החכם היומי על לוח השנה:
< חשון ה'תשפ"א October 2020 >
אבגדהוש
    יג/1יד/2טו/3
טז/4יז/5יח/6יט/7כ/8כא/9כב/10
כג/11כד/12כה/13כו/14כז/15כח/16כט/17
ל/18א/19ב/20ג/21ד/22ה/23ו/24
ז/25ח/26ט/27י/28יא/29יב/30יג/31

מפתח ערכים - מסורת אבות

'והא-לוהים ניסה את אברהם' - והקשה על זה הרמב"ן: איך שייך שינסה השם יתברך את האדם, וכי אינו יודע השם יתברך, אם יעשה אם לאו?! - ותירץ: הניסיון אינו בשביל המנסה, אלא בשביל המנוסה. ושמעתי ממורי פירוש הרמב"ן הנזכר לעיל, שהנה למשל אהבת האב על הבן גדולה מאוד, וגם 'על כל פשע תכסה אהבה'. אך כשהבן הוא חכם, ורוצה לפשפש במעשיו, אז האהבה גדולה יותר. וזה שייך באדם, אבל בהשם יתברך לא שייך לומר 'יותר', רק שהאהבה נתגלה ביותר.
וזהו פירוש הפסוק: 'והא-לוהים ניסה את אברהם' - פירוש: שהניסיון הוא בשביל אברהם, שנקרא אהבה. כי 'אברהם' הוא 'אבר מה'. אבר הוא לשון התקשרות, וגם לשון אגפים, ומה הוא לשון התפארות, כידוע שהעוף פורח בשביל ייסוד הרוח שגובר בו.
בית אהרון, פרשת וירא, דף י ע"א, 19, ברודי, תרל"ה (1875)
מה זה גודל החידוש מאברהם אבינו, עליו השלום, שהעלה את יצחק בנו לעקידה עד שאנו מבקשים בתפילת מוסף לראש השנה: 'ותראה לפניך עקידת יחיד, שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, וכבש רחמיו', והלא כמה אלפים צדיקים מישראל, אשר הערו למות נפשם על קידוש ה', וסבלו עינויים קשים בלתי שיעור, וכמה וכמה מהם שחטו את בניהם בידיהם בזמן השמד, רחמנא ליצלן, כמו שאומר הכתוב: 'כי עליך הורגנו כל היום', ואם כן מה החידוש של אברהם אבינו יותר ...
כי התחלת דבר סימן לכל הדבר וכן בכל דבר, הראשון המתחיל הוא העיקר כמו קין הוא היה הרוצח והראשון בעולם, ואלו לא היה שום אדם מתחיל להרוג אדם לא היה רציחה בעולם, וכן נמרוד היה אפיקורוס הראשון בעולם כמו שאומר הכתוב: 'הוא החל להיות גבור ציד לפני ה', ועל ידו נשאר עניין האפיקורסות בעולם. ... וכמו כן במידה טובה - הראשון המתחיל הוא האב המוריש כח המידה הטובה שעשה לבניו אחריו, ואברהם אבינו הוא היה הצדיק האמיתי הראשון בעולם כמו שאומר הכתוב: 'הביטו אל אברהם אביכם', 'כי אחד קראתיו', וכתוב: 'אחד היה אברהם'. וכמובא במדרש כשהלך אברהם לעקידה, עמד היצר הרע לשטן לו, ועשה נחל שוטף באם הדרך, ואברהם עבר עד צווארו במים ומסר נפשו להתגבר על יצרו בכל כוחותיו, גם שבר צלמי אביו ומסר נפשו לכבשן האש, לבער עבודה זרה מן העולם, ולהודיע כי רק ה' הוא הא-לוהים, והוא עשה בזה הכנה לדורות עולם, שכל יהודי שיעמוד ללחום מלחמת ה' בכל כוחו, יעמוד לו זכותו לסייעו להתגבר על יצרו, וממנו באים לנו כל המידות טובות בירושה כמו שאומר הכתוב: 'מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה מאוד ירושתנו.
פני שאול, דרושים, חלק ראשון, דרוש ד' לראש חודש חשוון עמ' כה-כ"ו, דפוס עידאן כהן וצבאן, ג'רבה, תש"ח (1948).
'ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם' - דרשו חכמינו זיכרונם לברכה בגמרא: 'אתם' כתיב חסר - להראות לנו שעל האב ללמד את בנו. אם כן, לא נחשוב כיוון שהבן הולך כבר לבית הספר האב פטור מללמד אותו, אדרבא לשאול אותו: מה למדת מה עשית? - אם אין לו אפשרות כזאת שילמד אותו, לכל הפחות ישאל אותו: האם הולך לבית הספר? ...
כפי שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'הרגיל בנר חנוכה יהיו לו בנים תלמידי חכמים' - איזה קשר לחכמה עם נר חנוכה? ... איך אנחנו מדליקים הנרות - ליל ראשון מדליקים נר אחד בשני ב', וכן על זה הדרך, כמו שאמרו בית הלל הולכים ומוסיפים. לכן 'הרגיל' - יזכה באמת לבנים חכמים כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה. תלמידי חכמים כל זמן שמבקרים בבית הספר - חכמה תתוסף בהם.
לכן ההורים קשורים בבית הספר ובית הספר קשור בהורים, ההורים יראו שילדיהם מתקדמים בבית הספר, ויהיה קשר עם המורים בכל עניין של הבנים - כל הורה עם בנו.
תולדות אברהם, עמ' רכ"ו- רכ"ז הוצאת הרב אברהם מוגרבי, ירושלים, תש"ם (1980)
עורה בבוקר פקח עיניך, קומה עזוב מיטתך, רחץ ידיך ופניך, גם התפלל לא-להיך. מהר ורוץ לבית ספרך, שם המורה יורך דעת, אליו תכין ליבך, אליו הט אוזן שומעת. תלמיד חרוץ, לא יאחר המועד לבוא לבית הספר, יישב על מקומו כראוי, יקשיב לדברי המורה, לא ידבר בלט עם חבריו. יבין תמיד את שיעורו, בגדיו וספריו נקיים תמיד. ... נפרוש בנים את כפינו, ובקול דממה דקה, נערוך יחד אל א-לוה, תפילה טהורה זכה, בעד הורינו ומורינו, ובעד כל עמנו, נשפוך שיח נתפללה, מעמקי ליבנו. מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך.
העברי: ספר למוד ראשית דעת שפת עבר, עמ' 31-34. דפוס יעקב בן עטר, אלכסנדריה תרפ"א (1920).
'יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך' - להודיע איך תהיה אופן הכנסייה לשם שמיים כדי שתתקיים, והוא שלעולם יכבד את הפחות ממנו - בשווה לו, ואת השווה לו - כגדול ממנו, ובזה אם יתכנסו יחד תתקיים עצתם ומחשבתם, והעניין שלפי שדרך טבע האנשים הוא לזלזל בכבוד מי שהוא קטן מהם. ...
ויש אומרים לפי שדרך בני אדם שלא להחשיב הכבוד שמכבדים אותו, אלא כשהוא אדם מכובד. אמנם מקטן הערך, אין אותו הכבוד נחשב בעיניו, ולזה אמר אף על פי שתלמידך הוא לנגדך - כאין, אל תזלזל בכבוד אשר הוא מכבד אותך, וזה שנאמר: 'יהיה כבוד תלמידך' - כלומר הכבוד שהוא מכבד אותך, יהיה חביב עליך כשלך, כלומר כאותו הכבוד שאתה מכבד אותו שהוא חשוב בעיני תלמידך - גם כן מעלת כבודו יהיה חביב עליך.
אהבה בתענוגים, עמ' פ"ו- פ"ז, הוצאת אורות החיים, ירושלים, תשמ"ז (1987)
שאלה: בעל הבית שיש לו שני בתים, באחד יושב ולומד שם ביום, ובלילה ישן שם, אבל האכילה של לילה הוא בבית האחר שיש לו, ששם ישן בנו הנשוי הסמוך על שולחנו. ואחר האכילה, בא לישון בבית האחר שלומד ביום. אם יהיה צריך להדליק נרות חנוכה בשני הבתים או די בבית אחד, ששם עיקר אכילתו עם בני ביתו. וכמו כן סתם בן הנשוי הסמוך על שולחן אביו ויש לו חדר מיוחד לשינה אם צריך להדליק בפני עצמו או לא.
תשובה. כתב הטור סימן תרע"ז וזו לשונו: כתב אדוני אבי הרא"ש, זכרונו לברכה, בתשובה: בן האוכל אצל אביו או האוכל אצל חברו, ויש לו בית מיוחד לשינה, צריך להדליק, שכיוון שיש לו בית מיוחד לשינה, והעולם רואים אותו נכנס ויוצא בו, יש חשד, אם אינו מדליק, שאין העולם יודעים שאוכלים במקום אחר. ... היוצא מן הכתוב, שבן הסמוך על שולחן אביו, אפילו שהוא נשוי, אפילו אם ירצה להדליק בחדר שהוא ישן, פשוט לי שאין יכול לברך, אלא אם ירצה להדליק בפני עצמו, יסמוך על ברכת אביו. וכל זה אם ירצה להדליק משום הידור מצווה, שמעיקר הדין, לדעתי השפלה, למרבה, די לו בשיתוף בפרוטות, עם אביו, ואין צריך להדליק בחדרו כלל, שבזמננו זה, שאנו מדליקין בפנים ממש, וכל שכן בעירנו זו, שידוע לכל שהוא אוכל עם אביו יחד. ממילא יוצא לנידון שלנו - באב האוכל בבית בנו, והוא ישן בחדרו האחר, שאין צריך להדליק, רק בחדר שאוכל עם בנו, וכל זה הוא כשהבן הוא נשוי, שאם אינו נשוי, אפילו להשתתף בפרוטות אינו צריך כלל.
חסד לאברהם, חלק א', אורח חיים, סימן כד, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, דף ס' עמ' ב' – דף ס"ב עמ' א', סלוניקי, תקע"ג (1813)
'ואתה תצווה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד' - שכיוון שמשה רבנו, עליו השלום, לרוב ענוותנותו, הקטין עצמו ואמר לקדוש ברוך הוא: 'מחני נא מספרך אשר כתבת' לכבוד ישראל, על כן אמר לו הקדוש ברוך הוא: כיוון שזכית לגודל הענווה, שהקטנת עצמך ואמרת 'מחני נא' בשביל ישראל, 'אתה תצווה את בני ישראל' - שהם התלמידי חכמים שבדור, להנהיג הדור וללמדם ענווה כמוך. שעיקר קיום תורה ומצוות לא יתקיימו אלא במי שהוא עניו. וכמו שאמר הש"ס שהתורה נמשלה למים, שאינו הולך אלא למקום מדרון, כן התורה לא תמצא אלא במי שמחשיב עצמו כעפר לדוש. על כן הזהירו לצוותם על זה, שלא יהיו דברי המנהיג, מקובלים בפי שומעם אלא אם הוא עניו. והוא שאמר 'ואתה תצווה את בני ישראל' - שהם תלמידי חכמים, הראויים להיקרא בשם ישראל.
מלל לאברהם, חלק א', פרשת תצווה, דף ע"ח עמ' א'-ב', דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו תרל"ה (1874)
הנה יסוד התורה, שורש המצוות כולן הוא האמונה, להאמין בלב שלם שיש לעולם בורא מצוי יחיד, המשגיח על הכל ומושל בכל. אמונה זו, מוטבעת בנפשו של העם הישראלי הקדוש, והיא הירושה הרוחנית הטבעית, שעברה אליו בירושה מדור דור, מאבותיו הקדושים, ואין לך אדם מישראל שאין בו זיק של אמונה חבוי במכמני ליבו, ומשווהו לסגולה. יש לך מי שהזיק בוער בקרבו ומקרבו אל אביו שבשמיים קרבה יתירה, ויש שהזיק עמום בקרבו עד שכמעט ואין ממנו תוצאות מגולות. ומעטים המה אלה, שהטביעו את עצמם בבוץ הכפירה עד שכיבו את הזיק הסגולי שלהם.
מאורות אברהם, מכתבים ורשימות, עמ' ר"ג-ר"ו. הוצאת משפחת המחבר, ניו-יורק תשנ"ה (1995).
עולמנו החדש קבע לעצמו מוסריות, בחוקים חדשים הפוכים ממה שלפנים, וזה עצמו מנוגד לחוק המוסר, הואיל והמוסריות איננה הסכמת עם או קביעת חוקים, היא חוקה טבעית מוטבעת בצלם הא-להי האנושי, וכשם שהטבע לא ניתן לשינוי כן חוק המוסר לא ניתן לשינוי. ...
השקר נפוץ במסווה של שם, כגון פוליטיקה, דיפלומטיה, ואין זה חוסר מוסריות כלל לטפול שקרים פוליטיים או דיפלומטיים, כי אדרבא זהו זוהר אנושי, האמת נשכחה ודוברי אמת בטלנים ייקראו. ואם אמנם הברק והיופי החיצוני מפארים את עולמנו, הרי לעומת זה הורק התוכן הפנימי מקרבו של בן האדם, ואין בידו אלא חיצוניות.
מאורות אברהם, מכתבים ורשימות, עמ' רל"ז-רל"ח. הוצאת משפחת המחבר, ניו-יורק תשנ"ה (1995).
'בך בחר ה' א-להיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים' - הכוונה היא שבא הכתוב נותן טעם לשבח, כי הוא יתברך בחר בעם קדוש, קדושה יתירה. זאת היתה יתירה - שנשתרשו בהם שלושה מידות אלו שהם נוטריקון: 'בושה, חסד, רחמנות' הנרמזים בתיבת 'בחר', שהיא מידתו של אהרן הכהן הגדול, עליו השלום. כמו שנאמר: 'אהרן אשר בחר בו', שהיה גומל חסד עם כל ישראל, ואב רחמן לרחם על עמו ולעשות שלום בין אדם לחברו, ובין איש לאשתו, ובין ישראל לאביהם שבשמים. ועל ידי זה גורם בושה וכלימה לאותו בעל הבית, אשר הוא הולך אצלו לתוך שלום, יען אמור יאמר, אותו בעל הבית בלבו, שאם קדמה לו ידיעה לאהרן באותו, שיש בידו עוון אשר חטא, אזי בורח ממנו, לפי שאסור להסתכל בדמותו, ולכן באותו פרק ובאותו עת, קונה מסווה הבושה ומתבייש מאדם גדול שבא לתוך ביתו ואף שאינו לפי כבודו. וזהו שסיים הכתוב: 'בך בחר ה' א-לוהיך להיות לו לעם סגולה' - במידות אלו מכל העמים.
ברית אברהם, דף קמ"ד ע"ב, דפוס אליעזר סעדון, ליוורנו, תקנ"א (1791).
ובכלל המסירה כאמור צריכים אנחנו ללמד ולמסור לדור החדש לימוד פשט המקרא עם הנקודות והטעמים והנגינות של כל חלק מהתנ"ך, שרבים מהדור החדש לא לומדים בקטנותם הלימודים הנ"ל, ובגדלם אין קריאתם בתנ"ך כראוי, וגם התפילה שלהם חסרה הרבה, ובעת שיצטרכו לומר קדיש בציבור למנוחת קרוביהם, ומכל שכן לקרוא הפטרה או להיות חזנים, הם טועים הרבה טעויות מחיסרון הידיעות בלימוד המקרא, ויהיה בושה גדולה להם ולהוריהם, שלא דאגו ללמדם מקטנותם כל דבר כראוי. ואל יסמוך האב על מה שלומדים בניו בבית הספר, שהניסיון הוכיח שלימוד בית הספר בנוי על יסוד רעוע, וחסר בו כמעט וחצי אותיות האל"ף - בי"ת, אל"ף ה"א ועי"ן שווים, חי"ת וכ"ף רפויה שווים, טי"ת ות"ו שווים. ... והנגינה המסורתית שלנו מלפני אלף שנה משתכחת לגמרי.
'והוכיח אברהם' בתוך שמו אברהם חלק א', עמ' נ"ב- נ"ג, דפוס י. ע. איתאח, ירושלים , תשל"ו (1976)
'בזמן שאדם אוכל משלו דעתו מיושבת עליו ואפילו אוכל האדם משל אביו ואמו ובניו אין דעתו מיושבת עליו עד כאן'. ובעתות כאלה אין איש שם על לב ... אלו בזמן החולף היה להם לזרה. ורבים מעמי הארץ לקחו להם נשים מכל אשר בחרו בטרם יצא אדם לפעלו ולעבודתו על פני טורח אביהם.
ברכה ריבלין, "הרב אברהם איבלאגון וחיבוריו על כרתים והיהודים שבו", עמ' 135 פעמים 37, מכון יד בן-צבי, תשמ"ט (1989).
וכראות אדם זה תסמר שערת בשרו, שבעוונותינו הרבים, פשתה המספחת שאין האמת מצוי בפי רוב ההמון, ומונים זה לזה בדברי שקרים וכזבים, ואמת לא ידברו, עד שכבר הוחזקו וניכרים דברי שקר. ומשלמים זה לזה במינים של שקרים שונים, ואומרים שאם אינם מדברים שקר, אינם משתכרים בסחורתם. ורגילים לומר על מי שרגיל בדברי אמת, שאינו אלא מצד שהוא תם, ואין דעת ולא תבונה בו. ועל זה ידוו כל הדווים, ש'אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה', שאיך נחשב למי שעושה רצון הבורא כאילו עומד בלא דעת ותבונה, והוא להפך, שמי שאינו עושה רצונו יתברך, בוודאי הוא שוטה מוחלט, 'איש בער ולא ידע וכסיל לא יבין את זאת'. וכתוב ב'שערי קדושה', שהמדבר שקרים כופר בא-לוהי האמת, ומודה באל אחר שהוא שקר, והוא כת שאינה רואה פני שכינה. כמו שכתוב: 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'. ואינו בכלל ישראל שכתוב בהם: 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב', וימיו מתקצרים.
בית אברהם לחיים, עמ' לז-לח, הוצאת מכון גנזי המלך, ירושלים, תשס"ז (2007)
חורבן עיר הקודש, הניח את דת יהודה על עומדה, גם אחרי המס דמיוניו, והיכזב תוחלתו לשוב למלכותו. נכבש וממעט ונמחה מספר העמים ומפוזר ונרדף, אחוז אחז ישראל בדת משה ובתורותיו, ובמנהגים נטועים כמסמרות באורך הדורות, אשר הקיפו את אמונתו כמו חומה בצורה לא יעברנה איש. בגלל אמונם זה, אשר לא החלישוהו חלקלקות רוח סבל העמים, גם לא קשות העושק, לא נמלחו היהודים כעשן בעקב תנועת הגויים הגדולה, אשר הביאה קץ לימי קדם. עוד עמדו בחיים, ובימי הבינים ועד ימינו אלה, שמרו להם בכל תפוצות הגולה, תמונה נבדלת ויעבדו עבודה רבתי בהרחבת ההשכלה.
עמוד 4, 'תולדות בני אברהם', פרעסבורג תרמ"ז (1887)
ראו חכמים בלידת ילד זמן חיזוק גם בשביל ההורים. ביאת ילד לבית מביאה הטבה במעשה ההורים, כי כל הורה מעוניין שבנו יתחנך בחינוך טוב ומוצלח, והילד במשך הזמן הוא למעשה בבואה ואספקלריא למעשיהם של ההורים כדברי חז"ל: דברי התינוק בשוק – או של אביו או של אמו'.
ומכאן המקור לברכה: 'ישמח האב ותגל האם' - כי הילד הוא שמחה בשביל האב, וגילה בשביל האם, כי שמחה מורה - על דבר תמידי וגילה - על דבר חדש במיוחד.
זכרונות אברהם דרשות לברית מילה עמוד 392 הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)
'ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה' - שאם האדם לא זכה ללמוד תורה ומנעוריו לא שנה, או מטרדות הזמן או שלא היה לו אב שילמדו, אז יש לו תיקון - שילמד לבנו.
אכן לבן זה - צריך האב, שיגביר עליו חסדו, ולא שיניחו להצטער כל כך דבר, ועל ידי זה יהיה פוסק מלימודו, אלא 'כמשפט הבנות' - שאין להם מקום לפרנס את עצמם, כי אם מאביהם אשר הוא נותן לחמם עד שיינשאו, גם האב - יספיק לבנו כל צרכו בכל עת ובכל זמן.
ספר זיכרון לנפש, עמוד 54. הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ה (1984)
כמה וכמה צריך האדם לעשות כיבוד אב ואם בהיותם בחיים, להאכילם ולהלבישם ולהיטפל בהם, ולעשות רצונם עד יום האחרון שלו או שלהם, ואפילו האדם מוכר כל מה שיש לו כדי לפרנס אביו ואמו, ומי הוא זה אשר יאמר: זכיתי ליבי וקיימתי כיבוד אב ואם כהלכתה.
ועיקר הכבוד הוא לאחר המיתה, כי 'בן מזכה אבא' - כי על ידי שיעשה הבן מצוות ומעשים טובים, זוכה האב להיות נקרא אדם חי, כמו שאמרו בתענית: 'יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים' - דהיינו: זרעו אנשים צדיקים, אשר נקראים חיים אפילו במיתתן. ...
ובפרט אם ילמוד כל יום ח"י פרקי משנה לזכות 'נפש רוח נשמה' שלו כי משנה היא אותיות נשמה, ואם אפשר לקבוע עיתים ללמוד בכל יום זוהר הקדוש, זכותו תגן עלינו, וללמוד גם כן תהילים אשר כבר נודע כמה גדולה מעלת התהילים לאין תכלית, ובזה הוא עושה נחת רוח ליולדיו.
ישמח משה, ע"מ רנ"ח, דפוס י.ע. איתאח, מחנה יהודה, ירושלים תשל"א (1981)
לכבד הזקנים הוא מה שנצטווינו לכבד החכמים ולקום מפניהם, ולהדר אותם. כי זהו כבודה והדרה של תורה. ועוד שמתוך כך יתעוררו בני אדם לעסוק בתורה, כדי להתחכם, ובהיות החכמים מכובדים בעיני ההמון, יקובלו דבריהם ויטו אוזן למוסרם, ותרבה יראת ה' על פניהם.
שיר חדש, דף ס"ב, דפוס ישראל קושטא, ליוורנו, תרמ"ה (1885)
'והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך' - אף שאביך תלמיד חכם גדול, אל תסמוך על זה לבטל מלימודך, רק התקן עצמך בידיעה רבה ללמוד כי התורה איננה ירושה, שעוברת מאליה מאב לבן.
כן להפך: אם האב עם הארץ, אל תתייאש ותאמר מי אנוכי שאלמד תורה כי אבי הוא עם הארץ גמור, רק התקן עצמך ללמוד תורה, שגם כן התורה איננה ירושה מאב לבן.
ומצאנו אברהם אבינו עליו השלום בא מתרח, וחזקיה מאחז, ועוד הרבה שזכו לכתר תורה, אף שהתורה לא היתה להם נחלת אבות.
מלל לאברהם, עמ' קמ, הוצ' הספרייה הספרדית ירושלים, תש''ן (1990).
'ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, ויקרא את שמו שת. ויהיו ימי אדם אחרי הולידו את שת שמונה מאות שנה ויולד בנים ובנות. ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלושים שנה וימות' - למה עד אברהם היו חיים הרבה ומאברהם ואילך נתמעטו הדורות? ...
ונראה לי משום שלא יחפוץ כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה. ולכך באותם עשרה דורות עד אברהם, שהיו להם עבירות חמורות והגיעו עד שכפרו בא-לוהותו יתברך, היה מאריך, כדי שאולי יחזרו בתשובה, ואף על גב שהיו קצת צדיקים, מכל מקום הרוב רשעים. אבל מאברהם, שפרסם א-לוהותו יתברך, והיה מגייר גיורים - רובם צדיקים, ואין צריכים לאריכות ימים כל כך. והוא יתברך יודע הקצבה.
כף הכהן, פרשת בראשית, דף א עמ' ב-דף ב עמ' א, דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרכ"ה (1865)
כתבו התוספות בפרק 'כל היד' דף י"ד עמ' ב' וזו לשונם: 'ועוד יש לדקדק מה שאמר רבי חייא לרבי: 'אף אתה עשיתו כתם' ולא אמר: 'אף אתה, רבי, עשיתו כתם' - למד מזה, שבזקנותו היה, שהיה תלמיד חבר, כמו שאמרנו בשלהי 'מי שמת': 'בן עזאי - תלמיד חבר של רבי עקיבא היה, שאמר לו: שב אתה, ולא אמר לו: שב מורי'. עד כאן לשונם. משמע שאם היתה שמועה זו בבחרותו של רבי חייא לא היה יכול לומר לרבי בלשון זה ש'אף אתה עשיתו וכו'. מכאן אנו למדין שתלמיד שמתחכם הרבה עם רבו, אף על פי שרוב חכמתו ממנו - נחשב כתלמיד חבר.
גינת ורדים, חלק אורח חיים, גן המלך, סימן צג, עמ' ל, הוצאת ישמח לב, ירושלים, תשס"ח (2008)
'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו' - כמה ימים לפני פטירתו של מר אבי ועטרת ראשי, החסיד רבי עזרא הררי רפול, זכר צדיק לברכה, וזכותו יגן עלינו אמן, ראה בחלום שהוא עולה לגן עדן, והנה לפניו הוא רואה את היכלו של אברהם אבינו, עליו השלום, ועל שער הכניסה היה כתוב הפסוק: 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו'.
ולמחרת סיפר זאת ואמר: שעניין זה של חינוך הבנים הוא העיקר, ועליו צריך לשים את הדגש, ושאף על פי שהיה איש החסד, וגם אבי המאמינים, שהיה מפרסם את ה' יתברך בעולם, ועמד בכל העשרה ניסיונות בלב שלם, ועוד מעלות רבות היו בו. בכל זאת, לא שיבחו הקדוש ברוך הוא, אלא בזה שהוא יודע לחנך כראוי את בניו ואת ביתו אחריו, למסור דרך ה'.
כי אף על פי שאדם מצווה להיטיב לאחרים, לגמול איתם חסד, וגם ללמדם עבודת ה', ואמונה בו, עיקר תפקידו וחובתו הוא להקדים לעשות זאת בקרב ביתו, על ידי שיחנך את בניו ובנותיו, בדרך ה' כפי רצונו יתברך. על דרך שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'ענייך ועניי עירך - ענייך קודמים' - ובזה צריך להשקיע את עיקר עמלו בכל ימי חייו.
אמרי אברהם עמוד כ"א, הוצאת בני המחבר, ירושלים תש"ע (2010)
כאשר הייתי חוזר לפעמים מאיזה בית מדרש, וכולי נבוך מהתקלות עם מנהגים, שלא תאמו את מורשת ביתנו הרבני, שהדריכה את כל חיינו, אבי, עליו השלום, רבי מכלוף חזן, זיכרונו לברכה, היה אומר לי: 'בני, עלייך ללמוד כי כל פעם שאתה מרגיש ערפול הלכתי, הנובע ממחלוקת מהתקופה שלאחר ה'שולחן ערוך', על מנת לברר ולהחליט איך תנהג, עלייך להסתמך על הראשונים שלנו.
הקדמה לספר מלכי ישורון זכור לרבנן, ירושלים תשס"ג. עמוד י"ז. מובא בתוך: אבינעם רוזנק, בין אשכנז לצפון אפריקה: הלכה, מטא- הלכה וחינוך בכתביו של הרב אברה
'מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן' - יובן בהקדים את הידוע שאין בני האדם אוהבים את הזקן.
ואם האדם מכבד את הזקן, מאריך ימים ומכבדים אותו. וזהו שאמר: 'מפני שיבה תקום' - רוצה לומר: אם אתה מכבד את הזקן אז 'והדרת' - רוצה לומר: שיזכה שיהיה זקן יכבדו אותו.
קנה אברהם, חידושי תורה דף ל"ז עמוד א', דפוס הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ג (1923)
נשאלתי מחכמי ורבני עיר קדשנו צפת, תבנה ותכונן, אודות החצר והבתים של תלמוד תורה תינוקות של בית רבן אשר פה עיר קדשנו תבנה ותיכונן, שהקדישם הרב הצדיק בעל המחבר 'שדה יצחק', אשר על דעת זאת בנאם, כידוע. וגם הוא מקום הכנסת אורחים עניים העוברים ושבים, ובפרט בימי ההילולא של ל"ג בעומר רוב ככל אשר יבואו שם ינוחו יגיעי כח, גם מקום ללון ואין להם מקום אחר.
והן עתה מקרוב, שהן בעוון הלכו התינוקות ללמוד לשונות וכתבי העמים, ולא נשארו בבתים הנזכרים מלמדים כבראשונה, רק מעט, ומקצת הבתים נשארו פנויים מאין יושב. לכן רצו פקידי העיר להוציא משם גם את שארית הפליטה מהמלמדים הנזכרים למקום אחר, אף שהוא בדוחק, ולהוציא החצר והבתים הנזכרים לחולין באיזה אופן שיהיה, במכר או בשכירות. ...
ואני הצעיר בינותי מפי סופרים ומפי ספרים, לפי קוצר עניות דעתי, וראיתי כי אין מקום להתיר לשנות המקום הנזכר מכמה טעמים.
שו"ת שער הקדים, תקציר סימן ב', עמוד ר"ד. הוצאת המכון לחקר המשפחה ודיני המשפחה בישראל ע"ש הרב עובדיה שאקי ז"ל מצפת.
מי שנתן סך למצווה אחת, וידעו איזה בני אדם, שצריך לה כגון יאי"ר ציי"ט או אשתו מעוברת וכיוצא. אותם בני אדם, מעלים אותה בדמים, ואין בדעתם לקנותה וכיוצא, כדי שהאחר יוסיף עוד, ועושים תנאי עם הגזבר שאם חדל אדם להוסיף ותישאר להם, שלא יפרעו - רק חצי הסך. עניין זה הוא עורמה ותחבולה וגניבת דעת ...ועוד 'ופקדתי על כל לוחציו', שזה שרוצה לקנותה, לוחץ אותו, עד שמפני הכבוד, מוכרח להוסיף ...ואם בעל נפש הוא, יפרוש מזה, ויקבל שכר על הפרישה.
השומר אמת, דיני מכירה - כי טוב סחרה, סימן ו', הלכה ו', ע"מ חי, ליוורנו, דפוס פלאג'י ובילפורטי, תר"ט (1849)
פעם אחת נתארח האדמו"ר רבי שלמה מקרלין, נשמתו עדן, אצל האדמו"ר הזקן, נשמתו עדן, והשכים בבוקר לנסוע כדרכו, ונסעו איתו איזה חסידים ללוותו ... בשעה שמונה בבוקר הגיעו לאיזה אכסניה, ורבי שלמה מקרלין רמז להם שוב שלא יעמדו, אבל הם חששו שיעבור זמן התפילה, ולא שמעו לו. ויהיה כאשר ירדו מהעגלה ונכנסו לאכסניה, מצאו את בנו יחידו של בעל הבית גוסס, לא עלינו, ובעל הבית ואשתו ספוגים בבכי, ומובן שבאכסניה כזו אי אפשר להתפלל, אז אמר להם רבי שלמה, נשמתו עדן, הלא רמזתי לכם שתיסעו הלאה ולא שמעתם, אך כיוון שבאנו פה, אי אפשר לחזור. וביקש להראות לו חדר הגוסס, ונכנס אליו וישב אצלו, ופקד על הגוסס שיסתכל בעיניו, והגוסס לא פנה אליו עד שאמר לו בפעם השלישית: גוזרני עליך שתביט בעיני. הפך הגוסס עיניו כלפי עיני רבי שלמה, וישב אצלו ככה, לערך רבע שעה, ותכף ומיד השתנו פני הגוסס לטובה, וחדל הגסיסה ונתאדמו פניו. וכשראה בעל הבית את זאת, הבין שיש לו עסק עם איש א-לוהי, ונתמלא שמחה והכין עבורם תיכף תה, והתפללו, ואחר התפילה נכנס שוב רבי שלמה אצל החולה וציווה עליו שיביט בעיני והבריא לגמרי, ולמחרת בבוקר נסעו משם, ובן בעל הבית הלך ברגליו ללוותם. וכשישבו בעגלה אמר להם רבי שלמה, נשמתו עדן: אתם חושבים שזה מופת אבל אינו מופת כי בגמרא אמרו אבן טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, שכל החולה רואה אותה, מייד מתרפא ומקצת מהאבן הטובה הזאת ישנה בעיני, ועל כן נתרפא.
דברי צדק לרבי יעקב שמשון משיפיטובקה, עמ' ל"ט-מ', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרצ"ב (1932)
'וישמע אברהם אל עפרון, וישקול אברהם אל עפרון את הכסף, אשר דיבר באוזני בני חת, ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר' - אם אדם יש לו מנה רוצה מאתיים, אם יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות. לא כן הצדיק שכל הבלי העולם הזה, אינם נחשבים בעיניו כאין. ....
'וישקול אברהם אך עפרון את הכסף' - מלמד שהיה אצלו הכסף והעפר במשקל אחד, לפי שאינו נחשב בעיניו לכלום. 'אשר דיבר באוזני בני חת' - זה הכסף שמטעה בני אדם עד שמורידן לשאול תחתית. 'ארבע מאות שקל כסף' - כמו שכתבנו לעיל: יש לו מנה רוצה מאתיים. 'עובר לסוחר' - ובני אדם אינם יודעים, שאותיות הקודמות לסוחר הם נזק. לכן הצדיק עושה להיפך, לפי שלא נחשב בעיניו לכלום.
מנחת אברהם - דרושים על התורה, בסוף הסכמת רבני ליוורנו, דפוס שלמה בילפורטי וחבריו, ליוורנו, תרס"א (1901)
'מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו'. - זהו: 'בתומו' - פירושו: כמו תם ונשלם. רצה לומר: שכבר מת ואף על פי זה הוא מרוויח ומוסיף, שנקרא 'מתהלך' ולא עומד. וזה מצד שהדריך בניו לעבודתו יתברך שמו. ואוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, והוא יש לו חלק במעשיהם הטובים ולימודם, ולזה גם במותו נקרא מתהלך. והיינו משום 'אשרי בניו אחריו' - כלומר זה מורה כי הם אשורים ולטושים אחריו בדרכיו.
קנה אברהם עמ' 69, מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ב (2001)
נהגו בהרבה מקומות בליל מוצאי חג הפסח: לוקחים עשבים עם שבולים, שבולי החטים, ומניחים אותם בראשיהם כמנהג עירנו אר"ץ זבת חל"ב וכן בקיסטא ובאיזמיר, יגן עליה א-לוהים, שזורקים בכל ארבע פינות הבית ואומרים בשמן: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו. והרב 'בית מועד' תמה על מנהג זה מה יתרונו, מוצאי חג המצות משאר חגים, וכתב שם משם הרב 'חיי עולם' זיכרונו לברכה בדרושים בפרשת ויקהל וזה לשונו: הטעם שטוחנים עשבים שיש בהם שבולים דבר שמזן זן הוא, משום שהפסח נידון על התבואה, ולברך בשם ה', שיעשה השנה מבורכת בכל הדברים הטובים.
בית הבחירה, דף רסט עמוד א' אות ג. ליוורנו, תרל"ה (1875).
שלא נאמר שכיוון שבכל מחלוקת שבתלמוד, שחכמים הם חלוקים זה עם זה, אינם מתקיימים דברי שני החכמים, לאחר מחילה ממעלת כבודם, אין הלכה כאחד מהם. אם כן יאמר נא ישראל: מה לי לטרוח לשמוע דברי החכם ההוא, שאין הלכה כמותו, יכול על מגן שלא יוצא ממנו דבר, ולא ישמע כי אם דברי החכם שהלכה כמותו דווקא ותו לא. לכך בא ללמד דעת את העם כי זו סברה מוטעית היא, כי מלבד שאמרו: 'דרוש וקבל שכר', אף גם זאת שיהיה שלא יתקיים סברת החכם השני, שאין הלכה כמותו בעולם הזה, אבל מכל מקום לא נתבטל סברתו לגמרי, וצריך לשומרה בלבו, וברוב הימים יתקיים סברתו, שעל דרך האמת הלכה כמותו, וצריך לשמוע דברי שניהם. ולעניין הלכה כה יעשה כאשר יורו לנו רבותינו הקדושים, את הדרך נלך בה. וזה אומרם: 'הט אזנך ושמע דברי חכמים' - דברי חכמים דייקא, דהיינו שישמע דברי שני החכמים החולקים זה עם זה, שלא די לו בשמוע דברי החכם האחד שהלכה כמותו, אלא צריך לשמוע דברי שניהם. ... וכבר כתבנו שהטעם שצריך לשמוע דברי שניהם היינו משום שאף שעכשיו, לא נעמו אמריו של אותו מי שאמר, שאין הלכה כמותו, מכל מקום לא נתבטלו דבריו לגמרי, וברוב הימים 'צדקו יחדיו', שהלכה כמותו על פי חכמת האמת.
אברהם במחזה, דרוש ג לשבת כלה, דף סו עמ' א, דפוס אהרן יהושע די שיגורה, איזמיר, תרכ"ט (1869)
ראובן היה בבית אביו, ועברו דברי ריבות בינו ובין אביו, וקפץ ונדר מתוך הכעס כלשון הזה: הריני נזיר כנזירות שמשון בן מנוח אם אכנס לבית הזה עד שישה חודשים. ואחר עבור ימים, נפלה למשכב אם ראובן הנזכר, והגיעה עד שערי מוות, קוססת, קרובה למיתה, ונכספה גם כלתה נפשה שיכנס בנה אצלה ותהי זאת נחמתה בראות בנה יושב אצלה. וכראות ראובן הנזכר את צער אמו הנזכרת נתחרט על נזירותו ומבקש פתח לנדרו. ועוד, כי מחמת מניעתו להיכנס בבית אביו מדי יום ביום מתרבית הקטטה בינו ובין אביו על היותו מחזיק בנזירותו הנזכרת, כי על כן נפשו לשאול הגיעה אם יש פתח לנדרו, אם משום צער אמו, כי היא מצטערת מאד, והיא בדכדוכה של מוות, ובוודאי שעל דעת כך לא נדר. ושאלו את פיו אם מסר מודעה בערב ראש השנה ויום הכיפורים על ביטול כל הנדרים אשר ידור שאין רצונו בקיומם כלל כמנהג ההוא, אמר: כי כן עשה תנאי גמור שכל נדריו יהיו בטלים שאין רצונו בקיומם כלל. עוד שאלו את פיו אם זכר באותו פרק אשר נדר בנזירות הנזכרת אם המודעה אשר קדמה לו לבטל הנדרים שאין רצונו בקיומם ההוא אמר שלא זכר אותה כלל. הן עתה יורנו המורה לצדקה אם יש צד היתר אם משום צער אמו שהיא חולה כנזכר לעיל אם משום להטיל שלום בינו ובין אביו. על הכל יבוא דברו הטוב ויבוא שכרו מהשמיים. ...
שוודאי יש להקל בלי שום פקפוק ... ובשופי יכול להיכנס בבית אביו, ואדון השלום ישפוט שלום מלא בינו ובין אביו, כי אין לנו כלי מחזיק ברכה אלא השלום.
זרע אברהם, יורה דעה, שאלה ט, דף מה עמ' ב-דף מז עמ' א, חמו"ל, ניו-יורק, תשמ"ט (1989)
טעם למה אוכלים ביצים בשבת. מצאתי ב'שיירי כנסת הגדולה' בהגהת הטור סעיף ז' וזו לשונו: נכתב בצדו נוהגים לאכול בסעודת שבת ביצים מבושלים שלמים בקליפתן, שהטמינו אותם מבעוד יום. ושמעתי הטעם מפני אוכלו של משה רבנו, עליו השלום, שמת בשבת, ונכון הוא. ומן המהדרים אוכלים אותם גם בסעודה שלישית.
חיי אברהם, הלכות שבת, דפוס משה ישועה, דף ל"ב עמ' א', ליוורנו, תקפ"ו (1826)
'באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. עשה לו הקדוש ברוך הוא, קלסתר שלו דומה לאברהם. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אי אתם מתביישים ממנו?! לא זה שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?! אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לא ניתנה לך תורה, אלא בזכות אברהם שנאמר: 'לקחת מתנות באדם' - גלוי לפניו יתברך, כי תורת חסד על לשונו של משה, ללמדה לבני ישראל. כי כן אמרו בגמרא: הלמד לאחרים היא תורה של חסד.
וזהו כוונת מה שעשה קלסתר של משה דומה לאברהם: כי כמו שאברהם היה גומל חסד באכילה ושתיה, כן משה יגמול חסד בלמד תורה לבני ישראל. ולזה אומר למלאכים: 'אין אתם מתביישים ממנו?!' - כי זה הוא אברהם ממש במידותיו, בתורת חסד ללמדה את בני ישראל, ולזה אין לכם רשות לפגוע בו. וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'לא ניתנה לך התורה, אלא בזכות אברהם' - כלומר שתתנהג במידותיו, ללמדה את בני ישראל, ותורת חסד יהיה על לשונך. זהו שאמר: 'לקחת מתנות באדם' - כלומר לא תחשוב שלקחת בדמים כדי שלא ללמד בחינם, כי מתנה היא באדם, בעבור זכות אברהם, היינו חסד הלימוד לאחרים.
מגן אברהם, דף מ"ו ע"ב, וונציה, דפוס דניאל זאניטי, שס"ג (1603)
'אשת חיל מי ימצא' - וקשה, והרי כתוב: 'רבות בנות עשו חיל'. ... הן אשה עשירה מלשון 'כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'. עשירה וגם מיוחסת 'מי ימצא', עם היות ש'רחוק מפנינים מכרה'. ופנינים נדרש נוטריקון 'פני פנים', שהממון הוא פנים שבדור, והוא הוא פני הגדולים, ואם אינו כך הוא, הנה כל הפנים שוות. או 'פנינים' ממש, והכוונה על פי אומרם זיכרונם לברכה, שבעוונותינו שרבו התחילו בנות ישראל להינשא ליהירים, שאין דורנו רואה אלא לפנים, ועשיר אל רעהו קרא. ואפילו מיוחסות שבישראל ידם במעל הזה, ראשונה שמניחים את צנועים חכמה, וקופצים להינשא לבעלי ממון, ולא הוזהרו הכשרות מלהינשא לשאינו הגון להם לכבוד הממון. ועל זה תמה שלמה המלך, עליו השלום, 'אשת חיל מי ימצא'? ואף ש'רבות בנות עשו חיל', ימצאו אותם בעלי ממון, שאין דורנו רואים אלא לפנים, מכל מקום אגב בזוזים ממציאה את נפשה. אבל התמיהה הגדולה היא שזאת 'רחוק מפנינים מכרה'. המכר שמכרה עצמה לא מכרה לפנים שבדור, שזאת לא השגיחה לפנים, אלא עם היות שהוא עני והוא מיוחס, איבדה כמה מרגליות מפניו, ואשה כזאת אין למי שימצא באופן זה, שתניח את העשירים ותנשא לעני בן טובים.
שיורי מצוה, חלק ב', עמ' 292, אורות יהדות המגרב, לוד, תשס"ה (2005).
בליל שבת אדם מקבל את השבת: מתבונן בעיניו בנרות השבת שהדליקה האישה; מריח באפו ומברך על הבשמים, ביציאה מבית הכנסת להשלים מאה ברכות; בא לביתו ומברך על היין וטועמו בפיו.
במוצאי השבת בהבדלה: תחילה מברך על היין, אחר כך מריח את הבשמים, ולבסוף נהנה לאור הנר. והסדר הוא כך, בכניסת שבת הנשמה היתירה נכנסת בו מלמעלה למטה, עיניים, אף, פה. במוצאי שבת כשנפרד מהנשמה היתירה יוצאת מלמטה למעלה, פה, אף, עיניים.
תורת חסד לאברהם, עמ' 158-159, הוצאת המשפחה, ירושלים, תשס"ח (2008).
ונקראת מסכת זו 'מסכת אבות', שהם מסורת מאבות ראשונים, דברי למוד ומוסרים, למען נחדל מעושק ידינו ומעצת היצר הרע, המתעה אותנו מדרך הטובה, להפכה שכתוב: 'שמע בני מוסר אביך'.
ותקנו לקרותה בשבתות אלו בין פסח לעצרת, וגם ללמוד ספר משלי, שיש בו דברי מוסרים בימים האלו שהם ימי דין, שהם נ"א יום - מיום טוב הראשון של פסח עד יום טוב של שבועות, שיצאנו מחמישים שערי טומאה ונכנסו לחמישים שערי טהרה - הרי הכל ק"ב ימים, לזה רמזו בעלי המחקר: 'הקיטע יוצא בק"ב שלו'.
אור לישרים בתוך נר יאיר, עמ' י"ח, הוצאת מידן, בני ברק תשנ"ו (1996).
'הוו זהירים ברשות' - אפילו מן המותר. בפיך בשר כשר ויין של היתר וכיוצא, אפילו היה המותר - אסור, שלא יהא נבל ברשות התורה, כדברי חכמינו זיכרונם לברכה הידועים, ומכל שכן שצריך הוצאה מרובה. ... ומכאן תוכחה לכמה בחורים, שכשעושים חופה מוציאים הוצאה מרובה יותר ויותר מכדי יכולתם, ומוכרים את כסותם ואת כלי תשמישם, להרבות במעדנים ויין משתיהם, כאילו הם בני מלכים, 'ואכלו רעים שתו ושכרו דודים', ולא רעות ולא חברים להם, בשעה שמפזרים המעות בלתי מידה וקצבה, שאחר החופה נשאר פלוני נקי מנכסיו, ואין כל מאומה בידו לישא וליתן ולעשות אומנות כדי להתפרנס בכבוד והדר מיגיע כפיו, ומי שחננו ה' בדעת, יכלכל דבריו במשפט, לעשות שמחה ושבעה ימי המשתה כדת של תורה, במידה במשקל ובמסורה, לפי ערכו ולא יותר, שכל אלו הרעים ואהוביו, שאכלו ושתו עמו בימי חופתו, מנגד יעמודו בשעת דוחקו והוא לבדו מסלסל בצערו.
ספר אשר לאברהם, חידושים וביאורים באגדה, שיר השירים ופרקי אבות, דף נו ע"א, דפוס המחבר, איזמיר, שנת תרמ"ז (1877).
דרוש לכבוד אליאנסה ישראל - זאת לפנים בישראל, רב פעלים מקבציאל, הלא בראשיה אלה קדושי היושבים ראשונה באורחות פאריס ומלונדונה וסביבותיהם, נקבצו יחד משרי המדינה, הם מריקים שקיהם, לבנות ולנטוע בתים לבדים, ללמדם ספר בכל לשון לימודים שקראו לה 'אליאנסה ישראלית', אהבת החברים, חברים מקשיבים, כולם ברורים. ובכוחם ובהונם בנו בניך חצר גדולה, רחבת ידיים, בניין מפואר, 'וכי תאווה הוא לעיניים'. המעון הזה. ויהיו כל אלה לבחורי בני ישראל, איש על דגלו ואיש על עבודתו, לכל מלאכת מחשבת, כל אחד לפי מלאכתו. ובלשונות העמים, יחדיו יהיו תמים. ותלמוד תורה כנגד כולם, שלא ימוט לעולם, עוז ותושייה. ...
ופתח ה' את אוצרו הטוב, לתת בליבם של השרים והסגנים לעשות אלו, האיסקוליאס, שיוצא הרווחה גדולה. המקום ימלא חסרוננו על ידי הטובות הגדולות הבאים מהם, מתוך המלאכות והלשונות מכמה אופנים וכמה גוונים. 'עלית על כולנה', שאביהן ואימן של אלו המתלמדים, היו עטופים ברעב 'ועוללים שאלו לחם, פורש אין להם', ולעיתות כאלו, צאו וראו, כמה בנים מפרנסים בריווח לאביהם ואימם והייתה הרווחה - אפס כי לא יהיה בך אביון.
ואברהם זקן, חלק א', דף מ"ד עמוד ב' – מ"ה עמוד ב', איזמיר תרנ"ט (1899)
'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל' - לכאורה קשה, שאם הוא ציווי ועצה טובה, כך היה לו לשנות: פת במלח אכול ומים במשורה שתה, ועל הארץ תישן. ועוד קשה, שהרי רואים אנו, שמי שצריך לעשות כך בא לידי סכנה. ועוד, מהו זה שחזר ואמר: 'ובתורה אתה עמל' - שהרי כבר אמר תחילה: 'כך היא דרכה של תורה'. לכך נראה, שאין הכוונה לומר שכך יעשה, אלא כך אמר: 'כך היא דרכה של תורה' - שאם באת לעסוק בתורה, אל תאמר ומה נאכל, שאם אין קמח אין תורה, אלא תשים בדעתך שאפילו לא יהיה לך די סיפוקך, אלא 'פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה' וכולי, עם כל זה, אתה מקבל עליך עול תורה. וזהו שחזר ואמר: 'ובתורה אתה עמל' - שהוא פירוש לדבריו הראשונים, שרצה לומר שאפילו על מנת כן, גם כן, תקבל עליך עול תורה. ... ואפשר רמז עוד באומרו: 'ועל הארץ תישן' - שתשים בדעתך כאילו אתה ישן על הארץ, שהכל דשים בך, ותאחז במידת הענווה, שאם אין ענווה אין כלום.
כתית למאור, מסכת אבות, עמ' ת"י. הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשנ"ה (1995).
היות ורוח החיים אשר באפינו, המניעה ומקיימת אותנו על פני האדמה, הוא שאר רוחם כוחם ואונם של הורינו ומולידנו, אשר הם סבבו ישותנו והוויתנו, והזיק והניצוץ שלהם הכמוסים עמנו והחתומים באוצרות אברי גופנו, הם הם המאירים עינינו, וכל עוד אנו נמצאים וקיימים עלי אדמות, אנו שותים מימיהם, ובכן השכל וההגיון מחייבים את כולנו צאצאיהם, לעשות למענם ולטובתם כל מה שביכולתנו, ועד כמה שאפשר ועולה בידנו, לתקן ולהשלים איזה חטא הנעשה על ידם (וסתם אדם אין בארץ שלא יחטא) או לקום נגד המעלילים עלילות ברשע, דברים שלא היו ולא נבראו, ומוציאים לעז עליהם, לפרוע ולשלם חובתם אם ישנם וכדומה, להזהר בדיבורנו ולהשגיח בבמעשינו שלא לגרום לאיזה תואר וכינוי בלתי נעים לשמם הטוב חלילה, ואחרית דבר שצריך להחליט על פי מבט נקודה זו, שמוכרחים ונאלצים אנו להוקירם ולהתנהג בכל הכבוד וההערכה הראויה לנו ולהם.
אבי הנחל, עמ' 43, ירושלים, תש"ז (1946)
מדוע קדמוני שעשועי מהללך, במתת שקר בוודאי. תאמין שליישב בין רגלי החכמים אשר נתגדלתי ביניהם, איני כדאי. איתן מושבם בעיר קברות אבותיי, היא חברון ...
ואם היית מכירם ומשער חקר כבודם והודם, היית מעריך אותי לערכם, כקוף בפני אדם. פגעת בי בישימון דרך ועל שפת היאור, וציירת בדעתך שאני מומחה לרבים ויחיד בדור, ושמימי עיסתי 'יוקח נא מעט מים' לחמם בם כשׂאור, וברכת עליי 'ברוך חכם הרזים' ו'יוצר אור'. על כן אמרת, השאילני קרדומך לנכש ולעדור, ומבגדיך החמודות השאילני כתנות אור, וכרכרת כמה כרכורים לבקש לך בשכונתי מדור ...
ואם היית רואה אותם הצורות ההדורות, אז היית מברך על פניהם ברוך יוצר המאורות. ואם היית שומע תשובתם על השאלות, ולא עוד אלא בשעה שעוסקים ב'נגעים ואהלות', איך מנעימים זה לזה בהלכה, ואיך המקשה מקשה בהוד ונעימות, וממלכה נסוכה, ובא רעהו באמירה נעימה, ומעלה למחלה ארוכה, אמירה קצרה, אשר יש בה די למבין, ותכסהו בשמיכה. או אם היית שומע שיחתם שיחת חולין, זה שבתם בבית, בדיבור אחד כמה דברים כוללים ... אז היית מעיד על דבריי שהם מחוסרי מלח ותבלין, ושאין מילה בלשוני ואפילו סובין ... כי כל אשר אתה רואה, ממקנה קניינם קניתיו - בסך ידוע מאוחר ומוקדם, ומפיהם ומפי כתבם העתקתי מילים אלו, ויצאתי מאצלם מבושם, כי נתנו עליי מהודם.
אבק סופרים, חלק "עוגת רצפים", דף ק"ה ע"א. דפוס נתנאל פואה, אמשטרדם תס"ד (1704).
הדין הוא שמצווה לעלות ולבטל מצוות כבוד אב ואם. ... וזהו שאמר לו השם יתברך: 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך' – פירוש: אף שאתה צריך לעזוב בית אביך וליבטל מכבוד אב ואם, מכל מקום, במקום מצווה רבה כזו, אני פוטרך מכבוד אב ואם. ואף שמצווה אחרת, אין לבטל כבוד אב ואם כדי לעשות מצווה אחרת.
ואפשר שזה כוונו רבותינו זיכרונם לברכה כמאמר שהקדמנו וזה לשונו: 'לך אני פוטר' - פירוש: לך שאתה הולך לארץ אני פוטר, ואין אני פוטר לאחר. פירוש: אפילו במקום מצווה שאם לא כן מה בא להשמיע לנו?! - שלא יפטור לאחר אם הוא שלא במקום מצווה, פשוט הוא. ... אם כבר התחיל לעסוק בכבוד אב ואם, שכלל גדול בידינו העוסק במצווה פטור מן המצווה. ומסתם דברי רבותינו זיכרונם לברכה משמע אפילו המצווה האחרת היא גדולה מזו - אם כבר התחיל לא יפסיק.
ברית אבות- דרושים, שו"ת ותקנות. פרשת לך לך, דף ד' עמוד ב'. נדפס בדפוס החדש של החכם אליהו בן אמוזג וחבריו. תרכ"ב (1862)
אל יאמר האדם למה לי אשה כדי לפרות ולרבות ולהוליד בנים, יברא הקב"ה בעצמו את כל אדם עפר מן האדמה, כמו שברא לאדם הראשון, וזה הוא 'אל יאמר' משום שאם בורא אותו הקב"ה גורם שלא יהיה לו כפרה עולמית משום שהוא יציר כפיו של הקב"ה לזאת אמר, 'כל השרוי בלא אשה - שרוי בלא כפרה', שבמידה שאדם מודד בה מודדים. הוא רוצה שיברא את האדם על ידי הקב"ה ולא יהיה לו כפרה אפילו בעבירה אחת. לכך מידה כנגד מידה שרוי הוא בעצמו בלא כפרה. ..
'טובים השניים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם' - הכוונה, 'טובים השניים' - דהיינו שעשה הקב"ה שיהיה הזיווג על ידי איש ואשה שניים יחד, 'מן האחד' - דהיינו שיברא ה' אחד את האדם יחידי. ונתן טעם למה לא ברא את האדם יחידי בלי שום זיווג? לזה אמר אשר יש להם שכר טוב בעמלם. ודרשו רז"ל שהם הבנים כמו שכתב המגיד: 'ואת עמלינו - אלו הבנים' ועל ידי הבנים יצווה הקב"ה: 'כבד את אביך ואת אמך' ואין טענה לומר לכבוד עצמו הוא דורש, ולזה הוכרח לברוא את האדם על ידי איש ואשה.
ויקח אברהם, דרוש ו' לנישואין דף ט"ז, עמ' א'-ב', איזמיר, תרמ"ב (1882)
בכל המעשים מפרש הכתוב, שאמו עשתה: 'ותיקח לו תיבת גומא, ותחמרה ... ותשם בה את הילד ... ותשם בסוף'. מכל מקום לא פירש גם התיבה, שעשתה היא. ויש לומר שהיא לא עשתה התיבה כפי שניתן לדייק: 'ותיקח לו תיבת גומא' - ותיקח דווקא, ולא ותעש. ומי עשאה? - הורד עיניך להמשך הפסוק: 'את הילד ותשם בסוף על שפת היאור' - ראשי תיבות: 'אהוב עשה', ומי הוא זה? - אהרן, שהיה אהוב מכל ישראל, כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה.
ואם תאמר והרי כתוב: 'את המצרי ויטמנהו בחול' - ראשי תיבות: 'אהוב'. מה דרשת בו? - ויש לומר שבא לרמוז מעלתו של משה רבינו, עליו השלום, שאף על פי שהיה יודע שהמצרי היה אהוב לפרעה, אף על פי כן לא מנע עצמו מן הדין, כי היה קנאי גדול ולא יכול לראות און, וכמו שראינו שעשה במדיין.
אברהם אברהם', דף ל"ח ע"א, דפוס הר"ש הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
'וכל העוסקים עם הציבור, יהיו עוסקים עמהם לשם שמיים, שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת לעד' - אתם העמלים עם הציבור, לשם שמיים, זכות אבותם של הציבור תבוא לעזרתכם. ...
חוני המעגל בדרך, ראה אדם מבוגר שנוטע חרוב, אמר לו: לכמה שנים טוען החרוב פירות? ענה האיש עד שבעים שנה, אמר לו חוני המעגל: וכי בטוח אתה שאתה חי שבעים שנה שאתה נוטע את העץ להנות ממנו? ענה האדם: אני עולם מלא חרובים מצאתי, כפי ששתלו לי אבותי כך שותל אני גם כן לבני. האבות שתלו לנו, לא רק חרובים, כל העבר ההיסטורי, כל הערכים, המוסר התקוות לעתיד, הכל בזכות האבות, אומר רבן גמליאל: כדאי לך, העמל עם הציבור, להוסיף אל זכות האבות גם את חלקך, והם ומעשיהם יסייעו לך. וכל מעשיהם צדקות העומדות לעד לבנים ולבני בנים.
פניני אבות, עמ' 91, עמ' הוצאת מי ומה, תשנ"ו (1996)
וכל זה שאני משתדל בכבודם הוא כדי לקיים מצוות 'כבד את אביך ואת אמך', וכיוון שבא לידינו נאמר דרך רמז, דהיינו שישתדל האדם בכל מאמצי כוחו כדי לכבד הוא בעצמו את אביו ואימו, ובפרט אחר מותם. כי הוא להם נחת רוח עד מאוד, כשבנו לומד ואומר קדיש או הפטרה, וכל שכן כשדורש עליו הוא בעצמו, ובפרט במאמרי זוהר הקדוש. הוא חשוב למעלה הרבה.
מעיל קודש ובגדי ישע, חלק א', הגהות עץ החיים, לאה ורחל, דף מ"ו ע"א, דפוס אלחנן טענענבוים, ירושלים, תרמ"ח (1888)..
בתי כנסיות שבגלות, הנהיגו קדמוננו, עליהם השלום, לעשותם בדרך ואופן, שיהיה להם הדוגמא של בית המקדש, בהראות בתוכם דוגמא לארבע דרגות המציאות. רוב בתי כנסיות יש להם העזרה לפניהם רמז לעולם הזה. הבית כנסת עצמו עם הנרות הדולקים בו, רמז לעולם הכוכבים. הדוכן רמז לעולם המלאכים. הכיסא ששם יושב השליח ציבור וספר התורה בחיקו, רמז לעולם שבו כיסא הכבוד. ארון הקודש עם הספרי תורה שבתוכו רומזים לעולם הספירות.
מעבר יבוק, דרוש לפרשת תרומה, עמוד פ"ט, הוצ' ראשונה, מנטובה, שפ"ד (1624), הוצ' אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (1991)
'כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם' - פירוש 'לפקודיהם' - מלשון נעדר, על דרך הכתוב: 'לא נפקד ממנו איש'. - דהיינו: אם בני ישראל ירצו לישא את ראש הנפקד - דהיינו: הבנים ירצו ליתן כופר נפש אביהם, לעשות טובות לעילוי נשמתו של הנפטר. מזה אשר האיש בעצמו, לא יוכל לעשות מאומה אחר מיתתו, כי 'במתים חופשי', וזהו: 'איש לא יתן לא-לוהים כופרו', אבל הבנים יפדוהו, על ידי שיקיימו את השלושה דברים, שהעולם עומד עליהם.
'ונתנו איש כופר נפשו' היינו: 'ונתנו' - שיתנו צדקה לעניים לפני המיטה ולאחר המיטה, זהו גמילות חסדים: 'עולם חסד יבנה'. 'איש' - זה התלמיד חכם, שנקרא איש, אשר ידרוש דברי תורה לעילוי נשמתו וזהו עמוד התורה, 'כופר נפשו' - זהו עבודה, אשר הקורבנות הם לכפרת הנפש. ובזמן הזה התפילה במקום קורבן ויתפללו בציבור בבית האבלים.
"יד רא"ם", אבל מצרים חלק ב', הספדים, ע"מ רפ"ט, תל אביב, הרב חיים נפתלי וייסבלום, תש"ך (1960)
וכן פעם אחת אמרו לרבנו האר"י, זיכרונו לחיי העולם הבא: רבנו, נר ישראל, כל כך חכמה מסר לך ה' יתברך ביד מעלתך. למה לא יחבר הרב חיבור אחד נחמד כדי שלא תשתכח תורה מישראל.
השיב להם בזו הלשון: אילו כל הימים דיו, וכל הרקיעים גווילים, וכל הקנים קולמוסים, לא יספיקו לכתוב כל חכמתי, וכשאני מתחיל לגלות לכם איזה סוד אחד מן התורה, נתרבה עלי כל כך שפע חכמה כמו נחל שוטף, ואני מבקש תחבולות מהיכן אפתח לכם, צינור דק וקטן, לומר לכם סוד אחד מן התורה, דבר מועט, כפי אשר תוכלון שאת, שלא להרבות לכם יותר מכדי כוחכם ותפסידו הכל, כמו הנער שהיה נחנק בגרונו אם היה בא לו החלב בריבוי.
לכן עצתי זאת שתכתבו כל מה שתשמעו ממני ויישאר לזיכרון לכם ולדורות הבאים. אמנם לא ניתן רשות לשום חכם מכל חכמי ארץ ישראל לכתוב דבריו בספר, זולת הרב מורנו הרב חיים ויטאל זיכרונו לחיי העולם הבא, באומרו שאין אחד מהם יכול לירד לסוף דעתו, ולכתוב הדברים באמיתתם, זולת כבוד מורנו הרב רבי חיים ויטאל. ונשמת הרב חיים ויטאל אינו אלא ענף גדול ממנו שלא היה בעולם, ורבי עקיבא זיכרונו לחיי העולם הבא, זכותו יגן עלינו אמן, הוא גוף האילן של אותה הנשמה, וכל הענפים נקראים על שם הגוף.
יששכר וזבולון, למעלת הרב האר"י זלה"ה, עמ' נו-נז, הוצאת אהבת שלום, מודיעין עילית, תשס"ח (2008)
'רחש לבי' - כתבו חכמי המוסר כי תקנה גדולה לאדם, כדי שלא תיכנס בו מידת הגאווה, היא שכל מה שיחדש בדברי תורה, אם יאמרנו לזולת, לא יתלה הדבר בעצמו, לומר שהוא חידשו. רק יתלה הדבר באיזה חכם אחר, לומר כי משל החכם הוא דבר זה. ועל ידי זה לא תיכנס בו מידת הגאווה. כי אמרו זיכרונם לברכה: 'כל המתגאה, אם תלמיד חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו', ומעשה של לוי בן סיסי יוכיח, שכיוון שעשו לו בימה, והושיבוהו עליה, לא היה יודע מה להשיב. לזה אמר: אני לא כן דרכי, רק כאשר 'רחש לבי דבר טוב', ואני מחדש איזה חידוש, 'אומר אני מעשי למלך' - תולה הדבר ההוא בחכם אחר, שנקרא 'מלך', על דרך 'מי מלך? - רבנן', ועל ידי זה 'לשוני עט סופר מהיר' - להשיב לשואלי דבר.
בגדי ישע, עמ' קנד, הוצאת "מלכי רבנן", ירושלים, תשס"ו (2006).
'ואלה תולדות יצחק בן אברהם' - אמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'האבות עטרה לבנים, והבנים עטרה לאבות' - רוצה לומר: לפי שצדקת הבנים בא להם מצד אבותיהם, לזה אמרו ש'האבות עטרה לבנים', ולהיות שצדקת הבנים ומעלתם מורה על מעלת האבות וכמו שכתבנו לזה אומרו: והבנים עטרה להאבות, לזה אומרו: 'יצחק בן אברהם' - הורה היותו צדיק מסיבת האב. ובזה הכל הודו והאמינו כי אברהם הוליד את יצחק, כי סיבת צדקותו בא לו מצד האב.
בגדי כהונה, דרוש חמישה ועשרים, דף ע' ע"ב, שאלוניקי, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, תקי"ג (1753)
'ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו. ויואב בן צרויה על הצבא' - אמר רבי אבא בר כהנא: אלמלא לא עשה יואב מלחמה - לא עסק דוד בתורה. מה טעם 'דוד עשה משפט וצדקה'? - משום שיואב על הצבא. זהו שאמר: 'סעדני ואושעה' - רצונו לומר: אם אתה תסעדני ותושיעני מכל אויבי, אז 'ואשעה בחוקיך תמיד' - שאוכל לעסוק בתורה, שאילולי כן, איך אוכל לעסוק בתורה, מפני שאני מלך וצריך לצאת לצבא, ואם אתה תושיע את צבאי, שהוא יואב וסיעתו, אז אוכל לעסוק בתורה.
קרבן אהרן, דף מ"ד ע"ב, דפוס Carlo Giorgi, ליוורנו, תקל"ג (1773).
אור עיני. מאד-מאד היזהר בכבוד אמך. הלא ידעת כמה ציערת אותי לימים שעברו על הדבר הזה. ובפרק נסיעתי זכור תזכור כמה אזהרות הזהרתיך בצו לצו ונתת לי דיבור שכה תעשה. היזהר והישמר שיהא הין שלך צדק. דע והבן כי אף על פי שהיא אינה אמך בפטר רחם, מכל מקום היא עשתה עמך יותר מאם, באהבתה אותך, אהבה עצמית, יותר מבניה, וחלילה לך מלהיות כפוי טובה. זכור מאמרם, זיכרונם לברכה: כל הכופר בטובתו של חברו כאילו כופר בטובתו של מקום. וזה מלבד החיוב המוטל עליך מפאת כבוד אב ואם.
על כן אנכי מצווך: היזהר והישמר מלהכעיסה חלילה. וכל מה שאתה מוסיף בכבודה, מעלה אני עליך כאילו עשיתני. זהו כבודי, זהו מוראי, זהו רצון אבינו שבשמים. ואתה ידעת שתהילות לא-ל יתברך היא ברת לבב, אבל לפעמים יש לה איזה כעס צריך לסבול אותו הרגע, שלא להשיב לה תשובות בניצוחים וויכוחים, ואחר כך היא מאליה ומעצמה תתחרט, ואינה נוקמת ונוטרת שנאה בלב. 'חובי כמעט רגע, עד יעבור זעם'. ובעיניך ראית איך אני בעצמי הייתי מתנהג עמה בשעת כעסה: הייתי שותק ואהי כמחריש, ובזמן מועט היתה חוזרת בה. גם אתה כה תעשה. ועל הכל צריך לדבר על לבה בדברי נחת ופיוס והיא תעשה כל חפציכם, רק שיהיה בנחת ובאהבה ולא בדרך קנטור וכעס. ...
ואמנם מה שאיני כותב לאמך הוא על כמה סיבות אמתיות: א' - שכבר אמרנו שהנשים דעתן קלות, ואשרי המדבר על אזן שומעת. אבל הידיד כמוך, אשר חננו ה' חכמה ודעת יכול להבין אמיתות דברים, והדעת גובר על הטבע. ב' - כי היא, לפי דעתה, שהיא אמך, ושאתה בנה, רחוק מאד שיכנסו הדברים באזנה, כי רחוק הדבר שהבן יבעוט באמו. אבל אתה הנחמד, כשתתבונן, היטיב ותכיר ערכה שעשתה עמך, כמו אם מדבריה. ג' - שיה אינה יודעת לא לכתוב ולא ללמוד, כי נשים שלנו חצובות הן מעצי היער, ומה אני יכול לכתוב על ידי אחרים, בוודאי תתבייש ותצטער במאוד מאוד.
אזן אהרן, מוסר אב, דף ד' עמ' א'-ב', הוצאת מכון זיכרון קדושי פולין, אשדוד, תשנ"ח (1998)
'ואל תהי רשע בפני עצמך' - רצונו לומר שלא תאמר אהיה רשע, מאחר כי אתה בפני עצמך, אין לך שום נפקותא. וממאי נפשך, אין מגיע לך לא ריווח ולא היזק. לזה הזהיר שלא לחשוב כן ולהיות רשע, משום שלעצמך אין נפקותא, אלא 'איזהו חכם, הרואה את הנולד' - היינו בניו הנולדים אחריו. עיין שם. ויותר נראה לפרש לפי דרכו, כי תירוצו לא יועיל רק למי שיש לו בנים, אבל מי שאין לו בנים אין בזה שום תירוץ מספיק כלל. ולזה מזהיר התנא 'ואל תהי רשע' גם כשאתה 'בפני עצמך', בודד, ואין לך ילדים - מכל מקום יש לך להיות צדיק מאהבת ה' ולא מיראת העונש או מאהבת השכר.
אבות על בנים: חידושי מסכת אבות, עמ' קמ, דפוס י"ע איתאח, ירושלים, תשל"ה (1975)
'רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' - ולכאורה דברים תמוהים הם, שאדרבה אם רוצה לזכות את ישראל, לא היה לו להרבות להם תורה ומצוות ודי באחת או שתים, שלא נתנה התורה למלאכי השרת. אבל על פי ההקדמה שהקדמנו יבוא על נכון, והוא כשיש מצוות הרבה, לא יבצר שיעשה האדם מצווה אחת כתקנה, וזוכה בה לחיי עולם הבא. ...
'קוה אל ה', ושמור דרכו וירוממך לרשת ארץ, בהכרת רשעים תראה' - שהמצווה נקראת 'דרך', כמו שאמר הכתוב 'דרך מצותיך ארוץ', וגם ידוע על חייבים כריתות שחייבה תורה עליהם כרת, לא על דבר שיעשה אותם כולם, אלא אילו לא עשה אלא אחת מהם חייב כרת. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה 'גדולה מדה טובה יותר ממידת פורענות'. אם כן על חיוב כרת כך, קל וחומר שמדה טובה וקיום המצוות שאפילו על קיום מצווה אחת זוכה בה לחיי עולם הבא. וזהו כוונת המשורר 'קוה אל ה' ושמור דרכו', אפילו על מצווה אחת הנקראת 'דרך', ובזה 'וירוממך לרשת ארץ', שהיא עולם הבא. וכי תאמר מאיפה לנו זה, לזה אמר 'בהכרת רשעים תראה', רצונו לומר, מן החיוב הכרת שחייבה תורה אפילו על אחד מהם.
ארץ טוב, דף ד' ע"ב, דפוס ר"ש הלוי צוקערמאן ושותפו, ירושלים, תרנ"ג (1893)
זכורני בהיותי צעיר לימים, בחיקו של דוד אבא, רבים שלמים הבאים לראות את ארץ הקדושה, הרבו עלי רעים ואהובים, לתת רישיון לתאר תמונתו היקרה ולא אשמע בקולם. וגם כי לעיני בשר כמונו לא נתברר איסור זה כלל, בכל זאת את כבוד אבי אבא הייתי ירא לעשות את אשר לא עשה. ...
גם כי חוששני ליוהרא, אחרי ראיתי גדולי הדורות שלפנינו, עשו מעשה בעצמם - והנה במצוירים, ורואה אני תועלת גדולה בציור היקר הזה, כי יהיה לזיכרון לדור אחרון בנים יולדו, והנה נגד עיניהם דמות דיוקן אביהם, ואולי יועיל להם ליראה את ה', כל הימים.
זיכרון ירושלים, עמ' 116 דפוס אליהו בן אמזוג וחבריו, ליוורנו תרל"ד (1874)
'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן' - רבותינו פירשו: זקן - זה שקנה חוכמה. וחוץ מהראיות לפירושם היוצאות מכתבי הקודש, זה היה מנהג הקדמונים לכנות בשם זקן החכמים שביניהם. ...
ואין צורך להזכיר דוגמאות מכבוד הזקנים אצל גויי הארץ הקדמונים כי ידוע הוא. רק אחת אזכירנה, מעולה על כולנה ...בארץ יוון, ושם, בהיות זקן נכנס לבית התיאטרון או לקרקס, כל היושבים שם היו קמים לפניו ומכבדים אותו. ...שפעם אחת נכנס זקן רווק, ולא קמו ולא זעו ממנו, וכשנשאלו מה נשתנה זקן זה משאר זקנים, השיבו - עדיין לא הוליד מי שיקום מפנינו כשנהיה גם אנחנו כמותו היום.
אם למקרא, ויקרא, הערות בהר, דף ע"ב עמ' ב', הוצאת אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ג (1863)
אחר תפילת ערבית תיכנס לביתך, ובכניסתך תאמר בשמחה ובקול רם: שבת שלום, ותנשק יד אמך אם היא קיימת, או יד חמותך. ...
צורך גבוה הוא לברך האדם בניו בשבת, ואם יש לו אישה יברכנה גם היא, ובפרט ליל שבת, שימת האדם ידו על ראש הקטן מתברך בכוח ט"ו פרקים שביד, כמספר ט"ו תיבות שבברכת כוהנים.
ברכת אליהו, ליקוטים והנהגות, עמ' נ דפוס חדאד, ג'רבה, תרח"ץ (1938)
מכל האמור נראה, שאישה וגר יכולים לשמש כמנהיגים, ואפילו כגדולי הדור, שכח הנהגתם מחייבת את הסמכות. אישה וגר יכולים לשמש מורי הוראה, וללמד תורה ופסקים. תפקידים, שהסמכות בהם יונקת מהכישורים יכולים לשמש בהם אישה וגר. יכולים הם לדון מבלי כפייה. יש ספק אם יכולים הם לקבל סמכויות על ידי בחירות דמוקרטיות שדינם כמי שהקהל קיבלוה עליהם. ולדעת הרבה מן הפוסקים הדבר מותר. ולכן באישה יש להקל בדבר, כיוון שעצמן האיסור יש בה מחלוקת ראשונים. בכל תפקיד יש לחלק ברורות, אם יש בו מכוח הסמכות או מכוח ההנהגה.
שו"ת בניין אב, חלק א', סימן ס"ה, סמכות והנהגה בנשים ובגרים, עמ' ש"ו, מכון בנין אב, ירושלים, תשס"ב (2002)
לפעמים, עקב מצוקת העתים ועול הפרנסה הכבד, עם הייסורים הכרוכים בו, זונחים את חינוך הנוער ואף נצרכים אל עזרתו להטות שכם לכלכלת הבית. תופעה שהיתה רחוקה ומוזרה לנו בגלות. והאמת היא שאין זו הדרך בה נראה אור, כי אם נרוקן מהנוער היקר את כל תפארת מורשתנו ולא נמלא אותו בתכנים אחרים - כפי שיש עדות שהתרחקו מהיהדות אבל מלאו את כליהם בר ומזון מתרבות העמים - הרי שייווצר בלב הנוער שלנו חלל ריק, שהתוצאות תהיינה, חלילה, פרי באושים עם קוצים ודרדרים. לכן עלינו לחנך את הנוער של יהדות המזרח בפרט על ברכי חכמינו, גדולי יהדות ספרד אשר האירו את עינינו בחשכת הגלות. יש להמשיך באותה הדרך של המורשה העשירה בתורה ויראת שמים, ורוויה באמונה הטהורה של היהדות.
ספר בן יכבד אב, דרושים לכל חפציהם, עמ' רי"ג. סודר ונערך ע"י הועד להוצ' כתבי הרב זצ"ל י-ם תשמ"ז (1987).
'ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון, מקרא קדש, כל מלאכה לא תעשו'. - ויש להבין למה אמר 'תעשה' - בצירי תחת התי"ו ולא אמר 'תעשה' בפתח. ועוד מה צריך לומר 'ששת ימים תעשה מלאכה'? - אם ירצה יעשה מלאכה ואם לא ירצה לא יעשה מלאכה, שעיקר הציווי הוא על יום השבת, שלא לעשות מלאכה, והיה די שיאמר: 'וביום השביעי שבת שבתון'. ואם כן 'ששת ימים תעשה מלאכה' למה בא? ... אומנם חוץ מדרכינו לזה יש לומר והוא במה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'חייב אדם ללמד בנו אומנות, וכל שאין מלמד בנו אומנות כאלו מלמדו לסטות'. לכך הוצרך לומר: 'ששת ימים תעשה מלאכה' - לומר שחייב לעשות מלאכה כדי שייהנה מיגיעו, ולא ילסטם הבריות.
ברכת אליהו, פרשת אמור, דף כח עמ' ב, דפוס יעקב נוניס ואיס ורפאל מילדולה, ליוורנו, תקנ"ג (1793).
ראינו ברבנו שהייתה בו מידה זו. כמה פעמים באנו במגע איתו על כמה עניינים, ותמיד היה אומר: בשביל בני תורה ככה צריך להיות, אבל להעמיס על אחרים - לא. תמיד השתדל למצוא דרך לבעלי בתים, בדבר השנוי במחלוקת. אבל בשבילו, חס וחלילה. בשמונה עשרה היה מאריך כיאות לבן תורה, בין כותלי בית המדרש עם אברכי הכולל. אבל לפעמים באקראי כשהיה נמצא באיזה מנחה עם בעלי בתים, היה מקצר ועולה כל מה שאפשר. פעם התרעמו עלי הקהל בבית כנסת, שלא לעשות חזרה. וכששמע בדבר אמר לי: המניין של הכולל שהם בני תורה, צריך להקפיד על הכל. מניין כשר כדת וכהלכה. חזרה ועוד ועוד, אבל אצל בעלי בתים, אם לא רוצים אל תתעקש איתם.
קרא דשכבי, עמ' ט', ירושלים תשס"ב (2002)
ואני שמעתי משארי, החכם המרומם, כבוד מורנו הרבה, הרב אברהם אפומאדו, זכרונו לברכה, שהיה בעיר בורסה בשנים קדמונים, שליח ציבור אחד מופלג בזקנה. כשהיה קורא בספר תורה, היה עושה תנועות בידו, לרמוז מאורעות הקריאה, ונהג כן שנים הרבה.
פעם אחת נכנס שם רב אחד ומנעו מזה, שנראו הדברים בעיניו דרך בזיון, ובעתוהו בחלום ואמרו לו: איש אחד שהיה מכבד להקדוש ברוך הוא, והיה משמח בו, מנעתו מלשמחו. מיד בשחר, השכים הרב לפתחו של שליח ציבור לשאול ממנו מחילה, ולבקש ממנו שיחזור לתנועותיו.
שבט מוסר חלק ב, פרק ל"ד סימן כ"ג, הוצ' מפעל שבט מוסר, מנצ'סטר, י-ם, תש"ם (1980)
'בן מזכה אבא, אבא לא מזכה בן.' - אבל יתבאר, במה שכתבו המקובלים, שנשמת האדם מלובשת במלבוש הנפש של אביו ואמו, וכל המצוות שאדם עושה הוא כולם על ידי אותו מלבוש. ומפני כך 'בן מזכה אבא' - כי המלבוש של האב עצמו הוא הגורם ומסייע שיש בו ממש, שאילולי אותו מלבוש לא היה עושה שום מצווה. כי זה המלבוש הטוב נעשה על ידי מחשבת האב, שהיה מכוון לשם שמיים.
נער בוכה, עמוד קמ"א. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000)
יום הילולא ויום השמחה לפני מצבת הצדיק, אדוננו מורנו ורבינו, הרב יוסף המערבי, זכותו יגן עלינו אמן, הוקבעה מימי הקדמונים ומימי הראשונים, מדי שנה בשנה, ביום ראש חודש טבת, ב' ימים אם החודש מלא, ואם חסר יהיה ערב ראש חודש וראש חודש, ומאז ועד עתה החזיקו האחרונים, מעשה אבותיהם בידיהם, לקבוע הילולא בימים הנזכרים. ובאים קהל גדול, בן פורת יוסף, מכל ערי תוניס, והכפרים הקרובים והרחוקים, להשתטח על קבר הצדיק, ולשאול כל אחד שאלתו ובקשתו מהצדיק, שיתפלל בעדו להשם יתברך. וכל אחד מנחתו בידו, דבר של אכילה ושתייה, מיני מתיקה, ופירות חשובים לברך עליהם, לעילוי נפש רוח נשמת הצדיק. גם לרבות בצדקות מתנדבים לקופה לשם הצדיק ראשונה, שממנו מתפרנסים בני הישיבה הזקנים, זקן - זה שקנה חכמה זאת התורה, והרבה עניים ואביונים. ומלבד זאת, העניים והאביונים מכמה מקומות, באים ומקבצים בתוך כליהם, פרוטות צדקה מאחיהם האורחים, איש כמתנת ידו, ובזה יתרבה הזכות לעילוי נפש רוח נשמת הצדיק הנזכר.
יוסף חי, דף ה' ע"א. דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה תש"ה (1945).
ותרופה לזה לבטל עצת היצר, שיזכור שאנחנו בנים לישראל, שהוא יעקב אבינו, עליו השלום, שבעניינים השייכים לעולם הזה הוא מדקדק ואינו מפזר, וכמו שמצינו שחזר על פכים קטנים, שחביב עליו ממונו, ועם כל זה בצדקה היה ותרן גדול וכמו שאמר: 'עשר אעשרנו לך.' ... ובכן כמעשה אבות יעשו בנים, אנחנו בניו לעשות כמעשהו, שבדברים הצריכים לצרכי ביתו אכילה ושתייה, יהא ממונו חביב עליו שלא לפזר, ודברים השייכים לענייני העולם הבא, צריך להיות ותרן ורחמן על העניים.
פה אליהו, חלק א', עמ' 94 , הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
'ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי' - רמז 'בעדי' - זכותו וזכות אבותיו, שהם אותיות 'בעדי' - ראשי תיבות: בועז עובד דוד ישי, וזהו גם כן מצאתי 'דוד עבדי' - שבזכותו וזכות אבותיו זכה למלכות
זמירות ישראל, עמוד 10. מכון ברכת אליהו, נתניה, תש"ס (2000)
חילק הרשב"ץ, זיכרונו לברכה, שבתוך י"ב חודש אומר: 'הריני כפרת משכבו', ולאחר י"ב חודש אומר: 'הריני כפרתו' לבד. כיוון שבפירוש 'הריני כפרתו' הוא שכל ייסורים הראויים לבוא על אביו ורבו, יבואו עליו, והוא יסבול אותם בעבורם, כמו שפירש רש"י, זיכרונו לברכה. וזה לא שייך כי אם בתוך י"ב חודש, כמו שכתב 'משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש'. אבל לאחר י"ב חודש, שכבר קיבל מה שקיבל, מה הלשון אומרת: 'הריני כפרתו'? - אומנם הנראה, לעניות דעתי לומר, שכוונת הרשב"ץ, זיכרונו לברכה, על פי מה שאמרו חכמי האמת, שאף אם האדם קיבל עונשו י"ב חודש בגיהנם, ונעשה זך ונקי וזכה לגן עדן, עם כל זה כשרוצים להעלות אותו, למעלה יותר עליונה, חוזרים ודנים אותו גם כן, ואם אינו ראוי לאותה מעלה, יחזור ויקבל עונש, אבל לא כבראשונה. ומשום כך שייך לומר, אפילו לאחר י"ב חודש 'הריני כפרתו'.
ויעל אליהו, עמ' מז-מח, דפוס יוסף בן יחזקאל חאמץ. קהיר, תרצ"ח (1938).
במקום שאין נמצא שליח ציבור, שהוא ראוי לירד לפני התיבה, ויש נערים שהם בני י"ג שנים או י"ד, אם מותר להם להיות שליחי ציבור, להוציא הרבים ידי חובתם, בקדיש וקדושה, כדי שלא יתבטלו הקהל מתפילת בציבור? יורנו, ושכרו מהשמיים.
ודע, שהנער, כשיהיה בן י"ג ויום אחד, אפילו שיום האחרון חל בשבת ועדיין לא לבש תפילין, הרי הוא נחשב לאיש גדול, ויכול לעלות לספר תורה, ולקרוא בתורה, ולהתפלל שליח ציבור באקראי, ולא נבקש עד שילבוש תפילין, אלא כשהגיע לכלל שנים, והביא שתי שערות נחשב כגדול לכל דבר.
ידי אליהו, חלק א', שאלה כ"ז, דף כ"ו עמ' א'-ב', ספריה תורנית שמש דוד, ירושלים, תשנ"ב (1992)
'כבד את אביך ואת אמך' - סופי תיבות: כד"ת.
רמוז לשני אופנים הנזכרים - ועל כן נסמכה מצוות כיבוד אב ואם למצוות זכור את יום השבת, רמז למה שאמרו זיכרונם לברכה: שעל ידי לימודו בתורה עושה נחת רוח לנפש רוח נשמה של אביו ואמו בגן עדן, וגם על ידי שמחדש חידושים בשבת זוכה ומזכה לאביו ואמו.
אורחות-חיים, עמ' פ"ב- פ"ד, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ן (1990).
אפילו שהוא רב ופרנס ונגיד בישראל, לא יקפיד על כבודו למנוע מלילך לשאוב המים בעצמו. ואם איש זקן הוא או שיש לו איזה חולי, ואינו יכול לילך בעצמו לשאוב המים, אז ימתין ויעמוד על פתח ביתו, וכשרואים, שנושאים מים של מצווה, ירוץ לקראתם, וייקחם ויביאם לבית. וכן נהגו הרבה גאונים, כשהיו רואים, שמביאים לביתם מים של מצווה, היו רצים לקראת מים של מצווה הקדושים היו נושאים על כתפיהם להכניסם לבית.
גאולת ה', פסקי דינים לשואבי מים, דף ב' ע"ב, מיד ישראל קושטא וחבריו, ליוורנו, תרכ"ד (1864)
'ואלה שמות בני ישראל הבאים' - סופי תיבות תהלים. 'הבאים מצרימה' - לומר סגולה להינצל ממצרים - רוצה לומר: מכל מיני צרות, היו אומרים תהילים. 'את יעקב' - רוצה לומר: הלא תראה יעקב אבינו, עליו השלום, שניצול מכמה צרות על ידי שהיה מהלל ומשבח לה' ולומד ספר תהילים, כמו שנאמר: 'רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל' - ישראל סבא, 'רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי', ואז 'איש וביתו' - שכולם יהיו שלמים וחיים הוא ובני ביתו.
'אמרי פי' 'ובן אביחיל', קל"ב, ירושלים, תשנ"ו (1996)
פה עיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, המנהג שכל ספרדי, שיבוא לעיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, לעשות זיארה (עלייה לקבר) על קברי הצדיקים - הולך השמש של הספרדים, ואם יבוא איש אשכנזי - ילך עמו שמש אשכנזים.
ויהי היום, ויבואו שניים אשכנזים, בערב שבת קודש לעשות זיארה, ואמרו לשמש האשכנזי שילך עמהם, והוא אמר שהיה ערב שבת קודש - לא יש לו פנאי. ולפי שהיו נחוצים לדרכם, ביקשו מן השמש הספרדי שילך עמהם, וכן עשה הלך עמהם. וכששמע השמש של האשכנזים, בא לפני, ותבע אל השמש הספרדי, שאיך ולמה השיג את גבולו?
ואף על גב שיש מקום לפטור את שמש הספרדי, אבל להיות שאחר כך מוכרח, שיצא מחלוקת - אמרתי לשמש הספרדי, שיתן לשמש האשכנזי - מה שנתנו לו האורחים הנ"ל, ופעם אחרת, לא יש לך רשות, לילך עם אשכנזים. ושמע דברי - ונתן לאשכנזי מה שנתנו לו.
שו"ת מעשה אליהו , חלק חושן משפט, סימן ע"ר, עמוד נ"ט, הוצאת מדרש "בית הוראה", ירושלים, תשל"ח (1978).
בטוחני בעזר השם יתברך, שעל ידי הקניית חינוך טוב לדור הצעיר, באפיקים נכונים, יתגלו בהם כישרונות ברוכים ונעלים, שיביאו תועלת רבה וגדולה לעמנו, לארצנו ולמולדתנו.
זו צריכה להיות שאיפתנו היסודית, חינוך הדור הצעיר, משאלה זו צריכה להיות מופנית כלפי כל הגופים הציבוריים העוסקים בענייני חינוך. ...
השאיפה צריכה להיות דרישה למען חינוך יסודי ותיכוני לכלל הנוער, ללא שום נטל והוצאה כספית, למען יוכלו כל שדרות העם, גם אלה, אשר הם מעוטי יכולת, ואשר אינם יכולים לעמוד בנטל הכספי הכבד, שדורש חינוך הבנים, גם אלה יוכלו לחנך את בניהם, ולהקנות להם חינוך המינימלי הדרוש לכל נער בדור הזה.
קובץ תורנו לזכרו של רבי אליהו פרדס, עמ' ק"פ, הוצאת עריית ירושלים, ירושלים, תשל"ד (1974)
חלפו יותר מחמש מאות שנה מהמועד, שנת 1486 למניינם, היא שנת ה'רמ"ד לבריאת העולם, בו הודפס לראשונה המחזור לפי מנהג 'בני רומי', בשני כרכים, בסונצ'ינו ובקאזאלמג'יורי. מאז, נדפסו עשרות מהדורות נוספות, בבתי דפוס רבים ברחבי חצי האי האיטלקי. עובדה זו מוכיחה בבירור, עד כמה חיים ועמוקים היו עניינם וחיבתם של יהודי איטליה, למנהג שלהם ולמסורותיהם, ועד כמה רבה הייתה דאגתם ואף קינאתם לשמירה עליהם, מפני ההשפעה העצומה של המנהגים והמסורות האשכנזיים והספרדיים. עבור יהודים אלה, המחזור סימל אישור מחדש של כוח החיים התרבותי והדתי שלהם. הם ראו באסופה זו של תפילות ומנהגים, יסוד מאחד של הקהילות השונות ממוצא איטלקי, ומעל לכל, יד היסטורית-תרבותית המאגדת את הרגעים הבולטים ביותר, בחיי אותה קהילה. ... יצירה זו היא עדות לחיוניותה ולקיומה של קהילה, אשר בתקופה הנראית לכאורה כתקופת חילוניות, רוצה לרכוש מחדש ולרומם את הערכים של המסורת שלה, שהיא בת שנות אלפיים.
מחזור מנהג איטלייאני בעריכת הרב מנחם עמנואל הרטום, כרך א', הקדמה. Jerusalem Fine Art Prints, ירושלים תשס"ה (2005).
'נתון תתן לו' - אף שכבר נתן מה שחייב מצד הדין, עוד תוסיף ותתן לו, 'ואל ירע לבבך בתתך לו' - באומרך שכבר נתתי, מה שאני חייב מצד הדין, ויצאתי ידי חובתי, לזה אמר כי 'כי בגלל הדבר הזה' - שאתה נותן יותר מן החיוב, 'יברכך ה' במעשה ידיך' - דהיינו בבנים, שאתה יכול לומר בשביל שיחיה בני, ונהיה צדיק גמור אפילו שנתת על תנאי שיחיה בנך, או לזכות לעולם הבא, והיינו 'בכל מעשה ידיך' - אפילו אתה נותן על מנת לקבל פרס, כיון שאתה נותן בנדבת לבך יותר מן החיוב.
קרבן אשה, עמ' שס"ח, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
'ויאמר העם איש אל רעהו: מה זה היה לבן קיש, הגם שאול בנביאים' - ואם כן, אם כוונת תמיהתם היא למה זכה להיות נביא, מי הוא שהוא בן קיש, נראה אנו, ומי אביהם של אלו הנביאים כולם? אם חולשת האב יוליד לגדוע כח הבן הראוי וההגון, ושלא יזכה לנבואה?! ומאחר שאלו הנביאים לא פיחת ולא הוסיף עליהם כח אביהם, והם מעצם תחת היותם ראויים זכו לנבואה, בשאול, כיוון שהוא ראוי והגון לקרבה אל המלאכים, לא יצדק עליו התמיהה לומר, שאיך זכה להיות נביא מאחר שהיה בן קיש. וכיוון שכן, בוודאי הגמור, שכל עיקר תמיהת האנשים האלה הוא לשבח, ששאול בחיר ה', שכבר היה מוכן בכל ההכנות המצטרכות למלאכת הנבואה, למה לא זכה לנבואה מאליו ומעצמו, והוצרך לאמצעות של נביאים אחרים? - 'על כן הייתה למשל הגם שאול בנביאים' - להודיע ולהיוודע לכל באי העולם, כי כוונת התמהים על נבואתו הייתה לשבח ולא לגנאי, כי לא אמרו המושלים: 'מה זה היה לבן קיש', רק 'הגם שאול בנביאים', כדי שלא יטעו לומר שכוונתם לגנאי על היותו בן קיש. ולא אמרו הגם שאול נביא - שנראה שהייתה תמיהתם על מה שזכה לנבואה, אלא אמרו הגם שאול בנביאים, שרצונם הגם שאול בחיר ה' שלא היה בו שום דופי, הוצרך לאמצעות הנביאים, כדי שתחול עליו השפע הא-לוהי, והלא ממנו ומאליו, ומאליו היה ראוי שתשרה לעין השכינה.
דת ודין, פרשת אמור, דף מ"ה ,ע"ב , קושטאנדינא, דפוס רבי יונה, תפ"ו (1726)
תורתנו הקדושה, חיובה וקיומה לההוגים בה, הכל הוא בהסכמה אחת, דור אחר דור, כי לא נמצאו בדברי הנביאים, דבר שלא רמוז מקורו בתורת משה. וכן אין תנא אשר יסתור, חס ושלום, דברי נביא, ולא הקודמים להם בזמן, ואף זאת לא על דרך אמונה לבד, רק עד אשר יתיישבו הדברים בלבבו וברעיונו, אשר כן הוא האמיתית. כי לא בחנף דברו, חס ושלום, כמו שמצאנו בדברי חכמינו זיכרונם לברכה: 'דבר זה טעמו לא ידענו', אך מעט מזער, הוא וגם זאת הוא, רק מקוצר המשיג, אז כי הבאים אחריהם כשהעמיקו בה הרבה מצאו טעם, כי כולם נכוחים וישרים למוצאי דעת, אין בהם נפתל ועיקש.
ובזה מפארים חכמת הראשונים כמו שכתוב במדרש שיר השירים, שהיו חורזים מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, רצונם לומר: אחרי שבאמת הדברים מתאחדים, ואין בהם שום שינוי וסתירה, כי כולם מסיני הם, רק מעומק המושג נראים כאינן מתאחדים ...
וזה מה שאמר רבי אליעזר לרבי יהודה בן בתירא: 'חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים' - רוצה לומר: שכל גדר חכם הוא באופן, אם מתאחדים דבריו והם אמת, שאם הוא שקר, אף שעושים שורש ופרח בלבבות המקבלים, ההכרח הוא שאינו חכמה על דרך 'חכם עדיף מנביא', כי הוא קולע אל האמת. ואחרי שמוסכם הוא מכל צד, שדברי רבותיו אמיתיים הם, בלי תפונה ואף כי רחוק הוא מרעיונו העצמי, כל זאת הוא עבור שלא הגיע עדיין לתכליתו, ואם מעמידם על מכונם, אז חכם ייקרא כי השיג האמת.
אבן השתיה, הקדמה, דפוס אברהם צבי, וילנא, תרנ"ג (1893)
'אמר אביי: אחד מהם עדיף על שניים משלנו'. פירש רש"י: אחד מהם - מבני ארץ ישראל עדיף, שהם פקחים וחריפים. עד כאן. אפשר שרש"י הוקשה לו, שהרי היו גם בבבל גדולים בתורה יותר מבני ארץ ישראל. ... אלא על כורחך ששווים בתורה דן, ואם כן איך אמר שעדיף על שניים משלנו. לכך פירש: פקחים וחריפים, שאף על פי ששווים הם בתורה, עדיפים מבני בבל, שהם פקחים וחריפים, שהם שני עניינים, שאחת מהן יש בבני בבל אף כשהם שווים בתורה.
חסד ואמת, פרק חמשה עשר, חכמת חכמי א"י ובבל, עמ' קפט-קצ, הוצאת מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ז (2007)
עיקר היראה היא היראה אמיתית בלי שנירא מחמת העונש, שהרי אמרו בקידושין: 'הוקש כבוד ומורא אב ואם, לכבוד ומורא המקום, שכתוב 'איש אמו ואביו תיראו' וכתוב 'את ה' א-להיך תירא'. ...
והרי במורא אב ואם, אי אפשר שנאמר, שיהיה ירא האדם מחמת עונש, שלא יכהו אביו או אמו, שמלבד שלא ניתן לאמור זאת, ועוד הרי הקדמת האם במוראה לאב, אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שדרך האדם שאינו ירא מאמו, שמשדלתו בדברים ואינה מכהו כאביו, לכך הקדימה הכתוב. ...
שירא מהם משום כבודם, שהם הולידוהו וטרחו עמו וזנוהו, שאף שעכשיו אי אפשר שייטלו ממנו מה שעשו עמו, וגם עכשיו אין צריך להם, אפילו כך חייב לירא מהם, וזו היא יראה האמיתית, וכיוון שהוקש מורא אב ואם למורא המקום - ממנה שמורא המקום גם צריך שתהיה יראה אמיתית.
עמודי הארזים חלק א', עמ' ג', ישיבת "חברת אהבת השלום" וקרן מנשה ושרה ליהמן, ירושלים, תשמ"ג (1983)
'מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים' - הנה תיבת 'משמר' הוא שלא יהא במשמר, רצונו לומר כמו בית האסורים, רק יהיה בן חורין, כי מן הלב, שהוא מלך האיברים, תוצאות חיים לגוף. ורצונו לומר: שלא ימצאנו, רק יהיה בן חורין, שיכול לעשות בטבעו, ככל אשר יחפוץ לפי העת, ובזה לא יזיק לו הדבר בעת הצורך, שלא יהיה אסטניס. ולזה אני אומר שדרכי ישראל, יש להם מנהגים ודינים, מינים ממינים שונים, לטובת החיים: לעתים יאכל מצבה, לעתים ישן באוויר, לעתים יהיה נעור בלילה, לעתים יתענה, לעתים לא יגלח, לעתים יטבול, וכיוצא בזה תמצא הרבה, וקל להבין.
נוצר אדם, דף נה ע"ב, דפוס הגליל, טבריה, תר"ץ (1930).
'בן ארבעים לבינה' - פירוש מי שצריך להבין איזה דבר קשה ההבנה, אל ילך לשאול אותה למי שהוא פחות מארבעים. 'בן חמישים לעצה' - ואם ליטול עצה, לא ילך אצל מי שהוא פחות מחמישים. כי מארבעים שנה ואילך מתחיל האדם להיות נבון, וכן בן חמישים לעצה.
'בן שמונים לגבורה' - לפי שכל המשנה מדברת בשנות תלמידי חכמים, הודיע לנו שאם יגיע לשמונים שנה, יתווסף לו רוח דעת ויראת ה', ויגבר שכלו להבין יותר מכל מה שלמד עד אותה שעה. כי כן משה רבינו, עליו השלום, בן שמונים שנה היה כשהתחיל להתנבאות. 'בן תשעים לשוח' - הוא מלשון 'ויצא יצחק לשוח בשדה', ורוצה לומר שבהיותו תלמיד חכם זקן מופלג בזקנה כזה, תקובל תפילתו מהשם יתברך, וראוי שימנוהו 'לשוח', היינו לשליח ציבור.
זכרון אבות, עמ' רי"ז – רי"ח, הוצאת מכון הוד והדר, ירושלים, תשע"ב (2012)
טעם למה נקראו החכמים בשם תלמיד? - כי שם חכם אי אפשר שייפרד משם תלמיד.
כי מי שהוא שם חכם, אם יחשוב שאינו תלמיד, לא יצדק עליו שם חכם, והראייה מדוד שנאמר: 'מכל מלמדי השכלתי'.
דמשק אליעזר דף י"ז עמ' ב', ירושלים, תרנ"ב (1882)
'אלה תולדות' - רצונו לומר הבנים, החיוב מוטל עליהם. 'נח' - נוח לכבד אביהם ואימם, ולעשות להם נחת רוח בעולם הזה ובעולם הבא. ואיך אפשר לכבדם בעולם הבא? כשהוא 'איש צדיק תמים היה בדורותיו' - שאומרים עליו: אשרי, שזה ילד.
דן ידין ואלף המגן, פרשת נח, עמ' י"א, הוצאת סוכת דוד, ירושלים, תשל"ח (1978)
וזאת כוונתי, חלף עבודתי, וגודל ידיעתי, ביום עבודתי, ולנדד שינתי, לחבר את האוהל להיות אחד כי רוב הכתובים היו מעורבבים אחד למעלה ושבע חצובים. ואת השני בממון ממוני, ולחזר על אמוני. ... כוונתי לעשות מצוות כיבוד אב ואם ...להיות לנשמתם הטהורות להתעדן ולהתענג בגנזי אמונות, ... ועל כן קראתי שם התורות, בכלל האורות 'שמחת יום טוב' - לרמוז בדברות שמחת האבות.
שמחת יום טוב, הקדמת בן הרה"ג המחבר, דפוס צוקערמאן, ירושלים, תרפ"ו (1926)
במקום שמצוי שמן זית צריך ליזהר בו, שהרגיל בנר - הווין לו בנים רבנן, וכן צריך ליזהר בנר לעשותו בשלם בפנים, כדי לזכות לבנים המאירים בתורה, שנמשלה לשמן זית. ...
זה שזוכה לבנים רבנן - היינו אם עושה יותר מחיובו לעשותו נר יפה. ...
ומטעם זה צריך ליזהר בשמן זית, לזכות לבנים מאירים בתורה, שנוחים בהלכה כשמן זית כמו שאמר בפרק 'זה בורר': שתלמידי חכמים שבארץ ישראל נמשלו לשמן זית שנוחין זה לזה בהלכה.
גדולות אלישע, הלכות שבת, סימן רס"ד, אות ז', עמ' ל"ז, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשל"ו (1976)
'פוקד עוון אבות על בנים' - והיינו כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, לפי שטבע הבן קרוב אל טבע האב, ודרכו להיכשל במה שנכשל, כי מעשה אבות יעשו בנים, לכן צריך הירא את דבר ה', להסתכל בכל עוון שנכשל אביו, ובכל מצווה שנתרשל, ולהיזהר בה מאוד, ולברוח מאותו עוון מאוד מאוד, לתקן כל אשר עיוות אביו, ואבי אביו עד למעלה ... שמעתי מחסיד אחד שהיה מהלך בארץ ישראל, הוגה בתורה בכל עיר, לתקן את אשר עיוותו אבותינו, שלא הניחו תלם בארץ ישראל, שלא הניחו בו צלם. ומי יתן ויזכנו ה' להתהלך בכל ארץ ישראל הוגים בתורה.
מילי דשמייא, עמ' קפ"ד, הוצאת מכון תלמוד יוסף, ירושלים, תשס"ז (2007)
בין הנלקחים לצבא היו גם החכמים אשר בעדתנו, כמו המורים בבית הספר עד בני ארבעים וחמש שנים. ולזאת רבה המהומה בין אחינו בית ישראל, ורק בקושי גדול קראו דרור לחזנים, ורק חזן אחד לבית כנסת אחד. ואנוכי כתבתי להרב הגאון חיים נחום אפנדי בתורכיה, וגם דקדקנו בחוקי הצבא, ונתן חופשה לכל החזנים, ותודות לאל כי רוב המורים הם חזנים בבית הכנסת, וכך גם השוחטים והמוהלים נפטרו מחיוב הצבא, וזה הניח לנו מעט. אולם שר הצבא אשר לנו, איש יקר הערך מאוד, בסרי ביי, פרש מוטות כנפי חסדו גם על החזנים השוחטים והמוהלים, אשר בכל הווילאייט הזה, וגם אותם אשר נולדו פה, והם משרתים בחוץ לארץ.
זיכרונות ממלחמת העולם הראשונה, דף 27, כתב יד, הספריה הלאומית, מספר מערכת 002583777
'אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תוכו לרגלך ישא מדברותיך' - יש לומר שמה שכתוב 'ישא מדברותיך' בלשון יחיד, והיה לו לומר 'ישאו' - שמוסב לישראל. אלא העניין הוא, שהניח יסוד מוסר שמה שכתב מוהר"ש יפה, זיכרונו לברכה, ששאר השבטים לא העלו השמועה על-פי ההלכה, אלא על ידי משא ומתן ברבים, וחלקי הסותר, שאז יוצא הדין על בוריו. הינו דווקא אם אינם מגלים המסכת, ואינם מלמדים תורה לרבים, שאז ודאי לא עולה אלא במשפט והוראה של רבים. ברם, אם שאר השבטים מגלים המסכת, אז ודאי כולם שווים לטובה, ודנים דין אמת. אפילו בהוראת יחיד לבדו.
מטה אפרים- חידושים על הרמב"ם, שו"ת ודרשות. דרוש ב' דף ל"ז. דפוס השותפים מרדכי ודוד, סאלוניקי, תקנ"א (1791).
בזמנו של הרב הגאון משה גלאנטי, אב בית דין וראש ישיבה בירושלים, משנת תכ"ה (1665) ואילך, התעוררה שאלת התואר 'רב', ומיהו האיש הראוי לשאת תואר זה. אם מפני ריבוי רבנים גדולים ומפורסמים בארץ ישראל, שמרוב ענוותנותם מיאנו להתגדר על רבני עמם, וסרבו לקבל את התואר 'רב' ו'אב בית דין', או מסיבה אחרת, הסכימו הרב הגאון משה גלאנטי ורבני דורו, שלא יוענק יותר תואר 'רב' ו'אב בית דין' לראש הרבנים בירושלים, אלא יכנוהו בתואר פשוט יותר, הוא התואר 'ראשון לציון'. מפני כבודו הרם של רבי משה גלאנטי, הסכימו הרבנים שבאו אחריו, שלא יעז שום תלמיד חכם להיקרא בשם רב ומורה לעדה, אלא בשם 'ראשון לציון'.
'הראשונים לציון', עמ' 1, ירושלים, תש"ל (1970)
קֶייס אַיֶלִין מאוד הקפיד בכבודו של המוֹלוֹקְסֶה-הנזיר שלו. הוא תמיד הקדים לעשות את רצון המוֹלוֹקסה לפני רצונו. אחרי שקֶייס אַיֶלִין הוסמך לקֶייס. היו אנשים שביקשו שיהיה הקֶייס שלהם - מנהיגם הרוחני.
בתקופת החריש באו אנשים רבים לעזור לקֶייס אַיֶלִין בעבודת האדמה. אנשים שראו זאת אמרו למוֹלוֹקְסֶה שלו: לקֶייס אַיֶלִין חורשים את השדה, בעוד שהשדה שלך נטוש. כשהמוֹלוֹקְסֶה שמע זאת, הוא קרא לקֶייס אַיֶלִין. קֶייס אַיֶלִין עזב מיד את השדה שלו, והעביר את כל האנשים שעבדו אצלו בשדה, לעבוד בשדה של המוֹלוֹקְסֶה . כך במשך חמישה ימים. הוא הזניח את העבודה בשדה שלו, לטובת השדה של המוֹלוֹקְסֶה. המוֹלוֹקְסֶה בירך אותו מאוד. אפילו סתם אנשים, שראו את מה שקֶייס אַיֶלִין עשה ברכו אותו.
דברים שנאמרו משמו מתוך ראיונות שקיימו בנותיו אסתר ישעיהו ודבורה ביאדגלין'.
קֶייס מְהְרֶט היה בעל אמונה חזקה ואומץ רב. במהלך המסע לארץ ישראל הוא הגיע לסודן עם אנשיו. בסודן מאוד קשה להיות יהודי, קל וחומר, קֶייס יהודי. אך הוא אמר: 'א-להי ישראל הוא קובע ולא אני. אני לא משנה מאומה משמירת המצוות'. אמרו לו בסודן להוריד את המגבעת ולשים כובע, ושכך עשו קֶייסִים אחרים שהיו שם לפניו. אמרו לו שזה מקום מסוכן, ואם יזהו אותו כיהודי ייתלו אותו על עץ גבוה. אך הוא אמר: 'הקדוש ברוך הוא יודע, א-לוהי ישראל יודע. אני את המגבעת לא אוריד.'
אמרו לו: אתם בסוּדָן, זהו מקום מסוכן, עליכם להתנהג כמו כולם, כלומר להבעיר אש בשבת. תבעירו אש, גם אם לא תבשלו, כדי שלפחות יראו שיש עשן, וכך לא יחשדו בכם. אך הוא אמר: 'עם השבת אני לא משחק. מי ששומר את השבת, השבת תשמור עליו'. בגְעְז: 'יֶעַקְב סֶנְבֶט, יִרֶקְב הִיוֶוט' - השומר שבת - זוכה בחיים'. לכן הם לא הדליקו אש בימי בשבת במשך שנה שלמה בסודן.
אפילו על דיני נידה ויולדת הקפידו שם, למרות שהם במדינה זרה, שהרי לתורה ולמצוות אין גבולות, ובתור יהודי חייבים בהן בכל מקום, לא רק איפה שנוח. הקדוש ברוך נמצא בכל מקום - גם בסודן מקפידים. בסופו של דבר הם הגיעו לארץ ללא פגע.
דברים שנאמרו משמו ע"י בנו קייס סמאי מהרט: מתוך ראיון שקיימה בת אל ברוך.
מידת הגאווה היא שורש להרבה עבירות, כי גורם להזיק לחברו ולשנאתו, ולדבר לשון הרע עליו, כשאין עושים רצונו. ושאר עבירות, אינו עובר עליהם אלא בשעה שעובר, אבל שנאת חנם שהיא בלב תמיד בכל רגע עובר על 'לא תשנא את אחיך בלבבך', וביטל מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך', ואפשר לבוא לידי שפיכות דמים או להלבין פני חברו ברבים, מסיבה השנאה או מדיבור לשון הרע, וכהנה רבות. והכעס והקפדנות הם ענפים מן הגאווה, כי מפני הגאווה מקפיד וכועס כשאין עושים רצונו, מלבד שנקרא מורד במלכות שמים, ומתעטף בטליתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שנאמר בו: 'ה' מלך גאות לבש', וכל מי שיש בו גאווה, הוא רודף אחר השררה והכבוד, ומקנא באחרים כשמכבדים אותם יותר ממנו.
לדוד ברוך, עמו' רמט-רנ, הוצאת 'מלכי רבנן', אשדוד, תשנ"ח (1998).
בכלל מצוות תלמוד תורה גם כן לכבד את התורה, ולנשק את הספר שלמד בו אחרי תום לימודו, ואינו מניחו על הקרקע וכיוצא, וכך היתה מדתו הקדושה של מורי רבי אבי, הריני כפרת משכבו, שהיה מנשק את הספר כשפותחו ללמוד בו וכשסוגרו אחרי לימודו, והיה מחבב את הספר למאוד וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה באבות: 'כל המכבד את התורה - גופו מכובד על הבריות', ובכלל לכבד לומדי תורה ולירא מהם ולשמוע בקולם, וכך היתה מדתו של מורי ורבי אבי, הריני כפרת משכבו, שהיה מכבד את התלמידי חכמים במאוד מאוד.
בתוך 'שם יוסף', דרוש, דף לב עמוד א'. דפוס עידאן-כהן-צבאן-חדאד, ג'רבה תש"י (1950) .
'כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך' - כמה גדולה מעלה כיבוד אב ואם שהשווה כבוד אב ואם לכבוד המקום ברוך הוא, ויזכה לאריכות ימים. ...
שהמכבד את אביו, הקדוש ברוך הוא נותן לו בנים שיכבדוהו, וכל מי שיש לו בנים צדיקים שמכבדים אותו מאריכים לו ימיו, דהיינו - שאפילו אחר מותו נקרא חי. ונמצא שאומר: 'למען יאריכון ימיך' - היינו: שיש לו בנים, שמכבדים אותו על היותם צדיקים כמדובר, ובהיותם צדיקים נקרא חי גם אחר מותו.
צור יעקב, פרשת בראשית, דף קכ"ו, איזמיר תרכ"ו (1866)
'הצדיק אבד, ואין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים באין מבין, כי מפני הרעה נאסף הצדיק.' - אמנם בעניין מיתת הצדיקים, חס ושלום, מקשים המפרשים: כיוון שמדין ערבות נגעו בה. אם כן, אינו מן הדין להיפרע מן הערב תחילה? ...
והנה מיתת הצדיקים שהם ערבנים, והקב"ה נוטל צדיק אחד שיש בו ליפרע כמה חובות, וזהו רחמנות על ישראל, כמה שכתב 'גאלת בזרוע עמך' וניחא להו לצדיקים להציל את ישראל. אמנם בנתפס - היינו שיהיה בידו למחות או לתקן.
אם כן זהו שאמר 'הצדיק אבד' - שהיה מסילה, 'ואין איש שם על לב' - למה יומת, מה עשה, היה לו ליקח הלווה תחילה. אלא אומרים: כפרה על הדור. וזהו גרמה כי 'אנשי חסד נאספים', בעוונות הרבים, 'באין מבין, כי מפני הרעה נאסף' - דהיינו שהיה בידו למחות או לתקן.
פרי האדמה, חלק ד', פני האדמה, דף צ"ז עמ' ב', דפוס יאודה קלעי ומרדכי נחמן, סלוניקי, תקכ"ג (1763)
'תהילתו בקהל חסידים ישמח ישראל בעושיו' - כי נודעת יד ה', לשלם שכר טוב בעמלה של תורה ומצוות, היינו דווקא למתנהג עצמו בחסידות, להשתדל במעשה המצוות בהשתדלות ובחשק ובשמחה רבה.
ברוך מבנים, דף נד ע"ב, דפוס יצחק שמואל דש"ן. איזמיר, תרכ"ח (1868).
הרי זה פשוט שלגבי מנהגים, כגון מה שנמנעים בכמה מקומות שלא לאכול אורז בפסח וכדומה, שנהגו כך מכוח שאבותיהם קיבלו על עצמם לנהוג כך, ודאי שאין תלמידיהם צריכים לנהוג גם כן כך. ואם כן, הוא הדין לכל ההלכות שנוהגים רבותיהם מכוח מנהג אבותיהם...
לכן נראה שכל בעל תשובה שחזר בחשובה ע"י רבנים או ראשי ישיבה, שאין מנהג אבותיהם כמנהג אבותיו, אף על פי שלמד אצלם כפי מנהג אבותיהם, יש עליו לנהוג כמנהג אבותיו.
ובמקום שאין אביו שומר תורה ומצווה, ינהג כמנהג אבות אבותיו, ומשום אל תיטוש תורת אמך, ומשום שכך קיבלו אבותינו על זרעם ועל זרע זרעם לנהוג כן
שו"ת אור לציון- תשובות ב', הקדמת המחבר, עמוד י"ז. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ג.
בחור שבא מחוץ לארץ ללמוד תורה בארץ ישראל, ויש לו שם בתים, שואל: אם יש לו לעשות יום טוב שני של גלויות? - אפשר שעליו נאמר: 'אין בית אלא אישה', וכל מקום שהולך ביתו עמו. פירוש: כיוון שבחור זה אין לו אישה ובנים בחוץ לארץ, אף על פי שדעתו לחזור, סובר הרב זיכרונו לברכה: שיעשה כבני ארץ ישראל, והטעם: שאפשר שאם ימצא מנוח, אשר ייטב לו - כלה נאה עם צרור כסף ובית נאמן כחפצו ורצונו, יקבע שם דירתו על מנת לגור שם לעולם.
הלכה רווחת, דף ב עמ' א-ב, דפוס שמואל הלוי צוקערמאן, תרנ"ה (1895)
יסוד המצוות וקיומם הוא תלוי בלימוד התורה, כי רק ממנו יראה וכן יעשה. ובכן החיוב מוטל על האב לגדל את בניו על ברכי התורה, עדי ירוויון מדשן ביתה ונחל עדניה ישקה, כי עמה מקור חיים ובאורה יראו אור, להתהלך בדרך טובים וישרים, וביראת ה' כל היום.
רבים אומרים מי יראנו טוב בתורה? - אבל יודעים אנחנו שלא רבים יחכמו, ואף אם יחכמו, סוף כל סוף, בעל כרחם יעזבו את לימודם, לטרוח בשביל פרנסתם. ובכן, מה בצע להאריך קן הילדים על חינוך התורה. ודי להם אם כבר ידעו להתפלל ולברך. ואמנם לא זו הדרך מוציאתם מידי עבירה, וענוש יענשו על עוזבם את תורת ה' מבניהם. כי כבר אמרו זיכרונם לברכה: 'יגעתי ומצאתי תאמין' שבלתי ספק התמדתם בלימוד, עושה פרי. על כל פנים להיות הבן, חכם ונבון בלימוד ספרי המוסר, ובדברים קלי ההבנה מהדינים הפשוטים וכיוצא. ואף שרואים שאין רבים חכמים היינו משום שלא התמידו בלימודם כפי הצורך. ואם משום שסוף סוף עוזבים לימודם, להביא טרף לביתם, על כל פנים מרוויחים שבשבתות וימים טובים, וגם בימי החול באיזה מן העיתים, שבטלים ממלאכתם, יכלו ימיהם באותם העיתים, בטיב התורה, ששכרה גדולה מכל המצוות, ולא יתעסקו בדברים בטלים, שנענשים עליהם. לא כן, אם לא ידעו ספרי חכמה, אף אם יודעים ללמוד ספר תהילים - בלתי הבנה, נקל ליצר הרע להתגרות בהם, ולבטלם מלימודם. כי לא ימצאו קורת רוח בעת לימודם.
קרן הצבי, דרושים, דרוש א' (19-20 בדפים של האתר), דפוס דוד עידן וחבריו, ג'רבא, תרפ"ד (1924)
הילד וכל בעל חי שנוצר ברחם אמו, וביותר סוג בעלי חיים היונקים שהם גדלים במבנה גופם מחלב אם, כרוכים אחרי אמם ומקבלים עם יצירתם בכותלי ודפוס הרחם ובחלב שהם ניזונים בו, וביותר באדם שגם דבורו שהוא ביטוי ציורי המחשבה מקבל משיחת האם ולטיפותיה הרחמניות שבהם גם מייסרת אותו ומיישרת את מידותיו ולפי מידת השכלתה וחינוך בית אביה וסביבתה,
לכן הילד נגרר אחריה ומכבדה לפי שהיא משדלתו בדברים יותר ממה שהוא מכבד את אביו (קידושין ל, ב). לכן אם היינו דנים ליחס את בן התערובות, אחרי אביו יהיה בן זה מתחילת היותו בן מומר להוריו, ופוסח על שני הסעיפים וממילה קרח מכאן ומכאן, ולא רק שלא היה יכול להיות איש דת, אלא לא היה גם אנושי ומוסרי, לזאת הייתה עצת ה' למסור את הבן לאמו במקרה זה.
שו"ת משפטי עוזיאל, חלק ב', סימן ו'
'מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן' - ובזוהר הקדוש פירש: 'מפני שיבה תקום' - בזריזות לשוב בתשובה. ורמז ב'והדרת פני זקן' - כי קודם אותיות 'זקן' הם אותיות 'צום'. רוצה לומר: אם פגם בדברים שצריך לצום, ובזקנותו - אפסו הכוחות. לכן 'מפני שיבה תקום' - בזריזות, והטעם: 'והדרת פני זקן' - כלומר קודם אותיות 'זקן'.
פרדס התורה, דרושים לבר מצווה, ת"ס, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשנ"ח (1998)
רוב הדרשנים עושים פלפולים של הבל, ומדברים ממושכלות בלי תועלת השומע, ובלי הבנתו, ורוצים לנטוע האמונה בלב השומעים, בכח הקבלה ולא בכח השכל, נגד צוואת שלמה שאמר: 'טוב מראה עיניים מהלך נפש'. הניסיון ומה שנראה בחוש, טוב הוא מהליכת הנפש במושכלות. ובמשלי אמר: 'עין רואה ואוזן שומעת ה' עשה גם שניהם' - כוונתו, שהקדוש ברוך הוא נתן העין לראות על פי הניסיון, אבל נתן גם כן אוזן לשמוע הקבלה, איש מפי איש, ובהסכמת שניהם האדם מגיע לתכליתו. הניסיון בלי הקבלה מוליד מינות. הקבלה בלי הניסיון מביא הפתיות והסכלות. ומלבד זה בסביבותינו ובעירנו יש דרשנים ראויים, ועליהם אומר בכל לב: אשריהם ואשרי שומעם.
'פתח עיניים', דף ז' ע"ב, ליוורנו, תרל"ח (1878)
'ואברהם ושרה זקנים, באים בימים, חדל לשרה להיות אורח כנשים.' - יש לרמוז 'ואברהם ושרה' המה הנשמה והגוף. 'זקנים' - שקנו חכמה בתורה. על ידי זה: 'באים בימים' - המה המצוות, ומעשים טובים, שנקראים יום, שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ... וסיים: 'חדל להיות לשרה אורח כנשים' - לרמוז שגם בימי הזקנה, שתש כוחו לעסוק בתורה כראוי, אף על פי כן נוטל שכרו כעוסק בתורה, מאחר שהוא כוסף ומתאווה לזה, אלא שאין בכוחו ויכולתו. וזה שאמר גם ש'חדל להיות לשרה' - הוא הגוף; 'אורח' - התורה; ונעשה 'כנשים' - שהם תשושי כוח. אף על פי כן 'באים בימים' כנזכר, שיזכו בשכרם לעולם הבא. ... וסיים: 'ותצחק שרה בקרבה' – אותיות: 'בקברה' - שגם אחרי מותו ישמח, כשאומרים שמועה של תורה מפיו, כמו שכתבו זיכרונם לברכה על פסוק 'דובב שפתי ישנים'.
אמרות טהורות, וירא, דף טו, עמ' ב, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927)
'יוסף בן שבע-עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער, את בני בלהה ואת בני זלפה, נשי אביו, ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם. וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו.' - תחילה, כשהוציא הדיבה, לא שמו את ליבם ולא חשו לדבריו, כי נער הוא. וחשבו שגם אביהם לא יחוש לדבריו, כי נער הוא, כמו שהעיד עליו הכתוב: 'והוא נער'. ואחר כך, כשראו שאביהם אהב אותו מכל אחיו, אמרו שאביהם קיבל דבריו, אפילו שהוא נער, יען כי בן זקונים הוא לו, שלגביו היה נחשב לבן חכם.
אמרות טהורות, וישב, דף כג עמ' א, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927)
'רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו'. - כתב המדר"ש, זכרו לברכה: כי להיות אמו צדקת ואשה יראת ה', היא גרמה להיות הבן היוצא ממנה כמותה. כי האישה, היא דומה לקרקע, כעניין אסתר, קרקע עולם. ולפי הקרקע, כן יוצא הזרע הנזרע בה, כי יש קרקע מצמיח חטים יפות, ויש מצמיח רעות. לכן, הזהיר שישתדל האדם להתחבר עם אישה טובה. וזה שאמר חבר טוב, כי האישה קרויה חבר. ובזה יצא הזרע ממנה, ראוי והגון, עד כאן דבריו.
ולפי דעתי, אפשר לומר: 'גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו'. - בא בכפילא: 'גיל יגיל' - לומר כי אבי צדיק יש לו שתי גילות: האחת - מצד זה שזכה לבן צדיק; השנייה - שבזה הוברר לו שאשתו צדקת ואשת חיל, שעליה אמר שלמה החכם, עליו השלום: 'אשת חיל מי ימצא'.
אך, 'ויולד חכם' - זאת אומרת: האישה, שילדה את החכם - תשמח בו. זאת אומרת: שיש לה רק גילה אחת - שזכתה לבן חכם אבל אין מזה הוכחה שבעלה צדיק, היות שעיקר ויסוד הולד תלוי רק באישה.
יד בנימין, עמוד לד'. בהוצאת צבי דידי, טבריה תש"ל (1969)
פעם אחת הובא לפני בית דין של מעלה שני בני אדם: אחד צדיק ואחד רשע. ויקראו את הצדיק למשפט בראשונה, והרשע עומד מרחוק ושומע השאלות ששואלים אותו: אם למד וקיים. ושיני הרשע משקשקים בקרבו, ביודעו כי גם ממנו ישאלו השאלות האלה, ובשומעו כי יצא זכאי בדינו, ויעשו עמו חשבון כמה למד תורה וכמה קיים מצוות, וגם כן כמה אכל וכמה שתה וכו׳ - כדי לתת לו שכרו על הכל אז שקט, ונח הרשע מסערתו, ויחשוב בלבו כי לא איבד נצחו גם הוא, ויבט על גוף הצדיק איך הוא דל ורזה, ועל גופו הדשן והשמן ועל כריסו העבה, ויאמר אל לבו: אחרי כי משלמים שכר גם בעד אכילה ושתיה, אין רע כי הן אמת שלא למד ולא קיים אבל לעומת זה, הלא אכל כפלים מהצדיק הזה.
ויהי כאשר עמד למשפט וישאלו גם ממנו השאלות האלה, וידום ויחרצו עליו עונש קשה ומר כרשעתו, ויצעק צעקה גדולה ומרה: הגם במרומים אין צדק, הלא באזני שמעתי שמשלמים שכר גם בעד אכילה ושתיה, ומדוע אין עושים עמי חשבון, כמה אכלתי, וכמה שתיתי כל ימי חיי?! - שעולה כפלי כפלים ממה שאכל הצדיק.
ויהי כששמעו בית דין של מעלה את תלונתו, השיבו את רוחו בקרבו, ויורידו אותו ארצה. ויהי בלכתו וירא והנה איכר אחד מערב בתוך התבואה גם מעט עפר וזורע את שדהו תבואה עם העפר יחד, וישאלהו: מדוע הוא עושה ככה? - ויענהו האיכר: כי לולא העפר, שעירב עם התבואה לא היה יכול לזרוע כי הרוח יישא את התבואה, ורק העפר מכביד את התבואה.
וילך עוד כברת ארץ, וירא איכר אחר זורע את שדהו, רק עפר לבדו בלי תבואה. ויצחק ממנו צחוק גדול, ויאמר לו: הוי שוטה, התדמה כי עפר לבדו יעשה פרי תבואה?! - הן אמת כי דרוש גם העפר לזריעה אבל לא כולה עפר. ויהי כאשר כילה לדבר אל האיכר, פתאום העלוהו למרום, ויאמרו לו: הוי רשע איך תתן דופי במשפט א-לוה, הלא זה עתה חרצת את משפטיך. האם בעד אכילה ושתיה לבדה יתנו לך שכר?! - הן הצדיק הזה עשה משפט וצדקה ולמד תורה, ואי אפשר לחיות בלעדי אכילה ושתיה על כן מגיע לו שכר גם בעד צרכי הגוף.
דרוש זכות יצחק בתוך תולדות יצחק דף ס"ז עמ' ב', דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרצ"ו (1936)
יחוד האל ותורתו הקדושה - האמונה בהם מצויה, ביחוד בנו אנחנו עם בני ישראל, ואמנם נשים עין על מצב שתי אמונות אלו בזמננו זה. כי עין רואה שהאמונה ביחוד האל יתברך, היא חזקה בלב כל אנוש בלתי שום השתנות כלל ועיקר. והתברך שמו, לפי שכבר התפללו חכמינו זיכרונם לברכה על יצר של עבודה זרה וביטלוה, לא כן אמונת התורה מתחלקת אצל הכלל לשניים: יש שאינם מאמינים בעיקר התורה, שהיא מסורה לנו מאתו יתברך; יש שמודים ומאמנים בה דרך כלל, אך לא בכל פרטי מצוותיה. ולכן עוברים בשאט נפש על כמה מהמצוות, שלא יישרו בעיניהם כמו גילוח זקן בתער, שבועת שווא ושקר, הוצאה מרשות לרשות או העברה ברשות הרבים בשבת, וכיוצא בזה, העברות שהורגלו בהם, באומרם כי המצווה אשר היא מתנגדת אל השכל, ואין בה טעם מספיק, לא נאמין שהיא מכלל מצוות תורתנו הקדושה.
והנה המחלקה הראשונה, שאינה מאמינה בעיקר התורה היא תשובתה בצדה. כי הלא לאמונה זו ביחוד האל יתברך, אם תשאל אותם מאין להם אמונה זו, ולמה לא יכחשו בה. בלתי ספק שתהיה תשובתם בזה, שאמונתם היא מצד הקבלה מאבותיהם, איש מפי איש עד אברהם אבינו, עליו השלום. אבל לא מצד השכל, כי הלא יש כמה וכמה מחכמי האומות הקדמונים, שאינם מאמינים במציאות האל יתברך וסוברים שאין לעולם מנהיג, חס ושלום, ויש להם בזה כמה מיני סברות משכלם, ואם כן אחרי שבזמננו זה, אין בנמצא שום אדם מכחיש במציאות השם יתברך, שסומכים על הקבלה מאבותיהם עד אברהם אבינו עליו השלום כמו כך גם, יש להם להאמין בתורתנו הקדושה מצד, איש מפי איש, עד משה רבינו עליו השלום.
קרן הצבי, דרוש ב' בחיוב מצוות האמונה, דפוס דוד עידאן וחבירו, ג'רבה, תרפ"ד (1924).
'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' - כל בן שהיה, מן הסתם הוא שילך בדרך אבותיו וינהג כמעשיהם. כי מה שרואה הבן באביו הוא עושה, ובן - רגלו של אביו. על כן אין ליתן את השבח כל כך לבנים תלמידי חכמים, שיצאו מגזע תלמידי חכמים, כי זה מטבע העולם, שכיוון שהאבות תלמידי חכמים ילכו גם הבנים בדרכם. אבל אם מעם הארץ יצא בן תלמיד חכם, הוא וודאי ראוי לתת לו את השבח, שהוא מצד עצמו, מבלתי שיראה באביו כך, נפשו חשקה בתורה ודבק בה' לאהבה אותו.
וזהו שאמרו: 'היזהרו בבני עניים' - היינו עניי התורה ועמי הארץ, 'שמהם' - ומצד עצמם 'תצא תורה'. ואינם דומים בני עשירים בתורה, האוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, אלא אלו מצד עצמם יאהבו התורה ויותר ראוי לשבחם.
ברוך אברהם, עמ' רצ"ד, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז (1987)
גדול מאד הנזק לשפתנו, ללאומנו, ולדתנו בזאת אשר אנחנו מלמדים (או בלתי מלמדים) את ילדינו בסדרי-צלמוות את לשון קודשנו, ובעוד אשר ילמדו שפות נכריות, וימצאו בם חפץ נשגב, בספורים ושירים, קורות וידיעות, לא ימצאו כל טעם וריח, וכל רוח חיים, בשפת אמם ועמם, אשר כנזירה זקנה בדודה ומתקדשת, מואסת כל עץ עושה פרי נחמד להשכיל ותאווה לעיניים היא בעיניהם, ולכן ירחקו מעליה ומעל רוחה וחוקיה. שימו לב רגש על זאת אבות. חשו החישו ללמד את ילדיכם בעודם צעירים שפת עבר, לפי סדר חדש מושכל ומועיל, למען ידעו בעוד מועד את כל יקר ספרותנו המהוללה.
'חנוכי בני"ם', עמ' 5, ביינה, תרנ"ז (1897)
'כל הנביאים כולם לא נתנבאו, אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה סחורה לתלמיד חכם, ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמיד חכם עצמו, עין לא ראתה' - שיש לדקדק למה הקדים 'משיא בתו' ל'עושה סחורה', שהרי 'מהנה תלמיד חכם' 'ועושה סחורה' יכול לעשותם בימי בחרותו, אבל 'משיא בתו' צריך שיהיה גדול עד שתהיה לו בת גדולה, שהגיעה לפרק הנושא, ולמה הקדים 'משיא בתו'?
ולכן נראה לעניות דעתי שכוונת רבותינו זיכרונם לברכה, היינו על פי מה שכתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה,
במצווה ד': להידבק בחכמים ... ולהשיא בתו לתלמיד חכם ... ובו תדבק וכו'. מעתה נוכל לומה שזה שהקדים 'משיא בתו', למדנו דבר בדרך אגב, שלא די בנתינת בתו לתלמיד חכם, כי אם גם להחזיק בידו ולתומכו ולהאכילו די סיפוקו, כדי שלא יטרח בפרנסה, על דרך 'רחיים בצווארו ויעסוק בתורה?!', ולזה הקדים משיא בתו, דהיינו שישיא את בתו, ויעשה פרקמטיא, ומהנה תלמיד חכם מנכסיו.
אבק דרכים, דף ט עמ' א, דפוס יוסף מולכו, שאלוניקי, תקע"ד (1814)
'בז לרעהו חוטא ומחונן עניים אשריו' - יאמר במה שכתבו המפרשים על פסוק: 'אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך' - הכוונה כשמוכיח האדם לחברו, לא יאמר לו: לץ רשע, למה עשית כך?!, שאדרבה זהו סיבה שישנאך ולא ישמעך, אבל 'הוכח לחכם' - אמור לו: אתה חכם ויודע, ולמה תעשה כך?! ויהיה סיבה שיאהבך. זהו כוונת הכתוב: 'בז לרעהו' - כשמוכיחו מבזהו, אדרבה הוא חוטא, הגורם שישנאהו ויעבור על לאו 'לא תשנא את אחיך'. אבל 'ומחונן עניים' - אין עני עניים אלא בתורה ובמצוות, זהו 'מחונן' - שמוכיחו בלשון 'חן', אשריו, שזוכה ומזכה.
לשון ערומים, ליקוטי רב"י, דף כ' ע"א, דפוס יאודה בן דוד חזן, איזמיר, תקי"ז (1757)
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: סגולה גדולה מאוד, שבשבוע שיש לך נסיעה או לסחור במסחר, או ללכת לפני עניין גדול, או משפט. במוצאי שבת אחרי ההבדלה, תקרא בפרשת 'וישלח יעקב מלאכים' עד 'המקום סוכות'. ואם לא קראת במוצאי שבת, תקרא ביום שיש לך איזה עניין כמדובר לעיל, בבוקר אחרי תפילת שחרית 'וישלח יעקב' עד 'המקום סוכות', ותבקש מהקדוש ברוך שבזכות הפרשה שקראת, שה' יעזור לך, ויתן לך חן וחסד, ויעזור לך לסדר על הצד הטוב ביותר, אמן.
גינת נוי, פרשת וישלח, עמ' 25, י.ב דסקל, בני ברק תשס"ח (2008).
מאז חורבן בית שני ועד ימינו, היו כל הדורות הקודמים, ואנחנו גם כן, נתונים תחת ממשלתה של אומה אחרת על פני כדור הארץ. ולמרות שאנחנו, בחסדי הא-ל, נעשינו אזרחים שווים, הנהנים מזכויות הממשלה על ידי החוקה של המדינה הזו, ביחד עם התושבים האחרים, עדיין איננו יכולים שלא לראות את עצמנו כשבויים, בהשוואה למה שהיה בחלקנו בימי קדם, ולמה שמובטח לנו לעתיד לבוא, כאשר נדחי ישראל יתאספו יחד כמסופר בספר ישעיהו: 'ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים'.
Religious discourse, עמוד 12, Jewish Historical society of New York, תשל"ז (1977)
אנו מבקשים שאת ההרגשה האצילית הזו, של עצמאות רוחנית, תיטע כל אם עבריה בילדה. בענווה, אך גם בכובד ראש ומתוך תפילה, אנו מבקשים מכל אב עברי לסייע ולהבטיח תחושה זו. בל נזהם את אוזניהם של ילדי ישראל בהתייחסות להישגים ארציים וליריבות חומרית. תחת זאת ניתן לילד לשמוע משפתי אביו את דברי הא-לוהים על התכחשות לגופניות ושכרה המתוק - התענוגות המתוקים אף יותר, תענוגות הדעת והלב, שאם לא יוצקו באדם מילדותו, לא יוכלו להיכנס ללבו ולקנות בו שליטה בשנים שיבואו אחר כך. בכישרון ובאופן מלבב יוכל מוסר האב לסייע לתורת האם, ולהאיר את המלאכה הברוכה - ויחד עם זאת מלאת המתחים, מלאכת לימוד צאצאיהם מהי העמדה הנכונה לפני א־לוהים ואדם, ובכך לטהר ולהפוך לאציליים ולרוחניים את לבם ואת דעתם של הילדים.
The Women of Israel, Egyptian Captivity and Jocheved, p. 144, D. Appleton, New-York, 1889 (מתורגם)
כאשר הועלה בפניי הרעיון לייסד בית מדרש לרבנים ברודוס, קיבלתיו במידה מסוימת של ספקנות ... היה צורך שאבוא לכאן כדי שאשתכנע בטעותי, כדי להיווכח כי הדבר אפשרי ... כאן מתחוללת היסטוריה ... לא קיים בכל רחבי אגן הים התיכון, פרט לארץ ישראל ולאיטליה, מוסד מסוגו של בית המדרש לרבנים ברודוס. די בכך כדי שאתם, אחים, תשתכנעו בחשיבות היוזמה, בפרט עתה, כאשר משבר הרבנות ניכר בכל קהילות ישראל במזרח. אוכל להבטיחכם, כי מפעל זה עונה על כל הצרכים המודרניים, ועבודתם ללא לאות של חבר המורים, יצרה את האווירה הנאותה ביותר, לעיצובם של הרבנים לעתיד.
צוטט במאמרו של החוקר סימונטה דלה סטה, "בית המדרש לרבנים ברודוס 1926-1938", פעמים, גיליון 37 (תשמ"ט-1989), עמ' 94-95.
הרבה דתות קמו מלפנים, אך רובן פסקו ואפסו, למען היותן זרות וקשות וחמסיות, ובעלות לימודים אי-נכונים, ולהפך הדת הישראלית קיימת עד היום הזה, כי היא דת של ששון ותקווה, ואהבה וקדושה, וטהרה ובריאות, וגמילות חסדים ובאמת דתות אחרות קמו אחריה, ולקחו ממנה לימודים ושיעורים.
'יסודי הדת', עמוד לה, דפוס פליקס מזרחי, מצרים, , תרצ"ז (1937)
רק על ידי הכתובה בלבדה, יעלה בידינו למצוא את שמות אמותיהם של אנשי המופת שלנו, אשר תפסו מקום כל כך נכבד בתולדות עמנו. שום אדם לא יכחיש, כי אמו של הילד לא רק שלוקחת חלק כחלק בתכונותיו החומריות והנפשיות, אלא משאירה היא לפעמים קרובות רשמים יותר חריפים ויותר עמוקים מאלה של אביו: אלמלא יודעים היינו, לדוגמה, מי הייתה אמו של הרמב"ם, ויכולים היינו להמשיך את מוצא משפחתה, אז בוודאי יכולים היינו לעמוד על אופיו של האדם היותר גדול בעמנו. חפצים היינו גם כן לדעת מי הייתה אמו של רש"י, זה המפרש הגדול של כתבי הקודש. ... אילו הגיחו ידיעות כאלה ממחבואיהן, אז אפשר היה לראות, עד כמה נכבד וחשוב היה המקום, אשר תפסה האישה העברייה בחיים העבריים. אין לחשוב, כי חינוכן היה במצב של התרשלות גמורה. לפי הנראה, היו להן ידיעות שונות והגונות, אם פרי בטנן התנשא עד לגובה כזה, כי במקרים כאלה, מאצילים ההורים מרוחם ומירושתם הנפשית על הבנים.
הכתובה בהשתלשלותה ההיסטורית, עמ' 31. הוצאת רמון, ברלין תרפ"ד (1924).
הזלזול בערכים היקרים לאומה, מכוח הנעימה הפסקנית השגורה, הוא פרי הגאווה שיש לעקור את שורשה מן הלב. לפילוסופיה הכללית נועד, מנקודת מבט זו ... לא רק לעורר את מחשבת הנער הלומד, לגלות לו אופקים חדשים ולהרחיב את חוג מושגיו וידיעותיו במקצוע זה, אלא גם ללמד סניגוריה על האמונה. ברק התרבות המערבית של המאות שמונה-עשרה ותשע-עשרה היו בעוכרי האמונה, ורבים מהפונים לה עורף בימינו מושפעים עוד מן הברק ההוא, אשר דעך ללא חזור, על מפתן המאה העשרים. בעשרות השנים האחרונות נגלו סימנים, המבשרים שינוי ערכים רדיקלי בשטח הפילוסופיה. להלכה - אם לא עוד למעשה - הולכת ונדחקת החומרנות הגסה מעולם המדע, ואת מקומה יורשת הסתכלות עולמית חדשה ההולמת יותר את רוח ישראל סבא.
מבוא למחשבת ישראל, הקדמה, עמוד 4. הוצאת מחברות לספרות, תל-אביב תשי"ט (1959).
מרת אמי, רבת המידות והמעלות אלף עולות מנשים צדקניות, הרבנית החכמה, אם הבנים שמחה, נשמתה עדן, בנועם אמריה היתה משדלתי, ותמיד ביראת ה' מזרזת אותי להכניס בליבי חיבת חמדתי. ולילה ויום מתפללת למלאת תשוקתי. עשר שנים הקדישה מימיה כדי שתראה פרי לימוד תורתי, אנא ה' תשלם פעולה.
ומר אבי, זה שמו הטוב מכלוף, זכרו לחיי העולם הבא, אשר גם הוא יגע וטרח, על כתפיו היה מביא אותי, ואני ילד קטן, לבית הספר, וכמה היה שמח יום אשר התחלתי להבין במקרא, אין ערך לשעשועיו, בהגיעי לקרוא בתורה והפטרה בתוך קהל ועדה. אותו נועם טעם גם מר זקני הישיש, ירא א-לוהים וחרד על דברו, ועל שמו נקראתי, כבוד החכם רבי דוד, זכרו לחיי העולם הבא, בזריזות היה מעורר אותי בכל יום בהשכמה לתפילת שחרית, ואני עוד ילד, לשיר בנעימות קול בקשות של שחר.
מכלל יופי, הקדמת המחבר, עמודים 15- 16. נדפס בדפוס המערב - ירושלים, תש"ל (1970)
הוזמנתי להספיד על הנפטרים, עליהם השלום, ובאזכרות של העדה, ה' ישמרה ויצילה, דברי תורה ודרשה תוך סעודה, זה עשרות בשנים, נתנסתי בהרבה ניסיונות בפועל, אשר יש צורך לדרשנים כהיום לדרוש בציבור מענייני היום, פסוקים מפרשת השבוע להמציא חידושים לפי רוח הזמן וקשורים למסורת, נוכח הגברים וכלפי הנשים, ומוסר השכל לבני הנוער, למען המתיק את טעמי התורה לחיכם ולהסביר ולתת להבין בשפה פשוטה, ולא בפלפולים וסיפורים וגזלת הזמן, כי הרגעים האלה הם יקרים לנצלם להשמיע לשומעים ולשומעות הלכה, דרך ארץ ומוסר השכל.
מנחת דוד - אמרי דוד, הקדמה, עמ' ט"ו-ט"ז. דפוס בן-נון, תל-אביב תשל"א (1971).
עניין הפירות, שקידתן פריחתן ובישולן, ולבסוף כמישתן וייבושן, רומזות לאדם, 'כי האדם עץ השדה'. אשר על כן, האדם משנולד פורח ומשגשג ומתבגר, ועוברים עליו תקופות עלייה עמידה וירידה ולבסוף מובא לקבר ומצטמק ומתייבש, ונהפך כאבן שאין לו הופכין. לכן, במה יתגאה האדם, אפילו יגיע ראשו לשמיים ובין כוכבים ישים קינו, סוף סוף אחריתו להיטמן בבטן האדמה כשורש האילן.
אמרי דוד, דרשה על ט"ו בשבט, עמ' י"א-י"ב. דפוס בן-נון, תל-אביב תשל"א (1971).
'והאיש גדול מאוד, ולו צאן שלשת אלפים ואלף עיזים ... ושם האיש נבל ושם אשתו אביגיל, והאישה טובת שכל ויפת תואר, והאיש קשה ורע מעללים' - טרם כל, אמר הכתוב העושר על נבל כמו שאמר הכתוב: 'והאיש גדול מאוד' - ופירש רש"י זיכרונו לברכה: עשיר. וגם סיפר הכתוב עשירות, כמו מה שכתוב ולו צאן שלשת אלפים ואלף עיזים, וכאן דקדק הכתוב לומר: 'ושם האיש נבל' - שמצד עצמו לא זכה לכל העושר הזה רק בשביל אשתו. וזהו שאמר הפסוק: 'ושם אשתו אביגיל' - שלא זכה לעושר הזה אלא מצד אשתו. ... והנה בעיקר נשים צדקניות ונשים שאננות שעל ידם יזכה אדם לעושר וכבוד.
תהלה לדוד, ב, דף י"ב ע"ב, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"ד (1844)
טעם מצוות כיבוד אב ואם מפורש מהשכל, לפי שהם הביאוהו לחיי העולם הזה וגידלוהו, והרעיבו עצמם והאכילוהו, וילכו ערומים ויכסוהו, וכל מחסורו עליהם עד אשר גדל.
ולכן ראוי לו שלא יהיה כפוי טובה, שאין לך מידה גרועה ממנה. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שלושה שותפים באדם. ולכן השווה את כבודם ומוראם לו יתברך. ולגודל המצווה הזאת קבע אותה בעשרת הדברות. ומתן שכרה בצידה, שנאמר 'למען ייטב לך והארכת ימים', לעולם שכולו ארוך.
מצודת דוד, מצווה תקע"ז, עמ' תקי"ד, הוצאת יריד הספרים, ירושלים, תשס"ג (2013)
הקדוש ברוך הוא, ברא את האדם, כדי להיטיב עימו, ולכן עשה שיצא מאב ואם משני סיבות: שיהיה עליו שבט מוסר מהם - להדריכו ולהרגילו ...מה שאין כן אם היה בורא את האדם עפר מן האדמה, שאז כל אחד היה שולט בעצמו, ולא היה לו שבט מוסר ההדרכה עליו...
גם יבוא הרמז, הרב גאון עוזנו ז"ל בספר 'נחל קדומים': 'כי תזריע וילדה זכר' - ראשית תיבות - 'זכות' ...ועל פי האמור הוא מובן, שעל ידי זה, שנברא מאיש ואישה, זכות הוא לו - שלא יחטא...
עוד תירץ הרב הקדוש ז"ל - שאם היה נברא האדם עפר מן האדמה, לא היה אהבה ואחווה בעולם, כיוון שכל אחד ואחד בפני עצמו, אין לו קורבה עם חברו. ומאן דאלים גבר, להרוג את חברו, ואין זכר של שלום בעולם, ובזה העולם הולך ומתמעט. מה שאין כן בהיות האבות, והאחים זה לזה, עד שיעשו כולם אגודה אחת באהבה ואחווה שלום ורעות, והעולם עומד ביישובו, עד כאן לשונו.
שער החצר, כרך א', סימן קל"ה, עמ' 129-130, הוצאת מכון התורה והארץ, אשקלון, תשע"ב, 2002
כאשר אני נכנס לבית הכנסת, אני נפעם, באופן עמוק, נוכח הזיכרונות המשוקעים בו. אני חש בו הדהוד-מסתורי של ארבעת-אלפים שנות תפילה. עבורי זו רקמה-חיה, גוף חי שכל היהודים הם איבריו. ... בית הכנסת מסמל את יהדותי ואת כל המשמעויות הנגזרות מהיותי יהודי. הוא מכונן את זהותי היהודית, יותר מאשר העובדה שנולדתי להורים יהודים.
'Why am I a Jew?', תרגם יאיר סעדון, עמוד 81-91, הודפס בידי הרב דוד דה סולה פול, ארצות הברית, תשי"ז (1957)
חובה גדולה על האבות למסור נפשם ומאודם - ללמד לבניהם תורה, כי היא היסוד והעמוד הימיני לדתנו, והיא חיינו ואורך ימינו ובזה ובבא.
וחייבים מנהיגי העיר להעמיד מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל מקום. כשיעור המספיק לכל הילדים, הנמצאים שם, ולא יעמיסו על רב אחד שילמד תלמידים הרבה - שאינם כפי יכולתו. ומה טוב שלא ימסרו לכל רב אחד יותר מכ"ה תלמידים לכל המרבה.
קול דודי מה' עמ' ב מהדורה ב' תשנ"ד (1994)
שאלה: מה שנוהגים העולם לומר: עוף זה יהיה לשבת או ליום טוב וכדומה, אם זה חשוב נדר, ואם תרצה לומר שחשוב נדר האם יכול להניחו ולקנות בשר או עוף אחר במקומו?
תשובה: נראה ודאי מסברת עצמינו שהוא נדר גמור כיוון שעונג שבת ויום טוב הוא מצווה. אם כן, מהיכן תבוא לומר שלא יהיה נדר. ולעניין אם יכול לשנותו, נראה שיכול, ועיין בשולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנ"ט סעיף א': האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, עד שלא בא לידי הגבאי, יכול לשנותו, בין ללוותו לעצמו בין ללוותו לחברו ויפרע אחר תחתיו. ובוודאי, שלא חמור קדושת תענוג שבת מקדושת מעות לצדקה, וכיון שמצינו במעות צדקה יכול לשנות אחר תחתיו, אם כן הוא הדין גם בדבר המזומן לתענוג שבת, יכול לשנותו ולאכול אחר תחתיו, ומה גם אם יהיה הדבר ההוא, הוא יותר טוב ממנו, ויש לו בו תענוג ונחת רוח יותר ממה שהזמינו לשבת.
יד דוד, שאלות ותשובות, עמוד תלב'. הוצאת המדפיס חדאד, נתיבות 1959
שנת ת"ר ליצירה, בליל ראשון של ראש השנה, שרף ה' שריפה גדולה בעיר הזאת, אשר מעולם לא שמענו כזאת, ותהיה השריפה גדולה עד מאוד, עד שבעוונותינו נשרפה מקצוע גדול שבעיר, ורוב בתי ישראל, העניים והעשירים, כולם יבכו את השריפה אשר שרף ה', הן מבתיהם, הן מחנותיהם, הן ממה ניזונים, מבתי הגויים ומחזקתם, ואשר לא נשרף, הן נגע לו ממה שנשרף. הכלל הוא שלא יש אדם מישראל, שלא נגע אליו נזק בשריפה, הן מעט והן הרבה. ובעוונות נשרפו ארבע קהילות גדולות וארבע בתי מדרשות. ... הן עתה באה השמועה עד קצה הארץ, והיה כשמוע השר המשנה הגדול, ששרף ה' את העיר, ורוב העניים הם שוכבים על חוצות כאבנים, העיר ה' את רוחו, ונדבה רוחו ממון, לבנות בתים לעניי הארץ, בין מישראל בין מאומות העולם, ושלח המעות בידי אדם מיוחד, ושלח איגרות בידו ... מי הוא אשר נשרף, יתנו עדיהם ויצדקו, ואליהם יהיה ויבנו בתים, ויכתבו בפתח הבית, שהוא מממון שנתן לצדקה המתנה כי כן דרכם להתפאר בכל צדקה שעושים וכמו שכתוב: 'וחסד לאומים חטאת', שמתפארים בה כנודע, וכן עשו שנקבצו כולם, וראו בעיניהם שחמישית הממון, יתנו לאומות העולם, והשאר לבני ישראל, וכן עשו כן, ועתה שואלים אם מותר להנות ממון זה או חייבים ליתנם בצנעה לעניי אומות העולם.
ידי דוד, אבן העזר, סעיף י"ב דף רי"ח ע"א, דפוס סעדי הלוי, שאלוניקי, תרכ"ז (1867).
'שמע נא את אשר ה' אומר: קום ריב את ההרים ותשמענה הגבעות קולך' -
יש לפרש בדרך רמז, כשאדם מוכיח, אפילו לעשירי עם ואינו נושא להם פנים, אז גם שאר העם הפחותים יקחו קל וחומר וישמעו לדבריו, וזהו: 'קום ריב את ההרים' - הם העשירים, ואז על ידי זה: 'ותשמענה הגבעות' - הם הפשוטים בעם.
קרן לדוד ולזרעו, עמ' קס"א, ירושלים, תשנ"ז (1997)
'בן שבעים לשיבה' - נותנת לו אחרית ותקווה טובה כמו שכתוב: 'עוד ינובון בשיבה' - לשון תנובה'. 'בן שמונים לגבורה' - להיות מוכיח בשער, כי אז דבריו נשמעים ביותר, ועוד שכולם חשובים לפניו כבניו, ומוסר ותוכחת מזקן כזה, הוא רצוי ומקובל. וכתוב: 'לגבורה' - שיגבור עצמו להוכיח בשער בת רבים להחזירם למוטב. 'בן תשעים לשוח' - לשון תפילה. אם יש איזה צרה על הציבור, הוא יתפלל עליהם, כי בוודאי תפילתו רצויה לפני המקום. אחר שעבר עליו כל הסדר הזה שאמרנו, מי לנו גדול ממנו.
"דוד במצודה" פרק שישי, ע"מ ע', ב' – ע"א, א', בתוך "קהלת בן דוד", סלוניקי, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, תק"ח (1748)
וכתב הרב בעל 'מסירת הברית' זכרונו לברכה, שהמסורה הזאת, יפה נדרשת על צרת המן, וזה פירושו כפי האמור, שאליהו, זכרונו לברכה, הלך אל קבר משה רבינו. וזה שכתוב: 'ויקרא אל משה' ולא אמר ויקרא ה' אל משה, לרמוז שאליהו זכרונו לברכה, (הרמוז בא זעירה) קרא אל משה ואמר לו: בן עמרם, עמוד וראה צאנך שנותנים לטבח. וכתבו עליהם בשמיים כליה וחתומה. אמר לו משה: מפני מה? אמר לו: על כי אשר אכלו מפתבגם, והשתחוו לצלמו של נבוכדנצר, ועתה גיהינום צועקת ואומרת הב הב. ורצה לומר: הב - על שנהנו מהסעודה, והשני - על שהשתחוו לצלם' (עד כאן).
ועתה אגידה לכם שכגוש עפר חתמו הכליה על אדם עשוק בדם נפש (ו'בהבראם' - שתולדות השמיים גם כן אספו נוגהם שם). או כגוש עפר שהלך אל ישני עפר. ותלמוד לומר: 'אדם - אלו ישראל' עשוק בדם נפש, שכתבו עליהם כליה והם ישני עפר 'בהבראם - אל תקרי בהבראם אלא באברהם'. 'ואת בריתי' - זה יצחק. האמור עליו: 'ואת בריתי אקים את יצחק'. ומילת שלום נרמזת על יעקב הנאמרת עליו 'ושבתי בשלום'. ואמר לו (ויזתא) רצה לומר: וי וי על הזית, אלו ישראל. והמרידות הקרה להם. ועתה אף אנוכי 'בלי פשע' מזה שהגדתי לכם, ואני את נפשי הצלתי, ואתם כל מה שתעשו עשו. השיבו לו מאחר שטבעו בארץ שנגזר עליהם כליה ויטבעו בארץ, וגם טבעו דווקא מלשון מטבע, שחתמו עליהם כליה. 'וצור ילדך תשי' - ששכחו את א-לוהיהם, מה יש לנו יכולת לעשות להם.
אילה שלוחה, דף כ"ז ע"א, דפוס רחמים בן ראובן ואהרן בן ישועה פתייה, בגדאד, תרל"ו (1876).
הטעם שישב משה רבנו, עליו השלום, ארבעים יום וארבעים לילה, כנגד ארבעים יום ליצירת הולד. וכן כתב רבי אפרים בפסוק: 'ותהר רבקה אמו' - 'ותהר' אותיות 'תורה', שיש לה הריון.
והיינו כמו שאמרנו: שכל חידושי תורה אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, למד משה בשמים, ולכן צריך ימי יצירת הולד, ולכן נוהגים ללמוד תורה הרבה בנגלה ובנסתר בראש חודש אלול ועשרת ימי תשובה, לפי שבאותן ארבעים יום, היה לומד בהן משה רבנו, עליו השלום, חידושי תורה, כמו שכתוב, ולכך הם מסוגלים ללמוד תורה.
ספר תורת המלך, דף ט"ז, המדפיס יצחק בן שלום חדאד, דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה שנת תש"ה (1945)
'וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו. ועליו הכתוב אומר: ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו' - לשון 'אינו נפטר מן העולם' כך פירושה: שאפילו אם יזקין בארץ, ועדיין לא נצרך לבריות, על כל פנים, לא יפטר עד שיצטרך להם ... ואפילו הוא צדיק, שאין ראוי להזכיר בו לשון 'מיתה' אלא לשון 'פטירה', אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. 'וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל' אפילו הוא בינוני שנוכל להזכיר בו מיתה - 'אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו'. וכאן הוסיף 'מן הזקנה' להודיעך שאיש כזה חייו ארוכים, מפני שהוא 'כעץ שתול על מים'.
בית דוד, חלק א, מסכת פאה, ד"ה תי"ט, דף ח' ע"א, אמסטרדם, דפוס הרב יוסף, תצ"ח (1738)
'והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם' - לכאורה, היה לו לומר בתחילה 'לב בנים על אבות', כי הם חייבים בכבוד אב ואם, ואחר כך יאמר: 'לב אבות על בניהם'.
אלא שדבר ידוע, שהבנים הבועטים בהוריהם הוא בדרך כלל באשמתם של ההורים, כי לא נתנו להם חנוך מתאים, ולא התנהגו אתם בסובלנות כשהיו קטנים, ועל דבר קטן מבזים ומכים אותם, ומזה מצטברת טינה בלבם, ובבוא היום מתפרצים נגדם. כי הילד, אף על פי שהוא ילד, רוצה שיתחשבו בידיעותיו, והוא גם מבקש הסבר לכל דבר ולא יסבול נזיפות וגערות, ללא הסבר וללא הצדקה. והורים רבים אינם מבינים את זאת, והתוצאה רעה מאוד. ועל זה אמר כי בעתיד: 'והשיב לב אבות על בנים' - בהתחלה, ואז ממילא 'ולב בנים על אבותם', כי לב הבנים תלוי בלב האבות.
אהבת דוד, עמו' רפד, הוצאת משפחת כהן, ירושלים, תשנ"ב (1992).
הנה בעירנו ארג'יל ידוע שעושים שני פורים, אחד בארבעה במרחשוון ובאחד עשר בתמוז, ובשניהם עושים יום הקודם תענית ציבור גמור, לעניין קריאת 'עננו' בין גואל לרופא בחזרה, ובין לקרות בספר תורה, אפילו בבואו בשאר ימי השבוע ולקרות 'ויחל' ... הנה כאשר יבוא יום ארבעה בחשוון בשבת, שהוא יום פורים הוא בעירנו זאת ארג'יל, ראה ראינו לדייני העיר הקודמים שיעשו יום הצום יום חמישי, והדבר קשה אצלי שלמה לא יעשו הצום בזמנו שהוא יום ששי ... ואמרתי כיוון שעשו כך ואין מי שמצטער, בוודאי שהתקנה מקודם כך עשו שכאשר יבוא יום ששון בשבת, אין מתענים ביום ששי, שכל העם טרודים בצרכי שבת ויקדימו הצום ביום חמישי, וכך קבלו עליהם.
אשר לדוד, דף ו' ע"א, דף ח' ע"א, דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו, תרל"ו (1876)
'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם' - מאחר שמדבר לנוכח עם כל בני ישראל, כמו שנאמר 'ואתם', מה עניין החיות הזה, לומר 'חיים כולכם'? - ... והיאך יתדבק האדם עם חי העולמים? - כי אם על ידי חיות המצוות, שכל אחד מקדש אבר אחד, וזהו מה שנאמר: 'חיים כולכם היום' - כלומר כל אבר מכל אחד מכם, כולם הם חיים. ועל ידי כך 'אתם הדבקים בה' א-לוהיכם'. ... 'כי הם חיינו' - מצד חיות קדושה שבהם, להתדבק בו יתברך שהוא האושר האמיתי, 'ואורך ימינו' - כמו שנאמר 'למען ירבו ימיכם'. וזה הוא מה שאנו מברכים: 'אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו' - בתוכנו ממש.
דרכי דוד, א, דף מד עמ' ב, אמסטרדם, תקנ"ג (1793).
שני צדדים למושג אחדות, חיובי ושלילי. מצד אחד חיבור וליכוד כל הכוחות, ומאידך נזהרים לבלי לערב יסודות זרים בגוף המאוחד, והיא השלילה. וזה בזה תלוי. אי אפשר לאחד את איברי הגוף שיפעלו בשיתוף, אלא אם ישמרו על הגוף לבל יתערבבו יסודות זרים, ההורסים את שלמותו. לפיכך כשיעץ בלעם לבלק, להכשילם בבנות מואב, שתי רעות עשה: הרס את המחיצה המפרידה והמגינה על ישראל מבחוץ, וביטל האיחוד הפנימי של ישראל, ועשה אותם שווים לעמו, וכשפנחס קנא קנאת ה' ומנע עצת בלעם, שמר על אחדות העם, לפיכך זכה מידה כנגד מדה וניתנה לו ברית שלום ואחדות. יש אחדות אחרת, והיא אחדות הדורות. שמירה על נצח ישראל שלא יפסק קיום השרשרת מאבות האומה עד סוף כל הדורות. ואף אחדות זו רצה בלעם לבטל, שכן הנושא נכרית, בנה כמוהה, ונפסק משורשם הקדוש של אבותינו, כשהפר פנחס עצת בלעם, קיים זרע ישראל לעולם, לפיכך זכה לברית כהונת עולם.
צעיר רדם, עמ' רנ"ט-ר"ס, מכון 'ניר דוד' להוצאת כתבי יד של חכמי בבל שעל יד 'חזון למועד', רמת גן, תשס"ד (2004).
על הרוב טבע ומזג האדם הוא מן הטבע ומזג הוריו שהולידוהו. אם יישא אדם אישה שמידותיה וטבעיה נבדלים ומשונים מטבעו, יבוא המזג בזרעם ממוצע ביניהם עד דור רביעי. ודע, שהמידות הרעות יופיעו האבות לבניהם עד דור רביעי, אמנם המידות הטובות תתארך ההופעה עד אלף דור.
מחנה ד"ן, דף ל"א, עמ' א', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
זה ספר הקבלה כתבנוהו, להודיע לתלמידים כי כל דברי רבותינו זיכרונם לברכה, חכמי המשנה והגמרא, כולם מקובלים. חכם גדול וצדיק מפי חכם גדול וצדיק. ראש ישיבה וסיעתו מפי ראש ישיבה וסיעתו. מאנשי כנסת הגדולה, שקבלו מהנביאים, זיכרונם לברכה. ולעולם חכמי הגמרא וכל שכן חכמי המשנה אפילו דבר קטן לא אמרו מליבם, חוץ מן התקנות שתקנו בהסכמה כולם, כדי לעשות סייג לתורה. ועתה שמענה, ואתה דע לך, שכל מה שאני כותב בספר, אינו אלא פירוש רבינו משה בן מיימון ורבי אברהם בן דוד בעניין הזה. כי שני המאורות הגדולים האלה, אשר לב כפתחו של אולם, די להם בראשי פרקים, ולכן דבריהם מועטים וענייניהם מרובים.
אבל בימים הללו ובזמן הזה, אשר חטאתנו מנעו הטוב ממנו, ואין טוב אלא תורה, צריכים אנו לדברים ולעניינים מרובים ולביאור רחב, ואולי יספיק לשים מחסום בפי הדוברים סרה על חכמינו זיכרונם לברכה, עמודי האמת והקבלה. ולכן אמרתי הנה באתי במגילת ספר להוכיח במישור טענות שכליות, בראיות אמתיות, ובמוסרים גדולים, שרבותינו אמת ודבריהם אמת.
מטה דן, כוזרי השני, הקדמת המחבר, ע"מ 5, דפוס האחים לעווין- עפשטיין, ווארשא, תרכ"ב (1862)
ענין לימוד לשון הקודש אשר הוא הלשון המתהלך בארץ ישראל. וכבר אמרו בזוהר הקדוש על פסוק: 'הן עם אחד ושפה אחת לכולם' - כי בדברם בלשון הקודש, כל אשר יזמו לעשות יוכלו לעשות. וכאשר יהיו ישראל מדברים בלשון הקודש, כל אשר ישאלו מהשם יתברך יוכלו להשיג.
ואמרו בספרי בפרשת עקב על פסוק: 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'. - מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה.
משכיל לדוד, חלק א', דרוש י"ג לשבת תשובה, דף ע"ג עמ' ב', הוצ' ארגון יוצאי ג'רבה ודרום תוניסיה, פרדס כץ, תשל"ו (1976)
יצמח לנו מוסר נחמד לטובתנו - לקבוע עתים לתורה, ולכל הפחות בשבתות וימים טובים, שלא לבלותם בדברים בטלים.
ומה טוב ומה גדלה מעלתו אם ילמוד עם בנו וילמדנו מה שחננו ה', ומקיים בזה שתי טובות: עוסק בתורה, ומצוות עשה - ללמד את בנו תורה. גם לא יאבד זמנו בנו לילך בדרכים לא טובים.
בני מאיר, דרוש ג' לשבת זכור, דף ט"ו עמ' ב', ירושלים, תרע"ד (1914)
בית הכנסת הזה נקרא בפי כמה אנשים 'קהל קדושים אורחים', על פי קבלתם, שנוסד הבית-כנסת הזה מאנשי ישראל, אשר לא מבני הקהילות המה ... לפנים היה שמו 'לווית חן' ... כי הקהל והקיבוץ הזה, נעשה על ידי הגברת מרת גראסייה נשיא, ששמה בלשון הקודש 'חן', ובה אמר בדרשתו, מעלת תהילת האנשים, הניגשים אל ה' בקהל קדושים הזה, כולם נקבצו באו להתחבר במקום אחד, תחת היותם מפוזרים בכל הקהילות קדושים, זעיר שם זעיר שם.
שלשלת רבני שלוניקי ורבני סופיה, עמוד 5. דפוס א. אסא, סופיה תרפ"ה (1925).
ניקח מוסר השכל לקבוע עתים לתורה, כל איש ואיש כפי יכולתו וכפי ידיעתו, במקרא ובמשנה או זוהר הקדוש וספרי המוסר, הנכתבים בלשון הקודש או בלשון לעז, כי הוא דבר השווה לכל נפש לבלתי היות מבלים הזמן בדברים בטלים. וכך אמרו חכמים בפרק ראשון של ברכות: 'אדם בא מן השדה בערב אם רגיל לקרות קורא, אם רגיל לשנות שונה וקורה קריאת שמע ומתפלל', וזה הדרך ישכון אור לכל בעלי הבתים, אשר טרודים בפרנסתם בכל היום, והיה לעת ערב בבואם לביתם, יחזקו בתורת ה'.
אפוד בד, דף נ"ב ע"א, דפוס חיים אברהם, איזמיר, תרמ"ד (1884)
אדם העושה המילה, גורם לאביו ולאמו, שיבואו גם כן מגן עדן, עם כמה נשמות הצדיקים, עם אליהו, זכור לטוב. ... והטעם מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כדי שלא יהיו כל העולם שמחים, ואביו ואמו עצבים, שזוכרים גם כן, אביהם ואמם. ואם כבר מתו, ועל ידי שיבוא לאליהו, זכור לטוב, עם שאר נשמות הצדיקים, יבוא גם כן אביו ואמו. וזוהי שמחת האדם החי, שבאו אביו ואמו, מאותו עולם, לראות במילת בנו.
מגן דוד, עמ' קפו, הוצאת 'מכון שושלת בית פרץ' אשדוד. ירושלים, תשנ"ט (1999).
בתחילה כתבו הפוסקים, שאסור להשמיע קולו בתפילתו. וכתבו המפרשים זיכרונם לברכה: כי דווקא לאחרים הוא שאסור להשמיע, כי זה מקטני אמנה הוא, אבל לאוזניו, אפילו השמיע מותר. והרי לך ראיה ממה שאמרו זיכרונם לברכה: 'אסור להשמיע קולו בתפלתו' - כי הוא פועל יוצא לאחרים. שאם לא, תאמר כך היה לו לומר: 'לשמוע קולו בתפילתו', אלא וודאי דווקא לאחרים הוא שנקרא מקטני אמנה, אבל לפי דברי הרב זיכרונו לברכה, אפילו לאוזניו, כי 'וחנה מדברת על ליבה, וקולה לא ישמע'. ונראה לי אם אפשר, שדווקא להם, שאין בדעתם מחשבות זרות ודעתם צלולה. אבל אנו היתומים, הלוואי נוציא התיבות מפינו, אפילו נשמיע לאוזננו, ודווקא לאחרים הוא שאסור.
מגן דוד, עמ' לח-לט, הוצאת 'מכון שושלת בית פרץ' אשדוד. ירושלים, תשנ"ט (1999).
ומה אספר במר על עטרת ראשי, מרת אמי, זיכרונה לברכה, על השתדלותה עמנו ללמוד תורת משה יומם ולילה, עם עטרת ראשי, מורי אבי, זיכרונו לברכה, ונתקיים בה דברי חכמינו זיכרונם לברכה: 'בהקריא בניהם', וזה אומרם במסכת יומא על פסוק: 'שווא לכם משכימי קום ... כן יתן לידידו שנא - אלו נשותיהן של תלמידי חכמים, המנדדות שינה מעיניהם זוכות ורואות לעולם הבא' - פני שכינה.
שושנים לדוד - חלק א', דף קמ"ד, עמ' א', דרוש ג', יהודה ראזון, קזבלנקה, תרצ"ה (1935)
'יהי ה' א-לוהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו' - וצריך להבין מה כוונת הפסוק בדימוי הזה.
ורבנינו זיכרונם לברכה אמרו: שקודם שנבנה בית המקדש היו האבות מרכבה לשכינה, ולכן אומר 'יהיה ה' א-לוהינו עמנו' - דייקא, דהיינו שוכן בתוכנו ובקרבנו, 'כאשר היה עם אבותינו' - שהיה שרוי בתוכם ובקרבם. וכמו שדרשו זיכרונם לברכה: 'ונתתי משכן בתוכם' - תוכו לא נאמר, אלא בתוכם, בתוכו של כל אחד ואחד.
ובזה אני מפרש גם פסוק: 'ויטוש משכן שלו אהל שכן באדם' - הרצון בזה: בשעה שה' נטע משכן שלו, אזי השכינה היא בקרב האדם, וזהו שאמר: 'אוהל שיכן באדם'. ולפי דרכנו יובן שאומרים ישראל: 'יהי ה' א-לוהינו עמנו' – דהיינו: שכינת אל רם ונישא תשכון בתוכנו, בבני אדם התחתונים, ולא עם מלאכי השרת. ואין לומר שאין כאן טענת המצר - לזה אמר: 'כאשר היה עם אבותינו', והואיל ואבותינו זכו בה - גם בניהם יזכו בה, בדין בן בעלים הראשונים.
משכיל לדוד- חידושים, עמוד ע"ט. מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ו (2006)
'אר"ץ שיסודותיה בהררי קודש' - מה שנודע לנו מפי הזקנים, זקני אר"ץ, מרום מראשון בקודש, ראש המאמינים, הוא אברהם אבינו, עליו השלום, זכותו תגן עלינו אמן, ואחריו כל ישרי לב.
ושני בקודש כבוד, יחיד, על ידי אדוננו דוד המלך, עליו השלום, זכותו תגן עלינו אמן, ושר צבאו שכתב על אבן אחת במגדל שבחומת העיר הנקראת בערבית 'אל- קלעא', וזה לשונו: 'אני יואב בן צרויה כבשתי את העיר הזאת', ונכבשה האר"ץ.
לקדושים אשר באר"ץ: תולדות חכמי ארם צובא, חאלב. הקדמת המעתיק. הוצאת בני המחבר, ירושלים, תשס"ט (2009).
'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' א-לוהיך' - כמו שצריך ליתן מממונו לצדקה לקיום ממונו, כך צריך ליתן אחד מבניו, שיהיה תמיד בבתי מדרשות לתלמידי חכמים. והקיש הכתוב: 'פרי בטנך' ל'פרי אדמתך' כמו שמצינו ביעקב שאמר: 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך', ונתן לוי אחד מבניו לשרת את ה', וזה: 'ראשית בכורי אדמתך' ... ועל ידי שמקדיש אחד מבניו לתלמוד תורה יתברכו גם השאר ... וכשהוא עושה מצווה: לולב וסוכה וכיוצא, יעשה לפני בנו. וכשהוא בן ה' שנים ילבישנו ארבע כנפות, וזהו פירוש חכמינו זיכרונם לברכה: 'ונטעתם כל עץ מאכל שלוש שנים יהיו לכם ערלים' - שלוש שנים יהיו בלי לימוד, שאין לו עדיין כוח אבל בשנה הד' 'יהיה כל פריו קודש הילולים לה' - יתחיל חנכו, 'ובשנה החמישית תאכלו כל פריו' - להוסיף לכם תבואתו להוסיף עליו וללמדו, וכשהוא בן שש שנים אז יוציא עליו הוצאות הרבה ללמדו תורה.
'ויאסוף דוד', עמ' קנ"ה הוצאת המשפחה, בני ברק, תשל"ו (1976)
כשבא מעשה זה לידי, בשני בני תאומים, שחנני ה', הוא יתברך ישמרם, ויזכני לגדלם גדולי הקדש על התורה ועל העבודה, צוויתי להביא לבית הכנסת, ראשונה הנולד ראשון ולמולו, ולברך עליו כל הברכות, ואחר שיצא הוא מבית הכנסת, הביאו האחר ועליו גם כן חזרנו לעשות ככל הסדר הראשון.
נהר שלום, דף קי"ז, ניו יורק, מכון גבעות עולם, תשס"ה (2005)
עוד יש לרמוז בכאן דברי 'חובת הלבבות' שהבאתי לעיל, שלא ימהר האדם לקפוץ למדרגה גדולה בפעם אחת, אלא מעט מעט בהדרגה, וקובץ על יד, הן בתורה הן בעבודה. וזהו: 'והיה כעץ ... אשר פריו יתן בעתו' - כמו האילן שהוא עושה בכל שנה פירות, מעט מעט, בעתו, עד שמצטרף לחשבון גדול.
מגילת מסתרים (עם תשובה שלימה), דף ט"ו ע"א, דפוס אברהם קויפמאן ובניו, ברוקלין, תר"ע (1910).
מעתה מצינו טעם טוב: למה השם יתברך, תמיד שולח ביד נביאיו, להתרות בעם ישראל, ללכת בדרכיו, הגם שלפניו גלוי וצפוי מראשית אחרית? –
כיוון שיש לו לשם יתברך עמנו, דין שותף שאינו יכול לשתוק כדי שלא יאמר שהסכים. ועל כן מכריז בקולי קולות ע"י נביאיו לומר בפירוש שאינו מסכים למעשינו.
וידוע שעיקר הרחמנות האמיתי האב אל בנו הוא לראות את הנולד, שאם יצא בנו לתרבות רעה הוא יגרום לעצמו חולאים רעים ומקרים רעים. וכמו שכתוב: 'חושך שבטו שונא בנו' ועבור כן מתאכזר לפעמים אדם על בנו, ידידו, למנוע ממנו מאכל ומשקה, ומורה לו פני זעם כדי שיתייסר, ולא שאין לו אהבה, חס ושלום. כמו כן כתב ה' יתברך בתורתו הקדושה: 'כאשר ייסר איש את בנו ה' א-להיך מייסרך' - וזהו עיקר הרחמנות האמיתי.
יד הנהר, דרוש י"ג לשבת, דף ק"י ע"א, דפוס אברהם פונטרימולי, איזמיר , תרמ"ד (1884)
כתב הרב חיד"א, משם רבנו אפרים: 'כל האומר תהלים בכל יום, כאלו קיים כל התורה כולה, וכי הוא מצווה מן המובחר בהשכמה ללמוד תהלים'. עד כאן לשונו. ... וזהו שרמז הכתוב: 'ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה'' - סופי תיבות אותיות 'תהלים' - לומר שלעם, דהיינו האנשים הפשוטים, שאין להם לב להבין בתורה, תחשב להם אמירת חמישה ספרים שבתהלים, כעוסקים בכל דברי ה', דהיינו חמישה חומשי תורה. וגם אמר: 'וישכם' - לומר שמצווה מן המובחר ללמוד התהילים בהשכמה.
כרם ד"ל, מהדורה ב, עמ' רא, דפוס זהר, תל אביב, תשל"א [1971].
'הוכיח תוכיח את עמיתך' - עד שתשיבנו בתשובה, ואל תאמר: הלא הוא חטא, והוא ישא את עוונו, ומה לי ולצרה הזאת. כי אין הדבר כן, כי הרע אשר ימצא לו, ומצא את כולם, ולכן השתדל והזדרז שלא יבוא חברך לידי עונש על ידי תשובתו בשביל תוכחתך, ואז 'לא תשא עליו חטא' - היינו על חטאו שחטא, לא תשא גם אתה חטא וחסרון, שאם לא כן תחסר גם אתה בחסרונו ותישא עליו עונש חטא.
סעודת מצוה, דף נ"ו ע"א, דפוס בראגאדין, ויניציאה, תקנ"א (1791)
'ונתת לעבדך לב שומע' - ראשי תיבות: 'עין מר' בוכה 'ולב שמח'. והרמז, הצדיק ילמד מדוד המלך, כשקללו שמעי, אמר: הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה', וקיבל בשמחה גזרתו יתברך, על ידי שמעי. גם הוא קרא ויתפלל לה': 'ונתת לעבדך לב שומע' את חרפתו לא ישיב, ואף על פי שעין במר בוכה על החרפה ששמע, יהיה לו לב שמח בקבלת גזרתו יתברך.
פסקי הראש, חלק ב, דף י"ט ע"א-ע"ב, דפוס כאסתרו וחברו, תונס, תרע"א (1911).
'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' - זו המצווה הגדולה הכתובה בספר שמות, להורות לילדים את המצוות והחוקים. חינוך דתי הוא הבסיס לכל המצוות. היהודים תמיד הכירו בעקרון הזה, ולא חסכו באמצעים ובמאמצים בתחום הזה, על מנת להרגיל את בניהם, ללכת בדרך הישר. בתי ספר - היכן שהידע על היהדות מועבר, ביחד עם שאר לימודי החול והמלאכות, כמעט תמיד שגשגו בקרבם. ישנן דוגמאות רבות לתכונה הזו בתקופה שאחרי התנ"ך, וגם בימינו אנו כך הוא, בכל מקום שיש מספיק חירות להתפתח, ואין חוקים מגבילים והתערבות ממשלתית.
THE JEWS OF PHILADELPHIA, עמוד 146, פילדלפיה, תרנ"ד (1894)
'רבי לויטס איש יבנה אומר: מאוד מאוד הווי שפל רוח בפני כל האדם' - יש להבין מלת 'בפני כל האדם' שמלת 'בפני' היא מיותר, שהיה לו לומר עם כל האדם. אלא אפשר במה שראיתי הרב הישיש בחברון, והיה עניו עד מאוד, עד שאם היו רוצים לבקר אותו היה בורח בשביל שלא ינשקו ידיו. ואמרתי לו, שזהו כוונת התנא: 'מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל האדם' - כלומר שלא תברח ממנו, אדרבא הענווה תהיה בפניו, מפני שאדם נברא בצלם א-להים, וטוב לקבל פניו כראות פני א-להים. ומה דרך ארץ הוא לברוח ממנו, לעזוב אותו כעוזב אחד הריקים?!
דרכי חיים, עמ' רל"ח, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"א (2011)
'ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, אשר ציווה את אבותינו להודיעם לבניהם. למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם' -
וזה שאמר: 'ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל' - כלומר שם דווקא בישראל, והכוונה שכפה ההר על ישראל ולא עשה כן לכל גוי. הטעם: 'אשר ציווה את אבותינו' - שכבר קיימו את התורה, 'להודיעם לבניהם' - וממילא הבנים דומים לאבותם שורשם קדוש מאבותם, והם נוטים אל הקדושה, והייחוס שלהם בא מאבותם, וטבע אבותם מוטבע בבניהם.
'למען ידעו דור אחרון' - כאשר ידעו דור אחרון זה, אז 'בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם' - מנהג אבותם עד סוף כל הדורות, ושמחה תהיה להם ברוך ה' שלא יערערו עליהם אומה, כי הם קדושים מזרע אבות העולם, וטבע אבותם מוטבע מאבותם, דור אחר דור להיטיב.
קודש הילולים על תהילים, עמודים רמ"ב- רנ"ג. ירושלים, תשנ"ו (1996)
'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן' - אפשר לפרש במה שכתבו ספרי המוסר, שהיצר הרע מפתה לאדם להשחית את זקנתו, כדי שלא יכיר ולא יראה השיבה הזרוקה בו, לעת זקנתו, ולא ישוב לפני מותו.
וזהו: 'מפני שיבה' - הזרוקה בך, 'תקום' - לשוב בתשובה, ולכן 'והדרת פני זקן' - שלא תשחית את פאת זקנך, שמתוך כך אתה רואה את השיבה שנזרקת בך.
עץ החיים, פרשת קדושים, עמ' נה, מכון אדרת אליהו, ירושלים, תשע"ד (2014)
'בן חכם ישמח אב' - לא מלבד שמשמח את אמו שטרחה עליו להוליכה אל בית הספר, אלא גם 'ישמח אב' שמזכה אותם בשניהם, כי האישה טרחה להוליכו, ואביו משלם שכר המלמד.
לקח טוב, עמ' 442, הוצאת אור המערב - הספריה הספרדית, ירושלים, תשע"ב (2012)
אין בעולם שינוי רצון בכל נס שהיה ושיהיה, ואין שום שינוי מנהג וטבע כלל, ובחן וחקור בשם נס ופלא שנאמר בלשוננו הקדוש ותראה העניין. והוא כהמשיל משל קל, כי טבע האש לשרוף את הצומח ולא את האבנים, לא מפני שאין בטבעו לשרוף האבן, אלא מפני כי חזק הוא ממנו, כאשר אין כוח במעט אש לשרוף עץ גדול, ואם תבוא אש יסודית על האבן, תשרפנו ותהפכנו למשרפות סיד. וכן אם ימצא אומן בקי שיודע לקבץ חלקי אש רוחניים, בקל ישרוף את האבן והטבע יכול על כל. רק כשלא יגבר האחד על חברו, אזי הגיבור ינצח את חברו, על כן הצדיקים ההם אשר מאסו בחיי עולם השפל ורוחם וחייהם דבקה ברום המעלות, יש בכוח ליבם והבל פיהם להמשיך חלקי הטבע העליונים אשר לא ידעום יושבי הארץ, ולעשות בהם פעולתם, כי שם הכוח אדיר ונורא ומי יכילנו.
תקפו של נס, כרך א', הקדמה, עמ' 4-5. דפוס י. נ. לעווי, ירושלם תרנ"ד-תרנ"ט (1899-1894).
'שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך' - כחומה נשגבה, נצבת לפני צעירי עירנו, המתהלכים לרוח היום, שואפים לחוכמת העמים ולהתפתחות ההשכלה. הבעיה היא היהדות ותקופתה. שמעתי את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים לאמור: מה לנו להתחשב עם נושנות, עבר עליהם כלח, דברים עתיקים דורש אין להם. אזלו ו'חלפו עם אניות אבה'. הלא הדת יאתה לדור עבר ואיננו, אשר לא שאב די מחסורו ממבועי החכמה. דור טח מראות עיניהם, 'לא ידעו ולא יבינו בחשכה התהלכו', אבל לדור נאור ומשכיל כמונו, שגדל על ברכי הפילוסופיה ובחיק הבינה ילין, איך ישווה לו להתחקות בדברים תפלים ושלולי הגיון?! על כן הם צועקים לאמור: האפשר לדברים הופכיים - דת והשכלה, שילכו שלובי זרוע, הילכו שניהם יחדיו ולא יכשלו איש באחיו?! ...
'הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים', הלוא ידעתם אם לא שמעתם, כי כל העמים מקצה, מודים היום ברוח החכמה והשכל, הנובעים מתוך תורתנו העתיקה, גם הציצו מחרכיה ויראו כי דבריה דברי נגידים, ולקח טוב כמטר דולף יזל ממנה, וכמים קרים על נפש עייפה, דבריה יורדים חדרי בטן, ושיריה הנחמדים לקחו מקום נכבד בספרות האנושות כולה, וכל ההוגים בה תמהו על פקודיה הישרים החקוקים בה כמו: אהבת איש לרעהו, אהבת השלום, ועשיית הטוב והישר, וחוק משפט אחד לגר ולאזרח, שמירת ובריאות הגוף, שביתת יום השביעי המשווה עשירים ועניים ומניחה את הגוף מיגיעת ועמל כל השבוע, והוא גורם גדול להתמדת ולהמשכת חיי חומר האדם.
ספר פי חכמים, ספר חביב ונחמד, נאום מצרפתית לעברית, עמ' 92-91, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
שמחו ישראל על בשורת הבנים, ואף על פי שידעו שיערערו על קבלת התורה, אמרו שהאמת אתם, מאחר שרואים בתורה מצוות וחוקים - הפך מה שיחייב השכל, נדמה בעיניהם שאבותיהם נהיו פתאים, ולכן קבלו התורה מאיזה איש שהיה חכם בחכמת הטבע או כישוף, והאמינו לדבריו על דרך 'פתי יאמין לכל דבר', מאחר שהמה לא ראו מעשה ה' כי נורא הוא, כאשר ראו אבותיהם. לפיכך אמר לו משה רבינו עליו השלום: 'והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם? - ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח' - כלומר שתאמרו אליהם: לא 'באוזנינו שמענו' ולא 'אבותינו ספרו לנו' כי אם בעינינו ראינו'.
'פה ישרים'- עמ' פ"ן, בהוצאת הרב שמואל טולדאנו, ראשון לציון, תשנ"ו (1996)
כשהבנים צדיקים נשארת נפש אביהם עמהם, להגיד להם העתידות, ולהציל אותם מכל רע, יען שהאב עצמו יש לו צער, כשרואה בניו מעותדים לרעה, ומשום כך מגיד להם העתידות, להציל אותם, ועושה כל מה שביכולתו לעשות. ... על ידי מדות הטובות של הבן הוא גורם שנפש אביו נשארת עמו, וכן בישראל כשעושים רצונו של מקום, משרה שכינתו עלינו, כיוון שאנו קרויים בנים והוא אבינו. וכיוצא בזה בגדולי הדור עם אנשי הדור, שהגדולים נקראים אבות לאנשי דורם, וכמו שהבן אם הולך בדרך רעה, מחליש כוח האב כמו שאומר הכתוב: 'את אביה היא מחללת', כן כשאנשי הדור אין עושים רצונו של מקום, תתמעט השגת גדולי הדור
חח ונזם, חלק ב', דרוש יג , ע"מ לג , אשקלון תשמ"ה (1985)
ובהיותי מנעורי, תמהתי בעצמי, בראות מקצת חכמינו ואף מן הגדולים, שאחרים למדין מהם, ומרשים עצמם ללמוד בחכמת הפילוסופיה, ובן 13 שנים הטיתי לקרוא בספר המוסר ב'חובת הלבבות' וראיתי שמביא גם הוא בהרבה מקומות דברי הפילוסוף, ובמקומות אחרים מנגד דבריו, במקום שסותר דברי חכמינו זיכרונם לברכה, ועל כורחנו נאמר כי להיותנו בניהם מוכרחים אנו לעשות במאמר אחד מן החסידים לתלמידיו, למדו הרע תחילה להבדיל ממנו, ואחר כך, למדו הטוב ועשוהו. וטוב לנו לעמוד על טעמיהם להקשות עליהם וכמו שהזהרנו, חכמינו זיכרונם לברכה, דע מה תשיב לאפיקורס ואין להאריך בזה, והבאתי לך דבר זה אחי למען תדע למה נכנסו קצת מחכמינו בלימוד החיצוניות.
בן זקונים, חלק ראשון. עמוד יד', הוצאת המדפיס אליעזר סעדון, ליוורנו (1793)
'וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום' - אין זה יאה לטוב-הלב להתפאר בפני אדם, במיוחד בפני אלה השרויים בצרה. יש בכך שמץ של צביעות, שהיא החיסרון הגדול ביותר ממנו עלולים לסבול אנשי המעלה. 'רכב א-להים ריבותיים' - שני מיליון מלאכים הם בני לווייתו של הקדוש ברוך הוא, והוא עצמו השאיר את פמלייתו המפוארת, ולווה על-ידי שלושה מלאכים מהחשובים ביותר, מיכאל גבריאל ורפאל, 'והנה שלושה אנשים'. ...
אף עד פי שחייבים לנהוג עם החולה יותר בחמימות מאשר ברצינות, אין פירושה של חמימות שיבוא אדם להשתלט, להיכנס לפתע פתאום לבית, ללא נטילת רשות, ובשעה שאולי החולה נח. בין אצילים חמימות כזו הופכת ליהירות, בין הפחותים לחוצפה, ובין הידידים הופכת לחוסר נימוס ושחצנות גדולה. 'וירא אליו ה׳ באלוני ממרא' - לא נגלה אליו בתוך ביתו, א לא נגלה אליו בשדה, כאילו חיכה הקדוש ברוך הוא לשעת הכושר לבקר אצל אברהם. 'פתח האהל' - כמו ביקש את רשותו כדי לדבר עימו.
דרשת מוסר, תרגום מספרדית הרב דניאל טואיטו בתוך 'ליקוטי פרי חדש', עמ' רנ"ב-רנ"ג, ירושלים, אברהם גולדשטיין, תשס"ח (2008)
נלמד מוסר להעביר על מידותינו, ולסלוח ולמחול לכל מי שעשה לנו רעה. ולא רק שלא נגמול לו רעה כפי מעשהו, אלא שיש לנו לסלוח לו בלב שלם, ולהראות לו פנים צוחקות כאילו לא הגיענו ממנו שום דבר רע, אלא אדרבה ידידים וחברים כתמול שלשום. ואם נראה שהוא מצטער על מה שעשה לנו, נדבר על לבו, ונבאר לו שאין בלבנו עליו כלום, ואין לו מה להצטער. כמו שמצאנו ביוסף הצדיק שלא רק שלא החזיר רעה לאחיו על שעשו לו, אלא עוד דיבר על לבם וינחם אותם.
מגדנות לחזקיהו, מוסר השכל, פרשת ויחי, עמ' קפז, דפוס אשל, תל אביב, תש"ל (1970)
'וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך' - שלא לטאטא הבית ולהעמיד המטאטא סמוך למזוזה. אין צורך לומר שלא תעמיד שם כלי לתינוק שיעשה שם צרכיו, וכל אישה שזהירה בזה מאריכה ימים.
מדרש חזקיה, חלק ב' פרשת ואתחנן עמ' 444 הוצאת הראל, ירושלים, תשנ"ב (1992)
עוד מגיל רך, הדריכני אבא מארי, באורחות יושר והוריני את תכלית האדם בחיים. אם הצלחה האירה לי פנים בפרט זה או אחר, זה בגלל היותי חוסה בצלו כל הימים, ונשען על דברי תורתו.
דברי חזקיה כרך ב', בשער, ירושלים תשי"ב (1952)
'ונתתי לך ולזרעך' - אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו, עליו השלום: אם מקיימים בניך את השבת אז נכנסים לארץ' - כן מופיע במאמרם זיכרונם לברכה. אפשר לומר, על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש: 'מי ששומר שבת, כאילו שומר את כל התורה'. ומקרא מלא דבר: 'ויתן להם ארצות גוים ... בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו'. והרי הוא כמבואר. גם כן שעל ידי שמירת השבת, אנו מורים על חידוש העולם, כנודע, והולכת לה טענת האומרים: 'לסטים אתם', וכמו שכתב רש"י זיכרונו לברכה בראש התורה.
כה לחי, דרושים, דף ד עמ' ב, דפוס דוד עידאן - מכ'לוף נג'אר, ג'רבה-סוסה, תרע"ט (1919).
עניין האהבה תתחלק לשתי פנים: האחת - 'אהבת איש על רעהו' לעשות רצונו ולמלאת אשר ישאל ממנו וככל היוצא מפיו יעשה, זה נקראת אהבה רצונית. והשנית - הוא 'אהבה עצמית' כאהבת האב לבן כי אוהבו להיות עצם מעצמיו, ויחוש בכל נפשו לטובת הבן באמיתות לפי הבנתו.
ואף אם יהיה נגד רצון הבן, שמחמת חסרון הכרתו בטובתו ימיר רע בטוב, האב האוהב את הבן יכפהו וייסרהו לפעמים, בעד שיעמידהו לבחור בטוב האמיתי, ולמאוס ברע אשר נטה אליו מחמת רצונו ותאוותו הגרועה.
באר לחי, דרושים, דף ו', עמוד א', דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרמ"ח (1888)
גלוי ומפורסם כמה גדלה מעלת הצדיקים, יקרה היא מפנינים. אשר כל ימי חייהם רוהטי רהוט, רודפי שלמונים. הי תורה והי מצווה - שפתותיהם שושנים, אל תקרי שושנים אלא ששונים. ההולכים בתורת ה' ומסגלים תורה ומעשים טובים ורוב אונים. ולא זו בלב בימי הילדות והשחרות אלא גם עד זקנה ושיבה, אף כי כשל כוחם ונס ליחם, אוחזין מעשיהם בידיהם ולא ישנו את תפקידם, ואם בגבורות שמונים, בכל אשר תשיג ידם, יד כהה לפי רוב השנים.
ויחל משה, ספר בראשית, פרשת ויחי,דף כ"ח, עמוד א', ביינה, תקע"ד (1814)
'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך ושננתם לבניך' עם מה שאמרו פרק שלישי של מועד קטן: 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו' - אם דומה הרב למלאך יבקשו תורה.' -
משום כך הקדים שתחילה צריך אתה - 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך', ועל ידי זה תוכל לשנות לבניך ... ואם לא אל יבקשו תורה מפיך.
ועולה יפה אומרו: 'ושננתם לבניך', וסיים 'ודברת בם' - ולא אמר ודבר בם. שכך אמר: אימתי 'ושננתם לבניך'? - בזמן שאתה 'ודברת בם', ותקיים מצוות תלמוד תורה, שאם אינך מקיים מצוות תלמוד תורה, אינם יכולים ללמוד ממך.
ועולה יפה אומרו בפרשה שניה: 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך', שהיה לו לומר: בשבתם בביתך, ובלכתם, ובשכבם ובקומם. ... אלא אמר כך: 'למדתם אותם' - את בניכם על ידי 'לדבר בם' - אתה, בשבתך ובלכתך ובשכבך ובקומך, ילמדו בניכם.
כל כתבי רבי חיים אבולעפיה, כרך ג', יוסף לקח, פרשת ואתחנן, עמ' כ"ח, הוצאת מכון המאור, ירושלים, תשנ"ג (1993)
אמרו רבנינו זכרם לברכה: יודע היה יוסף שאחיו שונאים אותו, אלא אמר - עשיו הולך תמיד למקום סכנה לצוד ציד לאביו, ואבי שלחני לראות שלום אחי, ולא אלך?! עד כאן. וראוי להבין במה נסתפק יוסף, שקראו לו 'בן חכם' עד שהוצרך ללמוד ממעשיו של עשיו...
שאפילו נסתפק יוסף, אם מה שהיו אחיו שונאים אותו נחשב 'בריא היזקא', שלא ילך בשליחותו של אביו, ולזה נשא קל וחומר מעשיו, שהיה הולך למקום סכנה לצוד ציד לאביו, ואביו לא היה מוחה בו.
חיים מירושלים עמ' 255-256 דפוס אג"ן שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים תרמ"ב (1882)
'שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך' - אומרו 'מוסר אביך' - יכווין על תורה שבכתב, 'תורת אמך' - על תורה שבעל פה...ונראה שהטעם הוא להיות שתורה שבכתב כתוב בה - כי אם תעשה טוב - תחיה, ואם לא - תמות ...אבל דברי חכמים זיכרונם לברכה, אין בהם לא מיתה ולא עונש...
וזה הוא שדייק לומר לגבי תורה שבכתב - 'שמע' ולגבי תורה שבעל-פה אמר - 'ואל תיטוש תורת אמך' - שלא שייך 'תיטוש' אלא בדברי רבותינו זיכרונם לברכה, שיאמר – אני, איני צריך שמירה זו, שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, או גזירה זו - אין לחוש לה, ותיפול גזירת חכמים.
ראשון לציון, משלי, סימן א', שמע בני, עמ' 36, הוצאת מ' לייפער, ניו-יורק, תשי"ד (1954)
מסורת בידינו מזמן קדום, לגרוס בקדיש: 'וימלוך מלכותיה ויצמח פורקניה' - להיות כי קמו עוררים על גרסתנו הקדמונית, אביא דברי העוררים בתחילה, ואחר כך התשובה לדבריהם ...
הא למדת קורא נעים מדברי הירושלמי, ומדרש רבה, ומפרשיו, ומכילתא, ומדרש הגדול, ורבינו בחיי, וגם מדברי כללי רבותינו והזוהר והתיקונים ומרן מהרי"ץ ואחרים, שהזכיר הרב המאסף הנזכר שהעיקר לגרוס: 'וימלוך מלכותיה' - ושפירושה, שתופיע מלכותו - כלומר שתתגלה מלכות ה' צבאות. וזהו שנאמר במדרש רבה לעיל: 'אותה שעה אני מופיע מלכותי, ואמלוך עליכם'. ולא כאשר פירש הרב המאסף בטעות, שפירשה - ימלוך מעתה, ונמצא ממציא לטועה לטעות ולטעון - וכי עדיין הוא מתחיל למלוך?! - הרי מכל מה שנעתק לעיל נתבאר היטב, שכל טורח הרב המאסף היה לריק, ובמה שחשב להעמיד גרסתו, בה נהרסה. ואדרבה, כל ראיותיו באו לחזק ולייסד גרסתנו שהיא הנכונה, ולדעת שהכל מסכימים בה. ומילת 'וימליך', אינה אלא טעות סופר היא. ואמנם העיד הרב המאסף בעצמו, שעל פי ספרים היא, ואין לה לא שורש ולא יסוד, לא על דרך הפשט ולא על דרך הסוד, ועל כן האומרה, אין לו על מה לסמוך.
טעמי חיים, עמ' שכב ועמ' שלו, הוצאת בני חיים ואחיו, דפוס הד, ירושלים, תשנ"ד (1994).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, וכי לא היה לך צפרדעים במצרים?! כנים לא היה לך במצרים?! ערוב?! ארבה, לא היה לך במצרים?! כל כך היית עשיר, ועכשיו אין לך?!
אמר לפניו: ריבונו של עולם, משלך היה לי. אמר לו: משה, במצרים היה לי, ועכשיו אין לי?! 'היד ה' תקצר?!' - כיוון שראו ישראל איך הקדוש ברוך הוא מתווכח עם משה לטובתם, ומתגעגע עליהם, שלא יחסר להם כל טוב, התחילו מהללים, ומשבחים, ואומרים: ...
טובתך לא חסר מאתנו לעולם, שנאמר: 'ה' רועי לא אחסר'. ולפיכך אנחנו בניהם אחריהם, נהגנו כמנהגיהם, להללו ולשבחו ולברכו ולבקש ממנו, שירענו וידשננו תמיד, שלא נחסר כל טוב. מניין? - ממה שנהגנו לומר תמיד אחר כל סעודה: 'מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר'.
טעמי חיים, עמ' רד-רה, הוצאת בני חיים ואחיו, דפוס הד, ירושלים, תשנ"ד (1994).
חכם זקן ומפורסם בהוראה, שהיה דן את יחידי קהילותיו, ימים רבים, בצדק ובמשפט, ולעת זקנתו קמו עיניו משיבו, ולא יכול לראות ונעשה סגי נהור. ילמדנו רבינו אם יכול עוד לדון או אינו יכול לדון ...
מוכרחים אנו לומר, שאפילו סומא בשתי עיניו, אם קבלוהו עליהם, כשר לדון, שאם לא תאמר כך, רב ששת ורב יוסף, איך היו דנים דין, כמו שמוכח בתלמוד בכמה מקומות?!
ובשלום למי שמכשיר - אפילו סומא משני עיניו - נוח, אלא למי שפוסל, מה יש לו לומר? - אלא ודאי בקבלום עליהם - מועיל, ורב ששת ורב יוסף קבלום עליהם ודאי.
ומאחר שהוכחנו שקבלה מועילה אפילו לסומא משתי עיניו, אמור מעתה שבנידון שלנו, כל העולם מודים, שכשר לדון לכל העולם, שמאחר שנתפשט המנהג שהתובע הולך אחר הנתבע, הרי הוא כאילו קבלו עליהם לדון בפני הסגי נהור, אפילו אותם שאינם מבני קהילתו. ...
כלל העולה: שהחכם השלם, המרביץ תורה, היושב על המשפט, ותכהנה עיניו מראות, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וסביביו נשערה מאוד - כשר לדון, וכופים לתובעים להתדיין בפניו.
בעי חיי, חושן המשפט, חלק א', סימן ה', דף ג' עמ' ב' - דף ה, עמ' א', שלוניקי, תקמ"ח (1788)
'בני העיר ביישן, נהגו שלא היו הולכים מצור לצידון בערב שבת. באו בניהם לפני רבי יוחנן ואמרו לו: אבותינו היו יכולים, אנחנו - אי אפשר לנו. אמר להם: כבר קיבלו אבותיכם עליהם' - המורם מזה שכל דבר סרך מצווה שקבלו האבות, חייבים הבנים אחריהם לקיים כל דבר.
נשמת חיים, דרוש ז לספר תורה, דף ע' ע"א, דרושים, שלוניקי, תקס"ו (1805)
לגבי עוגות, אני מניח שבכל בית יש כלים מיוחדים לכך ואין אתה צריך לחשוש מהכלים. ואם בגלל החומרים שמהם נעשית העוגה, מן הסתם הם חומרים המצויים למכירה בשוק, והם בפיקוח הרבנות וכשרים הם. ושמא אתה חושש מדם בביצים שעירבו במאפה, זה אין לחשוש במאפה שבבית, שרוב הביצים הן ללא דם, ופשוט ביותר שאין חשש איסור מטעם זה לאכול עוגה.
עשה לך רב, חלק ח', שאלה מ"ז, עמ' קמ"א, הועדה להוצאת כתבי הגרח"ד הלוי, תל אביב, תשמ"ו (1986)
בעניין השבת שיש חילוק בין שוכני ארץ המערב לשוכני מזרח, ונמצא שמה שהוא לאלו שבת, הווי לאלו חול, עיין הרדב"ז ח"א ס"ע, כי השבת ניתן לכל אחד מישראל במקומו, וכמו שאמר הכתוב: 'אות היא ביני וביניכם' - כמו שאות הברית הוא אות לכל אחד ואחד, כן השבת נמסר לכל אחד ואחד.
ישרי לב, אות שי"ן, דף יא עמ' ב, דפוס אהרן יאושע די שיגורה וחבריו, איזמיר, תר"ל (1870)
'אפילו אין לו לאדם, אלא מצווה אחת, אם עשאה כמאמרה, בלי שום צד פניה, זוכה בה לעולם הבא'. יעויין שם. ואם מצאנו שעבירה מכבה כל מין מצווה, היאך זוכה בה לעולם הבא? - הרי מה שעבירה מכבה מצווה הוא מליטול שכר לעולם הבא, כפירוש רש"י זיכרונו לברכה בסוטה. יעויין שם. ומהעונש נלמד השכר, כי עיקר המצווה הוא השמח בה בעשייתה. ושם שיחיד העוסק בתורה יחידי, שאינו זוכה להיות נכתב בספר הזיכרון, היינו: שאפשר להיות לו חבר, ולא השתדל להתחבר עמו. ...
הנה הכתוב אמר: 'ויצבוט לה קלי' - והיינו: מעט נתן בראשי אצבעותיו, כדרשת רבותינו זיכרונם לברכה. וקשה מה משמיעה לנו התורה שנתן לה מעט קלי, לזה אמר: דע שאין עיקר הצדקה דבר הניתן, בין רב למעט, אלא עיקר הכל הנותן צדקתו, שיתננה בשמחה, ואז אפילו נתן לו מעט, עולה לו לרב.
סוכת דוד, חלק א, קל"ד ע"ב, דפוס רפאל יהודה קלעי וחברו מרדכי נחמן, שאלוניקי, תקל"ח [1778].
'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את הא-להים התהלך נח' –
במדרש רבה זה הוא שכתוב: 'כעבור סופה ואין רשע' - זה דור המבול. 'וצדיק יסוד עולם' - זה נח.' עד כאן. עיין שם. ויש לחקור, שמה מלמדנו המדרש בזה? ועוד שמאחר שנח היה צדיק יסוד עולם, אם כן מדוע לא נתקיים דור המבול בעבורו? ...
מה שאמר הכתוב: 'את הא-לוהים התהלך נח' - לרמוז שהגם שהיה נח צדיק יסוד עולם, עם כל זה לא נתקיים העולם בעבורו, לפי שהוא התהלך עם בני דורו במידת הדין.
שלא ביקש עליהם רחמים כלל, ולא רצה להפקיע זכותו ממנו בעבורם, ולקבל עליו עונש כולם כמו שעשה אברהם עם עשרה דורות, מנח עד אברהם וכנזכר, והיה חפץ באובדן של דור המבול כמו ה' יתברך, שאמר לו: 'קץ כל בשר בא לפני'. וזה שנאמר: 'את הא-להים התהלך נח'.
זאת אומרת: התהלך עם בני דורו בדעה אחת עם ה' יתברך, שה' יתברך התהלך עמם במידת הדין, וגם נח התהלך עמם במידת הדין, שלא ביקש עליהם רחמים כלל.
שארית חיים, פרשת בראשית, עמ' ד'-ה', דפוס זוהר, תל אביב, תשמ"ו (1986)
מתקנת הקדמונים זיכרונם לברכה, לקרות בכך ערב שבת קודש שיר השירים ... אפשר שטעמו שעיקר שיר השירים על יציאת מצרים גאולה א', ואם ישראל שומרים שתי שבתות מיד נגאלים, ויציאת מצרים היא התחלה לגאולה העתידית בבוא הימים, ולכן אומרים אותו בשבת שכאשר נזכה לשמור השבת נגאלים ואז ישיר ישראל, ונהגו העולם לקרוא שיר השירים בחג המצות מפני שהוא מדבר בגאולת מצרים תחילת שעבודן של ישראל וגאולתן ראשונה, שנאמר 'לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי' .
נאווה קודש, עמ' ח' א, ט' ב', דפוס אליהו בן אמוזג וחברו, ליוורונו, תרל"ט (1879)
'אלו דברים שאדם עושה אותם, אוכל מפרותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא' - המצוות שבין אדם לחברו כגמילות חסדים והבאת שלום וכיבוד אב ואם, אינם דברים אשר הם עיקריים לתועלתו, אלא לתועלת חברו, והוא שציווהו, ה' יתברך שייטיב עימו או שיכבדהו וכן כיוצא בזה.
והנה האדם שקיים מצוות אלו, לא הייתה לו שום פנייה בקיומם, כי אם לעשות רצון קונו ולא לתועלת נמשך אליו כלל. על כן, גם הוא יתברך, נכנס עימו לפנים מן השורה, ונתן לו משלו במתנה, כאשר לא הספיק לו אכילת פרותיו, ולא האכילהו מן הקרן, כדמיון מה שהוא גומל חסד לזולתו, עם שלא היה חייב מאומה אל האיש ההוא, גמל לו חסד משלו לכבודו יתברך. גם הקדוש ברוך הוא גומל לו חסד ונותן לו במתנה משלו ולא יצריכהו ליגע בקרן.
עץ הדעת טוב, חלק דרושים וחידושי כתובים, דף מ' עמ' ב', הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2011)
'וירא והנה באר בשדה, והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה' - יעקב אבינו ראה הגלות האחרון, שנתעכב כל כך, וראה שיש קיבוץ גלויות, ויתקבצו הרבה מישראל בארץ ישראל, ועדיין הגואל לא בא. והתפלא יעקב על זה, למה? מדוע בושש הגואל לבוא? מדוע אחרו פעמי מרכבותיו? - לזה הראה לו הקדוש ברוך הוא בנבואה 'באר בשדה' - באר רמז לתורה כמו שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים' - ואין מים אלא תורה'. 'שדה' - היא עיר ציון שנאמר: 'ציון בשדה תחרש'.
וראה יעקב, 'והנה שלושה עדרי צאן רובצים עליה'. 'שלושה עדרי צאן' - הם כוהנים לויים וישראלים. 'צאן' - היינו עדת ישראל כמו שנאמר: 'ואתן צאני צאן מרעיתי'. 'רובצים עליה' - רוצה לומר: ראה יעקב אבינו, שיש בארץ ישראל הרבה בתי כנסיות, הרבה בתי מדרשות, וישראל אינם נכנסים לבתי כנסיות להתפלל, ולא לבתי מדרשות ללמוד תורה, וכל זה למה? - יען 'והאבן גדולה על פי הבאר' - רמז ליצר הרע כמו שנאמר: 'והסירותי את לב האבן מבשרכם' - והיינו שיצר הרע גדול ואינו מניח לישראל להיכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.
'ונאספו שמה כל העדרים' - אם יהיה איזה דרוש, מתקבצים כל הקהל, לשמוע את הדרשה: 'וגללו את האבן מעל פי הבאר' - רוצה לומר, שבזמן הדרשה יתעוררו הקהל לשוב בתשובה, 'וגללו את האבן' - הוא יצר הרע 'מעל פי הבאר', ויחליטו לשנות דרכיהם, ולהתחיל להתפלל בציבור וללמוד תורה, אבל אחר כך 'והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה' - רוצה לומר: אחר כמה זמן, פג תוקפה של ההתעוררות, וחזר היצר הרע למקומו. מזה ידע יעקב, שזוהי הסיבה שנתעכב הגואל עד כה, אבל התיקון לזה, עד שיבוא צדיק גדול כמו יעקב, שיוכל לגלול האבן הוא יצר הרע, על ידי תוכחותיו ומוסריו, שמוכיח את העם כפעם בפעם, 'וישק את צאן לבן אחי אמו' - רוצה לומר: אפילו אנשים שהם רחוקים מאוד מתורה ומצוות כמו לבן, גם הם יושפעו מתוכחותיו ויחזרו בתשובה שלמה, ולא ישיבו את האבן למקומה, וכמו שעשה יעקב אבינו, עליו השלום.
אחוה ושלום, חידושי תורה, פרשת ויצא, עמ' 85, ירושלים, מכון שרי זבולון, תשע"ט (2018)
מצינו שהקב"ה חלק כבודו לזקנים - נראה לפרש שהוא בא ללמד דעת את העם - להאמין בהישארות הנפש כי היא עיקר ויסוד תורתנו הקדושה.
ולכן הקב"ה מחלק כבודו לזקנים בכל מקום - שלא תאמר אבדה תקוותנו, ויום או יומיים, חלף הלך לו, והנראה איננו - שאין זה אמת.
אלא בכל יום ויום הוא מתקרב לעולם האמת, ולחיים נצחיים בהשארת הנפש, ואף לעתיד לבוא, הקב"ה מחלק כבוד לזקנים. ...הזקן, שהשלים ימי שנותיו, הוא מת בנשיקה ע״י השכינה.
חסד ואמת, דף מ"ה, דפוס דוד עידאן, ג'רבה תרע"ו (1916)
'רבי אומר: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' - אם יבוא לפניך נער קטון לומר לך איזה חידוש בתורה, ואתה אדם גדול בתורה, לא תאמר: הלא איש גדול אני, ואם אקשיב ואשמע מנער קטון, איה כבודי? אלא הט אוזנך ושמע דבריו כי לא הנער הוא המדבר כי אם התורה עצמה.
וזהו אומרו: 'אל תסתכל בקנקן' - שהוא הנער הקטון הבא לפניך, 'אלא במה שיש בו' - רוצה לומר: בתורה שיש בו, שהתורה עצמה היא המדבר עימך ולא הנער הקטון.
מעשה אבות, עמ' קכ"ג-קכ"ד, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001)
שמעתי ממעלת עטרת החיים, מורי ...: 'צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל' - הכוונה שנקט לשון נקבה, לרמוז שגם אישה יכולה לשורר, ואין לחוש לקול באישה ערווה, וזהו שנאמר בלשון נקבה 'צהלי ורוני יושבת ציון' - וצהלה אישה ואין לחוש כלל - 'כי גדול בקרבך קדוש ישראל' - שניכרת השראת ה' בישראל, ואימת ריבונו של העולם עליהם, ולא באו להרהור. עד כאן דבריו זכור לטוב.
ובזה אפשר כוונת הכתוב בשירת דבורה: 'שמעו מלכים האזינו רוזנים, אנוכי לה' אנוכי אשירה, אזמר לה' אלוהי ישראל' - כי הנה דבורה הנביאה על מבוכה זו ישבה, שעם היותה נביאה - אישה היא, וקולה לא ישמע, ואיככה תוכל לשיר בקול נעים, נגד כל ישראל באוזניהם, ולכן בראש דבריה זאת אומרת: 'שמעו מלכים האזינו רוזנים', ואוזניכם תשמענה דבר, ואל תחושו עתה, אם שמוע תשמעו בקולי - קול אישה, הלא תדעו - 'אנוכי לה'', שאני מרכבה לשכינה, ויש כאן השראת שכינה, וכיוון שיש כאן אימת השכינה, אנוכי, עם היותי אישה - אשירה אזמר. שאימת השכינה מסלקת ההרהורים.
ראש דוד, פרשת בשלח, דף נ"ד ע"ב. דפוס אליעזר שלמה, מנטובה איטליה, תקל"ו (1776)
'שמע בני מוסר אביך' - מה שנפקדת במוסר בסיני. רצה לומר: מוסר שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, דהיינו אפילו לאחר מותו, שזה המוסר נאמר בסיני, על דרך שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כי את אשר איננו פה עמנו היום' - שכל אחד קבל חלקו בסיני. אם כן 'שמע בני מוסר אביך'.
וכן כתב רש"י זיכרונו לברכה, מה שאמר משה בכתב ועל פה, שגם זה 'מוסר אביך' הוא, ומפני זה אמר נמצאת עושה כיבוד אב ואם, רצה לומר: אם עשית כיבוד אב ואם, אף לאחר מותו, שזהו כבודו.
או יאמר באופן אחר, במה שכתב רלב"ג, זיכרונו לברכה, בפרשת 'וישמע יתרו', וזה לשונו: וראוי שתדע שכיבוד אב ואם, נוהג אפילו לאחר מיתה, כי בזה ישלם התועלת שאמר: 'למען יאריכון ימיך'. וזה שאם לא היה האדם מזדרז אחר מות אביו, לתת לאביו שהביאו לחיי העולם הזה, לא יזדרזו ללכת במוסרו ולא יזדרז מפני זה ללכת אחר מצוות ה' יתעלה'. נמצינו למדים מדברי הרב, שהאדם הלוקח המוסר אביו לאחר מיתתו, הוא פתח פתוח לקיים מצוות ה', שכל אדם ידריך את בנו בדרך ישרה, שיקיים את מצוות ה', לכן נראה כוונת המאמר: 'מוסר אביך' - אפילו לאחר מיתתו נמצאת עושה כיבוד אב ואם, רצה לומר, כבוד ה', דהיינו המצווה, שהיה אביך מדריכך, ועכשיו שלקחת מוסרו, בוודאי שתעשה מצווה.
יגל יעקב, דף יז עמו' ב – יח עמ' א, דפוס רפאל יאודה קלעי ומרדכי נחמן, שלוניקי, תקכ"ה (1765).
מזה עשרות בשנים לא התרתי לכרוך רצועות התפילין על גבי שעון יד, שרגיל להיות ביד שמאל - רק להסירו משם. ושוב שמעתי שמורנו ורבנו ועטרת ראשנו, זכר צדיק לברכה, הקל. וזכינו שנקלע אלינו, ושאלתי את פי קדשו, ואמר לי: שב'בית עובד' בשם שו"ת 'יד אליהו' סימן ג' כתב: ביש לו איזה צער או קפידא - אין לחוש ברצועות. וכאן יש קפידא - שאם מסירו ומניחו על הספסל או בכיסו, לפעמים שלא שם לבו, ויפול ויתקלקל או יאבד לגמרי. ואמרתי לו: תקנה קלה להסירו מיד שמאל לימין, ואחר תפילה להחזירו לשמאל אם ירצה. וכן אני עושה ומעשה. וישר בעיניו. ...
ראיתי חובה לעצמי להעלות על ספר דעתי הקצרה כאמור. והמצב גלוי לכל, ואין ראוי לחדש קולות.
איש מצליח, חלק א' כרך א', אורח חיים, סימן ו', עמ' ה', דפוס זהר לוינסקי, תל-אביב, תשל"ד (1974)
אמרו בפסחים: 'אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן, משמו של רבי יהודה בר אלעאי: אכול בשר ושב בצל, ואל תאכל אווזים ותרנגולות, ויהא לבך רודף עליך, פחות ממאכלך תשתה, ותוסיף על דירתך'. עד כאן לשונו. המכוון במאמר הנזכר לעיל, למעט מרדיפת תאווה, ובזה יוסיף על דירה שתרחיב דעתו, כי שמחה לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלווה ושלום, שבזה תהיה דעתו מיושבת, ובפרט בדירה שלו, ואם היא בקניין אצלו, אפילו אינה הדורה ביותר, ולא בדירה שכורה, ואפילו היא הדורה ומהודרת. לפיכך כדאי לו לאדם, שיהיה מחשב תמיד את ההוצאות שלו, ויחסוך מעט מעט, בשביל לקנות בית דירה משלו.
ועוד יש נוי לדירה שיהיו דלתות ביתו פתוחות לרווחה בפני כל אדם, יברכוהו בכניסתם וביציאתם, וגם יהיה בית וועד לחכמים שבשעה שחכמי המקום ירצו לעשות ישיבה אז אומרים 'נלך לבית פלוני'. ומספרים עליו שעינו יפה עם החכמים ועם האורחים.
נשמת חיים, עמ' קסג-קסד, הוצאת יצחק כהן, ישראל, תשס"ה (2005).
למעשה, זוהי המשמעות של 'האומנות'. האומנות בה לקרב את היסודות המופשטים, שנתפסים רק בשכל זך וטהור, ולהביאם לכלל הרגשה וחוויה עמוקה. כך לדוגמא, ציור נאה, או מנגינה פנימית וטהורה, מעוררים את הלב, את רגשי הקודש, ומקרבים את האדם אל הקדושה. האומנים הם אותם אנשים אשר יודעים לתרגם את העניינים המופשטים, לכלל תנועות נפש וחוויה רגשית. השירה והציור, כל דרכי הביטוי לרחשי הלב, הם התרגום של העקרונות המופשטים, המחברים את כל ישראל אל הקדושה. כמו לדוגמא, הפיוט 'לך אלי תשוקתי', של רבי יהודה הלוי, הנאמר בפתיחת יום אדיר בימי שנה, יום הכיפורים, או 'עת שערי רצון', הנאמר קודם התקיעות. פיוטים מרטיטי לב, המעוררים את כיסופי הקודש והדבקות הא-להית. פיוטים אלו אינם פונים אל השכל, להסביר לו את חשיבות התשובה וגדולת הימים הנוראים. פיוטים אלו, מדברים בשפתו של הלב החי, של ההרגשות העמוקות החבויות במעמקי הנפש של כל איש ישראל. הם נוגעים ישירות בנקודת החיים, ומחברים את נפשו של האדם אל חיי הקודש. זוהי 'חכמת הלב' - החכמה היודעת לגעת ברחשי הלב, החכמה היודעת לתרגם את האורות המופשטים, הממלאים את השכל והמחשבה, ולהביאם ישירות אל הלב, בנאמנות אל האור העליון, תוך המחשה חזקה ומעוררת את חיי הנפש.
טללי חיים: מבואות ושערים לפנימיות התורה ולעבודת ה', עמ' תמ"ז-תמ"ח. הוצאת כרם - ישיבת רמת השרון, תש"ע (2010).
'ושיננתם לבניך' - שהתלמידים קרויים בנים והרב קרוי אב, ואין התלמידים זוכים לכך, אלא אם כן הרב דומה למלאך ה' צבאות, שאזי יבקשו תורה מפיהו.
קיץ המזבח, עמ' קט"ו, קרן שם טוב, ירושלים, תשמ"ד (1984)
'בני גד למשפחותם: לצפון משפחת הצפוני, לחגי משפחת החגי, לשוני משפחת השוני'. -
רש"י כתב שכאשר תהיה המשפחה מרובה - תיקרא על שם הבנים, ואם כן גם כאן נראה שאצבון הוליד בנים הרבה, ואזני מבניו היה, והוליד בנים הרבה, ונחלקו לשתי משפחות, וניטלה משפחת אצבון ונשארה משפחת אזני. אבל לרמ"ה ודאי קשה, שאם אזני זה, נתעברה אמו בביאתם למצרים, למה לא הזכיר מי הוא אביו, ולמנותן ולומר משפחת אביו ומשפחת בנו, אף על פי שלא היו לו בנים אחרים כאשר עשה בכולן. ... אבל לפי מה שכתב הרמב"ן לקמן, שגם רבי משה הדרשן מודה שאין הכתוב מזכיר משפחת האב עם הבן אלא כשיש לאב בנים אחרים, וגם לרמ"ה לא קשה, וקל להבין.
חפץ חיים, ספר מדבר, פרשת פנחס, דף קב עמ' ב, דפוס האחים פנחס ויצחק, מקנס, תש"ב (1942)
'ויעתר לו ה' ותהר רבקה' - אינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. שהגם שיצחק היה צדיק לא היה מספיק צדקותו לכשיוליד כמו שלא הספיקה צדקותה של רבקה, אם לא בזכות אברהם.
בן יאיר, ספר ויצא, סימן ד' ,דף י"ז, ע"א, איזמיר, דפוס אהרון יהושע שיגורה, תרל"ז (1877)
מצינו במדרש אחרי שכתב וזה לשונו: 'אוהב כסף, לא ישבע כסף' - אוהב מצוות, לא ישבע מצוות, 'ומי אוהב בהמון, לא תבואה' - שכל מי שהומה אחר המצוות, ומצווה קבועה לדורות אין לו - מה הנאה יש לו?! - תדע שהוא כן, שהרי משה רבינו, עליו השלום, כמה מצוות עשה, וכמה מעשים טובים, ויש לו מצווה קבועה לדורות זה שאמר הכתוב: 'אז יבדל משה שלש ערים' עד כאן לשונו. ופירשו המפרשים בשם הרב יפ"ת, זיכרונו לברכה, שכתב: שמשה רבינו, עליו השלום, עשה מצוות הבדלה ערי מקלט קבועה לדורות, ואנו מה נעשה מצווה קבועה לדורות כי אם אחת משלוש אלה: לבנות בית הכנסת או בית מדרש לעולם או לכתוב ספר תורה כי ג' מצוות אלו הם קבועים לדורות.
ספר שו"ת משה האי"ש, דרוש ב', דף קפ"ו ע"ב, דפוס הר"ר שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים, תרפ"א(1921).
כמה וכמה טובה מעלת גומלי חסדים טובים, בפרט המקרב את הרחוקים ומגייר גיורים, שהוא תופס אומנותו של הקדוש ברוך הוא, שברא את העולם בחסד וברחמים, כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' - אלו הגרים שגיירו, ללמדך שכל מי שהוא מקרב את הגוי ומגיירו, כאילו בראו. וכן יש במדרש על פסוק: 'ברוך אברהם לא-ל עליון קונה שמים וארץ'. אמר רבי יצחק: היה מקבל העוברים ושבים, ומשהיו אוכלים ושותים, היה אומר להם ברכו ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני, לא היה שמי ניכר לבריותיי, ודברת אותו בבריותיי, מעלה אני עליך כאילו אתה שותף עמי בברייתו של עולם, זהו שכתוב: 'קונה שמים וארץ'. ונראה שמשום כך זכה אברהם אבינו, עליו השלום, לזקנה, מעין מה שכתבו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'ואחרי כן קבר אברהם', זהו שכתוב 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים' - זה אברהם, שנאמר: 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה'. עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: אני אומנותי גמילות חסדים, תפסת אומנותי, בוא ולבוש לבושי, ואברהם זקן בא בימים'.
יד משה, דף קא עמו' א, דפוס בצלאל אשכנזי, שאלוניקי, תקי"א (1751).
הרבה מדברי תורתנו הקדושה ניתנו במסורת דור מפי דור, ולולא האמונה במסורת, תתקלקל אמונתו של האדם וגם נקרא מין, חס ושלום. האדם חי על המסורת, הן בגופני הן ברוחני.
בגופני - דבר זה אוכלים ודבר זה לא אוכלים וכיוצא, ולמחלה פלונית יש מסורת שעשב פלוני עוזר, ואיך מבשלים אותו עשב, ומתי שותים התמצית שלו, וכיוצא, ומאמינים בזה אמונה שלמה. והן ברוחני - כשאדם לומד תורה, צריך להאמין מה שהרב שלו אומר לו. למשל כשהילד נכנס יום ראשון ללמוד אצל הרב, והרב מראה לו האותיות ואומר לו: זו אל"ף וזו בי"ת וכיוצא, וכן הנקודות, וכן הברת האות והנקודה, וכן כשמתחילים התלמידים ללמוד הגמרא, מתחיל הרב ומפרש בביאור קצר ויפה, והם מקבלים מה שאומר להם הרב, שכך הוא הפירוש וממנו אין לזוז, ואחר כך לאט לאט, כשיגדלו התלמידים ויתחילו להבין קצת, יבינו לאחור שכל מה שאמר להם הרב הוא האמת.
חזקת אבות, עמ' שצ"ו, הוצאת בן המחבר, נתיבות, תשנ"ב (1992)
'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה' - כתב הרב 'שבט מוסר', שראוי לאדם שיהיו כל דבריו במשפט ובמשקל, שקודם שיוציא הדיבור מפיו, יהרהר ויראה הדבר מארבע צדדיו, שלא יתבייש שום אדם מחמת דיבורו או שלא יבוא פגע ומקרה רע מחמת דיבורו. וידוע הוא שדרך החסד והצדקה הוא לעשותה בהצניע, שלא יתבייש שום בן טובים, כמו שכתוב בגמרא בפסוק: 'אם טוב ואם רע'.
וזהו שאמר: 'פיה פתחה בחכמה' - כלומר, שכשהייתה זאת האשת חיל פותחת פיה לדבר דברים בעלמא, היה ברוב חכמה, שלא יצא שום דבר רע או ביוש לשום אדם, מחמת דיבורה, משום ש'תורת חסד על לשונה' - כלומר שכשם שהוא בתורת חסד והצדקה, לעשותן בדרך שלא יתבייש שום אדם, כך זו אזהרה מורגל על לשונה, שלא יכשל בשום מכשול. ודייק ותבין.
מצא חיים, דף פד ע"א-ב, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי - דפוס יוסף מולכו, שאלוניקי, תקע"ו (1816).
'תורת חסד על לשונה' - העניין הוא כי הנה אין דרך החכם הגדול כדרך שאר בני האדם היודעים ספר, כי החכם אין דרכו לקנטר את חברו בדברי התורה, כשאר בני אדם המקנטרים חבריהם ומשתבחים בתורתם, אלא אם רוצה לדבר אליו, הוא מדבר בנחת, כמו שנאמר דברי חכמים בנחת נשמעים, ובשפה רפה דרך כבוד, בכדי להתחדד זה עם זה.
חכם, עמ' ש"ו, יהוד, תשס"ו ,(2006)
נוהגים לעשות נדרים לכבוד רבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו, שהיה מלומד בניסים ... שכל הצדיקים קיבלו בעולם הזה, מעיין השמור להם לעולם הבא, ורבי שמעון בר יוחאי ובנו ויותם בן עוזיהו לא קיבלו בעולם הזה, לפיכך הייתה להם זכות גדולה משאר הצדיקים, שבזכותם יתקיים העולם ולא יחרב.
ארץ החיים, עמ' 147, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תש"ן (1990)
ואני אברך למעלת מורי אבי ועטרת ראשי, אשר האכילני והשקני והלבישני והורני ולימדני, וכל טוב גמלני, ה' יאריך ימיו ושנותיו ויגמלהו כל טוב, ואאריך ברכתי להורתי אמי ואדונתי, אשר ילדתני ועל ברכיה גידלתני, ובעשר אצבעותיה יגעה עימי עד כי לפה הביאתני, ואומר לה: ה' ישלם פועלך, ותהי משכורתך שלימה מעם ה' הטוב.
מצה חיים, דף כ"ט עמ' א', דפוס הר"ש הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ח (1928)
באחת מהעיירות היה גר יהודי עני, אשר היה משתכר ממכירת גרוטאות נחושת וברזל. ויהי היום, פנה אליו שייח מוסלמי, והציע לו לקנות חתיכת נחושת. השייח אמר ליהודי כי הוא רואה את מצבו הירוד ולכן התחשב בו במחיר, עם זאת אמר לו, שיש סגולה במתכת המביאה לפרנסה. בכדי שתרוויח ותוכל להביא ברכה ממנה, שים אותה על השולחן, והעמד עליה שני נרות דולקים. וכן עשה היהודי כדברי השייח. מיום ליום באמת התחיל להתעשר, ועסקו שגשג ופרח עד שנודע כאחד מהעשירים הנכבדים.
רבי חיים פינטו הגיע לעיירה, וביקש שיביאו לו את זה שעובד עבודה זרה בעירם. השתוממו היהודים מאוד: אין אנו מכירים אף יהודי, שחס ושלום, פרק מעליו את עול המצוות, ובוודאי לא כזה שעובד עבודה זרה, אמר להם הרב: אולי יש בכם אחד שהתעשר לאחרונה? סיפרו לו האנשים: אכן יש אחד.
הלך רבי חיים פינטו אליו וביקש ממנו לספר את סוד הצלחתו הרבה. האיש סיפר על השייח, ועל אותה מתכת פלאים, שהביאה הון ועושר לביתו. ויען הרב בחרדה ויאמר: אם יתן לך מלוא ביתך כסף וזהב, עושר וכסף, בתנאי שתעבוד לאלילים, האם תסכים לכך? - חלילה לי מלעשות כן, השיב האיש בבכי. ויאמר לו הרב כי השייח שמכר לך את המתכת הביא אותה מבית עבודתם. כל מגמתו היתה להכשילך באיסור זה. כששמע היהודי, מיד קם וניתץ את המתכת לרסיסים, ופיזר כל ממונו לצדקה.
אין בידינו כתבים מדברי תורתו, הבאנו סיפור מעשים צדקתו, מעובד לזיכוי הרבים מאתר תורת אמת.
חינוך דתי מתקיים על ידי מעשים ודוגמא אישית, ולא על ידי רעיונות מופשטים. על הילד להיות מתורגל משנותיו הראשונות לאט לאט, ליראת שמים ולתפילה. אנחנו רוצים שילדינו ילכו בדרכנו. עלינו ליצור עבורם את הסביבה הנכונה לשם כך. אל לנו לדון לכף חובה את ילדינו. עלינו להצית בלבם התלהבות ולהט עבור יהדותם. נעסוק פחות בחיפוש אחר פגמים וטעויות ויותר בתיקונם. דברו אל הצעירים; אבל לפני כן דברו אל המחנכים.
חכם דוד דה סולה פול, 'Pereira Mendes, A Biography', תרגם יאיר סעדון, עמוד 36, ניו יורק תרצ"ח (1938)
והנה אין ספק, שלא ידמה אדם, כי הצדיקים בפטירתם, בהיותם שוכני עפר, בטלים מן העבודה והייחודים ה"ו, כי הם מייחדים תמיד בסוד נשמתם ורוחם ונפשם, העולות למעלה, המייחדים חכמה עם בינה בסוד נשמתם, ותלמוד תורה עם מלכות בסוד רוחם, ומים נוקבים שלהם בסוד נפשם, ומה גם בחצי הלילה הוא משתעשע בסוד רוחי הצדיקים שבגן עדן, כמבואר בזוהר, ולא עוד, שהם מזדווגים בגן עדן ומולידים נפשות לגרים כמבואר בפרשת 'שלח לך', אלא שסוד עבודתם וייחודם, בהיותם בחיים, הולכים ומתחדשים ומוסיפים כוח למעלה, מדי יום ביום, ומאירים באצילות אור לאין ערך, בכל יום נוסף על חברו. האומנם, אחר פטירתם מייחדים כאשר כבר עשאוהו בעודם היותם בחיים, וגם הם שם מתפללים על החיים .... ומבואר שם בספר הזוהר שאלמלא תפילת המתים, לא היו החיים מתקיימים.
בניהו בן יהוידע, חלק ב', זיכוך הנפש, דף ג' ע"א, מכון בני יששכר, ירושלים, תרע"א (1911)
מובא ב'ספר החסידים', בחסיד אחד שהיה לו מכה בידו, ואמר לו חברו כמה קשים אלו המכות שבידך, והוא השיב להם, אני משבח לא-ל יתברך על אשר חמל עלי ולא נתנם בעיני, כי אז היה יותר קשה. עיין שם. - נמצא שעל הכל צריך להודות ומברכים על הרעה מעין הטובה, על אשר לא נתנו בעיניו. ...
וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'יסור יסרני יה' - ייסורים שאינם קשים כל כך, שעל ידי זה אוכל לסבול אותם ולא אמות מחמת הייסורים. וזהו: 'ולמות לא נתנני' - שלא נתן לי ייסורים קשים כל כך שיש בהם כדי להמית. ולכן מן הראוי להודות ולברך בשמו על הטובה, אשר הטיב עמדי, שלא הכביד עולו כל כך עלי. וזהו שכתוב: 'פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י-ה', על אשר שלח לי ייסורים קלים שאוכל לסובלם. ודייק לומר: 'אבוא בם אודה יה' - כי באמת אני מודה ומשבח על הייסורים הללו ששלח לי כדי להצילני מסכנה עצומה, ולטובתי נשברה רגל פרתי.
שמחה לאיש, דף צ"ט ע"ב-ק' ע"א, דפוס בן ציון בנימין רודיטי, איזמיר, תרכ"ה (1865).
וזה דרכי לנערים כשהם בני י"ב שנה, אחרי שמלאו כריסם ממעדני המקרא והמשנה וממאמרי עין ישראל, ובפרט מפירוש ר' שלמה יצחקי על התורה, שכל גופי תורה תלויים בו.
שערי התלמוד, הקדמה, עמוד 2. דפוס Stamperia della Societa, רג'יו תקע"א (1811).
על מה שנהגו לעשות פסח קטן ברבי מאיר בעל הנס, על פי התשובה שנתקבלה על זה, מחכמי ורבני עיר הקודש טבריה, הטעם הוא משום שבמקום מצבת רבי מאיר בעל הנס, יסדו שם בית הכנסת ובית המדרש, ולומדים שם בקביעות בשם כל ישראל, המחזיקים בידי לומדי התורה, וחנוכת הבית הייתה ביום פסח קטן. ובו ביום גדלה השמחה, וכולם ענו ואמרו כן נעשה בכל שנה ושנה. ועל סמך זה נקבע יום זה להרבות בשמחה, ונודרים נדרים ונדבות לקופת ר' מאיר בעל הנס ותופסי התורה.
מקורות הלכה, ערך 'ל"ג בעומר', עמודים ק"ח-ק"ט. הוצאת נצח, תל אביב, תשי"ט (1959(
הדמעות הן העיקר על מיתת הצדיקים. יעקב בכו אותו בכי גדול, ובמשה נאמר: 'ויבכו בני ישראל את משה'. וכמו כן מצינו בתלמוד ובפוסקים: שלושה לבכי ושבעה להספד. ואמרו המפרשים שעיקר הכפרה היא הדמעות, ששערי דמעה לא ננעלו. ונראה שטעם הדמעות הם ההזאה של הצדיק.
חד"ר בריו"ח, עמו' מג, תשנ"ה (1995).
כשם ששלמות הגוף תלוי בשלמות הנפש, שהוא על ידי עסק התורה והמצוות, שהנפש עוסקת בהם בעולם הזה, גם כן שלמות הנפש תלוי בשלמות הגוף. כי אם הגוף אינו שלם, גם הנפש לא תשתלם. שאם יהיה הגוף עכור בעבירות ובמעשים רעים, אין שום שלמות לנפש. כי תורתו אינה מתקבלת, ובמעשה המצוות - זבח תועבה לפניו יתברך. אמנם בתיקון הגוף במידות טובות, אז תורתו מתקיימת ונפשו מאירה במראה מצוחצח, ושניהם יהיו כאחד טובים. כמו שאמרו: שלמות המידות הם סולם לעלות לשלמות העיון.
מגן הדת, קונטרס 'עולם קטן', דף ג עמוד ב, דפוס 'הציוני' של דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ה (1925).
'הוקע רגליך מבית רעיך פן ישבעך ושנאך' - ורצה לומר: שיותר כבוד יעשה האדם לחברו כשהוא רחוק, ממה שיעשה כשהוא קרוב. שכשהוא קרוב ליבו גס בו, והוא עליו למשא כבד ולטורח, לא כך כשהוא רחוק שתמיד ליבו תאב אליו ומשתוקק אליו, לעשות עימו חסד. לכן הזהיר שלמה המלך, עליו השלום, בחכמתו: 'הוקע רגלי מבית רעיך פן ישבעך ושנאך'.
ולהיות שהאדם תמיד דר עם אביו ועם אימו, ועכשיו שהוא דר עימם, הוא מעותד שיהיו עליו לטורח. לזה אמר בעל מאמר: בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני' - כלומר יודע שאתה תמיד תכבדני, אבל זה הכבוד אין אני מחזיק לכם טובה עליו, מפני 'שמרחוק ה' נראה לי', ואילו הייתי דר בינכם אפשר שלא תכבדוני. אם אתם מכבדים אב ואם, שהוא דר עימכם, 'מעלה אני עליהם', אף על פי שאני רחוק, 'כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני', שזהו נקרא כבוד באמת. אבל אם אינם מכבדים אב ואם, אף על פי שמכבדים אותי, זה אינו כבוד, שאילו יצויר, הייתי אני דר ביניהם כמו אביהם, לא היו מכבדים אותי.
חסד אל, אות ד דרוש, דף ה' ע"א, דפוס חכם יעקב טובייאנא, ליוורנו, שנת תקפ"ו (1826).
מידת המיתון היא מידה טובה ומה מאוד צריך האדם להיזהר בכל מעשיו לעשותם במיתון, כי הממהר בפעולתו אי אפשר שיצא פעולתו פעולה שלימה. וכבר אמר החכם: 'המהירות מביא לידי חרטה', כי זה פריה של המהירות, חרטה. והחכם מכל אדם אמר, במשלי כ"ט: 'חזית איש אץ בדבריו, תקוה לכסיל ממנו'. גם מטבע יצירת האדם המשכיל, יבין כי כאשר יעשה האדם עניינו במהירות, בלתי יחשוב קודם, יצא מכלל אדם ובא לכלל בהמה, כי הנה מותר האדם מן הבהמה אינו רק כח המחשבי - לחשוב במחשבת שכלו בפעולותיו, איזה יכשר ויקרב, ואיזו ירחק. וכאשר האדם לא יעשה מעשיו במחשבה תחילה, אלא ימהר מעשיו, אינו ראוי לו השם של אדם, רק שם בהמה, ונמצא המחשבה שנתן לו הקדוש ברוך הוא יותר מן הבהמה, הייתה לבטלה והיא שפת יתר. ולזה כיוון דוד המלך, עליו השלום, במאמרו במזמור מ"ט: 'ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו' - ירצה 'אדם', מה שנקרא 'אדם', אינו אלא בשביל ה'יקר' שהיא המחשבה, ואם הוא ממהר, ו'בל ילין' - 'נמשל כבהמות נדמו'.
יסד המלך, דף כ"ה ע"א, דפוס יצחק שמואל די שיגורה וחבריו, איזמיר, תרכ"ו (1866).
על מה לא שלחת אגרת שלומים למורך ורבך, ראה מה שכתב הרמב"ם, זכרונו לברכה, בהלכות תלמוד תורה, פרק ב', וזה לשונו: 'כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו וביראתו יתר מאביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלמדו חוכמה, מביאו לחיי העולם הבא'. אשר על כן, בכל פעם שתשלח לי האיגרת, צריך שתשלח לו גם כן איגרת שלומים בתוך המעטפה שלי. ועתה בני שמע בקולי, לאשר אני מצווה אותך. שתהיה הולך בדרכי היושר, ותהיה שוקד על דרך לימודך באופן מאוד נעלה. ותהיה מוצא חן וחסד בעיני א-לוהים ואדם. כל רואיך יהללוך סלה, וחזו עתידות למו כי גדול בישראל תהיה יהי רצון. אתה בני, שמח בגורלך הטוב, וברך את ה' על המתנה הטובה, אשר נתן לך.
סנסן ליאיר בתוך ביכורי אברהם, מכתב לבנו, עמ' 34, פתח-תקוה, הוצ' אחד, תשס"ד (2004).
'אמת קנה ואל תמכור' - שהתורה שנקראת תורת אמת, יקנה האדם בכסף מלא, אם לא ימצא מי שילמדו חינם. ואף על פי שלא קנית התורה, אלא מתוך נתינת הכסף, עם כל זה, הבא ללמוד מאתך - למדהו בחינם, 'ואל תמכור' - ואל תאמר: מה אני בשכר, כך אלמד לאחרים בשכר. אלא אל תמכור, לא חכמה ולא מוסר ולא בינה - כי שלושה דברים אלו צריך אתה למוסרם בחינם.
"כסף צרוף", ע"מ ע"ה, ב', אמשטרדם, דפוס יהודה ליאון טימפלו, תפ"ט (1729)
מי שנולד לו בן, ואשתו רוצה לקרותו על שם אביה, והאיש רוצה לקרותו על שם אביו, אך משום שלום הבית רצה לשנות. העלה הרב 'ריח שדה' שאינו יכול למעט כבוד אביו, ואם אשתו מתעקשת הרבה, יקראו הילד בשני שמות. וכתב 'פרי הארץ', שעל זה מתו נדב ואביהוא, שהקדים אהרן לקרות שם חמיו, שהוא 'נדב', קודם אביו, דהיינו 'אביהוא', נוטריקון אבי הוא, ונענש אהרן על הקדמת שמות.
קופת הרוכלים, כבוד אב ואם, עמ' 87, הוצאת אוצר יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
'קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה' - קשה, קימה זו מה היא? ונראה על דרך מה שאמרו זיכרונם לברכה על פסוק: 'ויקם שדה עפרון - תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ונכנס ליד מלך' - זאת אומרת: 'קמו בניה' - במעלות חכמים ונבונים, 'ויאשרוה' - שאין השבח מהם, אלה היא הגורמת, שלפי שהיא הגונה וצנועה - יצאו בניה הגונים. כמו זה של קמחית, שמובא במסכת יומא, וגם של דברי רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה - וכי יש תורה של חסד?! - אלא שלומד ומלמדת לאחרים היא תורה של חסד, וכאן שבאשה מתעכב הפסוק - אם הבנים' עד כאן לשונם. שתורת חסד שלה הוא שמלמדת לבניה תורה, אף שאינה חייבת, אם כן השבח והאושר מחכמתם לא שייך אלא לה - שהיא למדתם. 'בעלה' - שהוא קם בתורה ובעושר וכבוד על ידי ששומרת לו, ועל ידי ש'צופיה הליכות ביתה' וכל הנזכר בפרשה. 'ויהללה' - הן על שלו הן על בניו, שתורתו שלו ושלהם - שלה היא, שהיא זכתה וגרמה שיודעים ספר.
קידש ידיד, "סדר עקב - דרוש נישואין", דף קל"א ע"א. דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי תקע"ד (1814).
כשבאתי לבריאת האדם נמלכתי עם מלאכי השרת ואמרתי להם 'נעשה אדם בצלמינו', להראות מידת הענווה לעולם, שהגדולים יכבדו את הקטנים וייטלו רשות מהם, ובכמה מקומות חלקתי כבוד לזקנים, כאמור. ולכן הגדולים אף שמן הדין אינם צריכים לקום מפני תלמידי חכמים, שהם אינם גדולים מהם, ואינם ראויים שילמדו מהם, וגם כן הרבנים שאינם צריכים לקום בפני תלמידיהם, אפילו הם תלמידי חכמים גדולים מאוד כאמור, אפילו הכי - ממני אני ה' תלמדו מידת הענווה ותהיו ענווים שפלים, ותהיה מצווה זו בעינכם גזרה שווה קטן כגדול.
'מפני שיבה' - שהוא גדול בשנים 'תקום והדרת' - קימה שיש בה הידור, אפילו הוא עם הארץ, 'תקום והדרת פני זקן'- זה שקנה חכמה, ואפילו אינו רבו, ואפילו אינו גדול ממנו, ואינו ראוי ללמוד ממנו ואפילו הוא תלמידו.
מנחת יהודה עמ' ל"ז, דפוס מסעוד שרביט, עמרם חזאן, פאס, תרצ"ה (1935)
'וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען' - ונראה לומר שדרך העולם הוא שבמקום דירת האב שם דרים בניו אחריו, לפי שהורגלו שם, ועוד 'חן המקום על יושביו'. ולזה אמר: 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו'. ושמא תאמר: הטעם האמיתי הוא לפי שהיא ארץ מגורי אביו, וכמו שנאמר שדרך העולם כך הוא לזה, חזר הכתוב לומר: 'בארץ כנען' - בסיבת שהיא ארץ כנען שהיא קדושה ותמיד עיני ה' אלוהיך בה, וזהו הטעם העיקרי.
שבות יהודה, עמ' 53, דפוס דף חן חברה, ירושלים, תש"מ (1980)
אמר הצעיר יהודה למשפחת ביבאס מגלות ירושלים אשר בספרד: כאשר חרב השמד, אותם שרד, כבודם בגולה הורד, ולארצות המערב הפנימי ירד. ומיום בואם שמה בנו לתורה הקדושה יסוד ובנין, ברוב מנין ורוב בנין, והרבו תלמידים וישיבות לאלפים ורבבות ... ומקור חיים עמם ימצא לרוות נפש שוקקה ורעבה מנובלות החכמה העליונה, היא החכמה היושבת למלכות שמים ראשונה ... וגם משאר החכמות שמו בכליהם מנה אחת אפים, אוכל מתוך פסולת מזוקק שבעתים, ומראיהם ומעשיהם - אין די באר כללותיהם ופרטותיהם, כי הליכותם הליכות אלי מלכי בקודש ... והגם כי לאפס הדפוס בארצות ההם לא נתפרסמו בעולם כל שמותם, וכמעט נשתכחו רובי תורתם, מכל מקום מתי מספר אשר מחמת איזה סיבה יצאו ממקומם, האירו ברקיהם תבל מחכמתם, ולקולם נתבסם כל העולם מתורתם, ונראה בעליל כל מעשה תוקפם וגבורתם.
חכם חיים פלאג'י, לב חיים, חלק ב', אורח חיים, סי' קכ"ב, דף פ"ה ע"א, איזמיר, תרכ"ט (1869)
מוטל על האב להשתדל, שיהיו בנים לבניו, היינו: מעשים טובים, שהם בני נפש לבניו הגופניים. כדבר שלמה: 'עטרת זקנים בני בנים' - האב הזקן יניח עטרה לראשו כשיהיו לבניו הגופניים, בנים אחרים שהם המעשים הטובים. ועל דרך זה יפורש: 'וראה בנים לבניך שלום על ישראל'.
ולזה התחכמה התורה לצוות על כל הבן היילוד, שביום השמיני ימול אביו בשר ערלתו, כי כבר בזה עשוה 'בנים' לבניו, להכניסו תחת כנפי השכינה, ולחתום בו חותמו של הקדוש ברוך הוא, שהוא אמת שציווה בתורתו מאז לאברהם אבינו, שלא יתערבב עוד עם אחרים.
מדבר יהודה, עמ' שמ"ב, הוצאת מישור, בני בר', תשס"ב (2002)
'רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובבנו' – שהרשע, המיחושים הקלים, אשר לזה יקראו מכאובים, אשר באים לרשע לעוררו משנת איוולתו, רבים וגדולים יחשבם הרשע, שלוקה יותר, מאשר הרשיע, וקורא תגר כלפי מעלה, על דרך 'איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו'. אבל 'הבוטח בה'', אדרבה, מוסיף יראה ומחזיק טובה לקונו, על חסד שעשה עמו, על ידי הייסורים שממרקים עוונותיו, ועולים לו במקום מיתות שנתחייב, ואומר שגבר עלי חסדו יתברך, בצרה. 'חסד יסובבנו'.
מקוה המים: חידושים וביאורים על התורה, עמ' רמה, הוצאת מאיר בירדוגו, בני ברק, תשנ"ו (1996)
הנה מצינו שדניאל, חנניה, מישאל ועזריה שמו אל ליבם לבלתי ההיגאל בפתבג (מאכלים) המלך נבוכדנצר וביין משתיו. וביקשו מאת המלצר שיתנו להם מן הזירעונים ומים לשתות. הנה פה אם נניח דברי הש"ס אשר רב - סבר על ליבו שם ולכל ישראל הורה. ושמואל - סבר על ליבו שם ולכל ישראל לא הורה. כי הם לפי דרכי התלמוד. הדבר קשה תינח בפתבג (מאכלים) המלך אשר לא רצו להתגאל מפני שיש חשש נבלה או שרץ טמא או בהמה או עוף, אבל היין צד איסור תורה יש בו?
הלא תורת משה לפנינו, הפוך בה והפוך בה, ולא מצינו בה מקום אשר יאמר כי סתם יין נוכרי אסור. וכל שכן אם נאמר לפי הפשט שמה שמראה הכתוב: 'ישתו יין נסיכים' שנושא המאמר ההוא הוא אלוהימו הנאמר מקודם שם. אזי אפילו איסור יין נסך שנתנסך לעבודה זרה לא נאסר מפורש בכתוב. ואם כן, מאיזה צד לא רצו דניאל, חנניה, מישאל ועזריה לשתות מהיין שנותן להם מלצר נבוכדנצר ולהביא עצמם בסכנה לעבור את מאמר המלך, אם לא שתוה?
נראה מבואר שאף על פי שאין איסור יין גוי מבואר בתורה שבכתב, מכל מקום היש לומר: בקבלה הנקראת תורה שבעל פה, אשר היו הישרים בליבותם אל היהדות נזהרים בו.
מכתבי דודים מיין, מכתב נד, עמוד 96, סלוניקי, תרנ"ג (1893).
מרים הייתה קטנה בשנים, ולא זכתה ליראת ה', אלא מאמה יוכבד, שהייתה מלמדתה ומדריכתה ביראת שמיים, לזה יוכבד - שתיים היו לה: כהונה ומלכות ומרים - באחת: שהיא החכמה.
שבט יהודה, עמ' רנ"א ירושלים, תשנ"ד (1994)
ידוע הדבר ומפורסם העניין כמה גדולה מעלת הנשים צדקניות, כאישה המאושרת אדונתי, מרת זקנתי, שהייתה אשת חיל נעימה במעשיה, אשה יראת ה', ומן הפעולות יתוודעו הכוחות שזכתה לזקנה ושיבה, וזה ימים ושנים שזכתה גם כן לשכון כבוד בארצות החיים, שוודאי לא על חינם זכתה לזאת, כי אם על ידי מעשיה הטובים, ועל זה וודאי הנה שכרה איתה, בכלל נשים צדקניות, שמלבד מה שזוכים בעולם הזה על ידי מעשים טובים, עוד זאת הן זוכות לעתיד לבוא לאורה של ירושלים ...
אמרו, בעלה של דבורה, עליו השלום, היה, אמרה לו בא ואעשה לך פתילות, ולך לבית המקדש שבשילה ... והיא מתכוננת ועושה פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, והקדוש ברוך הוא בוחן ליבות וכליות, אמר לה: דבורה, את נתכוונת להרבות אורי, אף אני ארבה אורך ביהודה ובירושלים.
תושע יאודה, דרוש הספד למרת זקנתו , דף קל"ח ע"ב, דפוס בן-ציון ב' רודיטי, איזמיר תרי"ט (1859).
על החדשים, הניגשים לפרוץ פרצות בישראל, מקרוב באו, וממימי התודה והתעודה יצאו, אני מצטער הולך וסוער, וצערי וסערי עצומים ... אבל עליי ליבי דווי, בבגד בוגדים, להסית ולהדיח, ולהתיר האגדים ולהפריד האחדים, לנתוש ולנתוץ ולהרוס המנהגים הראשונים המיוחדים, ולנטוע נטיעות המחלוקות בגן ה' כמורדים, להפר האחווה אשר במצוות בין היחידים, עד כי היו עליי לטורח ולאבן מעמסה, נלאיתי נשוא ולא אשא, והנה היום באה לידי מנחת קנאות, קנאת ה' צבאות, מעשה ידי אמן, הוא האלוף מורנו הרב שמשון מורפורגו, ישמרהו הרחמן ויפדהו, מילדי העיר גראדיסקא, החונה כיום באנקונה, יגן עליה א-להים, מתעבר על איש אחד מן המלמדים, יצא מעיר רוויג'ו והובא שמה גוריציה, אשר יושביה נוהגים מנהג אשכנז מימי קדם, ללמד את התינוקות תורה, והרי הוא כפרה סוררה, חורש אוון ולא יתבונן, מתייהר בחלוק חכמים, הורה לבטל מנהגם הקדמון ונמשך בין איתני עולם להניח תפילין בחולו של מועד, ועשה אגודות במדרש הנעלם, וקראתי שמו בישראל חובלים ... וראיתי וטעמתי צוף נופת דברי האלוף הנזכר לעיל, שכתב שלא ישנו הקהל קדושים הנזכר לעיל את תפקידם, ויהי בפי כדבש למתוק טעמם הדרם, והודה כי ה' איתו ונימוקו עמו בתעצומו ורומו, והריני בא אחריו בחרבי הקשה לקיים דבריו ... על קהל גוריציה, יגן עליהם א-להים, לא יהיה הדבר ולא יבוא, אם ישנו מנהג אבותיהם שתורה היא, והנני מפיל תחינתי לפני הקהל הקדוש ההוא, שלא יפנו אל האלילים האלה, חדשים מקרוב באו, המערבבים את העולם בדמיונותיהם, ויעמדו חזקים כראי מוצק בנוסח התפילות, ובהנחת התפילין בחול המועד, ובכל שאר המנהגים והיו לאחדים, שלא ייכנס פירוד ביניהם, חס ושלום, המשחית ומכלה את הכל ... עד כי ישקוטו וינוחו המנהגים במקומם, ולא יזידון עוד לעשות כדברים האלה.
פחד יצחק, ערך תפילין בחולו של מועד, דף ק"ה ע"ב- דף ק"ו ע"א. דפוס י. פואה, ש. אשכנזי ואחרים, ויניציאה ועוד, תק"י-תרמ"ח (1888-1750).
ובזאת אנחנו רואים בקהילות רבות הדרים בערים גדולות, שכל קהל וקהל, ממנים להם רב מקהל עדתם, וכן בעיר הקודש ירושלים, תבנה ותיכונן, שיש כך וכך קהילות שיש להם רב מיוחד להקהילה ההיא, ומעשים בכל יום, שבתחילה בא איזה קהל מעירו, הבא מחדש, אשר עוד לא מינו להם רב מיוחד, נספחים הם לדיינים ורבנים הקבועים לכוללות העיר, וברבות הימים כאשר יהיו ריבוי אוכלוסים, אזי יחלקו לעצמם ויעשו להם רב מיוחד להקהילה ההוא, כמו קהל מערבים תימנים חלבים מאר"ץ זבת חלב, בוכריים וכיוצא, והגם שבתחילת בואם היו מסייעים לכוללות העיר להוצאות הרבנים וכיוצא, עם כל זה אין בזה שום חשש כיוון שכל אחד יש לו מקום קבוע לנהוג שררתו.
וזאת ליהודה, עמ' קע"ה, דפוס לה ראפיד, קהיר, תרצ"ז (1937)
ניגשתי לערוך ספר זה אודות יהודי בוכרה שברוסיה, על מנהגיהם, תלמודי התורה והישיבות שהיו בה, אודות הרבנים וראשי אבות בית הדין, אשר שימשו בכבוד ובפאר את עדתם. בספר יסופר על זיקתם של יהודי בוכרה לארץ ישראל, ועשרות השליחים שהגיעו אליה ברבות הימים, מעשיות, ניסים ונפלאות אשר חוללו רבני העיר בוכרה בערי בוכרה, וכן יסופר על המהפך שחוללו הקומוניסטים בבוכרה, ואף על יהודי בוכרה בארץ ישראל.
לנגד עיני, היו דברי 'רבינו בחיי' בפרשת וישלח, דף נ"ד, אשר שיבח את המספר בשבח הצדיקים, וזה לשונו הטהור על הפסוק 'כי עמך מקור חיים' - הודיע הכתוב כי יתחייב האדם לחקור הצדיקים, ולספר בשבח מעלתם, והגיד לך כי ערך החקירה הזאת בחקר כבודם, הוא טוב וכבוד אצל המחשבה, כי אין ספק שהמשבח את הצדיקים תמיד, אין זה כי אם מצד טבעו ומזגו הטוב, ולכן סיפור שבחם אצלו מתוק מדבש. ועל כן, הזהיר שלמה המלך, עליו השלום, כי לחקור כבוד הצדיקים והסיפור בשבחם ומעלתם, כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר הרי זה משובח, וריבוי החקירה בכבודם טוב מאכילת דבש. וכן אמר דוד המלך, עליו השלום: 'ואת יראי השם יכבד' ... עד כאן. עשינו כמיטב יכולתנו, לערוך את הספר עם הרבה מסמכים חשובים, אשר היו מונחים באוסף פרטי, בידי המשפחה, ומתוך אותם מסמכים ותמונות אפשר ללמוד הרבה על גדולתם בתורה, ואהבתם של יהודי בוכרה לארץ ישראל.
זרח כוכב מיעקב, "מבוא", עמ' י"ב-י"ג. הוצאת אגודת משך הנחל, ירושלים תשמ"ט (1989).
'מפני שיבה תקום' - ראשי תיבות גימטרייה: 'שילת' - ראשי תיבות: 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד' - לקיים מצוותיו, שצוונו אפילו מאה פעמים כמו שכתוב.
אפשר גם 'מפני שיבה תקום והדרת' - ראשי תיבות: 'שמות' וסופי תיבות: 'מיתה'. לומר שאין לבזות, חס וחלילה, שמות הצדיקים, ואפילו לאחר מיתה תעשה לו הידור וקימה, ותאמר עליו זכר צדיק לברכה, כשמזכירו, כי על ידי זה 'דובב שפתי ישנים'. וזה 'זקן' - זה קנה חכמה, לומר שמועה על פיו מביא גאולה לעולם, כמו שידוע, ואם תאמר והרי כבר מת, ומהיכן ידע אם, חס ושלום, מבזהו או מייקרו? לזה אמר: 'ויראת מאלוהיך אני ה'.
אבי הנחל בתוך נחל יעקב, חלק ב', ע"מ קל"ט. דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרע"ה (1915)
'כבד את אביך ואת אמך' - סתומה מלפניו סתומה מאחוריו שזהו כבוד, שלא יסתור דבריו אלא סותם פיו לפניהם, אם דברו סותם פיו, ואם הוא דבר והם השתיקוהו גם הוא לא יענה יסתום פיו.
ופירוש ניתן בפירוש בפני עצמה, שכבוד אם ואם שקול כנגד כל התורה, גם כי השווה כבודם לכבוד חי העולמים כנזכר גם סמוך לשבת, כדבר האמור לעיל שמחדש חידושים בשבת עושה לאביו עטרה ומכבדו בשבת כמו שכתב הרב בעל הטורים זכר צדיק לברכה.
נחל יאודה, נחל יעקב, חלק ב', ע"מ נ"ח. דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרע"ה (1915)
מהראוי הוא שתמיד יתנהג עם התלמיד חכם בכל כבוד שבעולם, כי הוא נותן לו כבוד בעולם הבא, ואין מדרך העולם שמי שנותן לו כבוד יבזה אותו, כי נמצא שהוא כפוי טובה, על דרך מאמר הכתוב: 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו', וזה אפילו אם הוא מספיק לו כל מה שצריך, ולא יצטרך לאחרים ...
וכל שכן, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, אם מימיו לא נהנה ממנו. אם יהיה מדבר עמו דברי ביזוי וחירופים, כדרך שאר עמי הארצות, ששונאים לתלמידי חכמים כנידה, אז בוודאי לוקח לו קלון בעולם הזה ובעולם הבא, ונותן פגם למעלה, חס ושלום. 'כי הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד' - לכבד לומדי התורה, ובזה כאילו כיבדו להשם יתברך, כי התורה היא בתו של מלך, והתלמיד חכם נקרא חתן המלך, ואם מבזה אותו כאילו ביזה המלך. הלא יבושו, הלא ייכלמו, על מה ועל מה גסות הרוח שבהם. הלא יביטו ראשיתם ואחריתם. ואם על ריבוי ממונם - התעיף עיניך בו ואיננו, 'ולא במותו ייקח הכל', ומה יענו ליום הפקודה, ובפרט שעל הרוב על לא חמס בכפיו, רק בשביל שמוכיחם בדברי שמיים, על דרך מאמר הש"ס: זה התלמיד חכם הצעיר, ששונאים לו בני עירו, משום שמוכיח להם בדברי שמיים. והרב 'דגל ראובן' זכרונו לברכה, פירש על פסוק: 'חלבמו סגרו' - רצונו לומר: החלב והטוב סגרו, ולא נתנו הנאה להם, אף גם זאת 'פיהם דברו בגאות'. זה לא יוכל הדעת לסבלו.
יהודה יעלה, כרך ב', פרקי אבות, דף י"ב ע"ב-דף י"ג ע"א. דפוס ציון, ירושלים תרפ"ה-תרפ"ו (1926-1925).
על כן מחדשת לנו התורה מצווה זו מצד הבנים כלפי הוריהם, כדי לחנך את האדם ולהרגילו לרעיון כי אותה הכרת התודה, שהוא חש כלפי הוריו, שהעניקו לו את החיים, עליו לחוש כלפי בוראו, שהעניק לו ולהם את חייהם במתנה.
יצחק שוראקי, בתוך מסורת בעידן המודרני, הרב יהודה ליאון אשכנזי, תורת התולדות, עמ' 327, הוצ' ידיעות, תל-אביב, תשס"ט (2009)
'ישראל והתורה - הכל אחד', וכל בני ישראל כגוף אחד, וצריכים להיות באהבה ובאחווה ובאחדות גמורה כי כולם הם בני אברהם יצחק ויעקב, וכולם הם שלשלת גדולה אחת, שלשלת של כל הדורות, ונשמותיהם הקדושות של האבות ועצמיותן, התנחלו באומה הישראלית יוצאי חלציהם. ועל כן, אם הם באחדות גמורה בין זה לזה, ממילא הם מאוחדים עם הדורות הקודמים והאבות הקדושים. זה מצטיין במידה טובה זו, וזה מצטיין במידה טובה אחרת, ובכלל העם, התנחל רוח האבות והנביאים, ובאחדות כל הפרטים מישראל, בפרטי כוחותיהם וכישרונותיהם הרוחניים, ממילא הם מאוחדים בזה, עם הדורות הקדושים של העבר, שקבלו מהם בירושה כישרונותיהם וכוחותיהם הרוחניים.
בכורי יהודה, חלק א', דף 8, לוצין, תרצ"ג (1933)
לדאבון לב, כל אוהב עמו ותורתו, דור חדש קם. דור, אשר האמונה במסורת קדומים לא תיקח עוד את ליבו. ויקרו לו חיי העולם הזה, מכל חיי העולם הבא. דור המוציא ישן מפני חדש, ולימודו בישן, קשה לו מבחדש. זה דור שווא, האומר לתלמוד לא ראיתיו, את המסורה לא הכיר, ואת התורה שבעל-פה לא ידע. כי יצא הדור הצעיר לראות בשדה אחר, לנטור כרמי זרים, ובילדי נוכרים ישפיקו.
ותחת אשר לפנים בישראל, היו אומרים: 'אשרי מי שבא לכאן ולתלמודו בידו'. ...
לעצור בעד הרעה, ולהחזיר עטרת התורה המסורה ליושנה, החלטנו, על פי עצת רבים מגדולי הדור וחכמיו, ה' ישמרם ויחיים, להוציא לאור, מדי חודש בחודשו, ירחון תלמודי ספרותי בשם 'היונה', והיה הירחון הזה לבמה תלמודית ספרותית, אשר מעליה 'ישמע קולן של סופרים', לעורר את הציבור המתנמנם, להעיר את האבות על הבנים, ולהזהיר הגדולים על הקטנים, כי יחנכום על דרכי התלמוד, ולדבר על לב העם כי ישתדל להשיב את "הרבנות הדתית" לאיתנה ולכבודה הראשון.
היונה, חוברת ראשונה, תעודתנו, עמ' 7-10, מפיצי התלמוד, אודסה, תרס"ז (1907).
שלושה פסוקים דומים שמלמדים לנו לאותו נושא: א. אצלנו בפרשה: 'וראיתם על האבניים'. ב. לגבי המרגלים שהלכו לתור את הארץ כתוב: 'וראיתם את הארץ מה היא'. ג. ולגבי ציצית כתוב: 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'. - יש דרך לפרש על פי מה שאומרים שפעמים אדם חוטא ומשאירים אותו בעולם מפני שלוש סיבות: שמא יש לו זכות אבות; זכות עצמו - שיפיק תועלת לציבור; אולי יצאו לו בנים צדיקים. ואם כן הפסוק: 'וראיתם על האובניים' - בא ללמד שאולי יש לו זכות אבות. ו'ראיתם אותו' - בא לרמוז על הזכויות של עצמו שאולי יעמדו לו. 'וראיתם את הארץ' - כמו שהארץ מוציאה פירות, כך מרמז על האדם שאולי יהיו לו בנים צדיקים.
שבט יהודה, עמ' נ"א-נ"ב הוצאת יוסף עג'מי, ירושלים, תשע"א (2010)
'וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה' - מיד תפסו להם אומנות אבותם, אומנות אברהם יצחק ויעקב' - וכאשר ראו שלא נושעו עדיין אז 'ויאמרו אל משה: המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר' -פירוש שתפסו מנהג אבותם, ולא בלב שלם. עיין שם. ואין נראה לי שלפני שאמר: 'מיד נתנו עיניהם בתפילה', ועליהם מפורש בקבלה: 'כי קולך ערב' בתפילה, ואם לא היו בלב שלם לא היה משבחן. וראיתי בפירוש 'יונתי' מובא: 'ויצעקו בני ישראל' - באותה צעקה שצעקו במצרים. ושם בפסוק 'דודי לי' מובא כשהייתה לי צרה לא תבעתי אלא ממנו 'ויצעקו בני ישראל אל ה'. עיין שם.
שבות יהודה, מכילתא פרשת בשלח, הלכה ג', דף ל"א ע"א, ליוורנו, דפוס אליעזר סעדון, ת"ע (1710)
'ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו' - והקשו המפרשים: וכי לא היה זכות ליצחק, שהקדוש ברוך הוא ייתן לו זרע?! - והרי כבר הבטיחו לאברהם 'כי ביצחק יקרא לך זרע', אלא אמרו זיכרונם לברכה: למה היו אבותינו עקרים? - בשביל שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים. וזהו כוונת הכתוב, שבא לתרץ קושיית המפרשים: שמה שהיה יצחק מתפלל על הבנים, לא בשביל שלא היה יודע שיהיה לו זרע, שהרי הבטיחו הקדוש ברוך הוא לאברהם: 'הבט נא השמימה' וגומר 'ויאמר לו כה יהיה זרעך'. אלא הטעם שהתפלל הוא לה' - ירצה בשביל ה', שה' יתברך מתאווה תפילתן של צדיקים.
פרח לבנון, פרשת תולדות, דף י"א, ע"א, ברלין, דפוס ברוך בוך בינדר, תע"ב (1712)
'כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי' - המפרשים אומרים בדרך רמז כי קריאה כזאת מופנית לכל ההורים, לכל אב מישראל לחשוב 'כי איך אעלה אל אבי' שבשמיים, לאחר אורך ימים ושנים 'והנער איננו אתי' כלומר, שבניו אינם הולכים בדרכי אבות.
קול יהודה, שער האגדה, עמוד קנ"ב. הודפס ע"י בני המחבר, ירושלים תשנ"ה, 1995
לעולם כשבא לפדות את אביו או רבו, מממונו ומשלו - הרי ודאי שאביו קודם, ואפילו אם הוא עם הארץ לרבו שאינו מובהק, וכל שכן לחכם אחר, שכיוון שאין לאב די לפדות את עצמו ויש לו לבן, על הבן לפדות את אביו, וכופים לו על זה.
ופסק רבינו זיכרונו לברכה לעניין מזונות, וכל שכן כאן לעניין פדיון שוודאי חייב לפדותו קודם. וכן גבי אבידה, שכיון שנאבדה לו לאב אבידה ולכל העולם - כשהוא משל האב חייב הבן לטרוח בעד אביו, וכן גבי משא חייב יותר בכבוד אביו מכבוד חכם אחר ולכך קודם.
אבל בהלכות מתנות עניים מדובר, שאינו בא לפרנס או לפדות מכיסו רק מכיס של צדקה שהבן הוא גבאי ... שמשמע שברוצים לפדות מכיס של צדקה מדובר, ולכך אומרים שהדין הוא שכל הגדול מחברו בחכמה אנו מצויים להחיותו קודם הקטן ממנו, ולא הולכים אחרי הקרוב אליו, ולכן אם אביו אינו תלמיד חכם אינו קודם לאחר, אבל כשאביו תלמיד חכם אז התירו לו לפדותו אף על פי שיש גדול ממנו בחכמה, ובוודאי שחידוש גדול הוא זה.
מחנה יהודה חלק ב', ע"מ רט"ו, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ט (1989)
'אמר רבי אבהו: מנין לרב שלא ישב על גבי מיטה וישנה לתלמידיו על גבי קרקע? שנאמר 'ואתה פה עמוד עמדי' - ופירש רש"י: 'שלא ישב על גבי מיטה' - אלא או שניהם על גבי מיטה או שניהם על קרקע עד כאן. וכן כתב הרמב"ם בפרק רביעי מהלכות תלמוד תורה והטעם הוא ש'עמדי' - משמע שהתלמיד יהיה שווה לרב בעוד שלומדים, וכמו שכתב הר"ן: ... ואף בימי דוד אומרים אנו במועד קטן: עירא היאירי היה שונה להם לרבנן על גבי כרים וכסתות, ודוד לא קיבל עליו אלא על הארץ. ...
אך יראה לפרש כוונה אחרת בדברי הר"ן. שאין הכוונה שישיבת הקרקע מונעת העיון, שוודאי כך יוכל האדם לעיין בהיותו יושב בקרקע כמו בהיותו יושב על גבי כרים. אלא הכוונה היא שידוע שמדרגת התלמיד עם הרב היא כמדרגת העבד עם האדון, וכמו שאמרו כל מלאכות שעושה עבד לאדון - עושה התלמיד לרב, זולת בשעת הלימוד. גזרת מלך היא שיהיה התלמיד שווה לרב בעוד שלומדים. ...
ואנו אומרים: 'לדוד מכתם' - שיצא ממנה דוד, שהיה מך ותם. ופרש רש"י מך - עניו. וכן כתב רש"י בפירוש 'מכתם לדוד'. ... נמצא שאף במלכותו, היה עניו, שהיה שונה עם תלמידיו על גבי קרקע. וכבר נתבאר שמה שהיה שונה עירא היאירי על גבי כרים היה כדי לעיין בשמועות קשות היטב, ועדיין היה אפשר, שדוד לא היה שונה על גבי כרים - לא היה מעיין בהם היטב. לזה אמר: 'מכתם לדוד' - אני מנהיג את עצמי כמך, ואני שונה לתלמידי על גבי קרקע, 'שמרני' - שלא אכשל בדבר הלכה, 'כי חסיתי בך' - ולא רציתי ללמד על גבי כרים, לפי שבטחתי שאין שום נזק נמשך ממידת הענווה.
פרשת דרכים, דף רל"ז- רמ"ב, הוצאת המסורה, ירושלים, תשס"ה (2005)
יציאתינו מבתינו דירת קבע, לסוכה שהיא דירת עראי, רומזת לנו שצריך האדם לקבוע בדעתו שהוא חי בעולם הזה, רק חיים ארעיים, דהיינו חיי שעה, ועליו להכין את מקומו בעולם הנצחי והקיים. וזהו מה שאמר הכתוב: 'חג הסוכות תעשה לך' - דהיינו כמו חג הסוכות שאתה יוצא מדירת קבע, ויושב בסוכה שהיא דירת ארעי, כן תעשה לך בכל משך שנותיך, שהם שבעים שנה. וזה 'שבעת ימים', כל חד כלולה מעשר. ואפילו תהיה עשיר מופלג, לא תימשך אחרי תאוות הגשמיות, וזהו: 'באספך מגרנך ומיקבך' - דהיינו אפילו יש לך גרנות ויקבים.
קול יהודה, א, עמ' קצו, דפוס ליפא פרידמן, בני ברק, תש"מ (1980)
מעמידים בימה בתוך הכיכר שבתוך העיר, ומביאים ספרי תורות מכל בתי כנסיות, בכבוד גדול, מלובשים ומקושטים, ומעמדים אותם על הבימה, ועומד יושב ראש מועצה הדתית על הבימה, וקורא בשם, לכל אחד ואחד לפי כבודו, הגדול לפי גודלו, ומוסרים לידם את ספרי התורה, ומקיפים בהם בתוך הקהל הקדוש, בשירים ובריקודים.
קול יהודה, א, עמ' קצה, דפוס ליפא פרידמן, בני ברק, תש"מ (1980)
אני העבד מצאתי רמוז גם באותיות: 'בראשית' על מצוות כיבוד אב ואם - בכבוד אבותיך תיזהר, רחמנא יוסיף שנותיך. מזה לומדים כי כפי מה שהאדם עושה רצונם, ה' עוזר לו וגם מאריך ימיו, ויחיה בשלום ונוחל חיי עולם הבא. כי המצווה הגדולה הזו היא אחד השורשים היסודיים, הכתובה בעשרת הדברות, והיא כתובה על לוח ראשון עם כל המצוות שבין אדם למקום.
אם כן, כמה חובה על האדם לכבד אותם ולמלא משאלותיהם ולא להכעיס אותם בשום אופן, ותמיד יבקש מהם מחילה שמא עשה דבר נגד רצונם ולא הרגיש בזה. וגם יידע כמה התעייפו בו עד שהגיע לגיל הזה, כמה לילות לא ישנו, כמה צער סבלו, אם היה חולה נדדו שינה מעיניהם, וגם התרוצצו ממקום למקום לחפש לו רפואה, וכמה הוצאות הוציאו עליו עד שהגיע הלום, אם כן כל מה שאדם עושה להם לא יוכל לגמול להם אחד מאלף.
אוהל יהושע, עמ' ל"ד, הוצאת המשפחה, ירושלים, תש"ס (2000)
'כה תאמר לבית יעקב - אלו הנשים, ותגד לבני ישראל - אלו האנשים' - מאחר שהשכר התגמולי תלוי אחר הקיום המעשי, אם כן הוספת מים - הוספת קמח, ואם כן, כי כאיש גבורתו בקיום המצוות - כן יפרה וכן יפרוץ, שכרו איתו ופעולתו, ולרב ירבו נחלתו, ומעט תמעיט נחלתו. והאיש העושה מצוות הרבה - שכרו הרבה מאד, והעושה מעט - אפילו טרח בכל כוחו, יהיה שפל הערך לאשר קדם, כי זה כל האדם, והכל לפי רוב המעשה. אולם אחר ההשקפה, לא זה הדרך בעניין הגמול, אבל הנבחן ממנו בלקיחת הגוף. המשל בו, אם איש אחד יסבול כוחו עשיית מאה מצוות, ואיש אחר יסבול מאתיים, וכולם טרחו כל כוחם עד מקום שידם מגעת - שכרן שווה בשווה, חלק כחלק יאכלו, מאחר ששניהם טרחו כל כוחם בכל יכולתם, וכל מאמצי כוח. ... ואחר היות הדבר כן, מכאן הודעה רבה לנשים, שרבים יחשבו שמאחר שחסרו להן חלק מהתרי"ג מצוות, והן מצוות עשה שהזמן גרמן, אם כן שכרן גם כן לא יהיה שלם, כמו שכתבתי בדרוש, וביארתי שם גם כן פסוקי רות: 'ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' ... שגדר הצדקניות שווה לצדיקים, ובמקום שהצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם - שם תהא מנוחתן. וגם בהיותה בחיים חייתן, אליהן יאות התפארת וההוד. הנה זאת חקרנוה, כן היא בכמה מקומות, שהמקרה ברוב עתים 'מושיבי עקרת הבית' - לאשה חכמה, ואישה טפל לה, הלא תראה בעניין מנוח ואשתו.
אזני יהושע, ח"ב, דרוש י"ז, עמ' 286-288. הוצאת העורך (יצחק אדרת), תשע"ו (2016).
שבת זו נקראת בשם שבת כלה, שם רמז לזמן מתן תורתנו, בימים ההם ובזמן הזה, ביום חג השבועות הבא עלינו לשלום. הן אמת שיש לידע למה קראו לו בשם זה, ולא קראו לו בשם שבת מתן תורה ... ונראה לעניות דעתי בזה הטעם: יען ידוע הדבר ומפורסם, שבזמן הנישואין החתן מוציא הוצאות הרבה לכלתו עבור אהבתו עמה, דהיינו ששולח לה מלבושים ותכשיטים, וגם קונה לה כיפה טובה לראשה ומנעלים יפים וטובים ... מה שאין כן אחר הנישואין ... שיש לו אהבה עמה, עם כל זה אינו כמו שעת הנישואין ... עכשיו מובן מה שקראו לו לשבת זו שבת כלה, שם רמז שקבלת התורה בשבת כלה עכשיו כנתינה מסיני, יהיה קבלה הזאת באהבה גדולה ולא כלאחר כך, דהיינו אחר הנישואין.
איש מבין, חלק א', דף מ"ה ע"ב - מ"ו ע"א, דפוס חיים אברהם די שיגורה, איזמיר, תרמ"ט (1889)
אחינו בני העדה הבוכרית היו מקפידים מאד על מצוות הכנסת-אורחים. שולחנם הערוך, ידם הפתוחה ועינם הטובה, בקיום מצווה זו, היו לאחד מאבני היסוד של מנהגם, והם ממשיכים במסורת זו עד להיום. ומנהג זה רואים אנו כעדות נאמנה, בעולים החדשים הבאים מערי בוכארה לארץ, שולחנם הברוך והכנסת האורחים הלבבית, הנמדדת בעינם הטובה ושמחתם לקראת כל הבא באוהליהם. מסורת נפלאה שנשתמרה מאבותיהם למרות הרוחות הזרות שנושבות בעריהן.
גלות יהודי בוכארה ושיבה לציון, עמ' 30, הוצ' רחובות, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'כל העמלים עם הצבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתם, וצדקתם עומדת לעד. ואתם, מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם.' -
שנינו: 'שטף נהר זיתיו לשדה חברו וגדלו. זה אומר: ארצי גידלה, וזה אומר: זיתי גדלו - יחלוקו.
והנה כי כן העוסקים עם הציבור, כיוון שזכות אבותם מסייעתם בכל אשר המה עושים, שורת הדין נותן שלא יקחו שכרן מושלם, כי אם מקצתו, כיוון שאם לא זכות אבותם, המסייעת אותם, לא היו יכולים לעמוד לתקן ענייני הציבור, ונמצא שנגמר הדבר - בהשתדלות ובזכות אבות.
ואם כן נחשב כדין 'שטף נהר זיתיו' – שיחלוקו. אשר על כן, מבטיחם הקב"ה, שאפילו ששורת הדין כן, מצד טובו - מעלה אני עליכם שכר הרבה דווקא, כאילו עשיתם אתם הכל בלי סיוע
יום טוב דרבנן, דף ע"ט עמוד ב'. ירושלים, תר"ג (1843)
עלינו לברך את עצמנו ואת קרייתנו, עיר ואם בישראל, אשר בימים האלה ובעת הזאת, אשר בכל מרחבי תבל, עמודי התורה יתרופפו, ושוחרי הדת יום יום ימעטו, והזמן המודרני סוער בזעם אפו, להשחית כל חלקה טובה דתית. מה מאוד ישמח לבנו ותעלוזנה כליותינו, אשר, ברוך ה', עוד קהילת ארצנו מהוללה, עודנה באיבה, עומדת על תלה, שומרת הדת ומגינה עליה, ועדן אור התורה והיראה והעבודה חופפת על פניה. שמחי אר"ץ, עלצי צובא, את אר"ץ גפן פוריה, גפן אדרת מימים קדמוניה, עתיקין יומין, אשר ממך יצא פרח ויצץ ציץ של התורה והיהדות, אנשי סגולה, רמי המעלה, עוד עליך רענן, ולא מש מעשות פרי קודש הלולים, בנים מקודשים על התורה ועל העבודה.
מאיר טוב – תהלים, ע"מ 9, הקדמת המחבר, הוצאת חברת אהבת שלום, תשס"ב (2002)
אמרו חכמי המוסר זיכרונם לברכה, שיש בני אדם שמדברים לשון הרע בטענה שמורגלת בפיהם תמיד לדבר אמת, ש'שפת אמת תכון לעד'. ובכן בשומעם מחברם, שדיבר איתם דבר על איזה אדם, תכף הולכים אצלו ואומרים לו ... והטענה הזאת מהבל ימעט, שאכן אמת שהדרך הנכון בעיני א-לוהים ואדם הוא לדבר אמת תמיד, מכל מקום אינו אלא בשאר ענייני העולם, שאינם נוגעים ללשון הרע. אומנם בלשון הרע הגם שהוא מספר האמת, עם כל זה עבירה היא בידו וגדול עוונו מנשוא. והרי אמרו: כל המספר לשון הרע, גורם לעצמו פשעים ועוונות. עד כאן. ומעתה זה באורו: 'הולך תמים, ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו' - שאמת עומדת, שקר אינו עומד, ומה שבליבו בפיו. ואם תאמר שאפשר שלעניין לשון הרע גם כן מדבר האמת, מה ששמע מחברו, לזה אמר: זה אינו - ש'לא רגל על לשונו'.
בן אברהם, דף ע"ט ע"ב – פ' ע"א, דפוס אהרן יהושע די שיגורה וחבריו, איזמיר, תרל"ו (1875)
'שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה', הביטו אל צור חוצבתם, ואל מקבת בור נוקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם' - אתם תועי בינה, רודפי צדק, ומבקשי דרך האמת, דרך ה', תוכלו להכיר האמת ממקור מחצבתכם. הביטו, איך קרא ה' לאברהם והוציאו ממשפחתו ומבית אביו, שיהיה יחיד מובדל מעמי העולם, שלא יתבולל וייטמע ביניהם, ויעשה כמעשיהם.
הלא מזה תבינו אתם, מבקשי דרך ה', ורודפי צדק, ואתם מגששים כעיור באפילה, לדעת איזו הדרך ישכון אור. הלא לפניכם מעשה אברהם אביכם ושרה תחוללכם, דרכיהם הם יורו אתכם, כי זה דרך תלכו בה להתרחק מכל תועבות העכו"ם, ולהאמין רק באל אחד יחיד ובתורתו, עם כל חוקיה הצדיקים והישרים, כי רק למען זה הוצאתי אברהם אביכם, והבדלתיו מעמו וארצו, להקים ממנו עם סגולה מכל העמים. ואף כי הוא היה אחד, ורק בן אדם אחד בכל עולמי והגדול, וקיימתי הבטחתי, וברכתי והרביתי זרעו, מזה תבינו איזה דרך הרצוי לה'. הלא מעשה ודרך אברהם אביכם, ילמד אתכם בינה, וכל אחד מכם יאמר: מתי יגיעו מעשי, למעשה הסבא שלנו, אברהם אבינו, עליו השלום.
לספר בציון, דף ט"ו ע"א-ב, ג'רבה, תש"י (1950)
'ויאמר ה' אל משה: הנך שוכב עם-אבותיך, וקם העם הזה, וזנה אחרי א-לוהי נכר הארץ' -
שכל זמן שאתה חי, אתה מבקש רחמים שלא יבואו לידי עבירה, אבל עתה: 'הנך שוכב עם אבותיך', ואין מי יבקש עליהם שלא יבואו. וממילא 'וקם העם וזנה אחרי א-לוהי נכר הארץ'. ...
ועל זה אני מעניש גם הצדיקים, והסתרתי פני מהם, כמו שעשה אליהו שלא התגלה אליו שלושים ימים, מפני שלא בקשו רחמים על דורם.
אבקת רוכל, חלק ראשון, דף י"ג עמ' א', דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"ח (1948)
יקח מוסר והיה על ליבו תמיד לבלתי יחטא בחברו, כי הוא מגזע היחס והמעלה, ומשורשים קדושים ג' אבות. וראוי לענף להיות דבק בשורשו ופונה אליו תמיד, ולא לתת לשורשו עורף ולא פנים. ושאם יחטא רב מאוד עונשו מזולתו, שאינו זרע קודש. וכמו שאמרו ראשונים על עניין 'וזכרתי את בריתי יעקב' - שיראה זכירה לטובה. ואיך סמך לומר: 'והארץ תעזב מהם'?! - אלא שאף זו מן התוכחות, שלא אחזו מעשה אבותיהם הקדושים, עליהם השלום, בידיהם.
ימים אחדים, דרוש כ"ג, א' לחג הסוכות, דף פ"ב, ע"ב, ליוורנו, דפוס אליעזר סעדון, תק"ן (1790).
מה תעשו לימי מועד אל שחק? מה תאמרו לפני אל שפט צדק? חותו בני עמי, חותו ורועו, כי יום א-דוני מר לכם צורח, כי יום א-דוני זה קרוב אלינו, יום הפקודה, יום השילם; שובו ממפעלות עולה, ולפי החסד קצורו, ואל תשעו אל דברי בלע; שובו, קחו נא עמכם טוב טעם, הודו לאל מרום, התוודו פשע, אמרו אלי א-ל חי, כפר וסלחה, ובטובך גדול עלינו חוסה! שמעה תפילת עם טובל בבכי, ונשלמה פרים ניב שפתותינו. כפר, א-להי עד, כפר, אל תפן אל חטא, היה כטל, כעב בחרב, יציץ ופרח כשושן בעמק, וכעץ לבנון שרשיו נפשו.
'קינים והגה והי' עמודים 156, פראג, תר"א (1841)
ונראה שחזקיהו המלך היה מהאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, הוא הוא מר זקנו, דוד מלך ישראל שנתן דעתו בלימוד התינוקות של בית רבן, וכמו שאמרו: 'יושב בשבת תחכמוני' - שהיה לומד לתלמידיו על גבי קרקע'. ואנו אומרים: במדרש רבה סדר אמור פרשה כ"ו: רבי יצחק ממלחיא בשם רבי לוי: מצינו תינוקות בימי דוד, שהיו יודעין את התורה לדרוש מ"ט פנים ומ"ט פנים. ...
ואפשר שמזה הטעם הוא מה שהחזיק חזקיהו המלך עליו השלום, ונתן דעתו על לימוד התינוקות של בית רבן, שהיה מספק שמן להדליק בבתי מדרשות שילמדו בהם התינוקות של בית רבן, ועשה והצליח, וכמו שנאמר: 'בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה' וכנזכר לעיל. ומה שנתן דעתו על זה הוא משום להיותו זוכה זכות לימוד התורה בטהרה של התינוקות של בית רבן, שאין עבירה מכבה אותה, והיינו משום שהיה מצטער לו בליבו על שלא עסק בפריה ורביה, משום שחזה ברוח הקודש שיצאו ממנו בנים לא טובים.
ויאמר יוסף, דרוש ב' לשבת הגדול, דף י"ג עמ' ב', איזמיר, תרל"ז (1877)
'אמר רב יהודה, אמר רב: כל המתעצל בהספדו של צדיק, ראוי לקוברו בחייו, מידה כנגד מידה'. - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שצדיקים במיתתם קרויים 'חיים', ורשעים בחיים קרויים 'מתים'.
וזהו הכוונה 'כל המתעצל' - באומרו לא מת, חי הוא. זה הבל, שהגם שצדיק שמת 'חי' נקרא, מכל מקום במיתתם יש כמה חסרונות, אפילו שנקרא 'חי', וזה מחמת רשעותו כדי שלא לבכות ולספוד, הביא לומר לא מת, ותיכף נעשה רשע, ואפילו בחייו קרוי 'מת'. וזהו 'ראוי לקוברו בחייו' מידה כנגד מידה.
אמר יוסף, דף קלח ע"ב, דפוס יתמי בצלאל הלוי אשכנזי, שלוניקי, תקצ"א (1831).
והאמת אגיד לא אכחד, כי הן בעוון בדורנו זה, עינינו הרואות כי לימוד לשונות העמים וכתיבתן, הוא ארס נחש ופח מוקשים לצוד בהם נפשות נקיים, ובפרט לילדים רכים, כי על ידי הגיונם בספרי הבליהם, לא ינקה כל הנוגע בהם, להקל באיזה דברים מיסודי תורה שבעל פה. מכל מקום לפי מיעוט הפרנסה, בזמן הרע הזה, וחסרון כיס הקשה, וכמה עבירות, אבות ותולדות, מתהווים בסיבה זו, כי עניות לא הניח מידה טובה לישראל, כך היא חובתנו וכך יפה לנו, לבחור הרע במיעוטו, ולהשתדל עם נערי בני ישראל, ובפרט בני העניים, ללמדם לשון המדינה דווקא וכתיבתה, למען יוכלו להמציא בה די חיותם. אך בתנאי שיהיה בהשגחת ראשי העדה, להדריך את המלמדים ביראת ה' כל היום, לבל יתבטלו הנערים משלוש תפילות בכל יום, ובכל דבר הנוגע לעבודתו יתברך שמו, ולהיות עיקר לימודם בתורה הקדושה, ובאיזה שעות מן היום להתעסק בכתיבה ולשון העם היושב עליה, ולבל יכניסו בבית מדרשם שום ספר מספריהם מספרות זרות בעיקרי האמונות. ובלי גם הרב זרע אמת זיכרונו לברכה לא התיר אלא באופן זה דווקא.
הוד יוסף, דף קכ"ו ע"א, מוציא לאור לא ידוע, ירושלים, תרס"ה (1875)
ייסר האב את בניו, וילמדם תורה, ויחנכם על עבודתו יתברך - כי האב יש לו יכולת בזה, על בניו, וסרים למשמעתו...
וכתוב בזוהר הקדוש כי התוכחה צריכה להיות מפי אהוב לאוהבו. וזה לשון הזוהר הקדוש – 'ואהבת לרעך כמוך - מצווה זו לייסר חברו'. וכן 'הוכח תוכיח את עמיתך' - דווקא...
ובפרט התוכחה מפי האב לבנו, כי אהבתו לבנו גדולה מאוד, ואינו רוצה בנזק בנו, ותוכחתו מתקבלת ביותר. וכמו שכתב שלמה המלך עליו השלום 'שמע בני מוסר אביך' - דווקא.
יוסף לקח חלק ב' סב' ב' דפוס עידאן כהן חדאד צבאן, ג'רבה תשט"ז (1956)
ותודה לה' יתברך, שלא היה לנו שום צער בדרך, עד שהגענו לעיר יפו, תבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, שמחים וטובי לב. ואחר עבור איזה ירחים, הלכתי אני וידיד נפשי, הבן יקיר לי, חכם בני אברהם, אוהבי ה' ישמרהו ויצילהו, לעיר הקודש ירושלם, תבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן.
ולאיזה סיבות חזרתי לנווה היפה, תבנה ותיכונן עד ירחם ה' עלינו, וירחיב גבולי. ומעתה אקוד ואשתחווה לה' אשר זיכני לי ולבני ביתי עד הלום, כן בחסדו הגדול יגמור בעדי לטובה, ולהיות כנחל נובע מקור חכמה, אנחנו וזרענו וזרע זרענו, לאור באור ה', ואל א-לוהים אשים דיברתי. 'שמעה תפילתי ה' ושוועתי האזינה', ועתה שלח העז צאן מרעיתך רועה ישראל נוהג כצאן יוסף, בני אברהם אהובך. יצחק ויעקב ידידך. כי עת לחננה. ציון וירושלים ברננה.
"שופריה דיוסף", זיכרונות, ע"מ י"ג, ב', אלכסנדריה, דפוס פרג חיים מזרחי, תרנ"ז (1897)
'ויאמר ישי לדוד בנו: קח נא לאחיך איפת הקלי הזה, ועשרה לחם הזה, והרץ המחנה לאחיך. את עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף, ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תיקח' -
'ויאמר ישי לדוד בנו' - דווקא ... לפי שהיה בנו שומע לו יותר משאר הבנים. והן עתה אם יקראנו אסון בדרך לדוד, חייב אביו, וכמו שכתב המהרשד"ם: שאפילו שבמקום אחר יהיה פטור, אבא לגבי בנו הוא חייב, משום שאי אפשר לומר לו: איני רוצה לילך, ולהשיב פני אביו ריקם.
ומשום כך לא יכנס דוד בשום סכנה של פקוח נפש, לזה הוכרח לומר לדוד בנו: 'ואת ערובתם תיקח' - שיושיע ויציל לשאול מצד הערבות, כמאמרם זיכרונם לברכה: ולא יאונה אליו רעה, שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי הצדיקים, יען שאתה הולך בשליחותי, ויהי כשמוע דוד כן, 'וישא וילך כאשר ציווהו ישי' - שכל הליכתו היה בעבור שציווהו ישי לעשות כן.
טל אורות, חלק ב דרשות, עמ' קכב, ירושלים הוצאת "אור ודרך" סיון תשמ"ז (1987)
'כי נר מצוה ותורה אור' - לרמוז על המחזיק ביד תלמיד חכם, כי הוא קודם לחכם, כמו שכתב גבי יששכר וזבולון, כיוון שברכם אביהם הקדים זבולון ליששכר, כמו שכתוב: 'שמח זבולון בצאתך, ויששכר בבואך'. וכן רבותינו זיכרונם לברכה אמרו: 'גדול המעשה יותר מהעושה'. לזה אמר: 'כי נר מצוה' - על המצווה שעושה המחזיק הזה, שמעלתו גדולה. ואחר כך אמר: 'ותורה אור'. ויצר הטוב אומר לו: עשה מצוות כדי שתאיר לנשמתך. ולכן מדליקין הנר למת, כי 'נר' - ראשי תיבות: 'נשמה רוח', לרמוז בזה: מאיר לנשמתו ורוחו. ויצר הרע המחטיאו אומר לו: מה לך בעשיית המצווה, עד שאתה עושה את המצווה תן לבניך. לכן אמר: ראה מה כתוב 'כי נר מצווה' - לומר כי המצווה שאדם עושה, דומה כמו הנר, מה הנר אתה מדליק ממנו ואינו חסר, כך המצווה: 'מלח ממון - חסר למצוות'.
אהל יוסף, חלק א, דף ק"נ, דפוס יעקב גיג, תוניס, תרפ"ז (1927).
לעתיד לבוא יאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם. ויאמרו לפניו: רבונו של עולם, אצל מי נלך? - אצל אברהם? - שאמרת לו: 'ידוע תדע' - ולא בקש רחמים עלינו, אצל יצחק? - שבירך את עשו: 'והיה כאשר תריד' - ולא בקש רחמים עלינו, אצל יעקב? - שאמרת לו: 'אנוכי ארד עמך מצרימה' - ולא בקש רחמים עלינו, אצל מי נלך? עכשיו יאמר ה'. אמר להן הקדוש ברוך הוא: הואיל ותליתם עצמכם בי - 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'. - שמא הטעם שלא ביקש יעקב רחמים על גלות מצרים מפני שראה שאברהם לא ביקש רחמים על זה, לכן לא רצה לבטל מה שעשה אברהם שבחר בגלות ... ורצה לומר: שמכל מקום היה לו לבקש רחמים על שאר גלויות.
שמו יוסף, עמ' יח, דפוס י"ע איתאח, ירושלים, תשל"ו (1976)
'ויסעו מסוכות ויחנו באיתם בקצה המדבר' - כשהיו נוסעים, מהסתופף בצל כנפו יתברך, המגן עליהם כסוכה, אז 'ויחנו באיתם' - באי תם, שתי מלים - בל יהיו תמימים בדרכיהם, וסופם ליפול בגיהנם, אשר אחד משעריו 'בקצה המדבר'.
כסף צרוף, דף קכג עמ' ב, הוצאת מאיר בן יוסף ובנו משה, דפוס ציון, ירושלים, תרפ"ו (1926)
כמה נכספה וכלתה רוחי לדעת זיכרון הראשונים אשר מן הארץ חדלו, והנם בארצות החיים, ואזין עד תכונותיהם, לידע מהותם, ומקומם איה, ובשומעי איזה נואם מביע ומטיף אמרים לשומעיו, חוקר קדמוניות, אזי נמס לבבי והיה למים, ונפשי אויתה לשמוע נטפי מיליו, מאורות וקורות הזמן החולף מיני אז, ותולדות הראשונים, אבות ובנים, חכמי המערב, אשר היו מכוסים בערפל, והתחבאו תחת צעף עננה, מסך מבדיל בינינו, ואין אתנו יודע זמנם ומקומם, ואת עצמי הייתי מונע מבוא בגשר צר כזה, וליכנס ביער שאין בו תחומין.
מלכי רבנן, הקדמת המחבר, דף א, דפוס המערב, ירושלים, תרצ"א.
סמיכות הפרשה 'ונח מצא חן בעיני ה', 'אלה תולדות נח' - על פי מה שאמר רש"י זיכרונו לברכה, על פי 'אלה תולדות נח, נח איש צדיק' - מלמד שעיקר תולדותיהם של צדיקים הם מצוות ומעשים טובים.
וזוהי כוונת הסמיכות: 'ונח מצא חן בעיני ה', אלה תולדות נח'. – כלומר: מה שמצא חן בעיני ה' - על ידי תורתו ומצותיו ומעשיו הטובים, הם בעצמם - תולדות נח.
בן פורת יוסף, עמוד ב'. הוצאת המדפיס מעתוק די יעקב בשירי ודוד עידאן, ג'רבה תרד"ף (1924)
כתב מרן באורח חיים סימן א, וזה לשונו: 'יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו'. עוד יש בהלכות קריאת שמע סימן ס"א סעיף א': 'יקרא קריאת שמע באימה'. עוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק 'ועתה ישראל מה ה' א-לוהיך שואל מעמך' - אל תקרא 'מה' אלא 'מאה' - שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. ואפשר זוהי הכוונת המסורה: 'נחנו נעבור חלוצים' - כלומר שחייב אדם לזרז עצמו, ולהשכים לבית הכנסת להתפלל בכוונה. וזה רמוז במילת 'חלוצים' - ראשי תיבות 'חרד להתפלל וצריך יכוון מילותיו'. וכשיכנס להתפלל בבית הכנסת, ייתן דעתו לענות 'ברוך הוא וברוך שמו', ויזהר גם כן בברכות התפילה, כדי שעל ידי כן יושלמו מאה ברכות בכל יום. וזהו: 'ונחנו מה' - כמו שאמרו אל תקרא 'מה' אלא 'מאה'. 'נחנו פשענו ומרינו' - גם כן צריך להודות בתפילה על חטאיו, בסדר 'אשמנו בגדנו' וכו' כי אמת עשית ואנחנו הרשענו', ולהתחרט על מעשיו שעשה כבר. אם כן כשאדם יעשה כסדר הנזכר, כלומר יתפלל בכוונה, ויקיים ענייני ברכות, ויתוודה ויתחרט על חטאיו, אזי 'כולנו בני איש אחד נחנו' - שלא נשאר בנו שום חטא, כמו בני יעקב שהיו כולם צדיקים, שנאמר בהם 'כולנו בני איש אחד נחנו' - כשרים וצדיקים.
בגדי שש, עמ' קנז-קנח, הוצאת מכון בגדי שש, ירושלים, תשמ"ח (1988).
מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי' - הכוונה כל אחד נמשך אחרי שורשו. וכמה שיגדל ערכו וזכותו של אדם, שהוא ממשפחה קדושה וטהורה, כך יגדל עונשו אם יחטא ואשם, ולא הלך בדרכי אבותיו הקדושים. וכמו שנאמר באברהם אבינו עליו השלום: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. כי כן דרך העולם, האדם השלם יחנך זרעו אחריו ללכת בדרכו.
יגן ה', דרושי הרב, דרוש ט"ז, עמ' קנ"ה. המכון לחכמי טוניסיה, אלעד, תשס"ט (2009)
'ונצעק אל ה', א-לוהי אבותינו, וישמע ה' את קולנו' - וקשה, למה לא אמר הכתוב בקיצור: 'ונצעק אל ה' א-לוהינו וישמע''? ולמה הזכיר האבות? -
ונראה לפרש, ונקדים מה שאמרו בגמרא: 'כל התולה בזכות עצמו, תולין לו בזכות אבותיו, וכל התולה בזכות אבותיו תולין לו בזכות עצמו'. ... ובזה יובן כוונת הכתוב: שבשביל שישראל התפללו לה' ותלו בזכות אבותיהם, לפיכך תלה בשבילם, וזהו כוונת הכתוב: 'ונצעק אל ה' א-לוהי אבותינו' - ותלינו לא בזכותנו אלא בשביל זכות אבותינו, ולפיכך: 'וישמע את קולנו'.
'זבד טוב' - פירוש וחידושי הגדה של פסח, דף יג' עמוד ב'. דפוס חי- חדאד ג'רבה תשכ"ב (1962)
'אני שכבתי ואישנה, הקיצותי כי ה' יסמכני' - וגם כן העניין מעורר ומזהיר לאדם איך צריך לכבד אב ואם, שכל מה שיכבדם כל ימיו לא יכול להשלים שכר צער, שמצטערים על שנה ראשונה שמטפלים בו, וחולי אחד שחלה באותו הזמן שנולד, ושכר שאר הצער יהא מונח עד שיבוא אליהו ויכריע ביניהם. וישתדל כל מה שיוכל להפיק רצון הוריו בתכלית אהבה, הנה שכרו איתו. ...
היזהר בני, ידידי, חביבי, בכבוד אב ואם כמו שמפורש בזוהר הקדוש. וגם לא יכול אתה למלא מקומם כמו שאם מתה אשתך תשא אחרת, אלו - לא כן. אם לא ידעת ערכם, אחרי כן תתחרט על מצווה יקרה, ומרגליות המהנות עליך, אבדת אותם. יותר טוב לך שתקיץ משנתך, בעוד שהם נמצאים אצלך.
עדות ביהוסף, דף ז', עמוד ב', דפוס הר"ש צוקרמן, ירושלים תרפ"ו (1926)
לא די לנו בגבול אשר גבלו הראשונים: 'שלושה לבכי ושבעה להספד', אלא צריכים אנו לספוד לצרה ולבכותה שנים עשר חודש, וכמו שנמצא בכתובים: 'שלושים יום ספדו ביום ובלילה, מכאן ואילך ספדו ביום וגרסו בלילה, או גרסו ביום וספדו בלילה עד שספדו שנים עשר חודשי שנה'. על כורחנו זה לפנינו, שהספד תלמיד חכם הוא שנים עשר חודש, ומבטלים בתלמוד תורה או ביום או בלילה, ובשלושים ימים הראשונים, 'יום ולילה לא ישבותו' מהספד תלמיד חכם. וזהו וודאי מידה כנגד מידה, הוא היה בחיי חיותו משים לילות כימים בלימוד התורה, לפיכך 'יום ולילה לא ישבותו' מהספד תלמיד חכם לספר בשבחו. ואפשר שזהו שאמר אותו ספדן: 'תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, נשים לילות כימים על משים לילות כימים'.
דבר יוסף, דף י"ח ע"א, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"ה (1845).
'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח'. - ונראה לי שהתנא בא להשמיענו, שהמצווה מן המובחר הוא שיחדש אדם בכל שנה שאלה חדשה, ולא יהא בכל השנים אומר דבר אחד תמיד. ולכן הוסיף לשאול שאלות חדשות יתר על האמורים בתורה וכזה ילמד אדם לעשות תמיד להיות מחדש והולך כדי להרבות בשבח המקום. ...
'ואפילו כולנו חכמים ... מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים' - אף על פי שלגבי חכמים אין שום חידוש כי אינו חיוב לחדש, אלא שכל המרבה לספר הרי זה משובח שעושה מצוה מן המובחר, וראיה לדבר ממעשה רבי אליעזר ורבי יהושע, שהיו מספרים כל אותו הלילה, ובהכרח היינו שהיו מחדשים חידושים, שאם לא היו אומרים רק סדר הגדה זו וכיוצא לא היו מספרים כל הלילה, כי בפחות משעה היו גומרים אותו, אלא על כן היו מחדשים חידושים רבים, ולכן נמשך להם כל הלילה.
ולפי שיש להקשות מנין להם לחכמים שיש לטרוח בכך, לזה אמר כנגד ארבעה בנים דברה התורה, ומשם ראיה שצריך אדם לחדש דבר בכל שנה... ולמה האריך כל כך אלא ודאי הכל בבן אחד מדבר הכתוב, אלא שיש לו ד' זמנים. בתחילה שהוא קטן הרבה אינו יודע לשאול, ומצוה עליו שיפתח לו, ובהמשך הזמן לשנה אחרת כבר הוא יודע לשאול אלא שהוא תם ואינו אומר רק מה זאת, וכשגדל יותר לשנה אחרת יודע יותר ושואל מה העבודה הזאת לכם, וכן מה העדות והחוקים. וכל זה בא ללמדנו שכסדר הזה יהא האדם נוהג והלך כל ימיו להיות מוסיף דבר חדש בכל שנה ושנה.
לחם הפנים, עמ' רמ"ב, מכון גבעות עולם, תשס"ז (2007).
'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם' - כתבו חכמי המוסר, שעל השולחן צריך לומר דברי תורה, שהשולחן הזמן הזה הוא במקום מזבח. וכמו שבמזבח צריך הלוי לשורר, אף כאן צריך ללמוד בתורה על השולחן. זה אומרו: 'כי לא על הלחם לבדו', שאוכל על השולחן 'יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'' - שהיא התורה שלומד על השולחן 'יחיה האדם'. כי אין חיות לו אלא בתורה שאומר על השולחן, ולא על הלחם שאוכל בו.
ויבא יוסף, עמ' קלא, הוצאת יצחק גרשון, ירושלים, תשנ"ב (1992).
'בכל עצב יהא מותר ודבר שפתים אך למחסור' - רצונו לומר: כל מה שנעצב האדם על המת נוטל שכר, שהוא הדין שחייב אדם לספוד אדם כשר, אבל על מנת שלא יספר בשבחו יותר מדאי, לפי שאדרבה נפרעים מן המת, וכשם שנפרעים מן המת כך נפרעים מן המספיד. וזהו כוונת 'ודבר שפתים' - רצונו לומר: הדבר שפתים, שמרבה בשבחו יותר מדאי 'אך למחסור'.
ואחי, החכם כבוד הרב רבי יצחק נשיא, ישמרהו ה' ויושיעו, פירש באופן אחר עם מה שאמר הכתוב: 'טוב ללכת אל בית אבל' - וזהו כוונת 'בכל עצב' - רצונו לומר: אם תראה אדם, שנעצב אל לבו בלכתו אל בית אבל, אדרבה, זו היא מעלה ש'יהא' לו 'מותר'. אבל 'ודבר שפתים' - בלכתו לבית המשתה, לדבר דברים בטלים, 'אך למחסור'. עד כאן לשונו.
עוד נראה לעניות דעתי עם הקדמתו לתרץ כל הפסוק שמדבר על הולך לבית אבל, ויהיה כוונת הפסוק: 'בכל עצב יהיה מותר' - רצונו לומר, אם בעצבות לבד שאדם נעצב הוא מקבל שכר, כשיהיה מ'דבר בשפתיים', שאומר 'אך' ונאנח אל לבו, תעלה על דעתך שיהיה למחסור?! - אדרבה, שיהיה לו שכר כפלים על כך.
דברי יוסף, דף כ"ז ע"ב, ונציה, תע"ה (1715).
'עם לבן גרתי ואחר עד עתה' - גרתי פעמיים, כאן והנוסף: 'אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קידר' - לומר בשביל ש'עם לבן גרתי' כ"ב שנים, ולא קיימתי מצוות כיבוד אב ואם, גרם שגלה יוסף ממני, כנגד אותם שנים, והוכרחתי לירד אחריו, ויהיו בני גרים בין האומות. וזהו: 'אויה לי כי גרתי משך'.
שופריה דיוסף, פרשת וישלח, דף כ"ב ע"ב, הוצאת בית דפוס רזון, קזבלנקה (מרוקו), תש"ה (1945)
'ואלה שמות' - כתב בעל הטורים 'ואלה שמות' - ראשי תיבות 'וחייב אדם לקרות הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום'. ונראה לעניות דעתי, שרמזו כאן לומר, אף שהתרגום אין בו לשון אחר כלל, שהרי השמות עצמם, כגון 'ראובן' 'שמעון', אין בו תרגום כלל, וכפו שפירש רש"י, שמה שאמרו בברכות, אפילו 'עטרות ודיבון', הוא הדין 'ראובן ושמעון', אפילו כך, חייב לקרות השמות עצמן שלושה פעמים.
יבא הלוי, דף עו עמו' ב, דפוס משה די קאסטרו ובניו, קושטא, תרכ"ב (1862).
דרכם של הרבנים הספרדים, יצירותיהם בכל חלקי מחשבת ישראל, והשקפותיהם על היהדות בכלל, ועל בעיות הזמן החדש בפרט, אינם ידועים. משהו נוגה ואיום, חל בכל הנוגע למסורת התרבותית, הדתית והחינוכית של היהודים הספרדים בימינו. דברים שבעבר הקרוב היו ידועים לכל צורבא דרבנן, אינם ידועים היום, אפילו לאלה, אשר בשם גדולי הדור יכונו. אנו, שגדלנו על פי המסורת החינוכית העתיקה, שהתקיימה דור אחר דור בבתי המדרש הספרדים, רואים את המצב החדש בדיכאון לב ובכיליון עיניים. הגשרים עם העבר נהרסו, הציונים שעמדו באם הדרך נעקרו, השבילים טושטשו וכוסו עפר. מה יעשה הנער שרוצה לגלות את העבר שלו? לאן יפנה? מי יראה לו את הדרך?
הרב ישראל משה חזן: האיש ומשנתו, הקדמה, דפוס המערב, ירושלים, תשל"ז (1977).
בדורות אלו, אשר נתמעטו עמלי תורה, ואין משגיח ואין דורש ואין מבקש. והעזות רבה, והאב אינו אומר לבנו הבחור והקטן - אנה תלך? ומה עשית? ומה יש לך עם הסיעה של הילדים? - וכן כאשר יצריך לו חשבונות רבים, והוא אינו משים לב, אפילו על דבר אחד.
ברכת חיים, הפטרת יתרו, עמ' קצ"א, הוצאת ישועה בן דוד סאלם, ירושלים, תשנ"ט (1999
'אמר רבי יוחנן: בשעה שתפס יוסף את בנימין, אמר לו יהודה: בנימין, אתה תפוס ושלום יש בבית אבא?! מיד כעס יהודה ושאג בקול רם, והלך קולו ארבע מאות פרסה עד ששמע חושים בן דן וקפץ מארץ כנען, ושאגו שניהם יחד, וביקשו ארץ מצרים להפך'. - חכמינו מדברים ברמזים לפי רוח הזמן, ומכנים את בנימין לנוער ישראל, בן-ימין להקדוש ברוך הוא, שראוי להיות לומד בתורה, שניתנה 'מימינו אש דת למו', והיום 'תפוס' ביד החופשים ועוזבי תורה. 'יהודה' - היינו כ מי שהוא יהודי, והתורה נוגעת בשורשי ליבו, צועק מרה בכל שורשי לבבו, ואומר: בנימין, אתה הנוער הישראלי, אתה תפוס ביד הכופרים, ויהי שלום בבית אבא?! בביתו של אבינו שבשמים.
חכם דוד יוסף ישועה, לכו חזו מפעלות צדיקים, עמ' 648, , ירושלים, תשנ"ז (1997).
'אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם' - מצאתי בכתב יד דבר ששייך לכאן וזהו עניינו: הרי כתיב - 'עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי, מצוותי, חוקותי ותורותי'.
'אם בחוקותי תלכו ואת' - ראשי תיבות אבו"ת. 'מצוותי תשמורו ועשיתם אותם'- ראשי תיבות אמו"ת. וזה בא לפרש לנו - כשם ששמרו אבותיכם ואמותיכם מצוותי ותורתי, כך אתם תהיו כמותם.
שמחת יוסף - פירושים נחמדים על התורה. עמוד 223. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ט, 1989.
לפי שיש ברקיע י"ב שערים, כנגד י"ב שבטים, וכל אחד עולה דרך שער אחד, והם השערים הנזכרים ביחזקאל בסופו. וודאי שהשערים ודרכי השערים גם כן אינם שווים, וכל אחד משונה מחברו, ולכן גם בתפילות הם משונות. ולכן כל אחד ראוי להתחזק במנהגו, כי מי יודע אם הוא משבט ההוא ואין תפילתו עולה אלא על הסדר ההוא. אבל מה שהוא דינים המפורשים בגמרא זהו שווה לכל השבטים.
אוצרות יוסף - טועמיה חיים, עמוד מ"ז. מכון מצמיח ישועה, אשקלון, תשס"א (2001)
'אנשי אמונה אבדו באים בכח מעשיהם' - משל לסוחר, שהיה רגיל במשא ומתן לרוב בהקפה ומשלם. לימים, נפטר האב, והבנים בוכים: אבינו היה מפרנס אותנו ועתה מי יפרנסנו? והיה שם פיקח אחד שאמר להם: אחזו במעשה אבותיכם ולא תשנו בדיבורכם, וכל הסוחרים יאמינו בכם.
כן כשהצדיק בעולם, הקדוש ברוך הוא משפיע שפע לעולם בשביל הצדיק, יען שהצדיק הוא ערב על כל ישראל. מעתה אין לנו אלא 'בכח מעשיהם' - שהיו גומלי חסדים בגופם והונם, ומעשה אבות יעשו הבנים - לעשות חסד בגופם וממונם
דבר יוסף, עמ' 336, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ז (1987)
במה שראיתי דבר תמוה, באיזה מקומות, שכמה פעמים, בבן שהגיע להיות בר מצווה, ואביו מעכבו להלבישו תפילין עד שתשיג ידו לעשות לו סעודה, ולדעתי זה איסור גמור, והוא עוון פלילי שבוודאי אין להשהות המצווה בשביל זה, ומצווה הבאה ליד האדם יעשנה מיד ואל יחמיצנה כידוע, ואיך יניח את בנו לעבור בשמונה עשה בכל יום בשביל חסרון הסעודה, שאינה אלא חיבוב מצוה בעלמא. ...
ודי, שבעוונותינו הרבים, עוברים על מצוות חינוך, שחייב האב לחנך את בנו במצוות, וכמו שפסק כן מרן ... שקטן היודע לשמור תפילין, חייב אביו לקנות לו תפילין כדי לחנכו עד כאן.
ימי יוסף חלק ב', עמ' א', הוצא לאור ע"י ר' שלמה ידיד הלוי, ברוקלין, תשל"ב (1972)
מעלת מצוות כיבוד אב ואם גדולה עד מאוד אשר אין ערוך אליה. ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה: כתוב 'כבד את אביך ואת אימך וכתוב 'כבד את ה' מהונך' - הוקש כבודם לכבוד המקום. הנך רואה כמה גדולה מעלת המצווה עד אשר השווה כבודם לכבודו יתברך, אשר אין למעלה ממנו.
ואולם כבוד א-לוהים חקור דבר ולנו לדעת: היאומן כי יסופר, להשוות כבוד א-לוהים חיים ומלך עולם לכבוד בשר ודם?! ומה דמות יערוך?! - וזה באמת פלא גדול, לדעת כמה גדול כוחה של מצווה זו, עד שהשוו בגזירה שווה. ...
מה שאמרו בגמרא: שלושה שותפים באדם - הקדוש ברוך הוא אביו ואמו. ומצינו שהשם יתברך ציווה לכבוד השותפים השניים, שהם - אב ואם, ואילו באמת היה רשות אחר ביצירת האדם, היה השם יתברך מצווה עליו לכבדו כמו שציווה על אב ואם. ולכן על מצווה זו אומר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליכם כאילו דרתי ביניהם, וכיבדוני שהוכיחו שאין א-לוה מבלעדי.
ברכת יד"י, עמ' 159-160, הוצאת המשפחה, חיפה, תשנ"ט (1999)
'חכלילי עיניים מיין, ולבן שיניים מחלב' - לפי ששבט יהודה מקבלים פני כל אדם בשמחה ובסבר פנים יפות, ונחשב בעיניו, יותר ממה שנותנים להם יין וחלב לשתות ומואסים ומקנטרים להם. והראיה, שמלכי בית דוד דנים עמהם ודנים אותם, שהוא דרך ענווה.
עדות ביהוסף, עמ' ר"ל, ירושלים, תשס"ד (2003)
'וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב' - ארבע במסורה: 'הלוך ושוב', 'הלוך וגדל', 'הלוך ונסוע' , 'הלוך וחסור'. אפשר לפרש אותו על דרך הרמז, והוא: אם אדם לומד איזה דבר, וחוזר ותר כמה פעמים, מלבד שיודע גוף הדבר, כי גם מחדש בו חידושים רבים. אבל אם הוא לומד ואינו חוזר, מלבד שאינו מחדש, כי גם עיקר הדבר שוכח.
ואפשר זה כוונת המסורה, דהיינו כשלומד וחוזר הדבר כמה פעמים, מלבד שאינו מחסר דבר מן הלימוד, כי גם 'הלוך וגדל' - מחדש בו חידושים רבים. אבל אם הוא 'הלוך ונוסע' - שהיינו שאינו חוזר הדבר, מלבד שאינו מחדש בו שום דבר, כי אפילו מה שלומד שוכח, וזהו שסיים 'הלוך וחסור'.
דברי יוסף- דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים, עמוד א'. הוצאה פרטית מכתב יד המחבר, ירושלים, תש"ע (2010)
'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' א-להיך נותן לך' - ולאו דווקא בעולם הזה, אלא אפילו לאחר שמתו, ונסתלקו מן העולם, וזהו אומרו: 'על האדמה' - חייבים אתם לכבדם.
והכבוד הזה, שחייב הוא לכבדם - הוא ממה שחננך ה' ברוך הוא - אם בתורה, אם בממון, אם בכל מיני טוב. שאם זכית לתורה - תהיה עמל בה לשם שמיים, ותחדש בה חדשים לבקרים, חידושים בכל יום. ואם זכית לממון - תעשה בו המצוות כתקנם, ותחזק ברכים כושלות, ברכי רבנן שכושלות וכיוצא, וזהו אומרו 'אשר ה' אלוהיך נותן' - כבדם במה שנתן לך ה' ברוך הוא.
זך ונקי, עמ' קי"ז, הוצאת 'חברת אהבת שלום', ירושלים, תשמ"ז (1987)
'רבי יוסי בן יהודה אומר: הלומד תורה מן הקטנים למה הוא דומה? - לאוכל ענבים קהות, ושותה יין מגתו' - נראה שיש שתיים רעות שנמשכים מלימוד הקטנים, דהיינו מתוך שהוא קטן, אין לו סדר ללמד את אחרים, שהרי אינו דומה מי שלומד לעצמו למי שמלמד לאחרים, שמלמד לאחרים צריך לומר הדברים באופן אחר, מפורש יותר, כדי שיבינו דבריו. וכן צריך המלמד להמשיל שום משל כדי שיבינו דבריו. אם כן מתוך שהוא קטן אין המשל שממשיל דומה לנמשל בכל קצותיו.
יוסף עליו, פרק רביעי, דף לב עמ' א, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, סלוניקי, תק"ח (1748)
'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם, חיים כולכם היום' - המפרשים מקשים: וכי אפשר לו לאדם שידבק בשכינה?! - ומתרצים על פי חכמינו זיכרונם לברכה: 'אלא כל המידבק בתלמידי חכמים, כאילו מידבק בשכינה'. אך שמעתי פירוש אחר, והוא שאמר ה'שולחן ערוך' בחלק אורח חיים, כי צריך שליח צבור כשיגמור קריאת שמע יאמר בסוף 'ה' א-לוהיכם אמת', כדי שישלים רמ"ח תיבות בקריאת שמע, כנגד רמ"ח אברים שבאדם. לכן אמר הכתוב: 'ואתם' - כלומר אותיות 'ואמת', כלומר כשתידבק 'אמת' עם 'ה' א-לוהיכם', אז 'חיים כולכם היום', כלומר הגוף כולו שלם. אך אם לא תשלים 'ה' א-לוהיכם אמת', נמצא הגוף חסר שלושה. ולכן צריך לומר 'ה' א-לוהיכם אמת'.
תהלות ליוסף, עמ' 29, הוצאת מכון 'בגדי שש', ירושלים, תשס"ב (2002).
'וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור' - שהוא ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי, אלא למעט להורות שתמה זכות אבות. על כן מכל שכן, גבי זכות אימהות לא מצאנו הדרש מסוג זה, משום שעדיין לא תמה זכות אימהות, לכך זכתה אסתר לקכ"ז שנות שרה ולא לקע"ה שנות אברהם. לכך 'לא נגאלו ישראל אלא בזכות נשים צדקניות' - היינו זכות האימהות, ועדיין לא תמה זכותם.
צפנת פענח חדש, ערך זכות וחוב בד' אופנים, דף מ' ע"ב , פרנקפורט, תנ"ד (1694)
'וירח את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל ליבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי'. - הנה מפני אותו נחת רוח שעשה נוח בקורבנותיו לפניו יתברך, הגדיל ה' לעשות ונשבע, שלא יביא עוד מבול לעלם, והנה זכותו של נוח קודם המבול, לא הספיק אף להגן על בני דורו, ואיך עתה הספיק להגן גם על הבאים אחריו עד סוף כל הדורות? איזו סגולה היתה בקורבנותיו של נוח אחרי המבול? ... מפני מה מחשבתו של נוח נתקדשה יותר אחרי המבול, וזכותו גדל להציל כל הדורות על ידי מחשבתו הטהורה, דווקא עכשיו? - ראה נוח במו עיניו, מה שהגיע לבני דורו ככתוב: 'וימח את כל היקום, אשר על פני האדמה', והאזין והקשיב את הזעקה האיומה של כל היקום, ראה את האסון הנורא, אשר המיט האדם על עצמו על ידי מעשיו הרעים.
ים המוסר -חלק א', פרשת נוח, עמ' כ"ד, ירושלים, תשס"ט (2009)
שאלה: עיר שיש בה שליח ציבור קבוע מכמה שנים. והן היום, עבר דרך שם תלמיד חכם, שהוא גדול בתורה, וחילה פניהם, ושמוהו לשליח ציבור, והוא אלמן. והן היום שבאו ימים הנוראים שאלו מי יתפלל, אם יתפלל התלמיד חכם שמינוהו מחדש כמו ארבע חודשים אף על פי שאינו נשוי או יתפלל השליח ציבור הקבוע מכמה שנים, אף על פי שאינו גדול כיוון שהוא נשוי.
תשובה: ... והן היום באתי להודיע, שגוף המעשה, העיירה לארשו, יגן עליה א-להים, כי כאן נמצא, כאן היה, החכם רבי יעקב ביטון, ה' ישמרהו ויחיהו, וחילה פני הגבירים והפרנסים שישימו אותו לשליח ציבור, וגם אני הסכמתי עמהם, יען הוא אדם ראוי והגון. ושמו אותו לשליח ציבור. והן היום שבאו הימים הנוראים, באו פרנסי הקהילת קודש לפני, ושאלו את פי להגיד להם כיצד ינהגו. יען החכם רבי יעקב ביטון הנזכר אינו נשוי, ואמרתי להם שדין זה הוא פשוט ממה שכתב מור"ם: שצריך שיהיה נשוי, והוא דעת 'הכלבו' זיכרונו לברכה, ומור"ם כתב: 'ועל כל פנים, כל ישראל כשרים הם'. והשיבו לי, שסוף סוף, כיוון שהיה לנו שליח ציבור קבוע מכמה שנים, והוא נשוי אשה, אם קודם להחכם רבי יעקב ביטון, אף שהוא גדול בתורה, כיוון שאנו נשוי אשה ושרוי וכו'. ואמרתי להם, שהשליח ציבור הקבוע מישן הוא קודם, כיוון שהוא נשוי אשה, אף שאינו גדול בתורה. והפרנסים, ה' ישמרם אמן, דיברו עם החכם רבי יעקב ביטון הנזכר את כל האמור, ויאמרו לו שיבוא וידבר עמי. ומה שאנו עושים הוא רצוי ומקובל עליהם. והוא לא עשה כן, והלך ופיתה את לבות קצת יחידים, ויצא הדבר מחלוקת רב ביניהם.
והן היום באתי להגיד לפני מורי ורבותי את דבר המשפט, שידעו רבנן שהדבר כדין, הנה מצאנוה להרב הגדול אבי התעודה 'פני משה' ... כי דין זה לא הוזכר בשום פוסק זולת בשליח ציבור לימים נוראים משם 'הכלבו'. ומרן, זיכרונו לברכה, לא הביא סברתו. ועוד צידד לומר כי אף 'הכלבו' לא אמר כן, אפילו להמנהג, הלא להוציא רווק שלא נשא אשה מעולם, ותוקף יצרו, מה שאין כן אם כבר נשא אשה אף שאחר כך מתאלמן לא תוקף יצרו. וסוף דבר זו הלכה.
אשדות הפסגה, חלק א, אורח חיים, סימן ב, דף ב עמ' ב- דף ג עמ' א, הוצאת אוצרות גאוני ספרד, אשדוד, תשנ"ז (1997)
מצוות הכנסת אורחים - ביותר יגדל מצווה זו, על אשכנזי הבא בין ספרדים או להיפך, ולא כרבים מעמי הארץ האומרים שספרדי ילך לספרדים ואשכנזי לאשכנזים, וכל מין ירחם על מינו, כאילו בני ישראל הם שני אומות, חס ושלום. ובוודאי שהאומר כן מחרף מערכות א-להים חיים, כי חרפה היא לנו, וכולנו בני איש אחד, א-ל אחד לכולנו, תורה אחת ומשפט אחד, ולמה נבגוד איש באחיו?!
מעשה בראשית, חלק ד', עמ' 545-547, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ו (1986)
יש לנו לדעת מה שייכות לשמירת שבת ושאר מצוות עם כיבוד אב ואם? עד שאמר 'כל זמן שמכבד את אביו ואת אמו אין חטא בא על ידו' - ונראה בהקשר הדברים, במה שמובא במסכת קידושין דף ל"א: 'בשעה שאמר הקב"ה 'אנוכי ה'' ו'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני', אמרו אומות העולם – לכבוד עצמו הוא דורש. כיון שאמר 'כבד את אביך ואת אמך' חזרו והודו למאמרות הראשונות'.
על כן נמצא שלא האמינו במאמרו יתברך כי אם על ידי מצוות כיבוד אב ואם. אבל מי שאין מקיים מצוות כיבוד אב ואם, יבוא לטעות גם בשאר המצוות, ובכללם גם מצוות 'אנוכי ה'' ו'לא יהיה לך' כטעות אומות העולם. ואז בר מינן וחס וחלילה יבוא לחילול השבת וביטול תורה ומצוותיה.
ויפתח יוסף, עמוד ק'. הוצאת המחבר, ירושלים- באר שבע, תשל"א (1971).
'אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה' - אותך ואת צדיקים כיוצא בך. והרצון בזה כי הוא יתברך סבב על יעקב, שיבוא למצרים ראש לגלות בניו, ולהבטיחו להעלותו משם, למען אשר עלייתו ממצרים תעמוד לנס, ותהיה מורשה לבניו אחריו. כי יפליא יתברך חסדו עמהם, להעלות גם אותם מבור גלותם ... והוא מבואר בדברי הנביא: 'מזרה ישראל יקבצנו כי פדה ה' את יעקב' - לומר יש להם לבטוח בהשם יתברך, שיקבץ נדחיהם מבין הגלויות כי מכבר פדה ה' את יעקב אביהם, ועל היות כח הבנים כלול באבות. לזה גאולת יעקב אבינו, עליו השלום, מורשה לגאולת בניו.
ויצבור יוסף, פרשת שמות, עמ' ל"ח, דפוס המערב, תשכ"ד (1974)
פירש 'ברית יעקב' ... על פי מה שכתב מהר"מ, על מה שאמרו בבראשית רבה: 'עד שובך אל האדמה' - אמר לו הקדוש ברוך הוא: קומץ עפר של אדמה שנבראת ממנו, לא גזולה היא בידך, 'כי עפר אתה ועל עפר תשוב'. כי כשאדם משפיל עצמו ונפשו כעפר לכל, עדיין הוא עפר כבראשונה, ובכל מקום שהוא בחזקת עפר הוא, אבל בזמן שמתגאה, אך יצוא יצא מעפר, ואז נחשב כאילו גזל העפר. עד כאן דבריו.
וידוע מה שאמרו זיכרונם לברכה, שעוון הגזל מעכב התפילה, ומשום כך אם הוא גס רוח - אין תפילתו נשמעת, שכאשר גבה ליבו, יצא מכלל עפר, ויש בידו גזל קומץ עפר, ולכך אין תפילתו עולה למרום, ואינה נשמעת. אבל אם משים עצמו כבשר רך ועניו, אם כן הוא עפר בכל מקום שהוא, ואין קומץ עפר גזל בידו ותפילתו נשמעת. וזהו שאמר רבי יהושע בן לוי שם, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת. עד כאן דבריו. ...
ונראה לעניות דעתי, שתקנו אנשי כנסת הגדולה בסוף תפילה שמונה עשרה: 'א-לוהי נצור לשוני מרע וכו' ולמקללי נפשי תידום, ונפשי כעפר לכל תהיה' - שיהיה אוחז במידת הענווה, וקומץ עפר אינו גזול בידו, ובזה תהיה תפילתו מתקבלת. וזהו שמסיים: 'יהי לרצון אמרי פי וכו'. ודייק ומצא קל. ואחרי כותבי בזמן רב, ראיתי לעטרת ראשי שאר בשרי הרב 'יושב אהלים', זיכרונו לברכה שדרך בזה, יעויין שם פרשת בהר דף צ"ה, ושש ושמח כמוצא שלל רב, שכיוונתי לדעת קדוש ועליון.
ויצבור יוסף, דף קנב ע"ב-קנ"ג ע"א, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, (תרע"ט 1919).
כתבו חכמי המוסר, ששלושים יום קודם פסח, צריך האדם לחקור ולדרוש מי הוא מהתלמידי חכמים, שצריך וייתן לו כפי מה שחננו ה', ויחון על דלים ואביונים. ולא כאותם העשירים, אשר הם רצים ושמחים לעשות להם ולבניהם, בגדי רקמה ובגדי משי כפולים ומכופלים, ואם יראו בשוק ביד הסרסור בגדים חמודים כחפצם, אף שיהיו ביוקר לא ישובו מפני כל. ואם יקרב עני לפתח ביתם, הם 'קול ברמה נשמע', וגוערים בו, ודוחפים אותו, ומתרחקים ממנו, כשור מועד בימי ניסן. וכי יראו בעל השיר ועוגב וחלילים, נותנים להם מנה יפה וטפופה, ואיש אשר אין לו, מלווה מה לתן לבעל עוגב, ויבוזו כסף, יבוזו זהב, והעניים אין חונן ואין מרחם. והקדוש ברוך הוא אומר להם: 'חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי', המעט מכם אשר העלמתם עיניכם בשאר הימים וריחקתם מן הצדקה, גם תוסיפו סרה בימים אלה, אשר כל העולם כולו שמחים, והעניים שבעים במרורים, ויתעטפו ברעב ובחוסר כל. והלא חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: 'בפסח נידונים על התבואה', ואם הם לא ישגיחו בעניים, ובברכת ה' אשר נתן להם, מה יעשו ליום פקודה כשיפקד דינם בשמים, וודאי שישתלמו מידה כנגד מידה, שירדו מנכסיהם וימותו ברעב ובחוסר כל, הם ונשיהם, על כי מרבים כבודם וממעטים כבוד שמים, שהם העניים, שהם כלים שבורים ואין ראוי לאדם להיות כפוי טובה, שה' יתברך חננו ונתן לו עושר וכבוד ונכסים, וצריך לתן ממנו לתלמידי חכמים ולעניים, וישמח כשנותן ממנו על שקיים מצוות בוראו, ולא יהיה נחשב בעיניו כלום, כל הון ביתו נגד רצונו יתברך.
דרשות רבי יוסף פינטו, לקח טוב, [חלק ב] ויקרא במדבר, עמ' כ"ב, מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ט (2009)
הביאני המלך חדריו, עטרת ראשי, הגאון מרן אבא, זיכרונו לברכה, בספרו 'ברכת מועדיך לחיים' ... וזה לשונו: אמרתי לבוא בכלל ישוב, למה ששאל אותי בני, יונק וחכם, בן פורת יוסף, ה' ישמרהו ויחיהו, שמאחר שהמקרא כתוב פסוק: 'ולקחתם לכם ביום הראשון: פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ אבות, וערבי נחל' - נמצא שארבע מינים ניטלים באחד, ובקדימה הקדים הפסוק לאתרוג, וקראו הדר, אם כן, היה ראוי, שיתקנו הברכה על האתרוג כמו שנאמר ממה שכתוב בברכות על פסוק 'ארץ חיטה ושעורה וכו' - שמוקדם בפסוק מוקדם בברכה ... ובני יוסף רצה לתרץ לזה - למה מברכים על הלולב ולא על האתרוג כי הלולב הוא מן אילן ועץ שהוא עץ הגדול, שקיים שנים רבות מכל האילנות. כי עד שנותן פרי צריך שבעים שנה, ואחר שנותן הפרי חי עוד מאה שנה, אם כן אין זקן בכל ארבעת המינים יותר גדול בשנים, משום כך מברכים על הלולב, וכן מצאנו שהקדוש ברוך הוא חלק כבוד לזקנים.
ויוסף את אחיו, מערכת אלף, סימן ט', דף ז' ע"א, דפוס חכם מרדכי בארקי, איזמיר, תרנ"ו (1896)
אמי גדלתני, עליה היו כלנה, העמסה הרבה סבלה, ימי אלמנות של ארבעים שנה ...
איך אתנחם שנפשה משתוקקת לעלות ארצה, עשינו כל מאמצים ולא הועיל, חוקי המדינה נעלו דלתות בפניה. תתנחמי אמי, מחשבתך הטהורה לפועל נחשבת, נשמתך בתוככי ירושלים שרויה. תתנחמי בייסורים, שהם מרבים שכר, גם מדותייך הטובים והאמונה, ישלם ה' פעלך.
תהילתו בפי, עמוד קמ"ח. הוצאת מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ט (2009)
אף על פי שהראשונים היו נוהגים - שהגדול קורא להם ההגדה, ככתוב בגמרא: 'מצה ומרור וחרוסת - אמר רב הונא: כולם לפני מי שאומר ההגדה' - ופירש רש"י: שהגדול שבהם עושה ההסדר ואומר ההגדה. ... מכל מקום נהגו אבותינו לקרוא אותה כל המסובים בקול רם יחד האבות והבנים, הגדולים עם הקטנים ובניגון ערב של השמנה המקובל בידנו. ...
והטעם לאמרה ביחד, והוא בעבור להגדיל הרינה ולהאדירה, יען כי ברוב עם הדרת מלך, ועוד כדי לשתף התינוקות להרגילם בקריאתה, ולחנכם בעבודת הקודש. כך שמעתי מפי זקני תורה.
הגדה של פסח, מגיד מראשית, עמ' ס"ג- ס"ד, תל אביב יפו, תשמ"ה (1985)
'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם' - שקשה, כיוון שאמר: 'האספו ואגידה לכם', מה חזר לומר: 'הקבצו ושמעו'? - כבר אמר האספו. ב': למה תחילה אמר: 'בני יעקב' וחזר: 'אל ישראל אביכם'. ג': 'ושמעו', 'ושמעו' - פעמיים, למה? - אמנם יעקב אבינו, עליו השלום, כשרצה לברכם אמר: 'האספו ואגידה לכם', ואחר כך ראה כי עדיין, אף על פי שהיו אסופים הגופים יחד, אפשר שהלבבות יהיו מפורדים ומובדלים, והיה פירוד הלב ביניהם, ובמקום שיש הבדל ופירוד - לא יוכל הברכה לחול. לכך חזר לומר: 'הקבצו ושמעו בני יעקב' - הקבצו הלבבות יחד.
ואז 'האספו' - שלא תהיו צדיקים ותהיו נקראים 'בני יעקב' יחול הברכה - כי שם יעקב הוא כשאינו זכאי, שכתוב: ולא אותי קראת יעקב' אבל 'כי יגעת בי ישראל', וכפי שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'גדול השלום' - שאפילו ישראל עובדי עצים ואבנים, אין השטן יכול לקטרג עליהם, שכתוב: 'חבור עצבים אפרים - הנח לו', ואף על פי שהברכה יחול אף שתהיו 'בני יעקב' - ראוי הוא שתהיו צדיקים, 'ושמעו אל ישראל אביכם' - עד שיוחס שם ישראל עליכם.
ספר יד יוסף, פרשת חיי שרה, דרוש שלישי, דף כ"ט ע"א. הודפס בבית עמנו-אל בן הישיש יוסף עטיאש זצ"ל, אמשטרדם ת"ס (1700).
המונח 'חדר' לא היה קיים בתימן, השם הזה נוצר במזרח אירופה, ואין לו כל שייכות אלינו. בתימן היה 'כניס' - בית כנסת. וכך שמו בגמרא. ...לפיכך לדעתי חייבים לשמור על מסורת גם ביחס לשמות פשוטים כאלה, כי הם סימני הזהות שלנו. אותו שם שהיה מקובל בארץ ישראל ובבל לפני אלפיים שנה, נשאר ונתקיים בידינו אנו עד ימינו. ונניח ה'חדר' לבעליו.
כתבים חלק ב', שער חמישי: יהודי תימן - על יהודי תימן וארץ ישראל, ערך יוסף טובי, עמ' 906, ירושלים תשמ''ט (1989)
'למה כל האבות תובעים ומחבבים קבורת ארץ ישראל? - ... רבי יהושע בן לוי אמר: ... 'אתהלך לפני הי בארצות החיים' ... אמרו רבותינו שני דברים בשם רבי חלבו: ... שמתי ארץ ישראל חיים תחילה בימות המשיח, ואוכלים שנות המשיח. ורבי חנינא אמר: מי שמת בחוץ לארץ ונקבר שם, שתי מיתות בידו' - יעקב ומשה ויוסף הרמוזים בתיבת 'ימי', כל אחד תפס דבר אחד מאלו השלושה: יעקב תפס סברת רבי חנינא, שמי שנקבר בחוץ לארץ יש לו שני מיתות, שהוא החיבוט הקבר, לפיכך ציווה שיקברו אותו בארץ ישראל. יוסף תפס סברת רב חלבו, שמתי ארץ ישראל חיים תחילה, לפיכן ציווה שיעלו עצמותיו לארץ ישראל, משום שלעניין התחייה, די בקבורת עצמותיו שם. אבל משה תפס סברת רבי יהושע בן לוי, שמי שהולך ארבע אמות בארץ ישראל נתכפרו לו כל עונותיו, לפיכך היה רוצה לילך שם בחייו.
ושמעתי משם רבינו הקדוש מרן, במה שאמר יעקב: 'אמותה הפעם' - שמילת 'פעם', הוא לשון הילוך, כמו 'פעמי מרכבותיו', שאמר הכתוב. והכוונה הוא שיעקב אבינו לא מת, אלא המיתה היה, שמקודם היה הולך ברגליים למקום שהיה רוצה, ועכשיו אינו הולך אלא עומד במקום אחד. וזהו שאמר: 'ויאסוף רגליו' אל המטה, כלומר שהמיתה של יעקב הוא שאסף רגליו, ולא מת ככל אדם, ולא היה אלא אסיפת הרגלים. זהו שאמר: כיוון שראיתיך חי, אני לא אמות, אלא הפעם, כלומר אסיפת הרגלים לבד.
גבעות עולם, דף קיג ע"ב-קיד ע"א, דפוס מרדכי נחמן וחברו חיים ליאון קלעי, שלוניקי, תקמ"ד (1784).
בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל את התורה, אמר להם הקדוש ברוך הוא תנו לי ערבים שאתם שומרים אותה, ניסו להציע את אברהם יצחק ויעקב, את הנביאים, את השמיים והארץ, והקדשו ברוך הוא לא קיבל אותם, עד שאמרו בנינו ערבים שלנו. ערובה זאת, מחייבת כל אחד ואחד מישראל, ללמד את בניו ובני בניו, תורה משחר ילדותם, אם על ידי עצמו, אם על ידי אנשים חכמים ויראי שמיים.
ולא לחינם רבי חייא בר אבא לא היה טועם כלום עד שהוא חוזר עם בנו מה שלמד אתמול, ועוד מוסיף ללמדו פסוק יותר. ללמדנו שהדאגה הראשונה של ההורים צריכה להיות ללמד את בניהם תורה, שהיא הערובה הנאמנה ביותר לקיומו הנצחי של עם ישראל. שכל כוחות הכפירה והבערות שבעולם לא יוכלו לו. בהכנסת בנינו לתלמוד תורה, משחר ילדותם, בכל מקומות מושבותינו, אנו פורעים הערבות שלנו, בתי תלמוד תורה והישיבות הם בית היוצר של האומה, הם התחליף להר סיני שאנו עומדים יום יום לפניו ושומעים קול א-להים חיים מדבר מתוך האש זו התורה: 'ושיננתם לבניך ודברת בם'.
ענף עץ אבות, חלק ב', עמ' תקע"ח-תקע"ט, הוצאת בנו פנחס קורח, בני ברק, תשנ"ד (1994)
'למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה? - לומר לך: מה פה אדומה מכפרת, אף מיתת נשים צדקניות מכפרת' - הנה ידוע, שהשווה הכתוב אישה לאיש לכל דבר כפרה. וכתב הרב 'טירת כסף', זיכרונו לברכה, שלא די לנו, במה שנסמכה מיתת אהרון לבגדי כהונה - לומר לך: מה בגדי כהונה מכפרים, אף מיתת צדיקים מכפרת?! - שזה משם אומר דווקא מיתת אנשים צדיקים וחכמים היא מכפרת אבל מיתת נשים צדקניות מי יאמר, שיש להם מעלה זו, שמיתתן מכפרת? ...
שאין כן בנשים, שאלו נשים במה זוכות לדבר גדול כזה, והרי אינם חייבות במקרא ובתלמוד, ואף שיהיו צדקניות. משום כך נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, ללמדנו דבר חדש, שאף מיתת נשים צדקניות מכפרת כמו שפרה אדומה מכפרת. והיינו חידוש שחידשה תורה, שפרה אדומה הגם שהיא נקבה - מכפרת. שזה, רבותינו זיכרונם לברכה, המה ראו כן תמהו במדרש וזה לשונם: מפני מה כל הקורבנות זכרים, וזו נקבה? אמר רבי איבו משל לשפחה וכו' - כך תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל. הרי שבעיניהם ייפלא, שלא מצינו קורבן, אלא זכרים ולא נקבות. ופרה דווקא, אף שהיא נקבה - מכפרת. כמו כן חידשה לנו התורה, וסמכה מיתת מרים לפרה אדומה - לומר לך וכו'.
יוסף חן, דרוש ה' לאשת חיל, עמ' מ"א, דפוס אברהם תשובה, טריפולי, תרפ"ח (1928).
והוא היה ממש כדמיון האב, המסב על השולחן עם בניו, ונשא להם משאות מאת פניו, לכל אחד ואחד די מחסורו, ומלמד להם דרך הישרה וההנהגה הטובה, וכמו שאמר הכתוב: 'כי מציון תצא תורה'. ועליהם נאמר: 'וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב' - שמחים בעולם הזה וטובי לב לעולם הבא, כי זכו בשתיים - שפע ותורה. לא כן עתה, בעוונותינו הרבים, מיום שנחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל, והקדוש ברוך הוא 'משגיח מן החלונות' להחיותינו, כיום הזה מתמצית ההשפעה. וזה הדבר 'דודי שלח ידו מן החור' – דהיינו: תמצית, ואף גם זאת 'עבדים משלו' כי באה בעקיפין, ו'על כן מעי המו' - כי לו זכינו לאורו, וגם כי נחסר הדור.
איש צעיר, דרוש למעלת ארץ ישראל, דף ט' ע"ב, דפוס ישראל ב"ק, ירושלים תרל"ד (1874).
כי הנה דרך בני אדם, שבעת פטירתם, בבואם לצוות את בניהם ואנשי ביתם, עיקר צוואתם על ענייני העולם הזה - כיצד יתנהגו 'על המחיה ועל הכלכלה', והלוואי כי אחר חיפוש וחשבון העולם הזה, יחפשו קצת בחשבון טהרת הנפש, ולפעמים כי לא יבוא לידי קיום חשבון העיקרי כי תקפתו המיתה בר מינן. ומזה הטעם, בעיני בשר, לו יעשה בהיפך, חשבון גדול - הנפש יחפש בתחילה. שבחשבון הגוף בפנקסי החנות בכל עת ובכל רגע הוא עושה חשבון, לא כן חשבון הנפש העלובה. ...
והתיקון לחיפוש הזה, חיפוש הנפש כי בעוד האדם בחיים חיותו, בריא וחזק, שיכתוב צוואה ויצווה לבניו ולבני ביתו אחריו כמו שכתוב באברהם: 'למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'.
יוסף אברהם, עמ' רל"ז-רל"ח, הוצאת מכון גנזי המלך, ירושלים, תשס"ח (2008)
מי שחננו ה' שכל, וגם הוא מצדו, לא יבצר להכין עצמו בהכנות הראויות, ולקשר נפשו עד שתהיה משכן לחכמה - ודאי שרוח א-להים תהא חופפת ומרחפת עליו, ופסוק מלא הוא 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', ובלי ספק ירד עליו השפע הא-להי, כמו שנאמר על מורנו החכם רבי יצחק אשכנזי ותלמידיו, שכאשר יאמרו הפילוסופים, שתיכף שיהיה החומר מוכן - תבוא אליו הצורה, וכן היו עושים בני הנביאים - רוצה לומר: התלמידים שהיו נכספים לנבואה, שמשם הכוח לפעול אותות ומופתים, ומי שהגיע לאותה מדרגה אשרי יולדתו. ואולם לדעת החלק העיוני של חכמת הקבלה, יש דרכים המדריכים לחדרי סודותיה תמצאם בספרי המחברים, וקצתם נמסרים פה אל פה, מהשקועים בחכמה לראויים 'ליראי ה' ולחושבי שמו', וקצתם תמצא במאמר השני לספר 'כנפי יונה', ובסוף ספר כוונות האר"י ובספרי 'בעל הרוקח', ובחיבורי בבירור, יותר מכולם, אוציאם לאורה, אם יחפוץ ה', ואז תתענג על ה' ותראה אורים גדולים, וראה ועשה. אבל כל זה אינו מספיק, שצריך לעזר וסיוע א-להי שיכווין לסודות, ולא כל מזג מוכן לאלו. גם לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול.
מצרף לחכמה, פרק י', עמ' 26. הוצאת י. בקר (המהדיר), ירושלים תשס"ז (2007).
אם יתמיד בלימודו, וישמע לקול הוריו ומוריו, בוודאי שיצליח לעלות מעלות רמות בלימוד התורה ויראת שמים. וצריך להיות ענותן ושפל ברך, אפילו אם הגיע להוראה צריך להתייעץ עם מי שגדול ממנו בחכמה. ואין מה להתבייש בזה.
ספר אמרי יושר, עמ' ט-י, הוצאת פאר הקודש, אשקלון, תש"ע (2010).
על האדם להרחיק מביתו ממון כלשהוא, שאינו שייך לו לפי האמת והיושר. כי כשחס ושלום, נכנס אל הבית ממון גזול, וקונים בו אוכל לילדים, אוכל זה מוליד בליבם הרהורים רעים, ומחשבות זרות, ובסופו של דבר, אף עשוי לגרום להם לפרוק עול, ולנטוש את דרך ה', חס ושלום. אם התברר לאדם, שבא לידו ריווח כלשהוא, שאינו מגיע לו לפי האמת והיושר, גם אם מצבו הכלכלי דחוק ביותר, יתגבר על יצרו ויחזיר ממון זה לבעליו, ובזכות מעשה שכזה, עוד יזכה בעתיד לרוות רוב נחת מכל יוצאי חלציו. וגם מלבד השפעת הדבר על נשמתם של הילדים, יש לדעת שבדבר זה טמון כל הצלחת האדם בעסקיו, וככל שינהל האדם את עסקיו, ביושר והגינות, כן תתרבה ברכת העסק, כמו שנאמר: 'איש אמונות רב ברכות'.
אמרי נועם, חלק א', פרשת נוח, עמ' י"א, רב פעלים - קול רינה, נתיבות, תשע"ג (2013)
אמרו במדרש רבה: בשעה שהקדוש ברוך הוא רצה לברוא העולם, חסד אמר: יברא, צדק אמר: לא יברא. אמת אמר: לא יברא - שכולו שקר. מה עשה הקדוש ברוך הוא? - לקח את האמת והשליכו ארצה, שנאמר: 'ותשלך אמת ארצה'. והעניין הוא, על דרך שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה בגמרא: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו דין אמת. והגמרא שאלה: ומה ידונו דיני שקר?! - אלא שלא הלכו לפנים משורת הדין, כי העולם לא יעמוד מבלי שיוותרו, וכמו שנאמר: אם עוונות תשמור י-ה, ה' מי יעמוד, כי הוא ידע יצרנו. והוא יישוב העולם, וכן מותר לשנות מפני השלום, ולכן השליכו לאמת ארצה, להראות כי הארץ לא תעמוד בבחינת 'ייקוב הדין את ההר'. ורק עם יחידי סגולה וחסידיו, דן ה' ומתנהג עמם בדין ממש. והנה השם יתברך ראה שאין העולם יכול לעמוד במידת הדין, עמד ושיתף עמו מידת הרחמים. ולאור הדברים האלה, פירשו המפרשים זיכרונם לברכה את המקרא: 'עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור' - כלומר, עצת ה', שהתייעץ עם ליבו, לשתף עם מידת הדין מידת הרחמים - 'לעולם' - לכלל העולם. אמנם, 'מחשבות ליבו', שחשב קודם לברוא העולם אך ורק במידת הדין, הוא 'לדור ודור' - ליחידי סגולה שבכל דור ודור.
אמרי יחזקאל, כרך א', עמ' ט'-י'. הוצאת משפחת המחבר, רחובות תשמ"ג (1983).
'לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא' - כל אחד מישראל למד התורה בהר סיני, ואפילו שהוא לא היה שם, נשמתו הייתה שם וקיבלה, וגם מלמדים אותו את התורה בבטן אמו. ויש להבין מה צורך, כיוון שאינו זוכר?! ויש לומר אחר כך כשהוא לומד, יהיה לו סיוע ממה שלמד כבר, וזה שנאמר: 'לא נפלאת היא ממך' - שאינה מכוסה ממך, שכבר למדת בהר סיני, ואם תאמר היה זמן רב, ממעמד הר סיני, לזה אמר: 'ולא רחוקה' - שלמדת אותה בבטן אמך.
ימה וקדמה, עמ' 106, מכון ניר דוד, רמת גן, תש"ן (1990)
והאיש הירא והחרד במעשיו לשם שמיים, יאחוז דרך מנהג הקדמונים ולא יקל במנהגותם, כי שיחתם - תלמוד וכוונתם רצויה, על דרך: 'בכל דרכיך דעהו'.
לא כמו שפשטה המספחת בדור הזה, ברבים המתחכמים בעיניהם ובפני המון עם הארץ, שאם ימצאו באיזה ספר מדבר כפי מנהגם איזה קולא או חומרא - שלא כמנהג אבותינו הקדמונים, תולה בקבוקים ריקים באבותיו - שלא הבינו בדברי חז"ל וטועים היו. ואין להאריך בדברים אלו.
חן טוב, עמ' ס"ה , דפוס דרור, ירושלים, תש"ל (1970)
איסור ישיבת הבן והתלמיד, במקום המיוחד לאב או לרב, אינו משום כבוד אלא משום מורא, ולא מצינו שהם יכולים למחול על מוראם . שכך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: האב או הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול. - כבודו ולא מוראו, הרי לך שאסור לבן או לתלמיד ליישב במקום המיוחד לאביו או לרבו ואפילו אם הם מוחלים להם אין מחילתם כלום ואינם יכולים למחול. שהרי לא נתנו להם חכמינו זיכרונם לברכה רשות בזה למחול כמו שנתנו להם רשות בכבוד.
חיי שלום, דף קכ''ה, יצא לאור ע"י חזון גאולי תימן, בדפוס האחים גרויס, ניו יורק תשנ"ג (1993)
'תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב' - אפרש לפי מה שפירשו המפרשים זיכרונם לברכה: כיוון שאבותינו הקדושים קיימו וקיבלו עליהם את התורה, וכמו ששנינו בסוף מסכת קידושין: אברהם אבינו עשה את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר: 'עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי מצוותי, חוקותיי, ותורותיי'. אם כן, גם אנו בשלנו מחויבים לקיימה, מטעם ש'אל תיטוש תורת אמך, ואין טענת מודעה שכפה עליהם את ההר כגיגית.
וזה שאמר: 'תורה ציווה לנו משה' - ואף על פי שיש מודעה רבה שכפה את ההר כגיגית, מכל מקום מחויבים אנו לקיימה מטעם שהיא 'מורשה קהילת יעקב' - בחיר שבאבות. על כן נתחייבנו בה מכוח 'אל תיטוש תורת אמך', ואין עוד טענת המודעה, וקל להבין.
דורש בעדי, פרשת ברכה, דף עג, עמ' ב, הוצאת האחים גאלדענבערג, ברוקלין, תש"ס (2000)
אחינו, אל יהי דברינו עליכם למשא, חלילה מעשות כדברים האלה, תחת שתדריכו בניכם בדרכי יוצריכם וללמדם תורה ומצוות, תניחום לסובב בשווקים וברחובות. שמעו ותחי נפשכם, דברי שלמה מלככם: 'שמח בחור בילדותיך ויטיבך לבך', ובסוף הפסוק הזה הרעיד כל עצמותינו באמרו: 'ודע כי על כל אלה יביאך במשפט, על כל נעלם אם טוב ואם רע'.
אחינו אנשי גלותנו, הננו מתחננים לפניכם בבושת פנינו, לבל תהיו מפילים ארצה דברינו, כי לטובתכם עשינו והוכחנו, ולא לכבודנו, ו'שירת הים' תהיה בעמידה בשמחה לפני יוצרנו, אולי תכפרה בעד חטאתנו, בזה תזכו לשמחה רבה, באהבה וחיבה.
שלמה עמיהוד (איסוף, תרגום ועריכה), פעולות צדיק, עמ' נ', הוצאת אגודת אחים, ירושלים, תשמ"ח (1988)
הנה בימי בחרותי, זה לי כמו ח"י שנה, אשר כיננה וטפחה ידי סדר 'אגדתא דפסחא' בכל הפירושים והדינים, השייכים לסדר הלילה, כיד ה' הטובה עלי. וראיתי עתה, בקצת דינים הבאים שם כי לא זו הדרך, יען כי שם באו תוך הדינים, בקצתם לדעת השולחן ערוך והאחרונים, לא לפי המנהג שנהגו בו אבותינו, ראשוני הראשונים, על פי ספרים ועל פי סופרים - הרמב"ם והגאונים ועכשיו חזרתי בי, וחזרתי וביררתי וליבנתי הדינים על פי המנהג הקדום כל דין ודין בשם אומרו. ...
'אי זו דרך, שיבור לו האדם' - על פי מנהג אבותינו, ומי שרוצה להיות חסיד לקיים דברי האבות.
עץ חיים, אגדתא דפסחא - הקדמה, הוצ' רבי אברהם נדאף, ירושלים תרנ"ד (1894).
כי אחרי אשר הבאתם אותנו אל בית הכלא, במלשינות שקר אצל ממשלתנו הרוממה, הזעקת את כל העם לצאת אל בית עלמין, וציווית להם לעפר בעפר על ראשיהם על לא דבר.
לא על מצווה קלה שביטלנו, ולא על מצווה חמורה חס ושלום, כי אם על אשר הלכנו במנהגי קדמונינו וקבענו לימודינו במשנה ובתלמוד ורמב"ם ושולחן ערוך, ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
ספר מלחמות השם, עמ' כ', הוצאת פ' עניו, ירושלים, תרצ"א (1931)
'ויזכור א-לוהים את נח' - כל הזכירות שנאמרו אצל הקב"ה אינן זכירה, במה שמתוך שכחה - אלא לשון חיות וקיום, שכשהקב"ה פוקד לתת חיים וקיום - נקרא זוכר. וזה שאמר הכתוב: 'ויזכור א-להים את נח' - רצה לומר: החיה וקיים אותו.
ומזה נראה ודאי טעם הקבלה אצלנו ששם 'יחיה' הוא שם 'זכריה'. כמו שזה מנהג קדום, כמו שאנו רואים מלפני ת"ר שנה, חכמים גדולים ששמם 'יחיה' - בלשון ערבי שהוא משותף בזה עם לשון הקודש, וחותמים שמם בלשון הקודש - 'זכריה'. כמו שמצאנו ברבנו זכריה הרופא בעל מדרש החפץ ורבנו זכריה אלצ'הארי ז"ל בעל המחברת והשירים וכן כמה סופרים ודיינים חותמים שמם. וזה כמו שקיבלנו. לפי שכשגלינו מארצנו - ארץ הקודש, לארץ הזאת - ארץ הערביים, אותם שהיו שמותם 'זכריה' כינו להם שם 'יחיה', וזה לפי שהיו עדיין חכמים בלשון הקודש, ויודעים בכוונת שם 'זכריה' - שרוצה לומר: 'יחיה' לכן קראו אותם 'יחיה' - לפי שזהו פירושו.
משכיל דורש, פרשת נח, עמ' ל"ח, הוצאת מכון שתילי זיתים, בני-ברק, תשס"ה (2005)
'יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב' - יש איש שבעיני האנשים יראה, שהוא מתעשר ומשיג עושר רב, וזה במה שרואים אותו, שאינו מפזר ממונו, רק שומרו כבבת עינו, ואינו מהנה לשום אדם בממונו אפילו לעניים. וזה האיש נראה בעיני בני אדם שהוא מתעשר והולך. 'ואין כל' - כלומר אדרבא הוא להיפך, כי תחשוב כאילו אין כל מאומה בידו, כי הכל יאבד מהרה לפי שאינו עושה צדקה. ויש 'מתרושש והון רב' - כלומר שבעיני בני אדם נראה מתרושש, בראותם שהוא מפזר הון עתק לצדקה, ואדרבה הוא להיפך כי הוא ישיג הון רב כמו שאמרו חכמנו: עשר בשביל שתתעשר'.
אהבי יש, עמוד 174 , ירושלים תשע"ו (2016)
'כל הקובע מקום לתפילתו, א-לוהי אברהם יהיה בעזרו' - שמלבד פשטן של דברים, יראה שבא להורות, שמי שבתפילתו קובע לו מקום - כלומר שמתפלל בקביעות במיתון ובשובה ונחת, לא במהירות ובבהלה כמו שפורק עול חלילה, זוכה שא-לוהי אברהם יהיה בעזרו, יען אברהם אבינו, עליו השלום, בכל מפעליו בעבודת ה', היה במיתון ונחת והתבונות רב, ולא בחיפזון.
יחיו דגן: והוא חלק ראשון מהדרושים אשר דרשתי, דף קמא ע"א, דפוס אליעזר מנחם אוטולינגי, ליוורנו, תק"צ (1830)
הגם שהחוב מוטל על אב ואם להשגיח על בניהם יחדיו ידובקו, להדריכם בדרך תמים, לכל הדברות והאמירות. לא נפלאה היא ולא רחוקה היא כי הלכה זו, נשים באות ומאירות אותה בפרטות, יען כי השגחת האם על בנים, בהתמדה וזריזות, בעיניים פקוחות עליהם, יהיה לעזר ולהועיל להם, יותר ויותר ממה שיוכלו האבות להדריכם, ולהגדילם בעבודת הא-ל יתברך, ולשמור מצוותיו חוקותיו ותורותיו, באהבה וחיבה. ואם על בנים שמחה.
יחיו דגן: והוא חלק ראשון מהדרושים אשר דרשתי, דף פ"ט ע"א, דפוס אליעזר מנחם אוטולינגי, ליוורנו, תק"צ (1830)
'וידבר א-לוהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם.' - ואפשר שזהו שרמז כביכול למשה רבינו במה שאמר: 'חבל על דאבדין ולא משתכחין' - יש לי להתאונן על מיתת האבות, שלא נגליתי עליהם, ולא הצלתי אותם אלא בשם 'שדי' ובשמות שהם דרך הטבע, ואפילו כך לא שאלו. ובלי ספק שגם בניהם אחריהם היו מאמינים בני מאמינים, ומסורת אבותם בידם, וידעו מזה ולא ישאלו.
ואתה אומר אלי: 'ואמרו לי מה שמו' - כאילו צריכים אות או מופת שאעשה אותם למעלה מן הטבע. ואם כדברייך כן הוא, אם כן יש הפרש גדול בין האבות לבנים: 'וחבל על דאבדין ולא משתכחין'.
יש מאין- חידושים על התורה ומאמרי חז"ל- חלק א', עמוד קל"ג. דפוס א.ב, ירושלים, תשל"ח (1978)
וחיוב רב וצורך גדול לאדם, המעלה המעולה, לילך בדרך הסלולה והמעולה, להיות עיניו פקוחות של יולדיו סלה, ובפרט לאחר מותם, להיות מחשבתו וליבו עליהם, שלא יזוזו מנגד עיניו, ויצייר דמות דיוקניהם נגד עיניו, וזו סגולה גדולה להימנע האדם מכל הרהור רע ומחשבה רעה ולהימנע מכל חטא ואשמה כאשר צדיק יבחן, והחיוב הגדול להתפלל עליהם ולהתחנן עליהם לאחר מותם, ולהתחנן עליהם וגם להתענות ביום מותם כאשר נהגו רבים, אשר נגע יראת א-לוהים בליבם.
וגם כן התפילה והתחינה עליהם, שהקדוש ברוך הוא ירחם וימחול עוונותיהם, הצורך הגדול כל י"ב חודש מיום מותם, ולילך על קברם כל ראש חודש, וראש השנה ויום כיפור, וכל ט"ו לחודש, וכל חודש אלול, הימים האלו צריך להשתטח, ואין דבר רע המזיק לו מנגעי בני אדם, אבל בעתות אחרים בעת הפנאי, צריך לילך רחוק מקברם, במקום שרואה לקבר, שם יעמוד, וייתן תחינתו עליהם, ויאמר דברי תורה קצת ממה שעלה בזיכרונו בעת ההיא.
מחמדי שמיים א', עמ' שכ"ו, בית המדרש 'אור חי', ירושלים, תשס"ז (2007)
'כל המקיים תורה מעוני, סופו לקיימה מעושר' - פירוש: שהיה קשה ההבנה, והיה עני מן התורה - שאינו מוצלח בלימודו, ואפילו ככה - היה לומד בחשק נמרץ.
כיוון שיש בו כל כך חשק רב, סופו לקיימה מעושר - שישפיע עליו ה' יתברך חכמה ובינה, ויקויים בו מה שאמר הכתוב: 'אני אוהבי אוהב'.
רקיק אחד וענף שושן, ענף שושן על פרקי אבות, עמוד מ"ז. ירושלים, תשנ"ז (1997)
וזה הוא שאמר: 'וכל בנייך למודי ה' ורב שלום בנייך.' - 'למודי' אותיות: מל יו"ד. דהיינו: על ידי המילה מתגלית היו"ד, ואז בזה: 'ורב שלום בנייך' - שיצאו מכלל שד, ונכנסו לכלל שדי, ושדי הוא ביסוד, והיסוד, ויסוד הוא שלום.
או גם אפשר לרמוז: שביום המילה הווי מחילת עוון לכל הנמצאים שם, כמו שאמרו רז"ל. וזה הוא שאמרו: 'וכל בנייך למודי ה' - 'למודי' גימטריא: 'המילה'. כמו שכתבנו שהווי, שכשבנייך מקיימים מצוות המילה בזה: 'ורב שלום בנייך' - שהווי שנסלח עוונם, ואין שלום גדול מזה.
גנזי המלך, ליקוטי שושנים, דף צ' ע"ב, דפוס משה ליליענטהאל, ירושלים, תרמ"ט (1889)
עמד לפנינו היקר מסעוד בן יחייא בן זקן ... ותבע שורת הדין מלשאת עם הציבור משא מלך ושרים בכל אשר יושת עליהם, לפי שרואה עצמו הלוך וחסור בתשות כוח מחמת זקנותו, שהוא היום כבן שבעים שנה, ואור עיניו גם הם אין איתו וחשכו הרואות גם לא ע"י ארובות, והא בזה תלוי, שאין מלאכתו נעשית עתה כמו אז כי אפסו כוחותיו, וידיו כבדים להביא מדי העבודה למלאכה, והלוואי ואולי יוכל להספיק בר ולחם ומזון נפשות ביתו.
ואחר שכן הוא מצינו שתביעתו נכונה, ודבריו בהשכל, שפשוט וברור הוא שכדבריו כן הוא, שפטור ומותר מכל מין מס והטלה אשר יושת על הציבור, שכן עמו דבר מימי עולם בעיר הלזו לפטור מכל מיני מסים לאיש גם שב, גם ישיש, ואין לנו לזוז מהמנהג משום 'ואל תטוש תורת אמך', אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד.
משפט וצדקה ביעקב, כרך א', סימן רמ"ח, דף קל"ד עמוד ב'. דפוס חיים פרג' מזרחי, נא אמון, מצרים, תרס"ב (1902)
'רק השמר לך ושמור נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך' - הנה הזהירנו השם ב'מצוות לא תעשה', שלא נשכח דבר ממעמד הר סיני, ולא נסירה מליבנו לעולם, וציוונו ב'מצוות עשה' שנודיע לבנינו מדור לדור, כל מה שהיה שם בראייה ובשמיעה. והתועלת במצווה הזאת גדול מאוד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד - אף על פי שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים, אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום, ויצוונו בהיפך מן התורה, וייתן לנו אות או מופת, יכנס ספק בלב האנשים, אבל עתה שהגיע לנו התורה מפי הגבורה לאוזננו ועינינו הרואות, אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק ונשקר אותו, לא יועילו אות, ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו, כי אנחנו יודעים בשקרותו.
זהו שאמר שם: 'הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם' - כי כשנעיין הדבר אשר ראו עינינו, אמת לבנינו, ידעו שהיה הדבר אמת בלי ספק, כאילו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו, ולא ננחיל אותם דבר הבל, והם לא יסתפקו כלל בעדותינו אשר נעיד להם, אבל יאמינו בוודאי, שראינו בעינינו כל מה שנספר להם.
מכלל יופי, דברים, פרשת ואתחנן, דף נ' ע"ב. דפוס א. כהן, וינה תקע"ח (1818).
דע, כי בהיות אדם הראשון שלם היצירה, וחוזקו רב כיד המלך שבראו, היה הוא ובניו והדורות הקרובים אליו, כבודם חדש עמהם, ועל כן האריכו ימים, אבל כשנתרחקו הדורות מאותו מקור, כך נתרחקו מאורך החיים ונתקצרו ימיהם. גם בהשגחת הא-ל יתברך על המין האנושי נתן חיים ארוכים לדורות ההם, כדי שבחקירותיהם ובניסיונם יבואו ויביאו הבאים אחריהם לשלמות החכמה, ולא תהיה ההכנה שהמציא הבורא יתברך באדם על זה לבטלה, אם חייו כשיעור חיינו היום הזה, כי היה מסיגם המוות קודם התבוננם בטבע הנמצאות, שיילקחו התחלותיהם מהחוש בזמן ארוך מאוד, ובזה יוכלו גם כן להמציא כל המלאכות, אשר נתחדשו בעולם לצורכי האדם.
מכלל יופי, בראשית, פרשת בראשית, דף ח' ע"א, דפוס א. כהן, וינה תקע"ח (1818).
'כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו, שנאמר: צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל'. - והנה חכמי המשנה דייקו בלשונם: 'כל המזכה את הרבים' - לרבות כל שהוא, דהיינו אפילו הקטן שבקטנים כמוני היום, וכמו שאמרו באבות פרק ד': 'איזהו חכם? - הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי' - ופירוש 'מכל מלמדי השכלתי' - אפילו מן הקטן שבקטנים, ולהיות חושב כי התורה היא המדברת ומלמדת אותו, ולא הקטן וזה שאמר דוד, עליו השלום, 'כי עדותיך שיחה לי'.
וישא יעקב, עמ' י', ירושלים, תשט"ז (1956)
יש לחקור שֶמַּה כוח ביד בית דין לעקור דבר מצוות עשה מן התורה לגמרי, בלי שום העמדה של דבריהם כמו איזמל והזאה?
אלא מכוח קנס, כמו שנאמר: שיוחנן כהן גדול העביר הודאת המעשר, משום שאינו יכול לומר 'נתתיו ללוי', שקנס אותם עזרא, ואיך יעקרו עשה לגמרי? ועוד, שאפילו כשהעמידו דבריהם אפילו במקום כרת, לא שביטלו מצוה לגמרי, שמילה והזאה לא בטלה. אבל כאן, שחסרו מצוה אחת מן התורה לגמרי ראוי לחקור מה כוח בידם.
ונראה לומר, שכיוון שווידוי זה, יש מקום שביטל מעצמו, כגון שהקדים המתנות שלא כסדרן, או שחיסר אחת מהן, פטור מן הדין. אם כן, מקום מצאו לומר שמן התורה אין כאן חיוב, כיוון שנתנו לכהן ולא ללוי. אמנם את זה קשה בעיני, שכיוון שבעשרים וארבעה מקומות מצינו שנקראו הכוהנים לויים, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, אם כן יפה יכול לומר נתתיו ללוי.
אחר זה ראיתי מה שכתב רשב"ם פרק הספינה דף פ"א וז"ל: 'ומשמע לו לרבי אלעזר בן עזריה, שלויים שבפסוק - אף כוהנים במשמע, שבכ"ד מקומות נקראו הכוהנים לויים'. עד כאן. אם כן הדבר תמוה הרבה, שלמה העבירה וידוי, הרי יכול לומר 'וגם נתתיו ללוי'. וצריך עיון.
מוצל מאש, סימן נב
'בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך' - דהיינו: בעלי חוכמה והוראה כמו שכתבו המפרשים, והיינו: משום להיותם תדיר 'סביב לשולחנך' - שהם סמוכים לך, להיות מספיק צרכיהם, ולא יצטרכו להיות טורחים במזונם, ובכך מחודדים שמועתם, להיות בעלי חוכמה.
ומשום כך דייק יפה לומר: 'הנה כי כן יבורך גבר' - רוצה לומר: שבכגון ברכת ה', הלא וודאי צריכה רבה להיות 'יבורך גבר' - שיזכו לבנים מחודדים בתורה יותר מהם, בהיותם הם חיים וקיימים, להספיק צרכיהם, ולא להטרד במזונותיהם, ולא ישלוט בהם עין העולם, להיותם סובבים בתוך זמנם.
אמרי אמת, דרוש י"א לנישואין, דף ל"ט ע"א, דפוס אברהם פונטרימולי, איזמיר, תרמ"א (1881)
בכור, שאין אביו בעיר ואמו רוצה לפדותו, יכולה היא לפדותו, על ידה או על ידי אחר, שיעשה שליח במקום האב. וכמו שכתבו הש"ך והט"ז ביורה דעה סימן ש"ה בשם כמה רבנים, ושלא כמורנו משה איסרליש שם. וכן עשינו מעשה. ואני עבד ה', ברכתי במקום אבי הבן, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לפדות את הבכור. וכמו שכתב מרן שם בפודה את עצמו.
שופריה דיעקב, יורה דעה, סימן ט, דף ה עמ' ב, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, תר"ע (1910)
וכשם שחייב לכבדם בחייהם כך חייב לכבדם במותם, כגון אם ציווה אביו לתת ממונו במתנה לאחרים או לעשות נחת רוח ללמוד לעילוי נשמתו, חייבים ליתן כן כאשר ציוום, ולא לעכב כלל.
שאם לא עשו את דברו אשר דיבר, שתיים רעות עושים: הראשונה - פגעו בכבוד אביהם. השנייה - גזלו הרבים והקולר תלוי בצווארם ועתידים ליתן את הדין. ועוד מצווים לקיים דברי המת, והעושה בהפך נהפך עליו הגלגל, ובזקנותו יעשו בניו לו, כאשר עשה לאביו כן יעשה לו.
דרך אמונה, עמ' קי"ד, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשמ"ח (1988)
'והנה מלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו' - הגאה לא יהיה עשיר, משום שכל דבר ודבר, אינו מסתפק במועט, אלא רוצה טוב ביותר, כדי שיתגאה, וממילא יהיה עני לבסוף. וזהו כוונת הכתוב: 'ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה' - מרוב הגאות שלו. והוא 'מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה' - לפיכך עולים בו, אפילו הוא 'עולים' - דהיינו עשיר, אפילו כך 'ויורדים' - שיהיה עני. וקל להבין.
יעקב איש וביתו, חלק ב, עמ' יא-יב, הוצאת יוסף כהן, בני ברק, תשס"ג (2003).
'מקולות מים רבים אדירים משברי ים, אדיר במרום ה'. עדותיך נאמנו מאוד, לביתך נאוה קודש, ה' לאורך ימים' - 'מקולות מים רבים' - רצה לומר: מקול תורה - נוטריקון: 'מקולות' - על ידי קול תורה שנמשלת למים כמו שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים',
על יד זה: א'דירים מ'שברי י'ם א'דיר ב'מרום ה' - ראשי תיבות: אמי ואבי, רצה לומר: שהוא מעטר ומכבד לאביו ולאמו בעולם הבא כאמור.
ואימתי נאה ויאה לעשות זה, לזה אמר: 'עדותיך נאמנו מאוד לביתך נאווה קודש' - רצה לומר: נאה לעשות זה - ביום שבת שנקרא קודש, ועל ידי זה הוא זוכה גם כן לאורך ימים.
דבר טוב, עמ' קס"ג, ירושלים, תרע"ד, (1914)
'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות, שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים. -
והנה ידוע מה שבא להשמיע לנו: 'מעשה ידי אישה לבעלה' אבל בהעדפה על ידי הדחק נחלקו בפרק 'מציאת האישה', רבי עקיבא ורבנן. שרבי עקיבא סבור לו: לעצמה, ורבנן סבורים להם: 'לבעלה'. עיין שם. והנה אליבא דרבנן שסבורים להם, שאף העדפה על ידי הדחק, הוא לבעלה, אם כן אין להם לנשים שום ממון וזכות במעשה ידיהם בשום אופן. ואם כן לא היו ראויים ליגאל בזכות הצדקה, שהיו עושים הנשים, שזה מעשה ידיהם אינם שלהם. ובזה נחלקו הקדוש ברוך הוא ומשה רבינו, עליו השלום. שהקדוש ברוך הוא סבור לו כרבי עקיבא. ומשה רבינו, עליו השלום, סבור לו כרבנן. וזה שאמר: 'שלח נא ביד תשלח' - ביד רבי עקיבא בן יוסף.
הן אלה קצוות אמרי קדוש, מה ששמעתי מפי עטרת ראשינו מורינו ורבינו, הרב זכרונו לברכה.
שמן הטוב, דרוש ליציאת מצרים, סימן ב', דף קס"א, ע"א, קושטא, דפוס ניסים די קאשטרו, תר"ט (1849)
'איש אביו ואמו תיראו' - סופי תיבות גימטרייה: חדוש, והרמז כמו שאמרו זיכרונם לברכה: שהמחדש חידושים בשבת, נעשה מהם עטרות לאביו בעולם הבא.
וזהו: 'איש אביו ואמו תיראו' - דהיינו: שתכבדום בעטרות, הנעשים להם מכוח חידושי תורה, שאתם מחדשים בשבת, וזהו שסיים: 'ואת שבתותי תשמורו'.
הילדים שמתחברים רק עם אנשים יראים וצדיקים, לבסוף היו גם הם יראים וצדיקים כמותם. וזה אחד מהטעמים שהזהירונו רבותינו זיכרונם לברכה, להצטער על פטירת הצדיק, שכל זמן שהצדיק בעיר היו הגדולים והקטנים, לומדים ממעשיו הטובים, וילכו גם הם בדרך הטוב והישר. ולא כן כשנחסר הצדיק, שחסרה גם כן ההדרכה וההנהלה בדרך הטוב, שהיו למדים ממנו.
ואגב נזכיר טעם אחר על צער סילוק הצדיק, מדברי רבותינו זיכרונם לברכה. והוא שבזמן שהצדיק איתנו בעולם הזה, זכותו מגן עלינו, ומונע ממנו כל צרה וצוקה. ובהסתלקותו ראוי לירא לנפשנו, פן יפגענו רע, לא עלינו. ובפרט בהעדר שני צדיקים, לא עלינו. שהנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שסילוק הצדיק שמכפר על הדור - הוא דווקא בסילוק צדיק אחד, אבל סילוק שני צדיקים הוא מפני הרעה העתידה לבוא על שונאי ישראל, לא עלינו. וצריך תשובה גדולה וזכויות רבות להגן עלינו.
ובזה אפשר לפרש מאמרם זיכרונם לברכה בגמרא: 'אמרו לו רבנן לרב המנונא זוטא, בשמחת חתונתו של מר בנו של רבינא: שיר לנו אדוני, אמר להם: אוי לנו שנמות, אוי לנו שנמות. אמרו לו: ואנו מה נענה אחריך? אמר להם: הי תורה? והי מצווה שמגינות עלינו?' ירצה שהוא אמר: 'אוי לנו שנמות' - לשון רבים, דהיינו סילוק שני צדיקים, לא עלינו. ועל זה הם עונים: 'הי תורה והי מצוות שמגינות עלינו' - רצו לומר: שצריך זכות גדול להגן עלינו מהרעה שלא תבוא. אמן כן יהי רצון.
בני יעקב, חלק א, דף לז עמ' א – לז עמוד ב, דפוס יעקב חדאד, ג'רבה, תרצ"ד (1934).
'נוח, אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב' - למה נקט רק אברהם, והלוא היה גם כן חנוך ומתושלח? - ולהבין נקדים שיש שני מיני צדיקים, יש המתבודד לבדו ואין לו עסק עם הבריות, ויש שמעורב עם הבריות. ולדעת איזה מהם עדיף? - כתבו המפרשים: שהמעורב עדיף, כי הגם שאותו המתבודד מרוויח יותר בתורה וסדר קדושה והבדלה, מה שאין כן המעורב עם הבריות, אך נגד זה הצדיק הזה הדור מרוויח ממנו. ... ומעתה חנוך ומתושלח היו רק לעצמם, אבל באברהם כתוב בו: 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט'.
שושנת העמקים (בתוך מים עמוקים) עמ' ע"ז, ירושלים תשל"ח (1978)
'אין המלך נושע ברב חיל' - שמעמיד תלמידים הרבה, ואינו זהיר במצוות, ומחזר אחריהם, וסומך על תלמידיו שהם יקיימו המצוות. כי זה דעת נפסד הבל ורעות רוח. אלא צריך שהוא עצמו יקיים גם המצוות. כי עיקר הלימוד הוא מפני המעשה, וקיום המצוות של תלמידיו, לא יהגה לו מזור, אף על פי שהוא הדריכם, ולימדם את המעשה אשר יעשון.
ציצים ופרחים, חידושי תהילים, דף צ"ה, עמ' ב', ירושלים, תרס"ד (1904)
יש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים. כל שבט ושבט עולה תפילתו דרך שער אחד מיוחד לו ...והנה אין ספק כי אם תפילות כל השבטים היו שוות, לא היה צורך לי"ב חלונות ושערים - וכל שער יש דרך בפני עצמו, אלא ודאי מוכרח הוא - שכיוון שתפילותיהם משונות, לכן צריכים שערים מיוחדים לכל שבט ושבט. וכי כפי שורש ומקור נשמות השבט ההוא, כן צריך להיות תפילתו, ולכן ראוי לכל אחד ואחד להחזיק כמנהג סדר תפילותיו כמנהג אבותיו.
כף החיים, סימן ס"ח ד"ה ואמנם בעקרי המנהגים
מדרש ילקוט: אמרו 'פסים' - על שם צרותיו: פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים - כלומר שעל ידי הכתונת פסים, נתגלגל לו כל הרעות והצרות אלו, שלעולם אל ישנה אדם, בנו בין הבנים, ולכן נרמז בתיבת: 'פסים' צרותיו - לרמוז כי הוא הגורם לכל זה, שנמכר הרבה פעמים.
אהלי יעקב, כרך א: בראשית, עמ' רלא, מכון 'אהבת שלום', ירושלים, תשנ"ז (1997).
בדור שלנו לצערנו המציאות השתנתה, במידה מסוימת איבדנו שליטה, יש חלק מהישיבות שראשי הישיבה אין להם את ההבחנה הזאת. אני מכיר תלמידי חכמים, אנשים שיש להם ידיעה יפה מאוד, יש להם את המחשב, 'אוצר החכמה', יש שם עשרות אלפי ספרים, כל מה שאתה רוצה אתה מוצא שם, אבל תחנה סופית - להגיע לסכם את ההלכה, לא תמיד הם אומרים את הדברים בצורה נכונה, הרבה פעמים איך אומרים בעברית פשוטה - מזייפים. ולמה? - החיסרון שלהם הוא, הם למדו קראו ושנו, ולא שימשו תלמידי חכמים. מה זה שימוש תלמידי חכמים? - תצא ברחוב תשאל, יגיד לך האדם הזה, אני ברוך ה' זכיתי היום בבוקר, אני הבאתי לרב כוס קפה ... 'גדול שימושה יותר מלימודה', אבל מה שהגמרא התכוונה: 'אשר יצק מים על ידי אליהו' - אין הכוונה שהביא לו רק מים לנטילת ידיים, אלא הכוונה היא שהאדם מתבונן ברבו, הרב פוסק הלכה, כך הוא קיבל מרבותיו, מדוע ולמה הרב פוסק כך, בגלל שהמנהג כך, בגלל שהרי"ף והרמב"ם ומרן אומרים כך וכן הלאה, לשים לב ליסודות של ההלכה, ומזה אתה יכול לבנות את הבניין כדי שאותו האדם יהיה גם פסקן,
"מיוחד - הרב יעקב יוסף מספר על הרב בן-ציון אבא שאול, תמוז תשע"ב" (2012), דקות 9-12, הרצאה שהובאה באתר youtube.com.
יש נוהגין בערב ראש השנה לילך על הקברות ולהשתטח על קברי הצדיקים. (שמועיל מאוד כפי שמצאנו בכלב וברבי מני. ועוד המקום קדוש וטהור ומעורר לב האדם לתשובה). ולהרבות שם בתחינות, ואל ישים מגמתו נגד המתים חס ושלום. אך יבקש מהשם יתברך שייתן לו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר. ומרבין שם בצדקה קודם שיאמר התחינות ויש להקיף הקברות.
'אוהלי יעקב' פירוש לראש השנה, עמ' 89, הוצ' מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ט (2009).
'נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני.' - שהאב חייב ללמד את בנו תורה, או יראה.
שגם שאני מתנדב לתת צדקה, ומוכח שעל ידי אמצעי נתן הצדקה, לא מפני זה - 'תלמדני חוקך' על ידי אמצעי, אלא 'נדבות פי רצה נא ה' ואפילו כך 'משפטיך למדני' - אתה ולא על ידי אמצעי כי אדרבה בלימוד תורה מעשה שמים עדיף.
דורש טוב דף ב עמ' ב, דפוס י. ע. איתאח, ירושלים, תש"ז (1947)
'וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו, בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים וימלאום עפר' - יצחק חזר וחפר הבארות, וקרא להם כפי שקרא אותם אביו. ומכאן אנו למדים, שאדם חייב לנהוג כפי שנהג אביו, ואל ישנה שום מנהג ממנהגיו. והראיה, שאפילו שמות הבארות, שאינם חשובים כל כך, לא שינה, על אחת כמה וכמה, בהנהגת היהדות אין לשנות כלל ממנהג אבות.
מעם לועז, בראשית חלק ב', עמ' תקכ"ט, הוצאת אור חדש, ירושלים, תשכ"ח (1968)
עיקר הקושי שלנו בעבודת ה' הוא לשנות את ההרגל. שהנה מי שרגיל לעשות חסד, לא יקשה עליו להוסיף בחסד. והעוסק תמיד בתורה, לא יקשה עליו להוסיף בלימודו. אך המבחן האמיתי אם הוא עבד נאמן או לא, הוא כשנדרש ממנו לשנות את הרגלו, שאם רגיל ללמוד, קשה לו לעסוק גם בחסד, וכן להיפך מי שרגיל במעשי חסד, קשה לו לשבת וללמוד, אולם כשיעמוד בזה הוא יוכיח שמעשיו אינם מצוות אנשים מלומדה, והוא עבד ה' האמיתי.
אמת ליעקב: מדרשותיו מאמריו וכתביו של.... רבי יעקב מאיר עבאדי, חלק א, עמ' קכב, בהוצאת בני המחבר, ירושלים, תשע"ב (2012).
בכל דור ודור, עמדו להם לישראל, פרנסים טובים ומנהיגים נאמנים, בלתי שום פניה, אלא תכלית עבודתם הייתה, להציל את עמם מטיפשות ובערות ומשחתי המוסר, ולתת להם לב חדש, ורוח חדשה בלימוד התורה והמצווה, בשני חלקיה: חובת האדם בינו למקום, ובינו לחברו, לקרב איש אל רעהו ולחבב אדם לחברו. אשרי מנהיגים כאלו, שדומים הם למנהיג הראשי משה רבינו, עליו השלום, שהיה מחבב כל אדם, והוא הראשון שקרא ואמר פתגם הידוע בפי כל באי עולם: 'ואהבת לרעך כמוך'.
זרח יעקב, עמ' 57-58, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
'בית והון - נחלת אבות' - וקשה: למה אמר 'בית והון - נחלת אבות', ואנו רואים כמה בני אדם שהיו אבותיהם עניים ובניהם אחריהם עשירים, ויבנו להם בתים.
ושמא יש לומר כי הוא מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'אמרו צדיק כי טוב - כי פרי מעלליהם יאכלו' - פירוש: יאכלו בניהם של צדיקים אחריהם, פירות של מצוות שעשו אבותיהם בעולם הזה. והטעם - מפני שלא רצו ליהנות מהם, והנחילו אותם לבניהם אחריהם לאכול אותם. ...
וזהו 'בית והון נחלת אבות' - דהיינו אם ראה תראה מי שהיו אבותיהם עניים ובניהם עשירים וכו', הטעם הוא משום שאבותיהם הנחילו לבניהם אחריהם פירות של מצוות שעשו, ולא רצו ליהנות מהם בעולם הזה, ועל ידי זה זוכים הבנים לבית והון אחריהם.
מעט דבש, עמ' קצ"ה , הוצאת מכון 'מחשבת הלוי', ירושלים, תשס"ג (2003)
כי מזה זמן הייתי יושב בביתי בשלווה ובהשקט לפני עטרת ראשי וצניף תפארתי אבא מארי האשל הגדול, הרב המובהק ונוגה לו ברק, אב בית הדין ורב קהילת דמשק, זכותו תגן עלינו, אבי מורי שלמה סוכרי, נר"ו, יאיר ויזהיר ברבות הטובה, ואני הייתי יושב בביתו ובחומותיו חומה נשגבה, ונהנה תמיד מטובו ומאור תורתו כיד א-לוהי הטובה,
וגם הייתה מוקפת עלי, אני ובני, נר מערבי, עטרת ראשי, צניף תפארתי אישה רבה, צדקת וכשרה מנשים בקל, יראת ה', גומלת חסדים הי אדונתי - אמי שרה תהה נשמתה צרורה בצרור החיים. ...
מה אענה ומה אומר?! - ברוך אל עליון כי בזכות אבותי הקדושים, אשר זכותם גדול ורב, ואני נשענתי בכל מקום שאלך, בחסדיו יתברך, ובזכותם הגדול, כתקרה שיש עליה מעזיבה, ובכל מקום אשר דרכו רגלי, כי זה שתי שנים ומחצה, שיצאתי מביתי, ובכל מקום שאני מגיע, הוא בעזרי תמיד, נותן לי חן וחסד בעיניהם ואוהבים אותי.
יורו משפטיך ליעקב, מתוך ההקדמה, הוצאת אליהו משה דוויך הכהן, כלכתא , תרמ"ב (1882)
העיקר לשוב ולהתעורר בבכייה, וזה אומרו: 'ויבך יוסף'. ולא מצאנו מי שהרבה בבכייה כיוסף, שנאמר בו הרבה בכיות: 'ויסוב מעליהם ויבך', 'ויבוא החדרה ויבך שמה' - לכן על הנסתרות במסתרים תבכה נפשו, ועל הנגלות יבכה בגלוי, ויתן את קולו בבכי. וגם יבכה על חורבן שני המקדשים, ככתוב: 'ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך', ועל ידי זה יבוטלו ממנו כל המקטרגים והמשטינים, ככתוב: 'סורו ממני כל פועלי אוון כי שמע ה' קול בכיי'. ושערי דמעה לא ננעלו, כי מי הדמעות יכבו האש של מידת הדין. ...
וארבעים יום אלו, המה כמו ארבעים יום של יצירת הוולד, שאז מועיל התפילה להתהפך מנקבה לזכר או בהיפך, כמו כן תועיל התשובה והתפילה בבכייה, להפוך את מידת הדין שהיא צד הנקבה כידוע, למידת הרחמים שהיא זכר.
אביר יעקב, עמ' ריג-ריד, בהוצאת מכון 'צופה פני דמשק', בני ברק, תשע"ח (2018).
'ממשכימי בבוקר - שכר ירדופו' - נקדים ששכר ישיבת בית הכנסת היא עצמה מצווה, ומזה ילמד האדם שלא יאמר: אני איני יודע להתפלל, אם כן מה אעשה אם אלך לבית הכנסת. וגם כן שלא יאמר אדם שלא אמצא מנין - זה אינו, ששכר בית הכנסת, מצווה אפילו ישיבתה. מעתה זה אומרו: 'ישב בדד וידום' - רצונו לומר שאפילו 'ישב בדד' - שלא יש מנין בבית הכנסת, וגם כן 'וידום' - שלא יודע להתפלל, אפילו כך ילך לבית הכנסת. ולמה? - 'כי נטל עליו', שנוטל שכר על זה.
שארית יעקב, עמ' 157, דפוס 'דף חן', ירושלים, תשמ"ג (1983)
'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע' - הרי לך ראיה גדולה, שאם שמשה קיבל תורה, על כל זה, לא הורישה לבניו אחריו, אלא 'מסרה ליהושע' - הרי לך שאינה ירושה, וכמו כן יהושע לא הורישה אלא 'לזקנים וזקנים לנביאים' - ולא לבניהם אחריהם, והיינו הטעם שהודיענו בזאת המסכת שלשלת הקבלה להיות כי גם זו מן התוכחות, ללמד דעת את האדם - כי התורה איננה ירושה.
זכות אבות, פרק א', דף א' ע"א, בלגרד, שנת תרל"ח (1877)
'כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה' - רצה לומר: דוקא את אשר יאהב ה', לו נאה ויאה להוכיח אחרים, שדבריו נכנסים אל הלב ועושין רושם כמו שהאב את הבן ירצה שמוכיחו מהלב.
ירך יעקב, דף סה' עמוד ב'. הוצאת משה ישועה, דפוס ליוורנו, (1842)
'אשכילה בדרך תמים, מתי תבוא אלי, אתהלך בתום לבבי, בקרב ביתי' – מתי תבוא אלי ראשי תיבות אמ"ת. 'תבוא' אותיות 'אבות' - כי אימתי תבוא אלי? - בכוח שאני מדבר אמת. ...כי כשאני מדבר אמת, מתעורר זכות אבות, שהלכו בדרך אמת.
כי תמים עומד גם כן לאבות: אברהם נקרא תמים ...גם יצחק נקרא תמים, ויעקב איש תם, ולפי זה 'אשכילה בדרך תמים' - בדרכי האבות, אזי, תבוא אותיות אבות, שאז מתעורר זכותכם, וגם אני אתהלך בתום לבבי, שאני מזרעם.
מעטה תהילה, דף פ, דפוס אליהו בן אמזלג וחבריו, ליוורנו, תרי"ח (1858)
יסוד הקדושה וסגולת הנבואה, היא על ידי שיר ושבחה, הלל וזמרה, ניגונים ופיוטים, קרוב"ץ - קול רינה וישועה באהלי צדיקים, ככתוב במלכים: 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. וכמפורש בתורה 'אז ישיר משה ובני ישראל'. וכן שירת מרים וישראל, וכן שירת ישראל על הבאר, ועוד, ועוד.
וכל הנביאים לא שרתה עליהם נבואה רק באמצעות הניגון והשיר. וזהו טוב טעם אדוננו דוד המלך עליו השלום בשירותיו וזמירותיו בתהלים. ואחריו שלמה בנו בשיר השירים, שהיא סגולה אופיינית להשראת נבואה ורוח הקודש. גם ידוע שהמלאכים ושרפים וחיות ואופני הקודש, משבחים בשיר והלל ליוצר בראשית, כסידור רבותינו אנשי כנסת הגדולה בתפילת יוצר, 'תתברך לנצח וכו', יוצר משרתים וכו', וכולם פותחים את פיהם בשירה ובזמרה' וכו'. ... ולכן היו הלויים בבית המקדש משוררם על הדוכן בכל יום, לשבח לאדון העולם. וכן גם באלפי שנות הגלות, בתקופת משוררי ספרד תור הזהב, עמדו משוררים גדולים ועצומים, להלל ולזמר ליוצר בראשית, להזריח אור נחמה על נפשות עם בני ישראל העגונות, ולעוררם לתקוות הגאולה ולחיבת ארץ ישראל, כידוע משירי הפייטן הלאומי רבי יהודה הלוי זיכרונו לברכה ורובי המשוררים ... וידוע הדבר מוסכם ומוחלט, שזה דווקא בלשון הקודש, שפתינו היקרה מפז נבחרה, ולא חלילה לשורר שירי עגבים, באיזה שפה שהיא, כי הוא עוון פלילי, שמגרה יצר הרע בלב השומעים, כידוע מראשונים ואחרונים.
קציני ארץ, עמו' שלה - שלו, מכון 'אהבת שלום', ירושלים, תשנ"ה (1995).
ידוע לנו בבירור מפי הקבלה ומפי ספרים, שעזה היה בה יישוב בני ישראל זמן רב. וזה שישים שנה, 'ואת היותרת', שנתבטל היישוב, מסיבת הגלות המר, ולא יכלו עם בני ישראל לסבול הגלות, והוכרחו לצאת, וקבעו דירה, רוב בני העיר בעיר הקודש חברון, תיבנה ותיכונן, והניחו בית הכנסת חרב ושמם, ובית קברות מאין יושב, רק גויים וערלים ותו לא.
והנה 'בעתה' נתעוררו אחינו בני ישראל, ספרדים ואשכנזים, לקבוע דירה בעזה הנזכרת, ועשו בית להתפלל שם, ונתקבצו מניין עשרה מישראל והותר, והוליכו שם ספר תורה, ומתפללים שם בעשרה, והגיע עתה חג הפסח הקדוש, ונסתפקו - אם יעשו אחד יום טוב לבד כבני ארץ ישראל או יעשו שני ימים טובים כמנהג רוב העולם...
ואם כן הוא הדין לנידון שלנו - אם העשרה הראשונים היו מבני ארץ ישראל, ינהגו כמנהג ארץ ישראל, ויעשו יום אחד של יום טוב לבד, ואם העשרה הראשונים, היו מחו"ל שקבעו דירתם שם, ינהגו כמנהג המקום שיצאו משם, וכל הבאים אחריהם, יהיו נגררים אחריהם, אפילו הם מאה.
ספר שמחה לאי"ש- שו"ת, חלק אורח חיים, סימן ה', דף ח'. ירושלים, דפוס צוקערמאן, תרנ"ג, 1883
מלבד שהיה רב הזקן ואביר הגדול שבירושלים, 'דן ידין עמו', עוד בה שהיה דבר ומנהיג ופרנס על הציבור עמד בפרץ בירושלים. ומקטנותו שהיה עוסק בצרכי צבור והיה יוצא לקראת שרים ומושלים ועם איילי הארץ, והיו דבריו נשמעים. וזה לא דבר קטן, להיות רועה ישראל ולשרת בקודש עיר הא-לוהים ירושלים, עיר הקודש, תיבנה ותיכונן. ועל זה לבד ראוי להספידו ולומר ווי לארץ של ישראל.
זרע יעקב, דרוש להספד, דף קד, ע"מ 209, נדפס בירושלים תרע"ב (1912).
וידענו שכל הנשמות מאילן אחד פורחות, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, וראה מה שכתב הרב כבוד מורנו החכם רבי דוד בן זמרא בספר 'מצודת דוד', מצוות י"ג, וכל המקובלים מסכימים על זה: 'שכל ישראל גוף אחד הם, ונשמתן ממקום הייחוד נחצבה, ועל זה אמרו כל ישראל ערבים זה לזה', עד כאן.
וקיבלתי בסוד זה המאמר, מהחכם המקובל, הא-להי, ויודע בכל החכמות, כבוד מורנו החכם רבי אברהם כהן די-אירירה, נשמתו עדן, שקיבל מרבו, ורבו מרבו, מהרב הקדוש רבי יצחק לוריא, עליו השלום, כי לא תשיג שום בית יעקב השלמות הגמורה, אם לא ישתלמו כל הנשמות. והדין נותן, כי כולם נפש אחת, כמו שנאמר: 'כל הנפש לבית יעקב' - בלשון יחיד, וכולם מבור אחד חוצבו, וכן אמרו בסוד 'כל ישראל בני מלכים הם' - שכולם, נשמתם מחיבור מלך ומטרונית.
כתבי רבינו יצחק אבוהב (דה פונסקה), כרך א', סימן ח', עמ' צ"ו-צ"ז. מפעל תורת חכמי הולנד, ירושלים, תשס"ז (2007).
ועוד, שכפי האמת, התלמיד חייב לעמוד בפני רבו בכל פעם, אלא שבתלמיד הדר עם רבו, כדי שלא יהיה כבוד רבו מרובה מכבוד שמיים ... שהרי פני יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית, אמרו: שאינו רשאי לעמוד רק לפי מה שכתב ה'שולחן ערוך'.
מה שאין כן כשאינו דר עמו, שאז באים אצלו התלמידים ... שהם וודאי חייבים לעמוד מפניו אפילו מאה פעמים ... ואם כן אפילו אם פעם אחת, במקרה בבוקר, היה לפני רבו, ויצא ידי חובה בקימה שיש בה הידור, כיוון שהנכנסים והיוצאים יודעים, שזה התלמיד אינו דר בבית הרב, ואם כך מחוייב לעמוד בכל פעם, שרואים שלא קם, חושדים אותו, ואינם אומרים שבבוקר כבר יצא ידי חובה.
פני יצחק, חלק שישי, לשונות הרמב"ם,דף ל"ד עמוד ב', ירושלים, תרס"ג (1903)
ראו ראינו הבקשות מכל מכירי ספרי הקודש רבינו 'אביר יעקב', זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא. היות וכל הספרים הראשונים אזלו, ואין בידינו לספק לקהל הקדוש הרחב את מבוקשם. לכן הסכמנו להוציא לאור ספרי הרב הצדיק, ותהילה לאל עלה בידינו שכבר עלו על מכבש הדפוס כמה מהם. וכעת ברוך ה' הגיע תורו של הספר 'יורו משפטיך ליעקב', שיש בו את כל הדינים הראויים לשמש לכל הזמנים כמו שעיניכם תחזינה מישרים, ואני בטוח שגם בבתי הדינים, הראויים לשמש, יוכלו להשתמש בדינים אלו, ואני תקווה שתחזור עטרה ליושנה. ... בכדי שתרבה הגחלת על הפחם. וזכות הצדיקים וספריהם תגן ותציל את כל עם ישראל מכל דבר לא טוב ... אמן ואמן.
**חסר מקור**
בחינת משה הוא בחינת זעיר אנפין, ואהרון הוא רמז למלאך מיכאל שר הגדול המקריב נשמותיהם של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא. וידוע מי שנפטר בארץ ישראל, עולה נשמתו על ידי מלאך רחמים, שהם מלאכים הממונים תחת יד מיכאל, אמנם זאת המעלה היא לדלת העם היושב בארץ.
אמנם הצדיקים הם על ידי מלאך מיכאל, עם גילוי שכינה עמו, כמו שמצינו במשה רבנו, עליו השלום, שאמר לו הקדוש ברוך הוא למיכאל: צא והבא לי נשמתו של משה, ואף על פי ששם לא היתה מיתתו, אחר כך כי אם בנשיקה על ידי ה', אפשר לומר: שבמשה, דווקא לא היה יכול ליגע בו, לא מלאך ולא שרף, כי אם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, יען כי הוא כללות כל ישראל, כמו שכתבו: אשה אחת ילדה שישים ריבוא בכרס אחד, וגם כי הוא רומז לזעיר אנפין - רוצה לומר: לפנימיות, כמו שכתוב בזוהר הקדוש: משה כלפי פנים ואהרון כלפי חוץ, ואם על בחינת יעקב אבינו, עליו השלום, אמרו שהוא נקרא כלפי חוץ לגבי משה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שאר הצדיקים שהם בני בניו, שיקראו כלפי-חוץ לגבי משה, ומיתתם על ידי מלאך מיכאל.
ספר ויזרע יצחק, דרוש, עמוד קלז- קלח, דפוס עזרא חיים מדמשק, נדפס פה ארם צובא, תרפ"ח (1928).
ומכאן תוכחת מגולה כי המפריד הפה מן הלב, כלומר שמדבר אחד בפה ואחד בלב, מלבד שכבר כתבנו שהוא מפריד אלוף חס ושלום, שעושה פירוש בין השמות הוי'ה ואדנות, כמבואר בספרי המוסר באורך, שעושה פירוד גם בין אות וא'ו לאות ה'א מהשם, ובין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ואם כן נמצא שמפריד השתי תורות מלהיות יחד. ועוון זה דומה לעוון המינים והאפיקורסים ובני מקרא שאינם נותנים מקום לדברי החכמים בעלי התלמוד. ואם כן יתבונן הנבון שבוודאי הרגיל במידה זו להיות אחד בפה ואחד בלב, יצאו ממנו בנים כופרים ומינים שכופרים בתורתנו הקדושה, מדה כנגד מדה. ונוסף על זה שמפריד עצמו גם כן מהקדושה העליונה ונאבד ממנו דבר יקר הנאמר בישראל 'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם חיים כולכם היום', שפירושו של הפסוק הוא כאשר ידבק האדם האזור אל מתניו בהידוק טוב, אזי לא יוכל להכניס בין האזור להמלבוש ערבוב של אבק ועפר, כי המה בני ישראל כשהן דבקים לה' יתברך בדרכיהם ובמעשיהם אזי לא יבוא שום מקטרג לעשות איזה פירוד בין ישראל לאביהם שבשמים, כמבואר באורך בספר הקדוש 'קב הישר', בפרק ה'. יעויין שם.
הי"א שיחתי, דף יג עמו' א, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטנדינה, תקצ"ב (1832)
בהדפסת כתיבותיו של מרן אבא זיכרונו לברכה רציתי לקיים ציוויו שכתב בצוואותיו להשתדל להוציא לאורה את יתר הפליטה. ואם בעלמא ישנה מצווה לקיים את דברי המת, קל וחומר וכל שכן כשנוסף עליה מצוות כבוד אב ואם וזהו ממש: 'מכבדו בחייו ומכבדו במותו' - שעושה כאשר ציווהו. ולא עוד, אלא מה שחיסרתי במצוות כיבוד אב ואם בעודם בחיי חיותם - ע"י הדפסת התורה לשמם ולכבודם ובפרט תורתם, וזיכוי הרבים בהם, והנחת רוח שיהיה להם בזה.
ריח ליצחק, הקדמה, דף ח' ע"א, ירושלים, תרצ"ז (1937)
אחר עבור ב' שנים, מעת הוסדה האיסקולה, הידועה לנו פה קושטא, יגן עליה א-להים, ללמד את בני יהודה, תינוקות של בית רבן, לשונות הגויים בספריהם, פשתה המספחת ברוב אותם התינוקות הלומדים בו בפרק שם, שיצאו לתרבות רעה ופרקו עול מלכות שמיים מעליהם, מלקות קריאת שמע ולעבוד את ה', עבודה זו תפילה, ומזלזלים בנטילת ידיים וכיוצא, ולאימותם יאמרו דברים שאינם כדאי לשומעם, שיהיה מלמד להם המלמד, שהביאו שם ממדינת הים, מעם לועז, באותו זמן ללמד להתינוקות לשונות הגויים, והיה מלמדם בספרי אמונתם של אומות העולם, מאמונת אותו האיש ואמו, תצלנה אוזניים משמוע, אוי לו לדור שכך עלה בימיו, ועל זה קמו הנערכים מבעלי בתים שבעירנו, יגן אליה א-לוהים, וקובלים ומתרעמים עם מעלת התלמידי חכמים מעירנו, יגן עליה א-לוהים, באומרם כי להם יאתה להקים דגל התורה, ולא יעשה כזאת בישראל ללמוד לקטני בני ישראל לשונות הגויים בעודם עדיין חסירי דעת ותורה ויראת ה', מסיבת קטנותם בלומדם על ידי זה בספרי אמונתם של אומות העולם, ופילוסופיה טבעית, האסורה לנו, המכחשת בידיעת הא-להות, חס ושלום, ובחידוש העולם וכיוצא, החקוקה בספרי האומות ללשונותם בגוייהם כידוע.
ואביהם ואמם לא ירגישו בהם, מחוסר ידיעתם הם עצמם בכתבי הלשונות ההם, ועל ידי זה יפרקו עול מעל צווארם, ויבוא לידי כפירות, וכמעשה שהיה בקצת תינוקות כנזכר. ומעלת התלמידי חכמים, ה' ישמרם ויחייהם, ויהי כשומעם 'ויתעצב האנשים מאוד', והיו אומרים מה יש בידינו לעשות, אין הדבר תלוי אלא בגדולי הדור, מעלת הרבנים, ה' ישמרם ויחייהם, אשר בית ישראל נכון עליהם, כי גדל הכאב מאוד, וכמעט אבדה האמונה 'מפי עוללים ויונקים', תינוקות של בית רבן, כי מפיהם אנו חיים, וכמאמרי חכמינו זיכרונם לברכה בכמה מקומות, ועל זה לבשו קנאה מעלת התלמידי חכמים, ה' ישמרם ויחייהם, ונתוועדו יחד כמו שמונים חכמים, ה' עליון יברך אותם, הסכימו בצירוף קודשא בריך הוא, לבל יורשה שום בר ישראל לשלוח את בנו או את בתו לאיסקולה, שלומדים שם שום אחד מלשונות הגויים כי אם תורתנו הקדושה ולשון ישמעאל דווקא ואפס זולתו, וטעם היתר לשון ישמעאל הוא כמוס כנודע.
קרית ארבע, שו"ת סימן י"ג, דף קפ"ה ע"ב, ירושלים, תרל"ו (1876)
מצוות הצדקה הלזו, היא הלבשת עניים בני תורה, שאנו עסוקים בה כיום הזה, כי לא לחינם דורות הראשונים החזיקו במצווה זו בכל תפוצות ישראל וקבלוה בשמחה. ויום כזמן זה היה דומה לשמחת חתונה ממש, כיום שמחת תורה, 'ונדיבי עמים נאספו' בשמחה ובטוב לבב, יוצאים בשיר ונמשכים בשיר, שמחה של מצווה אהבה בתענוגים. 'כי שאל נא לימים ראשונים' מה נעשה כהיום הזה, והדברים עתיקים לימים בישראל ... שקיימו וקבלו ישראל, ועלה בהסכמה לחלק לעניים, אלה הבגדים, מידי שנה בשנה.
בני ישחק, דף ע"ו ע"א, דפוס משה פרץ והאחים אברהם ויצחק גאגין, ירושלים, תרמ"ד (1884).
ודעו שבכלל כיבוד אב ואם, לכבדם גם אחר מותם. שאם הבן הולך בדרך רע הוא מבזה אביו ואמו בעולם הזה ובעולם הבא. ואם הולך בדרך טובים מכבדם בזה ובבא, וה' יתברך מעטר את האב בכל מיני עטרות. ואפילו אם האב אינו כשר כל כך, הבן מביאו למחיצת הצדיקים, כיוון שאין זה כבוד שהבן יהיה בגן עדן ואביו בגיהנם. ולכן מכפר הבן על עוונות האב ומביאו לגן עדן.
ילקוט מעם לועז, דברים א', דף שנ"ז, ירושלים, הוצאת וגשל, תשכ"ט (1969)
'אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי, הן עמדו לי בעת זקנתי' - והנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאחד החובות היותר נכבדים, המוטלים על האישה הוא חינוך הבנים, וגידולם ברוח התורה והאמונה, כי האיש טרוד בעבודתו ובעסקיו הרבים ואין לו כל כך פנאי לחנך את בניו.
אמנם האישה השולטת בבית, ו'כל כבודה בת מלך פנימה' - לכן עליה חובה, בשורה הראשונה, להשגיח על הבנים, לזרוע זרע קודש על תמי לבבם הרך, ואז גם ברבות הימים - עד זקנה ושיבה, ישא פרי קודש הילולים לגאון ותפארת. וכמו ש'אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי, הן עמדו לי בעת זקנתי.' - רצה לומר: זיק היראה שהפיחה אמו בקרבו בילדותו, ואור האמונה שהאירה בלבבו בימי עלומיו, הם עמדו לו גם לעת זקנתו ולא עזבוהו.
ויאמר יצחק, חלק שלישי, דרושים, דרוש ג', דף ל"ד עמ' א', הוצאת מכון הרב מצליח, בני-ברק, תשמ"ב (1982)
למה עשה הקדוש ברוך הוא כך להרעיש את אברהם בהילחמו את ארבעה מלכים, ולא היה מעצור להציל את לוט בכמה מינים של הצלה, אלא שהקדוש ברוך הוא קורא הדורות מראש, והאבות הן סימן לבנים, והקדוש ברוך הוא פועל עם האבות שזכותן גדול. ואין כוח במידת הדין לעכב, ואין בשטן לקטרג. וכיוון שנעשה מעשה באבות העולם, הרי דרך כבושה לבניהם.
וזהו: 'אני ה' עם הראשון ואת האחרונים אני הוא, ראו איים וייראו - 'מה איים הללו מסוימים בים, כך היו אברהם ושם מסוימים בעולם ויראו, זה נתיירא מזה וזה נתיירא מזה. תאמר שיש בליבו עלי על שהרגתי את בניו, וזה נתיירא מזה שאמר שיש בלבו עלי שהעדתי רשעים קצות הארץ. זה שרוי בקיצו של עולם וזה שרוי בקיצו של עולם. 'קרבו ויאתיון איש את רעהו יעזרו' - זה עוזר לזה בברכות וזה עוזר לזה במתנות, 'ויחזק חרש' - זה שם בן נח 'את צורף' - זהו אברהם שנשרף באור כשדים, והחליק את פטישו והלם לכל באי עולם. ואומות העולם אומרים מוטב להידבק בא-לוהו של אברהם, וכל זה סימן לבנים.
דברי אמת, דרוש ארבעה עשר, דף ל"ה, ע"ב , הלברשטט, תרכ"א (1861).
המנהג יפה הוא שיתפללו הצבור תחילה, והשליח צבור יתפלל עמהם בלחש כדי להסדיר תפילתו, ואחר כך יחזור שליח צבור להתפלל בקול רם כמו שנזכר במשנה שכתבת. וכן המנהג בקטלוניה ובכמה מקומות שהן בני תורה. אבל בארגון לא נהגו כן, וכשהייתי בסרקסטה מנעתי מהם המנהג ההוא בבית הכנסת שהייתי מתפלל שם, ואם היה הדבר קשה בעיניהם לשנות מנהגם.
גם זה כמו כ"ה שנים הגיד לי הרב רבי חסדאי בר רבי שלמה זיכרונו לברכה כי בלכתו קסטיליה ועבר דרך פרגה ראה שם מנהג ההוא ואמר לבטלו, ולא קבלו ממנו ואמרו לו. שאף אם הוא גדול בחכמה הם סבורים שהקודמים שהנהיגו שם המנהג ההוא היו גדולים ממנו, ואז קבל עליו שבשום מקום שלא תהיה ידו תקיפה עליהם אלא מצד מוסרם, שלא יתעצם לבטל מנהגם. ונראה שהמנהג ההוא נכנס בארצות ההם, מפני שרובם עמי הארץ ולא ידעו להתפלל אפילו מתוך הספר, אלא בעמל גדול משום שמרובות הברכות, ולזה מתפללים כולם יחד עם השליח צבור כמו שאחר מקרא אותו.
תשובות הרב, סימן ל"ז, קושטא, ש"ז (1547)
'גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה' - משום שכל ישראל כגוף אחד הם נחשבים, וכל ישראל ערבים זה לזה. והוא המשל שאמר בזוהר: לחולה שהיו כל אבריו כבדים עליו. בא אצלו הרופא ומקיזו באבר אחד ונרפא כל גופו. ועם זה שמעתי באומרים לזה ירמוז הכתוב: 'גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה' - זה איך שהרופא הזה מקיז הזרוע גם כך הוא: 'גאלת בזרוע' - שהוא הצדיק את 'עמך' - שהצדיקים נקראו זרועות עולם.
ובספר 'אזני יהושע' פירש: שהצדיק דומה ללב, שהוא ליבם של ישראל, ובמות הלב ימות כל הגוף, ולכן הצדיק מכפר על הדור, שנחשב להם כאילו מתו הם, כיוון שמת ליבם, ולכך הם ניצולים.
ועם זה נפרש מה שאמרו: 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב' - והכוונה על פי הקודם, שאף שהקדוש ברוך הוא נוטל הצדיק כדי לכפר עליהם, מכל מקום אינו מכפר אם לא כשמצטערים עליו, ומעלים עליהם כאילו מת ליבם בקרבם.
בירך יצחק, פרשת נח, עמ' 7-6, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)
המשכילים הראשונים בתקופת חכמי ספרד השכילו וידעו היטב את עומק היהדות ועזוז גאונה. התורה והמשכל כאחיות תאומות התהלכו ביניהם, ושלום ואמת היה בין הנטיות הרוחניות שלהם. ולכן בחכמתם והשכלתם עשו חיזוק וקיום ואזנים לתורה ומסורת. ...
אך המשכילים החדשים, שבדור עבר לא השכילו כל זה. לא חדרו אל עומק הרעיון הגדול של היהדות. לא השכילו שרוח התנ"ך והמדרש והרעיונות הנשגבים שבהם, המה מולדת נשמת העם, שהתפתח והשתלם במשך אלפי שנים.
לא השכילו שאדרבה, כל דורש חכמה ומושלם בידיעות העולם, נחוץ לו למלאות חובתו הטבעית, לכבד מסורת הקודש, כאשר יכבד איש את אביו ואת אמו. ולכן הרחיקו ללכת והחליפו את השיטה.
מאמר 'תורת ישראל ועם ישראל', עמוד ל'. נדפס בתוך ספר 'מנחת יהודה'- לחכם יהודה עטיה. ארם צובא, תרפ"ד (1924)
'ונעשה בו נס והדליקו - מפני שכל ישראל בחזקת טמאי מתים, ואי אפשר עד שיעברו שבעה ימים' - מוכרח שכל עם הקהל והכוהנים היו ודאי בחזקת טמאי מתים, ולא היה נמצא ולא אחד בהם ודאי טהור, ואף על גב שהזאה, מכל מקום נדרש שלישי ושביעי, והזאה אינה אלא בטהור ... וכאן היו כולם טמאי מתים, ומי הזה? - ובשביעי היו יכולים, שהרי טבול יום כשר בפרה, אמנם בשלישי מי הזה? - מכול מקום קטן שיש בו דעת - כשר להזאה. ... וקטנים מסתמא לא יבצר מהם, ודאי טהור ופשוט.
בתי כהונה, חלק ב', בית וועד , דף ה' ע"ב, איזמיר, דפוס אליה הלוי, תקי"ד (1754)
'וישב יצחק ויחפור את בארות המים, אשר חפרו בימי אברהם אביו, ויסתמום פלישתים' - התורה האריכה בהזכירה, הבארות שחפרו עבדי יצחק, לומר לנו שיצחק, עליו השלום, היה הולך בדרך שהיה אברהם אביו הולך, שכמו שאברהם, עליו השלום, היה מגייר גרים ומכניסם תחת כנפי השכינה, כן יצחק, עליו השלום, היה הולך בדרכי אביו, והיה משתדל לגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה.
תולדות יצחק, פרשת תולדות, עמ' 186, אסף וערך הרב ד"ר חיים בנטוב (פטיטו), דפוס גרפית, י-ם, תשנ"ו (1996).
אל יאמר אדם כיוון שיש לי בנים מרובים, אחד או שניים מהם לתורה, והשאר למלאכה, אלא צריך אדם ללמד התורה לכל בניו, אפילו שיהיו לו מאה בנים, כמו שכתוב: 'ולמדתם אותם את בניכם', וכתוב: ' והודעתם לבניך ולבני בניך', בלשון רבים.
זרע יצחק, דף ק"ז, הוצאת נטע שעשועים, נתיבות, תשס"א (2001)
'אשרי איש ירא את ה', במצוותיו חפץ מאוד. גיבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך. הון ועושר בביתו, וצדקתו עומדת לעד'. - אפשר על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה: שמי שמניח בן, שהדריכו לתורה ולעבודה, והוא לומד ומקיים מצוות - יש לאביו אחרי מותו חלק במצוותיו, ונמצא שעדיין נפשו חיה והולכת ומרווחת. וזהו הטעם שכל מי שמניח בן ממלא מקומו, לא נאמרה בו מיתה.
וזה שכתוב: 'אשרי איש' גם 'גיבור בארץ יהיה זרעו' - שיהיו בניו גיבורי כוח לכבוש את יצרם, והמה 'דור ישרים יבורך' - ברוכי ה' אזי על ידיהם נמשך לאביהם 'הון ועושר' - מתורת ומצוות בניו 'בביתו' העיקרית, שהיא עולם הבא, שהוא הולך ומרוויח 'וצדקתו עומדת לעד'.
קרית ארבע, בני שילשים עמ' ס"ד א', בדפוס וזאן וכסאתרו, תונס, תרנ"ו (1896)
שנתקנאו אומות העולם, מה ראו אלו להתקרב יותר, שכפה עליהם ההר כגיגית, מה שלא עשה לנו אנחנו. וענה להם: הביאו לי ספר יוחסין שלכם. כלומר לא העיקר הוא לקבל את התורה אלא לשמור עליה שתישאר אצלם מדור דור, שכן ישראל שמרו עליה מאבות לבנים, וכל אחד מוסר אותה לבניו, וזה נמשך מאבות העולם אברהם יצחק ויעקב, ומהם עברה בנחלה לכל הדורות. וזה הכוונה: 'הביאו ספר יוחסין שלכם' - שיוחסין הוא שהשרשרת ממשיכה והולכת בלי הפסק, שעם ישראל יש להם יחוס שהתורה נמשכה אצלהם מדור דור. מה שאין כן אצל האומות, לא קיימו את ז' מצוות בני נוח, הרי שהשרשרת נפסקה ואין כאן יחוס כלל.
ליצחק ריח, דרוש לחג שבועות, עמ' קנ. המביא לבית הדפוס אליהו חזן. ירושלים שנת תשנ"ג (1993).
בעיר מנטובה, מחוץ לפתח העיר הנקרא טע, יש ארמון מלכים הנקרא 'פלאצו דילטע', ושם בית וחדר גדול מאד נבנה בארקיוולטי, והיושב בזווית זו ומדבר דבריו בפיו, קרוב אל הזווית בקול נמוך מאוד מאוד עד כי אפילו האנשים הקרובים אליו לא ישמעו מאומה. האיש הנותן אוזנו בזווית שכנגדו באלכסון, ושמע כל הדברים הנאמרים בלחישה ברורים מאד ובשפה ברורה. ואני המחבר פעמים רבות הייתי שם וניסיתי. ושמעתי שכיוצא בזה נמצא בהרבה מקומות באיטאלייא וחוצה לה. ודבר זה קל להבין למי שיש לו יד בחכמת ההנדסה.
ואולי לזה כיוונו רבותינו באמרם: 'אזנים לכותל' - כלומר לפעמים אדם מדבר וחושב שאין שומע - וטועה, יען כי דבריו נשמעים למרחוק בהקרב האוזן לכותל, וכאילו יש לכותל אוזניים לשמוע. וזהו אמרם בגמרא חגיגה פ"ב: שמא יאמר אדם מי מעיד בי?! - אבני ביתו של אדם וקורות ביתו ורהיטי ביתו של אדם מעידים בו.
פחד יצחק – חלק ראשון, עמ' צ"ה-צ"ו, "חברת מקיצי נרדמים", ליק, תרכ"ד-תרכ"ה (1864)
'רבי ברכיה פתח: 'אחות לנו קטנה' - מדבר באברהם, שהשליכו אותו לכבשן האש. 'קטנה' - שעדיין לא עשה לו הקדוש ברוך הוא נסים. ולמה נקראת 'אחות קטנה' - לפי שלא היו לו בנים.' ...
למה קראו הכתוב בשם 'אח' ולא אמר איש לנו קטן, או אדם לנו קטן, ולומד: משום שלא היו לו בנים.
והעניין יובן עם מה שכתב הרב 'בעל עקדה' על וה' פקד את שרה - כי משמעו היינו חסרון. על דרך מעוט הירח, שבתחילת יצירתו נקראו שניהם גדולים, והיו אורות דבוקים, ונקראו שניהם גדולים, ואחר כך נתמעטה הירח בריבוי צבאיה, כן היו אברהם ושרה השוואת האחווה כעין אח ואחות, שאין להם עילוי זה על זה כלל. יעויין שם. נמצא שעד שלא ילדה שרה, לא היו בסוד 'איש ואשתו', אלא בסוד 'אח ואחות'. וזה שאמר: 'ולמה נקראה אחות' - כלומר למה אמר 'אחות' ולא איש ולא אדם ולא בן, ולומד: 'שלא היו לו בנים', וכוון שלא היו לו בנים, היה עומל בסוד 'אח ואחות'. ומה שקרא לה אחות דהיינו שם אח, וזה אפשר שכיוון אברהם שאמר: 'אמרי נא אחותי את' - כלומר בעת ובעונה זאת, שאין לנו בנים, אח יכול לומר: 'אחותי את' ולא אשתי.
ספר בני יצחק, פרשת לך לך, דף ב ע"ב. בדפוס השותפים רפאל יאודה קלעי ומרדכי נחמן, שאלוניקי שנת תקי"ז (1757).
'ישר יחזו פנימו' - זה אברהם כמו שאנו אומרים בפרק 'אין מעמידים': מהו 'ספר הישר'? - זה ספר אברהם, יצחק ויעקב, שנקרא ישרים שכתוב בהם: 'תמות נפשי מות ישרים'. כמו שכתוב בילקוט ובחזית בפסוק: 'מישרים אהבוך' - בישרות גדולה עבדו אותך האבות. וכן בבראשית רבא פרק מ"ט סימן נ': 'אמר הקדוש ברוך הוא: אברהם זה ירא א-לוהים' וכו' 'אברהם זה ישר מן הישרים' שנאמר: 'מישרים אהבוך'. יעויין שם. וזה רמז: 'היה תמים' - גימטרייה 'ישר' - שהיה עובד את ה' בישרות לבב.
ויזרע יצחק, פרשת לך לך, דף ט' ע"ב, דפוס חברת זהר הרקיע, ג'רבה, תש"א (1941).
'קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה, כי איננו' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שאמנו רחל עצמה, עמדה לבקש רחמים על בני ישראל, כשהיה נבוזראדן מוליכם בשביה, והיתה בוכה עליהם. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שעל ידי שעתידים היו ישראל לעבור באותו מקום כשהולכים בשבי, לפיכן קבר אותה יעקב בדרך על פי הדבר. ואמר: 'רחל מבכה על בניה' - יוסף ובנימין שהלכו בשבי, אבל לא הייתה אנחתה כל כך על בנימין, לפי שידעה שבמהרה יחזור מגלות בבל. ורוב יגונה היה על יוסף, ועליו חוזר מילת 'כי איננו' - לפי שלא נודע מקומם ומושבם, מזמן בית ראשון שנגלו לאשור.
כור מצרף האמונות ומראה אמת, שער ד', פרק כ"ב, דף ל"ט ע"א , מיץ, דפוס רבי יצחק אלטראס, תר"ז (1847)
מעשה היה באחד שהיה רשע כל ימיו, ובשעה שעמד להסתלק מן העולם הזה אמרו לו מקורביו: כלום אין אתה רוצה לטעום משהו? אמר להם: אם אתם יכולים להכין לי ביצה קלה, אוכל. מיד נתנו לו. נזדמן עני בפתח, אמר: תנו הביצה הזו לעני. ומימיו לא נתן אדם זה צדקה חוץ מביצה קלה זו. אחרי כן מת. הופיע בחלום לבנו אחר ג' ימים ממותו. שאלו בנו: מה נעשה בעולם העליון? אמר לו: השתדל בני לעשות צדקה כל ימי חייך ותנחל חיי העולם הבא. שכן כל ימי לא עשיתי צדקה חוץ מאותה ביצה קלה שנתתי לעני, ואחרי מותי הכריעה ביצה זו כמה וכמה עבירות וזכיתי לגן עדן, לפי שעל ידי ביצה זו החייתי את העני שנטה למות מרעב. וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.
ילקוט מעם לועז, במדבר, דף ת"ז, ירושלים, הוצאת וגשל, תשכ"ח (1968)
כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני' - אפשר ששמעתי משל, שיש שלושה שותפים באדם: אביו ואמו והקב"ה. אביו ואמו נותנים בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים, והקב"ה נותן בו נשמה. והנה הקב"ה ציווה אותנו תרי"ג מצוות כנגד רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו של אב ואם, והוא לא נתן בו אלא נשמה ...
אבל מי הזן ומפרנס ונותן חיים - אלא הקב"ה, כמו שכתוב: 'ואתה מחייה את כולם'. ...
וזהו 'כי אבי ואמי', הגם שנתנו בי רמ"ח איברים ושס"ה גידים - 'עזבוני, וה' יאספני' - לכל צרכי. הן מזונות, הן פרנסה, הן חיים.
תהלות ישראל, עמ' ס'-ס"ב, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"ב (2012)
ואם רואה אדם, שאין בנו מוצלח בתורה כל כך, מצווה עליו ללמדו אומנות בנערותו, כדי שיהא מוצלח בעסקיו, ויחזיק ביד לומדי התורה וישמור מצוותיו וחוקתיו כפי מה שיכול לשמור.
ולא יקוים בו: 'עם נבל ולא חכם' כמו שראיתי כמה בוערים בעם, שרואים שאין בניהם מוצלחים בתורה, ומניחים אותם בבית הספר בהבטחות של הבל, שמא יוכל ללמוד והם גדלים בנבלותם. וכיוון שהם גדולים, ניכר בהם טיפשותם, שאינם בני תורה ונשארים קרח מכאן ומכאן. ומכלים ימיהם בחרפה ובושה, ואינם יכולים לעבוד עבודתם שלימה בשמחה ובטוב לבב, ואינם יכולים לעשות צדקות אלא אדרבא, לפעמים הם מתפרנסים מן הצדקה ומטילים עצמם על הציבור.
אורחות יושר, עמ' מ"א, הוצאת 'שובי נפשי' ירושלים, תשנ"ט (1999)
בינות ספרים עתיקי-ימים, אשר כסו בערמות אבק בית הגניזה, ועלים נפרדים אשר בלו מזוקן, מצא ידידי החכם השלם רבי משה בועזיז, ישמרהו ה' ויושיעו, זה לא כביר, ובשעה טובה, כתב יד ישן נושן, מעט הכמות אבל רב האיכות. ויהי בהראותו אותי את הספר, ואעיף עיני בו ואחזה, והנה הוא מלא שירים יקרים ילדי-רוח רבותינו הגדולים, זכותם יגן עלינו, אשר אור תורתם נגה וזורח עלינו פה, ואשר בסוד להקת המשוררים באה נפשם ובקהלם תחד כבודם. ואשמח עד מאוד כי מצאתי את שאהבה נפשי, את הדבר אשר לו נכספה וגם כלתה מעודי עד היום הזה. ואומרה אז אל ידידי הנזכר: הן הספר מצא חן בעיני, כי ברכה רבה בו, שש אנכי על אמרותיו כמוצא שלל רב. ועתה אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאותיו אל בית אוצר ספרתנו, ואל חדר שכיות החמדה, הנשארים לנו מימי קדם. ...
ספרי 'צפנת פענח', אשר כשמו כן תעודתו, לחשוף אוצרות נעלמים ומטמוני מסתרים אשר נצפנו עד כה בעירנו, יגן עליה אמן, לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו, אזי בעזרת ה' אעביר על פניכם כל טוב שירי יתר רבנינו הקדמונים, זכר צדיקים לברכה, הנמצאים אתי, והמה בכתובים, כאשר יש את נפשי, איש איש על דגלו באותות לבית אבותם, וראיתם ושש לבכם, כי אודות לאל, ההצלחה האירה לי פנים, ומצאתי לאושרי המון שירים בכתבי יד, שירי קדש ופיוטים וזמירות, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם נעימים.
צפנת פענח, כרך א', עמוד 5, תרנ"ז (1897)
אף על פי שחייב אדם לקיימן, ראוי לו לאדם להחזיק במצווה אחת, ולהשתדל לשומרה לעשותה, בכל יכולתו. כל מצווה ומצווה יש לה תפקיד ומכוונת היא לדבר מסוים. יש מצוות פרטיות ויש מצוות כלליות, הראשונות לא באו אלא לשם עצמן, ומי שעבר על אחת מהן הפסיד שכרה של אותה מצוה בלבד. ברם, הכלליות כגון האמונה, שמירת השבת, ישובה של ארץ ישראל, וכיוצא בהן, הן בבחינת עיקר, שהכל נמשך ממנו. חובת הפרט לקיימן אבל גם חובת הכלל. הציבור והמדינה מצווים, שלא לפגוע בהן, כי הן מסמלות את עצמאותה הרוחנית, עוצמתה המוסרית, ייחודה ואופייה של האומה.
לדור ולדורות, חלק א' מאמרים ונאומים יד הרב ניסים תשע"ג עמוד כג
אמר קהלת: 'כל עמל האדם לפיהו' - פשוטו כי כל היגיעה של האדם הוא בשביל פיהו, פירוש למאכלו עד כאן. ולי נראה פירוש אחר על פי מה שאמרו הרופאים, שכל ההיזק שבא לאדם הוא מן האכילה ומן המותרות. וזה שאמר קהלת: כל עמל האדם לפיהו' - פירוש: הנזק שבא לגוף לפיהו, בשביל פיהו, בשביל המותרות שאוכל בפיהו באים החולאים.
וזה גם כן שאמר התנא: 'לפום צערא אגרא' - בשביל פיו, שקורין בלשון ערבי פום - שהוא אוכל המותרות, 'אגרא' שלו - הוא 'צערא' שמביא עליו בחולאים, רחמנא ליצלן.
ספר פי חכמים, ספר ויזרע יצחק, עמ' 35, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
'אשת חיל מי ימצא' - ואם אפשר לפרש אותה על אשה הגשמית - יבוא על נכון: 'אשת חיל' - שהיא אשה ממש, 'מי ימצא' - אפשר למצוא אותה. ועל זה אמר: 'גמלתהו טוב ולא רע' - לפי מעשיה הטובים, שהיא מצעת המיטה, והדליקה הנר, וערכה שולחנה מבעוד יום, ואזי כשבא בעלה מבית הכנסת לביתו, ומצא הכל, מלאך טוב אומר: 'יהי רצון שתהיה כן לשבת אחרת'. וזהו: 'טוב ולא רע' - דהיינו מלאך טוב מברכהו, 'ולא רע' - שהוא מלאך רע, אין לו פה לומר כי אם ברכה גם הוא, ואינו יכול לומר רע. ובזה סיים: 'כל ימי חייה' - דהיינו כי כאשר תתקן בביתה, ומכינה לשבת כל מה שאמרנו, הרי מלאך טוב אומר: 'יהי רצון כן תהיה לשבת אחרת', וממילא זאת הברכה מתקיימת תמיד, וכל שבת ושבת כן יהיה נמצא.
ויזרע יצחק, דף כה עמ' ב, דפוס שמעון דאהאן ומרדכי חיות, קזבלנקה, (תשי"א 1951).
'מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן, ויראת מא-להיך. אני ה' - שהזהיר הכתוב לכל אדם לקום ולהדר פני זקן, ואחר כך באה האזהרה והפך פניו כלפי הזקן עצמו, שלא יראה שהבני אדם עומדים, ויתנהג בגדולות, אלא 'ויראת מא-להיך', שהגדולה אינה ראויה אלא למי שאמר והיה העולם. והיה אומרו: אני ה', שלו נאה ולו יאה הגדולה, כמו שכתוב: 'לך ה' הגדולה', אבל לבני אדם לא מינה ולא מקצתה.
זכות אבות, פרק ו, עמ' קטז, ליוורנו תקפ"א (1821)
'כי האדם עץ השדה' - ככל שאנו מרבים להסתכל באילנות ובצורת גידולם, כן אנו מפיקים יותר לקחים לחיינו כבני אדם. מבט אחד באילן יבהיר לנו, שהשורשים והגזע מגבילים את חירותם של הענפים הצעירים. ונשאלת השאלה: למה ומדוע אינם מניחים לענפים להינתק מן הגזע העתיק, ולהינשא עם הרוח הנעימה? - מסתבר שהחירות הבאה על חשבון הינתקות מן השורשים, אינה חירות אלא אבדון וכיליון. לפיכך הננו תקווה כי אירוע זה, יזכנו שיתקיים בנו מאמר הכתוב: 'עטרת זקנים - בני בנים, ותפארת בנית - אבותם', יחד נמשיך, בעזרת ה', ברקמת חיינו, ולהוריש את מורשתנו כדי לשבצה במורשת ישראל לדורות הבאים.
מתוך דברים שנשא בטקס קריאת ככר ע"ש קהילת יהודי עמדיה בירושלים, י"ד שבט, תש"ס (2000)
'היטיבה ה' לטובים' - דהיינו למי שעושים צדקה ומטיבים לבריות, היטיבה ה' להם בכל מיני טובות בנים ועושר. וחוזר ומפרש שאימתי אני אומר זה? - היינו דווקא 'לישרים בליבותם' - שליבם ישר לשמים, שאף על גב שמרעים להם, אינם קוראים תיגר ואין תוהים על מעשה הטוב.
"אוהל יצחק", דרוש לצדקה, ע"מ ס"ה, ב', ליוורנו, דפוס נחמן סעדון, תקפ"ה (1825)
'איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם? ר' שמעון אומר: הרואה את הנולד' - רוצה לומר: את בנו הנולד לו - משעה שנולד הוא רואה אותו בעין יפה להדריכו בדרך ישרה.
מרפא לעצם, עמ' פ"ב, דפוס אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000)
'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו' - הדברים האלה הם נוקבים ויורדים בלב כל מבין, שבפירוש אומר לנו ה': אהבתי את אברהם על אשר לימד את בניו ואת ביתו דרך ה'. ולמה כתב לנו זאת בתורה, אם לא למען נלמוד ממנו לעשות כמעשהו.
ממה נפשך? - אם האב הוא למדן, אם כן יודע ערך התורה, ולמה לא יאהוב לקדש את נפש בנו גם כן ולהוציאו כמוהו?! ואם הוא עם הארץ ועלוב וגרוע מטוב הרוחני, למה לא יזכה את בנו להיות נחשב בין האנשים, ולמה יאבדו בידיים?!
ספר דבר בעתו, הנה מתלאה, עמ' 320, הוצאת המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, תשס"א (2001)
'ויאמר דוד אל נתן: חטאתי לה'. ויאמר נתן אל דוד: גם ה' העביר חטאתך, לא תמות'. - נראה לי, על פי מה שהובא בפרק ראשון של 'עבודה זרה': אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר-יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראויים לאותו מעשה. לא דוד ראוי לאותו מעשה, שכתוב: 'ולבי חלל בקרבי', אלא למה עשאו? - לומר לך: אם חטא יחיד, אומרים לו כלך אצל יחיד'. ורש"י זכרונו לברכה פירש: אלא לומר לך: גזירת מלך הייתה - לתת פתחון פה לשבים'. עד כאן.
זהו שכששמע דוד, שהיה נתן מוכיחו בתוכחת מוסר: 'הנני מקים רעה מביתך', השיב בדעת ובמועצות: חטאתי לה' - כלומר אם חטאתי ועברתי עבירה זו, אין לך לבוא עליי בדברים קשים כגידים, שכל זה לא היה מדעתי ורצוני, כי 'לבי חלל בקרבי', ואם חטאתי היה לה' - רצוני בשביל ה' שגזר עליי לחטוא, כדי לתת פתחון פה לשבים, שגזירת מלך הייתה, ואם כן על מה תריבני.
פרח לבנון - נחל איתן, פרשת בראשית-נחל איתן, עמ' ז'. מהדורת משה עמאר, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד תשס"ב (2002).
הבדל גדול ראוי להבדיל, בכל כיוצא בזה, בין דברי קבלה לדברי סברא, שכל מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה מכוח קבלתם, איש מפי איש, הוא נשאר נכון וקיים מכל צדדיו לעולמי עד, אך מה שאינו אלא סברת עצמם, הרשות נתונה לחקור עליהם בלי פגימה בכבודם. כי כל דבר התלוי בשיקול הדעת, יוכל כל בר דעת להרהר אחריו כפי כוחו. ... וידוע שכל עוד שיתרבה הניסיון, ויתארכו הדורות, ויתרבה מספר השוקדים על הלימודים, יתרחבו יותר גבולות החכמות, אשר מקורם השכל האנושי. לכן אין להתפלא, אם נתגלו לאחרונים כמה עניינים שנעלמו לקדמונים, בכל מה שנוגע אל הידיעות האנושיות, וזה כערך מה שגבהה חכמת הקדמונים מחכמת האחרונים, בעניני הקבלה והתורה שבעל פה. אשר על כן ראוי להחזיק בכלל הנכבד, שהורנו נזר התורניים וראש החוקרים שבאומתנו, בעל מאור עינים באומרו: היתרון אשר אמנה נמצא לקדמון על האחרון, בדברים הנתלים בנבואה, מצד היותו יותר קרוב לבעליה. הנה לאחרון על הקדמון, בדברים אשר חטרם יצא מגזע העיון והניסיון, יען היותו תמיד הולך ומוסיף חבל לחבל, ומשיחה למשיחה, עד כי בעזר הראשונים עצמם, אשר נלאו סביבות היאורים, להוציא להם מים, אמור יאמר הכורה אחר כורה, אני קרתי ושתיתי, עד כאן לשונו. הנך רואה, ידידי, שלחינם התרעמת נגד החוקרים, בעבור שלא יקבלו בעינים סגורות כל דבור אנושי וכל שיחה קלה שיצאה מפי פלוני או פלוני מן הקדמונים, איש כמתנת שכלו, והיה לך להבחין בין מה שנובע ממקור הקבלה ובין מה שהוא יליד השכל.
'התורה והפילוסופיה', עמוד 138, וינה, תקפ"ז (1827)
נבאר מאמרם זיכרונם לברכה: 'משה רבינו לא מת' - ואיך אפשר לומר הרי מקרא מלא כתוב: 'וימת שם משה ויקבר', ויובן על פי מה שאמרו: 'האומר דבר בשם אומרו שפתותיו דובבות' ומשה כיוון שכל היום קוראים בתורה, שהוא כתבה ולימדה אם כן שפתיו דובבות ולא קרוי מת.
ליקוטי פרדס, חלק ד' עמ' תע"ח, ישיבת תורה ואורה, מכון למחקר תורני תשנ"ד (1994)
'חייב הבן לאביו ה' דברים: מאכיל, ומשקה, ומלביש ומנעיל ומנהיג' - ועיקר זה החיוב אחר מותו של אביו, 'מאכיל ומשקה' - על ידי שנותן לעניים בעבורו מאכל ומשתה, הרי נתנה לאביו בזה כאילו אכל ושתה, כמו שהם המקיימים את הגוף כך נהנית נשמתו למעלה, 'מלביש' - על ידי מעשיו הטובים עושים לאביו חלוק דרבנן, וגם 'מנעיל' - נותנים לו מדור מיוחד בגן עדן, וגם 'מנהיג' - שמי שאומר עליו קדישים, מנהיגים אותו למעלה למעלה, וממדרגה למדרגה בגן עגן העליון.
ליקוטים מפרדס, חלק א', עמ' רמ"ו, שיבת תורה ואורה, מכון למחקר תורני תשנ"ד (1994)
'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל' - יתכן לפרש בדרך הלצה ודרש, שעמלק היה מתפאר בייחוסו ליצחק אביו של עשו. ולפי דעתו הנפסדת, הייתה לו זכות אבות יותר ממשה רבינו, עליו השלום. שעמלק היה לו זכות אבות יותר ממשה, שהיה דור רביעי ליצחק, ומשה היה שישי ליצחק, שכן משה היה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, בן יעקב, בן יצחק. ועמלק היה בן ארבע ליצחק. אבל לא בדעת ידבר כי העיקר הוא להידמות לאבות, בזכותם, ותורתם, ומצוותם, ועבודתם לה'. ... ובעניין זה עמלק רחק מה', ואף כי קרוב הוא ליצחק, רב המרחק בינם ביראת ה'. והנה 'משה עמרם קהת לוי' - ראשי תיבות: 'עמלק', כלומר כנגד ארבעה דורות של עמלק, משה היה מתיירא שחסר לו זכות יעקב ויצחק, כי ארבעה דורות של עמלק היו מגיעים ליצחק שורש גדול ורב. ועל כן בזמן שישראל זכו והיו משעבדים לבם לשמים, אז משה היה נעזר בכוח יוד של שם יעקב ויצחק. וזהו שאמר הכתוב: 'והיה כאשר ירים משה ידו' - אותיות 'יוד', אז היה מתגבר, כי ישראל חזרו בתשובה ועמלק היה נופל, כי של עמלק עם שני 'יודין' - גימטרייה 'ירים', וזהו: 'כאשר ירים משה את ידו' - בהיות שעמלק היה רשע, ואין אבות לגוי אשר כזה, העוזב מעשה אבותיו.
אוצר חיים, דף לח ע"א, [דפוס שמואל הלוי צוקערמאן], ירושלם, תרס"ח (1908).
'כי ממך הכל ומידך נתנו לך' - זו כוונת דוד המלך, עליו השלום: 'כי ממך הכל' - כל מה שיש לאחרים הוא מאת השם יתברך. 'ומידך נתנו לך' - רוצה לומר: כל מה שאנו נותנים, אנו נותנים לו משלו.
למה הדבר דומה? לאב הנותן לבנו דבר מה, ואחר כך מבקש ממנו שיחזיר לו חלק מזה. וכי למה יבקש ממנו? הרי יכל שלא לתת לו בכלל. אלא שזה לנסותו - אם הבן יתן, האב ישמח מאוד ויהיה שבע רצון. ולא רק שיחזיר לבן את מה שנתן לו, אלא יוסיף ויתן עוד, ויאהב אותו יותר.
ליקוטי אהרון- דרשות, דרוש י"ז, עמוד 107. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר ירושלים, תשס"ב (2002)
'ומפני מה אין בני תלמידי חכמים יוצאים תלמידי חכמים ... רב אשי אומר: מפני שקוראים לאנשים חמורים' - משמע לפי שהם מזלזלים בכבוד בני אדם, וקוראים אותם חמורים, לכך אין זוכים שיהיו בניהם תלמידי חכמים. וידוע מה שאמרו זיכרונם לברכה: הקריאו לו בחלום 'לא ימושו מפיך, ומפי זרעך, וזרע זרעך' - שוב אין תורה פוסקת מזרעו'. ועל פי זה יבוא על נכון הכתוב: 'יפיפית מבני אדם' - והיינו על ידי התורה, שאתה לומד יש לך יופי יותר משאר בני אדם. וגם כן 'הוצק בשפתותיך' - שמדבר עם בני אדם בלשון רכה, ולכן 'ברכך א-לוהים לעולם' - שיהיו בניך ובני בניך תלמידי חכמים, ושוב אין תורה פוסקת מזרעך. וזה אמר: 'על כן ברכך א-לוהים לעולם'.
קול רנה וישועה, דף י עמ' א, דפוס שלמה בילפורטי וחבריו, ליוורנו, תרי"ג (1853).
'שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים' - שידוע שהאבות נקראים הרים. נתתי גדולה לאברהם - אמר: 'ואנכי עפר ואפר', נתתי גדולה למשה ולאהרן - אמרו: 'ונחנו מה'. ... ומזה ילמד אדם קל וחומר להתרחק מהגאווה.
שערי ישועה, חלק א', עמ' 248,הוצאת גדעון עטיה, ירושלים (1990)
כתב הרב המחבר, בכלל הנזכר סימן ב' וזו לשונו: 'אשר שאלת אם מחייב לקום מלפני תלמיד חכם סגי נהור, שזה כיוון שאינו מרגיש בזה אין בו הדור או שמא כיוון שיש כאן הדור וכבוד לעיני הרואים - מחייב.
תשובה: ... כל כבוד תלמיד חכם שייך יפה, אפילו שיהיה התלמיד חכם סגי נהור, שאם נאמר שיש חילוק בין תלמיד חכם לרבו המובהק לעניין זה, לא היה שותק מזה התלמוד, עתה שהשמיע לנו חילוק של חומרת 'מלוא עיניו', ויודיענו גם חלוק זה, שרבו מובהק חמור אפילו, שיהיה סגי נהור, מה שאין כן בשאר תלמידי חכמים, עד כאן לשונו.
ואחר שאלת המחילה, נראה, לעניות דעתי, שאין מכאן ראיה, שדווקא ברבו מובהק, שכיוון שחמור שחייב 'כמלוא עיניו' אף על גב שהווי קימה שאין בה הדור, כמו שמוכח מדברי התלמוד שאמר: 'אי זה הוא קימה, שיש בה הידור? - הוי אומר זה ד' אמות. ופירש רש"י: שיש בה הידור - כבוד ונשיאות פנים, שדבר הניכר הוא שבשבילו הוא עושה. עד כאן לשונו. ואפילו כך, ברבו אנו מחמירים כמלוא עיניו, הוא הדין גם, חייבים גם כן בסומא. אבל בשאר תלמידי חכמים, שאינו חייב אלא בד' אמות, משום שהווי קימה שיש בה הדור, הוא הדין גם שאינו חייב לעמוד מפני תלמיד חכם סגי נהור. ומה שלא הוזכר חילוק זה בגמרא, משום שממילא משמע, וכנזכר לעיל. ...
ולעניין הלכה, אף על פי שאין הראיות מכריעות, מאחר שכבר הסכימו הרב המחבר והרב שער אפרים ובנו הרב ישמרהו צורו ויחיהו, שחייב לקום, בכך נקטנו, שגדול כבוד הבריות, ועשה שכבוד תורה עדיף, ובכך התורה מתחבבת על לומדיה, והזהיר בזה, זוכה להקביל פני השכינה.
פרח שושן, יורה דעה, כלל ד, סימן א, עמ' צח-צט, הוצאת ישמח לב-תורת משה, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ה' א-להינו, לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו' - העניין במה שידוע שישראל יקראו בסוג בנים בקבלת התורה, וכמאמרם בפסוק: 'בני, אם תיקח אמרי' - אימתי אתם נקראים בנים? - כשתיקחו אמרי, והנה הצדקה לא תכון אלא במי שהם סוג בנים, וכשאלת טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא: אם הקדוש ברוך הוא אוהב את העניים מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי להינצל אנו בהם, מדינה של גיהנם. ...
שמצוות הצדקה דווקא לישראל לפי שנקראו בנים אבל לאומות העולם 'חסד לאומים חטאת' הוא להם, והוא אומרו: 'ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו' - ומהו הטובה? 'לחיותנו' - שאם אדם מוטל ברעב, יכול אתה לפרנסו ולהחיותו, וזה דווקא על ידי קבלת התורה, שאז נעשינו בסוג בנים, ומשל למלך שכעס על בנו, שאדם העומד ומפרנסו, חשוב הוא לפני המלך, אבל בלא קבלת התורה, אין אנו נקראים בסוג בנים, אלא בסוג עבדים, וצדקה אינה לנו, אבל בקבלת התורה אז הצדקה היא לנו - יכולים לעשותה והיו תהיה כי אם לנו דווקא ולא לשאר אומות 'וחסד לאומים חטאת', 'וכל זה נשמור' - על ידי החוקים האלה, שנתן לנו, שאז נעשינו בנים למקום וצדקה תהיה לנו לחיותנו.
ספר ישועת ישראל, דרוש ט', דף יח ע"ב. דפוס החכם אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרט"ז(1856).
'כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו.' -
שתביט לעשות גדר לגאוותך, שלא לישא אשה לשם גדולה, 'ולא תשים דמים בביתך' - כלומר שלא תישא לשם ממון, ויהיה לשון 'דמים' רומז לזה, והטעם לזה משום: 'כי יפול הנופל ממנו' - כלומר מתוכו עצמו, קת הגרזן לקחוה מתוך היער, שלא יעלה בידו והיא לא תצלח. ...
'יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך. אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתלי זיתים סביב לשולחנך' - רמז להתרחק מלישא לשם גדולה: 'יגיע כפיך כי תאכל' - כלומר שלא תישא לשם ממון, וגם 'אשתך כגפן פוריה' - כלומר שתהא אשה כשרה והגונה, 'ענבי הגפן בענבי הגפן'.
שזה יגרום ש'בניך כשתילי זיתים' - שהנושא אשה כשרה יהיו לו בנים בעלי הוראה ... שסוף שיוצאים ממנו בנים שמושיעים את ישראל, כעמרם שנשא לשם שמים, ויצאו ממנו מים טהורים, היוצאים מן מקדש כמשה ואהרון שהושיעו את ישראל.
שפת אמת, סימן ק"ג, דרוש שני לפרשת כי תצא, דף קי"ט עמ' א', דפוס משה ישועה, ליוורנו, תקנ"ז (1797)
'וכשאתה מלמד את בנך תורה למדהו בספר מוגה, השיבוש כיוון שנכנס נכנס', עד כאן. הקשה התוספות: 'שהרי אמרנו בפרק 'לא יחפור': השיבוש מעצמו יוצא', עד כאן. -
למה נקט גבי בנו ולא נקט גבי רב שמלמד לתלמידים, אכן נראה שדווקא גבי אב שהוא מלמד לבנו תורה יחידי ולא יש להם ספר אחר, וכשהוא מלמדו בספר שאינו מוגה לא יבוא בדעתו שהספר מוטעה, ובנו כשיראה שאביו פירש לו כן יסבור שהאמת כן, והשיבוש כיוון שנכנס נכנס.
אבל רב הלומד עם התלמידים ויש ביד כל אחד ספר, אפילו שבספר יש טעות כיוון שרואה בספר אחר לא כתוב כן, ואז יפרש להם פירוש נאה, ומה שפירש תחילה בספר המוטעה כיוון שרואה בשאר ספרים האמת ממילא שהשיבוש שבאותו ספר מעצמו יוצא, והתיישב לנו.
אמרי נועם, עמ' ל"ה, מכון מחקרי ארץ, ירושלים, תשס"ו (2006)
מצאנו שקשה סילוקם של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא, יותר מחורבן בית המקדש. ואם כן קל וחומר לגבינו, אם לגבי הקדוש ברוך הוא הדבר קשה, על אחת כמה וכמה לגבינו, שיש לנו להצטער על נפש צדיק, יותר מחורבן בית המקדש. ועל זה תמה ואמר: וכל כך למה?! - שבעוד שלגבי חורבן בית המקדש מובן, שיש לנו להספיד ולבכות נהי בכי תמרורים, שבזמן שבית המקדש, היה מכפר עלינו. אבל בסילוקם של צדיקים מה אכפת לנו?! - והלא קודם שיפטר הצדיק, כבר זרחה שמשו של צדיק אחר, ואם כן מה כל החרדה הזאת?! - והיינו שמקשה בכוח 'וכל כך למה', - כלומר מאחר שכבר נולד צדיק אחד. ולזה השיב משום שנאמר: 'ואבדה חכמת חכמיו, ובינת נבוניו תסתתר' - כלומר הוא תירוץ המפרשים הנזכרים, שטעם הבכייה והחרדה על אובדן חכמת חכמיו, והיא חלקם בחיים אשר קיבלה נשמתם מסיני, אשר היא צרורה וחתומה, ואפילו כל באי עולם אינם יכולים להוציאם, ועמהם תמות חכמתם. וזו היא שקשה לפני הקדוש ברוך הוא, וכל שכן לפנינו, משום תורה שלו 'חסרון לא יוכל להימנות'.
בגדי ישע, דף צא עמו' א – דף צא עמו' ב, בהוצאת בנו חכם יצחק עטייה, ליוורנו, תרי"ג (1853).
וכבר היו לעולמים מלאכי צבאות מגידים ליחידי סגולה, השרידים הן זיכרון לראשונים וגם לאחרונים, סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, לדרוש את התורה בכמה פנים, זה חלק אדם מא-ל ונחלת ש-די ממרומים, אשר לא ימנע טוב להולכים בתמים. ולכל איש לפי בחינתו ושורשו, יגיה שביב אשו. ...
ואין לתמוה, אם יש ויש כמה וכמה גדולים וטובים חסידים ואנשי מעשה, אשר לא זכו ולא השיגה ידם, כי אין הדבר תלוי באשר יראה האדם, כי כמו שהשמש על הארץ יוצא, ולא בכל מקום לכסף מוצא, ומקום לזהב ימצא, ככה שמש ומגן ה' א-להים את אשר ירצה יבחר ויקרב, מי יאמר לו מה תעשה.
אגרות רמח"ל ובני דורו, אגרת רבי ישעיהו באסאן לרבני ונציה, עמ' ע"ה-ע"ז. מכון רמח"ל, ירושלים תשס"ט (2009).
'ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה'. - פירשו רבנינו זיכרונם לברכה: אין עמידה אלא תפילה, שנאמר: 'ויעמוד פנחס ויפלל'. ולכאורה, מה מקום תפילה בין המתים ובין החיים. ומה תפילה התפלל אהרון, עד שנעצרה המגיפה?
ואפשר, כי אהרון רצה ללמד זכות על עם ישראל, ואמר: ריבונו של עולם, החיים יכולים לחזור בתשובה, אבל המתים אינם יכולים לעשות מאומה, ובכן מה תועלת במיתת החיים?! והרי אתה חפץ בתשובת השבים ולא תחפוץ במות המת. וזהו: 'בין המתים' - שאינם יכולים לחזור בתשובה, 'ובין החיים' - שיכולים לחזור בתשובה. ומיד שמע ה' קולו - 'ותעצר המגפה'.
אהבת ישראל, קונטרס חידושי תורה, קורח, עמ' 170, מכון אביר יעקב, נתיבות, תשנ"ח (1998)
לעולם שצריך לעשות הספד לנשים צדקניות, ככתוב בשרה: 'ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה', ואמרו בגמרא מסכת מגילה: 'רפרם הספיד לכלתו בבית כנסת', ובוודאי שלא הביאו מיטתה בבית הכנסת, אלא עשו לה הספד ראוי לה כפי כבודה. ולפי שלא הספידו למרים כראוי, אלא מיד סמוך למיתתה הוליכוה לקוברה - לזה נענשו 'ולא היה מים לעדה'. וכפי זה אפשר, שאם היו מספידים את מרים, ומרגישים מיתתה להצטער עליה, מתוך ההספד היו זוכים לשוב המים לאיתנם, שהספדם של צדיקים מעכבת הפורענות, כמו שנאמר: 'ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ' - ופירשו חכמינו זיכרונם לברכה, אלו שבעת ימים של אבלו של מתושלח הצדיק, כי הספד הצדיק עיכב את הפורענות. ומכאן מצינו, שהספדן של נשים צדקניות מעכבת את הפורענות.
בית ישראל, חלק ג', דרוש נ"ב, עמ' 622-628. הוצאת העורך (יצחק אדרת), תשע"ה (2015).
נמצאנו למדים, שיש מציאות וסוד לאותיות ההפוכות, שהרי כל התורה כולה אותיותיה ורמזיה בסיני נאמרו, ועיקרן ושורשן בלוחות היו, וכיוון שרואים אנו לשיטת מי שסבר, שהיה בלוחות מציאות אותיות הפוכות, רומזות לדברים עיקריים - אין עוד להסתפק בהכשרת אותיות הפוכות הנמצאות בספר תורה. ולא נחשדו ישראל לשלוח יד בקודש, ולהפוך הקערה על פיה, אם לא על פי הקבלה איש מפי איש, אף על גב שאין לי יד ושם בנגלות לנו, וכל שכן בנסתרות המופלאות ממני, עם כל זה להגדיל תורה ולהאדיר, לא מנעתי עצמי מבית המדרש, עד שמצאתי סמך ישר ונאמן להפיכת הכ"ף פשוטה בפסוק: 'לשמור את דרך עץ החיים' ... וכוונת העניין, ש'דרך' ו'עץ החיים', כ' מדרגות עליונות זו מזו, ודרך - רומז שבמדרגה זו, יש מבוא למדרגת עץ החיים, ובחטא אדם הראשון נסתם מבוא זה, והיינו שאומרים אנו שכיוון שחטא אדם נעשית מחיצת ברזל בין אדם לבין קונו, וזהו שאמר: 'ואת להט החרב המתהפכת לשמור'. כל זה למדתי מתורתו של הרב משה קורדובירו, זכרונו לחיי העולם הבא, בספר 'אור יקר' שלו, וכפירושו לפרשת ויחי. וכיוון שכן, היפוך אות הכ"ף שבתיבת 'דרך', נכון כטעמנו, ודי בזה למשכילי עם, ומאחר שמצאנו סמיכות להפוך האות הזה, יש לנו לומר שאף לשיטת מי שאמר ש'לנכרי תשיך' - לא לחינם נכתבה כן, אלא לאיזו כוונה נעלמת ומקובלת בפרטות אל הסופר.
שאלות ותשובות לחמי תודה, שאלה כ"ח, דף צ"ד ע"ב-צ"ו ע"א. דפוס יצחק פואה, ונציה תק"א (1741).
מומר, אף על פי שחטא, ישראל הוא, שנאמר חטא ישראל. והנה קיים לנו בכל מקום שאסור לישראל להושיט למומר דבר איסור לאכול, שלא יעבור על 'לפני עיוור לא תתן מכשול'.
והנה אם זה מכשול לפני מומר, מסתמא הוא נענש על אכילת איסור. כי איך יקרא איסור, על מי שאינו נענש על הדבר. הגם שמומר הוא, ועבר על כל עבירות שבתורה, אף על פי כן, ניתן עוון על עוונו, וגם על אותן עברות, שעובר אחר כך, נענש עליהם, ומשום כך אסור לישראל להכשילו.
וממילא נשמע, מי שעונשים אותו על עבירות, אם מקבל עונשו, ונזדכך בייסורי גיהנם, אז 'ורפא לו', ובא אחר-כך לעולם הבא, ומקבל חלקו בעולם הבא, שכולו טוב.
נחלה לישראל וארץ חמדה, פרק א', דף לג, הרב אהרון אברהם סלאטקי, ירושלים, תשכ"ט (1969).
ויתלקטו אל ראובן הנזכר, אנשים ריקים, וישימו אותו בבית אחד, ללמד את בניהם, ופירשו עצמם מן הציבור, ויוסיפו עוד לחטוא בלקחם את המצוות, ואינם פורעים מחירם לגזבר, כי אמרו רצונם שיתנו מחיר המצוות שלוקחים - לראובן, עבור שכר לימוד בניהם.
זאת ועוד כי בעיר סוריה הנזכרת, לא יש בה הכנסות הרבה כדי שיספיק לתת למלמד תינוקות של בית רבן ולעניים, והיו עושים כמנהג הראשונים - כל אחד ואחד ייתן סך מה בחודש, מדי חודש בחודשו, והתקנה היא כנגד העניים, שיש להם בנים ואין יכולים לשכור בניהם למלמד. ...
וזאת תשובתנו: ... ודברי המערערים לעו, וחייבים הם לפרוע את חוקם כאשר הייתה באמנה העיר, שכל אחד מהם ייתן פרס, מדי שבת בשבתו, כאשר יושת עליו, וגם חייבים לפרוע מחיר המצוות אשר קנו. ומה טוב ומה נעים כי יעשו שלום ביניהם, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, וה' יברך את עמו בשלום.
משפט כתוב עמ' כ"ג, הוצאת 'מכון הרב מצליח', בני ברק, תש"מ (1980)
אם היה קנוי לתלמיד - מצוות 'פתיחת שערים' בבית הכנסת, ואירע שכיבד אחד מבני הבית הכנסת, לאביו או לרבו - 'מצוות רימונים'.
כיוון שהמנהג שב'פתיחת שערים' החשוב - חשוב קודם מסתברא. שכיוון שיש בזה זילות לרבו שחלשה דעתייהו - שראוי לתלמיד שיחליף - ויתן 'פתיחת שערים' לאביו או לרבו, והוא יעשה 'מצוות הנחת הרימונים', אלא אם כן אביו ורבו מוחלין, שכבודו מחול.
ספר אמת ליעקב, הקמת ספר תורה, דף יא' עמוד ב', סעיף ו'. ירושלים תשל"ו (1976)
זה מה שיעורר לו האהבה, כשיסתכל בטובת הבורא, אשר גבר חסדו עליו, בהשפיע לו מטובו הגדול חסד, וזן ופרנס אותו, ולא חסך ממזונו כלום. ואם איש עני הוא - יש לו לחשוב בדעתו כי אולי הוא דבק בה' יתעלה, וקרוב אליו יותר מהעשיר, שהקדוש ברוך הוא מתהלל על היותו דבק את עני ונכא רוח, וחרד על דברו. ואם מייסרו בעולם הזה בחסרון המזונות, יהיה לכפול שכר בעולם הבא.
וישים בדעתו שהיו בעולם, אנשים חכמים וחסידים גדולים, שסבלו העניות לעבודת בוראם, כגון רבי חנינא בן דוסא ורבי אלעזר בן פדת והלל תחילתו דומיהם. וכל עוד היו מוסיפים אהבה בבורא יתברך, והיו דבקים במצוותיו מאוד, עד שהלל הנשיא אם היה משתכר בסלע, היה נותן חציו לשמור הפתח שיכניסנו לבית המדרש לשמוע בלמודים, וללמד תורת ה' תמימה.
עוד יאהב את ה' כשישיב אל לבו חסדי ה' ורחמיו, אשר הפליא עמו והצילו מכל צרה וצוקה, כי אין אדם שלא עברו עליו סכנות. את שגלויים לו ואת שאינם גלויים לו, כמאמר אין בעל הנס מכיר בנסו. ובפרט בעיני אין לך נס גדול כמו היותנו בין הגויים, שבכל יום ויום עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. וכל איש ואיש בפרטות לבקש מזונותיו, צריך לילך כמו טלה בין זאבים שאם לא היה הרועה גדול רועה ישראל ברוך הוא אזי חיים בלעונו.
אורח מישור, ביראת ה' ואהבתו, פרק א', דפוס אברהם ניסן זיס, לעמברג, תרל"ד (1874).
שאלה: איש הישראלי, שהוא מתושבי הארץ, אם מותר לצאת לחוץ לארץ לזיארה על קברי צדיקים שבחוץ לארץ, על מנת לחזור או לא, ואם תמצא לומר שאסור, ובפרט אם הוא יושב ירושלים ... לא מצאנו ידינו ורגלינו, מה שראינו מעשים בכל יום, שיושבי ירושלים יוצאים לזיארה על קברי הצדיקים שבחברון ושבשכם ... ואם נניח שאסור לצאת מירושלים לחוץ לארץ לזיארה, הוא הדין שיהא אסור לצאת מירושלים לחברון וכיוצא, ומי חלק צדיקים שבחוץ לארץ לצדיקים שבחברון לעניין זה. ...
מצאנו לרבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן בעדינו אמן, בספר הזוהר הקדוש, בפרשת ויחי דף רכ"ה עמוד א', הפליג לדבר על הוצאת ספרי תורה לבית הקברות בעצירת גשמים, שלא תבוא על הציבור, שעל ידי זה מתעוררים המתים לבקש רחמים על החיים, כמוזכר בדבריו שם. יעויין שם בדברות קדשו. מכללות דבריו שם, נראה שספר תורה הוא הגורם שיתעוררו המתים להתפלל על החיים. משמע זה לא כך בהליכת לבית הקברות לחוד, אין בו מועיל. ... ועם כל זה נראה מדבריו, שם בדף הנזכר עמוד ב', שאבות העולם, זכותם גובר יותר, שאפילו בלא ספר תורה, בכל צרה שלא תבוא על הציבור, הם מתעוררים לבקש סליחות ותחנונים לפניו, יתברך, על זרע ישראל. יעויין שם. ולפי דבריו הרי מצאנו מעלה יתירה באבות העולם, יותר מכל שאר הצדיקים, ואפשר שעל זה סמכו יושבי ירושלים לעלות וליראות ולהשתטח על קברי אבות העולם, כל אחד ואחד בשלו הוא משער לפי הצער, לעורר עליו את הרחמים מאבותינו הקדושים, שזכותם הגן מגנה לכל העולם. צא ולמד ממה שהוקבעה ברכה ב'מגן אבות' להזכיר זכותם להגן על החיים וסמכו למקרא שאמר: 'ואברכה ואגדלה שמך' כנודע, מכאן ראיה לזכות אבות העולם כי רב הוא, שעל ידי שאנו מזכירים אותם, מתעוררים הרחמים, על אחת כמה וכמה, להשתטח על קבריהם, שגוברים יותר להגן על החיים.
פרי הארץ חלק ג', יורה דעה, השטחות על קברי צדיקים סימן ז', דף י"ט ע"א-ב, ירושלים, דפוס רבי מיכאל רויטמאן מקליין, תרס"ה (1905)
דבר שאתה שואלני מחלוקת קדומה היא. ורבו האוסרין על המתירין, אך אמנם כיוון שהדבר שאנו דנין עליו לא בא מפורש בתלמוד שלנו - לא לאסור ולא להתיר. ...
אם הדבר הזה הוא לך ידידי צער גדול בשעת הדחק מפורסם כי לא תוכל שאתו. ...
הרי הודעתיך דעת המתירין ואם מעט המה ואתה תבחר - ולא אני, ולא תסמוך דעתי כלל כי בדברים הללו אין כוחנו להכריע לפי משקל דרכי ההוראה אשר הורונו אבותינו. כה יהיה תשובתנו אל הנכבד השואל, ואנו יוצאים ידי חובת שמים וידי חובת בריות.
הרב ישראל משה חזן, כרך של רומי, סימן ח דף י"ז עמ' ב, ליוורנו, הוצ' ישראל קושטא, תרל"ו (1876)
'הגיד לך ה' מה טוב, ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אל-היך' - הם שלושה בחינות קטנות ונקלות בעשייתם, וגדולות בערכם. והוא 'עשות משפט' - לא יזהיר על הדינים לבד, כי אינן צד שווה לכל אדם. אלא יאמר לכל אדם כי מה שהשם יתברך מצווה, אינו דבר זר רחוק מהשכל, רק משפט קרוב למושכל כמו 'לא תגזול את חברך', ו'לא תחמוד את כל אשר לו' וכיוצא. ובלעדי ציווי השם היה לך לעשותו. ואמר: 'אהבת חסד' - ולא אמר בזה 'עשות חסד' שאם אין לו - לא תחייב בזה, אלא היות לו אהבה ורצון טוב. וברצון ואהבה יבוא לעשותו כשיאונה לידו. ואמר 'והצנע לכם עם א-להיך' - שיעשה המצווה והחוקים בצנעה. לא להתגדל בהם בעיני בני האדם.
מקווה ישראל, סאה א', עמ' 137 , הוצאת אוני' בר אילן, רמת גן, תשס"ד (2004)
בימי קיסר נפוליאון, איש ישראל, שר חמישים, המיר דתו בדת הקיסר, כי אמר אמצא חן בעיניו, אם אעבוד א-להיו. ויתחנן אליו כי יגדלהו וינשאהו, לשלם לו גמול על המעשה אשר עשה, בהדבק עוד למלכו, ותורה אחת ואמונה אחת לשניהם. ויבז אותו הקיסר בלבו ויאמר: אני לא אגדלהו, ולא אנשאהו, ולא אשים בו בטחוני, כי האיש אשר המיר א-להיו, והמרה בו, ימרה גם מלכו, וימכור גם ארצו ביד אויביה.
'מקוה ישראל', סימן ל"ה, כתב יד ליוורנו, תר"נ (1890)
ארצנו משמשת מרכז לקבוץ גלויות ולכינוס נפוצות ישראל לכל עדותיו, ועדות אלו רבות הן מספור, וכולן הביאו עמן מן הארצות, אשר יצאו משם, אוצרות גדולים ועשירים של פולקלור יהודי לפי הצורה שהן טבעו בו. וצריך רק לטפל בו במרץ ובשקידה, לכנס אותו ולהכניס אותו לקיום ספרותי.
בעוד שהפולקלור של העדות המערביות, שעלו ארצה, ישנם דואגים לאיסופו ולכינוסו, הנה הפולקלור של העדות המזרחיות כמעט כולן, עומד בסכנה גדולה, שבעוד איזה זמן יהיה ב'בל יראה ובבל ימצא'. וחבל מאד, משום שגם להן לעדות האלה, ואפשר שרק להן, אוצר חשוב ומלא ערך של פולקלור, ורק הזקנים והזקנות שבהן, בקיאים בו, מה שאין כן הצעירים, שהם רחוקים תכלית רחוק מ"דברים בטלים" אלה, המכונים בפיהם בשם מעשיות הבל, וסיפורי בדים, רומנסות עתיקות ובלות, ושירי עם ומשלי עם חסרי טעם וכו' וכו'. ועל כן באותה מידה שהזקנים והזקנות, משרידי הדור החולף, ילכו וייעלמו מאיתנו, ילך גם הפולקלור הלוך והעלם, הלוך והשכח, ועל כגון זה יש להצטער באמת, כי זהו בבחינת 'אבדה שאינה חוזרת'.
'מעשיות עם לבני קדם', דף י"ב, תל אביב תרצ"ח (1938)
'מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו' - אימתי יהיה הצדיק מתהלך, מעלה אחר מעלה? 'בתומו' - קרא בו במותו? בזמן ש'אשרי בניו אחריו' - שכיוון שזכה לגדל בניו על התורה ויראת השם, ולכן בכל עת מקבל מתנות מבניו, והרי זה דומה לאדם שטרח וגידל את בנו ולימדו מלאכה יקרה, שיש לו ממנה ריווח גדול, ושלח אותו לעיר אחרת לעבוד שם בעבודה זו, וכשהזקין אביו, היה בנו תמיד שולח לו כסף בדואר לכלכל בהם את נפשו בשופע, וכן הוא בעולם שעל ידי מעשיו הטובים, זוכה אביו לעלות מעלה מעלה.
בנימין צעיר, עמ' ט"ו תל אביב תשל"ח (1978)
'כחיצים ביד גבור כן בני הנעורים' - אפשר לומר שמוסב על הבנים עצמם, שישתדל לחנכם בנערותם, שיותר פועל המוסר בנער יותר מן הגדול, וכמו שאמר שלמה המלך, עליו השלום, במשלי: 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה' - וזה מוסר גדול לחנך את בניו בנערותם, שאז אימתו מוטלת עליהם, ויכול לחנכם כרצונו אבל שיגדלו, אין דבריו נשמעים אצלם כל כך.
בנימין צעיר, עמ' י"ד תל אביב תשל"ח (1978)
ראוי לכל בר ישראל לתת לב 'מה זה ועל מה זה' - שבכל גלילות ישראל, שראינו ושמענו, עושים רעש גדול ביום פורים, ובפרט בבתי כנסיות. הנערים הקטנים וגם גדולים, מכים באבנים ובעצים - להמן. כאילו הוא חי, עומד לפניהם בכל שנה ושנה - וכל רואינו ילעגו לנו.
אבל העניין הזה יסוד גדול לעדת ישראל, יען שראו רבנינו, זיכרונם לברכה, אורך הגלות המר הזה, ושמא יקום עוד שום מלך מאומות העולם, וירצה חס ושלום לעשות גזירת המן, לכן בכל שנה עושים רעש גדול, השומע ישמע ויקח מוסר, ויספרו לבניהם הקטנים שמעו ולמדו. וכבר אירע מעין דבר זה בימינו, ואמרו היועצים הלא ידעת מה שאירע לפרעה והמן, ובטלה הגזירה.
כף ונקי, עמוד 97-96, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תשע''ד (2014).
'וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, ואת טפם ואת נשיהם בעגלות, אשר שלח פרעה לשאת אותו' - את יעקב אביהם נשאו בידם, ואת בני המשפחה והטף נשאו בעגלות. ולכאורה, למה לא לקחו את אביהם בעגלה? - אלא דייק הפסוק: 'וישאו בני ישראל את יעקב אביהם' - מפני שיעקב אבינו, עליו השלום, מפאת חלישותו מרוב גילו והצרות שעברו עליו, נשאו בניו על ידם, אבל את משפחתם נשאו בעגלות.
אין בידינו כתבים מדברי תורתו, העלנו על הכתב, דברים שנאמרו משמו ע"י ילדיו ותלמידיו.
להיות עיניו פקוחות תמיד בתרבות בניו ובני ביתו להדריכם ולנהלם על פי התורה והמצווה לשמור דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט תמיד ...ולא די לו זה בחייו, אלא גם טרם יאבדו כוחותיו, ייתן צו לזרעו אחריו, לשמור את דרכי ה׳. כי יקר מאוד לכל אדם לקיים את מצוות וצוואת אביו, ותמיד תהיה אזהרתו למול עיניו, אף כי יהיה האב שפל אנשים ממדרגה התחתונה.
דרכי משה, דף ה' דפוס דוד עידאן, ג'רבה תרצ"ה (1935)
'אם יש מצוה שאינו יכול לקיימה, יקרא התורה שעל אותה מצוה, והייתה לו כאילו קיימה'. -
כמו שאני שמעתי על הרב הגדול רבי יעקב הכהן גרישה זצ"ל, שכשהיה צעיר ולומד בבית הספר והיו לפעמים מביאים איזה אנשים לבית ספר ממתקים ופירות וכיוצא בזה ומוכרים שם, והיה הרב אז עני מרוד ומתאוה לקנות ולא יכול. פעם מצא בבית הכנסת איזה פרוטות, לקחם וקנה בהם ממתקים, וכשגדל נזכר במעשהו והחזיר לבית הכנסת מה שלקח. אבל לא הספיק לו זה שהרי חייב מעילה (שבית הכנסת נקרא מקדש מעט), ובשביל זה קבל עליו ללמוד כל מסכת מעילה וחיבר עליה ספר 'מעיל יעקב' גדול הכמות והאיכות. וחז"ל רמזו זה בפסוק: 'זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים' - שהתורה מועלת במקום קרבן עולה ומנחה וחטאת.
ואם כן היה להם לישראל לקבל התורה, שקריאתה משלימה את החסר וכל אחד ואחד יכול לקיים כל המצוות, וזה מוכרח, שהרי בזמן הזה שאין לנו בית המקדש ושום אחד מישראל לא מקיים מצוות קרבנות. אם כן אפילו על ידי מדת השלום לא נוכל לקיים כל המצות רק על ידי לימוד התורה ועל ידי זה נזכה לגן עדן, ויש ליישב בפשיטות וקל להבין.
ספר וסמך ידו – חידושים וביאורים על תורה, תהלים ומשלי, עמוד ל"ה, ישיבת "כסא רחמים" -בני ברק, תשנ"ו (1995)
לבית ספר ממלכתי-דתי באור יהודה יש בית הכנסת, ושם מתפללים ילדים, ועמהם מתפללים גם כן המלמדים וההורים, וכל פעם קם אחד מהתלמידים להתפלל ולקרוא ספר תורה כדי להתלמד להיות חזנים, האם מותר לתלמיד שהוא פחות מבן י"ג שנה, להיות חזן ולקרות בתורה ...
ועוד נראה לעניות דעתי שבזמננו זה שמרובה הפרוץ על העומד, כדאי לקרב הקטנים לענייני קדושה, שעל זה יהיה להם חשק להתפלל ולקרוא בתורה, ואז יתרגל בזה תמיד וגם כי יזקין לא יסור ממנה. ...
ואלו הֶטעמים הנזכרים לעיל: א) שהילדים יתחנכו מקטנותם להתפלל ולהיות חזנים. ב) שיגרמו לילדים אחרים להתפלל ולהיות חזנים, כי 'קנאת סופרים תרבה חכמה'. ג) שיגרמו שגם ההורים שלהם יבואו להתפלל עם ילדיהם.
כמוס עמדי, כרך ב', שאלות ותשובות בהלכה, סימן ה', עמ' ל"ז-מ'. הוצאת משפחת המחבר, אור יהודה תשנ"ב (1992).
'מעונה אלוהי קדם' - מנהג ישראל בארץ ובחוץ לארץ, למכור ביום שמחת תורה: 'חתן תורה', ו'חתן מעונה' ו'חתן בראשית', ועושים סעודות, כל אחד לפי כוחו ורצונו, כנודע. וצריכים להבין, כי חתן תורה הוא מסיים התורה, וחתן בראשית הוא מתחיל התורה, אלא חתן מעונה מה עניינו? 'ולשמחה מה זו עושה?' - אולם העולה 'מעונה' הוא מסיים בדבריו האחרונים של משה רבנו, עליו השלום, כי כאן סוף דבריו וכאן סיום התורה, שמסר משה רבנו לעם ישראל. וכמובן ומה נעמו דבריו של משה רבנו, עליו השלום, בפסוקים הללו, שהוא נותן עידוד ומאמץ ומחזק את עם ישראל באומרו: 'אשריך ישראל מי כמוך' וגו' ומבטיחם, שסוף כל סוף, יתקיים בהם 'ואתה על במותימו תדרוך'.
רכב ישראל, עמ' קלז-קלח, בהוצאת משפחת המחבר, ירושלים, תשס"ה (2005).
'שמעון בנו אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה' - כנגד מה שאמר אביו: 'והעמידו תלמידים הרבה' - בא שמעון בנו ואומר: 'לא המדרש עיקר' - היינו, שילמוד וילמד לתלמידים, שידעו ללמוד דווקא (דהיינו, רצה לומר: עיון הגמרא בפלפול וחריפות דווקא) אלא המעשה, שהוא מעשה המצוות שהם תכלית לימוד התורה. כמו שנאמר: 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה' - שעיקר מצוות העמדת תלמידים הוא ללמדם ללמוד וללמד ולשמור ולעשות את כל דברי התורה, דהיינו כל מצוות עשה ולא תעשה מהתורה ומחכמים, ומדברי קבלה ומדברי סופרים, וכל המידות והמוסרים ודרך ארץ, ולא העיקר בלימוד העיון בגמרא לבד בפלפול וחריפות החידוד.
כמוס עמדי, בתוך רפאל המלאך, עמ' ס"ו ב,, נהריה, תשמ"ב (1982)
מצאנו ברבן יוחנן בן זכאי, עליו השלום, בשעה שחלה, ונכנסו תלמידיו לבקרו, כיוון שראה אותם, התחיל לבכות, ואמר כי יש לפניו שני דרכים: אחד לגיהנם ואחד לגן עדן, ואינו יודע באיזה דרך מוליכים אותו ... - הכוונה היא כיוון שראה אותם, נזכר באחריות הגדולה שעליו מוטלת, והתחיל לבכות, שמא לא מילא חובתו להם ללמדם כראוי. מכאן אנו למדים, שאחריות התלמידים מוטלת על רבם, ואחריות עם קודש מוטלת על הראשים, ואחריות הבנים על אבותיהם, והזקן לבני ביתו, והאישה לבני ביתה ולבניהם כי תגדלם על ברכי בית המדרש על התורה ועל העבודה.
ויען עמוס, דרוש פרשת ניצבים תש"י, עמ' רלז, הוצאת המשפחה, אשדוד, תש"ס (2000)
טעם למנהגם של ישראל, שנהגו שהאב עושה ספר תורה, בשביל בנו הבחור שמת, בר מינן, ובא הרמז: 'וזאת התורה אדם כי ימות באהל'. ... עוד מובא בגמרא שמצוות האב על הבן להשיאו אישה וללמדו תורה, ומעתה, כיוון שמתן תורה הינו כדין כלה, לכך נהגו כשמת בחור, שהאב עושה לעילוי נשמת בנו ספר תורה, כיוון שחייב הוא להשיאו אישה. וכמו שעל ידי נישואי אישה נמחלים לו כל עוונותיו, כך על ידי ספר תורה שעושה בשביל בנו נמחלים גם כן עוונותיו.
בני לוי, דרוש י"ז – לבחור שנלב"ע ועשו ספר תורה לשמו, דף מ"ח ע"א, תוניס, דפוס כאסתרו וחברו, תרס"ד (1903)
'טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל ... כי מבית הסורים יצא למלוך.' - לא יחכה לזמן שישנה אותו בעת זקנתו, וכאילו הזמן מחכים על ידי הרפתקאות וניסיונות. שהרי ההיגיון נותן: 'ילד מסכן' - שתיים רעות. 'ילד' - חסר ניסיון. 'מסכן' - שאין לו אמצעים להתערב עם הבריות וללמוד מניסיון, אבל ניצל את הזמן המעט שיש לו ללמוד מגדולים, וזה עושה אותו 'חכם' בזמן מועט. ...
תחילת הזקן הכסיל רעה, וגם סופו רע. שהרי מבית הסורים יצא למלוך, מבית של הורים סורים, שלא טיפלו בו לתת לו בינה והשכל. והמילה 'סורים' לדידי, כמו 'וסורי בארץ יכתבו' - שהם סרו מאחרי ה'.
ברית הלוי, קהלת ד, עמ' קט"ו-קט"ז, הוצאת מכון מחשבת הלוי, ירושלים, תש"ס (2000)
באתיופיה היו הנשים מקפידות מאוד על מנהגם דיני הטומאה והטהרה, בזהירות יתירה. בימי נידתה הייתה האישה חייבת להיות במקום שקבוע לה, אסור שהגבר יכנס. הייתה הקפדה על דיני יולדת זכר ונקבה לפי חוק התורה. בשבתות לא היה מגע בין הבעל ואשתו. אם היו עבריינים, הם היו נשפטים ונענשים בחומרה בידי זקני העדה. בשעת לווית המת נמנעו הקהל מלגעת בנפטר, על מנת לשמור על הטהרה, והטיפול במת היה מסור לידי אנשים מיוחדים שהופקדו על כך. כמו כן הקפידו על שמירת השבתות והחגים לפי התורה. הקפדות אלו עצבו את דמותה של הקהילה והיוו את אבני יסוד לקיומה.
דברים שנאמרו משמו ע"י ילדיו ותלמידיו: מתוך ראיון עם ליקה כהנת קס גובזה.
'אנוכי ניצב על עין המים' על דרך 'כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שנעשה כמעיין המתגבר'. 'ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים' - היינו נשמות קדושות והוא על דרך 'פתח באכסניה של תורה'. 'ואמרה: גם גמלך אשקה' - היינו אותם שגומלים חסד עמה: אותה הוכחת לעבדך ליצחק - היינו, שמזה נמשך צחוק ושמחה בעולם. 'כי עשית חסד עם אדוני' - היינו שנמשך חסד אל השכינה הנקרא אדני.
דגל מחנה אפרים, ליקוטים על התורה, פרשת חיי שרה, דף לו ע"א, ברדיטשוב, תקס"ט (1809)
'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה' - ביאור: 'משה קיבל תורה' - דהיינו רזי התורה וסודותיה, ומשום כך נקט לשון קבלה, ללמדנו שרזי התורה וסודותיה נקראים קבלה, שהם דברים שמקבלים מפה אל פה, איש מפי איש, מסיני, דהיינו מלכות שנקראת סיני כנזכר, והקבלה היא במלכות כנזכר. ומשום כך לא אמר בסיני שהיה במשמע ההר סיני, אלא אמר מסיני, לרמוז שהקבלה שקיבל היה המלכות שמסרה לו רזי התורה וסודותיה.
'ומסרה ליהושע' - מפה אל פה, מפני שהוא היה עתיד להיות דַבָּר לישראל. 'ויהושע לזקנים', ובוודאי שאהרן ובניו היו בכלל הזקנים, וכשמסרה יהושע לזקנים, היה לזקנים שהיו בדורו, 'וזקנים לנביאים', ודאי שהיה לנביאים שהיו בדור ההוא של הזקנים, ואלו הנביאים, ודאי שהיו מוסרים לנביאים שבאו אחריה, וכן זה הדרך, מנביאים לנביאים, עד זמן כנסת הגדולה. ומוכרח שכך היא, שאי אפשר בלאו הכי, שהרי אותם הנביאים שהיו בזמן כנסת הגדולה, לא ראו ולא הכירו לזקנים בימי יהושע.
מגן אבות, פרקי אבות פרק א, דף א עמ' ב, דפוס F. Bendarski, למברג, תרנ"ד (1894)
את הארץ יש לבנות ולחדש פני האדמה. אבל יש גם לפענח ספונותיה, ולחקור על אשר נידח ממנה. את בניה שאבדו בארץ אשור, ונדחו לארץ מצרים - יש להעלות. אבל יש גם לגלות את המאור שבהם, את מורשת העבר לצורך העתיד, הישן לצורך החדש ולמזגם.
יצחק בן צבי הנשיא, דברים שאמר מאיר בניהו, ביום השלושים לפטירתו, דף ו', מכון בן צבי, תשכ"ג (1973)
והסיבה שלא הולכים על ציונו הקדוש ביום ההילולה שלו, אין זה מחוסר ידיעה מגדולתו הרוממה ...
אלה הסיבה היא פשוטה, שאחינו האשכנזים, קהילות קודש החסידים, מעת שהופיע עליהם, עיר וקדיש נחית מן שמייא, כבוד קדושת מרן האדמו"ר הבעל שם טוב הקדוש, זכרו לחיי העולם הבא, הנהיגם בשיטה הזו, ונטע בליבם רשפי אש, להבת שלהבת, וסדר החסידות ונסיעה לאדמו"רים, מעיר לעיר, וממחוז למחוז, הרגילם בכך לזה הולכים לכל יאצ"ט של הצדיקים וחסידי עליון,
לא כן הספרדים, מעולם לא ראו שיטה כזו, ולא נסעו ממקומם, וכל רבותינו גאוני וצדיקי עולם, המפורסמים בקדושתם וחסידותם, הלכו במשטר ובסדר אחר, ולא הנהיגום בשיטה זו. ...
והלא מרן האר"י ז"ל הקדוש, שהיה רק עם הספרדים, לא הנהיגם בסדר זה, ולזאת אינם הולכים לשום יאצ"ט, לא להאר"י זכרונו לברכה, ולא למרן הבית יוסף, ולא להרמב"ם, זכרונו לברכה, ואפילו לרשב"י, זכותו יגן עלינו אמן, מעט המה שהולכים למירון להלולתו, והסיבה אחת - שהאבות לא נתרגלו, וממילא הבנים לא נתחנכו בזה.
ויאמר מאיר, חלק א', סימן י', דף כ"ז, עמ' א-ב, דפוס כנרת לחכם מאיר סמאג'א ואברהם בן שלום, טבריה, תרצ"ט (1939)
ואני בחלומי הנני חוזר התפילה בבית הכנסת הגדולה של הרב רפאל אבן צור, זכרונו לחיי העולם הבא, כנהוג, והנה הרב הגדול מורי רבי יוסף הכהן, זכרונו לברכה, וכהן אחר, נעלם ממני שמו, עומדים על הדוכן ומברכים ברכת כוהנים. ואני הייתי מקרא אותם מילה במילה עד גמר. וגמרתי בתיבת 'שלום' – ואיקץ. ושמחתי שמחה גדולה על המראה הגדול הזה, שזכיתי להתברך מפי קדוש.
"פרקי אבות - לב אבות", סוף הספר, "חלום שחלם" [חסר עמוד]. מוסדות יד אשר, ירושלים תשמ"ט (1989).
ועדי בשמים, כי כל זה אלצני הדחק, שראיתי שנמשך מקולות אלו כמה הפסדות ותקלות, כמו שאירע בגילוי הראש, שלא נשאר מי שיחמיר כדעת המחמירים, ונעשו פרושים פריצים ומוסיפים מקודש על החול. גם במה שאסר כתר תורתו, כגון שיושבים לפני חכמים ומברכים בגילוי הראש, וכאשר נאמר להם שאסור לעשות כן, ויהיו כמשיבים כבר התיר הכל הרב יוסף משאש, ה' ישמרהו ויחיהו.
ומזה בטלה התוכחה ואומרים על החכמים שהם פתאים וסכלים, ואינם יודעים כלום אלא לאסור ולא להתיר. ומזה נמשך שאינם מאמינים למי שיאסור להם את האסור, על כן נאה לנו ויפה לנו שלא לפרוץ גדר אפילו בקלה שבקלות.
והגם שעינינו רואות בכל יום עולים הכהנים במנעלים ואין פוצה פה, אבל מכל מקום אין להתיר להם בפה מלא, ויהיה כמו נבל ברשות החכמים, ולא ימצא מי שיקיים תקנה זו אפילו המיעוט, ונמצאת תקנת רבן יוחנן בן זכאי בטלה לגמרי. והגם שכתר תורתו עשה שלילה קטנה על זה, אבל אינה נרגשת להמון העם, ולא יתנו לב אלא להיתר וכמו שאירע בגילוי הראש כנזכר לעיל.
פי חכמים, מאיר עיניים, עמ' 12, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000)
מספרים על הרב הקדוש רבי חי טייב זצ"ל, שהיה גדול מאוד ומפורסם בחכמת התורה ובקדושה ובטהרה, והיה רגיל לשתות משקאות חריפים, והיו בעלי הבית מתלוננים נגדו אצל אחיו הרב הגדול ראש הרבנים שזה אינו מתאים לתלמיד-חכם לשתות כל-כך משקאות חריפים. הרב קיבל את תלונותיהם והוציא כרוז בכל העיר האוסר לכל החנויות למכור לאחיו שום משקה חריף. ...
ויהי היום, יום שבת הגדול, ויתאסף קהל גדול בבית הכנסת לשמוע דרשה מפי הרב הראשי כדרכם בקודש, ויקם הרב ויעל לתיבה להשמיע דרשתו וישתתק, כלומר שכח את כל התורה ולא ידע לומר אפילו פסוק אחד. וכל הקהל התפלא על כך שהרב עומד על התיבה ולא השמיע להם כלום, ואחרי שעברו כמה רגעים פנה הרב לאחד מהקהל וישאלהו: האם אחי רבי חי נמצא כאן? ויאמר לו כן. ויבקש לקרוא לו ויאמר לו: אחי מה עשית לי? ויען רבי חי ויאמר לו: ואתה מה עשית לי? אם תתיר אותי גם אני אתיר אותך. ...
וכן אנו רואים כמה מהגדולים ו'קדושים אשר בארץ המה' שנהנים מהעולם הזה, ואוכלים לשובע נפשם למען בריאות גופם לעבודת ה'. גם בענין השתיה יש בני אדם שהמשקאות החריפים משכחים מהם את המחשבות והדאגות ... לכוון מחשבתם להעמיק בתורה הקדושה, גם שיהיה בשמחה ובזה תשרה עליהם השכינה הקדושה.
ספר מי ומי, עמ' ט-י"א, הוצאת בני הרב המחבר ירושלים, תשמ"ה (1984)
וזהו מה שאנו אומרים בהגדה: 'היא שעמדה לאבותינו ולנו' - רמז לתורה, אשר על ידה לא נטמענו בין האומות שעומדים עלינו לכלותנו, ולכן הורנו רבותינו הקדושים להגביה הכוס של היין כשאומרים זה, לרמוז על התורה, שנמשלת לכמה משקין, וגם ליין, להורות באצבע שהוא כנזכר.
מאור עיניים, עמ' צ"ב, דפוס י.ע איתאח, ירושלים, תשל"א (1971)
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שבצער היתום, יגיע גם צער לאב בקבר כמו שנאמר: 'וירעו לנו מצרים ולאבותינו' - ופירש רש"י: מכאן שהאבות מצטערים בקבר ועם הדבר שידוע מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: לשון נחלה - הנמשכת ביושר כנחלי מים למשפחותם לבית אבותם, והראשון שזוכה לו ולדורותיו יקרא מתנחל, כי הוא עושה עצמו נחל נובע לזכות ליוצאי חלציו, הרי שהאב הוא נחל שממנו יורד השפע, ולכן כשהאדם סותם הנחל למטה, גורם שיתקלקל גם למעלה, הואיל ואי אפשר ללכת בדרך הליכות, ולכן האבות מצטערים בקבר כשמריעים לבניהם, שבהרעת הבנים, אי אפשר להם לקבל השפע הטוב, שהרי נדכים ונענים, כי אף אחר מות האבות, הם צינור שפע לבניהם.
אמרי שפר דף ד ע"ב, מכלוף נגאר וחבריו, סוסה, תרפ"ד, (1924)
ועוד אמרו, שיש שם יהודי זקן וגילו מאה וארבעים שנה, שמו מארי סעיד אלבארדה, ועדיין לא נס כוחו. הלכתי לשם במצוות מארי יוסף, ומצאתי את האיש הזקן הזה כשהוא מלמד תינוקות - אבל באמת היה חסר חכמה, ובגיל הזה עדיין היה רוב זקנו שחור, ושיניו קבועות במקומן, וראייתו כתיקונה, אלא שכהו עיניו מעט, ותנועתן הייתה איטית, רק שמיעתו הייתה כבדה, וגופו לא היה רזה, וקומתו קרובה לקומת שאול המלך. אחרי שברכתיו כדרך אנשי מזרח תימן, כלומר בברכות ותשבחות ארוכות, ביקשתיו שיספר לי על הנפלאות ועל המאורעות הגדולים שראה במשך חייו הארוכים. אמר לי: אין אצלי כלום ממה שאתה מבקש, ומה הן נפלאות ומה זה מאורע גדול?! ...
אחרי כל זה, חזרתי לשאול את הזקן על סיפורי הקדמונים והקורות הרשומים בספריהם. השיב: אני אינני יודע כלום, אבל זקני סיפר לי, שמשפחתו היו גרים בעיר דרב אלחנשאת והיו עשירים גדולים, כי היו להם שדות רבים שהיו חורשים וזורעים אותם, וחיו חיי רווחה, כפי שאפשר ללמוד עוד עתה מדמות השדות הקדומים, שנעתקו עכשיו לרכוש הקבילים, חוץ ממה שהרוויחו במלאכותיהם, כי הם עשו כלי המחרשה מברזל, ותכשיטים מכסף ונחושת, ועבדו אצל אדוני חסותם הקבילים, בכל מלאכות עור ובנגרות, ובייחוד במלאכת הקדרות ... ורק מיעוטם עסקו במקח וממכר. ועל כבודם מעיד, שעל רוב קברותיהם יש מצבות כתובות.
מסעות חבשוש, פרק ה', עמ' 56-58, 61-62. הוצאת מכון בן-צבי, ירושלים תשמ"ג (1983).
מפני מה זכה יהושע להיות מנהיג בני ישראל? יובן לפי עניות דעתי מפני שהיה חכם גדול בתורה, ש'לא מש מתוך האוהל' - רוצה לומר: אוהלה של תורה, לפי ששימש למשה כל צורכו ועליו נאמר: 'נוצר תאנה יאכל פריה'. ולא עוד, אלא שהיה עניו מאוד, ואף על פי שהגיע להוראה, לא דיבר שום דבר בתורה, אלא בשני מקומות בלבד: האחד - כשקינא לה' 'קול מלחמה במחנה', והשני - כשקינא למשה רבו: 'אדוני משה כלאם'. ולפיכך זכה לעטרה, מרוב ענווה וחכמה שהייתה בו להיות מנהיג עם ה'.
מי מנחות, עמ' תע"ז, הוצאת המחבר, בני ברק, תש"מ (1980)
ארבעה גורמים בחינוך המעצבים את דמותו הילד, ומכשירים אותו לבן ישראל נאמן לדרכי האבות והאימהות הקדושים, ולמסורת ישראל, ותרבותו המקורית לפי התורה והמצווה. א) הגורם הראשון הוא הבית, והאווירה שבה גדל הילד ומתחנך על-ידי ההורים להלכה ולמעשה, בהקניית אותם הערכים שדוגלים בהם ההורים, ובעיקר הדוגמא האישית של התנהגות ההורים בחיי הדת והתרבות, היא היא המשפיעה בראש ובראשונה על דמותו הרוחנית ואופן התנהגותו של הילד. ב) הגורם השני הוא בית הספר, שזה כמובן תלוי בפרוגרמה שלו, איזה בית ספר זה, ואיזה ערכים הוא מקנה לילד, ואיזה מורים בבית הספר, אם הם, חס ושלום, בבחינת אותם המורים שנאמר עליהם בספר במדבר בפרשת חוקת: 'שמעו נא המורים', שנזקם מרובה, או שהמורים הם מאותם המורים שנאמר עליהם בנביא: 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', שבוודאי עליהם יש לסמוך בחינוך ילדינו לתורה ולאמונה בבורא עולם, והכשרתם כיהודים גאים ונאמנים לעמם ולארצם. ג) הגורם השלישי הוא הסביבה והרחוב שבהם נמצא הילד, ודרכו להיות מושפע מהם, הן לחיוב והן לשלילה. ד) הגורם הרביעי הוא הארגון והחברה, שבהם נמצא הילד וההורים שלו, שלפעמים באידיאולוגיה שלהם הם סותרים את דרך חינוכו של הילד, וסופו של דבר 'לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו'.
הרב הגאון רבי ישעיהו משורר זצ"ל - חייו ותורתו, עמ' 667-668. המכון לחקר חכמי תימן, בני ברק תשע"ח (2018).
ויהי מדי עברי בערי חראז, והגעתי אל צעפאן, ומצאתי זה הספר 'שערי קדושה' עם החידושים אשר סביבו, וגם החידושים שבסופו, וידעתי נאמנה שהם מעשי ידי, אשר טיפחתי וריביתי בימי חורפי מקדמוני. והכותב שהעתיקן, לא זכר מי המאסף, ולא ידע שכבר נצטערתי, ובמים מי התורה צללתי, וניפיתי בי"ג נפה פסקי הדינים הנהוגים. ... ותמהתי על המעתיק, למה לא זכר שמי, כדי שאזכה, בעולם הבא, שכשיקראו בו ויזכרו שמי, יהיו שפתי דובבות בקבר, 'ובן מזכה אבא' - היינו התלמיד העוסק בדברי הראשונים שקדמוהו, הנקראים אבותיו, וזוכרם, הוא מזכה אותם. וראיה, מה שאומרים בתלמוד, משה, יפה אמרת. והמעתיק, ימחל לו אדונו.
הפדות והישועה, מבוא המהדיר (הערה מכתב-ידו בדיני שחיטה), עמ' י"ד-ט"ו. הוצאת מכון מרא"ה, קרית-ספר תשע"א (2011).
'בן זומא אומר: איזהו חכם הלומד מכל אדם' - מה שאמר התנא הוא לשון ריבוי, רצה לומר: אפילו מעצמו יש לו ללמוד, והיאך ילמד מעצמו? - ייגש למראה ויסתכל בעצמו, או יביט באחרים, ויראה חסרונם, ואז ידע מה חסרונו.
משנת חכמים, עמ' רל"א, רל"ד, רעננה, תשנ"ה (1995)
'כי תחבוט זיתך, לא תפאר אחריך, לגר ליתום ולאלמנה יהיה' - דרכים רבות השאיר משה לכלכלת העניים שיהיו פטורים מפשיטת יד, דרכים למחית נפש המסתפקת בקב חרובין, המפחיתות בושתו של העני הצנוע הרוצה להסתיר עניותו מבני אדם, והמפייסות את העני המתכלכל מידו הרחבה של הזן והמזין ומפרנס לכל.
אור החוזר א'- על התורה, פרשת דברים, כ', עמ' 317-318. הוצאת אפיקים, תל אביב, תשס"ט (2009)
הלכתי בספינה קטנה למדינת איזמיר, והיא עיר גדולה ומהוללה ומפוארת בתכלית היופי וההדר, ושאלתי מקום רבי אברהם פלאג'י, ה' ישמרהו ויחייהו, והיה רחוק ממקום הספינה כמו רביע שעה, והלכתי עד שהגעתי למקומו, כי הייתי חושק להקביל פניו, כי הייתי יודע מחיבור ספריו, שראיתי כבר בירושלים כי הוא חכם גדול, ואמרו לי בני ביתו כי אי אפשר היום לראות הרב, לפי שיושב בבית מיוחד לכתוב וללמוד, והפצרתי עמהם בבקשה עד שהודיעו להרב, ופתח הפתח, ונתן לי רשות להיכנס, וברוך השם, שזכינו לראות פניו, ולקבל ברכתו, וקיבל אותי בסבר פנים יפות ובשמחה, והוא זקן מופלג, ה' ישמרהו ויחייהו, ונתן לי ספר מחיבוריו, ושם הספר 'אשר פדה את אברהם' וגם נתן ספר לאשר, ה' ישמרהו ויחייהו, מחיבורי אביו, זיכרונו לברכה ושמו 'חוקי חיים', והוא חוק קבוע ללמוד בכל לילה כמו 'חוק לישראל' הקבוע לימים, וברוך ה', הגומל חסד עם כל בריותיו, והפך יגונינו למחול, וזיכנו לכל זה. ... והרב הזה רבי אברהם פלאג'י הוא בנו של רבי חיים פלאג'י, זכותו יגן עלינו אמן.
קורות זמנים ומסעות, עמ' 54, הוצ' המכון לחקר יהדות אפגניסטן, י-ם תשע"ד (2013)
עיקר 'כבוד אב ואם' צריך שיהיה בלב, שיחשוב בליבו שאביו ואמו הם גדולים ונכבדי ארץ, ומתוך כך בוודאי שלא יבוא לבזותם, אלא אדרבה יכבדם בדיבור ובמעשה. וכבר אמרנו בטעם כבוד אב ואם, שכיוון שהם היו סיבת היותו בעולם וגם כי כמה יגיעות יגעו בו בקטנותו ועל כן ראוי הוא לבן שלא להיות כפוי טובה ומחוייב הוא לכבדם. ועל ידי זה נמשך לו גם כן להכיר בטובתו יתברך שמו ויקיים מצוותיו, ולא יהיה כפוי טובה. ואם כן, אם חס ושלום האדם אינו מכבד אביו ואמו והוא כפוי טובה ואינו מכיר בטובתם עמו מזה נמשך לו להיות כפוי טובה עם הקב"ה כביכול ואינו מקיים מצוותיו יתברך.
שנות ימין, דרוש ב' לשבת זכור, דף קנ"ה עמ' ב'-דף קנ"ו עמ' א', דפוס חיים שאול וחברו יצחק חכים, איזמיר תרט"ו (1855)
'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.' - לא אמר 'התורה' בה"א, שאם כן היה משמע שלא קיבל משה רבנו, עליו השלום, אלא התורה הידועה דווקא, שכן הוא הוראת ה"א הידיעה. ובאמת אינו כן, שמשה רבנו, עליו השלום, קיבל אפילו מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש בתורה. ולכך שנה: 'תורה' - לכלול כל התורה וכל המסתעף ממנה.
אורח חיים, פרקי אבות א, דף ב עמ' א, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ו (1926)
'נוח איש צדיק היה בדורותיו' - המילה 'איש' היא מיותרת, ויכלה התורה לכתוב: 'נח צדיק תמים היה בדורותיו'. והטעם הוא על פי דברי הלל במסכת אבות: 'במקום שאין איש השתדל להיות איש' - וכיון שראה נח שבכל דורו אין 'איש', וכולם סטו מהדרך המריץ אותו מצב זה להיות 'איש', ולשמור על הדרך הישרה, וזה מה שהדגישה התורה שהיה 'איש צדיק'.
טעמי המקרא, ספר בראשית, פרשת נח, פרק ו', פסוק ט', עמ' נח, דפוס מאור הגליל, חצור הגלילית, מהדורה שניה, תשל"ז (1976).
'כי חסד חפצתי ולא זבח' - אמר הקדוש ברוך הוא: חביב עלי חסד שאתם גומלים זה לזה, מכל הזבח שזבח שלמה לפני, שנאמר: 'אלף עולות יעלה שלמה'. וכן הוא אומר: 'זאת התורה לעולה למנחה' - זאת התורה, לא עולה, לא מנחה. פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי מהלך בירושלים והיה רבי יהושע מהלך אחריו. ראה בית המקדש שהוא חרב. אמר: אוי לנו על הבית שחרב, מקום שמתכפרים בו עוונותינו. אמר לו 'בני, אל ירע בעיניך, שיש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה. ואיזה, זה גמילות חסדים. לכך נאמר: 'כי חסד חפצתי ולא זבח'. ואומר :'אמרתי עולם חסד יבנה' - בשעה שהקדוש ברוך הוא דן את ישראל, לא דן אותם אלא בחורבן בית המקדש ... ולא המית את ישראל שהיו עושים גמילות חסדים. וזהו פירוש 'חסד' - רצונו לומר: הבני אדם העושים חסד, 'חפצתי' - והצלתי אותם מההריגה והמיתה, ולא חפצתי בבית המקדש, שהוא מקום הזבח, אלא אדרבה החרבתי את מקום הזבח להציל את ישראל. ושמא תאמר זה שאמר הכותב 'כי חסד חפצתי ולא זבח' אינו אלא קודם מתן תורה, שלא היו מצווים על הזבח והקרבן, שאף על פי שהיו מקריבים לא היו מקריבים אלא מחמת עצמם ומצרתם ולא מחמת שהיו מצווים, אבל לאחר מתן תורה אינו חפץ בחסד יותר מהזבח, לזה אמר 'ואומר 'אמרתי עולם חסד יבנה' - רצונו לומר: כבר אמרתי ואמירתי אינה בטלה לעולם, בין קודם מתן תורה בין לאחר מתן תורה, לעולם על ידי חסד יבנה.
פי צדיק, דף י"ג ע"א – י"ד ע"א, דפוס Anton Santini & Co, ליוורנו, תקי"ט (1759).
'אור לי"ד בודקים את החמץ' - והוא כי כאשר השאור מחמיץ העיסה, היצר הרע מחמיץ ומפסיד את האדם ומעפשו, ועל כן חל עליו חובת ביעור היצר הרע מעליו, ולא ייחל עד אשר יגדל או לעת זקנה חלילה, כי אם או לי"ד הנער הוא במלאת לו שנת י"ג ויום אחד, שמתחיל הי"ד, כי אז ייחל היצר הרע לפעמו, יבעיר את הבערה. וזהו: 'לאור הנר', וזה: 'בחורים ובסדקים' - בכל מצפונו לבו ומחבואות פניותיו.
ספר מטה ראובן על ניסן והגדה של פסח, דף ט עמ' א, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תר"ל (1870).
התועלת שתצמח מזה למחבר ספר, היא כפולה: א. שהוא נכלל עם אלה שעליהם נאמר 'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו', ושכרו גדול מאד. וידועים דברי רבינו הקדוש הרמב"ם, זכותו יגן עלינו אמן, בפתיחה למורה נבוכים, שהכותב ספר ומוציאו לאור, מעלה עליו הכתוב כאלו דרשו בתוך רבבות אלפי ישראל. ב. מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק 'דובב שפתי ישנים' - כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר, ובפרט אם הוא ספר הלכתי המנחה את האדם איך לקיים מצותיו יתברך שמו, ומעמידו על האמת, או ספר מוסר המחדיר בלב האדם אהבתו ויראתו יתברך שמו, אין ספק ששכר המחבר רב ועצום מאד.
מוסר מלכים - ספר מידות האדם, ערך "ספרים", מהדורה דיגיטלית באתר www.yeshiva.org.il.
'וגם הכוהנים, הניגשים את ה', יתקדשו' - התלמיד חכם צריך שיהיו בו תנאי התלמיד חכם, שיהיה צנוע ומעולה, ושונא בצע, ודיברו עם הבריות בנחת, ושם טוב עולה, שאין המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ונאה מקיים, שאף על פי שנמנו וגמרו שהתלמוד גדול, הוא מפני שמביא לידי מעשה. מה שאין כן אם התלמיד חכם שנואות שמועותיו, אזי קוראים בו: 'ונשיא בעמך לא תאור' - בעושה מעשה עמך.
וזה אומרו: 'וגם הכהנים' - לרמוז על התלמידי חכמים, שהם הגדולים והמכובדים ... 'הניגשים אל ה' ... גם הם צריכים שיתקדשו, ויהיו תמימים, וענווים, וקדושים, שעל ידי זה הם יזכו להתרבות מאת ה'.
קהלת יעקב: חידושי תנ"ך ודרושים, עמ' כה-כו, דפוס 'המערב', ירושלים, תשל"א (1971)
ודעו אחינו, כי החכמה הזאת הא-לוהית, למד אותה האדם הראשון מן רזיאל המלאך, ומסרה לשת, ושת לאנוש, ואנוש לירד, וירד למתושלח וחנוך אביו. ומתושלח ללמך, ולימד לנח, ונח לשם, ושם לעבר ועבר לאברהם, ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב ללוי, ולוי לעמרם, ועמרם למשה, ומשה לאהרן, ואהרן לנדב ואביהוא, ונשאר ביד פנחס, ופנחס ליהושע, ויהושע לכלב. והייתה המסורה מן דור לדור עד הדור הזה, והיא נסתרה ונעלמה, והיא רמוזה בתורתנו וחתומה, כי היא משאול עמוקה ומני ים רחוקה. ולכן הדעתנים, המבינים, חכמי לב, ידיעת התלאה יראו ויתבוננו בזה הספר, וישכילו ויעלה בידיהם הון ועושר ממנו, על ידי פעולות האומן יתגלה גנזי אוצרותיו הנסתרות.
תפוחי זהב במשכיות כסף, ענף הכתר, ע"מ ק"ו, דפוס רפאל חיים כהן, ירושלים, תרפ"ז (1927).
'בסוכות תשבו שבעת ימים' - ראשי תיבות עם הכולל גימטרייה 'תשובה', כן רמז 'דברי מרדכי', זיכרונו לברכה, עיין שם. ואפשר לומר, שבא לומר מה שאמרו המפרשים זיכרונם לברכה, שהסוכה רומזת על שנותיו של אדם, שבעת ימים של הסוכה כנגד ימי שנותינו שבעים שנה, כל יום כלול מעשר. ולזה רמזה התורה רמז תשובה, דהיינו שצריך אדם לחזור בתשובה על עוונותיו. כל יום יחזור בתשובה, ישוב היום אולי ימות מחר, נמצא כל ימיו בתשובה, ואל יאמר: יש הרבה זמן ולא יעשה עכשיו תשובה, שהרי שבעים שנה של האדם הם כמו שבעת ימים של הסוכה, תיכף ומיד עוברים.
אבן שלמה, עמ' כט, דפוס דרור, ירושלים, תשמ"ב (1982).
עוד סגולה אחרת לזכות להשראת שכינתו עלינו והוא על ידי צדיקי הדור, כי לא אלמן ישראל ותהילה לא-ל, שיש לנו בכל דור ודור כמה וכמה צדיקים וחסידים, ולכן צריכים אנו להיזהר בכבודם, ואת רצונם נעשה, ולא נסור מכל דבר אשר יגידו לנו ימין ושמאל. כי מלבד שמצוות ה', עלינו להיזהר בכבודם וכמו שאמר הכתוב: 'את ה' א-להיך תירא' - ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: 'את' - לרבות תלמידי חכמים, עוד בה שכיון ששכינה שורה עלינו באמצעותם, כמו שאמר הכתוב: 'ושכנתי בתוכם' - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, מלמד שבתוך כל אחד ואחד השכינה שורה, אם כן כל המכבדם כאילו כיבד לשכינתו יתברך, ובפרט כי על ידם יהיה לנו סיוע ועזר, לעבוד את בוראנו עבודה תמה, באמצעות השכינה השורה בקרבם ... ובפרט בזכרנו מה שכתבו זיכרונם לברכה: כל המסתכל בדמות אדם כשר קונה הארה ושפע קדושה בנפשו וקולט מאותה הארה החופפת על פניו.
ספר עמר נקא, דרושים וחידושי תורה, דף ח'. דרוש ג' לשבת כלה. דפוס עידאן, כהן, צבאן, חדאד, ג'רבה, תש"ט (1949).
'כאשר שמענו כן ראינו, בעיר ה' צבאות, בעיר א-להינו, א-להים יכוננה עד עולם סלה.' - בא לרמוז על דורות הבאים לאחר מתן תורה, שצריכים שיאמינו במה שהיה בשעת מתן תורה, שהוא יתברך הרעיש והרגיש כל העולם עד שיצא הקול: 'אנכי ה' א-להיך', וכמו שנתבאר לעיל משם המדרש.
ואף על פי שכל הנשמות, שעתידים לבוא בעולם שם היו ושם נמצאו, בהר סיני בשעת מתן תורה, מכל מקום הגופים לא היו שם. ויצר הרע מערבב דעתו של אדם, שלא להאמין, חס ושלום, אבל ישראל מאמינים בני מאמינים בכל מה שהפליא לעשות הוא יתברך בשעת מתן תורה עמנו, מגדולות ונוראות וקולות וברקים וכאלה רבות אין מספר, ובכל הנסים והנוראות שעשה הוא יתברך עמנו בכל דור ודור מאמינים בהם כאילו ראינום בעינינו.
וזהו שכתוב: 'כאשר שמענו כן ראינו' - דהיינו בני הדורות אומרים לפניו יתברך: 'כאשר שמענו' - באזננו מאבותינו, מפה אל פה, מהנסים והנוראות שעשית עמהם, אנחנו מאמינים בהם באופן כאילו ראינו אותם בעינינו, וזהו: 'כן ראינו בעיר ה' צבאות בעיר א-להינו' - דהיינו שגם כן מאמינים במה שהגדלת ועשית עמנו, כל הנסים והנוראות כשהיית בהר סיני בשעת מתן תורה.
כתם פז, דרוש למתן תורה, עמ' י-יא, הוצאת הספריה הספרדית, ירושלים, תשע"א (2011)
ביום ב', ח"י לחודש כסלו (תצ"ה-1735), מיאנה בפנינו חתומה מטה הבתולה הקטנה מרת רבקה רחל בת אברהם, בן דוד לוסינא, מהקידושין שקיבלה מדעתה ומדעת אמה ... ובאת לפנינו ולפני מעלת הפרנסים לבית הוועד, ואמרה פעם ושתיים ושלוש, שלא היתה רוצה עוד, שיהיה חי לופיס ארוס שלה, ושאינה חפצה באותן הקידושין, ונטלה מרצונה טבעת הקידושין והשליכה אותו על השולחן. ומשהתברר לנו שהיתה באותו זמן קטנה גמורה על-ידי שני עדים כשרים ... ומלבד זה נתברר עוד כן מספר הסופר הנאמן, שבו כותבים כל הנולדים, ולפי החשבון מיום שנולדה עד יום המיאון, היתה בת י"א שנה וי"א חודשים ושמונה ימים, וכן אמרה אמה לפני אנשי המעמד והחכם ... וכתבנו וחתמנו שמותינו בגט מיאון, ונתנו לה לזכות, ולראיה ברורה, באופן המועיל, וככל תיקוני חכמינו זיכרונם לברכה.
'ספר הזיכרונות', עמ' כ"ז, בתוך: 'מקבציאל', כרך ל"ד, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשס"ח (2008).
הנשים הנוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש הוא מנהג טוב, והולכים אחר מנהג המקום.
וכתבו הפוסקים הטעם שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש: מפני שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: ששלוש רגלים נתנם הקב"ה לישראל על שם אבותינו, והיה רוצה ליתן י"ב ראשי חדשים להיות מועדים ורגלים גמורים על שם י"ב שבטי ישראל, ולאחר שחטאו ישראל בעגל הפסידו דבר זה.
ולכך - הנשים שלא חטאו בעגל - הם זכו לראש חודש יותר מן האנשים, ולכן - נהגו בהן קדושה, שלא לעשות מלאכה בראש חודש אלא רק אוכל נפש בלבד.
ליקוטי מנשה, הלכות ר"ח, עמ' רפ"ו, סעיף י"א, ירושלים, תרצ"ז (1937)
ובהיותו צדיק בן צדיק, זכה להוליד למעלה במידת אמת ליעקב, והוא בן מכבד אב. וטיפלו לפניו במידת הגבורה, ויצחק טיפלו לאברהם לימינו, והכל במשפט צדק. כי אברהם אבינו, עליו השלום, הרבה לגמול חסד עם כל העולם בסוד ימין מקרבת. ויצחק מכוח היסוד שנטל לשמאל, נתגבר להציל עשוקים בשמאל דוחה עושקיהם. עוד מצאנו ליצחק נוהג קפדנות עם אבימלך, ושר צבאו בבואו אמר להם: 'מדוע באתם אלי'. ויעקב איש תם - ישען על ביתו בתורתו אומנותו.
שפת אמת, אברהם, דף ב', ע"א, לובאטשוב, דפוס אברהם הערצבערג, תרנ"ט (1899)
בימי עלייתי הראשונים לצפת, לא ידעתי את כללי התברואה הנהוגים במדינת ישראל, והייתי מוציא מכיסי את סכין השחיטה, שהיתה נמצאת בכיסי דרך קבע, והייתי שוחט את העופות לכל דורש, גם במקומות ציבוריים, באמצע הרחוב, כמסורת אבותיי, וכפי שנהגתי גם לעשות בטוניס.
יום אחד בעודי שוחט עופות במרכז הרחוב, ניגש לפתע מאן דהו, וניסה למנעני ממלאכתי, חשבתי לתומי שהוא משגיח מטעם הרבנות, שרוצה לבחנני בהלכות שחיטה, והחילותי לחפוץ להרצות לו בדיני חלדה דרסה שהיה הגרמה ועיקור, עד אשר הבינותי כי הוא פקח עירוני, ואינו מייצג את חוקי ההלכה אלא את כללי התברואה.
מעובד מתוך הספר רבי מניני, עמ' 127, בהוצאת ר. כהן מ. חדד, ע"י "יתד התשובה", צפת, תשמ"ז (1987).
'עד שובך אל האדמה' - אל מידת האחדות, שתהיה באדם מידת האחדות, קשורה ודבוקה בו לעולם, כאדמה שהיא כולה אחדות אחד, גוש אחד, וייסוד הארץ אחד הוא. כן האדם, אשר לוקח מן האדמה, צריך שתהיה בו מידת האחדות כאדמה שהיא מקורו ושורשו, וצריך הוא להדמות לשורשו ויסודו.
וזה אומרו 'עד שובך אל האדמה' - רצונו לומר: עד שישיב את עצמו כאדמה זו, מחובר ומאוחד עם כל ישראל כאדמה זו ש'ממנה לוקחת'.
ועוד רמז באומרו: 'כי ממנה לוקחת' - תיבת 'ממנה' חלקנה לשתיים וקראנה: 'כי מן מה לוקחת' - הוא הקדוש ברוך הוא הנקרא בשם 'מה'. ... ורצוני לומר, עליך החיוב מוטל להיות עניו ושפל, וגם תקנה לעצמך מידת האחדות כאדמה שהיא שפלה עד מאוד, וכולה היא קשר אחד וחיבור אחד, מאחר שידעת כי מן 'מה', הוא הקדוש ברוך הוא, 'לוקחת'. כי הנה נודע שחביב האדם שנברא בצלם א-להים כי נפשו היא חלק אלוה ממעל, חצובה מתחת כסא הכבוד, והכל הולך אל מקומו ושורשו, כי כמו שהמקור והשורש שממנו חוצבה הנפש הא-לוהית הוא אין סוף, ברוך הוא יחיד ומיוחד, ואין שני לאחדותו, כך הענפים, שהם נשמות בני ישראל, צריכים להיות יחידים ומיוחדים באחדות אחת ובקשר אחד.
שמן המאור: על כל חלקי פרד"ס התורה, בראשית, עמ' רא- רב, דפוס אלון, בני ברק, תש"ס (2000).
'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שמה שכתוב 'נעשה' במקום אעשה, הוא ללמד את האדם ענווה. שלפי הנראה לא היה צריך לזה, שהלא אם ללמד ענווה, דבר זה כבר נלמד, ממה שברא הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון - אחרון לכל הנבראים ...
העניין הוא כמו שכתב מורנו הרב יוסף מטראני בכוונת מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'זכה - אומרים לו אתה קדמת למעשה בראשית, לא זכה - אומרים לו יתוש קדמך' - שאמר שהם ב' הפכים בנושא אחד, ותאמר שהעניין הוא כי גוף האדם נתגבר אחר כל מעשה בראשית, אבל נשמתו נבראת קודם כל מעשה בראשית, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה שנמלך הקדוש ברוך הוא מתחילה עם נפשות הצדיקים, הלכך כשזכה ונמשך אחר הנפש 'אומרים לו: אתה קדמת למעשה בראשית, לא זכה' ונמשך אחר תאוות הגוף 'אומרים לו: יתוש קדמך' ... כמו שנאמר נעשה אדם במקום שהיה לו לומר אעשה אדם, שהכוונה לומר כי אף כי גדול כבוד ה' אפילו כך שפל יראה, כלומר שנמלך בתחתונים ללמד את הגדולים דרכי הענווה ולהרחיק את הגדול ממידת הגאווה.
בן פדהצור, פרשת בראשית, דף ז' ע"ב, דפוס מ. נחמן ושותפיו, שאלוניקי תקמ"ו (1786).
בהעלותי על לבבי ימים מקדם, נתקו חורשי לבבי כי 'מה לילוד אשה' ואין אב. ... ואולם חיוב מוטל עליי לשבח ולפאר למעשה ידיי אם, מחזיקה טובה עליי, אם שנאים מעשיה כקטורת, היא מתאמצת להחיותני כיום הזה, ונפש עמלה על המחיה ועל הכלכלה ואף השמלה, ותיתן טרף לביתה. היא שעמדה לי ולהודי והדרי, צניף תפארתי, אחי יפת הגדול, הרב הכולל רב סעדיה גאון, זכרונו לחיי העולם הבא, להיותנו קובעים עיתים לתורה.
על זה וודאי אני אומר: נפש היפה תעלה במעלות אלף עולות בגן עדן א-להים, על אחת כמה מעלות טובות מאליפות מרובבות הלוך ורב. הלא דבר כל האמור בפרשה מדבר בצדקה, כי יהיה לאם, 'השם נפשינו בחיים ולא נתן למות רגלינו', אבל אשה אלמנה סורה וגלמודה, אין דרכה של אשה כי תגדלנו, לרגעים תבחננו ודרך תבונות יודיענו וחנוך איננו, על התורה ועל העבודה, כל שישנו בלמידה ספר וסייף ותלמוד, ואיש אחר יחנכנו. אכן זאת הייתה לי אשר עד כה ה' ברכני ותרם כראם קרני יושב בשבת תחכמוני, ושם חלקי מיושבי בית המדרש ואהי מתהלך בינן של קדושים.
קרבן אליצור, הקדמת הרב המחבר, עמ' 6. דפוס י. קלעי ושותפיו, שאלוניקי תקל"ז (1777).
וחוק מוסרי הוא לנו, שלא על שפיכת דם לבד נזהרנו, כי אם מחויבים אנחנו גם לאהוב ולחונן את זולתנו כיד ה' הטובה עלינו. ... וכן מעיד אני לפני א-ל א-לוה עולם, כי ראה ראיתי בעיר מגוריי היא אמשטרדם המעוטרה, שלום ושלוות השקט בין היהודים והנוצרים, והמה תמיד בברית אהבה אחווה ורעות, ואיש את אחיו יעזורו, ושלושה פעמים ראיתי בעיני, כי נוצרים אשר באו מפלאמלאנד טבעו בנהר פלעמבורג, והיהודים בחמלתם מיהרו לעזרם ולהציל נפשם מרדת שחת, ואנשים כאלה אשר ישליכו נפשם מנגד להציל את אחיהם הנבלעים בנבכי ים, ולהעלות משחת חיתם, לא יתאכזרו כיענים במדבר להרוג איש לא חמס בכפו ולשפוך דם נקי, אשר הוא מחויב לחוס עליו, להצילו ולחסותו תחת צל כנפיו.
תשועת ישראל, פרק א', עמודים 31-32. דפוס מ. מן, ווילנא תקע"ח (1818).
על כן למען יהיה הזיכרון למשמרת לדורות עולם הוקבע חוב על כל איש ואיש לספר מדי שנה בשנה. אפילו אם הוא חכם ונבון ויודע כל התורה. וממילא אי אפשר שישכח מהבנים בשום זמן מהזמנים.
ואלו היו פטורים איזה אישים מלספר, הייתה אפשרות המציאות שישכח הדבר. וכל איש ישראל הלא הוא יודע ספר. וכולם יפטרו עצמם מלספר כי כבר הם יודעים. ואפשר שסוף סוף נבוא על ידי זה לידי שכחה. לזאת הוקבע חוב על כל איש ואיש לספר אפילו על חכם נבון ויודע את כל התורה. ואין משמרת לזיכרון יציאת מצרים גדולה מזו.
אגדה מקובצת: ביאור נרחב על הגדה של פסח, עמ' נ"ב, הוצאת ניר דוד, רמת-גן, תשמ"ה (1985)
כשם שצריך לכבד את הצדיק בחייו, כן צריך לכבדו במותו, אחר פטירתו, ולעשות לו נחת רוח. וזה יהיה על ידי שלשה דברים: א - לעשות לו הספד כראוי, אשר בו יתארו את מעלתו הרמה ומידותיו ונתיבותיו בקודש. ב - להקים לו שם וזכר עולם שלא ישתכח שמו לעד, כגון להוציא ספריו לאורה וכיוצא. ג - לפקוד כל איש את עצמו, ולשוב מדרכו הרעה ללכת בדרך טובים, כי אין הצדיק מסתלק מן העולם אלא בעוון הדור. וכאשר נשוב בתשובה יהיה לו נחת רוח.
ועל ידי זה נרוויח שני דברים. א - שלא יהיה הצדיק מצטער על סילוקו שנסתלק ולא הועיל לבני דורו, ומתמרמר לפני הקדוש ברוך הוא על סילוקו בחינם. אך כאשר נשוב יהיה לו נחת רוח. ב - בזה, אנו נמלא את חסרונו, שאוחז במידותיו הטובים ודומה כאילו עודנו בעולם.
וזהו כוונת הכתוב: 'אלה תולדות נח' - רצונו לומר, אלה הדברים הנולדים לנו על ידי אותו שהיה נח, 'נח איש צדיק' - נח לשמים נח לבריות, 'צדיק תמים היה בדורותיו', ושוב נתבע לבית עולמו ו'את הא-להים התהלך נח'. ומה הם התולדות המתהווים על ידי פטירתו של צדיק? - ויהי כמשיב: 'ויולד נח שלושה בנים'. א - 'את שם' - לפרסם את שמו הטוב בעולם על ידי הדפסת והוצאת ספריו לאורה. ב - 'את חם' - שצריך לחמם ולעורר בהספדו, ולהזכיר תרומות מידותיו הנעלות ולצעוק מר על שריפת התורה. ג - 'ואת יפת' - ליפות אנו את מעשינו וללכת בדרך טובים, ועל ידי זה נמלא את חסרוננו, וכנזכר.
מסעד לבית ה', דף ג' ע"א, דפוס האוצר העברי "בועז חדאד", ג'רבה, תש"כ (1960).
'דשא עשב מזריע זרע' - דש"א: ראשי תיבות דיוקנו של אביו. וזה בא לרמוז לנו שאם, חס ושלום, נזדמן ליד האדם עבירה, יצייר דיוקנו של אביו, ובזה ינצל. וכן מצינו ביוסף הצדיק, בעת שנכשל באשת פוטיפר, באה לו דיוקנו של אביו וניצול.
ועל דרך המוסר בעת זיווג האדם עם אשתו, גם כן צריך האדם שיצייר דיוקנו של אביו, ובפרט אם אביו תלמיד חכם, יביא זרע כשר. וזה שכתוב: 'מזריע זרע למינהו' - תלמיד חכם כאביו. עד כאן שמעתי מורנו החכם יוסף אליקים זיכרונו לברכה.
לקט שכחה - חלק ראשון, בראשית דף ב' ע"א, דפוס ראובן מסכוויתש, מצרים, תרע"ו (1916)
החובה מוטלת על האב והאם להיות שווים בחינוך, שלא יהיה אחד מושך לימין ואחד מושך לשמאל, אלא שעל שניהם לקבוע להם מטרה אחת ויחידה, לחנך את בניהם על טוהר המידות, על פי התורה והיהדות.
וכן מצאנו ב'בן סורר ומורה', שאמרה התורה: 'ותפסו בו אביו ואמו, והוציאו אותו אל זקני עירו, ואל שער מקומו, ואמרו אל זקני עירו: בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו, זולל וסובא'. וחכמינו זיכרונם לברכה דרשו 'בקולנו' - עד שנהיה כולם שווים לחנך אותו חינוך טהור, שאם היה אחד ההם מתנגד לחינוך הטהור, לבן הזה - אין דין של בן סורר ומורה.
ועוד אמרו, שאם היה אחד ההורים עיוור או חרש או חגר, אין לבן, דין של 'סורר ומורה'. וכוונת הרעיון שלהם בזה, שאם האב היה עושה עצמו עיוור, שאינו רואה, ורואה את בנו עושה מעשים רעים, ומעלים עין ממנו ואינו מוכיח אותו. או להיפך, שהאם רואה את מעשה בנה ומעלימה עין ממנו, ואינה מגלה את זה לבעלה, ואינה מוכיחה אותו על מעשיו, לבן הזה אין דין 'סורר ומורה'.
והוא הדין אם היה אחד מהם חירש, ששומע את בנו אומר מילים רעות וקללות, ועושה מעשים רעים, או שבאים אנשים ומספרים לאב על מעשי בנו, שהוא עושה מעשים רעים ומגונים, או שהמורים מתלוננים עליו לאב, והוא עושה עצמו כאילו לא שומע או חרש, וכן אמו, אם אחד מהם עושה עצמו כחרש ואינו מוכיח את בנו ואינו מייסר אותו על כך, אין לבן דין 'סורר ומורה'. והוא הדין אם היה אחד מהם חגר, רצונו לומר, שהאב צריך לעקוב אחרי בנו ללכת אחריו ולראות מה הוא עושה, ומה הם מעשיו, לשאול לחקור ולדרוש מפי המורים ומפי החברים ,עם איזה חברה הוא מתחבר, לאן הוא הולך, באיזה מקומות הוא נמצא. וכל שכן ושאמו, החובה מוטלת עליה לקחת את בנה יום יום כשהוא קטן לבית הספר לחינוך, ולשאול את המורים איך ההנהגה שלו, איך הוא לומד, ולעקוב אחריו בבית ובחוץ. ואם אחד מהם עושה עצמו כחיגר ויושב לו במנוחה בביתו, ואינו עוקב אחר בנו, אז לבן הזה אין דין 'סורר ומורה'.
נמצאנו למדים מכל האמור שקולר זה תלוי בצוואר ההורים, החפצים לחנך את בניהם חינוך טהור, וזה ידי בהם ובעוז רוחם, בהתגברותם על התאוות הגופניות והחומריות שלהם, שהעיקר אצלם הוא להיות להם בנים טובים זרע כשרים, בנים שיכולים לשמוח בהם, בנים שיכולים להתפאר בהם.
מה אדם, עמ' 45-44, אשדוד, תרנ"ז (1997).
'ואברהם זקן' - יש לשום לב מדוע עלה ברצון צדיק, אברהם אבינו, עליו השלום, לתבוע הזקנה? ...
אם הזקנה אין לה שום שבח ותהילה, אזי לפי טבעו של עולם, תחשב הזקנה לקלס ולקלון. הן מצד שיבתו וקימתו, והן מצד אכילתו ושתייתו, הן מצד שלימות דעתו וחלישת כוחו וגבורתו באפיסת כוחותיו ודעותיו, והן ימי הירידה אשר יקראוהו לו.
לזאת תבע אברהם אבינו, עליו השלום מהקדוש ברוך הוא לחלוק כבוד לזקנים, ואז הזקנה תהיה להוד ולתפארת, ואזי ידעו בני אדם למי נאה ויאה לכבד? - אם לבן אם לאב.
ולזאת אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעת. הרצון שזאת התביעה היא דבר הנוגע לגוף התורה - הנקראת טוב, ומעתה ממך אני מתחיל לשבח ולפאר את הוד הזקנה שנאמר 'ואברהם זקן'.
כח מעשיו הגיד לעמו, עמ' פ"ח , ירושלים, תרס"ו (1906)
'רבי עקיבא היה יושב ודורש והציבור היה מתנמנם. אמר: מפני מה זכתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינה? - אלא תבוא אסתר שהיא בת בתה של שרה וחייתה קכ"ז שנה, ותמלוך על קכ"ז מדינה'. על כן קשה מה שייכות יש שהם מתנמנם, ולא ביקש לעוררם כי אם במה שזכתה אסתר למלוך? ...
שאותם הציבור, שהיה רבי עקיבא דורש עליהם, היה להם מחשבה של רוב הגלות, וכמעט, חס ושלום, נתייאשו מהגאולה, וקפצה עליהם תרדמת השינה, לזה בא רבי עקיבא לעוררם ולדבר על ליבם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה. אמר להם: מפני מה זכתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינה? שעל ידי המחשבות שיש לכם נפלה עליכם תרדמת השינה, מפני שאין אתם זכאים, ונתייאשתם מן הגאולה - הרי יש לכם זכות האבות. והראיה פני מה זכתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינה? - אלא בזכות זקנתה שרה. כפי זה, זכות האבות יעמוד לכם גם אתם, ואל תתייאשו מן הגאולה. אפילו שאין אתם זכאים, יש לכם זכות אבות.
זרע אמת, פרשת אחרי מות, דף מ"ה ע"ב, ליוורנו, דפוס אליעזר מנחם אוטולינגי, תרי"א (1851)
'איש ואמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תישמרו, אני ה׳ א-לוהיכם' - ויש לומר: מה שייכות יש לאלו השלושה שנסמכו זה ליד זה? - אלא כדי להרים המכשול של הדעות הנפסדות, הנזכרים לעיל, מלב עם בר ישראל. והוא אם האמת כפי דעתם, למה יהיה מחויב האדם במורה אב ואם, והלא הטבע גוזר שזה מוליד זה, וזה הולך וזה בא, כמו הבהמות ומיני אילנות הרעים ועשבים. ולא בא זה לעולם אלא כדי להוליד, וכן כולם. ומה יתרון יש לאב ואם על האדם שיתחייב לכבדם ולירא מהם? ...
אלא ודאי צריך לומר שהיה זה בהשגחה פרטית מאתו יתברך שמו, ואפילו בלא טעם וכשנאמר שהוא בהשגחה אם כן יש בורא ומשגיח. ועוד הנה ידוע שהאב פעמים שמח בבנו ומענגו, ופעמים כועס ומתאכזר עליו ומייסרו וגם ייסורים אלו הם לטובתו ולהנאתו. ונקראים גם הם רחמי האב, יען שמעשה הבן הרעים גרמו לו הרעה, אבל לעולם הם רחמים כדי לחזור הבן מדרכו הרעה. כן נמצא שפעמים כתוב הוויה ברוך הוא שרומז על מידת רחמים ופעמים בשם א-לוהים שרומז למידת הדין והכל מאתו יתברך שמו, ואין שני לו, לכן כתוב: 'אני ה' א-לוהיכם', אם כן משבת וממורא אב ואם, יחייב אותנו לאמונת האל יתברך שמו ומציאותו והשגחתו וייחודו, לכן סמוכים הם.
מרפא לנפש, דף ל"ו ע"א , אלכסנדריה, דפוס פרג חיים מזרחי, תרנ"ט (1899)
'ואף על פי שדברים אלו נראים מעניין תורה שבכתב, וכולם מפורשים, הן מפי משה רבנו מהר סיני, כולם הלכה למשה הם בידינו, וכזה ראו אבותינו דנים בבית דינו של יהושע, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה רבינו עד עכשיו' -
לכאורה קשה מאוד, שמאחר שהקדים שהם הלכה למשה, מה צורך להביא ראיות אחרות, מבית דינו של יהושע ומבית דינו של שמואל? ... ואולי יש לומר משום שבגמרא הקשה שמא אור נטל ממנו, אור, אמר רחמנא, ניטול ממנו וכו' אלא נשמה נטל ממנו, נשמה אמר רחמנא, ניטול ממנו, כך גם אור נטל ממנו, אור אמר רחמנא, ניטל עיניו. עד כאן. הרי שהיה מקום לומר, שלאו ממון דווקא, ודוחק.
מעשה רקח, חלק ד', הלכות חובל ומזיק, הלכה ו', עמ' קי"א, שמואל עקיבא שלזינגר, ת"א, תשכ"ד (1974)
איך שממו קהילות, בערי אירופה הגדולות, כל עין תדמע כנחלות, על גוויות כנבלות.
טף וישיש, ילדה ואישה, נרצחו ונשרפו בלי חמלות. ...
כולם זעקו מרה, על השקפת הגזרה, ובא מצוקה וצרה, מי זה בא מאדום, מבצרה.
זיכרון אשר, שער השירה, עמוד קט"ו. הוצאה פרטית, נדפס בבני ברק. תשנ"ב (1992)
'אשת חיל מי ימצא' - צריך בקשת רחמים, על זה שתהיה בגורלו אשת חיל, אם שתהיה בקיאה ומדקדקת במצוות, אם שלא תהיה בעלת מצה ומריבה, כדי שיהיה מוצלח בקנייניו, ולא יסמוך שיתנו לו אשה כפי מעשיו, ובוטח בזכויותיו שתעלה בגורלו אשת חיל, שאין אדם רואה חובה לעצמו, ומי יאמר שאינו ראוי לאשת חיל. וגם שיהיה ראוי, לפעמים יעלה בגורלו אשה שאינה אשת חיל, על דרך שכתב הרב יפה, זיכרונו לברכה, וזה לשונו: שהמוצא שתים שווים במעשה הטוב והצדקות בצמצום, מכוח הנמנע, כמו שאי אפשר להימצא שנים שווים במראה וקול ממש, ולכן על כל פנים צריך להטיב לאחת מהמה יותר מהראוי, שייתן לאשה איש יותר הגון ממנה, או בהיפך, שאי אפשר בעניין אחר, שאילו היה הזיווג כפי המזל, לא היה קשה, שמזלו גורם כעניין בנים חיים ומזונות. אבל אחר שהזיווג כפי מעשיו, קשה לפניו יתברך, לפי שצריך על כל פנים לזווג אחד למי שאינו ראוי לו ממש. וזהו שאמר שהקדוש ברוך הוא מזווגם בעל כורחם. עד כאן לשונו. ואם כן צריך בקשת רחמים על הדבר, שתעלה בגורלו אחת, שהיא טובה יותר ממנו.
משח"א דרבותא על התורה, א, בראשית, עמ' רז-רח, מכון 'מאורות זרחו', ירושלים, תשע"ו (2016).
'שאלו לשלמה: איזהו בן העולם הבא? - אמר להם: כל 'שכנגד זקניו כבוד' - זאת אומרת, שכל מי שמקיים המצוות, גם אותם שכנגד טבעו ורצונו, מצד כבוד הזקנים והחכמים המזהירים אותו ... כי רק חכמינו ורבותינו, הן המה שעמדו לנו כחומה גבוהה במשך ימי גלותנו הזעומים, לבלתי סור מאחרי ה', על ידי תוכחתם ודבריהם הקדושים, אשר מפיהם לפידים יהלוכו, בפרסום עבודת ה' ותורתו, ועל כן ראוי לנו להטות אוזן לדבריהם, המורים לנו את הדרך אשר נלך בה, ואת המעשה אשר נעשה ...
וגם אם כבר חטא האדם וסטה מהדרך הישרה, וישלך אדרתו מעל פניו, הוא צלם א-להים אשר השליך ונסתלק מתוקף חטאותיו, עם כל זה אל יתייאש מן הרחמים, כי מי כה' א-להינו בכל קוראינו אליו, ארך אפיים הוא, מלא רחמים הוא, ועל כן חיש מהר ידפוק על שערי התשובה בהכנעה וחרטה גמורה, ויקבל עליו שלא לשוב עוד לכסלה, ואז בטח כי יקובל ברצון ויתקרב אל מול אבינו שבשמיים, ויהיה אהוב וחביב לפניו יתברך, יותר מצדיקים גמורים. ...
וזהו שאמר: 'כי ישוב הבשר החי' - זאת אומרת אם האיש הישראלי, הנקרא חי, ישוב בתשובה, אז 'ונהפך ללבן' - שימחלו חטאותיו ועוונותיו, ואם יהיו כשנים כשלג ילבינו, 'ובא אל הכהן' הוא החכם גדול הדור, שיורה לו דרך התשובה, וכאשר יאמר לו כן יעשה, ואז יקובל ויתרצה לאבינו שבשמיים.
חכמה ומוסר, דרוש לראש חודש אייר, דף נ"ט ע"ב, דפוס ישועה חדאד, ג'רבה תש"ב (1942).
אמרו חז"ל: 'שעל ידי ההתנגדות יוכר השלימות' - ולפי זה נראה, שאינו דומה שכר לימוד של שאר ההמון שאינם תלמידי חכמים, לשכר לימוד התורה שלומדים חכמים, כי ההמונים יש להם שכר טוב בלימוד תורה שילמדו, יותר משכר לימוד תורה של תלמידי חכמים.
יען כי התלמידי חכמים יש להם נחת רוח בלימודו, כשלומד ומבין ככתוב: 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', וגם מוצא פרי בלימודו, שיחדש חידושים או קושיות ותירוצים וכדומה, ואינו קץ בלימודו ואין לו מתנגד בלימודו, לא כן ההמון שאינם מתענגים בלימודם כלל, וקצים בלימודם, מצד שאינם מוצאים דבר חדש, והיצר הרע מתנגד להם, שלא ללמוד, והם על כן זאת נושאים בעול ללמוד תורה, על ידי זה ניכר שלימותם יותר ושכרם מרובה.
יקר הערך, עמ' מ"ה - מ"ו, דפוס חברת זוהר הצדקה, ג'רבה, ת"ש (1940)
'מי יתן מציון ישועת ישראל' - ידוע הדבר ומפורסם העניין, בעיני מורי ורבותי, כמה מאוד ראוי לאדם לבכות, ועיניו מקור דמעה, על עניין אורך הגלות המר הזה, כי הן בעוון אין איש שם על לב, לראות על מה עשה ה' ככה אורך הגלות. הלא תראו כי הנה יש בתנא דבי אליהו, שהקדוש ברוך הוא יושב ומצפה לישראל, יותר ממה שמצפה האב לבנו, והאישה לבעלה, שיעשו תשובה, כדי שיגאל אותם ויבנה להם בית המקדש. עד כאן. הביאו הרב מורנו הרב רבי חיים פלאג'י, זכר צדיק לברכה בספר 'שנות חיים'. וכתב הרב הנזכר: 'האמנתי כי אדבר, שבכל פעם שאני קורא המאמר הנכבד הלזה, עיני עיני יורדה מים, שאיך יתכן שמלך הכבוד, א-לוהי עולם ה', הוא יושב ומצפה לנו שנחזור בתשובה כדי לעשות טובה עמנו, למחוק כל חובות שבעולם, וכל אחד בשרירות לבו הולך, ואין איש שם על לב לאמר: 'לכו ונשובה אל ה''. ואם בבנו החביב לו, יארע שלעת ערב איחר לבוא אל ביתו, יותר מהשעה שרגיל לבוא בכל ערב, אזי האב עיניו כיונים 'משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים' מתי יבוא לביתו. וכן האישה שהלך בעלה למדינת הים, כמה צער מגיע לה, עד שתראה פני בעלה. וזה צער השמים, ואם הקדוש ברוך הוא סובל שיעור זה הצער עלינו, על מה אנו ישנים בתרדמה עמוקה כזאת, ואין אנו חוזרים בתשובה שלמה.
מתוק לחכי: חידושי תהלים ומשלי ועוד, עמ' כו -כז, הוצאת ישיבת 'כסא רחמים', בני ברק, תשמ"ט (1989).
'למה אירא בימי רע עוון עקבי יסובני' - אמר דוד: ריבונו של עולם, אני איני מתיירא מן המצוות החמורות שבתורה, שהן חמורות. אבל מתיירא אני מפני הקלות, שמא עברתי עליהם'. עד כאן. - והוא תמוה, מפני מה נתיירא, כי אם מן הקלות, אדרבא, בהיפך הוא. אך לפי דעתי הנזכרת, תובן כוונת דוד המלך, עליו השלום, שאמר: 'איני מתיירא מן המצוות החמורות' - שאם, לא עלינו, אני עובר על המצוות החמורות, איני מתיירא מהם, שאני מתחרט ודואג עליהם, ואין אתה צריך לקנסני אלא לעשות כדין, ואני אעשה תשובה ואתה תמחול לי. אבל אני מתיירא מן העבירות הקלות, כיוון שהם קלות, יהיו בנקל לחזור לעשותם ושלא לחזור עליהם בתשובה, לא עלינו.
שעת הרחמים, עמ' רע, הוצאת נין המחבר רבי דוד דמרי, בני ברק, תשס"ד (2004).
אין חילוק בין שוכני ארץ לעניין 'דרך ארץ' לחכמים, כי כולם חייבים להתעסק ב'יישובו של עולם'. ...
גם לערך לימוד התורה, כי חייבים לקבוע עתים עליה, קצת מהיום וקצת מהלילה, בכל עת שהוא פנוי אבל אינו רשאי לסלק עצמו, מכל וכל, מענייני הגוף, שהוא ליישב העולם, כדי שיפנה מדרכי המקום ברוך הוא.
חזון עובדיה, דף טו עמ' ב, דפוס אליעזר מנחם אוטולינגי, ליוורנו, תקצ"ו (1836).
'יוסי בן יוחנן איש ירושלים, הניצב פתח השער: יהי ביתך פתוח לרוחה.' - להיכנס שם בעלי תורה ומדות טובים, שמהם ילמדו בניך תורה ודרך ארץ. כמו שאנו רואים באנשים יראים, שמשתדלים להביא אל בתיהם תלמידי חכמים, איזה פעמים ללמד לבניהם תורה ומדות טובות.
ותמיד יהיו בענייך כאילו 'עניים בני ביתך' - וריקים מלימוד התורה, וחסרים ממידות ודרך ארץ, וצריכים הם לרב ומורה להנהיגם וללמדם.
וסיים: 'ואל תרבה שיחה עם האישה'. - הקשר ושייכות לזה עם הקודם, כי כבר בארנו למעלה, מצרכי החינוך הטוב לבנים הוא - שיהיו האב והאם בשלום ובאהבה ואחווה, ונשמעים זה לזה. ... ולכן בכלל החינוך הטוב שהזכיר, שיהיה 'ביתו פתוח לרווחה' - להיכנס שם בעלי תורה ומדות נאות, שעל ידי זה, ילמדו בניו מהם ויתחנכו בטוב. סיפר גם כן, כלל אחר המועיל לחינוך בניו: ש'אל ירבה שיחה עם האישה' - רצה לומר: הגם שיראה איזה קלקול בהליכות הבית, שלא נעשו כרצונו על ידי אשתו, לא ישים לב להם, ולא יבוא ברוב דברים ומצה ומריבה עם אשתו, שמתוך כך יתמעט שלום הבית. ועל ידי זה, יתקלקל חינוך בניו, שילמדו גם הם לעשות כמעשיהם, שלא יהיו נשמעים לא לאביהם ולא לאמם.
אשביע לחם, עמוד י"ט. הוצאת דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה תש"ו. (1945)
מה שאמר רום מעלתו, מעלת כבוד תורתו, ה' ישמרהו, על העניין הזר והמוזר בתכלית הזרות, זווגים הנעשים בערי המערב הלזה, שמשיאים את בנותיהם כבת שמונה שנים וכו', וזה רע ומר, וכמה תקלות יוצאים ממנו, ה' ישמרנו, מי יכחיש בזה שהוא כבר זר ומוזר וכו'. הן אמת דבר זה אינו נוהג בכל ערי מרוקו, רק בקצת מקומות, דווקא שהיה מנהג זה אצלם מימות הראשונים, זכותם יגן עלינו אמן. ואולם הנה ידוע, מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים, ובפרט בדור הלזה ובזמן הזה.
ואני הקטן כבר דברתי מזה, עם איזה חכמים ונבונים הבאים אצלנו, משם לכאן, ואמרתי להם שאילו היו יודעים הראשונים, זכותם יגן עלינו אמן, מהימים הללו וכו' היו עומדים בכל עוז כו' ומחרימים וכו' לבטלו וכו', ושאפילו שכנינו, אנשי אירופה, מלעיגים עלינו על דרך פתגם וכו', ומה כוחי יפה להכריח על מקומות אחרים לתקן וכו'. ה' יתקננו בעצה טובה מלפניו כן יהי רצון.
שו"ת רבי מרדכי בן ג'ו, עמ' קמ"ב, 'מכון מלכי רבנן אשדוד', ירושלים, תשע"ח (2018)
על ידי זכות לימוד התהילים, שהוא הרפואה התרופה האחרונה של עם ישראל, שלומדים אותו בשבת קודש, ויוצא מפה קדוש - מפי ילדים שאין בהם חטא כלל, זהו הבל שאין בו חטא, זו התרופה יכולה להגן על עם ישראל כולו בכל מקום שהם. על ידי כן יכולים להתרפא מהגלות, המחלה הארוכה הזאת שסובלים אלפי שנים בגלות, ולא מצאו שום תרופה אלא עסק התורה ולימוד התהילים הזה ...
זה ספר הקדוש של דוד המלך, שכולו זמירות נפלאות שכולל בו כל התפילות והתחינות, כולו הספר הזה, חמישה חומשים, התפלל דוד המלך, שכל מי שאומר אותו כאילו הגה בתורה בחמישה חומשי תורה בכל סתריה ... אם כן, הילדים האלה שלומדים, מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בחמישה חומשי תורה, ומבינים כל סתריה, כל רזיה ורמזיה, שרמז דוד המלך בכל פסוק ופסוק, תחינה או זמרה או שירה או רינה או מעשרה לשונות, על ידי זה החיצונים מתפרדים מהשושנה העליונה שהיא כנסת ישראל, ועל ידי כן תוכל לצאת מבית מאסרה, ותעלה‏ עמה כל ניצוצות הקדושה. זה שעם ישראל בגלות, בשביל מה? - בשביל ניצוצות הקדושה, בכדי שיוכל לברר אותם להעלות אותם עמו, ולכן כל עלייה ועלייה מחוץ לארץ, מביאה עמה כמה וכמה ניצוצות, ועל ידי כן השכינה גם כן באה בראשם. ובפרט התעוררות התהילים ביום שבת קודש, על ידי צאן קדושים האלה, הבל שאין בו חטא, יכול להביא כל עם ישראל, ולפתוח את כל השערים שסגרו עליהם בגלות, כל השערים האלה נפתחים, ויפתחו לעם ישראל שערי ארץ ישראל, שערי אורה, שערי בית המקדש.
רבינו מרדכי שרעבי, הקלטות נדירות, דרשה בפני ילדים, שנת תשל"ג (סוף 1972), עמ' 252-253. נהר שלום, ירושלים תשע"ו (2016).
'ושבח אני את המתים שכבר מתו, מן החיים אשר המה חיים עדנה' - שרוצה לומר על פי האמור שהצדיקים עולים ממדרגה למדרגה על ידי מעשי הבנים. וזהו שאמר: 'ושבח אני את המתים שכבר מתו' - ואפילו שאין לאל ידם לעשות עוד מצוות ומעשים טובים, ואפילו כך יש לשבח אותם יותר מן המלאכים, יען כי הם עולם ממדרגה למדרגה, והשבח הזה בא להם 'מן החיים אשר המה חיים עדנה', על ידי מעשיהם הטובים שעושים הבנים.
גדולת מרדכי, כרך א', דף קפו', הוצאת ארגון יוצאי האי ג'רבה ודרום תוניסיה בישראל, ירושלים, ל"ג בעומר תשל"ו (1976)
החיים בלא התנגדות בין המותר ובין האסור, בין הצורך ובין התאווה, והגבול שהושם לחיים על ידי חובת האדם על הארץ, החיים כחיי הבהמה שטבעה בלבד מנהג אותה, הושמו תחת עיני אבות העולם ... אבות העולם, מבחירתם שניתנה להם מיד הבורא, בחרו בחיי יגיעה והשתדלות ...
'א-להי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי' - זו היא תחילת תפילתנו בכל בוקר, כמסירת מודעה נגד כל דעה זרה - לשמור אותה בטהרתה, לחזק ולרומם אותה על ידי קניין החכמה והתפשטות רחשי חשקתה. מוסר ספר התורה מלמדנו שלכל אדם, בלי הבדל ובלי הפרש, ניתנו הכוחות הצריכים למצבו שבו הוצב בעולם, ולעומת זה - שכל אחד יקבל מידי ההשגחה השכר הראוי לו, כפי השתמשו בכוחות אלה.
רוח ישראל, עמ' 69-70. דפוס יוסף פישער, קראקא תרנ"ד (1894).
כמה וכמה, צריך האדם להדריך את בניו, ולחנכם בתורה ומצוות, בקטנותם - לזרז בהם, לאחר מותו, לחזות בנועם ה'. ואל יתפתה האדם מיצרו הרע, שאומר לו - שהבן הקטן הוא רך השנים, והתורה מתשת כוחו של אדם, ותמתין עד אשר יגדל ויהיה לבן חיל, ויוכל להעמיס על עצמו עולה של תורה...
שכבר אמר שלמה המלך עליו השלום במשליו 'חנוך לנער על פי דרכו' - וכשהאדם יגדל, אז יהיה קשה לחנכו בתורה ומצוות, שלא ישמע אליו, ויוכל לבעוט בו. לא כן אם הוא קטן ורך בשנים, אז הוא דומה לנטיעה - בעודה קטנה שיכול האדם להטותה לאיזה צד שירצה
דברי מרדכי דף ' קי"ב עמ' ב' דפוס עידאן, כהן, צבאן. ג'רבה תש"ה (1945)
כשנותנים לאברהם שיברך אומר: איני מברך, שאיך אברך לשאר בני - בני יצחק, ואטיל קנאה?! ולא אברך לבני ישמעאל, שהם לא קבלו תורה ולא עסקו?!
כי הגם שישמעאל עשה תשובה, מכל מקום, זרעו אינם ראויים לברכה. ויהיה לי עוגמת נפש, שאברך לקצת זרעי ולא לקצתם.
ומכל מקום אחר כך נותנים ליצחק, ולא חששו שישיב כאברהם. יען כי בחייו גם כן עשה כן, ובירך ליעקב והניח עשיו ואמר 'גם ברוך יהיה'. ...ועם כל זה אמר: איני מברך - שיצא ממני עשיו, ואיני חולק על אבי - כי סבור הוא שיש בזה עוגמת נפש.
ויכוח נעים בתוך מליץ נעים דף מ"א עמ' ב, ירושלים תרפ"ז (1927)
'עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא' - רצה שלמה המלך, עליו השלום, לשבח ולפאר מעלת תהילת השיבה. כי אין כל אדם אשר לסיבת זכותו ומעשיו, יהיה ראוי שיזכה לשיבה, רק השם יתברך נותנה על צד הרחמים בדרך צדקה, כמי שנותן צדקה לעני.
וזהו שכתוב: 'עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא' - כלומר על צד הצדקה, שעושה השם יתברך עם האדם, תמצא השיבה. הרי מבואר כי אפילו יהיה האדם צדיק גמור, על כל זאת אין זה מספיק לו לזכות לזקנה ושיבה, רק על צד צדקה וחסד.
ע"ם מרדכי, דרוש להספד, דף כ"א עמוד א', דפוס 'המערב', ירושלים, תרצ"ג (1933)
'שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך' - פירוש שתועלת העצה וקבלת המוסר תבין ערכה באחריתך, ואחריתך פירוש בניך, שהם אחרית ותקוות האדם.
מחשבות שלום, עמ' 58, דפוס מוריה, ירושלים, תש"ח (1948)
עוד נשאלתי מהרב הנזכר וזה לשונו: עוד שאלה אחרת - שבמוצאי שבת קודש, משחשכה, ולפעמים עדיין הם קוראים האלפא ביתא, שרגילים לקרות במוצאי שבת קודם ערבית מזמור 'אשרי תמימי דרך', ונוצרית אחת נכנסת לבית-הכנסת, ומדלקת החשמל, וכולם נושאים את המחזורים, ומתפללים בהם ערבית. אם יש בזה שום איסור או לא?
כיוון שהאור הזה, נהנים ממנו החיה והחולים, שלא נבצר שיהיה בעיר חיות וחולים, ולכן מברכים עליו. ועל זה אנו סומכים שאנחנו נהנים מאור החשמל, בליל שבת ובלילי יום הכיפורים,
אף-על-גב שכמה פעמים נכבה ונדלק בשבת על-ידי ישראל וקיים לנו המבשל בשבת במזיד אסור לו לעולם, ולאחרים מותר במוצאי-שבת וכמו שפסק מרן בסימן שי"ח סעיף א עיין שם.
אבל בהיות שהאור נהנים ממנו חיות וחולים, שלא יבצר בוודאי שיהיו חיות או חולים צריכים לזה ולכן מותר, וכמו שפסק מרן ז"ל שם בסעיף ב', שהשוחט לחולה בשבת - מותר לבריא לאכול ממנו בשבת ואף-על גב שכתב שם: במבשל לחולה, שאסור לבריא וכולי שם. היינו טעמא: שמה ירבה בשבילו אבל כאן לא שייך טעם זה ולכן מותר.
גדולת מרדכי, עמ' קכ"ט, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).
הרבנית מרת בנוינידה מריני, אמו של מורי רבי - אבי, הייתה חכמה גדולה בתורה ויודעת פרק בשיר, ויש לי מכתב ידה, פירוש איזה פסוקים ושירים. ובבחרותה נשאה ונתנה בארבע אמות של הלכה עם רבני הדור, והיו תמהים על חריפותה, וגם אחרי שהייתה לאיש עם מורי רבי - זקני המשכיל, כבוד מורי רבי מרדכי גירונדי, זכר צדיק לברכה, לא מנעה עצמה לעסוק בתלמוד ובמדרשים עד יום פטירתה, זיכרונה לחיי העולם הבא. מצאן קדושים החכמה מרת בנוינידה, אלמנת הישיש, כבוד מורי החכם רבי מרדכי גירונדי, זכר צדיק לברכה. אדם קרא לאשתו על כי היתה אם כל - מי כן, לזאת יקרא חוה על היותה אם כל חי. תלמידים הרבה גידלה לתורה, בדיוק קריאה ויראת אל חי.
תולדות גדולי ישראל וגאוני איטליה, ערך ט"ז, עמוד 56, טריסטה תרי"ג (1853)
'מזקנים אתבונן, כי פיקודיך נצרתי' - יובן במה שנתפשט מנהג עדת ישראל להלוך להשתטח על קברי הצדיקים ומתפללים שם. לעמוד זכותם להגן בעדם להצילם מכל צורה וצוקה ומכל חולי וכיוצא.
וטעם למנהג זה כמו שנודע צדיקים במיתתם קרויים חיים, ולזה הם מעתירים עתרת החיים והשלום עלינו ויותר תועלת גדולה בתפילתם יותר מתפילה שלנו. ...
אותם שנענו בזכות הצדיק ההוא, באו בטהרתם, ועוצם תשובתם, ולב נשבר איתם, ולזה נענו בתפילתם. ונענו בזכות הצדיק, זהו תועלתם. ולזה נתכוון אדונינו המלך דוד, באומרו: 'מזקנים' - שהם הצדיקים, שעודם נקראים חיים גם במותם, 'אתבונן' - למה יש שנענים בזכותם, להגן בעדם שינצלו מכל מיני פורענות וכיוצא בשביל 'פיקודיך נצרתי' - ונקי מכל חטא.
ספר ויאמר משה – חידוש תנ"ך ודרשות, עמ' 293, הוצ' מכון בני יששכר הספריה הספרדית ירושלים תשס"ז (2007).
בן תשעים לשוח - והרי יש לשיח ולספר את העניין הגדול הזה כי הפליאו לעשות עמו, מה שאין דרך בני אדם, מה זה ועל מה זה, איזה זכות בידו גדול או איזה עסק עשה עד שזכה לכך להאריך ימים על פני האדמה, עד שהחיה אותו והיטיב עימו, כל הימים אשר חי על האדמה, להימשך בתורתו זוכה לכל החיים האלה, כמו שמצינו בגמרא: אמרו לו: במה הארכת ימים? ואומר: הייתי עושה כך וכך, וזה שומע ומבין ולומד לעשות כך, והוא עצמו מחזיק בהם ומודה לפני מי שאמר והיה העולם, שגמל עימו טובות וחסדים להחיות אותו ביום ההוא, ולא דבר ריק הוא, להגיע האדם לימי הזקנה, והאריכו לו ימים ושנים.
כמו שאמרו בגמרא אפילו על זקני הארמים, צריך להדרם ולכבדם כי כמה הרפתקאות עברו עליהם, ומתוך כך הכירו מעשיו של הבורא יתברך, ובטחו בו, וליבם היה נכון עימו. ובא התנא בעניין הזה, להודיע לנו, שמצווה לספר עם האיש הזה מימים לימים, ולשאול ממנו את אשר עבר עליו, מכמה צרות וה' ברחמיו הצילו, וכל כל טוב גמלהו, וכמה ניסים ונפלאות נראו ימיו, הן ליחיד הן לציבור, אם לגוי או לממלכה, ומתוך כך שמו של א-לוה יתברך מתקדש, ואחרים לומדים ממנו ומענייניו וזוכים לימים כמוהו.
סדר היום, עמ' רנ"ט, הוצאת הרב יהודה דייטש, ירושלים, תשל"ח (1978)
'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד' - כי חינוך הבית הוא בתורה ומצוות, והוא הבית האנושי, ולא באכילה ושתיה ותענוגי מותרות ההבל, ורוב הדר, כלים ומלבושים נאים, ויקדים להתפאר ולהראות לעולם רוב עושרו וגדולתו. ומצאנו שהמשילו אב החכמים, שלמה המלך, עליו השלום, לבית, כמו שכתוב: 'ובשפלות ידים ידלוף הבית', וכתוב 'ביום שיזועו שומרי הבית'. וגם כן המשיל המצוות לחינוך, כמו שכתוב: 'חנך לנער על פי דרכו', ורמז במילת 'דליתני' - התרוממות החלק הנפשי, רצה בזה, כשם שדליתני ורוממתני על כל המעשים, ונתת בי רוח א-לוהית ממעל, על כן 'ארוממך' - בתורה ובמעשים טובים, 'ולא שמחת אויבי לי' - הוא האויב הפנימי, אשר בקרבו ישים ארבו, יצר רע תקיף, יועץ בלייעל בקרבו, להורידו לבאר שחת, ולדחותו מעשות מעשים טובים. ... ונמצינו למדים מכל אלו מלים, מעלות טוב וישר, לעשות המנהג הזה של חינוך הבית, ולא כמו שאומרים ליצנים המתלוצצים בדורות הללו, בעוונותינו הרבים, שאינו מנהג נכון ומבזים התורה ולומדיה, ועליהם נאמר 'מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה'.
יד משה, דף כ"ט ע"ב, דפוס אלמנה ויתמי יוסף פרופס כ"ץ ואברהם פרינץ, אמסטרדם, תקס"ט (1809).
מצוות חינוך הבנים על פי תורת משה. מצווה זאת נכפלה פעמים רבות בתורה: 'ושיננתם לבניך', 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם' ... שמצוות חינוך הבנים ולימוד התורה ביחס לכל מצוות התורה היא שקולה נגד כל המצוות ... וצדקו מאוד רבותינו זיכרונם לברכה שאמרו: 'גדול התלמוד' - זאת אומרת: גדול התלמוד מכל מצוות התורה, שהתלמוד מביאו לידי מעשה, וכן אמרו גם כן על פסוק: 'אותי עזבו ותורתי לא שמרו' - שאמר, כביכול שהייתי מתנחם על שאותי עזבו, אם היו שומרים את התורה, הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירן למוטב ...
והסוד הזה מבאר לנו הכתוב באומרו: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' - שמהפסוק הזה נראה, שהחיבה יתירה שרכש אבינו אברהם אצל הקדוש ברוך הוא, וקראו אהובו וידידו הפרטי, לא היה רק בעבור שהיה מחנך את בניו ובני ביתו לשמור דרך ה'.
כתבי מהר"ם איררה, דרשה י"ג, עמודים רפ"ו-רפ"ז. הוצאת נכדי המחבר, ירושלים תשס"ח (2008)
'ועל פתחינו כל מגדים, חדשים גם ישנים, דודי צפנתי לך' - שיהיה כולו מקושר לעיל בעניין החוכמה והתורה, שבכל יום ויום, ובכל דור ודור מחדשים חידושים גדולים בחוכמה ובמצפוני התורה, למה שמוסיפים על מה שאמרו הקדמונים, והקדמונים היו כמו פתח להם, שפתחו להם הלימוד, ומוסיפים אחר כך עליהם. וזה אומרו: 'ועל פתחינו כל מגדים' - ירצה, נוסף על פתחינו שפתחו לנו הקדמונים, הוספנו עוד כל מגדים, באופן שנמצאו יחד 'חדשים וגם ישנים' וכולם צפונים לך, להדבק בך.
'ידי משה' על שיר השירים, הוצאת המכון לחקר שלוניקי, עמ' קמ"ט, שנת תש"מ (1980)
'עשה לך רב' - אם בהיותך הולך למקום בית המדרש, אשר שם תלמידים רבים, אינך מצליח, 'עשה לך' - לבדך רב, שילמדך לבדך, ולא תמתין עד שהרב יבקשך ללמדך, לקיים מצוות ללמוד וללמד, כי אם אתה בקשהו ולך אליו, ואם לא ירצה, עשה אותו - כי תלך ותעשה לו כמה פיוסים וכמה תחינות והתנפל עליו עד שירצה. כי מעות אינך יכול לתת לו, כי 'מה אני בחינם אף אתה בחינם', אך 'עשה' - כלומר על ידי מעשה שתעשה בהשתדלותך יהי לך רב.
ירים משה על מסכת אבות, עמ' מ', הוצאת ווגשל, ירושלים, תשע"ב (2012)
'וצפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו' - אמרו חכמינו זיכרונם לברכה שהאב והאם לא יראו אהבתם לבן, אלא אדרבה 'ואוהבו שחרו מוסר', והאהבה תהיה טמונה בלב. וידוע כי הכסף הוא רחמים והזהב הוא דין. לכן היה הארון בתוכו עץ, שהוא עץ החיים והרחמים, ומצופה מבית ומחוץ, כי כך דרכה של תורה תייסר את האדם, כמו שאמר המלך עליו השלום 'משא אשר יסרתו אמו', ולא הראתה לו פנים שוחקות.
ספר ראש משביר : דרשות על התורה, עמוד 230-231, בהוצאת אורות יהדות המגרב ממזרח שמש, לוד, תשע"ו (2016).
וזהו מה שדקדק התנא ואמר: 'משה זכה וזיכה את הרבים - זכות רבים תלוי בו'. כי לא היה חס וחלילה מכלל האומרים: 'אין לו אלא תורה' - אלא זיכה את הרבים, לזכותם בתורה, וטרח ויגע עמהם בלימודם לזכותם ולזה זכות הרבים תלוי בו. ... על פי מה שפרש רש"י על הפסוק: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא שגורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו. לכך נאמר: 'אשר תשים לפניהם' - כשולחן ערוך ומוכן לפני האדם.
המילואים למשה, עמ' קס"ג א'-ב, ג'רבה תרצ"ב (1932)
במעברה, עולה אחת, שלא הכירה את הרב, הגיעה עם תרנגולת וחיפשה שוחט. הרב ענה, שהוא השוחט. היא אמרה לו: אבל אין לך זקן. הרב ענה: אני לא שוחט עם הזקן, אני שוחט עם סכין.
על פי משה ג'יעאן, זהר משה, נתניה, תשנ"ב (1992)
'בני ראובן: חנוך משפחת החנוכי, לפלוא משפחת הפלואי. לחצרן משפחת החצרוני, לכרמי משפחת הכרמי' - על פי מאמר התנא בפרקי אבות: 'בן שלוש עשרה למצוות, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף'. ראובן שהוא בכור וחשוב לישראל, צריך הוא להתנהג בזה השורה: 'חנוך משפחת החנוכי' - כלומר בהיותו בן שלוש עשרה, יחנך אותו במצוות מיד בהגיעו פרקו. ואחר שהגיע בפרק שמונה עשרה שנה, ישתדל לחופה, כאומרו: 'לפלוא משפחת הפלואי', על דרך שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שהקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים בת פלוני לפלוני. ואחרי זה 'בן עשרים לרדוף' - שעוסק בסחורה ובפרקמטיה כדי לקנות חצרות וכרמים, כאומרו: 'לחצרון משפחת החצרוני, לכרמי משפחת הכרמי'.
תיבת משה, פרפראות, דף צד ע"א, דפוס אברהם משה לונץ, ירושלים, תרנ"ט (1899).
'מכאן שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם' - הטעם הוא, לפי שנשמתו של הצדיק או של אדם חשוב, בוודאי שהיא כלולה מריבוי ניצוצות הקדושה, כאילו היה איש אחד המחזיק אנשים הרבה. ולכן כשנכנס באיזה מקום, הוא עושה רושם גדול, כאילו היו אנשים הרבה שנכנסים ביחד, ולא איש אחד בלבד. וכן כשיוצא, הוא מניח רושם גדול של עצב ודאגה, כאילו היו הרבה שיצאו. וזה סוד: 'שקול משה כנגד כל ישראל'. וזה סוד שאמר הלל הזקן: 'אם אני כאן הכל כאן', לפי שהיה משורש נשמתו של משה.
ספר הליקוטים, חלק ב, ביאורי מאמרי חז"ל וזוהר, עמ' תשלו, הוצאת יוסף ספינר, ירושלים, תשנ"ז (1997)
אין להפריד בין הספרות הישראלית-יהודית של תקופת המקרא לבין הספרות היהודית שלאחר המקרא כבין שני תחומים נבדלים זה מזה בהחלט. לא בלבד, שהשנית היא המשכה של הראשונה וניזונת ממנה, אלא שבה מצאו את ביטויים ונמסרו בכתב כמה וכמה עניינים שכבר היו נמצאים בתקופתה של הראשונה ומפני איזו סיבה לא הועלו אז על ספר לזיכרון, או הועלו על ספרים שאבדו ונעלמו מאתנו. את ספר בראשית מצד אחד, למשל, ואת ספר היובלות או בראשית זוטא ואת מדרש בראשית רבא מהצד השני, אין לנו לחשוב אותם לשני עולמות נפרדים זה מזה, אלא אדרבא עלינו לראות בהם שלוש תקופות שונות של זרם מסורתי אחד ואחיד.
וכשאנו מוצאים, במאמרי רבותינו ובנוסח תפילותינו לימים הנוראים את המושג של מלכות שמים המתחדשת עלינו בכל שנה ושנה והמשתקפת בדינו של השופט העליון על כל באי עולם, מושג שאין לו במקרא שום זכר ברור כלל וכלל, אין לנו כאן חידוש שחידשו חכמינו בתקופה המאוחרת, אלא מסורת קדומה שהיתה נמצאת בישראל אף בתקופת המקרא, ושעל פיה מתבארות כמה פרשיות מפרשיות התורה והנביאים והכתובים.
'ספרות מקראית וספרות כנענית', עמודים 8-9, ירושלים תשל"ב (1972)
'כי אקח מועד אני מישרים אשפוט' - שאם בעל הבית, העוסק במלאכה כל ימי השבוע, וממעט בעסק התורה, אך בשבתות ובימים טובים הוא עוסק בתורה ככל הצורך, אז אין עליו עונש כל כך על ימי החול, לפי שהוא טרוד במזונותיו. והראיה שבשבת ויום טוב, שהוא פנוי, עושה חיובו.
וזה אומרו: 'כי אקח מועד' - דהיינו שהקדוש ברוך הוא אומר: אם אקח השבת והמועד לעסק תורתי, אז 'מישרים אשפוט' - רוצה לומר: אשפוט את האדם ההוא במישור.
קנה המידה, עמ' ק"י, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשס"א (2001)
אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק עמהם, כדי שלא יביאם לידי מכשול. ואב שמחל על כבודו, כבודו מחול. ודווקא כבודו. אבל הכאתו וקללתו אינו מחול, ויש אומרים שגם צערו אינו מחול. ואף על גב שמחל על כבודו חייב הבן בדיני שמים, ולכן צריך לעשות תיקון בעבור זה. ...
ומי שחטא בכבוד אביו ואמו יתענה חמישה וארבעים תעניות כמניין אב ואם (עם הכולל). וטוב שכל אדם יעשה תיקון זה אחר פטירת אביו ואמו, ובנקל יוכל להתענות תעניות אלו, ואם תש כוחו יפדה אותם דבר יום ביומו ויאמר בקשה בפדיון, ונראה לי שתיקון זה יספיק בעד שניהם.
ליקוטי חמד, חלק שני, הלכות כבוד אב ואם ואחיו הגדול וחמיו, הלכה כב, עמ' 245, דפוס הפועל המזרחי, תשל"ז (1977)
הן הדברים, הנקנים באמירה לאיש כערכך בעל נפש יקרה, כי לאחרים צריכים מסירה. ואם תשמע לעצתי הכשרה, יקרה לך כאשר גם לי קרה, כי כמה שנים טרחתי במקרא בדברי המקובלים שטורחים בסברה, עד זכיתי ללמוד תלמוד מטה קדוש כבוד מורנו הרב רבי אלחנן נר שמאיר, ויגעתי ומצאתי בהוצאה ובטרחה יתירה רוב ספרי הרב חיים ויטאל, שהן הם גופי תורה וסולת נקיה וברה, ועליהם מיוסדת ידיעתי הצעירה, ובהם יגיעת עוני תדירה. הנה לפניך החכמה סדורה, באשר זכית בזכותך לנעימות חברה של בני בחירי נאמן רוח טהורה, ועתה הרי זו היא דרך ישרה.
אגרות הרמ"ז, אגרת ל"ח, עמ' קס"ה-קס"ז. הוצאת ישיבת החיים והשלום, ירושלים תשנ"ט (1999).
'מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם' - אכן אין התלמיד מחכים את רבו, ולא הרב מלמד, וזוכה התלמיד לכתר תלמוד תורה, אלא בקניית מידת הענווה.
קרא משה בתוך שערי תורה , עמ' יד, דפוס דוד עידאן, גרבה, תער"ג (1913)
'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב' - תורה שבעל פה, שהיא ציווי מפה לפה, שימה בפיהם, זה יעיד ויורה מקרא שכתוב: 'תורה ציווה לנו' - להורות שדברי החכמים רבותינו, הולכים ומגיעים עד משה מפי הגבורה, בקבלתם איש מפני איש, באסיפת זקנים, והסכמתם עליה, היות קבלת האחרונים מהראשונים אמת וצדק, אשר שתו בצמא את דבריהם כדי להרוות צימאון בני ישראל בגלותם, אשר בחמלת ה' אותנו, נתן להם לב לדעת, כי היו ויהיו הדורות הולכים ומתמעטים, כמו שאמרו: 'עתידה תורה שתשתכח מישראל' ולכן הסכימו והשאירו לנו אחריהם 'ברכה עד בלי די', 'הלא בספרתם'.
שפת אמת, אלה מסעי, עמ' 12, הוצאת מכון בני יששכר, תשמ"ז (1987)
'מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית א-לוהים וזה שער השמים' - פירש רש"י בדיבור המתחיל: 'וזה שער השמים' - מקום תפילה לעלות תפילתם השמימה. עד כאן לשונו. והנה כתב הגאון הרב חיד"א, זכרונו לברכה, בספרו 'קשר גדול' בשם רבנו האר"י, זכרונו לברכה: מנהגי שורשי התפילות אין לשנות ממנהג הקדום, כי י"ב שערים כנגד י"ב שבטים, ותפילות כל אחד עולה בדרך אחד. עד כאן לשונו. ובא הרמז במה שכתוב: 'וזה שער השמים' - תיבת 'זה' עולה בגימטרייה י"ב - רמז לי"ב שערים בשמים המכוונים כנגד י"ב שבטים, וכנזכר לעיל.
תורה מסיני: גילוי תורה שבעל-פה בתורה שבכתב, [חלק א], בראשית, עמ' קלג. הוצאת המחבר, בני ברק, תשס"ח (2008).
אמר לי רבי ינון חורי עליו השלום: זה מה שאתה עשית בספרים של 'אור החמה', אתה ריכזת את החלק הכי משובח, את החלק של העשר אחוז, בשלוש מאות הספרים, בזה. לכן הרבה לומדים בהם והרבה הוגים בהם, כך אמר לי רבי ינון חורי עליו השלום. ...
רבותינו שבשמים ובארץ יעשו יתפללו עליך, וודאי שאתה עושה להם נחת רוח, זה טובה נצחית, 'גדולים צדיקים מיתתם יותר מבחייהם', בחולין בדף ז עמוד ב, 'גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת'. ...
התקשר אלי לפני שבועיים, רוצה להזמין אותי להיות סנדק. מה העניין. אמר לי, כבוד הרב זמן קצר אחרי שלקחתי אשתו הלכה לרופאה אמרה לה שהיא בהריון. אבל מה החידוש. טוב, הריון, הריון. הרופאה הייתה רופאה חרדית, אמרה לה מבחינה רפואית, הנוסחה הרפואית היא לא יכולה לעולם להתעבר, משהו בהורמונים השתבש שמה. אין. לא שייך שתתעבר. שזה כנראה גם היה חסימה של שלוש שנים מוחלט. 'תעמוד מלדת'. עמידה מוחלטת. אין. אמר מבחינה רפואית לא שייך שתהיה בהריון, אין דבר כזה. אמרתי, לא ידידי, התורה מעל הרפואה, מעל הכל. ...
אז מי יודע מבן רבותינו חכמי ג'רבא ותוניס ואגפיה, מספיק שאחד מהם למד תורה לשם שמים, מעיקרא, שהרי כולם בסופו של דבר למדו לשם שמים, אבל נניח שהיה מראש לשם שמים, שהקדוש ברוך הוא משדד מערכות שמים בשבילו, אז גם אם מבחינה רפואית היא לא תיכנס להיריון, בזכות שאותו חכם שדובבו שפתותיו, הוא התפלל ונענה, וזה פשוט. זה ממש ככה
תמלול מתוך 'סימנים בש"ס', זמן חורף תשע"ו, https://www.youtube.com/watch?v\ESi_zpe_n4k&t\1823s, הועלה לרשת ב2017.
אמנם הבן, בהיותו צעיר בימים, האב חייב ללמדו בראש ובראשון את תורת ישראל, לחנכו במנהגי יהדות, ולמלאת אזניו מחוקי דת א-לוהיו. בלי ספק כי עד סוף ימיו עדי זקנה לא יעזבנה, וקשורה בחייו תמיד, וההרגל נעשה לו טבע.
אבל לדאבוננו הגדול, נשכח מה שנקרא בכל יום פעמיים ושלוש: 'ושיננתם לבניך ודברת בם', 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'. מה לעשות כי הדור נהפך, והיום אין כל אב מקפיד בזאת המצווה, כי רק איזה יחידים. ויום אחר יום הכאב הולך ומתרבה, ואסון נורא עתיד לו לעם, כי יפגשנו ויהדפנו, חס ושלום, אם לא יבואנו עזר.
וכדי להבין איזה תרופה למחלה הזאת הנוראה, באתי איזה פעמים, בשקלא וטריא, עם יחידי עמנו אשר בעירי בעניין זה. ובפעם האחרונה הצלחתי בעזרת איזה יחידים אוהבי העם ודתו, ובתוכם הישראלי הלאומי הנכבד, הדרת מעלה מ"ו אלי זילברשטיין, מנהל לבתי הספר האליאנס הישראלית, פה כרמאנשאה. וגם חברי ה'כומיתה סכולר', אשר קיבלו עליהם להשתדל בזה, ולעשות צעדים ותקנות בעד התלמידים, שלא יכשלו יותר מזה.
פרדס הדת, הקדמת המחבר, עמוד ז'. הוצאה פרטית בידי צאצאי המחבר. תרצ"ד (1934)
'בהבל פיהם של תינוקות העולם מתקיים' - וזה כי התורה מתחלשת לפעמים, ולפעמים מתחזקת ... והקדוש ברוך הוא עושה בסיס לתורה, מזה ההבל שאין בו חטא, ובו התורה מתחזקת, כי כבר הוא מוכן לזה, להמשיך כח התורה כנאמרת למעלה.
וזהו: 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז' - והוא ממש יסדת ... והן סוד הרגליים של מעלה התומכות לגוף, ובהן תלוי כח תמיכות התורה, להחזיק אותה שלא תימוט בסוד 'ותומכיה מאושר'.
מאמר 'דרך עץ חיים' בתוך ספר מסילת ישרים, עמ' קצ"ב, הוצאת אורות חיים, ירושלים תשמ"ח (1988)
'מי כעמך ישראל' היקרים והמסולאים, להדמות ליוצרם, וילבשם כותנות וציציות שמעשיהם נאים, מכריע הוא את כולם. זה גם מביאים אותם לבית הכנסת בשמחה רבה, בשירים ותשבחות, 'בערב היא באה ובבקר' אין לדבר קצבה, זמירות יאמרו, וישאו את קולם.
והנה לכאורה יש לתור ולדרוש טעם, כעיקר למנהגם של ישראל תורה, אשר נהגו פה איזמיר, יעזרה א-לוהים, בשבת הלבשה, בהתאסף ראשי עם, וכל ישראל, רובם מתוך כולם, בבית הכנסת והמשוררים בתוכם, לשיר בקול נעים שירה חדשה, באשמורת הבוקר, ונמשכים בשיר על עלות השחר, ומנהגם בזה וודאי תורה היא. ואפשר כי בא הרמז למה שאמר הגאון המפורסם החבי"ף, ישמרהו הרחום וינצור אותו בספרו הקדוש 'נפש חיים', אות שיר סימן מ"ז, משם התיקונים, שעל ידי השירה זוכים בני ישראל לצאת מהגלות, ובזה פירש כוונת הכתוב: 'צהלי ורני יושבת ציון כי גדול בקרבך'. עיין שם.
וידוע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי', אם כן נמצא שזה וזה אחד הם, ולכן כיוון ששבת זו עסוקים במצוות הצדקה, עשו תקנה זאת גם כן, יחד אספו כל הנדרשים, וזה גם נתנו קולם, ואז שוררו שירה חדשה, כיוון שעל ידי שירה זה גם יכולה היא שתגן וגאולת עולם תהיה להם וכמובן.
גם כן בא הרמז, שכיוון שעל ידי הצדקה מצינו בה כפרה, כמו שכתוב: 'וחטאך בצדקה פרוק', וכן אמרו, שגדולה צדקה יותר מכל הקרבנות, שכתוב: 'עשות צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'. ובמדרש רבה על פסוק: 'ויסע משה את ישראל מים סוף', שעל ידי השיר נמחלים עוונותיהם, יעויין שם. משום כך, כיוון ששקולים הם, לפיכך יבואו שניהם, כי אותה אנו מבקשים, מחילה וסליחה וכפרה. וקיים ותמצא קל.
אם הבנים, חלק א, דף פט ע"ב- דף צ ע"א, דפוס בן ציון בנימן רודיטי, איזמיר, תרל"ג (1873).
'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה' - והיינו כמו שכתוב: מכבדו בחייו ומכבדו במותו. ועיקר הכבוד, אשר יעשה הבן אחרי מותו הוא לילך בדרך הטובה והישרה, שעל ידי זה יהיו שמחים שם בקבר, שזהו הכבוד האמיתי. ואמר 'למען יאריכון ימיך' - לבשר לו להבן, שמכל מקום, 'יאריכון ימיך' - שיהיה לך ימים טובים ואתה שמח בקבר - שכאשר עשית, כן יעשה לך וזהו שכתוב: 'על האדמה' - רמז על הקבר.
'משה עבד', אות כ', דף צ"ו עמ' א', איזמיר, תרמ"ג (1843)
שמעתי בשם הרב צלאח מצליח זיכרונו לברכה שפירש עם מה שאמרו חכמנו זיכרונם לברכה: 'כל תפילה, שאין בה מפושעי ישראל - אינה תפילה. וראייה מחלבנה שריחה רע, ונמנית עם סממני הקטורת'. והטעם - מפני שכשרואים המקטרגים תפילת הציבור, שהם כולם צדיקים ותפילתם זכה ונקייה, מעכבים תפילתם מלעלות מקנאתם.
ויבחר משה אות ת', עמ' של"א הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
'ויבואו שני המלאכים סדומה בערב' - ולהלן קראם אנשים. שלאברהם וללוט שניהם נדמו להם לאנשים חשובים ולכן שניהם קראום אדוני, וכפירוש רש"י לעיל, אלא שלאברהם, אף על פי שנדמו לו כערביים, מכל מקום חשב בדעתו שהם נדיבי עמים נאספו ובאו אליו אל ביתו, ולפיכך קראם אדונים, שזו אחת מהלכות דרך ארץ, ומכל מקום לא נתיירא מהם כדרך העולם, שבראותם מלכים ויועצי ארץ יאחזמו רעד מפניהם. ... ואפילו כך אברהם לא קם מפניהם, ולכך קראם כערכו, אנשים, שלא שמהלכות דרך ארץ, ומענוותנותו, קראם אדונים, מאחר שעברו עליו לכבודו.
אבל לוט, שהיה כוחו רע, קראם מלאכים, כלומר שמיד שראה אותם פחד משומם, כרואה את המלאך, אף על פי שראה אותם בדמות אנשים.
מלאכת הקדש, פרשת וירא, ד"ה 'המלאכים', דף כא עמ' א, דפוס אליעזר יוסף חיים סעדון,ליוורנו, תקס"ג (1803)
מעשה שהיה פה עיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן הא שתא שנת התקע"ז (1817), שירדו שלגים לרוב מיום רביעי בשבת עד יום שבת קודש, שלושה ימים, מה שלא ראינו ולא סיפרו לנו אבותינו, באופן שעלה גובה השלגים מעל הארץ בחצרות למעלה מפתחי הבית ברוב המקומות, וברחובה של עיר שיעור קומת אדם והותר. ומיום שישי לא יצא איש ממקומו, ואפילו דלתות העיר הנעולים בלילה לא נפתחו. ומקום מקדשנו בתי כנסיות נמוכים בארץ, וכיסה השלג כל השערים, באופן שיום שבת קודש פרשת בשלח לא נפתחו, ולא היה מי שיתפלל שם זולתי, שבחמלת ה' עליי, עיר הקודש כאן, נמצא מקום קדוש מדרשו של שם הרב החסיד כבוד מורינו הרב גדליה חיון וכבוד מורינו הרב שלום שרעבי, זכותם לחיי העולם הבא, אשר שם מתפללים חסידים ואנשי מעשה, וכהיום הזה מתפלל שם ודר שם מרן מלכא מר חמי, ה' ישמרהו, והיות המקום גבוה ובית דירה, בהשתדלות מרן חמי קבץ שם שנים שלושה מניינים להתפלל שם אותו שבת, והוציאו ספר תורה אך בשאר בתי כנסיות לא נפתחו.
ואני הצעיר נמצא איתי ספר תורה של מרן אבא ביתי, וטרחתי למצוא מנין להתפלל, ולא באו היותי דר במקום רחוק מרחוב היהודים, ולא היו עמי כי אם שמונה, והתפללנו ביחיד בלי קריאת התורה, ואחר התפילה סעדנו כמנהג וקרוב לשבעה שעות מן היום הזמינו לי מן השמיים שני צנתרות הזהב, והיה מניין עמהם, ואז הוצאתי ספר תורה, וסדרתי סדר היום לקרות שבעה עולים לברכות והפטרה כמנהג שחרית. ובו בפרק תפסתי אם יש איזה סברה מעכבת ולא מצאתי, וגמרתי ועשיתי מעשה האמור וכדי שלא להביא לידי מכשול פן יאמרו רע לי על המעשה, נתיישבתי בדבר לדון ולהורות בריש גלי כעניין נדון שלנו שכך צריך לעשות.
ברכות מים, חלק אורח חיים, הלכות יום טוב, סימן קל"ה, דף ג'. נדפס בסאלוניקי בדפוס השותפים מרדכי ודוד, תקנ"ד (1794).
'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו' - צדיק אחד עשה בית מלון לאורחים או בית ביקור חולים או בית הכנסת, ולאחר זמן רב הוסיף אחריו צדיק אחר על אותו בית מלון ... והגדילהּ, והצמיחהּ, והוסיף נופך עליה, הנה גם מפרי של מצווה של זו השני, אוכל הצדיק הראשון ממנה.
מכיוון שהצדיק השני לא היה עושה אותו דבר, אם לא קדם לו הצדיק הראשון כבר, ומצווה של הראשון היא כדבר המעמיד, שאפילו באלף לא בטל, שהיא הגורמת למצווה שאחריה, שאם לא הייתה נטועה מצווה הראשונה בעולם, לא הייתה צומחת השנייה. ...
'מעלליהם' - לשון עוללים ויונקים, רוצה לומר: לא נצרך לומר - שפרי של מעשיהם יאכלו - שמצווה עושה פירות, אלא גם פרי מעלליהם, שהם פרי תולדות מעשיהם, שנולדה מצווה שניה מהראשונה, ולא עשה השנית בידיים, גם פרי הנולדות יאכלו, יען שמצווה ראשונה היא היתה יסוד מוסד לבניין.
תורת משה, כרך ב', בגדי ישע, דברי משה, ישעיה, עמ' י"ד, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ט (1989)
כל עדה בישראל מהוה חוליה נאמנה בשרשרת האומה לדורותיה. כל שבט וערכיו, כל עדה ומכמניה. ואם חלילה תחסר חוליה אחת, הרי השרשרת פגומה בשורשיותה.
ועל כן חלילה מלזלזל, חס מלפגוע, בכל מנהג ואף בלתי מוכר, ממנהגי העדות השונות.
הגיגי הבשם- אדם, תוחלתו ותכליתו, עמוד 31. הוצאת המרכז הרוחני- קהילתי ובית כנסת 'שאולי', אשדוד, תשמ"ד (1984)
'בנים אתם' - והבן אף אם חוטא ופושע הוא, מכל מקום, בן הוא, ואין תואר זה נפקע ממנו עולמית. ... אבל יהיו דבריו בתוכחת נועם וענות צדק - כי על כן בניו של מלך הוא מייסר.
הגיגי הבשם- אדם, תוחלתו ותכליתו, עמוד 60. הוצאת המרכז הרוחני- קהילתי ובית כנסת 'שאולי', אשדוד, תשמ"ד (1984)
'צריך לברך קודם שמדליקים נרות שבת: ברוך אתה ה' א-לוהנו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו להדליק נר של שבת' - ולא תעשה ההפך שתדליק הנרות ואחר כך תברך, משום שאנו קבלנו הוראות מרן הבית יוסף שהוא מרא דארעא של ישראל, ואסור לנו לזוז מפסקיו.
ולדעתו אישה לא מקבלת שבת בהדלקה ואם כן יכולה לברך ולהדליק, משום שלא קבלה שבת בברכה, אבל אם תדליק ואחר כך תברך, נכנסת לבעיה של עובר לעשייתן, שהרי בכל דבר קודם מברכים ואחר כך עושים את המצווה. כגון אדם שאוכל פרי, קודם מברך ואחר כך אוכל, וכן בכל המצוות, ואם כן גם כאן בנרות שבת, צריך לברך ואחר כך להדליק, ולשיטת מרן לא מקבלת שבת בהדלקה, וגם תוכל לכבות את הגפרור אחר ההדלקה משום שעוד לא קיבלה שבת
מנחת אהבה חלק א' פרק א' סעיף ה' עמ' 23 הוצאת דפוס הכהנים בני ברק שנת תשנ"ב (1992).
'ושמרו בני ישראל את השבת - לעשות את השבת לדורותם' –
קטן שבא לכבות - אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהם. והעמידו המקרה בש"ס: בקטן העושה לדעת אביו. אמר: 'ושמרו בני ישראל את השבת', 'בני' דווקא - שהם בנים קטנים, גם הם ישמרו את השבת. ואין שומעין להם, אם רוצים לחלל השבת. והטעם כדי - 'לעשות את השבת לדורותם', שעל ידי שיתחנכו מקטנותם לעשות השבת, יהיו שומרים השבת כשיגדלו.
'מדרשו של משה', עמ' צ"א, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"א (2011)
שאלה. תרנגולים ותרנגולות הנקראים 'דזאז אל-הנד' אצלנו בג'רבה אין לנו מסורת קבלה שעופות אלו כשרים הם, אך עיר הבירה תוניס, יגן עליה א-להים, יש להם מסורת שעופות אלו כשרים הם, ולעת עתה הם אוכלים מהם. האם אפשר לנו לסמוך ולאכול מהם או לא? ...
שמעתי שבתוניס אין להם מסורת, אלא מנהג פשוט להם שאוכלים עוף זה, ולפי זה יש להסתפק אם הווי כמסורת אחר שמנהג פשוט או לא. ועיין להבית יוסף בשם הרשב"א שכתב שאותם מקומות שפשט בהם היתרן - משום שאלמלא שקבלו כן מאבות ראשונים הבקיאים לא היו נוהגים בהם היתר. יעויין שם. הרי מבואר שכל היכן שנהגו היתר באיזה עוף, אומרים ודאי כן קבלו אבותיהם מסורת שזה העוף טהור הוא, ואם כן הוא הדין גם בנידון שלנו: אחר שמנהג פשוט בתוניס להתיר, ודאי כן קבלו מסורת שזה העוף טהור. ומכאן לג'רבא, יגן עליה א-להים, שיכולים לסמוך עליהם וכאמור.
ברכת משה, יורה דעה, עמ' ק"ז-ק"ט, הוצאת א' חדאד, ביתר עלית, תשנ"ו (1996)
צריך אדם להרים מכשול מלפניו, מן המחשבות שבינו ובין בני ביתו, המצויים אצלו, שלא יחשוב עליהם רעה, בהשתמשו מהם במאכלו, ובשאר צרכיו, לחשדם שלא עשו כהוגן או שהחביאו ממנו דבר, אלא ידינם לכף זכות, כי באמונה הם עושים, כל זמן שלא נתברר לו אחרת.
וכן מה שבינו לחבריו, ידינם לזכות, ולא ישנאם, ולא יכעס עליהם, ולא יחשדם בשום דבר רע, ולא יחשוב עליהם מחשבו, שידח ממנו נידח, ולא יחמוד מה שלהם, ולא יאמת לבבו מלתת צדקה, ולא ירע לבבו בתיתו אותה, ולא ישכח מעשה עמלק, ואם יהיה לו כוח ינקם ממנו.
אגרת דרך ה', דף ג' ע"ב, פראנצ'סקו דונא, ונציה, שי"ג (1553)
פעם שבאתי אצל חכם מישאל ללמוד, אמר לי: אין לי תלמידים כאלה בגילך. היה מלמד מבוגרים יותר. כל התלמידים היו שם בגיל של אבא שלי, עליו השלום. הוא אמר לי: אתה יכול לשבת עמהם? - הם זקנים. מרדכי אמר לו: נכון, אתה צודק. אני לא אתן לו כיסא לשבת מכובד, אני אתן לו כמו ילד קטן, שישב וילמד. למדנו שבועיים, ואני לא פותח את הפה, למה? - יש שם אנשים מבוגרים יותר.
סוף סוף עשה מבחן, מי זוכר שבועות שאנחנו למדנו. כל אחד ואחד סתם את הפה שלו. אני גם לא רציתי להגיד, למה? - כי כולם באותו זמן היו מכבדים את הזקנים. אני אמרתי למרדכי, הוא היה קצת מבוגר ממני אבל היינו חברים. אני אמרתי לו: השבת הזה, דיבר על זה; פרשה הזאת, דיבר כזה; זה הלכה; וזה הדברים שלימד באותו זמן. מרדכי אמר: כבוד הרבי, זה ילד קטן אבל תפס. כולם היו אנשים מבוגרים, היו אנשים עובדים היו באים אחרי עבודה לשבת איתו. אני לא היה לי מה לעשות, רק לשבת לשמוע את הדברים שלו. ככה קיבלו אותי.
דברים בעל פה, חכם משה מיכאלשווילי על חכם רפאל אלאשווילי, עלה לyou tube, תשע"ד (2014)
מעולם לא שמענו דבר כזה לשנות את השם, ולבטא אותו ביטוי כזה 'קיל' או 'אלוקים', שאינם אלא הקלה בכבודו של מקום חלילה, וכל המרשה לעצמו לבטא כך יצא שכרו בהפסדו, כי הוראת המלות האלה היא הקלה ומלקות. ...באשר לביטוי 'אלוקים', כי כידוע האל"ף היא מאותיות אהו"י, שאינה נרגשת במבטא, והרבה בולעים אותה לגמרי, באופן שהמבטא יכול לומר 'לוקים' במקום אלוקים, וגם השומע ייתכן שישמע כן, וזה לפי עניות דעתי אסור בהחלט.
שו"ת מקווה המים א', יורה דעה, סימן ג', ע' ע"א. דפוס המערב, האחים אליהו ויצחק אביקסיס, ירושלים, תשכ"ח (1968)
בעניין הדלקת הנרות, רבה הפרצה אצל המונים, בעוונותינו הרבים, ובפרט בעלי החנויות והאכסנאים, ובפרט ביום השוק, ועל פי רוב בעיירות הגדולות, יום השוק הוא יום שישי, ומגודל הטרדה, מתאחרים בהדלקת נרות, קרוב לחשיכה ממש. ... ובאמת בדורות הראשונים היו מקדימים הרבה, וכמבואר בפוסקים הראשונים והאחרונים, ואף באיזה משך בדורות שלפנינו, ספרו לנו, שדרכם היה לקבל שבת ולאכול מבעוד יום (אף שהוא קצת קולא לעניין תפילת ערבית, וכבר דיברו בזה), אשרי חלקם, ועתה איך נהפכה סירי הגפן, ואומרים: שלום שלום. מה זה הרעש?! עוד היום גדול. וטח עיניהם מראות. והוא רחום. ומי שיש בידו למחות, להיות כל איש שורר בביתו, להזהיר על זה, ולדבר בלשון רכה לעמו, עם הקודש, שלא ינקשו ולא יכשלו בזה.
מי מנוחות, קיצור מהלכות שבת יום טוב, דף ט ע"ב, דפוס אברהם רוטנברג, ירושלים.
נתקשיתי בחרוז פזמון 'שמע קולי' שאומרים אותו ביום תענית ציבור וליל כפור, שכל החרוזים סידר אותם בסדר הדורות, הקודם קודם, ובדוד ושלמה אמר: 'והעונה שלמה רב שלומות, וגם דוד אשר שר לך במעלות' - הקדים שלמה לדוד. אף על פי שיראה, שהקדים שלמה כדי שיהיה החרוז מבטא אחת, שלומות - מעלות, אף עלפי כן כל מה שמצינו לדרוש, דרוש וקבל שכר:
יראה לי על מה שדרשו זיכרונם לברכה בסנהדרין ק"ז על פי 'עשה עמי אות לטובה': אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: מחול לי אותו עון. אמר לו: מחול לך. 'עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו'. אמר לו: בחייך איני מודיע אבל אני מודיע בחיי שלמה בנך. בשעה שבנה שלמה בית המקדש, ביקש להכניס הארון לבית קודש הקודשים, דבקו שערים זה בזה. אמר כ"ד רננות, ולא נענה. אמר 'שאו שערים ראשיכם, והינשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד', ולא נענה. כיוון שאמר 'ה' א-להים, אל תשיב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך' - מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון.
למדנו מכאן שעניית דוד תלויה בעניית שלמה, ואפשר שזה היא כוונת מסדר החרוז: 'העונה שלמה' תחילה, שנענה שלמה תחילה, ואחרי כן ידעו שהקדוש ברוך הוא מחל לדוד, בשביל כך הקדים שלמה תחילה, אם יראה בעיני ה'.
ספר וישמע משה, עניינים נפרדים, עמ' קטז. דפוס חדאד עידאן כהן צבאן, ג'רבה, תשט"ז (1956).
ידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ורוב העולם בתוקף יצרם בבחרותם, נשמעים לפיתוי היצר הרע למעול מעל בה'. ואפילו כשמקיימים המצוות, יש מהם שעושים שלא לשמה. ואפילו שעושים לשמה, הם עליו למשא ומבקש אם יוכל להפטר. ואם לא יוכל להיפטר, אז עיניו תלויות, אימתי יסיר מעליו אותו החיוב. אבל כשעברו רוב שנותיו של האדם, ונתיישב בדעתו, וראה שכל הנאות העולם הזה הם הבל הבלים, והוא לקברות יובל, ועתיד ליתן דין וחשבון, אזי עובד מאהבה, ונותן לבו לשוב ולתקן כל אשר עוות.
קהלת משה, חלק ראשון, דף נ עמ' ב, דפוס אליהו חי בן אברהם ששון, ארם צובה, תרל"ג (1873).
'והעמידו תלמידים הרבה' - לימדו אותנו איך להנהיג את הבית, דהיינו להנהיג את הבנים לעבודת ה'. ועל זה אמר: 'תלמידים הרבה' ולא אמר 'רבים' - כוונתם בזה שיהיו תלמידם זמן הרבה, דהיינו: שיתמידו בלימודם. ולא שבזמן מיטב לימודם, יוציאום לעבודה או למסחר. וכן אמר רבי מאיר: 'מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה'
אהבת שלום, עמ' 6-7, הוצאת ישועה סאלם, ירושלים תשמ"ח (1988)
"ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלוהים" (שמות יט, ב) כמו שאמרו חז"ל ויחן שם ישראל שנעשו כולם כאיש אחד באחדות אחת ועל ידי זאת זכו בתורה. וגם כתוב דלא זכה משה רבנו לקבלת התורה אלא על ידי הענוה. ובזה פירש כוונת התנא משה קבל תורה מסיני רצה לומר מסיבת סיני שהוא ענו ובחר בו משה. כמו כן משה על ידי הענוה בחר בו וזה שאמר ויחן שם ישראל נגד ההר כלומר מעין ההר שהיה עניו כמו כן ישראל היו באחדות אחד וזהו על ידי הענוה ולזה זכו לתורה.
תורת משה, עמ' סג'. הוצאת ארגון יוצאי ג'רבא בישראל, בני ברק תשנ"ד. (1994)
'עתה הפעם ילווה אישי אלי' - שמעתי הלצה, שדרך האישה כשיש לה שני בנים ויוצאת לשוק תופסת אחד מימין ואחד משמאל. ואמנם כשיש לה שלושה בנים תזדקק לעזרת בעלה. וכן כאן - לוי שהיה הוא הבן השלישי, אמרה עליו אמו בלידתו: 'עתה הפעם ילווה אישי אלי' - כי ילדתי לו שלושה בנים.
יראת השם, ליקוטים וחידושים , עמ' 397, הוצאת בן המחבר, ירושלים תשנ"ד (1994)
הנה עין רואה ואוזן שומעת רוב בנות תוניס ואגפיה, סביב סביב, רעבים גם צמאים. לא רעבים ללחם ולא צמאים למים, כי אם למורה דבר ה' חוקיו ומשפטיו. ומה יעשה עם ישראל לימים יבואו? ותורה מה תהא עליה? הלא בנינו ובני בנינו ובאים אחרינו בדורשם ממנו משפט, מה נשיבם וכי יקום אל מה נעשה? וכי יפקוד מה נשיבהו? הבנים אין לישראל? ידעתי וראיתי כי יש שלמים וכן רבים אשר החלו לדאוג על זה והכינו איזה הכנות לבל תפוג תורה. ואולם הכסף יענה את הכל, ובראות התלמידים כי רובצים הם תחת משאם, משא לעייפה על המחיה ועל הכלכלה, על כורחם שלא בטובתם, יפנו אל עסקי החול כי אם אין קמח אין תורה אמר השלם באבות, ובשומנו לב לזה יתוקן הכל.
שו"ת ישיב משה, הקדמת המחבר. הוצאת ארגון עולי ג'רבה ודרום תוניסיה בישראל (מהדורה שניה). תל אביב, תש"מ (1980).
תיכתב זאת לדור אחרון, בספר הזיכרון, למען דעת צדקות ה' חסדו ואמונתו, אשר פעל ועשה עמנו - עמו וצאן מרעיתו, תושבי אורבינו, יגן עליה א-להים, הצפיננו בסוכה ביום רעה, והיה ביום זה אחד עשר לחודש סיון שנת 'מבשר טוב' לפרק ראשון, יום אשר שברו אנשי העיר הזאת, ונמנו וגמרו גדוליה ושריה, כנעניה וסוחריה, לפרוק מעליהם עול השררה, ולקבל עליהם עול מלכות הקירה. ביום ההוא רגשו גויים גדולים וקטנים, המונים המונים, ושרפו באש את העץ, אשר הונף ואשר הורם בערי ה' ומקומות מושבותיהם, ותהילות לא-ל עליון נאזר בגבורה, ביום ההוא הגדול והנורא, שמחת קודש לא אירע כל דבר רע, כאשר קרה זעם ועברה לקהילות רבות, לא תקום פעמיים צרה, כי שלחו העם את ידיהם, על היהודים אשר בעריהם, ובזזו את ממונם והרסו את בתיהם. ... וגם אחרי כן כי היינו בתוך חצרנו סחופים אטומים, כעשרת הימים, בהיקבץ עמים יחדיו, כל האזרח ובני הכפרים רבים לוחמים, ושאפו חילם כמים, לא עזבנו ה' א-להים אב הרחמים, ויט עלינו חסד בעיני השרים והפרתמים, מנהיגי העיר הולכים בתמים, כי שלחו אלינו לילות וימים, אנשי חיל לשומרנו, ולהספיק לנו כדי צרכינו, ושבר רעבון בתינו, ויוציאנו לרוויה, מכל פגע רע, שמה ושאיה.
מדבר מתנה, כרך א', חוברת מדבר קדש, דף ט"ו ע"ב-ט"ז ע"א, פירנצה, תק"ע (1810).
היה נהוג שבנות יהודיות, בעת מחזור, שוהות בבית הנידה, אך לפי השלטונות הן חייבות להגיע לבית הספר. קֶייס מֶלְקֶה עזריה פסק: הדת שלנו היא לא נושא של הממשלה.
הוא נלקח למאסר אך למחרת שחררו אותו, אחרי שבני הקהילה שילמו את הקנס. הבנות היהודיות לא הלכו לבית הספר, כמנהג 'ביתא ישראל'
דברים שנאמרו משמו ע"י בנו קייס אביו עזריה: מתוך ראיונות שקיים ברוך אסממאוי אדיסו (ברוך גרמאי), שמואל ילמה ובתיה מקובר.
לפני שנפטר קֶייס מֶלְקֶה עזריה, הוא הזמין אותי לכתוב קורותיו, וכך אמר: אחרי שאלך לעולמי, לא לבכות עלי; רק לספר מה שעשיתי, ושלא חסר לי דבר. קיבלתי את התורה מאבי, ונתתי אותה לבני.
דברים שנאמרו משמו ע"י נדב קסוומר: מתוך ראיונות שקיים ברוך אסממאוי אדיסו (ברוך גרמאי), שמואל ילמה ובתיה מקובר
שאלתי אותו: 'מה דעתו על ישראל'? 'אני מאוד אוהב אותה'. הוא ענה. 'אבל יש לי שאלה אחת: מי שם את כל היהודים הפולנים האלה בשלטון?!' הוא אמר בבדיחות, והחל לצחוק. 'טוב, הם הגיעו קודם'. אמרתי. 'אז הם תפסו פיקוד. האם היית רוצה להחליף אותם?' - 'לא הייתי רוצה לנהל ממשלה'. הוא אמר. 'וגם אין לי חפץ בכוח ובשררה, אבל אני מרגיש, שהם חושבים שאצלם נמצאת היהדות האמיתית. אני חושב שאנחנו באתיופיה שמרנו על היהדות הטהורה והאמיתית כל השנים. הם אפילו לא מבינים אותנו. הלוואי שיכולתי לדבר איתם על זה'.
דברים שנאמרו משמו ע"י סוזן פולק, פעילה ב'אגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה'.
כך אמרנו בש"ס: 'כל המגדל יתום בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו' - נמצא, שהמגדל יש בו שני דברים: האחד - שמעלים עליו כאילו ילדו, השני - שגדלו. לא כן אביו האמיתי אין לו אלא שילדו. על כן גדול המגדל מהמוליד. על כן משה רבנו נקרא בשם שקראתו המגדלת, דהיינו בתיה.
דרושים ופירושים להרב נחמן אנג'יל, עמ' 118, הוצאת בנו וועד עדת הספרדים, ירושלים, תשל"ז, (1977)
שככה יעשו בני, ה' ישמרם ויצילם, לחלק לפני מיטתי הארון שלי צדקה לכל עני ואביון אשר המצא ימצא בעת ההיא לעילוי נשמתי לקיים מה שאמר הכתוב 'והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך'
נאה להודות עמ' ע"ז, הוצאת משה אזנקוט, בני ברק, תשס"ו (2006)
'ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה, וידברו ... ויאמרו לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותנו.' - יש לשאול מה היא המרמה ומה הוא הדיבור. ואם על מה שאמרו 'לא נוכל לתת', הרי הכתוב אומר בפירוש 'ויאמרו לא נוכל' - שהיא אמירה אחרת מלבד הדיבור הראשון.
ושמעתי פרפרת בזה משליח קדוש שידוע שטבע האדם, אם עשה לו חברו רעה והוא כעס עליו ונתקוטט עמו והוציא דברים קשים כנגדו על הרעה שעשה לו, אז ינוח כעסו באותם הדברים, ולא ישלם לו רעה על מה שעשה לו. אבל אם שתק ולא הוציא דבר קשה מפיו, ודאי ששומר לו בליבו, ורוצה להוציא מחשבתו לפועל, ושלם ישלם לו רעה על כל מה שעשה לו, כי לא נח רוגזו.
והנה זו היא המרמה של בני יעקב, שדיברו בכעס ובקושי, כדי שיחשבו שעל ידי זה נח רוגזם ולא ישלמו להם רעה, ולזה כשאמרו להם להימול, לא הרהרו בליבם איך אנו נימולים ונהיה כולנו מוטלים על ערש דווי, ושמא יקומו ויהרגו אותנו כאחד, כי אמרו כבר נח רוגזם. וזו היא המרמה שעשו בני יעקב, כדי שכאשר יאמרו להם להימול לא יפחדו מההרג.
מעשה ניסים, פרשת וישלח, דף ה' עמ' א-ב', דפוס וזאן וכאסתרו, תוניס, תרנ"ה (1895)
'ותהר ותלד בן ויקרא את שמו ער, ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו אונן, ותוסף עוד ללדת ותלד בן ותקרא את שמו שלה והיה בכזיב בלידתה אותו'. פרש רש"י: בכזיב - שם מקום.
ויש לשאול מה בא רש"י להודיענו היכן היה. ובספר 'דעת זקנים' כתב שכך היה מנהגם: לבן הראשון האב קורא לו שם, והאם קוראה לבן השני שם, פעם האב ופעם האם וכן על זה הדרך.
וכאן בבן הראשון כתוב: 'ויקרא שמו ער' - לשון זכר, רוצה לומר: יהודה קרא לו שם, ובשני כתוב 'ותקרא את שמו אונן' - לשון נקבה, רוצה לומר: אמו קראתו כפי הנימוסים ומנהגם. ולפי זה מן הראוי היה שיהודה יקרא את השם לבן השלישי, ואיך אמו קראה לו שם? שכתוב 'ותקרא את שמו שלה'. ולזה בא רש"י כמתרץ: 'והיה בכזיב בלידתה אותו' - רוצה לומר שיהודה לא היה אז באותו זמן כאשר ילדתו את שלה, אלא היה יהודה במקום אחר ששמו כזיב, לכן אמו קראה לו שם.
ליקוטי ניסים, פרשת וישב, עמ' פ"ג, הוצאת המחבר, תל אביב, תשל"א (1971)
'איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם: כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם'. - שיבור לו מצוות גמילות חסדים, שנקרא 'דרך', וכנזכר שהיא 'תפארת לעושיה' - מן השמים, כי בלעדי גמילות חסדים, גם מי שיש בידו תורה, דומה כמי שאין לו א-לוה. וכנזכר. וגם 'תפארת לו מן האדם' - שיזכה לאריכות ימים ושנים, לזקנה ושיבה שנקראת 'תפארת'. כמו שאמר הכתוב: 'עטרת תפארת שיבה' - שבה יתפאר מן האדם, לקום מפניו ולהדרו. כמו שאמר הכתוב: 'מפני שיבה תקום'. וכמו שמצאנו באביי, שעסק בתורה ובגמילות חסדים, וזכה לאריכות ימים, כמאמר הגמרא. ועוד 'תפארת לו מן האדם' - שיהיה טוב לבריות, ומגיע להם הנאה ממנו, ובכל עת וזמן מזכירים אותו לשבח ולברכה. והיא משלושה מטיבי, שבהם האדם ניכר שהוא מזרעו של אברהם אבינו עליו השלום. ואין לך תפארת מן האדם יותר מזה.
חן טוב למרי נפש, מערכת גימל, סימן ו', דף ח, ע"ב, ג'רבה, דפוס עידאן, כהן וצבאן, תש"ו (1946)
כי אחרי מות הרב מר אביו זיכרונו לברכה, כי כל כתיבותיו היו למאכולת אש, טרח ויגע בעשר אצבעותיו, להוציא לאורה ספר צפיחית בדבש כולו מתורה שבעל פה ממה שהיה רשום בזיכרונו.
ועניין זה לא עניין קטן הוא, שאחר היות ספר זה אבוד מן העולם הביאו לאיתנו, ובוודאי תהי משכורתו שלמה מעם ה' א-להי ישראל, לתת אורך ימים עולם ועד בעולם שכולו טוב, כי קיים מצוות כיבוד אב ואם - מכבדו בחייו ומכבדו במותו, כיבוד אמת.
ואם בשאר כל אדם אמרו: חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, כל שכן העושה חסד עם אבותיו, להדפיס דברי תורתו כי שכרו כפול ומכופל.
דרישה מחיים דף קפ"ח, עמ' ב, דפוס חיים אברהם די שיגורה, אזמיר תרצ"ח (1888)
גם אנחנו מחדשים ההסכמה הקדומה בכל תוקף: ששום בחור שלא נשא אישה, לא יורשה ללכת לשום וילאד"ה - רוצה לומר: ליל לימוד, בעולם, ואפילו חג השבועות וליל הושענא רבה.
כל זה הסכמנו בכל תוקף ההסכמות, ולראיה אמת והצדק - חתמנו שמנו פה עיר הקודש ירושלים תיבנה ותיכונן, היום - ה' לחודש אייר, בסימן 'וכפר על מקדש הקדש' מ"ש התק"ט - והיה זה שלום.
רוצה לומר: שהבחורים יכולים לצאת לוילאד"ה עם אביו, שלא תזוז ידו מתוך יד בנו.
ומי שאין לו אב ויש לו אח גדול במקום אב, הוא יוכל ללכת עם אחיו הגדול דווקא, ולא תזוז ידו מתוך יד אחיו כלל, והיה זה שלום.
ספר התקנות ומנהגי ירושלים, תקנה נ"ג, דף מ"א עמ' א'-ב', דפוס יואל משה סאלאמאן, ירושלים, תרמ"ג (1883)
ידוע שהקדוש ברוך הוא משתעשע בלימוד תורה של ילדים קטנים שהוא הבל שאין בו חטא, ובזה יש לפרש הפסוק: 'גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו' - שכאשר הילדים הקטנים, ההולכים וגדלים, יהיו לומדים בתורה, שכולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא עם הגדולים - וזהו: לה' איתי, בזה 'ונרוממה שמו יחדיו' - יהיה נחת רוח והתרוממות לה' יתברך בזה.
אם הבנים שמחה, עמ' ר"ג, דפוס אורלי, תל אביב, תשמ"ה (1985)
אנו לא מודעים לעוצמת ההשפעה שיש לדוגמא האישית שאנו נותנים לילדינו. התנועות שלנו, צורת הישיבה, האופן שבו אנו אוכלים, מדברים ומתלבשים. הנהגותינו טבועות בנפש ילדינו לנצח, והם ישפיעו יותר מכל, על התנהגותם בחייהם. ישנם מעשים שאנו עושים, שהשפעתם מופיעה וניכרת רק אחרי ארבעים שנה, אבל היא מופיעה וניכרת, נחרתת היטב באישיותם.
נתיבי אור, עצות ופנינים, עמ' רמ"ב, הוצאת ניבי הכתב, ירושלים, תשס"ח 2008
'יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב, וקנה לך חברי, והווי דן את כל האדם לכף זכות. ניתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתייאש מן הפורענות' - באים יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי, ומלמדים אותנו במה יזכה האדם לתורה, כי הרי וודאי שבלימוד מתוך ספרים בלבד, גם אם יישב האדם וייהגה בהם יומם ולילה, יישאר עדיין עם הארץ. ודומה הדבר לכך שייקח האדם לידיו את דברי רבותינו הראשונים, קודם שלמד משנה וגמרא, הרי וודאי שלימוד כזה לא יועיל ולא יניב מאומה. ומאחר ועיקר הבריאה כולה, ועיקר לימוד התורה הוא עשיית רצונו יתברך, אשר על כן יש לאדם ליקח לו תלמיד חכם ירא שמיים היודע תורה, שילמדנו מושגים ביהדות, השקפה נכונה, דרכים בעבודת ה', עבודת המידות וכיוצא בזה. ויקבל אותו עליו לראש ולשליט לעשות ככל היוצא מפיו, וכמו שאמרו 'ומורא רבך כמורא שמיים', וכך ילמד מרבו קדושה וטהרה, תורה יחד עם מידות טובות, שהרי תכלית התורה היא לתקן את האדם שיהיה בעל מידות טובות. וכן אמרו בויקרא רבה: 'כל תלמיד חכם שאין בו דעת - נבלה טובה ממנו'.
מלוא העומר מן, עמ' 75-76. הוצאת תלמידי הרב, אשקלון תשס"ד (2004).
'ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח' - פירש רש"י: שהיה בוש וירא לגשת. אמר לו משה רבנו: למה אתה בוש?! לכך נבחרת' - ונראה לעניות דעתי לפרש על פי מה שכתוב במדרש על הפסוק: 'אהבת צדק ותשנא רשע' - אמר רבי אבא בר יודן בשם רבי אבא: משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו ולקח את הסייף לחתך את אביו. אמר לו המחנך שלו: אל תייגע את עצמך. תן לי ואני חותך. הציץ המלך עליו, אמר לו: יודע אני להיכן היתה כוונתך, מוטב שיתלה הסירחון בך ולא בבני. חייך, מן הארמון שלי אין אתה יוצא, ומתוך שולחני אתה אוכל, ועשרים וארבע מתנות אתה מקבל.
ועל זה נאמר: 'ומן המקדש לא יצא'. אמר לו הקדוש ברוך הוא לאהרן: 'אהבת צדק' - אהבת לְצַדֵּק את בני, ושנאת מלחייבם, 'על-כן משחך א-להים א-להיך'. עד כאן המדרש. - ולפי זה פשוט, שאהרן באמת היה בוש להיכנס למקדש מעוון העגל, ולכן אמר לו משה רבנו: למה אתה בוש?! - אדרבה, לכך נבחרת, כלומר: הדבר הזה עצמו, גרם לכך שנבחרת.
'חדר נאה', דרושים על פרשת שלח לך, דף נ"א ע"א, ירושלים, תרע"א (1910)

היות שליל פסח הוא זמן הגאולה עתידה ... אנו עושים מעשה זה, לעורר אהבת דודים אבותינו הקדושים עם ה' יתברך והוא עמהם, ולבקש רחמים על הגלות הארוך הזה, שיגאל אותנו בבא הפסח. והוא שכבר אמרנו, שכשאנו מחזיקים באהבתו יתברך ותורתו, זוכר לנו אהבת הקדמונים ומרחם עלינו. ...
והנה כל מה שאנו עושים בעניין זה, לעשות הלבשה, ולקנות ספרים, ולפרוע שכר מלמד, ולקבוע מקום שילמדו בו, ולהשים עין השגחתנו, ולטרוח שילמדו, הואיל למען יחזקו כל התינוקות בתורת ה'. ואין לך דבר שאנו מחזיקים באהבתו יתברך ובתורתו, יותר גדול מזה, שלא תשתכח תורה מישראל.
דרך הנגב, דף יג ע"ב, דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ז (1897).
משל לעני שנעשה עשיר. בסוף ארוחתו נהג לאכול חתיכת לחם יבש כדי שיזכור ימי העוני. לימים ירד מנכסיו ונעשה שוב עני. וגם בימי עוניו, נהג לאכול חתיכת לחם יבשה, בסוף ארוחתו. שאלוהו לאיזה צורך הוא נוהג כך, אף בימי עוניו. ענה שהוא מקווה לעלות שוב כמקודם. והנמשל בעת שאנו אומרים: 'הא לחמא עניא' - אנו זוכרים ימי העוני והשעבוד של מצרים. אומר המגיד: טוב לזכור ימי השעבוד שעברו, כאשר אנו נמצאים בימי השלווה והשקט. ... האמנם, טוב לזכור ימי העוני, בזמן שאנו בעצמנו שרויים בעוני?! ... עונה המגיד ואומר: 'השתא עבדי, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' - כשם שפעם נגאלנו מעבדות לחירות, כן גם עתה, שהחירות אינה מליאה, אנו מאמינים ומקווים לגאולה מלאה.
גן מעדן, עמ' כ, הוצאת ישיבת בית שמואל, ירושלים, תשנ"ה (1995).
והנה יש הפרש אחר תלמיד חכם, שאינו רוצה ליהנות מאחרות, ומסתפק במועט ושמח בחלקו, אם רוצה לעשות חסד וצדקה, אין יכולת בידו. האמנם התלמיד חכם, שמהנה משל צבור ומתפרנס בריווח, אפשר גם כן לעשות חסד עם אחרים, ככל הבא בידו. ומעתה נבוא לכוונת המאמר: 'גדול הנהנה מיגיעו' - רצה לומר: שאפילו שלדעת הרמב"ם, התלמיד חכם אינו יכול ליהנות משל ציבור, אפילו כך כבר כתב התשב"ץ בכמה ראיות לומר, שמותר ליטול, וחייבים הציבור לפרנסם. ונתן טעם גדול, שהתלמיד חכם, שנהנה משל ציבור 'מיגיעו' - רצה לומר: מיגיעת התורה, יותר מתלמיד חכם האחר, שהוא ירא שמים ומתיירא ליהנות משל ציבור, כדברי הרמב"ם. ... אמנם בתלמיד חכם שנהנה מיגיעו כתוב: 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך' - בעולם הזה, שמתפרנסים בכבוד, וגם ה' יתן הטוב שילך גם כן לעולם הבא, מכיוון שיש בידו פרנסה בריווח מאחרים, יכול גם כן לעשות חסד וצדקה שהקרן קיימת לו לעולם הבא.
דרכי שלום, דף קיב עמ' ב, דפוס יוסף מולכו. שלוניקי, ני ברק, תקע"א (1811)
'אמר רבי יוחנן: כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם שנאמר: 'ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך, ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה', מעתה ועד עולם' - וכתבנו בעניותנו, שזהו על ידי הענווה. אפשר לומר שזה רמוז במקרא זה עצמו מ'ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך', שתיבת 'עליך' עם הכולל - גימטרייה: 'ענוה' - לרמוז שאם נמצא עליך 'רוחי' - כלומר רוח שפלים, אזי תזכה שיתקיים בך: 'לא ימושו מפיך, ומפי זרעך, ומפי זרע זרעך' - ששוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם. אך אם נתגאה, חכמתו מסתלקת ממנו, ואיך יתקיים בזרעו אחריו: 'טובה חכמה עם נחלה'.
חכמה מאין, חלק א, דף כ"ט ע"א, דפוס אברהם פונטרימולי ויעקב פולי, איזמיר, תרמ"ב (1882).
'את הא-לוהים התהלך נח' - רומז על סילוק הצדיק שהיה בדור והלך לעולמו, וזהו: 'את הא-לוהים התהלך נח', אז מה עלינו לעשות? 'ויולד נח שלושה בנים' - שעל ידי שנכיר חסרונו של צדיק ונשוב בתשובה, אז יולד בנו שלושה דברים טובים, שהם מכונים בשם בנים. כמו שידוע שהמעשים הטובים שעושה האדם נקראים בנים. 'שם' - שיהיה לנו שם טוב בעולם, 'חם' - לחמם את עצמנו בתורה ובמצוות 'ויפת' - שנהיה יפים במעשינו ודרכינו.
זית רענן בתוך עמר מן, דרוש בהספדו של הרה"ג שלום כהן, עמודים ד'-ה', הוצאת ארגון עולי ג'רבה, בני ברק, תשל"ז (1977)
לפעמים אשה אומר איזה מילה, אז אתה אומר: מה אני צריך לשמוע לה?! מה היא מבינה?! חס ושלום! שכינה מדברת מתוך גרונה. 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה'. אתה לא יכול לדעת מאיפה בא לה להגיד את זה. הכל מהשמיים.
פרדס נסים: קובץ שיחות על התורה, מהדורה שלישית, עמ' שפג, מכון פרדס נסים, בני ברק, תשע"ח (2018)
'איש על דגלו, באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל, מנגד סביב לאהל מועד יחנו' - לא זכו ישראל לתורה אלא על ידי האחדות ... ואפילו בעניין הדגלים, שהיה עולה על דעתך לומר, שיהיה, חס ושלום, פירוד, כמו שכתוב במדרש: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה, עשה אותם דגלים לשמי, מיד עמד משה להיות מיצר, אמר: עכשיו, עתיד המחלוקת ליתן בין השבטים. אם אומר אני לשבט יהודה שישרו במזרח או אי אפשר להיות אלא בדרום, וכן כל שבט ושבט כיוצא בו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אין צריכים לך כדבר הזה, מעצמם מכירים צוואת אביהם, היאך לשרות בדגלים, כשם שהקיפו את מיטתו, כך יקיפו את המשכן. נמצא שאפילו בדגלים, שהיה מקום עולה על דעתך פן יהיה פירוד, אפילו כך לא היה ולא יהיה. ... לזה בא להודיענו תוקף קדושת ישראל וטעמם שלא יחליפם באומה אחרת. אחד, שכולם נחשבים לאיש אחד, וזהו: 'איש על דגלו'. ועוד שישראל אחוזים באותיות התורה, ואינה בטלה עולמית, וכל זה בא להם עניין האחדות 'לבית אבותם יחנו בני ישראל'.
דרכי איש, דף נ"ח ע"א, ד דפוס ניסן ב"ק, ירושלים, תרל"ה (1875).
'אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק' - מכך ש'אלה תולדות יצחק בן אברהם' אין אנו יודעים ש'אברהם הוליד את יצחק'?! - אלא לומר שבשעה שרואים את יצחק, יודעים שהוא חונך בידי אברהם. אנחנו אומרים 'עקידת יצחק', אבל התורה אומרת: 'והא-להים ניסה את אברהם', ולא את יצחק. אמנם הניסיון נאמר לאברהם, אבל למעשה יצחק הוא המנוסה. התורה אומרת שהוא היה בן שלושה ושבע (במושגים של ימינו בן עשרים ושבע) אברהם היה בן מאה שלושים ושבע (במושגים של ימינו כבן שמונים). זקן בן שמונים, לוקח נער בן עשרים ושבע לעקידה. יצחק עולה על גבי המזבח, ועוד נותן לאביו הוראות, איך לקשור אותו. איך ייתכן כדבר הזה?! - 'אברהם הוליד את יצחק' - החינוך של אברהם אבינו, בדרך טובה וישרה, הוא שהביא את יצחק להיות מי שהוא.
דרשה פרשת תולדות, סדרת שיעורים 'קול צופייך', כ"ט חשון תשס"א (2000)
עוד מצווה אחת מצווים אנו עתה: להמשיך לחיות, כי רק בחיינו נוכל לפעול כדי שחייהם של אותם אומללים, שלא זכו לכך ימשיכו בנו. לדאבון לבנו לא נוכל להחזירם לחיים, אך נוכל לספר את סיפורם, ואת הסיפור של קהילותיהם. בדרך זו נשמור על גחלתם, שתהייה רוחשת ועל סיפורם חי.
עדות תלמידו גאיו שילוני, 'ספר זכרון לנתן בן משה דוד קסוטו', ירושלים, תשמ"ז (1987)
'אמר רבי עקיבא: למה נמשלו ישראל לעוף? - מה עוף אינו פורח בלא כנפיים, אף ישראל אינם יכולים לעמוד בלא זקנים.' - אף על פי שאין משבח כאן אלא זקני תורה, יש בכלל אפילו זקנים שאינם בני תורה, אבל הם כשרים ובעלי מעשים טובים במידות הגונות. ועוד יש לך ללמוד שהזקנים חשובים, ממה שקורא לחכמים בשם זקנים ומדמה אותם להם. ... ולמה הזקנים חביבים וחשובים? שהרי עם אריכות ימיהם הרבו תורה ומצוות, הרבו גמילות חסדים ותפילות וברכות ושבחים והודאות, ועד שעברו עליהם כמה צרות ופגעים רעים, והוסיפו על ידי זה בידיעת הבורא ובאהבתו, ונתווספה בהם אמונה בבורא ויראה לשמו, על ידי הרבה ניסים ונפלאות שנעשו עמהם. ומפני זה היה קם רבי יוחנן לפני זקנים גויים, ואמר: כמה מקרים עברו עליהם בחיים.
מדרש אשרי, שמות, עמוד קצ"ח, דרוש ח', הוצאת משפחת המחבר, תשל"ט (1979)
תפילת רבים מקובלת ומרוצה יותר מתפילת יחיד כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה. והנה לפי זה, קצת קשה מה שאמר דוד המלך, עליו השלום: 'פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני' - שאיזה מן טעם זה 'כי יחיד'?! - כי אדרבא, תפילת ציבור עדיפה משל יחיד. ואפשר לאמר בדרך מליצה על פי מה שכתוב 'אין הציבור עני' ולזה הכוונה: 'כי יחיד' - וממילא 'עני אני' ולכן 'פנה אלי וחנני'.
זרע דוד, חלק א', דף י"ז ע"ב, ירושלים, תרס"ה (1905)
כתב בעל ה'יקרא דשכבי' דרוש ל"ד, משם הרב 'מגיד מישרים', שכאשר מסתלק צדיק מן העולם כמה נשמות יש שהולכות מעורטלות בעולם ואין להן מנוחה, והם באות לפניו, וכאשר מספידים אותו ואומרים עליו דברי תורה, נפשו מתעטפת במילים אלו ועל ידי כך היא עולה לדרגות עליונות, והנשמות שבאו לפניו מתעטפות אף הן במילים ומתגלגלות שוב בעולם הזה לתקן את עצמן.
זרע דוד, חלק א', דף ו ע"א-ב, ירושלים
'את הא-לוהים התהלך נוח' - יש לפרש כפי מה שאמרו חז"ל: כי האדם בעולם הזה הוא בבחינת 'הולך' - שהוא הולך ומתקדם בעסק התורה במצוות ומעשים טובים, וכשמת בבחינת 'עומד' - שכיוון שמת נעשה חופשי מהתורה ומצוות, אבל אם הניח אחריו בנים צדיקים, אף אם הוא מת הוא בבחינת 'הולך' - כי הוא נוטל חלק בראש מהמצוות ומעשים טובים שמקיימים בניו. וזהו 'את האלו-הים' - אפילו בהיותו 'את האלו-הים' - שהוא בעולם העליון, שנפטר מן העולם הזה, אפילו כך, נקרא הוא 'התהלך נוח' - בבחינת 'הולך', והטעם לזה מכוח 'וילד נוח שלושה בנים' - שהם צדיקים.
'מדרשו של שם ועבר', עמ' ד', דפוס המתמיד, צפת, תשכ"ג (1963)
'ה', אל באפך תוכיחני ובחמתך אל תייסרני' - ראשי תיבות אבת"ו - אותיות 'אבות', לרמוז שכשמתפללים צריכים להזכיר זכות האבות.
וזה גם רמז הכתוב: 'ה', שמעה תפילתי ושוועתי אלייך תבוא' - 'תבוא' - אותיות 'אבות'. ועוד רמז הכתוב בסמוך: 'ולא בזה את תפילתם', ראשי תיבות 'ובאת' - אותיות 'אבות'.
יראתך היא, חידושי תהילים, עמוד ז'. דפוס ש.ם, נדפס בישראל. תשנ"ט (1999)
יש כאלה שלא חל עליהם דין לא לטוב ולא לרע, למשל תינוק שעדיין לא עשה שום רע, לא מגיע לו עונש, גם לא עשה טוב שצריכים ליתן לו שכר, הוא ניטרלי - אם כן האדם הניטרלי הזה, ההורים יכולים לכוון אותו, יכולים לעשות אותו טוב, יכולים לחנך אותו יפה, ואז הם באמת בראו מין טובה בעולם, שאלמלא הם זה לא היה כך. אבל אם הם אינם מחנכים אותו כמו שצריך, ומזניחים אותו ונותנים לו להיות פושע, הם באמת גרמו לו את כל הרעה הזאת. זאת אומרת, במקום שיש ניטרליות, כשיש אדם שלא זכה עדיין לא לשכר ולא לעונש - שם כל אדם שיש לו בחירה יכול לעשות טובה אמיתית, מפני שזה הניטרלי לא היה מוכרח לקבל את הטובה הזאת, אתה נתת לו ועשית לו טובה אמיתית, ואף אחד אינו יכול לקחת את זה ממך.
נתן חכמה לשלמה, שיחה על איוב, עמ' קסז-קסח, הוצאת דוד ששון, ירושלים, תשמ"ט (1989)
יבקש מכל צדיק וצדיק, עניין השייך למה שפעל בחייו, כגון אם הוא אצל רבי מאיר בעל הנס, יבקש שיאירו עיניו בתורה; על קבר רבי מתיא בן חרש, לתקן עוון הראות ויזכה לשמור עיניו; על קבר הלל שישמר מן הכעס, וילמד תרה בכל כוחו; על קבר רבי יהודה בן בבא, שישיב שופטינו כבראשונה; על קבר חוני המעגל, גשמי ברכה; על קבר רבי שמעון בר יוחאי ובנו, שיפטרו כל העולם מן הדין.
שפתי צדיקים, מאמרים והנהגות, עמ' 27-28, ירושלים, תשמ"א (1981)
היזהרו לכבד הזקנים, הבאים בימים, אפילו אינם חכמים, ולקום בפניהם מלוא קומה, וכן מצווה להדרם ולאין אונים עוצמה. שנאמר: 'מפני שיבה תקום והדרת'. ושיעור שיבה שבעים שנה.
ואמרו בגמרא: 'אפילו זקן אשמאי' - פירשו הגאונים זיכרונם לברכה: האשמאי היינו אפילו עובד עבודה זרה, ואין בו שום מעלות. וראייה לדבר שאמרו על רבי יוחנן, שהיה קם מלפני זקני הגויים. ... והרגיל במצווה זאת יזכה ליראת שמיים בגיל ובעליזות שכתוב 'מפני שיבה' וסמוך לו 'ויראת מא-להיך'.
צו לצו, דף פ' עמוד א', דפוס הרי"ד פרומקין, ירושלים תרס"ד (1904)
'אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך' - רצה לומר: הגבול והסייגים והתקנות והמנהגים, אשר עשו אבותיך הראשונים, אל תהי מהרהר אחריהם ומתחכם על דבריהם ותקנותיהם, ותאמר: הניחה בדבר שהוא מפורש בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, שהוא אסור - יש לפרוש ממנו ולהתרחק מלעשותו, אבל מה שהוסיפו חכמינו זיכרונם לברכה, שהם מצוות דרבנן, וכן כל הגדרים והסייגים והתקנות שתקנו, והגזרות שגזרו, איני מוכרח לקיים דבריהם וגזירתם ותקנותיהם. לזה בא להזהיר: 'אל תסג גבול עולם' - שהיינו: הגבול אשר גבלו ראשונים וגדרו ועשו סייג, אל תהי פורץ את גדרם ויוצא ממחיצתם. כי כל מה שעשו ותקנו הוא בחכמה ובדעת ובתבונה, כדי לעשות קיום וחיזוק לדברי התורה, לבל יפגע בהם האדם ויהרסם. ולכן אמרו: מן הרע מיעוטו, שאם האדם יתקפנו יצרו לעשות איזה דבר שהוא אסור, אינו פוגע אלא באיסור דרבנן ולא באיסור דאורייתא. אם כן כל כוונתם אינה אלא לקיים יסודי התורה ועמודיה ושורשיה לבל ימוטו. ואל תתחכם לומר אני נזהר בעצמי ושומר את נפשי.
תוכחות מוסר, דף ס"ד ע"א, ליוורנו, דפוס אליהו בן אמוזג, תרל"א (1871).
וכבר ישר בעיני להסדיר טעמי תורתנו בכל המועדות:
אשר לשבת הרי היא מורה על חידוש העולם והיא דוגמא מחיי העולם הבא. והורתה לנו על שני יסודות: הראשון חידוש העולם, והשני שהוא יתעלה, גומל מי שמקיים מצוות התורה ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושהחשוב שבגמולו העולם הבא. והחמור בעונשו הכרת.
והפסח להנציח אותות מצרים לדורות כיוון שהוא מורה על המופתים אשר הם מורים על חידוש העולם, ושהוא מחודש, ומחדשו קדום. וחג השבועות מורה על שיש תורה מן השמים, ועל שתורת משה לא תבטל ולא תשתנה, ולא תבוא תורה וכו', והוא אומרו: 'ואת כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם היום לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו'. ושהוא יתעלה מצוי, כיוון שהם השיגו את זה בעצם אותו היום, והוא אמרו 'אנכי ה' א-להיך', ושהוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו, ואין לעשות כן לזולתו, והוא אומרו: 'לא יהיה לך א-להים אחרים על פני'. ועל אמיתות הנבואה והוא אומרו: דבר ה' אל כל קהלכם', ועל נבואת משה שהיא למעלה מנבואת שאר הנביאים, והוא אומרו: 'ונגש משה לבדו'.
וראש השנה מורה על שהוא יתעלה יודע מעשי בני אדם ולא הזניחם, ולפיכך שוקלים עוונות אדם וזכיותיו בראש השנה. ויום הכיפורים עניינו יום תשובה וסליחה, והרי הוא מורה על תחיית המתים אשר היא מן גמול לצדיקים. וחג הסוכות מורה על אותות מדבר, וכל הנפלאות מורות על החידוש. ונצטווינו בשמחה ברגל לנחת נפשותינו, ונשתלם במדעים ובחכמות, ויתקיימו נפשותינו בקיום מושלם, והיא השמחה האמיתית כמו שאמר: 'ושמחת עולם על ראשם'.
מדרש הביאור בתרגום הרב יוסף קאפח, פרשת אמור, עמ' קצ"ד, הוצאת מכון משנת הרמב"ם, ירושלים, תשנ"ח (1998).
'ואתה תצווה את בני ישראל' - הנה יש לדעת למה בכל הציוויים אומר: 'דבר אל בני ישראל', 'צו את בני ישראל', ובפרשה זו אומר: 'ואתה תצווה את בני ישראל'. מה חידוש יש כאן?
אלא ידוע שנשמת משה רבינו, עליו השלום, היא כללות כל נשמותיהם של ישראל, וישראל כלולים בו, וזהו יכול האדם לעשות עצמו כמשה רבינו, עליו השלום, מחמת שכל אחד מישראל יש לו חלק ממשה רבינו, לכן בפרשה הזאת אמר: 'ואתה תצווה' - מלשון חיבור, שאם פגם האדם במעשיו, חזר הפגם למשה רבינו, עליו השלום, והראיה כשעשו את העגל והתנצלו עדיים, נסתלקו ממשה אלך אורות.
לפיכך בא הציווי כאן במצוות הנר: 'ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן' - היינו השראת השכינה, כי שמן בגימטרייה שכינה, ואז יהיה החיבור - היינו יחוד הקדוש ברוך הוא כי הנר הדלוק לדבר מצווה נמשך בו קדושה. והאיש הירא את ה' יתברך, יאחז במצווה זו, הן להדליק בבית הכנסת, הן בשבתות וימים טובים, כמה הוא מאיר לעולם ומאיר לנשמתו לעולם הבא, ומעורר הרחמים אם כיוון לבו לשם שמיים, ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים.
עץ החיים, עמ' ע' , הוצאת ישיבת בית אלשיך, ירושלים, תשנ"ה (1995)
צריך אדם אחד לחמם ההספד, ולהודיע מה טיבו של צדיק זה, וענוותנותו הטובה, כדי שיבואו לבכות עליו הרבה. ואמרו המפרשים זיכרונם לברכה, שהטעם שצריך לספוד לצדיק ולבכות, הטעם הוא, שנפש הצדיק הרי הוא קרבן שמקריב מיכאל השר הגדול. ואין קרבן בלא נסכים. והנה הדמעות הם הנסכים. וזהו, גם כן אפשר, מה שאמרו בגמרא: 'כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו'. עד כאן. שלמה צריך לסופרן ולהניחם בבית גנזיו? - אלא הטעם הוא כדי לשומרם עד שיעשו כדי נסכים, וכל השתדלותם אינו אלא לכפר על הדור, שמה קרבן מכפר אף מיתתם של צדיקים מכפרת על הדור. נוקטים מן האמור, שמיתת הצדיק שמכפר על הדור, זהו כשבוכים כל העם, שאז הינו כקורבן, אבל כשאין בוכים כל העם, ואין עושים כבודו הראוי לו, אין מיתתו כפרתו, משום שאין קורבן בלא נסכים.
נוה צדק, דף פו ע"א, דפוס סעדיה הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"א (1841).
'ואתה תבוא אל אבותיך בשלום' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: מלמד שעשה תרח תשובה. ומה היא התשובה? אלא אמרו במדרש כשאמר הקדוש ברוך הוא לאברם אבינו: 'לך לך מארצך', אחר כמה ימים חלה תרח לאהבת בנו, והלך לו, וישב בפרשת דרכים, והיה שואל לעובר ושב: איזה מהם יודע היכן שרוי אברהם בנו, ואין משיב לו דבר מבנו. מיד נתייעץ בעצמו, אמר אלך לי אצל עבודה זרה, אם יגידו לי היכן הוא, ואם לאו - ודאי שאין בהם ממש. הלך ודיבר אל הראשון ולא ענהו דבר. וכן דיבר לשני וכן לשלישי וכן כולם. אמר: וודאי אלו הם שקר בעבודה זרה, ואין בהם ממש מכל וכל וודאי שאברהם בנו וא-לוהיו אמת. הרי אין לך תשובה גדולה מזו, והיא עזיבת החטא ממש.
כסף צרוף, פרשת לך לך, עמ' יא-יב, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרצ"א (1931)
'במה יזכה נער את אורחו לשמור כדבריך' - הנער, מתוך חולשת מזגו ורכות שכלו, מהכיל כל כך הלימוד, אין לו חפץ כי אם בקריאת המקרא, שהוא דבר קל שדעתו יכולה להכיל. ולעומת זה הזהירונו רבותינו זיכרונם לברכה באומרם: 'מנעו בניכם מן ההיגיון' - שהיא הגיית המקרא, שהיא תורה שבכתב. ולכן צריך האדם לשנות לתלמידיו המשנה, שכולה מלאה סברות וחידוד השכל, שיתרחב שכל התלמיד בה, והוא תורה שבעל-פה. ...
וזהו שאמר: 'במה יזכה נער את אורחו' - אורח עקלתון כסתם 'אורח' שבמקרא שהוא אורח עקומה הוא, במה שילמוד תורה שבעל-פה הרמוזה במילת 'לשמור', כמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'ושמרתם' - זו משנה וישם מגמתו עליה כמו 'דבריך' - שהיא תורה שבכתב שבכל חפצו בה. וזהו אומרו: 'כדבריך'. ובזה יפה כתוב 'כדבריך' ולא כתוב: 'לשמור דבריך'.
ספר שיר חדש, אות בית, עמ' לא. מודפס לראשונה מתוך כתב היד משנת תס"ח (1708). הוצ' מכון בני יששכר ירושלים תש"ס (2000).
דבר זה פשוט, שבן הסומך על שולחן אביו, אינו חייב להדליק בפני עצמו, אף אם יש לו חדר בפני עצמו, ואף אם הוא נשוי - זהו מן הדין הגמור. ...
אם הוא נשוי, וירצה לעשות לפנים משורת הדין, ולהדליק בחדר שהוא ישן שם בו עם אשתו, משום הידור מצווה, יכול להדליק, אבל אינו יכול לברך, אלא יסמוך על ברכת אביו, וידליק בלא ברכה...
וכן המנהג פשוט פה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, שנוהגים כל זמן, שעדיין לא נשאו נשים, אין מדליקים כלל, וסומכים על חנוכה של אביהם, אבל אחר שנשאו נשים, מדליקים גם בפני עצמם, ואין מברכים, אלא סומכים על ברכת אביהם.
ובי זה המעשה - כשאנחנו מדליקים, אני והבנים, ישמרם צורם ויחייהם, ילך כל אחד בחדרו, ויעמוד אצל חנוכה שלו, ויזמין עצמו כדי להדליק, ואני אבוא לברך על חנוכה שלי, ומגביה קולי כדי שישמעו ברכתי, ויצאו בה, ואחר ששמעו הברכה, תכף ומיד, כל אחד ידליק חנוכה שלו, ויאמר הנרות הללו.
שו"ת זבחי צדק - חלק שני, אורח חיים, שאלה ל"ז, דפוס שלמה בכור חוצין, בגדאד, תרנ"ט, דפוס עמ' מ"ו.
'פוקד עוון אבות על בנים' - שאין ראוי לחיובם, רק אם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, ובוודאי שזה תלוי בחינוך האבות לבנים, שאם אינם מחנכים אותם בתורה ובמצוות ומעשים טובים, אז חלה עליהם אותה הערבות, ונתפסים בעוון אביהם.
אבל אם הם מחנכים אותם בתורה ובמצוות, גם אם לפעמים האבות מתחייבים, לא נתפסים הבנים בעוון אביהם. ...מצד עצם המצווה עצמה של החינוך, שסגולתה להאריך ימים, על דרך שמצינו בזוהר הקדוש פרשת ויחי - גבי ר' יצחק, שהוסיפו לו ימים לחנך את בנו ...וכיוון שמאריכים ימי האב, בעבור חינוך בנו, מכל שכן שהבן עצמו, יאריך ימים להתחנך, שלא תהיה הסיבה גרועה מהמסובב. ...באופן שגדול כוח החינוך שמזכה לאב ולבן לאורך ימים ושנות חיים.
ויקח עובדיהו, חלק שני, דרוש א' לתפילין, דף ב עמ' א'-ב', דפוס יהודה עמרם איתאח, תרצ"ט (1939)
'מניח אני כל אומניות שבעולם, ואיני מלמד לבני רק תורה, שעומדת גם בזקנתו' - וזה שאמר: 'אהוב את המלאכה' - להתפרנס בה, 'ושנא את הרבנות' - דהיינו: ללמוד תורה לרבים להתפרנס ממנה, ואפילו שהיא עומדת לו גם בזקנתו, אפילו כך 'אהוב את המלאכה'.
וזה שאמר: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' - אף כי טוב ללמוד, שעומדת בזקנתו, מכל מקום יפה הוא ללמוד אומנות, ש'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה', ולזה יפה תלמוד תורה. ודייק 'רבנות' - על דרך כי גדול הדור יכול להנות על דרך 'והכהן הגדול מאחיו - גדלהו משל אחיו', ולזאת אמר: שאפילו כך 'אהוב את המלאכה', ולא תתפרנס מהציבור.
חזון עובדיה, דף ז' ע"א. דפוס השותפים ר.י. קלעי ומ. נחמן, שאלוניקי תקל"ה (1775).
נהגו להביא את התינוקות לבית הכנסת, ודע שאם האב מביא את בנו לבית הכנסת, ולבית המדרש לעבודת ה', ומלמדו קריאת שמע ותפילה וכיוצא בזה, אז נעשה הרגל אצל הילד, ולאחר שיגדל יישאר במנהגו הטוב בתורה ובתפילה, וכמו שנאמר בכתוב: 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזיקין לא יסור ממנה' - ואז יהיה שכרו של האב מן השמיים בעולם הזה ובעולם הבא, וכל זה בזכות עמלו אשר עמל בו בהיותו נער קטן ורך לחנכו בדרך התורה והמצוות.
ואף על פי שאין הקטנים עדיין בני דעת ואינם יודעים כלום מעבודת ה', על כן זה יש תועלת וזכות למביאיהם, כי על ידי שאבותיהם מרגילים אותם בקטנותם לשמוע דברי תורה בבית הכנסת, אז יבואו מעצמם הם לאחר שיגדלו, ולעתיד יהיה שכר טוב למביאיהם.
אפיקי מים, עמ' ת"א בהועד להוצאת ספרי הרב עובדיה, עמותת אהבת תימן, ישראל תשס"ה (2004)
'אשר ברא א-לוהים לעשות' - תיבת 'לעשות' שמורה להבא. וכל אחד לדרכו פנה לפרש תיבה זו 'לעשות'. אמנם הנה שמעתי שיש מי שפירש בזה עם מאמרם זיכרונם לברכה במדרש תהלים על פסוק: 'כי אמרתי עולם חסד יבנה' - למה העולם דומה, וכבודו של הקדוש ברוך הוא, למלך שהיו לו אוצרות מלאות כל טוב. והכוונה שהקדוש ברוך הוא ברא העולם כדי להטיב עם בריאותיו, ולא לסיבה אחרת זולתי זאת. זהו שאמר: 'עולם חסד יבנה' - לעשות חסד עם הברואים, על כן יבנה. וזהו שאמר: 'אשר ברא א-לוהים לעשות' - רצונו לומר: כל מה שברא, היה לעשות חסד לבד, ולא לדבר אחר זולתי.
חזון עובדיה, דף ד עמ' א, דפוס Gio. Vincenzo Falorni, ליוורנו, תקמ"ז (1787).
במהלך העלייה, היתה ביקורת בתוך שדה התעופה בבגדד. היו חלק מהיהודים, אשר היו מומחים להפחיד ולרמות, ובאו והזהירו אנשים תמימים, לבל יקחו איתם שום כסף או זהב, רק אם יקחו בגדים כמה שהם רוצים. ושאלו אם יש לכם זהב או משהו בעל ערך, אנחנו נקנה מכם בכדי לחסוך לכם טרחה, כי אחרת יהיה לכם בעיות, ויעכבו לכם את הטיסה, ויקחו את מה שיש לכם. בזה הם רימו אותם, ומכרו להם את טבעות הנישואים, וכך היה. לאחר שהגיעו לעלות למטוס, לא היתה ביקורת כפי שתיארו הנוכלים. אלה שמכרו חפציהם, הרגישו שרומו, ואיחלו לאלה שלא ייהנו בהם. לא יותר, מה יעשו?! - יבואו יגידו להם פה, למה רימיתם אותנו? - פה אי אפשר להוכיח.
ואני ראיתי בעיניים שלי את האנשים האלה. פה הלכו עבדו עבודה שחורה. פחדו להוציא את הכסף שהביאו, וכל הזמן היו מחפשים לעשות בזה איזה עסק, ולא ידעו מה לעשות בזה. אכלו את הלב. אני הכרתי אותם אישית. לא החזיקו הרבה ולא נהנו. כולם אחד אחרי שני הלכו לעולמם, ואלה שרימו אותם, עבדו, וקנו בתים, וקנו זהב, וכל מה שרצו והיו מאושרים.
מתוך האוטוביוגרפיה 'עזיז בנימין בן רחמים' עמודים 51-52
אדם בעת בחרותו סובב והולך בדרך ליבו, ונמשך אחרי תענוגי והבלי העולם הזה, ואת פועל ה' לא הביט, עת שחננה על נפשו, ולחוס על כבוד קונו, ולשוב מדרכו הרעה, ללכת בדרכי טובים ואורחות צדיקים ישמור. אמנם, כשיראה האדם לעת זקנתו כי שיבה זרוקה בו, וקרב קיצו כדרך כל הארץ, בוודאי שישוב אל ליבו לשוב בתשובה, להכין צידה לדרכו הארוכה.
ובזה רמזו חכמינו זיכרונם לברכה בפסוק: 'תבן אין ניתן לעבדיך, ולבנים אומרים לנו עשו' - תבן לשון תבונה, שלא ניתן לעבדיך. תבונה והשכל לסור מדרכי העבירה, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, ורק 'הלבנים' אומרים לנו 'עשו' - שיערות השיבה הלבנים רומזים לנו לעשות הטוב והישר ולשוב בתשובה.
דעה והשכל, עמ' קט"ו, אגודת שערי דעה, תש"ן (1990).
'ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו' - ראוי להבין למה תקע יצחק את אהבתו בעשו ולא אהב את יעקב. ועוד למה יצחק קרא לעשו לברכו וליעקב למה לא קרא לברכו, והלא אם יהיה לאדם אלף בנים כולם שווים כמבואר: 'רחמנו כרחם אב על בנים'. - האמנם, להודיעך מה שתקע יצחק אהבתו בעשו מפני שהיה סבור שהוא הבכור, ורבקה לא הגידה ליצחק כשהלכה לדרוש את ה' מה שנאמר לה ... שטיפה ראשונה היתה ליעקב כמשל השפורפרת. ומסיבת שהיה עשו תמיד משמש ליצחק, ביום ובלילה, ויעקב היה 'יושב אהלים' - עוסק בתורה ולא היה לו פנאי לבוא ולשמש לאביו. מהסיבה הזאת זכרה התורה: 'ויאהב יצחק את עשו ורבקה אוהבת את יעקב'.
ספר נתיבות שלום, פרושים בסדר התורה ודרשות, פר' תולדות דף י"ח, דפוס יונה כמוהר"ר יעקב, קושטאנדינה, שנת תק"ז (1747).
'אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי' - דהיינו: אם האדם מתחסד בחסידות, זאת תהיה בינו לבין עצמו בביתו. מה שאין כן לעיני אחרים. ...
נמצא שמחד גיסא תפארת לו - מעשייתה בצנעא, שהוא מתנהג בחסידות. ומאידך גיסא זוכה גם 'לתפארת מן האדם' – דהיינו: כשיושב עם בני אדם כמותו הוא נוהג כמותם.
נחלת עזרא חלק ג' עמוד 36 הוצאת מכון הכתב, ירושלים ,תשמ"ח (1988)
כשדורש הבן ומחדש איזה חידושי תורה, לעילוי נשמת אביו ואמו, משמח לב אביו שבשמיים.
ספר עזרא, דף צ"ז עמ' א', ירושלים תרע"ג (1913)
'נדרים סייג לפרישות'. ופירש הרב עובדיה ברטנורא, בזמן שאדם מתחיל בפרישות ומתיירא שלא לעבור מקבל עליו בלשון נדר. אך במשנה זו יש לדקדק מהו זה שמסיים שם: 'סייג לחכמה שתיקה'. ...
כבר עמד על זה הרמב"ם ותירץ בסוף נדרים: 'מי שנדר לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשובח, ובנדרים אלו אמרו: 'נדרים סייג בפרישות'. ואף על פי כן לא ירבה אדם ולא ירגיל עצמו, אלא יפריש עצמו מדברים שראוי לפרוש מהם, בלי נדר. אמרו חכמים על הנודר כאילו בנה במה. ואם עבר ונדר, מצווה לישאל, כדי שלא יהיה מכשול לפניו'. עד כאן לשונו. הרי שאף על פי שהנדרים הם סייג לפרישות, מכל מקום יותר טוב הוא להרחיק עצמו מהן. והמרבה בהם הרי זה מגונה. מי שהוא טיפש כיוון שרואה שהם סייג לפרישות, מרבה בהם כדי לקנות מידת הפרישות. והחכם הרואה את הנולד, אף על פי שהם סייג לפרישות , אינו נודר כדי שלא יבוא מכשול, אלא פורש מאותם דברים שהוא צריך לפרוש בשתיקה, בלי שום נדר, כדברי הרמב"ם. מעתה זה כוונת המשנה: 'נדרים סייג לפרישות', אף על פי כן סיים למי שהוא חכם ורואה את הנולד אינו הנדרים, אלא השתיקה, שפורש מאות דברים בשתיקה בלא שום נדר.
עינות מים, דף מו עמ' א – דף מו עמ' ב, דפוס יוסף מולכו, שאלוניקי, תקע"א (1811).
'אישה יראת ה' היא תתהלל' - בדרך כלל האישה היא המשפיעה על בעלה, ובעלה אינו משפיע עליה, ואם כך אם אנו רואים אדם ירא שמים, אינו מוכרח שבזכות עצמו הגיע לדרגה זו, כי אולי אשתו היא שדחפה אותו לכך, כאותו רשע שחזר בתשובה על ידי אשתו. מה שאין כך כשהאישה היא יראת שמים - זה ודאי מצד עצמה. לכך אומר: אישה יראת ה' 'היא' תתהלל - בדווקא, כי 'היא' שגרמה לכך שתהיה בעלת יראת שמים.
קונטרס "שערי עזרא", עמוד לב'-לג'. . עורך טופיק אליהו בהוצאת ישיבת "באר יהודה" ירושלים תשנ"ז (1996)
'ושיננתם לבניך ודברת בם' - האב הישראלי, הטרוד כל ימות השבוע, בהבאת טרף לביתו, ואינו מוצא פנאי לקיים מצוות: 'ושיננתם לבניך' - קובע לו עיתים בלילי שבת ויומו, ללמד את בנו או לתהות על קנקנו, ולבדוק את ידיעותיו בתורה, שרכש בימות השבוע.
פרקי מנהג והלכה, עמוד 84, הוצאת קריית ספר, ירושלים, תש"כ (1960)
'כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' א-להיך נותן לך' -
שאהבת וכבוד אב ואם הם מקור כל החנינה והחמלה והטובה ונשיאות פני הזקנים, השופטים והמורים בעם - שבלעדן אי אפשר שתתקיים זמן רב הכרת בני האדם וסדר הנכון במדינה.
כי מי שאינו אוהב את אבותיו, ועוזב אותם בעת עוניים, ואינו מרחם עליהם - אכזר הוא, ולב אבן בקרבו, ואיך יחון עניים ואביונים, יתומים ואלמנות? מי שאינו נושא פני אבותיו וסר למשמעתם, איך ישא פני זקן ואיך ישמע לקול השופטים היושבים על מדין?
והנה בכל עשר הדברות תמצא לשון יחיד - שה' עם כלל ישראל מדבר כמו אל אדם יחידי, ומעתה מצווך ה' - לכל האומה בכללה, שתשמור ותשגיח על אהבת וכיבוד אב ואם - שהם מקור החנינה והחמלה בכבוד ונשיאות פני זקן, כהן ושופט, למען שעל ידי כך יאריכון ימיהם על האדמה, שתתקיים טובת חברת ישראל וסדר הנכון במדינה, ותעמוד החומה על אדמתם ימים רבים.
עדי זהב על התורה, חלק א', ספר שמות, פרשת יתרו, פרק כ', פס' י"ב, עמ' ש"ב-ש"ג, הוצאת מכון ירושלים, ירושלים, תשמ"ז (1987)
'תנו רבנן: חייב אדם ללמד את בנו אומנות, שנאמר 'ראה חייים'. רבי יהודה אומר: כל מי שאינו מלמדו אומנות כאילו מלמדו ליסטות'. - והקשו: מה ביניהם? - והשיבו: יש ביניהם, שלימדו מסחר. ופירש רש"י: מה מוסיף רבי יהודה על התנא הראשון - שלמדו מסחר, לתנא הראשון הרי 'למדו חיים'? - לרבי יהודה לא די, שכמה פעמים, שאין לו במה לעשות סחורה ועומד ומלסטם את הבריות. עד כאן דבריו.
שהסוחרים אפילו אם יהיו יראי שמים, שאין לחוש שיבואו ללסטם את הבריות, מכל מקום יכולים ליפול ברשת היצר הרע, להורות היתר לעצמם, לרמות את הבריות ... לעכב איש מריווח הראוי לחברו ...
ואמר: 'גדול הנהנה מיגיעו' - דהיינו האומן היגע באומנותו, 'יותר מ'סוחר 'ירא שמים', וזה משום שהסוחר אפילו אם יהיה ירא שמים, אפשר שלפי דוחק השעה יורה היתר לעצמו, וכנזכר לעיל, אבל האומן אינו צריך לרמות, לפי שבזמן הרעב פורעים יותר המלאכות ... והאומן לא נוח לרמות, כדי שלא יתרחקו ממנו.
עולה חדשה, דף ח עמו' ב, דפוס משה ישועה טובייאנא וחברו, ליוורנו, תקצ"ח (1838).
לדבר ולדרוש אל העם או לתלמידים הקטנים ממנו, ללמדם ולהנהיגם בדרכי יושר לעבודתו יתברך, אך גם להם באה האזהרה, שידברו יוכיחו ויצטרכו כל הנצרך ללמד דעת את העם בדרשתם.
האמנם כי העיקר מה שיעשה רושם גדול, לחקות בלב האנשים האהבה והיראה, אינו המדרש, שדורש להם הרב, אלא המעשה הטוב אשר הוא עושה. כי ממנו יראו וכן יעשו. וישתדלו להידמות אליו באשר הוא עושה.
בינה לעיתים ב', עת לעשות, דרוש ב' לפרקי אבות, דף ח' עמ' א', דפוס אונטערהענדלער, וורשה, תרמ"ג (1883)
'חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה' - שעיקר החינוך הוא בהיותו נער, ולכן חובה על האב להשגיח בעין פקוחה על בניו בהיותם קטנים, שלא יאכלו בלא נטילת ידיים ובלא ברכה, וכן ירגיל אותם לברך ברכת המזון, ואף על פי שהם עדיין קטנים ופטורים מכל זה, מכל מקום על ידי ההרגל בנערותו, יהיו לו הדברים האלו הם טבע, וכשיגדל ויהיה בר חיוב, יהיה זהיר בכל הדברים האלו, וזה שנאמר: 'במה יזכה נער את אורחו' - לעולם הבא, 'לשמור כדבריך' - בזמן שבנערותו ישמור כל המצוות 'כדבריך' - כאילו הוא מחוייב בהם, ואז לא יתרשל בעבודת הבורא כשיגדל.
אני חומה, פ"ה עמ' א', דפוס חי חדאד, ג'רבה, תשי"ט (1958)