצו' - היינו רצונו, וכוונתו אפילו בשעה שמתעסק בצרכי העולם. וכמאמרם זיכרונם לברכה במה שאמר הכתוב: 'בכל דרכיך דעהו' - דרכיך דווקא, לומר שאפילו דרכי ועסקי גופו, ידע את ה' ויעבדהו בכל לבבו, וכיוון שעל ידי כך מעלה עליו הכתוב כאילו עסק בתורתו יתברך, אפילו בשעה שעסק בצרכי גופו.

'בסוכות תשבו שבעת ימים' - והרמז: אתה האדם, כל ימיך בעולם, שבעים שנה, תשב 'בשבת תחכומני', והסכת ושמע דברי חכמים, ותבין מה שיאמרו. והאזנה היא המביאה אותך לידי לימוד, שהרי כתוב: 'אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שבתי בבית ה''. הנה: 'בסוכות תשבו שבעת ימים' - ראשי תיבות: 'שבתי', והרמז שאמר דוד מלך ישראל: 'אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שבתי' עם החכמים, כדי שאשמע מה שיאמרו, ואני אומר להם מה שעלה בדעתי, בחידושי התורה, ונמצא הם לי ואני להם.

'טובים השנים מן האחד' - טובים התלמיד חכם וחברו מן יחידו של עולם. והטובה 'אשר יש להם שכר טוב בעמלם' - זה עם התלמיד חכם, יש לו שכר טוב בעמלו בתורה, אף על פי שלקח חברו החצי, הקדוש ברוך הוא נותן לו כנגדו במתנה. וחברו שעמל בו ופרנסו, לוקח חלקו החצי ברצון טוב.
וזהו הרמז: 'אם חכמת, חכמת לך' - רצונו לומר: אם חכמת בתורה ולמדת בה. ו'חכמת' - ראשי תיבות 'חברך כלכלך מזון תדיר'. בעולם הבא 'חכמת' - ראשי תיבות: 'תיתן מן כבודך חצי' - רצונו לומר: מן הכבוד הנוגע לך מאותו לימוד - דהיינו חצי השכר. אל תהיה חושש לזה, שהרי 'חכמת' - ראשי תיבות: 'חי תמיד משלים כבודך'. תורת חסד נמצא 'חכמת לך' - רצונו לומר שכר כל חכמתך לך, שכרה מושלם, ולא כלכלך שום אדם ולא חסרת דבר, הרי לך: 'טובים השנים מן האחד' - רצונו לומר ראויים וטובים השנים חצאים לבעל תורה, כי החצי השני מן האחד, יחידו של עולם, ניתן, נמצא 'אשר יש להם' - לשניהם 'שכר טוב בעמלם' - זה בעמל תורה וזה בעמל סחורה.

'אין העולם מתקיים, אלא על הבל פה של תינוקות של בית רבן', 'לא חרבה ירושלים, אלא על שבטלו בה תינוקות של בית רבן' - שתי מימרות אלו, שנאמרו מפי חכמינו הקדמונים, מראות בבירור איזו חשיבות עליונה הם ייחסו אל החינוך בימיהם. ובכל זאת, כאשר לימוד מלאכה עמד על הפרק, חכמינו הדגישו אף יותר את חשיבותם וערכם, כמו שמעידה המימרה הבאה בנחרצות רבה: 'כל שאינו מלמד את בנו אמנות מלמדו ליסטות'.
כרכי התלמוד גדושים באמירות על ערכה של קניית חכמה ועל גדולתה של ידיעת מלאכה. הרבה מהחכמים בעצמם היו עובדי כפיים, לצד עיסוקם כאנשי הוראה. בדרשות ובמעשים, הם הובילו את צאן מרעיתם בדרך הישר, ולימדו אותם שהקדושה מוכרחה להתגשם בפעולות ובמעשים. עצמאות הייתה מוערכת בקרב האנשים הללו: 'פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות'

הנזירים נאלצו להתמודד עם קונפליקט מורכב ביותר. מתוקף היותם בקיאים בתורת ה', ומודעים היטב למצוות 'פרו ורבו ומלאו את הארץ', הם נאלצו להחליט האם פיקוח נפש דוחה הכל, והאם הם נמצאים במצב של פיקוח נפש. שאלת השאלות הייתה: האם יהודי אתיופיה נמצאים בסכנת הכחדה רוחנית, שמגדירה את המצב כפיקוח נפש, ואז ברור שהמצב דוחה הכל - לרבות חיי אישות. האם על הנזיר לקיים את המצווה הראשונה של 'פרו ורבו ומלאו את הארץ' או לחיות כסגפן ולהקדיש את זמנו לנדודים בין הכפרים היהודיים, שם יחזק את 'ביתא ישראל' ויפיץ את תורת ישראל.

הלומד עם חברים ותלמידים זוכה בכמה דברים: זוכה שמבין הדברים על בוריים, ומתוך כך יבוא לחדש חידושי תורה, וזוכה ללמד לאחרים איזה דברים, שהוא הבין אותם ומבין לאחרים, וכל שכן אם לומד עם תלמידים. נמצא שלזה יש לו ריווח מצד אחד שמבין הדברים על בוריים ומחדש חידושי תורה ומלמד לאחרים, ויש לו הפסד שלפעמים מדברים באמצע הלימוד, חס ושלום, או ידברו איזה דברים בטלים בהיסח הדעת, כיוון שיושב עם אחרים אינו יכול להינצל מאלו, ולפעמים יבוא לו קצת גאווה על חברו שהוא מבין וחברו אינו מבין כל כך, ולפעמים יתכעס עליו שאינו מקבל דבריו, ולפעמים יעשה לו קצת בזיון. אבל מי שלומד לבדו הוא ניצול מכל זה, אבל גם כן אינו יכול להרוויח כמו זה.
ואיזה משניהם הוא משובח יותר? - זה דומה לכלי שגדל בו חבצלת, שהחבצלת הוא עשב שיש בו ריח טוב בכולו אפילו בעץ שלו אבל אינו עושה פרח ודומה ממש לזה שלומד ביום ובלילה ואין בו רע כלל, אבל אינו עושה פרי שאינו מחדש בתורה ואינו לומד לאחרים. והאחר דומה לשושנה, שאף על פי שהיא מלאה קוצים, עושה פרח שהיא השושנה, שיש לה אותו הריח טוב, ועושים ממנה מיני מתיקה, ועולה על שולחן מלכים. וזה כוונת שלמה המלך: 'אני חבצלת השרון שושנת העמקים' - שהיא אותו שלומד בתורה יחידי, שדומה לחבצלת ולשושנה הגדלה בקרקע שאין לה ריח. אבל האחר דומה כ'שושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות' - שהוא אותו שלומד עם חברים ותלמידים.

קניתי את זה (הפנקס), למען אכתוב בו את אשר ישים ה' בפי, יום יום, חידושי גמרא פירוש תוספות ומדרשים בעזרת ה'. ויהי רצון כי יזכני ה' לחדש חידושים רבים ואמיתיים בפרד"ס תורתנו הקדושה. והיות כי כבר יש לי קונטרס אחר לזאת, החלטתי הקונטרס הזה לכתוב בו, רק מה שהתווכחתי עם עמיתי בתורה, ה' יחיים ויחזקם, מקהל קדוש אלחארה ומעיירות אחרות, ה' עליהם יגן אמן. ויהי רצון שיתקיים בי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'קנאת סופרים תרבה חכמה' - ופירוש 'סופרים' רצה לומר: חליפות מכתבים והתווכחות, על ידי זה תרבה חכמה אמן.

'דבקה לעפר נפשי, חייני כדברך' - שדבקתי בעפר, דהיינו: תלמידי חכמים ... ולכן 'חייני כדבריך' - שאמרת: 'כי הוא חייך ואורך ימיך'.

'ועשו ארון עצי שטים, אמתים וחצי אורכו, ואמה וחצי רוחבו, ואמה וחצי קומתו' - למה כל מידות הארון חצאים. ויש לשאול עוד למה בשולחן - האורך והרוחב מידות שלמות, ורק הקומה אמה וחצי, ולא מידות שלמות. ויש לומר על פי הידוע מדברי רבותינו זיכרונם לברכה, שאין התורה מתקיימת אלא במי שהוא עניו באמת, כי התורה נמשלה למים, שאינם נזחלים אלא למקום נמוך. ולכן ארון התורה, המונחים בו שני לוחות הברית, כל מידותיו שבורים, לרמוז שאין התורה מתקיימת אלא במי שהוא עניו ולבו שבור.

אמנם התפילה והלימוד שונים אחד מהשני אבל יש להם נקודה משותפת. הם מהווים שניהם חוויות רוחניות, ושניהם משמשים לקשר עם הנשגב הא-לוהי. תפקידה של התורה אינו לכוון אותנו בכללי החיים בלבד. כמו התפילה, היא מין סולם יעקב המחבר את הקדוש ברוך הוא לבני אדם ולהיפך. לימוד התורה מכונן קשר אישי בין מחבר הטקסט והמעיין בו. חשובה ההבחנה בין הנתונים האובייקטיבים של הלימוד ובין הסובייקטיביות שהתפילה מלאה בה. אך צריך לדייק. על פניה, גם תפילת העמידה נראית מקובעת כמו הלימוד: המילים כתובות ולא ניתנות לשינוי, למרות שקיימת אפשרות במצבים מיוחדים להוסיף בקשות אישיות. אלא הדגש הוא בשונה בין התפילה והלימוד: ההתרגשות כלומר הסובייקטיביות. בעצם כאשר אני אומר תפילה שלוש פעמים ביום, אני היום בן אדם שונה מזה שהתפלל אתמול. ובכן התפילה שאני מביע שונה במקצת מזו שהתפללתי אתמול.

איך אפשר לאיש לקיים כל תרי"ג מצוות, והרי יש כמה מצוות שאי אפשר לקיימם, והתורה מתקיימת בשלמותה, כי היא שיעור קומה, לא בפרטיה?
ותירצו: שעל ידי לימוד התורה באותה מצווה, נחשב לו כאילו קיימה, על דבר 'זאת תורת החטאת'. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת'.
וזה שאמר שלמה המלך עליו השלום, שבא להזהיר בשם ה': 'בני אם תיקח אמרי' - היינו: לימוד התורה, אמרת ה' צרופה באותה מצווה, בזה מצוותי תשמר אתך, כי בלימוד דיני כל מצווה ומצווה, נחשב לך כאילו קיימת כולם.

'ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים' - הרי כבר אמרו באבות: 'כל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה', ואיך אפשר להגות בתורה יומם ולילה?
ואפשר לפרש על פי מה שאמרתי בעניותי בספרי הקטן 'ענף עץ אבות' בפרקי אבות, שהחושב בדברי תורה אפילו בשעת עשיית מלאכתו, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום. והנה אמרו במסכת עבודה זרה דף י"ט: כל העוסק בתורה, הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו ונכסיו מוצלחים, וזה שנאמר: 'ובתורתו יהגה יומם ולילה', ושמא תאמר: איך אפשר להיות זה? - הלא צריך לעסוק גם במלאכה לפרנסתו, לזה אמר: 'והיה כעץ שתול על פלגי מים' - שגם בשעת מלאכתו מחשב בעסק התורה, שהוא דומה לעץ שתול על פלגי מי התורה, שתמיד המים תחתיו, 'אשר פריו' - הם מזונותיו, 'יתן בעתו' - עת עראי. וכמאמרם: 'עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי'. ושמא תאמר: איך אפשר למצוא פרנסתו במלאכה עראי ובזמן מועט? לזה אמר: 'וכל אשר יעשה יצליח' - שברכת ה' היא תעשיר.

התורה משתלשלת בארבעה עולמות, אצילות בריאה יצירה עשייה, וכל עולם מלביש את העולם שלמעלה ממנו. וכן הוא בתורה כי הפשט מלביש אל הדרש, והם בשניהם מלבישים אל הרמז, ובשלושתם הם מלבישים אל הסוד. וכל החלקים הללו מחוייב האדם ללמוד אותם. ואם חסר אחד מהם חוזר עליו בגלגול. וכן תמצא בארבעה חפצים אלו בעולם. יש מי שחביב עליו הפשט, בוודאי תיקן השלושה האחרים בראשונה, ולא חזר בגלגול כי אם על הפשט. וכן תמצא במי שאינו יודע לא הפשט ולא הדרש והוא רץ אחר הרמז בוודאי הוא חסר לו וכן כולם.

שמחתני ידידי, שהגדת לי כי הסיור והמכתב מעשה ידי ישרו בעיניכם. אמנם מצאת שגיאות שנפלו מחסרון תשומת לב, מדוע נשמטת מלהבליט אותם אלי? הלוא אמרתי לך, שמעולם לא חלשה דעתי מזה, ואדרבא שמחה היא לי לסקל מכתבי מכל טעויות, ולהרים מכשול מתוך דברי, ומדוע תמנע מלהגיד לי פשר הדבר? ... ועתה ידידי אל תרפה ידיך מזה, וכל אשר תמצא בכוחך, עשה להעיר כפעם בפעם, והוא הדבר הכי נעים וביותר בעניין הדקדוק, וגם בלבי לשלוח לכם שאלות בדקדוק התנ"ך כפעם בפעם מהדברים הקשים בעיני. ...
חפץ אני לדעת מדוע מר בוסקילה לא כתב לי עד הנה, כי נכסוף נכספתי לקבל ממנו מכתבים והערות, חרוזים או נאומים מאשר הוא כותב, ובזה ינעם לי להרוויח בהתפתחות ידיעותיי בשפה, אשר היא משרתנו כולנו, גם חברינו בוחבוט וחסין, חפץ אני להריץ מכתבים עמהם.
רצוני להגיד לך ידידי, כי זה שבועיים אשר עשיתי במועדון תלמידי 'כל ישראל חברים' נאום בצרפתית ארוך על עניין היהדות ותקופתה, ויאספו אלי ילדים וילדות מכל גיל, ויתמהו מאוד ליופי הנושא אשר הרו עשתונותיי. ומשראיתי מעשה ידי להתפאר נתתי בלבי לעשות ממנו קצור בשפתנו הקדושה, ואשים אותה לפניכם אולי יישר בעיניכם. ועתה ידידי הואל נא להבליט לי הטעויות והמלים אשר הם זרים לדקדוק ולשפה ואל תדמה בנפשך שאתה מקניטני בזה כי הוא רצוני וחפצי.

כשעלה רבין אמר אותה שמועה לפניו של רבי ירמיה, אמר: בבלים טיפשים, משום שיושבים בארץ חשוכה, אומרים שמועות מחשיכות' - אין כוונתו, חס וחלילה, למעט בכבודם, אלא להגדיל במעלת ארץ ישראל - רוצה לומר: אם היו בארץ ישראל, לא היו צריכים לאבד זמן באותם הוויכוחים, ובנקל היו מבררים כל הדינים, מפני שאויר ארץ ישראל מחכים ... וכן היו אבותינו, כשהיו יושבים על אדמתם, שהיו כלולים בכל חכמה עם יסודותיה, ונוספה נחלתם באוויר ארץ ישראל, המחכים בעליה, על כן הייתה חכמתם מכל הארצות בכפלי כפליים, ותאווה היא לעיניים, כמו שנאמר 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'

תחילת דינו של אדם, אינו על דברי תורה, והקשו בתוספות, שהרי אמרו במסכת שבת: 'תחילת דינו של אדם, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה' - שמה ששואלים אותו: 'נשאת ונתת באמונה' הוא לצורך דברי תורה, שאם יאמר לא נשא ונתן באמונה, שמזה מוכח שאין בו יראה, אז בוודאי לא קבע עיתים לתורה, ש'כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו - חכמתו מתקיימת'. וגם למי שאמר, שהחכמה שלמד מרבו, הגם שאין בו יראה, אינו שוכח אותה, הרי שאם משיב, שלא נשא ונתן באמונה, שמזה מוכח שאין בו יראה, אז אין צריך לשואלו: פלפלת בחכמה, כשם שאמר אחר כך בגמרא.

המשנה היא כמו פירוש לתורה שבכתב ונקראת תורה שבעל פה, הקשה כגידים, אשר נתנה למשה בסיני. וחובה עלינו להאמין בה, כי היא דבר הכרחי לכל המבין הכרחיותה והיא יסוד התורה. ויש בזאת התורה הלכה מקוימת, והלכה דחויה. הלכה מקוימת, היא אשר נתקבלה ממשה רבינו ומשה מפי הגבורה אמרה. והלכה דחויה, היא אשר לא נעתקה בגמר מקוים בין דברי יחיד בין דברי רבים. ונמסרה דור מפני דור על פה, עד רבינו הקדוש והוא סדרה היטב וכתבה בדרך נכונה וחלקה במסכתות ולא הניחה בזולת כתיבה, כי ראה הדורות מתמעטים בתורה. ואם לא היה כותבה, חס ושלום, היתה נשכחת כמת מלב, ואולם לא כתב, רק הדברים המוסכמים והמקובלים.

ואם, יטען טוען: למה הזכיר דברי יחיד בין דברי רבים (ויחיד ורבים הלכה כרבים)? -
תשיבהו: שכל אחד מהחכמים כתבו דברי יחיד, שאם יאמר האומר: על מה אתם אומרים בזה הדין כך, ואני קבלתי כך. משיבים לו: אמת, כך קבלת והם דברי יחיד ואין הלכה כמותו.
ואם, יטען עוד טיעון: אם זוהי התורה המקובלת, למה יש מחלוקת בה?
תשיבהו: שני טעמים נראים כאחד. ראשונה - שלא נפלה מחלוקת בין חכמינו, זכרם לברכה, בדבר מקוים, כגון, הנחת תפילין על הזרוע ועל המוח, אלא, בדברים שיש בם ספק בשבת התלמידים שלא שמשו כל צרכם. השנייה - כי משגלו לבבל, הלכו ממקום למקום והחכמים או מתו או נתפזרו הנה והנה ולאחר שבעים שנה, בא עזרא הסופר (שהחזיר עטרה ליושנה) וטרח בכל נפשו ללמוד וללמד ובבניין בית שני, בבית הורדוס, הרגו בהם ולא נשאר מהם במילתו ורבנו שהוזכר סתם, הוא הנקרא בשם רבי יהודה הנשיא. וסדר משנתינו והאיר ענינו בתורה.

מצווה יחידה זו של תלמוד תורה נעלה היא, עד שחכמינו משווים אותה לכל המצוות גם יחד: 'ותלמוד תורה כנגד כולן' - שהלימוד והכרת התורה שקולים כנגד כולן, כיוון שהוא מכיל את כולן, ומפני שבאמצעותו מבינים את היתר.
ברם מעלות אלה, תכונות אלו שהזכרנו בנוגע להגות התורה הקדושה, אם נותרות הן בגדר התבוננות בלבד, אם אינן חורגות מרעיונות לימודיים לפעולה המעשית, שהיא ההתנהגות הטובה עם גמילות החסדים ומעשי הצדקה, תשארנה חסרות תועלת, נובלות מעצמן, כדבר ללא תכלית, בטלות. ...
אם ההתבוננות בתורת הא-ל בלבד, אם ההגות של אלה העוסקים בה, אינן מספיקות כדי להציל אותנו מהסכנות ומהדרכים העקלקלות שבעולם הזה, נהלך בעקבותיו של השם עצמו ... על ידי עשית הצדקה והחסד, בהליכה בדרכיו: מה הוא מלביש ערומים, שכתוב: 'ויעש ה׳ א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' - אף אתה הלביש ערומים. מה הוא ביקר חולים שכתוב: 'וירא אליו ה' - אף אתה בקר חולים.
מסיבה זו גם אומרים חכמינו: זה שעוסק רק בתורה דומה לזה שאין לו א-לוה כיוון שאין הוא מחקה את הליכותיו, אינו הולך בעקבותיו, אף על פי שהוא חושב עליהם תמיד, ותמיד הוגה בהם. 'כל האומר אין לו אלא תורה - אפילו תורה אין לו', כיוון שעיסוקו בתורה יורד לטמיון, כאשר זה אינו מלווה במעשים.

'על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך - תעשה. לא תסור מן הדבר, אשר יגידו לך ימין ושמאל'. - ולמה ציוותה אותנו התורה מצווה זו, ולא נתנה לכל אדם לעשות ככל הישר בעיניו? - משום שאין כל הדעות שוות. ואם כל אחד יעשה ככל העולה על רוחו, וככל הנראה לו טוב וישר, תרבה המחלוקת בישראל ועלולה התורה, חס ושלום, להתחלק לכמה תורות. ומשום כך ה' יתברך, שהוא היודע עתידות, ציוונו מצווה זו לשמוע לקול החכמים והרבנים שבכל דור ודור. ...
אף שאומרים לנו איזה דין ונראה לנו שהוא מוטעה, חייבים אנו לשמוע בקולם. ורצוי לנו לטעות בדבר אחד, ויהיה כל העם הולך אחריהם בשאר הדברים, ממה שלא נשמע להם, ואיש הישר בעיניו יעשה, ויטעה העם בכמה וכמה דברים, ותרבה המחלוקת ועלולה, חס ושלום, התורה להתבטל מישראל.

צריך האדם לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, לפי שתחילת דינו של אדם: 'קבעת עתים לתורה', כמאמר זיכרונם לברכה. ואומרם: 'קבעת עתים', ולא 'קבעת עת' - לרמוז זה שיעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי. לכן אמרו: 'עתים' - רצונו לומר: שני עתים לתורה, ועת אחד למלאכה. כך נראה לי בלשון 'עתים', מכך שלא אמרו 'עת'. אם כן צריך להיזהר הרבה לקרות בתורה.
אבל יש לפעמים, שהאדם עוסק בסעודת מצווה או שיש מלאכות רבות של אחרים, ורוצים החפצים שלהם, ואין מניחים אותם לעשות קביעותו, או שהיה חולה ואינו יכול לקרות ולקיים קביעותו, וכן כל כיוצא בזה. וכל אחת מאלה יש בה פיטור וחיוב. כיצד? - אם יאמר שאני עסוק בסעודת מצווה, 'והעוסק במצווה פטור מן המצווה', הן אמת שכך הוא הדין, אבל חייב הוא לקרות פעם אחרת, מה שלא קרא כשהיה עוסק בסעודת מצווה, לפי שלא אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'העוסק במצווה פטור מן המצווה', אלא בשאר המצוות, אבל על קביעות התורה - אין לו פיטור.
וזהו דיוק לשונם 'פטור מן המצווה' - ולא מן התורה. לפי שכל המצוות, אם עבר זמנה - אין לו עוד תשלומים, אבל על התורה כתוב: 'והגית בו יומם ולילה', בכל עת ורגע. וגם כן מי שהיה חולה ונתרפא צריך לקרות מוסף על קביעותו הראשון מה שלא קרא כשהיה חולה. וגם כן כשהיה טרוד במלאכת אחרים ולא הניחוהו לעשות קביעותו, צריך לשלם אותו קביעות פעם אחרת, מלבד של כל יום ויום.

נכון שאי אפשר ללמד את הבן כל התורה, שהרי האדם צריך לעמול על מזונותיו, לפחות שילמדו פרשה עם פרוש רש"י שהוא הביאור הראשון של התורה באר היטב, באופן שאם יפתח אחד מכתבי הקודש ידע ויבין מה שהוא קורא ויבין את תוכנו. שידע ללמוד משנה, כי היא תיקון גדול לנפש. אמרו חכמינו, כי הסימן לכך שאותיות משנה הן אותיות נשמה.
כן הכרחי הדבר שידע ללמוד שולחן ערוך, שידע הדינים שהוא חייב בהם, שלא יעשה היפך מן המצוות. שישתדל ללמוד מעט 'עין יעקב' ומדרש, כי בלימוד זה יכיר את העולם, ויקבל חיזוק גדול ביהדותו. אלה שאינם חזקים ביהדות, זאת משם שאין הם לומדים מדרש, ואינם מכירים בגדולת הקב"ה, ואינם יודעים במה הם חיים.

'והגית בו יומם ולילה אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל'- אלא שרבותינו פירשו וביארו לנו מהתורה, שמי שהוא מתעסק בפרנסתו, ודחוקה לו השעה - וקובע עיתים לתורה, או מי שאין לו זמן גם לזה - ומתפלל שחרית מנחה וערבית וקריאת שמע כראוי, גם זה הווה לו - כעוסק בתורה. ...
והפורק עצמו מעולה של תורה - נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, והמחזיק בלמודים ומחזיק ביד לומדי התורה, אזי ינצל מכל זה ויזכה להיות מיראי ה' וחושבי שמו ויצליח בכל דרכיו.

'יזל מים מדליו' - אפשר לומר על פי מה שאמרו בגמרא: 'היזהרו בבני עמי הארץ, שמהם תצא תורה'. ולזה רמז 'יזל מים' - כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אין מים אלא תורה'. 'מדליו' - כלומר הם עמי הארץ, שהם דלים מתורה. 'וזרעו במים רבים' - רצונו לומר שמהם תצא תורה.

הנה בעוונותינו הרבים באלו השנים שעברו, עברו על ראשי צרות רבות, לא תקום פעמיים צרה. אבל מתנחם הייתי כשהייתי הולך לישיבתו של רבי (חכם שלום תיתו), ועוסק בתורה בפני מורנו הרב 'גדול השלום', זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, שמלבד עסק התורה היה מדבר על ליבי דברים המתיישבים על הלב, ועל ידי זה הייתי שוכח כל מה שאירע לי בצער גידול בנים.

הרמב"ם, זיכרונו לברכה, הרבה לגנות עניין התלמידי חכמים המשימים על ליבם לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה, ומתפרנסים מאחרים כי המה, חס ושלום, מחללים את ה' ומבזים את התורה וגורמם רעה לעצמם ונוטלים את חייהם מן העולם הבא, לפי שאסור להינות מדברי תורה בעולם הזה. ...
האחת: משום 'יגדיל תורה ויאדיר' - שאם לא הייתה פרנסת תלמיד חכם מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי וכמצטרך, והייתה התורה משתכחת, ובהיותה מצויה - 'יגדיל תורה ויאדיר' ...
השנייה: כדי שיהיה התלמיד חכם עשיר גמור, ויהיו דבריו נשמעים לבריות על דרך מה שכתוב על דרך מה שכתוב: 'תפארת חכמים עשרם'. ...
והשלישית: שלא אסרו אלא לתלמיד חכם שפעמים מתבטל מלימודו על עסקי העולם ועושה מלאכה. אבל מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים ואי אפשר לו להתבטל לשום דבר שבעולם כי אם לדבר מצווה, ואדרבה עוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים.

'ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם' עם מה שכתב הרמב"ם: 'כיצד מלמדים? הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה, כדי שיהיו כולם רואים ושומעים דברי הרב' -
זהו אומרו: 'ולמדתם אותם את בניכם' - אלו תלמידיכם, וכמו זה: 'לדבר בם' - שיוכל לדבר עם כולם כשיוקפו לפניו כעטרה, שאם ישבו בערבוביה, אלו שומעים דבריו ואלו לא ישמעו. וביקשנו: 'לדבר בם' - עם כולם, בשווה, כשיוקפו לפניו כעטרה אז מדבר עם כולן בשווה.

'ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ... לטוב לנו כל הימים' - איך הם לטוב המצוות? - שהרי תרי"ג מצוות מי יכול לקיים אותם?! - שהרי תרומות ומעשרות הם מצוות הנוהגות בארץ, והיום אינם נוהגים, וגם מצוות ייבום ומצוות חליצה, גם כן מי יכול לקיים?! ותרצו, שאינו הכרח לקיים כולם, אלא כשמקיים אחד מהם או לומד בהם, הרי הם לו כאילו מקיים אותם. זהו שאמר בעל המאמר: 'שמא לרעתכם'?! - כלומר שמה שהבאתי לכם לעולם הזה, ונתתי לכם כל כך מצוות היא לרעה, שמי יוכל לקיימם כל תרי"ג מצוות, שכמה מצוות יש שאינם בידי. אמר להם הקדוש ברוך הוא: לא נתתי אלא לטובתכם - שאינו הכרח לקיים כולם, אלא כשלומד בה. כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה כל העוסק בקורבנות ולומד בהם, כאילו מקיים אותם, או מקיים אחד מהם די. וצריכים אתם ראייה, שאינו הכרח לקיים כולם, ממלאכי השרת, שהרי אמרו במדרש כשעלה משה רבינו למרום, היו רוצים המלאכים את התורה, אמר משה להם: מה כתוב בה: 'לא תרצח' - יצר הרע יש ביניכם?! שוב מה כתוב בה: 'לא תשא' - משא ומתן יש ביניכם?! אם כן, איך היו רוצים את התורה? - אלא ודאי שהיו סוברים כמי שאמר: או כשלומד בהם או כשמקיים אחד מהם די.

המלמד לשם שמים זוכה ומזכה להשרות שכינה בישראל, העומדים במקום בית המקדש, והוא המלמד לתינוקות לשם שמים, ויגע בעשר אצבעותיו. ונודע מעלת לימוד תורת התינוקות שהוא הבל שאין בו חטא, מפרק הרים ומשבר סלעים ומציל מכל גזירות קשות ורעות, כמו שכתב המתרגם בשיר השירים על פסוק: 'אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים'. יעויין שם.
נמצא כי נפלאים מעשה לימוד תורת התינוקות. ואת זה רמזתי בנשאי מקדם: 'ואת "אורות" גדיי העיזים הלבישה על ידיו' - שם רמז על זכות הנשמה, אשר זכתה בתורה הזאת של התינוקות, ביגיעה רבה לשם שמים, שזוכה ומזכה לאורות עליונים, המה מאירים לכל העולם, בעולם הזה ובעולם הבא.
וזה הרמז: 'ואת "אורות" גדיי העזים' - שהם התינוקות, כמו שכתב המתרגם: 'ורעי את גדיותיך'. וכל האורות האלו, הן הנה לבוש לנשמה על ידיה, והן הן יגיע כפיו. ואם תאמר ומה כוחן יפה של התינוקות? - ולזה רמזתי: 'ועל חלקת צואריו' - כלומר שהן המה עומדים במקום בית המקדש, שאנו חלקים מהבית המקדש שנקרא 'צואר', וזהו שאמר: 'ועל חלקת צואריו' - שהיינו שני בתי מקדשות שאנו חלקים מהם.

מצווה וחובה עליו לילך בעקבות הקדמונים, ומה שייסדו הם - עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, שכבר הובקעה הלכה לדורות, ואין רשות לשום חכם לשנות מדבריהם כלל, ולא תהא תורה חס וחלילה כשתי תורות, כי אם תורה אחת משפע אחד יהיה מדור לדור, האבות והבנים יחדיו.
ולכן ראינו להעלות על ספר רוב המנהגים, על פי הסכמות הראשונים נוחי נפש, הן מה שראינו כתוב ומפורש, יוצא מפוזר ומפורד בספרי הראשונים והאחרונים, והן מה שקיבלנו מפיהם ומפי כתבם, והן ממה שראינו בעיננו - מעשה רב, ממי שהיה בקיא בהם ובשמותיהם כנודע לכל.

עושים חתני התורה ועושים כילת חתנים בבית הכנסת, ועושים הקפות לספרי תורה בחג הסוכות ... שלא ליתן פתחון פה לשטן. אדרבה, אנו שמחים בהתחלה, ואנו מקבלים אותה מחדש, כאילו היום הזה הוא זמן החופה ... שלא יאמר שהשמחה היא, חס ושלום, לגומרה, ואין אנחנו רוצים עוד לקבלה.

'הט אזנך ושמע דברי חכמים, ולבך תשית לדעתי כי נעים כי תשמרם בבטנך, יכונו יחדיו על שפתיך' - והדקדוק מבואר, שפתח בלשון רבים: במצווה לשמוע 'דברי חכמים' - הן רבים, ואחר כך אמר: 'ולבך תשית לדעתי' - והוא באחד. ועוד, איך יתכן לומר: 'יכונו יחדיו'? - שהרי יחיד ורבים, הלכה כרבים.
אם לא שכיוון שלמה המלך לומר, שצריך לשמוע דברי חכמים שהלכה כמותם, שיחיד ורבים הלכה כרבים. אבל מכל מקום ייתן את לבו, לב חכם, להבין דעת היחיד, מאיזה טעם היה חולק עם הרבים. וזהו: 'ולבך תשית לדעתי' - דווקא, ונתן טעם לזה 'כי נעים כי תשמרם בבטנך' - רצה לומר: אם ייתן את רוחו, רוח חכמה, להבין אמרי בינה, טעם הדבר ופירושו, ברוב הימים תמצאנו שניהם כאחד טובים, והיו נכונים שהלכה כאותו הטעם בדבר ששייך בו, ו'אלו ואלו דברי א-להים חיים'.

'שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו כו', עד שיצא בת קול ואמרה 'אלו ואלו דברי א-לוהים חיים והלכה כבית הלל'. והקשו כאן שנראים הדברים כשני הפכים. הם אמרו שלושה דברים. זה יצא ראשונה, כתוב בספר 'מהררי נמרים' שהדבר לא מובן מעצמותו, כי אם בהפכו. ולפיכך הוצרך הקדוש ברוך הוא לומר למשה סברת המטמאים, אף על פי שאינה הלכה, כדי שעל ידי סברת המטמאים יובן היטב סברת המטהרים, לקבוע הלכה כמותם. וכבר אמרו בסנהדרין שאם פתחו כולם לחובה, פוטרים אותו. והטעם, שכיון שלא היה מחלוקת בדבר, מן הסתם לא כיוונו אל האמת . ובגמרא אמרו הטעם שצריך 'ושפטו... והצילו', וכיוון שפתחו לחובה, שוב לא רואים לו זכות, יעויין שם.
ונראים דבריו כדברי רבותינו זיכרונם לברכה שדרשו על פסוק: 'תורת אמת היתה בפיהו' - שלא טימא את הטהור, ולא טיהר את הטמא, כלומר משתבח בו המקרא לומר 'תורת אמת היתה בפיהו', שלא הוצרך 'לטמא את הטהור' - הפך האמת כדי להבין משפט לאשורו 'לטהר את הטמא'. וכמו שכתבו במסכת גיטין שוב העמיד אמורא עליו ודרש: 'והמכשלה הזאת תחת ידיך' - אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם. ואם כן נמצאו דברי המטמא ודברי המטהר דברי א-לוהים חיים, 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה', להודיע ולהיוודע דבר בהפכו, ומשם נסעו משפטים ישרים לישר הדורים בדין ודברים.

כמה גדולה היא עסק התורה, וכמה מעלה ישיג האדם בעיסוקו בה. ולא זו בלבד, אלא אפילו שאינו יודע כל כך מה שלומד, שכרו גדול, כמו שאמרו בשבת פרק ו': אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: 'שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה, הקדוש ברוך הוא אוהבם, שנאמר: 'ודגלו עלי אהבה'. אמר רבא: והוא שידע צורת השמועה, והוא שאין להם רב בעיר ללמוד ממנו'. עד כאן. ופירש רש"י, זיכרונו לברכה: 'המדגילים' - מאספים זה את זה, ואומרים בוא ונבין בין שנינו. ובתוספות הרא"ש, פורש בשם רבנו תם, שהוא מלשון: 'לא ימעל פיו' - שמתרגמים 'לא ידגול פומיה'. ורצה לומר: שני תלמידי חכמים המכחישים זה לזה, אף על פי שאינם יודעים עיקר הדבר, הקדוש ברוך הוא אוהבם. ולפירוש רש"י קשה, שדבר פשוט הוא, ולא צריך לומר שהקדוש ברוך הוא אוהבם. עד כאן.
ולכאורה קשה, שהיינו הטעם של רש"י, זיכרונו לברכה, גם כן, שאף על פי שאינם יודעים עיקר הדבר, הקדוש ברוך הוא אוהבם, ולא עניין פשוט הוא. אפשר שהקושיא היא שנוח הדבר כשמכחישים זה את זה, בזה אומרים שאחר שאינם יודעים עיקר הדבר, מה להם להכחיש זה לזה?! - והרי הם כדברים בטלים. ולזה השמיענו רבי שמעון בן לקיש, שאף שאינם יודעים עיקר הדבר, ומכחישים זה את זה, הקדוש ברוך הוא אוהבן, שזאת ההכחשה היא לחדד שיכלם. אבל אם אינם מכחישים זה לזה, אלא שנאספים ללמוד אולי יבינו בהיות שניהם יחד, שאין להם רב בעיר, פשוט שאוהבם, שמה להם לעשות.
ולהליץ בעד רש"י, אפשר שסבר שהרי אומרים שאין הקדוש ברוך הוא אוהבם, בשביל שלומדים דבר, שאין יודעים עיקרו, ומניחים דבר שיודעים עיקרו, או שיחזרו בעיירות לבקש רב ללמוד ממנו.

'אורך ימים בימינה משמאלה עושר וכבוד' - הכוונה היא כאשר יהיה האדם עוסק בתורה רוב היום, ואיזה שעות ביום, עוסק במחיית הנפש לצרכיו, יכול לזכות בעולם הבא ובעולם הזה.
והנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה דבר זה כתוב בתורה, כל העוסק בתורה נכסיו מצליחים, וזהו אומר 'אורך ימים בימינה'. וקשה, מה הוא ימין התורה ומה הוא שמאלה? ...
אכן ידוע הוא כי הימין הוא תוקף האדם - באשר יעשה כל כוחו ורוב ימיו בתורה, היא שומרתו ומגדלתו לעולם שכולו ארוך. ובשמאלה, פירוש, גם אותו המעט שהוא זמן האדם שהוא מוצא בו טרפו ומזונו - ימצא בו עושר וכבוד, כי יצליחו נכסיו. ואומר בשמאלה - להיות כי הימין צריך לשמאל. שאם לא יהיה לו מזון, הרי אין לו הכנה לתורה! באופן יקראו שלה בשניהם, בין הימין בין השמאל.

המלאכים המה זכים ומעולים, מעיקר בריאתם, ואינם יכולים, לא לשנות ולא להשתנות, ואם כן, אין חידוש בכח גבורתם ומעלתם. לא כן האדם, אשר מצד הבריאה הוא חומר חותם, ורק התורה תלמדהו ותצרף ותזכך אותו, עד שיעשה מעשה מלאך. ודבר זה מעלה חן בעיני הקדוש ברוך הוא יותר מהמלאך, שזה בכוחו הגדול גבר על יצרו וכבשו, ושינה עצמו ונעשה כמלאך.
וזהו שהכתוב כשואל ומתמיה ואומר: 'מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו?' - כלומר: מה חשיבות האדם, שתדעהו? התשובה: 'אדם להבל דמה' - כלומר, יען שהאדם שהיה דומה להבל, ולאפס נחשב, הנה מרצונו שינה עצמו, והשיג האמת ונהפך לדבר חשוב.

כי אראה כי אזלת יד המתקדשים והמטהרים, והמה חכמים להבין ולהורות, ורבים מעמי הארץ שלא ידעו בצורת שמועת ההלכה, מתכסים בטלית של תלמידי חכמים, להתנאות בטלית שאינה שלהם באלוני מורה - אלו תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורים. דאגה בליבי אשיחנה לאחרים.

'אמר רבי חמא בר חנינא מהו שכתוב: 'אחרי ה' א-להיכם תלכו'? וכי אפשר לאדם להלוך אחר השכינה?! והרי כתוב: 'כי ה' א-להיך אש אוכלה הוא א-ל קנא' - אלא הלך אחר מידותיו: מה הוא מלביש ערומים, שכתוב: 'ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' - אף אתה הלבש ערומים'.
אמנם הלא לנו לדעת ולתור, על מה סמכו ישראל קדושים, בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך, לשתף את המצווה הזו להלביש ערומים, ביחד עם החיוב המוטל עלינו, להעמיד מלמדי תינוקות של בית רבן? - הרי זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ולא ראי זה כראי זה, שהרי מצוות העמדת מלמדי תינוקות של בית רבן היא לתינוקות, ומצוות הלבשת ערומים היא בין לגדולים בין לקטנים, ומה ראו על ככה? ומה הגיע אליהם להסמיכם אחד ביחד עם השני?
מנהגם של ישראל תורה היא, וזה תלוי בזה, ואין לה קיום למצווה זו של מלמדי תינוקות אם לא בצרוף מצוות ההלבשה, שכל זמן שהתינוקות הם לבושים בלויי הסחבות, ובגדים קרועים ומלוכלכים, זה מביא עליהם לידי שעמום, ואין להם דעת וסברא להבין אמרי בינה, ונמצא כל היגיעה עמהם להבל וריק. ועל כן התקינו הראשונים לצרף אליה, זו מצוות ההלבשה, לעשות המצווה כתקנה, ולא תחסר כל בה, ועל ידי זה מהם תצא תורה ודעת והשכל.

וטועה מאוד כל החושב שההלכה היא קפואה ואין לסטות ממנה ימין ושמאל, אלא אדרבא אין גמישות כגמישותה של ההלכה, שכן יכול מורה הוראה בישראל, לפסוק באותה שאלה ובאותה שעה, לשני שואלים, ולהטריף לאחד ולהכשיר ולאחר. ורק בזכות גמישותה של ההלכה, יכול היה עם ישראל בכוח חידושים רבים ומועילים, שחידשו חכמי ישראל לדורותיהם, ללכת בדרך התורה והמצווה אלפי שנים.
ואם יעמוד להם לחכמי דורנו אומץ לחדש חידושי הלכה לאמיתה של תורה, בנאמנות מוחלטת לגופי ההלכה הכתובה והמסורה, תוסיף ההלכה להיות דרכו של עם ישראל עד סוף כל הדורות

נמצא בזוהר הקדוש בפרשת צו דף לה עמוד א, וזה לשונו: 'מי שעמל בתורה, לא צריך לקורבנות, ולא לעולות, שהרי התורה עדיפה מהכל, וקשר הנאמנות של הכל. ועל זה כתוב: 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', 'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול'. - הקורבן משים שלום בין ישראל לקדוש ברוך הוא, אבל התורה שלומה רבה, בין חטא, וכל שכן כשלא חטא.
וזהו מה שהביא הזוהר הקדוש פסוק: 'שלום רב לאוהבי תורתך' אחר שהביא פסוק 'דרכיה דרכי נועם', כלומר שהתורה עדיפה, משום שכל נתיבותיה שלום. ואם תאמר, גם הקורבנות כגון שלמים - שלום הם, לזה השיב והביא: 'שלום רב לאוהבי תורתך' - ששלום התורה רב ועדיף משלום הקורבנות, כלומר הקורבנות משים שלום, אם חטאו ואשמו, על ידי קורבנות שב וחזר שלומם, 'ואין למו מכשול'. והשלמים מרבים שלום בעולם, שבאים בלא חטא ואשם, אבל אין שלומם גדול ורב. אבל התורה שלומה רב מאוד, שמשים בין ישראל לאביהם שבשמים אילו חטאו, וכל שכן תורה בלא הבל חטא. ואם כן עתה שבעוונותינו חרב מקדש, ואין לנו שלום המושם על ידי הקורבנות, זה כאמור וזה כאמור, מאוד צריך האדם להיזהר בעסק התורה, כי בשלומה יהיה לנו שלום וקירוב לנו בשמו, אשר הופרד ממנו.

'ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות' - וידוע שדברי תורה מתכנה בשם אכילה ושתיה, וכמו שאמר: 'לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי'. ואפשר לומר עוד: שהתלמידים מתכנים בשם גמלים - על שם שמחוייבים הם לגמול חסד זה עם זה בעניין התורה, וכל אחד מחוייב ללמד לחברו מה שלמד הוא.
וכמו שאמרו זיכרונם לברכה: י"ב אלף תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולם מתו מפסח עד עצרת, מפני שהיתה עינם צרה, ואינם רוצים לגמול חסד זה עם זה, וללמד זה לזה.

'ליהודים היתה אורה ושמחה' - בשעה שקטרג המקטרג ונגזר כליה לשונאי ישראל עמדה התורה והליצה טוב מאוד על ישראל וזה שכתוב: 'ליהודים היתה אורה' - שהתורה הגינה על ישראל להצילם מגזירה זו, וכי תימא רבים מישראל שעוסקים במלאכתם ואין להם פנאי לעסוק בתורה?
לזה אמר: 'ושמחה' - זה ימים טובים שלא נתנו ימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה, ואם כך יש זכות תורה לכל ישראל, שבשבת ויום טוב עוסקים בתורה.

המידות הטובות והרעות ,הן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית, אשר בה תלויים תרי"ג מצוות התורה. ולפיכך אין המידות מכלל התרי"ג מצוות, ואמנם הן הכנות עיקריות אל תרי"ג מצוות בקיומם או בביטולם ... והבן זה מאוד, כי להיותם עיקרים ויסודות, לא נמנו בכלל תרי"ג המצוות התלויות בנפש השכלית. ונמצא כי צריך להיזהר ממידות הרעות, יותר מן קיום המצוות 'עשה ולא תעשה', כי בהיותו בעל מידות טובות, בנקל יקיים כל המצוות.

והיה עקב תשמעון את המשפטים' - אפשר לפרש על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהלומד בשמחה אינו שוכח תלמודו. ועוד אמרו, שהעניו תלמודו מתקיים בידו. וידוע שאמרו זיכרונם לברכה: אין 'והיה' אלא לשון שמחה. וזהו שאמר הכתוב: 'והיה' - על ידי השמחה או 'עקב' - דהיינו: ענווה 'תשמעון את המשפטים'.

הרב ז"ל היה סבלן גדול אם בעת לימודו לתלמידים - גמרא ואינם מבינים, והיה הרב ז"ל חוזר ושונה, כמה וכמה פעמים, עד כי יבינו כראוי. אם בעוברם על רצונו והזהרתו, אשר היה מנהל אותם לאט לאט, כל תלמיד ותלמיד כפי ידיעתו ורוחו, בלתי שום כעס והקפדה.
אם עם בני ביתו, בכלל ובפרט - אחד האיש ואחד האישה. אם עם רעיו ומיודעיו - אחד חכם ואחד תם. אם עם שאר הקהל הקדוש, באופן שהיה מעמיס על עצמו, וסובל וכן חוזר וסובל, עד כי כמעט זכה למידת הנשתוון - והכל שווה אצלו, אם יתנגדו לו חס ושלום או יעשו את חפצו ורצונו.

כי זה קרוב לח"י שנים, אשר נתיישבתי פה העירה, קראסוב באזור, יגן עליה א-להים, אשר נתקבלתי, בעזרת ה' יתברך, להיות להם למורה צדק. והנה כבואי הנה ראיתי כי נשתכחה תורה שבעל פה מפיהם, ואף תורה שבכתב כמעט עתידה להשתכח, וקנאתי על תורתנו הקדושה שלא תשתכח מפי קהל ועדה - עדת הקרימצאקים, והשתדלתי בכל כוחי, בעזרת ה' יתברך, ללמד לבני יאודה תורה שבעל פה, ולמדתי ש"ס עם כמה נערי בני ישראל, מבני העניים שבעיר, ה' ישמרם ויחיו.
קבעתי עתים עמהם ללמוד ביום ובלילה, אני בעצמי, כי אי אפשר ע"י אחרים, כי מהקרימצאקים אין גם אחד מהם שיודע ללמוד ש"ס ואף כי ללמד, ומלמדים אשכנזים מוזר להם שפתם, כי מדברים בלשון טטארית, המלמד לא יוכל לדבר בלשונם, והתלמידים לא יכירו לשון רבם, על כן נחוץ היה עלי לעשות בעצמי, אף כי הוצרכתי להפריע זמן רב לימודי ומלאכתי במשא ומתן של תורה, כי אמרתי לא המדרש עיקר, ותלמוד תורה של רבים עדיף, וברוך ה' כי לא יגעתי לריק, והן רבים עתה היודעים ללמוד דברים אחדים של הלכה, וקצתם יבינו אף בפוסקים.

רחש ליבי לפרש כוונת הנוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, זכותם יגן עלינו אמן, לומר אחר תפילת י"ח: 'ונפשי לעפר לכל תהיה, פתח ליבי בתורתך' - על ידי שאני אוחז במידת הענווה ואני משים עצמי כעפר, שהכל דורסים אותה ואינה מקפדת, אם כן פתח ליבי בתורתך - שרוח א-להים תלמדני תורתך, כמו שכן הוא באדם הזוכה למידת הענווה שרוח א-להים תלמדהו תורה, ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם.

'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון' - 'יפה' שהוא הלשון שטוב שתלמד תורה עם דרך ארץ שהוא המלאכה, והיינו שעוסק בתורה וגם עוסק במלאכה לזון בניו ובני ביתו, ולא יש לו דאגת הלב על מזונותיו שהיא הצד הרע שיש בעניות. ...
והמלאכה אשר עימו היא מועילה ללמוד בשמחה, שלא יש לו דאגת הלב על מזונותיו, שהדאגה מביאה לו לידי עצבות, והיא גרמה לבוא לידי חטא, וכשלומד בשמחה יש לו השראת שכינה שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה. ... ו'כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' וכיוון שדאגת הלב על מזונותיו היא גורמת שכחת התורה יבוא לעבור על דברי תורה מחוסר ידיעה.

ספר תורה אינו מנוקד, כדי שיוכל האדם לדרוש, מה שירצה - כי האותיות, כשאינם מנוקדות, סובלות כמה כוונות, ומתחלקות לכמה ניצוצות, ומפני זה נצטווינו - שלא לנקוד ספר תורה.
כי משמעות כל מילה - לפי הניקוד, ואין משמעותה עם הנקוד - כי אם עניין אחד, ובלי נקוד - יוכל האדם להבין כמה עניינים נפלאים רבים ונכבדים. והבן זה כי תצטרך זה בהרבה מקומות.

מלמד תינוקות באמונה ומכוון לשם שמים, יש לו כמה מעלות: א, שזוכה ומזכה. ב, יהנה מזיו השכינה. ג, אין חטא בא על ידו. ד, שלא יאבד מעלות אשר יש לו, מאחר שאין חטא בא על ידו. ה, שינצל מהגלות ומשטן ויצר הרע. ו, שימות בנשיקה. ז, שיאריך ימים. וזה למדתי מתורתו של הרב רבי יוסף אבן יחייא, זיכרונו לברכה ... בפירוש המקרא בספר דניאל וזה לשונו: 'ומצדיקי הרבים' - אשר בחייהם זכו ויזכו את הרבים, ייהנו מזיו השכינה במדרגה יותר גדולה, כי יהיה קירון פניהם 'ככוכבים לעולם ועד', כי לא יחטאו עוד, אשר לסיבת יאבדו מעלתם, ואדרבה, ישתלמו בשלמותם ההחלטי, בהעדר המונעים ומעיקים מהגלות ושטר ויצר הרע, וייפרד מחומרם אחרי ימים רבים בנשיקה בלי נזק וכאב כלל, ויתדבק בימין ה' יתברך נצח'. נמצא שהמצדיק את הרבים, יש לו כל אלו המעלות שאמרנו.

'בך ה' חסיתי' - בך אותיות כ"ב - היינו בזכות התורה שיש בה כ"ב אותיות, 'ה' חסיתי' - בטוח לי שתשרה עלינו השכינה בעולם הזה, גם 'אל אבושה לעולם' - זה עולם הבא. ...
גם כן 'בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם, בצדקתך' - בזכות הצדקה, מה שאני לומד תורה ומלמדה לאחרים, כותב תורה, נביאים וכתובים ומשאילם לאחרים, שכל זה נקרא: 'עושה צדקה בכל עת'. גם כן בתורה שנקראת 'צדק'. גם כן בזכות הצדיק - 'פלטני'.

'זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר' - פירש רש"י: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצווה, ומה טעם יש בה כתוב בה חוקה? - גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה. הקשו המפרשים, היה לו לכתוב: זאת חוקת הפרה ולא 'חוקת התורה', ועל דרך המוסר נוכל לומר, שידוע שיסוד המצווה, ללמוד וללמד לאחרים, ולא יאמר אדם די לי להשגיח על עצמי, ומה לי להשגיח על אחרים, אלא צריך להשגיח גם על אחרים. וכן אמר הנביא ירמיה: 'אם תוציא יקר מזולל'. ואם כן, יכול להיות שכן הוא פירוש המקרא: 'זאת חוקת התורה' - 'זאת' עיקר 'אשר צוה ה' לאמור לאחרים - ללמד לאחרים דרך ה'.

תורתה של ארץ ישראל היא אור עליון מאוד, והיא מכונה במדרש ‎-‏ 'בקשו פניו תמיד'. התורה והקדושה שמתגלים בארץ ישראל הם בקשת פני ה', לזה אנחנו מייחלים. כאן, בארץ אשר ה' דורש אותה, הנשמות שלנו טבולות באור השכינה, ולכן כולנו ראויים ומסוגלים לבקש בכל הלב לראות את פני ה', שכן השכינה היא פני ה', וכולנו מתפללים להיות זוכים ומקבלים פני שכינה. 'בקשו פניו תמיד' - בקשת הפנים, פני ה', היא בקשת הפנימיות.
בזוהר הקדוש מובא, שבדורות האחרונים יתעורר צימאון עמוק מאוד אל הפנימיות. ובאמת, הנשמות של כולנו מתגעגעות וכוספות אל הפנימיות. ומהי הפנימיות? - קשר פנימי עם ה' יתברך בדבקות ובאהבה; פנימיות התורה, המתוקה מדבש ונופת צופים; ולמעלה למעלה, אור הפנים, 'יאר ה' פניו אליך' - אותו אור שאנו מתחננים לפני ה' יתברך שיגלה עלינו ממרומים, הוא הוא אור פני הכרובים, 'ופניהם איש אל אחיו' - אור המקדש המקודש, אור השכינה שבציון, אור ייחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו בבית קודש הקודשים. בארץ ישראל, מתעוררת הפנימיות בכל בחינותיה - פנימיות ישראל, פנימיות התורה, ופנימיות האורות, אור פני ה'.

על התלמידים המתחילים ללמוד גמרא ועדיין לא למדו מקרא כראוי, האם סדר הלימוד טוב, או לא. תשובה - לא טוב הסדר הזה שעושים, שהרי בסוף אבות שנינו: 'בן חמש למקרא, בן עשר למשנה' - באו להודיענו איך הוא סדר הלימוד, בכדי שבסדר זה יוצלח התלמיד בלימודו, הן בתורה שבכתב הן בתורה שבעל פה. לפי שלא נתנה התורה שבעל פה אלא לפרש סתומותיה, וכולן צריכים זה לזה, וכמו שדרשו חכמינו זיכרונם לברכה על זה הכתוב: 'התורה והמצווה' - התורה זו תורה שבכתב, והמצווה זו תורה שבעל פה, עד כאן לשונם. ולפיכך המשכיל הלומד כסדר, שהורו בו חכמינו זיכרונם לברכה, דומה למי שבונה על יסוד, ובזה הוא זוכה לכתר תורה, הכולל כל הכתרים כולם.

כי להיות שבמעמד הר סיני הקדוש והנורא ההוא, כל הנפשות הטהורות עמדו שם, באומרו: 'ואת אשר איננו פה עמנו היום', וגם ישעיה העיד: 'מעת היותה שם אני', וכולם נהנו מזיו השכינה, ומאורי אור התורה האירו על פניהם, איש אשר בברכתו בירך אתו, ונמצא שניצוץ שהגיע לזה, לא הגיע לזה, וזה שאמרו: אין סגנון אחד עולה לשני נביאים, ולכן אמרו זיכרונם לברכה: תלמיד חכם שמת, אין לנו תמורתו, שאותו ניצוץ שזכה בחלקו חלף הלך לו בישיבה של מעלה, אמנם יופיע ה' ויזריח תחתיו, ניצוץ אחר דוגמתו, להאיר על הארץ, וזה שאמרו: עד שלא ישקיע שמשו של צדיק זה, יזריח הי שמשו של צדיק אחר. ודוק אומרם זיכרונם לברכה: 'שמשו' - לכל אחד להורות מה שאמרנו: שכל צדיק וצדיק, יש לו אור ושמש בפני עצמו.

'ויקרא' - טעם היות האלף זעירה. ... שכל הלומד תורה כאילו הקריב כל הקורבנות. ואם כן, האלף הרומזת לתורה, שעל ידה יעלה עליו, כאלו הקריב כל הקורבנות היא זעירה. לומר שלא יזכה לזכייה של תורה. כי אם כשיעיר וישפיל עצמו עליה, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: למה נמשלו דברי תורה למים, שמה המים אינם הולכים. כי אם למקום נמוך אף דברי תורה אינם מצויים כי אם במי שמשפיל עצמו עליהן. וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה בכמה מקומות.

שאלוני רעיוני על תלמיד חכם זקן, והוא בן שבעים שנה, שמתה אשתו, ולו ממנה בנים זכרים דווקא, והם הולידו בנים ובנות, ה' עליהם יחיו, והתלמיד חכם הנזכר רוצה לקחת לו אשה, כאשר הזהירנו רבותינו זיכרונם לברכה - שאסור לאדם לעמוד בלא אשה, אם מותר לישא אשה, שאינה בת בנים, ודיו שמצלת אותו מן החטא, או נאמר שאסור - כיוון שלא היה לו מאשתו הראשונה זכר ונקבה, הגם שבניו הולידו זכרים ונקבות.
זה וודאי פשוט לי, שלכתחילה מצווה מוטלת עליו לקיים מאמרם זיכרונם לברכה, שדרשו על פסוק: 'ולערב אל תנח ידיך' - שיוליד בנים בזקנותו, אך שבא לשאול אותי מה שאמר עכשיו שגדלו הילדים, ולא נוח לסבול צער של תינוקות - האם עושה איסור בקחתו את אשה זקנה שאינה ראויה לבנים? ...
נראה לעניות דעתי שאם התלמיד חכם דחוקה לו השעה, והוא טרוד במזונותיו אם ישא אשה בת בנים ואינו יכול לעסוק בתורה, יש לומר שמותר לישא אשה שאינה בת בנים, כדי לעסוק בתורה. וצריך להתיישב בדבר זה. הכלל העולה לעניין הדין, שלדעת כל העולם, שחייב התלמיד חכם זה הזקן לישא אשה בת בנים, כדי לקיים מצוות פרו ורבו כמבואר למעלה, כנראה לעניות דעתי הפעוט.

על ידי עסק התורה זוכה לכמה מעלות טובות: טרם כל - שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, ומצילו מן החטא ככתוב במסכת קידושין: 'בני בראתי יצר הרע - בראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו', וכמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: 'תורה מגן מגינה ומצל מצילה' ... עוד זאת לנו טובה כפולה, שעל ידי עסק התורה הוא זוכה לחדש חידושים ודורשם ברבים, וגם הוא משיב לכל שואלו דבר תשובה, ומעלה לפי ההלכה, וכותבם ומדפיסם ומחלקם לכל החכמים, אשר ילמדו בהם, ובוודאי שלאדם כזה נאמר: 'הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד'.

'טובים השנים מן האחד' - דהיינו כיששכר וזבולון, שזה יתעסק בסחורה וזה בתורה. והיינו דווקא באופן זה הם טובים, 'אשר יש להם שכר טוב' - דהיינו התורה, 'בעמלם' - שזה עוסק וזה לומד. 'כי אם יפלו, האחד יקים את חברו' - כיוון שהם שותפים ואינם נפרדים זה מזה. אבל אם בא עם הארץ, ונתן לתלמיד חכם סך מה כדי לקנות ממנו התורה שלמד כבר, לא עשה ולא כלום, שכיוון שכל אחד הלך לדרכו, הנה אותם מעות שלקח התלמיד חכם אבדם או אכלם ושוב אינו יכול עוד ללמוד.
וזהו שכתוב: 'ואילו האחד שיפול' - דהיינו האחד המיוחד שהוא התלמיד חכם, כיוון שאינם שותפים, עתה שהעם הארץ הלך לדרכו, 'ואין שני להקימו'. או אף העם הארץ גם אם יפול - אין שני, שהוא התלמיד חכם, להקימו, כיוון שעתה אין לו זכות תורה, אם אומנם כאשר הם שותפים זה לומד וזה מתעסק, זכות התורה מגינה ומצילה לשניהם, שהמחזיק הוא כלומד עצמו.
כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'שמח זבולון בצאתך' - שאפילו בעת יציאתו לסחורה היה שמח, שהיה מובטח שיצליח בזכות התורה, מה שאין כן כשאינם שותפים.

'איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' - שלא יהיה יושב ולומד כל היום ולא מתעסק ביישובו של עולם, ומשליך עצמו ומשפחתו על הבריות, כי אמנם לימוד התורה הוא 'תפארת לעושיה' - שיושב ועוסק בתורה כל היום אבל אינו 'ותפארת לו מן האדם' - כי הוא מכביד עצמו על אחרים ויהיו מדברים עליו. ואם יעשה בהיפך להיות כל היום עוסק בעבודתו ופרנסתו ואינו לומד תורה אמנם זה 'ותפארת לו מן האדם' - שהוא מתעסק במלאכתו ומתפרנס בכבוד אבל אינה 'תפארת לעושיה' - כי בזה יהיה חסר הרבה מהתורה ומצוות, ולכן יש לו לאדם לעסוק בתורה ובמלאכה ושניהם מתקיימים בידו, ויהיה תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

'כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך' - וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינם של חיים? - אמר רבי אלעזר: אלו שנותיו של אדם, שמתהפכות עליו מרעה לטובה.' ועוד יש בגמרא בפסוק: 'ויש נספה בלא משפט' - ואותם שנים מה עושים להם? - אם יש תלמיד חכם שמעביר על מידותיו, מוסיפים אותם לו.' ורבותינו זיכרונם לברכה אמרו: איזהו רודף שלום? - מי שמבזים אותו, ואף על פי כן כשמוצא אותם, מקדים להם שלום. וזהו שאמר: 'אורך ימים ושנות חיים' - דהיינו בתורה, יש זה הסגולה שיש בה 'אורך ימים ושנות חיים' - דהיינו: עושר, וזה שווה לכל התלמידי חכמים העוסקים לשמה. אבל יש עדיפות לאותו תלמיד חכם שרודף השלום, שיוסיפו שנים של אחרים וזהו: 'ושלום - יוסיפו לך'.

אמרו במדרש פרשת בהר וזה לשונו: 'רש ואיש תככים נפגשו, מאיר עיני שניהם ה' - רש שהוא רש בתורה, ואיש תככים - זה ששונה סדר או שני סדרים. עמד רש עם איש תככים, אומר לו השנני פרק אחד, והשנהו: 'מאיר עיני שניהם ה' - קנו עולם הזה ועולם הבא. 'עשיר ורש נפגשו, עושה כולם ה' - עשיר בתורה ורש בתורה. אומר לו רש לעשיר: השנני פרק אחד ולא השנהו. אמר לו: מה אני רוצה לשבת ושנות לך ב'משקין' או ב'מאימתי' קורא ושונה עם שכמותך. 'עושה כולם ה' - מי שעשה לזה חכם יכול לעשותו טיפש, ומי שעשה לזה טיפש יכול לעשותו חכם. ...
וזהו שאמר: 'כל המקיים את התורה מעוני' של תורה, שלא עם הארץ חסיד, אלא מעניות ומעוט תורה שיש בו, אותו סדר שיודע מלמדו לאחרים, 'סופו לקיימה מעושר' תורה, שמאיר עיני שניהם ה'. 'וכל המבטל תורה מעושר' תורה, שהוא חכם גדול ואינו רוצה ללמד לאחרים, 'סופו לבטלה מעוני' של תורה, שמי שעשהו חכם עושהו טיפש כיוון שלא רצה ללמד.

מה טעם נמשלה התורה ליין? - והוא משם שאין שמחה אלא ביין, לכך כשעוסק ביינה של תורה, יהא בשמחה (ולכך נמשלה ליין, להורות שלימודה יהא בשמחה) שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה של מצווה.

משם האר"י, זיכרונו לברכה, כתבו שאין לקרוא מקרא בלילה. וכתב הגאון חיד"א, שהנוהגים כהאר"י, זיכרונו לברכה, אין קורין מקרא בלילה אפילו אחר חצות. אך נתפשט המנהג בארץ ישראל לקרוא בבתי כנסיות תהילים באשמורת סמוך יום. ואולי אין תהילים בכלל אזהרת האר"י, זיכרונו לברכה.

עוד נמצא תועלת גדול בלימוד התורה, שאין כמוהו, והוא כי ידוע מה שכתבו חכמי המוסר ובפרט ב'ספר העיקרים', כי האדם הבא לעשות תשובה צריך להתענות, עוון ועוון, ימים מספר, והיא הנקראת 'תשובת המשקל' – דהיינו: לכל עבירה ועבירה, ימים רבים תעניות וסיגופים, אשר כל שנותיו של אדם לא יספיקו די השיב לכל עוונותיו.
אבל כתבו חכמי המקובלים זיכרונם לברכה, וגילו לנו דבר נפלא: שכל השיעורים והתעניות הללו, לא נאמרו, אלא למי שהוא עם הארץ, ואינו יודע ללמוד תורה כלל, אבל מי שהוא יודע ללמוד, והוא קובע עיתים לתורה, עת ביום ועת בלילה, אז אין צריך לכל התעניות וסגופים הנאמרים, רק עזיבת החטא והחרטה על מה שעשה.

עיקר לימוד התורה הוא לקיום המעשה, ובפרט לעשות צדקה וחסד. ... שהטעם הוא, כי כיוון שעיקר שזכינו לקבל התורה הוא בזכות הצדקה והחסד, שעשה אברהם אבינו, ואנחנו הבאים מזרעו אחזנו במידת הצדקה, לכן נקראת התורה בשם צדקה, להורות כי זכיית התורה הוא בעבור הצדקה.
ואדרבא נראה מזה כי הצדקה והחסד הוא גדול מן התורה, שהרי אנו קוראין לתורה בשם צדקה, להגדיל מעלתה, וכדרך רבותינו זיכרונם לברכה, שאמרו בפירוש: 'ותורת חסד על לשונה' - תורה וחסד לא נאמר, אלא תורת חסד. מי נתלה במי? - קטן נתלה בגדול. ושמקובל לנו, שמבטלים תלמוד תורה להוצאת המת והכנסת כלה שהם גמילות חסדים.

'אנוכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' - ויהיה הרמז שכשנתן הקב"ה תורה לישראל ואמר: אנוכי ה' - נחלק הדיבור לי"ב חלקים למספר שבטי ישראל, וה' נתן קולו לפני חילו כפי כוח השבט, - יש שבט שהוא יכול לקבל כוח גדול לפי קדושתו וחסידותו, ויש שלא היה לו כל כך קדושה לקבל כוח חזק כמראה הבזק, והיה ה' מדבר עמו כפי הכוח שהיה יכול לקבל. מעין מה שאמרו חז"ל בפירוש: 'קול ה' בכוח' - אלו אמר קול ה' בכוחו, לא היה העולם יכול לעמוד, אלא 'קול ה' בכוח' - בכוח של כל אחד ואחד מישראל, הקטנים לפי כוחם, והבחורים לפי כוחם, והזקנים לפי כוחם.

שער עלי קרח, זאת אשיב תשובה ניצחת מקצה בחוברת: מכיר אני את מקימי חדל אישים ושפל אנשים, כאסקופה החיצונה שהכל דשים. לרש אין כל, אין חכמה ואין תבונה, לא ידעתי דבר תורה, היכן היא ואיזה מקום בינה, מה מיני יהלוך להוציא כלי למעשהו, דבריו לעו והיו כלא היו, ידברו איש את רעהו , ישיחו בי יושבי שער, האנשים האלה שלמים.
אמנם אליכם אישים אקרא, רבנים נכבדים, וקולי אל גאוני ארץ, שרי גדודים. ואתם גם אתם, אנשים אשר כגילי אחת שאלתי מאתכם: חנוני, חנוני, אתם רעי ולנגד עיני חסדכם. 'אל תדכאו עני בשער', בקהל אמוני, אומר אני מעשי למלך שוכן מעוני
בעוד נער הייתי חסדו עליי גבר. בין יושבי בית המדרש שם חלקי בה' אהלל דבר, כציפור בודד על גג שקדתי לדעת את יעף דבר. יום יום על ברכי החכמים גודלתי כחשיכה כאורה, לא מעדו אשורי מלשקוד על דלתותם ועם פועלי און לא אירחתי לחברה, כי אם בתורת ה' שגיתי לעובדה ולשומרה תמיד כל הימים.

דע כי התורה הוא מחצב נשמותיהם של ישראל כי ממנה חוצבו, ולכן התורה היא אחת, וישראל גוי אחד, והקדוש ברוך הוא אחד הוא שש ספירות, שבהם נשרשת התורה שבכתב כי על-כן נקראת תורה ...
'דור הולך ודור בא' - אין דור פחות משישים ריבוא, והדור שהולך הוא הדור שבא, כנזכר בספר הבהיר, ובדוגמא זו יש שישים ריבוא פירושים לתורה שבכתב על כל פסוק, וכן נודע כי ארבעה מיני דרכי פירושים יש לתורה וסימנם פרד"ס, וכל דרך מארבע דרכים אלו, יש בו שישים ריבוא פירושים.
נמצא שכל נשמה, שבשישים ריבוא נשמות ישראל, יש לה דרך בכל התורה כפי בחינת שורש מציאות נשמתו. ולכן כל אדם מישראל יכול לחדש חידושים בתורה כפי חלקו. האומנם, יש אדם כלול מכמה חלקי נשמות וכפי מספר הניצוצות ההם יכול לחדש פירושים בתורה. ולכן משה רבינו, עלי השלום, שהיה כלול מכל ישראל, ידע כל מה שתלמיד ותיק יכול לחדש.

'בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי' - הנה ידוע ש'זאת' כינוי לתורה, וככתוב: 'וזאת התורה'. גם 'אויב' הוא כינוי ליצר הרע כנודע, וזה שאמר דוד המלך עליו השלום: 'בזאת' - שהיא התורה, 'ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עליו' - שעל לימוד התורה אני ניצול מיצר הרע, וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא: 'בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין' - כלומר שאמר שבאמצעות התורה יש לי רווח טוב: 'כי לא יריע אויבי עלי' - כי על ידי לימוד התורה אני ניצול מיצר הרע, כנזכר. ולא זו בלבד הוא שהשגתי על ידי קריאה ולימוד התורה, אלא אף זו כי 'ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם' - כי על ידי עסק התורה שנקראת 'תמימה', זכיתי שיהיה חלקי עם ה' א-לוהי, וכמו שדרשו בילקוט. וכיוון שעל ידי עסק התורה זכיתי למעלה זו שאין למעלה ממנה, להיות חלקי עם ה' א-לוהי, נמצא כי התורה לא ניתנה להעדר הרע בלבד. ואם כן בוודאי שצריך לברך עליה. וזהו שאמר, מאחר כי על ידי לימוד התורה זכיתי כי 'ותציבני לפניך לעולם', אם כן צריך לברך ולי נאה לברך 'ברוך ה' א-לוהי ישראל'.

'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' - מהרש"א, זיכרונו לברכה פירש, שכך אמר: שכיוון שמצאנו שלא אבדה הארץ אלא על עזבם את תורתי, שכל שהיה עסק התורה הרבה, היה למגן על כל פשע, כן הדבר בדרך ארץ, שהוא קירוב הדעות ואהבת הבריות ושלום ביניהם, שהוא כתריס בפני הפורענות, וכגון 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. ... עיין שם. אך צריך לומר שמשמעות 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' - משמע שתלויים זה בזה, ולפי פירוש הרב הם דברים טובים השניים, אף זה בלא זה. ולעניות דעתי לומר, ששניהם כאחד דווקא טובים, ואם הוא באחד ואין שני עמו, לא נחשב עסק התורה לכלום.

'מצוות ה' ברה מאירת עיניים' - שתורתנו הקדושה והתמימה, היא כל כך קלה וברורה מצד עצמה, והיא תאיר העיניים, ונותנת עוז ותעצומות להשגת החוש, ואינו כשאר החכמות, שחוש הראות הוא המאיר והמכין הדרך לידיעת המושכל התלוי בו, כי לא ישיג אדם שום מושכל אם לא באמצעות החושים, ומן המוחשות יבוא אל המושכלות, ומצד נטיית החומר המתלכלך בטינופת הדברים, בדברים הכלים ונפסדים מענייני העולם הזה, הרי 'יראת ה' טהורה עומדת לעד' - שיראתו יתברך מטהרת ומזככת בטהרתה ופרישותה כל כתמי ולכלוכי העוונות בעניינים הגשמיים, באופן שתעמוד לעד ולנצח נצחים, ולסיבת ריבוי ההקדמות ואורך ההצעות: 'משפטי ה' אמת צדקו יחדיו' - דע כי לא כחכמות הנוכריות, הצריכות זו לזו, חכמת תורתנו הקדושה, כי החיצוניות לא תצדק אחת מהנה על מתכונתה, אם לא בהקדמת זולתה, שהאחת היא מכינה את חברתה.

ואני בעוניי, אף שאני מכיר מיעוט ערכי להשיב על דברי החכם, מכל מקום משנה שלימה שנינו: 'הכל מלמדים זכות', וקל וחומר על החכמים, מחברי הספרים, שחייבים אנחנו לדונם לכף זכות, ולמסור את נפשו, להצדיק דבריהם, וצא ולמד מאותו חסיד, שהשכיב ריבה אחת תחת מרגלותיו, ואחר כך בבוקר ירד וטבל, ודנוהו תלמידיו לכף זכות, שלא נתכוון לעבירה, מפני שהיו מכירים במעשיו הטובים, ודנוהו שנתכוון להציל איזה מתלמידיו מן החטא, וכוונו על האמת. ועל אחת כמה וכמה בדברי המחברים שמן הסתם, נכתבו לזכות בהם את הרבים, אם אפשר לפרשם לזכות, אפילו באיזה דוחק, יש לנו לפרשם כך, ולא לחשוד בכשרים, שנשמתם צרורה בגן עדן. דוגמת מה שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: כל היכן שיש לדרוש לשבח - אנו דורשים, לגנאי - אין אנו דורשים. וכבר אמרו: לעולם יראה אדם כאילו בעל שמועה נגדו.

ומי ייתן ותהיה מלאכתי זו קלה כמות שהיא, לתועלת עצום לתינוקות של בית רבן, אשר בזכותם אנו חיים, שבראות התינוק בעצמו התועלת לא יהיה בורח מן הספר, כי סגולת הטוב והערב להיות נאהב, אבל אם הנער לא יכיר הטוב ההוא, וודאי שיברח ממנו. וזהו לפי קוצר דעתי כלל גדול בתורה למשוך אליה לב הנערים, להראות להם היופי והטוב והתועלת שיש בלימוד, ובראותם התועלת יכירו היופי ויטעמו הטוב, ויאמרו התינוקות זה לזה נדעה נרדפה לדעת השם ותורתו, ואשרי מלמדיהם.

אחרי אשר הורונו חכמינו הזקנים: 'לפי דעתו של בן, אביו מלמדו'. ואף לזאת יחרד לבי, בראותי אשר נתן ספר הרב הגדול המיימוני או השולחן ערוך של הרב קארו, ביד אשר לא ידע ספר, לאמור קרא נא זה ... וגם בשולחן ערוך של הרב קארו, כבר נכתב מגלילי ידיו הטהורות, לאנשים אשר בארץ המה, לא לתינוקות של בית רבן. ובפרט עם הגהות הרב משה איסרליש. שבראות התינוק איזה מחלוקת על הדין, שזה אומר בכה וזה בכה, על הרוב תבולבל דעתו הקצרה מהכיל, וצריך שהמלמד בתחילה ילמדהו בדילוג סעיף מכאן, וסעיף מכאן, וזה בא בארוכה. ואין דעתו מתיישבת על הדברים והדינים הצריכים אליו לחנכו במצוות, ובין כך ובין כך הספרים הולכים לאיבוד, בעניין שההפסד ודאי גדול, והתועלת קטנה היא.

חכם שאינו בקי בתלמוד, אלא מורה הוראות על פי התשובה, הוא יותר הגון ממי שמורה מתוך התלמוד ... ומי שהוא בקי אף שאינו מפולפל, עדיף וקודם מהמפולפל ... חכמים רבים וגדולים, טועים בחברם פסקים על פי כוח החריפות והפלפול. לא כן היא המידה, כי הפסקים צריכים להיות נעשים על קו היושר וההיקש, לדמות דבר לדבר, בדברים ישרים ופשוטים, ולא בדיוקים ופלפולים באורחות עקלקלות. .. דיינות ורבנות תלוי במי שהוא בקי בדינים, לא במי שהוא יודע לפלפל.

חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: 'כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר, מוחלים לו כל עוונותיו'. ובתלמיד חכם אמרו: 'חכם שמת הכל קרוביו, הכל קורעים עליו, הכל חולצים עליו, הכל מבכים עליו'. - ונשאלת השאלה, מה ההבדל, אחרי שכל ישראל ערבים זה לזה, והם גוף אחד?
נראה שכללות ישראל הם משותפים, בחיבור הקנייני, אבל תלמידי חכמים הם חיבור עצמי, כדמיון אברי הגוף, ובו 'שוכן מלך' - דהיינו מוח, כבד והלב, שכל האברים הם שתוף קנייני, לא כן הלב הוא חיבור עצמי, שכל חיות האברים תלויים בו, שהוא המחלק מזון, ומבלעדיו לא יחיה האדם. ככה חיות כל העולמות תלויות בתורה, והם פרד"ס: הפשט הוא מזון לעשיה, הרמז הוא מזון ליצירה, הדרוש הוא מזון לבריאה, והסוד הוא מזון לאצילות. כמו שכתוב: 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'. כשאומרים שהעולמות מתקיימים על התורה, הכוונה היא על לומדי התורה, וההוגים בה, ומקיימים מצוותיה. ולכן דימו חכמינו זיכרונם לברכה הסתלקות נפש הצדיק, כאילו נשרף ספר תורה, אחרי שבטל מתלמודה.

'ויאמר יאשיהו ללוי, המבינים לכל ישראל, תנו את ארון הקודש בבית, אשר בנה שלמה מלך ישראל, אין לכם משא בכתף, עתה עבדו את ה' א-לוהיכם ואת עמו ישראל' - בשביל שהיו עד כה הכהנים הגדולים, משוקעים בהתבוננות ואהבה ודביקות לה', וכך היו הלוויים, קדושי עליון, ואם כן לא היו יכולים להרבות תורה ברבים, ולהרבות התלמידים שמפריעים הדבקות, והיה מכנה עבודה קדושה זו בהם: 'מרכבה לשכינה', ובלשון המקרא נקרא: 'משא בכתף' - מקום משכן הדעת. ועתה הזהיר המלך החסיד, שאין להם משא בכתף - כלומר אין להם להתבודד ולהיות שקועים באהבת ה', ולהיות ספונים בפני עצמם, אלא 'עתה עבדו את ה' ואת עמו ישראל' - יחד, היינו שילמדו תורה ברבים. ועל פי דבר מלך שלטון החסיד קמו אז 'החרש והמסגר אלף הכל גיבורים עושי מלחמה', ואמרו בספרי סדר האזינו: שהיו עושי מלחמתה של תורה, ואחריהם באו אנשי כנסת הגדולה, והזהירו גם המה על זה: 'והעמידו תלמידים הרבה', ובזה נתקיימה התורה והיהדות בישראל.

בתורה ברא הקדוש ברוך הוא את העולם כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק 'ואהיה אצלו אמון' - אמרה התורה: 'בי ברא הקדוש ברוך הוא את העולם', אם כן הפועל הוא התורה והפעולה היא העולם בכלל. אם כן חיוב הוא שיהיו כל העולמות נכנעים ומשועבדים לתורה, לעשות בהם כרצונה. ולכן כל מי שעוסק בתורה ומידבק עמה, יש לו יכולת בכל העולמות, מפני שהם הם בעלי התורה..

'רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הרי למה זה דומה לספר תורה שנשרף' - ופירש רש"י, זיכרונו לברכה שאין לך ריק מישראל שאין בו תורה ומצוות. יעויין שם.
וראוי להבין שאם הוא ריק מכל וכל, איך יצויר שיהיה נמצא אתו תורה ומצוות. אך לפי הקדמת הרב זיכרונו לברכה אפשר שיתיישב, והוא שכיוון שכל אחד מישראל יש לו אחיזה באות מן התורה, והתורה היא כמו נקבה לגבי הנשמה של ישראל, אם כן העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, שאומרים 'אין האיש מת אלא לאשתו', ודומה יציאת נשמה כאלו נשרף אות אחת מן התורה, שאחוזים זה בזה כדמיון אשה ובעלה.

שכשאדם מגיע לאיזה היכל מסוים המלאכים של ההיכל משתדלים שיישאר אצלם'. - ניקח לדוגמה אדם שעוסק במדע מסוים, ככל שהוא מתחדד יותר ומתמחה יותר הוא למעשה נשאר תמיד באותו מקצוע, כי הרי אין גבול ללימוד. כך, לפי דברי המגיד, כשאדם מגיע להיכל מסוים, מנסים המלאכים של אותו היכל להשאיר אותו שם, שלא יתקדם הלאה. ... אבל בסופו של דבר ... אם הוא נשאר כל הזמן באותו התחום הוא אמנם יכול להיות מאוד גדול באותו תחום, אבל בסך הכול הרבה פעמים אלו בני אדם אפורים, אנשים המצויים רק בשטח שלהם וממילא מנותקים מהכול. ...
כשהמגיד מדובנא אמר דברי תורה אצל המגיד, הוא בעצם הביא את עולמו אל המגיד, ולא נתן לעולמו של המגיד להיכנס אליו פנימה. אילו היה מתגבר על ההרגל שלו לומר דברי תורה, או שפשוט הייתה לו קצת יראת הרוממות בפני המגיד - שהיה תלמיד חכם מפורסם, ולפי גילו היה יכול להיות אביו - והיה שותק, אולי היה חל בו איזשהו שינוי. אלא שהמגיד מדובנא נשאר בהיכל הדרשנות.

'לי עצה ותושיה, אני בינה, לי גבורה' - כשאני עוד בתחילת לימודי אני בבחינת 'עצה' - שאני עוד מתייעץ בלימוד תורה ועוד לא נהייתי למבין בה, אז התורה נקראת 'תושיה' - שמתשת כוחו של אדם, וכש'אני בינה' - שאני כבר התקדמתי ויש לי הבנה בתורה, אז 'לי גבורה' - אז התורה מוסיפה לי עוז וגבורה.

'תורה ציווה לנו משה' - להודיע שכל ישראל הם שווים בתורה, ואין לאחד חלק יתר על חברו. שהיה אפשר לומר, כיוון שהתורה ניתנה על ידי משה, אם כן יש לשבטו של משה, שהוא שבט לוי, עשר ידות בה. לזה אמר: 'תורה ציווה לנו משה '- כלומר התורה לא נתנה משה, שהקדוש ברוך הוא נתנה, רק 'ציווה לנו משה' - הוא היה המצווה אותנו, לשמרה ולעבדה, ואם כן כולנו שווים בה, כי היא 'מורשה לקהילת יעקב' - לשנים עשר שבטים גם יחד. וכשמלך משה: 'ויהי בישורון מלך' - שמלך על כל ישראל, הוא 'בהתאסף ראשי עם' - שנאספו הראשים והמליכוהו עליהם. אבל לעניין החשיבות - יחד הם שבטי ישראל, כולם חשובים כאחד לפני המקום.

ואף אם תמצא בו לפעמים דבר שנמצא בספר אחר, אל תדינני לכף חובה ותאמר: ראה זה שלח ידו במלאכת רעהו בזדון, אלא צריך שתדינני לכף זכות, ותאמר: שזה בא משתי סיבות - או מטעם השכחה כי יש לפעמים, מה שקריתי באיזה ספר או שמעתי, ויהי כי ארכו הימים, נדמה לי שעלה על רעיוני דבר חדש, והעליתיו על ספר, והאמת אינו כן.
או יש דבר שהוא באמת משלי, מה שחנני א-להים, אבל נמצא כזה או קרוב לו באיזה ספר, ואנוכי לא ראיתיו עד הנה, וחלילה לי שהוא בזדון, ואל תתמה על החפץ, כי יש דבר או סברה לפעמים שעולה על דעת שני בני אדם, ולא ידע זה מזה, ולא קרב זה אל זה, שכל אחד מה שקיבלה נשמתו מהר סיני, לכן בצדק תשפוט עמיתך, ואל יזוזו מעיניך דברי התנא: הוי דן את כל אדם לכף זכות, והגם שאמרו: יהי חלקי עם מי שחושדים אותו ואין בו.

'באין אלפים - אבוס בר, ורב תבואות - בכח שור' - והיינו שאמרו רבנן: כל תלמיד שעומד על דעתו, ואינו מבקש אחר חכמים ללמוד תורה מהם - 'אבוס בר' עומד, שאינו יודע ,אפילו שלמד מפי רבו.
'ורב תבואות - בכח שור' הוא שמחזר אחר חכמים גדולים ללמוד תורה מהם, והיינו: 'כלחוך השור' שאין השור עומד ואוכל במקום אחד, אלא אוכל מה שמצא בזה והולך למקום אחר.

וכתוב: 'דרשו מעל ספר ה' וקראו', ויותר מזה נראה לי לעניות דעתי הרכה והקלושה, שאפילו אם הוא זכה לרוח הקודש, ורוח הקודש הופיעה בבית מדרשו, ולפי הרוח הקודש התובע רמאי וטענתו שקר, שכך הודיעה רוח הקודש לאותו חכם, ואמרה לו: דע לך שהיום הזה יבואו אליך ראובן ושמעון לדין ויטענו כך וכך, והאמת הוא שראובן רמאי ושמעון זכאי, ואחרי כן פתח את הספרים וקרא ושנה וחקק וחצב ולפי העולה מסגנון ההלכה עלתה הסכמת החכמים שהנתבע חייב, עם כל זה חייב החכם שהגיע להוראה, שלא יורה כי אם מכפי מה שהשיגה דעתו, אחר עומק עיונו מתוך הספרים דווקא, שכך הוא החיוב המוטל עליו. ...
ואם היודע ועד, יתעלה-שמו, הוא היודע, שהנתבע הנזכר הוא פטור אך מפני רמאות ותחבולות התובע, שהוא חכם להרע, מתהפך לכמה גוונים זכה בדינו, תלמוד לומר: לא קצרה יד מהושיט ארך אפים הוא, ויבוא היום שהנתבע יפרע מן התובע על-ידי גלגולים וסיבובים וכיוצא, וימים ידברו.

'אמר רב יהודה אמר רב: 'מי האיש החכם ויבין את זאת' - דבר זה נשאל לחכמה ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר: 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי' - היינו: לא שמעו בקולי, והיינו: לא הלכו בה. אמר רב יהודה אמר רב: שלא בירכו בתורה תחילה'. -
'ולא הלכו בה' - כלומר: בכוונתה ולשמה, כמו שכתב רבינו יונה זכרונו לברכה: 'שלא בירכו בתורה תחילה' - כי על כן לא דקדקו בנוסח הברכה, שתקנו לומר נותן התורה, ונחבטו המפרשים משאמר נותן ולא נתן - מורה שבכל יום נותן לנו תורתו, שכשהאדם עוסק בה לשמה, פותח לו הקדוש ברוך הוא מעיינות החכמה והתורה, וכן שנה התנא: 'כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה', ומגלים לו רזי תורה, ואם היו מדקדקים בברכה היו עוסקים בה תמיד ולשמה, והיו זוכים להיות כיששכר ולוי, ואז היה בידם למחול. ולכן אבדה הארץ, ולכן לא ידעו הנביאים והחכמים ומלאכי השרת לפרש 'על מה אבדה הארץ', מאחר שהיו עוסקים בתורה שוודאי שהיא מכפרת, והם היו מוחלים למבזים אותם, עד שבא הקדוש ברוך הוא ופירשו 'שלא בירכו בתורה תחילה' - ולא דקדקו בברכה להיות עוסקים בה תמיד ולשמה וכוונה שיתגלו להם רזי תורה, ולכן לא הועיל עסק תורה ולא מחילתם.

'יוקח נא מעט מים, ורחצו רגליכם, והשענו תחת העץ, ואקחה פת לחם וסעדו ליבכם' -
מה שרמזתי בכתובים: 'יוקח נא מעט מים' - ואין מים אלא תורה שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים'. רצה לומר: כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, אפילו עני המחזר על הפתחים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה בין ביום בין בלילה. ...
ואמר 'והשענו תחת העץ' - רצה לומר: והאנשים שאי אפשר להם ללמוד, מפני שאינם יודעים כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש להם - ישענו תחת העץ. רצה לומר: יספיקו לאחרים הלומדים ועל ידי כן הם מקיימים - 'עץ חיים היא למחזיקים בה', ותחשב להם כאילו למדו בעצמם.

'והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה' - צריך האדם להיות זהיר ונזהר בעסק התורה בכל כוחו ולא יתבייש משום אדם קטון וגדול יחדיו ילמד מהם, ולא יקפיד ויחשוב עצמו כמי ש'אינו', וכמאמר דוד המלך עליו השלום: 'מכל מלמדי השכלתי' וכל מה שילמוד האדם יאמר: עדיין לא השגתי כלום ולא קניתי שלימות בעסק התורה, שבעשותו כדברים אלו מובטח אני בו שיזכה לרום המעלות בעסק התורה, והלך ומוסיף כאור היום הולך ואור. ...
'מאין' - אדם שחושב עצמו כמי שאינו בזה, ודאי תמצא ותורתו מתקיימת בעדו, כי מאחר שחושב עצמו 'אין' ולהבל דמה, לא יתבייש ללמוד מכל אדם ודאי שהחוכמה תימצא בו.
'ואי זה מקום בינה' נכונה שצריך גם כן האדם להתבונן בדברי חבירו או רבו, ואם לא הבין בפעם א' וב' יחזור ויאמר: עדיין לא הבנתי, כי אין תכלית עסק התורה הוא קולות וברקים והאדם חושך בעדו ולא ידע ... וכמאמר התנא באבות: 'ועל שלא שמע יאמר לא שמעתי' - ושמע הוא לשון הבנה.

המדרש אומר - ראוי היה יעקב שתינתן תורה על ידו, שנאמר, 'תיתן אמת ליעקב', אלא שלא היו אוכלוסין, לאמור - שלא היו שישים ריבוא, ולא יכלו לקבל את התורה, עד שלא נעשו שישים ריבוא...
ונתן לנו את התורה, רמ"ח מצוות עשה - כנגד אברי גופו של האדם, ושס"ה מצוות לא תעשה - כנגד גידיו. ללמדך, שעל ידי התורה, אנו ישראל, נחשבים כגוף אחד, וכן בתורה יש שישים ריבוא אותיות. וכל נפש מישראל, יש לה אחיזה באות אחת של התורה, וישרא"ל ראשי תיבות - יש שישים ריבוא אותיות לתורה. ועד שלא נעשו שישים ריבוא, לא יכלו לקבל את התורה - כי הגוף לא היה כתיקונו ככתוב במדרש - באותו יום שקיבלנו את התורה היו ישראל שישים ריבוא חסר אחד. ירד הקב"ה להר סיני ונמנה עמהם, והשלים את החשבון של שש מאות אלפים.

הביטוי 'שבע החכמות' או 'המדעים' מוסב על מוסיקה, אסטרונומיה וכדומה. כשאדם בריא - אם הוא ייקח תרופה היא תגרום לו נזק. אבל אם הוא חולה, אז הוא חייב להזיז הצידה את הלחם ולקחת תרופה. בימינו - ההלכה דומה ללחם. אבל היהודים חולים - הם מושפלים והסביבה מתנכרת אליהם. לפיכך עליהם להשעות את לימודי ההלכה, וליטול תרופה, שהיא 'שבע החכמות' או 'המדעים'

מצבם של האנשים שלנו, בימים אלה, אומלל מאד. במיוחד בפולין - שם רווחו אמונות טפלות לרוב, כיוון שהם מבינים את כל מה שכתוב בתלמוד הבבלי בצורה מילולית.

האור כולל לכל, וכן התורה, 'כתר' מונח ועומד לכל הרוצה ליטול. ה' והתורה נמצאים לכל מבקשיהם והכל זוכים בהם. ולנגד עיננו מעשה רות המואביה, אשר זרח בחושך אורה, ובאה לאור באור ה' ובתורתו, ולדעתי לכך קורין מגילה זו בחג זה, לעורר עצמנו. כי אם זו אשר לא הוכיח ה' אותה, ולא עמדה בהר סיני, ולא נגה עליה אור תורה, רצתה לזכות להנות גם היא מזיו אורה, על אחת כמה וכמה אנחנו חייבים, לפקוח עין ולעובדה ולשומרה.

'והחונים קדמה מזרחה, דגל מחנה יהודה לצבאותם ... והחונים עליו מטה יששכר ... מטה זבולון ... כל הפקודים למחנה יהודה' - זה היה רומז הדגל הראשון, שנתחברו בו יהודה ויששכר וזבולון, וגם הפנייה אל המזרח. אלא במה שאמרנו יובן, כי באמצעות המלכות נקנית התורה, והתורה משרה שכינה בישראל, לה יהודה, שהוא מלך, יעלה בתחילה לנסוע מזרחה, שהוא צד המכונה למלכות, כי זריחת השמש היא המלכות - 'לפני שמש ינון שמו'. ועמו מטה יששכר - ה'רובץ בין המשפתים', על ידי המלכות. ולכן נתאחר, אך לא בעבור זה ייוודע כוחו, כי גדולה תורה מן המלכות. ולזה אמר: 'ועליו מטה יששכר' - ירצה אף על פי שיהודה יוקדם ליששכר, אינו אלא על היות המשך עסק התורה ממנו, אך מדרגת יששכר היא העולה על המלכות, 'ועליו' - דווקא. וגם זבולון, המטיל ממון לכיס תלמידי חכמים, גם הוא ראוי להסתופף בדגל יהודה עם יששכר, 'כי בצל בחכמה בצל הכסף'.

הן אנחנו חברת 'כל ישראל חברים' מייסדים פה בית ספר, אשר בה יבואו כמו 150 או למרבה 200 תלמידים. בה ילמדו לשון הקודש, לשון ספרדי (הנהוג בינינו), לשון טורקי השולטת בארצנו, לשון צרפתי, איטלקי ואלימאן. מורה ללשון איטלקי, טורקי, צרפתי, ספרדי כבר יש לנו. אבל עדיין אנו צריכים מורה ללשון הקודש וכתיבה כהלכתו. הן אמנם המורה בספרדי הוא יורה להם גם כן את הנערים סדר השבוע והתפילות עם התחלת הלימוד בלשון הקודש. אבל נפשי תערוג גם למורה גדול ממנו אשר ילמד להם הלשון עברי בטעמיה ובדקדוקיה, באופן אשר הנערים יהיו בקיאים בכל חלקי התנ"ך ודברי הימים לישראל, כראוי והגון לכל אשר בשם זרע ישראל יכונה.

'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר' - שאם היה הכתוב אומר 'ותומכיה מאושרים' או 'ותומכה מאושר', הייתי יכול לפרש המקרא - גם אם כל אחד עסק לבדו בתורה.
אבל עכשיו שכתוב 'ותומכיה' בלשון רבים - אשר פירושו על שניים, שהיו טורחים לתרץ קושיות שיש באיזה עניין בתורה, ותומכים את העניין של התורה ההוא - בשניהם, אז ראוי לכל אחד לקבל שכר, ואשריו, ויקרא - 'מאושר'. אבל אם למד יחיד, אפילו שהיה מצוי לו חבר - אדרבא נענש. ובאמת אם לא נמצא לו חבר, ומוכרח לעסוק בתורה לבדו, גם זה - אשריו.

כי בעוד כפתי רעננה, בימי חרפי מקדמוני, בי דיבר רוח ה', בשתי שומי כל ימי, ושני לבי ומעייני, לאחוז ולתפוס בשתי ידיים, במלאכתי מלאכת שמיים, בלימוד התלמידים, נאהבים ונחמדים, כפרים עם נרדים ופרחים ושושנים, אל פני חונים. ואשית לי עדרי עדרים, נאוו לחייהם בתורים.
מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, ומהם בעלי תלמוד, היה להם למנה, ולהג הרבה יגיעה בפוסקים מים עמוקים, והדברים עתיקים, מימים על שנה עמהם, עד נוגה אור עליהם. ועזר משדי היה לי, וכל נטיעתי אשר נטעתי לי, עשו פירות ותשלחנה פארות, וערגות מטעי אהובי ורעי, יצא פרח ויציץ ציץ.
ואפן ואראה והנה טוב בעיני א-לוהים ואדם, לחנכם ולהדריכם ולעוררם, למען תהיה תורת ה' בפיהם, ותפקחנה עיני דעתיהם, והיה מדי שבת בשבתו, בעת רצון שעת המנחה, כאשר יאספו כל סדר בגילה ושמחה, זאת אעשה למו להקים במקומי אחד מהם, איש יומו לדרוש עניין סדר היום להם, להישיר כחם להתחזק ולשון עילגים תמהים צחות, והיה בעיניהם למשאות וארוחות

'אמר רבי אלכסנדרי: כל העוסק בתורה משים שלום בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה, שנאמר 'או יחזק במעוזי, יעשה שלום לי, שלום יעשה לי' - נמצא, שפעולת עסק התורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא הנה היא, שעל ידי עסק התורה אנחנו משימים שלום בשמיים ובארץ, וכן אמרו בברייתא: אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וכל בנייך לימודי ה' ורב שלום בנייך'. ומן האמור מבואר יפה, כוונת רבי שמעון בן חלפתא, זה שאמר: 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', ולומדים שלא יש ברכה גדולה יותר מהשלום, הוא שנתנה לישראל, וכדי שלא נאמר: מי זה אמר ותהי, שלא יש יותר גדול מהשלום - לזה מביא שנאמר 'ה' עוז לעמו ייתן', כלומר הלא תראה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו התורה, והפעולה שאנו עושים על ידי עסק התורה הנקראת עוז, הנה הוא לשים שלום בשמיים ובארץ, ככתוב 'או יחזק במעוזי יעשה שלום לי'. והמתן שכר שנתן לנו הקדוש ברוך הוא על עסק התורה הנה הוא 'ה' יברך את עמו בשלום', והיה לו ליתן לנו שכר כפלי כפלים, ולא באותו דבר עצמו, אלא וודאי 'שלא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה אלא השלום', וכגון זה שאין גדול ממנו - ניתן לתשלום גמול באותו דבר עצמו, ומצא את מינו.

כמה גדולים דברי חכמים בהלכות עדות ש'עדים שטעו, ודיינים שטעו, עושים על מנת להחזיק בטעותם, שלא לחזור בהם בפירוש'. והכלל העולה מדברים אלו, שדברי הרשב"א אמת, ורוח ה' דיבר בו, אשר כתב שאחר הוויכוח, אשר יתווכח החכם עם חברו, פנים אל פנים, הנה האחד יכול להסביר פנים לחברו ולהחזירו לדרך האמת, אשר יודה לדבריו, וזה נראה לחוש ... והם דברי אדונינו, אדון החכמים, שלמה המלך, עליו השלום, במשליו הנעימים, בספר משלי בדברים קצרים: 'צדיק הראשון בריבו, ובא רעהו וחקרו' ... - כי כל אחד חכם בינו לבין עצמו, נדמה בעיניו שהוא צדיק בריבו, ובדבריו כי אמת יהגה חכו, ודבריו מצודקים. אבל כאשר יבא רעהו וחקרו, להתווכח עמו, יוכל להחזירו מטעותו ודבריו. ואז הוא עצמו יודה שאין דבריו מצודקים, ואדרבא טעות הם בידו.

כמה גדולים דברי חכמים בהלכות עדות ש'עדים שטעו, ודיינים שטעו, עושים על מנת להחזיק בטעותם, שלא לחזור בהם בפירוש'. והכלל העולה מדברים אלו, שדברי הרשב"א אמת, ורוח ה' דיבר בו, אשר כתב שאחר הוויכוח, אשר יתווכח החכם עם חברו, פנים אל פנים, הנה האחד יכול להסביר פנים לחברו ולהחזירו לדרך האמת, אשר יודה לדבריו, וזה נראה לחוש ... והם דברי אדונינו, אדון החכמים, שלמה המלך, עליו השלום, במשליו הנעימים, בספר משלי בדברים קצרים: 'צדיק הראשון בריבו, ובא רעהו וחקרו' ... - כי כל אחד חכם בינו לבין עצמו, נדמה בעיניו שהוא צדיק בריבו, ובדבריו כי אמת יהגה חכו, ודבריו מצודקים. אבל כאשר יבא רעהו וחקרו, להתווכח עמו, יוכל להחזירו מטעותו ודבריו. ואז הוא עצמו יודה שאין דבריו מצודקים, ואדרבא טעות הם בידו.

התורה היא הנותנת חיים ללומדיה כמו שאמר הכתוב: 'כי היא חייך ואורך ימיך' ... וכאלה רבות. ולא עסק התורה בלבד אלא אפילו קיום מצוותיה כגון כבוד אב ואם ושלוח הקן, שנאמר בהם: 'למען יאריכון ימיך'. ושאר מצוות, למדום רבותינו זיכרונם לברכה, מצוות פרטיות. ואמרו שהעושה אותם, אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ועיקרית מכולן היא תלמוד תורה, שכן אמרו: 'ותלמוד תורה כנגד כולן'. אם כן יתחייב מזה, שהמשים לילות כימים ועוסק בתורה בכל כוחו, וכל שכן אם יצטרף בעסק התורה גם קיום מצוותיה, שיאריך ימים ושנים, ויוסיפו לו ימים על ימיו.

בית ספר תלמוד תורה, המתפרנס מהקדש סך עצום, שהקדישו אנשי חסד בעבור ללמד תורה לתלמידים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה דווקא, ומסרוהו לידי איש אחד פקיד נאמן להיות משגיח עליו ולהנהיגו כרצונו, והפירות יהיו דווקא לתלמוד תורה כנ"ל. וכן עשה והצליח שנים רבות. ...
והן עתה שנתחדש לימוד הלשונות בכל בתי ספר שבעיר ההיא, ומלמדים שפות ולשון נכרית צרפתית וכיוצא בזה, אין עוד חפץ לתלמידים לבוא ללמוד תלמוד תורה בבית הספר הנ"ל, מטעם הפסד לימוד לשונות הזרים, ולכן שאלו הפקידים הנ"ל האם מותר ללמד לשונות הזרים בבית הספר שלהם ולשנות מדעת המקדישים או לא. ...
אגלה דעתי בזה שהרי מעיקר הדבר לעניין לימוד לשונות הזרים, בעינינו ראינו ובאוזנינו שמענו, שכך וכך תלמידים שלמדו לשונות, ובעוונותינו הרבים נעקרה היהדות ויראת שמים מלבם, ואשר יש לו עוד שורש היהדות ויראת ה' בליבו, בעוונותינו הרבים, תורתו ותפילתו מהשפה ולחוץ. כי כל באיה לא ישובון מלב ונפש, ולכן הצנועים אל דבר ה' מושכים את ידיהם ובניהם מללמוד הלשונות, והגם שבזמן הזה, המלאכות והעסקים הכריחו ללמוד הלשונות, מכל מקום לפחות צריך שיהיו שאר השפות טפלים ללימוד תורתנו הקדושה.

'יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי' - כתב הרב 'פני דוד', זכר צדיק לברכה, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שכל אחד מחויב להוציא לאור חלקו בתורה, אשר קבל בהר סיני. ובעוון העגל נטמעו חלקי התורה בקליפה, וצריך לטרוח להוציא לאור כל אשר קבל כפי שורש נשמתו. ...
על הכתוב: 'לקחי '- חלקי, שמה שעלה בחלקו מהר סיני, שקבל לשורש נשמתו. והנה על ידי התורה יגרום שירד שפע וברכות לעולם. ... ואמר: 'יערוף' - יטיף, כי לא בא לחדש, ולהשפיע לו מעיינות חכמה, מה שקבלה נשמתו בסיני, בבת אחת ובזמן אחד, אלא לכל זמן ועת לכל חפץ, לפי הזמן והעת, יטיף פעם אחר פעם ברוב הימים.

ומורשי לבבי ניתקו מדברי הספרים שבכל אתר ואתר, המה מגדילים בעונש אדם, העולה על ליבו חידוש תורה, אפילו כל שהוא, ואינו כותבו, כי לא גילו לו מן השמיים, אלא על מנת לכותבו. והן לו יהי, כי מה ייתן ומה יוסיף גרגר קטן לפי חכמים ותלמידיהם, אשר דשו רבים מהם בעקבם, ובפרט אם אינו עולה לרצון לפניהם, עם כל זה חובתי ואעשנה, אינו חייב אדם אלא כשיעורו.
אשאלך והודיעני, הייתכן לומר שהעני יאכל למלאת בטנו כמאכל העשירים: ברבורים, אבוסים, יין, וחיים לפי חכמים - זה לא ייתכן, כי הוא נודד ללחם איה, ולפני לחמו אנחתו תבוא, ובהזדמן לפניו הלחם - שמוח ישמח בו, יותר מאכילת העשיר ותפנוקי העשיר. וכי יעלה על דעת העני לומר, מאחר שלא נזדמן לי בשר ויין - שלא אוכל, אם כן כל ימיו בתענית. כן הדבר הזה, כי אין עני אלא מן התורה, ואין עשיר אלא בתורה, ואתה תבאר הנמשל. ובפרט, שהעולים על ליבו, הן המה חלקי ניצוצי תורתו ונשמתו שקיבל מהר סיני, ומה גם שעיקר בריאת האדם בעולם להעלות לאור ניצוצי תורתו ונשמתו כאן בכתב, כפי מה שיורוהו מן השמיים.

אם פני משה אינם דומים לפני אברהם, אין הוא יכול לקבל את התורה. ...
מי שעוסק בתורה ואין לו את קלסתר הפנים של אברהם אבינו - גילוי הפנים של גמילות חסדים, הפנים של מידת החסד, 'תורת חסד על לשונו' - אינו יכול לקבל את התורה. המלאכים, האמת המוחלטת של הקדושה, אינם מוכנים לתת לו את התורה, מפני שתורה בלי דרך ארץ היא מסוכנת. משה בלי אברהם זה, כביכול, בלתי אפשרי.
אם מנתקים את תורת משה ממידותיו של אברהם, אז המלאכים מסרבים לתת לו את התורה. עניין זה חשוב מאד מכיוון שלדאבוננו, רבים מתלמידיו של משה, שלומדים תורה כתורה, כהלכה, שכחו שמשה היה בנו של אברהם. שכחו את הקשר בין מידותיו של אברהם אבינו לתורת משה.

שלום מורה על התאחדות הפרטים לבל יהיו מפורדים ומחולקים, ושלום מורה גם כן על השלמות של הפרט, שבל יהיה חסר ויהיה בשלמותו. ושני הדברים תלויים זה בזה, כי כבר אמרו רבים: כי עיקר המחלוקת תבוא רק מסיבת החומר, שהוא בלתי שלם, ומצד הנשמה מצד עצמה יש האחדות האמיתית.
ו'תלמידי חכמים' המחולקים בדעותיהם בעניינים רוחניים, 'מרבים שלום בעולם', בשני המובנים המבוארים בזה, כמו בהיותם באהבה ואחדות זה לזה, יען כי כל כוונתם היא רק לשם שמים, זה אומר כפי הכרתו הפנימית האמיתית, וכן חברו ... וכן על ידי מחלוקתם, תוסיף השלמות ותרבה, כי 'אלו ואלו דברי א-להים חיים' - סברה של זה, יש לה קיום ואמת בצד ידוע, וכן סברת חברו, יש לה קיום ואמת בצד ידוע, וממילא יתגלו אמתיות חדשות בתורה על ידי שני המריבים, ומרבים הם שלום בעולם.

'הפלפול והחריפות', 'החידוד והחילוק' - שני דרכים המה. רחוקים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב. נפרדים הם, ולא יתאחדו לעולם. אמת ויציב, כי דרך הפלפול והחריפות היה קדוש מאוד בעיני הראשונים והאחרונים, לא כן דרך החידוד והחילוק, אשר אהבת, המרהיב לבב רבים מצעירנו, החוסים בצל ישיבתנו הקדושה. הוא דרך, אשר לא ידעוהו הראשונים. ורק בדורות האחרונים בסוף מאה השלישית לאלף השישי, קם הגאון רבי יעקב פולק, זיכרונו לברכה ... וייסד את דרך 'החידוד והחילוק', אשר באמת, רבים וכן שלמים, מאז ועד עתה, קראו תגר על הדרך הזה, 'וישטמוהו בעלי חצים', באומרם כי הדרך הזה יטעה ויתעה את הלומד, וינחהו 'בתוהו לא דרך'. וכמו שכתב הגאון מהר"ל מפראג, זיכרונו לברכה, בספרו 'דרך חיים' על מסכת אבות פ"ו, וזה לשונו: 'אותם המעמידים עיקר הלימודים על פלפולים, מעשי חדודים, הם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ומבלים זמן בשקר, ויותר טוב היה להם ללמוד נגרות או אחת משאר אומנויות או איזה שחוק ידוע, שבו חדוד ותחבולות.

'שמן זית זך כתית למאור' - דרשו חכמינו: 'למאור ולא למנחות'. וכוונת הדברים: תיבת 'מאור' – מרמזת לתורה, כמו שכתוב: 'כי נר מצווה ותורה אור'. ובאה התורה לצוותינו 'כתית למאור' - כלומר אדם צריך לכתת עצמו בשביל התורה, ולהתייגע בכל כוחו למען הלימוד בעמל ויגיעה ובעיון רב, אבל כל זה 'למאור' - שזה לימוד התורה. אבל 'לא למנחות' - הכוונה למאכליו וצרכיו של האדם, שבזה לא צריך 'שמן זך' -מן המובחר אלא די לו בדבר מועט לשובע נפשו.

'אמת' הוא חלק הסוד עם חלק הרמז כי היא כהררים התלויים בשערה, והתחתונים הם רמז לעליונים. ו'חסד' רמז לפשט דיני התורה ומצוותיה, שעל ידי המצוות ועסקן, מרבים החסד בעולם, והרחמים גוברים. ו'דעת'' הן הדרשות, כגון י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, שצריכים דעת רחבה, ושלושתן קשורים זה בזה, ולכן ראשי תיבות: 'אמת חסד ודעת' - אותיות אחד.

והנה מה שכתב מורי ורבי ...שבימים אלו, אין עיקר הרבנות תלוי, במי שלימדו פלפול וחילוקים, אלא במי שלימדו פסק הלכה והעיון, עיין שם. ...
ויש לומר שזה שמקובל בידינו בעלמא - ש'סיני עדיף מעוקר הרים', הינו לגבי ההוראה לרבים, לשפוט בין איש ובין רעהו - שכל העולם צריכים לבעל החיטים, אבל לגבי לימוד לבני הישיבה, בהבנת הסוגיות - פלפול עדיף, שצריכים הם אליו, להבין השמועות ולהוציא דבר מתוך דבר. ...
שאילו היה הפלפול שלנו, שנקרא המפלפל בו 'עוקר הרים' - היה נקרא רבו המובהק, אבל פלפול הימים האלו, שעושים חילוקים של האשכנזים - גריעה גרועה, וכבר פיחת מעלתם...
לפי זה במשנה שלנו 'העמידו תלמידים הרבה' - בדבר המעמיד, שהוא העיקר. ואיזה זה הוא דבר, שיש בו צורך הרבה - וממילא אתה תחזה: אם הוא להעמדת הישיבה - פלפול עדיף, ואם הוא להורות את בני ישראל - בקיאות עדיף, שכל אחד מאלו, מה שצריך לקיומו - הוא נקרא 'הרבה'.

וידוע היא שכמו שאין להקדוש ברוך הוא, לא תחילה ולא סוף, כך תורתו התמימה, הנאצלת ממנו לבניו, בני ציון היקרים, אין לה, לא תחילה ולא סוף.

'אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד' - ואם כן יש לתמוה על חכמי דורנו שעוסקים בתורה והם אינם חיים יותר משאר בני האדם הפשוטים. וגם אין להם עושר וכבוד. ולא עוד אלא שזה בהפך, כי הם עניים ואביונים, וקומץ ההספק אינו מספיק אפילו לשליש ולרביע, ובעודה בכפו יבלענה...
'וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' - שיש להבין, שמה צורך למלאכה? שהרי אמרת: 'בשמאלה עושר וכבוד' - והוא מתפרנס בנחת ולא בצער. והתירוץ לזה הוא פשוט, והוא כי מה שאמרו רז"ל: 'בשמאלה עושר וכבוד', זהו שעוסק במלאכה עם עסק בתורה, ואז יברכהו ה' בעושר וכבוד. כמו שאמרו רז"ל על פסוק 'וברכך ה' אלוהיך' - יכול ישב בטל?! תלמוד לומר: 'בכל מעשה ידיך אשר תעשה' - ולכן כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה.
ולפי שבעוונותינו הרבים, רוב התלמידי חכמים שבזמנינו אינם עוסקים במלאכה, רק לוקחים הספקה מקופת הקהל, לכן אין מוצאת הברכה מקום לחול בדבר המנוי.

'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד - אלו מלמדי תינוקות' - אפשר להסביר עוד כי המלמדי תינוקות נראים בעיני הבריות כקטנים כי המשרה שלהם לא כל כך גבוהה, אבל לאמיתו של דבר הם מעולים מאוד מאוד, כמו שאמר רבינו הקדוש על רבי חייא 'גדולים מעשי חייא' על שהיה מלמד תורה לילדי ישראל, וזוהי הזכות הגדולה שיכולה להיות, כמו שהכוכבים נראים בעינינו כקטנים, אבל לאמיתו של דבר, כל כוכב הוא עולם מלא, וידוע שישנם כוכבים גדולים שגודלם פי כמה מכדור הארץ

באין יסוד התורה יתמוטט הבניין האדיר ביותר, יפוגו וייעלמו המידות המהוגנות והמעולות ביותר. וכשם שבנין כי ייהרס מביא לידי זבל וזוהמה, כן הדבר עת מידה מהוגנת תעלם, צייצה ופרחה, ותפרח במקומה מידה מגונה ומכוערה. מטעמים אלו נובעת בעיקר הדאגה ורוח הכעס והמרירות של בני עדות המזרח על הארץ ויושבי בה, כי עקרו מלב עדה זו מסורת אבות, שידעה לעמוד ברום עוז וגבורה מול אלפיים שנות גלות.

'הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהג בו כבוד ... ואין כבוד אלא תורה.' - מה נעמו דברי חכמינו זיכרונם לברכה, שבתחילה דרשו: 'אין כבוד אלא תורה' שנאמר 'כבוד חכמים ינחלו' - רצה לומר: שסתם חכמים ינחלו הם כבוד שהכול מכבדים אותם, ולפי שאפשר שמחמת הכבוד יגיס ליבו ויתגאה וישתכח תלמודו, לזה אמר שצריך עוד תנאי אחד: 'ותמימים ינחלו טוב' - שיהיו ענוותנים ושפלי רוח 'וינחלו טוב'.
ואם כן כיוון שאמר: 'ותמימים' היינו מי שהוא עניו, אם כן בהכרח לפרש: 'ואין טוב אלא תורה' - והיינו שכיוון שהוא עניו תתקיים התורה בידו שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם' שגורמת עושר וכבוד ללומדיה, לכן 'תורתי אל תעזובו' - שלא תגרום לך מהשני דברים אלו: שתתגאה ותשכח ותעזוב תורתי, אלא תהיה תמים ושפל רוח ותתקיים התורה בידך.

דווקא מי שיש אור תורה, חי לעתיד לבוא, ככתוב: 'כי טל אורות טלך', אלא שהמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, כיוון שהוא סיבה שאחרים יעסקו בתורה, קראנו בו 'כי טל אורות טלך' - וחי לעולם שכולו טוב.

הקדוש ברוך הוא חפץ, שכל אחד יפרש בתורה כפי הבנתו, כפי מה שקבלה נפשו, ידרוש ויקבל שכר. וזה כוונת רבי חנניה בן עקשיא: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל' - דהיינו להרבות את שכרם, 'לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' - דהיינו היה יכול ה' לתת לנו את התורה עם פירושיה יחד, ולא נבוא לידי מחלוקת, ולא לידי ספיקות. אבל היות ורצונו להרבות שכרינו, לפיכך נתנה לנו סתומה, וכל אחד ידרוש בה כפי הבנת שכלו ויקבל שכר. וכולם דברי א-לוהים חיים, דהיינו כולם ניתנו מרועה אחד, ורק הקדוש ברוך הוא חפץ בפלפולה של תורה. וזהו כוונת הפסוק: 'ה' חפץ למען צדקו' - דהיינו בצדקת ישראל, לכן נתנה סתומה, בכדי להגדיל תורה ולהאדירה, וקבל שכר על הגדלתה והאדרתה.

ידוע מאמרם זיכרונם לברכה: מפני מה אין בניהם של תלמידי חכמים - תלמידי חכמים? - כדי שלא יאמרו: ירושה היא לנו מאבותינו, ואין לזרים בני עמי הארץ חלק ונחלה בתורת ה'.
אומנם אמת היא שהתורה ניתנה במתנה וכמדבר, וכל מי שרוצה ליטול ייטול, כמדבר שהוא הפקר לכל. ואם כן הוקשה להם שכפי זיכרונם לברכה: בשלושה יש חזקה מעולה. בשלושה - האב והבן ובן הבן, הרי שלושה, ואם כן יפה כוח בנם של תלמידי חכמים, לומר שירושה היא להם תורת ה', כיוון שמוחזקים בה בשלושה הינה חזקה מעולה, ובני עמי הארץ כמו זר יחשבו. ואדרבא, ההיפך אמרו שם באותו פרק, אמר רבי יהודה ...: כל המלמד בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר 'אם תשוב לפני תעמוד', וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזרה, מבטלה בשבילו, שנאמר: 'ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה'. הרי ששכרו גדול למי שמלמד תורה לבן עם ארץ, יותר ממי שמלמד בן חברו.

חובה על האדם ללמוד תורה מתוך רצון ושמחה, שהוא הוגה בתורת ה'. ובשכר השמחה בעת הלימוד זוכה למעלות הרבה, ויפתחו לו מעיינות החכמה. וחובה על האדם לבקש מה', שיפתח ליבו בתורה, ויגבר יצרו הטוב על הרע. ואני העבד מצאתי רמז באותיות 'בראשית' - שצריך ללמוד תורה מתוך אהבה: באהבה רבה שתלמד תורת י' א-להיך. מזה אנו מבינים שרצון ה' הוא שאנו נלמד תורה מתוך רצון רב ואהבה, ובזה נזכה למעלות רבות, כמו בשעה שאמרו ישראל: 'נעשה ונשמע' כל אחד, קשרו לו המלאכים שני כתרים לכל אחד - כמובן מזה שבאומרם 'נעשה ונשמע' קיבלו את זה באהבה רבה.

'טוב אשר תאחז בזה' - דהיינו: ללמוד תורה, 'וגם מזה' - דהיינו: דרך ארץ, 'אל תנח ידיך'. והיינו שנקט באחד לשון אחיזה ובאחד לשון 'אל תנח', דהיינו: תורה קבע ומלאכתו עראי. 'כי ירא א-לוהים יצא את כולם' - רצה לומר: אף על פי שירא א-לוהים יצא את כולם, ותעשה מלאכתו על ידו, ותעוז לו חוכמתו מעשרה שליטים אשר היו בעיר, כמו שכתב מהרש"א: שלא בשביל שאמרו 'הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם', לא ימצא אפילו בצדיק גמור, שתעשה מלאכתו על ידי אחרים, אלא אם זכה מלאכתו נעשית על ידי אחרים. אלא בא להשמיע לנו שלא יסמוך האדם עצמו על הנס: 'כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא'. לפיכך אין אדם יכול לומר: אני צדיק גמור ואשב בקרב ביתי בחדר משכבי, והקדוש ברוך הוא יזמין לי פרנסתי, אלא יעשה כסברת רבי ישמעאל, ויצלח בכל דרכיו.

שלימות הגוף הוא מרכבה אל הנפשי, והוא הדבק לו בקדימותו, וכאשר ראינו במקומות רבים הזהירונו קדמונינו זיכרונם לברכה הקדושים, שלא יסגף עצמו בעינויים, כדי שלא יתבטל מהמצוות ומעסק התורה. אמרו בירושלמי של נדרים: 'לא דייך מה שאסרה תורה', ועל פסוק: 'יש בוטה כמדקרות חרב', והפליגו בזה. והרמב"ם בהלכות דעות אמר: 'אלו המתענים תמיד, אינם בדרך טובה, ועליהם הכתוב אומר: 'אל תהי צדיק הרבה', ובסוף דבריו חתם שיעשה האדם שלימות הגוף לתכלית שלימות הנפש, כיצד? - יאכל דברים טובים וערבים ויאמר כדי שיהיה לי כוח ללמוד, ילבש לבושים נאים ויאמר כדי שישמעו דבריי כשאוכיח להם בדברי שמיים, וכן על זה הדרך בכל הדברים, ונמצא זה אוכל העולם הזה, ויש שכר לו לעולם הבא ועולם הזה, שנאמר: 'בכל דרכיך דעהו'. ...
עלה לנו מהמקובץ, שהירא את דבר ה', ורוצה לעסוק עצמו בדברי תורה, אינו רשאי לסגף עצמו, אלא יחיה עצמו על התורה ועל העבודה, ואל חי חלקנו צורנו יחננו חכמה ובינה, להקים דגל התורה על תילה ותרבה הדעת, אמן כן יהי רצון.

גדולה מעלת מצווה זו של כתיבת ספר תורה, שעל ידי קיום מצווה זאת, יבוא ללמוד בספר תורה ולידע המצוות שכתובים בה ולקיימם ... ומעתה זהו מה שרמזתי: 'חוקת עולם לדורותיכם' - כלומר בכל דור ודור ... ושלא תאמר, שזאת המצווה הייתה דווקא בדורות הראשונים, שהיו מניחים אותו בביתם, אבל עכשיו שמוליכו לבית הכנסת ואינו לומד בכל שעה הלך לו אותו חובה ... ולשלול זה אמר: 'לדורותיכם בכל מושבותיכם' - שהחיוב מוטל לדורותיכם, בכל דור ודור עד ימות המשיח ... הגם שהוא בכל מושבותיכם, שאתה מוליכו לבית הכנסת ואינו בביתך, עם כל זה אתה חייב במצווה זו, לפי שאתה לומד בו בכל שעה שתרצה, וגם הוא מזכה את הרבים, שאין חטא בא על ידו. ומושבותיכם קורא לבית הכנסת, שהוא מושבו האמיתי של האדם, שצריך ליישב שם, ולעשות דירה שם יותר מן הבית שלו.

צריך האדם לקבוע לימודו במשניות, יום ולילה לא ישבות, וכמו שכן היה מנהג הקדמונים בשנים שעברו, שרובם ככולם היו לומדים משניות לילה כיום יאיר, ויש אשר היו גומרים אותם מידי חודש בחודש בבל יעבור ... וגם לימוד התנ"ך הוא דבר גדול ... וביותר לימוד התהילים שניצול מכל מקרים רעים, כידוע מאותו זקן שהציל את כל אנשי עירו כל ימיו על ידי שהיה לומד התהילים בכל יום, כמו שהובא מעשה זה בכל ספרי התהילים. וגם לימוד הזוהר הקדוש הוא סגולה גדולה לכפר עוונותיו, וכמו שכתבו ... שרבינו האר"י, זיכרונו לברכה, נתן תיקון לחוטא אחד שילמוד בכל יום חמישה דפים של הזוהר הקדוש הגם שלא יבין מה שאומר, וגם שמתקדשת הנשמה.

'כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני' - הוא יתברך קיבץ כל הנשמות העתידות לבוא בכל דור ודור בהר סיני, ואת כולם השמיע בהוד קולו כל פרטי תורה שבעל פה, וכל החידושים העתידיים להתחדש בכל דור ודור, וכל הסייגים הצריכים וראויים בכל דור.
ואז כל נפש ונפש קיבלה ונשתקע בה, כל המתייחס אליה מכל הפרטים, ובכללות כולם נמצא הכול. ובכן בבוא כל נפש אל העולם הזה, מתחדש מה שקיבלה - כי הוא חלקה בתורה.
וגם שיראה שעל ידי יגיעתה הוא מבין - לא כן הוא, אלא שאותו דבר, היה אבוד ממנו, ועל ידי היגיעה ימצא אותו, אבל לעולם הוא - מה שקבל מסיני.

'שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני' - שגיון הוא מזמור מרגש, שאומרים אותו בעת שעולים למלחמה, ונקרא שגיון, מלשון הפסוק: 'ארור משגה עור בדרך' - שהוא מתעה אותו. וכן השיר שאומרים אותו צבא המלחמה באופן מרגש, הוא משכח הצבא ממה שסביביו, שוכח אשתו ובניו ואביו ואמו, ומכניס בלבו רק הלאומיות, והמלחמה בשביל המולדת. וכן כתוב: 'באהבתה תשגה תמיד' - כלומר, לימוד התורה באהבה מרובה, עד שתשכח כל סביביך.

טעם סמיכות מחיית עמלק לפרשת בכורים - שאמר הכתוב: 'ושמחת בכל הטוב' - ודרשו: אין טוב אלא תורה, עיין מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה שכל טעם ביאת עמלק על ישראל לא היה אלא על שרפו ידיהם מן התורה, וכמו שאמר הכתוב: 'ויבא עמלק וילחם בישראל ברפידים' - ודרשו שרפו ידיהם מהתורה. ומעתה מאחר שאמר: 'זכור את אשר עשה לך עמלק' - וטעם הדבר הוא שבא להילחם עמכם משום שהייתם רפויים מהתורה, אם כן עכשיו כאן הזהירו עצמכם: 'ושמחת בכל הטוב' - כלומר התורה, כדי שלא יתקוטט עוד עמכם. ומביא ראיה שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי להם', ובכן היזהרו והישמרו מכאן ואילך, ש'תורתי אל תעזובו'.

'וישב יעקב בארץ מגורי אביו' - אין לך פרשה בתורה, שהיא חרותה בזיכרוננו כמו הפרשה הזאת של 'וישב', בזכות אותו המקרה והמעשה הנפלא, שעבר על הסבא שלנו ובנו יחידו היקר ואהוב לו מכל בניו, יוסף הצדיק. וכי כל הפרשה מלאה בסיפורים נפלאים שעברו על אבותינו, ומרתקים את הקורא. ובפרט הילד שעוד שכלו נקי, ולא מכיר הרבה, ולא קרא הרבה סיפורים, ולא נתנסה בניסיונות החיים.
וכל כך היתה הפרשה הזאת למקור הגדות יפים וגם מכאובים עד לזליגת דמעות ממש. וכל כך אנו רואים הרבה ילדים מתאספים לפני הדרשן, לשמוע אותו המעשה שעבר על יוסף הצדיק בבית הכנסת בימים או כאשר מתחילים בפרשה הזאת של 'וישב', ועם זה גם כן מתחיל המגיד לדרוש בענייני השעה מפרשת השבוע, וגם לנו לגדולים מתעורר אצלנו אותו הרגש הילדותי, שאנו משתוקקים אליו. עם שמיעתנו, אותו הסיפור והעלילות שעברו על אבותינו, יעלה בזיכרוננו אותם ההרגשות שהיינו מרגישים כאשר היינו ילדים, אף שהסיפור אנו שומעים או קוראים אותו בכל שנה, אבל בזכות אותם ההרגשות הילדותיים שמתעוררים אצלנו, אין אנו קצים מלחזור על אותו הסיפור של יוסף הצדיק, מלשמוע אותו כאילו הוא חדש אצלנו.

'ויכלו המים מן החמת ותשלך את הילד תחת אחד השיחים. ותלך ותשב לה מנגד, הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד ותשב מנגד ותישא את קולה ותבך'. -
הנה ידוע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: ששאלו לחכמה ולנבואה ולתורה על חורבן המקדש, ולא פירשוהו, עד שבא הקדוש ברוך הוא ואמר: 'על מה אבדה הארץ - על עזבם את תורתי' - ולמה אמר 'את תורתי'? - היה לו לומר: על עזבם את התורה.
אלא ודאי היו לומדים, אלא הלימוד היה שלא לשמו. וזהו שאמר: 'על עזבם את תורתי' - התורה שלי שהיא תורת אמת, והם למדו את לשונם לשון שקר, ו'חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת' - שהוא גימטריא 'אהיה אשר אהיה' - אם תחשוב 'אהיה' פעמים 'אהיה' - עולה אמת.
וזהו שאמר: 'ויכלו המים' - שהיא התורה, שכתוב: 'הוי כל צמא לכו למים', כשכלו 'מן החמת' - שהם חותם, ולא היו לומדים לשמה, אז 'ותשלך את הילד תחת אחד השיחים' - שגלו ישראל בין האומות, ועלתה שכינה עשר מעלות. וזהו: 'ותלך' השכינה, 'ותשב לה מרחוק כי אמרה אל אראה' בצרות ישראל, 'ותישא את קולה ותבך' - 'רחל מבכה על בניה'.

'כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה' - תיבת 'כי' פה לשון 'שהרי' היא. ורצונו לומר: 'שהרי אם בתורת ה' חפצו' - שאם שלא תלמיד חכם הוא בתורת ה'. מעצו לא ימיש מתוך האוהל, שיושב בין עצי תלמידי חכמים, לשמוע בקולם ולדבקה בם, ששומע כעונה. ואין צריך לומר אם תלמיד חכם הוא ובתורתו יהגה יומם ולילה. שעל ידי ואם פגע בו מנוול זה - לא ירא ליבו. שזה יהיה על ידי עסקו בתורה 'כעץ שתול על פלגי מים' - שהוא דבר העושה פירות ואינו עשוי ליפול. 'אשר פריו ייתן בעתו' - שמביאו לידי מעשה הטוב. 'ועלהו לא יבול' - שמצילתו מן החטא, ש'כל אשר יעשה' - להינצל מיצר הרע 'יצליח'.

צריך ללמוד עם התלמידים בנחת מלה במלה. כל אחד כפי ערכו והשגתו. ויראה לו פנים צהובות ולא יקפיד עליהם להתכעס על חוסר דעתם, וקוצר הבנתם והשגתם כי לא כל הדעות שוות. ואף על פי שנראה לו כפי הראוי שהיה להם להבין ב- ב' וג׳ פעמים, אפשר שלא השיגה דעתם לכך מפני קושי העניין, או מפני הבנת שכלם באותה שעה, שאין כל השעות שוות. אלא ידבר להם בנחת בדברי ריצוי ופיוס בראשונה, עד שידע בוודאי שהעיכוב בא ממעייני השתדלותם, מתוך שאין משימים לב על העניין ומסיחים דעתם למקום אחר. אז ודאי ראוי לכעוס עליהם עד שיכינו לבם ודעתם על העניין.
ואם שואלים ממנו דבר של קושי יתרץ להם בסבר פנים יפות, וייטב בעיניו על שאלתם ויקרבם בענייניהם כדי שישאלו ויפתחו לבם בתורה. ואם מעכב בידם מלשאול ואפילו יהיה דבר שאין בו טעם, פעם אחרת יתקשה בעיניהם דבר של טעם, ויימנעו עצמם מלשאול. ויישאר בידם הדין או ההלכה כספק בלי טעם מספיק וידוע, כצפצופי עופות. אדרבא כשאין בהם שואל לשאול דבר בהלכה, יתכעס בעיניהם איך לא עלה בדעתם הקושיה הזאת הנמצאת בהלכה הזאת. ויראה להם דרך שיכלו מעצמם בקושיה פעם אחרת, כי כשאדם נופל בקושיה, הוא קרוב להבין העניין כי הקושיה זה חצי תירוץ. ובזה יעלו בלימודם ויצליחו הצלחה גדולה בעזרת ה'.

תלמידי חכמים שיש להם חשק בתורה, ונוהגים כשורה, ואינם מתבטלים אלא לצורך מזונותיהם, אף על פי שהיו עשירים גדולים, פטורים הם מכל מיני מסים כמו שכתב הרמב"ם בפירוש למסכת אבות, ושכן הורה רבי יהוסף הלוי, וכן כתב הר"ן בשם הרמ"ה וסיים: שלא מפני עניותם נפטרו, אלא מפני תורתם, ואם כך כל הנוגע בהם כנוגע בבת עינו.

מתנה מהר סיני, אשרי איש שם על לבו. זה השער לא-דוני, צדיקים יבואו בו. ילדי עברים, עם בחורים. קרבו שמעו פקודי א-ל. כי הוא אמר, צוה גמר. זכרו חוקי, עם ישראל. רב עם תלמיד, מנחת תמיד, יכון שיחם, במקום הראל. תשגה חכמה, תרבה עצמה, לא יחסר עוד, רב ומנהל. שמחה אורה, תלמוד תורה, אדון חנון, מכם שואל; כי כן מהר, יפיץ יאר, שמש צדקו, אור כי יהל. רועה עדרו, ישלח עזרו, את מלאכו, הצאן יקהל, אז במשיחו, יתן רוחו, ולעיר דוד, יחיש גואל.

מי גבר יחיה בזמן הזה, אשר יזיד לדבר דבר בשם ה' אשר לא ציווה? ומי ידבר בשם אלהים אחרים להטעות את עמו, ולמען תפוש את בית ישראל בלבם, להיות לשמצה בקמיהם, ותחש על מרמה רגלו ולא יירא מחרון אף ה', בוחן כליות אם יש עול בכפיו? מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן? מי הוא אשר ישכח חרפת עולם (אשר לא תשכח) היורדת על צווארי חללי הרשעים שבתי צבי וחבריו?
מי שמע כזאת מי ראה כאלה? ואיך אחריש אתאפק, ונפשי יודעת מאד כי ברוב דברי קבלה לא יחדל פשע? שמו שמים על זאת! עתה שמע בקולי איעצך ויהי א-להים עמך, אל תוסף דבר אלי עוד בעיני הסודות, החזק במוסר אל תרף, קנה חכמה קנה בינה ואל תלך בגדולות ובנפלאות, כי על כל נעלם יביאך הא-להים במשפט. שמע בני וקח אמרי ואל תט ימין ושמאל מכל אשר אנוכי מצווה אותך היום לטוב לך ... אל תתן עוד לסודות חילך ואל תחשוב כי נפלאים מעשיך ותכרית מארץ זכרם בל ישובו לכסלה, לפוקה ולמכשול לב ולשפוך דם חינם בבית יעקב כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל.

הבורא הנקרא 'אין סוף ברוך הוא' - כי אין סוף לכוחותיו ולכל מידותיו, והן מתייחדות בו בתכלית הייחוד, כמו שביארתי בפסוק: 'ה' אחד', ובה האדם רואה מעשה בראשית, וסדר העולמות וחיותם, כמובא בשערי האר"י זיכרונו לברכה. ובפרט בימים האלה, שהשכל נתרחב במאוד מאוד, ובכל חודש וחודש, כמו שעינינו רואות ולא זר, שממציאים דברים חדשים. דברי הזוהר הקדוש מתקיימים באומרו: 'שערי חכמה יפתחו'.
אם כן תמה אנוכי מאוד, בחזותי כמה חכמים מחוכמים, עוקרי הרים בתבונתם, שאינם לומדים בחוכמת הקבלה, הנרמזת בפסוק הזה: 'ולמדתם אתם'. ושומע אני תשובתם והתנצלותם, כי סומכים ידיהם על הכתובים כזה: 'הנסתרות לה' א-לוהינו', ועל הדומים לו. ... וכי יאמר להם האדם, להתעסק בדברים נשגבים, ששכל האנושי לעולם לא יוכל להבינם?! - אלא די שילמדו מה שגילו לנו הקדושים האחרונים, אשר דברים סובבים על ציר הזוהר הקדוש. ויש עוד הרבה אנשים, משיבים שצריך שיחכם האדם בתחילה בתנ"ך ובכל הש"ס, ואחר כך יפנה אל חכמת האמת. - בוודאי זה נכון מאוד ואין לזוז ממנו.
אומנם ידוע שתורה הקדושה ארוכה מארץ מידה, ואם באנו להמתין, העת שנחשוב שהגענו לידיעה מספקת מן הש"ס ומן הפוסקים זיכרונם לברכה, הנה העת תהיה רחוקה עד מאוד. ויראה האדם שבכל יום ויום, שמוסיף לימודו, שאדרבה היא מתרחקת יותר ממנו, כי מי ירהיב בנפשו עוז, להבטיח עצמו שיודע די הלכות ודי משפטים?! - לכן נראה לפי עניות דעתי, שיעשה טוב כל חכם לבב להתעסק בפרד"ס יחד.

'טובים השניים מן האחד' - וכתב הרב נזר הקודש בפירושו: שהעניין על פי הנודע שבכל מקום תכלית הזיווג לקבל הארה זה על זה, וכמו שנאמר במדרש קהלת: 'טובים השנים' - שהם יגעים בתורה, 'מן האחד' - שעוסק זה לעצמו וזה לעצמו, 'כי אם יפול האחד, יקים השני את חברו' - כלומר שמקבלים שפע הארה זה מזה באור התורה. וכתבו חכמי האמת שכן הוא גם כן במידות העליונות, שבהתחברם יחד, יתנוצצו האורות זה בזה, ויקבלו הארה זה מזה.

'כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'והנה טוב מאוד' - זה השכחה, משום שאם לא הייתה שכחה, לא היו העולם עוסקים בתורה תדיר. שמה שהיו קוראים פעם אחת, לא נשכחים. ומשום כך ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, וברא בו שכחה, שעל ידי זה יהיו עוסקים יומם ולילה בתורה, וקל להבין. ועל פי האמור נראה לי לפרשת כוונת דוד המלך, עליו השלום: 'בחוקתיך אשתעשע, לא אשכח דבריך' - שדוד המלך, עליו השלום, היה משבח עצמו, שאפילו לא היה שוכח, אפילו כך, תמיד היה עוסק בתורה. וזה אומרו 'בחוקותיך אשתעשע' אף ש'לא אשכח דבריך'.

'לך לאכול בשמחה לחמך' - נראה שזו כוונת הכתוב, והוא בא להוציא על איזה תינוק חריף, שיעלה על הדעת לומר, שבכל לימודים אשר למדו בבית רבם, שלא יעלה עליהם שום שכר מאתו יתברך, לפי קוטנם. בדומה לעונש, שאין מענישים אותם בפחות משלוש עשרה ואפילו מבן עשרים, כמו כן לא יקבלו שום שכר בלימוד התורה בקטנותם. כלפי זה באה בשורת בת הקול מן השמים, בשעה שיוצאים מבית רבם מלומדים תורה ומצוות, להגיד להם, שלא להבל וריק יגעו בה. ובת קול מבשרת ואומרת להם: 'לך אכול בשמחה לחמך', משום ש'כבר רצה הא-לוהים את מעשיך'. ולא כפי שהיה עולה על דעתנו לומר שלא יעלה לרצון לימודם לפניו יתברך, על היותם קטנים, כמו שלא לעוון יחשב מה שיהיו חוטאים, שלא היא. כי אם ש'רצה הא-לוהים את מעשיך' ויש לו חפץ בהם, כמו שעולה לרצון לפניו יתברך, עסק התורה בגודלם.

חכם שעוסק בתורה והרביץ תורה ברבים, להוציא יקר מזולל, אם כן הרי תורתו כתורה של רבים. ועוד אשר הוא מזכה את הרבים, אם כן הרי תורתו שלו כתורה של רבים. ובזה מיושב לנו זה שבן עזאי, שאמר: 'מה אעשה שנפשי חשקה בתורה' - יען שבוודאי היה יושב ומקהיל קהילות ומרביץ תורה בישראל. וכזה הרי תורה שלו כתורה של רבים, ודוחה מצוות פריה ורביה.
ובזה נראה לפרש מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במדרש רבה סדר בראשית: 'זה ספר תולדות אדם' - בן עזאי אומר זה כלל גדול בתורה'. ולכאורה אינו מובן. ואולם על פי הדברים מה מתוק מדבש, שהכוונה היא שבן עזאי לשיטתו הולך, שהוא סובר לו, שמשום תלמוד תורה יבטל מצוות פריה ורביה.
וזהו פירוש הפסוק בדרך הלצה: 'זה ספר' - התורה 'תולדות אדם' - שהעוסק בתורה פטר עצמו מתולדות אדם שהם גשמיים, ובא בן עזאי לשיטתו ופירש ואמר: 'זה כלל גדול בתורה' - רצונו לומר: זה הכלל של תולדות אדם, שהיא מצוות פריה ורביה, יקיים אותה בתורה.

'ומשרתו, יהושע בן נון נער לא ימיש מן האוהל' - אפשר לפרש, על פי מה שכתב הרב 'חסדי אבות' ז"ל, שיהושע לא היה לו מעצמו - הבנה, לולא השתדלותו של משה, שיגע להבינו. עיין שם.
וזהו שאמר - 'יהושע בן נון נער', דהיינו - מנוער מן ההבנה. ובמה זכה לחכמת התורה, על-ידי ש'לא ימיש מן האוהל', בהשתדלותו של משה רבנו, עליו השלום.

מי שבקשו ממנו לכתוב כתובה כמנהג, וקדם וגילה דעתו, שאין רצונו באותו חיוב - האם מועיל או לא? ... במקום שבקשו ממנו לעשות כמנהג - הא ודאי שלא שווה הגילוי דעת ולא כלום.
כיוון שעל דעת המנהג נשאת לו, וכדין ביקשה ממנו, ואילולא היה רוצה לעשות כמנהג - לא נשאת לו, כיוון שהוא רוצה לעשות לה שלא כמנהג חברותיה, ויש לה פגם משפחה בזה. וכיוון שעל דעת המנהג נשאת לו - בטל הגילוי דעת.

נצטווינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות', ולא ללמד על עצמו, אלא ללמד על הכלל ועל הפרט. ובזה מקיים מצוות: 'ואהבת לרעך כמוך', 'ואהבת את ה' א-לוהיך' - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, וזכות הרבים תלוי בו, וגדול המעשה יותר מן העושה. ובזה יהיה 'צדיק מושל יראת א-לוהים' – שהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והוא מבטלה. כמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה' - שהלא אב אחד לכולנו, א-ל אחד בראנו, בגוף אחד כאיש אחד, שכל הנשמות היו כלולות באדם הראשון, יציר כפיו יתברך. וכשיחלה אבר אחד באדם, כל האברים מרגישים, וזה כל פרי האדם, להיות משפיע לזולתו, ולא לתקן את עצמו, ולומר שלום עלייך נפשי.

'ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד' - היא התורה. ונאמר 'כי לקח טוב'. 'ויקחו' משל 'שמן' - שאין יוצא רק על ידי כתישה וטחינה, ואחר כך 'זית זך' - גימטרייה: כ"ז אותיות התורה. ואם כן יעשה, אז 'למאור' - לעתיד, שהתורה היא מאירת עיניים בעולם הזה ומאירה לו לעולם הבא, וזהו: 'כתית למאור' - לו לנשמתו 'להעלות נר' - ראשי תיבות: נשמתו רוחו, 'תמיד' - בעולם הזה ובעולם הבא.
עוד 'תמיד' - ראשי תיבות: 'תורת משה יוסיף דעת', כי הלומד בה תמיד דעתו מיושבת עליו, וליבו שמח תמיד, כי 'נר תמיד' - אותיות 'מיד תרן' - נשמתו תרון ותגיל, כמו שכתבו 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'.

'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים' - שמי שנהנה משל אחרים, יש בו שניים לרעה: שצריך ליתן חלק למחזיק כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה; ועוד שנראה כעושה דברי תורה קרדום, וכדעת הרמב"ם זיכרונו לברכה. ויש בו אחד לטובה: שלא טרוד במזונותיו, ועוסק בתורה כל היום.
והנהנה מיגיעו - יש בו שניים לטובה: שכל חלקו וכל עמלו יהיו לו לבדו ואין לזרים אתו; ועוד, שאינו עושה דברי תורה קרדום. ויש בו דבר אחד לרעה: שעל ידי שטרוד להביא טרף לביתו על כן מתבטל מלימודו. ובזה יתבאר כוונת המאמר: שזה 'הירא שמים' - ירא לנפשו ליהנות מיגיע כפיו שמא יתבטל מלימודו ונהנה משל אחרים, ... גם משום שצריך לחלוק עם המחזיק, לא אכפת לו, שיותר חמור לגביו החשש שמא יתבטל מלימודו, ולזה הווה עולה הדעת לומר שזה גדול מהנהנה מיגיעו, ולכן בא בעל המאמר להורות שהאמת הוא שהנהנה מיגיעו יותר גדול, משום שיש בו שניים לטובה.

טוב מעתיק דברים מועילים, ממחבר דברים בטלים והבלים. הן הראשון דמה ביופיו לדבורה נותנת צוף דבש לאוכל, וחך יטעם לו, והיא אך מעסיס פרחים תינק, ומיץ טרפי שושנים תוציא, למתוק ונועם. והאחרון דמה לשממית, אשר ממנה תוציא מטווה מעשה אורג, ואין לאחר חלק בחומרו ומלאכתו, וקוריה לא יהיו לבגד, לא לעזר, ולא להועיל לכל מלאכה ... 'וכן תעשה לכל אבדת אחיך, אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם'. - כיצד נעלים עין מפריו, קודש הילולים, חידושי תורה, העומדים כמעט להבלות ולעבור מן העולם, כאשר בעוונותינו הרבים, קרה לכמה חיבורים יקרים, שבלו והלכו מן העולם, ולא נחוס עליהם לעשות נחת רוח לבעליהם, להעתיקם ולהצילם מרעתם, ולטפלם עם הספר, ודאי זו השבת אבדת נפשו

בהיותי משוטט בערי עג'אם בבואי לבאשקאלאן, והיה אתי עמי ספרים למכור, ומהם ספר המוסר לרבינו יונה, ולקחו אחד מהבעלי בתים לקנותו ממני, ואחרי שניים ושלושה ימים החזירו לי. ואומר לו: מדוע לא מצא חן בעיניך הספר היקר הלז. ויען ויאמר: כי בקוראו בו, יצטער על מעלו ויעוררנו לבכות על עוונותיו, והוא אינו רוצה לבכות. ראה נא עד כמה הגיע פתיות, איזה אנשים, להתרחק מספרי מוסר הרחק כמטחווי קשת, על כן בכל פרשה ופרשה, בדרך אגב, אביא מעשה או משל בדרך שיחה ולא בדרך תוכחה.

גדול השלום שניתן לאוהבי תורה שנאמר: 'שלום רב לאוהבי תורתך'. גדול השלום שניתן ללומדי תורה, שנאמר: 'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך'.
ולכאורה, קוראים היינו 'אוהבי תורה' כ'לומדי תורה'. ונראה לפרש: ש'אוהבי תורה' - הם המחזיקים ביד תלמידי חכמים, ו'לומדי התורה' - הם תלמידי חכמים עצמם. ורצה לומר: 'שלום רב לאוהבי תורתך' - שהמחזיקים ביד תלמידי חכמים.

'ה' בעזך ישמח מלך, ובישועתך מה יגל מאד' - ידוע שהתורה נקראת 'עוז', שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן'. עוד ידוע, שהתורה משמחת את לומדה, וכמו שאמר הכתוב: 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', ועד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: מה הם המלכים? - אלו החכמים. ועוד בזוהר הקדוש הפליג בשכר הקובע עתים לתורה, שיש לו שכר הרבה, וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: תחילת דינו של אדם 'קבעת עתים לתורה', הרי מוכח שהקובע עתים הוא דבר גדול. ואם אפשר, זהו כוונת הכתוב: 'ה' בעזך' - שהיא התורה הנקראת עוז, 'ישמח' - את לומדה, וגם נקרא 'מלך', כמו שאמרו: 'מה הם המלכים - אלו החכמים', 'ובישועתך' - אותיות 'ובשעותיך' - פירוש, שקובע עתים לתורה - שכרו גדול, וזהו: 'מה יגל מאד' - בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה ישמח, ובעולם הבא ינצל מטענת 'קבעת עתים לתורה'.

כוונת המאמר להורות על זכות נפש האדם, שיהיה לאות ולמופת על שלימותה, הוא מה שמרגיש במתיקות התורה והמצווה, עד שבעשותו אותם, יהיה שכרו איתו, וגמולו במצפוני לבבו, ולא יתאווה לשכר זולתו כלל. וזהו שדקדק לומר: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס', ולא אמר בקיצור: אל תעבדו את ה' על מנת לקבל פרס - להורות שאזהרתם בזה הוא רק על שלימות הנפש, כלומר הישמרו בנפשותיכם לבל תחילנה בהעדר ההרגשה, ואז תהיו כעבדים המשמשים שלא על מנת לקבל פרס, כי העשייה בעצמה תנעם לכם מכל שכר שבעולם.

פשוט שמי שיכול ללמוד ואינו לומד, הרי זה ביטול תורה. וראוי הוא שיבכה הקדוש ברוך הוא על אובדן ימיו ושנותיו של זה. שיכול היה לחדש הרבה חידושים, ולפלפל בחכמה, להגדיל תורה ולהאדירה, והקדוש ברוך הוא שמח בפלפול בתורה. ובהעדר כל זה הרי אין שמחה לפניו, ויושב ובוכה על התורה הזאת שלא נאמרה.

גם היום אנו רואים שכמעט נשכח התנ"ך מן בני עמנו, ובפרט לימוד הנביאים. ולא אתנו יודעי עד מה ועד מתי יהיה זה לנו למוקד. וגם בבתי ספרי נערי בני ישראל אינם בנמצא. ודבר ה' יקר מפני היוקר. לכן שלא תשכח מפינו ומפי זרע ישראל חיברתי (כמלקט בים העמרים) זה הספר (קיצור התנ"ך), להקל על הלוקחים ולקח טוב לא יעזוב. וגם בזמן הזה הקיצור משובח ואהוב ונחמד לכל, וכמו שאומרים במליצה: 'ויאמר ה' לקוצרים - ה' עמכם'. יהי ה' עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, להטות לבבנו אליו ללכת בכל דרכיו, ולעבדו בלבב שלם, אמן.

וידוע כי יעקב ועשו שני אחים תאומים. והתורה אמרה: 'עשיו איש שדה ויעקב איש תם' - וקשה. למה דיברה התורה על תמימותו? הלא תדבר דבר והיפוכו: עשו איש שדה ויעקב יושב אוהלים. ואפשר לתרץ, כי בני אדם בורחים מלימוד תינוקות, כי הוא קשה מאוד. וכאומרם: מלמד תינוקות ראשי תיבות מ"ת, ולכן התורה הפכה ואמרה: יעקב אבינו וכיוצא בו - 'תם' ולא 'מת'.

וישתדל שיהיה לימודו עם חברים הלומדים לשם שמיים, לבד מחכמת הקבלה שהיא צריכה התבודדות, רמז לדבר: 'כל כבודה בת מלך פנימה'.
וישתדל שיהיה לימוד עם חברים בבית כנסת: 'כי מציון תצא תורה' - משערים המצויינים בהלכה. ויצליחו בלימודם, ומתבררות להם השמועות לפי ההלכה.
וראיה לדברנו אלו מפסוק: 'אשר יחדיו נמתיק סוד, בבית א-לוהים נהלך ברגש' - רומז שלימוד הרבים יחדיו, מכניע הקליפות וממתיק הגבורות, ופרט בבית הכנסת - סגולתו לבאר להם סודות התורה.

כל ישראל חייבים לקבוע עתים לתורה, וכמו שכתוב בגמרא: כשמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה. ויש קצת אנשים שלא דיים בימי החול, שאין קובעים עתים בתורה, בפתח וטענת הבל וריק, שהם טרודים על המחיה ועל הכלכלה 'עוללים שאלו לחם', עוד בה שבשבתות וחגים ומועדים טובים, שהם בטלים ממלאכתם, עם כל זה, אין איש שם על לב לעסוק בדברי תורה, כל אחד ואחד מה שהוא יודע: תהלים, משניות, מעם לועז, זהר הקדוש וכיוצא, אלא הם ילכו לבקר איש את רעהו, ולדבר דברים בטלים וליצנות ולשון הרע, ואחר כך אוכלים ושותים למלא את נפשם ופרי בטנם, וישנים על מיטתם, וחוזרים אל הדבור באופן שיום שבת קודש כולו להם. אוי להם ואוי לנפשם לעושים כזאת ... כי על כן אחי, בואו רעי, מכאן ולהבא, כל אחד ייתן אל לבו לקבוע עתים לתורה כפי יכולתו.

'שניים שיושבים ואין ביניהם תורה הרי זה מושב לצים' - רצה לומר: שאין מחדדים זה לזה בהלכה, וזהו: 'ואין ביניהם דברי תורה' - כלומר שיש לכל אחד בפני עצמו דברי תורה, אבל בין שניהם אין דברי תורה, 'הרי זה מושב לצים' - לפי שזהו מחמת גאווה, שכל אחד מתגאה על חברו ואומר הוא צריך לי ואני איני צריך לו, וכל גאה יקרא לץ, כמו שכתוב: 'זד יהיר, לץ שמו'. אבל כשיש ביניהם דברי תורה, אז בהכרח יש בהם ענווה, ולכן שכינה שרויה ביניהם כמו שכתוב: 'אני את דכא'.

'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' - שאפילו בהיותו בדרך הוא עוסק בתורה, 'שיגיעת שניהם משכחת עוון' - רצונו לומר, שהוא יגע בטורח הדרך ואפילו כך, הוא יגע בתורה - אז משכחת עוון.
על דרך מה ששמעתי על פסוק: 'אשרי תמימי דרך' - שהם תמימים בהיותם בדרך. ובמה? - 'ההולכים בתורת ה'' - שעוסקים בתורה והם בדרך.

'דרשה צמר ופשתים' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'כי יברכך ה' א-לוהיך' - יכול אפילו יושב ובטל, תלמוד לומר: 'בכל משלח ידך אשר תעשה' - שיעשה האדם מלאכתו מעט, והתורה שלומד היא גומרת לו מלאכתו. זה אומרו: 'דרשה צמר ופשתים' - רצונו לומר שהיא התורה, לא דרשה מהאדם אלא שיתחיל במלאכה בצמר ופשתים, ואחר כך היא גומרת אותה המלאכה, וזהו: 'ותעש בחפץ כפיה'.

וזהו נראה לי לרמוז בפסוק שאמר דוד המלך עליו השלום: 'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי' - שלכאורה קשה מה שהקשה, כי איך אפשר לומר שדוד כל היום כולו היה עוסק בתורה?! - שכך אומר 'כל היום היא שיחתי', והלא היה צריך לצאת ולבוא לפני קהל ישראל לדון אותם, והיה צריך גם לאכול ולשתות כדרך בני האדם, ומתרץ, עם הקדמתנו, שכיוון שאפילו בשעת האכילה מוציא בפיו, ואומר: 'אני אוכל לקיום הגוף, לעסוק בתורה', נקרא גם כן אותה האכילה ושתיה מצווה. ובזה מיישב גם כן מה שאמר הפסוק: 'והגית בו יומם ולילה' - כי לא אמר 'וקראת' אלא 'והגית', לפי שבפה אי אפשר לקרוא בתורה יומם ולילה.

'צדק צדק תרדוף, למען תחיה' - 'צדק' - תורה שבכתב, 'צדק' - תורה שבעל פה ... ועל ידי התורה יכול לחיות חיים טובים דשנים ורעננים, וזהו 'למען תחיה'. שעל ידי ש'צדק צדק תרדוף' - תורה שבכתב ותורה שבעל פה תרדוף, 'למען תחיה' - בעולם הזה אף על פי שהוא חלקו של עשו. 'וירשת את הארץ' - נמשך למה שנאמר לעיל בפרשת ראה, שבהניח שארץ ישראל מוחזקת להם מאבותיהם, היו יכולים לומר שאפילו בארץ ישראל, יש להם גילוי דעת על התורה, אם לא שנאמר בתחילה הייתה בתורת מתנה, שיש לה הפסק, שיכול לומר ואחריך לפלוני ועכשיו לבטל מהם, טענת גילוי דעת, חזרה בלשון ירושה, שאין לה הפסק. וזהו: 'וירשת את הארץ' שעל ידי 'צדק צדק תרדוף' מוכרח ש'וירשת את הארץ' - בתורת ירושה שאין לה הפסק, שאלא עם כן אתה חוזר וניעור בטענת גילוי הדעת.

'ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דיבר ה' את משה בהר סיני' - רמז למה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כל מה שקבלו הנביאים והחכמים, וכל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש, הכל נאמר בסיני, וכל אחד קיבל חלקו בראוי לו בסיני. וזהו רמז: 'ואלה תולדת אהרן ומשה' - כלומר כל תולדות של משה ואהרן, דהיינו הכהנים והנביאים והחכמים, מה שיחדשו בתורה על ידיהם, הכל הוא ממה שדיבר ביום הידוע, דהיינו מתן תורה בהר סיני, ואין שום נביא רשאי לחדש דבר, וכל מה שחידשו, אינו אלא ממה שקיבל חלקו בסיני.

'פן תשכח את הדברים' - קשה לסוברים ששכחה היא אונס, מדוע אמר 'פן תשכח', וזה אינו בידו. ...
ואפשר לומר במה שקשה גם כן סוף המקרא: 'והודעתם לבניך ולבני בניך' - למה הוצרך לומר 'לבני בניך', שבמקרא כתוב 'ולימדתם אותם את בניכם' ולא אמר 'בני בניכם'. ויש לפרש במה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו. וכתבו התוספות ,שזהו כשרואים זה את זה. וזה אומרו 'פן תשכח', ואם תאמר ששכחה היא אונס, לזה אמר 'והודעתם' - כלומר אם תרצה שלא תשכח, למוד לבנך ולבן בנך, ששוב אין תורה פוסקת ממנו.

"התמחות אינטלקטואלית" - במובן השלילי של שליטה במקצוע אחד בלבד, ובערות ביתר מקצועות היהדות - פסולה לחלוטין. בעל אופק צר כסדקית של מחט, כיצד יבין מסורת רוחנית, שאחד מאשנביה רחב מפתחו של אולם? "מומחה" שכזה צר אופק וקצר ראות הוא, מה שנדמה לו כ"עיקר" היהדות, הלא חלק קטן ממנה הוא. לא זו בלבד כי מומחים מסוג זה אינם מוכשרים להתמודד עם תרבות העמים, אלא שקנאת סופרים שכאלה, אינה מרבה חוכמה. כל מומחה, שם מסגרתו הבלעדית עיקר, ופוסל זו של אחרים. בניגוד לתלמידי חכמים, שמרבים שלום בעולם, המומחים מרבים מחלוקות, והנך מוצא את העם הולך ומתפלג למחצה, לשליש ולרביע.

'חֲנוך לנער על פי דרכו' - בא הכתוב ללמד, כי לאו בלימוד התורה בלבד תחנך את הנער, אלא גם עוד 'חנוך לנער על פי דרכו', רוצה לומר, בדרך ארץ ובידיעת ענייני עולם הזה.
דרך משל - ידיעת גיאוגרפיה. האדם יחשוב ידיעה זו היא דברים בטלים, ואינה בכלל תורה. אך באמת לא כן, אלא ידיעה זו היא מוכרחת לאדם, ואם יחסר מידיעה זו - הרי זה נחשב חסר בטיפש, כי ידיעות כאלה הוא מחויב בהם, גם מדברי רבותינו זיכרונם לברכה.
צא ולמד ממה שאמרה הגמרא בחגיגה: 'תניא, רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות - שרואות ואינן יודעים מה הם רואות, עומדות ואינן יודעים על מה הם עומדות'.

'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים' - מצאנו בגמרא: רבי יוחנן ורבי יונתן היו הולכים דרך, ונזדמן לפניהם שני דרכים - אחת של עבודה זרה ואחת של זונות. אמרו: אם אנחנו הולכים בדרך של עבודה זרה - אין חידוש, שכבר אנשי כנסת גדולה גזרו וביטלו יצר הרע של עבודה זרה, ורצו לגזור ולבטל את יצר הרע של זנות. ... ותירצו על זה שדווקא אנשים גדולים כמו רבי יוחנן ורבי יונתן, שגדולי מעלה וגדולים בתורה היו, ויכולים הם לכוף את יצרם, על כן יכולים להיכנס באחריות כזאת, והראיה שלבסוף היה, שהזונות ברחו מפניהם מכוח תורתם הקדושה אך שאר בני אדם פשוטים, לא יכולים לעשות דבר כזה. ...
שלא כל אחד יכול לעמוד בניסיון, ובפרט בימינו אלה, ועל זה אמר דוד המלך, עליו השלום: 'אשרי האיש אשר לא הלך' - ואם תאמר כדאי ללכת 'בעצת רשעים' כדי לשבור היצר, כמו שעשו רבי יוחנן ורבי יונתן, על זה אמר: 'כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה' - מי שעוסק בתורה יומם ולילה, וגדול בתורה ובמעלה, יכול להיכנס באחריות כזאת, אבל שאר בני האדם - לא.

'לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא' - נראה לדעתי, 'לא תישא' - רוצה לומר, לא תיקח ציצית ותברך עליה, לשם יוהרה וגאווה חס ושלום, אלא לשם שמיים.

וייתן כל מאמציו ללמדם תורה, ויראה ודרך ארץ, כתיבה וחשבון, ויתנהג עמם תמיד בנחת ובענווה, ולא חשבם לו לתלמידיו כי אם לחבריו ממש, ויטרח מאוד עמהם, ויסביר להם את כל לימודם ויחזור עמהם העניין כמה פעמים, ויחזק ליבם ויאמץ רוחם לבלתי התבייש אם לא יבינו הדבר אל נכון, כי הוא יחזור אותו עוד פעם, עד שיבינו אותו על בוריו. ולא הקפיד ולא נתכעס על זה כלל, כי עמדו לנגד עיניו דברי רז"ל: 'ולא הקפדן מלמד'.
ותמיד היה מזרזם בחשק התורה, בדברי מוסר הערבים ונעימים להם, וישם עצמו דוגמא לפניהם, ויאמר להם: דעו חברי ותלמידי כי אני באתי ילד קטן עם אבי מעירי, ובזמן מועט אחרי בואי מת גם אבי, ונשארתי יתום נעזב, ואין מי שידאג לי. ורק בחמלת ה' עליי וחשקי הגדול והנמרץ בתורתו הקדושה, אשר הגיתי בה יומם ולילה - הוא שעמד לי. וגם זכיתי לישא אישה מבנות הרבנים, ואני נחשב מתלמידי חכמים המצוינים. וממני תלמדו וכן תעשו גם אתם ותצליחו בעזרת ה'.

'תן חלק לשבעה' - הוא יום השביעי, שבת קודש, שיעסוק בתורה. ואם אינו יודע ללמוד לפחות יבוא לשמוע דרוש, ובפרט בארבע שבתות שהם 'שבת תשובה' ו'שבת זכור' ו'שבת כלה' ו'שבת הגדול'. ועל ידי שבאים לשמוע הדרוש ישמעו איזה דין או חידוש תורה וזוכה לשנים רבות.

המעשה הוא העיקר להתעוררות תחתון להידמות לעליון, לכן שמו מגמת כל התנאים לתקן המעוות כעניין 'מעשה רב', ואין לו וודאי להקדוש ברוך הוא בעולמו להתעוררות אלא ארבע אמות של הלכה. אבל 'אשגבהו כי ידע שמי' הוא העיקר למעשה, כי כמו שיש הפרש בין דיבור הנער ודיבור הבעל שכל, כן יש הפרש להתעוררות בין היודע למי מתפלל למתפלל בעדו בלבד, ובשניהם הדבר תלוי בפיך ובלבבך לעשותו, וזה וזה יחד נגלים בדרכי הזוהר בלבד. והמעיין הטבעי והתוכן האמיתי, והחוקר מה שאחר הטבע ובחכמה הא-להות, ימצא בו כל מבקשו.

וכל זה אני כותב על פי השמועה, באומרים לי שזה לשון צרפתית, אי אפשר להיות 'ונקה' כל הנוגע בו, שלא להיות דעתו משובש בהתפלספות ואבק של מינות. ואם אין האמת כן, ואפשר שילמדו שפה זו ולשון זה, כשאר לשונות העמים, ועל פי התנאים המבוארים בספר 'תעלומות לב', וגם איזהו חכם הרואה את הנולד, שיתקיים זה, אז ודאי אין לשנות כלל, והיה דווקא לתינוקות של בית רבן הבל, שאין בו חטא בוודאי שגם הצדיק הנודר לא יקפיד בזה, אף אם היה יהיה, שאף במקרה כזה יש קצת הקפדה, על כל פנים, אם היה יודע שאר"ץ תהיה תחת ממשלת צרפת, ומוכרחים ללמוד כתב ולשון הממשלה, ואם לא ילמדו אותם תינוקות של בית רבן, בצירוף צרפתית, יבטלו לגמרי, ויצטרך לעקור הקדשו למקום אחר, שאין בו לשון צרפתית, ובלתי השגחה, וודאי במקרה כזה לא מקפיד, ונח לו בכך שיהיה תינוקות של בית רבן בעירו עם שלומדים קצת צרפתית. כיוון שאין יוצא, חס ושלום, נזק בזה ביראת שמים. ועד כאן תהיה שביתת קלמוסי כי נלאיתי.

'יפקוד ה' א-לוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה' - וזאת ביקש משה רבנו, עליו השלום, אם חס ושלום ישראל יהיו חייבים באיזה זמן על רוע מעשיהם, אז יתרצה הקדוש ברוך הוא בפטירת צדיק אחד לכפר על הדור, ולא ייכלו בני ישראל מהעולם.
וזהו: 'יפקוד ה' א-לוהי הרוחות' – מלשון: 'ויפקד מקום דוד' - הכוונה אם, חס ושלום, ישראל יהיו חייבים, אז יסלק השם יתברך 'א-להי הרוחות לכל בשר - איש על העדה' - לכפר על העדה.
אמנם לא יהיו ישראל חסרים, מהיות להם צדיק בדור, רק תכף הצדיק אשר יצא מן העולם, תכף ומייד יבוא צדיק אחר במקומו על דרך: 'וזרח השמש, ובא השמש'. וזהו: 'אשר יצא לפניהם' - תכף ומייד, 'ואשר יבוא לפניהם' - למלא מקום הצדיק הראשון.
והצדיק הזה, שיבוא למלא מקום הצדיק הראשון, יהיה טוב לשמיים וטוב לבריות, להיות מדריך בני דורו כדרך הישר והטוב, להוציאם מתחת היצר הרע, ולהביאם תחת רשות היצר הטוב. וזהו: 'אשר יוציאם' - מן הטומאה, 'ואשר יביאם' - אל הקדושה. ועל ידי זה: 'ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה' - מאחר שכל העדה קדושים, ולא יצטרכו לפטירת הצדיק להיות כפרה על הדור, רק כל העם הזה חיה יחיה לאורך ימים ושנות חיים אמן כן יהי רצון.

'וזאת עשו להם, וחיו ולא ימותו, בגשתם, את קודש הקודשים: ... ושמו אותם איש איש על עבודתו.' -
עוד אפשר לפרש, על פי מה שקיים לנו כי תורה נקראת: 'זאת', כמו שאמר הכתוב: 'וזאת התורה'. וגם קיים לנו על ידי שקיימו ישראל את התורה יהיו מאריכים ימים, שנאמר: 'עץ חיים היא'. וגם יזכה לראות בבניין בית המקדש. וגם מרן ב'יורה דעה' פסק: שכל איש מישראל צריך שיקבע לו עיתים לתורה, אפילו בעל מלאכה.
ואפשר זה כוונת הכתוב: 'וזאת' - שהיא התורה, 'עשו להם' - רוצה לומר: ילמדו ויעשו מצוותיה, ועל ידי זה: 'וחיו ולא ימותו', וגם יזכה לראות בבניין בית המקדש.
ושמא תאמר: הן כך הוא - זה, דווקא אם יש לו פרנסתו אז יעסוק בדברי תורה, אבל כשהוא טרוד בפרנסתו - לא. על זה אמר הכתוב: 'ושמו אותם איש איש על עבודתו' - שאפילו שהוא עושה מלאכה, אפילו כך חייב בדברי תורה.

'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו' - ויש לפרש הכתוב בהקדים מה שאמרו בתלמוד - 'כל המתגאה - אם תלמיד חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו'. ועוד נקדים מה שידוע כי התורה נקראת לחם, על דרך – 'לכו לחמו בלחמי'. והיא גם כן ידוע הוא שהמים אינם הולכים, רק למקום שפלות. ומעתה אפשר, לעניות דעתי, שזהו כוונת הכתוב: 'שלח לחמך' - שהיא התורה, 'על פני המים'- דהיינו לתלמיד חכם שהוא עניו ושפל כמים, ולמה? יען 'כי ברוב הימים תמצאנו', וזה דווקא אם הוא עניו, לא כן, בר מינן, כשהוא מתגאה חכמתו מסתלקת.

יש לרמוז במילת שלו"ם ראשי תיבות: שלומד ומלמד - ורמז שעיקר התורה ללמוד וללמד לאחרים, ומי יעשה כן נקרא לו 'שלום' - שעושה שלום בינו לבין קונו, ועושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שהרי הוא לומד לעצמו ומלמד אחרים.
ודרך אגב אמרתי לרמוז במילת מלמ"ד ראשי תיבות למפרע: דע מה למעלה ממך - רוצה לומר: שהמלמד תורה לישראל השכינה שורה עליו, וכשידע הדבר הזה, אזי יעשה מלאכת שמיים באמונה.
... או יאמר באופן אחר שרמז מה שכתבו בש"ס: 'מה שלמדתי מחברי יותר ממה שלמדתי מרבותיי ומתלמידי יותר מכולם' - נמצא שהלמוד שמתלמד מן התלמידים הוא דבר גדול יותר מכולם.
וזהו הרמז מלמ"ד למפרע: דע מה למעלה ממך - לרמוז שעל ידי שאתה מלמד התורה לאחרים, תזכה לידע דברים עליונים, אשר לא ידעת כבר. וזהו דיוק: 'מה למעלה ממך' - ועל כן נרמזה למפרע לומר: שמה שלא ידעת כבר, הן עתה תדעהו.

כל ימות השבוע אדם טרוד בפרנסתו להביא טרף לביתו, ומתוך זה אין דעתו צלולה לעסוק בתורה, והרי עיקר בריאת האדם לא היה כדי שיאכל וישתה, אלא כדי שיעסוק בתורה. וחכמינו זיכרונם לברכה החמירו שאסור אפילו על ידי אמירה לגוי, כדי שלא יכול שום איש לעסוק במלאכתו אפילו על ידי מחשבה ובזה תהיה דעתו זכה בלי שום ערבוב. וזה שאנו אומרים בתפילת ליל שבת: 'כי בם רצה להניח להם', בכל האיסורים האלו רצה הקדוש ברוך הוא, כדי שנהיה במנוחה שלימה. והתכלית, שעל ידי זה 'לפניו נעבוד ביראה ופחד'. שאם נתבונן בגדולתו יתברך יתמלא לבנו יראה ופחד ונודה לשמו תמיד.

הלומד מחברו פרק אחד, או הלכה אחת, או פסוק אחד, או דיבור אחד, או אפילו אות אחת - צריך לנהוג בו כבוד.' - ונראה שכאן לא מדבר ברבי עם תלמיד, אלא מדבר בחברים, וישבו שניהם יחד, יום אחד ללמוד שום דבר תורה, ובתוך הדברים לימד לו שום פרק או פסוק, אבל אינו ניכר שזה מלמד לזה, אלא שניהם קורין זה בספרו וזה בספרו, וקורין בפרק אחד, ומתוך הלימוד לימד זה הפסוק, שלא היה ברור אצלו, וחברו לא קרא פרק זה ללמד לחברו, אלא קראו לפי סדר היום שקורין שניהם יחד סדר היום, אין זה היכר אם לימדו או לא. לזה נקט: 'הלומד מחברו', כלומר, אף על פי שחברו לא כיוון ללמדו אלא כקורא בתורה היה קורא עמו, מכל מקום כבר הגיע תועלת לזה, שלימד דבר שלא היה יודעו כן מתחילה, והיה מוטעה באותו עניין של אותו פסוק או דיבור.
ומה שאמר 'אות אחת' - היינו אם היה לו טעות בפרק זה שקורין שהיה זה קורא אותו כמה פעמים בביתו, החי"ת במקום ה"א, או להפך, או בי"ת במקום כ"ף וכיוצא, ועתה על ידי זה נתברר לו, ופקח עיניו, וראה שקרא זה אותה האות כראוי, אם כן לא למד ממנו אלא אות אחת. אפילו כך חייב לנהוג בו כבוד, כלומר הנהגת כבוד בלבד, ולא חיוב כבוד ממש ומורא.

'תורה ציווה לנו משה מורשה - אל תקרי מורשה אלא מאורסה' - וצריכים אנו ליתן טעם לזה 'אל תקרי', שמה ראה התנא להוציא את המקרא מידי פשוטו אמנם לדרכנו יעלה יפה, ופירושו כך הוא: 'תורה ציווה לנו משה' - וקשה בזה, למה באמת ניתנה התורה על ידי משה, ולמה לא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו? - ותירץ את זה הגמרא: 'אל תקרי מורשה אלא מאורסה' - שהתורה היה בדמיון קידושין. ובאה כזה תנא שיש שליחות לקידושין וכך שנינו: 'האיש מקדש בו ובשילוחו'.

'מה רבו מעשיך ה' כולם בחוכמה עשית' - כל הבריאה עם כל נבראיה הרי היא חוכמה עליונה, ואין לך דבר ודבר בעולם, שאינו אומר שירה: 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו, כל דבר ודבר, כל נברא ונברא, מורה על 'כבודו יתברך', וזה גלוי ומובן לכל בר דעת, שזהו תפקידם של כל הנבראים, ושלזה התכלית נבראו, ולא לשום תכלית אחר, חובת האדם לראות על כל מדרך כף רגליו כבודו יתברך, חכמתו טובו וחסדיו, כשאדם נהנה מדבר - מה הוא מברך? הוא מביע בזה הכרתו בחסדו וטובו יתברך, אם כן הרי כל הבריאה כולה "בית מדרש", ואין לך דבר בבריאה שלא הוטבע בה, בכדי ללמד ולהשכיל את האדם, ומה גדול ונפלא "בית המדרש" הלזה.

'מפני מה אין מצויים תלמידי חכמים לצאת מבניהם תלמידי חכמים, מפני שאין מברכין בתורה תחילה' - ראיתי באיזה מפרש שפירש כי רוב התלמידי חכמים הם עניים, וכשמברכים את בניהם, הם מקדימים לברכם - בעושר, שלא יהיו עניים כמותם, ולבסוף הם מברכים אותם בתורה, שמזה נראה שהתורה אינה חשובה אצלם, ולכן אין זוכים בניהם לתורה, ונכון לדעתי.

'יום ליום יביע אומר' - בשעה שאדם ישן על מיטתו, עולה נשמתו לשוט בארץ החיים. ורבינו האר"י גילה, כי באותה שעה, ששוהה נשמתו בעולם העליון, מלמדים לו תורה. ברם, הכל תלוי במעשיו במשך היום, עיין שם. הא למדת, כי אם יעסוק אדם בתורה במשך היום, כאשר ישכב בלילה על מיטתו, ותעלה נשמתו לעולם העליון, הוא זוכה לישא ולתת בדברי תורה בבית מדרש של מעלה. אך אם בילה יומו בהבל, ולא עסק בתורה במשך היום, כאשר תעלה נשמתו בלילה לעולם העליון, הוא יושב דומם כי אין לו שיג ושיח עם התורה, הנלמדת בבית מדרש של מעלה. ולזה רמז הכתוב שלפנינו: 'יום ליום יביע אומר' - אם יום יום האדם עוסק בתורה, אז 'לילה ללילה יחוה דעת' - מידי לילה כאשר עולה נשמתו לעולם העליון, הרי הוא זוכה לחוות דעתו בדברי התורה, הנלמדים שם. אולם אם 'אין אמר ואין דברים' - אם במשך היום אינו עוסק בתורה, אזי 'בלי נשמע קולם' - אינו זוכה להבין התורה, הנלמדת בבית מדרש של מעלה.

היהודי החסיד בין האדם למקום, ואינו מקיים דברים של חסידות בין אדם לחברו, מעורר לעז בני אדם, גורם לחילול ה', ומשמיץ החסידות בעיני הבריות. הטעם שיהודי כזה אינו משפיע מחסידותו על סביבתו, אינו מורה למקורביו, ואינו משמש להם דוגמא, שזה מתפקידו של האדם השלם. אינו מחבב התורה על ההמונים, ועוד להיפך משניא בזה ומבזה ומחלל התורה והחסידות.

שאלה: בהיות שהרשומים, אשר בעיר שאלוניקי, יגן עליה א-להים, יש להם ספר תורה בביתם, שמתפללים שם שבתות וימים טובים, ובחג הסוכות מתפללים תוך הסוכה, ומביאים הספר תורה מן הבית, שיושב שם הספר תורה לסוכה כדי לקרות בשעת הקריאה, ומביאים שם תיבה דווקא כדי לשים שם הספר תורה בשעת הקריאה, ואחר שקוראים מחזירים הספר תורה למקומו. ולשאול הגיעו אם יש בזה גנאי לספר תורה שלוקחים אותו ממקומו ואחר כך חוזרים אותו שם או לא, ושכרו מהשמיים.
תשובה: ... שכיוון שהווי סמוך כל כך ... שלכל היותר סמוכה לבית שיושב שם הספר תורה, יש הפסק כמו עשרים אמה, מכל מקום נראה לעניות דעתי, שכפי דברי ה' 'עדות ביהוסף': אם יבואו כל אנשי הסוכה היושבים שם להתפלל, וייטלו הספר תורה, וילכו אחרי התורה עד לסוכה אז יקוים המנהג הזה, שכך אין התורה הולכת אחריהם, וכולי האי ואולי, לעניות דעתי הפעוטה.

מובא בגמרא: תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה עובר על לא תרצח, וכן להפך אם לא הגיע להוראה ומורה עובר גם כן על לא תרצח. ולכך 'לא תרצח' פעמים ניקודה בפתח ופעמים ניקודה בקמץ. - ובא לרמוז בין מי שהגיע להוראה - וקמץ פיו ואינו מורה, ובין שלא הגיע להוראה ומורה - דהיינו פתח פיו, כולם בבל תרצח, ולכך נקודה בקמץ ופתח.
מי גרם להם כל זה עד שעברו על לא תרצח? - היא מידת הגאווה, בעוונותינו הרבים, שהיא מידה רעה לכל העבירות כולם. שמהראוי: יש הגיע להוראה - צריך ללמוד לאחרים, אבל מרוב הגאווה שבו אינו מורה, וגם כן מי שלא הגיע להוראה - צריך הוא ללמוד מאחרים, אבל מרוב הגאווה שבו, אינו רוצה ללמוד, ולכן בשביל הגאווה שבהם עוברים על לא תרצח.
ותרופה למכתם, אם יחזירו הגאווה לענווה, ומשתהיה בהם ענווה אז מי שהגיע להוראה - מורה דהיינו לומד לאחרים, ומי שלא הגיע להוראה - גם כן אינו מורה היינו צריך ללמוד מאחרים.

שלא להוסיף על המצוות - כמו שהתוספת או המגרעת באבריו של אדם ובגידיו הם מום, כי רק מה שברא ה' באדם ביצירה הוא היופי השלם ... כן תורת ה' - כמו שניתנה, ופירושה - כמו שקבלו רבותינו זכרונם לברכה, הוא שלמותה ויופייה, ומי חכם יותר מקדוש ברוך הוא?! שאילו היה צריך להוספה או להגרעה, לא קצרה ידו, חס ושלום, מלעשות. וכתוב: 'אז ראה ויספרה הכינה גם חקרה'. ויאמר לאדם: צא ולמד, על שהוסיפו אדם וחוה: 'ולא תגעו בו', גרמו מיתה להם ולכל הדורות הבאים אחריהם.

הן בעוון מרוב העוני אשר ירד בעולם, ועמך בית ישראל צריכין פרנסה, ש'אם אין קמח אין תורה', דין גרמא - כי יש ביטול תורה. כי לא נמצא בנו מחזיקים ביד תלמידי חכמים, שיהיה להם פרנסה בכדי שיתמידו בעסק התורה, ובוא וראה להרב 'יערות דבש', כמה וכמה היה מוכיח את העם שבעירו בכדי שיחזיקו ביד התלמידי חכמים. וכמעט בכל דרוש ודרוש היה מוכיח על זה.
הגם כי בעירו היו דרים אחינו האשכנזים, כי בפי אחינו האשכנזים יש להם נדיבות הלב, ונותנים בשתי ידיים, ומחזיקים תמיד ביד התלמידי חכמים, ואפילו כך היה מוכיח להם.
כל שכן אנחנו בשלנו, שאחינו הספרדים, כי לא נמצא בנו אפילו אחד מהם, אשר יחזיק ביד לומדיה, כי צריכין תוכחה מרובה. והלוואי יהיה להם לב מבין ואוזן לשמוע כי עיקר הצדקה הוא עם עמלי תורה, כמו שכתבו רז"ל: 'אם בקשת לעשות צדקה - עשה אותה עם עמלי תורה'.

'לא טוב היות האדם לבדו' - באופן אחר אפשר לפרש, לעניות דעתי, שהתורה נקראת 'טוב' ככותב 'כי לקח טוב', ורוב מצוות התורה, אי אפשר לקיימם בהיותו לבדו, מלבד מצוות שבין אדם לחברו, אלא אף במצוות שבין אדם למקום, כגון פריה ורביה, מילה, פדיון הבן, חליצה, ייבום וכיוצא הרבה מזה, נמצא שאינו יכול לקיים התורה. וזהו שאמר: 'לא טוב' - רצונו לומר: אינו יכול לקיים התורה, שנקראת 'טוב', בהיות האדם לבדו, לכן 'אעשה לו עוזר כנגדו'.

'כל הלומד תורה לשמה, ה' יתברך פותח לו מעיינות של חכמה, והתורה אומרת לו: 'אשקך מיין הרקח' - מיין המשומר בענביו, מששת ימי בראשית. עמד על רגליו רבי ואמר: היה לו לומר - מהר סיני, שהוא תחילת מתן תורה. אמר לו: יש דברים עמוקים וסודות בבראשית, והם גדולים ואין שום אחד יכול לידע אותם, אלא מי שקרא תורה לשמה, וה' יתברך מגלה אותם לו לעתיד לבוא, ולכך אומרת התורה: 'מיין הרקח' - מששת ימי בראשית'. וכל שכן, מי שלומד עם אחרים, ששבח גדול יש לו ממי שלומד לבדו, ומי שלומד עם תינוקות גדול מכולם, שהוא הבל שאין בו חטא. ורבי שמעון בר יוחאי, עליו השלום, כשהיה הולך לבית המדרש של הקטנים, אמר: אלך אראה פני השכינה.

'הוא היה אומר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו.' - אמור מעתה זהו כוונת התנא: 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו' - שיש לו חן וחסד, חוט של חסד בעיני הבריות, כמו שפירש רשב"ם, זיכרונו לברכה, שרוח הבריות הוא 'ומצא חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם' - שיש לו חן בדבריו, שערבים הם לשומעם. אדם כזה הוא שיכול לקום ולדרוש בדברי תורה ברבים. וזהו לה במשנה: 'רוח המקום נוחה הימנו' - שהוא דברי תורה כמו שפירש רבינו יונה, שרוח המקום הוא התורה, ותלוי זה בזה. 'וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו' - אין לו חן וחסד, 'אין רוח המקום נוחה הימנו' - בדברי תורה, שטוב לו ונוח לו שלא לאומרם.
וזה נראה לי רמז הכתוב במשלי: 'לב חכם ישכיל פיהו, ועל שפתיו יוסיף לקח, צוף דבש אמרי נועם, מתוק ומרפא לעצם.' הכוונה: 'לב חכם' שהוא בתורה, וגם 'ישכיל פיהו' - שחננו ה' שפיהו ולשונו מדבר צחות, שיש לו חן וחסד, שרוח הבריות נוחה הימנו, אדם כזה, שיש לו כוח הדיבור, נאה ויאה לדרוש בדברי תורה, וזה שאמר: 'ועל שפתיו' – שיש לו כוח הדברים שמדבר צחות, 'יוסיף לקח' - לדרוש בדברי תורה, שדבריו ערבים לשומעם, כיוון שהוא 'צוף דבש אמרי נועם מתוק.

'והיה ביום השישי, והכינו את אשר יביאו, והיה משנה על אשר ילקטו יום יום' - נראה לעניות דעתי הנה הרב המוכיח למלמד צאן מרעיתו, צריך להתכונן במשך כל השבוע, וכל יום ילקט מדברי חז"ל הלכות ומוסר, כך שביום השבת יהיה מוכן לדרוש, ויכלכל דבריו במשפט, ויהיה תועלת לציבור.
וגם הוא יהיה שמח על שלא נכשל בתפקידו. וזהו פירוש הכתוב 'והיה' - אין והיה אלא שמחה. איך יהיה הרב בשמחה? כאשר 'והכינו את אשר יביאו', 'והיה משנה' - כלומר ישנן, את אשר ליקט ואסף, וזהו 'אשר ילקטו יום יום'. ודייק ומצא קל.

בזכרי והעלותי על לבבי את לימודי התורה, איך שהיו מתקיימים ברוב עם ובחבורה. על אף שהיינו בגלות תימן חונים במרה ואפלה, עם כל זאת גם ביום וגם בלילה. לא פסקה תורה מפינו, בנערינו ובזקנינו במעמד רבותינו. בזמנים קבועים, כמסמרות נטועים.
וכך למדנו ושנינו לפניהם, כשאנו נוכחים מול זוהר פניהם, כאשר זיקוקין דינור יוצאים אלינו מפיהם, ותופע נהרה עליהם. מהגיגם ובהגיונם תורה ברננה, עם דיוק ודקדוק בכל לימוד אמת ובאמונה.
עת לפתוח הלימודים בזוהר המקודש, ועיתים ללמוד בהלכות ולדלות גם מן החדש. דהיינו חידושי תורה, מתוך פלפול וברירה. בטוב טעם ובדעת, בקשב רב ובמשמעת. ומה נעמה תורה ברב עם הדרת מלך, ויהללוה בשערים בכל עיר ובכל פלך.

טעם הגלות להיות אמת, שהתורה צורה זכה ודקה מן הדקה, ולא יוכל לחול על המקבלים אותה, אם לא ימצא בהם הכנה, והאדם הוא בעל יצר הרע, ואין בו הכנה לקבל זאת הצורה הדקה. לכן ולסיבה זו, לא יוכלו לקבלה שום אחת מאומות העולם, לכך הוצרך הקדוש ברוך הוא להכניעם ולשעבדם בעבדות מר ארבע מאות שנה כדי שימצא התורה הכנה לחול, שהתורה נמשלה למים - מה המים אינם עומדים אלא במקום נמוך - כך התורה. וזאת הסיבה אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו, עליו השלום: 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבודו, דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' - הורה שסיבת הגלות כדי שיצאו ברכוש גדול משם, שהיא התורה שהיא רכוש גדול מכל רכושי הגוף, שמצד הגלות יצאו מוכנים, ויצאו בהכנה לקבל התורה שהיא רכוש גדול מכל שאר רכושים, ולכך לא אמר רכוש רב.

חובה אצלנו ללמד את הנער מלאכה שיתפרנס ממנה, וכך אמרו חז"ל בחובת האב לבנו - 'ללמד אומנות מנין? אמר חזקיה שאמר קרא - ראה חיים עם אישה אשר אהבת. אם אישה ממש היא - כשם שחייב להשיאו, כך חייב ללמדו אומנות. אם תורה היא - כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות'. רואים אנו כמה העריכו חז"ל לימוד מלאכה לנער, ועד כדי ששקול בעיניהם לימוד המלאכה כלימוד התורה, וכן שקול כנשיאת אישה. כשם שזה ישובו של עולם - להולדת המין האנושי, כך המלאכה לקיום מציאות המין האנושי.

'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו' - אני נתתי לכם 'לקח' - שהוא לשון 'לקיחה', שהוא בחינת הפשט, כמו שכתבנו לעיל. וגם 'טוב נתתי לכם' - שהוא בחינת הסוד שהוא 'טוב', כמו שכתוב בזוהר בפרשת בלק, במשל לרופא שנתן להם סם של חיים, שהוא בחינת הסוד, והראה להם עליה סם של מוות, שהוא הפשט, כמו שכתוב שם שהוא 'לא תרצח לא תנאף'. אפשר שתאמר כיוון שהסוד נקרא 'טוב', אתם נגררים אחר הסוד ותעזבו את הפשט, שהוא סם של מוות, לזה אמר: 'תורתי אל תעזובו'. אל תעזבו את המקח שנתתי לכם, שהוא הפשט גם כן, משום שאי אפשר לנשמה בלא גוף.

באשר לקריאת ספר תורה, אפילו לדעת מרן השולחן ערוך שהעולה מברך והחזן קורא, בכל זאת הוא מצריך למברך שיקרא בלחש כדי שלא יהיו ברכותיו לבטלה. לפיכך אם הוזמן תימני לעלות לתורה בין ספרדים או אשכנזים, אם יתנו לו לקרוא הוא בעצמו במבטא תימני מוטב, ואם לאו צריך לקרוא בלחש מילה במילה עם החזן כדי שלא יהיו ברכותיו לבטלה.

'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת' - כתב מורנו הרב רבי משה אלשיך, זיכרונו לחיי העולם הבא, שעיקר תענוג השבת הוא בעסק התורה, שיענג הנשמה יתירה בלימוד התורה, לא במאכל ומשתה שזהו תענוג הגוף שהוא גשמי, אבל הרוחני אינו מתענג כי אם בלימוד התורה. והנשמה היתירה נקראת 'שבת' לפי שהיא אינה באה אלא בשבת דווקא.
וזהו שאמר הפסוק: 'ושמרו בני ישראל את השבת' - עיקר שמירת השבת והתענוג הוא 'לעשות את השבת', אינו במאכל ומשתה כי אם דווקא בעסק התורה, לעשות נחת רוח לנשמה יתירה הנקראת 'שבת'. וחוזר ומפרש מהו הדבר שעושה לשבת, ומפרש 'לדורותם' - היא התורה שניתנה לאלף דור, ככתוב: 'דבר צוה לאלף דור', וגם כן היא 'ברית עולם' ככתוב: 'אם לא בריתי יום ולילה'.

'מפני מה נקבעה הלכה כבית הלל? - מפני שיש בהם מידת הענווה' - ועל זה יש להקשות על מאמרם זיכרונם לברכה: אם בית הלל יש להם מידת ענווה, על זה קובעים הלכה כמותם, אם אינה כמותם?! אלא ליישב זאת נקדים כלל גדול אמרו חכמינו זיכרונם לברכה על מי שהוא עניו: כשהוא לומד איזה דין מכווין לשמועה על פי ההלכה, ולזה קובעים הלכה כמותו.
ולפי האמור יתיישבו לנו הפסוקים אשר ברך משה לשבט לוי: 'וללוי אמר תומך ואוריך לאיש חסידך וכו', 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכו' - לכאורה, יש להקשות איך משה לא בירך זאת הברכה כי אם לשבט לוי?! והלא כל השבטים שבטי יה, וכולם קיבלו התורה מסיני, וכולם למדו מפי משה, ואיך משה לא זיכה קריאת התורה וגם את ההוראה כי אם לשבט לוי?!
אלא על פי מדרשנו יתיישב - דהיינו: שבט לוי, יש להם מידת הענווה. וכאשר נתחלקה ארץ ישראל לכל השבטים הם לא לקחו נחלה, כמו שאומר הכתוב: 'ה' הוא נחלתו', ובזאת המתנה שמחו מאוד. ועל זה נאמר עליהם שם 'חסידך', כמו שאומר הכתוב: 'לאיש חסידך'. ובזה מכוונים השמועה על פי ההלכה, כאשר נאמר גם על בית הלל, שהיה להם מידת הענווה וכאשר ילמדו עם התלמידים, נותנים דעתם עמהם עד שיבינו. ולא יכעסו כלל, כי כך היא מידתם.

'כשעלה משה למרום בקשו מלאכי השרת לפגוע בו, מה עשה הקדוש ברוך הוא, צר קלסתר פניו דומות לאברהם אבינו, עליו השלום, ואמר להם: לא זה האיש שאכלתם אצלו בשר בחלב' - ותמוה, וכך אמר מר: כי בהכרח התורה תינתן לארץ, לסיבת כי בחטא אדם הראשון נתקללה האדמה, וכמו שאמר הכתוב: 'ארורה האדמה', ועל ידי התורה, וקיום מצוות התלויות בארץ, תצא מכלל ארור. ומלאכי השרת ביודעם מזה, חשבו להידמות לבני אדם, וכערבים נדמו לאברהם אבינו, עליו השלום, ולאכול אצלו, וקיים לנו: 'אורח מברך', ועל ידי ברכתם, ברכת המזון על הארץ, הבל שאין בו חטא, תבורך האדמה ... נמצינו למדים, כי בדעת מלאכי השרת, כי בהבל פיהם עדיף לתיקון הארץ, אלא כי לא הסתייע הדבר. דבר הלמד כי בנתינת התורה לארץ, יש טורח לתיקון הארץ, שתצא מכלל ארור ... הט אזנך להבין דברי חכמים: 'אמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה' הידועה - על עיקר עומד. שהביאה קלקול לעולמות 'בינינו'. השיבם הקדוש ברוך הוא: היא הנותנת לקבל התורה - בא לתקן, כי כך עלה במחשבה, כי התורה תינתן לארץ לבני אדם לתקן.

כי מי אנכי פחות שבערכים, אשר אבוא אחרי אריות גאונים אדירים, ראשונים כמלאכים, עמודי התורה, להקשות עליהם ולהשיב על דבריהם, וחלילה לי חלילה לחשוב כי נעלם דבר מעיניהם כי מה ידעתי והם לא ידעו, בוודאי ובוודאי כי הכל תלוי בחוסר הבנתי וקוצר השגתי לחדור ולכוון לעומק כוונתם, ואיני בוש לקבל האמת ממי שאמרה, יהא רב או תלמיד, יגיל וישמח לבי כדרך אי"ש הישר.

'זה ספר תולדות אדם' - פירשו המפרשים: כשאדם מחדש וכותב ועושה ספר מתורתו שלו ממה שחידש בתורה, אותו ספר נחשב לו כבן. ... וזהו: 'ויברך אותם א-להים' - כי ישא ברכה מאת ה', המקיים פרייה ורבייה במעשיו הטובים, לזכות אחרים.
ובזה יש לרמוז כי הנה מצווה ראשונה מתרי"ג היא מצוות פריה ורביה, והאחרונה היא מצוות כתיבת ספר תורה, לומר לך ששני הקצוות שווים הם לטובה, וזה שקול כזה, כי האדם הזוכה לחבר ספר בתורה, הרי זה נחשב לו כבן ומקיים פריה ורביה.

וצריך אתה לדעת שהתורה שלנו היא כלוח קצר, שבו רושם כל העולמות, 'וזאת התורה אשר שם משה' היא גם כן נמצאת בעליונים, בעולמות אצילות בריאה יצירה כפי למודי המקובלים, שכל הדברים יש להם שורש למעלה, אבל ההבדל שביניהם גדול - שמה שנראה לנו סיפור, שם הוא דבר חכמה רמה, וסוד נשגב ונורא, והוא כעניין כתב סתרים שמשתמשים בו המלכים, שנתבאר בחכמה הסטנוגרפיה, שאפשר לכתוב כתב שאם יקראוהו עשרה בני אדם, כל אחד יבין דבר זולת חברו. רוצה לומר שלכל אחד מהם יהיה מפתח משונה נתון מהכותב, בסוד שבו יגלה כל אחד דבריו, ויוציאם לעניין אחר ... וגדולה מזו אני אומר, שאפשר שהמבין תכלית האחרון של כותב - לא יבין ההבנה ראשונה שיבין הקורא לפי תומו, שכל אחד מבין כפי ההתחלות שיש לו, וכפי המפתח שמסרו לו, עד שהחכם הגדול בתורה שבינינו, לא יבין כלום מהתורה שבעולם היצירה, וכל שכן מהתורה של עולם הבריאה והאצילות ... ובכן 'הואיל משה' גם בקריאה הפשוטה שנתחיל ממנו.

דעו כי תחילת דינו של האדם, האם קבעת עתים לתורה. 'אשרי אדם מפחד תמיד', ושם לבו לדבר אמת ועוסק בלימוד התורה, ומשאו ומתנו באמונה, ודרכו דרך ישרה, נוח לבריות ונעים הליכות.
עוד משל המשילו חכמינו זיכרונם לברכה: לבן מלכים שנוסע לארץ רחוקה להתעסק בסחורה, ועובר במדבר שומם ומפחיד, מחיות רעות ומליסטים ומכל מיני פגעים. זקוק לשמירה ובטחון בדרכים מסוכנות והתרופה לזה בידי אביו.

כשעלה משה למרום לקבל את התורה, ביקשו מלאכי השרת למנוע זאת, ואמרו לפני הקדוש ברוך הוא: 'תנה הודך על השמים' - כלומר מוטב שתישאר התורה בשמיים. עד שהשיב להם משה תשובות ניצחות, שראויה התורה לרדת לארץ דווקא. - והיינו כי מלאכי השרת סברו, שעדיף שהתורה תישאר בשמיים כיוון ששם היא ברורה ונקייה מכל קושיות ומבוכות, ואילו כשתרד לארץ, יתרבו בה הקושיות, ולא ימצאו בנקל 'הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד'. אולם משה רבנו סבר, שאדרבא, ראוי שתרד התורה לארץ, ובני אדם יעמלו ויתייגעו בה להבינה כראוי עד שלבסוף יצליחו לכווין לאמיתתה, ומכך יהיה נחת רוח להקדוש ברוך הוא. וכפי שנחלקו משה רבנו ומלאכי השרת, איזוהי הדרך הראויה בלימוד התורה, כך גם נחלקו אברהם אבינו ושרה אמנו: אברהם סבר כדעת מלאכי השרת, שמוטב ללמוד התורה בדרך הפשוטה והברורה של ההלכה הפסוקה, ללא כל קושיות ובעיות, ולכן ציווה את שרה לאפות למלאכים עוגות מסולת דווקא, שהיא מנופה ונקייה מכל פסולת, בדומה לדרך לימוד ההלכה הפסוקה, וכדעת אברהם אבינו סברו גם שלושת המלאכים, כפי שסברו באותה שעה שעלה משה למרום. אולם שרה סברה כדעת משה רבנו, שלא די בלימוד שטחי, ללא כל עמל וטורח, אלא צריך שתינתן לישראל גם דרך הפלפול כדי שיתייגעו בלימוד הסוגיה כשהיא עדיין מעורבבת ומבולבלת עד שיבינוה לאשורה, כיוון שרק על ידי יגיעת האדם בתורה הקדושה הוא מתקשר בה בכל ליבו ונפשו, וזוכה לדברים הרבה, ולכן החליטה שרה לאפות למלאכים עוגות מקמח דווקא, כיוון שהקמח אינו מבורר כל צורכו וצריך ניפוי.

'כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת, וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו - אין חכמתו מתקיימת' - ובהיות הדבר כן, לכן לא עומדת להם, כל חכמתם של אומות העולם, זה בונה וזה סותר, ואין נמצא מופת חותך. מה שאין כן חכמי ישראל, שחכמתם עומדת, שיראת חטאם קודמת לחכמתם, אז חכמתם ומעשיהם מתקיימים. ... וזהו שאמר: 'לעיני כל ישראל - בראשית ברא א-להים' - דהיינו: שראשית הכל תהיה היראה, כמו שאמר: 'ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה' - דהיינו, שכל מי שהוא ישראל - בראשית.

'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו' - אם האדם מחדש חידושים נקראת התורה על שמו כמו שנאמר: 'ובתורתו יהגה יומם ולילה' אבל אם אין מחדש חידושים נקראת תורת ה', כמו שנאמר: 'כי אם בתורת ה' חפצו', וכשהאדם מחדש חידושים כפי הטבע הוא עוסק בתורה יומם ולילה, שהוא שמח בלימודו, אבל אם אינו מחדש חידושים אפשר שיתרשל מלעסוק בתורה.
וזה שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם' - אם אתם מחדשים חידושים שנקראים על שמכם, ואין צריך להזהיר אתכם עליה, אבל אני מזהיר: 'תורתי אל תעזובו' - אפילו בסוג שהיא 'תורתי' - שבטבע מתרשלים ממנה, שאינם מחדשים חידושים 'אל תעזובו'.

'יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר' - הנה מצאנו בבני אדם, שהם עצלנים ואינם קמים ממיטתם, כי אם עד אחר עבור זמן רב, שכבר עלה עמוד השחר, ופעמים קוראים קריאת שמע ומתפללים תפילה שלא בזמנה, ואם יקרה להם איזה צורך מענייני הבלי העולם הזה, שהוא צריך לעשותו בבוקר בבוקר או לטייל, אזי הוא משכים וקם באשמורת הבוקר. ונמצא שקימה זו אינה כדי לבכות על החורבן או ללמוד תורה, ולקשר לילה כיום, אלא לצרכו דווקא, שהוא צריך השחר שיאיר, לעשות חפצו ורצונו בבוקר. וזה כוונת הטור זיכרונו לברכה באומרו, שתהא אתה מעורר השחר - שלא תהא ההתעוררות שלך, מפני מה שאתה צריך לעשות איזה עניין בבוקר. אלא מה שתהיה אתה קם הוא מפני שצריך לקום לעסוק בתורה בלילה עד שבא הבוקר, ותהיה מעורר השחר. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום: 'אעירה שחר' - אני הייתי מעורר את השחר, שרצונו לומר כשאני קם הוא ללמוד תורה עד שיעיר הבוקר ויהיה השחר, ונמצא שאני מעורר השחר, שאיני צריך לאור השחר ולא השחר מעיר אותי, שלא היה מתעורר בלילה בשל שהיה צריך להיות מזומן בשחר, אלא אדרבא הוא מעורר השחר, וזהו הכפל להורות לנו דבר זה.

'מה טעם פתח בבראשית' - בא חכם יהודה ללמד דעת אותנו, ולהעיר התלמיד חכם הבא ללמד ולדרוש אל העם שילמוד ממידת קונו, שהיה צריך להתחיל התורה: 'מהחודש הזה' - שהיא תחילת המצוות שנצטוו ישראל המקבלים את התורה והיא כמעט תחילת התורה. ...
וכדי להמשיך את לב האדם כשיתחיל ללמוד התורה, לא כן עשה להתחיל התורה במצוות החודש, אלא פתח בסיפורי כוח מעשיו, דומה לתלמיד חכם הבא לדרוש לעם שצריך לפתוח בסיפורי אגדה.
וזה שנאמר: 'מה טעם פתח בבראשית' - רצה לומר: והלא יכול לספר מעשיו וגבורותיו ונפלאותיו שעשעה עמנו ועם אבותינו אחרי המצוות, ותירץ משום: 'כוח מעשיו הגיד לעמו' - רצה לומר: כדי שממידותיו וממעשיו ילמוד האדם כשיבוא לדרוש לעם וללמדם חוקי הא-לוהים ותורותיו.
שכמו שהוא פתח והתחיל התורה בסיפורי אגדה, שהם סיפורי בריאת העולם, שעל ידי זה נמשך לב האדם אחר לימוד עסק התורה, ויתלהב ליבו לאהבת השם יתברך, במה שרואה גבורת השם יתברך וחסדיו ונפלאותיו אשר עשה עם האבות ובניהם, שהוציאם ממצרים, וכיוצא שאלו הסיפורים שאני קורא אותם סיפורי אגדה, כמאמר הפסוק 'הגיד לעמו', הגיד דווקא.

כל ישראל יש להם חלק בתורה, וכל אחד קיבלה נשמתו בסיני מה ששייך נשמתו לחדש בתורה.

'וידבר ה' אל משה, במדבר סיני, באהל מועד, באחד לחודש השני, בשנה השנית' - אפשר לרמוז בזה מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאין האדם זוכה לכתרה של תורה אלא אם כן יש בו מדת הענווה, והוא מתמיד גם כן בעסק התורה לשמה. ...
וזה שכתב: 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני' - רמז בה מפני מה זכה דעת האדם, הנקרא משה, להשיג דבר ה' יתברך, כעניין 'רוח ה' דבר בי ומילתו על לשוני', והשיב: 'במדבר סיני' - כלומר בשביל שיש בו מידת הענווה, שעושה עצמו כמדבר שהכל דשים בו, וכהר סיני שהוא הקטן והנמוך שבהרים, ועוד שהוא מתמיד בעסק התורה בבית המדרש, וזהו: 'באהל מועד', וכמו שכתב אונקלוס בפרשת 'כי תשא' בפסוק: 'וקרא לו אוהל מועד' - וקרי ליה משכן בית אולפנא.
ואומרו: 'באחד לחודש השני בשנה השנית' - לרמוז שאחר שזכה לכל הנזכר לעיל, זוכה עוד, ומגלים לו רזי תורה ומחדש חידושים בתורה, בתחילה חידוש אחד ואחר כך ב' חידושים, וכן למעלה למעלה.

מה נעמו דברי המשורר באומרו: 'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול' - רוצה לומר: אם יהיה שלום הרב עם התלמידים ומסביר להם פנים כראוי - פנים שוחקות. אחד.
ועוד שאמר: 'לאוהבי תורתך' - בא לרמוז פירוש אחר, של רש"י, זיכרונו לברכה, דהיינו: שהתלמידים גם כן אוהבים תורתך, ועוסקים בה מאהבה, אז על ידי זה 'אין למו מכשול', חס ושלום, להיות שוגגים בדבר הוראה. ושמעתי מאחד חכם שפירש בזה על פי: 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך' - רצה לומר: וכל בניך לימודי ה' - שהם מחכימים כראוי, ע"י 'ורב שלום בניך' - רוצה לומר: הרב שלום עם בניך, דהיינו: שמסביר להם פנים. עד כאן דבריו.
'וזה מעשה המנורה: מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא, כמראה אשר הראה ה' את משה' -והנה העניין ידמה למראות הצובאות, שאם האדם יתקרב אל המראה לראות בו צורתו, אם הוא שוחק - הצורה שבתוך המראה צוחקת, ואם הוא עוקם - הצורה גם כן עוקמת.
ועל זה רמזה תורתנו הקדושה: 'וזה מעשה המנורה' - זאת התורה. הוא שכתוב: 'ותורה אור'. אם היא 'מקשה' - דהיינו: שלימודו קשה עליו, הווי יודע אם משום שאינו נותן לה כראוי, או משום רבו שאינו מסביר לו פנים. ועל זה סיים כ'מראה' - דהיינו: העניין הזה ידעה כמראה שהאדם רואה בהם פניו, שאם הוא שוחק הם שוחקות, ואם הוא עוקם הם עוקמות. כן העניין בזה.

חיוב גדול חייבה האדם תורתנו הקדושה ללמד את בניו תורה ומצוות. ורבי נהוראי יוכיח שאמר: מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, וספרי המוסר מלאים מזה, דברים שורפים חומרים מעיו של אדם, אוי למי שאינו חש לדבריהם.
ואנחנו בעונותינו, בעוון חוללנו, והולך חסר, לא די שאין לנו מקום קבוע לעסוק בתורה, אלא אנחנו מבטלים העת הקבוע בבתי כנסיות אחר התפילה, ללכת לעסוק בשיחה בטלה. ולא ישאר בבית הכנסת אלא מעט מזער. אוי לנו כי טח מראות עינינו, ולא זכרנו למה נוצרנו, ועבירה גוררת עבירה.
הבנים הקטנים והבחורים, בעת התפילה עוסקים בדברים בטלים בפתחי בתי כנסיות, ומערבבים הצבור התפילה, בפרט במילוי הלבנה. ותבקע הארץ לקולם, אוי לבחרותם שמכלים אותה בשחוק, ולא זכרו אחריתם, ואוי לאביהם שאינו חש לעונש מר ממוות, אוי לדור שכך עלתה בימיו.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה 'אין למכור ספר תורה, אלא כדי לישא אישה או ללמוד תורה' - שהוא הדין שמותר למכור הספר תורה כדי לקנות ספרים ללמוד בהן כגון משנה וגמרא ופוסקים, והוא הדין לקנות חומשם ונביאים ללמוד בהם - שבכלל 'כדי ללמוד תורה', שהתירו למכור - הוא זה.
שהרי אם אין לו ספרים ללמוד בהן, אינו יכול ללמוד מהספר תורה כלום, ואפילו אם יכול לשאול מאחרים, מכל מקום, לא כל שעה מושאלים אצלו, ויישאר בטל מהלימוד ודוק.

אם יביאו לך שני מכתבים מעסקי מסחר שהם סותרים זה את זה, אתה נותן לב בהם להבין כדי שלא תפסיד ואינך מקבלם באמונת אומן! ובתורה שהיא חיי הנפש תקבל את הסותר אמונתך באמונת אומן אם טוב ואם רע בלי הבנה?
הלא עיקר עסק התורה לדעת ולהבין מצוותיה וחוקותיה! ודוד המלך עליו השלום אמר מתחנן לפני הקב"ה: 'הביננו ואלמדה מצוותיך'. ואמר עוד: 'טוב טעם ודעת למדני כי במצוותיך האמנתי'.
וקל וחומר הוא: ומה בשאר מצוות של תורה צריך לב להבין שלא יטעה להתיר את האסור. ... במצוות ידיעת ה' יתברך, ויחוסו על פי האמת והצדק שציוונו ה' יתברך בתורה כמו שנאמר: 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-להים'. ... על אחת כמה וכמה, שאנחנו צריכים לידע את מי נעבוד.

'אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם' - יש להקשות למה בחוקים - אמר: 'אם' ולשון הליכה, ובמצוות - אמר: 'ואת' ולשון שמירה, והמשפטים - לא הזכיר כלל, ואמר: ועשיתם אותם. ...
הנה ידוע שהתורה היא נקראת מזון לנפש. ... ואמר בעסק התורה: 'אם' - לשון רשות, לפי שהמזון אפשר לאדם להסתפק במועט בשעת הדוחק - כך בתורה אפילו לא קרא, אלא קריאת שמע שחרית וערבית - דיו. ולשון הליכה: שצריך פעמיים שלוש בכל יום - הולך ושב אל המזון.

מעיקרי דין התורה כל אדם אינו חייב ללמוד, אלא כיכולתו וכשיעורו. אך החובה הוא שילמד בכל מה שחשקה נפשו דווקא, וכמו שכתב רבנו יצחק לוריא, זכרונו לחיי העולם הבא, שצריך האדם לעסוק בתורה במה שחשקה נפשו יותר. דהיינו: אם חשקה נפשו במדרשים דווקא, יותר מן הגמרא ומהמשנה, יעסוק בהם, שוודאי לא באה נשמתו כי אם לתקן הגלגול הקודם, וזהו תיקונה. וכן אם חשקה נפשו בגמרא וכן במשנה. ואם חשקה נפשו בדברי קבלה הרבה, הרי זה משובח, וידוע שנשמתו באה מעולם האצילות.

דעו אהובי, כי אין כמוה מחכימת פתי ומלמדת לאדם דעת, ואם יושרשו בניכם, ויהיו 'שתולים בבית ה', ובחצרות א-לוהינו יפריחו' בבתי מדרשות, ויקבעו עתים לתורה, יציצו ויפריחו ויחכמו גם כן בכל החכמות, ובידיעת הלשונות, כפי הצורך והשעה, ולא תהא כהנת כפונדקית חלילה. שימו לב אחי ורעי, שאם, חלילה, חסור יחסר לימוד התורה הקדושה, כמו כן יעצור, לא עלינו, השפע מלמעלה, והיא אומרם באבות: 'אם אין תורה אין קמח', והנביא צעק: 'על מה אבדה הארץ, ויאמר ה' על עזבם את תורתי'. ובמדרש אמרו: 'וצבא תינתן', על פשעה של תורה, המלכות גוזרת ומצלחה'. ולך לכיוון השני, 'על שלושה דברים העולם עומד, על התורה', 'הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו. - כל זמן שהקול קול יעקב, אין הידיים ידי עשו'. וסוף כל סוף התורה נותנת חיים לעושיה, בעולם הזה ובעולם הבא.

'ומי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה, ילך וישוב לביתו' - מלבד הפשט כי לא יופשט, השוטרים מדברים בלשון חכמה ודרך רמז: 'מי אשר ארס אשה' - זו תורה, כמו שאמרו זיכרונם לברכה על פסוק: 'תורה צוה לנו משה מורשה - אל תקרי מורשה אלא מאורסה'. ולזה רמז הכתוב: 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת'. מי האיש אשר ארס אשת נעורים - קיבל התורה בכלל כל ישראל, כל העדה כולם קדושים, כולם שמעו בסיני קול א-לוהים חיים מדבר מתוך האש, אכן 'לא לקחה' - לא עשה לה לקוחים, לקבוע לימוד בה, יום ולילה ... האיש הלזה 'ילך וישוב לביתו', ובאהבתה ישגא תמיד בקבוע עתים לתורה.

'יאר ה' פניו אליך ויחנך' - במדרש: ייתן בכם דעת שתהיו חוננים זה את זה, ומרחמים זה את זה ...
ונקדים מה שאמרו חכמנו זיכרונם לברכה על פסוק: 'עשיר ורש נפגשו עשה כולם ה' - שעל ידי הצדקה שעושה העשיר עם העני בזה מתייחד שם הוי"ה ברוך הוא.
הכיצד? - הפרוטה רומזת לאות יו"ד, חמש אצבעות הנותן רומזת לאות ה' ראשונה, ו' - זרוע, ה' אחרונה - חמש אצבעות המקבל. הרי לך שם הוי"ה.
וידוע שסגולת הצדקה לפתוח הלב לתלמוד תורה מידה כנגד מידה, שכמו שהוא פוקח עינו של העני והחייהו, כן הקב"ה פותח ליבו לתלמוד תורה אם הוא בר הכי. ...
וזה שאמר: 'יאר ה' פניו אליך ויחנך' - ייתן ה' בכם דעת שתרחמו זה על זה בצדקה, ועל ידי זה יחנה ה' אצלך, כי על ידי הצדקה מתייחד שם הוי"ה, ומזה נמשך כי יפתח לבך בתלמוד תורה.

אדם ירא שמים שלא למד הלכות ביסודיות, יאמר על כל שאלה שישאלוהו, יש בעניין זה מחלוקת וטוב להחמיר. ובזה פוטר עצמו מללמוד. .... וכבר המליצו על הנאמר במלכים: 'החמור אסור והסוס אסור' - שמי שלא לומד הלכה ביסודיות, יאמר על כל מה שישאלוהו אסור. 'ואהלים באשר המה' - אך רק מי שהוא יושב אהלים בליבון הלכה, יכול לומר את ההלכה כאשר היא מותר או אסור.

'וכל בניך לימודי ה', ורב שלום בניך' - שהשכינה בתוך תינוקות של בית רבן, ואלמלא שהקדוש ברוך הוא שורה שם, ושוכן בתוכם ועוזרם בלימוד התורה, לא היו יכולים ללמוד תורה, כי התורה היא אשת ומתשת כוחם, וכיוון שהשכינה עימם אז נדבקת ונדלקת התורה בליבם כמו האש בפתילה. ...
ועל כן אמר קרא: 'וכל בניך לימודי ה' - כי מתוך שבניך לימודי ה', ושורה עליהם ומלמדם תורה אז 'ורב שלום בניך' - שלא יארע בהם שום נזק, אלא יתרבה השלום והשפע עליהם, ובזכותם יתרבה השלום גם בכל העולם.

מה השושנה שפלת הקומה ומוציאה פרחים טובים? - כך אין התורה נמצאת אלא במי שהוא נמוך. ולא נפסקה הלכה כבית הלל אלא מצד שהם נמוכים. וגם כן לא נשתבח אדון הנביאים אלא בענווה.
וגם כן - מה שהשושנה מוציאה הפרחים מינים ממינים שונים? - כך התורה בכל דור ודור מתחדשים בה כמה רזין עלאין, וכל אחד מחכמי ישראל מניח לחברו במה להתגדל, וכל אחד מחדש מה שקבלה נשמתו, והכל הולך אל מקום אחד ו'כפטיש יפוצץ סלע'.

'תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף.' - כוונתו בזה: שמתחילה, כללות כל ישראל לא ראו ולא קבלו, רק פשטי התורה ומצוותיה אבל סודותיה וחדריה, לא ידעו בהם כל ישראל בתחילה.
וזהו שאמר: 'תורי זהב נעשה לך' – דהיינו: שהבטיחם הקדוש ברוך הוא, כשידעו ויבינו פשטי התורה ויקיימו מצוותיה על אמיתתם, עתיד לגלות ולהראות להם סודותיה הנחמדים מזהב, והרי אמר לו: 'תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף' - שיש בידך כבר. שקודם ידיעת בסודות התורה ומצפונותיה התורה חשובה בעיניהם רק כנקודות הכסף אבל אחר היכנסם בחדריה, נקודות הכסף יהיו בעיניהם כתורי זהב, וכל זה הבטיחם והם לא יכלו לעמוד באמונתם.

'אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלם' - הנה קהלת הוא שלמה, כי לא היה מבני דוד, משיח ה', מלך בירושלים, רק הוא לבדו, ונקרא כן על החכמה שנקהלה בו, או על קיבוץ וחיבור חלקי הסותר בדברי בני האדם ותכלית עניינם, אשר חיבר ואסף בחקירות, וכבר בקשו לגנוז הספר הזה מפני שמצאו בו דברים נוטים למינות, אבל נמנעו מזה, לפי שראשו דברי תורה וסופו דברי תורה, והכלל העולה מדבריו אחרי העיון והחקירה בכל חלקי הסותר הוא תכלית דבריו: 'סוף דבר הכל נשמע, את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם. כי את כל מעשה הא-להים יביא במשפט על כל נעלם, אם טוב ואם רע'.

'אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך' – דהיינו: על ידי ריבוי ועסק התורה, חידשת חידושי תורה, אל תחזיק הטובה התורה שחדשת לעצמך, אלא 'יפוצו מעיינותיך חוצה' לזכות בה את הרבים.

'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה' - מקשה הגמרא: כלום יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? ועונה: אין. דהיינו אם למד תורה ולא למדה לאחרים, נהיית תורה שאינה של חסד. ולא נקרית תורה של חסד אלא כשמלמדה לאחרים.

יש לחקור שאם דיין שלקח שוחד והתרו בו, למה לא ילקה?! ולא מצינו מלקות בזה, ולא מנה אותו הרמב"ם ז"ל, וכן דיין שהטה את הדין והתרו בו. ולזה יש לומר - שאין בו מעשה. וגם בדיין שלקח שוחד, בשעה שלקח, עדיין הוא התראת ספק, שמא לא ידון. ובשעת גמר הדין, הווי אין בו מעשה, כיוון שסוף סוף הווי התראת ספק, בשעת קבלת השוחד אין בו מלקות.
אבל בדיין המטה הדין, אם נשא ונתן ביד והתרו בו, למה לא ילקה?! ואף על גב שאין במעשיו כלום, שחוזר הדין אפילו כך לרבה לוקה, שעבר על דברי רחמנא.

'התינוקות לא קוראים בתחילה בשבת, אלא שונים בראשון' - ופירשו רש"י והר"ן: אין מתחיל ללמדם בתחילה בשבת, בדבר שלא למדו מעולם אבל בדבר שלמדו כבר בפעם הראשונה, שונים ולומדים. ...
וראיתי להחכם 'עמודי שמיים' ... שבימי החול יעסוק במשא ומתן סדיני התורה בעניין עמוק ופלפול, להוציא שבת, שלא יעסוק גם בעבודת התורה, לא אפילו במלאכה קלה, כעניין שאמרו: אין שונים בו בתחילה, מפני קושי הלמידה, שזה בכלל אזהרת השביתה, אלא יחזור על תלמודו, הרגיל על לשונו, ויעיין בדברי אגדה המושכת ליבו של אדם. ... שלא יטריח עצמו בעיון עמוק, ואין צורך לומר, שלא יטריח עצמו בלימוד הגמרא, שגם זה נחשב חילול שבת. ... והרב המאירי ... אסרו להטריח נפשו, שהוא יום מנוחה ועונג, והוכיח כן מסוגיה, שבנדרים הנזכרת, שאמרו: 'תינוקות אין קוראים בתחילה בשבת', והגם שהסוגיה אמרו בתינוקות, מכל מקום יש ללמוד גם לגדולים בהדרגה, שאם הש"ס, נשמע לנו בלימוד, שאינו קשה אלא לגבי תינוקות, כיוון שלפי שכלו, ולפי שניו מצטער בלימוד זה, וחסרוהו הוא הדין בלימוד ועיון עמוק, שגם הגדולים והמבינים טורחים בו להבין ההלכה, יש לאסור בשבת בכל העיתים.

אם הם מוחזקים לתלמידי חכמים, ויודעים לישא וליתן בגמרא ובפוסקים, אף על פי שאינם תלמידי חכמים רשומים כמו של שאר כרכים גדולים המפורסמים, ודעתם תמיד על תלמודם שעוסקים בתורה עד חצות, ומחצות ואילך מתעסקים במשא ומתן, למצוא טרף לביתם, אפילו יותר מכדי חייהם רק שאינם מתעסקים הרבה כשאר הסוחרים כדי להתעשר, וביום השוק דווקא שהוא זמן מחייתם לכל השבוע הוא שבטלים, שזהו בכלל 'כדי חייו' מעין מה שאמר רבא לתלמידיו: 'בבקשה מכם, בימי ניסן ובימי תשרי, אל תראו לפני, כך שלא תוטרדו במזונותיכם כל השנה'. ולעתות הפנאי שאין להם עסק, חוזרים על תלמודם, ואינם יושבים בישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ להוציא הזמן לבטלה, הרי אלו תלמידי חכמים ופטורים מכל מיני מיסים וארנוניות אפילו הקצובים על כל איש ואיש וחייבים הציבור לפרוע בעדם, ואם לא ירצו לפרוע בעדם, יכולים לנדותם ונידויים נידוי עד שיפרעו.
ומה שאומרים הציבור לקבוע להם פרס יפה, משיבים התלמידי חכמים שאין רצונם ליהנות כי אם מיגיעת כפיהם, ומשנה שלימה שנינו: 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון'. ...
ולכן אין לציבור כי אם לשמוע דברי חכמים שישימו עיניהם על התלמידי חכמים שביניהם להחזיק את ידם ולפוטרם מכל מיני מיסים, למען יחזיקו בתורת ה', רק שישגיחו עליהם להיותם תורתם קבע ומלאכתם עראי, לעסוק כמנהגם מקצת היום בתורה ומקצתו במלאכה ובמשא ומתן, ובכל עת שיפנו מעסקיהם יהיו חוזרים ללימודם כנזכר. ועליהם יאמר עץ חיים היא למחזיקים בה.

'מפני מה בני עניים? והקדוש ברוך הוא משיבה: 'להנחיל אוהבי יש'. למה הם עניים בעולם הזה? כדי שלא יעסקו בדברים אחרים וישכחו התורה, כמו שכתוב: 'כי העושק יהולל חכם'. -
כיוון שראתה תלמידי חכמים רובם ככולם עניים, היטב חרה לה כיוון שהם קיום העולם, שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי'. אם כן מפני מה הם עניים? וכי בשביל שאני זכר הפסדתי, לזה השיב הוא יתברך: 'להנחיל אוהבי יש' - רוצה לומר: לפי שעסקי וענייני עולם הזה, נקראים אפס ואין, אבל התורה והמצוות נקראים 'יש' - שהוא דבר שיש בו ממש. ...
ושאלה עוד: 'ומפני מה הם עניים בעולם הזה' - רוצה לומר: ולמה הם עניים כל ימי היותם בעולם הזה? בשלמא קודם לכן כדי שילמדו היו עניים אבל אחר שלמדו והיו חכמים גדולים. ... למה הם עניים כל ימי היותם בעולם הזה, אפילו אחר שלמדו, והשיב לה: שחושש חשש אחרת, שמא ישכחו מה שלמדו כבר, ומה הועילו חכמים בתקנתם.

בימינו, כבר המציאו הפוסקים הראשונים והאחרונים, הלכות פסוקות, ואפילו אם יחיה האדם מאתיים שנים, יהיה לו די והותר, ללמוד כל חייו ההלכות הפסוקות, וירצה לומר: הנה אוכל לקיים בזה המצוות עשה של לימוד התורה, ולמה לי להתעמל להמציא דינים והלכות מעניינים דקים שבתורה שבכתב. ...
לזה באה התורה ואומרת: 'אם בחוקתי תלכו' - שתהיו עמלים בתורה, שכוונת ה' יתברך דווקא להתעמל בתורה, ואחר היגיעה בה, ימצא עניינים נפלאים בכל פעם, הן בפשטי ההלכות הן ברמזים דרושים וסודות, כל אחד לפי שורש נשמתו וחלקו, ונקרא בשביל זה כללות התורה. ...
וזה שאומר: 'אם בחוקתי תלכו' - שתעשו הליכות מחקיקות ורמזים שבתורה, כי בזה חפץ ה' יתברך, שתהיו עמלין בתורה, בעמל וביגיעה, להוליד כל פעם דברים חדשים, כי הגם שהאדם לומד הלכות פסוקות בכל זמן, ואינו עושה פרי להוליד, עדיין לא הגיע לתכלית המקווה.

כשיושב החכם ודורש - הקב"ה מכפר כל הקהילה הקדושה השומעים, קודם שישמעו הדרש. כמו השומע מילה - שמכפר למוהל ולסנדק ולכל השומעים, כן הדרש מכפר, ובפרט ביום שבת כלה.
כמה צריך אדם לרדוף בכל עוז ואהבה לשמוע, ובפרט אם הוא מן הקרואים לדרש. שיקרה היא מפנינים, שכמה אדם טורח בתעניות וסיגופים, יש עברות שצריך שמונים וארבע תעניות, ויש חמישים ותשע, ויש מאתיים שלושים ושלוש, ויש שבע מאות, כמבואר בדברי האר"י זצ"ל.
וזה האיש הרודף לשמוע הדרש, מתכפרים עוונותיו מבלי שום תענית, ואפילו הלומדים והתלמידים חכמים צריכים לבוא ולשמוע הדרש, שמרוויחים רווח גדול שנמחלים עוונותיהם. ואל יאמר: 'אני תלמיד חכם ויודע כל הדרש' - כי אין מדרש בלא חידוש.

'ויאמר א-לוהים: יקוו המים מתחת השמים, אל מקום אחד, ותראה היבשה, ויהי כן'. - שאם האדם רוצה לעשות איזה מצוות ומעשים טובים או רוצה ללמוד תורה, יבוא היצר הרע ויאמר לו: מי שהוא קורא בתורה יחיד, אינו טוב, אלא עד שיתקבצו החכמים הכל בבית המדרש, אז תלמדו יחד. וכן גם כן מעשים טובים, כשהאדם רוצה לעשות איזה מצווה, אומר לו: כשתעשה בינך לבין עצמך, אין אדם רואה אותך ואין בני אדם למדים ממך, אבל המתן מעט עד שיבואו כל האנשים, ויראו אותך וילמדו ממך. וכן על זה הדרך. אבל באמת אינו כן, שאפשר שיתבטל מאותה מצווה, ולא ילמד, ולא יעשה שום מצווה.
וידוע ש'יבשה' - רומז למצוות ולמעשים טובים. וזה כוונת הכתוב: 'ויאמר א-לוהים' - דהיינו היצר הרע שהוא נקרא מלך, ו'אלהים' לשון מלכות. כשאדם רוצה ללמוד או לעשות איזה מצווה, אומר לו: 'יקוו המים מתחת השמים' - דהיינו החכמים ובעלי תורה, 'אל מקום אחד' - בבית המדרש. ואז תלמדו יחד, שלימוד ותפילת רבים אינה שבה ריקם. ואמר הפסוק: 'ויהי כן' - 'וי' אם 'יהי כן' - שאפשר שלא יבואו, או יכלה הזמן. ולא ישמע לעצת היצר הרע.

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד כלחם ומים, אין נפשו של אדם קצה בתלמוד תורה.
'אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' - והנה מצאנו שהתורה נמשלה ללחם, כמו שכתוב: 'לכו לחמו בלחמי', וכן נמשלה למים, כמו שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים'. ואמרו זיכרונם לברכה שנמשלה, ללחם ולמים שאין נפשו של אדם קצה מהם לעולם, ואינם בשאר מאכל ומשקה, שכאשר יתמיד בהם האדם, יום אחר יום, הוא קץ בהם. והן בעוון שמי שאינו קובע עתים לתורה, יומם ולילה, ואינו עוסק כי אם במשא ומתן להרבות מאודו, בעוון זה לא יהיה לו לחם ומים, מידה כנגד מידה, שנפשו 'קצה בלחם הקלוקל' - דהיינו: תלמוד תורה, שכתוב בה 'הקול קול יעקב', היפך הנהוג שאין לקוץ במים ובלחם.

אמרו: 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' - אשריהם ואשרי חלקם. ומזה כל נבון יעשה בדעת וימסור את נפשו וגופו לקיים מצוה זו ולא יחוס על ממונו וישכור מלמד מכיסו וממונו כדי ללמד בני העניים שאין לאביהם משלו, ובני היתומים שאין להם אב שישאל עליהם.

מי ימלל גבורות אור יקרות, שבחי א-להים, אבא הרחמן, חיבה יתירה הודיע לנו, בהגלות נגלות אור שכינתו, ממכון שבתו הופיע על הר סיני, ליהודים הייתה אורה זו תורה כחמה ברה, חכמה מפוארה. זאת חוקת התורה, לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז וכל אבן יקרה, שהכל בה - אם תרצה תאמר ממקרא, אם תרצה תאמר מסברה, זו היא דרך ישרה.
ברוך שבחר בהם ובמשנתם, דברי חכמים כדורבנות יוצאות חנונות, דרך תבונות, כי טוב סחרה ים התלמוד, שאין לו סוף עמוק עמוק, מי ימצאנו יבוא עד תכונתו, זה הים גדול ורחב ידיים, שלהבת קשורה בגחלת בוערים אש וזיקוקי אש, ומה שראה ראה, ספרם של צדיקים מלאים זיו ומפיקים נוגה, מאירים כברקים אספקלריא המאירה, ובאו בה פירושים בעלי אסופות מאליפות בפנים יפות, דור דור ודורשיו, עשות ספרים הרבה, אין להם שיעור.

'ובתורתו יהגה יומם ולילה', ואז יהיה 'כעץ שתול על פלגי מים' - בסגולת עץ החיים, 'אשר פריו יתן בעתו' - שיהיה הוא תכלית הבריאה ותילווה אליו ההשגחה הניסית הא-לוהית, ויהיה מעון לשכינת ה' עליו, ויבקשו התורה מפיהו, 'ועלהו לא יבול' - ויגזור אומר ויקם לו, 'וכל אשר יעשה יצליח' - הוא יגזור גזירה וה' יקיימה, ה' יגזור גזירה והוא מבטלה.

'דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו' - יש כמה מצוות, ישראל עושים, שסגולתן, שמהפכים מידת הדין למידת הרחמים עמו: מצוות מזיגה, עקידה, שינה י"ח ברכות, כיבוד אב ואם. וזהו: 'דור לדור ישבח מעשיך' - לשון הכנעה כמו 'משבח לשון ימים', 'בשוא גליו אתה תשבחם' - שהם לשון השפלה, הכנעה. ירצה, שיהיו הדורות מוכנעים זה לזה, שהדור שלפניו, שהוא גדול ממנו ... ע"י גם כן קיום המצוות הנזכרים, שהם ראשי תיבות 'מעשיך', על ידי זה 'וגבורותיך', שהם הדינים והגבורות הקשים 'יגידו' - יכרתו ... שמבטלים הגזירות והדינים ונהפכים למידת החסד והרחמים.

'נתן לנו את התורה' - חרותה על הלוחות, המעדיף בטוב סגולתו, חירות ממלאך המוות, חירות משעבוד מלכויות, בני חורין, מושכלים בשכל עליון. ועל דעת כן ירדו למצרים, ובזה ההזדככות היו מוכנים ומזומנים בעבודתו יתברך בקבלת התורה, וזכו להיות 'בעלה דמטרוניתא', לשאוב מבאר העליון על ידי לוחות העדות, לוחות הברית.

כתב מהר"י עייש זיכרונו לברכה: כשם שאי אפשר לאכילה בלא שתייה כך אי אפשר לבקיאות בלי פלפול. והבקיאות דומה ללחם, והפלפול הוא דומה ליין. ... וזה שנאמר: 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך' - בקיאות ולאחר מכן פלפול, ביען 'כי כבר רצה האלו-הים במעשיך' - ושניהם נצרכים, שבלי פלפול אי אפשר לעמוד על דברי תורה בהבנה קיימת. בזה יש רמז במה שאמר הכתוב: 'ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין' - ורצה לומר: מי שהוציא בתורתו הבקיאות והפלפול לזה יקרא 'מלך שלם', שראוי הוא ליישב על כסא מלכות בית דיני הצדק, ולהורות הוראות בישראל.

כמו שמוטל על האבות, להשתדל בעד בניהם להשיג חכמת התורה כראוי, כן חיוב מוטל על ראשי הקהילה הקדושה, אשר בכל מקום ומקום, להשתדל בעד בני העניים, בכל דבר ודבר הנמשך להם ממנו אור תורה. הן בנוגע לשכירות הרב אצל הלומדים; הן בנוגע לספרים הנצרכים ללימודם; הן בנוגע לפרנסתם ומלבושיהם, ודי מחסורם אשר יחסר להם, עד אשר ישיגו עיון הש"ס והפוסקים כראוי. וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה'.
וישראל קדושים מכירים מעלת תורתנו הקדושה, וגודל השכר המגיע למחזיקים בה, ומשלמים בעין יפה לצורך מוסדות יקרים כאלה של החזקת ידי לומדי תורה. ואשריהם ואשרי חלקם בעולם הנצחי, שזוכים על ידי זה ליישב בעולם הבא, בצד החכם שהחזיקו בידו, כמו אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה'.

'אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת' – המקובלים, זיכרונם לברכה, כתבו שאם חכם מחדש חידושים הרבה, בידוע שנשמתו גדולה ונכלל בה הרבה שרשים. ולזה אמר: 'אם למדת תורה הרבה' - שה' יתברך השפיע לך חכמה, והרחיב את גבולך לחבר ספרים, בים חכמת התלמוד וגמרא ופוסקים ובפרדס, 'אל תחזיק טובה לעצמך' - לומר כי בכח לימודי ושקידתי עשיתי לי את כל החיל הזה, 'כי לכך נוצרת' - לא בכוחך ועוצם ידך, אלא מצד בחינת נשמתך שהיא גדולה, ולכך חלקיה מרובים, ולזה הצלחת והגדלת למעלה למעלה על חכמי דורך. ורמז במילת: 'לכך' - שהיא גימטריה: שבעים - לרמוז שיש שבעים פנים בתורה.

מה יעשה ישראל, במי שהקדיש בתים ידועים לפירותיהם, וזקף קרן קצוב והמורם מהם לעשרה לומדי תורה, שיהיו גורסים בין העמודים, במקום אשר הכין לו, ומינה גבאים על כל נכסיו, והשליש באה מהכלל, לקרבה אל המלאכה, מוציאים מזה ונותנים לזה, וידיעה מוכרחת כי אין הקומץ משביע, שפירות הארץ, אין משאם מספיק לחשבון הלומדים אפילו חמישה מביניהם, והדין שגורם, שמחזרים לפתחי הסגרים וישיבות אחרים, דואגים לטרף ולבקש מהם אוכלם, ויהי טרף בביתם, בין כך וכך, נשתכחה תורה ואזלה ונדלדלה, כי הלומדים ישוטטו לכווין השעות, ואין כל השעות שוות בלימודם, פותחים בכד ומסיימים בחבית, שהתופס הישיבה לומד במקום שלבו חפץ, והנכנסים שונה להם פרקם, ולא יודעים מה שאמר מר, ועד שמתחילים פוסקים, מפני היראה כי הגיעה השעה, ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה, וכמעט שאינם באים אפילו לשמוע, אלא לדרוש ולקבל שכר. ... וכאשר הגבאים, שנתמנו מפי המקדיש, המה ראו כן תמהו, רצו לתקן המעוות, הם אמרו למנות למיעוט, וישארו בהם שלושה, אחר הדקם, שיהיו קבועים בדוכנם, מבוקר עד ערב, לבד עת האוכל, ותורתם מתקיימת ומלאכתם נעשית, ולשאול הגיעו האם באו רבנן ופיחתו מינויים, ולא עשו מדעת בעלים. ...
איך שיהיה, מתורת הרב למדנו בנידון שלנו, שיכולים הגזברים הללו למעט מהישיבות כדי להספיק ללומדים בהסגרות, שהם הם הקבועים, ובא אהל קבע ומבטל אהל ארעי. ... זאת ועוד אני אומר, לצאת ידי כל המתמיהים, וחובבים להחמיר, שמי שכבר זכה ונכנס - זכה. ומעלים ולא מורידים. מכל מקום אם חל מציאות העדר אחד מהם לסיבה שתהיה, אם לבקש פרנסתו ממקום אחר או נתבקש למעלה, יש ביד הממונה הלז, להוסיף הספקתו למי שהוא קבוע ללמוד וללמד, ולהצמיח פירות בלימודו, ולהבין דבר מתוך דבר, ולישא וליתן במלחמתה של תורה כאשר יוכל שאת, ומרבה ישיבה מרבה חוכמה, ואין לו לבקש על גזרי עצים למלא חסרון החשבון.

ע"י לימוד התורה בדרוש אגדה, יש כוח למחול כל עוונות ישראל, ואם מוסיף ואומר קדיש על האגדה, אפילו נחתם עליו גזר דין לרעה, הקב"ה מוחל לו ומכפר עוונותיו. וזה שאמר כל בנייך לימודי ה', רוצה לומר - אם כל בנייך יהיו לומדים דברי אגדה ואומרים עליה קדיש, שהוא שבח לה', אז 'רב שלום בנייך' - שיהיה להם שלום הרבה, שאפילו נחתם עליהם גזר דין לרעה מתבטל.

מי נקרא תלמיד חכם, כדי להחשיב אותו באותם הדברים? ... צריך שיידע את הש"ס עם הפוסקים; ויידע גם ללמוד דבר מתוך דבר; והדבר השלישי: 'יראתו קודמת לחכמתו' - שיהיה ירא שמיים.
אבל אם האדם הזה גאון שבגאונים, יש לו מוח משהו פלא, יודע את הכל, אבל אין לו יראת שמיים - אפילו אם יהיה גדול שבגדולים בכישרון - זה אפס אפסים. העיקר הוא 'ושמתם את דבריי אלה'. ...
אבל אם האדם הזה הוא לא למד ש"ס מימיו. הוא לא למד הלכות. אבל יש לו כישרון רטורי, משהו מדהים, יודע לספר סיפורים, איזה דרשן, פה מפיק מרגליות ... אבל אם אתה שואל אותו הלכות, והוא מגיע להלכה - 'פותח את ידיך' ולא יודע. ... בהלכות הוא עם הארץ - זה לא נחשב לחכם. ...
אדם שיש לו סמיכה לרבנות, עדיין לא נחשב מבחינה זו כתלמיד חכם ... אז הוא גרס כמה דפים ביורה דעה מסימן ס"ו עד ק"י. הוא למד כמה סימנים, ונתנו לו תעודה שהוא למד את ההלכות האלה, אז בזה הוא נהיה תלמיד חכם?! ... הסמיכה הזאת, אין לה ערך. זה לא מעלה ולא מוריד. מי לנו גדול בתורה ענק בתורה יותר מהרב שלמה זלמן אוירבך, והוא לא היה לו סמיכה. ... ההגדרה היא - הלשון של הגמרא: 'שואלים אותו דבר הלכה בכל מקום - ואומר'. ... צריך לגמור את התורה כולה, כל ארבעה חלקי השולחן ערוך, כל הדברים שהם הלכה למעשה, צריך ללמוד לשנן ולדעת, כדי שייחשב תלמיד חכם לעניין זה.

הזהירו רבנינו זיכרונם לברכה: ללמוד בימים אלו ספרי מוסר יותר מרגילותו כדי שעל ידי זה, יזכור ויכיר חסרונותיו ועיוותיו. וכל אחד ישער בעצמו מאיזה ספר הוא מתפעל יותר וילמוד בו. וכמו שכתבו חכמינו זיכרונם לברכה: ממקום שלבו חפץ.
ואם הוא בעל משא ומתן וטפו תלויים בו, אף על פי כן ימעט בימים אלו בעסקיו, ועשה אותם ארעי, ותורתו וחשבונו עם קונהו - קבע. ... ואם הוא חכם ילמוד גם כן נסתר ב'סתר אהלו' והצנע לכת.

'ועשו סייג לתורה' - בהקדים מה שכתוב בשמות רבה פרשה ל' וזה לשונו: 'איש תרומות יהרסנה' זה חכם שהוא יודע הלכות ומדרשות והגדות ויתום ואלמנה הולכין אצלו שיעלה דין ביניהן, והוא אומר להם עסוק אני במשנתי, איני פנוי אל האלוהים, מעלה אני עליך כאילו החרבת את העולם ועיין שם.
אזהרה לדיינים שכשתהיו עסוקים בתורה לא תישארו עסוקים ותאמרו אין אנו פנויים, אלא עשו סייג לתורה, שכמו שהסייג מפסיק, גם כן תעשו סיג ותפסקו מן התורה כדי לדון דין יתום ואלמנה.

'צריכים התלמידי חכמים ללמוד בחברה יחד ולא ביחידות' - ועל פי זה אפשר לרמוז מה שכתוב בתורה: 'אשדת' בתיבה אחת וקרי שתי תיבות אש-דת. ... תיבה אחת להורות ששני תלמידי חכמים צריכים ללמוד בחבורה יחד, ומשום כך חיבר אלו שתי התיבות יחד להורות לנו הטעם שניתנה התורה מתוך האש, שצריך להיות כמו האש שאינו דולק יחידי. ...
זהו שאמר: 'אחת דיבר אלוהים' - דהיינו: תיבה אחת דבר א-לוהים: 'אשדת', ואולם 'שתיים זו שמעתי', שקוראין לה בשתיים - דהיינו: שתי תיבות. ...
'כי עוז לא- לוהים' – דהיינו: על ידי התלמידי החכמים החריפים, יוודע חוכמתו יתברך במה שסידר התורה, אשר כולה סודות נפלאים, והם המגלים לנו חוכמתו יתברך ויתעלה. ...
אם כן יש לומר שזהו הטעם שצריך ה' יתברך שילמדו יחד, משום שעל ידי זה מתחדדים ויכולים לגלות לנו חוכמתו יתברך, הרמוזה בתורה, ומשום כך הביא טעם הכתוב למה צריך ללמוד בחבורה: וכנזכר למעלה משום 'עוז לא-לוהים' - שהתורה היא עמוקה מאוד מאוד ... וצריכה דעת שלימה.

'אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה' - כתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה: שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שהוא עניו, וזה שנאמר: 'אשת חיל' - שהיא התורה כמו שאמרו חז"ל, 'מי' - שהוא חושב עצמו למי ולאין, על דרך: 'מי אנוכי כי אלך אל פרעה'. 'ימצא' - התורה שמתקיימת בו.
'ורחוק מפנינים מכרה' - רצה לומר: מי שמחשיב עצנו כפנינים, שמבקש כבוד רחוק ממנו, 'מכרה' - שאינה מתקיימת בו, וזה שנאמר: 'רק הישמר לך' - רצה לומר שתשמר: לעשות ענווה כרמוז במילת 'רק' שהיא מיעוט כמו שאמרו חז"ל. ועל ידי זה: 'ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים' ... שעל ידי הענווה תשמור נפשך, שלא תשכח את הדברים של תורה.

פשט המנהג בכל המקומות, שאחרי שגומרים הסעודה ביום שבת בבוקר, מתכנסים כולם בבית הכנסת, וחכם לומד בפניהם עד שעת המנחה, וזה מנהג יפה מאוד, שבכך מקיימים מצוות עונג שבת כראוי, שכל עונג השבת, שצוונו הקדוש ברוך הוא, אינו לענג הגוף במאכלות גשמיים, אלא במזונות רוחניים - התורה והמצוות. ולכן ישתדל אדם הרבה בעניין הלימוד בשבת ...
וכל זה ששמעתם אומרים: 'שינה בשבת תענוג' - שכן ראשי תיבות של שב"ת, הרי הדברים אמורים לגבי אנשים, שלומדים כל ימות השבוע וצריכים לנוח מעט בשבת. אבל אלו שאינם לומדים כל ימות השבוע והם טרודים בעסקם, בשבילם בקושי מספקת השבת להשלים חובת לימודם בכל ימות השבוע.

בזמננו אנו, זמן ההשכלה, מחוייבים אנו להיות יודעים את כל הוויות העולם, אין אנו רשאים להיפרד ממי שהוא, רק הכל ואת כל, צריכים אנו לקלוט בתוכנו ולעשותו לחלק מאתנו. אצל עמים אחרים יש אשר ואנשי הדת הם גם משכילים בידיעות היוצאות מגדר הדת. ואצלנו לדאבוננו על פי רוב אין הדבר כן, ובשביל זה מוסרים אנו את בנינו, ללמדם חוכמות חיצוניות אצל אנשים הרחוקים מאתנו ואין להם דבר עם התורה. לו היו גם לנו חכמים על דבר אמת, יודעי תורה ואנשי מדע ויראי ה', אז גם היה לנו דור שהיה מאחד בקרבו את התורה ואת החכמות חיצוניות. אין אליהו בא להפריד ולחלק, רק לאחד את הכל ולקרב איש אל רעהו. ועוד נזכה ליום ההוא אשר אליו קיווינו, בשוב ה' את שיבת ציון.

'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' - חיוב זה הוא כדי שהאדם ידע כיצד להתנהג בימי חייו. ומכל מקום אינו חייב ללמוד בכל שעות היום, ומותר לו גם לעבוד לפרנסתו, כמו שכתוב: 'וברכך בכל אשר תעשה'. וכמו שאמר רבי ישמעאל: 'ואספת דגנך' - מה תלמוד לומר? - לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבם, תלמוד לומר: 'ואספת דגנך' - הנהג בהן מנהג דרך ארץ'. עד כאן דברי הגמרא. ופסק בשולחן ערוך, שכך צריכים לנהוג רוב הציבור, שאם לא כן 'תבוא לידי צורך הבריות, וסופך ליבטל מדברי תורה'. ... רואים שהעיסוק בפרנסה אינו סתירה לחיוב 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', אלא אדרבה, פסוק זה מחייב את האדם להתפרנס כדי שיוכל ללמוד תורה בלי טרדות. וכתב הרב 'אור החיים' הקדוש בספרו חפץ ה', שאדם שקובע עתים לתורה, ואוכל ושותה וישן ועמל לפרנסתו כדי שיוכל ללמוד בנחת, נחשב לו כאילו למד כל היום.

'שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג. כל היום חרפוני אויבי מהוללי בי נשבעו' - האדם פונה אל הקדוש ברוך הוא ואומר לו: ריבונו של עולם, הריני ער בלילות ואיני שרוי בביתי. אני מבקר בישיבות ולומד כל הלילה, והריני שוקד כציפור בודד גג. 'כל היום חרפוני אויבי' - מחרפים אותי על כי אני מתפלל שלוש תפילות; בוקר צהרים וערב. ובכל זאת שוקד גם בלילות, כי אהבתי תורתך, חוקיך ומצוותיך. 'כי אפר כלחם אכלתי' - אינני שם לב על המאכל, כי אפר כלחם אוכל אני.

הרב ומורה צדק אם הוא באמת מורה נאמן ... עליו להסתכל בכל אברי גוף העם, שגם האישה היהודית חלק מהם, שלא לדחותה ולהעמידה בחוץ מלימודים דתיות, שעל ידי זה נמחק הרגש הדתי, החי והחזק הקבוע בלב האישה היהודית. עמידתה בחוץ תשפיע לרעה על החינוך. האם היהודית לא יכולה, מחוסר ידיעה והמתת הרגש הדתי שבה, לפתח בלב הילדים את האמונה החיה, הדת הרגשית, שאינה יודעת גבול והבדל. מרשה לקבל את האישה היהודית ללימודים דתיים. שוויון גמור יש לאישה היהודית בחיים הדתיים. ... התורה נתנה רשות לאשה היהודית לעלות למדרגת רבנית מורה הוראות, אם ראויה היא לכך, אין מעצור על דרכה זו. ואמנם היו נשים כאלו שעלו למדרגה כזו ויותר מזו. גם בדורות הראשונים, גם בדורות האחרונים. גם במצרים 'בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים'. משה רבינו, עליו השלום, שלימד גם לנשים, הקים נשים צדקניות, הנשים ידעו לחנך את בניהן, דור עברי, שבעמו יתפאר ולתחייתו יעבוד. ומה עשו? - הן ילדו את בניהן בשדה, חינכו אותם ברוח חירות. ...
אך הרבנים בארצות אלה, שאינם למדנים, שלא הגיעו להוראה, דחפו את האישה היהודית מלקחת חלק ביהדות, ואסרו עליה הלימודים הדתיות: 'כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות' - דעה יחידאה היא. וזה גרם לחורבן בתי היהדות ועולם החינוך במחננו, הוא עולם של הפקר.

'יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים' - דהיינו מרביץ תורה ברבים. ולזה תמה בעל המסורה, 'למה ישבת בין המשפתים?' - הרי אתה יששכר, ואפילו בהיותך יחיד אתה יכול לעסוק בתורה ולהסיק מתוך השמועה את הלכה, ולמה לך לעסוק בתורה ברבים בקולי קולות?
ואמר: 'לשמוע שריקות עדרים' - פירוש להדריך בני הישיבה על האמת, ולשמוע מהם מה הם אומרים, ולהכריע כמי ההלכה, או לכאן או לכאן.

'והיה עקב תשמעון את המשפטים האלו, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' א-לוהיך לך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך'. -
ולמה הפסיק בתיבת 'המשפטים' באמצע ואחר כך אמר: 'ושמרתם ועשיתם אותם'? - אבל אפשר שיובן בהקדים מה שאמר התנא בפרקי אבות: 'ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה' - ומזה נלמוד קל וחומר, שאפילו אם היה לומד בתורה, אלא שלא מקיים מה שלומד, עם כל זה - לא עשה כלום.

'אם פגע בך מנוול זה, מושכהו לבית המדרש' - ולא אמרו סתם שיעסוק בתורה, אלא להודיע שאפילו שמיעת דברי תורה מהלומדים לשמה, מטהרת חולי הנפש ומברחת כוחות הסטרא אחרא, והיצר הרע מעליו. ולזה אמרו: 'מושכהו לבית המדרש' - כי שמה ישבו בעלי תריסים, הלומדים תורה לשמה בוודאי, וישמע לדברי תורה מפיהם, 'שמעו ותחי נפשכם', כי המאור שבה, אור קדוש ועליון הוא, הדוחה היצר הרע מעליו, ויתעורר חלק הטוב שבו, ויתגבר על הרע ויגרשהו, ויטהר מחשבותיו.
כי טהרת המחשבה צריכה רבה, ולאו מהרהור עבירה, חס ושלום, בזנות דווקא וכדומה, אלא גם להסיר קנאה ושנאה מחבריו, ואהבת רדיפת הממון, יותר מכפי הראוי לו, ומכל שכן, ממון של חברו. ומתכבד ושמח בלבבו בקלון ותקלת חברו, ומתאווה מאוד למפלת והשפלת חברו, ומחשבות שקרים ופיתוח לרמות הבריות, ומחשבות עוול איך בשקרים וכזבים יתנהג. וגם להונות חברו בדברים הרעים, ולהתנאות עליו בגובה לב. את הכל - האדם צריך להרחיק ממחשבותיו.

הטעם שניתנה תורה ביום השבת ... כי התורה מורה על האחדות, כי כבר אמרנו: בשעה שישראל קבלו התורה נעשו דין אישה עם בעלה. ובגמרא אמרו: 'האומר לאישה התקדשי לי לחצייך - אינה מקודשת'. לפי שאין אישה מתקדשת לחצאין, שאישה לשניים - אינה ראויה. כן הדבר בעם ישראל, הם בחינת אישה עם בעלה, אם הם באחדות נחשבים כאישה אחת שהם באחדות גמורה.

עיקר פרי לימוד התורה, והן בכלל כל עיקר לימודים, הוא בדבר הנוגע למעשה - לידע ולהודיע מה חובתו בעבודת בוראו ויעשנה, ולא כאותם בני אדם שאין עיקר לימודם אלא בדבר פלפול וחוכמה להראות את בני אדם גודל חריפותם ופלפולם, כי אין זה עיקר פרי הלימוד.

'כי אדם לעמל יולד, ובני רשף יגיבהו עוף' - מה שאמרו רבותינו, זיכרונם לברכה: כשהתינוק במעי אמו מלמדין אותו כל התורה, וכשיוצא ממעי אמו, בא מלאך וסוטרו, על פי, ותוכח עד כאן.
אלא, שעל ידי, כשיטרח בתורה, יכול לבוא לידי זכירה, ואם לא היה מלאך סוטרו, לא היה יכול.
שצריך לו טירחה יתירה כדי ללמוד ולחדש חידושי תורה, הכל לפי מה שהוא אדם, וזה מה שאמר: אדם לעמל של תורה יולד.

נודע, מי שמקיים את התורה מעוני הוא שבח גדול, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, המקיימה מעוני סופו לקיימה מעושר. המקיימה מעושר, כי חנני אלוהים וכי יש לו כל, אין בו שבח גדול. זאת אומרת, טובה חכמה עם נחלה. דהיינו, נחלת הארץ שמקיימה מעושר ויותר השבח לרואי השמש העני, שמצפה לזריחת השמש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שמש בשביל צדקה לעניים עד כאן. דה"ט שבשביל אין להם מלאכה כדי להתחמם וזהו השבח שחיסר כל ומקיימה מעוני.

מדרך החכמים בכל החכמות, להשתדל בכל עוז, לבקש דרך קצרה וקלה, בביאור החכמות, להקל המשא ולהסיר הקושי מעל המעיינים, כפי האפשר, והוא לימוד מוסכם ושגור בפי חכמינו זיכרונם לברכה: 'לעולם ילמד אדם לתלמידיו דרך קצרה', וכן אמרו: 'דבר הכתוב בהווה', ו'דיברה תורה בלשון בני אדם', וכל כך למה? - להקל כובד משא החכמה מעל המעיין והלומד, הן בלשון קצר או בצחות הלשון או בהמשיל משלים. וגם הנביאים, עליהם השלום, הוצרכו להשתדלות הזה, וכמו שאמר הרמב"ם, זיכרונו לברכה, בהלכות יסודי תורה, שלכל אחד כפי מעלתו היה מראה לו הנבואה, וסגנון של זה אינו כסגנון של זה. זה בברור וזה במשל, וזה בצורות וזה במראות, כל אחד כפי כוחו. וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'קול ה' בכח' - בכוחו לא נאמר, אלא בכח של כל אחד ואחד.

לא יאמר כל הדרוש ממה שכתוב בספרים, אלא יחדש מדעתו איזה חידוש יפה כפי דעתו וחכמתו.

ראיתי שהגאון המפורסם מורנו הרב שמואל די מודינה, זכרונו לברכה, נשאל בעניין קרוב קצת לנידון שלנו, וכתב וזו לשונו: 'ביראה ופחד נכנסתי בזה העניין', ואני בעוניי מה אענה אחריו?! ויראה ורעד יבוא בי, ביודעי את מיעוט ערכי, פחות שבערכים. אמנם היות ואיני בן חורין להיפטר מלענות על זה, כי השאלה עמדה לפנינו בבית דין, ואין פוטר אותי, ועלי לחוות דעה, ולהשיב בהסכמת חברי ורבותי, והעניין הוא מקום עיגון גדול. לכן דחקתי ונכנסתי ושמתי מבטחי בה' יתברך, שיאיר עיני בתורתו וינחנו בדרך אמת, ואני אינני מחדש שום דבר חדש, רק אני יוצא לחפש באמתחות הספרים לברר מפיהם ומפי כתבם כתבי הקודש, ואלקטה באומרים את אשר יורוני מן השמים, ועל פי הסכמת מרנן ורבנן גדולי הדור, אם יסכימו עמי.

'כל אורחות ה' חסד ואמת' - 'ארחות' עם הכולל גימטריה - התורה. וזהו חסד ואמת. כי התורה נקראת תורת חסד, שתחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים.
ואמת שהתורה תורת אמת, לרמוז שעל ידי שמדבר אמת, יכול לקיים כל התורה, שנקראת אמת. כמו שנאמר באותו מעשה, שרצה לחזור בתשובה ולקיים התורה, קיבל עליו מידת אמת.

ילמד האדם מוסר השכל, וילבש חרדה לעמוד על המשמר, ללחום הזה נגד היצר הרע, לקבוע עתים לתורה. ולא יבטלם בשום אופן, אף אם יזדמן לו ריווח גדול. ואף גם זאת, לא יחשוב שיצא בזה ידי חובתו, אלא שאם יזדמן זמנים אחרים, חייב ללמוד בהם בתורה כפי יכולתו, ואל יאמר כבר קבעתי עתים לתורה ונפטרתי, ועל זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל הקובע עתים לתורה - מפר ברית התורה, שנאמר 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. אלא שלכאורה מאמר זה תמוה, וכי מפני שקבע עתים לתורה, והוא מפר ברית, ומה יש לו לעשות?! - ואדרבה, תחילת דינו של אדם 'קבעת עתים לתורה'.
אבל הנראה שלעולם חייב אדם לקבוע עתים לתורה, זהו תחילת דינו של אדם, ושואלים אותו 'קבעת עתים תורה, או בטלת מעסק התורה לגמרי'. אבל אם המצא תמצא בידו, שהיה פנוי לזמנים ידועים, ולא עסק בהם בתורה, אף שקבע עתים לתורה ולא בטלם, לעתיד לבוא ייענש על זה, והוא נקרא 'מפר ברית', כי התורה ניתנה לישראל להגות בה יום ולילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה'.

המחזיק ביד לומדי תורה - חיבה יתירה נודעת לו ולא דומה לשאר מצוות. שאילו בשאר מצוות אמרו רבנן שעבירה מכבה מצווה. לא כן בתורה שאין עבירה מכבה תורה, גם המחזיק ביד לומדי תורה אין שום עבירה מכבה את המצווה הזאת יעיין שם. נמצא שכל כך גדולה מעלת המחזיק ביד לומדי תורה, שאפילו אם אדם אחד מקיים כל המצוות, אם יהיה עושה עבירות באה עבירה ומכבה המצווה. אך לא כן המחזיק ביד לומדי התורה, אין שום עבירה דוחה אותה ואפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזים אותה.

הוגד לי על-ידי תלמיד אחד, שכבוד מורנו הגדול ורב רבי שאול לבית לוי מורטירה פקפק בפסק ההוא, ובדברים בעלמא מסברת נפשו רצה להוכיח להפך בקצת, ושלחתי לו פעם שנית דברי קנטור על זה, למה לא יענה דעתו בפני, כדי להדריכני בדרך אמת... לא בעבור כבודי כי אם בעד כבוד תורת א-לוהנו לגלות האמת, באשר דרכי עם כל גדולי ורבני הגלילות, אשר עימי ימתיקו סודם, בכתב ובעל פה, וכתביהם מארץ מרחקים לשאול דעתי. ואם אין בי דעת להישאל, היו דברי אליהם למשיב נפש ולכלכל את תשובתם, וזה דרכי לחבב ולכבד, ולהפך בזכותם של צורבא מרבנן, וקירות ליבי עם פי שווים עימו, ואם שגה אבין אליו באופן שלא יבוא לידי זלזול, ואם שגיתי אודה על האמת, ולא אבוש אף אם יאמר אלי טעית, שלא אהיה עדיף מרבי עקיבא, שדרש 'לחם אבירים' - לחם שמלאכי השרת אוכלים. ואמר לו רבי ישמעאל: טעית. ומכל שכן, לא כבוד תורת רבי ישמעאל ולא אני רבי עקיבא, אך עם כל זה לא אחדל מלשאת ולתת, להורות לי המורה טעותי, וארדוף להשיג האמת, לא לקנטר ולא לאהבת הניצוח. ואם לפי דעתו היא טעותי, והיא עצמה עצם טעותו.

באמת ובאמונה, עניינים כיוצא בהם לא נמסרו כי אם למקובלים אשר זרח עליהם אור האמת, חכמי משכילי עם בני ישראל, מאירים ומזהירים כזוהר הרקיע, מעמידים אמת התורה על מתכונתה, ורבו כמו רבו דבריהם, 'היקרים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים'. ואם כן, למה נשען על קנה רצוץ הבא בכפינו לנקבה, הם הדורכים אחרי עקבות הפילוסופים, כי אם עליהם אשר בידם החכמה האמיתית המקובלת, איש מפי איש. כי אין לנו עסק בהבלים המבהילים לשומעיהם, כי תצלנה אזניהם, חקירת שכל כוזב ... לכן, אחווה נא דעי גם אני, אל אשר שאלוני ואומר, כי בתחילה צריכים אנו לתור מנוחה לנפש, בדברי העמודים אשר עליהם נשען הבית, לבוא אל תכלית כוונתם, כדי שיתבאר לנו העניין, וממה שנראה בספריהם ובדבריהם המקובלים, נבוא אל עומקה של הלכה, הגדות רבותינו זכרונם לברכה, ויתאמת מהם כי כל הנשמות כולם יזדקקו ויתלבנו באחרית הימים. ובעניין הזה אין לנו לדברי הרמב"ם, כי הוא עליו השלום דיבר על זה מצד החקירה, ולא מצד הקבלה.

'אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן' - שרבי יוחנן היה מפסיק לתפילה, שלא להחזיק עצמו שתורתו אומנותו וזה שכתוב: 'אליך ה' אקרא' - בתורת ה' תמיד, ואפילו כך: 'אל ה' אתחנן' - שאני מפסיק בתפילה תמיד. וזאת הייתה כוונת רבי מאיר באומרו: 'אשרי מי שעמלו בתורה' וגם 'עושה נחת רוח ליוצרו' - להתפלל אל ה'. ולזה אפשר כיוונו אנשי כנסת הגדולה לומר ב'א-להי נצור': 'פתח ליבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי' - מאליה להפסיק מעסק תורתי לקיים מצוות עשה: 'ועבדתם את ה' אלוהיכם' וזהו שכתוב: 'והאר עיננו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך'.

הנני מתכבד להודיעו דעתי המעט בנוגע לבעיית הסנהדרין ...
לא באתי כאן באריכות דברים, בפרט מחמת טרדות הצבור והיחיד אשר הסתרגו על צווארי. בכל אופן הנני מסכים, הולך לאשר ולקיים, שכל דבריו חיים וקיימים להלכה ולמעשה, ומה גם אחר שזכינו בחסדי ה' ברוך הוא לתחיית עם ישראל ועצמאותו בארצו המעטירה, החובה מוטלת על כל הרבנים בארץ ישראל ובחוץ לארץ להשתתף בשמחה של מצווה רבתי זו, רבת הכמות והאיכות, מצות עשה שהזמן גרמא, אשר כל איש ישראל ירווה צימאונו בזה, ויגיל וישמח בשמחה בקציר.
ואילולא יראתי גם זחלתי להכניס ראשי בין ההרים הגבוהים, מורי ורבותי, שיזכו לאורך ימים טובים אמן, הייתי מציע ככה: הנה יש לנו בית דין שלושה גאונים סמוכים - מרן הגאון הרצוג שליט"א, ומרן הגאון עוזיאל שליט"א, ומרן הגאון שר הדתות שליט"א. במיטב שלושה כאחד מותרים, אשר עיני כל ישראל עליהם, וסרים למשמעתם ודאי הם נקראים סמוכים, ויכולים לסמוך אחרים כאוות נפשם הקדושה והטהורה. ובזה יצאנו כל הדעות.
והנני מסיים בברכת התורה לכבוד מרן שר הדתות שליט"א, אשר הוא הוא המחולל והיוזם והעומד בראש הרעיון הנפלא הזה. יהי רצון שחפץ ה' בידו יצלח להחזיר עטרה ליושנה, ולהקים הדת על תלה בימיו תיוושע יהודה, ומלך ביופיו תחזינה עיניו, וכהן גדול עומד ומשמש. אמן כן יהי רצון.

דורשי רשומות אמרו: 'מפני שיבה תקום והדרת' - ראשי תיבות שמו"ת, וסופי תיבות מית"ה, להורות כי הקורא הפרשה שמו"ת - שניים מקרא ואחד תרגום, יזכה לעטרת שיבה ומאריכים לו ימיו ושנותיו, כמו שסיים והדרת פני זקן. ...
ורבי ומורי זכרונו לברכה היה אומר: שבמצווה הזאת לתקן הימים החסרים אשר נדחו בעוון בצעו.
ואמרו המקובלים: כי על ידי קריאת שמו"ת יזכה להכנת תוספת נשמה יתירה ונקרא 'אדם' שהוא שם משובח מכל הכינויים: 'איש', 'אנוש' כמבואר בזוהר: 'כי זה כל האדם' וסימנו: 'ויקרא האדם שמו"ת וימשיך עליו רוח טהרה מלמעלה'.
ועל כן יזהרו מלהפסיק בדיבור בעת קריאתה ואפילו בדברי תורה. ואני שמעתי שבכוח סגולת קריאתה נברא מלאך אחד והמפסיק בינתיים מערב במלאך ההוא חס ושלום הקליפות וכו' עד כאן.

'יראת ה' טהורה עומדת לעד ... הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים'. - יראה שחמדת הטוב, כלומר עסק התורה והמצוות על ידי יראת ה' היא קיימת לעד, מה שאין כן חמדת המועיל, וזהו: 'מזהב ומפז רב'. וחמדת הערב, כלומר 'דבש ונופת צופים', ששני חמדות אלו כלים ונפסדים.
וזהו מה שאמר הכתוב 'מה נמלצו לחכי אמרתך מדבש לפי'. ... - כמה נעמו ונמתקו לחכי תורתך ומצוותיך יותר מדבש, שהדבש אינו אלא לפי שיעור, וזהו 'לפי'. ועל פי דרכנו יאמר כי הנאה מתורה וממצוות נמשכת וקיימת לעד.

לדרוש בשנינות על התורה, להקיש דברי מוסר בחריפות, לכנותה פעם ועוד פעמים הרבה 'דברי קודש', מבלי לקיימם, מבלי למלא אחריהם, מבלי לשמור אותם ככתבם וכלשונם - הרי זה לנהוג בפירוש, בניגוד לרצונו של המחוקק, שלא ציווה שנדרוש עליהם אלא נלמד אותם על מנת לקיימם.

'כל העוסק בתורה שלא לשמה, נעשית לו סם המוות' - היינו מי שלומד לקנטר, כלומר שבלימוד כזה אי אפשר לבוא ללמוד לשמה, ונעשית לו סם המוות לעולם. ... ובלומד כדי שיקראוהו 'רבי', הוא שאמר שילמד בלימוד כזה, אפילו שהוא שלא לשמה, כיוון שאפשר לבוא לידי לשמה, מה שאין כן בלומד כדי לקנטר, שלא אומרים שילמד בלימוד כזה, כיוון שאי אפשר לו לבוא לידי לשמה לעולם.

'עור ובשר תלבישני, ובעצמות וגידים תסוככני' - בא מלאך ומלמדו, 'וכל טוב אדוניו בידו', ולא יגה סביב אשו, נר דלוק על ראשו, וישימו צניף טהור על ראשו, בסוד א-לוה עלי אהלו. לקח טוב נותנים לו - אין טוב אלא תורה, ערוכה בכל, ושמורה מקדמי ארץ מראש. ומשביעים אותו, יום הולדת אותו, יישר אומרים לעושהו, טובה תוכחת מגולה, רחם רחמתיים לראש, ויאמרו לו ויורוהו, כאשר ידבר איש אל רעהו: תהי צדיק אל תהי רשע, כל תישא עוון ופשע ומורא, שהם לו יעלה על ראש, כל ימי שניו עד זקוניו, באמונתו יחיה, אזור מותניו צדק יהיה, כי נזר א-להיו על ראש.

יתבונן האדם ויבחין האיש איך בידו לתקן ברפואה קלה כמות שהיא ואיך לא ישים אל לבו לשוב לפני ה' ולעסוק בתורה, שמלבד שכמה מעלות זוכה על ידי התורה, זאת ועוד אחרת שגומל חסד עם הקדוש ברוך הוא ושכינתו. והקדוש ברוך הוא חושב לו כאילו גאל אותו ושכינה עמו ולבניו, וכמו שמפורש ברועה הנאמן [=ברעיא מהימנא] פרשה 'כי תצא' דף רפ"א, ולא לחינם אמר קדוש ברוך הוא העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות... קם רועה נאמן והשתטח לפני קדוש ברוך הוא ובכה ואמר, כי יהי רצונו שיחשוב לי כבר שמעשי שלי לגבי קדוש ברוך הוא ושכינתו יהיו לגבי כאדם שמשתדל בהם אחר אביו ואמו, שאוהבם יותר מעציו ונפשו, רוחו ונשמתו, וכל עולם שיש לו נחשב אצלו לאין לעשות לו רצונו של אבא ואמא ולגאול אותם בהם. עד כאן לשונו.

ובזה הנה מה טוב ומה נעים לבאר מאמרם זיכרונם לברכה במסכת עבודה זרה דף ג', אמר רבי שמעון בן לקיש, מהו שכתוב 'ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי', מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלים את התורה, מוטב. ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתהו ובהו. וזהו שאמר חזקיה, מהו שכתוב 'משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה', אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה, אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה. וכתב רש"י זיכרונו לברכה 'הא' של השישי יתר, וכתבה בסוף מעשה בראשית לדרשה זאת. עד כאן. ולפי דרכנו בא על נכון, והוא כי ה'הא' בא לרמוז על חמשה חומשי תורה, וכתבה בסוף מעשה בראשית שנברא האדם בשישי, ללמדנו דרשה זו של רבי שמעון בן לקיש, שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם אם ישראל מקבלים את התורה, מוטב, היות כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וכמאמר הכתוב. ואם כן התקנה היא וודאי התשובה מצוות ושבת. והתשובה והקרבנות הם דמיון שוחד, ומקובלים אנו שאסור לקחת שוחד, וכן כתוב 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד', אבל האב מבנו מותר לקחת שוחד, וכמו שכתב גם כן הרב צמח דוד. וכבר כתבנו בשם הרב בעל צפנת פענח, שכל עוד ישראל לא קיבלו את התורה, לא היה להם דין בנים, ומקבלת התורה ואילך, זכו לתואר זה שנקראו 'בנים למקום'. 'ואם לאו', שאינם מקבלים את התורה, אם כן אין להם דין בנים, וכיוון שכן אין התשובה מועילה, מדין שוחד, 'אני מחזיר אתכם לתהו ובהו'. וזהו שאמר חזקיה 'מהו שכתוב משמים השמעת דין', כלומר שאסור לקחת שוחד, וזה גרם לכך ש'ארץ יראה ושקטה'. 'אם יראה למה שקטה', שהרי גם עתה אסור לקחת שוחד. 'ואם שקטה', בשביל איזה טעם, 'למה יראה'. לזה מעמיד אותה 'בתחילה יראה', באותו ספק שאם אינם מקבלים את התורה, שאין להם דין בנים ואסור לקחת שוחד, ולבסוף, כשקבלו את התורה וזכו לתואר זה שנקראו 'בנים למקום', שאז מותר לקחת שוחד מהם, שקטה. ודייק ותמצא קל.

הואיל וזיכנו ה' ברוך הוא לאסוף 'בבית השם' הזה כל דבר שיש בו תועלת לרבים, אמרנו לצרף בו לוח לימודים לכללות השבוע, מידי שבת בשבתו ומידי חודש בחודשו. ... על כן לזכות כל איש ישראל ומכללם לאיש פשוט כמוני ולכל בעל עסק ומסחר וגם לרבות צדיקים ותלמידי חכמים, אמרתי להציגם לפניך בלוח אחד כל חלוקת התנ"ך למשך כל שבוע ושבוע וסדר פרקי משנה ודפי הש"ס והזוהר וזהר חדש ותיקונים בכדי שתוכל לגומרם בכל שנה ושנה בעזרת ה' יתברך.
וגם אם יש איזה מהם או כולם שאינך מבינם על בורים ועל מתכונתם בכל זאת אל תמנע עצמך מללמוד אותם, ותשתדל להבין עד מקום שידך מגעת וכך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: יגרוס איש ואחר יסבר, ואם לא זכית פה בעולם הזה להבינם, בעולם האמת יסבירו לך הכל. אבל אם לא למדתם בעולם הזה אז לא יהיה לך פתחון פה בהם בעולם הבא, ומכל שכן שלא יודיעום לך.

ואני תפילה לאל נורא עלילה, למען אזכה ואראה בנחמה, שיחזרו כל המנגדים לאמיתה של תורה, ובו בטח ליבי כי כן יהיה בקרב ימים, ועליהם ועלינו תבוא ברכת טוב, ועל ידי זה 'ישמח לבי ויגל כבודי' כי זאת היתה לי מגמתי כל הימים להיות דעת כל ישראל כאחד חברים, כעם ככהן שווה לעשות חפצו ורצונו של מקום ברוך הוא, ויביא בלבם של העשירים לקרב את העניים לתורה ולמצוות ולגמילות חסדים, וללכת אחר מידותיו יתברך כי כן הוא 'והוא רחום', ברחמיו המרובים, ימצא משאלת לבנו לטובה.

מהי מעלת תורת דוד המלך, עליו השלום, משאר לימוד תורה שבעולם, שהועילו לו לדוד המלך, עליו השלום, להיותה עדיפה מקורבנות, אפילו שהיא תורה של יחיד? -
וכשעיינתי היטב, מצאתי שתורתו של דוד המלך עליו השלום הייתה סולת נקייה מנופה בשלוש עשרה נפה: שהיה לשמה, ולא בשביל שיכבדו אותו. וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במסכת מגילה דף י"א עמוד א': 'ודוד הוא הקטן' - הוא בקטנותו מתחילתו ועד סופו, כשם שבקטנותו היה מקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתורה, כך במלכותו היה מקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה. נמצא שאחז במידת הענווה מתחילתו ועד סופו, ונמצא שלא פנה אצל הכבוד כי אם ללמוד תורה ממי שגדול ממנו אף בעודו מלך. וזה הדרך הביאו להיות מעלה השמועה על פי ההלכה, להיות הוראותיו מכוונות אל האמת. כמו שאמרו: 'מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם' מפני ענווה שהיה בהם, ולא היו חפצים בכבוד כלל. וכיוון שזכה דוד המלך, עליו השלום, להיות מעלה השמועה על פי ההלכה, ניצול מן החטא.

מה היה עושה רבי חייא? כשהיה רואה יתומים שאין להם במה להתפרנס, עשה כל מיני תחבולות להחזיקם כדי שלא יתבטלו מן התורה. ומלבד זה היה לוקח חמישה חומשים, ועמד והלך לכפרים שלא היו שם מלמדי תינוקות, והיה לוקח חמישה ילדים והיה מלמד לכל אחד חומש אחד.
וכן עשה במשניות, שלקח ילדים גדולים יותר ולימד לכל אחד מהם סדר אחד, וכך למדו כל השישה כל המשניות והגמרא. ומשם עמד והלך לכפר אחר ועשה כך. וציווה להם: עד שאלך ואחזור ילמד כל אחד מכם מה שיודע לשאר התלמידים. וכך עשה לתורה שלא תשתכח מישראל. והיה אומר רבינו הקדוש: גדולים מעשי חייא, שלא היה אדם שעשה כמוהו ...
מן המעשה הזה אנו למדים שני דברים. האחד, כמה גדול שכרו של זה המחזיק בידי ילדים עניים שיוכלו לעסוק בתורה. והשני, כמה גדולה מעלתו של זה המלמד לבני אחרים. שבגלל שתי הסיבות האלו זכה רבי חייא לכל אותה גדולה.

יששכר היה עוסק בתורה, שכתוב: 'יששכר חמור גרם', וזבולון היה עוסק במסחר, שכתוב: 'זבולון לחוף ימים ישכון', והסכימו ביניהם שזבולון מחזיק ביד יששכר בגשמי, ויששכר נותן לו חלק בשכר לימוד התורה הרוחני. ... ובזמננו נוכל לומר תהילות לא-ל יתברך, שגם בחוץ לארץ, יש כמה מדינות, הנמצאים בהם מחזיקים בידי אחיהם הן בתורה והן בגמילות חסדים.
כמו במדינת אמריקה למשל, אנו רואים שכומיתי 'ג'וינט אמריקה' מפזרת ממון רב, לבוא לעזרת אחינו בני ישראל, בחינוך ותרבות תורניים, הן בהדפסת ספרים, הן בפתיחת בתי ספר, המספקת כל צרכם הן בהקמת מוסדות של גמ"ח מכל מין. בוודאי שהמחזקים האלה זכותם גדול עד מאוד, וכמו שנתבאר שהם נותנים בעין יפה, וה' יתברך ישלם להם בעין יפה.

'לעולם יהא אדם כשור לעול, וכחמור למשאוי' - לומדי תורה יתחלקו לשני סוגים: הסוג האחד - עוסקים בפשטי התורה, להבינם באר היטב - ואלו נקראים חמורים. והסוג השני - לומדים בפלפול ההלכה, ושקלו וטרו בקושיות ותירוצים, לברר וללבן ההלכה - ואלו נקראים שוורים, שמנגחים זה לזה. וכן הם מנגחים זה לזה בהלכה, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה בפרק ט' של ברכות דף נ"ו עמ' ב': 'נגחו שור בחלום - יהיו לו בנים שמנגחים בתורה'.
וזה אומרם זיכרונם לברכה בפרק ראשון של מסכת עבודה זרה דף ה' עמ' ב' והוא מתנא דבי אליהו רבה פרק ב': 'לעולם יהא אדם כשור לעול, וכחמור למשאוי' - דהיינו: שצריך להתעסק בשניהם כשור לנגח בפלפולו כדי שיצא העניין מלובן ומבורר, וכחמור ללמוד פשטי התורה ולחזור עליהם תמיד.

'ועשית את נרותיה שבעה, והעלה את נרותיה, והאיר על עבר פניה' - כלומר שבמצוות הלבשת תלמוד תורה הלזו, יש הרבה מצוות תלויים בה. וידוע כי המצוות דומות לנרות כמאמר הכתוב: 'כי נר מצווה'. ו'שבעה' - רוצה לומר: הרבה כמו 'על אבן אחת שבעה עיניים'. ופירשו לשון רבים. וזהו: 'נרותיה שבעה' - מצוותיה רבים, שיש בה מצוות צדקה, ומצוות גמילות חסדים, והלבשת ערומים.
ויש בה עוד: 'והעלה את נרותיה' - והכוונה לומר, שאף על פי ששבעה נרות היו במקדש, וכולם היו מדליקים. וזהו הרמז: 'נרותיה שבעה והעלה את נרותיה'. אבל מכל מקום 'והאיר אל עבר פניה' - זו נר האמצעי, נר מערבי שהיה נותן שמן עליה כמידת חברותיה, והיה נעשה בה נס והיה מדליק לעולם. וכבר אמרנו שהוא רומז למצוות תלמוד תורה שאנו עסוקים בה בזה היום.

יש אנשים לומדי תורה שלא לשמה, ויתייצבו בעדת אל לאסור את המותר ויאמרו כן פשט המנהג, ולהתיר את האסור ביד רמה כי כן כתוב בתורה על פי התורה וכולי, ואפילו מזידים עד כאן. ובזה אומר לך כי יש דברים מותרים מן הדין, וישראל נהגו בהן איסור מעצמן שלא בתקנת חכמים, לגדל ולהתקדש במותר להם ובמנהג כזה אסור לעבור עליו כגופי תורה ... אמנם הדבר שהוא מותר גמור לדברי הכל, ונהג בו איסור לא לגדר, אלא מפני שטועה וסבור שהוא אסור מן הדין - בזה אם בא לשאול כמו שנשאלים על הנדר נשאל ומתירים לו ... והמקום הנוהגים היתר בדבר שהוא אסור גמור לדברי הכל - אין מניחים אותם על מנהגם בשום פנים ... ואם הם בלתי מקבלים תוכחת ואינם שומעים לקול מורים ולמלמדים לא יטו אזנם - מניחים אותם, ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ... זהו מה שראוי להורות בענייני המנהגות.
ואותם התלמידים שלא הגיעו להוראה ומורים - עליהם הכתוב אומר: 'כי רבים חללים הפילה' - רוצה לומר שהם כנפל אשת שלא נגמרה יציאתו, וחלילה שניתנה תורה על פי דעתם התועה מדרך השכל.

'נופת תיטופנה שפתותיך כלה, דבש וחלב תחת לשונך' - רבי יוסי אומר: כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינם ערבין על שומעיהן כדבש זה שבא מצוף – נוח שלא אמרן. רבנן אומרם: כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינם ערבין על שומעיהן כדבש וחלב המעורבים זה בזה - נוח לו שלא אמרן.' -
רבי יוסי אומר: שיותר טוב לומר דברי אגדה, לפי שהם קלים ונוחים לשומעיהם כדבש הזה שהוא קל באכילה וערב, ומשום כך יהיו ערבים על ליבם.
אבל רבנן סבורים: ... עניין אחד שיש בו אגדה והלכה - שדרש עניין אגדה, ופירש טעמו כפי הדין, כמו שאומרים פסוק אחד, או מאמר אחד באגדה, ודורשים אותו על פי הדין, שבזה יהיו דברי תורה ערבים על לב שומעיהם; שהם שווים לכל מי שירצה אגדה או הלכה.

'בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל'. - כך למדנו: לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, שכתוב 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה', ורש"י פירש: 'ישרים לשמחה - שישרים עדיפין מצדיקים' עד כאן לשונו. ....
והרשב"א ז"ל כתב: שהישרים היא מדרגה למטה מצדיקים, ועיין שם. ומהרש"א ז"ל כתב: 'וכן נראה מנוסח 'נשמת', שסדרן ישרים, צדיקים, חסידים, קדושים' עד כאן לשונו.
ולזה לפי עניות דעתי יש להשיב ממה שכתוב באבודרהם ז״ל: שמי שתיקן זה הנוסח היה שמו יצחק, ושם אשתו רבקה, ולכן הוצרך לסדר תחילה ישרים ואחר כן צדיקים. ומצינו ראיה לדברי רש״י מפסוק מלא בתורה: 'צדיק וישר הוא', מכיוון שנכתב ישר אחר צדיק משמע - שישר עדיף מצדיק.

'אדריאנוס, שוחק עצמות, ימחה שמו, שאל את רבי יהושע בן חנינה: אמור לי, מהיכן אדם מציץ לעתיד לבוא? אמר לו: מלוז של שדרה'. -
שאל הקיסר הזה לרבי יהושע, שהוא היה הגדול שבחכמי ישראל: 'מהיכן אדם מציץ לעתיד לבוא?' - רצונו לומר: ישראל, הקרויים 'אדם', מאין ימצאו חיים? ואיך המה מאמינים בגאולה העתידה? ...
והנה רבי יהושע, היודע סוד הקיום של ישראל השיבו בקצרה ואמר לו: 'מלוז של שדרה' - רוצה לומר: שעוד יש בישראל ניצוץ אחד קטן, שאינו כלה לעולם, ואי אפשר לשום מלך ואנוש להכחידו מהם. והניצוץ הזה יש בו כוח טמיר, עזוז ואדיר לקיים ישראל לבל יאבדו בגלותם ועוניים ומרודם.
ועוד גנוז בתוכו כוח גדול ונורא, להיות בעתיד לשלהבת נפלאה, לאור גדול המאיר לישראל ולעולם כולו. והניצוץ הזה הוא תורת ישראל, שהיא האבר היסודי, הלוז של שדרה של הגוף, של האומה.
והניצוץ הזה, הלוז הזה של התורה אינו כלה לעולם, וגם אם יאספו כל עמי תבל ללחום כנגדו, בם יפולו ויכלו, ועליו לא יוכלו.

ברוך שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה, כי הנחני בדרך אמת וזיכני להעלות על הכתב את הדרשות אשר ליקטתי ואספתי, כעמיר גורנה מדברי רבותינו הגאונים, ראשונים ואחרונים, דבר דבור על אופניו. וכאשר אני רואה שהדברים מאירים ושמחים בעיני השומעים, זה נותן לי את הכוח להמשיך ולזכות את הרבים ואף להעלותם על הכתב. ואף על שידעתי כי דברי תורה הכתובים כאן ידועים לפני כל יודעי דת ודין, מכל מקום כבר כתב רבינו הרמב"ן בראש קונטרס 'דינא דגרמי': 'כי אם לא יהיה בדברינו רק הישנות הדברים, לא הפסדנו טרחנו ועמלנו אצל היודע ועד הנאמן'. עיין שם. וכבר אמרו רבותינו במסכת עירובין על הפסוק: 'נוצר תאנה יאכל פריה' - למה נמשלו דברי תורה לתאנה? לומר לך, מה תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא טעם, אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהם, מוצא בהם טעם'. עד כאן. הפוך בה והפוך בה שהכל בה. והנה סדר הספר הוא כך שבתחילת כל פרשה ופרשה ישנו דבר הלכה שכך דרכי בדרשה, להקדים בדבר הלכה, על מנת שהקהל יצא לא רק עם דברי אגדה אלא גם עם הלכה פסוקה, שכבר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד'. וידוע משה שכתב רבינו הרמב"ן באגרתו לבנו וזה לשונו: 'והווי זהיר לקרות בתורה תמיד אשר תוכל תמיד לקיימה וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת, אם יש דבר אשר תוכל לקיימו'.

במה שאמרנו, שכל אחד מישראל יש לו חלק מיוחד בתורה, שלא יוכל אחר לחדשו אלא הוא, בזה מתורצת קושייתנו, שלהיות שזאת המגילה הייתה חלק נפש שלמה המלך, עליו השלום, לכן נקראת על שמו, ואמת הוא שנאמרה בסיני ובים ובאוהל מועד, ואמרה הקדוש ברוך הוא ומשה וכולי, והכל אמת, ועם כל זה היא חלק נפש שלמה, עליו השלום.
באופן שיצא לנו מכל האמור שכל אחד מישראל יש לו חלק מיוחד בתורה, ולכן הלמד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה, מפני שלא יוכל ללמד לתלמידיו אלא החלק שמיוחד לנפשו מהתורה. אבל הלמד מרביים רבים יראה ברכה בלימודו, מפני שכל אחד מלמדו חלקו המיוחד לו, ונימצא שלמד כל התורה.

כאשר הייתי צעיר, ואני יושב ולומד עם כל התלמידים בבית הספר, גמרתי בדעתי שכל דבר שהיה נראה לי בו שום חידוש או פלפול, אני כותבו על הנייר כדי שיהיה לי לחוק וזיכרון. וכשהייתי לומד אצל רבי ומורי החכם רבי צמח כהן, איש צמח שמו, ומתחתיו יצמח תנצב"ה, כשהיה אומר לי איזה דבר חידוש, והיה מצווה לי ואומר: שתכתוב אותו על הלוח כדי שיהיה זכור ושמור על לוח לבך, ואמרתי לו שכך הוא מנהג שלי מזמן קטנותי, ואני כותב דבר חידוש שאני מבין מעצמי או שאני שומע מאחרים.
והיה מזהירני על עניין זה ואומר לי שתהיה נוהג מנהג זה בהווה, שזה העניין טוב הוא לאדם, ובכל שעה ושעה היה מזהירני על עניין זה, וכשהנהגתי עצמי במנהג הזה, נמצאו אצלי קונטרסים הרבה.

'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו' - אפשר לפרש במה שכתב הרב 'דברים אחדים' (מרן החיד"א), זיכרונו לברכה, דף קנ"ג: שצריך כל אחד לטרוח בלימודו לחדש חידושים בפרדס מה שקיבלה נשמתו בסיני, ועל ידי שאדם טורח בכל יכולתו אז אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו. וזה שנאמר: 'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' - לחדש כפי מה שקיבלה נשמתו, לזה אמר: 'בכל לב ידרשוהו' - דהיינו שיהיה טורח בכל חלקי פרד"ס בכל ליבו, ואז אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא.

'ויחן שם ישראל נגד ההר - רש"י: כאיש אחד בלב אחד' - החניה נגד ההר היא שאיחדה אותם כי שם עומדים לקבל התורה. ולכן השפיעה עליהם לישר העקמימות שבהם, והסירה כל המחיצות המבדילות בין כל יהודי לחברו, אם זה מקנאה או גאווה או כבוד. מפני שהתורה לא מרשה לשום מידה מאלו להיות בלבם, ולכן היו כולם באהבה ובידידות.
ולא רק עד שחנו נגד ההר, אלא כבר מנסיעתם מרפידים להר סיני כבר נתפשטו כל העקמומיות ונתיישבו בליבותיהם, וזה הכשיר אותם לקבלת התורה, כי בלי איחוד הלבבות אי אפשר לקבל התורה משום שפירוד בא ממידות רעות, ואיתם אי אפשר ללמוד תורה. ונמצא שהאיחוד הגיע להם על ידי הרצון לקבלת התורה, וקבלת התורה הגיעה להם על ידי האיחוד, שזהו התנאי לקבלת התורה.

התורה בחיצוניותה זה נראה דבר קשה מאד להסתגל לפקודותיה הרבים והמעונפים אך לפי הנסתר, אחר שהאדם יפקח את עיניו ויחדור לתוך תוכה ישכיל לדעת כי כל 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. וכמו שכתוב: 'טעמו וראו כי טוב ה' - שבניגוד לחומריות, האדם המתאווה לדברים גופניים לפני שישיג אותם, ומיד כשטועם אותם, הוא כבר בוחל בהם. מה שאין כן בדרכי התורה, כל עוד שלא טעם את טעמם, אין לו לאדם שום תשוקה בהם כלל, ורק אחר שיטעם אז יראה כי טוב ה'.

'אדם שמכניסים אותו לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה. קבעת עתים לתורה' ...
פירוש: 'קבעת עתים לתורה' - לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ, ש'אם אין דרך ארץ אין תורה' - הוצרך לקבוע עתים לתורה, דבר קצוב, שלא ימשך כל היום כולו לדרך ארץ.

נראה לי לפרש על פי מה שכתב באדרא רבא קדישא על הפסוק: 'לא ידעתי דבר' - שהדיבור הוא בהכרזה, ואם כן זהו: 'ודברת בם, ולא בתפילה', שהתפילה צריך בלחש, אבל התורה צריכה הרמת קול שכתוב: 'כי חיים הם למוצאיהם' - ודרשו: אל תקרי למוצאיהם, אלא למוציאהם בפה.
ודברי התוספתא דחוקים, ש'ודברת בם' לא מוסבים על קריאת שמע לחוד, אלא גם דברי תורה.
ועל פסוק זה פירשתי מפסוק: 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'. על פי מה שכתבו המפרשים מאמירת רבנינו זיכרונם ברכה: כל המגביה קולו בתפילה הרי זה מקטני אמנה, ורבנינו זיכרונם לברכה אמרו: 'גדולה צעקה' ותירצו שיש חילוק בין 'עת צרה' ל'עת רווחה' - שבצרה צריך צעקה וזהו: 'ויצעקו אל ה' בצר להם', וזהו: 'ואני תפילתי לך ה' עת רצון' - רוצה לומר: לך לבדך. ...
ומשה רבינו, עליו השלום, לא חשבה זו צרה, וזהו: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר' והקדוש ברוך הוא אמר לו, שלא חשבתה זו צרה, אפילו 'תוסף דבר' - בצעקה, איני שומע לך.
אם כן יש לפרש: 'ודברת בם, ולא בתפילה' - שאם תורתו אומנותו, פטור מן התפילה, כמו ששנינו במסכת שבת, שמפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפילה.

'הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס, ויהי מורא שמיים עליכם.' - הכוונה היא ממה שאמרו בזוהר בפרשת בראשית: מי שעוסק בתורה לשמה, עושה שמים חדשים, אבל מי שעוסק בה שלא לשמה, עושה רקיע שוא, ואין להם קיום כלל. וזהו: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס' – דהיינו: שלא לשמה, 'ויהי מורא שמים עליכם' - על אותם שמים שאתם עושים, תהיו יראים שלא יחזור לתוהו ובוהו, שזה רקיע שוא הוא.

'ושמחת בכל הטוב' - ישנו בילקוט וזה לשונו: 'אין טוב אלא תורה, כמו שכתוב: 'כי לקח טוב', לפיכך משה מזהיר את ישראל: 'עשר תעשר'. עד כאן לשונו. והוא תמוה שמה תלוי זה בזה? - ואפשר לומר בסיעתא דשמיא, על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'עשר בשביל שתתעשר' - שסגולת המעשר להעשיר האדם, והנה אם התלמיד חכם אינו עשיר, מוכרח ליתן חלק מתורתו, שלומד להעשיר כדי להתפרנס ממנו, אבל אם הוא עשיר, לא יצטרך לזה ותישאר תורתו כולה לעצמו, וישמח בה. וזה שאמר הילקוט: 'אין טוב אלא תורה', והכתוב אומר: שישמח בכל הטוב, וכיצד יהיה זה?! -הרי צריך להתפרנס? ועל זה השיב: לפיכך משה מזהיר את ישראל 'עשר תעשר', ועל ידי זה יתעשר וישמח בכל הטוב דווקא, היינו התורה שלומד ולא יצטרך ליתן חלק ממנה לעשיר.

'ואקחה פת לחם' - מובא בשמות רבה פרק כ"ה סימן י"ב: 'לחמו נתן' - זה אברהם שנאמר 'ואקחה פת לחם'. 'מימיו נאמנים' - זו התורה הוי 'כל צמא לכו למים'.
ונראה לפי מה שכתוב בשמות רבה על פסוק: 'משה עלה אל הא-לוהים' - באותה שעה שביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. עשה לו הקדוש ברוך הוא מראה פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אין אתם מתביישים ממנו?! לא זה הוא שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?! אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לא ניתנה לך התורה אלא בזכות אברהם, שנאמר האדם הגדול בענקים.' וכתב מהרש"י: 'לא ניתנה תורה אלא בזכות אברהם' - רצה לומר: בשביל הגמילות חסדים שעליו העולם עומד. כמו שכתוב במסכת סוטה 'התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים', לכן ראוי שייכנעו העליונים לתחתונים כמו שירדו המלאכים לסעוד אצל אברהם. וזה שאמרו: 'לחמו נתן' - זה אברהם, ובזכות זה 'מימיו נאמנים' - וזו התורה שניתנה בזכות גמילות חסדים שעשה אברהם אבינו.

'מצוות חליצה בשלושה דיינים, ואפילו שלושתם הדיוטות'. גמרא: ומאחר שאפילו שלושה הדיוטות, דיינים למה לי?! דבר זה משמיע לנו, שצריכים בשלושה שיודעים להקרות כעין דיינים. ששנינו לזה, ששנו רבנן: מצוות חליצה בשלושה שיודעים להקרות כעין דיינים. רבי יהודה אומר: בחמישה.
מה הטעם של התנא הראשון, ששנינו: 'ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים' - זקנים - שניים, ואין בית דין שקול, מוסיפים עליהן עוד אחד - הרי כאן שלושה. ורבי יהודה: 'וקראו לו זקני עירו' - זקני - שניים, זקנים - שניים, ואין בית דין שקול, מוסיפים עליהן עוד אחד - הרי כאן חמישה. והתנא הראשון, זו 'זקני' - מה עושה לה? צריך לה לרבות: אפילו שלושה הדיוטות'. תוספות: ואם תאמר מ'זקנים' - למה אינם למדים 'זקני השוק'?! ... אלמלא לא 'ושופטייך' - הייתי אומר: 'זקנייך' - אפילו זקני השוק'.
המעיין במקומו יראה, שטעות סופר יש, שמכף של 'זקניך' הוא שממעטים זקני השוק אבל עדיין הייתי אומר: סנהדרין קטנה, כתב רחמנא, 'ושופטייך' - מיוחדים שבשופטייך, היינו: סנהדרין גדולה. ... שכינוי זקנייך מורה שהם סנהדרין, שהא הידיעה והכינוי, דומים זה לזה אבל ל'עירו' - אינו דומה.

'צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים' - אם ישראל הנמשלים לצאן, כאשר אמר על ידי יחזקאל: 'ואתם צאני צאן מרעיתי', יעשו רצון ה' יתברך ומצוותיו, יהיה להם יכולת, שהגדיות שלהם - הם התינוקות של בית רבן, ירעו 'על משכנות הרועים' - הם המלאכים, המנהיגים את העולמות, שהם השבעים שרים, הממונים על כל אומה ואומה. וביד ישראל מסור הכל - 'השמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם', בכל זמן שהם מקיימים התורה, לפי שהעולם לא נברא אלא בשביל התורה וישראל, כמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה על בראשית, וזה בזה תלוי: 'אם לא בריתי' - שהיא התורה 'חוקות שמים וארץ לא שמתי', ולכן בהיות שאין קיום לעולם בלתי התורה, ולתורה אין לה קיום אלא בישראל, נמצא שהעולם מתקיים בשבילו, ובהיות שהגרמים השמימיים יודעים האמת הזאת, הם נכנעים להם, לעשות רצון בני ישראל וחפצם, ביודעם שכל תכלית בריאת העולם היה בשבילם, ולכן ראוי שייכנעו הכל בעבורם.

הנביאים והחכמים שבכל דור, קיבלו חלקם בהר סיני, שכך אמר משה לישראל: 'כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום' - שבכל הדורות, שעתידים היו לעמוד עד סוף העולם, היו במעמד הר סיני, שכל נשמה קיבלה חלקה: שהנביא קיבל נבואתו להשמיעה בדורו; והחכם קיבל סודות התורה, ללמדם לבני דורו. וזהו שאומר הכתוב: 'את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף' - רוצה לומר: שמן הקול הזה שנשמע בהר סיני, קיבלו כל הנשמות של הנביאים והחכמים, ושוב אין הקדוש ברוך הוא מקפיד לדבר עם כל אחד לחוד, אלא כל אחד יש לו כפי שקיבל חלקו בהר סיני. ולכן נקרא 'קול גדול' - כיוון שממנו קיבלו כולם כל אחד לפי מדרגתו. ואין אדם מישראל, שלא קיבל חלקו בהר סיני, אלא כל אחד קיבל, אחד הרבה ואחד מעט, כל אחד לפי מדרגת נשמתו. והפחות שבישראל, לא יתכן שלא קיבל, לכל הפחות פסוק אחד וביאורו. ובשעה שנוצר התינוק בבטן אימו, נותן בו הקדוש ברוך הוא דעת, שיוכל להבין אותו החלק שקיבלו מהר סיני, כדי שלא יהא מעוכב מלהבינו בגלל טיפשותו. והחלק שקיבל רק הוא בלבד צריך לגלותו, ולא חכם אחר.

'דרכיה דרכי נעם' - אפשר לרמוז הפסוק על מה שאמר הרב 'אם הילד' (רבי אברהם בן רבי לוי קונקי) על פסוק 'לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם'.
ודקדק הרב: היה לו לומר - לשון יחיד, ולמה אמר 'דרכיה' לשון רבים? ... הנמלה אוכלת בשנה חיטה אחת וחצי, וכל יום ויום בימי הקיץ אוספת חיטים ואינה נמנעת והולכת וכך כל יום ויום. ואתה בן אדם, על ידי השתדלות תוכל ללמוד. וזהו 'לך אל נמלה עצל ראה דרכיה' - לשון רבים, ועל ידי זה 'וחכם' - תלמוד התורה. עד כאן דבריו. וזהו 'דרכיה' - של תורה; 'דרכי נעם' - ראשי תיבות נמלה עם מזונה

וכשהולך לבית המדרש, ישתדל לקנות מנכסיו ספר אחד מספרי מוסר או דברי הגדה כל אחד לפי ערכו, ובזה מקיים מצוות עשה של 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת' כמו שכתבו הפוסקים, זיכרונם לברכה, שבזמן הזה יותר טוב לקנות חומשים וגמרות ואגדות וספרי מוסר מלקנות ספר תורה.
ונראה לי שבזמן הזה כל אדם יכול לקיים מצווה זו. אם הוא תלמיד חכם בוודאי שמקיים מצווה זו במה שקונה גמרות או פסוקים או מפרשים. ואם אינו תלמיד חכם מצווה שיקנה איזה ספרי מוסר וייתנם לחכם הדורש ולומד ברבים, שיקרא בו הוא או תלמידיו. או יקנה איזה חומש או ארבעה ועשרים, ויתננו לאיזה יתום שיקרא בו. או יקנה איזה גמרות או פוסק או מפרש וייתנם לאיזה תלמיד חכם. וזהו היותר טוב מלקנות ספר תורה. ואם אין ידו משגת לפחות יתקן איזה ספר שהוא קרוע.
וכן אם כבר קנה ספר הגדה או ספרי מוסר ורוצה לקנות ספר תורה יותר טוב שיתקן ויעשה הגהה בספרי תורה הישנים המונחים בארון, שלא יקראו בספר תורה מוטעה מלקנות ספר תורה חדש.

אף שידעתי, שאין ידיעתי מכרעת, מכל מקום, בזה הדין, תינוקות של בית רבן יודעים לזה, ואף שברוב הדברים בבקשת ההלכה, יש פנים לכאן ולכאן, ואין אות ומופת חותך זה מזה, האיש אשר חלק לו ה' דעת, ומותר האדם מן הבהמה, יראה ויבחן מה לתבן את הבר, ותו שהדברים מגיעים למורנו ורבינו הוא אדוני 'אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו', וחס ושלום, שיצא מידו דבר שאינו מתוקן, ורב אשר הוא מפורסם לכל ישראל, שהלכה כמותו בכל מקום, ובאמת לא הותר לתת מום בקדשים, הלא תדעו אם לא תשמעו, 'ונצר משרשיו יפרח' ויוצא פרח פרחי כהונה.

מעלת הכהונה והמלכות נתייחדה לשתי משפחות שבישראל לבד, ולא תוסף לתת מכוחה וגדולה לאחד מבני ישראל, לרחוק ולקרוב, כי לכל העם קהל עדת ישראל או משפחה או שבט או אחד המיוחד שבעדה או מבני החבורה, אזרחה וגרה, איננה מעלה להם שום גדולה, שהרי כל שאר עדת ישראל נפסלו הימינה. לא כן במעלת כתרה של תורה, שלא נתייחדה לשום משפחה או שבט פרטי משבטי ישראל, שכל ישראל יש להם חלק בחלק בכתב התורה, ולא ימצא מי שיזכה בה לבדו ולא יניח חלק לחברו, כי כל הרוצה ליטול את השם שדבקה נפשו בה ובתורת ה' חפצו, איש איש מבני ישראל ומן הגר הבא לחסות תחת כנפי השכינה, להבין אמרי בינה יבוא ויטול. ישמח צדיק וישתעשע בכתרה של תורה, בנועם זיווה והדרה להבין ולהורות אמרות טהורות. 'תורה אחת יהיה לגר ולאזרח' - מכרזת ואומרת, אשרי שיאחז והחזיק במעוזו, לא נפלאת היא ממנו ולא רחוקה היא, הלא חכמה בראש הומיות תקרא.

'מזקנים אתבונן כי פקודיך נצרתי' - ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל שזקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מתטרפת עליהם, לא כן זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם שנאמר: 'עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו'. ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שצריך אדם להשתדל בתורה, כדי שכשיהיה זקן תהיה דעתו מיושבת עליו.
והוא שאמר דוד המלך עליו השלום: 'מזקנים אתבונן' - דהיינו: עד שיהיו זקנים, ויהיה ניכר בהם שהם תלמידי חכמים, שתהיה דעתם מיושבת עליהם.
וכן אמר הכתוב: 'הוכח תוכיח את עמיתך', ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'עד מאה פעמים' - ובוודאי לנערים, אינו צריך להוכיח מפני שהם עדיין נערים, ולזקני עמי הארצות, דעתם מתטרפת עליהם, ואינו יכול להוכיח אותם עד מאה פעמים, אלא וודאי 'את עמיתך' - זה תלמיד חכם, שכל זמן שהוא מזקין דעתו מיושבת עליו, ויכול להוכיחו עד מאה פעמים.
וכן אמר התנא: מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם הרשע? - וקשה. היה צריך לומר: מה בין אברהם אבינו לבלעם הרשע? - אלא וודאי היה ידוע להם שאברהם מן החכמים, שדעתם מיושבת עליהם, ובלעם מזקני עם הארץ, שדעתן מתטרפת עליהם, ובא התנא לשאול על תלמידיהם, שעדין לא ניכר בהם רושם הזקנה, ויבוא על נכון.

'וכשאני לעצמי - מה אני, ואם לא עכשיו - אימתי' - ואם יאמר האדם די לי שאלמד לעצמי, ולא אצטרך ללמד לאחרים, כי מה הנאה יש לי בלימודם?! - לכן סיים התנא, עליו השלום, ואמר: אל תאמר כן שהרי 'וכשאני לעצמי' - היינו שאלמד לבדי ולא לאחרים - 'מה אני' - תדע, שהרי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'הרבה חכמה למדתי מרבותיי, ומחברי יותר, ומתלמידי הרבה יותר'. אם כן נמצינו למדים מכאן, שמה שאדם מלמד תורה לאחרים, אדרבא, מוסיף חכמה ביותר, וזהו 'מה אני' - מה חכמה תהיה לי, אני אם אלמד לעצמי דווקא. ... ואם גם כן, יאמר האדם טוב הוא ללמד לאחרים, אבל עד סוף ימי שאהיה זקן, שאלמד אני לעצמי ש"ס ופוסקים ומדרשים וכיוצא, ואחר כך אלמד לאחרים, לכן אמר: 'ואם לא עכשיו' - דהיינו בתחילת ימיו של אדם, אם לא בעת בחרותו ותוקפו, ישקוד ללמד לאחריכם - 'אימתי'. היינו אל תעשה כן, שהרי אדם לא ידע עתו והמיתה באה פתאום, לא עלינו, ואם כן מתי יקיים דבורו ויעשה מאמרו. וזהו: 'אימתי' - גימטרייה 'המיתה' עם הכולל, שהרי מצוי בכל עת וזמן, לא עלינו, לכן כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

'רב הונא בשם רב אחא: מנין אתה אומר שכל מי שיש לו בן יגע בתורה שהוא מתמלא עליו רחמים? תלמוד לומר: 'בני אם חכם לבך - ישמח לבי גם אני'.
רבי שמעון בן מנסיא אומר: אין לי אלא לב אביו בשר ודם. מנין שאפילו הקדוש ברוך הוא מתמלא עליו רחמים בשעה שיגע בתורה? תלמוד לומר: 'ישמח לבי גם אני'.
כבר ידוע שאינו דומה הלומד תורה וגם עוסק בגמילות חסדים ללומד תורה בלבד, כמפורש במקומות הרבה לרבותינו זכרונם לברכה, והיא גוף מה שאמר רב הונא: 'מניין אתה אומר שמי שיש לו בן יגע בתורה' - פרוש: בתורה לחוד ואין עמה גמילות חסדים, מניין לנו 'שהוא מתמלא עליו רחמים'? - כיוון שאינו משובח כל כך. לזה הביא הפסוק: 'בני אם חכם לבך' - שמשמע שאף שלא נתת חשקך כי אם בתורה, שהיא עסק התורה לבד, ולא בגמילות חסדים, 'ישמח לבי'.
ובא רבי שמעון ואמר: 'אין לי אלא לב אביו בשר ודם', אבל אביו שבשמים עולה על דעתך שאינו שמח בזה, משום שאמר בפרק קמא בעבודה זרה דף י"ז: 'שהעוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו א-לוה' - פירוש: להגן עליו. ומזה הטעם אמר רבי חנינא בן תרדיון כשנתפס למינות, שאינו ניצול משום שלא עסק בגמילות חסדים. ורבי אלעזר בן פרטא, שעסק בשתיהן, ניצול, כמו שיעויין שם.

'אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים' - ויש לשאול מה תועלת בידיעת שמות ארבעים ושניים העיירות, בהן חנו אבותינו? - ידוע בכל חניה וחניה, היו בני קהת מעמידים את המשכן, ובו קיימו את עבודת הקודש, הקרבת הקורבנות, הדלקת נרות ותלמוד תורה. והמקום הפך להיות מקום קדוש. לכן בכל שנה בקריאתנו בתורה, שמות המקומות בו חנו אבותינו, הננו נזכרים שהם מקומות קודש, ששרתה שם שכינה, ולא סתם מקומות של חניה ונסיעה, וזאת בזכות שכתב משה 'את מוצאיהם למסעיהם'. מכאן למדים, שבכל המקומות שבעולם, אשר שהו בהם אחינו בני ישראל, אם בספרד או בבל, אם באשכנז או בפינה אחרת בתבל, בכל מקום שגדלו ארזי הלבנון, שהם אדירי תורה, הציבו לנו ציונים לכל הדורות כדי שיזכרום לטובה.

שהיה עולה על דעתך לומר, שיכול אדם לגמור התורה בחייו, בעולם הזה, ולתבוע שכרו מהקדוש ברוך הוא כמו קבלן שגמר מלאכתו. לזה בא התנא ואמר: 'לא עליך המלאכה לגמור' - שאי אפשר לך שתוכל לגמור, משום שהתורה ארוכה מארץ מידה ... אלא 'אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך' - אף שאין אתה יכול לגמור כל התורה.

כל אחד מישראל קיבל חלקו מסיני, והרי הוא - בתוך התורה הקדושה, אשר היא 'ארוכה מארץ ורחבה מיני ים', ולא יוכל לידע האדם, זה חלקו - היכן הוא נתון, ו'איה מקום כבודו'? - אם בפשט, אם ברמז, אם בדרש, אם בסוד.
והבן כסיל אומר: למה לי לטרוח? - מאחר שזה חלקי, ואין אדם יורד לתוך אומנותו של חברו, ובוודאי כי בלי טורח ובלי יגיעה, מגלים לי רזי תורה, וכבודי במקומי מונח, עד שיבוא מאליו ומעצמו.
והוא לא ידע, כי אף על פי שהיא חלקו שקיבלה מסיני, מכל מקום, איננו בא אליו, כי אם אחר יגיעה רבה, כמו שהבאנו לעיל, מצאתי ולא יגעתי- אל תאמין. ואם כן, אדם אחר המחפש בתורה, חיפוש אחר חיפוש, יבוא ויטול חלקו הראוי לו.

ואל יאמר אדם: אין לי עוד מעתה לעסוק במשא ומתן, ולא בשום מלאכה, כי אם אשים כל מעשיי, דיבורי ומחשבתי בתורה, למען אוציא את כל חלקי נשמתי על דבר קדושה.
לא כן הוא, כי אי אפשר זה בלא זה. אם אין קמח אין תורה, וכלל הוא ביד האדם, בכל דרכיך דעהו, וזה גם כן נחשב לצורך קדושה, ולא תרפה ממלאכתו המוטלת עליו לפרנס את עצמו ובני ביתו.
כמו שנאמר בגמרא: 'שלושה צריכים חיזוק - תורה, תפילה ודרך ארץ' - שגם העסק צריך האדם לשים עין שכלו והשגחתו עליו ולא ילך בעצלתיים, יכתוב כל דבר קטון וגדול בפנקס, לא ירבה בסחורה ממין אחד, לא ירבה למכור בהקפה ולא יעסוק בכל הקרן, ימהר למכור וימתין מלקנות.

'והר סיני עשן כולו, מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל ההר מאד'. - הובא במדרש: 'מפני אשר ירד עליו ה' באש' - מגיד שהתורה אש'. עד כאן. שמעתי מפי מורי הגדול, מאור עיני, זכרונו לברכה, עם זה שהובא בש"ס: 'מפני מה בני תלמיד חכם עם הארץ? - כדי שלא יאמרו ירושה היא לנו'. וכתב רבי יעקב 'בעל הטורים', בחושן משפט סימן קנ"ה: יש נזקין שאין להם חזקה, כגון עשן וכולי'. עד כאן. והרב מאיר הלוי, זכרונו לברכה, כתב, שעשן דווקא בכבשן שהוא גדול, אבל עשן סתם הרי חזקה, וכן כתב בכתביו סימן קל"ז וכולי, עד כאן לשונו. זהו, שלהוציא מדעת האומרים שהתורה חזקה היא להם, לזה מן זה דייק, שהיא התורה הוציאה עשן, ועשן זה היה כעשן הכבשן דווקא, לרמוז שכשם שאין לו חזקה, כך אין לתורה חזקה, ואלו אמר: 'ויעל עשנו' סתם, הייתי סובר שהוא עשן שיש לו חזקה, כדעת רבי מאיר הלוי, לכן אמר כעשן הכבשן.

התורה לא ניתנה בגני-עדנים ולא בהרים גבוהים, כי הקדושה והחכמה אינן באות בעדנים, ולא בפינוקים של הבל, ובהליכות של התנשאות, אלא בענווים ובנעלבים. על כן בחר ה' לפרסום תורתו באותו ההר הנמוך והקוצני, והרי זו משמעותה של המילה: סיני - שהיא מלשון סנה, ועניינה קוץ ואטד, להודיעך שבצרות הקשות ביותר ובהשפלה הגדולה גבורתו ושכינתו עם בניו.

'טוב לי תורת פיך, מאלפי זהב וכסף' - פירושו מחמת שהוא תפס המידה הזאת, ללמד תורה לאחרים, שלא כמידת דואג ואחיתופל, לכך אמר: 'טוב לי' - בעיני טובה יותר המידה הזאת להיות 'מאלפי' - ממלמדי תורת פיך, ולשון 'אלפי' - פירושו: 'מלמדי' כעין שאמר: תא ואלפינך, אוליף לי אורייתא - מלשון למד לי תורה.

'ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים - על שרפו ידיהם מן התורה'. זכור בפה ואל תשכח בלב לרמוז, שמה שזוכר בפה, יום לשנה, למה שעשה עמלק לישראל צריך שיכוון בלב - שהעיקר להחזיק בתורת ה' יומם ולילה תמיד, ולא תשכח מליבו דבר זה בכל עת ובכל רגע, שאם, חם ושלום, יתרפו מן התורה מיד ויבוא עמלק. וזה רמזתי: 'בנשאו את משפט בני ישראל על ליבו לפני ה' תמיד' - כלומר משפט שציוותה התורה את בני ישראל לא תשכח בלב לפני ה' תמיד עוסק בתורה.

רק התלמוד המביא לידי מעשה, נקרא גדול, ובהרחיקם מדברי חדודים, אשר לא יועילו כי תוהו המה. ואם יתבונן התלמודי אל מה שאמרנו, ויטה אזנו אל עצת הרמב"ם: 'ולא תתעסק כי אם בהלכת הרב, ותעריך אותו עם החיבור, ולא תכלה ותאבד זמנך בפירושים ובמשא ומתן של גמרא, ואותם הדברים שכבר הנחתי מהם, אבוד הזמן ומעט התועלת'. עד כאן לשונו, אז יופיע נר א-להים עלי אהלו, והיה כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, אז ישמח בו גם הפילוסוף, בראות אותו הולך במישרים, וישכילו יחדיו שניהם במעוני התורה והחכמה.

'כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם' - שאין תוכו כברו דומה למה שאמרו שצריך שיהא נמשל לכלי זכוכית, שמראה מה יש בתוכו כאילו הוא ברו, רוצה לומר כמו שמראה כברו כך התלמיד חכם צריך שילמד תורתו לאחרים ולא יצפין אותה בלבו לזה יקרא תלמיד חכם.

'ישראל' - ר"ת: יש שישים ריבוא אופנים לתורה, וכל אחד מהם יש לו אחיזה בפן אחד שיש לתורה.

במדרש אמרו: 'ושמחת בכל הטוב' - אין טוב אלא תורה, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם', לפיכך משה מזהיר להם לישראל: 'עשר תעשר'. עד כאן לשונו. - שפשוט לו לבעל המדרש שהכתוב מדבר בתורה, ש'אין טוב אלא תורה', ומפשוטו גם כן מוכרח, שהרי במקומות אחרים אמר הכתוב: 'ושמחת', 'ושמחתם', ולא הזכיר 'טוב'. לא שקשה עכשיו, וכי כל העם מקצה כולם יש להם תורה לשמוח בה?! והלא רובם אינם בני תורה, והיאך פוסק ושונה לכל בני ישראל, דבר שאינו מושל כי אם לשרידים, אשר ה' קורא. לזה בא לתרץ: 'לפיכך משה רבינו, עליו השלום, מזהיר להם' כדי לעשות שמחה זאת דבר השווה לכל נפש 'עשר תעשר' - שיחזיקו בשבט לוי העוסקים בתורה. וכן על זה הדרך בשאר חכמים כדי שיהיו בצל החכמה, כחלק היוצא למלחמה, מלחמתה של תורה, ויהיו שווים יחד ירננו, ישמח ישראל שמחת התורה.

אנו לומדים שבשאר החכמות, האחרונים עולים בחכמתם על הראשונים בהרבה, ואילו בחכמת התורה ההפך, מה שיש לנו מדברי ראשונים, אין אנו יכולים להוסיף עליהם כמו שאר החכמות, כי התורה רוחנית וצריך לה סייעתא דשמייא, שנאמר: 'כי ה' יתן חכמה'.
לכן הראשונים שהיו הורגים את עצמם על התורה, היתה איתם סייעתא דשמיא, ועל כן יכלו לחדש בתורה. אבל אנו, ובמיוחד היום שנדיר לראות אדם שבידו ספר של תורה, ובמקום עיתון כזה ואחר, ואין אומר דברי תורה, ואין לומד אותה, והיא כמעט ונשכחה, לולא הבטחתו יתברך כי לא תשכח, ואם היא לא נשכחה - זו הוכחה נצחה שהתורה מהשמיים.

'לב טהור ברא לי א-לוהים ורוח נכון חדש בקרבי' - איך שייך שיברא לב טהור?! - הרי 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', ואיך אמר 'לב טהור ברא לי א-לוהים'? - אמנם יראה על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה: 'הבא להיטהר מסייעים אותו'. והנה כתב הרב 'קנה חכמה', שעיקר השיבוש בדברי תורה, משום שאינו לומד לשמה, אבל הלומד לשמה - אינו משתבש.
ועל פי זה יבוא על נכון, שכך ביקש דוד מהקדוש ברוך הוא - שהוא לומד בתורה, אבל יסייעו אותו מן השמים שילמד לשמה, ואז 'ורוח נכון חדש בקרבי' - שלא אשתבש בדברי תורה.

כל יום ללמוד מעט בספרי מוסר - חוק ולא יעבור, וכל המרבה בלימוד המוסר הרי זה משובח.

ראיתי לקצת המתחכמים בלא חכמה, מצפצפים ומהגים על דבריהם לאמור שהם יוצאים מגדר הפשט. אשר לדעתם לא המדרש הוא העיקר אלא הפשט הפשוט. וביותר הם מזניחים האגדות הזרות הרחוקות יותר מפשט המקראות ואותם השליכו אחרי גוום. וכמו זר נחשבו בעיניהם. ...
כי הם בסכלותם יגבילו דברי התורה רק לכוונה אחת, הגלויה והערומה, מבלי לבוש החכמה הנעלמה, הלוטה והמסתתרת במלות הקצרים בכמותם, ורחבים מני ים באיכותם. ועל ישעם וחפצם להסתפק רק בפשט הנגלה והנראה לעין בהשקפה ראשונה. ולא כן היתה קבלת חז"ל מקבלי התורה. אשר בכל עסקיהם ותהלוכותיהם עשו המדרש עיקר, ולא הלכו בנתיבי הפשט זולת לעתים רחוקים יען כי בדרך זו שבחרו להם, נגה אור התורה ביפעת הוד והדרת קודש.

'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב' - שהכוונה היא 'מי האיש חפץ' באריכות 'ימים' - שלא ילך בחצי ימיו, וגם 'לראות טוב' - שאין טוב אלא תורה, שלא ישכח תלמודו. לזה אמר: 'נצור לשונך מרע' - רוצה לומר: מלשון הרע. ...
'יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא' - שהתורה היא תרופה ללשון, אני אמרתי שזוהי כוונת שלמה בחכמתו בסימן י"ב: 'יש בוטה כמדקרות חרב' - דהיינו לשון הרע, ותרופתו היא 'לשון חכמים' - זו תורה. חכמת אדם היא ארוכה ומרפא. וכמו שאמר עוד בסימן ל"א: 'פיה פתחה בחכמה' - שהוא מדבר על התורה, והיינו: כשאדם פותח פיו בתורה ובחכמה אז תלמדנו, ועוד 'תורת חסד על לשונה' - שלא ידבר לשון הרע, שכיוון שהולך צדקות ומגיד מישרים.

'ויסעו מרפידים, וחנו במדבר סיני' - פעמים מגיע אדם לעתות ירידה, ואין לו כל חשק לתורה ולעבודת ה' אבל ימים אלו הם הכנה לעלייה גדולה, כי בכוח תפילתו, שהוא מתפלל ומתחנן על נפשו לפני בוראו, כשהוא מתבונן בדרכיו, ורואה את שפלותו ואת ירידתו, זוכה הוא לעלייה גדולה. וכמעשה הפרט כן מעשה הכלל, וזה מלמדנו הכתוב: 'ויסעו מרפידים' - היינו שריפו עצמם מדברי תורה, אז 'ויחנו במדבר סיני' - שהגיעו לידי הכנה לקבלת התורה בסיני.

יטעו הקטנים וישגו הנערים בחושבם שאביהם ומוריהם עושים להם רעה גדולה, לכופם תחת משא העמל ויגיעה ולימוד התורה, בהיותם אוהבים הבטלנות כתינוק הבורח מן הספר וכפרא למוד מדבר, כמו שכתוב: 'ועיר פרא אדם יולד'. אבל בסוף מוסיפים אהבה במלמדם להועיל, ומדריכם בדרך ילכו.

'שתה מים מבורך, ונוזלים מתוך בארך, יפוצו מעיינותיך חוצה, ברחובות פלגי מים, יהיו לך לבדך ואין לזרים איתך, יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך' - שידוע שחייב אדם ללמוד בתורה בכל הדברים, דהיינו: פשט רמז דרוש והלכות סוד, ועל זה מזהיר שלמה המלך, עליו השלום, לקח שילמד על זה הדרך שבתחילה ילמוד פשטי התורה דהיינו: 'שתה מים מבורך' - ואין מים אלא תורה, ובור יאמר על מים מכונסים ועומדים במקום אחד - וכעין זה פשטי התורה שהם עומדים בפני הכול, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, וזהו שבתחילה ילמוד פשטי התורה שהם מכונסים ועומדים.
ואחר כך 'ונוזלים מתוך בארך' - שבאר יאמר על מים הנובעים, דהיינו: שילמוד הלכות כגון דיני ממונות ואיסור והיתר ודרוש ורמז, שכל אלו הם נובעים מן התורה, 'ואז יפוצו מעיינותיך החוצה' – דהיינו: יבין דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר, וילמד אותם לאחרים דהיינו: שיפוצו אלו הדברים, שהם ממה שיוצא מן המעיין שלו חוצה.
'ברחובות פלגי מים' - שהם הדרושים והרמזים שהם רחבים מני ים ששבעים פנים לתורה, כמו הים שמתפשט לכמה נחלים וכמה פלגי מים וכולם יהיו ברחובות לאחרים, ואחר למד כל זה דהיינו מקרא ומשנה והלכות, עד שיהי בסוג מבין דבר מתוך דבר ומדמה דבר לדבר, אז 'יהיו לך לבדך ואין לזרים איתך' - דהיינו שילמוד בחוכמת האמת שהיא ביחיד, וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שאין דורשים במעשה מרכבה אלא ביחיד, וחכם ומבין מדעתו'. ואומרו 'ואין לזרים איתך' - דהיינו שגם שלמד בחוכמת האמת לא יתעסק בה לאחרים, דהיינו בקבלה מעשית שהיא לזרים, ואם עושה כן אזי 'יהי מקורך ברוך' - דהיינו השכל שהוא מקורו של האדם יהי ברוך ולא יטרף דעתו.

על ידי הענווה יוכל להבין את התורה לאמיתה, וזהו שכתוב: 'ויפרו וירבו מאד' - דהיינו: בפריה ורביה של תורה. וזה, על ידי 'מאד' - שרומזת לענווה, שהיא ראשי תיבות: 'משה אברהם דוד', שהם היו ענווים, שמשה אמר: 'ונחנו מה', ואברהם אמר: 'ואנכי עפר ואפר', ודוד אמר: 'ואנכי תולעת ולא איש'.

'הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם -
כי לא מכל רב, אדם זוכה ללמוד, אלא מחכם שהוא משורש נשמתו, והחכם הוא מקבל כל חלקי התורה של תלמידיו, ומשפיע לכל אחד חלקו. נמצא שפסוקים אלו, הם המדברים בדברים הנצרכים למלמד תורה לרבים, ואל ימנע מהם דבר מחשש שתמעט חכמתו על ידי זה, חס ושלום, שכבר כתבנו שאדרבא בזה מתחכם יותר כי הוא מקבל שפע כל תלמידיו וחכמתם, וחלקם אשר קיבלו מסיני, ונעשה צינור לקבל ההשפעה ולהשפיעה על ידו.
לרמוז לזה אמר: 'דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות יאירו שבעת הנרות' - והיינו מטעם כי נר האמצעי הוא צינור המקבל ההשפעה ממנורה של מעלה ומשפיע לששת הקנים. ובכן, בדין ממנו היה מתחיל ובה היה מסיים. להורות, כי שקול משה כנגד כל ישראל כי כל נשמותיהם כלולים בו והם זוכים ללמוד תורה מפיו כיוון שהוא שורש נשמתם כנודע.

'בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, פלפלת בחכמה'. ואפילו כך אם יראת ה' היא אוצרו - כן, ואם לא - לא' - מכך, שפלפל בחכמה אין מזה ראיה שהוא ירא שמים, שאפילו שקלט החכמה מן האוויר משל אחרים, בדומה לדואג ואחיתופל וחבריו. ...
על פי האמור בא על נכון, שאמר: 'אשרי האיש' - ומכלל 'לא' אתה שומע 'כן', שהוא הולך עם הצדיקים ויראי חטא ובעלי תורה. ומתוך כך יזכה דרכו ותוספת תמצא בו ש'בתורתו' - היינו תורה שלו, מה שקיבלה נשמתו מהר סיני, זה חלק א-לוה ממעל, יחדש ויעלה אותה לאורה ו'יהגה' ויחדש 'יומם ולילה' בדברי תורה. ולא שיקלוט מן האוויר בתורתם של אחרים, אלא 'והיה כעץ שתול' 'אשר פריו יתן בעתו'.

והנה יותר ממה שדורנו רחוק מדור האר"י, היה דורו זכרונו לחיי העולם הבא, רחוק מדור הרבי שמעון בר-יוחאי, כי גבה דור ביניהם, למעלה מאלף ומאתיים שנה, ואף על פי כן זכה דורו לאורו, כי בא עת לחננה, כי עלילות נתכנו לה' אל דעות, והוא קורא הדורות, ולו נצפנו עתים ושעות ...
ומי עיוור לא יראה שפתים דולקים, כמתלהלה היורה זיקים, שרק בפשטי התורה שבכתב ושבעל-פה יבחר לו האדם, ובם רצון מכל יפיק, ובתעלומות החכמה לא ישפיק, כי איננה, חס ושלום, תורה שלמה ולא פירוש מקובל אמיתי. 'ושלח אותה ביד איש עתי', תמות תורה ותהי כמת, כי איננה קבלת האמת, אלו הן הדברים הנקנין באמירה, ולקרוע בתער השכירה, על זה ידוו כל הטובים וכל השומע ניבו.

'ויתייצבו בתחתית ההר' - שדרשו חכמינו זיכרונם לברכה ממנו 'שכפה עליהם ההר כגיגית', הוא לאחר פסוק 'ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה', ואם כן למה הוצרכה כפיית ההר כגיגית, מאחר שהם קבלוה ברצון נפשם?! ... ורמז עוד, שכפה ההר - כלומר קדושת ההר כפה עליהם, כמו שאמר בזוהר ששם פסקה זוהמתן של ישראל ... ונזדככו מהחומר כמלאכי השרת, וזהו: 'ויתייצבו' - שהיה להם קימה בתחתית ההר. כי מצד קדושת ההר, ניתווספה בהם קדושה כמלאכי מרום, והיו ראויים לקבל התורה ... ובזה אפשר גם כן לומר, מה שחזרו וקבלוה בימי אחשוורוש - דהיינו אותם כ"ב אלף תינוקות, שהיו עוסקים בתורה עם מרדכי כנגד כ"ב אלף מלאכים, שירדו עם הקדוש ברוך הוא במתן תורה ... שלימוד התינוקות הוא בהבל קדוש, שאין בו שום חטא, כיום מתן תורה שירדו כ"ב אלף מלאכים קדושים ... לפי שאין צדיק בארץ, ואפילו בשעה שעוסק בתורה - לא ייבצר ממנו איזה הרהור עוון, ואי אפשר לנו להיות במצב, שהיו ישראל לפני הר סיני, בלי שום צד קליפה וזוהמה כלל, אבל יש לנו דבר אחד, שבכל דור ודור לומדים התורה בקדושה, בלי שום חלאה וזוהמה, כמעמד הר סיני, והם הם הבנים קטנים, שהבל פיהם בתורה הוא הבל שאין בו חטא כלל. ... וזהו שאמר רבי יהושע בן לוי: המלמד בנו תורה כאילו קיבלה מהר סיני, כיוון שלא ניתנה התורה לישראל אלא מתוך ערבות הבנים, שהם ילמדו התורה בטהרה ובהבל שאין בו חטא. אם כן, המלמד בנו תורה הוא יורה שמקבל התורה מאהבה, כיון שמשתדל להשלים ערבותו, ותתקיים התורה בהבל שאין בו חטא..

אורחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו, ויזכור כי בשר המה, ויראם את כל בית נכותו, פרנס לפי הדור בעשותו. מימים ימימה עמד ושתל נאמנים בכל ביתו, ויהי בדרך כל הארץ בלכתם, כי לא ידע האדם את עתו. איש איש לפי מדרגתו, כתב לו רובי תורתו, והיו למאורות לבאים אחריו, דרושים לכל חפציהם תהילתו. כל הקודם בהם זכין לאדם ידיעת בית רבו, אם קבלה ואם לדין יקבל החכם את תשובתו, כי טובה ציפורנן של ראשונים מן הברור שבה יעלה על שפתו. ולשון חכמים מרפא, אין לגאול זולתו. קולע אל השערה אל הזקנים דורו של משה וישיבתו, כולם נכוחים למבין וישרים כנתינתם מסיני, אשר שמע עם קול א-להים חיים.
אורחות עקלקלות אשר הלכו שבטי י-ה ברועים ובמקלות, דרכי ציון אבלות מן המקום אשר תצא תורה לעריה בגבולות, חשכו האורות בארובות לעומדים בבית ה' בלילות, וכל מקום שגלו ישראל מנגוהות לאפילות, ויאבדו כלי מלחמה הנסתרות והנגלות, וטלטלה גבר מר ממוות, האביד שריד וישפוך סוללות. והיה המחנה הנשאר לפליטה כבוצר על סלסלות. זעיר שם לגזירה שווה, תורה מונחת בקרן זווית, בצער מחילות. עשות ספרים הרבה אין קץ, למשפחות סופרים וברכיים כושלות. ויהי כי החל האדם לעשות מלאכת מחשבת בתחבולות ובעט ברזל ועופרת, ירדו מחוקקים וישקלו חפץ חמורות כקלות. ישן מפני חדש הוציאו, אין זכרון לראשונים ולא הבשילו האשכולות. כל מי שראה את החדש יבוא ויעיד, ליבו חזו מפעלות. ואין חולה מהם על חמדה גנוזה, השוכני באהלים בשלמות בלות. ולא שת ליבו לאמר, מי ישקנו מים חי הראשונים מסיני, וימצאו שם באר מים חיים.

והנה יש בני אדם, שאינם רצונם כלל לשמוע בתורתן של אחרים, לא מפיהם ולא מכתבם וייסודם, על פי מאמר הגמרא בחגיגה ט"ו ע"ב: 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות - יבקשו תורה מפיהו, ואם לא - אל יבקשו תורה מפיהו'. ולכאורה, הדין עמהם, והטיבו אשר דיברו. אבל באמת, אחר עיון, קצת טעות הוא בידם. אן כדבריהם, שהבינו המאמר כפשוטו, אם כן, תורה מה תהא עליה? אם לא ילמדו, רק אצל הרב כזה, שהוא דומה למלאך ה'. וידוע הוא ונראה בעליל, שהרבנים כאלה הם מועטים, ובפרט בזה הזמן, אם כן פסקה תורה מישראל. ...
ומעתה יש לנו ג' מדרגות במלמדי תורה לאחרים: א - מה שאמרנו: 'לבקש תורה מפיהו'; ב - גם אם אינו במדרגה זו, אל תטעה לומר, שאין צורך ללמוד ממנו. על זה אמרו: 'עשה לך רב', אף על פי שאינו בערך גדולת הנזכר לעיל, ו'איזהו חכם? – הלומד מכל אדם', ובלבד שהרב ההוא ילך, על כל פנים, בדרכי טובים וישרים. ... ג - מן הרב הלומד, דהיינו, באם אינו הולך בדרך טובים וישרים, שכתבנו בשם הרמב"ם, אצל רב כזה, באמת אינו ראוי ללמוד.

אם צריך המחזיק להיות לומד כל היום ולא יתעסק בשום עסק חול?
ובנידון כאן: שלא נתן זמן, רק שיהא מחזיק בלימוד התורה, לזכותו ולנחת רוח נשמתו, אז ודאי יצא ידי חובתו באיזה ימים שלמד בשבוע, ומה גם שיהא לימודו בישוב הדעת, כשהוא מתעסק באיזה עסק, וימצא סיפוקו בריווח, שאם לא כן, אין הקומץ משביע את הארי, ויחנו בחסרות ממה שצריך, ותהיה דעתו מטורפת בלימודו.

נבאר איזה דברים שחשו כאן משום יוהרא, למען יהיו לטוטפות בין עיניי החכם וידע להיזהר. ...ואני אומר, דווקא המוחזק והמפורסם בחסידות, צריך לנהוג עצמו בצנעה, ובל יתראה בפני עמי הארץ.
ועיני ראו בעל הבית אחד, עם הארץ, שהניח לפני שני זוגות של תפילין, ושאלתי לו מאין באו לו תפילין של רבנו תם? והיתה תשובתו אלי: כי ראה להחכם של הקהל שהניח שני זוגות, וחשב כי המצווה היא בשני זוגות של רש"י ז"ל, ועבר על 'בל תוסיף'. כי על כל אלה, ירא א-לוהים יקיים בעצמו בהצנע לכת עם א-לוהיך, וכל אשר יעשה יצליח.

כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, הגדל מעשיך ביראת השם ובתורתו. ואל תשקוט יומם ולילה מרדוף אחר רצון יוצרך. התגבר כארי לעמוד בבוקר ובחצות לילה ללמוד בתורת ה', ואם ידעת ויש בך כוח לעשות חיל בלמוד התורה - עשה ככל אשר תוכל. ואל תשגיח בעשותך מצוות ה' אל בני אדם, שילעיגו עליך, כי הבל המה. גם השתדל במעותיך להוציאם במעשה הצדקה, וללמד התורה ולהגדילה, לזכות הרבים, כי זה חלקך מכל עמלך. וכבר סיפר ששאל מלך אחד, לעשיר אחד הרבה מאוד שהיה בחצרותיו, על סכום מעותיו ובדק בפנקסו. ואמר לו שהיו קרוב לעשרת אלפים דינרי זהב, ושלא יתמה אם הוא יודע שיש לו הרבה יותר מזה, כי מעות אלו שהוציא לצדקה הם טובים. הם שלו.

למן היום ברוא א-לוהים, אדם על הארץ, ויפח באפיו נשמת חיים. ויצו ה' א-לוהים על האדם לשמור את דרך עץ החיים. זה חלק אדם מא-לוהים את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון, מוצא מים חיים. ואני ברייה קלה, מיום צאתי לאוויר העולם, קטן שהגיע לפעוטות שנות חיים. איוותה נפשי לעסוק בתורת א-ל, יום ולילה, הנותנת חיים.

תלמיד חכם שמילא כרסו בתורה עד גיל עשרים וחמש, יש לו לעמוד בהיכלי החכמות הטבעיות. ידע זה יסייע לו גם במדעי היהדות. אני שמהר הקודש ירושלים חוצבתי, וגדלוני אבותי ורבותי הקדושים על התורה ועל העבודה ועל החכמה התלמודית, עם כל זה לא מנעתי עצמי מלהיטפל באיזה ידיעות ופרפראות לחכמה, בשעה שלא יום ולא לילה. ובפרט מיום שדרכתי אלו המדינות, נטיתי בכל לבי לירד חדרי בטני העניינים האירופים, בכל כחי, עד מקום שיכולתי מגעת.

התורה והמצוות והמשפטים האלה, אינם כשאר הדתות והנימוסים. אשר אמנם הם הסכמות מאנשים חכמים נבונים וידועים, ליישוב האקלימים ותיקוני המדינות. אבל התורה הזאת אינה כן, רק עיקרה ויסודה במרומים, ומשפטיה וחוקותיה ומצוותיה משלמים את הנפש למעלה במקום יסודה. ואף גם זאת ימשך ממשפטיה התיקון המדיני, אמנם זה יבוא אגב ולא בכוונה הראשונה. ...
ולסיבת זה נתן הקדוש ברוך הוא התורה במקום מדבר שמם, להורות נתן בליבם, כי התורה הזאת אינה לתיקון הישוב, כי אם לתיקון הנפש, להקנות לה מעלות רמות במרומים.

איש אחד, רוכב על סוס, עמד ברחוב העיר, ויקרא ... ויאמר להם: כך אמר דוד נעים זמירות ישראל: 'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב - נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו'. ויגש אליו רבי ינאי, ויחבקהו, וינשקהו, ויביאהו אל ביתו, וישם לפניו לאכול, ומקום ללון נתן לו. ויהי ממחרת, ויבואו רבי ינאי לבית לימודו, ויאמרו לו הבחורים, הלומדים תורה מפיו: אדונינו ומלמדנו, למה כיבדת כבוד גדול את האיש, אשר אמר אתמול דברי מזמור, הידועים לכל? הלא ידענו כולנו דברי דוד אלה, ומה בא לחדש? ויאמר להם: ידעתי בני ידעתי, המזמור שקראתי עמכם, ועם אחרים, ולבדי, פעמים רבות אך כאשר קראתיו, לא נתתי לבי עליו, לקחת ממנו מוסר השכל, עד אשר בא האיש הזה, וישם את הדברים בפי וילמדני דעת, להתבונן במעמקי מחשבתי על כל עניני לימודי. ...
דעו בני כי אם תקראו בספר התורה, בלב שלם ובנפש חפצה, תמצאו בו אלף אלפי אלפים עניינים האלה, ואם תלמדום בדרך זה, תגדלו והייתם לאנשים יראי אלהים ואהובים לכל.

הטעם הכללי שבשבילו אני רוצה לחבב את חיי השכנים גם על אחרים, מהו? - מפני שהחיים האלה, וביחוד החיים הפלחיים, יכולים לשמש פירוש חי לספר החי שלנו, הוא ספר הספרים - התנ"ך.
ופירוש זה אינו מצטמצם דווקא באותם המקומות הסתומים וקשיי ההבנה, שבספרנו היקר, אלא גם, ואולי בייחוד, באותם המקומות הפשוטים, שחושבים אותם אצלנו למובנים, מפאת פשטותם.
אמת, פשוטים הם אותם הסיפורים של האבות, וחלקים הם יותר מדאי. ובכל זאת בגלל פשטותם וחלקותם, נזקקים הם לפרוש החי של חיי הפלחים, כדי שיהיו מובנים כל צרכם, וכדי שנוכל לחדור אל תוך תוכם. מכלסתר, הפרופסור האנגלי והחוקר המפורסם, שעשה את החפירות בגזר ... כותב בהקדמתו לספרו החשוב 'התנ"ך על פי החפירות': שכל מי שרוצה להבין את התנ"ך, יעסוק בחיי הפלחים שבארץ ישראל. העתיקות הן חומר מת, והפלחים הם חומר חי.

נפלאות הן רק מהקדוש ברוך הוא. אף אחד מאתנו לא יכול לעשות כלום. אפשר לא להבין, אבל זה דברים שאפשר להבין. מה שאני יודעת, זה שאני לא מבינה כלום. יש לי אין בשכל ומחשבה טובה, שלא זזה ממקומה, רק אם פעילה.

מנהגים שהולכים ונעלמים מחמת מיזוג הגלויות, שהתחדש ברוך ה', עם העליות הגדולות מהמזרח לארץ ישראל, שלא פעם היה כרוך בניתוק שרשרת הדורות, כשהבנים לא הכירו ולא שמרו בלבם מורשת אבותם, ואף תרם לכך לא מעט החינוך בישיבות התיכוניות, ובישיבות ההסדר, שהיה תמיד לפי מנהגי אשכנז או "ספרד", ובכל מקרה לא כמנהגי הספרדים. כך קרה שקהלים ספרדיים רבים בארץ ישראל אמצו, מבלי משים וללא כוונה מודעת, מנהגים אשכנזיים רבים. בנוסף, הושפעו קהלים אלה, משטף הסידורים והמחזורים הבבליים, מבית מדרשם של 'תפילת ישרים' ... והם שימשו באופן כמעט בלעדי את ציבור שומרי האמונים, והפיצו והטמיעו את מנהגי עיראק בקרב המתפללים מכל הקהילות, ואפילו בניי שיחיו, אינם מודעים תמיד למנהגינו או לפחות לחלקם, והלוא: 'אל תיטוש תורת אמך', כתוב.

'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' - הקשו המפרשים למה דווקא צריך שיהא הלימוד לשמה, שהרי על כל פנים הוא לומד, ותירצו כשהלימוד יהיה לשמה אז יתמיד ללמוד בכל עת, לא כן אם הוא להתגדל ולהתייהר, חס וחלילה, שאינו לומד אלא אם ימצא בני אדם לפניו, אז הוא לומד כדי להתגדל.
וזהו: 'ולא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו יומם ולילה' - שתתמיד ללמוד ולא תפסיק, ואם כך מוכרח שתלמד לשמה, ותרוויח על יד זה: 'למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו' - ככל דווקא, אפילו אין יכולת בידך לקיימם, נחשב כאילו אתה מקיים אותם, ועוד תרוויח 'כי אז תצליח את דרכיך' - ותזכה לעושר וכבוד.

'עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה' - אפשר לפרש על מי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שהמחדש חידושים בתורה בורא שמיים חדשים, והנה המחדש חידושים בתורה נחשב כלבוש לתורה, שעושה לה פירוש חדש כמו שמלה חדשה וחלק של חכמים וזה שאמר הכתוב: 'עוטה אור כשלמה' - שמעטף התורה הנקראת אור, ככתוב: 'כי נר מצווה ותורה אור' - אז 'נוטה שמיים כיריעה'.

הנוהגים ללמוד ליל חג השבועות הסדר הנתקן בתיקונים, שנעשו לקרות בלילה הזה, מה טוב חלקם - אם כוח בהם לעמוד בהיכל המלך ה' צבאות, להתפלל למחר, בלי מתנמנם או כמעט נרדם, בקריאת שמע וזמירות ותפילה וקריאת ספר תורה, ביום מתן תורתנו. ...
ולדעתי, מי שלא יוכל לעמוד על עצמו בלי שינה, וכל שכן מי שמבלה הזמן בשיחה בטלה ותענוגים - טוב לו ללמוד מעט לזכר - ולישון, כדי שלא יתבטל מקריאת שמע ותפילה - שהם מצוות התורה, בשביל מנהג ותיקין, שנתחדש אצל כל בעל בית, ואינו נעשה כתקנו.

'רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'הלל מחייב את העניים' -שבהיותו עני למד תורה במסירות נפש. 'רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים' - שלמרות עושרו הרב של אביו, עזב הכל והלך ללמוד תורה. 'יוסף מחייב את הרשעים' - שיוסף היה יפה תואר, ואף הציעה לו אשת פוטיפר לשכב עמה, אך הוא לרוב צדיקותו לא שמע לה ונכנס לכלא בגללה.
וראשי תיבות שמותם: הלל, יוסף ואלעזר עולה 'היא' - לרמוז הפסוק: 'רבות מחשבות בלב איש' - פעמים והאדם שוקע בענייני העולם הזה, ולא מפנה עצמו ללימוד תורה, אך 'עצת ה' היא תקום' - עליו להתבונן בשלושת אלו: הלל, יוסף ואלעזר, וללמוד מוסר להתמיד בעמל התורה.

טעם שבאה אות הלמ"ד, גבוהה מכל האותיות, ויש בה שלשה קווים - אחד עולה למעלה, ואחד ישר על הקו, ואחד יורד - נראה לפרש שבאה לרמוז, שצריך האדם להתחזק בלימוד התורה, בין בימי העלייה, בין בימי העמידה, בין בימי הירידה, ולזה באו שלושה קווים בלמ"ד, שהוא עניין לימוד. אחד למעלה - כנגד ימי העלייה, ואחד עומד ישר על הקו - כנגד ימי העמידה, ואחד יורד - כנגד ימי הירידה.
גם כן באה הלמ"ד גבוהה לרמוז על מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שזקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים, דעתם מתווספת עליהם, שמתגבר ועולה כח שכלם, בקיום התורה ומצוותיה כמו הקו העליון, כי הדעת, היינו המחשבה במושכלות וחכמות של התורה ברוחניות, ולזה סוף התורה למד ומתחילת ב'בראשית', שהיא המחשבה שהיא במוח שהוא נחלק לשלושה, שהם כוח הדמיוני, כוח המחשבי, כוח הזוכר. שלזה רומזת הבי"ת של 'בראשית' שיש בה גם כן שלושה קווים, ששלושתן הם קיום התורה, וכידוע. גם רמז שצריך להיות נכון בלימודו בתורה שלושה אלה: במחשבה, בדיבור, במעשה.

'אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה' - דווקא בזמנו, בזמן קדמון, כאשר היו בזמנם היה בהם יראה פנימית, אבל בזמן הזה כאשר נתמעט כבוד התורה, והיו כל המין האנושי חופשי ומשוחרר. ... עד נתוועדו עם בחורי חמד, ונמנו וגמרו, שביום כיפור יעשו עגלות מלאים מכל טוב מאכל, אשר יערב להם. ... זה בה מחסרון התורה, אשר 'מכבדיה הזילוה כי ראו ערוותה', 'עיניים להם ולא יראו' עיקר התורה וכוונתה, ואם יפסוק עליהם, שאין כותבים מגילה לתינוק להתלמד, ודאי ופשוט שתשתכח תורה מישראל. ... ואם לא שחושש אני, הייתי יכול לומר, ואני אעיד בגודלי, שאם היה הוא כאן, בזה הדור, היה הוא בעצמו כותב על פי דעת זו, ומחלק ברבים לכל בני ישראל, תורה שבכתב פרשיות פרשיות ומשווה להם כתורה ... אלא אני הפחות שבערכים, מדברים שאין להם שיעור, להיותי נערך עם גדולים, חס ושלום, לדבר כנגד מלכים ולא אבוש.

'המתפלל בכוונת הלב זוכה שחוכמתו מתקיימת' - וזה אפשר כוונת הכתוב: 'אברכה את ה' בכל עת, תמיד תהילתו בפי' - שלכאורה, איך יתכן האדם לברך את ה' בכל עת?! והלא לא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכמה זמנים יש שהאדם עוסק בצרכיו, ואינו מברך את ה'. אך העניין הוא על כוונת הלב, שאפילו בשעה שהוא עוסק בצרכי גופו, לבו לשמים בשביל עבודתו יתברך, כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'בכל דרכיך דעהו'. ולזה אמר: 'אברכה את ה' בכל עת'. ובוודאי מי שזכה למעלה כזו, שתמיד לבו לשמים, כל שכן וקל וחומר שתפילתו תהיה בכוונה שלימה ובלב שלם. ולזה סיים הכתוב: 'תמיד תהילתו בפי' - שתורתו הנקראת 'תהילה' אינה משכחת ממנו כלל, ולא תמוש בפיו.

'קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה'. קול - זה קול תורה. תלמדו בה בשמחה. אל תשעו אל דברי השקר, והם ש'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך.' שהרי אמר התנא במסכת אבות: 'לפי הצער השכר'. וה' יתן שכר גם על השמחה.
'קול חתן וקול כלה'. קול ה' יתברך על הר סיני בהתקשרו אל עמו ישראל. 'ככלה תעדה כליה', ונתן לנו התורה הקדושה. ונתקשר עמה בקשר אמיץ. לא יחליף האל ולא ימיר אותנו בזולתנו. ואין אדם יכול לשער גודל אהבת ה' לנו ולזרענו. ואהבתנו אליו בעזרת ה'.

מכיוון שהאדם חומרי, וצריך לעסוק בכדי חיותו, וחיות בני ביתו, יתכן שלא יהיה לו כל כך זמן לעסוק בתורה. אך על כל פנים יקבע עצמו לארבע אמות הלכה בכל יום, ומעלה עליו הכתוב כאילו קיים כל התורה כולה. ... ובזה אפשר לפרש כוונת הכתוב: 'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'' - רצה לומר: אשרי האנשים, שהם תמימי דרך, בדרכה של תורה. ואם תאמר: היאך יהיו תמימים? - והרי צריכים לבטל כמה שעות לצורך פרנסתם. לזה אמר: 'ההולכים בתורת ה'' - רצה לומר: שהם קובעים עצמם בלימוד ארבע אמות של הלכה, הנקראת 'תורת ה'', ואז נחשב להם כאילו קיימו התורה יומם ולילה, ונקראים 'תמימים'. וה' יזכנו לראות נפלאות מתורתו אמן.

כל מלמדי תינוקות, שבכל עיר ועיר, כשמלמדים התינוקות פרשת השבוע, צריכים לבאר להם הביאור של כל מצווה ומצווה, הכתובה באותה פרשה, כמו שמבוארת בש"ס ובפוסקים ובמדרשים ובזוהר הקדוש, ובפרט כל המצוות שהם עיקר ושורש לכל המצוות, שהם תלויים בלב, וגם כן כל המצוות הנוהגות בזמן הזה, ובפרט כל המצוות העיקריות הכתובות בפרשת קדושים, שהם עיקר ושורש לכל המצוות, וגם כן יבאר להם פשטן של דברים הכתובים בכל אותה הפרשה, והוא עיקר סדר הלימוד של לימוד הפרשה.
ולא כמו שראיתי, שנוהגים בזמננו, בכל עיר ועיר של תוניס כולה, ואפילו בעיר ג'רבה, שהיא ידועה ומפורסמת בתלמוד תורה, שהיא המובחרת מכל הערים שבכל תוניס כולה, בלימוד התלמוד היא כך, אבל בלימוד הפרשה כשמלמדים התינוקות מלמדים אותם בשרח דווקא, כמצליף בלי הבנת פשטן של דברים, ואין התלמיד מבין שום דבר מה הוא אומר, ומקבל השרח של רבו כמצליף, בלי שום הבנת פשטן של דברים כלל ועיקר. לימוד הפרשה אינו תלוי בשרח כזה, אלא עיקר הלימוד של הפרשה הוא, כשילמד אותם הפרשה בתפסיר, ויבאר להם כל אותה הפרשה בהבנת פשטן של דברים, ובפרט שיבאר להם היטב כל מצוות הכתובים באותה פרשה, ובפרט כל המצוות הנוהגות בזמן הזה ... וגם כן יבאר להם כל המוסרים, היוצאים מאותו ענין של אותה פרשה. זה הוא עיקר הלימוד של הפרשה.

יש דבר אחד מתקנת הראשונים, מדור דור, יום ג' ויום ד' מתקבצים בישיבת רבי עמרם בבוקר ובערב. בבוקר מעשר עד שתים עשרה, ומשתים אחר חצות עד ארבע, באים אנשים מקהילת קודש לפי התור, ומי שלא יבוא ישלם או יביא במקומו ממלא מקום, ויש רב או משכיל ונבון, והוא ידריך ויורה להם מה לקרוא בכל יום פרקי תנ"ך ומשניות על הסדר. ולפי זכרוני המנהיג לזה היה רבי אהרון בן סלימאן הכהן, והוא איש חסיד ירא א-לוהים וסר מרע. ואחר כך היו באים מבטלני אלגריבה, זכותה יגן עלינו אמן, והיו קורים אותה 'משמרה' - משמרת הקודש כי היא סגולה לשמור על התינוקות.

התלמיד חכם צריך להיות שלם בכל ענייניו, וימחול על עלבונו אף שהאמת אתו, ואף על פי כן, יוותר מממונו, כדי שיהיה ה' נאהב על ידו, ויהיו ההמון אוהבי התורה ולומדיה. זה בין כך עליו נאמר: 'כל משנאי אהבו מָוֶת', ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אל תאמר משנאי אלא משניאי' - שמתוך שהוא מעמיד דבריו על קו הדין, יהיה שנוי בעיני ההמון, ומתרחקים מהתורה עצמה.

'רב נקלע לאותו מקום. גזר תענית וביקש רחמים, ולא בא הגשם. ירד לפניו שליח הציבור. אמר משיב הרוח, ונשב הרוח, אמר מוריד הגשם ובא הגשם. אמר לו רבי: מה מעשיך. אמר לו: מלמד תינוקות אני, ומלמד לבני עניים כבני עשירים, וכל שלא אפשר לו, איני לוקח ממנו דבר, ויש לי קערה של דגים, וכל מי שפשע בתינוקות, אני משחד אותו בדגים, ומשדל אותו עד שבא וקורא.' - שיש להקשות בו, שכיוון שרבי חלשה דעתו, במה שביקש רחמים ולא נענה, ומשום כך שאול שאל לאתו שליח ציבור: 'מה מעשיך?' - אם כן, במה נחה דעתו של רבי בזו התשובה: 'מלמד תינוקות אני', עדיין תקשה: וכי גדול כוח מלמד תינוקות מכוחו של רבי?! אך לפי מה שכתבנו יעלה יפה, שכיוון שאין כוחו עדיף, אלא מכוח התינוקות שמלמד, שזכותם גדול לבטל הגזירה, ובזה נחה דעתו של רבי, כנזכר לעיל, שאין כוחו גדול, אלא מכוח התינוקות שמלמד שהם לו כוחו וכוח כוחו, ומשום כך הוא שנענה.

הדעת העליונה נגוזה בבריאה, ומתגלה בהדרגה, ולכל דור בעיותיו ומשאלותיו, ונדמה לאדם שהתורה אינה עוד המקור להדרכה חס ושלום. אלא היא קניין ראשית הבריאה, הנקראת דרך, מה דרך זו משתנה בנופה ובהכשרתה להליכה, ובכל מה שאתה צועד הלאה, מתחדשות לפניך תשומות לב, מטעמי זהירות וזריזות. אבל כל זה מתגלה לפניך הודות לאור, והאור הוא עצם אחד פשוט, שעל ידו אתה מגלה כל מה שלפניך, הן בחילוקי מקומות, הן בחילוקי זמנים, והן בבירה עצמה, אותו אור פשוט מימי בראשית עד היום. כך התורה היא אור, ובעדה, בכל המקומות, בכל הזמנים, ובכל הבריאה, תאיר לך, ותגלה לך פתרונות אל השאלות החדשות. ומבלעדה - רק חושך ועיוורון. כעין מה שאמר שלמה: 'דרך רשעים כאפלה, לא ידעו במה יכשלו'.
לכך אמר: 'ויותר מהמה' - אל תצמצם ותגביל דברי חכמים, יותר ממה שנכתב ונלמד, יש לך גם אתה לגלות מדבריהם, לעזרתך ולעזרת רעיך. תשובה לבעיות חדשות אין צורך במה שהוא אחר, רק הזדרז וחפש במקורותינו, ותמצא תוספות לחיים החדשים לפי דעתך. כי אי אפשר לכתוב הכל, חכמים הסתפקו בתמציות וקיצורים, הכוללים אורות עצומים, לרוצים לחכום ולהתיישר.

'לב חכם ישכיל פיהו ועל-שפתיו יוסיף לֶקַח. צוף-דבש אִמְרֵי-נֹעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לעצם'. -
כי כבר ימצא חכם מופלג בכל מיני החכמות והתבונות, וגם יובטח בעצמו להודיע ולהשכיל בפיו את כל שומעיו עומק עיונו וחוכמתו ... הנה ראוי לו ש'על שפתיו' - כשיבוא להעלותו על שפתיו לפרסמו, 'יוסיף לקח' - אחד על הסייגים ועל המלבושים אשר ילביש החוכמה בתחילה, כדי שאחר כך תמתיק בלב שומעיה, ולא יגעילוה וידיחוה בשתי ידיים.
והמשיל עניין זה בצוף דבש, והיא שהדבורים העושים הדבש בתחילה הן עושות כעין שעווה חקוק בתוכו כאגן, ואחר כך ממלאים אותו אגן השעווה העשוי כעין הדבש. אם כן צוף - יאמר על השעווה, והוא זה שצף על הדבש בתמורה מלאה והדבש - הוא מילוי השעווה.
אם כן אמר: שיסדר דבריו באופן סדר עשיית הדבש הדבורים, והוא בתחילת הצוף ואחר כך הדבש. כן הוא יעשה הקף ולבוש אל החכמה, כעניין מורגש - ימתק ויבינוהו כל שומעיו, ואחר כך ימלאם דבש והוא עצמות החוכמה המתוקה כי בזה תהיה החוכמה ההיא מתוק לנפש בְּשִׂכְלם ידינוה. ואף נעדרי החוכמה והדעה, וגם שיהיה מרפא גדול לעצם, כי האדם אשר יקשיב ולא יבין, נתקל גופו ונמעכו כל עצמותיו כמבואר מעצמו, ואמנם בזה יתרפא העצם, ואדרבה - יחלץ, כי ישמע כל דבריו על בוריים.

תפקידו של הקֶס הוא להנחות את בני הקהילה ללכת בחוקי התורה, לקיים את רצון בורא עולם, לשמור שבתות וחגים, ולהיות יראי ה'. הוא מורה לקהילתו את חוקי התורה, ומודה לה' על שזיכהו להנהיג את חיי הדת. בקשתו מבני הקהל שישמעו לו, לשמור את הנהגת חייהם על פי חוקי התורה, ולהיזהר שלא יהיו טמאים בן הגויים, ושלא ללכת לצד שלהם. הקֶס מעורב כל הנעשה בחיי הקהילה, אוסף תלמידים ומלמד אותם בעצמו, במקום בו חסרים מורים. הוא מנהיג את חיי הדת ומפקח על מעשיהם בשמחה גדולה.

מעשה המשכן, וכליו, ומיתריו, ויתידותיו, והמנורה, והקימותיו, ופירוקיו, הן הם מסורת התורה הקדושה, הצפונות ונעלמות, וזעירים הם, שיוכל לעמוד עליהם, איש אחד בדור, וצדיק גמור, וחכם בסודות הנוראות, ואפשר אם יש קבלה מפי רב מובהק, אזי יכולים גם כן, יחידי סגולה לבוא, על פי הקדמות הרב, לבוא על קצת מהם, לפי שורש נשמתו וקבלתו ועבודתו, אך כל איש ישראל מחויב להתבונן ולחפש ולהתפלל להקדוש ברוך הוא, שיאיר עיניו מעט בזה העניין, לפי שורשו, 'ויגעתי מצאתי', 'וארוסה היא לנו ולכל ישראל', 'ויותר הוא מה שהעגל רוצה לינוק, פרה רוצה להניק'. לכן חירות על הלוחות לכל בר ישראל, לחדש בתורה, ובלבד שיכווין לבו לשמים

'רבי חנניא בן תרדיון אומר: שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים' - הכוונה הוא שהם יושבים ולומדים כל אחד בפני עצמו, ואין ביניהם דברי תורה, שאינם לומדים יחד, אלא בד בבד. הרי זה 'מושב לצים'. קורא אותם 'מושב לצים' כיוון שאינם משגיחים בדברי חכמינו זכרונם לברכה שאומרים 'חרב על הבדים'. ולא עוד אלא שחוטאים, שמתלוצצים מדברי חכמינו זכרונם לברכה.

על צורת הדרשה ועניינה ועצות ואזהרות ל'מרביצי תורה', משמיע מחברו, עלום השם, של ספר 'חמדת ימים', שחי בירושלים ובצפת בדור השלישי לתלמידי האר"י. המחבר היה מקובל מגדולי החכמים בארץ ישראל. הוא עצמו היה 'מרביץ תורה', והיה דורש בכל שבת. ספרו 'חמדת ימים' מכיל ללא ספק גם תוכן דרשותיו. הוא רואה בדרשה את עיקר תפקידו של 'מרביץ התורה', באשר לדרשה נודעת השפעה עמוקה ובלתי אמצעית על הציבור יותר משאר תפקידיו של 'מרביץ התורה'. משום כך, לדעתו, צריכה להיות הדרשה מורכבת משני חלקים עיקריים: דינים, מוסר ויראת ה' ותיקון קלקלות שנראו בציבור. הוא יוצא חוצץ נגד שיטתם של מרבית הדרשנים בזמנו, שמרבים בדברי אגדה ופלפול שלקהל אין תועלת בהם.

'אם בחוקתי תלכו' - שתהיו עמלים בתורה'. - נראה לעניות דעתי, שבי"ת 'בתורה' - היא בי"ת בשביל, וכך אמר, שתהיו עמלים בשביל התורה, שאף על גב שאתה יכול ללמוד בביתך, צריך לילך לבית המדרש, וכמו ששנינו: 'הוי גולה למקום תורה'. ולמד זה מהכתוב 'תלכו' - שתרוויח שכר פסיעות.
ואחר כך אמר: 'ואת מצוותי תשמרו' - הוו עמלים בתורה על מנת לשמור - פירוש שיהיו יגעים בתורה עצמה להבין, דהיינו ללמוד וללמד על מנת לשמור ולקיים.

'בני היזהר עשות ספרים הרבה אין קץ, ולהג הרבה יגיעת בשר.' -
ששלמה המלך ידע שהרבה אנשים נמנעים מלהוציא חידושי תורה לאור עולם, שלא יפלו בפי בני עוולה, הן הן ליצני הדור העומדים על הבקורים מטילי מום בקדשים, מוציאים לעז על המחברים באמרם: "מה היה לבן קיש - מי שקשה לו יומו, נעשה חובר חבר?" עם "הנך מחזרי על הפתחים לשלול שלל ולבוז בוז" או "רמות רוח היא שאוחזת בזה האיש לעשות לו שם כשם הגדולים", ו"מה היה העולם חסר מבלעדי ספרו, ואיזה תועלת הביא ספרו לעולם?"
וכיוצא בזאת מאלה הדברים אשר אין להם שיעור, כי בכל דור ודור נמצאים מעדת קרח עוזבי התורה, ונכספה גם כלתה נפשם לקעקע את הבירה, שונאים את החכמים, רוצים לאכלם בכל פה ובכל הזדמנות מטילים בהם דופי וכל דיבה רעה. ועל זאת בא המלך החכם מכל אדם ואמר שאל תשגיח על הבליהם, ולא תפחד מהם ומהמונם.

'רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה' - שאי אפשר לאדם שיקנה שלמותו בלתי שיקיים כל התרי"ג מצוות בכללות, ובהעדר אחת מהן, יהיה האדם חסר השלמות. וזה דבר הנמנע, שהרי כמה מצוות שהם נעדרים ממנו, כגון מצוות כהונה, מעשה הקורבנות, מצוות התלויות בארץ. ... והיאך יוכל האדם להיות קונה שלמותו?! - אבל מצאנו תיקון לשלמותנו, על ידי עסק התורה לשמה, כי על ידי שיעסוק בתורה, פרטי המצווה כהלכתה, וידאג וישתוקק על המצווה ההיא שנעדרה ממנו, יחשב לו כאלו קיימה בשלמותה, כמו שאמר הכתוב: 'ונשלמה פרים שפתינו'.
ובזה נבין מאמר רבותינו שאמרו, בפסוק: 'עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי מצוותיי חוקותיי ותורותיי' - ללמדך שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה, ואפילו עירובי תבשילים'. וכיצד יעלה על הדעת, שאבותינו קיימו התורה כולה: יעשו פסח - קודם שיהיו בעולם, יעשו סוכות - ועדיין לא הוקפו בענן, יעשו שמיטה ויובל, - עדיין לא נכנסו לארץ, יעשו קרבנות - ועדיין לא נולדו הכהנים?! זה מן הנמנע, אבל העניין כך הוא, אבותינו הקדושים היו לומדים תורה, שקבלו מן הראשונים, אדם שת, חנוך, מתושלח, נוח, שם, עבר, וכשהיו לומדים כפי הקבלה שהייתה בידם, היו מצטערים על קיום המצוות, והיו מוכנים לקיים כל מה שיצווה אותם השם יתברך, חשב עליהם כאילו קיימו כל התרי"ג מצוות, ואפילו מצוות דרבנן. ובזה יבוא על נכון, מאמר התנא: 'כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה' - דהיינו על ידי עסק התורה ומצוותיה, יחשב לו כאילו קיים המצוות בפועל, אפילו המצוות שאינו יכול להשיגם מצד עצמם, ובזה תבוא תיבת 'ולא עוד'.

החכמה היא רוח חיוני מתוסף באדם, לא כמו שחשב הידיד, שהחכמה - העדר הכסילות. אלא, וכמאמר אליהוא באיוב: 'אמרתי ימים ידברו,